אלתרמן: ביוגרפיה 9651323949, 9789651323942

Citation preview

‫דן לאור‬

‫אלתרמן‬ ‫ביוגרפיה‬

‫דן לאור‬

‫אלתרמן‬ ‫ביוגרפיה‬

‫ספרית אפקים‬ ‫הוצאת עם עובד‬

‫‪Dan Laor‬‬

‫‪Nathan Alterman‬‬ ‫‪A Biography‬‬

‫עורך הספרייה‬ ‫אלי שאלתיאל‬

‫הספר רואה אור בסיוע מועצת הפיס לתרבות ואמנות‬

‫אנו מודים להוצאת הספרים הקיבוץ המאוחד‬ ‫על שבאדיבותה מובאים קטעים מיצירותיו של נתן אלתרמן‬ ‫תחקיר תמונות‪ :‬ערן ליטוין‬ ‫כל הזכויות לספר זה בעברית שמורות למחבר ולהוצאת ספרים עם עובד בע"מ‪.‬‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לבצע בפומבי‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪,‬‬ ‫לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי — אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר —‬ ‫את החומר שבספר זה או חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי‬ ‫מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה או בחלק ממנו אסור בהחלט אלא ברשות‬ ‫מפורשת מהמו"ל שתינתן מראש ובכתב‪.‬‬

‫הדפסה שלישית תשע"ד ‪2014‬‬ ‫© הוצאת ספרים עם עובד בע"מ‪ ,‬תל אביב‬ ‫נסדר בסטודיו ע‪.‬נ‪.‬ע‪ .‬בע"מ‪ ,‬ראשון לציון‬ ‫נדפס בתשע"ד בדפוס קורדובה חולון‬

‫‪All rights reserved‬‬ ‫‪© Am Oved Publishers Ltd. Tel Aviv 2013‬‬ ‫‪Printed in Israel • ISBN 978-965-13-2394-2‬‬

‫ליהי‪,‬‬ ‫לך מוקדש ספר זה‬ ‫באהבה‬

‫תוכן העניינים‬

‫בפתח הספר ‬

‫‪ 9‬‬

‫פרק ראשון‪ :‬ערי נכר (‪ )1925-1910‬‬

‫‪15‬‬

‫פרק שני‪ :‬הגימנסיה העברית הראשונה (‪ )1929-1925‬‬

‫‪47‬‬

‫פרק שלישי‪ :‬בין פריז לננסי (‪ )1932-1929‬‬

‫‪71‬‬

‫פרק רביעי‪ :‬כל ההתחלות (‪ )1935-1932‬‬

‫‪101‬‬

‫פרק חמישי‪ :‬עוד חוזר הניגון (‪ )1938-1935‬‬

‫‪150‬‬

‫פרק שישי‪ :‬הדרך להיסטוריה (‪ )1941-1938‬‬

‫‪212‬‬

‫פרק שביעי‪ :‬שירה מול טוטליטריות (‪ )1945-1941‬‬

‫‪264‬‬

‫פרק שמיני‪ :‬מגש הכסף (‪ )1948-1945‬‬

‫‪309‬‬

‫פרק תשיעי‪ :‬מדינת היהודים (‪ )1954-1948‬‬

‫‪374‬‬

‫פרק עשירי‪ :‬זמן וזירה (‪ )1957-1954‬‬

‫‪430‬‬

‫פרק אחד עשר‪ :‬במבואי "עיר היונה" (‪ )1959-1957‬‬

‫‪504‬‬

‫פרק שנים עשר‪ :‬השחרית הפלאית של העלייה השנייה (‪ )1962-1959‬‬

‫‪567‬‬

‫פרק שלושה עשר‪ :‬שוק המציאות (‪ )1966-1962‬‬

‫‪627‬‬

‫פרק ארבעה עשר‪ :‬מול מציאות שאין לה אח (‪ )1970-1966‬‬

‫‪704‬‬

‫הערות ‬

‫‪779‬‬

‫ביבליוגרפיה ‬

‫‪847‬‬

‫מפתחות ‬

‫‪873‬‬

‫בפתח הספר‬

‫בסתיו ‪ 2007‬גמרתי אומר בלבי לכתוב את הביוגרפיה של נתן אלתרמן‪ ,‬והרי‬ ‫היא מוגשת בזה בפני הקורא‪ ,‬בדחילו ורחימו‪.‬‬ ‫אלתרמן ליווה אותי לאורך כל דרכי המקצועית — לראשונה עסקתי בו‬ ‫במסגרת עבודת גמר לתואר השני שכתבתי בהדרכתו של פרופ' גרשון שקד‬ ‫באוניברסיטה העברית‪ ,‬ולאחר מכן המשכתי לעסוק בו גם בהוראה וגם במחקר‪.‬‬ ‫מחשבתי עליו נעה תמיד על הציר שבין הכתיבה לחיים‪ ,‬ואף שהכוונה להעלות‬ ‫על הכתב את סיפור חייו השלם צצה בראשי מדי פעם‪ ,‬לא הגיע הדבר לכדי‬ ‫מעשה עד לעת האחרונה‪.‬‬ ‫ביוגרפיה זו‪ ,‬שיש לה עמידה משל עצמה‪ ,‬היא‪ ,‬לפחות מבחינתי‪ ,‬עבודת‬ ‫המשך לספרי חיי עגנון‪ ,‬שיצא לאור ב־‪ .1998‬בשני המקרים אני רואה את עצמי‬ ‫כמי שניצב בפני סופרים שמקומם בפסגת הספרות העברית במאה העשרים‬ ‫ומנסה‪ ,‬במיטב כוחי‪ ,‬לשרטט את תולדותיו של כל אחד מהם‪ ,‬תוך כדי שילוב‬ ‫מתמיד בין חיים ליצירה‪ .‬אל המתודה הביוגרפית נשאבתי לפני שני עשורים‪,‬‬ ‫אם מטעמים של מזג אישי ואם מתוך הכרה כי לדרך התבוננות ישנה־חדשה זו‬ ‫ישנם יתרונות מובהקים בכל הכרוך בחישוף הסופר ועולמו; אמנם הכרה זו היא‬ ‫בגדר מושכל יסוד בחקר ספרויות רבות בעולם‪ ,‬אך לא בחקר הספרות העברית‪,‬‬ ‫שבה החלה הביוגרפיה לתפוס תאוצה רק בשנים האחרונות‪.‬‬ ‫אלתרמן הוא אתגר עצום — יצירתו הספרותית‪ ,‬שהתפרסמה לאורך ארבעים‬ ‫שנה בדיוק‪ ,‬היא בעלת אופי מגוון מאין כמוהו‪ :‬שירה לירית ופואמתית‪ ,‬יותר‬ ‫מאלף שירים ומאמרים בענייני השעה‪ ,‬מחזות‪ ,‬כתיבה לבמה הקלה‪ ,‬פזמונים‬ ‫למאות‪ ,‬שירת ילדים וכן עבודת תרגום עשירה ומסועפת שהיא מפעל חיים‬ ‫בפני עצמו‪ .‬אלתרמן נחשב מאז ראשית דרכו לאחד מבכירי המשוררים העברים‪,‬‬ ‫אם לא לבכיר שבהם‪ ,‬השפעתו היתה רבה‪ ,‬הוא נהנה תמיד מפופולריות רבה‪,‬‬ ‫ויצירתו הספרותית על מכלול רכיביה הטביעה חותם בל יימחה על החיים‬ ‫הספרותיים והציבוריים בארץ הן בימי היישוב והן בתקופה שמאז קום המדינה‪.‬‬ ‫[ ‪]9‬‬

‫אלתרמן‬

‫חגיגות המאה להולדתו של המשורר‪ ,‬שצוינו באירועים לרוב סביב שנת‬ ‫‪ ,2010‬העידו בעליל עד כמה אלתרמן הוא חלק בלתי נפרד מחיינו‪ ,‬ועד כמה‬ ‫אנחנו ממשיכים להזדקק ליצירתו על מגוון פניה‪ .‬הוכחה נוספת לזה היא‬ ‫הספרים והמאמרים הנכתבים עליו חדשים לבקרים‪ ,‬החורגים בהיקפם אם לא‬ ‫במורכבותם מכל מה שנעשה ביחס למשוררים אחרים בני זמנו ומקומו‪ .‬בין‬ ‫אלה ניתן לזהות שני ספרים בעלי אופי ביוגרפי מובהק‪ ,‬אף שהם שונים זה‬ ‫מזה — ספרו של מנחם דורמן נתן אלתרמן‪ :‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬שיצא אחרי מותו‬ ‫(‪ ,)1991‬וספרו של בכיר פרשני אלתרמן‪ ,‬דן מירון‪ ,‬הנושא את השם‪ :‬פרפר מן‬ ‫התולעת‪ :‬אלתרמן הצעיר ויצירתו (‪ .)2001‬ספרים אלה — שלמדתי מהם הרבה‬ ‫— הם ביטוי לצורך ולרצון לא רק "לנתח" את יצירותיו של אלתרמן אלא גם‬ ‫לגולל את סיפור חייו‪ ,‬להכיר את אישיותו‪ ,‬ללמוד את התקופה שבה חי ופעל‪,‬‬ ‫וכמובן להצביע על הקשרים הגלויים ולעתים גם הסמויים בין אלה לאלה‪.‬‬ ‫כתיבתה של ביוגרפיה היא על פי רוב שלב מתקדם או אפילו מאוחר‬ ‫בחקר יצירתו של סופר‪ ,‬שכן היא נזקקת לידע המצטבר‪ ,‬לפרשנות ולעבודות‬ ‫הפרטניות שנעשו סביב יצירתו של הסופר‪/‬המשורר האמור מתוך מגוון רחב‬ ‫ומשתנה של זוויות ראייה‪ .‬מבחינה זו באתי אל המוכן — הספרות הפרשנית‬ ‫העצומה הנלווית לאלתרמן היתה הבסיס והמנוף לעבודתי‪ ,‬ובלעדיה לא הייתי‬ ‫מוצא בה את ידי ואת רגלי‪ .‬עשרות הספרים והמאמרים שנזקקתי להם ושמהם‬ ‫הפקתי תועלת רבה מצוינים כולם בסוף הספר‪ ,‬אך עם זאת‪ ,‬לא אוכל שלא‬ ‫להזכיר כבר עכשיו — לצד שמותיהם של מירון ודורמן — את שמותיהם של‬ ‫חוקרים מובהקים של יצירת אלתרמן כמו אברהם בלבן‪ ,‬דבורה גילולה‪ ,‬בעז‬ ‫ערפלי‪ ,‬בן־עמי פיינגולד‪ ,‬אידה צורית‪ ,‬רות קרטון־בלום‪ ,‬עוזי שביט וזיוה‬ ‫שמיר‪ .‬מכל מלמדי השכלתי‪.‬‬ ‫לציון מיוחד בהקשר זה ראוי מפעלו של מנחם דורמן‪ :‬דורמן היה האיש‬ ‫שיזם את השתלבותו של אלתרמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬וכן היה ידידו‬ ‫האישי ולימים גם ידידו הפוליטי‪ .‬מיד לאחר מותו של המשורר במארס ‪1970‬‬ ‫התגייס דורמן במלוא כוחו ומרצו כדי לשמר את "מורשת אלתרמן"‪ .‬בראש‬ ‫וראשונה יזם את הוצאת כל כתביו — מקור ותרגום‪ ,‬סך הכול כעשרים ספרים‪.‬‬ ‫במקביל הקים את "מוסד אלתרמן"‪ ,‬שנועד להעניק חסות ותמיכה למגוון של‬ ‫פעילויות הקשורות באלתרמן וביצירתו‪ .‬במסגרת זו ערך יוסף גלרון־גולדשלגר‬ ‫את הביבליוגרפיה המונומנטלית של פרסומי אלתרמן והפרסומים על אודותיו‪,‬‬ ‫שהיתה עבורי כלי חיוני מאין כמוהו לביצוע עבודתי‪ .‬דורמן היה גם העורך‬ ‫הראשון של "מחברות אלתרמן"‪ ,‬במה קבועה לחקר יצירתו ולפרסום חומרים‬ ‫[ ‪] 10‬‬

‫רפסה חתפב‬

‫חדשים הן מעיזבונו והן מתוך פזורת יצירתו שהיתה טמונה אי־שם בעיתונים‬ ‫ובכתבי העת‪ .‬הוא האיש שגם החל את מפעל הביאור של "הטור השביעי"‪,‬‬ ‫שבהמשך הופקד בידיה האמונות של דבורה גילולה‪ ,‬והוא שהקים בדי עמל את‬ ‫ארכיונו של אלתרמן‪ ,‬כמעט יש מאין‪ ,‬לאחר שהמשורר עצמו‪ ,‬בשונה מאחרים‪,‬‬ ‫לא ייחס חשיבות לעניינים אלה ולא החזיק בארכיון מסודר משל עצמו‪ .‬בצד כל‬ ‫אלה כתב דורמן מאמרים מאירי עיניים שסללו את הדרך לכתיבת הביוגרפיה‬ ‫של המשורר‪ ,‬שלדאבון לב לא הגיעה להשלמה‪.‬‬ ‫חיבור פרטני ומורכב כגון זה המובא להלן לא יכול היה להיכתב ללא סיועם‬ ‫של נותני העדות‪ ,‬אנשים ונשים שהכירו את אלתרמן או חיו ופעלו בזיקה אליו‬ ‫ואשר עשו כל מאמץ כדי לסייע לי במלאכת השחזור הלא פשוטה של סיפור‬ ‫חייו‪ .‬שמותיהם של נותני העדות מופיעים בסוף הספר‪ ,‬ועם זאת אני מרשה‬ ‫לעצמי לנצל את דברי ההקדמה כדי לציין כמה מהם‪ .‬בראש וראשונה אזכיר את‬ ‫בני משפחתו של אלתרמן — בנות הדוד שלו‪ ,‬חנה גורדון ואורה טבת‪ ,‬שהיו לי‬ ‫לידידות נפש‪ ,‬ושלבד מהשיחות הארוכות שקיימנו העמידו את עצמן לרשותי‬ ‫באופן שוטף‪ ,‬אם באמצעות הטלפון ואם באמצעות הדואר האלקטרוני‪ ,‬כשהן‬ ‫מסייעות לי בהשלמת נתונים ובפתרון בעיות שנקרו על דרכי‪ .‬אליהן מצטרפים‬ ‫שלושת אחייניו של אלתרמן‪ ,‬בני אחותו האהובה לאה להב — ערן להב‪ ,‬גלי‬ ‫לירון ואקי להב‪ .‬לראשונה פגשתי את שלושתם לשיחה קסומה בת שלוש שעות‬ ‫שהתקיימה בביתה של גלי לירון שבקיבוץ יקום בבוקר יום שישי‪ 23 ,‬בנובמבר‬ ‫‪ ,2007‬וזה היה למעשה אות הפתיחה לעבודתי על הספר‪ .‬מבין כלל העדים‬ ‫אני מבקש להביע תודה מיוחדת לסופר שלמה שבא‪ ,‬שלא חסך זמן ומאמץ‬ ‫כדי לסייע לי לשחזר פרטים מתוך סיפור חייו של אלתרמן‪ ,‬ולמשורר חיים‬ ‫גורי‪ ,‬שהמפגשים אתו העשירו את ידיעותי והעניקו לי תובנות יקרות ערך‪ .‬לבד‬ ‫מנותני העדות סייעו לי בצורות שונות רבים וטובים‪ ,‬בכללם פרופ' נפתלי וגנר‪,‬‬ ‫פרופ' הלי זמורה‪ ,‬ד"ר מרדכי נאור ופרופ' דינה פורת‪ .‬הרשימה המלאה ובה‬ ‫שמות כל מיטיבי מופיעה גם היא בסוף הספר‪.‬‬ ‫מקום מיוחד במערך התמיכה והסיוע לכתיבת הספר תופס נתן סלור‪ ,‬בנם‬ ‫של תרצה אתר ובנימין סלור ונכדם של נתן אלתרמן ורחל מרכוס‪ .‬נתן‪ ,‬שנולד‬ ‫שלוש שנים לאחר מותו של אלתרמן ונקרא על שם סבו‪ ,‬היה לי לידיד ולשותף‬ ‫מאז ראשית עבודתי‪ .‬נועם הליכותיו של נתן סלור‪ ,‬נדיבות לבו והאמון שרחש‬ ‫לי מן הרגע שבו נפגשנו לראשונה הקלו בצורה ניכרת את התנהלותי‪ .‬מעולם‬ ‫לא עלה בדעתו של נתן להתערב בתוכן עבודתי‪ ,‬אך תמיד נענה ברצון ובשמחה‬ ‫לכל משאלת לב שהעליתי‪ ,‬ובכלל זה מתן היתרים לעיון במסמכים הקשורים‬ ‫[ ‪] 11‬‬

‫אלתרמן‬

‫באלתרמן והנחשבים לחסויים‪ ,‬דוגמת התיק הרפואי השמור בארכיון בית‬ ‫החולים איכילוב או תיק השירות הצבאי השמור בארכיון צה"ל‪ .‬ההיכרות עם‬ ‫נתן סלור‪ ,‬כמו עם יתר קרובי המשפחה‪ ,‬העניקה לי מעין דריסת רגל בביתו של‬ ‫אלתרמן שלא קיים עוד ועמה תחושה של אינטימיות כלפיו וכלפי משפחתו‪,‬‬ ‫שהן נכס חיוני מאין כמוהו לעבודתו של הביוגרף‪.‬‬ ‫מאז תחילת עבודתי נהניתי מעזרתה של ד"ר רחל סטפק‪ ,‬עוזרת המחקר‬ ‫וההוראה שלי באוניברסיטת תל־אביב‪ .‬רחל סייעה לי בכל דבר ועניין — בחיפוש‬ ‫חומרים בארכיונים‪ ,‬באיתור עיתונים וספרים‪ ,‬בטיפול בהערות ובמראי המקום‬ ‫ובהכנת כתב היד לדפוס‪ .‬כל המשימות נעשו על ידיה מתוך מסירות מוחלטת‪,‬‬ ‫בשׂ וֹ ם שכל וביעילות הראויים לכל שבח‪ .‬לסיוע רב זכיתי גם מצדה של סוניה‬ ‫רוזנברג‪ ,‬שהיתה בשעתה יד ימינו של מנחם דורמן‪ ,‬ושהתמצאותה מעוררת‬ ‫ההשתאות בכתבי אלתרמן ובמערך המחקר אפשרה לה לספק לי אינפורמציה‪,‬‬ ‫להשיא עצות ולמנוע טעויות‪ .‬עוד אזכיר את שמה של נגה אלבלך‪ ,‬המופקדת‬ ‫על ארכיון אלתרמן השמור במרכז קיפ באוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬שהתגייסה גם‬ ‫היא לעזרתי‪ .‬תודתי נתונה לשלושתן יחד ולכל אחת מהן בנפרד‪.‬‬ ‫חובה נעימה היא להשמיע דברי תודה גם באוזניהם של מי שנמצאים‬ ‫בתחומה של האכסניה שבה רואה הספר אור — הוצאת עם עובד‪ .‬פרופ' אלי‬ ‫שאלתיאל‪ ,‬העומד בראש ספרית אפקים‪ ,‬ליווה את הספר מאז הטיוטה הראשונה‬ ‫שלו‪ ,‬לעתים דן אותו לשבט ולעתים דן אותו לחסד‪ ,‬אך תמיד בהגינות‪ ,‬בכנות‬ ‫ובמקצועיות שאין כדוגמתן‪ .‬בזכותו יצא הספר מן הכוח אל הפועל‪ .‬בצד אלי‬ ‫שאלתיאל שקדו על הספר העורכת רוית דלויה‪ ,‬המתקינה מורן כהן‪ ,‬מנהל‬ ‫הייצור של ההוצאה יואב רייס ומעצבת העטיפה דורית שרפשטיין‪ .‬אליהם‬ ‫מצטרף ידידי ערן ליטוין‪ ,‬שבחריצות בלתי נלאית ליקט את מאגר התמונות של‬ ‫אלתרמן וסביבו‪ ,‬ושעל בסיסו ערך בטוב טעם את קונטרסי התמונות המשולבים‬ ‫בספר‪ .‬עוד אזכיר את מנכ"ל הוצאת עם עובד לשעבר ירון סדן אשר פתח בפני‬ ‫את דלתי ההוצאה זמן קצר בלבד לפני שסיים את תפקידו‪.‬‬ ‫עד שהועלו הדברים על הכתב ובעת שהועלו על הכתב דנתי בהם בעל פה‬ ‫במסגרת שיעורי באוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬ובכלל זה במסגרת סדרת "הרצאות‬ ‫הרקטור" שהוזמנתי לשאת בשנת תשע"ב ושקראתי לה‪" :‬נתן אלתרמן‪ :‬הכתיבה‬ ‫והחיים"‪ .‬מן המפורסמות הוא כי כיתות הסמינרים ואולמות ההרצאות הם־הם‬ ‫בית היוצר לעבודת המחקר‪ ,‬וכך היה גם במקרה זה‪ .‬קורסים שהקדשתי לדיון‬ ‫פרטני באחת מיצירותיו של אלתרמן או לפרישׂ ה רחבה של חייו ויצירתו סייעו‬ ‫לי בהעמקת ההיכרות עם כתביו ובגיבוש המתווה לספר זה‪ .‬הדיאלוג המתמשך‬ ‫[ ‪] 12‬‬

‫רפסה חתפב‬

‫עם התלמידים — שנשא אופי שונה בקורסים השונים — היה לי מקור השראה‪,‬‬ ‫אם בשל התובנות שהועלו בכיתה ואם מכוח ההיזון החוזר שאני נזקק לו תמיד‪.‬‬ ‫בעת כתיבת הדברים אני רואה לנגד עיני את חדרי הכיתה שבהם דיברתי על‬ ‫אלתרמן‪ ,‬אני רואה את פניהם של התלמידים‪ ,‬אני שומע את קולם בשיעור‬ ‫ובשיחות המסדרון — ולבי רחב‪ .‬אין ספק כי גם ציבור זה הוא שותף‪ ,‬ולו גם‬ ‫סמוי‪ ,‬בחיבורו של הספר‪.‬‬ ‫חמש שנים נמשך המסע שערכתי בעקבותיו של אלתרמן‪ ,‬ואלה היו מן‬ ‫השנים היפות שידעתי‪ .‬במהלכן קראתי ספרים נפלאים‪ ,‬עלעלתי מבוקר עד‬ ‫ערב בעיתונים של פעם‪ ,‬נסעתי למקומות שונים בארץ ובעולם‪ ,‬הכרתי אנשים‬ ‫מרתקים‪ ,‬צללתי לעומק הספריות והארכיונים‪ ,‬חייתי בתקופות ובזמנים שלא‬ ‫חייתי בהם וחייתי מחדש בתקופות שבהן חייתי‪ ,‬התרוצצתי בין הספרות‬ ‫לפוליטיקה‪ ,‬ומעל לכול זכיתי לפגישה הולכת ונמשכת — האומנם פגישה לאין‬ ‫קץ? — עם נתן אלתרמן עצמו‪ ,‬משורר ענק ואדם מופלא‪ ,‬שאינו חדל לסקרן‬ ‫אותנו ולרתק את דמיוננו‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬מה שמובא להלן אינו אלא דין‬ ‫וחשבון על אותה הפגישה‪ ,‬והלוואי שקהל הקוראים ימצא בו עניין‪.‬‬ ‫דן לאור‬ ‫אוניברסיטת תל־אביב‬ ‫סתיו תשע"ג‬

‫[ ‪] 13‬‬

‫פרק ראשון‬

‫ערי נכר‬ ‫(‪)1925-1910‬‬

‫א‬ ‫לרבים מן הקוראים את כוכבים בחוץ או המאזינים לשירים דוגמת "עוד חוזר‬ ‫הניגון" או "שיר משמר" המושמעים לעתים מזומנות ברדיו‪ ,‬וכן למי שהתוודעו‬ ‫בשלב כלשהו בחייהם לשיר "מגש הכסף" או צפו בהצגת "כינרת כינרת" על‬ ‫במת התאטרון‪ ,‬מצטייר אלתרמן כמשורר עברי מובהק‪ ,‬וכמי ששורש יצירתו‬ ‫הוא באדמת הארץ הזאת‪ ,‬בשפתה‪ ,‬בנופיה ובתרבותה‪.‬‬ ‫במילים אחרות — אלתרמן‪ ,‬מסיבות שאפשר להבין אותן‪ ,‬נתפס לפחות על‬ ‫ידי כמה מן הקוראים כמשורר בן הארץ או אפילו כמשורר יליד הארץ‪.‬‬ ‫אולם העובדות הן אחרות לגמרי‪ :‬אלתרמן הוא יליד מזרח אירופה — יציר‬ ‫"הגולה" — ושם‪ ,‬בערי הנכר של פולין‪ ,‬רוסיה‪ ,‬אוקראינה ורומניה‪ ,‬עברו עליו‬ ‫שנות ילדותו ונעוריו‪ .‬רק בהיותו בן כמעט ‪ — 15‬השנה היתה ‪ — 1925‬החליטו‬ ‫הוריו לעלות לארץ ולהתיישב בתל אביב‪ .‬מאז היתה ארץ ישראל לקרקע גידולו‬ ‫וצמיחתו של המשורר אשר זכה להכרה כאישיות הספרותית המרכזית בשדה‬ ‫השירה העברית בדור שלאחר ביאליק‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬בנם של יצחק ובלה אלתרמן (לעתים‪ :‬אלטרמן)‪ ,‬נולד‬ ‫בוורשה בט' באב תר"ע‪ 14 ,‬באוגוסט ‪ 1 .1910‬יצחק ובלה‪ ,‬הוריו של נתן‪,‬‬ ‫הגיעו לוורשה מתחום המושב היהודי בבלורוסיה‪ ,‬היא רוסיה הלבנה‪ ,‬כיום‬ ‫בלרוס‪ .‬יצחק אלתרמן היה יליד העיירה אוברוביץ' (‪ ,)Uvarovichi‬השוכנת‬ ‫בחלק הדרומי־מזרחי של בלורוסיה‪ 2.‬באוברוביץ' התגוררו כאלפיים תושבים‪,‬‬ ‫יותר ממחציתם היו יהודים‪ .‬בתי העיירה היו בתי עץ קטנים ופשוטים‪ ,‬ולהם‬ ‫משקי עזר שתושבי המקום גידלו בהם ירקות או בעלי חיים כדי לעשות‬ ‫למחייתם‪ .‬יהודי אוברוביץ' עסקו בעיקר במלאכה — חייטות‪ ,‬נגרות‪ ,‬רפדות‬ ‫— או במסחר זעיר‪ .‬אביו של יצחק אלתרמן אריה אהרן אלתרמן היה סוחר‬ ‫סדקית‪ ,‬ויחד עם אשתו איידלה (לבית צירלין) היה יוצא מדי שבוע בעגלה‬ ‫[ ‪] 15‬‬

‫אלתרמן‬

‫לכפרים שבסביבה כדי לשווק את מרכולתו‪ .‬רוב יהודי העיירה התקבצו‬ ‫בשכונת פודגוריה‪ ,‬סמוך לנהר האוזה‪ .‬הם הקפידו לשמור על אורח חיים‬ ‫דתי ושקדו על לימוד תורה כפי שהיה מקובל באותו הזמן בעיירות הקטנות‬ ‫שהיו מפוזרות ברחבי תחום המושב‪ .‬במשפחת אלתרמן היו שישה ילדים —‬ ‫שלושה בנים ושלוש בנות‪ .‬יצחק אלתרמן‪ ,‬שהיה הבן השלישי‪ ,‬נולד ב־‪ 3‬ביוני‬ ‫‪ .1881‬הוא גדל בבית מסורתי שהתנהל ברוח חסידות חב"ד‪ ,‬פרי הגותו של‬ ‫רבי שניאור זלמן מלאדי‪ ,‬שחי ופעל רוב שנותיו ברחבי בלורוסיה‪ .‬בתצלום‬ ‫שנשמר בארכיון המשפחה נראה יצחק אלתרמן בעודו ילד רך בשנים‪ ,‬כמעט‬ ‫תינוק‪ ,‬לבוש בבגדים מצועצעים וחבוש כובע‪ ,‬עומד על אצטבה סמוך לאביו‬ ‫אריה אלתרמן‪ .‬האב‪ ,‬שנודע כיהודי ירא שמים‪ ,‬מופיע בתמונה כשהוא מסב‬ ‫ליד השולחן חבוש מגבעת גבוהה‪ ,‬עטור זקן עבות ולבוש מעיל ארוך‪ ,‬כמנהג‬ ‫החסידים‪3.‬‬ ‫בלה‪ ,‬אמו של נתן אלתרמן‪ ,‬נולדה ב־‪ 12‬במארס ‪ ,1888‬לאמה סטרנה‬ ‫פרידה ולאביה שניאור חיים ליבוביץ‪ .‬סטרנה פרידה היתה בתו של הרב שניאור‬ ‫זלמן פרומקין‪ ,‬איש חב"ד‪ .‬בצעירותה עמדה להינשא לאחד מצאצאי משפחת‬ ‫שניאורסון עתירת הייחוס‪ ,‬זאת לאחר שאביה אסר עליה ללכת אחר אהוב לבה‪.‬‬ ‫התנאים נחתמו‪ ,‬המשפחות אף נפגשו זו עם זו‪ ,‬אך הכלה המיועדת העזה פנים‬ ‫והודיעה להוריה בצורה נחרצת כי אין החתן יאה לה ואין בכוונתה להינשא לו‪.‬‬ ‫היתה זו הפרה בוטה של התנאים‪ ,‬והחתונה בוטלה‪ .‬בדיעבד טענה כי החתן היה‬ ‫"א מיסר ייד"‪ ,‬היינו "יהודי מכוער"‪ ,‬ולכן לא חפצה בו‪ .‬ביטול הנישואין פגע‬ ‫כמובן ביוקרתה של סטרנה פרידה‪ ,‬והיא נישאה לאחר זמן־מה לרב שניאור חיים‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬אף הוא חסיד חב"ד‪ ,‬שהיה אלמן ואב לשני ילדים בוגרים‪ ,‬בן ובת‪4.‬‬ ‫בנישואיו השניים נולדו לו ולסטרנה פרידה שני ילדים — הבת בלה והבן שלמה‬ ‫זלמן‪ ,‬שנולד ב־‪( 1895‬ולימים נודע בשם ש"ז אריאל)‪ 5.‬גם בלה וגם אחיה שלמה‬ ‫זלמן היו ילידי העיירה ז'לובין (‪ ,)Zhlobin‬שאף היא שכנה בחלק הדרומי־‬ ‫מזרחי של בלורוסיה‪ ,‬סמוך למסילת הברזל המוליכה ממינסק לאוקראינה‪.‬‬ ‫במפקד אוכלוסין שנערך בעיירה ב־‪ 1897‬נמצא כי מספר התושבים הוא ‪,1,760‬‬ ‫‪ 52‬אחוזים מהם יהודים‪ .‬בעולמה של חסידות חב"ד נודעה ז'לובין כמקום שבו‬ ‫נערכה "החתונה הגדולה" בין נכדתו של שניאור זלמן מלאדי ובין נכדו של לוי‬ ‫יצחק מברדיצ'ב‪ .‬מסיבות שאינן ידועות עברה משפחת ליבוביץ בשלב מסוים‬ ‫בחייה להתגורר באוברוביץ'‪ ,‬מהלך של כשבעים קילומטר ממזרח‪ 6.‬בבית‬ ‫משפחת ליבוביץ הקפידו על שמירת מצוות הדת‪ ,‬כיאה לביתו של רב ובהתאם‬ ‫למסורת חב"ד‪ .‬ברוח זו חונכו שני הילדים — בלה‪ ,‬הבת הבכורה‪ ,‬והאח הצעיר‬ ‫[ ‪] 16‬‬

‫רכנ ירע‬

‫שלמה זלמן‪ .‬משעמדה בלה על דעתה החליטה לסלול לעצמה דרך משלה‪ :‬היא‬ ‫נבחנה בבחינות האקסטרניות ועמדה בהן בהצלחה‪ .‬הדבר זיכה אותה בתעודת‬ ‫בגרות ממשלתית‪ ,‬כלי שלא היה אפשר בלעדיו לכל מי ששאף להתקדמות‬ ‫אישית ומקצועית בחברה הרוסית‪ .‬מאחר שההכנה לבחינות נעשתה בדרך‬ ‫כלל באופן עצמאי‪ ,‬בחרה בלה ללמוד בחברתה של צעירה אחרת‪ ,‬בת המקום‪,‬‬ ‫שהתכוננה גם היא לגשת לבחינות‪ .‬היתה זו גיטל‪ ,‬אחת מאחיותיו של יצחק‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ובדרך זו הזדמן לה להכיר את יצחק עצמו‪7.‬‬ ‫משום שהיה תלמיד ברוך כישרונות נשלח יצחק אלתרמן בבחרותו ללמוד‬ ‫בישיבה — תחילה למד בשצ'דרין‪ ,‬הסמוכה להומל (‪ ,)Gomel‬ואחר כך‬ ‫בבוברויסק‪ ,‬עיר בגודל בינוני ובעלת יישוב יהודי צפוף‪ ,‬ששכנה במרחק של‬ ‫כ־‪ 120‬קילומטר מן העיירה אוברוביץ'‪ .‬במרוצת השנים התפרסמה בוברויסק‬ ‫כעיר הולדתם של ברל כצנלסון‪ ,‬דוד שמעונוביץ (שמעוני) ואבא אחימאיר‪.‬‬ ‫בד בבד עם לימודיו בישיבה או מיד אחריהם לימד אלתרמן בכמה כפרים‬ ‫בסביבה — בדובריאוקה‪ ,‬בראדול ובליוביץ — עד שהגיע לעיר הומל‪ .‬בואו‬ ‫של יצחק אלתרמן להומל‪ ,‬כנראה בסביבות ‪ ,1899‬סימן מפנה במהלך חייו‪.‬‬ ‫בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים נעשתה העיר מקום ריכוז‬ ‫של צעירים יהודים רבים‪ ,‬יוצאי בית המדרש‪ ,‬שהשליכו אחרי גוום את אורח‬ ‫החיים המסורתי ותרו אחרי עולם חדש ושונה מזה שהכירו בבית אבא‪ .‬היתה זו‬ ‫עיר בת מאה אלף תושבים לערך‪ ,‬יותר ממחציתם היו יהודים‪ .‬מראה העיר היה‬ ‫יפה לעין וכובש לב‪ ,‬בוודאי למי שהגיע מכפר נידח דוגמת אוברוביץ'‪ ,‬ואפילו‬ ‫מבוברויסק‪ :‬הומל נבנתה על גדות נהר הסוז'‪ ,‬שהיה נתיב תחבורה לאוניות‪,‬‬ ‫ובלבה של העיר התפרשׂ פארק רחב ידיים מן הגדולים והיפים שברוסיה‪.‬‬ ‫במרכזו של הפארק ניצב הארמון של משפחת נמיאצוב ששלטה בעיר במשך‬ ‫דורות‪ ,‬ולצדו קתדרלה פרבוסלבית רבת־רושם שנשאה את שמותיהם של פטרוס‬ ‫ופאולוס‪ .‬רבים מן היהודים שהתגוררו בהומל היו מעורבים בפעילות רעיונית‬ ‫ופוליטית בחוגים שונים — לאומיים‪ ,‬ציוניים או סוציאליסטיים‪ .‬היו מי שטיפחו‬ ‫את תרבות היידיש — בעיקר אנשי ה"בונד" — אך היו גם מי שדגלו בקידום‬ ‫הלשון העברית וספרותה‪ .‬ב־‪ ,1903‬בזמן הפרעות בקישינב‪ ,‬התארגנה בהומל‬ ‫קבוצה של צעירים יהודים‪ ,‬רובם השתייכו לקבוצות מהפכניות סוציאליסטיות‪,‬‬ ‫וזו גילתה התנגדות לנוכח הניסיון לערוך פוגרום בקרב יהודי העיר‪ .‬במפנה‬ ‫המאה היתה הומל מקום ריכוז לכמה אישים בעלי נוכחות בולטת בציבוריות‬ ‫היהודית — דוגמת העסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן והסופרים הלל צייטלין‪,‬‬ ‫ז"י אנוכי (זלמן יצחק אהרונסון) ויוסף חיים ברנר‪ .‬ברנר הגיע להומל מן הישיבה‬ ‫[ ‪] 17‬‬

‫אלתרמן‬ ‫זו‪8.‬‬

‫שלמד בה בפוצ'פ‪ ,‬ואת שנות החניכה שלו כסופר עברי עשה בעיר‬ ‫הומל היתה המקום שבו גיבש יצחק אלתרמן את תמונת העולם שלו ושבו‬ ‫נחשף לזרמי המחשבה המתהווים של התרבות היהודית המודרנית‪ .‬מתוכם‬ ‫נמשך לבו לשני מוקדים עיקריים‪ :‬האידאולוגיה הציונית והתרבות העברית‪.‬‬ ‫בתחילה הכשיר אלתרמן את עצמו להיות מורה‪ :‬הוא למד אז במוסד פדגוגי‬ ‫כלשהו וקיבל תעודת "מורה מתחיל"‪ .‬לפרנסתו נתן שיעורים בעברית‪ ,‬עיסוק‬ ‫שהיה בהחלט מקובל בקרב האינטליגנציה היהודית הצעירה‪ .‬אולם יותר מכול‬ ‫הושפע אז מנוכחותו בעיר של ישראל יהודה (יש"י) אדלר‪ ,‬שהיה ממניחי היסוד‬ ‫למהפכה הגדולה שהתחוללה אז בחינוך היהודי — מתן חינוך יהודי בלשון‬ ‫העברית‪ ,‬זאת ברוח מאמרו פורץ הדרך של המחנך הנודע יצחק אפשטיין‬ ‫"עברית בעברית" שהתפרסם בהשלח ב־‪ .1898‬בחיבור זה תבע אפשטיין‬ ‫לעבור להוראת כל המקצועות בלשון העברית‪ ,‬ובדרך זו להפוך אותה ללשון‬ ‫טבעית וחיה‪ ,‬נכתבת ומדוברת‪ ,‬שתשמש בסיס משותף לחינוך היהודי‪ 9.‬כך נתן‬ ‫אפשטיין ביסוס לשאיפה לשלב את המודרניזציה בחינוך היהודי עם הנחלת‬ ‫הערכים הציוניים‪ ,‬שכבר קנתה לה מהלכים במקומות שונים‪ .‬נאמן להשקפתו‬ ‫של אפשטיין‪ ,‬החל אדלר‪ ,‬יליד העיר פינסק וחובב ציון מושבע‪ ,‬ללמד במסגרת‬ ‫"החדר המתוקן" שהוקם בהומל ב־‪ 1901‬ושנועד מלכתחילה להעלות את‬ ‫החינוך היהודי על מסלול מודרני‪ .‬אדלר קבע כי ההוראה תתקיים כולה בעברית‬ ‫וכי שיטות הוראה של המקצועות השונים‪ ,‬היהודיים והכלליים‪ ,‬יעוגנו בזרמים‬ ‫הפדגוגיים המודרניים‪ .‬אדלר התגורר בהומל עד עלייתו לארץ בשנת ‪.1904‬‬ ‫שמו הלך לפניו כפדגוג־אמן וכמהפכן בתחום החינוך היהודי‪ :‬מורים צעירים‬ ‫מן העיר וסביבותיה באו לבית הספר שלימד בו כדי להכיר מקרוב את שיטות‬ ‫ההוראה שלו‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שנמנה עם חוג המורים שהיה מקורב לאדלר‪ ,‬הוקסם‬ ‫משיטות העבודה שלו‪ ,‬והוא היה לו לדגם ולמופת בהמשך דרכו‪.‬‬ ‫אולם גם הומל היתה‪ ,‬לדידו של יצחק אלתרמן‪ ,‬בגדר תחנת ביניים בלבד‪:‬‬ ‫בשלב מסוים קיבל הצעה לבוא וללמד בבית ספר עברי בוורשה‪ ,‬והוא מיהר‬ ‫להיענות לה‪ .‬המעבר לוורשה צפן בחובו את האפשרות לקידום אישי ומקצועי‪,‬‬ ‫והוא העניק לו סיכוי להגשים את התפיסות הפדגוגיות שאותן גיבש בתקופת‬ ‫ישיבתו בהומל‪ .‬המוסד שאליו הוזמן ללמד היה בית הספר לנערים "העברי"‬ ‫בהנהלתו של אהרן לובושיצקי שנמנה עם חוגי הסופרים בוורשה‪ .‬שם‪ ,‬ברחוב‬ ‫נובופיליה ‪ ,15‬הקים לובושיצקי בית ספר שפעל בשיטת "עברית בעברית"‪,‬‬ ‫שנעשתה מקובלת בקרב החוגים הציוניים‪ 10.‬אלתרמן עזב את הומל ועבר לגור‬ ‫בוורשה לקראת שנת הלימודים תרס"ו‪ ,‬היינו בסתיו ‪ .1905‬במודעות שפורסמו‬ ‫[ ‪] 18‬‬

‫רכנ ירע‬

‫מטעם בית הספר באוקטובר ‪ 1905‬ביומונים הצפירה והזמן‪ ,‬כנראה כדי לגייס‬ ‫תלמידים חדשים‪ ,‬נמסר מידע מפורט על סדר השיעורים‪ ,‬על ספרי הלימוד‬ ‫הנדרשים ועל סגל "המורים העברים"‪ .‬בין המורים הוזכרו לובושיצקי עצמו‬ ‫ויצחק אלתרמן‪ 11.‬בוורשה נשא אלתרמן לאישה את בלה ליבוביץ‪ ,‬שהגיעה‬ ‫לעיר בעקבותיו‪ .‬זה היה ב־‪ 1908‬או ב־‪ .1909‬בשלב מאוחר יותר הצטרפה‬ ‫אליהם גם אמה של בלה סטרנה פרידה‪ .‬לאחר פטירתו המוקדמת של בעלה‬ ‫הרב שניאור חיים ליבוביץ ויציאתו של בנה הצעיר ללימודים בישיבה‪ ,‬נשארה‬ ‫סטרנה פרידה לבדה באוברוביץ' ללא משענת כלכלית כלשהי‪ .‬בלה ראתה‬ ‫אפוא את עצמה כמי שנושאת באחריות לשלום אמה ולרווחתה‪ ,‬ולכן הציעה‬ ‫לה לעזוב את אוברוביץ' ולעבור לוורשה‪ .‬בהגיעה לעיר התגוררה סטרנה פרידה‬ ‫בביתם של בלה ויצחק‪ ,‬ומה שנראה בתחילה כהסדר זמני הפך למצב של קבע‪.‬‬ ‫לדידו של יצחק אלתרמן המעבר מהומל לוורשה היה מסעיר ודרמטי —‬ ‫למרות התסיסה היהודית שבה‪ ,‬היתה הומל לא יותר מאשר עיר שדה בדרום־‬ ‫מזרח בלורוסיה‪ ,‬ואילו ורשה היתה כרך של ממש‪ .‬ורשה היתה אז עיר הבירה של‬ ‫"פולין הקונגרסאית"‪ ,‬אותה ישות מדינית פולנית‪ ,‬אוטונומית למחצה‪ ,‬שהוקמה‬ ‫בקונגרס וינה ב־‪ ,1815‬אך למעשה נשלטה על ידי הצאר הרוסי והיתה חלק בלתי‬ ‫נפרד מרוסיה רבתי‪ .‬בסוף העשור הראשון של המאה העשרים מנתה אוכלוסיית‬ ‫העיר ‪ 781‬אלף נפש‪ ,‬ויותר מ־‪ 300‬אלף נפש מהם היו יהודים (‪ 37.6‬אחוזים מן‬ ‫האוכלוסייה)‪ 12.‬צמיחת הקהילה היהודית‪ ,‬שהיתה אז הגדולה באירופה‪ ,‬קיבלה‬ ‫תנופה עצומה אחרי הפרעות ברוסיה ב־‪ ,1881‬שבעקבותיהן נהרו אל העיר אלפי‬ ‫יהודים מן החוץ — מליטא‪ ,‬מרוסיה הלבנה ומאוקראינה‪ .‬כשהגיעו יצחק אלתרמן‬ ‫ולאחריו בלה ליבוביץ לוורשה נדהמו לפגוש לראשונה בחייהם עיר אירופית‬ ‫גדולה‪ ,‬ששמה הלך לפניה‪ ,‬ולא כל שכן לגלות את הממדים‪ ,‬העוצמה והגיוון‬ ‫של החיים היהודיים בה‪ :‬אף כי היהדות האורתודוקסית עדיין משלה בכיפה‪,‬‬ ‫בלט בנוכחותו הזרם המשכילי המודרני‪ ,‬כשהעיר תופסת את מקומה כמרכז‬ ‫מוביל לספרות ולעיתונות בעברית וביידיש‪ .‬ורשה היתה אז זירת הפעולה של‬ ‫דמויות בולטות כמו הסופר היידי י"ל פרץ‪ ,‬הסופר והעורך דוד פרישמן‪ ,‬מכונן‬ ‫העיתונות היומית העברית נחום סוקולוב והמוציא לאור בן אביגדור‪ .‬בוורשה‬ ‫היו הוצאות ספרים יהודיות‪ ,‬ספריות גדולות ופעילות תאטרונית ענפה‪ .‬לצד‬ ‫כל זה התפתחה בעיר רשת חינוך גדולה‪ ,‬ששיקפה את מגוון הזרמים ביהדות‪,‬‬ ‫ובכלל זה נוסדו בה בתי ספר מתוקנים שפעלו למודרניזציה של החינוך היהודי‪.‬‬ ‫לאחר כמה שנות עבודה בבית הספר "העברי" גמר אלתרמן אומר בנפשו‬ ‫לייסד גן ילדים עברי‪ ,‬אף כי קדם לו בזה המחנך יחיאל היילפרין (אביו של‬ ‫[ ‪] 19‬‬

‫אלתרמן‬

‫המשורר יונתן רטוש)‪ ,‬שאליו התוודע בעת שנמנה עם מורי "החדר המתוקן"‬ ‫של יש"י אדלר בהומל‪ 13.‬היילפרין היה האיש אשר ייסד את גן הילדים העברי‬ ‫הראשון כבר ב־‪ ,1909‬אולם עובדה זו לא מנעה מאלתרמן להתמיד בתוכניתו‬ ‫ולייסד גן ילדים משלו‪ .‬ואכן‪ ,‬גן הילדים העברי השני בוורשה‪ ,‬בהנהלתו של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬נפתח בסתיו של ‪ :1910‬במודעה שפורסמה בהצפירה ב־‪ 4‬בנובמבר‬ ‫‪ 1910‬נמסר על פתיחתו של הגן‪ ,‬שהוגדר "בי"ס פרבלי עברי" לילדים ולילדות‬ ‫מבני ארבע עד שמונה‪ .‬לקראת תום שנת הלימודים — ב־‪ 3‬ביוני ‪— 1911‬‬ ‫פורסמה מודעה נוספת בהצפירה‪ ,‬ובה נמסר על פתיחת "קורסים פרבליים‬ ‫לגננות" על יד גן הילדים העברי‪" .‬הקורסים נפתחים באוגוסט; מתקבלות‬ ‫תלמידות מבנות שש עשרה ומעלה היודעות עברית‪ .‬הקורסים נותנים זכות‬ ‫לגומרות אותם לפתוח בעצמן גני־ילדים"‪ .‬שני המוסדות פעלו ברחוב פאוויה‬ ‫‪ ,5‬בלב האזור היהודי של ורשה‪ ,‬בדירה ששימשה גם דירת המגורים של משפחת‬ ‫אלתרמן‪ 14.‬את הגן ניהל אלתרמן על טהרת העברית על פי שיטתו של פרידריך‬ ‫וילהלם פרבל‪ ,‬מי שסלל את הדרך לחינוך המודרני לגיל הרך‪ ,‬שהיה מושתת‬ ‫על משחקים‪ ,‬טיולים‪ ,‬סיפורים ומלאכת יד; מתכונת זו נוסתה לראשונה בגן‬ ‫הילדים שהקים פרבל בבלקנבורג שבגרמניה כבר ב־‪ .1837‬שנתיים לאחר מכן‬ ‫הועברו גן הילדים והסמינר לגננות לבית משלהם ברחוב דז'יקא ‪" :9‬יציאתו של‬ ‫מוסדנו לרשות הציבור" — נאמר במודעה שפורסמה בהצפירה — "נותנת לנו‬ ‫את היכולת לשכלל את מוסדנו לשנת הלימודים הבאה"‪ .‬ההרחבה אפשרה גם‬ ‫את פתיחתו של מסלול חדש להכשרת גננות שלא ידעו את הלשון העברית‪15.‬‬ ‫בהקמת גן הילדים העברי — שהיה ציון דרך בתולדות החינוך היהודי — נסמכו‬ ‫גם היילפרין וגם אלתרמן על תקנות שהונהגו בוורשה‪ ,‬שאפשר לחנך לפיהן‬ ‫ילדים בלשון האם‪ ,‬לאו דווקא ברוסית‪ ,‬כל עוד הוכח שהורי הילדים אכן‬ ‫מדברים עמם בלשון זו‪16.‬‬ ‫קצת יותר משנה לאחר נישואיהם של יצחק אלתרמן ובלה לבית ליבוביץ‪,‬‬ ‫נולד בנם הבכור נתן‪ ,‬שנקרא על שמו של אחד מאבות המשפחה‪ .‬בילדותו‬ ‫נהגו לכנות את נתן בשם "נונה"‪ ,‬ושם זה דבק בו לאורך שנים‪ .‬שלוש שנים‬ ‫לאחר מכן נולדה הבת לאה‪ .‬את הבת כינו בשם "לוסה"‪ .‬רחוב פאוויה‪ ,‬שנתן‬ ‫ואחותו נולדו בו‪ ,‬היה רחוב צדדי ושקט‪ ,‬אפוף עצי אזדרכת‪ ,‬ששכן במרחק‬ ‫כמה דקות הליכה מרחוב נלבקי המפורסם‪ ,‬רחובם של היהודים‪ .‬סמוך לבית‬ ‫משפחת אלתרמן‪ ,‬ממש בקרן הרחוב‪ ,‬התגורר באותן שנים הרופא ד"ר אליעזר‬ ‫לודוויג זמנהוף‪ ,‬אשר התפרסם בעיקר בזכות המצאת שפת האספרנטו‪ .‬מיקומו‬ ‫של גן הילדים בדירת המשפחה חשף את הילד נתן כבר בשנות חייו הראשונות‬ ‫[ ‪] 20‬‬

‫רכנ ירע‬

‫לפעילות ולהוויי שנועדו לילדים מבני ארבע ומעלה‪ .‬הוא נהנה מפינוקיהן‬ ‫של הסמינריסטיות הצעירות שפקדו את המקום מדי יום ביומו‪ .‬יצחק אלתרמן‬ ‫ניהל ביד רמה הן את הגן והן את כיתת הסמינריסטיות‪ ,‬ואשתו בלה שימשה‬ ‫כוח עזר‪ .‬בנסיבות אלה הוטלה האחריות לניהול משק הבית ולגידול הילדים‬ ‫בעיקר על כתפי אמה של בלה‪ ,‬סטרנה פרידה‪ .‬נתן ובלה‪ ,‬שגדלו על עברית‬ ‫ועל רוסית‪ ,‬נאלצו על פי רוב לתקשר עם הסבתא ביידיש‪ .‬אמנם סטרנה פרידה‬ ‫— שהכול כינו אותה "באבע" ("סבתא") — ידעה רוסית ואף מעט עברית‪ ,‬אך‬ ‫היא התעקשה לדבר דווקא יידיש‪ ,‬בעיקר בגלל הילדים‪" .‬אז עס וועט קומען אן‬ ‫ארעמאן ביים שוועל‪ ,‬וואס וועסט דו מיט אים רעדן?" ובעברית‪" :‬אם יבוא עני‬ ‫נכדה האהוב — "איך תדבר איתו?"‪17‬‬ ‫ּ‬ ‫בפתח" — הסבירה לנונה‪,‬‬ ‫השנים בוורשה היו טובות למשפחת אלתרמן‪ :‬היתה זו תקופה של פעילות‬ ‫מקצועית תוססת ושל עשייה שהיה בה טעם של ראשוניות ושל פריצת דרך‪ .‬גן‬ ‫הילדים זכה לתהילה‪ ,‬ולא אחת טרח היומון הוורשאי הצפירה לדווח לקוראיו‬ ‫על פעילות המוסד‪ ,‬בעיקר לרגל מסיבות חנוכה או נשפי פורים שהתקיימו בו‬ ‫ושעוררו עניין מיוחד‪ 18.‬מוצלח לא פחות היה הסמינר לגננות‪ ,‬שהציע תוכנית‬ ‫לימודים חדשנית לטיפול בילדים בגיל הרך‪ ,‬ושמספר הלומדות בו כמעט הכפיל‬ ‫את עצמו מדי שנה‪ .‬צעירות יהודיות ברוכות כישרון‪ ,‬בכללן המשוררת לעתיד‬ ‫קדיה מולודובסקי‪ ,‬נענו לאתגר שהציב בפניהן אלתרמן והכשירו עצמן לשמש‬ ‫מורות ומדריכות בגני הילדים מן הזן החדש‪ .‬תוכנית הלימודים היתה מאתגרת‪,‬‬ ‫והיא כללה לימודי עברית‪ ,‬פדגוגיה‪ ,‬היסטוריה יהודית‪ ,‬טבע‪ ,‬היגיינה‪ ,‬מוזיקה‬ ‫וציור‪ 19.‬יצחק אלתרמן התגלה כמחנך למופת‪ ,‬שידע ליצור ִקרבה אינטימית‬ ‫עם חניכיו הרכים בשנים‪ ,‬אך בו בזמן שמר מהם מרחק והפעיל עליהם את מלוא‬ ‫סמכותו‪ .‬נוסף לפעילותו בגן ובסמינר התפנה אלתרמן לכתיבת ספרים שהיתה‬ ‫להם נגיעה ישירה לעבודתו בשדה החינוך‪ .‬ב־‪ 1912‬פרסם יחד עם אחרים ספר‬ ‫לימוד חדש להוראת הלשון העברית בבתי הספר ובחדרים אשר נועד — על פי‬ ‫הצהרת המחברים — "למלאות ולתקן את כל חסרון וקלקול שבספרי הלימוד‬ ‫הקודמים"‪ .‬שנה אחר כך — ב־‪ — 1913‬הוציא לאור את הספר משחקים פרבלים‪,‬‬ ‫ובו שפע של שירים‪ ,‬הוראות משחק ותווי נגינה שנועדו לשמש יסודות לעבודתן‬ ‫של המורות ושל הגננות בגני הילדים מן הסוג החדש‪ .‬בדברי המבוא הקצרים‬ ‫למשחקים פרבלים הדגיש יצחק אלתרמן כי אותם "שירים‪ ,‬משחקים ומחזות‬ ‫לגני ילדים ולבתי הספר" נערכו ועובדו על יסוד העבודה המעשית שהתנסה בה‬ ‫במשך שנתיים במסגרת גן הילדים שבניהולו‪ .‬אחד השירים בספר היה השיר־‬ ‫משחק "תיש"‪ ,‬הפותח במילים‪" :‬יֵ ׁש ָלנוּ ַּתיִ ׁש‪ַ /,‬ל ַּתיִ ׁש יֵ ׁש זָ ָקן‪ /‬לוֹ ַא ְר ַּבע ַר ְג ַליִ ם‪/,‬‬ ‫[ ‪] 21‬‬

‫אלתרמן‬

‫וְ זָ נָ ב לוֹ ָק ָטן"‪ .‬אל מילות השיר נלוו דברי הסבר על אופן המשחק — "הילדים‬ ‫עומדים במעגל‪ .‬בתוך המעגל ילד וילדה מן הגדולים — תיש ועז; ואחד קטן‬ ‫מקפץ סביבם — גדי‪ .‬הילדים מזמרים‪ ,‬מראים באצבעות על כל אחד מהם ובסוף‬ ‫כל בית מוחאים כף"‪ .‬גם הילד נתן‪ ,‬שבשלב מסוים הצטרף כחניך לכל דבר לגן‬ ‫הילדים של אביו‪ ,‬היה שותף למשחק זה‪20.‬‬ ‫בוורשה ביסס יצחק אלתרמן את המוניטין שלו כפדגוג מקורי ומוכשר וכאיש‬ ‫רב־יוזמה בתחום החינוך‪ .‬הוא התערה עד מהרה בקרב חוג הסופרים כותבי‬ ‫העברית והיידיש‪ ,‬והיה לאורח רצוי בסלון הספרותי של הלל צייטלין ברחוב‬ ‫שליסקה ‪ .60‬בהדרגה נעשה גם ביתה של משפחת אלתרמן בית פתוח בפני‬ ‫סופרים ואנשי יצירה‪ ,‬בכללם יצחק קצנלסון‪ ,‬האחים גנסין‪ ,‬ש"ל גורדון‪ ,‬פישל‬ ‫לחובר‪ ,‬יעקב פיכמן‪ ,‬שמעון ביכובסקי וכמובן הלל צייטלין‪ .‬קשר מיוחד במינו‬ ‫נוצר בין משפחת אלתרמן לסופר אורי ניסן גנסין‪ ,‬שאף שהה בבית המשפחה‬ ‫בשבועות האחרונים טרם מותו‪ .‬במסיבות שנערכו בביתם זכו בני הזוג אלתרמן‬ ‫לא אחת לארח את מי שהיה אז בכיר סופרי ורשה‪ ,‬י"ל פרץ‪ .‬בהזדמנויות אלה‬ ‫היה פרץ נושא דברים כשהכול מאזינים לו ברוב קשב‪ .‬לעתים התפתחה שיחה‪,‬‬ ‫שבה נטל יצחק אלתרמן חלק פעיל‪ :‬הוא היה בקיא ורגיל בענייני ספרות‪,‬‬ ‫תמיד היה בפיו מה לומר והכול היו מאזינים לדבריו בתשומת לב מרובה‪.‬‬ ‫משנסתיימה פרשת הקריאה היה אלתרמן פותח בשיר‪ :‬הוא ניחן בקול ערב‪,‬‬ ‫ולהנאת המאזינים נהג לשיר שירי זמר חסידיים‪ ,‬פזמונים של גולדפדן או שירי‬ ‫עם‪ .‬ולא אחת‪ ,‬לאחר שסיים לשיר‪ ,‬היו יוצאים בריקוד‪ .‬גם תלמידות הסמינר‪,‬‬ ‫שנועד להן תפקיד בהפצת התרבות העברית‪ ,‬היו פעילות בערבים אלה‪ ,‬ומפגשן‬ ‫עם הסופרים היה לחלק בלתי נפרד מתהליך החניכה שלהן‪21.‬‬ ‫על אף מעורבותה לצד בעלה בעבודת הגן הצליחה בלה לפלס לעצמה דרך‬ ‫משלה‪ :‬היא נרשמה לאוניברסיטת ורשה כדי לרכוש לעצמה מקצוע — ריפוי‬ ‫שיניים‪ .‬ברוסיה של אותם זמנים כללו לימודי רפואת שיניים גם מסלול מקוצר‬ ‫של שתי שנות לימוד‪ ,‬ללא צורך בלימודי רפואה מקיפים‪ ,‬ובוגריו‪ ,‬שזכו לתואר‬ ‫"מרפא שיניים" (‪ ,(Zubnoi Vrach‬הוסמכו לבצע טיפולים פשוטים בהנחיית‬ ‫רופא‪ .‬לא קלה ובוודאי לא מובנת מאליה היתה דרכה של בלה‪ ,‬שגדלה וחונכה‬ ‫בבית מסורתי בעיירה נידחת ברוסיה הלבנה‪ ,‬למדה בכוחות עצמה לבחינות‬ ‫האקסטרניות‪ ,‬סיימה אותן בהצלחה ולבסוף התקבלה ללימודים באוניברסיטה‪.‬‬ ‫בלה למדה במסגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ורשה‪ ,‬וכמו יתר‬ ‫הסטודנטים נדרשה לעבור תקופת התמחות‪ .‬לאחר שעמדה בכל הדרישות‬ ‫זכתה בדיפלומה‪ ,‬שהונפקה ב־‪ 29‬בינואר ‪ .1913‬בתעודה נכתב כי התואר מוענק‬ ‫[ ‪] 22‬‬

‫רכנ ירע‬

‫לבלה אלתרמן ליבוביץ (בת שניאור) מטעם "מועצת האוניברסיטה הממלכתית‬ ‫בוורשה"‪ ,‬בהתבסס על התקנות שקבעו מיניסטר הפנים והפקולטה לרפואה‪,‬‬ ‫זאת לאחר שעמדה בבחינות מטעם מועצת האוניברסיטה‪ .‬מלשון התעודה‬ ‫מתברר כי בלה השלימה את הבחינות שנתיים קודם לכן‪ ,‬ב־‪ 24‬במארס ‪,1911‬‬ ‫ומאז‪ ,‬כנראה‪ ,‬עשתה את תקופת ההתמחות‪ .‬על התעודה היו חתומים רקטור‬ ‫האוניברסיטה‪ ,‬דקן הפקולטה ומזכיר המועצה‪ 22.‬מעתה היה בידי בלה היתר‬ ‫לעבוד במקצוע‪ ,‬אך היא נמנעה מלעשות בו שימוש‪ ,‬אם משום שהעדיפה‬ ‫להמשיך ולסייע לבעלה בניהול הגן‪ ,‬ואם משום שנתקלה בקשיים חיצוניים‬ ‫בהשגת מקום עבודה‪ .‬עם זה חשה סיפוק מכך שמעתה יש בידה דיפלומה‪,‬‬ ‫ובעיקר מכך שרכשה לעצמה מקצוע של ממש שבבוא העת תוכל גם להתפרנס‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫כל זה נקטע לפתע באוגוסט ‪ :1914‬ב־‪ 28‬ביוני של אותה שנה נרצח‬ ‫בסרייבו פרנץ פרדיננד‪ ,‬יורש העצר האוסטרו־הונגרי‪ ,‬ובתוך שבועות אחדים‬ ‫החלו ארצות היבשת — ובראשן רוסיה‪ ,‬גרמניה ואוסטרו־הונגריה — את מצעד‬ ‫האיוולת שהוביל אל מלחמת העולם הראשונה‪ .‬משפחת אלתרמן‪ ,‬שבילתה‬ ‫חופשת קיץ בעיירת הנופש אוטבוצק כשהיא שמחה בחלקה וחופשייה מדאגות‪,‬‬ ‫מיהרה לחזור לוורשה‪ ,‬שכבר ניכרו בה היטב סימני המלחמה‪ :‬מחסור במצרכי‬ ‫יסוד‪ ,‬התפשטות מחלות ונוכחות של פליטים רבים — ברובם יהודים — שהחלו‬ ‫לזרום אליה ממחוזות אחרים‪ .‬בתוקף הנסיבות החדשות נאלץ יצחק אלתרמן‬ ‫לוותר על תוכניתו לפתוח בשנת הלימודים הקרובה שלוחה של גן הילדים‬ ‫ברובע גדזיבוב־טוורדה־מרשלקובסקה‪ ,‬שגם בו היתה אוכלוסייה יהודית‬ ‫צפופה‪ 23.‬כל שאיפתו היתה לשמור על הקיים ולהבטיח את המשך פעילותם‬ ‫של הגן ושל הסמינר במתכונת הקיימת‪ .‬אולם הדבר לא צלח בידו‪ :‬בסביבות‬ ‫חג החנוכה (דצמבר ‪ )1914‬יצאה הוראה מטעם מושל ורשה ולפיה כל יושביה‬ ‫הבלתי קבועים של העיר נדרשים לעזוב אותה בהקדם האפשרי‪ .‬למשפחת‬ ‫אלתרמן — שהתגוררה בוורשה ללא הסדר חוקי — לא נותרה בררה אלא לארוז‬ ‫בזריזות את חפציה‪ ,‬לעזוב את הבית שבו ידעה שנים טובות כל כך ולשים‬ ‫את פעמיה בחזרה לתוככי רוסיה‪ :‬תחילה נסעו בני המשפחה ברכבת להומל‪,‬‬ ‫ביתו הקודם של יצחק אלתרמן‪ ,‬לשם הגיעו שלמים בגופם אך כמעט ללא‬ ‫רכוש‪ .‬הכול אבד בדרך‪ .‬הומל שימשה רק חניית ביניים‪ ,‬מקום שיכלו להתעשת‬ ‫בו ולכלכל מתוך יישוב הדעת את צעדיהם הבאים‪ .‬כעבור זמן קצר יצאה כל‬ ‫המשפחה בדרכה למוסקבה‪.‬‬ ‫מה נשאר מכל זה במוחו של נתן אלתרמן‪ ,‬שהיה אז רק בן ארבע? האם‬ ‫[ ‪] 23‬‬

‫אלתרמן‬

‫זכר משהו משנות חייו הראשונות בוורשה? האם קלט כבר אז את ניחוחות‬ ‫הכרך הגדול — בוורשה התגוררו אז קרוב למיליון בני אדם — את הכיכרות‪,‬‬ ‫את המדרכות הרחבות‪ ,‬את החשמליות הדוהרות ברחובות העיר‪ ,‬את הפארקים‬ ‫הנהדרים‪ ,‬את ארמונות המלכות הנושאים את תפארת העבר? האם בחצותו את‬ ‫רחוב נלבקי ספג דרך נקבוביות העור את עוצמת נוכחותם של המוני היהודים‪,‬‬ ‫שזרמו ברחוב ובסמטאות שלידו‪ ,‬מילאו את בתי העסק‪ ,‬יצאו ובאו בבתי הכנסת‬ ‫ובמוסדות הציבור‪ ,‬כשבינם לבין עצמם קיימת מין אינטימיות סמויה‪ ,‬פועל‬ ‫יוצא של היותם מיעוט בין זרים? האם קלט את דמותם או את צל דמותם של‬ ‫מי מן הסופרים והמושכים בעט שהיו פוקדים תדיר את בית הוריו? ושמא זכר‬ ‫בדרך זו או אחרת את המעגל הביתי החם שגדל בו — האב הדעתן‪ ,‬הפעלתן‬ ‫והכריזמטי‪ ,‬לצד האם המהורהרת והמעודנת ממנו‪ ,‬הסבתא שטיפלה בו בהרבה‬ ‫חום ואהבה‪ ,‬האחות הקטנה שהוא היה עד ללידתה‪ ,‬הילדים הקטנים שהגיעו‬ ‫מדי יום אל הדירה ששימשה גם גן ילדים‪ ,‬חניכות הסמינר שהקיפו את יצחק‬ ‫אלתרמן בכבוד ובהערצה ומן הסתם גילו חיבה גם כלפי בנו של בעל הבית‪.‬‬ ‫ואולי זכר‪ ,‬ולו במעומעם‪ ,‬את קיץ ‪ — 1914‬החזרה המבוהלת מחופשת הקיץ‪,‬‬ ‫הליחושים מה ילד יום‪ ,‬המחסור ההולך ומחמיר במצרכים בסיסיים‪ ,‬ואחר כך‬ ‫האריזה החפוזה של חפצי הבית והיציאה לדרכי נדודים‪.‬‬

‫ב‬ ‫שלוש שנים התגוררה משפחת אלתרמן במוסקבה‪ ,‬עד לימים שאחרי מהפכת‬ ‫אוקטובר ‪ .1917‬העיר מוסקבה — בשונה מוורשה — הטילה הגבלות חמורות‬ ‫על ישיבתם של יהודים בה‪ ,‬אולם מאורעות המלחמה שינו את המצב מיסודו‬ ‫כשאלפי פליטים מאזורי הספר‪ ,‬שהיו בסכנה של כיבוש גרמני‪ ,‬נמלטו אל‬ ‫הערים הראשיות של רוסיה הצארית‪ ,‬ובכלל זה אל עיר הבירה עצמה‪ .‬בתוך‬ ‫פרק זמן קצר יחסית נהייתה מוסקבה מרכז תוסס של פעילות יהודית ומקום‬ ‫ריכוז של עסקנים יהודים חשובים ושל מנהיגים ציונים‪ .‬תסיסה זו ניכרה‬ ‫בייחוד במגזר של התרבות העברית‪ .‬בין שאר הדברים היתה מוסקבה למקום‬ ‫כינוסה של ועידת היסוד של הסתדרות "תרבות" (אביב ‪ ,)1917‬שחוללה תמורה‬ ‫מרחיקת לכת בחינוך היהודי ברוסיה כשהיא נושאת על דגלה את האידאולוגיה‬ ‫של "עברית בעברית"‪ .‬מוסקבה היתה אז גם מקום הפעולה של אברהם יוסף‬ ‫שטיבל‪ ,‬סוחר עורות אמיד‪ ,‬שהקים את אחת מהוצאות הספרים העבריות‬ ‫הגדולות שפעלו בעולם היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם‪ .‬בין יתר‬ ‫[ ‪] 24‬‬

‫רכנ ירע‬

‫מפעליו של שטיבל היה ייסוד כתב העת התקופה‪ ,‬שהפך לכלי הביטוי המרכזי‬ ‫והמוביל של הספרות העברית בת הזמן‪.‬‬ ‫משפחת אלתרמן שכרה דירה גדולה יחסית‪ ,‬שנועדה גם הפעם לשמש הן‬ ‫מקום מגורים והן מקום עבודה‪ .‬הדירה שכנה בבית שנבנה במאה התשע עשרה‬ ‫בטבורה של מוסקבה‪ ,‬סמוך לבית הנתיבות הקורסקי (‪ ,)Kurski Vokzal‬שממנו‬ ‫יצאו הרכבות אל המזרח — בכלל זה אל העיר קורסק‪ .‬התאקלמותו של יצחק‬ ‫אלתרמן במקום היתה מהירה‪ ,‬למרות הקשיים המרובים שנתקל בהם מתוקף‬ ‫היותו פליט שהגיע למקום בנסיבות של מלחמה כשהוא מטופל במשפחה בת‬ ‫חמש נפשות‪ .‬שבועות אחדים לאחר שהגיעו למוסקבה פתח יצחק אלתרמן את‬ ‫גן הילדים העברי שלו‪ ,‬שזכה לחסותה של אגודת "חובבי שפת עבר" שבראשה‬ ‫עמדה שושנה פרסיץ‪ .‬אגודה זו העמידה לה לאידאל ראשי את טיפוח הלשון‬ ‫העברית ובתוך כך גם את הגברת החינוך העברי‪ .‬בד בבד התקיימו בגן קורסים‬ ‫להכשרת גננות על פי המתכונת שהיתה נהוגה בוורשה‪ .‬באותו זמן קיבל‬ ‫אלתרמן הצעה מיחיאל היילפרין‪ ,‬שעקר לאודסה‪ ,‬לשתף אתו פעולה בהוצאה‬ ‫לאור של כתב עת בשם הגנה שהוגדר "מכתב עתי לענייני גן הילדים העברי‬ ‫להלכה ולמעשה"‪ .‬החוברת הראשונה של כתב העת הופיעה בתשרי־חשוון‬ ‫תרע"ח (ספטמבר־אוקטובר ‪ ,)1917‬ועליה התנוססו שמות שני העורכים — י'‬ ‫אלתרמן וי' היילפרין‪ ,‬ולצדם הופיע שמו של יעקב פיכמן כמשתתף קבוע‪ .‬כך‬ ‫היה גם בחוברת השנייה של הגנה (כסלו־טבת תרע"ח)‪ .‬בפועל היתה מעורבותו‬ ‫של אלתרמן בעריכת החוברת שולית לגמרי‪ ,‬הוא לא תרם לה דבר מפרי עטו‪,‬‬ ‫ובחוברת השלישית חדל להופיע שמו‪ .‬אולם עצם הפנייה אליו להשתתף בכתב‬ ‫העת העידה על המעמד ועל המוניטין שרכש לעצמו‪24.‬‬ ‫קולו של יצחק אלתרמן כדמות מובילה בשדה החינוך נשמע היטב גם‬ ‫במישור הארצי‪ :‬הוא השתתף בכנס של "מועצת מפיצי השכלה" שהתקיים‬ ‫בסנקט פטרבורג במארס ‪ ,1916‬השתתף ב"ועידת הקולטורה העברית" שהתכנסה‬ ‫במוסקבה‪ ,‬וכן נשא דברים בוועידה השנייה של אגודת המורים העברים ברוסיה‪,‬‬ ‫שגם היא התקיימה במוסקבה‪ ,‬ממש סמוך לפרוץ המהפכה‪ .‬מעמד זה העניק לו‬ ‫את ההזדמנות להשמיע ברבים את משנתו הפדגוגית‪ ,‬שהיתה אחוזה בהשקפתו‬ ‫הלאומית‪ .‬אלתרמן דיבר מתוך דאגה עמוקה ל"נשמה היהודית"‪ ,‬ובייחוד לילד‬ ‫היהודי‪ ,‬שהולך ומתרחק ממקורותיו‪ ,‬מן המסורת של עמו ומעולם הדימויים‬ ‫והאסוציאציות שהוא נחלתו של כל יהודי‪" .‬הניגון הצנוע והנוגה של הגמרא‬ ‫והמשניות אינו מגיע עוד לאוזניו של הילד עם הערביים — הוא גדל ללא‬ ‫לחלוחית וללא שירה של היהדות"‪ .‬תרופת הפלא היא‪ ,‬כמובן‪ ,‬גני הילדים ובתי‬ ‫[ ‪] 25‬‬

‫אלתרמן‬

‫הספר העבריים‪ ,‬שבזכות העברית יחברו שוב את הילדים אל מה שהוא ראה‬ ‫כנשמת העם‪ .‬כאן‪ ,‬באמצעות הלימוד‪ ,‬יתחבר הילד אל מסורת האבות‪ ,‬שהרי‬ ‫"חשובה שירה זו יותר מאלפי דרשות ונאומים באוזנם של אנשים שנתחנכו על‬ ‫מוסיקה זרה ושזמר יווני אינו פוסק מפיהם"‪25.‬‬ ‫אלתרמן האב היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים‪ :‬גן הילדים העברי‬ ‫שהקים במוסקבה הלך והתבסס‪ ,‬ובשלב שני אף נוספו לו כיתות ראשונות של‬ ‫בית הספר היסודי‪ .‬הגן ובית הספר נועדו בעיקר לילדי הפליטים שמצאו בית‬ ‫חם‪ ,‬קיבלו חינוך מעולה‪ ,‬למדו עברית בעברית‪ ,‬ובצד כל אלה זכו להרבה שמחת‬ ‫חיים‪ :‬במוסקבה ביסס אלתרמן את שיטת החינוך ששמה את הדגש בצדדים‬ ‫הקלים של הלימוד — המשחק‪ ,‬השירה והריקוד — וששאפה להנחיל לתלמידים‬ ‫תוכן לאומי ועברי באמצעות פעילויות שהיו מתאימות בייחוד לקליטה בגיל‬ ‫הרך‪ .‬הפעילויות כללו גם עריכת נשפי חנוכה ופורים‪ ,‬שאליהם היה מגיע‬ ‫גם קהל חיצוני‪ ,‬והם זכו להד בקרב הציבור של חובבי שפת עבר ואף מעבר‬ ‫לו‪ 26.‬הבן נתן נמנה עם תלמידי מוסד זה — תחילה בגן הילדים‪ ,‬שהדריכה בו‬ ‫הגננת ברכה שוויגר‪ ,‬ואחר כך בכיתה הראשונה של בית הספר היסודי‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫משנות חייו הראשונות נחשף גם הוא למסגרת חינוכית שהיתה בעלת תוכן‬ ‫יהודי ולאומי‪ ,‬היא התנהלה בעברית‪ ,‬סגנונה היה קליל וחינני‪ ,‬והמשחק‪ ,‬השירה‬ ‫והלחנים המתלווים אליהם היו חלק בלתי נפרד ממנה‪.‬‬ ‫אלא שגם האידיליה במוסקבה היתה קצרת ימים‪ .‬ב־‪ 27‬באוקטובר של שנת‬ ‫‪ 1917‬השלים ולדימיר איליץ' לנין בהצלחה את הדחת המשטר הדמוקרטי‬ ‫בראשות קרנסקי‪ ,‬והציב במקומו את התנועה הבולשביקית שבראשה עמד‪.‬‬ ‫תהליך ההשתלטות על מוסקבה נמשך עם זאת כמה חודשים‪ ,‬עד להשלמתו‬ ‫במארס ‪ .1918‬ניצחונה של המהפכה הבולשביקית — שהובילה את רוסיה‬ ‫לשלטון קומוניסטי — השפיע באופן ישיר על היהודים‪ :‬שלטון הטרור החדש‬ ‫כונן את "מחלקת היהודים"‪ ,‬היא היֶ בסקציה‪ ,‬שפעלה בצורה נמרצת ואלימה‬ ‫נגד התרבות היהודית שנחשבה לבורגנית ולציונית‪ ,‬ובייחוד נגד כל ביטוי‬ ‫של תרבות עברית‪ .‬מהלך זה הוביל לסגירה מידית של המוסד שהקים יצחק‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שעמד כל כולו על חיזוק התרבות היהודית הלאומית‪ ,‬הזדהה עם‬ ‫הרעיון הציוני ויותר מכול טיפח את הלשון העברית‪ .‬באחת חדלה מוסקבה‬ ‫להיות מקום פעולה אפשרי לאלתרמן ולאנשים כמותו‪ ,‬ולא עוד אלא ששלטון‬ ‫התפרש על ידיו כאיום אישי‪ .‬שוב‬ ‫ׁ‬ ‫הטרור והפחד‪ ,‬שגרם לסגירת המוסדות‪,‬‬ ‫ארזו בני משפחת אלתרמן את מיטלטליהם‪ ,‬נטשו את הדירה שהתגוררו בה מאז‬ ‫בואם למוסקבה ושמו את פעמיהם למקום חדש‪ ,‬הפעם לקייב‪.‬‬ ‫[ ‪] 26‬‬

‫רכנ ירע‬

‫באוגוסט ‪ ,1918‬זמן־מה לאחר שהגיעה משפחת אלתרמן לקייב‪ ,‬התפרסמה‬ ‫ידיעה בביטאונה של חברת "תרבות" שלפיה תפתח החברה בשנת הלימודים‬ ‫הקרובה סמינריון למורים עברים ו"גימנסיה לילדים וילדות"‪ .‬לצד זה הופיעה‬ ‫מודעה שנאמר בה‪" :‬הקורסים לגננות מיסודו של י‪ .‬אלטרמן עברו לשנה זו‬ ‫לקייב"‪ ,‬וכי הלימודים בהם יתחילו ב־‪ 6‬באוקטובר‪ .‬בד בבד פורסמה בהצפירה‬ ‫סקירה כללית על פעילותה של חברת "תרבות" ברוסיה מאז ייסודה‪ ,‬בה נמסר‬ ‫על העתקת מרכז הכובד של פעילות החברה מרוסיה לאוקראינה‪ ,‬ובכלל זה על‬ ‫העברתו של בית המדרש לגננות של יצחק אלתרמן ממוסקבה לקייב‪ 27.‬המהלך‬ ‫שאותו נקטה חברת "תרבות" היה מחושב היטב‪ :‬בשעה שהבולשביקים חיזקו‬ ‫את אחיזתם ברוסיה וחיסלו בשיטתיות את מוסדות התרבות היהודית‪ ,‬הוקמה‬ ‫באוקראינה בשלהי המלחמה מדינה עצמאית שהכריזה על היפרדותה מרוסיה‪.‬‬ ‫ראשיה עשו כל מאמץ לקרב את היהודים‪ ,‬כשהם מבקשים להשיג בדרך זו‬ ‫את עזרתן של המפלגות היהודיות למען תוכנית ההיפרדות השלמה מרוסיה‪.‬‬ ‫הוקם מיניסטריון יהודי‪ ,‬ליהודים הוקצה מקום בפרלמנט האוקראיני‪ ,‬ובינואר‬ ‫‪ 1918‬התקבל חוק המבטיח "אוטונומיה לאומית אישית" למיעוטים הלאומיים‪,‬‬ ‫שהוחל גם על היהודים‪ .‬שינויים אלה עוררו ציפיות גדולות באוקראינה ומחוצה‬ ‫לה‪ .‬נוצר הרושם כי קייב‪ ,‬המאוכלסת בהמוני יהודים‪ ,‬עתידה להיות בתוך זמן‬ ‫קצר מרכז תוסס וחופשי של פעילות יהודית בכל תחומי החיים והתרבות‪ ,‬ומעל‬ ‫לכול ניתן יהיה לקדם בה את מוסדות התרבות העברית‪ .‬יצחק אלתרמן היה‬ ‫שותף מלא לתקווה זו‪.‬‬ ‫כל זה התפוגג בתוך זמן קצר ביותר‪ :‬הרפובליקה האוקראינית הצעירה‬ ‫נקלעה למלחמת אזרחים עקובה מדם שגרמה להרס ולחורבן של קהילות‬ ‫יהודיות רבות ברחבי המדינה‪ .‬את השלטון בקייב תפס הגנרל פטליורה‪,‬‬ ‫ששלטון הטרור שהקים פגע בייחוד ביהודים‪ .‬לבסוף באו הבולשביקים וסיפחו‬ ‫את אוקראינה לברית המועצות‪ .‬הזעזועים שפקדו את אוקראינה ושהורגשו‬ ‫בייחוד בקייב השפיעו באופן ישיר על גורלה של משפחת אלתרמן‪ :‬גן הילדים‬ ‫עם הקורס לגננות מיהר לסגור את שעריו‪ ,‬למשפחה לא נותר כמעט מקור‬ ‫פרנסה‪ ,‬והעיר כולה סבלה מנזקי מלחמת האזרחים‪ ,‬מחילופי השלטון האלימים‬ ‫ומהכיבוש הסובייטי‪ :‬שׂ רר מחסור במזון‪ ,‬בתרופות ובחומרי הסקה‪ .‬לאה‪ ,‬אחותו‬ ‫בת החמש של נתן‪ ,‬חלתה במחלת הטיפוס והיתה נתונה בסכנת חיים‪ .‬במשך‬ ‫זמן־מה התפרנס יצחק אלתרמן מעבודה חינוכית במעון של ילדים עזובים‪,‬‬ ‫קורבנות המלחמה ומלחמת האזרחים‪ ,‬וכשהחמירו התנאים הכלכליים נאלץ‬ ‫לרדת לשוק ולעסוק במכירת סבון‪ .‬בנסיבות אלה גמר יצחק אלתרמן אומר‬ ‫[ ‪] 27‬‬

‫אלתרמן‬

‫בנפשו לעקור למקום חדש‪ ,‬והיעד שסומן הפעם היה העיר קישינב‪ .‬זה יותר‬ ‫ממאה שנה היתה קישינב‪ ,‬בירת חבל בסרביה‪ ,‬חלק בלתי נפרד מן האימפריה‬ ‫הרוסית‪ ,‬אולם עם תום המלחמה נותק החבל מרוסיה ונמסר לרומניה‪ .‬בן תשע‬ ‫היה נתן אלתרמן — בוגר‪ ,‬קשוב ומודע היטב לכל מה שקורה סביבו — בעת‬ ‫שהוא‪ ,‬יחד עם הוריו‪ ,‬סבתו ואחותו הקטנה‪ ,‬נאלצו זו הפעם השלישית בתוך‬ ‫ארבע שנים לארוז כמה חפצים ולנטוש בבהלה את ביתם בתנאים של אי־ודאות‬ ‫ולצאת למסע נדודים שהיה הפעם הארוך והקשה מכולם‪ :‬הנסיעה מקייב לכיוון‬ ‫דרום־מערב‪ ,‬עד לנהר הדנייסטר‪ ,‬בקור המקפיא של חורף ‪ ,1919‬חציית הנהר‬ ‫שהיה גם הגבול בין רוסיה לרומניה תוך כדי סיכון פיזי עצום‪ ,‬ואחר כך המסע‬ ‫היבשתי הממושך בדרכי אוקראינה ומולדביה‪ ,‬בואכה קישינב‪.‬‬ ‫ודווקא קישינב‪ ,‬שהיתה קשורה בזיכרון היהודי לפרעות של שנת ‪,1903‬‬ ‫היא שהעניקה למשפחת אלתרמן פתח תקווה‪ .‬בשנים שלאחר מלחמת העולם‬ ‫הראשונה הפכה קישינב למרכז יהודי חשוב ותוסס‪ :‬רומניה החדשה‪ ,‬שקישינב‬ ‫היתה אז חלק בלתי נפרד ממנה‪ ,‬בחרה להעניק אוטונומיה תרבותית למיעוטים‬ ‫השונים שבתוכה‪ ,‬בכלל זה ליהודים‪ .‬היו אלה שנות פריחה והתפתחות של‬ ‫התרבות היהודית ושל החינוך היהודי בכמה מארצות מזרח אירופה‪ ,‬בייחוד‬ ‫בקרב המדינות החדשות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה‪ :‬החוקים‬ ‫הליברליים שנחקקו במדינות אלה מזה‪ ,‬והזרימה העצומה של פליטי רוסיה‬ ‫למדינות אלה מזה יצרו מציאות חדשה שאפשרה פיתוח חסר תקדים של‬ ‫מוסדות וארגונים‪ .‬אלה נועדו לקדם את החיים הציבוריים והתרבותיים של‬ ‫הקהילות היהודיות בכל אחת מארצות אלה — רומניה‪ ,‬ליטא‪ ,‬לטווייה ופולין‪.‬‬ ‫בתוך כך הלכה והתרחבה רשת החינוך העברי‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬היה זה‬ ‫העידן שלאחר הצהרת בלפור אשר העניק תנופה חזקה לתנועה הציונית ואף‬ ‫חיזק את הלגיטימיות הציבורית של אותם מוסדות שדגלו בשיטה של "עברית‬ ‫בעברית" עוד לפני מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬ ‫ליצחק אלתרמן‪ ,‬הפדגוג הבלתי נלאה‪ ,‬נוצרה הזדמנות ממש היסטורית‬ ‫לקדם פרויקטים שונים בתחום החינוך — בייחוד במגזר התמחותו‪ :‬הגיל הרך‪.‬‬ ‫הוא שכנע את אנשי הוועד המרכזי של חברת "תרבות" להקים בקישינב מכון‬ ‫שיוכשרו בו מורות וגננות להוראה במסגרת גן הילדים העברי‪ ,‬כמו שנעשה‬ ‫בשעתו בוורשה ובמוסקבה‪ 28.‬אלתרמן — שנאבק ללא לאות למען ההגשמה‬ ‫מחדש של תוכניתו — אף מצא דרך להשיג את תמיכת ארגון הג'וינט בארצות‬ ‫הברית‪ ,‬שהכיר בחשיבותה של התוכנית והקצה לכך כספים‪ .‬המכון להכשרת‬ ‫מורות ומחנכות (שנודע בשם "האינסטיטוט הפרבלי") פתח את שעריו בשנת‬ ‫[ ‪] 28‬‬

‫רכנ ירע‬

‫תרפ"ג (סתיו ‪ )1922‬והוא המשיך להתקיים במשך שלוש שנים‪ ,‬ובמהלכן‬ ‫הוכשרו ‪ 72‬גננות‪ .‬בניהולו המסור והמקצועי של אלתרמן היה המוסד בתוך‬ ‫זמן קצר למוקד משיכה לצעירות שבאו מכל רחבי המדינה‪ ,‬ובתום לימודיהן‬ ‫חזרו אל ערי השדה ואל העיירות והניחו את היסוד להקמת רשת מסועפת של‬ ‫גני ילדים עבריים ברומניה כולה‪" .‬השירה העברית שבקעה מתוך חלונות הגן‬ ‫היו לשירת העם‪ ,‬והלשון העברית שנשתגרה בפי התינוקות נשאה עמה בשורת‬ ‫ימים טובים ועתיד של תרבות עצמאית" — העידה לימים הגננת מרים דינר־‬ ‫גולדשטיין‪ ,‬שהיתה חניכה באותו מוסד‪29.‬‬ ‫אולם פעילותו הענפה של יצחק אלתרמן לא התמצתה אך ורק בתחומי‬ ‫קישינב‪ .‬ביוזמתה של חברת "תרבות" שימש מפקח ויועץ למוסדות חינוך‬ ‫ברחבי בסרביה‪ ,‬בכלל זה למערכת גני הילדים שהוקמו בחלקם על פי המתכונת‬ ‫שהוא עצמו יזם‪ .‬כעסקן וכאיש ציבור השתתף אלתרמן בקונגרס הציוני ה־‪12‬‬ ‫שהתקיים בקארלסבאד בסתיו ‪ ,1921‬וכן בוועידה הראשונה של "תרבות"‬ ‫שהתכנסה בספטמבר ‪ .1922‬הוא נמנה עם המשתתפים הקבועים בעיתון חי‬ ‫שנערך בלילות שבת במרכז הציוני בקישינב‪ ,‬ואף הוזמן לדבר בעצרת החגיגית‬ ‫לרגל יום הולדתו החמישים של ביאליק (ינואר ‪ .)1923‬קישינב החזירה את בית‬ ‫אלתרמן לימי גדולתו‪ :‬המשפחה התגוררה בבית בן קומה אחת ברחוב ואגזלניה‬ ‫‪ ,9‬ששימש מקום מפגש למחנכים‪ ,‬לסופרים ולעסקנים‪ ,‬ביניהם משכילים דוברי‬ ‫עברית ועיתונאים הכותבים יידיש‪ ,‬כפי שנהגו בזמנו בוורשה‪ .‬בין הפוקדים את‬ ‫הבית היו כמה מן הנודעים שבסופרי בסרביה — בכללם המספר שלמה הלל'ס‬ ‫והמשורר יעקב פיכמן‪ 30.‬בייחוד רבו הפגישות בלילות שבת‪ ,‬אז היה ביתם‬ ‫למעין בית פתוח — היו מתאספים‪ ,‬אוכלים ושרים‪ ,‬כשיצחק אלתרמן מסב‬ ‫בראש השולחן‪ ,‬משל היה זה כינוס של חסידים והוא המשמש בו רבי‪ 31.‬גם‬ ‫ביאליק‪ ,‬המורם מעם‪ ,‬התארח מפעם לפעם בביתה של משפחת אלתרמן‪ .‬באחד‬ ‫מביקוריו נענה ביאליק לבקשת המארחים ועלעל למשך כמה דקות במחברת‬ ‫שכללה שירים שחיבר נתן‪ ,‬בנם בכורם ומשוש נפשם של יצחק ובלה‪32.‬‬

‫ג‬ ‫שנות קישינב היו שנים בעלות משקל רב לדידו של הבן נתן אלתרמן‪ .‬בהגיעו‬ ‫לעיר היה בן פחות מעשר‪ ,‬ובצאתו ממנה היה נער כמעט בן ‪ ,15‬בעיצומן של‬ ‫שנות ההתבגרות‪ .‬עם הגיעם לקישינב רשמו יצחק ובלה את בנם לבית הספר‬ ‫הדתי־לאומי מגן דוד‪ ,‬שנוסד בתרפ"א (סתיו ‪ .)1920‬מייסדו של בית הספר‬ ‫[ ‪] 29‬‬

‫אלתרמן‬

‫היה הרב יהודה לייב צירלסון‪ ,‬שעמד אז בראש חברת אגודת ישראל; חברה זו‬ ‫העמידה לה למטרה ליצור מסגרת המשלבת את החינוך העברי‪ ,‬הכללי והלאומי‪.‬‬ ‫"זאת הגמנסיה אשר התורה והתרבות המודרנית התלכדו בה באופן מלבב‪ ,‬הנה‬ ‫הופעה חדשה מפיקה נוגה על שמי החנוך העברי‪ ,‬העלולה ל ה ח י ו ת עצמות‬ ‫יבשות ולהעמיד מהן חיל גדול של בעלי תורה והשכלה" — כתב הרב צירלסון‬ ‫בפתח חוברת שהכילה את "תוכנית־הלמודים" של הגימנסיה‪ .‬והוא הוסיף‪" :‬אם‬ ‫ט ל ־ ת ח י ה כזה מ צ א נ ו — הנה מ צ א נ ו הכל"‪ 33.‬במקום אחר בחוברת‬ ‫נכתב כי מטרת הגימנסיה היא "לגדל מתוכה דור חדש‪ ,‬שלם ברוחו ונשמתו‪,‬‬ ‫שיאחד בתוכו את היהדות ההיסטורית‪ ,‬המסורתית העתיקה יחד עם רוח החיים‬ ‫המחודשה"‪.‬‬ ‫תוכנית הלימודים של בית הספר מגן דוד‪ ,‬שהיה לבית גידולו של הבן נתן‪,‬‬ ‫העניקה עדיפות ברורה למקצועות היהדות — תנ"ך‪ ,‬תלמוד‪ ,‬היסטוריה של‬ ‫עם ישראל וכמובן לימודי השפה העברית‪ .‬אורח החיים בבית הספר היה ברוח‬ ‫המסורת‪ :‬יום הלימודים החל כל בוקר בתפילת שחרית ובהנחת תפילין‪ ,‬ובשעות‬ ‫ששהו בהן בבית הספר היו התלמידים מחויבים להתהלך בכיסוי ראש‪ .‬בתוך‬ ‫כך היו בבית הספר גם לימודי חול‪ ,‬בכלל זה לימוד של שפות זרות — צרפתית‪,‬‬ ‫גרמנית וגם לטינית‪ .‬השיעורים התקיימו ברובם בעברית‪ ,‬אך כמה מהם בלשון‬ ‫הרומנית‪ ,‬שהיתה שפת המדינה‪ .‬המורה שהופקד על לימודי העברית היה יחיאל‬ ‫מיכל קובלאנוב‪ ,‬אדם רחב דעת ובעל אישיות כובשת שזכה להערצת תלמידיו‪.‬‬ ‫קובלאנוב נולד בוויטבסק שברוסיה הלבנה‪ ,‬למד בישיבת קובנו‪ ,‬ולאחר שעזב‬ ‫את הישיבה רכש השכלה כללית והתעניין בייחוד בספרות העברית‪ .‬הוא הגיע‬ ‫לסביבת קישינב ב־‪ ,1904‬ומאז עסק שם בהוראה‪ .‬עם הקמת הגימנסיה מגן‬ ‫דוד הצטרף לסגל המורים כמורה לעברית‪ .‬הוא השכיל להנחיל לתלמידיו את‬ ‫ידיעת הלשון העברית — עברית בהברה אשכנזית‪ ,‬כמובן — וגם אהבה לספרות‬ ‫העברית‪ .‬קובלאנוב חי אז ממש בדוחק‪ ,‬בריאותו היתה רופפת‪ ,‬אך מסירותו‬ ‫להוראה לא ידעה פשרות‪ .‬שיעורי הספרות שלו כללו קריאה באגדה‪ ,‬בשירת‬ ‫ימי הביניים ופרקים בספרות העברית החדשה‪ .‬הוא נודע באהבתו לשירתם‬ ‫של משה אבן עזרא‪ ,‬שלמה אבן גבירול ושמואל הנגיד‪ ,‬שאת כתביהם קרא עם‬ ‫התלמידים‪ ,‬אך בלא פחות התלהבות הוליך אותם גם בנבכי שירתו של ביאליק‪.‬‬ ‫אלתרמן אהב אותו יותר משאהב את כל מורי בית הספר‪ ,‬וקובלאנוב השיב לו‬ ‫אהבה‪ ,‬לאחר שעמד מהר מאוד על הכישרון הספרותי הטמון בו‪34.‬‬ ‫אלתרמן היה ילד רזה‪ ,‬נחמד‪ ,‬צנוע מאוד‪ ,‬נחבא אל הכלים‪ .‬מעולם לא היה‬ ‫ספורטאי מצטיין‪ ,‬אך הקפיד להשתתף תמיד במשחקי הספורט של תלמידי‬ ‫[ ‪] 30‬‬

‫רכנ ירע‬

‫הכיתה‪ .‬הוא היה פעיל בהצגות בית הספר‪ ,‬באחת מהן שיחק תפקיד של‬ ‫רקדנית‪ :‬הלבישוהו חצאית של נייר וגרביים ארוכים ושחורים‪ ,‬ואף לזה‪ ,‬כמו‬ ‫לכל דבר אחר‪ ,‬התייחס במלוא הרצינות‪ 35.‬כתלמיד היה בעל הישגים טובים‪ ,‬אך‬ ‫לא מזהירים‪ .‬יותר מכול בלט בכישרון הכתיבה שלו‪ ,‬שהיה ידוע היטב למורים‬ ‫ולחבריו לכיתה‪ .‬אולם את פרסומו בבית הספר קנה לראשונה כשפרסם כמה‬ ‫שורות מחורזות בביטאון שערכה קבוצת תלמידים‪ ,‬חברי האגודה הציונית ילדי‬ ‫ציון‪ .‬שם הביטאון היה טל ילדות‪ ,‬וגיליון הפתיחה שלו הופיע בז' בשבט תרפ"א‬ ‫(‪ .)1921‬הגיליון כלל מאמר מאת העורך שבחר להציג את מטרות האגודה‪,‬‬ ‫מאמר נוסף שפורסם בו הציג את מגמתו הכללית של העיתון‪ ,‬ואילו השיר‬ ‫שחיבר אלתרמן נועד להדגיש את צדו הספרותי‪:‬‬ ‫יַ ְרחוֹ ן ָע ַר ְכנוּ ַּב ֲא ֻגדָּ ֵתנוּ‬ ‫ּכוֹ ְת ִבים ׁ ָשם ָאנוּ ֶאת ָּכל ִח ּבוּ ֵרינוּ‬ ‫ִחידוֹ ת‪ִ ּ ,‬פ ְת ָג ִמים‪ַ ,‬ה ּכֹל יֵ ׁש ׁ ָש ָּמה‬ ‫ַא ְך ּתוֹ ֶע ֶלת ּבוֹ וְ ָלנוּ הוּ א ָל ָּמה‪.‬‬ ‫ַּכ ֲא ׁ ֶשר נִ ְת ַר ֵ ּגל ֶאל ִח ּבוּ ִרים ָּכ ֵא ֶּלה‪,‬‬ ‫נוּ ַכל ְל ַח ֵּבר עוֹ ד טוֹ ִבים ֵמ ֵא ֶּלה‬ ‫וְ ַכ ֲא ׁ ֶשר ְ ּגדוֹ ִלים נִ ְהיֶ ה ָאנוּ‬ ‫ָאז יָ ִפים יִ ְהיוּ ַה ִח ּבוּ ִרים ׁ ֶש ָּלנוּ ‪.‬‬ ‫וְ ַכ ֲא ׁ ֶשר טוֹ ִבים יִ ְהיוּ ִח ּבוּ ֵרינוּ‬ ‫ָאז ָאנוּ נִ זְ ּכֹר ֶאת יַ ְרחוֹ נֵ נוּ‬ ‫ֹאמר ַל ַ ּי ְרחוֹ ן ַרק ָצ ִר ְ‬ ‫יך ְלהוֹ דוֹ ת‬ ‫וְ נ ַ‬ ‫ֹאמר לוֹ ַה ְר ֵּבה‪ַ ,‬ה ְר ֵּבה ּתוֹ דוֹ ת‪.‬‬ ‫וְ נ ַ‬ ‫את הגיליון בחרו העורכים הצעירים להקדיש למשורר הנערץ מכולם ח"נ‬ ‫ביאליק‪ .‬בראשו נכתב כך‪" :‬למזכרת עולם‪ :‬למשורר הנכבד מר ח‪.‬נ‪ .‬ביאליק‪.‬‬ ‫כב באדר א' תרפ"א"‪ .‬כשביקר ביאליק בקישינב הקפידו התלמידים להגיש לו‬ ‫את הגיליון באופן אישי‪36.‬‬ ‫להשתתפות בעיתוני בית הספר היה גם המשך‪ :‬היה זה בשלהי ‪ ,1923‬כאשר‬ ‫תלמידי המחלקה הרביעית של הגימנסיה‪ ,‬בעידודו של המורה קובלאנוב‪ ,‬ייסדו‬ ‫ירחון בשם אחדות‪ ,‬ששמו הומר אחר כך לניצנים‪ .‬כתב העת הוגדר "כלי־מבטא‬ ‫לכל מה שמתרחש בעולם התלמידים ובתוך כתלי הגמנסיה"‪ .‬נכללו בו שירים‪,‬‬ ‫סיפורים ורשימות‪ ,‬שבהם נתנו תלמידי הגימנסיה ביטוי לעולמם האישי והרוחני‪,‬‬ ‫[ ‪] 31‬‬

‫אלתרמן‬

‫וכל זה בלשון העברית‪ .‬אלתרמן השתתף בעיתון בשתי גרסאותיו‪ ,‬בניצנים אף‬ ‫נמנה עם חברי המערכת‪ ,‬ושמו הופיע בו לצד שמותיהם של שני תלמידים‬ ‫אחרים‪ ,‬ששימשו גם הם עורכים‪" :‬אלטרמן‪ ,‬מרלין‪ ,‬ברמן"‪ .‬על השירים שפרסם‬ ‫נהג לחתום בשם "נתן אלתמן" או "נתן אלטמן"‪ ,‬שהיו מעין שמות ספרותיים‪,‬‬ ‫ורק פעמיים חתם בשמו המלא‪" :‬נתן אלטרמן"‪ ,‬כמובן בטי"ת‪ .‬השתתפותו של‬ ‫נתן אלתרמן בעיתון נמשכה כשנתיים‪ ,‬ונוכחותו בו היתה קבועה ובולטת‪37.‬‬ ‫מה שפרסם אלתרמן בביטאוני בית הספר לא היה אלא מבחר מצומצם‬ ‫מתוך שפע של שירים שהיו באמתחתו‪ .‬אלה היו צרורים במחברת שהעתיק‬ ‫אליה בשקידה את כל שיריו‪ :‬תאריך חיבורו של השיר שלפני האחרון במחברת‬ ‫הוא ט"ו בשבט תרפ"ה (‪ 9‬בינואר ‪ ,)1925‬משמע שהמחברת מכילה את כל‬ ‫השירים או את רוב השירים שכתב עד למועד זה‪ .‬מחברת השירים היתה גדולה‬ ‫בהיקפה — היו בה ‪ 157‬עמודים בכתב יד ונכללו בה לא פחות משבעים שירים!‬ ‫אלתרמן צירף תוכן עניינים מפורט‪ ,‬המובא בסיום המחברת‪ ,‬ובו ציין את שמות‬ ‫השירים‪ ,‬את העמוד שהם מופיעים בו ואפילו את הסוגה‪ :‬בדרך כלל הוגדר‬ ‫כל שיר כ"שיר"‪ ,‬אך היו גם ציונים אחרים — ציור‪ ,‬סאטירה או פואמה‪ .‬בגוף‬ ‫המחברת עצמו‪ ,‬בשולי כל שיר‪ ,‬צוין המקום שהשיר נכתב בו‪ :‬רובם‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫נכתבו בקישינב‪ ,‬אך כמה מהם נכתבו במקומות אחרים — שיר אחד נכתב עוד‬ ‫במוסקבה‪ ,‬כמה שירים נכתבו בקייב‪ ,‬היה גם שיר שנכתב בקמינקה‪ ,‬עיירה‬ ‫אוקראינית על גדות הדנייסטר‪ ,‬מרחק של שבעים קילומטר מקישינב‪ .‬השירים‬ ‫נכתבו בהטעמה מלעילית (אשכנזית)‪ ,‬כפי שהיה הדבר נהוג בשירה העברית‬ ‫שנכתבה באותן שנים במזרח אירופה‪ .‬ככלל‪ ,‬נמנע אלתרמן מלנקד את השירים‪,‬‬ ‫למעט מקרים אחדים‪ .‬בדרך מוזרה נהג להציב את חתימת ידו המסולסלת בשולי‬ ‫ֵ‬ ‫כל אחד מן השירים‪ ,‬ולו כדי לאשר כי השיר שהועתק למחברת הוא אכן מפרי‬ ‫עטו‪ .‬מתברר שכבר אז התייחס אלתרמן למעשה הכתיבה בכובד ראש גמור‪38.‬‬ ‫השיר הפותח את המחברת נקרא "בים"‪ .‬את השיר כתב אלתרמן עוד‬ ‫במוסקבה כשהיה בן שבע‪ .‬שיר זה הוא סימן ראשון לצורך הפנימי של הילד נתן‬ ‫לבטא את עצמו באמצעות כתיבת שירים‪ ,‬אף כי דלות המבע והסגנון הפשטני‬ ‫"שם ַּב ָ ּים ַה ָ ּגדוֹ ל‪ְּ /‬ת ַה ֵּל ְך ֳאנִ ָ ּיה‪ְ /.‬ל ֻע ָּמ ָת ּה‬ ‫מסגירים את גילו הצעיר של הכותב‪ָ ׁ :‬‬ ‫ִס ָירה‪ָ ׁ /‬ש ָטה ַעל ּ ְפנֵ י ְתהוֹ ם"‪ .‬השיר הבא נכתב בקייב שנתיים מאוחר יותר‪ ,‬אך לא‬ ‫"פ ְתאוֹ ם‬ ‫היה בו כדי להעיד על התקדמות כלשהי או על שוני בסגנון הכתיבה‪ִ ּ :‬‬ ‫נִ ַּת ְך ֶ ּג ׁ ֶשם ׁשוֹ ֵטף‪ַ /‬ר ַעם‪ְּ ,‬ב ָר ִקים‪ַ ּ ,‬פ ַחד עוֹ ֵטף"‪ .‬שמו של השיר היה "הגשם"‪ .‬בהמשך‬ ‫המחברת מובאים עוד עשרה שירים שנכתבו גם הם בקייב‪ ,‬העיר שמשפחת‬ ‫אלתרמן שהתה בה עד יום הולדתו התשיעי‪ .‬אחד מן השירים האלה ביטא את‬ ‫[ ‪] 32‬‬

‫רכנ ירע‬

‫הגעגועים לכותל המערבי‪ ,‬שירים אחרים התמקדו במראות הטבע‪ :‬הים‪ ,‬היער‪,‬‬ ‫השמש‪ ,‬העננים‪ ,‬העמק ושקיעת החמה‪ .‬השפעת ביאליק ניכרה היטב בשיר‬ ‫בשם "חג החופש"‪ ,‬גם הוא מימי קייב‪ ,‬שנכתב בזיקה ישירה אל שירו המוקדם‬ ‫"הח ֶֹפ ׁש ַּת ְח ּפ ִֹצי? ָל ְך ִא ָּתנוּ ִצ ּפוֹ ִרי‪/‬‬ ‫והידוע כל כך של המשורר‪" ,‬אל הציפור"‪ַ :‬‬ ‫ּ‬ ‫לוּבי?‪ַ ]...[ /‬מה ּצוֹ ֵפן ִּבי ִל ִּבי‪ַ ,‬מה ָי ִדי רוֹ ֶע ֶדת‪/,‬‬ ‫ֲה ָת ׁשוּב ִלי ׁ ֶש ֶמ ׁש?‪ֲ ...‬ה ִת ְפ ַּתח ֶאת ְּכ ִ‬ ‫יה עוֹ ֶמ ֶדת‪ /.‬עוּ ִפי יְ ָק ָרה! עוּ ִפי ִצ ּפוֹ ִרי!‪ַ /‬וּב ּ ְׂש ִרי ָלעוֹ ָלם ֶאת‬ ‫ַה ִ ּצ ּפוֹ ר ּכֹה ִל ְפרֹשׂ ְּכנָ ֶפ ָ‬ ‫ּבֹא ַחג ָהאוֹ ָרה!" נוסף על כך כתב אלתרמן שיר המוקדש כולו לביאליק לרגל‬ ‫הביקור שערך המשורר בגימנסיה בקייב‪ .‬שיר זה מעיד על המעמד המיוחד‬ ‫"ת ְפ ֶא ֶרת‬ ‫שביאליק נהנה ממנו הן בעולמו של הכותב והן בסביבה הקרובה לו‪ִּ :‬‬ ‫ַע ֵּמנוּ ‪ְ ,‬מ ׁשוֹ ֵרר יְ הוּ ָדה‪ֶ ׁ /.‬ש ֶמ ׁש אוֹ ר ְל ַע ֵּמנוּ ְּב ִה ָירה וַ ֲחמוּ ָדה‪ִ ׁ /.‬ש ָיריו קקרנים [צ"ל‪:‬‬ ‫חש ְך ֵהם יָ ִפים ְוּב ִה ִירים"‪ .‬לדידו של הכותב‬ ‫ְּכ ַק ְרנַ יִ ם] ַל ִּס ְפרוּ ת ְמ ִא ִירים‪ /‬וּ ִמ ּתוֹ ְך ַה ׁ ֶ‬ ‫היה ביאליק משורר האור והנחמה‪ ,‬אך הוא היה גם האיש שייצג את העם בימי‬ ‫ימים‪/.‬‬ ‫"ש ָיריו ַה ָ ּי ִפים‪ִ ,‬ס ּפוּ ָריו ַה ְּנ ִע ִ‬ ‫אסון‪ .‬את השיר חתם אלתרמן במילים אלה‪ִ ׁ :‬‬ ‫ימים‪ /.‬וְ ָלנוּ ַה ְ ּק ַט ִּנים‪ ,‬הוּ א ּכוֹ ֵתב ַ ּגם ָלנוּ ‪ּ /.‬תוֹ ָדה‬ ‫ֶאת דֶּ ֶגל ִס ְפרוּ ֵתנוּ ְל ַמ ְע ָלה ְמ ִר ִ‬ ‫ֹאמר ַל ְמ ׁשוֹ ֵרר ׁ ֶש ָּלנוּ "‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי היה זה בכלל שיר מוזמן שאותו כתב‬ ‫נָ א נ ַ‬ ‫אלתרמן לצורך הקראה בפני המשורר בעת ביקורו בבית הספר בקייב‪.‬‬ ‫בקמינקה‪ ,‬שהיתה תחנת ביניים בדרך מקייב לקישינב‪ ,‬כתב אלתרמן שיר‬ ‫נוגע ללב שהעלה בו את רשמי המסע‪ .‬השיר נקרא "לפני דניֶ סטר"‪ ,‬ובו תיאר‬ ‫את הפליטים הבורחים מאוקראינה לרומניה‪ ,‬כשהם נאלצים לחצות את נהר‬ ‫הדנייסטר‪ .‬החצייה של הנהר היתה כרוכה בקשיים גדולים‪ ,‬והפליטים הניצבים‬ ‫"ל ְפנֵ י נָ ָהר עוֹ ְמ ִדים‬ ‫על גדות הנהר נראים כשהם מצפים לרגע שבו יחצו אותו‪ִ :‬‬ ‫יטים‪ /‬וּ ְמ ַח ִּכים ִל ׁ ְש ַעת ּכ ׁ ֶשר"‪.‬‬ ‫אשר‪ַ /.‬ל ַ ּצד ַה ּׁ ֵשנִ י ֵהם ַמ ִּב ִ‬ ‫יטים‪ֲ /‬אנָ ׁ ִשים ַח ְס ֵרי ׁ ֶ‬ ‫ּ ְפ ִל ִ‬ ‫הפליטים‪ ,‬כותב אלתרמן הילד‪ ,‬אינם אלא אנשים שרק לפני זמן־מה חיו בטוב‪,‬‬ ‫"אב‬ ‫"יָ ׁ ְשנוּ ַעל ְּכ ָסתוֹ ת וְ ָכ ִרים"‪ ,‬ועתה הם בחזקת אנשים עניים הנסים על נפשם‪ָ .‬‬ ‫יאן לוֹ "‪ .‬על רקע‬ ‫יח ֵה ָּנה‪ַ /‬ל ֲה ִב ָ‬ ‫ְוּבנוֹ ִמ ַ ּצד ַה ּׁ ֵשנִ י‪ֵ /,‬אם ִוּב ָּת ּה ּפֹה‪ /.‬הוּ א ׁשוֹ ֵל ַח ׁ ָש ִל ַ‬ ‫המחזות הקשים הנגלים לעיניו פונה הדובר אל הדנייסטר במילים אלה‪:‬‬ ‫דְּ נְ יֶ ְס ֶטר ַה ֵ ּגד‪ַ ,‬ה ֵ ּגד ִלי‬ ‫ָאנָ ה ַ ּג ֶּל ָ‬ ‫יך יִ ׁ ְשטֹפוּ ?‬ ‫דְּ נְ יֶ ְס ֶטר‪ ,‬אוֹ ְת ָך יִ ׁ ְש ַאל ּ ִפי —‬ ‫ש ָפ ֶת ָ‬ ‫יך יִ ּטֹפוּ ?‬ ‫ַמה ּ ְ ֹ‬ ‫ַה ִאם ְּת ַב ּ ֵׂשר ְּבשׂ וֹ ַרת אוֹ ר‬ ‫יטים ַה ְ ּצ ֵמ ִאים ֲח ָד ׁשוֹ ת?‬ ‫ַל ּ ְפ ִל ִ‬ ‫[ ‪] 33‬‬

‫אלתרמן‬

‫אוֹ ִּת ּ ָׂשא ְּב ַג ֶּל ָ‬ ‫יך ָצרוֹ ת וּ ָמרוֹ ר‬ ‫ִלנְ ָפ ׁשוֹ ת ֲח ֵרדוֹ ת נִ ְר ָע ׁשוֹ ת?‬ ‫מצוקת הפליטים נפרשׂ ת גם בהמשך‪ ,‬כשהיא מלווה שוב ושוב בדברי תחינה‬ ‫המופנים לנהר כדי שישנה את טעמו ויושיט להם יד‪" :‬דְּ נְ יֶ ְס ֶטר ֲהפ ְֹך ֵא ֵלינוּ‬ ‫יך!‪ /‬נָ ָהר ַ ּג ׁש נָ א ֵה ָּנה!‪ּ /‬בֹא וְ ַק ֵּבל ֶאת אוֹ ְר ֶח ָ‬ ‫ּ ָפנֶ ָ‬ ‫יך‪ /‬וְ ַה ֲע ִב ֵירם ְל ִצדְּ ָך ַה ּׁ ֵשנִ י!" שיר‬ ‫נוסף בשם "פליטים"‪ ,‬שחיבר אלתרמן בקישינב‪ ,‬תיאר אנשים ונשים רוויי סבל‬ ‫הנקבצים אל חופו של נהר‪ ,‬מנסים לנוס על נפשם‪ ,‬וזאת בלי שהעלו כלל על‬ ‫ימה" — כותב המשורר‬ ‫"ה ָא ֶרץ ָל ּה ִקוּ וּ ‪ַ ,‬ה ְּנ ִע ָ‬ ‫דעתם את מה שצפוי להם בהמשך‪ָ .‬‬ ‫"ת ָג ְר ׁ ֵשם ְּכ ֵע ָדה ׁ ֶשל ְּכ ָל ִבים ְר ַע ְב ָּתנִ ים‪ְּ /‬ב ֶח ְר ּ ָפה‪ּ ִ ,‬גדּ וּ ִפים וּ ְכ ִל ָּמה"‪ .‬מן‬ ‫הנער — ְּ‬ ‫הסתם היה אלתרמן עד למצבים כגון אלה‪ ,‬שבהם נאלצו כמה מן הפליטים‬ ‫לשוב על עקביהם‪ ,‬זאת לאחר שנמנע מהם להיכנס לארץ היעד‪.‬‬ ‫החל מעמוד ‪ 16‬במחברת השירים העתיק אלתרמן אך ורק שירים שנכתבו‬ ‫בקישינב‪ ,‬ואלה מילאו את רוב המחברת‪ .‬השיר הראשון בקבוצה זו נקרא‬ ‫"בלילה"‪ ,‬ואחריו הופיעו שירים מסוגים שונים‪ ,‬בכללם שירים ליריים‪ ,‬שירים‬ ‫בעלי תוכן לאומי‪ ,‬מעט שירים בעלי תוכן אישי ואף שירים בעלי אופי סיפורי‬ ‫שהנער המשורר נראה בהם כמי שהולך שבי אחרי דמיונו‪ .‬העולם השירי של‬ ‫אלתרמן בשנים אלה‪ ,‬שנות המעבר מילדות לבגרות‪ ,‬היה מושתת ברובו על‬ ‫המסורת של השירה העברית בימי ההשכלה‪ ,‬עבוֹ ר דרך חיבת ציון‪ ,‬ועד ביאליק‬ ‫וטשרניחובסקי‪ .‬שירה זו נכללה באנתולוגיות ובמקראות שונות בנות הזמן‪,‬‬ ‫שאותן הכיר מקרוב‪ ,‬והן היו למקור ההשראה העיקרי שלו‪ .‬כנגד זה היה אלתרמן‬ ‫מנותק לחלוטין מן השירה העברית החדישה והאוונגרדית שהחלה להתפרסם‬ ‫מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ורישומה לא ניכר כלל בכתיבתו‪ .‬יותר‬ ‫מכול הושפע מביאליק‪ ,‬בעיקר מביאליק המוקדם‪ ,‬הן במה שנוגע לעולם‬ ‫הנושאים של שיריו והן מסגנונו‪ .‬השפעת ביאליק על אלתרמן בפרק הזמן ההוא‬ ‫נבעה לא רק מן המעמד המיוחד שהיה לו בשירה העברית אלא גם בשל היחס‬ ‫המיוחד‪ ,‬יחס של הערצה‪ ,‬שאותו רחש האב יצחק אלתרמן כלפי מי שהוכר כבר‬ ‫אז כמשורר הלאומי; את היחס הזה ספג הבן נתן משחר נעוריו‪39.‬‬ ‫רבים מן השירים הליריים שכתב אלתרמן בקישינב היו בעלי הלך רוח‬ ‫רומנטי‪ ,‬אחדים מהם העלו מראות מן הטבע‪ ,‬תוך כדי מתן תשומת־לב מיוחדת‬ ‫לעונות השנה‪ .‬על הסתיו‪ ,‬למשל‪ ,‬נכתבו השורות האלה‪ ,‬שבהן לא חרג הכותב‬ ‫הרבה מעבר לשגרה הצפויה‪" :‬נוֹ ׁ ְש ִרים ָע ִלים‪ ,‬נוֹ ׁ ְשרוֹ ת דְּ ָמעוֹ ת‪ּ /‬בוֹ ָכה ָא ֶרץ‬ ‫ּבוֹ ִכים ׁ ְש ָח ִקים‪ /.‬נָ ְבלוּ ּ ְפ ָר ִחים‪ֲ ,‬ע ֻר ִּמים ֵע ִצים‪ /‬קוֹ ְד ִרים עוֹ ְמ ִדים ָה ֲענָ ִקים"‪ .‬מעט‬ ‫[ ‪] 34‬‬

‫רכנ ירע‬

‫יותר מקוריות הורגשה בשירי החורף‪ :‬באחד מהם‪ ,‬הנקרא "שלג"‪ ,‬ושנכתב‬ ‫בהשפעת שירי החורף של ביאליק‪ ,‬מדומים פתיתי השלג למלאכי חבלה הבאים‬ ‫להכרית את זכר האביב‪ ,‬האדמה מתוארת כמכוסה בתכריכים‪ ,‬ואילו עצי האלון‬ ‫המזדקרים מן האדמה מתוארים כמי שלבשו בגדי מלכים ולראשם כתרי כפור‪.‬‬ ‫גם בפתיחת השיר וגם בסיומו הודגשה התנועה הסיבובית של פתיתי השלג‬ ‫היוצאים במחולות‪" :‬סוֹ ֵבב ׁ ֶש ֶלג ִמ ְּב ִלי ֶה ֶרף‪ַ /,‬אף ִמ ְּב ִלי ָלנוּ ַח‪ִ /,‬מן ַה ּב ֶֹקר ַעד‬ ‫ָה ֶע ֶרב‪ְ /‬לקוֹ ל ְּתרוּ ַעת רוּ ַח"‪ .‬אולם יותר מכול התמכר אלתרמן לתיאור האביב‪,‬‬ ‫עונה שרבים מן המשוררים העברים‪ ,‬ממיכ"ל (מיכה יוסף לבנזון) ועד ביאליק‪,‬‬ ‫"הא ָל ָּמה ֵא ַח ְר ָּתה ֵ[א ַח ְר ָּת]?" — פונה הדובר לאביב בשיר‬ ‫זיכו אותה בקדימות‪ָ :‬‬ ‫"לאביב"‪.‬‬ ‫ֶּבן ְק ָס ִמים וְ אוֹ ָרה‪,‬‬ ‫ָה ָא ִביב ַה ֶּמ ֶל ְך‪ַ ,‬ה ּ ַׂשר‪.‬‬ ‫ַה ֻא ְמנָ ם ׁ ָש ַכ ְח ָּת ָּב ָא ֶרץ ַה ּׁ ְשחוֹ ָרה‬ ‫ֶאת ָּכל אוֹ ֲה ֶב ָ‬ ‫יך ִמ ְּכ ָבר?‬ ‫[‪ֲ ]...‬ה ֶט ֶרם זָ ַכ ְר ָּת ֶאת ּ ִפ ְר ֵחי ָה ָא ִביב‬ ‫ׁ ֶש ָּנ ְבלוּ ְּב ִג ׁ ְש ֵמי ַה ְּס ָתו?‬ ‫ּב ָֹאה נָ א ַה ַח ִ ּיים וִ ישַׂ ְגשְׂ גוּ ָס ִביב‬ ‫וְ יֵ ָד ֵעם ַעם ָ ּגדוֹ ל וָ ָרב‪.‬‬ ‫ובשיר בשם "בשורת אביב"‪ ,‬שנכתב בעת שעונה חדשה הסתמנה באופק‪,‬‬ ‫"ה ֵּנה ׁ ָשבוּ ַה ִ ּצ ּ ֳפ ִרים‪ָ /,‬קם ָּכל ַחי ָּכל ֶר ֶמשׂ ‪ִ ׁ /.‬שיר ִל ְכבוֹ ד‬ ‫נמצאות השורות האלה‪ִ :‬‬ ‫ָה ָא ִביב ׁ ָשרוּ ‪ִ ׁ /,‬שיר ִל ְכבוֹ ד ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש‪ /.‬יַ ַחד ׁ ֶש ֶמ ׁש‪ֶ ,‬א ֶרץ‪ָ ,‬א ִביב‪ָ ׁ /,‬ש ְכחוּ ֶאת ַה ּקֹר‪/.‬‬ ‫ׁ ְש ָל ׁ ְש ָּתם ֵהם ַה ּמוֹ ׁ ְש ִלים ָס ִביב‪ /‬טוֹ ְב ִעים ְּביַ ם ָהאוֹ ר"‪ .‬דפוס זה חוזר ונשנה עוד‬ ‫בכמה שירים‪ ,‬דוגמת "לאביב חיכיתי"‪" ,‬בא האביב" ו"אביב"‪.‬‬ ‫מחברת השירים כללה לא מעט שירים המוקדשים לחגי ישראל‪ ,‬שהיו חלק‬ ‫בלתי נפרד מאורח החיים היהודי בקישינב‪ .‬לכבוד ראש השנה כתב אלתרמן‬ ‫שיר פרדה מן השנה החולפת‪ ,‬השנה ה"זקנה"‪ ,‬כשהוא מקדם את פניה של‬ ‫"ב ִֹאי ּב ִֹאי ׁ ָשנָ ה ְצ ִע ָירה!‪ּ /‬ב ִֹאי ְּב ׁ ִשיר וָ רֹן‪ /.‬וּ ְל ָכל נֶ ֶפ ׁש נָ א‬ ‫שנה צעירה יותר‪ּ :‬‬ ‫יאי‪ /‬שִׂ ְמ ָחה‪ּ ִ ,‬גיל וְ שָׂ שׂ וֹ ן"‪ .‬שירים שונים נכתבו לרגל יום הכיפורים‪ ,‬באחד‬ ‫ָה ִב ִ‬ ‫מהם התייצב הדובר כמייצגה של הקהילה וכמי שבא ללמד עליה סנגוריה‪:‬‬ ‫"ש ֵעה ִמ ְּמרוֹ ִמים ֵאל‪ ,‬וּ ְר ֵאה נָ א‪ׁ /‬שוּ ר ֶאת ָה ֲאנָ ׁ ִשים‪ְ /.‬ר ֵאה נָ א ֻּכ ָּלם ֶמה ָחוְ רוּ ‪/,‬‬ ‫ְׁ‬ ‫"הם ִמ ְתוַ דִּ ים‪ְ .‬ס ַלח נָ א! ַּכ ּ ֵפר!‪ /‬וְ ֵח ְטא‬ ‫יהם ַמה ִּנ ְר ָ ּג ׁ ִשים"‪ .‬ובבית האחרון כתב‪ֵ :‬‬ ‫ּ ְפנֵ ֶ‬ ‫[ ‪] 35‬‬

‫אלתרמן‬

‫וָ ָרע יִ ַּת ּמוּ ‪ /.‬וְ ָהעוֹ ָלם יִ ְצ ַהל‪ ,‬יְ ִחי‪ְּ /‬כ ִתינוֹ ק ַר ְך‪ֶּ ,‬בן יוֹ מוֹ "‪ .‬על חנוכה נכתבו שני‬ ‫קטעים שונים — האחד שירה והאחר פרוזה‪ .‬השיר שנכתב לחנוכה היה טעון‬ ‫נימה לאומית מובהקת — היהודים הוצגו בו כעם הנרדף על ידי היוונים‪,‬‬ ‫כשהמחבר אינו מסתיר כלל את הערצתו לגילויי הגבורה של מתתיהו ובניו‪:‬‬ ‫יהם‪ָ /,‬ע ְברוּ ְּב ֵא ׁש וּ ַמיִ ם‪ָ /.‬ק ָרא ָאז ָה ָעם ָה ִע ְב ִרי‪ְ /:‬ראוּ ‪ :‬עוֹ ֵדנוּ‬ ‫"ק ָּנ ֵאי ַע ָּמם וֵ אל ֵֹה ֶ‬ ‫ַ‬ ‫ַח ִ ּיים!" קטע הפרוזה היה שונה לגמרי‪ ,‬לא הצד הלאומי הודגש בו אלא דווקא‬ ‫הצד הסוציאלי‪ :‬תחת הכותרת "לחנוכה" גולל אלתרמן סיפור שבמרכזו ילד‬ ‫בשם ברקה‪ ,‬נער יתום מאביו ומאמו‪ ,‬המתגורר עם סבו בהקדש הנמצא בעיר‬ ‫הגדולה‪ .‬טקס הדלקת הנרות הוא הרגע שהשניים נזכרים בו בימים הטובים‬ ‫ההם שהיו מנת חלקם‪:‬‬ ‫הזוכר אתה ברקה‪ ,‬את הנגון אשר היה מנגנו אבא בשבתו אל השלחן‬ ‫לאכול את הארוחה של ערב חנוכה? הזכירני נא‪ ]...[ ,‬חרש חרש שר ברקה‬ ‫את נגון אבא‪ ,‬והזקן אף הוא עוזר לו בקולו הצרוד‪ .‬הנרות הולכים וכבים‪.‬‬ ‫אל חטיבה זו מצטרף שיר לחג השבועות‪ ,‬המזוהה כחג הביכורים ולא כחג מתן‬ ‫תורה‪" :‬נִ ְצ ּבֹר ּ ְפ ָר ִחים ַר ֲענַ ִּנים‪ַּ /,‬ב ְ ּי ָע ִרים ַוּב ַ ּג ִּנים‪ /,‬נָ ׁ ִשיר ׁ ִש ִירים‪ ,‬נִ ְק ַלע זֵ ִרים‪ַ /,‬חג‬ ‫ׁ ָשבוּ עוֹ ת ָּבא‪ֲ ,‬ח ֵב ִרים!‪ַ /‬חג ׁ ָשבוּ עוֹ ת ָּבא‪ ,‬נְ ָע ִרים!"‬ ‫והיו השירים שבהם ניתן ביטוי ישיר לחזון הציוני‪ ,‬אידאל שטופח תדיר‬ ‫הן בבית משפחת אלתרמן והן בבית הספר מגן דוד‪" :‬לֹא‪ ,‬לֹא ִּת ְקוַ ת ׁ ָשוְ א‪/‬‬ ‫וְ לֹא ֲחלוֹ מוֹ ת ְּבדוּ ִאים‪ּ /‬ב ָֹאה‪ִּ ,‬ת ְר ֶאה ׁ ָשם נְ אוֹ ת‪ /‬דֶּ ׁ ֶשא‪ ,‬שָׂ דוֹ ת זְ רוּ ִעים"‪" .‬שם" —‬ ‫"בנֵ י ַעם ַה ּׁ ָשב ִל ְת ִח ָ ּיה‪/,‬‬ ‫הכוונה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לארץ ישראל‪ ,‬המקום שאליו נקראים ְּ‬ ‫ַההוֹ ְפ ִכים ִמ ְד ָּבר ְל ַגן ֲע ָדנִ ים‪ /‬וּ ְל ַפ ְרדֵּ ס — ֶא ֶרץ ׁ ְש ִא ָ ּיה"‪ .‬רושם סגנונו של ביאליק‬ ‫ב"מתי מדבר האחרונים" ניכר כאן היטב‪ .‬שיר אחר נכתב בסגנונם של שירי‬ ‫"חיבת ציון"‪ .‬השיר נקרא "דמיונות"‪ ,‬והוא מדמיין מצב שבו נענית משאלתו‬ ‫של ה"אני" לקבל זוג כנפיים שבעזרתו הוא עתיד לעשות את דרכו אל הארץ‬ ‫"אל ָה ָהר ָה ָרם‪ֶ /.‬אל ַה ְּל ָבנוֹ ן ַה ִּמ ְת ּבוֹ ֵסס‪ַ /,‬ה ֶּנ ֱאנָ ק ְּב ָדם‪ְּ /.‬תנוּ ְכנָ ַפיִ ם ִלי‪,‬‬ ‫הנכספת — ֶ‬ ‫וְ ָאעוּ ף‪ִ /‬לנְ ַהר ַההוֹ ד ַה ָּנם‪ֶ /,‬אל ַה ַּמ ְל ָּכה‪ֶ ,‬אל ַה ַ ּי ְרדֵּ ן‪ָ ׁ /,‬שם ָאעוּ ָפה‪ָ ׁ ,‬שם!" היחס החם‬ ‫והנלהב אל חזון התקומה הלאומי מתבטא בשיר מעט יוצא דופן בשם "פרידת‬ ‫אוסישקין"‪ ,‬שבו מתבונן הכותב בהערצה בדמותו של המנהיג הציוני בעת‬ ‫מעמד הפרדה שנערך לכבודו בתחנת הרכבת שבקישינב‪ .‬אלתרמן פורשׂ בשיר‬ ‫תמונה הלקוחה מתוך הוויי החיים המקומי‪ ,‬ובסגנון של משורר־רפורטר הוא‬ ‫מנסה לתעד את המעמד כפי שהוא נראה מנקודת המבט של מי שנוכחים בו‪:‬‬ ‫[ ‪] 36‬‬

‫רכנ ירע‬

‫הוּ א נוֹ ֵס ַע‪ֵ ...‬א ֶצל ְקרוֹ נוֹ עוֹ ְמ ִדים ְצפוּ ִפים‬ ‫ְצ ִע ִירים‪ ,‬זְ ֵקנִ ים וָ ָטף‪ֵ .‬א ֶּלה ֵהם יְ הוּ ֵדי ַהגּ וֹ ָלה‪,‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ָּבאוּ ָל ֵתת ֶאת ִּב ְר ַּכת ַה ּׁ ָשלוֹ ם ָה ַא ֲחרוֹ נָ ה‬ ‫ָל ִא ׁיש ֲא ׁ ֶשר ָּבא ְלעוֹ ֵדד ֶאת רוּ ָחם‪ ,‬וּ ְל ַה ְגדִּ יל ֶאת‬ ‫ֵא ׁש ַה ִּת ְקוָ ה ַההוֹ ֵל ְך וְ ָק ֵטן ְּב ִל ָּבם‪.‬‬ ‫שיר פרדה מסוג אחר לגמרי‪ ,‬שגם בו בא לידי ביטוי הלך רוח ציוני‪ ,‬נכתב על‬ ‫"שלוֹ ם ְל ָך ָא ִחי‪ָ ,‬ה ָעף‬ ‫ידי אלתרמן לכבוד אחד מתלמידי הכיתה‪ ,‬שחטרמן שמו‪ָ ׁ :‬‬ ‫ַל ֶּמ ְר ַח ִ ּקים‪ֵ /.‬מ ֶא ֶרץ ַה ָ ּגלוּ ת‪ַ ,‬ה ֶּמ ֶרר‪ֵ /,‬מ ֶא ֶרץ ֲא ֵפ ָלה‪ֵ ,‬מ ֶא ֶרץ ַמ ֲח ׁ ַש ִּכים‪ְ /.‬ל ָמקוֹ ם ּבוֹ‬ ‫ַרק ח ֶֹפ ׁש וָ אוֹ ר‪ַ /.‬אל ִּת ׁ ְש ַּכח נָ א ָא ִחי ֶאת ֵא ֶּלה ַ[ה] ִּנ ׁ ְש ָא ִרים‪ֲ /‬א ֵב ִלים ֵמ ֵע ֶבר ַל ָ ּים"‬ ‫— וכולי‪ .‬שחטרמן — הוא אברהם שכטרמן — הקדים לעזוב את הגימנסיה כדי‬ ‫לעלות לארץ עם הוריו‪ ,‬ובכך עורר קנאה בלבו של הכותב שהפנים לגמרי את‬ ‫השאיפה לציון‪40.‬‬ ‫כמה מן השירים הכלולים במחברת‪ ,‬לא רבים‪ ,‬היו בעלי אופי אישי לחלוטין‪,‬‬ ‫והם התייחסו למאורעות שונים בחייו של הכותב‪ .‬האומנם היתה לאלתרמן‬ ‫אהבה בקישינב? האם היתה לו חברה או בת זוג כלשהי? הנה שיר ה"מוקדש‬ ‫לרסי ברמן‪ ,‬ליום הולדתה"‪ ,‬המעיד על החיבה שאותה רוחש הכותב לזו שהשיר‬ ‫נכתב לכבודה‪" :‬שִׂ ישִׂ י! שִׂ ְמ ִחי! יַ ְלדָּ ה נָ ָאה‪ַ /,‬אל ַּת ְחדְּ ִלי ְרקֹד‪ָּ /.‬כל עוֹ ד זְ ַמן‬ ‫וּ ְס ִב ָיבה נָ ָאה‪ /‬יֵ ׁש ָל ְך‪ִ ,‬ר ְק ִדי עוֹ ד‪ /.‬זַ ְּמ ִרי נָ א עוֹ ְב ִרים ָה ְר ָג ִעים‪ָּ /‬תבֹא ֵעת וְ ֵאין‪ָ /.‬ל ְך‬ ‫לֹא זְ ַמן‪ ,‬לֹא ֵר ִעים נָ ִאים‪ִ /‬ר ְק ִדי יַ ְלדַּ ת ֵחן"‪ .‬ואם לא היתה זו רסי ברמן — כנראה‬ ‫בת השכנים ברחוב ואגזלניה ‪ — 9‬היתה זו אולי נערה אחרת‪ ,‬נטולת שם‪ ,‬שהיא‬ ‫"א ְּת ָע ַב ְר ְּת‪ ,‬וַ ַּת ׁ ְש ִא ִירי‪ְּ /‬ב ִל ִּבי‪,‬‬ ‫הנמענת של שיר האהבה היחיד שנכתב בקישינב‪ַ :‬‬ ‫ִל ִּבי ָה ֲע ִר ִירי‪ /‬נִ יצוֹ ץ ָקט ְּב ָד ִמי‪ /,‬וַ ֵ ּיאוֹ רוּ ָכל ַמ ֲח ׁ ַש ָּכיו‪ /,‬וְ ָכל ְס ָד ָקיו וחרקיו [צ"ל‪:‬‬ ‫וַ ֲח ַר ָּכיו] ‪ /‬נִ ְראוּ ּ ִפ ְתאוֹ ם ִלי"‪ .‬בין השירים בעלי הממד האישי בולט בייחוד השיר‬ ‫"לבוא אבא"‪ .‬הוא נכתב בהשפעת רושם המפגש בין הבן לבין אביו הנערץ‬ ‫עליו‪ ,‬החוזר מאחד המסעות הרבים שנהג לצאת אליהם מתוקף תפקידו כמפקח‬ ‫על החינוך היהודי‪ .‬מקום ההתרחשות של השיר הוא תחנת הרכבת בקישינב‪,‬‬ ‫אנשים יורדים מן הקרונות‪ ,‬נדחקים וממהרים‪ ,‬והילד המתבונן נראה חרד מעט‬ ‫כיצד ימצא את אביו בין כל האנשים האלה‪ .‬אלא שלקראת סיום השיר החשש‬ ‫"אל ִּת ְד ֲאגוּ ! ָהא‪ֵּ ,‬בין ֻּכ ָּלם‪ֵ /,‬עינַ י‬ ‫נמוג‪ ,‬והדובר שנרגע אף מרגיע את קוראיו‪ַ :‬‬ ‫ִח ׁיש ַּת ְב ִחינוּ ! [יַ ְב ִחינוּ ] ‪ִ /‬וּבן ֶר ַגע וְ ֶאל ַצ ָ ּוארוֹ ‪ָּ /,‬תלוּ י ְּכ ָבר ִה ֵּננִ י‪ /.‬וְ לֹא ָא ִבין ִמי‬ ‫‪/‬מ ֻא ּׁ ָשר יוֹ ֵתר ִמ ֶּמ ִּני"‪.‬‬ ‫ָּבעוֹ ָלם‪ְ ,‬‬ ‫בשירי הנעורים שלו גילה אלתרמן לא אחת יכולת לחרוג מתיאורי ההוויי‬ ‫[ ‪] 37‬‬

‫אלתרמן‬

‫והנוף ומן האישי והמידי ולספר סיפורים בדויים מן הלב‪ ,‬שהיו רחוקים מרחק‬ ‫רב מן העולם שהוא חי בו ומן הרשמים שקלט והעלה על הכתב‪ .‬בין אלה בלט‬ ‫שיר בשם "האם"‪ ,‬שהוא סיפור ראליסטי־מלודרמטי‪ ,‬מעין בלדה‪ .‬בשיר עשרה‬ ‫בתים‪ ,‬ומסופר בו על סירת דייגים השטה בעת סערה‪ ,‬כשעליה אם ובנה‪ .‬אלא‬ ‫"אז נִ ׁ ְש ַמע‬ ‫שלפתע מבליחה סירה באופק‪ ,‬ובה נראה אבי המשפחה הבא לחלצם‪ָ :‬‬ ‫ילה ֶאת ַה ַּנ ַער! ‪ַ /‬מ ֵהר‪ַ ,‬ה ִּס ָירה ְּכ ָבר צוֹ ֶל ֶלת'‪ /...‬וַ ֶ ּי ֱחזַ ק‬ ‫ל־אם ִמ ׁ ְש ּתוֹ ֶל ֶלת‪'ַ /:‬ה ִ ּצ ָ‬ ‫קוֹ ֵ‬ ‫ִמן ַה ַּס ַער"‪ .‬בלא מעט כישרון תיאר המשורר הצעיר את מאבק האיתנים של‬ ‫האב והאם כנגד כוחות הטבע תוך כדי התמסרות מוחלטת להצלת הבן‪ .‬אלא‬ ‫שלמרבה הצער מעשה ההצלה לא עלה יפה — הבן הצליח אמנם לעבור אל‬ ‫"א ְך ּבוֹ ָּב ֶר ַגע ֵעת ָמ ְס ָרה‪ָ /‬ה ֵאם‬ ‫סירתו של האב‪ ,‬אך לא כן האם שירדה למצולות‪ַ :‬‬ ‫ֶאת ְּבנָ ּה ְל ָא ִביו‪ָ /‬צ ָל ָלה ִהיא‪ .... :‬וַ ִּתדּ ֹם ְס ָע ָרה‪ /,‬וַ ִ ּידּ ֹם ּכֹל ִמ ָּס ִביב"‪ .‬בסיומו של השיר‬ ‫נשאר הילד רק עם אביו בלא נוכחותה של האם‪ ,‬ומותה הפסיק את הסערה בן־‬ ‫רגע‪ .‬ויש שהשיר הסיפורי נטה אל עבר האגדה‪ ,‬כגון השיר "בת־שמים"‪ ,‬בלדה‬ ‫בסגנון רומנטי שכדוגמתה יכול היה אלתרמן למצוא בשירה הרוסית או הגרמנית‬ ‫ואפילו בשיריהם של שניאור ושטיינברג‪ .‬השיר משרטט את דמותה של נערה‬ ‫יפהפייה‪ ,‬בתו של "שַׂ ר ָּב ָא ֶרץ‪ַּ /‬ב ָ ּי ִמים ַה ַ ּק ְדמוֹ נִ ים"‪ ,‬שנשאה עיניה תמיד לשחקים‪,‬‬ ‫לעולמות עליונים‪ .‬האב‪ ,‬שביקש לשמור על בתו מכל משמר ולגונן עליה מפני‬ ‫זוהמת האדמה‪ ,‬בנה לה ארמון על ראשי סלעים ואף קישט את תקרותיו בציורי‬ ‫רקיע; אלא שקיום מלאכותי זה נדון לכישלון‪ .‬אט־אט הבחינה הנערה‪" :‬לֹא זֶ ה‬ ‫יע‪ /‬נַ ְפ ׁ ָש ּה לוֹ ָכ ָל ָתה‪ /,‬לֹא ְל ֵא ֶּלה ַה ּכוֹ ָכ ִבים‪ָ ׁ /‬ש ֲא ָפה נִ ׁ ְש ָמ ָת ּה"‪ .‬ובאחד הלילות‪,‬‬ ‫ָה ָר ִק ַ‬ ‫בעת שיצאה לראות את השחקים כפי שהם באמת‪ ,‬מעדה הבת ונפלה מן הסלעים‬ ‫"אז נִ ׁ ְש ָמ ָת ּה ִה ְתרוֹ ָמ ָמה‪ַ /‬מ ְע ָלה‬ ‫שעליהם הוצב הארמון‪ ,‬וכך מצאה את מותה‪ָ :‬‬ ‫ַל ּׁ ָש ָמיִ ם‪ִ /.‬ל ְמקוֹ ם נַ ְפ ׁ ָש ּה ּכֹה ׁ ָש ָא ָפה‪ָ /‬לנוּ ס ִמ ֻ ּז ֲה ַמת ַה ַח ִ ּיים"‪.‬‬ ‫מה מכל זה בחר אלתרמן לפרסם בעיתון בית הספר? הפרסום הראשון‬ ‫היה השיר "חנוכה" שהופיע באחדות בא' בטבת תרפ"ד בעודו תלמיד הכיתה‬ ‫הרביעית של הגימנסיה‪ .‬שיר נוסף שפרסם באותה שנה היה שיר ציוני‪ ,‬שסיפר‬ ‫על בני עמו השבים לארץ המובטחת ("לֹא‪ ,‬לֹא ִת ְקוַ ת ׁ ָשוְ א")‪ .‬אלתרמן מסר‬ ‫לעיתון בית הספר גם את שירו על הפליטים החוצים את הנהר וגם את השיר‬ ‫"פרידת אוסישקין"‪ ,‬אולי משום שהיה בהם נופך אקטואלי‪ .‬רבים מן השירים‬ ‫שנדפסו בעיתון בית הספר היו שירי טבע‪ ,‬אם כי נמצא בו מקום גם לכמה‬ ‫מן השירים הסיפוריים‪ ,‬בנוסח הבלדי‪ ,‬דוגמת "אם" ו"בת־שמים"‪ .‬בסך הכול‬ ‫התפרסמו בעיתוני בית הספר ‪ 14‬שירים שחיבר הילד נתן — מספר לא מבוטל‬ ‫כלל וכלל — וזה העניק לו יוקרה בקרב חבריו ללימודים ומן הסתם גם בקרב‬ ‫[ ‪] 38‬‬

‫רכנ ירע‬

‫מי מן המורים‪ .‬שירים אלה התקבלו כהוכחה לכישרון הספרותי שלו‪ ,‬לשליטתו‬ ‫בשפה ולהיותו כבר אז בן בית בעולמה של השירה‪ .‬מי שלמדו אתו באותן שנים‬ ‫העידו כי אלתרמן היה לגמרי גלוי לב ביחס למעשה הכתיבה‪ ,‬ואף נהג לשתף‬ ‫כמה מחבריו בתהליך הפרסום — הוא קרא בפניהם שירים מן המחברת‪ ,‬ולאחר‬ ‫ששמע את דעתם של החברים יכול היה להחליט איזה שיר מן השירים הרבים‬ ‫שהיו ברשותו יופיע ברשות הרבים‪ .‬משמע שאלתרמן הנער לא רק כתב שירה‬ ‫ופרסם שירה אלא גם סיגל לעצמו‪ ,‬במידת־מה‪ ,‬הליכות של משורר‪.‬‬

‫ד‬ ‫שלוש מבין היצירות שנכללו במחברת הוגדרו על ידי אלתרמן "פואמות"‪ ,‬אות‬ ‫וסימן לרצונו של הכותב לחרוג מן המסגרת של השיר הלירי הקצר או אפילו‬ ‫הבלדה‪ ,‬ולחבר שיר ארוך שיש בו עלילה ודמויות‪ ,‬ושלעתים אף נרקם בו סיפור‬ ‫חיים‪ .‬שירים אלה‪ ,‬אולי מחמת אורכם‪ ,‬לא פורסמו מעולם בעיתוני בית הספר‪.‬‬ ‫השיר הראשון שהוגדר "פואמה" נשא את הכותרת "השופר הסתום"‪ ,‬והוא‬ ‫היה נטוע כל כולו בעולם המסורת ובמוטיבים מן הפולקלור היהודי‪ .‬האירוע‬ ‫שעמד במרכזה של היצירה הוא מעמד הנעילה של יום הכיפורים‪ .‬השיר נפתח‬ ‫בתיאור העמידה המתוחה והדרוכה של הקהל בבית הכנסת והתייצבותם של‬ ‫התוקע‪ ,‬הרב והדיינים על הבמה‪ .‬הכול מחכים לרגע שתישמע בו התקיעה‪ ,‬ובכך‬ ‫יסתיים היום הקדוש‪ .‬אלא שכאן מתרחש משהו בלתי צפוי לחלוטין‪ :‬התוקע‬ ‫מצמיד לפיו את השופר — אך קול השופר לא נשמע‪ .‬מתחילה התרוצצות‪:‬‬ ‫"את ִס ְפ ֵרי ַה ּתוֹ ָרה! ָק ָרא ָה ַרב‪ֶ /‬את ּ ִפי ׁשוֹ ָפ ֵרנוּ ָס ַתם ַה ּ ָׂש ָטן"‪ .‬ספרי התורה הוצאו‪,‬‬ ‫ֶ‬ ‫נרות שחורים הודלקו‪ ,‬ואז נשא הרב את קולו והשמיע קריאה נואשה‪ ,‬המופנית‬ ‫אל השטן‪ ,‬למהר ולהתיר את קול השופר‪ .‬לאחר שהשמיע הרב את קריאתו‬ ‫נפתחה לפתע הדלת ולבית הכנסת נכנס אדם זקן ועני שביקש להצטרף אל קהל‬ ‫"ה ָבה ַ ּגם ֲאנִ י ִא ְּת ֶכם ֶא ְת ּ ַפ ֵּלל‪ָ /,‬ק ָרא ֶה ָענִ י‪ /.‬אוּ ַלי יִ ׁ ְש ַמע ִלי ָה ֵאל‪/.‬‬ ‫המתפללים‪ָ :‬‬ ‫יִ ׁ ְש ַמע ִל ְת ִפ ָּל ִתי"‪ .‬ואף הוא נשא דברים שהופנו אל השטן בדרישה שיתיר את קול‬ ‫השופר‪ .‬משתמו דבריו של האורח נשמעה תקיעה רמה בחלל בית הכנסת‪" :‬קוֹ ל‬ ‫יעה‪ְּ ,‬תרוּ ָעה ׁ ְש ָב ִרים!" או אז הבינו הנוכחים כולם כי אותו זקן היה‬ ‫יעה‪ְּ ,‬ת ִק ָ‬ ‫ְּת ִק ָ‬ ‫לא אחר מאשר אליהו הנביא‪.‬‬ ‫יצירה אחרת‪ ,‬חריגה בצורתה ובתוכנה‪ ,‬היתה השיר ֵ"רע"‪ ,‬שאותה הגדיר‬ ‫אלתרמן "פואימה בשתי מערכות"‪ .‬היתה זו פואמה דרמטית או לחלופין מחזה‬ ‫פיוטי קטן‪ ,‬המושתת ברובו על דיאלוגים המושמעים מפי הנפשות הפועלות‬ ‫[ ‪] 39‬‬

‫אלתרמן‬

‫בצירוף דברי קישור מטעמו של המספר‪ .‬בפואמה זו השתתפו שתי דמויות‬ ‫שנקראו ראובן ושמעון‪ ,‬כשמו של צמד האחים‪ ,‬בניו של יעקב‪ .‬במערכה‬ ‫הראשונה נראה שמעון כשהוא לבוש בגדי חול וחוגר חרב למותניו‪ .‬שמעון‬ ‫מתייצב בפני ראובן ומוסר לו תיבת ברזל ובה טמונים כתבי היד של יצירותיו‪,‬‬ ‫"ב ּה ָּכל ַח ַ ּיי ׁ ְשמוּ ִרים‪ָּ /.‬כל ַמ ֲהוַ ַ ּוי ַ[מ ֲאוַ ַ ּיי?] וּ ַמ ְח ׁ ְשבוֹ ַתי‪/‬‬ ‫היקרים לו מכול‪ .‬כלשונו‪ָּ :‬‬ ‫ַע ְכ ׁ ָשיו ָּב ּה נִ ְמ ָצ ִאים‪ָּ /.‬כל ַה ָ ּי ִמים‪ָּ ,‬כל ַה ֵּלילוֹ ת"‪ .‬שמעון אף רומז לכך‪ ,‬וראובן‬ ‫כלל לא מכחיש זאת‪" :‬אש קודש" עולה מן התיבה‪ .‬במעמד זה מבקש שמעון‬ ‫מראובן לשמור עבורו את התיבה עד שישוב משדה המלחמה כעבור שנתיים‪.‬‬ ‫או אז ישקול בדעתו אם לפרסם את פרי עטו — "אוּ ַלי יַ ְרנִ ין ְמ ַעט ֶאת יוֹ ָמם‪ֶ ׁ /‬של‬ ‫ְּבנֵ י ָה ֲא ָד ָמה‪ /.‬אוּ ַלי יִ זְ ְּכרוּ נִ י ּ ַפ ַעם‪ /‬וְ א ַֹמר ָאז דַּ ֵ ּינִ י"‪ .‬שמעון אף מציין כי בתיבה‬ ‫מונחים כל חסכונותיו‪ ,‬סך אלפיים רובל‪ .‬השניים נפרדים‪ ,‬ושמעון יוצא לדרך‪.‬‬ ‫שעון העיר משמיע ‪ 12‬צלצולים‪.‬‬ ‫במרכז המערכה השנייה — המתרחשת כעבור שנה — נראה ראובן כשהוא‬ ‫יושב באותו החדר עצמו‪ ,‬מול האח המבוערת‪ ,‬כשהתיבה בידיו‪ .‬מחשבה רעה‬ ‫הרע‪ ,‬שממנו לא שמע דבר כבר שנה‪ ,‬ודאי נפל חלל‬ ‫עולה בדעתו של ראובן‪ֵ :‬‬ ‫במלחמה‪ ,‬ולכן מוטב לו שישליך את כתביו אל האש ואת הכסף ייטול לעצמו‪.‬‬ ‫"את‬ ‫מול התום והטוהר שאפיינו את שמעון מתייצב ראובן כדמות שכולה רוע‪ֶ :‬‬ ‫ִּכ ְת ֵבי ַה ְמ ׁשוֹ ֵרר‪ֶ /‬אזְ רֹק ְל ׁ ַש ְל ֶה ֶבת‪ֶ /.‬את ֶה ָע ָפר ֶא ְצ ּבֹר ֶא ּ ָׂשא‪ /‬אוֹ תוֹ ַעד ְל ִק ְברוֹ ‪/.‬‬ ‫וּ ִמ ּׁ ָשם ָהרוּ ַח יִ זְ ֶרה‪ /‬אוֹ תוֹ ַעל ּ ְפנֵ י ֵּת ֵבל"‪ .‬שעון העיר משמיע ‪ 12‬צלצולים‪ .‬ואכן‪,‬‬ ‫המחשבה הרעה מוּ צאת מיד מן הכוח אל הפועל‪ .‬אלא שרצה הגורל ובאותו רגע‬ ‫ממש נכנס שמעון אל החדר ומגלה לתדהמתו שהתיבה עומדת ריקה‪ .‬נבוך כולו‪,‬‬ ‫מודה ראובן בפני רעו כי השליך את הכתבים אל האש‪ ,‬ואף משמיע באוזניו‬ ‫דברים לא ברורים ביחס לכסף‪ .‬אולם לא הכסף הוא שמטריד את שמעון‪ ,‬אלא‬ ‫"כל ִּת ְקווֹ ַתי‬ ‫הכתבים שהיו ואינם‪ .‬הוא ניצב מול התיבה כמי שעולמו חרב עליו‪ָּ :‬‬ ‫"ל ָפנַ י ָע ִתיד ׁ ָשחוֹ ר‪ָ /.‬א ֵכן ֵאין ָּבעוֹ ָלם ֵר ִעים‪ֻּ /‬כ ָּלם רוֹ ְד ֵפי‬ ‫נֶ ֶה ְרסוּ " — אומר שמעון‪ְ .‬‬ ‫ֶּב ַצע‪ֲ /.‬עבוֹ ָד ִתי ְל ָע ָפר ָה ְפ ָכה‪ֲ /.‬ה ָלזֹאת ָע ַמ ְל ִּתי?‪ֲ /...‬ה ָלזֹאת נוֹ ָצ ָרה‪ְּ ,‬כ ֵדי ְל ִה ּׁ ָש ֵמד‪/‬‬ ‫ִּב ֵידי ֵר ַע נוֹ ֵכל?‪ "...‬לתחושת האובדן האישי מלוּ וה הגילוי המכאיב נוכח הבגידה‬ ‫של חברו הטוב‪ .‬בהצגת דמותו של שמעון גילה אלתרמן טפח מעצמו‪ ,‬כשהוא‬ ‫משרטט דמות של משורר המעלה את הגיגיו על הדף‪ ,‬מצרף אותם אחד לאחד‬ ‫ומצפה ליום שבו יזכה להוציא אותם לאור‪ .‬וראובן‪ ,‬שהוא היפוכו של שמעון‪,‬‬ ‫האם נוכחותו בשיר נועדה לסמל את החרדה הלא־מודעת‪ ,‬את החשש שמא‬ ‫יעמוד מאן דהו ויחסום את דרכו לפרסום ולתהילה?‬ ‫אולם "רע" — הניסיון הספרותי השני של אלתרמן לכתוב פואמה — היה כולו‬ ‫[ ‪] 40‬‬

‫רכנ ירע‬

‫בוסר‪ :‬במבנה‪ ,‬בעלילה‪ ,‬בלשון‪ ,‬בשרטוט הנפשות הפועלות‪ .‬הניסיון השלישי‬ ‫לכתיבת פואמה צלח הרבה יותר‪ .‬זו היתה גם היצירה המרכזית שנכללה במחברת‬ ‫השירים שלו‪ ,‬שהיקפה היה לא פחות מ־‪ 96‬עמודים! על עמוד השער שקדם‬ ‫לשיר נכתב שמה של היצירה‪" :‬ר' שמעון בן לקיש"‪ ,‬היא תוארה כ"פואמה‬ ‫בג' חלקים מאת נ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬ואף צוין שהיא נכתבה ב"באריסובקה־קישינב"‪,‬‬ ‫כנראה השכונה שהמשפחה התגוררה בה‪ .‬חלקי הפואמה עצמה התפצלו לבתים‬ ‫גדולים ולכל אחד מהם ניתן מספר (מספרם הכולל של הבתים הוא ‪ :)102‬בחלק‬ ‫הראשון והשלישי מחזיק כל אחד מן הבתים שמונה שורות‪ ,‬השורות עצמן‬ ‫הן קצרות‪ ,‬המשקל אנפסטי‪ ,‬לא לגמרי מדויק‪ ,‬החריזה ספורדית‪ ,‬אך בהחלט‬ ‫מורגשת‪ .‬בחלק השני נכללים תחילה בתים בני שמונה שורות במתכונת דומה‬ ‫לזו של הפרקים האחרים‪ ,‬אולם בהמשך מתקצרים הבתים לשש שורות בלבד‬ ‫והחריזה בהם נעשית סדורה (א'‪ ,‬א'‪ ,‬ב'‪ ,‬ב'‪ ,‬ג')‪ .‬עלילת השיר מבוססת על סיפור‬ ‫חייו של רבי שמעון בן לקיש‪ ,‬הלוא הוא "ריש לקיש"‪ ,‬שהיה מחשובי אמוראי‬ ‫ארץ ישראל באמצע המאה השלישית‪ ,‬תלמידו וחברו של רבי יוחנן‪ .‬פרשה‬ ‫זו זוכה לתיאור תמציתי וכובש בין דפי התלמוד הבבלי‪ :‬שם‪ ,‬במסכת בבא‬ ‫מציעא (דף פד‪ ,‬עמ' א) מובא הסיפור בדבר המפגש בין ריש לקיש לרבי יוחנן‪,‬‬ ‫החברות העמוקה והממושכת ביניהם — עד לסוף המר‪ .‬אלתרמן ניסה אפוא‬ ‫לכתוב שיר עלילה המבוסס על גורלה של דמות היסטורית שאליה נתוודע מן‬ ‫התלמוד עצמו או לחלופין מספר האגדה של ביאליק ורבניצקי‪ ,‬שהיה אז זמין‬ ‫לקוראים‪41.‬‬ ‫בחלקה הראשון של הפואמה מתואר המפגש הראשון בין ריש לקיש לבין‬ ‫רבי יוחנן‪ ,‬שהתרחש בעת ששניהם רחצו בנהר‪ .‬התיאור המובא בשיר מסתמך‬ ‫בבירור על המקור התלמודי‪" :‬פעם אחת היה ר' יוחנן רוחץ בירדן‪ .‬ראהו ריש‬ ‫לקיש וקפץ אחריו לתוך הירדן"‪ .‬רבי יוחנן מוצג בשיר כגדול בתורה‪ ,‬ואילו‬ ‫"ל ְס ִטים ַא ָּתה? — ִל ְס ִטים ֲאנִ י‪/.‬‬ ‫ריש לקיש מופיע כראש חבורה של שודדים‪ִ .‬‬ ‫ׁ ַשח וַ ּיוֹ ֶרד ַמ ָּטה‪ֵ /‬עינָ יו ַה ְמזָ רוֹ ת ְּב ָר ִקים"‪ .‬אלא שאין אלתרמן מסתפק בסיפור‬ ‫התלמודי‪ .‬בחלק זה של השיר מגולל ריש לקיש בפני רבי יוחנן את פרשת‬ ‫ילדותו העשוקה‪ ,‬פרי רוחו של הכותב‪ ,‬שיש בה כדי לבאר איך וכיצד הגיע‬ ‫למצב שהוא נמצא בו‪ :‬הוא גדל בבית למוד מחסור‪ ,‬האב היה מכור לטיפה‬ ‫המרה‪ ,‬האם עבדה מבוקר עד ערב‪ .‬הוא אף מתאר את האם השוכבת סמוך לבנה‬ ‫"כ ְך‬ ‫בתום יום עבודה מפרך‪ ,‬בעוד האב השתוי חוזר הביתה מלא רוגז וכעס‪ָּ .‬‬ ‫ׁ ָש ַכ ְבנוּ ַעד ּבֹא ַא ָּבא‪ְּ /‬ב ַכ ַעס ִוּב ְק ָל ָלה‪ַ /.‬ה ּכֹל ָס ְב ָלה‪ַ ,‬ה ּכֹל נָ שְׂ ָאה‪ִ /‬א ִּמי ָה ֻא ְמ ָל ָלה"‪.‬‬ ‫אין זה מן הנמנע כי בקטע זה התגנבה לשיר מחאתו של הבן נתן על אביו יצחק‬ ‫[ ‪] 41‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלתרמן שהיה מרבה לשתות‪ 42.‬בהמשך מחליט האב למכור את בנו לקרקס‪,‬‬ ‫שם נעשה למאלף חיות; התלמוד מספר לעומת זה כי ריש לקיש הוא שמכר את‬ ‫עצמו‪ ,‬לצורכי פרנסה‪ ,‬למשחקי גלדיאטורים‪ .‬משנעשה ראש לחבורת שודדים‬ ‫"כל ַה ָ ּי ִמים שִׂ ְמ ָחה‬ ‫— לא מעט בשל כוחו הפיזי — ידע ריש לקיש ימים טובים‪ָּ :‬‬ ‫ָלנוּ ‪ִ /,‬מ ׁ ְש ִּתים וְ הוֹ ֵללוּ ת"‪ .‬אלא שהמפגש עם האמורא מעמיד אותו בפני מצב‬ ‫יתי נוּ ַע‪ /.‬וְ ַע ְכ ׁ ָשיו ׁשוּב‪ַ ,‬עד ֶא ְמ ָצא ִלי‬ ‫"מה ָּס ַב ְל ִּתי‪ַ ,‬מה ִח ּ ַפשְׂ ִּתי‪ַ /,‬מה ִה ְר ֵּב ִ‬ ‫חדש‪ַ :‬‬ ‫ְ‬ ‫יע‬ ‫ְמקוֹ ם‪ /‬נ ֶֹפ ׁש וּ ַמ ְרגּ וֹ ַע‪ַ /.‬אך ֵהן הוּ א ּ ָפ ַתח ִלי ֶאת ׁ ַש ֲע ֵרי‪ַ /‬ה ּתוֹ ָרה‪ַ ,‬ה ֶּנ ָח ָמה‪ְ ּ /.‬פ ִס ָ‬ ‫יעה] ַא ַחת ָא ְמנָ ם ָק ׁ ָשה‪/ ,‬וְ ָהיוֹ [היה] ֶא ְהיֶ ה ׁ ָש ָּמה"‪ .‬כדי לפתות אותו לקבל את‬ ‫ּ ְ[פ ִס ָ‬ ‫ההצעה — כמסופר באגדה התלמודית — מבטיח לו רבי יוחנן שייתן לו את‬ ‫אחותו לאישה‪" .‬תם חלק ראשון"‪.‬‬ ‫החלק השני‪ ,‬הקצר מכולם‪ ,‬מתרחש ביער‪ ,‬בסביבת החיים של חבורת‬ ‫השודדים‪ ,‬כשאלתרמן מעניק לדמיונו חופש מלא‪ .‬תחילה מתואר עיצבונם של‬ ‫"מדּ וּ ַע הוּ א נוֹ ֵדד ַּב ּיוֹ ם‬ ‫השודדים‪ ,‬החשים שאין פני מנהיגם כתמול שלשום‪ַ .‬‬ ‫ַוּב ַּליְ ָלה?‪ /‬וְ לֹא מוֹ ֵצא לוֹ ְמנוּ ָחה ְּכ ַקיִ ן‪ַ /.‬מדּ וּ ַע לֹא יָ צוּ ד ְל ַה ְב ִעיר ְמדוּ רוֹ ת‪ /,‬לֹא‬ ‫יְ שַׂ ַּמח ֶאת ִל ּבוֹ ְּביַ יִ ן"‪ .‬ריש לקיש‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬נמצא בעיצומו של קונפליקט שאין‬ ‫לו זכר במקור התלמודי‪ :‬מצד אחד הוא קשור בטבורו ליער‪ ,‬מצד אחר דמותו‬ ‫של האמורא לא מרפה ממנו ומופיעה אצלו בחלום הלילה‪ .‬בגרסה של אלתרמן‬ ‫מצטייר ריש לקיש כגיבור רומנטי‪ ,‬הנדרש להכריע בין היער ובין העיר‪ ,‬בין‬ ‫הטבע ובין התרבות‪ .‬לבסוף נופל הפור‪ ,‬לאחר שהוא מכריע בנפשו לעזוב את‬ ‫היער ולשים פעמיו אל העיר‪ָ ׁ —" :‬שלוֹ ם ְל ָך ַה ּ ָׂשב ַה ַ ּי ַער‪ֵ /,‬א ֶל ָ‬ ‫אתי ְּבעוֹ ִדי‬ ‫יך ָּב ִ‬ ‫ית‪ַ /‬א ָּבא ִא ָּמא‬ ‫את‪ֶ ]...[ /‬את ַמ ֲע ֻר ַּמי ָאז ִּכ ִּס ָ‬ ‫ית‪ֶ /,‬את ּ ְפ ָצ ַעי ִר ּ ֵפ ָ‬ ‫נַ ַער‪ֶ /.‬את נַ ְפ ׁ ִשי ֶה ֱחיִ ָ‬ ‫ית‪ִ /‬ה ַ ּצ ְע ָּת ִמ ָּט ִתי‪ָ /‬ס ַג ְר ָּת עוֹ נָ ִתי‪ָ ׁ /‬שלוֹ ם וְ תוֹ ָדה ְל ָך יַ ַער"‪ .‬אחר כך הוא פונה‬ ‫ִלי ָהיִ ָ‬ ‫אל הפרחים‪ ,‬אל העצים‪ ,‬אל הציפורים ואל יתר האביזרים המרכיבים את היער‬ ‫ונפרד מהם אחד לאחד‪ ,‬כשמעיניו נושרת דמעה‪ .‬בקטע הסיום נראה ריש לקיש‬ ‫כשהוא מפנה מבט אחרון אל היער — והולך לדרכו‪" .‬תם חלק שני"‪.‬‬ ‫החלק השלישי של הפואמה ממוקם בבית המדרש‪ ,‬המקום שמכהנים בו‬ ‫שני גדולי הדור זה לצד זה‪ :‬רבי יוחנן וריש לקיש‪ ,‬שהכול משחרים לפתחם‪.‬‬ ‫הופעתו של ריש לקיש‪ ,‬בגלגולו החדש כחכם הדור‪ ,‬עושה רושם‪" :‬וּ ִפ ְתאוֹ ם‬ ‫ַהס‪ ...‬הוּ א נִ ְכנָ ס‪ַ ,‬ה ּכֹל‪ָ /‬ע ַמד דּ ֹם ְּב ִלי נוֹ ַע‪ /.‬הוּ א‪ ...‬נָ שָׂ א ֵמ ֶא ָחד ַל ּׁ ֵשנִ י‪ /,‬וַ ִ ּי ּכוֹ ן ּכֹל‬ ‫ִל ׁ ְשמ ַֹע‪ /.‬וַ ִ ּי ְפ ַּתח ּ ִפיו‪ָ ,‬הא ֵא ִלי‪ֵ ,‬א ִלי‪ַּ /,‬כ ָּמה ׁ ֻשנּ וּ ּ ָפנָ יו!‪ /‬וּ ְלקוֹ לוֹ זָ ע ַה ַּביִ ת‪ /,‬נִ ְתעוֹ ְררוּ‬ ‫ֲא ָבנָ יו"‪ .‬אין אלתרמן חוסך במילים כדי להמחיש את הערצתו של רבי יוחנן אל‬ ‫מול למדנותו המופלגת של ריש לקיש‪ ,‬שהיה לעמיתו לכל דבר ועניין‪ ,‬ואף‬ ‫נעשה קרוב משפחה שלו לאחר שנשא את אחותו לאישה‪ .‬כך עברו חודשים‬ ‫[ ‪] 42‬‬

‫רכנ ירע‬

‫ושנים‪ ,‬וריש לקיש היה לגדול בתורה‪ ,‬לצדו של רבי יוחנן‪ .‬אלא שדווקא אז‬ ‫התחולל משבר‪ :‬כפי שמספר התלמוד‪ ,‬התעוררה בין השניים מחלוקת בסוגיה‬ ‫של שימוש בכלי זין‪ ,‬ובלהט הוויכוח הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש קבל עם‬ ‫את עברו‪" :‬לסטים בלסטיותו יודע" — כך מובא בספר האגדה‪ .‬התוצאה היתה‬ ‫קשה מנשוא‪ :‬ריש לקיש הפגוע נפל למשכב‪ ,‬ובעת חוליו עלו במוחו הרהורים‬ ‫שמא המהלך כולו לא היה כדאי‪ .‬ברגעיו האחרונים ביקש מבניו לשאתו אל‬ ‫היער‪ ,‬שם עברו עליו ימי נעוריו‪ ,‬ושמאז ומתמיד היה מושא געגועיו‪ .‬הפואמה‬ ‫מסתיימת בתיאור עתיר רגש של הלוויה רבת־משתתפים הנערכת בירושלים‪,‬‬ ‫"שנֵ י ֲארוֹ נוֹ ת ֵמ ִתים זָ ִעים‪/,‬‬ ‫ובה נקברים ביום אחד גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש‪ְ ׁ :‬‬ ‫פוּגה"‪ .‬תחילה‬ ‫נוּגה!‪ְּ /‬בתוּ ַלת ִצ ּיוֹ ן ׁשוֹ ְפ ָכה דְּ ָמעוֹ ת‪ּ /,‬בוֹ ָכה ְּב ִלי ֲה ָ‬ ‫הוֹ ַּת ֲהלוּ ָכה ָ‬ ‫מתקיימת הלווייתו של ריש לקיש‪ ,‬ובמהלכה מביע רבי יוחנן חרטה ונוטל‬ ‫עליו את האחריות למות תלמידו וחברו‪ ,‬כלשון ספר האגדה‪" :‬היה צועק והולך‬ ‫עד שנטרפה עליו דעתו‪ ,‬בקשו עליו חכמים רחמים ומת"‪ .‬ואכן‪ ,‬גם בשיר‬ ‫"בֹא ֵא ֵלינוּ ! ּבֹא ֵא ֵלינוּ !‪ /‬נִ ׁ ְש ַמע‬ ‫העלילתי שחיבר אלתרמן הבקשה נענית מיד‪ּ :‬‬ ‫קוֹ ל ִמ ּׁ ְש ָח ִקים‪ְ /.‬וּבאוֹ תוֹ יוֹ ם נִ ְק ְּברוּ ‪ /‬יַ ְחדָּ יו ׁ ְשנֵ י ֲענָ ִקים"‪ .‬בזה תם החלק השלישי‪,‬‬ ‫ובשוליו כתב המחבר‪" :‬סוף"‪.‬‬ ‫ודאי הכיר אלתרמן כמה פואמות רומנטיות מן הספרות הרוסית או מן‬ ‫העברית טרם ניגש למלאכת כתיבתו של השיר הזה — פואמות שנפרשו בהן‬ ‫עלילות גדולות‪ ,‬דרמטיות‪ ,‬שלעתים התבססו על המקרא‪ ,‬על מסורות נוצריות‬ ‫או על סיפורים מן המיתולוגיה‪ .‬הבחירה בסיפורם של ריש לקיש ורבי יוחנן‬ ‫היתה בהחלט הולמת‪ ,‬היא פתחה פתח לתיאור דרמה אנושית מורכבת ומתוחה‪,‬‬ ‫אף שהכותב הנער לא יכול היה לעמוד על מלוא דקויותיה הפסיכולוגיות‪.‬‬ ‫בכתיבת השיר הוכיח אלתרמן את יכולתו לספר סיפור ואת העובדה שניחן‬ ‫באורך הנשימה הדרוש כדי לייצר שיר עלילה ארוך‪ .‬הוא גם גילה העזה בכך‬ ‫שידע לחרוג מן הגבולות של הסיפור שאותו דלה מן המקורות ולהפליג למחוזות‬ ‫הדמיון‪ .‬בייחוד בלטה מקוריותו בכך שהעניק משקל יתר לנוכחותו של היער‪,‬‬ ‫זה היער שהיטיב להכירו ממסעות הנדודים שלו במזרח אירופה — בין ורשה‬ ‫למוסקבה‪ ,‬בין מוסקבה לקייב‪ ,‬בין קייב לקישינב‪ .‬במקור המדרשי נזכר היער לא‬ ‫מעבר לניסוחים העושים לעתים רושם עילג‪,‬‬ ‫יותר מאשר ברמז‪ .‬אך מעל לכול‪ֵ ,‬‬ ‫מפתיעה שליטתו של הכותב בלשון העברית‪ ,‬יכולתו לכתוב בחרוז ובמשקל‪ ,‬גם‬ ‫אם אין אלה מדויקים תמיד‪ ,‬לבנות בתים בצורות שונות ולהעמיד שיר מרובה‬ ‫חלקים שנבנה על פי מתווה עלילתי מתוכנן היטב‪ .‬אין לדעת מי היו קוראיו‬ ‫של השיר הזה‪ :‬יש לשער שהוא הראה את המחברת לאביו‪ ,‬שהיה איש הכתב‬ ‫[ ‪] 43‬‬

‫אלתרמן‬

‫והספר‪ ,‬ואולי אפילו לאחד מן המורים בבית הספר מגן דוד שידע להעריך דבר‬ ‫ספרות‪ .‬אם אמנם כך‪ ,‬סביר להניח שמי שנתקלו בפואמה "ר' שמעון בן לקיש"‬ ‫התפעלו מגודל ההישג‪ .‬אלתרמן היה זקוק להיזון חוזר‪ ,‬והדברים ששמע — אם‬ ‫אכן שמע אותם — העניקו לו את העידוד שהיה דרוש לו כדי להמשיך ולכתוב‪.‬‬ ‫שירים קצרים‪ ,‬שירים ארוכים‪ ,‬העיקר לכתוב‪.‬‬

‫ה‬ ‫קצת יותר מארבע שנים התגוררה משפחת אלתרמן בקישינב‪ ,‬אך ליצחק‬ ‫אלתרמן היה ברור מלכתחילה כי גם השהייה בעיר זו עתידה להיות זמנית‪ .‬מאז‬ ‫ימי צעירותו היה ציוני בהשקפתו‪ ,‬והמחשבה על עלייה לארץ ישראל ליוותה‬ ‫אותו תמיד‪ .‬עבודתו החינוכית‪ ,‬שהתנהלה תחת הדגל של "עברית בעברית"‪,‬‬ ‫היתה מכוּ ונת גם היא עם הפנים לציון‪ .‬ברוח זו ניהל את גני הילדים‪ ,‬את‬ ‫הסמינרים לגננות וגם הפעילויות האחרות שהיה מעורב בהן בשדה החינוך‬ ‫התנהלו כולן בחסות גופים או ארגונים שהיו בעלי אוריינטציה ציונית‪ .‬זו היתה‬ ‫גם הרוח שעל פיה התנהלו חיי המשפחה שלו ושעל פיה גידל את ילדיו‪ .‬מי‬ ‫שמעיין בספר משחקים פרבלים שפרסם יצחק אלתרמן יבחין על נקלה כי לא‬ ‫מעט מן השירים שנכללו בו ושנועדו לילדי הגן בוורשה ובמקומות אחרים‬ ‫"צ ּפוֹ ִרי ַה ָ ּי ָפה" — פונה‬ ‫במזרח אירופה מציבים במרכזם את חלום ארץ ישראל‪ִ :‬‬ ‫"הח ֶֹרף ִּכי יָ בֹא‪ִּ /,‬כי ָתבֹא ַה ּסוּ ָפה —‪ְ /‬ל ָאן ַא ְּת הוֹ ֶל ֶכת?‪ /‬וְ ָאנָ ה‬ ‫הילד אל הציפור — ַ‬ ‫ּ‬ ‫"ל ֶא ֶרץ יִ שְׂ ָר ֵאל‪ַ /‬ה ָי ָפה‪ַ ,‬ה ְּברוּ ָכה‪ָ ׁ /— ,‬שם ֶא ְבנֶ ה ִק ִּני‪/,‬‬ ‫ָתעוּ ִפי?" והציפור משיבה‪ְ :‬‬ ‫וְ ׁ ָש ָּמה ָאנוּ ָחה — "‪ .‬השאיפה היתה אפוא ברורה לחלוטין‪ ,‬אלא שנסיבות החיים‬ ‫מנעו את הגשמתה‪.‬‬ ‫בשלהי הסתיו של שנת ‪ 1924‬התגבשה אצל יצחק אלתרמן ההחלטה כי‬ ‫הגיעה העת להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל‪ .‬הדבר שהחיש את‬ ‫ההחלטה היה הידיעה הכאובה כי אותו חלון הזדמנויות שנפתח בקישינב עם‬ ‫כינונה של רומניה הולך ונסגר‪ ,‬זאת מתוקף חוקים ותקנות שהחלו להגביל‬ ‫בפועל את התנהלות ההוראה בשפות היהודים (עברית או יידיש)‪ .‬אלתרמן‬ ‫יצא אז למסע בכמה ערים במרכז אירופה ובמערבה כדי להיפגש עם גורמים‬ ‫שונים שעשויים היו להשפיע על ממשלת רומניה לסגת מן התביעה להשליט‬ ‫את השפה הרומנית במערכת החינוך במדינה‪ ,‬ובכך ימנעו פגיעה אנושה בחינוך‬ ‫העברי שהוא עצמו היה מראשי מכונניו‪ .‬את רשמי המסע מן המקומות השונים‬ ‫שביקר בהם — קלן‪ ,‬פריז‪ ,‬לונדון וינה ובזל — ביטא אלתרמן במכתבים ובגלויות‬ ‫[ ‪] 44‬‬

‫רכנ ירע‬

‫ששיגר לאשתו בילקה ולילדיו נונה ולאה'קה‪ ,‬שהיו מלאי אהבה ורוך‪ .‬באחד‬ ‫מהם‪ ,‬שנשלח לבלה מלונדון ב־‪ 16‬במארס ‪ ,1924‬רמז אלתרמן לאשתו כי מסעו‬ ‫בחו"ל‪ ,‬שהיתה לו מטרה מוגדרת‪ ,‬אינו מוביל לפי שעה לתוצאות מעשיות‪.‬‬ ‫"בלונדון לא פעלתי כלום ואם גם בפריז יגמר באופן זה‪ ,‬ואני מחכה לכך‪,‬‬ ‫צריך יהיה תיכף להתחיל בהכנות לדרך"‪ 43.‬הדברים היו מכוונים לתוכניתה של‬ ‫המשפחה לעזוב את קישינב ולעלות לארץ‪ ,‬שבתוקף הנסיבות החדשות נעשתה‬ ‫דחופה מתמיד‪.‬‬ ‫ההכנות המעשיות לנסיעה החלו רק לאחר ראש השנה תרפ"ה (ספטמבר‬ ‫‪ ,)1924‬מיד לאחר שובו של יצחק אלתרמן מסיורו הממושך באירופה‪ .‬תחילה‬ ‫נסע אל המשרד הארץ־ישראלי בעיר גלץ כדי להסדיר בעוד מועד את היתרי‬ ‫העלייה הדרושים עבורו ועבור משפחתו כולה‪ .‬בניגוד לעקירות הקודמות —‬ ‫מוורשה‪ ,‬ממוסקבה‪ ,‬מקייב — שהתרחשו בנסיבות של משבר והתבצעו תמיד‬ ‫בבהילות‪ ,‬הפעם היתה הנסיעה תוצאה של בחירה מרצון‪ ,‬מתוכננת‪ ,‬מחושבת‬ ‫ומאורגנת עד הפרט האחרון‪ .‬לבד מהיתרי העלייה דאג אלתרמן גם לקניית‬ ‫כרטיסי הנסיעה‪ :‬לאחר שבדק את הנושא בחר באחת מחברות הספנות‬ ‫הרומניות שהפליגו מקונסטנצה ושהציעו מחירים נמוכים יחסית לעומת אלה‬ ‫שנדרשו באותו זמן עבור הפלגה באוניות שיצאו מנמל טריאסט שבאיטליה‪.‬‬ ‫עזיבת קישינב חייבה את אלתרמן למהלך קשה מנשוא — סגירתו של המכון‬ ‫להכשרת מורות ומחנכות ("האינסטיטוט הפרבלי")‪ ,‬שהקים במו ידיו‪ ,‬ושעליו‬ ‫היתה גאוותו‪ .‬המכון נסגר סופית באביב ‪ ,1925‬ובקיץ של אותה שנה — על פי‬ ‫השתדלותו המפורשת — הועבר רוב הציוד שהיה בו לרשות המחלקה לחינוך‬ ‫של ההנהלה הציונית בירושלים‪ 44.‬נושאים אחרים בתחום החינוך שאלתרמן‬ ‫היה מעורב בהם הועברו לטיפולם של אנשים שונים‪ .‬אולם המכון היה פרויקט‬ ‫אישי לחלוטין‪ ,‬ולעניין זה היה יצחק אלתרמן אדם שבאמת לא היה לו תחליף‪.‬‬ ‫אמנם החיים היהודיים והמרכז העברי בקישינב המשיכו להתקיים גם לאחר‬ ‫נסיעתו לארץ‪ ,‬אך אין ספק שהוא הותיר אחריו חלל ריק‪.‬‬ ‫‪ 31‬במארס שנת ‪ — 1925‬היה זה אחד מימי שלישי — היה יומו האחרון של‬ ‫נתן אלתרמן בבית הספר מגן דוד‪ .‬הוא הגיע במיטב בגדיו‪ ,‬מסורק למשעי‪,‬‬ ‫עדיין ילקוטו על שכמו ובתוכו הספרים‪ ,‬המחברות וכלי הכתיבה‪ .‬היה זה יום‬ ‫לימודים רגיל‪ ,‬השיעורים התקיימו כסדרם‪ .‬באחת ההפסקות ניגשו אליו ארבעה‬ ‫מחבריו לכיתה שהכינו עבורו הפתעה‪ :‬מאחר שידעו שהוא כותב שירים‪ ,‬הגישו‬ ‫לו מחברת עבה בכריכה קשה ודפים חלקים שבה יוכל לכתוב את שיריו לכשיגיע‬ ‫למחוז חפצו — ארץ ישראל‪ .‬על השער כתבו באותיות גדולות ומעוטרות‪" :‬נ‪.‬‬ ‫[ ‪] 45‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלטמן‪ :‬שירים"‪ ,‬בדיוק כפי שהוא עצמו נהג לכתוב לצד כמה משיריו‪ .‬לצד זה‬ ‫כתבו הקדשה‪ ,‬גם כן באותיות מעוטרות‪" :‬למזכרת אהבה ורעות מאת חבריו‪:‬‬ ‫פוסק‪ ,‬מרלין‪ ,‬בלצן‪ ,‬גיטניק"‪ .‬החברים הזדהו משום־מה רק בשמות המשפחה‪,‬‬ ‫ללא השם הפרטי‪ .‬בתחתית הדף ציינו את שם המקום‪" :‬קישינוב"‪ .‬הכול‬ ‫בעברית‪ ,‬אף לא אות אחת בלועזית‪ .‬אפילו התאריך היה התאריך העברי — "ד'‬ ‫ניסן תרפ"ה"‪ ,‬היינו‪ 29 :‬במארס ‪ 45.1925‬אחר כך נמשכו השיעורים כסדרם‪ ,‬ורק‬ ‫לקראת סוף היום השמיע מחנך הכיתה כמה דברי פרדה‪.‬‬ ‫לתלמידים במחלקה החמישית של הגימנסיה מגן דוד היה קשה להתנתק‬ ‫מאחד מבני הכיתה כך סתם‪ ,‬באמצע שנת הלימודים‪ .‬אולם היו לזה תקדימים‪,‬‬ ‫כמו זה של אברהם שכטרמן‪ ,‬שעזב את קישינב ועלה עם משפחתו לארץ‪,‬‬ ‫ולכבודו כתב אלתרמן שיר פרדה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬בית אלתרמן בקישינב היה‬ ‫מוכר כבית ציוני‪ ,‬השאיפה לעלות לארץ ישראל נזכרה בו תדיר‪ ,‬ולכן ההחלטה‬ ‫לעבור מדיבור למעשה לא היתה בגדר הפתעה למי שהכירו את בני המשפחה‬ ‫— בכלל זה המורים והמחנכים‪ .‬גם בבית פנימה נהנתה התוכנית לעלייה לארץ‬ ‫מהסכמה כללית הן מצד המבוגרים והן מצד הילדים‪ .‬נתן‪ ,‬שהיה גדול בשלוש‬ ‫שנים מאחותו לאה‪ ,‬הבין לעומק את משמעות המהלך‪ ,‬והוא גיבה בכל לבו את‬ ‫החלטתו הנחרצת של האב‪ .‬למחרת היום‪ 1 ,‬באפריל‪ ,‬נערכה המשפחה בשעת‬ ‫בוקר מוקדמת לקראת נסיעתה לקונסטנצה‪ ,‬עיר נמל השוכנת לחופו של הים‬ ‫השחור‪ ,‬בדרומה של רומניה‪ .‬בימים שקדמו לנסיעה היתה בלה עסוקה כל כולה‬ ‫כשאמה סטרנה פרידה מסייעת בעדה‪ .‬כשעזבה המשפחה‬ ‫ּ‬ ‫בעבודות אריזה‪,‬‬ ‫בבוקר שלמחרת את הבית שברחוב ואגזלניה ‪ ,9‬מיהר נתן להצטרף אל אביו‬ ‫וסייע לו לסחוב את המזוודות אל העגלה שחיכתה להם בפתח הבית‪ ,‬בשעה‬ ‫שאמו‪ ,‬אחותו וסבתו עדיין השתרכו מאחור‪ .‬ההרפתקה שהיתה כרוכה בנסיעה‬ ‫הצפויה לארץ ישראל גרמה התרגשות רבה לנער שעדיין לא מלאו לו ‪ ,15‬והוא‬ ‫היה להוט להגיע מהר ככל האפשר אל תחנת הרכבת של קישינב‪.‬‬

‫[ ‪] 46‬‬

‫פרק שני‬

‫הגימנסיה העברית הראשונה‬ ‫(‪)1929-1925‬‬

‫א‬ ‫ואלה שמות העולים לארץ ישראל באונייה "אסיה" שעזבה את נמל קונסטנצה‬ ‫שברומניה ב־‪ 3‬באפריל ‪:1925‬‬ ‫חיים אנגל‪ ,‬רחל אנגל‪ ,‬אברהם אנגל‪ ,‬יוסף אוגנשטיין‪ ,‬שמואל ארשלר‪,‬‬ ‫אברהם ארנסט‪ ,‬אברהם אברהם‪ ,‬רחל אברהם‪ ,‬חיים אפלבוים‪ ,‬סוניה אברמוביץ‪,‬‬ ‫יצחק אלטמן‪ ,‬בילה אלטמן‪ ,‬איידלה אלטמן‪ ,‬ברינדל אייזנברג‪ ,‬פרומה ברודטי‪,‬‬ ‫אלקה ברמן‪ ,‬רבקה בריל‪ ,‬שמואל בולמן‪ ,‬שמחה ביין‪ ,‬מנדל בירנבוים‪ ,‬אליעזר‬ ‫גפן‪ ,‬מרדכי גוטמן‪ ,‬חוה גוטווין‪ ,‬יוסף דיניץ‪ ,‬בריינה דיניץ‪ ,‬לאה דיניץ‪ ,‬גולדה‬ ‫ויינברג‪ ,‬יוסף זליגמן‪ ,‬יצחק זילברמן‪ ,‬גולדה זילברמן‪ ,‬סלומון כץ‪ ,‬חיה כץ‪,‬‬ ‫מאיר כהן‪ ,‬רוזה כהן‪ ,‬שרה ליפשיץ‪ ,‬יצחק לוריה‪ ,‬נתן מלצר‪ ,‬לייב נוישטט‪,‬‬ ‫שלום פילקוב‪ ,‬יוסף פיינמסר‪ ,‬ברל פייגנבוים‪ ,‬נחום צוקרמן‪ ,‬רגינה צוקרמן‪,‬‬ ‫פרומה צוקרמן‪ ,‬חנוך קוברסקי‪ ,‬סימה קוברסקי‪ ,‬לאון רבינוביץ‪ ,‬מנדל רובשוב‪,‬‬ ‫צרנה ריס‪ ,‬משה שטרוק‪ ,‬אברהם שפירא‪ ,‬שבתאי שפר‪ ,‬אברהם שיינפלד‪ ,‬ברכה‬ ‫שיינפלד — ועוד רבים אחרים‪1.‬‬ ‫שמותיהם של בני משפחת אלתרמן הופיעו פעמיים — תחילה ברשימה‬ ‫של נוסעי האונייה שהוגדרו "בלתי תלויים" (היינו תיירים שבאו לתקופה‬ ‫של שלושה חודשים או מי שהוגדרו "בעלי אמצעים") וכן במסגרת רשימת‬ ‫הנוסעים שסומנו בקטגוריה ‪ ,E‬היינו מי שעלייתם הותנתה בכך שמי מתושבי‬ ‫הארץ התחייב מראש לקלוט אותם ולתמוך בהם עד שתימצא להם פרנסה‪.‬‬ ‫בסך הכול עלו על סיפונה של האונייה "אסיה" ‪ 347‬נוסעים‪ ,‬מהם ‪ 80‬ילדים‪.‬‬ ‫ברישום השמות של משפחת אלתרמן נפלה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬טעות — הפקיד שערך‬ ‫את הרשימה רשם "אלטמן" במקום "אלטרמן" כפי שהיה נהוג לאיית את שם‬ ‫המשפחה‪ .‬טעות נוספת — אולי מכוונת — חלה ברישום שמה של הסבתא‪,‬‬ ‫אמה של בלה‪ :‬היא נרשמה בשם "איידלה אלטמן" — שהוא שם אמו של יצחק‬ ‫[ ‪] 47‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלתרמן — ולא בשמה האמתי "סטרנה פרידה ליבוביץ"‪ .‬אין להוציא מכלל‬ ‫אפשרות כי סטרנה פרידה נסעה לפלשתינה בדרכון לא שלה‪ ,‬וכי חתנה יצחק‬ ‫אלתרמן — שארגן את הנסיעה — סבר כי כדי למנוע סבך ביורוקרטי עדיף‬ ‫שכל המשפחה תתייצב עם שם משפחה אחד‪ .‬שמות הילדים — נתן ולאה — לא‬ ‫נכללו ברשימה‪ ,‬אולם ליד שמו של יצחק אלתרמן‪ ,‬במשבצת שיועדה לסימון‬ ‫מספר הילדים במשפחה‪ ,‬נרשמה הספרה ‪ — 2‬היינו שני ילדים — ובמשבצת‬ ‫נוספת‪ ,‬שנועדה לציון מספרם הכולל של בני המשפחה‪ ,‬נרשמה הספרה ‪.5‬‬ ‫רשימת הנוסעים — שהשתרעה על פני ‪ 12‬עמודים — כללה גם כמה נתונים‬ ‫אישיים‪ :‬על יצחק אלתרמן‪ ,‬למשל‪ ,‬נכתב בסעיף המקצוע כי הוא מורה‪ ,‬ושמו‬ ‫סומן גם במשבצת שיועדה לרישום שמותיהם של מי שהוגדרו ברשימה "יודעי‬ ‫עברית"‪ .‬ליד שמה של בלה אלתרמן נכתב בראשי תיבות ב"מ‪ ,‬היינו "בעל‬ ‫מלאכה"‪ ,‬סימון שהוצמד לחלק ניכר מן הנשים שהיו על סיפון האונייה‪ .‬במשבצת‬ ‫המיועדת לסימון ארץ המוצא של בני משפחת אלתרמן נכתב כי הם מרומניה‪,‬‬ ‫ובסעיף "משרד" נרשם שמה של העיר גלץ‪ .‬מתוך עלעול בדפיה של הרשימה‬ ‫אפשר להתרשם בקלות כי רוב הנוסעים באונייה באו מפולין‪ ,‬הקבוצה השנייה‬ ‫בגודלה היתה מרומניה‪ ,‬וכן נרשמו כמה נוסעים שבאו מטורקיה‪ ,‬מאוסטריה‬ ‫ומניו יורק‪ .‬מבחינת המקצוע מעטים מן הנוסעים היו מורים ומחנכים‪ ,‬אחרים‬ ‫נרשמו כסוחרים‪ ,‬כבעלי מלאכה (תופרת‪ ,‬סנדלר‪ ,‬אופה‪ ,‬כורך‪ ,‬רפד‪ ,‬סתת‪,‬‬ ‫מסגר‪ ,‬נגר)‪ ,‬כפקידים‪ ,‬היו מי שהגדירו את עיסוקם "חקלאי" או "איכר"‪ ,‬כמה‬ ‫מן הנוסעים תוארו כבעלי בתי חרושת‪ ,‬וכן אפשר היה למצוא ביניהם רופא‬ ‫אחד‪ ,‬וטרינר אחד ושוחט אחד‪ .‬נראה כי נתונים אלה משקפים בקווים כלליים‬ ‫את דיוקנה של העלייה לארץ באותן שנים‪.‬‬ ‫האונייה "אסיה" — שעשתה את דרכה במימי הים השחור‪ ,‬חצתה את מצרי‬ ‫הדרדנלים ואחר כך הפליגה בים התיכון — עמדה להגיע לנמל חיפה ממש בערב‬ ‫חג הפסח של שנת תרפ"ה‪ .‬בשל הסמיכות לחג נתבקשה חברת הספנות להקדים‬ ‫את בואה של האונייה לחיפה ביום אחד‪ ,‬כך שהעגינה תתבצע ביום שלישי‪,‬‬ ‫י"ג בניסן (‪ 8‬באפריל ‪ .)1925‬לצורך זה תכננה הנהלת מחלקת העלייה בשיתוף‬ ‫שלטונות ההגירה ומשרד הבריאות תוכנית מיוחדת להורדת מאות העולים‬ ‫ומטענם במשך היום והלילה שלאחריו‪ ,‬כך שכל העולים יוכלו לעבור את‬ ‫תהליך החיטוי האישי עד למחרת בבוקר‪ ,‬ערב החג‪ ,‬ובכך יהיו חופשיים ויוכלו‬ ‫לצאת ליעדם לפני כניסת החג‪ .‬העולים היו אמורים לרדת בחיפה‪ ,‬והאונייה‬ ‫עצמה אמורה היתה להמשיך בדרכה ליפו בלא עולים על סיפונה‪ .‬לצורך זה אף‬ ‫הכינו עובדי לשכת העלייה דף הוראות מפורט ומדויק שחולק לעולים על סיפון‬ ‫[ ‪] 48‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫האונייה‪ ,‬ובו הסברים בדבר סדרי ההורדה והכניסה לארץ ערב החג; הוראות אלה‬ ‫כללו גם הנחיה מפורשת בנוגע לחובתם של ראשי המשפחות והילדים בני ‪16‬‬ ‫ומעלה‪ ,‬וכן של כל נוסעי האונייה שבאו כיחידים להתייצב בנמל ביום הראשון‬ ‫של חול המועד פסח לצורך השלמת הסידורים — קבלת החפצים שבמשמורת‪,‬‬ ‫החתמת הדרכונים והסדרי התשלום‪ .‬אלא שלא כמתוכנן התאחר בואה של‬ ‫האונייה לנמל בשעות רבות‪ ,‬ואנשי הלשכה בחיפה סירבו לבצע חיטויים של‬ ‫מאות עולים במצב של דחיסות וצפיפות שהיה מעבר לצפוי‪ .‬לפיכך ניתן היתר‬ ‫להוריד מן האונייה מאתיים עולים בלבד‪ ,‬והיתר נאלצו להמשיך בנסיעה ולרדת‬ ‫ביפו ממש בערב החג‪ .‬כל סדרי העגינה השתבשו‪ ,‬עולים שהיו צריכים לרדת‬ ‫ביפו ירדו בחיפה‪ ,‬ואילו אחרים שטוב היה להם לוּ ירדו בחיפה מצאו את עצמם‬ ‫ביפו‪ .‬היו גם אי־סדרים בטיפול בחפצי העולים‪2.‬‬ ‫עם בוא האונייה ליפו הזדרזה לשכת העלייה‪ ,‬שפעלה בחסות ההנהלה‬ ‫הציונית‪ ,‬לערוך רשימה כוללת של אותם הנוסעים שהשתתפו בהפלגה‬ ‫מקונסטנצה לחיפה ומשם המשיכו בדרכם ליפו‪ .‬ברשימה זו נכללו שמותיהם של‬ ‫בני משפחת אלתרמן בצירוף כמה נתונים אישיים‪ .‬גם ברשימה זו‪ ,‬כמו ברשימת‬ ‫הנוסעים‪ ,‬מצוין שם המשפחה "אלטמן"‪ ,‬לא "אלטרמן"‪ ,‬ולידו מופיעים השמות‬ ‫יצחק‪ ,‬בילא‪ ,‬נתן‪ ,‬ושם נוסף ("אנגל" — אולי נגזר בטעות מ"איידלה") המכוון‬ ‫כנראה לסטרנה פרידה‪ .‬בצד הרישום הפרטני של השמות מצוין שוב כי מספר‬ ‫העולים מקרב משפחה זו הוא חמישה‪ .‬במסמך רשום גם גילו של כל אחד מן‬ ‫העולים‪ ,‬אולם בסעיף זה נפלו כמה שיבושים‪ :‬יצחק רשום כבן ‪( 50‬הוא היה בן‬ ‫‪ ,)44‬בלה רשומה כבת ‪( 44‬היא היתה בת ‪ ,)37‬נתן ולאה רשומים כבני ‪ 14‬ו־‪.11‬‬ ‫ליד השם הבלתי ברור המתייחס לסבתא מצוין שהיא בת ‪ ,71‬אף כי גילה בעת‬ ‫בואה לארץ היה ‪ .73‬רישום מיוחד מתייחס למקצועו של יצחק אלתרמן‪ :‬בטור‬ ‫מיוחד‪ ,‬שבדרך כלל סומן בו ההון העצמי של כל אחד מן העולים‪ ,‬נכתב‪" :‬מורה‬ ‫ועד החינוך"‪ .‬צורת רישום זו מעידה כי בואו של אלתרמן לארץ עם משפחתו‬ ‫היה מתואם עם ועד החינוך של ארץ ישראל‪ ,‬שפעל במסגרת הוועד הלאומי‪,‬‬ ‫והוא שהבטיח מראש להמציא לו תעסוקה‪3.‬‬ ‫מנמל יפו מיהרו בני משפחת אלתרמן לנסוע לביתה של משפחת ספיבק‬ ‫שהתגוררה בתל אביב‪ .‬הכתובת‪ :‬רחוב גרוזנברג ‪ .12‬אלתרמן הכיר היטב את‬ ‫יצחק ספיבק‪ ,‬שבעבר עסק בענייני חינוך בבסרביה‪ ,‬ומאז עלייתו לארץ ב־‪1920‬‬ ‫היה מורה בתל אביב‪ .‬משפחת אלתרמן הגיעה לרחוב גרוזנברג סמוך לכניסת‬ ‫החג‪ ,‬ושעות מעטות בלבד לאחר בואם הצטרפו אל שולחן הסדר‪ .‬בראש שולחן‬ ‫הסדר ישב המארח יצחק ספיבק‪ .‬יצחק אלתרמן ובני ביתו היו בחזקת אורחים‪4.‬‬ ‫[ ‪] 49‬‬

‫אלתרמן‬

‫את ימי החג הראשונים ניצלה המשפחה למנוחה ולהתאוששות מן המסע הארוך‬ ‫והמייגע‪ ,‬אך כבר ביום ראשון‪ ,‬שהיה היום השלישי של חול המועד פסח‪ ,‬נסע‬ ‫יצחק אלתרמן לנמל יפו כדי לשחרר את החפצים שהיו במשמורת וכדי להשלים‬ ‫את הסידורים הפורמליים שנדרש להם‪ .‬משתמו ימי הפסח נפנה במלוא המרץ‬ ‫לטיפול בנושאים הדחופים הקשורים בקליטתה של המשפחה בארץ‪ .‬כאדם בעל‬ ‫חוש מעשה‪ ,‬יוזמה ומרץ בלתי נדלים‪ ,‬אלתרמן השכיל למצוא פתרונות מהירים‬ ‫לכל אחת מן המשימות שחייבו פתרון‪ :‬מציאה מידית של מקום מגורים‪ ,‬עשיית‬ ‫ההכנות הדרושות לקראת כניסתו למקום עבודה חדש וכמובן רישום מהיר של‬ ‫הילדים לבתי הספר‪ .‬ואכן‪ ,‬ימים אחדים לאחר הפסח הצליח אלתרמן לשכור‬ ‫דירה בבית פלדמן שברחוב העבודה‪ ,‬שהיה לביתה הראשון של משפחתו בארץ‪.‬‬ ‫ברחוב העבודה התגוררה המשפחה כחצי שנה‪ ,‬משם עקרה לרחוב ברנר ‪,18‬‬ ‫ובקיץ של שנת ‪ 1928‬העבירה את כתובתה לרחוב סירקין ‪ .11‬ברוב המקרים‬ ‫השתדל יצחק אלתרמן לשכור דירה שאפשר יהיה לאכלס בה משפחה בת חמש‬ ‫נפשות‪ ,‬אשר כללה אותו ואת אשתו‪ ,‬את שני ילדיו‪ ,‬וכן את הסבתא‪ ,‬אמה של‬ ‫בלה‪ ,‬שהיתה חלק בלתי נפרד ממשק ביתם‪.‬‬ ‫בואה של משפחת אלתרמן לארץ ישראל עם נוסעי האונייה "אסיה" התרחש‬ ‫שכוּ נה לימים בשם "העלייה הרביעית"‪.‬‬ ‫בעיצומו של גל הגירה רב־ממדים ּ‬ ‫העלייה הרביעית נמשכה שנתיים‪ :‬מאמצע שנת ‪ 1924‬עד אמצע שנת ‪5 .1926‬‬ ‫זו היתה למעשה עליית ההמונים הראשונה בתולדות היישוב‪ :‬בסך הכול הגיעו‬ ‫לארץ כ־‪ 60‬אלף עולים‪ ,‬והיישוב גדל ב־‪ 60‬אחוזים‪ .‬ערב העלייה הרביעית היו‬ ‫ביישוב היהודי בארץ ישראל כ־‪ 95‬אלף נפש‪ ,‬ובסיומה הגיע מספר התושבים‬ ‫ליותר מ־‪ 150‬אלף — גידול שהיה חסר תקדים בתולדות הארץ‪ .‬שיא העלייה‬ ‫היה בשנת ‪ ,1925‬שנת בואה של משפחת אלתרמן לארץ‪ :‬באותה שנה עלו‬ ‫לארץ כ־‪ 35‬אלף עולים‪ ,‬ומספרם הכולל עלה על זה של העולים לארץ במשך‬ ‫כל ימי העלייה השלישית‪ .‬בעקבות עלייה זו עלה משקלה של האוכלוסייה‬ ‫היהודית מכלל התושבים בארץ — מ־‪ 13.4‬אחוזים עד ל־‪ 18.4‬אחוזים‪.‬‬ ‫שני גורמים חברו זה לזה ויצרו שטף חסר תקדים של עולים שהתדפקו‬ ‫על שערי הארץ‪ :‬הגורם האחד — רפורמות כלכליות שהונהגו בפולין על ידי‬ ‫שר האוצר‪ ,‬לימים ראש הממשלה ולדימיר גראבסקי‪ ,‬שפגעו בעיקר במצבו‬ ‫של המעמד היהודי הבינוני‪ .‬הגורם האחר — החמרת תקנות ההגירה בארצות‬ ‫הברית שהקטינו את הסיכויים לכניסתם של עולים ממזרח אירופה‪ .‬יותר‬ ‫ממחצית העולים בעלייה זו היו אפוא מפולין‪ ,‬והיא זכתה אף לכינוי "עליית‬ ‫גראבסקי"‪ .‬יתר העולים הגיעו מברית המועצות (כ־‪ 20‬אחוזים)‪ ,‬ועשרה אחוזים‬ ‫[ ‪] 50‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫נוספים הגיעו מליטא ומרומניה‪ ,‬מקום מגוריה הקודם של משפחת אלתרמן‪.‬‬ ‫העלייה הרביעית בלטה באופייה ההטרוגני‪ ,‬והיא כללה מספר גדול יחסית של‬ ‫מי שהוגדרו "בעלי הון"‪" ,‬תעשיינים"‪" ,‬סוחרים"‪" ,‬בעלי מקצועות חופשיים"‬ ‫ו"בעלי מלאכה"‪ ,‬שביקשו להתיישב במקומות יישוב עירוניים‪ ,‬ולצדם יחידים‬ ‫או קבוצות של צעירים בעלי תודעה חלוצית שפנו להתיישבות העובדת‪.‬‬ ‫חלקם של יושבי הערים מבין כלל היהודים שחיו אז בארץ עלה מ־‪ 80‬אחוזים‬ ‫ל־‪ 83‬אחוזים‪ .‬תל אביב קלטה כמחצית ממספר העולים‪ ,‬ואוכלוסייתה כמעט‬ ‫הוכפלה במשך שנה וחצי (מ־‪ 21.5‬אלף נפש באמצע ‪ 1924‬לכ־‪ 40‬אלף נפש‬ ‫בסוף ‪ .)1925‬חיפה גדלה אז ביותר מפי שניים‪ ,‬קצב גידולה של ירושלים היה‬ ‫מתון הרבה יותר‪ ,‬ולפיכך הפכה תל אביב בתוך שנתיים (בשנים ‪)1926-1924‬‬ ‫למרכז העירוני של היישוב כולו‪ .‬בתוך כך התחזק הבסיס המשקי של היישוב‬ ‫ונוצר הגרעין לתעשייה היהודית; בזה אחר זה קמו מפעלים חשובים בתחום‬ ‫המזון‪ ,‬הבנייה‪ ,‬האריגים והדפוס‪ .‬בשנים אלה חלה התפתחות גם בתחום המסחר‬ ‫הזעיר‪ .‬ברשימה שהתפרסמה ב־‪ 1925‬קבע חיים ארלוזורוב‪ ,‬שנמנה עם ראשי‬ ‫הסוכנות היהודית‪ ,‬כי העלייה החדשה העלתה מחדש‪ ,‬ליד פועל הבניין‪ ,‬את‬ ‫דמותו הנשכחת כמעט של היהודי בעל הזקן ומקל בידו‪ ,‬הנראה משוטט במשך‬ ‫שעות רצופות ברחובות העיר נתון כל כולו ב"חיפושי עסקים"‪.‬‬ ‫אחד מתווי ההיכר המובהקים של תקופת העלייה הרביעית היה התפתחותה‬ ‫הדרמטית של תל אביב‪ ,‬שהיתה לביתה של משפחת אלתרמן מיום בואה לארץ‪.‬‬ ‫גידולה של אוכלוסיית העיר וההשקעות שזרמו אליה בעקבות זה יצרו מצב‬ ‫של גאות כלכלית וחוללו תנופת בניין גדולה‪ 72 :‬אחוזים מכלל הבנייה בארץ‬ ‫ישראל באותה התקופה — הפרטית‪ ,‬הציבורית והממשלתית — התבצעו אז בתל‬ ‫אביב‪ ,‬והיקף ההשקעות של היהודים בעיר זו הגיע לכדי ‪ 27‬אחוזים מכלל‬ ‫השקעותיהם בחבלים אחרים של הארץ‪ .‬תל אביב דמתה באותן השנים לעיר‬ ‫האחוזה בנחשול של בנייה‪ :‬נבנו בתים חדשים למכביר בשכונות הקיימות‪,‬‬ ‫נסללו כבישים חדשים ואף הוקמו שכונות חדשות בדרום העיר‪ .‬בו בזמן‬ ‫נתמלאה תל אביב חנויות‪ ,‬בתי עסק‪ ,‬בתי מלאכה‪ ,‬מפעלי תעשייה‪ ,‬משרדים‪,‬‬ ‫אתרי בילוי ובנייני ציבור — בכללם בתים יפים ואף מצועצעים‪ .‬בתוך זמן קצר‬ ‫שונו פניה של העיר‪ ,‬שהפכה מעיר גנים קטנה ואינטימית שהתבססה בשוליה‬ ‫של יפו‪ ,‬לעיר גדולה ומפותחת‪ ,‬בעלת חיי מסחר ותרבות שוקקים‪ ,‬שונה מכל‬ ‫מה שידעה הארץ עד אז‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬תל אביב קיבעה אז את מעמדה כמרכז החיים התרבותיים של ארץ‬ ‫ישראל החדשה‪ :‬מאז ראשיתו של היישוב היהודי ביפו‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ ,‬מאז תום‬ ‫[ ‪] 51‬‬

‫אלתרמן‬

‫מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬היתה העיר למקום צמיחתה של התרבות העברית‬ ‫הארץ־ישראלית‪ ,‬זו שניסתה לבדל את עצמה מן החיים היהודיים המסורתיים‬ ‫בנוסח מזרח אירופה מזה ומהוויי החיים והנימוסים של היישוב הישן מזה‪ .‬בתל‬ ‫אביב פעלה עיתונות עברית — מאז ‪ 1923‬הופיע בה היומון הארץ בעריכת משה‬ ‫גליקסון‪ ,‬וביוני ‪ 1925‬נחנך עיתון ההסתדרות דבר בעריכתו של ברל כצנלסון‪.‬‬ ‫בית הספר לאמנות "בצלאל" היה אמנם בירושלים‪ ,‬אך כבר בראשית שנות‬ ‫העשרים נהייתה תל אביב למרכז האמנות הפלסטית בארץ ישראל‪ :‬ציירים‬ ‫כמו ראובן רובין‪ ,‬דוד הנדלר ושמשון הולצמן בחרו להשתקע בה‪ ,‬ונערכו בה‬ ‫תערוכות של ציור מודרני — מקורי וזר‪ .‬תל אביב היתה בירת התאטרון —‬ ‫מקום פעולתם של התאטרון העברי בארץ ישראל‪ ,‬אחר כך של התא"י (תאטרון‬ ‫ארץ־ישראלי)‪ ,‬ומאז אפריל ‪ — 1925‬גם של תאטרון הפועלים האהל‪ .‬היתה‬ ‫בה פעילות נרחבת בתחום המחול והמוזיקה בהנהגתן של דמויות בעלות חזון‬ ‫וכריזמה כמו הרקדן והכוראוגרף ברוך אגדתי והמנצח מרדכי גולינקין‪ .‬זו היתה‬ ‫גם תקופת פריחה לספרות העברית — תל אביב היתה לביתם של סופרים רבים‪,‬‬ ‫ולצדם צצו הוצאות ספרים‪ ,‬כתבי עת‪ ,‬ספריות‪ ,‬חנויות ספרים ובתי דפוס‪ .‬בתל‬ ‫אביב התגוררו אז יוצרים ידועי שם כמו דוד שמעונוביץ‪ ,‬אברהם שלונסקי‪,‬‬ ‫אליעזר שטיינמן‪ ,‬אשר ברש וכמובן ביאליק ואחד העם‪ .‬ביאליק הגיע לארץ‬ ‫ב־‪ ,1924‬והשתקעותו בתל אביב היתה סמל להתבססותה התרבותית של העיר‪.‬‬ ‫ביתו שהוקם ב־‪ 1925‬ברחוב שנקרא על שמו עוד בחייו היה לבית ועד לסופרים‬ ‫ולאמנים‪ ,‬פעילויותיו נגעו כמעט בכל מערכות הספרות והתרבות‪ ,‬ונוכחותו‬ ‫בה קיבעה את מעמדה של העיר כמרכז חשוב לא רק בארץ אלא בעולם כולו‪6.‬‬ ‫שינוי לטובה במצבה של משפחת אלתרמן חל עם עלייתו לארץ של שלמה‬ ‫זלמן ליבוביץ‪ ,‬אחיה הצעיר של בלה‪ .‬ליבוביץ היה בוגר ישיבת לובאביץ'‪,‬‬ ‫מאוחר יותר למד באוניברסיטה במוסקבה‪ ,‬וכבר בצעירותו החל לעסוק בהוראה‬ ‫— תחילה בוורשה ואחר כך בקובל‪ .‬הוא עלה בתחילת ‪ ,1926‬ומיד עם בואו החל‬ ‫לעסוק בהוראה‪ :‬הוא קיבל משרת מורה בבית ספר של זרם העובדים בשכונת‬ ‫הפועלים על שם בורוכוב (כיום גבעתיים)‪ ,‬ולימים היה מורה ומנהל בבית הספר‬ ‫העממי על שם ביאליק בתל אביב‪ .‬ליבוביץ עבד קשה‪ ,‬צבר פרוטה לפרוטה‪,‬‬ ‫ובתוך פחות משנה עלה בידו להשיג סרטיפיקטים עבור אשתו ובתו הקטנה‬ ‫שנשארו עד אז בקובל‪ .‬עם בואה של משפחת ליבוביץ זכתה סטרנה פרידה‬ ‫לכך ששני ילדיה — בלה ושלמה זלמן — יחיו מעתה לצדה‪ ,‬וגם האלתרמנים‬ ‫זכו בקרובי משפחה מן הדרגה הראשונה‪ .‬כשהגיעו ֵהנה ליבוביץ ובתה חנה‬ ‫לנמל יפו המתינו להן ברציף האב שלמה זלמן ליבוביץ ועמו כל בני משפחת‬ ‫[ ‪] 52‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫אלתרמן‪ .‬מן הנמל הוסעו היישר לביתה של משפחת אלתרמן ברחוב ברנר ‪,18‬‬ ‫והתאכסנו בו ימים אחדים‪ .‬מיד עם כניסתם אל הבית נטל נתן בן ה־‪ 15‬את ידה‬ ‫של חנה‪ ,‬שהיתה ילדה פיקחית ונמרצת‪ ,‬והחל לרוץ ִאתה במורד רחוב יונה‬ ‫הנביא‪ ,‬המוליך אל שפת הים‪ .‬בקצה הרחוב עמד רוכל ערבי שמכר תפוזים‪.‬‬ ‫נתן קנה מן הרוכל תפוז אחד והושיט אותו לבת דודתו הקטנה‪ ,‬מחווה לרגל‬ ‫בואה לארץ‪ .‬כעבור שבוע ימים עזבו בני משפחת ליבוביץ את בית משפחת‬ ‫אלתרמן ועברו לגור בדירה משלהם בשכונת בורוכוב‪ .‬מכאן ואילך שמרו שתי‬ ‫המשפחות על קשר הדוק ביניהן‪ ,‬הן התראו לעתים קרובות‪ ,‬ובשלב מאוחר יותר‬ ‫אף הקפידו להתגורר בקרבת מקום זו לזו‪7.‬‬

‫ב‬ ‫בעוד בלה נמנעה מלחפש עבודה בתחום של ריפוי שיניים והעדיפה להישאר‬ ‫בבית עם הילדים‪ ,‬נקלט יצחק אלתרמן במקום עבודה חדש זמן לא רב לאחר‬ ‫הגיעו לארץ‪ .‬בהתחשב בניסיונו העצום ובהישגיו בעבר בתחום החינוך לגיל‬ ‫הרך הוזמן אלתרמן להצטרף למשרד המפקח על גני הילדים מטעם מחלקת‬ ‫החינוך של ההנהלה הציונית‪ .‬סביר אף להניח כי הגישושים לקליטתו במסגרות‬ ‫החינוך של ההנהלה הציונית החלו עוד בהיותו בחוץ־לארץ‪ .‬בתחילת הדרך‬ ‫עבד אלתרמן בכפוף ליחיאל היילפרין‪ ,‬ובתום תקופת החפיפה נתמנה‬ ‫במקומו למפקח על גני הילדים‪ .‬היילפרין עצמו שמח להעביר את התפקיד‬ ‫לאלתרמן‪ ,‬שכן זה כבר רצה לעזוב את הפיקוח על גני הילדים ולחזור אל‬ ‫הפעילות הפדגוגית שבה עסק עוד בחוץ־לארץ‪ .‬בשל כך הוא נענה להצעה‬ ‫לקבל עליו משרת הוראה בסמינר למורים ולגננות על שם לוינסקי‪ ,‬שם הקים‬ ‫גם "גן לדוגמא"‪ 8.‬שוב נצטלבו דרכיהם של היילפרין ואלתרמן‪ ,‬שהיו מכונני גן‬ ‫הילדים העברי‪ .‬שיתוף הפעולה המקצועי ביניהם בתחום החינוך לגיל הרך החל‬ ‫בוורשה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬והמשכו היה מיד בשלהי המלחמה‪,‬‬ ‫כששימשו עורכים שותפים של כתב העת הגנה‪ ,‬בעת שהאחד מתגורר במוסקבה‬ ‫והאחר באודסה‪9.‬‬ ‫גם משקיבל אלתרמן את משרת המפקח על גני הילדים בארץ המשיכה‬ ‫המשפחה להתגורר בתל אביב‪ ,‬אף על פי שמחלקת החינוך של ההנהלה הציונית‬ ‫שכנה בירושלים‪ .‬קודמו בתפקיד‪ ,‬יחיאל היילפרין‪ ,‬היה תושב ירושלים‪ ,‬ורק‬ ‫לאחר שהתמנה למורה בסמינר עבר לתל אביב‪ .‬בנסיבות אלה ניהל יצחק‬ ‫אלתרמן את ענייני המשרד מדירתו — ברחוב העבודה‪ ,‬ברחוב ברנר‪ ,‬ברחוב‬ ‫[ ‪] 53‬‬

‫אלתרמן‬

‫סירקין‪ .‬תיאום העניינים בינו לבין המשרד בירושלים נעשה באמצעות חיים‬ ‫מזכירה הוותיק של מחלקת החינוך‪ .‬הסדר זה ִחייב אפוא את שני‬ ‫ּ‬ ‫דב שחר‪,‬‬ ‫הצדדים להחליף ביניהם כל העת מכתבים ותזכירים כתובים‪ .‬במקרים דחופים‬ ‫השתמש המשרד בירושלים גם במברקים‪ ,‬שכן שירותי טלפון כמעט שלא היו‬ ‫אז בנמצא‪ .‬לעתים קרובות למדי נאלץ אלתרמן לעשות את הדרך הארוכה מתל‬ ‫אביב לירושלים כדי להשתתף בישיבות הנהלת המחלקה‪ ,‬לפגישות של צוותי‬ ‫עבודה או לישיבות עם הגננות עצמן‪ .‬היו ישיבות שתוכננו זמן רב מראש‪,‬‬ ‫אך היו גם כאלה שאליהן נקרא בהתראה קצרה‪ ,‬אז נאלץ לעזוב מיד הכול‬ ‫ולצאת לירושלים‪ .‬זאת נוסף לנסיעות הרבות שהיה עליו לערוך לכל חלקי‬ ‫הארץ לצורך פיקוח בפועל על דרכי ניהולם של גני הילדים‪ .‬אין ספק שעבודת‬ ‫הפיקוח מדירתו הפרטית הקשתה מאוד על אלתרמן והכבידה את התנהלותו‬ ‫היום־יומית‪ .‬רוב המסמכים שניפק נכתבו בכתב ידו‪ ,‬כולל הדו"חות המפורטים‬ ‫על הסיורים שערך בגני הילדים‪ .‬ההנהלה הציונית לא היתה משופעת באמצעים‪,‬‬ ‫ולכן נמנעה מלהציע לו שירותי משרד כלשהם‪ ,‬אף שהיתה בהחלט מודעת‬ ‫להיקף העבודה המוטל עליו מתוקף התפקיד‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬התפקיד החדש שנשא יצחק אלתרמן העמיד בפניו תביעות גדולות‪:‬‬ ‫כמי שהיה ממונה על הגנים בכל רחבי הארץ‪ ,‬היה עליו לנדוד בערים‪ ,‬בכפרים‬ ‫ובמושבות כדי לפקח אישית על המתרחש שם‪ .‬אלתרמן האב לא ידע פשרות‬ ‫כלשהן‪ :‬הוא נסע לכל המקומות שנדרש אליהם‪ ,‬בדרך כלל בכמה אוטובוסים‪,‬‬ ‫לפעמים הגיע לפינות נידחות ברכיבה על סוס או על חמור או אפילו ברגל‪.‬‬ ‫כך היה בעת ביקורו במושבה יסוד המעלה‪ :‬באחד מימי הקיץ החמים הגיע‬ ‫אלתרמן לשם שטוף זיעה ומכוסה אבק‪ .‬לגננות הסביר כי לא מצא מכונית‬ ‫בראש פינה‪ ,‬ויצא משם ברכיבה על חמור‪ ,‬אך בשלב מסוים נאלץ לרדת ממנו‬ ‫ולהמשיך את דרכו בהליכה‪ .‬בעת ביקורו גילה מעורבות במה שנעשה בגן‬ ‫הילדים עד לאחרון הפרטים‪ :‬טיבן של הגננות‪ ,‬המרחב שהתקיים בו גן הילדים‪,‬‬ ‫תנאי ההיגיינה‪ ,‬האביזרים וסוג המשחקים שעמדו לרשות הגן‪ ,‬דרכי ההוראה‬ ‫והטיפול בילד‪ ,‬התוכן הספציפי של ההוראה לגיל הרך לענפיה השונים‪ ,‬ובעיקר‬ ‫מצבם של הילדים‪ ,‬שלומם ורווחתם‪ .‬הוא בדק פרט אחרי פרט‪ ,‬חקר ודרש‪,‬‬ ‫ובעקבות הרשמים שקלט העיר הערות והנחה את הגננות או את הצוות להמשך‬ ‫עבודתן‪ .‬הוא גם נהג לכתוב דו"חות מפורטים בכתב יד למחלקת החינוך וסיכם‬ ‫בהם כל ביקור בפרטי פרטים‪ ,‬כשהדו"ח כולל בדרך כלל הצעות לשיפורים‪.‬‬ ‫בעניין זה המשיך את המסורת שהנהיג קודמו יחיאל היילפרין‪ ,‬שהקפיד אף הוא‬ ‫בכתיבת דו"חות מפורטים על אודות גני הילדים שביקר בהם‪ .‬אלתרמן עסק גם‬ ‫[ ‪] 54‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫בקידום ההכשרה המקצועית של הגננות‪ ,‬ולצורך זה ערך לא אחת מפגשים על‬ ‫בסיס אזורי או ארצי שבהם התלבנו שאלות משאלות שונות הקשורות לשיטות‬ ‫העבודה ולתכני ההוראה בגן‪.‬‬ ‫עד מהרה הרגיש אלתרמן את עצמו בבית‪ :‬בלא מעט מקומות פגש את‬ ‫חניכות הסמינרים שלו בחוץ־לארץ‪ ,‬שלאחר עלייתן לארץ נקלטו במקצוע‬ ‫והחלו לעמוד כל אחת ברשות עצמה‪ .‬הפגישות עם החניכות ֻלוו תמיד‬ ‫בהתרגשות גדולה‪ ,‬שכן מי שלמד אצלו ידע להעריך את אישיותו ואת‬ ‫הכשירויות המקצועיות הבלתי רגילות שלו‪ .‬אך גם גננות שמעולם לא למדו‬ ‫אצלו‪ ,‬אם ותיקות ואם צעירות‪ ,‬קיבלו את פניו בחום‪ ,‬ולא רק בזכות המוניטין‬ ‫שרכש לו עם השנים‪ .‬ברגע שפסע אל תוך גן הילדים אפשר היה להבחין מיד‬ ‫כי האיש שניצב לפניך הוא האיש הנכון במקום הנכון‪ .‬ככלל הרגישו הגננות‬ ‫שעבדו בפיקוחו של יצחק אלתרמן כי עם העמדתו בראש המערכת נוסף להן‬ ‫מורה ומכוון בעל מעוף וגם חבר ועוזר המוכן להעניק תמיכה לכל מי שנזקק‬ ‫לה‪ .‬אלתרמן ידע לא רק להתבונן ולערוך את ההבחנה הנכונה‪ ,‬להדריך‪ ,‬לעודד‬ ‫ולכוון‪ ,‬אלא גם לבקר בעת הצורך‪ ,‬לעתים אף ביקורת קשה; אך כל זה בתבונה‬ ‫רבה‪ ,‬באחריות ומתוך יחס של כבוד לזולתו‪ .‬גם הדרגים הבכירים ידעו להוקיר‬ ‫את ערך עבודתו‪ :‬בדין וחשבון של ההנהלה הציונית‪ ,‬שנכתב זמן קצר לאחר‬ ‫שנכנס לתפקיד‪ ,‬נאמר‪" :‬הניסיון הרב שיש לו במקצוע זה‪ ,‬המסירות לעבודה‪,‬‬ ‫המרץ והטאקט שהוא מצטיין בהם‪ ,‬הכניסו חיים חדשים לתוך הגנים‪ .‬הנטייה‬ ‫לתיקונים‪ ,‬שהיתה תמיד ערה במחנה הגננות‪ ,‬קבלה דחיפה חדשה וצורות‬ ‫ממשיות"‪ .‬ההערכה הרבה שיצחק אלתרמן נהנה ממנה בגין תפקודו במערכת‬ ‫החינוך ֻלוותה עם זאת ברינונים בדבר חיזוריו אחרי גננות וסמינריסטיות‪ ,‬שעם‬ ‫כמה מהן היו לו כנראה קשרים אינטימיים‪10.‬‬ ‫גם הבן והבת — נתן ולאה — נקלטו בקלות יחסית במסלול החיים החדש‬ ‫שזימנה להם הארץ‪ .‬העלייה לארץ עם כל בני המשפחה‪ ,‬הכניסה המהירה לדירה‬ ‫משלהם‪ ,‬ההשתלבות המוצלחת של האב במקום העבודה החדש ובייחוד ידיעת‬ ‫השפה הקלו עליהם מאוד את המעבר מקישינב לתל אביב‪ .‬באמצע אפריל‪ ,‬מיד‬ ‫לאחר הפסח‪ ,‬החלו שני הילדים את לימודיהם בבתי ספר שבסביבתם החדשה‪,‬‬ ‫כדי להשלים את מה שעוד נותר משנת הלימודים שנקטעה‪ .‬נתן נרשם לבית‬ ‫הספר תחכמוני שברחוב ליליֶ נבלום‪ ,‬שהיה אז בית הספר היחיד בתל אביב‬ ‫ששילב תורה‪ ,‬מדע וחינוך ציוני‪ ,‬ממש ברוח מגן דוד‪ ,‬ולאה שובצה בבית הספר‬ ‫לבנות שבנווה צדק‪ 11.‬בתחילת יולי יצאו שניהם לחופשת הקיץ‪ ,‬ובהתחדש שנת‬ ‫הלימודים בסתיו של אותה שנה המשיך כל אחד מהם בלימודיו במוסד שלמד‬ ‫[ ‪] 55‬‬

‫אלתרמן‬

‫בו‪ .‬רק לקראת כניסתו לכיתה השישית‪ ,‬ב־‪ 1‬בספטמבר ‪ ,1926‬נרשם אלתרמן‬ ‫ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה‪ .‬כעבור שנה הצטרפה אליו לאה שהחלה אז‬ ‫את לימודיה בכיתה החמישית‪ .‬בעקבות המעבר לארץ נאלץ אלתרמן לחזור‬ ‫על אותה הכיתה פעם נוספת‪ ,‬למרות שליטתו הטובה בעברית‪ 12.‬לראשונה‬ ‫מופיע שמו של אלתרמן ברישומי הגימנסיה הרצליה בספר השנה של שנת‬ ‫תרפ"ז (‪ ,)1927-1926‬כחלק ממצג התלמידים בכיתה שישית א'‪" :‬אלטרמן נתן‬ ‫בן ‪ 16‬שנה‪ ,‬נולד ט' אב תר"ע‪ ,‬נכנס השתא [היינו השנה]"‪ .‬בסעיף שכותרתו‬ ‫"מי האפוטרופוס? איפה הוא גר?" נכתב‪" :‬אביו יצחק מפקח על גני הילדים"‪.‬‬ ‫הכתובת הרשומה היא רחוב ברנר ‪ .18‬בסעיף הנוגע לשכר לימוד כתוב כי‬ ‫הוא נהנה מפטור‪ ,‬ועל כן הוא מחויב בתשלום ‪ 3‬לא"י בלבד — כאשר שכר‬ ‫הלימוד לשנה היה ‪ 23‬לא"י! ההנחה הגדולה שזכה בה היתה קשורה‪ ,‬כנראה‪,‬‬ ‫לתפקיד שמילא אביו במערכת החינוך‪ .‬ברישומים הנוגעים ללאה משנת תרפ"ח‬ ‫(‪ )1928-1927‬צוין כי היא נכנסה לבית הספר בשנה זו‪ ,‬ואף נוספה הערה הנוגעת‬ ‫לעיסוקו של אביה‪ ,‬שבזכותו העניקו גם לה‪ ,‬כמו לאחיה‪ ,‬פטור משכר לימוד‪.‬‬ ‫היא חויבה לשלם ‪ 3‬לא"י‪ ,‬בשעה ששכר הלימוד לשנה זו היה ‪ 20.50‬לא"י‪13.‬‬ ‫הגימנסיה העברית הרצליה‪ ,‬שנשאה את שמו של תאודור הרצל‪ ,‬חוזה‬ ‫המדינה‪ ,‬היתה הגימנסיה העברית הראשונה שנוסדה בארץ‪ .‬היא הוקמה בדירת‬ ‫שני חדרים ביפו בשנת ‪ 1905‬על ידי זוג מחנכים — יהודה לייב מטמן־כהן‬ ‫ורעייתו פניה‪ .‬מאז שנת ‪ — 1909‬שנת ייסודה של תל אביב — שכנה הגימנסיה‬ ‫בבניין מרשים שנבנה בעבורה בקצה רחוב הרצל‪ ,‬אשר הפך במרוצת הזמן‬ ‫לאחד האתרים החשובים של העיר תל אביב ולאחד מסמליו של המפעל הציוני‪.‬‬ ‫מיטב אנשי החינוך התגייסו לנהל את הגימנסיה וללמד בה‪ ,‬ומבחינות רבות‬ ‫היא דמתה לטובות שבגימנסיות שהיו קיימות באירופה‪ .‬תוכנית הלימודים‬ ‫היתה שאפתנית ביותר‪ ,‬ונכללו בה הן לימודים כלליים במקצועות המדע והרוח‬ ‫והן לימודים שהדגישו את התוכן הלאומי של בית הספר‪ :‬ספרות עברית‪ ,‬תנ"ך‪,‬‬ ‫היסטוריה של העם היהודי ומקצועות נלווים‪ .‬בית הספר עודד את התלמידים‬ ‫לפעילויות חברתיות ואזרחיות‪ ,‬ורבים מתלמידיו נמנו עם חברי תנועות הנוער‪.‬‬ ‫האתוס של המוסד היה ציוני במופגן‪ ,‬התלמידים חונכו ברוח האידאולוגיה‬ ‫הלאומית והציונית ונעשה כל מאמץ לטפח אצלם את אהבת הארץ אם‬ ‫בלימוד עיוני ואם במסעות וטיולים שהיו חלק מובנה מתוכנית הלימודים של‬ ‫בית הספר‪ .‬כיוון זה הותווה על ידי שני האישים שמאז שנת ‪ 1919‬ניהלו את‬ ‫בית הספר במשותף — ד"ר בן־ציון מוסנזון ונחום בוגרשוב (לימים בוגר)‪ .‬גם‬ ‫מוסנזון וגם בוגרשוב‪ ,‬שהיו ידידים מנוער‪ ,‬היו ילידי דרום רוסיה‪ ,‬שניהם היו‬ ‫[ ‪] 56‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫חניכי אוניברסיטת ברן שבשווייץ‪ ,‬ומאז בואם השתלבו בעבודת ההוראה והיו‬ ‫למורים‪ ,‬לפדגוגים ולמנהלים בעלי השפעה עצומה על בני הנוער שהצטרפו‬ ‫לשורות הגימנסיה‪.‬‬ ‫בעת שהגיע לגימנסיה היה אלתרמן נער בוגר שנהנה משליטה בעברית‪,‬‬ ‫בעל פה ובכתב‪ ,‬וכן היה בעל ידע רב גם במקצועות היהדות וגם במקצועות‬ ‫הכלליים; זה היה המטען שהביא עמו מן הגימנסיה מגן דוד שבקישינב‪ .‬עם‬ ‫זאת לא עלה בידו להיפטר מן המבטא הרוסי‪ ,‬שדבק בו לכל ימי חייו‪ ,‬ושבאופן‬ ‫בלתי נמנע יצר חיץ מסוים בינו לבין אלה מחבריו לכיתה שהיו ילידי הארץ‪.‬‬ ‫בין כותלי הכיתה יצר רושם של נער שקט‪ ,‬ביישן‪ ,‬סגור מאוד ובעל סבר פנים‬ ‫רציני‪ .‬הוא מיעט להתבטא בזמן השיעורים‪ ,‬וכשהיה מתבטא היה נעצר לא אחת‬ ‫בגלל ליקויי דיבור שנתגלו אצלו בגיל צעיר‪ .‬הוא התקשה גם לכתוב — הוא‬ ‫סבל מקיבעון בידו הימנית‪ ,‬וגם החזקת העט ביד השמאלית היתה כרוכה אצלו‬ ‫בקשיים‪ .‬לעתים העניק תמיכה ליד ימין בכך שהיה מחזיק אותה ביד שמאל‪.‬‬ ‫בשל היותו גבה קומה‪ ,‬יחסית לגילו‪ ,‬נהגו להושיב אותו בספסלים האחוריים של‬ ‫ולמעט מקרים שבהם הוקראו חיבוריו‬ ‫ֵ‬ ‫הכיתה‪ :‬שם ישב בשקט‪ ,‬כאילו מסתתר‪,‬‬ ‫בפני התלמידים לא עשה כל רושם על בני כיתתו‪ .‬בהפסקות שבין השיעורים‬ ‫היה אלתרמן שומר מרחק מן התלמידים שהתגודדו בפרוזדורים‪ ,‬רוב הזמן היה‬ ‫מכונס בתוך עצמו‪ ,‬חולף כמו צל‪ .‬מעולם לא השתתף בפעילויות החברתיות של‬ ‫תלמידי הכיתה שנערכו מחוץ לשעות הלימודים‪ ,‬ואף נמנע מלהצטרף לאחת‬ ‫מתנועות הנוער החלוציות שההשתלבות בהן היתה חלק בלתי נפרד מהוויי‬ ‫בית הספר; בניגוד גמור לאחותו לאה‪ ,‬שנשאבה כל כולה למסגרות של תנועת‬ ‫הנוער‪ ,‬תחילה בתנועת המחנות העולים ולאחר מכן בתנועת השומר הצעיר‪ .‬כל‬ ‫עניינו בבית הספר היה בלימודים עצמם‪ ,‬ולמרות זרותו ואולי גם מוזרותו אהב‬ ‫אלתרמן את הגימנסיה הרצליה ורחש הערכה עמוקה לכמה מן המורים שלימדו‬ ‫אותו — לבן־ציון מוסנזון‪ ,‬לחיים בוגרשוב‪ ,‬לדוד לוין ולברוך בן־יהודה‪ .‬הוא‬ ‫התרשם הרבה פחות מאישיותו של אליעזר ריגר‪ ,‬אף שהוא היה האיש ששימש‬ ‫מחנך הכיתה‪14.‬‬ ‫אולם גם למי שסיים את הגימנסיה העברית בקישינב התגלתה הגימנסיה‬ ‫הרצליה כמוסד בעל תביעות קשות — הן בשל מגוון המקצועות שהציע‬ ‫המוסד והן בשל רמת הציונים הגבוהה שנדרשה מתלמידיו‪ .‬רישומי בית הספר‬ ‫בנוגע להישגי התלמידים‪ ,‬שנערכו שלוש פעמים בשנה‪ ,‬מעידים כי אלתרמן‬ ‫היה תלמיד טוב‪ ,‬אך בוודאי לא מזהיר‪ ,‬וכי רמת הציונים שקיבל במקצועות‬ ‫השונים היתה לגמרי לא אחידה‪ .‬כתלמיד המגמה הספרותית היתה לו בוודאי‬ ‫[ ‪] 57‬‬

‫אלתרמן‬

‫יכולת להגיע להישגים טובים במקצועות הומניים‪ ,‬אך לעתים השיג תוצאות‬ ‫טובות גם במדעים המדויקים‪ .‬בתום שנת הלימודים הראשונה — השנה שלמד‬ ‫בכיתה השישית של בית הספר — קיבל אלתרמן את הציון "טוב מאוד" בתנ"ך‪,‬‬ ‫בעברית‪ ,‬בספרות כללית‪ ,‬באלגברה ובצרפתית‪ .‬הוא הגיע להישגים טובים‬ ‫פחות בתלמוד‪ ,‬בפיזיקה‪ ,‬בגאוגרפיה ובאנגלית (בין הציון "טוב" ל"כמעט טוב‬ ‫מאוד")‪ ,‬בטבע קיבל "כמעט טוב" ובשני מקצועות — ציור וערבית — קיבל את‬ ‫הציון המביך "מספיק"‪ .‬בהתעמלות קיבל את הציון "כמעט טוב מאוד"‪ .‬בכיתה‬ ‫השביעית סיים אלתרמן ב"טוב מאוד" בעברית‪ ,‬בספרות כללית‪ ,‬בגאומטרייה‪,‬‬ ‫בפיזיקה‪ ,‬בגאוגרפיה ובצרפתית; בתנ"ך‪ ,‬בתלמוד ובאלגברה קיבל בין "טוב"‬ ‫ל"כמעט טוב מאוד"‪ ,‬ואילו בציור נאלץ להסתפק בציון שקיבל בשנה הקודמת‬ ‫— "מספיק"‪ .‬בהתעמלות משום־מה לא ניתן ציון‪ .‬בסוף הכיתה השמינית קיבל‬ ‫אלתרמן "טוב מאוד" בתנ"ך‪ ,‬בעברית‪ ,‬בתלמוד ובפיזיקה‪ .‬בגאוגרפיה היה‬ ‫הציון "כמעט טוב מאוד"‪ ,‬בצרפתית ירד הציון ל"טוב"‪ ,‬בערבית עלה הציון‬ ‫ל"כמעט טוב" ובציור נשאר הציון "מספיק"‪ .‬בהתעמלות שוב ניתן לו הציון‬ ‫"כמעט טוב מאוד"‪ .‬עם זאת בסעיף שרשומה בו "החלטת הועד הפדגוגי" —‬ ‫שכלל את ציוני הגמר של התלמידים מסיימי הכיתה השמינית — נראו ציוניו‬ ‫טובים למדי‪ :‬בספרות כללית וגם בהתעמלות קיבל ‪ ,10‬ברוב המקצועות קיבל‬ ‫‪ ,9‬ואילו בצרפתית קיבל ‪ ,8‬בערבית ‪ 7‬ובציור ‪15.6‬‬ ‫כיתר התלמידים ספג אלתרמן בנקבוביות העור את רוח בית הספר — הזיקה‬ ‫לתנ"ך‪ ,‬ללשון העברית‪ ,‬האמונה בציונות והאהבה לארץ‪ .‬עם זה העניק לו בית‬ ‫הספר גם פתיחות לידע כללי וללימודי מדעים‪ .‬הוא בלט ככותב חיבורים‪,‬‬ ‫והיה זה המורה לעברית חיים הררי שבחר לא אחת לקרוא אותם בפני הכיתה‪.‬‬ ‫אחד החיבורים שכתב בבית הספר יוחד לדמותו של שאול המלך‪ :‬אלתרמן‪,‬‬ ‫שהושפע כנראה משירי טשרניחובסקי‪ ,‬בחר לתאר את שאול כגיבור נאצל‬ ‫וטרגי‪ ,‬שדמותו מאפילה על זו של המלך דוד‪ ,‬שנטל ממנו את שרביט המלוכה‪.‬‬ ‫בצד לימודי הספרות אהב אלתרמן את לימודי התנ"ך שהיו לגביו בגדר חידוש‬ ‫גמור לעומת מה שלמד בגימנסיה שבקישינב‪ .‬עם המורים לתנ"ך שמפיהם למד‬ ‫נמנו המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני) ובן־ציון מוסנזון‪ .‬מוסנזון היה למעשה‬ ‫האיש שהקנה למקצוע התנ"ך את מעמדו המרכזי בתוכנית הלימודים של‬ ‫הגימנסיה‪ :‬כבעל השקפת עולם חילונית דגל מוסנזון בלימוד היסטורי וביקורתי‬ ‫של הטקסט‪ ,‬והקנה לו ערך עכשווי‪" .‬אלמלא מורשת התנ"ך" — כתב מוסנזון‬ ‫— "לא היה קם הפלא של שיבת־ציון‪ ,‬ולא עוד אלא אין יפה מספר־הספרים‬ ‫להשיב אותנו אל הארץ הזאת מבחינת ההתערות בה בפועל־ממש כבמכורה‬ ‫[ ‪] 58‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫ומבחינת הכרתה מחדש‪ ,‬על תולדותיה וטבעי נופה‪ .‬התנ"ך והארץ משקפים‬ ‫זאת אהדדי"‪ .‬מוסנזון הוסיף וכתב‪" :‬בעת לימוד החלק ההיסטורי של התנ"ך‬ ‫צריכה מפת ארץ ישראל להיות תמיד לעיני המורה והתלמיד [‪ ]...‬המפה תועיל‬ ‫הרבה להחיות את הסיפורים וגם לקשר במוח הילד את שני המושגים הטבעיים‪:‬‬ ‫עם וארץ"‪ .‬השקפת עולם זו עשתה רושם על התלמידים‪ ,‬וגם אלתרמן לא היה‬ ‫אדיש לה‪16.‬‬ ‫החינוך לאהבת הארץ לא היה עיוני בלבד‪ .‬הוא הועבר לתלמידי הגימנסיה‬ ‫גם באמצעות הטיולים הרבים שנערכו מדי שנה‪ ,‬ושהיו רכיב חשוב בתוכניות‬ ‫הלימודים של בית הספר‪ .‬בוגרשוב‪ ,‬שלימד גאוגרפיה‪ ,‬היה האיש שטיפח את‬ ‫הוויי הטיולים בארץ והעלה אותו מדרגת בידור לשמו למעמד של מבצע חלוצי‬ ‫בעל ערך לאומי‪ ,‬וכל זה כדי לבסס את ההיכרות שבין התלמידים לבין נוף‬ ‫הארץ ומרחביה‪ ,‬ובדרך זו להעצים ככל האפשר את זיקתם לארץ ואת דבקותם‬ ‫באידאל הציוני‪ .‬בהזדמנויות שונות‪ ,‬אך בעיקר סמוך לימי הפסח‪ ,‬הובילו מורי‬ ‫הגימנסיה את תלמידיהם אל מחוזות הארץ השונים — לגליל‪ ,‬לכינרת‪ ,‬לחרמון‪,‬‬ ‫להרי סדום ולים המלח‪ ,‬למודיעין‪ ,‬לפטרה‪ ,‬לעקבה‪ .‬חלק עיקרי מן המסע התנהל‬ ‫ברגל‪ ,‬וכך נוצר מגע בלתי אמצעי בין התלמיד לבין הקרקע שעליה דרכו רגליו‪.‬‬ ‫בצד הכרת הטריטוריה נועדו הטיולים להקנות לתלמידים ידע על אקלימה של‬ ‫הארץ ועל החי והצומח בה‪ ,‬להפגיש אותם עם תושבי הארץ ולחשוף בפניהם‬ ‫את צורות היישוב השונות הנהוגות בה‪ .‬מסעות אלה היו חידוש מסחרר לנער‬ ‫שהיה למעשה עולה חדש ושהיכרותו עם ארץ ישראל מאז שחר ימיו היתה על‬ ‫הנייר בלבד‪ .‬עתה ניתנה לאלתרמן ההזדמנות הגדולה לראות סוף־סוף את מה‬ ‫שמסתתר מאחורי המילים‪ ,‬ולא רק את תל אביב — שעשה בה את רוב ימות‬ ‫השנה — אלא גם מקומות אחרים‪ ,‬רחוקים‪ ,‬שעל קיומם אולי שמע‪ ,‬אך את‬ ‫דמותם או את צורתם יכול היה לשער עד כה רק בדמיון‪.‬‬

‫ג‬ ‫גם בתל אביב המשיך אלתרמן לכתוב שירים במרץ רב‪ ,‬אך הדבר נעשה בסתר‪,‬‬ ‫שכן איש מבני כיתתו או מן המורים בבית הספר לא ידעו על עיסוקו זה‪ .‬לרשותו‬ ‫של אלתרמן עמדה מחברת השירים שהעניקו לו חבריו לכיתה בגימנסיה מגן‬ ‫דוד ערב נסיעתו מקישינב‪ ,‬והוא טרח למלא אותה דף אחרי דף‪ 17.‬את השיר‬ ‫הראשון‪ ,‬זה שניצב בעמוד הראשון של המחברת‪ ,‬כתב עוד בחוץ־לארץ‪,‬‬ ‫בקונסטנצה‪ ,‬בעת שהמשפחה שהתה בעיר הנמל בהמתינה להפלגה‪ .‬התאריך‬ ‫[ ‪] 59‬‬

‫אלתרמן‬

‫— ח' בניסן תרפ"ה‪ ,‬היינו ‪ 2‬באפריל ‪ .1925‬את השיר האחרון כתב אלתרמן‬ ‫בכ"ה בניסן תרפ"ז‪ ,‬היינו ‪ 27‬באפריל ‪ .1927‬בתקופה זו‪ ,‬שנמשכה שנתיים‪,‬‬ ‫נרשמו במחברת כ־‪ 70‬שירים שיוחדו לנושאים שונים ונכתבו בסגנונות שונים‪,‬‬ ‫כשהמחבר מקפיד לרשום בשוליהם את מקום כתיבת השיר — תל אביב — ואת‬ ‫התאריך המדויק‪ ,‬תמיד על פי הלוח העברי‪ .‬משמע שאלתרמן החל בכתיבת‬ ‫מחברת זו עוד בטרם מלאו לו ‪ ,15‬זמן קצר בלבד לאחר שנחתמה המחברת של‬ ‫קישינב‪ ,‬והוא סיים את הכתיבה בה חודשים אחדים לפני שמלאו לו ‪ ,17‬כשהיה‬ ‫עדיין תלמיד הכיתה השישית בגימנסיה הרצליה‪ .‬ומה היה לאחר שנחתמה‬ ‫הפ ֵרדה של חבריו בקישינב‪ ,‬האם המשיך אלתרמן הצעיר‬ ‫המחברת‪ ,‬מתנת ּ‬ ‫לכתוב שירים באותה מידה של התמדה ורצינות כפי שכתב עד אז? את זאת‬ ‫אין לדעת‪.‬‬ ‫השהות הקצרה בקונסטנצה הרשימה את אלתרמן‪ ,‬אחרי ככלות הכול זו‬ ‫היתה הפעם הראשונה בחייו שראה במו עיניו את הים‪ .‬במהלך דרכי הנדודים‬ ‫של המשפחה ראה לא אחת נהרות‪ ,‬וגם חצה אותם‪ ,‬אולם המפגש עם הים היה‬ ‫לגביו בגדר חידוש גמור‪ .‬לכן אין ֵת ַמ ּה שהשיר הראשון במחברת נקרא "ים"‪:‬‬ ‫"דְּ ָמ ָמה‪ ,‬דְּ ָמ ָמה ַּב ֲחלוֹ מוֹ ‪ֶ /‬ח ֶר ׁש לוֹ ֵח ׁש לוֹ ַה ָ ּים‪ /.‬וּ ִמ ְת ַר ּ ֵפק ַעל ַהחוֹ ִפים‪ /‬וּ ְמ ַל ְּט ָפם ּפֹה‬ ‫ין־ע ְר ַּביִ ם‪ /,‬רוּ ַח ָק ִריר נוֹ ׁ ֵשב דּ ֹם‪ַ /,‬מ ְר ִ ּגיז ֶר ַגע ׁ ְשנַ ת ַה ַּמיִ ם‪/‬‬ ‫וָ ׁ ָשם‪ //.‬דְּ ָמ ָמה‪ ,‬דִּ ְמ ַמת ֵּב ַ‬ ‫וּ ִמ ְתעוֹ ֵפף ׁשוּב ָלרוֹ ם"‪ .‬בשיר מרבה אלתרמן להתייחס לסירה כלשהי המבצבצת‬ ‫"ב ֶּמ ְר ַח ִ ּקים ִמ ְפ ָרשׂ ּתוֹ ֶעה‪ְּ /‬ב ִלי מוֹ ֶל ֶדת‪,‬‬ ‫אי־שם באופק‪ ,‬כשהיא תועה בדרכה — ַּ‬ ‫ֵאם וּ זְ בוּ ל" — תמונה ששאב לא בהכרח ממה שראו עיניו אלא משיר מוּ כר היטב‬ ‫בשם "המפרש" שחיבר המשורר הרוסי לרמונטוב‪ 18.‬גם השיר הבא במחברת‬ ‫הוקדש לים — אלתרמן קרא לו "בלב־ים" — אך הוא נכתב כבר בתל אביב‪ ,‬בא'‬ ‫באייר (‪ 25‬באפריל)‪ ,‬קצת יותר משבועיים לאחר שהגיע לארץ‪ .‬שיר זה העלה‬ ‫"ת ֻכ ִּלים ְטהוֹ ִרים ַה ּׁ ָש ַמיִ ם‪/,‬‬ ‫את רשמיו מן המפגש עם הים במהלך הנסיעה עצמה‪ְּ :‬‬ ‫זְ ֵעיר ׁ ָשם ֲע ָר ֶפל[?] ל ֶֹבן ׁ ָשט‪ /,‬וְ ַעל ּ ְפנֵ י ַה ָ ּים ַה ִּנ ְרדָּ ם‪ָ /‬ה ֳאנִ ָ ּיה ָצ ָפה ַאט‪ִ ...//.‬ה ֵּנה דָּ ג‬ ‫אשית‪,‬‬ ‫ִּבזְ ַהב ְסנַ ּ ִפ ָיריו‪ /,‬יַ ְצ ִהיל ֶר ַגע ּ ְפנֵ י ַהנּ וֹ ף‪ /.‬דְּ ָמ ָמה ׁ ְשפוּ ָכה ַעל ַה ַּמיִ ם‪ְּ /‬ב ִלי ָה ֵר ׁ ִ‬ ‫ְּב ִלי ַה ּסוֹ ף"‪ .‬נראה שהים לכד את דמיונו של אלתרמן והוא המשיך להיות נוכח‬ ‫גם בשירים אחרים‪ .‬כך בשיר "סערה בים בלילה" שנכתב בד' בסיוון (‪ 27‬במאי)‪,‬‬ ‫הפעם כנראה בהשראת המפגש עם גלי הים המתנפצים אל מול חופה של תל‬ ‫ילל‪ֶ /‬אל ַע ְרבוֹ ת ַה ִּמזְ ָרח‪ְּ /‬ב ִד ְמ ַמת ַה ֵּליל‪ֵּ //.‬כן‬ ‫"כנָ ֵמר ִמ ׁ ְש ּתוֹ ֵלל‪ִ /‬מ ְת ּ ָפ ֵרשׂ ִּב ֵ‬ ‫אביב‪ְּ :‬‬ ‫יִ ְר ֲע ׁשוּ ַ ּג ִּלים‪ֵּ /,‬כן יִ ְר ַעם ַה ָ ּים‪ְּ /‬ב ַקדְּ ׁשוֹ ִמ ְל ָח ָמה‪ַ /‬על חוֹ פוֹ ָה ָרם"‪.‬‬ ‫בחודשים הראשונים לשהותו בארץ כתב אלתרמן כמה שירים שביטא בהם‬ ‫את געגועיו העזים לחבריו שבקישינב‪ ,‬אלה שלמדו אתו בגימנסיה מגן דוד‪.‬‬ ‫[ ‪] 60‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫הנה‪ ,‬למשל‪ ,‬שיר שכותרתו‪" :‬מוקדש לחברי בקישינוב"‪ .‬השיר הכיל שלושה‬ ‫בתים בני ארבע שורות כל אחד‪ ,‬החריזה היתה מסורגת (א־ב־א־ב)‪ ,‬אוצר‬ ‫המילים היה בסיסי‪ ,‬ואילו ההטעמה היתה מלרעית (ספרדית) בהתאם לנוהג‬ ‫"הם נִ ְמ ָצ ִאים ֵמ ֵע ֶבר יָ ם‪ֲ /‬א ָבל ֲאנִ י ָראֹה ֶא ְר ֵאם‪ַ /.‬על‬ ‫שהשתרש בארץ‪ .‬וכך כתב‪ֵ :‬‬ ‫ְּכנַ ף ֲחלוֹ ם ָּכ ָכה ֵא ַלי‪ָּ /‬כל ֵליל וָ ֵליל יָ בוֹ אוּ ֵהם"‪ .‬בשירים אחרים נתפס הכותב‬ ‫"בין ָה ַע ְר ַּביִ ם‪ִ ,‬עם‬ ‫לאשליה שהנה־הנה הוא עומד לחבור אל חבריו שבקישינב‪ֵּ :‬‬ ‫ָ‬ ‫יעה‪ָ /‬אחוּ ׁש ֵהם ָע ִפים ְּכ ָבר ֲהלוֹ ם‪ֶ /,‬א ׁ ְש ַמע ַל ֲח ׁ ָשם ַה ּ ָׂשח ֵא ַלי‪ִ /,‬א ְּתך נִ ְהיֶ ה ַעד‬ ‫ׁ ְש ִק ָ‬ ‫אוֹ ר ַה ּיוֹ ם"‪ .‬בדיעבד מתברר לו שזה היה רק חלום‪ ,‬וכדרך החלומות גם חלום זה‬ ‫יצי‪ָ ,‬ח ְלפוּ ‪ָ ,‬ח ְמקוּ ‪ /‬וְ ַה ֲחלוֹ ם ֻּכ ּלוֹ נִ ׁ ְש ַּכח‪ַ /.‬רק עוֹ ד יַ ְר ִעיד‬ ‫"וּב ֲה ִק ִ‬ ‫נועד לפוג עם שחר‪ַ :‬‬ ‫ימי ַה ֵּלב‪ִ /‬מן ְּכ ֵאב דּ וֹ ֵמם‪ָ ,‬ט ִמיר וָ ָר ְך"‪ .‬והיה עוד שיר אחד שביטא געגועים לאלה‬ ‫נִ ֵ‬ ‫"ביָ ִדי ַהיְ ָמנִ ית ַעל ֵעינַ י‬ ‫מבין חבריו שנותרו בגולה‪ ,‬ובו נכללו השורות האלה‪ְּ :‬‬ ‫ַא ֲא ִהיל‪ /‬וְ ַא ִּביט וְ ֶא ְחדּ ֹר ַל ֶּמ ְר ָחק ַה ַּמ ְכ ִחיל‪ /.‬וְ ָא ִרים ֶאת קוֹ ִלי‪ ,‬וְ ַא ְפ ִסיק ֲחלוֹ ִמי‪ֵ /‬הם‬ ‫יָ בוֹ אוּ אוֹ לֹא?" הפעם ההתרחשות היא מעבר לחלום‪ ,‬המשורר הנער עומד על‬ ‫החוף‪ ,‬משקיף למרחקים‪ ,‬הוא אף קורא בקול לחבריו — אך אין כל סימן אם אכן‬ ‫הם נענים לקריאה‪ .‬וכך גם בשני הבתים הבאים של השיר‪ ,‬שבהם הסיטואציה‬ ‫"הם יָ בוֹ אוּ אוֹ לֹא?"‬ ‫חוזרת ונשנית‪ ,‬והמשפט החותם כל בית כתוב בצורה זהה‪ֵ :‬‬ ‫בשיר אחר חוזר הדובר ומופיע כמי שממתין לבואה של הרכבת‪ ,‬אך הנוסעים‬ ‫"ב ָאה ָה ַר ֶּכ ֶבת‪ָ ,‬ח ְל ָפה ָה ַר ֶּכ ֶבת‪/‬‬ ‫היורדים ממנה אינם הנוסעים שציפה להם באמת‪ָּ :‬‬ ‫יתי‪ֱ /‬א ֵליהוּ ִל ִּבי ּכֹה ָר ַג ׁש‬ ‫וְ ֵה ָּמה לֹא ָּבאוּ וְ ֵה ָּמה ֵאינָ ם‪ָ /.‬ח ַלף לוֹ ָה ֶר ַגע ֵא ָליו ּכֹה ִח ִּכ ִ‬ ‫ּכֹה ּ ָפ ַעם"‪ .‬בשולי השיר הזה רשם אלתרמן‪" :‬תל־אביב — א' כסלו — התרפ"ו‪:‬‬ ‫(‪ 7‬בערב)"‪.‬‬ ‫את המתח בין כאן לשם‪ ,‬בין גולה לארץ ישראל‪ ,‬שנשא בשירים אלה‬ ‫אופי אישי‪ ,‬ניסה אלתרמן לבטא גם באופן כללי‪ ,‬כמעט סמלי‪ .‬הוא עשה זאת‬ ‫באמצעות שיר סיפורי ארוך שהתפרשׂ על פני שלושה עמודי מחברת — סוּ פר בו‬ ‫ל־א ִביב")‪ ,‬מן הסתם עולה חדש‪,‬‬ ‫("היֹה ָהיָ ה ָּבחוּ ר ֶא ָחד‪ָ /,‬היָ ה ְּב ֵת ָ‬ ‫על בחור אחד ָ‬ ‫שנטש את משפחתו שבגולה וקבע את מקומו בארץ ישראל‪ .‬כאן‪ ,‬בארץ‪ ,‬עבד‬ ‫הבחור כפועל‪ ,‬אך לא הצליח להתערות בסביבתו החדשה‪ .‬אפילו את ריקוד‬ ‫"שנֵ י ִל ּבוֹ ת" היו לו‪,‬‬ ‫ה"הורה" לא רקד‪ .‬מה קרה? לבו של הבחור היה חצוי‪ְ ׁ :‬‬ ‫"ל ֲע ָב ִרים ׁשוֹ נִ ים"‪ .‬לב אחד הזכיר לו‬ ‫כלשון המשורר‪ ,‬וכל אחד מהם משך אותו ַ‬ ‫שבחוץ־לארץ מחכים לו ההורים‪ ,‬וקרא לו לצאת אליהם ולנחמם‪ .‬הלב האחר‬ ‫"כל ֶס ַלע ּפֹה ָא ִבי ִהנּ וֹ ‪ָּ /‬כל ֶר ֶגב חוֹ ל ִלי ֵאם"‪ .‬כל זה היה‬ ‫אותת לו כי כאן מקומו — ָּ‬ ‫"וּב ִל ּבוֹ ֵא ׁש התלקך ִ[ה ְת ַל ֵ ּק ַח]" — אלתרמן‬ ‫כאש מתלקחת בלבו‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ְ :‬‬ ‫"בחֹזֶ ק ְוּבעֹז‪ /,‬וְ לֹא ִּכ ּבוּ ָה ֵמי ְּב ָרזִ ים‪ /‬וְ לֹא ּכוֹ סוֹ ת‬ ‫כתב מדי פעם בשגיאות כתיב — ְּ‬ ‫[ ‪] 61‬‬

‫אלתרמן‬

‫ָ ּגזוֹ ז"‪ .‬דימוי הגזוז נגזר‪ ,‬כמובן‪ ,‬מן המשקה המקומי שהיה אז נפוץ ביותר‪ .‬מדי‬ ‫ערב‪ ,‬לאחר סיום יום העבודה‪ ,‬היה הבחור נוהג ללכת לשפת הים‪ .‬שם היה פונה‬ ‫"ש ְל ֶה ֶבת ַ ּג ְעגּ וּ ִעים" הבוערת בלבו‪ .‬אך‬ ‫אל הרוח ומפציר בה לכבות את אותה ׁ ַ‬ ‫דבר לא הועיל‪ :‬אותה השלהבת הלכה וגברה עד ששרפה את לבו עד כלות‪.‬‬ ‫לבסוף מצא הבחור את מותו‪ ,‬וגופתו נסחפה אל הים‪ .‬רק אז נתקררה אותה‬ ‫הלהבה‪" :‬וְ ֻט ְל ְט ָלה ְ ּגוִ ָ ּיה ָק ָרה‪ִּ /‬בזְ רוֹ עוֹ ת יָ ם גּ וֹ ֵע ׁש‪ /,‬וּ ַמיִ ם ְמלוּ ִחים ָק ִרים‪ִּ /‬כ ּבוּ ָּב ּה‬ ‫ֶאת ָה ֵא ׁש"‪.‬‬ ‫רובם של שירי המחברת היו עם זאת בעלי אופי לירי‪ ,‬וניתן בהם ייצוג להלך‬ ‫הרוח של הדובר‪ ,‬המזוהה על פי רוב עם מצבים של עצבות‪ ,‬כאב והעדר סיפוק‪,‬‬ ‫המלווים בכמיהה לעולמות אחרים‪ ,‬מדומיינים‪ ,‬שהם מעבר להישג יד‪ .‬אט־‬ ‫ֻ‬ ‫אט הצטיירה מבין השירים הללו דמותו של המשורר בעל דמות היגון‪ ,‬הנושא‬ ‫על כתפיו את צער העולם (ה־‪ .)Weltschmertz‬האם היתה כאן היענות לפוזה‬ ‫רומנטית ידועה‪ ,‬שאלתרמן הצעיר חש עצמו מחויב אליה או שמא היה כאן‬ ‫מילול של מצבי נפש דיכאוניים שפקדו את הכותב‪ ,‬שהיה אז בעיצומו של גיל‬ ‫יעה‪ֵ /‬עת ַה ַּס ַהר ַּב ּׁ ַש ַחק יִ ַ ּג ּה‪ִ /.‬מ ֶּמ ְר ָחק‬ ‫"עם ִצ ְל ֵלי ָה ַע ְר ַּביִ ם ַא ֲח ֵרי ַה ּׁ ְש ִק ָ‬ ‫ההתבגרות? ִ‬ ‫ְּת ַר ֵחף ּכֹה סוֹ ִדית וּ ְט ִמ ָירה‪ /,‬וְ ִת ְל ַחץ ַעל ַה ֵּלב ַה ּת ָוּגה‪ //.‬הוּ א ֵמ ַאיִ ן הוּ א ָּבא זֶ ה ָה ֶע ֶצב‬ ‫ָה ַר ְך? ַמה ּלוֹ ֵח ׁש‪ָ ,‬מה רוֹ ֵח ׁש זֶ ה ַה ְּכ ֵאב‪ַ /,‬ה ִּנ ּ ָׂשא ִעם ַק ְרנֵ י ַא ְר ָ ּג ָמן ַא ֲחרוֹ נוֹ ת‪ /,‬וּ ָמ ַתי‬ ‫ֶאל ִל ִּבי ִה ְת ַ ּג ֵּנב?" עגמומי לא פחות היה השיר "בלילה" שגם בו נוצר קישור‬ ‫בין הזמן שלאחר שקיעת השמש לבין מצב הרוח העגמומי שבו נתון הדובר‪:‬‬ ‫נוּגה‬ ‫ישית וְ הוֹ ָמה‪ַ /.‬א ְק ׁ ִשיב ׁ ִשיר ֶ‬ ‫"ב ַּליְ ָלה‪ֵ ,‬ליל ֶּכ ֶסף‪ֶ ,‬א ׁ ְש ַמע ִל ְפ ָע ִמים‪ֲ /‬אנָ ָחה ֲח ִר ׁ ִ‬ ‫ַּ‬ ‫ְ‬ ‫ְמ ֻמ ּׁ ָשך וְ רוֹ ֵעד‪ָ /,‬העוֹ ֶלה ִמ ִּנ ְב ֵכי ַהדְּ ָמ ָמה"‪ .‬ומנבכי הלילה הזה בוקעת ועולה שירה‬ ‫הטעונה גם כאב וגם כיסופים‪" :‬הוֹ ! ִמי זֶ ה ַה ּׁ ָשר ְּב ֵלילוֹ ת ַה ּ ְפ ָל ִאים?‪ /‬וּ ִמיהוּ ַה ֶּנ ֱאנָ ח‬ ‫ּכֹה ָעמֹק‪ַ /.‬היְ ִהי זֶ ה ַה ַּס ַהר‪ַ ,‬ה ַ ּצח ַה ַּב ְ ּי ׁ ָשן‪ֶּ /‬בן ַה ֶּמ ֶל ְך ָה ַר ְך ֶה ָענֹג"‪ .‬בהמשך השיר‬ ‫אכן מתברר כי מי ששר את השיר ומשמיע אנחה כה עמוקה אינו אלא הדובר‬ ‫עצמו‪" :‬אוֹ אוּ ַלי ָאנ ִֹכי הוּ א ַה ּׁ ָשר ֶאת ׁ ִש ִירי‪ְּ /,‬ב ַליִ ל ּכ ֵֹסף נֶ ְהדָּ ר וְ דוֹ ֵמם‪ֵ /.‬עת ֵּבינוֹ ת‬ ‫ּכוֹ ָכ ִבים ַל ֲא ָל ִפים ִל ְר ָבבוֹ ת‪ַ /,‬ה ָ ּי ֵר ַח יַ ֲע ֶלה יִ ְתרוֹ ֵמם"‪ .‬וכך גם בשיר הקצר "רוחות‬ ‫ערב" — שמונה שורות סך הכול — היוצר הצלבה בין תמונת הערב היורד לבין‬ ‫המועקה והעגמומיות‪ ,‬אלה המציפות את עולמו הפנימי של הדובר‪" :‬הוֹ ַה ִ ּג ִידי‬ ‫ָעב לוֹ ֶה ֶטת‪ /,‬הוֹ ֱאמֹר ִלי יוֹ ם ָּכ ֶבה‪ /,‬הוֹ ֲענוּ נָ א ִמי ִמ ֵּלא ּכֹה‪ֶ /‬את ִל ִּבי וַ ִ ּי ְרוֶ ה?‪ //‬וְ ַעל‬ ‫ַמה ִ ּי ְל ַאט ִלי ֶח ֶר ׁש?‪ /‬וְ ַעל ִמי יִ ְל ַח ׁש ִלי דּ ֹם?‪ /‬וּ ֵמ ַאיִ ן ָּבא ַה ַ ּצ ַער‪ /‬וּ ֵמ ַאיִ ן ָּבא ַה ֲחלוֹ ם?"‬ ‫אולם‪ ,‬בשונה ממה שהיה בקישינב‪ִ ,‬הרבה אלתרמן בשלב זה של חייו‬ ‫לכתוב שירי אהבה‪ .‬ישנם במחברת כמה וכמה שירים בעלי אופי כללי מאוד‬ ‫המופנים אל ה"את"‪ ,‬אל נערה כלשהי‪ ,‬בלי שיצוין שמה‪ ,‬מקומה או המראה‬ ‫[ ‪] 62‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫הכללי שלה‪ ,‬ולצדם ישנם כמה שירי חלום שבהם נוכחת גם כן דמות של נערה‪,‬‬ ‫כשעל אף ניסוחם המאופק והצנוע ניכר בהם היטב היסוד הארוטי‪ .‬הנה‪ ,‬למשל‪,‬‬ ‫אחד משירי האהבה הראשונים‪ ,‬שנכתב בתנופה ובסגנון קולח למדי‪" :‬וְ ׁשוּב‬ ‫ַא ְּת עוֹ ֶב ֶרת‪ ,‬וְ ׁשוּב ַא ְּת חוֹ ֶל ֶפת‪ְּ /‬כ ֶק ֶרן אוֹ ָרה‪ְּ ,‬ככוֹ ָכב ִמ ְתנוֹ ֵצץ‪ֶ ׁ /‬ש ֵה ִאיר ִל ְר ָג ִעים‬ ‫ישי‪,‬‬ ‫ֶאת ַה ַּליִ ל ַה ּׁ ָשחוֹ ר‪ /‬וְ ָכ ָבה‪ //.‬וְ ׁשוּב ַא ְּת עוֹ ֶב ֶרת‪ ,‬וְ ׁשוּב ַא ְּת חוֹ ֶל ֶפת‪ַּ /‬כ ֲחלוֹ ם ֲח ִר ׁ ִ‬ ‫ְּכ ׁ ִש ָירה דּ וֹ ֵמ ָמה‪ְ /,‬מ ֵל ָאה ַ ּג ְעגּ וּ ִעים‪ּ ַ ,‬ג ְעגּ וּ ִעים נַ ֲע ָל ִמים‪ /‬וְ ַא ֲה ָבה"‪ .‬פחות קולח אך‬ ‫מעט נועז יותר הוא השיר "בליל"‪ ,‬שבו מופיעה הנערה בחלום כשהיא ניצבת‬ ‫לפניו מסתורית ואפופת תעלומה‪ ,‬גופה מעורר בו משיכה‪ ,‬והיא עצמה קוראת‬ ‫"היא ָע ְמ ָדה‪ ,‬וּ ְכמוֹ ‪ַ /‬מנְ ִ ּגינָ ה‬ ‫לו להתקרב אליה‪ .‬אלא שדווקא אז מתפוגג החלום‪ִ :‬‬ ‫יטה‪/‬‬ ‫יה הוֹ ׁ ִש ָ‬ ‫ַר ַּכת ְצ ִליל‪ /,‬נִ ְמ ׁ ְש ָכה ִה ְת ּ ַפ ּׁ ְש ָטה‪ְ /‬ס ִביב גּ וּ ָפ ּה ַה ָ ּק ִליל‪ //.‬וּ ְכמוֹ ֶאת יָ ֶד ָ‬ ‫יטה ִלי דּ ֹם‪ /.‬קוּ ם‪ּ ,‬בוֹ א‪ִ ,‬לי ָא ְמ ָרה‪ /.‬וְ ָגז ַה ֲחלוֹ ם"‪ .‬בשיר אחר‪ ,‬המשחזר גם הוא‬ ‫הוֹ ׁ ִש ָ‬ ‫"וּב ָכל‬ ‫חלום‪ ,‬מתקיים דו־שיח בינו לבינה‪ ,‬אף שהכותב אינו זוכר כלל את תוכנו‪ְ :‬‬ ‫זֹאת טוֹ ב‪ּ /‬כֹה וְ נָ ִעים‪ /‬דְּ ַבר ָמה נָ ע‪ ,‬זָ ז‪ָ ׁ /‬ש ָּמה ִּב ְפנִ ים‪ //.‬דְּ ַבר ָמה ָח ָד ׁש‪ָ ׁ /‬ש ָּמה יֵ הוֹ ם‪/:‬‬ ‫ַח ּ ֵפשׂ ‪ַּ ,‬ב ֵ ּק ׁש‪ִ ּ /‬פ ְתרוֹ ן ַה ֲחלוֹ ם"‪ .‬בשיר שנכתב מאוחר יותר (ד' באדר ב' תרפ"ז) —‬ ‫אלתרמן היה אז כמעט בן ‪ — 17‬מתייחס הדובר אל האישה האהובה כאל מושא‬ ‫לפולחן‪ ,‬כשהשאיפה להשיג את קרבתה של ה"את" מתנסחת בביטויים של‬ ‫כניעה‪ ,‬אפילו התרפסות‪" :‬הוֹ ‪ּ ,‬בוֹ ִאי ַא ְּת ֲא ׁ ֶשר לֹא ֵא ָד ֵע ְך‪ַ /.‬א ְּת ֲא ׁ ֶשר דְּ מוּ ֵת ְך ִמ ֶּמ ִּני‬ ‫נֶ ֶע ְל ָמה‪ /.‬הוֹ ּבוֹ ִאי‪ ...‬וְ ָה ִא ִירי ְּב ַמ ַּבט ֵעינַ יִ ְך‪ /‬נַ ְפ ׁ ִשי ָה ֲעגוּ ָמה‪ //.‬הוֹ ּבוֹ ִאי‪ְ ...‬ל ַר ְג ַליִ ְך‬ ‫ֹאשי דּ וּ ָמם ָאכֹף‪ /.‬וּ ֵמ ֲע ֵלי שְׂ ָפ ַתי‪ַּ /,‬ת ָּמה וּ ְטהוֹ ָרה‪ְּ /.‬ת ִפ ָּלה‬ ‫ִלי ֶא ְכ ַרע‪ְּ /.‬ב ֵצל ְּכנָ ֵפ ְך ר ׁ ִ‬ ‫ַּת ֲערֹף [‪"]...‬‬ ‫כמה מן השירים שנכללו במחברת תיארו את המפגש עם הארץ החדשה‪,‬‬ ‫שאותו חווה אלתרמן הצעיר בעיצומן של אותן שנים‪ .‬לאחר סדרת שירי הים‪,‬‬ ‫שבה נפתחה המחברת‪ ,‬הופיע שיר ראשון מסוג זה‪ ,‬שבו פונה הדובר ישירות אל‬ ‫"ה ּטוּ אֹזֶ ן וַ ֲא ַס ּ ְפ ָרה‪ַ /‬על ָה ָא ֶרץ‪ַ ,‬על ַה ְּת ָמ ִרים‪/.‬‬ ‫נמעניו כדי לשתף אותם בניסיון זה‪ַ :‬‬ ‫ַעל ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ַה ּיוֹ ֶק ֶדת‪ /,‬וְ ַעל ַהחוֹ לוֹ ת ַה ִּמשְׂ ָּת ְר ִעים"‪ .‬הנה‪ ,‬שיר משירי ארץ ישראל‪,‬‬ ‫שכמו אצל רבים מן הכותבים שהגיעו ממזרח אירופה בולט בו מקומם של‬ ‫השמש היוקדת‪ ,‬החום‪ ,‬הזיעה הניגרת‪ .‬בעיקר כתב אלתרמן הצעיר על הזיעה‬ ‫הניגרת‪ ,‬הזורמת לירדן‪ ,‬המתפשטת על חופי הכינרת‪ ,‬הנאגרת אל תוך הסלעים‪,‬‬ ‫"על ַה ֵ ּז ָעה ַה ְמ ַט ְפ ֶט ֶפת‪ַ /‬הנּ וֹ ֶק ֶבת ֶאת ַה ְּס ָל ִעים‪ַ /,‬ה ּׁשוֹ ֶט ֶפת‬ ‫הממלאת את עין הארץ‪ַ :‬‬ ‫ִמן ַה ּב ֶֹקר‪ַ /,‬עד דִּ ְמדּ וּ ֵמי ֵּבין ַע ְר ָּביִ ם"‪ .‬אולם‪ ,‬בדרך משלו‪ ,‬מתקשר המוטיב הראשי‬ ‫שבשיר לנושא הגאולה‪ :‬הזיעה הנשפכת‪ ,‬הניגרת בכול‪ ,‬ממלאת את הגביע‪,‬‬ ‫זה שלתוכו ניגרו תמיד דמעות‪" ,‬דִּ ְמעוֹ ת ּ ֶפ ַגע"‪ ,‬והיא זו שמסמנת את המפנה‬ ‫בגורלו של העם‪ .‬ואכן‪ ,‬עוד מעט יישמע בחלל העולם שופרו של משיח —‬ ‫[ ‪] 63‬‬

‫אלתרמן‬

‫יע ְּכ ָבר נִ ְת ַמ ֵּלא‪ָ /‬ע ָלה‪,‬‬ ‫יח‪ִ /,‬ה ֵּנה יָ ִרים ֶאת זְ רוֹ עוֹ ָתיו‪ַ /.‬ה ָ ּג ִב ַ‬ ‫"ב ִלים ְּכ ָב ָליו ׁ ֶשל ָמ ׁ ִש ַ‬ ‫ָּ‬ ‫ָע ָלה ֲע ֵלי ְ ּגדוֹ ָתיו"‪ .‬ובקריאה המופנית אל אלה הנמצאים "שם" — אולי חשב‬ ‫אז על חבריו שבקישינב — מפציר בהם המשורר למהר ולבוא‪ ,‬לחדול להיות‬ ‫זרים במקומות שהם יושבים בהם‪" :‬וְ ַא ֶּתם ָל ָּמה ׁ ָשם ֵּת ׁ ְשבוּ ?‪ּ /‬בוֹ אוּ ִח ׁיש‪ַ ,‬אל ִּת ְהיוּ‬ ‫זָ ִרים‪ /.‬וַ ֲענֵ ה נָ א ְלקוֹ ל ׁ ִש ַיר ְת ֶכם‪ֵ /,‬הד ַה ְּס ָל ִעים ַה ֶּנ ֱע ָק ִרים!" השיר נכתב בתרפ"ו‪,‬‬ ‫היינו לפחות כמחצית השנה לאחר עגינתה של משפחת אלתרמן בנמל חיפה‪.‬‬ ‫הבולט מבין שירי ארץ ישראל מימי הגימנסיה הוא השיר "משא עמק"‪,‬‬ ‫שאותו כתב כנראה בעקבות טיול שערך בעמק יזרעאל‪ ,‬אם במסגרת הגימנסיה‬ ‫ואם בחברת אביו‪ ,‬אשר בתוקף תפקידו ִהרבה לשוטט בארץ‪ .‬בעת כתיבת השיר‬ ‫היה בוודאי אלתרמן ער לכך שהעמק היה נושא בהחלט נפוץ בקרב המשוררים‬ ‫שפעלו באותה התקופה‪ ,‬אחד מהם היה אברהם שלונסקי‪ .‬אולם מה שמפתיע‬ ‫בשיר הוא שמשא העמק נישא על ידי העמק עצמו‪ ,‬והוא־הוא שפונה אל מי‬ ‫שבא בתחומיו בכינוי הנודע "בן אדם"‪ ,‬שהוא צורת הביטוי הנקוטה בנבואת‬ ‫יחזקאל ביחס לאופן הפנייה של האל אל הנביא (למשל יחזקאל ב א)‪ .‬כך יוצא‬ ‫שהעמק עצמו הוא זה שקורא לנמען לחבור אליו‪ ,‬להטיל עליו את גופו ולהבין‬ ‫את רזיו‪ ,‬והוא זה שמעלה בזיכרון את פרשת מלחמתו של שאול המלך‪ ,‬שאמנם‬ ‫נחל תבוסה באותה הזירה‪ ,‬אך מת מות גיבורים (שמואל א לא)‪ .‬אולם לא בזה‬ ‫תם סיפור העמק‪ :‬בני עמו של אותו המלך — הלוא הם חלוצי ההתיישבות בעמק‬ ‫יזרעאל — חוזרים ונוטים את אוהלם על אדמת העמק‪ ,‬ומשם הם יוצאים בלב‬ ‫מלא שמחה כשאתיהם על שכמם כדי לעבוד את האדמה‪" .‬וַ ֲאנִ י ֶא ׁ ְש ַמע" —‬ ‫יהם‪ְּ /‬בפוֹ ְצ ָצם ַס ְל ֵעי ָמגוֹ ר ֵּבין‬ ‫"א ְק ׁ ִשיב קוֹ לוֹ ת ַר ֲע ֵמ ֶ‬ ‫ממשיך העמק את נאומו — ַ‬ ‫יתן‪ְּ /,‬ב ָה ְפ ָכם‬ ‫ֶה ָה ִרים‪ /.‬וַ ֲאנִ י ֶא ׁ ְש ַמע ׁ ִש ָירם ָה ַעז‪ַ ,‬ה ִּמ ׁ ְש ַּת ּ ֵפ ְך‪ְּ /‬ב ִמ ׁ ְש ְּב ֵרי נָ ָהר ּבוֹ ֵט ַח וְ ֵא ָ‬ ‫ִר ְב ֵדי ַא ְר ִצי ַהדְּ ׁ ֵשנָ ה‪ְּ /‬בזָ ְר ָעם ַא ְד ַמת שְׂ דוֹ ַתי ָה ְר ָח ִבים"‪ .‬בשורות האחרונות של‬ ‫השיר חוזרת ומופיעה דמותו של המלך שאול‪ ,‬הנראה כשהוא מפנה מבט אל‬ ‫"א ְך ַה ַּמ ָּבט ַא ֵחר‪ָ ,‬מ ֵלא הוּ א אוֹ ר ִּת ְקוָ ה‪ /‬וְ ֵח ׁ ֶשק‬ ‫העמק‪ .‬אלא שמעתה מבטו שונה‪ַ :‬‬ ‫ַה ַח ִ ּיים יָ ֵהל ִמ ּתוֹ ְך ּתוֹ כוֹ "‪ .‬בהכרזה דרמטית זו — הכורכת עבר והווה‪ ,‬והממירה‬ ‫תבוסה בניצחון ומוות בחיים — מגיע השיר לסיומו‪ .‬בשולי השיר רשם אלתרמן‬ ‫את המקום ואת התאריך שבהם נכתב השיר — תל אביב‪ ,‬ט'־י"ב באייר תרפ"ו‬ ‫— מה שמעיד כי על חיבורה של יצירה זו‪ ,‬המחזיקה לא פחות מ־‪ 64‬שורות‪,‬‬ ‫העמוסה שלל של רמיזות ספרותיות והטעונה פתוס לאומי והיסטורי‪ ,‬שקד‬ ‫המשורר לא יום אחד אלא ארבעה ימים תמימים!‬ ‫את דמותו של שאול המלך‪ ,‬שהיה נערץ עליו‪ ,‬העמיד אלתרמן במרכזו של‬ ‫שיר נוסף המתמקד‪ ,‬כטשרניחובסקי לפניו‪ ,‬בפרק האחרון בחייו — המלחמה על‬ ‫[ ‪] 64‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫הרי גלבוע וקצו הטרגי של המלך‪ .‬השיר נפתח לאחר תום הקרב‪ :‬המלך שוכב‬ ‫פצוע‪ ,‬כשלצדיו בניו‪" ,‬גּ וּ ֵרי ַה ְּכ ִפיר"‪ ,‬שנפלו אחד־אחד במערכה‪ .‬הבתים הבאים‬ ‫מחזירים את הקורא אל מה שהתרחש קודם לכן — תחילה אל המפגש בין שאול‬ ‫לשמואל המתקיים בתיווכה של בעלת האוב ערב צאתו לקרב‪ ,‬שבו מנבא הנביא‬ ‫את קצו‪ ,‬ואחר כך אל הקרב עצמו‪ ,‬שבו התמודד המלך באומץ לב עם הפלשתים‬ ‫"ש ֵקט‪ִ ,‬ח ֵ ּור ַעל ֲחנִ יתוֹ ‪ /‬נָ ַפל‬ ‫אף כי לבסוף נוחל בו תבוסה‪ .‬וכאן מגיע רגע השיא‪ָ ׁ :‬‬ ‫"ע ְבדּ וֹ "] ַרק הוּ א ָר ָאה מוֹ תוֹ ‪ַ /,‬רק הוּ א ַעל גּ וּ פוֹ‬ ‫ַה ֶּמ ֶל ְך ַה ְמנֻ ָ ּצח‪ /‬נַ ֲערוֹ [תחילה כתב ַ‬ ‫נֶ ֱאנַ ח"‪ .‬בהמשך מסמן הכותב קו מפריד ולאחריו הוא מוסיף לשיר עוד בית אחד‬ ‫"היְ ָתה דְּ ָמ ָמה‪ ,‬דְּ ַבר‬ ‫— בית שבו מתואר מראה שדה המערכה לאחר מות המלך‪ָ :‬‬ ‫יעה ֲא ַד ְמדַּ ּמוֹ ת‪ְּ /‬ב ַל ַהב ַה ֲחנִ ית‬ ‫ָמה ּכוֹ ֵאב‪ /,‬וּ ְמ ֵלא ַע ְצבוּ ת‪ָּ ,‬ב ֲאוִ יר ִר ֵחף‪ַ /.‬ק ְרנֵ י ׁ ְש ִק ָ‬ ‫ֹאש שְׂ ַבע ַה ָ ּיגוֹ ן‪ָ /‬ענְ דוּ ֶאת זֵ ר ַה ִּנ ָ ּצחוֹ ן"‪ .‬מנקודת המבט‬ ‫ִה ְב ִריקוּ עוֹ ד‪ /...‬וְ דֹם‪ָ ,‬לר ׁ‬ ‫של אלתרמן זוכה המלך שאול לזיכוי מלא‪ :‬הוא זה שיצא להילחם מלחמת‬ ‫גבורה בפלשתים‪ ,‬הוא האיש שבניו מסרו את נפשם במערכה‪ ,‬והוא שעשה במו‬ ‫ידיו את המעשה הנאצל בכך ששם קץ לחייו! בכך‪ ,‬ולוּ גם לאחר מותו‪ ,‬מוצג‬ ‫המלך שאול כמי שניצח במלחמה‪ ,‬אף על פי שלמעשה נוצח בה‪.‬‬ ‫חותמו של התנ"ך‪ ,‬שלימודו היה למקצוע מועדף בגימנסיה הרצליה‪ ,‬היה‬ ‫למעט השיר "משא‬ ‫מורגש בעוד כמה מן השירים שחיבר אלתרמן‪ .‬יתר על כן‪ֵ :‬‬ ‫עמק"‪ ,‬רוב השירים ובהם מוטיבים מן התנ"ך הופיעו בעמודים האחרונים‬ ‫של המחברת‪ ,‬משמע שנכתבו בשלב מאוחר יחסית של לימודיו בבית הספר‪.‬‬ ‫אלתרמן כתב בלדה על פרשת מרד אבשלום (שמואל ב יג־יט)‪ ,‬ובה הדגים שוב‬ ‫את הנטייה הקיימת בו ואף את היכולת לכתוב שיר בעל אופי סיפורי‪ .‬אווירה‬ ‫קודרת שורה על העיר‪ .‬בחדרי הארמון פנימה נשמעת תפילתו של דוד‪ ,‬אף כי‬ ‫שמו לא נזכר כלל‪ .‬הקול קול בכי‪ ,‬תחינה ותפילה — ָהשיבו לי את הנער! הלילה‬ ‫יורד‪ ,‬הכוכבים מנצנצים ברקיע‪ ,‬בחוצות העיר נשמעת גילת ההמון‪ ,‬בן המלך‬ ‫המורד הובס בקרב‪ ,‬וצבא המלך נחל ניצחון‪ .‬אך בארמון עצמו שורר אבל‪:‬‬ ‫ילים‪ָ /.‬ה ַא ְרמוֹ ן ְּב ִד ְמ ַמת ֵא ֶבל‪ /‬דּ ֹם נִ ָּבט‬ ‫"קוֹ ל ִצ ְלצוּ ל‪ֻּ ,‬ת ּ ִפים וָ נֵ ֶבל‪ִ ׁ /.‬שיר‪ָ ,‬מחוֹ ל וַ ֲח ִל ִ‬ ‫ְ‬ ‫ֲאפוּ ף ְצ ָל ִלים‪ָ ׁ /.‬שם ַמ ְל ָא ְך ָטהוֹ ר ּפוֹ ֵר ַח‪ָ ׁ /,‬שם ּבוֹ ֵדד ִעם יְ גוֹ נוֹ ‪ /,‬יֵ ְב ְּך ַה ֶּמ ֶלך ַה ְמנַ ֵ ּצ ַח‪/,‬‬ ‫יִ ְת ַא ֵּבל ָה ָאב ַעל ְּבנוֹ "‪ .‬שונה באופיו היה השיר שכותרתו כללה ציטטה מתהלים‬ ‫כלי‬ ‫ל־ע ָר ִבים ְּבתוֹ ָכ ּה ָּת ִלינוּ ִּכנּ וֹ רוֹ ֵתינוּ "‪ .‬בגוף השיר פונה הדובר אל ֵ‬ ‫"ע ֲ‬ ‫קלז ב‪ַ :‬‬ ‫הנגינה של גולי בבל‪ ,‬ובאמצעותם אל הגולים עצמם‪ ,‬ומתריע בפניהם על דרך‬ ‫"‪...‬חזֹר נַ ֲחזֹר‬ ‫ָ‬ ‫הייסורים הצפויה להם בגלות‪ ,‬אף שבסופה הם עתידים להיגאל‪:‬‬ ‫יתר‪ְּ ,‬כזֶ ֶרם דָּ ם ָאדֹם‪ִּ /.‬ת ָּנשֵׂ א‬ ‫יעה ַ ּגם ׁ ְש ַע ְת ֶכם ָהרוֹ ְמ ָמה‪ָ /,‬אז ִמ ָּכל ֵמ ָ‬ ‫ֲהלוֹ ם‪ /,‬וְ ִה ִ ּג ָ‬ ‫ּ‬ ‫ֹאחז וְ נִ ּ ֵפץ‬ ‫ת־ב ֶבל ַה ּׁ ְשדוּ ָדה [‪ַ ]...‬א ׁ ְש ֵרי ׁ ֶשי ֵ‬ ‫"ב ָּ‬ ‫ְּבעֹז ׁ ִש ַירת ַה ְּנ ָק ָמה"‪ .‬זו השירה של ַּ‬ ‫[ ‪] 65‬‬

‫אלתרמן‬

‫ל־ה ָּס ַלע" (פסוקים ח־ט)‪ .‬כך שחזר אלתרמן את האפיזודה הידועה‬ ‫ֶאת־ע ָֹל ַליִ ְך ֶא ַ‬ ‫של גולי בבל היושבים ומבכים את גורלם‪ ,‬שנחקקה בזיכרון האומה‪ ,‬כשהוא‬ ‫משרבב לתוכה נימה עתידנית המבשרת את קץ הגלות‪ .‬השיר השלישי הוא‬ ‫"ראשית חזון"‪ ,‬ובו מתואר מעמד ההתגלות של שמואל הנביא בעת ששימש‬ ‫"ע ִלי‪ֵ ,‬ע ִלי‪ ,‬הוֹ ׁ ְש ַמע! ֵע ִלי ֲאנִ י יָ ֵרא!‪/...‬‬ ‫משרתו של עלי הכוהן (שמואל א ג)‪ֵ :‬‬ ‫ֵע ִלי ִל ִּבי דְּ ַבר ָמה ִלי ֶח ֶר ׁש ְמנַ ֵּבא‪ֵ /,‬ע ִלי הוֹ ִה ְתעוֹ ֵרר!‪ְ ׁ — ...‬שמוּ ֵאל‪ְ ׁ ,‬שמוּ ֵאל ֵל ְך‬ ‫ׁ ְש ַכב‪ִ /‬ל ְּב ָך ַאל ָּת ׁ ִשית ַל ֲחלוֹ מוֹ ת ַה ּׁ ָשוְ א"‪ .‬ובבית החותם את השיר‪" :‬וּ ְל ַאט ְל ַאט‪,‬‬ ‫ְּכמוֹ ַקו אוֹ ר ָע ַליִ ְך‪ ,‬רוֹ ֵטט‪ /,‬יָ ַרד ּ ִפ ֵ ּזז ַעל ּ ְפנֵ י ַה ַּנ ַער ֶה ָח ֵרד‪ /.‬וְ הוּ א ֵה ִבין — ַע ָּתה‪,‬‬ ‫אשוֹ נָ ה ֶאת קוֹ ל ָה ֱאל ִֹהים"‪ .‬קרוב לוודאי ששיר זה נכתב‬ ‫ְּב ֵליל ַה ְּנדוּ ִדים‪ָ ׁ /,‬ש ַמע ָל ִר ׁ‬ ‫בהשראתו של שיר בשם "התגלות" שאותו הציב אברהם שלונסקי בראש הקובץ‬ ‫בגלגל שראה אור ב־‪ ,1927‬אף שההתכוונות של שלונסקי בשיר היתה שונה‪.‬‬ ‫ויש שהיה מפליג בשיריו למחוזות אחרים המנותקים לחלוטין מעצמו ומן‬ ‫הסביבה שבה חי את חייו‪ :‬בשיר שנקרא "ההלך"‪ ,‬שנוסחו היה קרוב לזה של‬ ‫ה"ליד" הגרמני‪ ,‬שרטט אלתרמן דמות של הלך שמקלו בידו‪ ,‬הנודד בשדות‬ ‫וביערים‪ ,‬סביבו סער וסופה‪ ,‬גשם ושלג‪ ,‬בגדיו הבלויים רטובים מן הגשם ורגליו‬ ‫"א ְך הוּ א זְ קוּ ף קוֹ ָמה וְ ַא ִּמיץ ֵלב‪,‬‬ ‫קופאות מקור‪ ,‬אך כל אלה לא ירתיעו אותו‪ַ :‬‬ ‫יהם לוֹ נָ ִתיב‪ֱ /.‬א ֵלי ׁ ֶש ֶמ ׁש ַהדְּ רוֹ ר ָה ְרחוֹ ָקה‪ַ ,‬היְ ִח ָידה‪ֶ /,‬אל ּכוֹ ַכב‬ ‫יַ ֲעבֹר‪ /‬וְ יַ ְב ִקיע ֵּבינֵ ֶ‬ ‫ָהאוֹ ָרה וְ ַה ִ ּזיו"‪ .‬בפנייה דרמטית אל הקוראים המובאת בבית האחרון של השיר‬ ‫מבקש הדובר לסייע לו‪ ,‬לנודד‪ ,‬להגיע ליעדו‪" :‬וְ ָהיָ ה ִאם ִּת ְר ֶאה ֶאת ַה ֵה ֶל ְך ַה ָּלז‪/‬‬ ‫נָ א ַח ֵ ּזק ֶאת רוּ חוֹ וְ נַ ֵחם‪ִּ /.‬כי ְרחוֹ ָקה ִהיא ַד ְר ּכוֹ ‪ֲ ,‬ח ׁשוּ ָכה וּ ְכ ֵב ָדה‪ /‬וְ ַה ַּס ַער עוֹ ד ַעז‬ ‫וְ זוֹ ֵעם"‪ .‬והיתה גם הבלדה הנוגעת ללב על אב ובתו‪ ,‬שהאב — המוצג כקצין‬ ‫עתיר תהילה — ניצב בה אל מול מיטתה של בתו הגוססת אובד וחסר אונים‪.‬‬ ‫בתמונת הפתיחה של השיר נראה האב רכוב על סוס בדרכו לטירה‪ ,‬שם שוכבת‬ ‫"במוֹ ְראוֹ ת ַה ִּמ ְל ָח ָמה‪ֵּ /,‬בין נַ ֲח ֵלי‬ ‫בתו החולה‪ .‬בצר לו הוא נושא תפילה להצלתה‪ְּ :‬‬ ‫אתי ִה ְת ַח ֵּנן ַּב ֵ ּק ׁש‪ֲ /.‬א ָבל ַע ָּתה‪ַ ,‬ע ָּתה‬ ‫אתי ִל ׁישוּ ָעה‪ /‬לֹא ָּב ִ‬ ‫דָּ ִמים וָ ֵא ׁש‪ָ /,‬אז לֹא ָק ָר ִ‬ ‫ֶא ְכ ַרע‪ָ /‬אכֹף ָל ָא ֶרץ קוֹ ָמ ִתי‪ַ /,‬ע ָּתה ֶא ׁ ְש ֲא ָלה‪ֶ ,‬א ְת ּ ַפ ֵּלל‪ִּ /‬ב ִּתי‪ִּ ,‬ב ִּתי ָה ׁ ִש ָיבה ִלי!" אלא‬ ‫בחולייה‪ ,‬ואילו האב שב ופונה אל האל‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫שלבלדה נועד סוף טרגי‪ :‬הבת מתה‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫הפעם לא בתחינה אלא במחאה‪ .‬וכך הוא אומר לו‪'" :‬לוּ ֲאנִ י ִּב ְמקוֹ ְמך‪ְ /,‬לך ָאז‬ ‫לֹא עוֹ ַל ְל ִּתי ּכֹה"‪.‬‬ ‫בשירים שכתב בראשית ימיו בארץ ישראל נפרד אלתרמן בהדרגה מן‬ ‫ההברה האשכנזית ששלטה בשירים שכתב בחוץ־לארץ‪ .‬לאט־לאט נמוגה‬ ‫אפילו השפעתו המאגית כמעט של ביאליק‪ ,‬אף כי לא באופן מוחלט‪ .‬הוא נפתח‬ ‫מעט יותר לשירת טשרניחובסקי‪ ,‬קלט משהו משלונסקי‪ ,‬אך למעשה מצא עצמו‬ ‫[ ‪] 66‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫בשלב זה כשהוא מחוץ למעגל ההשפעה של השירה החדישה‪ ,‬המודרניסטית‬ ‫והאוונגרדית שהחלה להיכתב בארץ באותן שנים ממש‪ .‬שהרי באמצע שנות‬ ‫העשרים‪ ,‬בעת שמשפחת אלתרמן הגיעה לארץ‪ ,‬היתה הסצנה הספרותית‬ ‫בארץ ישראל נתונה בעיצומה של תסיסה גדולה שחוללה שינוי תוכני וסגנוני‬ ‫מרחיק לכת בשירה‪ .‬נראה עם זאת שאלתרמן לא התחבר לזה כלל‪ ,‬הוא עדיין‬ ‫היה שבוי בעגה השירית שאליה סיגל את עצמו עוד בקישינב‪ .‬הוא גם לא‬ ‫פיתח קול משלו‪ ,‬לעתים קרובות נטה אל הקלישאה‪ ,‬אך הוא הוכיח כישרון‬ ‫ספרותי‪ ,‬שליטה בלשון והתמצאות טובה בכלים הבסיסיים של אמנות השיר‪.‬‬ ‫מגוונת ומשתנה‪ ,‬הוא כתב‬ ‫הוא גם לא שקט אל השמרים — כתיבתו היתה ֻ‬ ‫שירים קצרים‪ ,‬שירים ארוכים‪ ,‬ליריקה בצד שירים בעלי אופי סיפורי‪ ,‬שירים‬ ‫בנימה אישית ולצדם שירים שהתוכן שלהם ציבורי או לאומי‪ .‬בשיריו ידע גם‬ ‫להיענות למציאות החדשה שנוצרה בארץ‪ :‬הדבר ניכר בביטויים של אהבת‬ ‫הארץ‪ ,‬באזכור נופיה‪ ,‬בשימוש התכוף בפסוקים או במוטיבים הלקוחים מן‬ ‫התנ"ך‪ ,‬בתחושה ההיסטורית שליוותה את השירים‪ ,‬וכמובן בנימה הפטריוטית‬ ‫שבצבצה פה ושם‪ .‬עם זאת נמנע אלתרמן מלפרסם ולו שיר אחד משיריו‪ ,‬אם‬ ‫באחד מפרסומי בית הספר ואם בעיתונות הספרותית‪ .‬הוא אף לא קרא את‬ ‫השירים באוזני חבריו כפי שנהג לעשות בקישינב‪ .‬האם ידע המשורר הצעיר את‬ ‫מגבלותיו? או שמא היה מי שגלה אז את אוזנו? ייתכן שהיה זה יצחק אלתרמן‪,‬‬ ‫האב שהכיר בכישרונותיו המופלגים של הבן‪ ,‬שידע להעניק לו את כל העידוד‬ ‫הדרוש‪ ,‬אך כמחנך ואדם בעל טעם ספרותי הכיר בכך שעדיין לא הגיעה שעתו‬ ‫להתגלות‪ .‬ולכן אמר לו‪ :‬לאט לך‪ ,‬הנער!‬

‫ד‬ ‫טקס הסיום של מחזור יז בגימנסיה הרצליה נערך ב־‪ 18‬ביולי ‪ 19.1929‬משתתפי‬ ‫הטקס נאספו באולם המרכזי של בית הספר‪ ,‬כשעל הבמה — המקושטת בדגלים‬ ‫— ניצבו תמונותיהם של אבות הציונות‪ :‬תאודור הרצל‪ ,‬מקס נורדאו‪ ,‬אחד העם‪,‬‬ ‫ולצדם תמונותיהם של נשיא ההסתדרות הציונות חיים ויצמן‪ ,‬של יושב ראש‬ ‫הקרן הקיימת לישראל מנחם אוסישקין‪ ,‬של שר החוץ הבריטי הלורד בלפור‬ ‫ושל הפיזיקאי פרופ' אלברט איינשטיין — מיוזמי הקמתה של האוניברסיטה‬ ‫העברית והסמל הנעלה של המדע המודרני‪ .‬בשורות הראשונות ישבו מורי‬ ‫המוסד‪ ,‬חברי הוועד המפקח‪ ,‬התלמידים הבוגרים ואורחיהם‪ ,‬ואילו השורות‬ ‫האחוריות נתפסו על ידי תלמידים ובוגרים מן המחזורים הקודמים‪ .‬הטקס נערך‬ ‫[ ‪] 67‬‬

‫אלתרמן‬

‫במעמד מנהל מחלקת החינוך הממשלתית‪ ,‬מר באומן‪ ,‬שלכבודו נוגן גם ההמנון‬ ‫האנגלי‪" .‬אם אין עוד במחזורים האחרונים אותו הרטט המיוחד שהיה מלווה‬ ‫את המחזורים הראשונים‪ ,‬הרי בכל־זאת עוד חרד הלב בשעת הפרידה" — אמר‬ ‫ד"ר מוסנזון בנאומו‪ ,‬שהיה הנאום המרכזי בטקס‪ .‬הוא איחל הצלחה לתלמידים‬ ‫היוצאים לדרך חדשה‪ ,‬הזכיר את מי שעומדים לנסוע ללימודים בחוץ־לארץ‬ ‫והביע תקווה כי משתלמים אלה יזדרזו לחזור ארצה כדי להיות בה ל"אזרחים‬ ‫נאמנים"‪ .‬בהתרגשות רבה הזכיר מוסנזון את הטיול השנתי של הגימנסיה‪,‬‬ ‫שהרחיק הפעם עד לעבר הירדן‪ ,‬ואשר הותיר רושם עמוק בלב התלמידים‪.‬‬ ‫לאחר הנאומים הגיע תורם של התלמידים‪ :‬הם נקראו אל הבמה‪ ,‬ולכל אחד‬ ‫מהם הוענק עותק של תמונת המחזור שהם נמנו עמו‪ .‬תמונת המחזור הוכנה‬ ‫בעבורם על ידי הצלמנייה "פרוגרס"‪ :‬מתחת לכותרת "הגמנסיה הרצליה —‬ ‫המחזור השבעה עשר" התנוסס סמל בית הספר ועליו האותיות "געה" ["גמנסיה‬ ‫עברית הרצליה"]‪ ,‬כשבשולי התמונה משובצים איורים של בית הספר ושל‬ ‫מפות העולם — אות וסימן לשילוב שבין אופיו המקומי של המוסד לבין המבט‬ ‫הרחב והאופק האוניברסלי שביקש להנחיל לתלמידיו‪ .‬בהבלטת יתר הוצבו‬ ‫במרכז התמונה תצלומיהם של מורי בית הספר ומנהליו — שתי תמונות גדולות‬ ‫במיוחד של ד"ר חיים בוגרשוב ושל ד"ר בן־ציון מוסנזון עטורי הזקן‪ ,‬וסביבם‬ ‫תמונותיהם של יתר המורים — ד"ר י"ל מטמן־כהן‪ ,‬ד"ר י"ל ברוך‪ ,‬דוד לוין‪,‬‬ ‫דוד שמעונוביץ‪ ,‬ד"ר צפרוני‪ .‬פרט למורה להתעמלות צבי נשרי‪ ,‬הופיעו כל‬ ‫מורי בית הספר כשהם לובשים מקטורן‪ ,‬וכמה מהם אף עונבים עניבה‪ .‬מסביב‬ ‫לתמונות המורים‪ ,‬במעגל שני‪ ,‬נפרשׂ ו תמונותיהם המוקטנות של התלמידים‬ ‫והתלמידות‪ ,‬כשמתחת לתמונה‪ ,‬באותיות זעירות‪ ,‬נכתב שמם‪ :‬תחילה האות‬ ‫הראשונה של השם הפרטי — מחמת צמצום המקום — ואחר כך שם המשפחה‪.‬‬ ‫על גבי תמונת המחזור נראים דיוקנאותיהם של ‪ 64‬בוגרות ובוגרים‪ ,‬ביניהם‬ ‫בנימין אברונין‪ ,‬הרצל אשכנזי‪ ,‬נחום בוגרשוב‪ ,‬לאה ביאליק‪ ,‬מיכה ברכוז‪ ,‬נעמי‬ ‫גליקסון‪ ,‬יעקב זכאי‪ ,‬רנה טיבר‪ ,‬יצחק כץ‪ ,‬זאב לוין‪ ,‬אריה לרנר‪ ,‬נח מוזס‪ ,‬תמר‬ ‫מוסנזון‪ ,‬שושנה מטמן‪ ,‬זמירה מני‪ ,‬מזל עטיה‪ ,‬עמנואל קרסיק‪ ,‬שרגא שפס‪,‬‬ ‫לאה שלוש — וכמובן נתן אלתרמן‪ .‬תמונתו של התלמיד נ' אלתרמן שובצה‬ ‫בשורה השנייה מלמעלה מצד ימין‪ :‬אלתרמן‪ ,‬המיישיר מבט אל המצלמה‪ ,‬גווֹ‬ ‫זקוף‪ ,‬נראה בתמונה כעלם חמודות — פנים מוארכות‪ ,‬מצח גבוה‪ ,‬שׂ ער גלי‬ ‫המסורק היטב בצדדיו‪ ,‬עצמות לחיים בולטות‪ ,‬עיניים פקוחות לרווחה‪ .‬וכמובן‬ ‫גם הוא — כמו מרבית התלמידים — מופיע בתצלום כשהוא לבוש בחולצה לבנה‬ ‫מגוהצת היטב‪ ,‬מכופתרת ועטורת צווארון‪.‬‬ ‫[ ‪] 68‬‬

‫הנושארה תירבעה היסנמיגה‬

‫ביום ‪ 23‬באוגוסט‪ ,‬קצת יותר מחודש מאז תמה שנת הלימודים‪ ,‬החל‬ ‫לשטוף את הארץ גל של מהומות דמים שפרצו ביוזמת הערבים ושזכה לכינוי‬ ‫"מאורעות תרפ"ט"‪ .‬עמודי החדשות של העיתונים היומיים‪ ,‬שנקראו בשקיקה‬ ‫בבית אלתרמן‪ ,‬בישרו על מעשי הרג שביצעו ערבים ביהודים בירושלים‪,‬‬ ‫בחברון‪ ,‬בחיפה‪ ,‬בצפת‪ ,‬במוצא‪ ,‬בעין זיתים וביישובים אחרים‪ .‬במשך שבוע‬ ‫ימים נמנו ‪ 133‬הרוגים — ‪ 60‬מהם רק בחברון — ונוסף להם ‪ 339‬פצועים‪.‬‬ ‫יותר מ־‪ 8,000‬איש נמלטו ממקומות מגוריהם והיו לפליטים‪ .‬היתה זו הפעם‬ ‫השנייה מאז כינון המנדט הבריטי שבה פרץ סכסוך מזוין בין האוכלוסייה‬ ‫היהודית לבין האוכלוסייה הערבית‪ ,‬ובלב רבים נתעוררו חששות ואף פחדים‬ ‫ביחס לעתיד המפעל הציוני‪ .‬הכותרות המובלטות בעיתונים‪ ,‬תמונות ההרוגים‬ ‫שתפסו את הדף הראשון וכן המאמרים רואי השחורות ביטאו את הזעזוע הכבד‬ ‫שפקד את היישוב העברי‪ ,‬ואשר אט־אט חלחל גם בקרב התפוצה‪ .‬עם זאת לא‬ ‫מנעה מציאות מעורערת זו ממשפחת אלתרמן — שהתבססה יפה מאז הגיעה‬ ‫לארץ — להתכנס בתוך עצמה ולתכנן את עתידו המקצועי של הבן‪ ,‬שזה עתה‬ ‫סיים את לימודיו בבית הספר התיכון‪ .‬אף שפעלו בארץ שני מוסדות להשכלה‬ ‫גבוהה — הטכניון והאוניברסיטה העברית — הנוהג המקובל בקרב משפחות‬ ‫רבות מבני המעמד הבינוני היה לשגר את בוגרי בתי הספר התיכונים ללימודים‬ ‫בחוץ־לארץ‪ ,‬בעיקר משום שמצאי מקצועות הלימוד שהוצעו גם בירושלים‬ ‫וגם בחיפה היה יחסית מוגבל‪ .‬האוניברסיטאות שאליהן היה מקובל לנסוע היו‬ ‫במרכז אירופה או במערבה‪ ,‬אל רובן היה אפשר להגיע בנסיעה של ימים אחדים‬ ‫באונייה ואחר כך ברכבת‪ ,‬גם שכר הלימוד היה בהישג יד‪ .‬יחד עם זה הטילו‬ ‫מסעות לימודים אלה עומס כלכלי על המשפחה‪ ,‬אך מי שיכול היה לעמוד‬ ‫בנטל היה עושה את המאמץ הראוי‪ ,‬בעיקר כשמדובר היה ברכישת מקצועות‬ ‫פרקטיים‪ ,‬כאלה ששכרם בצדם‪.‬‬ ‫יצחק אלתרמן‪ ,‬שהיה בעל הדעה במשפחתו‪ ,‬נטה לחשוב כי מקצועות כמו‬ ‫רפואה או אולי הנדסה חקלאית עשויים להתאים לבנו‪ ,‬והם אף עשויים להבטיח‬ ‫את עתידו הכלכלי‪ .‬אף כי היה תלמיד מצוין בספרות וחיבוריו זכו להד חיובי‪,‬‬ ‫ואף שהתעסקותו בכתיבת שירה היתה בגדר סוד גלוי‪ ,‬איש לא העלה על הדעת‬ ‫את האפשרות שנתן ילמד מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬שם‬ ‫כבר לימדו באותן שנים היסטוריה‪ ,‬פילוסופיה וספרות עברית‪ .‬כשדובר על‬ ‫רפואה או על חקלאות נראתה צרפת יעד מתאים ללימוד מקצועות אלה — לא‬ ‫מעט משום שנתן למד צרפתית כמקצוע בחירה בבית הספר והוכיח שליטה‬ ‫טובה למדי בלשון זו‪ .‬סוכם אפוא שהוא ייסע תחילה אל האוניברסיטה של פריז‬ ‫[ ‪] 69‬‬

‫אלתרמן‬

‫(ה"סורבון")‪ ,‬שם ילמד מקצועות יסוד במדעי הטבע‪ ,‬שהם חיוניים להמשך‬ ‫לימודיו‪ ,‬בין שיהיו אלה לימודי רפואה ובין שיהיו אלה לימודי חקלאות‪ .‬בתוך‬ ‫כך יסתגל אל הסביבה החדשה ויחזק את הידע שלו בצרפתית‪ ,‬גם הכתובה‬ ‫וגם הדבורה‪ .‬ואילו את ההחלטה הסופית ביחס לתחום הלימודים העתידי יהיה‬ ‫אפשר לדחות עד לסוף השנה הראשונה‪.‬‬ ‫ביום ‪ 11‬בספטמבר קיבל אלתרמן לידיו את הדרכון של ממשלת המנדט‪,‬‬ ‫ומיד אחר כך החל בהכנות לקראת יציאתו לחוץ־לארץ‪ .‬הוא היה אז בדיוק‬ ‫בן ‪ ,19‬באוגוסט ציין את יום הולדתו‪ ,‬ולמעשה היתה זו יציאתו הראשונה מן‬ ‫הבית ומן החממה שגוננה עליו תמיד‪ .‬גם בשנות הנדודים הארוכות שבהן עברו‬ ‫מעיר לעיר וממדינה למדינה‪ ,‬היה אלתרמן מוקף בבני משפחתו שהעניקו לו‬ ‫חום ותמיכה בלתי מוגבלים‪ .‬עתה היה עליו להיפרד לזמן ממושך מן הנפשות‬ ‫שהקיפו אותו — אביו הנערץ‪ ,‬אמו האוהבת‪ ,‬סבתו סטרנה פרידה ששימשה לו‬ ‫כל השנים כמעין אומנת ואחותו הצעירה לאה‪ ,‬שעמה נהג לצאת מדי בוקר‬ ‫בדרכם אל בניין הגימנסיה‪ .‬את אשרת הכניסה לצרפת לצורך לימודים קיבל‬ ‫אלתרמן בקונסוליה הצרפתית בירושלים ממש ברגע האחרון‪ ,‬ב־‪ 1‬באוקטובר‪,‬‬ ‫וכבר למחרת היום‪ ,‬ב־‪ 2‬באוקטובר‪ ,‬עזב את הארץ‪ .‬זה היה שלושה ימים בלבד‬ ‫לפני ראש השנה תר"ץ‪ ,‬שחל באותה שנה ב־‪ 5‬באוקטובר‪ .‬שנת הלימודים בפריז‬ ‫עמדה להיפתח ב־‪ 2‬בנובמבר‪ ,‬ועל פי חישוב הזמנים היה עליו לצאת בתאריך‬ ‫זה‪ ,‬אף אם נמנע ממנו להישאר בארץ לימי החגים‪ .‬בבוקרו של אותו יום‪2 ,‬‬ ‫באוקטובר‪ ,‬עזב נתן אלתרמן את הבית שברחוב סירקין‪ ,‬שם התגוררה משפחתו‬ ‫באותה עת‪ ,‬ויצא בלוויית אביו לנמל יפו‪ .‬הוא היה לבוש באופן מוקפד‪ ,‬כיאה‬ ‫למי שיוצא ללימודים באירופה‪ ,‬בידו מזוודה אחת ועל זרועו מונח מעיל גשם‪.‬‬ ‫בנמל יפו בדקו הפקידים את הניירות שברשותו‪ ,‬ולאחר שנוכחו לדעת שהכול‬ ‫תקין‪ ,‬החתימו את דרכונו‪Government of Palestine — Exit — 2 Oct. 1929, :‬‬ ‫‪ .Jaffa, Frontier Control‬זה היה גם הרגע להיפרד מאביו‪ ,‬להתחבק אתו ולקבל‬ ‫ממנו את ברכת הדרך‪ .‬אחר כך עלה על אחת הסירות שהובילו אותו ללב ים‪,‬‬ ‫שם המתינה האונייה שאמורה היתה להפליג למרסיי עוד באותו היום‪ .‬לדידו‬ ‫של אלתרמן זו היתה תחילתה של דרך חדשה שהוא נקרא ללכת בה‪ ,‬לראשונה‬ ‫לבדו‪ ,‬באין איש עמו‪ ,‬כשהוא נושא את עיניו לעבר הבלתי נודע‪20.‬‬

‫[ ‪] 70‬‬

‫פרק שלישי‬

‫בין פריז לננסי‬ ‫(‪)1932-1929‬‬

‫א‬ ‫במשך שישה ימים נסע אלתרמן באונייה "פרובידנס" בדרכו מיפו לנמל מרסיי‪,‬‬ ‫ומשם המשיך ברכבת לפריז — מהלך שמונה שעות כמעט‪ .‬למזלו נמצאה לו‬ ‫על האונייה חבורה של צעירים ארץ־ישראלים שנסעו גם הם לצרפת‪ ,‬כמה מהם‬ ‫ללימודים; בין אלה היה צעיר בן גילו‪ ,‬חיים גמזו שמו‪ ,‬שסיים את הגימנסיה‬ ‫הרצליה רק שנה אחת לפניו‪ .‬גמזו‪ ,‬יליד העיר צ'רניגוב שבאוקראינה‪ ,‬עלה‬ ‫לארץ עם הוריו בגיל ‪ 13‬וגדל גם הוא בתל אביב‪ .‬אלתרמן וגמזו התקרבו זה לזה‬ ‫מאז יומם הראשון באונייה; הם חלקו תא משותף‪ ,‬שהושג ביוזמתו של גמזו‪,‬‬ ‫יחד עלו על הרכבת במרסיי וכשהגיעו לפריז נהגו זה עם זה כאילו הם חברים‬ ‫ותיקים‪ .‬אלתרמן היה אמנם מסויג‪ ,‬שומר מרחק‪ ,‬לא מרבה בדברים‪ ,‬אך עם זאת‬ ‫חש קרבה עזה לחברו הפעלתן ובעל התושייה‪ ,‬ולכן כבר בצעדיהם הראשונים‬ ‫בעיר הגדולה התיר לעצמו להיסמך על יוזמותיו ועל חוש המעשה שלו‪.‬‬ ‫אותות הסתיו הורגשו בפריז‪ :‬על המדרכות‪ ,‬בשולי העצים‪ ,‬היו פזורים עלי‬ ‫שלכת מצהיבים‪ ,‬החשכה ירדה על העיר בשעות הערב המוקדמות ובאוויר‬ ‫הורגשה קרירות‪ .‬עייפים מן הדרך הארוכה ירדו אלתרמן וגמזו מן הרכבת ב"גאר‬ ‫דה ליאון"‪ ,‬ובצרפתית‪ ,‬שהיתה עדיין מגומגמת בפיהם‪ ,‬שאלו בדלפק המודיעין‬ ‫של התחנה כיצד להגיע לרובע הלטיני‪ ,‬הרובע שבו שכנה האוניברסיטה ושבו‬ ‫התרכזו חלק גדול מן הסטודנטים שלמדו בפריז‪ .‬את הלילה הראשון עשו במלון‬ ‫קטן ומוזנח לא הרחק מכיכר ה"סורבון"‪ ,‬ולמחרת בבוקר קיבלו כתובת של מלון‬ ‫המשכיר חדרים לסטודנטים לתקופות ממושכות‪ .‬שם המלון היה "ארמיטאז'"‬ ‫(‪ )Ermitage Hotel‬ברחוב ארמיטאז' ‪ 42‬בבלוויל (‪ ,)Belleville‬שכונה שהיתה‬ ‫מאוכלסת בעיקר בפועלים ובמהגרים‪ ,‬מהם לא מעט יהודים‪ .‬על לוח שבחזית‬ ‫המלון היה חרוט באותיות מוזהבות‪" — Tout Confort :‬כל הנוחיות" — אך‬ ‫בעצם היה זה מלון זול ומוזנח‪ ,‬חדר המדרגות היה צר ומתפתל‪ ,‬הפרוזדורים‬ ‫[ ‪] 71‬‬

‫אלתרמן‬

‫צרים‪ ,‬החדרים קטנים והמקלחות והשירותים היו משותפים לכל הדיירים‪.‬‬ ‫בקומת הקרקע של הבניין היה בראסרי בשם ‪ L'Ermitage‬שבו היה אפשר‬ ‫לשתות קפה ולקבל ארוחות קלות‪ .‬אלתרמן וגמזו שכרו חדר משותף ובו מיטה‬ ‫אחת גדולה‪ ,‬שולחן קטן וארון‪ .‬את המיטה נהגו לחלוק ביניהם‪ .‬מצבו הכלכלי‬ ‫של גמזו היה בכי רע‪ ,‬והוא נאלץ לעבוד לפרנסתו בכל מיני עבודות מזדמנות‪,‬‬ ‫תחילה בשטיפת מכוניות ואחר כך בניקוי קרונות רכבת‪ .‬לעומתו הגיע אלתרמן‬ ‫לפריז ובכיסו סכום כסף להוצאות ראשונות‪ ,‬ובהמשך קיבל תמיכה חודשית‬ ‫ממשפחתו בארץ‪ ,‬אף כי גם זו היתה בצמצום רב‪1.‬‬ ‫צרפת של הרפובליקה השלישית היתה מדינה שחיה עדיין בצלה של‬ ‫מלחמת העולם הראשונה‪ .‬שלום ורסאי אמנם החזיר למדינה את אלזס לורן‬ ‫והאימפריה הקולוניאלית אף התרחבה‪ ,‬אולם המדינה נקלעה לשורה של‬ ‫משברים פוליטיים ובעיקר פיננסיים‪ .‬בזה אחר זה עבר השלטון מן הימין אל‬ ‫השמאל ובחזרה‪ ,‬וזאת על רקע של משבר מתמשך שנבע מהוצאות המלחמה‬ ‫הגדולות‪ ,‬מאי־קבלת הפיצויים המובטחים מגרמניה וכן מהשפעת האינפלציה‬ ‫בגרמניה על מצב המטבע בצרפת‪ .‬בשנת ‪ 1926‬התמנה המנהיג הלאומני ֵרימון‬ ‫פואנקרה להיות ראש ממשלה זו הפעם השנייה‪ ,‬ובמהלך כהונה זו עשה הרבה‬ ‫לייצוב המטבע‪ .‬אולם התפטרותו מראשות הממשלה בעקבות מחלה ביולי‬ ‫‪ 1929‬החזירה את הדברים לקדמותם‪ :‬המדינה סבלה מאי־יציבות מדינית גוברת‬ ‫והולכת וממשלותיה היו קצרות ימים‪ .‬על המתרחש בצרפת למד אלתרמן מן‬ ‫העיתון‪ ,‬שכן כבר מן הימים הראשונים ניצל את מעט הצרפתית שידע כדי‬ ‫לנסות לקרוא עיתון יומי‪ .‬קריאת העיתון היומי‪ ,‬הרגל מושרש שהביא אתו‬ ‫מבית אבא‪ ,‬הרחיבה במידה ניכרת את אוצר המילים שלו ואת יכולתו להתמודד‬ ‫עם חומר כתוב בצרפתית‪ .‬גמזו עשה מאמצים דומים‪ ,‬ובתוך זמן לא רב קנו‬ ‫שניהם מושג בסיסי על מה שמתרחש סביב‪.‬‬ ‫לא פחות מן הפוליטיקה היה לשניהם עניין בסצנה הספרותית והאמנותית‬ ‫בפריז‪ .‬לשם כך הקפיד אלתרמן לקרוא מדי שבוע את ה־‪,Nouvelles littéraires‬‬ ‫שבועון פופולרי לענייני ספרות‪ ,‬שבו יכול היה לקרוא סיפורים ושירים ולקבל‬ ‫רושם ראשוני על מה שקורה סביבו בתחום זה‪ .‬אולם מה שלכד יותר מכול את‬ ‫לבו היה העיר פריז‪ .‬לגבי אלתרמן — שהיה עלם רגיש‪ ,‬סקרן ובעל טעם מעודן‬ ‫— עוררה העיר תדהמה מוחלטת‪ .‬מעולם לא ראה עיר שכזאת‪ ,‬שהיתה כה שונה‬ ‫מקישינב המזרח־אירופית‪ ,‬ובוודאי מתל אביב — העיר הים־תיכונית הצעירה‪,‬‬ ‫הלבנה והמפולשת — שאליה החל להתמכר מאז בא להתגורר בה עם הוריו‬ ‫באביב של שנת ‪ .1925‬אלתרמן היה מוקסם מן הבתים העתיקים והמעוטרים‪,‬‬ ‫[ ‪] 72‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫מהרחובות ומהסמטאות הקטנות שרוצפו באבנים קטנות‪ ,‬מן הגשרים הרבים‬ ‫שנישאו מעל לנהר הסינה‪ ,‬מן השדרות שבהן היו נטועים עצי אזדרכת‪ .‬בימי‬ ‫ראשון‪ ,‬שבהם היה פנוי מלימודים‪ ,‬הרבה לסייר ברחובותיה של פריז ולבקר‬ ‫בשכיות החמדה שלה — לעתים לבדו‪ ,‬לעתים בחברתו של גמזו‪ ,‬שבתוך זמן‬ ‫קצר ביותר נעשה בן בית במוזאונים של העיר‪ .‬הוא ביקר אצל הבוקיניסטים‬ ‫שליד גדות הנהר‪ ,‬עלה למרומי מגדל אייפל‪ ,‬סייר לאורך שדרות האליזה וכיכר‬ ‫הקונקורד (‪ ,)Place de la Concorde‬שוטט בגני הלוקסמבורג‪ ,‬האזין למיסה של‬ ‫יום ראשון בקתדרלה של נוטרדאם‪ ,‬פעם אף יצא יחד עם גמזו לביקור בארמון‬ ‫ורסאי שמחוץ לעיר ובמשך יום שלם סיירו בחדרי הארמון ובגנים המקיפים‬ ‫אותו‪ .‬בעיקר נהנה אלתרמן מן החשיפה לרבעים השונים של פריז — למונפארנס‪,‬‬ ‫שהיה ביתם של הסופרים והאינטלקטואלים; לרובע מונמרטר (‪,)Montmartre‬‬ ‫שבמרכזו התנשאה לגובה הכנסייה הלבנה של הסאקרה קר‪ ,‬ושלמרגלותיה‬ ‫התגודדו ציירים לעשרות שניסו למכור את יצירות האמנות שלהם; לרובע לה‬ ‫האל‪ ,‬שבו היה השוק הישן‪ ,‬וסביבו מסעדות‪ ,‬מרתפי יין ושפע בלתי נדלה של‬ ‫מקומות בילוי‪ .‬בסיועו הנמרץ של גמזו למד להכיר את המוזאונים של פריז‬ ‫ויחד שוטטו ימים על ימים באולמות רחבי הידיים של הלובר‪ ,‬בייחוד באלה‬ ‫בא ָּמניה של אירופה‪.‬‬ ‫שבהם הוצגו הציורים והפסלים של הגדולים ָ‬ ‫בלימודיו בסורבון נתן אלתרמן עדיפות למדעי הטבע‪ ,‬זאת כהכנה ללימודי‬ ‫רפואה או חקלאות‪ .‬גמזו לעומתו תכנן ללמוד משפטים‪ ,‬אך בשלב זה נרשם‬ ‫לקורסים בספרות‪ ,‬בפילוסופיה ובתולדות האמנות‪ .‬הקורסים שלהם הקדיש‬ ‫אלתרמן את רוב זמנו היו במתמטיקה‪ ,‬בפיזיקה‪ ,‬בכימיה ובפיזיולוגיה‪ .‬היתה‬ ‫לו יכולת לימוד טובה של מקצועות אלה‪ ,‬גם אם לא מזהירה‪ ,‬ובהיותו שקדן‬ ‫ובעל מוטיבציה חזקה הגיע בכל אחד מהם להישגים משביעי רצון‪ .‬אולם נפשו‬ ‫נמשכה לדברים אחרים לגמרי‪ :‬השפה הצרפתית הילכה עליו קסם‪ ,‬והוא עשה‬ ‫כל מאמץ כדי לשפר את שליטתו בה‪ .‬הוא קרא את הפרוזאיקנים הצרפתים‬ ‫הגדולים — בלזק‪ ,‬סטנדאל‪ ,‬הוגו‪ ,‬ובעיקר הרבה לקרוא שירה מודרנית‪ :‬בודלר‪,‬‬ ‫ורלין‪ ,‬רמבו‪ ,‬אפולינר‪ .‬רושם מיוחד עשה עליו פרנסואה ויון‪ ,‬משורר בן המאה‬ ‫החמש עשרה‪ ,‬מחברן של בלדות נפלאות‪ ,‬שנמצא אשם ברצח והועלה לגרדום‪.‬‬ ‫לא אחת ניסה אלתרמן לתרגם שירה צרפתית לעברית‪ ,‬כשהוא נעזר במילון‬ ‫צרפתי־אנגלי‪ ,‬שכן מילון צרפתי־עברי לא היה אז בנמצא‪ .‬פעם ניסה לתרגם‬ ‫שירים של בודלר‪ ,‬בהזדמנות אחרת תרגם את ויון‪ .‬כמו גמזו נמשך גם הוא אל‬ ‫התאטרון‪ ,‬ויחד ביקרו ב"קומדי פרנסז"‪ ,‬התאטרון הממלכתי של צרפת‪ ,‬שם‬ ‫הוצגו מחזותיהם של גדולי הקלסיקה הצרפתית — רסין‪ ,‬קורניי ומולייר‪ .‬אך‬ ‫[ ‪] 73‬‬

‫אלתרמן‬

‫לא פחות משאהב את הספרות היפה ואת התאטרון הקלסי נמשך אלתרמן אל‬ ‫פריז האחרת — זו של מועדוני הלילה הדחוסים והמיוזעים‪ ,‬שבהם אפשר היה‬ ‫לשתות‪ ,‬להאזין לזמרי שנסונים השרים בליווי אקורדיון ולפגוש ליד הבר נשים‬ ‫צעירות בלבוש מתגרה שהיו זמינות למין חופשי‪ ,‬לעתים בתשלום‪ .‬למי שסיים‬ ‫זה עתה את הגימנסיה הרצליה וגדל בסביבה פוריטנית למדי היה המפגש הזה‬ ‫מפתה ומסעיר‪2.‬‬ ‫ובלילות‪ ,‬בשעות שבהן שהה לבדו בחדר — גמזו יצא אז לעבוד — כתב‬ ‫אלתרמן שירים‪ ,‬כפי שנהג לעשות בקישינב‪ ,‬כפי שנהג לעשות בתל אביב‪.‬‬ ‫"לֹא ֵא ַדע ַעל ָמה ֵע ִטי ּכוֹ ֵתב —‪ְּ /‬ב ֵלב ַה ֵּליל ֲאנִ י ּ ְפקוּ ַח ַע ְפ ַע ּ ַפיִ ם‪ֶ ׁ /.‬ש ֶקט‪ָּ .‬כ ָכה‬ ‫ַה ְ ּז ַמן ָע ַלי ׁשוֹ ֵטף‪ְ ׁ /,‬שעוֹ נִ י נוֹ ֵק ׁש ְּכ ַג ְל ַ ּגל ֵר ַחיִ ם"‪ 3.‬אלתרמן כתב אז שירים רבים‪,‬‬ ‫ואף שאלה היו מלוטשים בהרבה מן הדברים שהצטברו במחברותיו הקודמות‬ ‫חשב גם אותם לבלתי ראויים לדפוס‪ ,‬ולכן נמנע מכל ניסיון לפרסם אותם‪ .‬כל‬ ‫מה שכתב נשאר גנוז במחברתו‪ .‬חלק ניכר מן השירים היו בעלי ממד אישי‪:‬‬ ‫אלתרמן הרבה לכתוב על געגועיו הביתה‪ ,‬על הבדידות השורה עליו‪ ,‬על נשים‬ ‫אשוֹ ן‪ַ ,‬ה ּקוֹ ֵר ַע ֵלב‬ ‫"את ַה ׁ ּ ִשיר ָה ִר ׁ‬ ‫שהסעירו אותו ועל ההיקסמות שלו מפריז‪ֶ .‬‬ ‫ְּב ָפ ִריז‪ְ /‬ל ַא ָּבא וּ ְל ִא ָּמא ֶא ְכ ּתֹב‪ֶ /‬א ְכ ְּתבוֹ ֵעת יָ ִחיד ָאנ ִֹכי ַּב ֶח ֶדר‪ /‬וּ ְד ָמ ָמה ַּת ֲעטֹף"‪ .‬על‬ ‫"א ָּמא ׁ ֶש ִּלי‪ ,‬יָ בוֹ א יוֹ ם‪ /‬וְ ֵא ׁ ֵשב ְל ִצדֵּ ְך‪ַ /.‬על‬ ‫געגועיו לאמו בלה כתב שיר נפרד‪ִ :‬‬ ‫ַה ַּס ּ ָפה ַה ְמ ֻר ּ ֶפ ֶדת‪ֶ ׁ /‬ש ֵא ֶצל ַה ִ ּקיר ַה ָ ּורֹד‪ /‬וְ ָא ַמ ְר ִּתי ָאז‪ֶ :‬ע ֶרב ֶא ָחד ְּב ָפ ִריז‪ִּ /,‬ב ְהיוֹ ִתי יְ ִח ִידי‬ ‫יתי ֵא ַליִ ְך ְמאֹד"‪ .‬בין השירים האלה‪ ,‬שהוקדשו להורים‪ ,‬בלט‬ ‫ְּב ַח ְד ִרי ֶה ָח ׁ ֵש ְך‪ָּ /‬כ ִל ִ‬ ‫שיר קצר מאוד‪ ,‬שנכתב בעקבות קבלת מכתב ששיגר אליו אביו יצחק אלתרמן‪.‬‬ ‫"ב ִמ ׁ ְשעוֹ ל ָה ִרים ַר ְג ְל ָך ַאל ִּת ּמוֹ ט‪ַ /‬א ָּתה ֱא ֵלי ּ ִפ ְס ָ ּגה נוֹ ַצ ְר ָּת‬ ‫עליו הוא כותב כך‪ְּ :‬‬ ‫אתי‪ַ /,‬א ָּבא טוֹ ב ׁ ֶש ִּלי!‪ַ /‬א ָּתה ָּכל ָּכ ְך ִה ְכ ַּב ְד ָּת‪ /‬וְ ָכל ָּכ ְך הוֹ ַק ְר ָּת נֵ ֶטל ַא ְמ ַּת ְח ִּתי"‪.‬‬ ‫ְלשֵׂ ִ‬ ‫הדברים מדברים בעד עצמם‪ :‬אלתרמן הצעיר אהב את אביו‪ ,‬הוקיר אותו‪ ,‬חש‬ ‫כלפיו אסירות תודה — אך מעל לכול ראה בו את האיש שנועד להוביל אותו‪,‬‬ ‫את בנו‪ ,‬אל הפסגה‪ .‬צנוע‪ ,‬ביישן‪ ,‬נחבא אל הכלים‪ ,‬מגמגם — כזה היה אז נתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שאף נמנע מלגלות לחברו לחדר‪ ,‬חיים גמזו‪ ,‬שהוא כותב שירים‪ .‬אך‬ ‫בלבו פנימה ידע כבר אז כי נועד לגדולות‪.‬‬ ‫בשירים אלה‪ ,‬כמו גם בשירים אחרים‪ ,‬נתן אלתרמן ביטוי לתחושת הבדידות‬ ‫"ב ּׁ ָשעוֹ ת ַה ָּללוּ ַמ ֲא ִפיל ַח ְד ִרי‪ /‬וְ ָהיוּ ְּכ ָת ָליו‬ ‫שפקדה אותו‪ ,‬בעיקר בשעות הלילה‪ַּ :‬‬ ‫ָסגֹל וְ זַ ֲהרוּר‪ֲ /.‬ח ָללוֹ ָצ ִמיג‪ ,‬יִ ְר ַ ּגע ְללֹא ׁ ַש ְב ִריר‪ /,‬רוּ ַח ְּת ַפ ְּל ֶגנּ וּ ְּכ ַב ְר ּבוּ ר"‪ .‬אך מה שבכל‬ ‫"אז יֵ ׁש ַ ּגם ׁ ֶש ָּבאת ַא ְּת‪,‬‬ ‫זאת הקל עליו וחילץ אותו מבדידותו היה מגע עם אישה‪ָ :‬‬ ‫ר־ח ֵ ּור‪ /‬וּ ֶמ ֶתק ּ ֶפה‬ ‫וּמ ַע ֶ ּג ֶבת‪ַ /‬מדַּ יִ ְך יַ ׁ ְש ִחירוּ‪ ,‬יִ ְל ּ ְפתוּ ֵ ּגוֵ ְך‪ָ /.‬ל ְך ּ ָפנִ ים ַּכ ּׁ ַשיִ ׁש ַה ִח ֵ ּו ִ‬ ‫ְ ּגבוֹ ָהה ְ‬ ‫ְ‬ ‫ּ‬ ‫וּמ ַח ֵיך"‪ .‬אלתרמן הרבה לכתוב על ה"את" — לעתים היתה זו דמות הנמצאת‬ ‫ּבוֹ ֶכה ְ‬ ‫[ ‪] 74‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫ושאתה הוא בא במגע‪ .‬לעתים היו אלה נשים מרוחקות שאליהן הוא‬ ‫קרוב אליו ִ‬ ‫נשא את נפשו‪ .‬אחת מן הנשים שעליהן כתב נקראה בשם עדה‪ ,‬אחרת הוזכרה‬ ‫בראשי תיבות בלבד — ‪ — H.R.‬אישה נוספת זכתה לכינוי ‪ ,La Viennoise‬כלומר‬ ‫"הווינאית"‪ .‬אל "הווינאית" פונה הדובר בלשון עטורה בציורים‪ ,‬כשכולו מלא‬ ‫מוּת ְך‪ַ /‬על ֶר ַקע ֶע ְר ָ ּג ִתי הוֹ ַפ ַע ְּת ַקו ָל ָקו‪ַ /‬ה ּיוֹ ם ׁ ָש ַמיִ ם ַרנּ וּ ְּכ ֻח ֵּלי‬ ‫יתי דְּ ֵ‬ ‫"ה ּיוֹ ם ׁ ִש ִ ּו ִ‬ ‫ערגה‪ַ :‬‬ ‫יפים ּ ִפ ּכוּ ְּכנַ ֲהרוֹ ת זָ ָהב"‪ .‬וישנה עוד אישה אחת‪ ,‬שמה רימונד‪ ,‬וכשמה גם‬ ‫ֵח ְך‪ְ /‬ר ִצ ִ‬ ‫שם השיר‪ .‬רימונד היא זונה ילידת פרובנס‪ ,‬שהיתה תלמידת בית ספר עד שמלאו‬ ‫לה ‪ ,15‬ולפתע השתנו חייה — כפי שהיא עצמה מספרת בגילוי לב למשורר‪,‬‬ ‫הלקוח‪ .‬כיום היא מתגוררת ברובע מונמרטר‪ ,‬שאליו התנקזו הזונות ובתי הבושת‬ ‫"מ ָ ּצ ֳה ַריִ ם ַעד ׁ ַש ֲח ִרית ֲאנִ י ָּכאן"‪,‬‬ ‫ית ּה ׁ ֶשל ֵרימוֹ נְ ד‪ִ ,‬‬ ‫של פריז‪ .‬רובע זה הוא למעשה ֵּב ָ‬ ‫"צ ְר ָפ ִתית וְ ָאמוּ ר"‪ amour ,‬היינו "אהבה"‪.‬‬ ‫ובו היא נוהגת לדבר בשתי שפות — ָ‬ ‫בשיר‪ ,‬שנכתב ב־‪ 6‬ביוני ‪ ,1930‬שחזר אלתרמן בהתרגשות את מגע הקסם שזכה‬ ‫יה ְ ּגדוֹ לוֹ ת וּ ׁ ְשחוּ מוֹ ת‪ָ ׁ /,‬ש ָד ּה‬ ‫לו בחברתה של רימונד‪" :‬יָ ָד ּה ְּב ַכ ּ ִפי מוּ נָ ָחה‪ֵ /.‬עינֶ ָ‬ ‫"קדוֹ ׁ ָשה ְמ ֻע ָּנה"‪ .‬וכך התבטא גם‬ ‫אלי ְמ ֻע ְר ָטל"‪ .‬על רימונד עצמה דיבר כעל ְ‬ ‫ַה ּ ְׂש ָמ ִ‬ ‫בפני חיים גמזו‪" .‬אתה יודע‪ ,‬גמזו" — אמר לו פעם‪ ,‬בסגנונו של בודלר — "יש‬ ‫כל־כך הרבה שירה בבתי הבושת"‪ .‬ונוכח תמיהתו של חברו הוסיף ואמר‪" :‬יש‬ ‫בהם גם פיוט ולא רק זימה‪ ,‬לא רק לכלוך"‪.‬‬ ‫והיו השירים שבהם כתב על פריז‪ ,‬העיר שמשכה כל כך את לבו ושבכתיבתו‬ ‫עליה ניסה שוב ושוב למצוא את המילה הנכונה‪ .‬כך בשיר שנכתב בעת שבתו‬ ‫ב־‪ ,Tuleries‬כפי שרשום בשולי השיר‪ ,‬ובו תיאור פלסטי של הגן המרהיב‬ ‫"את ַ ּגן ַה ְּטיוּ ֶל ִרי ַא ְרמוֹ ן ׁ ָשחֹר חוֹ ֵבק‪ְ ּ /‬פ ָס ִלים ָק ְפאוּ ְּב ַגן‬ ‫בלבה של פריז‪ֶ :‬‬ ‫השוכן ִ‬ ‫ַה ְּטיוּ ֶל ִרי‪ֵ /‬עת יָ צוּ ף יָ ֵר ַח‪ְ ,‬ל ִמ ׁ ְש ֶּתה ׁשוֹ ֵתק‪ִ /‬צ ְל ֵלי ַמ ְלכוּ ת ּבוֹ ְּבוַ דַּ אי עוֹ ְב ִרים"‪.‬‬ ‫ה"תו ֶׂס ֶסת ְּכ ׁ ַש ְמ ּ ָפן"‪,‬‬ ‫בהמשך השיר התייחס אלתרמן גם אל כיכר הקונקורד ּ‬ ‫ואף הפנה את מבטו אל ה־‪ ,Place de l'Etoile‬שבו ניצב שער הניצחון‪ ,‬ושלו‬ ‫"כמוֹ ָחזוֹ ן ָרחוֹ ק‪ ,‬לֹא יֵ ָא ֵמן‪ַ ׁ /‬ש ַער ַה ּכוֹ ָכב ַּב ּׁ ֶש ֶמ ׁש יִ ּׁ ָש ֵטף"‪.‬‬ ‫העניק שם עברי‪ְּ :‬‬ ‫אך פריז היתה גם העיר הקרה‪ ,‬המאיימת‪ ,‬זו שבה הפרט מרגיש בודד ונטול‬ ‫"ב ֵלב ַה ַּליְ ָלה ִלי נִ ְפ ַּתח ׁ ַש ַער —‪ֲ /‬אנִ י רוֹ ֶאה ְרחוֹ ב ׁ ָש ֵמם ֵמ ִא ׁיש‪ַּ /.‬ביִ ת ֵא ֶצל‬ ‫אחיזה‪ְּ :‬‬ ‫ַּביִ ת ִמ ְתיַ ֵ ּצב ַמ ֲח ִר ׁיש —‪ /‬מוֹ ָרא יָ צוּ ק ַּב ֵ ּצל‪ִּ ,‬ב ְרצוּ ַעת ַה ְּכ ִב ׁיש‪ַּ /,‬ב ּׁ ָש ַמיִ ם ַס ַהר"‪.‬‬ ‫וישנה פריז המושכת‪ ,‬המפתה‪ ,‬האפלולית‪ ,‬שאותה הוא מגלה רק בשעות‬ ‫הלילה ודווקא בשוליים של העיר — למשל בשיר שהדובר מפליג בו לצפון‬ ‫"אנִ י ַעל ְ ּגזוּ זְ ְט ַרת ֵּבית ָק ֶפה ְּב ָפ ִריז‪ /,‬נִ ְכ ִחי ָה ְרחוֹ ב‬ ‫העיר‪ ,‬לרובע ‪ֲ :Saint-Denis‬‬ ‫ית ִרים‬ ‫— נָ ָהר ְמ ֻע ׁ ּ ַשת ַ ּגל [‪ /]...‬זוֹ ֵעת ֲחצוֹ ת וְ זֶ ה רוֹ ַבע ַסן דֶּ נִ י —‪ִּ /‬כנּ וֹ ר ַמ ְב ֶּכה ֵמ ָ‬ ‫יהן אוֹ ְמרוֹ ת‪ּ :‬בֹא! ִּכ ׁ ְש ָל ִטים"‪ .‬אך מעל‬ ‫יסי נָ ׁ ִשים ְּכ ִפ ְת ֵחי ְמאוּ ָרה‪ /‬וּ ְפנֵ ֶ‬ ‫ְמרוּ ִטים‪ִ /.‬ר ֵ‬ ‫[ ‪] 75‬‬

‫אלתרמן‬

‫לכול הלך אלתרמן שבי אחרי היופי הבלתי נדלה של בירת צרפת‪ ,‬שאותו‬ ‫היטיב לבטא בשורות שכתב דווקא מחוץ לפריז; זאת בשיר שנכתב בעת‬ ‫"צא ֶאל ִּכ ַּכר קוֹ נְ קוֹ ְרד ִמ ַ ּגן‬ ‫שעשה את חופשת הקיץ הראשונה שלו בתל אביב‪ֵ :‬‬ ‫ַה ְּטיוּ ֶל ִרי —‪ֲ /‬עבֹר ַעד ַאטוּ ַאל ִּבשְׂ דוֹ ת ֱא ִליזֵ יי —‪ָ /‬א ֵמן ְּת ַפ ֵּלל‪ֱ ,‬אל ִֹהים ַאדִּ ִירים!‪/‬‬ ‫יכה נֶ ֱע ַרם ּפֹה ּ ְפ ֵאר ׁ ֶש ָּכזֶ ה?!"‬ ‫ֵא ָ‬

‫ב‬ ‫שנתו הראשונה של אלתרמן בצרפת נמשכה למעשה רק כתשעה חודשים‪ .‬הוא‬ ‫הגיע לפריז בראשית אוקטובר ‪ ,1929‬ובסוף יולי‪ ,‬משנסתיימה תקופת הבחינות‪,‬‬ ‫מיהר לחזור הביתה לחופשת הקיץ‪ .‬לאחר נסיעה של יום ברכבת למרסיי ושישה‬ ‫ימים באונייה ממרסיי ליפו מצא אלתרמן את עצמו שוב בתל אביב הקטנה‪,‬‬ ‫המוּ כרת לו היטב‪ ,‬בדירה שברחוב סירקין‪ ,‬ובחיקה החמים של משפחתו —‬ ‫אביו‪ ,‬אמו‪ ,‬סבתו ואחותו‪ .‬הוא היה אז בן עשרים‪ ,‬תמיר‪ ,‬מקורזל שׂ ער‪ ,‬לבן‬ ‫פנים‪ ,‬רציני ומופנם מאוד‪ .‬אלתרמן ניצל את חודשי הקיץ כדי לקרוא דברים‬ ‫שהחמיץ במשך השנה — ספרים חדשים‪ ,‬עיתונים שהצטברו‪ ,‬וכמובן כתבי עת‬ ‫ספרותיים‪ ,‬ישנים וחדשים‪ .‬הוא קרא מדי יום את הארץ‪ ,‬בסופי שבוע הקפיד‬ ‫לקרוא את דבר‪ ,‬בעיקר בשל מוסף הספרות המשובח של העיתון‪ ,‬ובסקרנות‬ ‫מיוחדת עיין בעיתונים הספרותיים המובילים‪ :‬מאזנים‪ ,‬ביטאונה הרשמי של‬ ‫אגודת הסופרים‪ ,‬וכתובים‪ ,‬עיתונם של הסופרים הצעירים‪ ,‬שקרא תיגר על דור‬ ‫המייסדים‪ .‬הוא היה נתון אז בבולמוס של קריאת ספרות צרפתית‪ ,‬שנחשף לה‬ ‫לראשונה בפריז‪ .‬כשבא אליו יצחק כץ‪ ,‬גם הוא בוגר הגימנסיה הרצליה‪ ,‬כדי‬ ‫לברר פרטים בקשר ללימודים בצרפת‪ ,‬מצא אותו יושב על המרפסת וקורא‬ ‫מחזה מאת רסין‪ 4.‬בה בעת הרבה להערות שירים אל מחברתו‪ ,‬אך בשלב זה‬ ‫עדיין לא חשב על פרסום‪ .‬הוא המשיך לעסוק בזה בחשאי‪ ,‬ורק אביו — שהיה‬ ‫איש אמונו והמדריך הרוחני שלו — היה בסוד העניינים‪ .‬במהלך הקיץ הרבה‬ ‫אלתרמן לשוחח עם בני משפחתו על המשך הלימודים בצרפת‪ .‬השאלה שעמדה‬ ‫על הפרק היתה אם ללמוד רפואה או חקלאות‪ .‬לבסוף נפל הפור על חקלאות‪,‬‬ ‫שנחשב למקצוע המפרנס את בעליו‪ ,‬מה גם שהיה בו נופך ציוני; שהרי בזה‬ ‫ניתן לתרום לפיתוחה של הארץ שכלכלתה התבססה בעיקר על חקלאות‪.‬‬ ‫שיקול נוסף היה משך הלימודים‪ ,‬שהעניק עדיפות לחקלאות על רפואה‪ .‬נתון‬ ‫זה הקל בהחלט על אלתרמן — שנפשו לא יצאה כלל לא לרפואה ולא לחקלאות‬ ‫— לקבל את ההחלטה לבחור במקצוע זה‪.‬‬ ‫[ ‪] 76‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫בסתיו ‪ 1930‬החל אפוא פרק חדש בחייו של נתן אלתרמן‪ .‬ב־‪ 22‬באוקטובר‪,‬‬ ‫כשבוע לאחר החגים‪ ,‬עלה שוב על אונייה ביפו‪ ,‬ומשם הפליג למרסיי‪ ,‬וממרסיי‬ ‫המשיך ברכבת — הפעם לא לפריז‪ ,‬אלא לכיוון צפון־מזרח‪ ,‬לעיר ננסי‪ .‬בננסי‬ ‫היה מכון ללימודי חקלאות‪ ,‬או בשמו המלא‪Institut Agricole et Colonial :‬‬ ‫‪"( de Nancy‬המכון לחקלאות וללימודים קולוניאליים של ננסי")‪ ,‬שהיה חלק‬ ‫מן האוניברסיטה של ננסי‪ .‬הלימודים במכון התקיימו בשני מכוני משנה‪ :‬המכון‬ ‫החקלאי והמכון הקולוניאלי‪ .‬אלתרמן בחר ללמוד במכון החקלאי במסגרת‬ ‫תוכנית בת שנתיים לקבלת דיפלומה של "אגרונום"‪ .‬המכון הציע גם תוכניות‬ ‫בהנדסה חקלאית‪ ,‬בבוטניקה‪ ,‬בזואולוגיה‪ ,‬וכן תוכנית בכימיה ובגאולוגיה‪.‬‬ ‫מטעמים שונים נטה יצחק אלתרמן להעדיף את ננסי על מקומות כמו מונפליה‪,‬‬ ‫גרנובל או טולוז‪ ,‬שגם בהם למדו חקלאות‪ :‬האוניברסיטה של ננסי היתה‬ ‫בעלת מוניטין — היא נוסדה עוד במאה השש עשרה — תנאי הקבלה לא היו‬ ‫קשים במיוחד‪ ,‬מה גם שבמקום התגבשה קהילה קטנה של בני הארץ שהגיעו‬ ‫לאוניברסיטה לצורך קבלת הכשרה במקצועות שונים‪ ,‬בעיקר בתחום הטכנולוגי‪.‬‬ ‫עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היה המקום למוקד משיכה ללומדים ארץ־‬ ‫ישראלים — אחד מהם היה הסופר שלמה צמח‪ ,‬איש העלייה השנייה‪ ,‬שתחילה‬ ‫למד ספרות ופילוסופיה בפריז‪ ,‬ואחר כך עבר לננסי והמשיך שם בלימודי‬ ‫חקלאות‪ .‬רק במחזור שאליו נרשם אלתרמן — שהיה המחזור השלושים של‬ ‫המוסד — למדו לא פחות מ־‪ 12‬סטודנטים ארץ־ישראלים‪ ,‬כשברישומים של‬ ‫המוסד הוגדר כל סטודנט ארץ־ישראלי "‪ ."Palestinien‬בננסי‪ ,‬ובכלל זה במכון‬ ‫החקלאי‪ ,‬למדו סטודנטים יהודים מארצות שונות‪ ,‬בעיקר ממזרח אירופה‪:‬‬ ‫אלה היו מאוגדים באגודת הסטודנטים היהודים של ננסי (‪Association des‬‬ ‫‪ ,)Etudiants Juifs de Nancy‬שאליה הצטרפו סטודנטים בני הארץ‪ .‬גם אלתרמן‬ ‫היה חבר באגודה זו‪ 5.‬אוכלוסיית המכון היתה מגוונת להפליא — למדו שם‬ ‫סטודנטים מצרפת‪ ,‬מבלגיה‪ ,‬מסין‪ ,‬מרומניה‪ ,‬מפולין‪ ,‬מרוסיה‪ ,‬מבולגריה‪,‬‬ ‫מסרביה‪ ,‬מליטא ומסוריה‪ ,‬מלבנון ומפרס‪ .‬באותה שנה החלו בלימודיהם‬ ‫במחלקה החקלאית ‪ 109‬סטודנטים‪6.‬‬ ‫הוויתור על פריז‪ ,‬שאליה החל אלתרמן להתמכר לקראת סוף שנת‬ ‫לימודיו הראשונה‪ ,‬היה ויתור קשה‪ .‬אולם‪ ,‬למרבה הפליאה‪ ,‬המקום החדש‬ ‫הפתיע אותו לטובה‪ .‬ננסי היתה עיר שדה לא גדולה‪ ,‬בירת מחוז מרת'־א־‬ ‫מוזל (‪ )Meurthe-et-Moselle‬שבצפון־מזרח צרפת‪ ,‬שנודעה בתעשיית‬ ‫הברזל והפלדה שהתרכזה בה ובהיותה מרכז שירותים לאזורים החקלאיים‬ ‫שבסביבתה‪ .‬ובכן‪ ,‬מה אפשר היה לצפות מן העיר הזאת‪ ,‬השוכנת בפרובינציה‬ ‫[ ‪] 77‬‬

‫אלתרמן‬

‫הצרפתית‪ ,‬בעיקר לאחר שהות של שנה בפריז? ובכל זאת היו למקום איכויות‬ ‫משלו‪ :‬ננסי היתה עיר היסטורית שראשיתה בימי הביניים‪ ,‬שבנייתה ופיתוחה‬ ‫נמשכו ברציפות עד למאה השמונה עשרה‪ .‬העיר העתיקה של ננסי‪ ,‬הקרויה‬ ‫‪ ,Vieille-Ville‬הוקמה במאה החמש עשרה‪ ,‬אחריה הוקמה במאה השבע‬ ‫עשרה העיר הקרויה "חדשה"‪ ,Villeneuve ,‬ובין שני החלקים נבנה במאה‬ ‫השמונה עשרה רובע מרשים ביותר שנחשב עד היום לאחת משכיות החמדה‬ ‫של הארכיטקטורה של התקופה‪ .‬רובע זה נבנה על ידי דוכס לורן סטניסלס‬ ‫לשצ'ינסקי‪ ,‬שעל שמו נקראת הכיכר המרכזית של העיר‪" ,‬כיכר סטניסלס"‪:‬‬ ‫זוהי כיכר רחבת ידיים‪ ,‬מסנוורת ביופייה‪ ,‬במרכזה פסל ארד של הדוכס שהוצב‬ ‫בשנת ‪ ,1831‬וסביבה בניין העירייה‪ ,‬בניין הממשל המחוזי‪ ,‬תאטרון‪ ,‬אופרה‬ ‫ומוזאון לאמנות‪ 7.‬בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים נעשתה‬ ‫ננסי למרכז חשוב לאמנות‪ ,‬מקום משכנה של קבוצת אמנים ואדריכלים הקרויה‬ ‫"האסכולה של ננסי" — שפעלה בסגנון ה־‪ .Art Nouveau‬קבוצה זו השפיעה‬ ‫על סגנונם של מבנים רבים שנבנו ברחבי העיר‪ ,‬וכן הותירה אחריה אוספים‬ ‫מרשימים של חפצי אמנות‪ .‬לצד הכיכר‪ ,‬בנייני הציבור המפוארים והקתדרלה‬ ‫מלאה העיר בניינים בסגנון עתיק שהתנשאו לאורך רחובות מרוצפים וסמטאות‬ ‫צרות מן הנוסח הישן והמוכר באירופה‪ ,‬ובהם פזורים בתי קפה קטנים‪ ,‬בתי‬ ‫אוכל‪ ,‬ברים‪ ,‬מועדונים ומרתפי יין‪ .‬לא אחת‪ ,‬בשעות הערב‪ ,‬לאחר שכבר נתפנה‬ ‫מלימודים‪ ,‬נכנס אלתרמן אל אחד מן המקומות האלה‪ ,‬כשהוא עטוף במעיל‬ ‫עבה וחבוש ברט‪ ,‬כדי לאכול מרק חם וכיכר לחם או כדי לשתות כוסית‪.‬‬ ‫בזמן שאלתרמן החל את לימודיו בננסי היתה צרפת נתונה במצב של‬ ‫אי־יציבות כלכלית‪ ,‬שנקלעה אליו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שפרץ‬ ‫באוקטובר ‪ .1929‬אותות המשבר ניכרו היטב בעיר כמו ננסי‪ ,‬שבה היו מפעלי‬ ‫תעשייה שהעסיקו אלפי פועלים‪ .‬לא אחת פרצו בעיר הפגנות במחאה על‬ ‫המצב הכלכלי‪ .‬ברחבי צרפת התחדד המתח בין ימין לשמאל‪ :‬עלה כוחן של‬ ‫קבוצות לאומניות כמו "אקסיון פרנסז" (‪ ,)Action Française‬שמייסדה היה‬ ‫מוריס בארס‪ ,‬איש ננסי‪ ,‬ו"צלב האש"‪ ,‬שהיו שתיהן בעלות אופי אנטישמי‪,‬‬ ‫ומולן התייצבו הסוציאליסטים והקומוניסטים כשהם נחושים בדעתם לבלום‬ ‫את עליית הפאשיזם‪ .‬מתיחות זו הורגשה היטב בעיר הבירה‪ ,‬אך היה לה הד גם‬ ‫בערי השדה‪ .‬בשבתו בבתי הקפה או במועדון הסטודנטים שבננסי קרא אלתרמן‬ ‫בשקידה את העיתונים היומיים — הצרפתית לא היתה עוד בגדר מכשול —‬ ‫ומהם למד פרק בפוליטיקה של צרפת‪ .‬הוא גם האזין בקשב רב לוויכוחים‬ ‫בין הסטודנטים‪ ,‬שהיו בדרך כלל מעורבים במה שנעשה מחוץ לכותלי‬ ‫[ ‪] 78‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫האוניברסיטה‪ .‬אלתרמן נכח לעתים בוויכוחים אלה‪ ,‬אף כי נמנע מלהשתתף‬ ‫בהם — אם בשל היותו זר ואם בשל ביישנותו; אולם גם כך מצא את עצמו חשוף‬ ‫לאווירה ולשיח הפוליטי של ראשית שנות השלושים‪ ,‬העשור שבו עתידה היתה‬ ‫היבשת לצעוד אל תוך מלחמת העולם השנייה‪.‬‬ ‫המכון לחקלאות היה מוסד מדעי מתקדם‪ ,‬שהוקם בשנת ‪ .1901‬לתלמידי‬ ‫המגמה החקלאית שלמדו בו הוצע מגוון רחב של שיעורים בתחומים כמו‬ ‫בוטניקה‪ ,‬פתולוגיה של הצמח‪ ,‬זואולוגיה‪ ,‬אנטימולוגיה ופרזיטולוגיה‪ ,‬כימיה‪,‬‬ ‫מתמטיקה‪ ,‬קורסים בתעשייה חקלאית ובמסחר חקלאי‪ ,‬וכן תוכנית להכשרה‬ ‫מעשית בעבודה חקלאית‪ .‬הלימודים התקיימו בבניין גדול ונאה ששכן ברחוב‬ ‫סט‪ .‬קאתרין‪ ,‬לא הרחק מכיכר סטניסלס‪ .‬נכללו בו אמפיתאטרון שנשא את‬ ‫שמו של לואי פסטר‪ ,‬חדרי הרצאות‪ ,‬מעבדות משוכללות‪ ,‬ספריות מקצועיות‬ ‫ומוזאון עשיר במוצגים‪ .‬מאחורי הבניין השתרע גן בוטני רחב ידיים ומרהיב‬ ‫ביופיו‪ ,‬ששימש בעיקר לצורכי לימוד ומחקר של המגמה הבוטנית‪ ,‬אף כי גם‬ ‫יתר תלמידי המכון יכלו להלך בין שביליו וליהנות ממנו‪ .‬מאחר שיוקר המחיה‬ ‫בננסי היה נמוך מזה שבפריז‪ ,‬יכול היה אלתרמן לגור בתנאים משופרים וללא‬ ‫שותפים‪ ,‬והדבר הבטיח לו פרטיות ושלווה שכמותן לא ידע מעולם‪ .‬תחילה‬ ‫אמנם התגורר בחדר שכור ברחוב וולטיר ‪ ,8‬בחלקה הדרומי של העיר‪ ,‬אך משם‬ ‫עקר לבית דירות גדול מידות שהיה ממוקם באותו האזור‪ ,‬שם נהנה מיחידת דיור‬ ‫שהיתה כולה שלו‪ .‬בקומת הקרקע של הבית שכן בית מרקחת‪ ,‬ואילו בקומות‬ ‫העליונות היו דירות קטנות שהושכרו ברובן לסטודנטים‪ .‬הכתובת היתה רחוב‬ ‫סרג'נט בלנדן ‪ ,)Rue du Sergent Blandan 58( 58‬פינת רחוב פליקס פור ‪1‬‬ ‫(‪ 8.)1 Rue Felix Faure‬ז'אן פייר היפוליט בלנדן‪ ,‬הידוע בשם סרג'נט בלנדן‪,‬‬ ‫נולד בליון ב־‪ 1819‬והיה מגיבורי המלחמה לכיבוש אלג'יריה‪ .‬שמו הונצח‬ ‫במקומות שונים בצרפת‪ ,‬בכלל זה באנדרטה שהוצבה בננסי‪ .‬פליקס פור היה‬ ‫נשיא צרפת בשנים ‪ ,1899-1895‬ובעת כהונתו הותקף קשות על ידי הסופר‬ ‫אמיל זולה בשל התנהלותו בפרשת דרייפוס‪ .‬פור מת מוות פתאומי בעת שקיים‬ ‫יחסים עם צעירה בת שלושים בשם מרגרט שטינהייל בלשכתו בהיותו נשיא‬ ‫הרפובליקה‪ .‬אלתרמן התמקם אפוא בין בלנדן לפור‪ ,‬כשהוא מכשיר עצמו‬ ‫להיות אגרונום‪.‬‬ ‫כבר בתחילת לימודיו במכון נודע אלתרמן כתלמיד שקדן‪ ,‬הוא היה מרוכז‬ ‫היטב בשיעורים‪ ,‬החומר הנלמד עניין אותו‪ ,‬ובשבתו בחדרו קרא אותו בעיון רב‪,‬‬ ‫ערך סיכומים מפורטים ואף הקפיד להכין את עבודות הבית‪ .‬הדבר היחיד שבו‬ ‫התקשה בזמן לימודיו היה העבודה במעבדה‪ :‬במעבדה נדרשו התלמידים לא‬ ‫[ ‪] 79‬‬

‫אלתרמן‬

‫רק לרשום אלא גם לצייר או לשרטט‪ ,‬ובשל פגם מולד בהפעלת כף יד ימין היה‬ ‫לו קושי מתמיד לבצע את הנדרש‪ .‬לא אחת ביקש את עזרתם של הסטודנטים‬ ‫שלמדו אתו‪ .‬שניים מן הסטודנטים במחזור — אהרן רוטשטיין ושמעון אלמן‬ ‫— הגיעו גם הם מן הארץ‪ ,‬ולכן העדיף לבקש את עזרתם‪ .‬אלתרמן נעזר בייחוד‬ ‫בשמעון אלמן‪ ,‬שהיה משובץ אתו לאותה קבוצת מעבדה‪ .‬לבחינות עצמן נהג‬ ‫ללמוד לבדו‪ ,‬ללא שותפים‪ :‬הוא היה מתכנס בחדרו במשך שעות‪ ,‬חוזר על‬ ‫חומר ההרצאות‪ ,‬מעיין בכובד ראש בספרי המדע עבי הכרס‪ ,‬לעתים היה רושם‬ ‫לעצמו סיכומים וראשי פרקים בכתב יד שהיה כבר אז בלתי קריא‪ .‬יש שהיה‬ ‫עובד בספרייה‪ ,‬ובתקופות של לחץ‪ ,‬בעיקר לקראת סוף הסמסטר‪ ,‬נהג לשבת‬ ‫שם עד שעת לילה מאוחרת‪ .‬הוא נמנה תמיד עם אלה שעזבו אחרונים‪.‬‬ ‫אף שלא היה איש ֵרעים להתרועע‪ ,‬קיים אלתרמן קשרי חברות עם כמה‬ ‫מהסטודנטים‪ ,‬בכללם הסטודנטים הארץ־ישראלים‪ .‬לעתים הלך עם חברים‬ ‫לקולנוע‪ ,‬להצגה או לאופרה‪ .‬בסופי שבוע ביקר יחד ִאתם באחד המוזאונים‪,‬‬ ‫שוטט בפארק הגדול של העיר או יצא לשוט בחברתם לאורך נהר המוזל‪.‬‬ ‫יש שהיה נפגש ִאתם במסעדה יהודית קטנה בקרבת השוק‪ ,‬שהיתה בית‬ ‫ועד לסטודנטים יהודים — גם לאלה שהגיעו מארץ ישראל וגם לאלה שבאו‬ ‫ממקומות שונים בעולם‪ ,‬בייחוד ממזרח אירופה‪ 9.‬מלבד זה היה שותף קבוע‬ ‫להתכנסויות המאורגנות של הסטודנטים הארץ־ישראלים שהתקיימו על פי רוב‬ ‫בחגים‪ ,‬ובייחוד גילה עניין בפגישות של "הליגה למען ארץ ישראל העובדת"‪,‬‬ ‫אגודה פרו־ציונית שהקים חברו ללימודים אהרן רוטשטיין‪ .‬במסגרת מפגשי‬ ‫האגודה הזדמן לאלתרמן להכיר מקרוב סטודנטים יהודים ממזרח אירופה‬ ‫בעלי רקע דומה לשלו‪ ,‬שאתם התנהלו ויכוחים פוליטיים לוהטים — בעיקר‬ ‫בנושאי ציונות וקומוניזם‪ .‬היו לו קשרים גם עם כמה מאנשי הקהילה היהודית‪,‬‬ ‫שהעניקו את חסותם לסטודנטים היהודים והארץ־ישראלים שלמדו אז בננסי‪.‬‬ ‫הוא נהנה מן החום שהרעיפו על הסטודנטים‪ ,‬גם עליו‪ ,‬ומכך שהיתה לו ולהם‬ ‫סביבה תומכת — מה שחסר לו עד מאוד בעת לימודיו בפריז‪10.‬‬ ‫ודווקא מכאן‪ ,‬מעיר השדה הצרפתית‪ ,‬פרץ אלתרמן לראשונה אל הזירה‬ ‫הספרותית‪ .‬בסוף ינואר ‪ 1931‬בחר אלתרמן את אחד השירים מתוך המחברת‬ ‫הדחוסה שלו‪ ,‬זו שהחל לכתוב בה בפריז‪ ,‬העתיק אותו לדף נקי‪ ,‬הכניס את‬ ‫השיר למעטפה ושיגר אותו בצירוף מכתב (בחתימת נ‪ .‬אלתרמן) לכתובתו‬ ‫של המשורר אברהם שלונסקי במערכת כתב העת כתובים‪ ,‬שדרות רוטשילד‬ ‫‪ ,13‬ת"ד ‪ ,238‬תל אביב‪ 11.‬כתובים נוסד ב־‪ 1926‬על ידי אגודת הסופרים‪,‬‬ ‫כשהיוזמה להקים אותו באה דווקא מצדו של ביאליק‪ .‬מלאכת העריכה הוטלה‬ ‫[ ‪] 80‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫על אליעזר שטיינמן ועל אברהם שלונסקי‪ .‬במרוצת הזמן התגלה כתובים ככתב‬ ‫עת מרדני ואופוזיציוני‪ ,‬דבר שגרם לכך שהאגודה הסירה מעליו את חסותה‪.‬‬ ‫מבין שני העורכים של כתובים העדיף אלתרמן להפנות את מכתבו לאברהם‬ ‫שלונסקי‪ :‬הוא הכיר היטב את כתיבתו‪ ,‬זו שפורסמה בכתובים וזו שפורסמה‬ ‫בספרים ובכתבי עת‪ ,‬והוא היה בעיניו מופת לכתיבת שירה‪ .‬רק לאחרונה נתקל‬ ‫בשיר בשם "עזאזל"‪ ,‬שהתפרסם באחד מגיליונות כתובים‪ ,‬והקריאה בו עשתה‬ ‫עליו רושם עז במיוחד‪ 12.‬שלונסקי — יליד אוקראינה‪ ,‬אז בן ‪ — 31‬היה הדמות‬ ‫שהובילה למעשה את המהפך שהתחולל מאז שנות העשרים בספרות העברית‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬בעיקר בשירה‪ :‬הוא קיבע את המעבר מן הנגינה האשכנזית לנגינה‬ ‫הספרדית‪ ,‬נתן את הדחף העיקרי לחבירה לזרמים השונים של המודרניזם‪,‬‬ ‫העלה על סדר היום נושאים בעלי ערך אוניברסלי‪ ,‬ולא פחות מזה פתח פתחים‬ ‫ליצירת מגע עם הנוף המקומי ועם המציאות החדשה שהתהוותה אז בארץ‪.‬‬ ‫שלונסקי היה משורר עתיר כישרון‪ ,‬אך מלבד זה היה אדם בעל כריזמה שידע‬ ‫להשפיע על סביבתו ולסחוף אתו אנשים‪ ,‬בעיקר צעירים‪ .‬נוסף לזה ניחן במרץ‬ ‫ובכושר עבודה בלתי רגילים‪ :‬הוא כתב שירה למכביר‪ ,‬עסק בעריכה‪ ,‬בעיתונות‪,‬‬ ‫בתרגום‪ ,‬כתב מאמרים ורשימות‪ ,‬היה עסוק עד צוואר בעסקנות ספרותית‪ ,‬חיבר‬ ‫פזמונים לבמות הסאטיריות‪ ,‬מפעם לפעם סיפק חרוזים למודעות פרסומת של‬ ‫חברות מסחריות‪ ,‬בעיקר לצורכי פרנסה‪ .‬אך מעל לכול היה מסור בכל לבו‬ ‫לשבועון כתובים‪ :‬זה היה המקדש מעט שלו‪ ,‬הבמה שממנה ניהל מאבק עיקש‬ ‫למען ספרות עברית חדשה‪ ,‬צעירה ואנטי־ממסדית‪ ,‬זו שמרחב המחיה שלה‬ ‫נמצא הרחק מעבר לתחום שקבעו לה ביאליק ובני דורו‪13.‬‬ ‫מכלל השירים שהיו עמו בחר אלתרמן לשלוח לפרסום את השיר "בשטף‬ ‫עיר"‪ ,‬ושלונסקי — שהיה בעל חושים חדים לגילוי כישרונות צעירים — מיהר‬ ‫להדפיס אותו בעמוד השער של גיליון יט של כתובים מיום ‪ 12‬במארס ‪14.1931‬‬ ‫הוא ודאי גם התרשם מכך כי המשורר הצעיר אכן קיבל הכרעה מודעת לא‬ ‫רק ללכת בדרכי המודרניזם הארץ־ישראלי ולדחות את אבות השירה (ביאליק‪,‬‬ ‫טשרניחובסקי‪ ,‬פיכמן) אלא גם לאמץ את הנוסח שהיה מזוהה יותר מכול אתו‬ ‫ועם שירתו — במילון הפיוטי‪ ,‬בדימויים‪ ,‬במקצב ובלשון‪" 15.‬בשטף עיר" היה‬ ‫שיר עירוני מובהק‪ ,‬שנכתב בהשפעתו של המשורר הצרפתי שארל בודלר‪,‬‬ ‫ובעיקר בהשראת שירי הכרך שלו‪ ,‬שאליהם נתוודע אלתרמן מאז בואו לפריז‪.‬‬ ‫במרכז השיר מובא תיאור של העיר כפי שהיא נגלית בשעות הערב‪ ,‬המתאפיין‬ ‫בדימויים של כאב‪ ,‬עייפות‪ ,‬פחד וריקנות — ברוח ה־‪ ennui‬המפורסם כל כך של‬ ‫"על ַ ּגגּ וֹ ת ֻמ ָּטל ָה ֶע ֶרב‪ֲ /,‬ע ֵלי ֶא ֶבן וְ נִ ְד ָּב ְך –‪ִ ּ /‬פיהוּ — ּ ֶפ ַצע ְללֹא‬ ‫המשורר הצרפתי‪ַ :‬‬ ‫[ ‪] 81‬‬

‫אלתרמן‬

‫ֶּת ֶרף‪ /,‬וּ שְׂ חוֹ ק נִ ׁ ְש ָּכח"‪ .‬אט־אט נפרשׂ ים חיי הלילה של העיר‪ ,‬שבהם נשמעים‬ ‫קולות זמרה ומוזיקה של נגני רחוב המשכיחים‪ ,‬ולוּ לרגע‪ ,‬את הכאב והבדידות‪.‬‬ ‫הדובר בשיר הוא עובר־אורח‪ ,‬בעל הלך רוח מלנכולי‪ ,‬המסתובב בתוך ההמון‪,‬‬ ‫"ה ְל ִה ִיבי קוֹ ל‪,‬‬ ‫כשלפתע הוא נלכד בצלילי הסקסופון של אחד מנגני הרחוב‪ַ .‬‬ ‫‪ — "Mademoiselle‬הוא פונה בהתרגשות אל הזמרת הניצבת בצד חבורת‬ ‫ל־כ ְך נָ ֵקל‪ֶ /‬את ְל ָב ִבי ִל ְצ ּבֹט"‪ .‬את השיר‬ ‫המנגנים‪" ,‬נְ ֶהינָ ה‪ַ ,‬ה ְ ּק ׁ ָשתוֹ ת!‪ְּ /‬ב ֶע ֶרב זֶ ה ָּכ ָּ‬ ‫סיים אלתרמן בפנייה דרמטית אל העיר המעוררת בו‪ ,‬בו בזמן‪ ,‬גם משיכה וגם‬ ‫"כ ַר ִּכי ׁ ֶש ִּלי! יָ ִריד ָ ּגדוֹ ל!‪ָ /‬מה ֶא ְר ָח ְמ ָך‪ִ ,‬ס ּיוּ ם־נָ ִתיב‪ִ /...‬מ ִּני ִס ּ ְפ ָך יִ ְפנוּ ַה ּכֹל‪/.‬‬ ‫דחייה‪ְּ :‬‬ ‫— ְר ַבץ וְ ַה ֲע ִריב!"‬ ‫כשהגיע גיליון כתובים לננסי היה אלתרמן נרגש מן הפרסום‪ ,‬שכן לבד‬ ‫מעיתון בית הספר בקישינב היתה זו למעשה הופעתו הראשונה בדפוס‪ .‬הוא‬ ‫נחרד עם זאת לגלות בו כמה טעויות דפוס ובעיקר התקומם על שינויים‬ ‫שהוכנסו לשיר ושבהם ניכר היה מגע ידו של שלונסקי‪ .‬הוא מיהר להתלונן‬ ‫על כך‪ ,‬אך שלונסקי ניסה להרגיע אותו — קצת בנימה מזלזלת‪" :‬סימן טוב לך‬ ‫שאתה מקפיד כל כך על כל תג ועל כל פסיק בשירך‪ .‬יש בטענותיך אחדות‬ ‫שעליהן חייב ליתן את העין קטלן ששמו 'מסדר האותיות'‪ .‬מטעויות דפוס קשה‬ ‫להימנע‪ .‬שאר הטענות חשובות ואפשר היה לדון עליהן‪ ,‬אבל‪ ,‬כמובן‪ ,‬בשיחה‬ ‫בעל פה"‪ .‬אך לא זה היה העיקר‪ .‬העיקר היה בזה ששלונסקי הזמין את אלתרמן‬ ‫להמשיך ולשלוח מפרי עטו לכתובים — לא רק שירים אלא גם "דברי מחשבה"‬ ‫— ואף טרח לציין בשולי המכתב כי למערכת הגיעו בינתיים שני שירים נוספים‬ ‫שנשלחו על ידיו‪ ,‬ואלה יידפסו בגיליונות הקרובים של השבועון‪ .‬שלונסקי‬ ‫ניצל את ההזדמנות שנקרתה על דרכו והפנה אל אלתרמן בקשה לעשות מאמץ‬ ‫ולהפיץ את העיתון בקרב הסטודנטים יודעי העברית בננסי‪ .‬הוא גם תהה אם‬ ‫ניתן לגייס סטודנטים אחרים שיהיו מוכנים לפעול כדי להרחיב את מעגל‬ ‫הקוראים של העיתון‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬כעבור קצת יותר מחודש‪ ,‬ב־‪ 16‬באפריל‪ ,‬הופיע גיליון כג של כתובים‪,‬‬ ‫ובו שיר נוסף ששיגר אלתרמן למערכת השבועון‪" .‬בגן בדצמבר" — שירו השני‬ ‫"ס ָתו נָ ֶאה ׁ ֶש ִּלי!"‬ ‫של אלתרמן שהופיע בדפוס — היה שיר הלל לסתיו‪ :‬הקריאה ְ‬ ‫נכללה בפרק הפותח את השיר ובפרק המסיים אותו‪ ,‬כשהפנייה של הדובר‬ ‫אל הסתיו מובילה לרצף של אמירות המבטאות את היקסמותו מעונה זו של‬ ‫השנה‪ ,‬את האינטימיות שהוא חש כלפיה ואת תחושת הרוגע שהיא משרה עליו‪:‬‬ ‫"פרֹשׂ ָע ַלי ֻס ַּכת ׁ ַש ֶּל ֶכת" — כותב אלתרמן‪ ,‬כשהוא מרמז אל לשון התפילה —‬ ‫ְּ‬ ‫ָ‬ ‫"אנִ י רוֹ ֶצה ְמאֹד‪ְּ /‬ב ַמ ְל ּכ ֶֹדת זְ רוֹ עוֹ ֶתיך‪ָ ׁ /‬שקוֹ ט‪ָ ׁ ,‬שקוֹ ט‪ָ ׁ ,‬שקוֹ ט‪ "...‬בין שהשיר נכתב‬ ‫ֲ‬ ‫[ ‪] 82‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫בפריז ובין שנכתב בננסי‪ ,‬ניכר היה היטב כי מקום חיבורו הוא בצרפת‪ :‬לא רק‬ ‫יטה ִּבי!")‪ ,‬או בשל ההתמכרות‬ ‫("א ְרמוֹ ן נוֹ ׁ ָשן‪ַ ,‬ה ִּב ָ‬ ‫בשל פרטי הנוף שעלו ממנו ַ‬ ‫לתיאורי השלכת אלא מתוך עצם העיסוק בנושא הסתיו שהיה נפוץ כל כך‬ ‫בשירים ובשנסונים הצרפתיים‪ .‬לא כך היה הדבר לגבי השיר השלישי שגם הוא‬ ‫פורסם בכתובים‪ :‬שיר זה התבסס‪ ,‬כמוצהר‪ ,‬על מסורת ערבית‪ .‬אלתרמן קרא לו‬ ‫"יתד"‪ ,‬והוא גולל בו עלילה דרמטית המתרחשת על רקע נוף קדום של מדבר‬ ‫ואוהלים‪ .‬מסופר בו על נער יתום מאב ונטול נכסים המעז לבקש את ידה של‬ ‫בת השיח'‪ .‬כדי לזכות במבוקשו נאלץ הנער לצאת לשליחות מסוכנת — אם‬ ‫יעמוד בה יימצא ראוי לקבל את מבוקשו‪ .‬אלא שהדברים אינם עולים יפה‪,‬‬ ‫ובמהלך השליחות מוצא הנער את מותו‪ .‬אלתרמן כתב הפעם בסגנון שונה מזה‬ ‫שהשתמש בשני שיריו הקודמים‪ :‬היה זה שיר סיפורי מהוויי המזרח שהשתרך‬ ‫לאורך כמאתיים שורות‪ ,‬אך למרבה המזל גם אותו ראה שלונסקי ראוי לפרסום‪.‬‬ ‫בשל אורכו פורסם השיר "יתד" בשני המשכים‪ ,‬והם הופיעו בזה אחר זה‬ ‫בגיליונות כז וכח של השבועון כתובים — ב־‪ 21‬וב־‪ 28‬במאי שנת ‪16.1931‬‬

‫ג‬ ‫משתמו בחינות סוף השנה והגיעה חופשת הקיץ החליט אלתרמן לוותר על‬ ‫ביקור מולדת ולהישאר בצרפת‪ .‬אמנם הגעגועים לבני משפחתו היו חזקים‬ ‫מתמיד‪ ,‬אך הנסיעה היתה כרוכה באיבוד זמן יקר ובעיקר בהוצאות גדולות‪.‬‬ ‫בקיץ הקודם נאלץ לחזור ארצה כדי לטכס עצה עם בני משפחתו לגבי המשך‬ ‫לימודיו — הפעם היו הדברים ברורים לגמרי‪ :‬שנת הלימודים הראשונה במכון‬ ‫לחקלאות הסתיימה‪ ,‬ובסך הכול נותרה לו עוד שנה אחת עד לסיום הלימודים‪.‬‬ ‫בנסיבות אלה עדיף היה להישאר בננסי ולהמתין לחבירה עם בני המשפחה‬ ‫עד הקיץ הבא‪ .‬הוויתור על הנסיעה הותיר לו הרבה זמן פנוי‪ ,‬שהיה זקוק לו‬ ‫יותר מכול‪ :‬על שולחנו הצטברו ערמות של ספרים וכתבי עת שתכנן לקרוא‬ ‫— בעברית ובצרפתית — ומעל לכול הרגיש צורך להתפנות לכתיבה‪ :‬בחודשים‬ ‫האחרונים‪ ,‬בעיקר מאז זכה להידפס בדפי כתובים‪ ,‬הסתגל אלתרמן בהדרגה‬ ‫לרעיון כי הוא סופר של ממש‪ ,‬וכי השירה איננה עוד עיסוק צדדי ומוסתר‬ ‫אלא חלק חשוב ומוכר מאורח חייו‪ .‬ואם אמנם כך הדבר‪ ,‬עליו להקדיש לזה‬ ‫יותר זמן‪ ,‬יותר מחשבה ויותר עבודה‪ .‬הוא כתב שירים חדשים‪ ,‬ובד בבד תיקן‪,‬‬ ‫ליטש‪ ,‬ולפעמים אף כתב מחדש שירים שהצטברו במחברתו כדי להכשיר אותם‬ ‫למשלוח לכתובים‪ .‬בהיסוס מה ניסה אלתרמן לשלוח את ידו בכתיבת קטעי‬ ‫[ ‪] 83‬‬

‫אלתרמן‬

‫פרוזה‪ ,‬וגם את אלה רצה לשוב ולבדוק‪ .‬אילו היה נוסע לארץ היה שוחק לפחות‬ ‫שבועיים על מסע ברכבת ובאונייה‪ ,‬הלוך וחזור‪ ,‬ואת שאר הזמן היה מכלה‬ ‫בשיחות עם בני המשפחה‪ .‬השהייה בצרפת‪ ,‬כשהוא משוחרר לעת עתה מעול‬ ‫הלימודים‪ ,‬העניקה לו את הבדידות ואת השקט שהיה זקוק להם‪.‬‬ ‫במהלך הקיץ החליט אלתרמן ליטול לעצמו פסק זמן של כמה ימים כדי לבקר‬ ‫בתערוכה הקולוניאלית הבין־לאומית (‪,)L'Exposition coloniale internationale‬‬ ‫מיזם ענקי שנועד להציג את העושר ואת הרב־גוניות של הארצות הנתונות‬ ‫בשלטון קולוניאלי צרפתי‪ .‬התערוכה נפתחה ב־‪ 6‬במאי ‪ 1931‬ביער ונסן (‪Bois‬‬ ‫‪ )de Vincennes‬שבדרום־מזרח פריז‪ ,‬והיא היתה חסרת תקדים בהיקפה ובממדיה‪.‬‬ ‫קרוב ל־‪ 33‬מיליון איש ביקרו בתערוכה שנמשכה חצי שנה‪ .‬למקום הובאו‬ ‫אלפים מתושבי המושבות שתפקידם היה לייצר עבודות אמנות ומלאכה ולאייש‬ ‫את המבנים השונים שייצגו את אורחות החיים במקומות מגוריהם‪ .‬בתערוכה‬ ‫השתתפו גם ארצות קולוניאליות אחרות‪ ,‬בכללן בלגיה‪ ,‬איטליה‪ ,‬יפן‪ ,‬פורטוגל‬ ‫ובריטניה‪ .‬התערוכה כללה גם ביתן ארץ־ישראלי‪ ,‬שהוצג במסגרת המפעלים‬ ‫הקולוניאליים של הכתר הבריטי‪ .‬בד בבד עם התערוכה נערכו בפריז עשרות‬ ‫כינוסים שעסקו בהיבטים השונים של הקולוניאליזם בכלל וזה של צרפת בפרט‪,‬‬ ‫וכן יצאו לאור באותה עת מאות פרסומים בנושא זה‪ .‬התערוכה היתה לאירוע‬ ‫המדובר ביותר בצרפת‪ ,‬היא זכתה לסיקור נרחב בעיתונות‪ ,‬ואלפי המבקרים בה‬ ‫הפיצו את רשמיהם בכל מקום‪ .‬כל זה עורר את סקרנותו של אלתרמן‪ ,‬שבוודאי‬ ‫זכה לעידוד ואולי גם לתמיכה ממקום לימודיו לבקר בתערוכה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬התעניינותו של אלתרמן לא היתה בחלל הריק‪ .‬זה שנה היה תלמיד‬ ‫במכון בננסי‪ ,‬שבצד לימודי חקלאות קיים גם מגמה ממוסדת של "לימודים‬ ‫קולוניאליים"‪ .‬היחס האוהד שגילה המוסד כלפי מפעל ההתיישבות הצרפתי‬ ‫ברחבי העולם היה בגדר מושכלות ראשונים‪ .‬בראש המכון עמד אדמונד גיין‬ ‫(‪ ,)Edmond Gain‬שהיה מראשי המדברים בצרפת בזכות המפעל הקולוניאלי‪.‬‬ ‫במכון היה מוזאון שנועד למוצגים מן הארצות הקולוניאליות — מאפריקה‬ ‫הצפונית‪ ,‬ממדגסקר ומהודו־סין — ובבולטין השנתי של המוסד ניתן ייצוג נרחב‬ ‫לנושא זה‪ :‬הוא כלל רשימה ביבליוגרפית של ספרים ומאמרים הדנים בקולוניות‬ ‫הצרפתיות (‪ )Bibliographie coloniale‬וכן דיווחים על מגוון של פעילויות —‬ ‫כינוסים‪ ,‬תערוכות‪ ,‬הרצאות — שנועדו לקדם נושא זה‪ .‬מפעם לפעם פורסמו‬ ‫בבולטין מאמרים וניתוחים על ענייני המושבות הצרפתיות‪ ,‬ובכלל זה מאמרים‬ ‫מקצועיים שדנו בהיבטים שונים של הקולוניאליזם ברחבי העולם‪ .‬בבולטין‬ ‫של שנת ‪ ,1929‬למשל‪ ,‬התפרסם מאמר רחב היקף של אדמונד גיין עצמו‬ ‫[ ‪] 84‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫על "המאמץ הקולוניאלי בפלשתינה והמתודות של הקולוניזאציה היהודית"‬ ‫(‪"L'Effort colonial en Palestine et les methodes de la colonisation‬‬ ‫"‪ )juive‬שדן‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בתנאים הפוליטיים והכלכליים של ההתיישבות בארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬וכן הציג בפרטנות את צורות ההתיישבות השונות כמו הקבוצה ומושבי‬ ‫העובדים‪ .‬המאמר כלל גם רשימת מקורות ובה מאמרים משל ארתור רופין‪,‬‬ ‫ישראל כהן‪ ,‬אליעזר וילקנסקי ופרנץ אופנהיימר‪ 17.‬במהלך התערוכה העולמית‬ ‫זכה המכון בננסי אף לאות הצטיינות‪ ,‬ה־‪ ,Grand Prix‬כהוקרה על תרומתו‬ ‫לקידום הלימודים הקולוניאליים‪.‬‬ ‫בשובו מפריז העלה אלתרמן את רשמיו על הכתב‪ ,‬וגם רשימה זו נשלחה‬ ‫לכתובתו של שלונסקי‪ ,‬שבחר להדפיס אותה בעיתון הארץ‪ .‬שלונסקי עבד‬ ‫בעיתון הארץ מאז ‪ ,1928‬שם הועסק בעריכת חדשות ומאמרים‪ ,‬בעבודות‬ ‫תרגום ואף בעריכת המוסף הספרותי‪ 18.‬הרשימה‪ ,‬בחתימת נ‪ .‬א־ן‪ ,‬פורסמה‬ ‫בשני המשכים (ב־‪ 22‬וב־‪ 23‬בספטמבר)‪ ,‬ובה הפגין הכותב לראשונה את היצר‬ ‫העיתונאי שלו‪ :‬בלשון בהירה וקולחת הוביל אלתרמן את קוראיו בשביליה‬ ‫של התערוכה הקולוניאלית וגולל בפניהם מתוך התפעלות לא מוסתרת כלל‬ ‫ובדייקנות מפליאה את מה שראו עיניו‪ .‬לרשימה הצמיד שם פשוט‪" ,‬טיול"‪,‬‬ ‫שכן לגבי דידו הביקור בתערוכה היה מעין טיול — מרגש‪ ,‬מגוון‪ ,‬נטול עכבות‬ ‫לחלוטין — בכמה מן הארצות הרחוקות והאקזוטיות שהיו נתונות אז בשלטון‬ ‫קולוניאלי‪ ,‬כפי שאלה הוצגו בביתנים השונים‪ .‬ואף שלא דיבר על כך במפורש‪,‬‬ ‫ביטאה הרשימה יחס של אהדה למפעל הקולוניאלי‪ ,‬בהתאם לרוח בית הספר‬ ‫שלמד בו‪ ,‬תוך כדי התעלמות מוחלטת מדברי ביקורת שהושמעו בחוגים‬ ‫שונים‪ ,‬בכלל זה מפי הסופר אנדרה ז'יד‪" .‬בכף חנית השלטון התקועה פה יש‬ ‫פנינים זרועות‪ .‬כל השונא את ברק הלהב יסב ממנו את עיניו‪ ,‬יביט אל אורן‬ ‫האמיתי" — כתב אלתרמן — "יראה בתערוכה פאנוראמה עולמית — מצבת‬ ‫לרוח המעפילה"‪ .‬ואף על המבקרים בתערוכה‪ ,‬בניה של צרפת הקולוניאלית‪,‬‬ ‫הוא כותב ברוח אוהדת‪" :‬אין הם נראים ככובשים‪ ,‬הצרפתים הנחמדים הללו"‬ ‫— כתב אלתרמן ברשימה‪" .‬הפועל חרוש הפנים‪ ,‬הפקיד כפוף הגב‪ ,‬הרנטייה‬ ‫העגלגל — רוצים להתעניין‪ ,‬לתמוה [‪ ]...‬להרכיב את נשותיהם על דבשת גמל‬ ‫ולהתעלס בצחוק [‪ ]...‬הם רוצים להיות מספר שעות בטונקין‪ ,‬לעבור בשוק‬ ‫הערבי‪ ,‬לראות בקוסמי נחשים‪ ,‬בריקודי־ערב אפריקניים [‪ "]...‬עם המבקרים‬ ‫בתערוכה יצא גם הוא למעין טיול סובב עולם‪ ,‬שבמהלכו נחשף למקומות‬ ‫לא נודעים כמו הודו־סין‪ ,‬סודאן‪ ,‬קונגו ומחוזותיה של צפון אפריקה‪ .‬תשומת‬ ‫לב מיוחדת הקדיש אלתרמן לביתן הארץ־ישראלי‪ ,‬שזכה לתיאור פרטני‪:‬‬ ‫[ ‪] 85‬‬

‫אלתרמן‬

‫בית החרושת "נשר"‪ ,‬מפעלי "תנובה"‪ ,‬הרהיטים שמייצר קריניצי ברמת גן‪,‬‬ ‫תצלומים המראים את ראשית צמיחתה של תל אביב‪ ,‬עבודות "בצלאל"‪ ,‬תחנת‬ ‫הניסיונות במקוה ישראל‪ ,‬דגם של אונייה ועל סיפונה צורת פרדס‪ .‬בהקשר זה‬ ‫ציין אלתרמן‪ ,‬בנימה מעט פטריוטית‪ ,‬כי הביתן נועד לייצג את היישוב העברי‪,‬‬ ‫ואותו בלבד‪ ,‬שכן מי שמבקרים בו אינם מחפשים עוד את "ארץ הקודש"‪ ,‬אלא‬ ‫שאתה‪ ,‬כמובן‪ ,‬קל היה לו להזדהות‪19.‬‬ ‫דווקא את "פלשתינא העברית"‪ִ ,‬‬ ‫בתוך כך נמשכו פרסומיו של אלתרמן בדפי השבועון כתובים‪ ,‬כאילו זכה בו‬ ‫למעמד של משתתף קבוע‪ .‬ב־‪ 6‬באוגוסט פורסם בעיתון בבוֹ לטוּ ת גדולה השיר‬ ‫"בעת שופר‪ — ,‬לאם"‪ ,‬שנשלח אל שלונסקי עוד באביב‪ .‬השיר החדש היה מעין‬ ‫מסה פיוטית ארוכה למדי ומסורבלת (הוא החזיק ‪ 36‬בתים!) שבו העלה הכותב‬ ‫הרהורים נוגים על מצבו של האדם‪ ,‬המוצג — ברוח יצירות רבות של הספרות‬ ‫בת הזמן — כיצור אובד עצות‪ ,‬כמי שניצב חסר אונים וכמעט משותק אל מול‬ ‫אימת הקיום‪ ,‬וכמי שנדון מדי יום להלך בעולם שהוא נטול חסד; ורק האם — אם‬ ‫"א ָּמא‪,‬‬ ‫סמלית כמובן — היא מחוז הכיסופים של האדם האובד ואליה תשוקתו‪ִ .‬‬ ‫יתי‪ְּ ,‬כ ֶאל‬ ‫ֵאם ׁ ֶש ִּלי‪ָּ ...‬ב ְר ָג ִעים ָה ֵא ֶּלה‪ָ /,‬ל ָּמה זֶ ה ָהיִ ית ִּכ ְצ ָבת ִל ְל ָב ִבי?‪ָ /‬ל ָּמה נִ ְת ַא ֵ ּו ִ‬ ‫"א ָּמא‪ֵ ,‬אם ׁ ֶש ִּלי‪ָּ ...‬ב ְר ָג ִעים‬ ‫ֹאשי ָה ִביא?" ובהמשך‪ִ :‬‬ ‫ִמ ְק ַלט ּ ֶפ ֶלא‪ְ /,‬ל ַמ ְר ְ ּגלוֹ ַתיִ ְך ֶאת ר ׁ ִ‬ ‫ָה ֵא ֶּלה‪ְּ /‬כ ֵעינוֹ ת ַה ֶּכ ֶסף ׁשוּ רוֹ ַתי עוֹ לוֹ ת‪ְ ׁ /:‬ש ִחי נָ א‪ַ ...‬ל ְק ִקינִ י‪ְּ ,‬כ ַל ֵ ּקק גּ וּ ר ֶּכ ֶלב‪ /,‬נַ ֲח ִמי‬ ‫ִע ְ ּצבוֹ ן ֵעינַ י ַה ּׁ ַש ּכוּ לוֹ ת"‪ .‬ב־‪ 8‬באוקטובר התפרסם בשבועון שיר נוסף‪" ,‬גולגולת"‬ ‫שמו‪ ,‬שגם אותו בחר שלונסקי להדפיס בעמוד הראשון של העיתון‪ ,‬כמו שנהג‬ ‫לגבי רוב השירים ששלח אליו אלתרמן‪ .‬במרכז השיר ניצבת גולגולת‪ ,‬המתגלה‬ ‫בצמוד לגוויית אדם המושלכת ליד פסי הרכבת‪ .‬תוך כדי רמיזה לסצנה‬ ‫ידועה מתוך "המלט" של שייקספיר‪ ,‬מעלה הדובר בעת ההתבוננות בגולגולת‬ ‫הרהורים נוגים על תעתועי החיים‪ ,‬ובייחוד על המוות האורב בפתח‪ .‬הנימה‪,‬‬ ‫האווירה ודרך הניסוח הזכירו לא מעט את כתיבתו של שלונסקי עצמו‪ ,‬בייחוד‬ ‫בכמה מן השירים שפרסם בזמן האחרון בכתובים‪ .‬כעבור קצת יותר מחודש‪,‬‬ ‫ב־‪ 19‬בנובמבר‪ ,‬פרסם אלתרמן בכתובים רשימה בפרוזה שהיתה בעלת אופי‬ ‫סיפורי‪ :‬הוא גולל בה את גורלה המר של צעירה מוגבלת בשכלה‪ ,‬שלפי עדותו‬ ‫למד להכיר אותה ואף לחבב אותה בעת היותו דייר בבית הוריה‪ .‬הכינוי שדבק‬ ‫בנערה היה "מוד" (קיצור של המילה ‪ ,maudlin‬שפירושה "רפה שכל") וזה היה‬ ‫גם השם שניתן לרשימה‪ .‬שלונסקי הכיר מן הסתם בערך הספרותי של הרשימה‪,‬‬ ‫ולכן בחר להקצות לה מקום בשבועון כתובים‪ ,‬ולא בהארץ‪20.‬‬ ‫במהלך חודש נובמבר‪ ,‬בעוד יצירותיו ממשיכות להתפרסם בזו אחר זו‬ ‫מעל דפי כתובים‪ ,‬קיבל אלתרמן לכתובתו בננסי מכתב ששלח אליו המשורר‬ ‫[ ‪] 86‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫גבריאל טלפיר‪ ,‬אשר הציג עצמו כעורך כתב עת חדש בשם גזית‪ .‬טלפיר‪ ,‬יליד‬ ‫סטניסלבוב וחניך האוניברסיטה של וינה‪ ,‬נמנה תחילה עם חבורת כתובים‪ ,‬אך‬ ‫לאחר שהסתכסך עם חבריו החליט להקים אכסניה ספרותית משלו‪ .‬את תוכניתו‬ ‫להקמת כתב העת הסביר בפרוספקט מפורט שבחר לצרף למכתב‪" :‬הננו ניגשים‬ ‫להוציא ירחון אמנותי־ספרותי בלי זיקה כל שהיא לענייני פוליטיקה ומבלי‬ ‫לילך אחר זרם זה או אחר‪ .‬כוונתנו היא כיום ליצור במה שתהא כולה מוקדשת‬ ‫לענייני היצירה‪ ,‬וליצירה רוחנית בלבד‪ .‬פנינו ליצירה — אם אפשר כזאת לבטא‬ ‫בקצרה"‪ .‬הצהרה זו היתה בהחלט מקובלת על אלתרמן‪ ,‬אך בייחוד החמיא לו‬ ‫כי גם הוא נמנה עם הסופרים שאליהם בחר טלפיר לפנות כדי שייתנו מחילם‬ ‫לפרויקט החדש‪" :‬הננו מבקשים ממך‪ ,‬חבר נכבד‪ ,‬שבאם יש אתך סיפורים‪,‬‬ ‫שירים או גם רשימות‪ ,‬שתשלח לנו בהקדם האפשרי‪ .‬מקווים אנו‪ ,‬שתקבל‬ ‫את הצעתנו בסבר פנים יפות‪ ,‬כי בוודאי ידוע לך סבל היוצר העברי והיצירה‬ ‫פי כמה וכמה"‪ .‬והוא חתם במילים‪" :‬אנו מקווים שבקרוב תכתוב לנו ותענה‬ ‫לקריאתנו הזאת"‪.‬‬ ‫היתה זו הפעם הראשונה שעורך ספרותי כלשהו מצא לנכון לפנות אל‬ ‫אלתרמן בהצעה לשלוח אליו דברים מפרי עטו; אחרי ככלות הכול הקשר עם‬ ‫שלונסקי‪ ,‬מוצלח ככל שהיה‪ ,‬היה פרי יוזמתו שלו‪ .‬אלתרמן לא היסס לרגע‬ ‫ונענה מיד לפנייתו של טלפיר‪ :‬הוא לקח את אחד משיריו היותר חביבים עליו‬ ‫לג'ינֶ ָטה" שמו — ושלח אותו לכתובתו החדשה של טלפיר בשכונת‬ ‫— "קונצרט ִ‬ ‫נחלת צדוק בירושלים‪ .‬כלל לא עלה על דעתו כי משלוח השיר לגזית עשוי‬ ‫לחולל מתיחות‪ ,‬ולוּ גם זמנית‪ ,‬בינו לבין שלונסקי‪ .‬ב־‪ 13‬בדצמבר שיגר אליו‬ ‫שלונסקי מכתב קצר שנפתח בזה הלשון‪" :‬נודע לי מפי אביך" — כתב עורך‬ ‫כתובים‪ ,‬שהכיר היטב את יצחק אלתרמן — "כי מסרת איזו פואימה לקובץ‬ ‫'גזית' והצטערתי מאוד‪ .‬נדמה לי‪ ,‬כי יש בך כל מה שפוטר אותך מלכתחילה‬ ‫מלנוע על אכסניות מפוקפקות‪ .‬ודאי חופשי אדם לעשות כטוב בעיניו וגם איני‬ ‫אוהב לעוץ עצות‪ ,‬אבל העובדה הזאת צרמתני ומצאתי לנכון להעירך הערת‬ ‫ידיד"‪ .‬שלונסקי כעס מאוד על אלתרמן‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬ברוב אבירותו‪ ,‬לא טרק‬ ‫בפניו את הדלת‪ .‬הוא הודיע לו על המשך הטיפול בפואמה "ונוס" שנועדה‬ ‫להידפס בכתובים‪ ,‬ואף רמז לו על קשיי הפרסום של השיר‪ ,‬זאת לנוכח הבעיות‬ ‫הנובעות מהופעתו הבלתי סדירה של כתב העת‪" :‬לא תמיד יש אפשרות לעשות‬ ‫כרצוי לנו"‪ ,‬הסביר למשורר‪ .‬למרות זאת ביקש ממנו להמשיך לשלוח אליו‬ ‫דברים מפרי עטו‪ ,‬רצוי לא גדולים‪ ,‬ואף דיווח לו כי רשימות שנשלחו על ידיו‬ ‫זה לא כבר לעיתון הארץ כבר נדפסו‪ .‬בשולי המכתב הזכיר שלונסקי שוב את‬ ‫[ ‪] 87‬‬

‫אלתרמן‬

‫החשיבות של הפצת כתובים בקרב הסטודנטים היושבים בננסי‪ ,‬ואת הצורך‬ ‫הדחוף שמשהו ייעשה בנדון זה‪.‬‬ ‫לדידו של אלתרמן היה מכתבו של שלונסקי בגדר הפתעה גמורה‪ .‬הוא‬ ‫ישב אז בננסי‪ ,‬רחוק מן המתחים ומן היריבויות בין אנשי החבורות הספרותיות‬ ‫בארץ‪ ,‬ולכן המלחמה שבין כתובים לגזית היתה זרה לו לחלוטין‪ .‬הוא גם לא‬ ‫העריך במידה הראויה את המחויבות שיש לו כלפי שלונסקי‪ ,‬האיש שבעצם‬ ‫גילה אותו‪ ,‬פרסם אותו‪ ,‬ולמעשה פרשׂ עליו את חסותו‪ .‬מיד עם קבלת המכתב‬ ‫— ב־‪ 24‬בדצמבר — ישב אלתרמן לחבר מכתב ארוך ואפולוגטי שנועד להפיס‬ ‫את דעתו של שלונסקי ולהבטיח את המשך הקשר ביניהם‪" .‬לפני רגעים מספר‬ ‫קראתי את מכתבו ואני כמעט גאה ונרגש מתשומת־הלב הזו‪ ,‬המיוחדת" —‬ ‫כך פתח את מכתבו‪ ,‬מעט נבוך אך לא פחות מזה מוחמא מכך שלאיש כמו‬ ‫שלונסקי אכפת כל כך היכן הוא מפרסם את שיריו‪" .‬דומני כי לו היה הדבר‬ ‫אפשרי" — נאמר עוד בפסקה הפותחת של המכתב — "הייתי דורש בחזרה את‬ ‫ה'קונצרט לג'ינטה'‪ ,‬ולו רק למען הוכיח את התודה והאמון שיש בלבי אליו"‪.‬‬ ‫בהמשך המכתב הביע אלתרמן את אסירוּ ת התודה שלו לשלונסקי ואת תחושת‬ ‫המחויבות שלו לחבורת כתובים; הוא אף הרשה לעצמו לומר — ברגע נדיר‬ ‫של גילוי לב — "כי לו סירב (שלונסקי) בשעתו להדפיס את שירי הראשון‬ ‫הייתי פוסק מכתיבה לעידן עידנים ואולי ללא שוב (אין מקום להאריך‪.")...‬‬ ‫את מעשהו נימק אלתרמן בכך שהפרוספקט ששיגר אליו טלפיר‪ ,‬וכן המכתב‬ ‫שנלווה לו‪ ,‬עשו עליו רושם של "מכתב רציני ורחב־מידה"‪ ,‬מה גם שאין הוא‬ ‫מתמצא כל כך במה שקורה בחיי הספרות בארץ‪ .‬אלתרמן טרח גם להגיב על‬ ‫שאלתו של שלונסקי ביחס למידת ההתעניינות שיש בסביבתו ביחס לכתובים‪:‬‬ ‫בהקשר זה סיפר לו עד כמה הוא עצמו התפעם משירו "בפתח מערה"‪ ,‬שפורסם‬ ‫חודשים אחדים קודם לכן‪ ,‬בשעה שחברים אחרים שקראו גם הם את השיר‬ ‫חשבו אותו משום־מה לבלתי מובן‪ .‬לאמירה זו היה כפל פנים‪ :‬היא ביטאה‬ ‫בראש וראשונה את ההערכה העמוקה של הכותב לעורך השבועון‪ ,‬שמעל לכול‬ ‫היה משורר‪ ,‬אך היא גם רמזה על הקושי שבו נתקל כשבא להפיץ את כתובים‬ ‫בקרב הסטודנטים בננסי‪ ,‬נושא ששלונסקי לא הרפה ממנו את אחיזתו‪.‬‬ ‫הדברים שכתב שלונסקי בשולי מכתב הנזיפה היו כולם אמת‪ :‬ביום שבו‬ ‫נשלח המכתב — ‪ 13‬בדצמבר — התפרסמה מעל דפי הארץ רשימה מפרי עטו‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬דבר שהעיד על כך שלא היתה לו לשלונסקי כל כוונה לסגור אתו‬ ‫חשבון‪ .‬הרשימה — שהוגדרה "איגרת" — נקראה "עקירה ועקרות"‪ ,‬ובה דיווח‬ ‫אלתרמן‪ ,‬כמעין כתב שטח‪ ,‬על רשמיו המצטברים מן המפגש עם יהודי ננסי‪.‬‬ ‫[ ‪] 88‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫בפרק הראשון ערך הכותב הבחנה בין שלושה מיני יהודים המתגוררים בעיר זו‬ ‫— "ישראלים" (הכוונה ל־‪ ,Israelites‬היינו "יהודים בני דת משה"‪ ,‬ילידי צרפת)‪,‬‬ ‫המזוהים עם תנועת הרפורמה ועם הלאומיות הצרפתית‪" ,‬פולנים" (יוצאי מזרח‬ ‫אירופה)‪ ,‬שהם קבוצה קטנה הדבקה עדיין באורח החיים המסורתי‪ ,‬וסטודנטים‬ ‫יהודים‪ ,‬שמטבע הדברים משויכים למפלגות ולאגודות שונות‪" .‬רוצה אני‬ ‫להעתיק קטעים מספר מתוך הפרסקה של החיים דכאן" — מסביר אלתרמן‬ ‫את כוונותיו ברשימה זו‪" .‬חיי היהודי והאני‪ .‬הציורים יקדרו מאוד‪ .‬אין רע‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬האמת איננה ניתנת להתחלק‪ ,‬אבל לעומת זאת נוחה היא מאוד לכווץ"‪.‬‬ ‫בפרק השני של הרשימה מוזמן הקורא לביקור בבית הספר העברי‪ ,‬שאינו אלא‬ ‫שריד קלוש לעולם היהודי הישן שהולך ונמוג‪ .‬שם‪ ,‬בבית הספר‪ ,‬הפועל בשעות‬ ‫הערב‪ ,‬מנסים המורים להקנות קצת "אידישקייט" לתלמידים הרדומים למחצה‪,‬‬ ‫לאחר שאת רוב שעות היום בילו במסגרת בית הספר הצרפתי‪ .‬הפרק השלישי‬ ‫ברשימה — "כל נדרי בשבי" — מעלה את רשמי יום הכיפורים בבית הכנסת‬ ‫הרפורמי של ננסי‪ ,‬שאליו נתוודע הכותב במהלך הימים הנוראים‪ .‬הלעג מבצבץ‬ ‫מבעד לשורות‪ :‬בית הכנסת מכונה "האופרה"‪ ,‬הגבירים המתפללים העטורים‬ ‫בצילינדרים והנעים יחד כעל פי פקודה מתוארים כ"רקדני מוזיק־הול"‪ ,‬ואילו‬ ‫הרב הנושא דרשה בצרפתית מושווה ל"מטיף נוצרי"‪ .‬המעמד כולו מעורר בו‬ ‫שאט נפש‪" :‬אבל המוקיונים הללו [‪ ]...‬למה ראיתים דווקא בערב זה?" אכן‪,‬‬ ‫לא כזה היה המראה שנשא עמו אלתרמן מתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת‬ ‫בקישינב‪ ,‬בוודאי גם לא מתל אביב‪.‬‬ ‫והיה לזה גם המשך‪ :‬שבוע ימים לאחר מכן פורסמה בהארץ עוד רשימה‬ ‫של אלתרמן‪" ,‬הן ולא באספת סטודנטים"‪ ,‬שהוגדרה גם היא "איגרת" מצרפת‪.‬‬ ‫רשימה זו נועדה למעשה להשלים את המרכיב השלישי בפסיפס היהודי של‬ ‫ננסי — הסטודנטים‪ .‬הסטודנטים היהודים‪ ,‬סיפר אלתרמן ברשימה‪ ,‬נוהגים‬ ‫להתכנס בבתי קפה‪ ,‬מאחר שבתוך האוניברסיטה יש איסור לכנס התאגדויות‬ ‫דתיות‪ .‬הכינוסים נערכים על פי רוב בעקבות אירוע כלשהו שאירע ליהודים‪ ,‬לא‬ ‫כדרך שגרה‪ .‬למשל מכות שהוכו סטודנטים יהודים בפולין‪ .‬במהלך האספה יש‬ ‫הרבה רעש‪ ,‬גיבובי דברים ואי־סדר‪ .‬אצל היהודים יותר מאשר אצל הצרפתים‪,‬‬ ‫אצלם המחלוקת היא בשל עניינים פורמליים או בגלל עלבונות אישיים‪ .‬אצל‬ ‫היהודים — הכול נובע מהקרע שבנשמה‪ ,‬ממשמעות החיים‪ ,‬מהשאלות שהן‬ ‫ברומו של עולם‪ .‬ויש לזה עוד סיבה — "סיבה שניה מקורה בעמדה המיוחדת‬ ‫של הסטודנט היהודי כלפי עמו‪ .‬אין הוא יכול להיות מסתכל שוה־נפש; מסביב‬ ‫— פרפורי משבר‪ ,‬הבהוב אורות מרמים‪ ,‬וצורך‪ ,‬צורך תכוף‪ ,‬להחלץ‪ ,‬לפתור‪,‬‬ ‫[ ‪] 89‬‬

‫אלתרמן‬

‫לדעת" רבים גם על השפה — באיזו שפה תתנהל האספה? מישהו צועק‪:‬‬ ‫"'רעדט אידיש!'" ואז הוא מתחיל לדבר‪ .‬גם השפה היא אפוא בעיה‪ .‬ואחר‬ ‫כך הנאומים‪ ,‬קריאות הביניים‪ ,‬המחלוקות בין הצדדים‪ ,‬הגישוש אחרי הצעת‬ ‫החלטה‪" .‬הפתוס שורף את ה'פרלמנטריות'‪ ...‬השריקות מטביעות את הפתוס‪...‬‬ ‫השמאל והימין מתעללים ב'רזולוציה' עד שהיא ניצלה בדרך נס ע"י 'הרוב'‪"...‬‬ ‫המבט של אלתרמן הוא אירוני‪ ,‬הרי הוא אינו שייך לכל זה‪ ,‬הוא בכלל בא‬ ‫ממקום אחר‪ ,‬וככזה אין הוא חלק מאותה "פרסקה של החיים דכאן"‪ ,‬העקורה‬ ‫והעקרה‪ ,‬שאותה ניסה לשרטט‪.‬‬ ‫רשימה נוספת ששיגר אלתרמן מצרפת התייחסה לשני אירועים שהיו‬ ‫לכאורה שונים זה מזה‪ ,‬אך לשניהם היה מכנה משותף‪ .‬הרשימה נפתחה‬ ‫בדיווח על תערוכה שתוכננה לזכרו של הצייר הצרפתי הנודע ז'אן לואי פורן‬ ‫(‪ ,)Jean-Louis Forain‬שמת בחודש יולי של אותה שנה‪ ,‬ואשר עמדה להיות‬ ‫מוצגת בתאטרון פונאל בפריז‪ .‬הבעלים של תאטרון פונאל היה הנרי דה‬ ‫רוטשילד‪ ,‬אחד מבניה של משפחת רוטשילד הידועה‪ .‬בתחילה התנגדה אלמנת‬ ‫הצייר לקיום התערוכה‪ ,‬הרי התאטרון נמצא בבעלות של יהודים‪ ,‬אבל לבסוף‬ ‫התרצתה‪ .‬ואף רוטשילד גילה גדלות נפש והתרצה בפני האלמנה‪" .‬אז ראיתי‬ ‫את היהודי" — כתב אלתרמן בלעג — "מאחור נשא את גבו המדובש‪ ,‬מלפנים‬ ‫— תיבה מלאה כלי סדקית‪ .‬פניו השחומים‪ ,‬החוטם עם חורי העינים שקעו‬ ‫במסגרת הפאות והזקן‪ ,‬לראשו 'קאפליוש' מעוך‪ ,‬ורגליו מתלבטות בשולי‬ ‫קאפוטה מרוטשת [‪ "]...‬כביכול לא היה רוטשילד שונה בהרבה מאותו רוכל‬ ‫יהודי עלוב ומבוזה המכתת רגליו ברחובות ורשה‪ .‬האירוע השני שדיווח עליו‬ ‫התרחש לא בפריז אלא בננסי‪ ,‬והוא נקשר בשמו של פרופ' פולני בשם לוטה‪.‬‬ ‫לוטה לימד אנטומיה באוניברסיטה של ורשה — עיר הולדתו של אלתרמן —‬ ‫שם תבע להפריד בין סטודנטים יהודים לבין סטודנטים לא יהודים‪ .‬לאחרונה‪,‬‬ ‫כך דוּ וח ברשימה‪ ,‬הגיע לוטה לקונגרס בננסי‪ ,‬ובעת שנשא הרצאה קם סטודנט‬ ‫יהודי בשם שארף והפגין נגד האורח‪ ,‬כשהוא זוכה בתמיכת חבריו‪ .‬במהומה‬ ‫שהתפתחה במקום הפליט לוטה‪" :‬יפה יפה [‪ ]...‬עוד נתראה בפולין‪ "...‬אמנם‬ ‫סגן יושב ראש הקונגרס הביע תמיכה בסטודנטים‪ ,‬ואף המשטרה הצרפתית‪,‬‬ ‫שתחילה עצרה את שארף‪ ,‬הזדרזה לשחרר אותו מיד לאחר תום החקירה‪:‬‬ ‫"שלום ידיד אתה חפשי לרצונך [‪ — "]...‬כך נאמר לו‪ .‬ולכך הוסיף אלתרמן‬ ‫פירוש משלו‪" :‬אכן‪' ,‬חופש' לא מלת שווא היא בצרפת"‪ .‬ואף על פי כן לא‬ ‫השלה את עצמו כלל בנוגע לטיבם של אירועים אלה‪ ,‬שהמחישו לעין כול את‬ ‫שנאת היהודים ששוב מרימה ראש — בוורשה‪ ,‬בפריז‪ ,‬בננסי‪ .‬והרי לכך ואף‬ ‫[ ‪] 90‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫ליותר מזה התכוון כשבחר להציב בראש הרשימה את הכותרת‪" :‬אלפיים השנים‬ ‫הרעות"‪21.‬‬

‫ד‬ ‫בתחילת ינואר ‪ 1932‬יצא לאור בירושלים הגיליון הראשון של כתב העת‬ ‫גזית — "במה ליצירה אמנותית ספרותית ולמחשבה חפשית"‪ ,‬בעריכת גבריאל‬ ‫טלפיר‪ .‬כשהגיע הירחון לננסי נוכח אלתרמן לדעת כי הציפיות שעורר כתב‬ ‫העת החדש אכן התממשו למרות ביקורתו המוקדמת מדי של שלונסקי‪ .‬היתה‬ ‫זו חוברת גדולה ועשויה בטוב טעם שהודפסה בסדר דפוס יפה לעיניים ועל‬ ‫גבי נייר משובח‪ .‬לצד דברי ספרות כללה החוברת גם יצירות אמנות שהודפסו‬ ‫באיכות גבוהה ביותר‪ .‬בין יצירות האמנות שהובאו בכתב העת היו ציורים‬ ‫של מודיליאני ודגה‪ ,‬וכן ציורים של שני ציירים מקומיים‪ ,‬א' לויתן ומרדכי‬ ‫לבנון‪ .‬נוסף לזה ָּכלל המדור תצלום של חומת בר כוכבא בביתר‪ ,‬וכן סקיצה‬ ‫של בית בתל אביב — אות וסימן לעניין שהיה לכתב העת לנושאים של תכנון‬ ‫עירוני ואדריכלות‪ .‬היה גם מדור למוזיקה ובו פורסמו תווי נגינה של מוזיקה‬ ‫חסידית‪ .‬בחלק הספרותי של הגיליון שולבו יצירותיהם של סופרים ארץ־‬ ‫ישראלים כמו ש‪ .‬שלום‪ ,‬יצחק עוגן‪ ,‬אליהו טסלר ונתן אלתרמן עם יצירות של‬ ‫ג'ון גאלסוורת'י וג'יימס ג'ויס‪ ,‬וכן רשימות על ספרות ואמנות‪ ,‬כמה מהן פרי‬ ‫עטם של כותבים הן מן הארץ והן מחוצה לה‪ .‬כתב העת הכיל גם סקירות של‬ ‫תערוכות שנערכו באותה עת בספרייה הלאומית בירושלים ובמוזאון תל אביב‪.‬‬ ‫בדברי המבוא שלו — "בשערי היצירה האמנותית" — הדגיש טלפיר בייחוד את‬ ‫נושא היצירה האמנותית‪ ,‬שבעבר נראתה‪ ,‬אולי בטעות‪ ,‬זרה לרוח היהודית‪,‬‬ ‫וכאילו נועדה לגור "באהלי יפת" בלבד‪ .‬אולם הנחה זו איבדה את תוקפה‪.‬‬ ‫היצירה האמנותית‪ ,‬קבע טלפיר‪ ,‬הולכת וכובשת מקום בתוך חיינו הרוחניים‪,‬‬ ‫גם בארץ וגם בקיבוצים של יהודים בעולם‪ ,‬ולכן‪ ,‬לפי גישתו‪" ,‬אין להסיח את‬ ‫דעתנו משינוי ערכים זה"‪ .‬משמע שגזית‪ ,‬בעצם הגדרתו‪ ,‬נועד להיות לבמה‬ ‫המסמלת את השילוב המיוחל בין ספרות‪ ,‬אמנות‪ ,‬מוזיקה ואדריכלות — שילוב‬ ‫יה נעשה גם אלתרמן הצעיר‪ ,‬מתוקף‬ ‫יה ֵוּב ּ‬ ‫שהיה משא נפשו של העורך‪ .‬מנֵ ּ‬ ‫השתתפותו בגיליון הפתיחה של הירחון‪ ,‬חבר למהלך החדשני שגזית בא לייצג‪.‬‬ ‫בהופעת הבכורה שלו מעל דפי גזית היה אלתרמן במיטבו‪" :‬קונצרט‬ ‫לג'ינטה" היה שיר קליל‪ ,‬קצבי ומלא חן‪ ,‬ואף על פי שגם הפעם היה השיר ארוך‬ ‫למדי‪ ,‬נעדרו ממנו הסרבול‪ ,‬העמימות והעומס ההגותי שבהם היו נגועים שירים‬ ‫[ ‪] 91‬‬

‫אלתרמן‬

‫'ין־ג'ינֶ ָטה‪ַ ,‬מה ָ ּי ִפית‪ַ /,‬מה ֵּנ ַחנְ ְּת ְּב ֶע ֶרב זֶ ה‪ /.‬יֵ ׁש ָרצוֹ ן ָל ְך ְל ַה ִ ּגיד‪ַ /‬מ ּׁ ֶשהוּ‬ ‫"ג ִ‬ ‫אחרים‪ִ .‬‬ ‫ָּכזֶ ה‪ָּ ...‬כזֶ ה‪ — "...‬כך‪ ,‬בשורות קצרות וריתמיות ובחרוזים קליטים לאוזן פונה‬ ‫הדובר אל ג'ינטה‪ ,‬האישה המהלכת עליו קסם‪ ,‬שאת תהילתה הוא בא להשמיע‪.‬‬ ‫"ב ֵבית ָמשׂ וֹ שׂ "‪ ,‬כלומר באחד הקברטים‪ ,‬כשברקע‬ ‫הפגישה עם ג'ינטה נערכת ְּ‬ ‫נשמעים צלילי המוזיקה — הגיטרה‪ ,‬הפסנתר‪ ,‬הכינור והצ'לו‪ .‬ג'ינטה מופיעה‬ ‫כשגווה מתוח‪ ,‬עיניה היפות מביטות סביב מתוך שוויון נפש גמור‪ ,‬וגופה‬ ‫"תזְ מ ֶֹרת ַמ ְר ִק ָידה"‪ .‬בזה אחר זה עורם‬ ‫מתנועע בקצב‪ ,‬כאילו היתה היא עצמה ִּ‬ ‫המשורר דימויים מפתיעים ועתירי דמיון‪ ,‬שכולם נועדו לשבח ולקלס את מושא‬ ‫"על ִמ ְפ ָס ֵע ְך ֶאת ֲחרוּ זַ י‪ַ /‬ה ְ ּז ֻה ִּבים ַא ׁ ְש ִל ְ‬ ‫יתי ְדבֹק ֶאל ִמנְ ָע ַליִ ְך –‪/‬‬ ‫יך‪ָ /,‬ר ִצ ִ‬ ‫הערצתו‪ַ :‬‬ ‫ֲהדוּ ָרה ׁ ֶש ִּלי"‪ .‬השיר‪ ,‬על מכלול בתיו‪ ,‬טעון כולו מתיחות ארוטית — לעתים‬ ‫מעומעמת‪ ,‬לעתים בוטה וגלויה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בבית השני‪ ,‬שהמבנה הריתמי שלו‬ ‫יתי ַה ֲא ִמין‪ֶ ׁ /‬ש ָ ּיפוּ ‪ָ ,‬ה ּה‪ַ ,‬מה ָ ּיפוּ ַמ ֲע ֻר ַּמיִ ְך‪/.‬‬ ‫שונה מעט מזה של יתר הבתים‪"ָ :‬ר ִצ ִ‬ ‫וְ ֻרדָּ ה ָהיִ ית‪ַ /‬על ל ֶֹבן ְס ִדינִ ים‪ /,‬שְׂ ָע ֵר ְך ּ ִפ ָּכה ְּכ ׁ ַש ְב ִר ֵירי ּ ַפ ְרוַ יִ ם‪ִ /.‬ג'ינֶ ָטה‪ִ ,‬ג'ינֶ ָטה"‪.‬‬ ‫ימ ֵת ְך לוֹ ֶא ֶטת‪ /.‬עוֹ ד נִ ַ ּצת ׁ ָש ֵד ְך ַעל שִׂ ְפתוֹ ַתי ָּתחֹל —‪/‬‬ ‫ובמקום אחר בשיר‪" :‬נְ ׁ ִש ָ‬ ‫ְ‬ ‫ֲע ֶדן ְּב ַמ ֲאס ֶֹרת זְ רוֹ ַע ִמ ְת ַע ֶ ּו ֶתת;‪ּ ִ /‬גזְ ָר ֵתך ָּתנוּ ַע ְּכ ִג ְבעוֹ ל‪ָּ /...‬כזֹאת‪ ,‬יַ ְלדָּ ה ׁ ֶש ִּלי‪ָּ /,‬כזֹאת‬ ‫יתי"‪ .‬לשון כה משוחררת‪ ,‬כמעט פרועה‪ ,‬סחרחרה ִמשיאים‪ ,‬לא ננקטה‬ ‫אוֹ ָת ְך ִא ִ ּו ִ‬ ‫עד אז בשיריו של אלתרמן הצעיר‪.‬‬ ‫פרסום השיר‪ ,‬מוצלח ככל שהיה‪ ,‬עורר מחלוקת בין אלתרמן לבין עורך כתב‬ ‫העת גבריאל טלפיר‪ .‬פגישת אקראי בין יצחק אלתרמן לבין גבריאל טלפיר‬ ‫היא שהיתה ברקע המחלוקת‪ :‬אלתרמן האב‪ ,‬שאהב לבחוש בעסקי אלתרמן‬ ‫הבן‪ ,‬שסיפר עליו לכולם‪ ,‬שניסה תמיד לסחוט שבחים על כתיבתו‪ ,‬שביקש‬ ‫לקדם אותו במידת יכולתו‪ ,‬גילה לטלפיר כי בנו התלונן בפניו על כך שעורך‬ ‫גזית הכניס קיצורים ב"קונצרט לג'ינטה" בלי להימלך בו כלל‪ .‬הודעה זו‬ ‫גרמה לטלפיר לתחושה של אי־נוחות‪ ,‬הוא הוקיר מאוד את אלתרמן‪ ,‬בוודאי‬ ‫לא רצה לראות אותו בעלבונו‪ ,‬ומעל לכול ייחל להמשך שיתוף הפעולה בינו‬ ‫לבין עיתונו החדש‪ .‬באיגרת שהריץ אליו לננסי כתב טלפיר כי לא בזדון עשה‬ ‫את מה שעשה‪ ,‬ולא מתוך שרירות לב‪ ,‬אלא מתוך הכרח‪" .‬כמובן‪ ,‬שלך בתור‬ ‫משורר ויוצר השיר היה קשה להשלים עם הרעיון הזה‪ ,‬אבל לו היית כאן‪,‬‬ ‫בירושלים‪ ,‬והיית צריך להדפיס את הדבר‪ ,‬דומני שהיית ביתר קלות תופס את‬ ‫המצב"‪ .‬טלפיר מצא לנכון להדגיש כי השיר ִהצריך קיצורים ושינויים — "זה‬ ‫היה הכרחי — דווקא בשביל הצלחת השיר‪ ,‬בשביל שלמותו מבחינת תפיסתו‬ ‫הכללית"‪ .‬לאחר דברי ההסבר האלה הביע טלפיר תקווה כי אלתרמן לא ממש‬ ‫נעלב‪ ,‬וכי הוא ימשיך לשגר שירים למערכת‪ .‬הנה‪ ,‬החוברת השנייה בהכנה‪ ,‬כבר‬ ‫[ ‪] 92‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫מתוכננות עוד שתי חוברות‪ ,‬והוא‪ ,‬טלפיר‪ ,‬מצפה לקבל ממנו חומר חדש לכל‬ ‫אחת מן החוברות האלה‪ .‬בשולי המכתב עשה טלפיר מאמץ כדי לקרב אליו‬ ‫את אלתרמן‪ ,‬אף כי לא יכול היה להימנע מלשגר לעברו נזיפה קלה‪" :‬בדרך‬ ‫כלל כתוב על מעשיך ועל עבודתך‪ .‬אל תחשוב‪ ,‬שאין אנו מתעניינים בך או‬ ‫ביצירתך‪ .‬להפך אנו מעוניינים לשמוע מה אתך ומה בפיך‪ .‬מוטב לפנות ישר‬ ‫אלינו‪ ,‬מאשר בעקיפין"‪ .‬לא מצא חן בעיני טלפיר שאלתרמן בחר להתלונן עליו‬ ‫בפני אביו‪ ,‬ושהאב בחר להתלונן על כך בפניו‪ .‬את הדברים האלה אפשר לברר‬ ‫באופן ישיר ובגילוי לב ללא מתווכים‪22.‬‬ ‫מכתב ההתנצלות וההסבר ששלח טלפיר עשה את שלו‪ ,‬ואלתרמן המשיך‬ ‫לשגר למערכת גזית שירים מפרי עטו‪ .‬ההסתייגות של שלונסקי מן הפרסום‬ ‫בבמה המתחרה כנראה לא השפיעה עליו‪ ,‬והוא המשיך לעשות את הדברים‬ ‫בדרכו שלו‪ .‬בחוברת ג־ד של כתב העת (מארס־אפריל ‪ )1932‬נדפס שיר קצר‬ ‫בשם "מזג־אוויר"‪ ,‬ובחוברת ו‪ ,‬שפורסמה ביוני‪ ,‬נדפס שיר בשם "אופליה" —‬ ‫כשהרמז הטמון בו ל"המלט" של שייקספיר היה שקוף לגמרי‪ .‬אולם הנאמנות‬ ‫העיקרית של אלתרמן היתה מעל לכול לאיש שממנו למד כל כך הרבה‬ ‫ושבזכותו נעשה למשורר‪ .‬ושלונסקי‪ ,‬שהיה עורך נדיב רוח‪ ,‬כבש את עלבונו‬ ‫והמשיך לפרסם את שיריו בכתובים‪ ,‬כשהוא מקפיד להקצות להם מקום בולט‪.‬‬ ‫עד לסיום לימודיו בננסי בחודש יולי של אותה שנה פרסם אלתרמן מעל דפי‬ ‫השבועון היוקרתי ארבעה שירים — "ציפייה" הופיע ב־‪ 30‬בינואר ‪ ,1932‬סמוך‬ ‫לפרסום בגזית; השיר "ליל קרנבל" פורסם בשני המשכים במהלך חודש מארס‬ ‫(ב־‪ 3‬וב־‪ 16‬בחודש); ב־‪ 16‬במאי הופיע השיר "תזמורת"‪ ,‬וב־‪ 6‬ביוני פורסם‬ ‫השיר "סנוורים"‪ .‬בין לבין פרסם אלתרמן רשימה בשם "העשירי למניין"‬ ‫שהוקדשה לאמנות השביעית‪ ,‬כלומר לקולנוע‪ ,‬שאליה התוודע בצורה מועצמת‬ ‫בזמן לימודיו בצרפת‪ 23.‬הבולט והשאפתני מבין השירים שפורסמו מאז תחילת‬ ‫‪ 1932‬היה "ליל קרנבל"‪ ,‬שבשל טעות שנעשתה במערכת כתובים נשמטו ממנו‬ ‫כמה בתים‪ .‬אולם בניגוד למצופה עבר אלתרמן בקלות רבה לסדר היום ואף‬ ‫הגיב על ההשמטה בצורה משעשעת‪ 24.‬ליל הקרנבל — בגרסתו של אלתרמן —‬ ‫והשכחה שאליו נמלט האדם מסבך גורלו וממצוקת הקיום‬ ‫הוא מחוז הבריחה ׁ ִ‬ ‫שבה הוא נתון‪ .‬קביעה זו מוצעת בבית הראשון של השיר‪ ,‬והיא הולכת ונפרשׂ ת‬ ‫"אם יֶ ׁ ְשנוֹ ַמ ְצ ּפוּ ן רוֹ ֵצ ַח‪ /‬וְ ֶע ְדנָ ה ְּב ִציץ ָמ ְר ָעל" — כך לשון הבית‬ ‫לכל אורך השיר‪ִ :‬‬ ‫הראשון — "יֵ ׁש ַ ּגם ׁ ֶש ֶקט ִמ ְת ַל ֵ ּק ַח‪ֶ /‬אל ֶה ְמיַ ת ַה ַ ּק ְרנָ ָבל"‪ .‬אולם התמכרות זו — כך‬ ‫מתברר — מעניקה חיי שעה בלבד; וכשיפוג הקסם יחזור האדם ויעמוד לבדו‪,‬‬ ‫"אז יָ חוּ ׁש ֶאת ִס ּבוּב ַה ֵּת ֵבל‪/,‬‬ ‫בעולם נטול חסד‪ ,‬כשהוא חשוף לעצמו ולגורלו‪ָ :‬‬ ‫[ ‪] 93‬‬

‫אלתרמן‬

‫אוֹ יַ ִּביט ֶאל ּ ַפ ָּנס ׁ ֶש ָּב ְרחוֹ ב‪ /,‬אוֹ ּ ָפ ׁשוּ ט יִ ְת ַח ֵּנן‪ ,‬יִ ְת ּ ַפ ֵּלל‪ /:‬הוֹ ִא ָּמא‪ ...‬לֹא טוֹ ב ִלי‪...‬‬ ‫לֹא טוֹ ב‪ "...‬יתר השירים שנדפסו מעל דפי כתובים היו קצרים יותר ופחות‬ ‫פילוסופיים‪ ,‬ורובם התמקדו בדמותה של ה"את"‪ ,‬אשר נוכחותה בשיריו נעשתה‬ ‫"מה ָ ּי ִפית‪ַּ ,‬בת ֵליל‪ַ ...‬עד ָמה‬ ‫יותר ויותר בולטת‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בשיר "סנוורים"‪ַ :‬‬ ‫את ְך‪ֲ /...‬ענֻ ַ ּגת ָמדוֹ נָ ה ְּב ִמ ְס ֶ ּג ֶרת זַ ַעם —‪/‬‬ ‫נָ ַע ְמ ְּת ַה ּ ַפ ַעם!‪ָּ /..‬כל גּ וּ ִפי נוֹ ֵפל ַא ּ ַפיִ ם ִל ְק ָר ֵ‬ ‫ֲהנֵ ֵל ְך?‪25"..‬‬ ‫בסוף חודש מארס‪ ,‬זמן קצר לאחר פרסום "ליל קרנבל" בגזית פרסם‬ ‫אלתרמן בכתובים מאמר בשם "במעגל"‪ ,‬שבו‪ ,‬זה לראשונה‪ ,‬נקט עמדה ביחס‬ ‫למחלוקת ספרותית שהתקיימה בארץ‪ .‬אף שהיה מרוחק מן החיים הספרותיים‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬ובוודאי לא היה מעורב בפועל במלחמות המקומיות של‬ ‫המחנות השונים — לא יכול היה אלתרמן שלא לדעת על המהומה התורנית‬ ‫שהתלקחה אז בקריית ספר‪ ,‬ושהתמקדה גם הפעם סביב אישיותו הספרותית‬ ‫של ביאליק‪ .‬הפולמוס הקודם סביב ביאליק התרחש ב־‪ 1927‬בעקבות נאומו‬ ‫בקבלת פנים לכבוד שני סופרי יידיש‪ ,‬פרץ והירשביין‪ ,‬וממנו השתמע כאילו‬ ‫מעניק המשורר לעברית וליידיש מעמד שווה ערך‪ .‬בעקבות זה התחוללה‬ ‫מהומה רבתי‪ ,‬שחשפה מחלוקת עקרונית בין צעירים לוותיקים‪ ,‬וזו הובילה‬ ‫לפילוג באגודת הסופרים ולהתלכדות ה"צעירים" סביב שלונסקי‪ ,‬המנהיג‬ ‫המורד‪ ,‬ולהתבצרותם בכתב העת כתובים‪ ,‬שעד לאותה שעה פעל בחסות‬ ‫האגודה‪ .‬באותם ימים היה אלתרמן עדיין תלמיד בית ספר תיכון‪ ,‬אך סביר‬ ‫להניח ששמע על כך בבית הוריו‪ ,‬מקום שבו זכה ביאליק ליחס של הערצה‪.‬‬ ‫הפעם פרצה המחלוקת בעקבות השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"‪ ,‬שפורסם‬ ‫בראשית הסתיו בשבועון מאזנים‪ .‬את השיר כתב ביאליק בקיץ ‪ 1931‬על‬ ‫רקע דיוני הקונגרס הציוני ה־‪ 17‬שהתכנס באותה שנה בבזל‪ .‬היה זה שיר‬ ‫תוכחה שבו הפנה המשורר את שבט זעמו כלפי המנהיגות הציונית‪ ,‬שלטענתו‬ ‫לא השכילה לקרוא נכוחה את מפת המשבר שאליו נקלעו גם היישוב וגם‬ ‫התפוצה בתחילתו של אותו עשור‪ 26.‬שלונסקי — שהיה עדיין ראש החץ‬ ‫במאבק למען סדר יום ספרותי חדש — יצא למתקפה חזיתית נגד ביאליק‪,‬‬ ‫תחילה ברשימה קצרה שעוררה מיד פולמוס ציבורי ואחר כך‪ ,‬במאמר מפורט‬ ‫בשם "מן הקצה אל הקצה"‪ ,‬שנועד לחדד את המחלוקת ולהפגין את הקיטוב‪:‬‬ ‫הוא חשף מכלול של חילוקי דעות בין ה"צעירים" לבין ביאליק‪ ,‬אך בייחוד‬ ‫התמקד בשיר עצמו — הוא דיבר על אוזלת היד הפיוטית שנגלתה בו‪ ,‬קבל‬ ‫על השימוש הנלוז במטבעות לשון הלקוחות מספרי הנביאים‪ ,‬ויותר מכול‬ ‫גינה את הפוזה הנבואית שנקט הכותב‪ .‬מי שיצא אז להגנתו של ביאליק היה‬ ‫[ ‪] 94‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫הסופר והמבקר שלמה צמח‪ ,‬שכתב ההגנה שלו בזכות המשורר והשיר גרר‬ ‫אותו להטחת עלבונות בשלונסקי ובשירתו‪ .‬גם אחרים נגררו לוויכוח‪ ,‬מי בעד‬ ‫ומי נגד — בכלל זה עורך הארץ משה גליקסון והסופר יעקב הורוביץ‪ ,‬איש‬ ‫חבורת כתובים‪27.‬‬ ‫ואלתרמן‪ ,‬שישב בננסי‪ ,‬הרחק מן ההמון הסוער‪ ,‬כשהוא טרוד בהכנות‬ ‫לקראת בחינות הגמר במכון החקלאי‪ ,‬החליט שלא לעמוד מנגד‪ .‬הוא היה‬ ‫מספיק בוטח בעצמו ובמעמדו כמשורר מכדי שישים מחסום לפיו‪ .‬והיה לו‬ ‫בהחלט מה לומר‪ :‬הוא אמנם השתייך בפועל לחבורת הצעירים‪ ,‬השבועון כתובים‬ ‫היה האכסניה הספרותית שלו ושירת שלונסקי היתה לו למקור השראה‪ .‬אולם‬ ‫מצב עניינים זה לא מנע ממנו להפעיל שיקול דעת עצמאי אל מול הטיעונים‬ ‫שהשמיע שלונסקי ושלא נראו לו כלל; הוא גם סלד מן הסגנון שבו בחר שלמה‬ ‫צמח להשיב לשלונסקי כגמולו‪ .‬וכך‪ ,‬בטון מאוזן ולא מתלהם‪ ,‬פרשׂ אלתרמן את‬ ‫טיעוניו‪ ,‬שאותם הגדיר בצנעה בשם "הערות לויכוח"‪" 28.‬אין אני חושב כי יש‬ ‫לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית" — נשמע קולו הבוגר והבשל של‬ ‫המשורר הצעיר‪ ,‬שזה לא כבר חגג את יום הולדתו ה־‪ .21‬בהישענו על אמירה‬ ‫הלקוחה מתוך שיר קודם של ביאליק בשם "שחה נפשי" ("לֹא ְמ ׁשוֹ ֵרר‪ ,‬לֹא‬ ‫נָ ִביא —‪ /‬חוֹ ֵטב ֵע ִצים ָאנ ִֹכי")‪ ,‬קבע אלתרמן מתוך ביטחון גמור כי בשיר השנוי‬ ‫במחלוקת "הפעיל האמן (הכישרון) לא את המשורר (הפונה כלפי פנים אל‬ ‫התבל שבו‪ ,‬האלוהים שבו‪ ,‬הסיטרא־אחרא שבו)‪ ,‬ולא את הנביא (הפונה כלפי‬ ‫חוץ ומורה דרך)‪ ,‬אלא את איש־ההמון המגיב מתוך זעזוע הרמ"ח"‪ .‬על סמך‬ ‫זה מצא אלתרמן הצדקה מלאה למבנה הטכני של השיר‪ ,‬שהגיונו — לדבריו‬ ‫— טמון במשפט הזה‪" :‬ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה"‪ .‬ההסבר‬ ‫שהוצע על ידיו היה כדלהלן‪" :‬סף‪ ,‬משמע גביע‪ .‬איזה גביע גדול מאוד‪ ...‬כיאה‬ ‫לחוטב־עצים‪ ...‬שורה זו לא רק שאיננה דיסונאנס לזעם הבא אחריה‪ ...‬אלא‬ ‫היא הלוז בשיר‪ ,‬המפתן והמפתח; חוטב־העצים אינו רגיל להרגיש כי לבו מלא‬ ‫וגדוש‪ ,‬אכן תגובתו אינה עצבון והשתקעות‪ ,‬אלא רוגז והשתוללות‪ "...‬הוא אף‬ ‫מצא לנכון להעיר‪" :‬אין לגשת אל כל יצירה בקנה־מידה מוכן מראש‪ ,‬שמא‬ ‫קנה־המידה אינו מקיף מדי"‪ ,‬ויש לדון אותה לגופה‪ .‬מן הסתם לא ראה כל פסול‬ ‫בעצם עמידתו של ביאליק כמוכיח בשער‪ ,‬אף שהיה זה בניגוד גמור לעמדתו‬ ‫של שלונסקי‪.‬‬ ‫אלתרמן היה בעל מזג שמרני; הוא נטה לכבד את מסורת העבר‪ ,‬הוא גם‬ ‫הטיל ספק בנטייה לחלק את עולם הספרות לפי אסכולות‪ ,‬ולא כל שכן בצורך‬ ‫לנהל מלחמה של אסכולה באסכולה‪ .‬ואף שהיה מזוהה עם אסכולת שלונסקי‪,‬‬ ‫[ ‪] 95‬‬

‫אלתרמן‬

‫לא יכול היה לשאת את הביקורת הלא מוצדקת שהוטחה בביאליק‪ ,‬המורם מעם;‬ ‫באותה מידה ראה גם צורך להגן על שלונסקי‪ ,‬שרחש לו כבוד ובעיקר הכיר לו‬ ‫תודה‪ ,‬ולכן דחה את ניסיונו המקביל של צמח לשלול באופן גורף את שירתו‪.‬‬ ‫"כשמישהו מדבר על אחד הסופרים בכללותו ולא על יצירה בודדת מוצלחת‬ ‫פחות או יותר ומבטל כלאחר־יד פרשה שלמה של ספרות‪ ,‬הרי מתעוררת‬ ‫ממילא השאלה לכוונותיו של המישהו הזה"‪ .‬כך‪ ,‬ללא התלהמות‪ ,‬ביקש‬ ‫אלתרמן ליטול את העוקץ מטיעוניו של צמח‪ ,‬שהחליט‪ ,‬לדבריו‪" ,‬להרוג את‬ ‫המשורר א‪ .‬שלונסקי"‪ ,‬וזאת לא משום ששלל באמת את שירתו‪ ,‬אלא כתגובת‬ ‫נגד על הדברים שהטיח בביאליק‪ .‬עם זה הדגיש אלתרמן כי דברי ההגנה שלו‬ ‫על שלונסקי נאמרים על רגל אחת וכהוראת שעה בלבד‪" .‬אפס‪ ,‬הערכה נכונה‬ ‫וראויה לשמו של א‪ .‬שלונסקי המשורר צריכה לבוא במסגרת אחרת לגמרי"‪29.‬‬ ‫אלתרמן העז אפוא לצאת למערכה ולחלוק על עמדתו של האיש שעמד בראש‬ ‫חבורת כתובים‪ ,‬ועם זה השכיל לשמור את האגפים כדי שיוכל להמשיך ולהיות‬ ‫חלק מאותה חבורה‪ .‬למרבה העניין זכה המהלך לתמיכה מלאה של שלונסקי‬ ‫עצמו‪ ,‬שאף אם חלק על תוכן דבריו‪ ,‬ידע להעריך את דעתנותו ואת עמדתו‬ ‫העצמאית‪ .‬או שמא ביקש לעשות רושם שהוא מבליג על מרדנותו הבלתי‬ ‫צפויה של פרח המשוררים‪ ,‬שהכול הכירו בכישרונותיו‪" .‬הבאים אתם בחליפת‬ ‫מכתבים עם נתן אלתרמן? בחור טוב!" — כתב שלונסקי‪ ,‬ששהה באותה עת‬ ‫ברומניה‪ ,‬לחבריו בכתובים — "נדמה לי‪ ,‬כי לא טעינו באלתרמן‪ ,‬רשימתו‬ ‫האחרונה כתובה בחוכמה"‪30.‬‬ ‫מי שהגיב בהתרגשות יתרה על הדברים שכתב אלתרמן היה אביו‪ ,‬יצחק‬ ‫אלתרמן‪ ,‬במכתב ששיגר אל בנו ב־‪ 14‬במארס‪ ,‬דבר שמלמד כי הרשימה הובאה‬ ‫לידיעתו טרם פרסומה בעיתון‪ .‬אלתרמן ידע בהחלט עד כמה רגיש אביו לכבודו‬ ‫של ביאליק‪ ,‬ואולי גם שיקול זה הנחה אותו בכתיבת הרשימה‪ .‬ואכן‪ ,‬במכתב‬ ‫הביע יצחק אלתרמן שאט נפש נוכח מלחמת הצעירים בביאליק — כשמדובר‬ ‫בביאליק‪ ,‬כך גרס‪ ,‬אין זה משנה כלל אם מדובר בשיר מוצלח או לא מוצלח‪,‬‬ ‫הדבר הקובע באמת הוא "פרי רוחו" של ביאליק‪ ,‬שהוא "מרכז ונקודת־שריפה‬ ‫לכל מהותנו"‪ .‬ביאליק‪ ,‬לדבריו‪ ,‬נמצא בקטגוריה אחרת לגמרי‪ ,‬שונה מזו של‬ ‫שאול טשרניחובסקי‪ ,‬יעקב כהן או יעקב פיכמן — ואין כלל מקום לדון בו‬ ‫בדרך שבה הוא נדון במהלך הפולמוס שניהל נגדו שלונסקי‪ .‬הוא לא היסס‬ ‫לנצל את התכתובת עם בנו כדי להשמיע נזיפה בחבורת הצעירים‪" :‬אכן‪ ,‬מרחק‬ ‫רב התרחקתם מאתנו‪ ,‬ובמה תפרנסו את הדור‪ ,‬האומנם רק בכשרון‪ ,‬בפיוט‬ ‫ובפואזיה גרידא?" ודאי היה יצחק אלתרמן מודע לכך כי למרות שיוכו של‬ ‫[ ‪] 96‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫בנו לחבורה אין הוא מחרה מחזיק אחרי שלונסקי‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬יש לו עמדה‬ ‫משלו‪ ,‬והוא אף מעז לתת לה ביטוי פומבי‪ .‬ועל זה נמלא לבו גאווה‪" :‬שמחתי‬ ‫מאוד והתענגתי על הרצינות בה אתה מתייחס אל הדברים שבכתב ועל כנות‬ ‫הרעיונות והדעות שהשמעת" — כתב‪" .‬אין משוא־פנים‪ ,‬אין חנופה אבל יש‬ ‫סובייקטיביות בריאה של אישיות בולטת‪ ,‬ובזה אני מתגאה"‪ .‬הוא לא החמיץ‬ ‫גם את ההזדמנות לטפיחה עצמית על השכם‪" :‬רוצה אני להאמין שיש כאן‬ ‫קורטוב מפרי החינוך שלך‪ .‬מעולם לא דכאתי את רצונך‪ ,‬מעולם לא הכנעתי‬ ‫ולא השפלתי את אישיותך‪ ,‬אפילו בהיותך ילד קטן‪ ,‬ונדמה לי שחינוך זה‬ ‫משתקף ביחסך אל הזולת"‪ .‬וכמו החכם מספר קֹהלת‪ ,‬אך לא בלי הומור‪ ,‬הנחה‬ ‫אותו האב להמשיך בדרך זו‪ ,‬תוך כדי הכרה בסמכות שהיתה לו ביחס לבנו‪ ,‬אף‬ ‫שזה כבר בגר ובחר ללכת בדרך שהיא כולה שלו‪" :‬לך‪ ,‬בני‪ ,‬בדרכך זה" — כתב‬ ‫יצחק אלתרמן‪ ,‬המורה והמחנך — "בקומה ישרה (לא זקופה ביותר כדי שהחזה‬ ‫לא יתגבן)‪ ,‬בצעדים בטוחים ובמבט ישר"‪.‬‬ ‫שכל זה התנהל הרחק־הרחק מעיניהם של בני החבורה‬ ‫מה שמפתיע הוא ּ‬ ‫בננסי‪ .‬על אף מאמצי השיווק הבלתי נלאים של שלונסקי‪ ,‬לא הצליח כנראה‬ ‫הכתובים להפוך ללחם חוקם של הסטודנטים הארץ־ישראלים שהתגוררו שם‪,‬‬ ‫שרובם למדו מדעים‪ ,‬רפואה‪ ,‬חקלאות או הנדסה‪ .‬גם גיליונות כתב העת גזית‪,‬‬ ‫שזה עתה ראו אור‪ ,‬היו מחוץ לטווח השגתם‪ .‬ואילו אלתרמן‪ ,‬המופנם והביישן‪,‬‬ ‫לא הוציא כמעט הגה מפיו‪ .‬הוא עשה את עבודתו בצנעה רבה ונמנע מלגלות‬ ‫להם שהוא כותב שירים‪ ,‬גם על פרסום שיריו בארץ העדיף שלא לדבר‪ .‬חברים‬ ‫ללימודים שהעידו על תקופה זו בחייהם ציינו כי הכירו את אלתרמן כצעיר‬ ‫חרוץ ושקדן‪ ,‬מופנם מאוד‪ ,‬אך לא שמעו דבר על עיסוקיו הספרותיים‪ .‬הם‬ ‫אמנם ידעו כי הוא ניחן בכישרון כתיבה‪ ,‬הופעותיו בכמה ממסיבות הסטודנטים‬ ‫עשו בהחלט רושם‪ ,‬אך מעבר לזה לא ידעו דבר‪ .‬מי שידע קצת יותר היה חברו‬ ‫למחזור טו בגימנסיה הרצליה‪ ,‬נחום בוגרשוב‪ ,‬שבאותה עת למד בננסי רפואה‪.‬‬ ‫השניים אמנם לא היו בקשר אישי‪ ,‬אך מפי חברה משותפת שמע בוגרשוב לא‬ ‫אחת על כך שאלתרמן נהג לקרוא בפניה שירי אהבה‪ ,‬כולם מפרי עטו‪ .‬למרות‬ ‫זאת לא היה לו כל מושג שכבר במהלך הלימודים נהג אלתרמן לפרסם שירים‬ ‫ורשימות במידה לא מבוטלת בכמה במות נחשבות‪ ,‬ושבגין פרסומים אלה היה‬ ‫למשורר בעל מוניטין‪31.‬‬

‫[ ‪] 97‬‬

‫אלתרמן‬

‫ה‬ ‫אף על פי שמצא את עצמו נשאב אל תוך העולם הספרותי — לא רק הכתיבה עצמה‬ ‫אלא הפרסום‪ ,‬ההגהות‪ ,‬קשרי המכתבים עם העורכים‪ ,‬ההתכתשויות הקטנות‬ ‫והגדולות — לא סטה אלתרמן‪ ,‬ולו לרגע‪ ,‬מן המטרה שלשמה הגיע לננסי‪ .‬גם‬ ‫העומס שהיה מוטל עליו‪ ,‬בייחוד בתקופה שנערך לקראת בחינות הגמר‪ ,‬לא‬ ‫גרם לו חולשת דעת או הרהור שני ביחס להחלטתו המקורית‪ .‬בספרייה‪ ,‬בבית‪,‬‬ ‫לעתים בבתי האוכל הקטנים שקד אלתרמן בריכוז גמור על הספרים הכבדים‪,‬‬ ‫הכתובים צרפתית‪ ,‬שמהם למד את תורת החקלאות‪ .‬הוא הקפיד להיות נוכח‬ ‫בהרצאות ובקבוצות התרגול במעבדה‪ ,‬ומעולם לא התרשל בהגשת עבודות‪ .‬הוא‬ ‫ידע היטב כי קיים יחס ישיר בין ההשקעה שהוא משקיע בלימודים לבין התמורה‬ ‫הצפויה לו‪ :‬הנה־הנה הוא קרב אל קו המטרה‪ ,‬ובתוך זמן לא רב הוא עתיד לסיים‬ ‫את הלימודים ולקבל לא רק את התואר אלא גם את ההרשאה לעסוק במקצוע‬ ‫שלמד‪ .‬ואכן‪ ,‬על אף פרסומו הספרותי המהיר והמוקדם — בסך הכול בין "בשטף‬ ‫עיר"‪ ,‬שפורסם ב־‪ 12‬במארס ‪ ,1931‬לבין "במעגל"‪ ,‬שהופיע ב־‪ 30‬במארס ‪1932‬‬ ‫עברה בדיוק שנה אחת! — עדיין סבר אלתרמן כי לאחר שישוב לארץ ייאלץ‬ ‫לעבוד לפרנסתו כאגרונום‪ .‬עם זה לא היה ספק בלבו כי הספרות איננה אפיזודה‬ ‫חולפת אלא ייעוד של ממש‪ ,‬והוא תהה בינו לבין עצמו אם אמנם יֵ דע למצוא את‬ ‫דרך האמצע שבין החקלאות לשירה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬נושא זה עלה לא אחת בחילופי המכתבים בינו לבין אביו‪" .‬בעת‬ ‫האחרונה התחלתי דואג למצוא עבודה בשבילך כאן" — כתב אליו יצחק‬ ‫אלתרמן ב־‪ 25‬ביוני ‪ .1932‬הוא גרס כי על בנו למצוא תחילה עבודה כפועל‬ ‫חקלאי לצורך הכשרה במקצוע‪ ,‬אך עליו גם לדאוג להשאיר לעצמו זמן — הן‬ ‫כדי להתכונן לבחינות ה"אינג'ינרט"‪ ,‬שכנראה התחייבו מתוקף תקנות ממשלת‬ ‫המנדט‪ ,‬והן כדי שיוכל לעסוק בדברי ספרות‪ .‬לשם כך יהיה עליו למצוא מקום‬ ‫עבודה הסמוך לעיר ואף להסכים להצעת המעסיק לעבוד בעבודה חלקית‬ ‫בלבד‪ .‬אלתרמן האב חשב‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬על הצד המעשי שבשילוב זה‪ ,‬אך הוא‬ ‫הוסיף לכך גם נימוק עקרוני‪" :‬כל שאיפתי להצילך מספרות פרופסיונאלית‬ ‫המנוונת את בעליה רוחנית ודנה אותו לדלות עולמית‪ .‬אבל על זה נדבר בשובך‬ ‫אלינו"‪ .‬ימים אחדים לאחר מכן‪ ,‬ב־‪ 2‬ביולי‪ ,‬כתב אליו כך‪" :‬אתה ברגעי הפנאי‬ ‫ודאי עסוק יותר בבחירת אוניה‪ ,‬דרך קלה וקצרה להגיע אלינו‪ ,‬ואנחנו כאן‬ ‫תוכנים תוכניות לחיינו המשותפים"‪ .‬אנחנו — כלומר הוא ואשתו בלה‪ ,‬שלכל‬ ‫אחד מהם היו תוכניות משלו‪" :‬אמא מכינה (לפי שעה רק במחשבה) את החדר‬ ‫בשבילך‪ ,‬חושבת בקול רם על תפריט לארוחות צהריים וערב בשבילך‪ ,‬אינה‬ ‫[ ‪] 98‬‬

‫יסננל זירפ ןיב‬

‫בטוחה אם תהיה ציתן ונוח למאכלים מבריאים‪ .‬ואני דואג לבלוי זמן רציונלי‬ ‫בשבילך‪ ,‬למזיגה נאה של תורה ועבודה"‪32.‬‬ ‫אולם עד המועד שבו עתיד היה להתפנות כדי לבחור אונייה היה על אלתרמן‬ ‫לגשת לבחינות הסיום של המכון החקלאי‪ .‬הבחינות במגמה שלמד בה נערכו‬ ‫ב־‪ 4‬וב־‪ 5‬ביולי‪ ,‬והן התפצלו לארבעה מקצועות‪ :‬בוטניקה‪ ,‬זואולוגיה‪ ,‬גאולוגיה‬ ‫וכימיה‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שהתכונן לקראתן בחריצות רבה‪ ,‬זכה לסיים אותן בהצלחה‪:‬‬ ‫ציון הגמר שלו היה ‪ ,AB‬שהיה הציון הגבוה באופן יחסי מבין שלושת הציונים‬ ‫שהוענקו לבוגרים‪ B ,AB :‬ו־‪( passé‬עובר)‪ .‬למען האמת לא היה זה כלל ציון‬ ‫נדיר‪ ,‬ויותר ממחצית בוגרי המגמה החקלאית זכו בו‪ .‬מי שזכה במדליית‬ ‫ההצטיינות של המגמה החקלאית היה סטודנט ארץ־ישראלי אחר‪ ,‬שמעון אלמן‪,‬‬ ‫חברו לצוות המעבדה‪ 33.‬הדיפלומה עצמה הונפקה ב־‪ 22‬ביולי‪ .‬היתה זו תעודה‬ ‫מעוטרת‪ ,‬שבה נכתב כי הרקטור‪ ,‬המכהן כנשיא מועצת האוניברסיטה‪ ,‬מעניק‬ ‫למר נתן אלתרמן את "דיפלומת האגרונום של המכון החקלאי של אוניברסיטת‬ ‫ננסי" (‪Le Diplôme d'Agronome de l'Institut Agricole de l'Université de‬‬ ‫‪ ,)Nancy‬על יסוד החלטה שהתקבלה על ידי חבר הבוחנים ב־‪ 6‬ביולי‪ .‬במקום‬ ‫המיועד בתעודה לציון מקום הלידה נכתב "אוטבצק (פלשתינה)" — רישום‬ ‫שהיה תוצאה של שרשרת טעויות‪ :‬אף שנולד בוורשה‪ ,‬בחרו הוריו מטעמים‬ ‫שונים לבצע את רישום הלידה באוטבוצק (‪ ,)Otvotzk‬עיירת הנופש הסמוכה‬ ‫לוורשה‪ ,‬שאת שמה רשמו הצרפתים כ־‪ ;Otvetzk‬ולא עוד אלא שהם הניחו‬ ‫כמובן מאליו כי מקומה של אוטבוצק הוא בפלשתינה‪ ,‬שהיתה ארץ מגוריו‬ ‫הנוכחית‪ .‬תאריך הלידה שנרשם בתעודה היה ‪ 3‬באוגוסט ‪ ,1911‬בהתאם‬ ‫לרישום בדרכונו של אלתרמן‪ ,‬אף שהיה זה תאריך מומצא שאותו מסרו הוריו‬ ‫לרשויות בעת רישום הלידה באוטבוצק‪ ,‬שנעשה כנראה בעת שהיה בן שנה‪34.‬‬ ‫עם הסיום הרשמי של הלימודים ביולי וקבלת תעודת הגמר לא נותרה‬ ‫לאלתרמן סיבה מיוחדת להישאר בצרפת‪ ,‬והוא נערך לחזרה הביתה‪ .‬למכתב‬ ‫ששיגר אליו אביו ב־‪ 25‬ביוני צורפה המחאה בסך ‪ 1,750‬פרנק‪ ,‬שנועדה לקניית‬ ‫כרטיס נסיעה ולמימון הוצאות נוספות הכרוכות בסגירת העניינים בננסי‪ .‬תחילה‬ ‫שקל אביו לשלוח לו כרטיס נסיעה חזרה‪ ,‬אולם לאחר מכן נמלך בדעתו והעדיף‬ ‫לשלוח לו את הכסף הדרוש לו‪ ,‬בהנחה כי כך יוכל לבחור לעצמו את המסלול‬ ‫הנוח לו לנסיעה‪ ,‬ואף יזכה בהנחה במחיר הכרטיס מתוקף היותו סטודנט‪ .‬עם זאת‬ ‫הוא המליץ בפניו כי אם יישאר בידיו משהו מן הסכום הזה‪ ,‬מוטב יהיה אם יימנע‬ ‫מלחלק אותו בין הסטודנטים הנזקקים‪ ,‬כפי שנהג לעשות עד כה‪ ,‬כדי שיישאר‬ ‫בידיו סכום כלשהו עם שובו לארץ‪ .‬עם קבלת הכסף מהבית קנה אלתרמן את‬ ‫[ ‪] 99‬‬

‫אלתרמן‬

‫כרטיס הנסיעה ברכבת ואת כרטיס ההפלגה באונייה‪ ,‬לאחר מכן הקדיש כמה ימים‬ ‫לפינוי החדר ששכר‪ ,‬לאריזת חפציו האישיים‪ ,‬לסידור הניירות הרבים שהצטברו‬ ‫אצלו‪ ,‬וכן כדי להיפרד מחבריו ללימודים ומכמה ממכריו בננסי‪ .‬בתחילת אוגוסט‬ ‫עלה על הרכבת שעשתה את דרכה מננסי למרסיי‪ ,‬וכעבור יום מצא את עצמו‬ ‫על סיפון אונייה אשר היתה מפליגה דרך קבע בקו שבין מרסיי לאלכסנדריה‬ ‫שבמצרים‪ ,‬ואשר המשיכה משם במסעה לנמל יפו‪35.‬‬ ‫אלתרמן הכיר היטב מסלול זה‪ ,‬שבו נסע שנתיים קודם לכן‪ ,‬מיד לאחר תום‬ ‫שנת הלימודים הראשונה‪ .‬ההפלגה לאורך הים התיכון נמשכה שבוע ימים‪ ,‬והיא‬ ‫העניקה לו הזדמנות יוצאת מן הכלל להיות לבדו‪ ,‬כשהוא נטול חובות‪ ,‬פנוי כל‬ ‫כולו למחשבות ולהרהורים‪ .‬הוא נזכר בשנה הסוערת שעשה בפריז‪ ,‬אך חשב‬ ‫גם על הימים שעשה בננסי‪ ,‬בעיר השדה היפה‪ ,‬שמלכתחילה לא היו לו ציפיות‬ ‫גדולות ממנה‪ ,‬ושבה‪ ,‬דווקא בה‪ ,‬נעשה לסופר‪ .‬אך מה יהיה הלאה? הנה‪ ,‬במזוודתו‬ ‫מונחת התעודה המסמיכה אותו לעבוד במקצוע החדש — אגרונום‪ .‬האומנם? האם‬ ‫בבוקר שלמחרת ינדוד אל בתי הספר החקלאיים‪ ,‬אל תחנת ניסיונות כלשהי או אל‬ ‫אחד הקיבוצים והמושבים — ויחפש עבודה? או שמא יעשה כמצוות אביו וימצא‬ ‫לו מקום עבודה סמוך לעיר שיאפשר לו לחלק את זמנו בין העבודה החקלאית‬ ‫לכתיבה? או אולי מוטב שישאיר מאחור את כל מה שלמד ויחפש לו תעסוקה‬ ‫באחד העיתונים‪ ,‬וכך יוכל להתמסר לגמרי לענייני ספרות? עוד מעט — שלושה‬ ‫ימים‪ ,‬יומיים — הוא עתיד לחזור ולראות את בני משפחתו‪ ,‬שאליהם לא חדל‬ ‫להתגעגע כל ימי שהותו בננסי‪ .‬מה יאמר אבא? האם יעמוד על דעתו שיש לעבוד‬ ‫במקצוע ובאותה עת לעסוק גם בספרות‪ ,‬או שמא ייתן לו כתף כדי שיוותר על כל‬ ‫מה שלמד כדי שיוכל לעסוק בכתיבה‪ ,‬ובכתיבה בלבד? מה מוזר הדבר — הרהר‬ ‫אלתרמן בעת שעמד על הסיפון‪ ,‬משקיף אל הים — רק לפני שבע שנים‪ ,‬באביב‬ ‫של שנת ‪ ,1925‬נסע עם הוריו ועם אחותו באונייה מקונסטנצה לחיפה‪ ,‬וברדתו‬ ‫ממנה התחילו חיים חדשים לגמרי‪ .‬עתה התמונה כמעט חוזרת ונשנית‪ ,‬שוב הוא‬ ‫מפליג‪ ,‬גבו לאירופה ופניו לארץ‪ ,‬וכאז כן עתה לבו מלא ציפיות ומוחו גדוש‬ ‫תרחישים‪ .‬אלא שאז היה בסך הכול נער בן ‪ 15‬והדברים לא היו כלל בשליטתו‪.‬‬ ‫עכשיו הכול בשליטתו‪ ,‬הכול פתוח לפניו‪ .‬כשקרבה האונייה אל חופה של יפו‬ ‫ביום השביעי של המסע הורד אלתרמן מן הסיפון אל אחת מן הסירות שבאו‬ ‫מכיוון הנמל‪ ,‬והיא ֵהשיטה אותו אל הרציף‪ .‬שם פגש את בני המשפחה שהמתינו‬ ‫לו — אביו יצחק‪ ,‬אמו בלה‪ ,‬ואפילו אחותו הצעירה לאה‪ ,‬שנטשה לשעות אחדות‬ ‫את מחנה האוהלים של קיבוץ תל עמל בנחלת יצחק כדי לקבל את פניו של האח‬ ‫נתן שסוף־סוף שב הביתה‪.‬‬ ‫[ ‪] 100‬‬

‫פרק רביעי‬

‫כל ההתחלות‬ ‫(‪)1935-1932‬‬

‫א‬ ‫ימים מעטים אחרי הגעתו של אלתרמן לארץ — היה זה בתחילת אוגוסט ‪11932‬‬

‫— הופיע גיליון חדש של כתובים שכלל שני פרסומים ששלח למערכת עוד‬ ‫כשהיה בננסי‪ :‬שיר בעל הלך רוח ארוטי ואפוף מסתורין בשם "שני יַ ִּמים"‪,‬‬ ‫המתרחש לאורך הלילה על רקע נופו של נמל‪ ,‬ורשימה על דבר הספרות בשם‬ ‫"המזרקה"‪" .‬בלי מלחמת רעיונות אמנותיים [‪ ]...‬אין האמן חי באמנות‪ ,‬וכשאין‬ ‫הוא חי באמנות‪ ,‬אין אומנותו חיה" — כתב אלתרמן‪ ,‬כשבראש דבריו מצוטטות‬ ‫כמה שורות מתוך שירו של בודלר "המזרקה"‪ .‬בעוד השיר פורסם בשמו המלא‬ ‫של הכותב‪ ,‬הסתתר בעל הרשימה מאחורי השם "נ‪ .‬העזתי"‪ ,‬הלוא הוא נתן‬ ‫העזתי‪ ,‬שהיה מאנשי חוגו של שבתאי צבי‪ .‬השיר "שני ימים" היה למעשה‬ ‫הראשון ברצף של שירים חדשים פרי עטו של אלתרמן שעתידים היו להופיע‬ ‫בכתובים במהלך החודשים הקרובים‪ .‬רובם של שירים אלה נמסר לשלונסקי‬ ‫כבר בפגישתם הראשונה‪ ,‬שהתקיימה במשרדו של שלונסקי ברחוב יבנה ‪.10‬‬ ‫שלונסקי קידם את פניו של אלתרמן די בקרירות‪ ,‬הוא רמז לו לשבת על ספסל‬ ‫צדדי‪ ,‬כשהוא‪ ,‬ישראל זמורה‪ ,‬יצחק נורמן ויעקב הורוביץ‪ ,‬אנשי החבורה‪,‬‬ ‫ממשיכים לדבר על מה שדיברו קודם לכן‪ .‬אלתרמן הקשיב לשיחה‪ ,‬מה שנאמר‬ ‫בה בהחלט עניין אותו‪ .‬לבסוף דיבר גם הוא עם שלונסקי‪ ,‬לא בלי שהניח על‬ ‫שולחנו צרור שירים ורשימות שאותם הביא מצרפת‪ .‬אחר כך הלך לאכול‬ ‫אבטיח אצל גדנסקי‪2.‬‬ ‫במתח רב ציפה יצחק אלתרמן בחודשים האחרונים לשובו לארץ של בנו‬ ‫האהוב נתן‪ .‬והנה חזר הבן לארץ ובידיו דיפלומה של אגרונום מוסמך‪ ,‬ולא עוד‬ ‫אלא שהוא זוכה להכרה כמשורר‪ .‬עדות לכך היו השירים והרשימות שהתפרסמו‬ ‫זה שנה ויותר במשובחים שבכתבי העת‪ .‬רק בערב ראש השנה נדפסו שני שירים‬ ‫שלו‪ ,‬ממש בו בזמן! כשהתכנסה המשפחה לארוחת החג בדירתם שברחוב‬ ‫[ ‪] 101‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלנבי ‪ ,19‬שאליה עקרה בעת שהבן היה בחוץ־לארץ‪ ,‬היו מונחים על השולחן‬ ‫שבסלון שני עיתונים שהופיעו באותו בוקר ובהם שניים משיריו — האחד נקרא‬ ‫"אבוס"‪ ,‬והוא פורסם בהארץ‪ ,‬והאחר נקרא "ערב חג"‪ ,‬והוא נדפס בכתובים‪ .‬היו‬ ‫אלה שירי אווירה קצרים‪ ,‬שבהם הלעיג הכותב על הכזב ועל הנביבות שבשמחת‬ ‫החיים של הכרך‪ .‬בשני השירים הורגש היטב רישומם של ימי פריז‪ 3.‬במהלך‬ ‫הערב החגיגי התבונן יצחק אלתרמן בתחושת גאווה בבנו המחונן שזה עתה חזר‬ ‫הביתה‪ .‬כאיש ספרות וספר עקב בשקידה אחרי כל מה שכתב‪ ,‬וגם אם רבים מן‬ ‫השירים האלה לא דיברו אליו‪ ,‬הרי שלא היה לו ספק לגבי הכישרון הספרותי‬ ‫הטמון בו‪ .‬לא אחת התבטא בקרב הסובבים אותו כי נתן יהיה "גדול בישראל"‪.‬‬ ‫על בלה עשו השירים פחות רושם‪ :‬מה שהיה לה באמת חשוב הוא שאחרי שהות‬ ‫ממושכת בחוץ־לארץ חזר נתן סוף־סוף הביתה‪ ,‬שמעתה יש לו מקצוע ביד‪,‬‬ ‫ושבקרוב ימצא לו מקום עבודה שיכניס סדר לחייו‪ ,‬ימציא לו פרנסה ואולי גם‬ ‫יעניק לו סיפוק אישי‪.‬‬ ‫עם כל ההערכה לכישרונותיו של בנו היה יצחק אלתרמן משוכנע כי את‬ ‫פרנסתו ימצא בחקלאות‪ .‬הוא רחש כבוד עצום לספרות‪ ,‬הוא היה משוכנע שהוא‬ ‫יעשה חיל בתחום זה‪ ,‬אך הוא לא העלה כלל על דעתו שהכתיבה תיהפך אצלו‬ ‫למקצוע‪ .‬ולכן‪ ,‬זמן קצר לאחר שהגיע נתן לארץ‪ ,‬בא יצחק אלתרמן בדברים‬ ‫עם הסופר שלמה הלל'ס‪ ,‬ששימש מורה בבית הספר החקלאי במקוה ישראל‪,‬‬ ‫וביקש ממנו למצוא לו תעסוקה‪ .‬בשעתו התגורר הלל'ס בקישינב‪ ,‬הוא עמד אז‬ ‫בראש רשת "תרבות"‪ ,‬ומתוקף תפקיד זה הכיר את יצחק אלתרמן‪ .‬הלל'ס הפנה‬ ‫את הבקשה למנהל הוותיק של בית הספר‪ ,‬האגרונום אליהו קראוזה‪ ,‬שההחלטה‬ ‫היתה נתונה בידיו‪ .‬הוא הציג בפניו את נתן אלתרמן‪ ,‬הזכיר את ייחוסו‪ ,‬אך בעיקר‬ ‫הדגיש את העובדה שהמועמד הצעיר הוא אגרונום מדופלם‪ ,‬בוגר האוניברסיטה‬ ‫של ננסי‪ .‬בין לבין סיפר לו כי מדובר במשורר צעיר וברוך כישרונות ששמו‬ ‫הולך לפניו‪ .‬בכגון זה היה קראוזה מורגל זה מכבר‪ :‬במקוה ישראל עבדו שני‬ ‫סופרים צעירים שעלו מפולין בדיוק שנה קודם לכן‪ :‬פנחס לנדר (לימים אלעד)‬ ‫ומרדכי עובדיהו‪ .‬לנדר‪ ,‬המבוגר מבין השניים‪ ,‬נולד ברופשיץ שבגליציה‪ ,‬היה‬ ‫עורך הדו־שבועון החלוץ של הסתדרות החלוץ בפולין‪ ,‬וכבר שם החל לפרסם‬ ‫שירים‪ ,‬מאמרים ודברי ביקורת‪ .‬עובדיהו נולד בשדליץ‪ ,‬הוא החל לכתוב אז‬ ‫סיפורים ורשימות הוויי‪ ,‬אך בייחוד התנאה בקשרים המיוחדים שהיו לו עם‬ ‫ביאליק‪ :‬לפני עלייתו לארץ שהה בלונדון‪ ,‬שם שימש מזכירו של ביאליק‪,‬‬ ‫והוא שהציע לו לעברת את שמו — מ"גוטסדינר" ל"עובדיה" (שפירושו "עובד‬ ‫האל")‪ .‬עד מהרה היה "עובדיה" ל"עובדיהו"‪ .‬אל הצמד הזה החליט קראוזה‬ ‫[ ‪] 102‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫לספח את אלתרמן‪ ,‬שנהנה כמובן מן היתרון היחסי של מי שיש לו השכלה‬ ‫מקצועית סדורה‪.‬‬ ‫אלתרמן הגיע למקוה ישראל בספטמבר ‪ ,1932‬עוד לפני ראש השנה‪ .‬כמו‬ ‫לנדר ועובדיהו נועד גם הוא להשתבץ לעבודה בחווה החקלאית שהיתה בבת‬ ‫עינו של המוסד‪ 4.‬היתה זו חווה שהשתרעה על אלפי דונמים של אדמה פורייה‪,‬‬ ‫והיא כללה שטחי פלחה‪ ,‬מטעים‪ ,‬גן ירקות נרחב ופרדסים‪ .‬היו בה גם מקומות‬ ‫לפרדות ולסוסים‪.‬‬ ‫מרעה לבקר הרב שברפת‪ ,‬משק כוורות גדול וכן אורווה ָ‬ ‫אלתרמן הגיע לחווה באוטובוס שיצא מתל אביב‪ ,‬וכמו יתר העובדים התייצב‬ ‫גם הוא במגרש סידור העבודה‪ :‬את פניו קידם אליהו קראוזה ששלח אותו‬ ‫לעבודה בפרדס בחברתו של פנחס לנדר‪ .‬המשימה היתה לבצע חפירה סביב‬ ‫שורשי העצים כדי לחשוף אותם לשמש ולרוח‪ ,‬ובכך להציל אותם מן הפטרייה‬ ‫שהשתרגה סביבם בשל רטיבות האדמה‪ .‬אמנם לא נקבעה מכסה קבועה מראש‪,‬‬ ‫אך הציפייה היתה לחפירה של שישים עד שמונים עצים ביום‪ .‬החפירה נעשתה‬ ‫באמצעות כפיות פח‪ :‬העובדים שכבו כל אחד ליד העץ שבטיפולו כדי לחפור‬ ‫את הגומה ולהציב סביבו מעין סוללת עפר‪ .‬זו היתה עבודה מונוטונית‪ ,‬לא קשה‬ ‫למצב את עצמו ליד העץ כשהראש מוטה‬ ‫ֵ‬ ‫במיוחד‪ ,‬אך היא חייבה את העובד‬ ‫קדימה‪ ,‬הגוף המוגבה נטוי לצד והרגליים פזורות גם הן קדימה‪ .‬האדמה היתה‬ ‫לחה מן הטל שהצטבר בשעות הלילה‪ ,‬ובמהלך היום חדרה הרטיבות מבעד‬ ‫למכנסי העבודה וגרמה לתחושה כללית של אי־נוחות‪5.‬‬ ‫שלא כמו לנדר עבד אלתרמן רק חצי יום‪ ,‬ובשעת הצהריים עלה על‬ ‫האוטובוס ונסע לתל אביב‪ .‬מעולם לא נשאר לארוחה המשותפת בחדר האוכל‪.‬‬ ‫הוא הקפיד עם זאת לבוא בכל יום בשעת בוקר מוקדמת‪ ,‬התייצב במגרש סידור‬ ‫העבודה‪ ,‬והוא ולנדר היו פוסעים בין החולות בדרכם אל הפרדס‪ .‬כשנפגשו‬ ‫לראשונה ראה אותו לנדר כשהוא לבוש בבגדי עבודה מנומרים ובהם המשיך‬ ‫לבוא בשאר הימים‪ .‬לנדר קלט אותו כאדם בעל קומה ממוצעת‪ ,‬צנום‪ ,‬בעל‬ ‫רגליים ארוכות‪ ,‬פנים מוארכות ועצמות לחיים בולטות‪ .‬בייחוד שם לב לצורת‬ ‫ההליכה שלו — הוא צעד בצעדים רחבים ומתנודדים במקצת כשכתפיו נעות‬ ‫כלפי מעלה וכלפי מטה כמדגישות כל צעד‪ .‬החיוך לא מש משפתיו העבות‪,‬‬ ‫והדבר הוסיף לו לוויית חן‪ .‬בדרך מן המגרש אל הפרדס שמע ממנו לנדר‬ ‫על לימודיו בצרפת‪ ,‬אם כי מעולם לא הזכיר את תוארו האקדמי‪ .‬הם דיברו‬ ‫קצת בענייני חקלאות‪ ,‬אחר כך עברו לעניינים ספרותיים‪ .‬לנדר מיהר לגלות‬ ‫שאלתרמן הוא כבד פה במקצת‪ .‬כששוחחו היה הוא‪ ,‬לנדר‪ ,‬מרבה בדברים‪,‬‬ ‫ואילו בן שיחו היה מהמהם‪ .‬בזמן העבודה שתקו רוב הזמן‪ ,‬אך כשהוכרז על‬ ‫[ ‪] 103‬‬

‫אלתרמן‬

‫הפסקה נטשו שניהם את עבודת החפירה והתיישבו יחד לאכול את הכריך‬ ‫שהצטיידו בו מבעוד בוקר‪ .‬אז התחדשה השיחה שהתקיימה במתכונת הרגילה‪:‬‬ ‫לנדר דיבר‪ ,‬ואלתרמן פלט מילה פה ושם‪ .‬לנדר הקשיב היטב‪ ,‬שכן גם המעט‬ ‫שאמר אלתרמן עשה עליו רושם‪ .‬בכלל‪ ,‬הוא רחש לו כבוד רב‪ ,‬למרות היותו‬ ‫מבוגר ממנו בשנים‪ ,‬זאת בגין השירים שכתב ושאותם נהג לקרוא גם בכתובים‬ ‫ובגזית‪ .‬היה לו אפילו קושי מסוים לפנות אליו בשמו הפרטי‪ ,‬אף שכך סיכמו‬ ‫ביניהם מלכתחילה‪ .‬לכן הוא העדיף לפנות אליו בשם משפחתו — אלתרמן‪.‬‬ ‫פרשת מקוה ישראל היתה פרק קצר בחייו של אלתרמן‪ ,‬שנמשך קצת פחות‬ ‫משלושה חודשים‪ .‬מלכתחילה ציפה אלתרמן לכך כי יבוא למקום שבו יוכל‬ ‫להפגין את כישוריו המקצועיים‪ ,‬אך הדבר לא קרה כלל‪ .‬אמנם הוא הוקיר את‬ ‫ההזדמנות שניתנה לו להתנסות‪ ,‬לראשונה בחייו‪ ,‬בעבודת אדמה ממש‪ ,‬שהרי‬ ‫עבודת האדמה היתה אז בגדר אידאל לאומי‪ ,‬ומשוררים שרו לה שירי תהילה‪.‬‬ ‫אולם לא לזה בדיוק נשא את עיניו‪ .‬יום העבודה הקצר היה מבחינתו יום ארוך‪,‬‬ ‫ובהדרגה למד לדעת כי חסרים לו כוחות הגוף והנפש הדרושים כדי להתמיד‬ ‫בזה לאורך זמן‪ .‬הוא אמנם המשיך לכתוב‪ ,‬גם שירה וגם פרוזה‪ ,‬אך היבול היה‬ ‫מועט‪ 6.‬פרט לכך היתה העבודה בחווה משעממת למדי‪ ,‬היא לא העניקה לו‬ ‫כלל את הסיפוק שקיווה לו‪ ,‬מה גם שלא היה קשר כלשהו בין המטלה שהטיל‬ ‫עליו קראוזה לבין מה שהוכשר אליו בננסי‪ .‬ככל שנקפו הימים במקוה ישראל‬ ‫התמונה הלכה והתבהרה‪ :‬הוא לא יוכל להמשיך במקום הזה לאורך זמן‪ ,‬ולאחר‬ ‫שיעזוב אותו — ספק אם ישוב ויחפש לעצמו עבודה כאגרונום‪ .‬במקרה כזה‬ ‫יעדיף לנסות ולהתפרנס מכתיבה‪ .‬אולי אפילו יעלה בידו למצוא לו תעסוקה‬ ‫במסגרת אחד העיתונים‪ .‬הוריו בוודאי לא יאהבו את זה‪ ,‬בייחוד לאחר כל מה‬ ‫שהשקיעו בלימודיו בצרפת‪ ,‬אבל נראה היה שאין לו בררה‪.‬‬ ‫אלתרמן עזב את מקוה ישראל בסוף דצמבר ‪ ,1932‬פחות משלושה חודשים‬ ‫לאחר שהחל לעבוד בחווה החקלאית‪ .‬הקיץ הקץ על חיי הכפר ועל עבודתו‬ ‫כאגרונום‪ .‬מעתה חזרה תל אביב להיות לביתו הקבוע‪ .‬מאז ימי נעוריו היה‬ ‫מחובר לתל אביב‪ ,‬ועתה‪ ,‬בבגרותו‪ ,‬נעשה ממש מכור לה‪ .‬היו אלה ימים טובים‬ ‫לתל אביב‪ :‬האוכלוסייה גדלה‪ ,‬בתים נבנו למאות‪ ,‬העיר התרחבה צפונה‪ ,‬נפתחו‬ ‫חנויות ובתי עסקים והמסחר היה שוקק‪ ,‬מסעדות ובתי קפה צצו בכל מקום‪,‬‬ ‫חיי התרבות והאמנות שהיו תוססים בה תמיד צברו תאוצה‪ .‬ההפתעה הגדולה‬ ‫היתה דווקא בתי הקפה‪ :‬כשיצא לפריז היה בעצם נער‪ ,‬ואילו עתה‪ ,‬כאדם בוגר‬ ‫וכרווק צעיר‪ ,‬מצא את עצמו נמשך אל בתי הקפה‪ ,‬שבהם יכול היה לפגוש‬ ‫חברים‪ ,‬לשוחח‪ ,‬לשתות קוניאק‪ ,‬לעשן בשרשרת וגם לעשות עבודה‪ .‬זה היה‬ ‫[ ‪] 104‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫גם דבר שבאופנה‪ :‬אמנים‪ ,‬סופרים‪ ,‬שחקנים ועיתונאים — זה היה הגרעין של‬ ‫הבוהמה של תל אביב — הרבו באותן שנים לשהות בשעות היום ובשעות הלילה‬ ‫בבתי הקפה גם לצורך בילוי וגם לצורך קידום ענייניהם המקצועיים‪ .‬בייחוד‬ ‫נמשך לבו אל "שלג לבנון" שהיה ממוקם ברחוב אלנבי ‪ ,15‬במרחק של כמה‬ ‫פסיעות מבית הוריו‪" .‬שלג לבנון" היה בית הקפה האהוב אז על הבוהמה‪ ,‬וזה‬ ‫היה גם מקום כינוסה של חבורת כתובים‪ .‬אלתרמן היה אז צעיר מאוד — בקושי‬ ‫בן ‪ — 23‬אבל מקומו בין יושבי בית הקפה היה מובטח‪ :‬דברים משלו נדפסו‬ ‫אז בעיתונים‪ ,‬שמו הלך לפניו כמשורר ברוך כישרון‪ ,‬ואף כי היתה בו מעט‬ ‫ביישנות ומעולם לא נמנה עם ראשי המדברים‪ ,‬נוכחותו במקומות אלה משכה‬ ‫תשומת לב וקולו נשמע‪ .‬תצלומים ישנים בשחור לבן מראים את אלתרמן בעל‬ ‫הבלורית והחיוך הכבוש יושב ליד שולחן‪ ,‬לפניו כוסית‪ ,‬וסביבו מצטופפים‬ ‫אנשי ספרות ואמנות המבקשים את קרבתו‪7.‬‬ ‫מקום העבודה הראשון שאלתרמן מצא בו את מחייתו לאחר שנטש את‬ ‫החקלאות היה בעיתון דאר היום‪ .‬את דאר היום ייסד איתמר בן אב"י‪ ,‬והוא‬ ‫היה לעיתון החדשות הנפוץ ביותר בארץ במשך שנים אחדות‪ ,‬לא מעט בשל‬ ‫אופיו הסנסציוני‪ ,‬שהרחיק ממנו את האליטה של היישוב‪ .‬מבחינה פוליטית‬ ‫היה בן אב"י בעל נטייה ימנית ליברלית‪ ,‬ואף שטיפח קשרי ידידות עם זאב‬ ‫ז'בוטינסקי ידע לשמור מרחק בינו לבין הימין הרביזיוניסטי‪ .‬ב־‪ 1926‬עברה‬ ‫מערכת העיתון מירושלים לתל אביב — תחילה התמקם העיתון בקרן הרחובות‬ ‫יהודה הלוי‪-‬נחלת בנימין‪ ,‬ואחר כך עבר לקרן הרחובות אלנבי־ברנר‪ ,‬לא רחוק‬ ‫מבית משפחת אלתרמן‪ .‬מי שנשאו אז בעיקר העול של ניהול העיתון היו העורך‬ ‫הקבוע יששכר דב בר־דרורא‪ ,‬ולצדו מזכיר המערכת אורי קיסרי‪ ,‬עיתונאי בעל‬ ‫מוניטין‪ ,‬שזה לא כבר חזר משליחות בת שנתיים מטעם העיתון בצרפת‪ .‬אולם‬ ‫האיש שפיקח באופן שוטף על עבודתו של אלתרמן היה מרדכי ליפסון‪ ,‬שהיה‬ ‫אדם בעל ותק בעיתונות העברית והיידית ועורכם של עיתונים רבים‪ .‬אלתרמן‬ ‫הועסק כמתרגם טלגרמות‪ ,‬הוטלו עליו עבודות עריכה ושכתוב‪ ,‬אך לא הוצעה‬ ‫לו השתתפות בפועל בכתיבה לעיתון‪ .‬הוא היה מיומן וזריז במלאכות אלה —‬ ‫הוא שלט בכמה שפות‪ ,‬תרגם בקלות רבה‪ ,‬וכבעל ניסיון מצטבר בכתיבה לא‬ ‫התקשה לתקן‪ ,‬לסגנן‪ ,‬לפעמים אף לכתוב מחדש את הידיעות או את הרשימות‬ ‫שנמסרו לו על ידי כתבי העיתון‪8.‬‬ ‫אלא שהעבודה בדאר היום נמשכה חודשים מעטים בלבד‪ ,‬ושוב התעורר‬ ‫הצורך למצוא מקום עבודה שיש בצדה פרנסה‪ .‬ואכן‪ ,‬לא חלף זמן רב ולידיו‬ ‫הגיעה הצעה לצאת לחיפה כדי להיות שותף בהקמתו של עיתון חדש — מה‬ ‫[ ‪] 105‬‬

‫אלתרמן‬

‫שנראה‪ ,‬מהתרשמות ראשונה לפחות‪ ,‬כמציאה בהיסח הדעת‪ .‬ההזמנה באה‬ ‫מצדו של יוסף סערוני‪ ,‬ממשתתפי כתובים‪ ,‬שגויס למטרה זו על ידי העיתונאי י'‬ ‫טריוואקס‪ .‬טריוואקס עצמו היה בעל חנות ספרים בתל אביב אשר מפעם לפעם‬ ‫שלח רשימות לעיתונות יידיש בחו"ל‪ .‬בשלב מסוים החליט לעקור לחיפה‬ ‫ולייסד שם עיתון‪ ,‬ולצורך זה חיפש לו שותפים‪ .‬סערוני ואלתרמן עזבו את תל‬ ‫אביב באמצע מאי‪ ,‬כשאלתרמן מצויד במכונת כתיבה "הרמס" שאותה רכשו לו‬ ‫הוריו לרגל המשרה העיתונאית החדשה שציפתה לו‪ .‬הם הגיעו לחיפה בשעות‬ ‫הערב‪ ,‬אך איש לא יצא לקבל את פניהם‪ .‬תחילה פנו למשרד של טריוואקס‬ ‫ברחוב המזרח שבמרכז המסחרי‪ ,‬אך המשרד היה סגור‪ .‬יחד עלו להדר הכרמל‪,‬‬ ‫אך בתי המלון המעטים שם היו תפוסים‪ .‬הם הסתובבו ברחובות‪ ,‬ישבו בבית‬ ‫קפה‪ ,‬אך לא מצאו מקום לינה‪ .‬לבסוף החליטו ללכת לעבר אולם "ביתנו"‪,‬‬ ‫ששימש מועדון תרבות‪ ,‬ולאחר צאת הקהל התגנבו לשם בחשאי מתוך תקווה‬ ‫לעשות שם את הלילה‪ .‬אולם השומר במקום מיהר לגלות אותם‪ ,‬והם נאלצו‬ ‫להסתלק מהמקום‪ .‬בלית בררה פנו לגן בנימין הסמוך ושם שכבו עד הבוקר‪.‬‬ ‫כשהתעוררו רצו בשבילי הגן כדי להתחמם‪ ,‬ואחר כך עשו את דרכם למשרדו‬ ‫של טריוואקס‪9.‬‬ ‫הגיליון הראשון של השער יצא לאור ביום חמישי‪ 1 ,‬ביוני‪ .‬טריוואקס הגדיר‬ ‫אותו "שבועון כלכלי־חברתי־ספרותי"‪ ,‬ואף צירף בראש אחד הגיליונות את‬ ‫הססמה‪" :‬שערו של המזרח — ארץ־ישראל‪ .‬שערה של ארץ־ישראל — חיפה"‪.‬‬ ‫ב"דבר העורך" כתב‪" :‬למה לנו שפת יתר? אך למותר הוא לבאר את הצורך‬ ‫הרב‪ ,‬שיש בהוצאת עיתון בצפונה של הארץ‪ ,‬בחבל שיש בו למעלה מחמשים‬ ‫אלף יהודים‪ ,‬ובעיר חיפה‪ ,‬שאין לכנותה יותר‪ ,‬לדעתנו 'עיר העתיד'‪ ,‬כי אם‬ ‫ע י ר ה ה ו ו ה "‪ .‬טריוואקס אמנם ציין כי העיתון מתכוון לעסוק בענייני הארץ‬ ‫כולה ובבעיות העם היהודי‪ ,‬ואף לשלב בגיליונותיו דברי ספרות משובחים‪ ,‬אך‬ ‫עיקר תשומת הלב תוקדש לחיפה ולחלקה הצפוני של הארץ‪" :‬תופעה בלתי־‬ ‫בריאה לגמרי צפונה בזה שרוב רובם של העולים החדשים נדחקים דווקא לתל־‬ ‫אביב וסביבותיה" — כתב טריוואקס‪" .‬הכול מכירים בזה‪ ,‬שאין מי שיעמוד‬ ‫בפרץ‪ ,‬ואין מי שיכוון את הזרם לחיפה העיר רבת־העתידות‪ .‬אם רק בכיוון זה‬ ‫נביא תועלת בכוחותינו הדלים — יהיה זה שכרנו"‪ .‬אין זה כלל מקרה שבעמוד‬ ‫הראשון של הגיליון הראשון הובאו דבריו של הרצל באלטנוילנד‪ ,‬שבו חזה את‬ ‫עתידה של חיפה כעיר נמל גדולה וכצומת חשוב של אזור הים התיכון‪10.‬‬ ‫השאיפות של טריוואקס היו גדולות‪ ,‬אך התוצאות הכזיבו‪ .‬השער אמנם‬ ‫הופיע‪ ,‬כמתוכנן‪ ,‬מדי יום חמישי בשבוע‪ ,‬כשכל גיליון כלל רשימות על חיפה‬ ‫[ ‪] 106‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫בעבר ובהווה‪ ,‬מאמרים בענייני כלכלה‪ ,‬קצת ידיעות מהארץ ומהעולם‪ ,‬קטעי‬ ‫ספרות‪ ,‬ידיעות על הנעשה בשדה התאטרון והאמנות‪ ,‬ולצד אלה הובאו תצלומים‬ ‫רבים‪ ,‬שפע של מודעות מסחריות‪ ,‬ואפילו תשבץ שבועי‪ .‬אלא שהעיתון החזיק‬ ‫מעמד במשך חמישה גיליונות בלבד — וכבר בסוף יוני הוחלט על סגירתו‪.‬‬ ‫בימים המעטים שבהם פעל העיתון השתתף בו יוסף סערוני ככותב קבוע‪ ,‬ואילו‬ ‫אלתרמן הועסק בעבודת עריכה‪ .‬רק פעם אחת תרם לעיתון מפרי עטו‪ ,‬היה‬ ‫זה בגיליון השני של העיתון‪ ,‬שהוקדש כולו לחג הביכורים‪ .‬לצורך זה נשלח‬ ‫לראשונה אל השטח‪ ,‬המשימה שהוטלה עליו היתה לסקור עבור העיתון את‬ ‫תהלוכת הביכורים המסורתית שעברה ברחובות חיפה‪ ,‬שהיתה מפגן ססגוני‬ ‫ומרהיב של הישגי ההתיישבות העובדת‪" .‬חיפה גדלה פתאום" — כתב אלתרמן‬ ‫— "כפלג שקט שנהפך בימי גשמי הברכה לנהר רועש‪ .‬בערב החג הורגשה‬ ‫התכונה ברחובות‪ .‬תושבי חיפה ירדו מטה‪ ,‬כמעט שלא נראו כלל‪ .‬עליהם‬ ‫נערמו רגבי מושבות‪ ,‬מושבים וקבוצים‪ ,‬ושברי רחובות מתל־אביב וירושלים‪.‬‬ ‫רחוב הרצל נהפך כמעט לרחוב אלנבי בתל־אביב‪ .‬עמדו התושבים הותיקים על‬ ‫היציעים‪ ,‬פחד לבם ורחב‪ :‬הזוהי חיפה?" את יתר רשמיו מן העיר חיפה העלה‬ ‫אלתרמן על הכתב עוד בשתי רשימות שאותן חיבר בזמן ששהה בה‪ ,‬אך אלה‬ ‫לא פורסמו בהשער‪ ,‬אלא דווקא בעיתונים התל־אביביים‪ :‬האחת בעיתון הארץ‪,‬‬ ‫והאחרת בגיליון הבכורה של השבועון טורים‪ ,‬שהחל להופיע ביוני ‪ .1933‬טורים‬ ‫יצא לאור מטעם אגודת "יחדיו"‪ ,‬שאותה הקים שלונסקי עם הצעירים הנאמנים‬ ‫לו ולדרכו‪ ,‬לאחר שפרש מכתובים על רקע סכסוך ממושך בינו לבין שטיינמן‪.‬‬ ‫אלתרמן נמנה גם הוא עם חברי אגודת "יחדיו"‪ ,‬ומתוקף זה היה למשתתף קבוע‬ ‫בעיתון החדש‪11.‬‬ ‫אחרי פרקי הזמן הקצרים שעשה במערכת דאר היום והשער קיבל אלתרמן‬ ‫משרה — שהיתה גם היא זמנית — בשבועון כלנוע‪ .‬בד בבד החל לפרסם רשימות‬ ‫בעיתון הארץ‪ .‬העיתון כלנוע (במשמעות‪ :‬הכל מתנועע) היה דו־שבועון מצויר‬ ‫שהופיע באופן קבוע בתל אביב מאז אפריל ‪ .1931‬היה זה עיתון קליל‪ ,‬משופע‬ ‫שכלל מעט חדשות בענייני השעה ובעיקר‬ ‫בתצלומים‪ ,‬בעל אופי עירוני מובהק‪ּ ,‬‬ ‫ידיעות בענייני חברה‪ ,‬אמנות‪ ,‬קולנוע וספורט‪ .‬כמו בשני העיתונים הקודמים‪,‬‬ ‫גם בכלנוע נועדו לאלתרמן עבודות עריכה‪ ,‬אף כי פה ושם ביקש ממנו העורך‬ ‫פסח גינצבורג להציע משהו משלו‪ :‬פעם כתב במדור הקולנוע רשימה על‬ ‫מרלן דיטריך‪ ,‬בפורים יצא לשטח לסקור את אירועי העדלידע‪ ,‬ובהזדמנות‬ ‫אחרת פרסם בעיתון אגדה בשם "מלך הרמשים"‪ 12.‬ככלל‪ ,‬נטה אלתרמן לזלזל‬ ‫בעיתון‪ ,‬אך במובן מסוים גרמה לו העבודה גם הנאה‪" .‬אני בולע כעת את הימים‬ ‫[ ‪] 107‬‬

‫אלתרמן‬

‫אגב עבודה רבה" — כתב ב־‪ 8‬בדצמבר ‪ 1933‬לעבריה שושני (לימים עופר)‪,‬‬ ‫שהיתה אז אהובתו‪:‬‬ ‫קבלתי למלא את חצי העיתון המזופת "כלנוע" וגם עשיתי חוזה עם‬ ‫"הארץ" לכתוב להם בכל שבוע‪ .‬שני אלה‪ ,‬יחד עם עוד כמה דברים‬ ‫(כתיבת פזמונות למחזה החדש של ה"מטאטא"‪ ...‬וכל מיני "הזמנות"‬ ‫ותרגומים וכו'‪ )...‬נותנים לי כסף ובלבול מוח עד אין קץ‪ .‬בכל זאת זה‬ ‫גורם לי לפעמים גם עניין ועונג‪ .‬את ה"כלנע" אני חושב להפוך בזמן־מה‬ ‫לעיתון שאפילו את לא תתביישי לקרוא בו‪ .‬הוא נותן לי אפשרות נוחה‬ ‫להוציא לרחוב משהו מן הרחוביות שבי — וזה טוב‪13.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬העומסים שאלתרמן היה נתון בהם — כפי שכתב לעבריה שושני —‬ ‫היו רבים‪ .‬מלבד עיסוקו השוטף בכתיבת שירה נשא בעיקר הנטל של הפקת‬ ‫כלנוע‪ ,‬כתב לעתים מזומנות רשימות להארץ — הוא עשה זאת בעידודו של‬ ‫אביו‪ ,‬שאף התערב לטובתו אצל משה גליקסון‪ ,‬עורך העיתון‪ — 14‬ובאותה‬ ‫עת חיבר פזמונים ליחידים וללהקות‪ ,‬בכלל זה לתאטרון הסאטירי המטאטא‪.‬‬ ‫הוא שלח ידו גם בתחום התרגום‪ :‬בעקבות הזמנה מהוצאת א‪.‬י‪ .‬שטיבל תרגם‬ ‫לעברית את המלחמה לאש מאת ז‪.‬ה‪ .‬רוני (‪ ,)Rogny‬רומן שובה לב לצעירים‬ ‫ולמבוגרים‪ ,‬המתרחש בעידן הפרה־היסטורי‪ 15.‬עוד ערוץ שנכח בו היה‬ ‫שירת ילדים — מה שהתחיל בזהירות ובהיסוס בחודשים הראשונים שלאחר‬ ‫שובו הפך לחלק בלתי נפרד מן הפרקטיקה של כתיבתו‪ .‬הבמה שבה פורסמו‬ ‫שיריו היתה המוסף לילדים של עיתון דבר שהופיע בסדירות מאז ‪,1931‬‬ ‫והיה למבשר של השבועון דבר לילדים‪ .‬הנה‪ ,‬רק עתה‪ ,‬ימים אחדים לאחר‬ ‫ששיגר את מכתבו לעבריה שושני‪ ,‬נדפס בעיתון סיפור בחרוזים לכבוד‬ ‫חג החנוכה‪ ,‬שבו גולל בצורה משעשעת ובחרוזים כובשי לב את הסיפור‬ ‫הלאומי וההרואי על מלחמת היהודים באנטיוכוס הרשע‪ ,‬מלכם של היוונים‪.‬‬ ‫המקום שבו מתחולל הקרב הוא גן הילדים‪ ,‬ומי שנוטלים בו חלק אינם אלא‬ ‫הרהיטים והחפצים הפזורים בו — המטאטא‪ ,‬הפרימוס‪ ,‬העציצים‪ ,‬המשפך‪,‬‬ ‫הקומקומים‪ ,‬הכיסאות‪ ,‬כלבלב הצעצוע והסביבון‪ .‬מלחמה זו מסתיימת‪,‬‬ ‫כצפוי‪ ,‬בניצחונו המוחץ של יהודה המכבי ובתבוסתו המבישה של מחנה‬ ‫"אז ָע ַמד ַה ְּס ִביבוֹ ן‪ִ /,‬ה ְת ּ ַפ ְר ֵקד ַעל ַ ּג ּבוֹ ‪ /‬וְ ָק ָרא‪ :‬נִ ָ ּצחוֹ ן!‪ /‬נֵ ס ָ ּגדוֹ ל ָהיָ ה‬ ‫היוונים‪ָ .‬‬ ‫פֹה!"‪ 16‬הסיפור בחרוזים‪ ,‬שנקרא "נס גדול היה פה"‪ ,‬התפשט כאש בשדה‬ ‫קוצים — בגני הילדים ובכיתות הנמוכות של בתי הספר הרבו לקרוא אותו‪,‬‬ ‫[ ‪] 108‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫לדקלם אותו‪ ,‬ובעיקר הרבו להציג אותו כמסכת‪ .‬די מהר היה אלתרמן לשם‬ ‫מוּ כר גם לילדים‪17 .‬‬

‫ב‬ ‫מי היתה עבריה שושני?‬ ‫אך קודם לעבריה שושני היתה הניה זיסלה‪ ,‬שאלתרמן המשיך לחזר אחריה‬ ‫גם לאחר היכרותו עם עבריה שושני‪ .‬זיסלה היתה אז בת ‪ ,22‬היא נולדה בעיירה‬ ‫קטנה ליד קובנו‪ ,‬הבת החמישית למשפחה שבה היו שני אחים וחמש אחיות‪.‬‬ ‫היא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר‪ ,‬ובשנת ‪ 1932‬החליטה לעזוב את הבית‬ ‫ולעלות לארץ ישראל‪ .‬כדי להשיג סרטיפיקט התחתנה הניה זיסלה נישואים‬ ‫פיקטיביים‪ ,‬ובבואה לארץ התגרשה מיד‪ .‬בתל אביב גרה בחדר שכור והתקיימה‬ ‫בדוחק מעבודות ניקיון בבתים פרטיים ומטיפול בילדים‪ .‬כאן הכירה את מרדכי‬ ‫עובדיהו‪ ,‬שהיה לימים בעלה‪ .‬מיד לאחר עלייתו לארץ ב־‪ 1931‬החל עובדיהו‬ ‫לעבוד למחייתו בחווה החקלאית במקוה ישראל‪ ,‬ושם התרקמה החברות בינו‬ ‫לבין אלתרמן‪ ,‬שנמשכה גם אחרי שעזב את החווה‪ :‬עובדיהו התארח בחגים‬ ‫בבית הוריו‪ ,‬שוטט אתו בעיר‪ ,‬יחד ביקרו חברים‪ ,‬לפעמים עבר בקולמוסו על‬ ‫דברים שכתב‪ .‬היה זה עובדיהו שהפגיש לראשונה את הניה זיסלה עם נתן‬ ‫אלתרמן במסיבת פורים שערכו אנשי גזית‪ ,‬והיא מיד מצאה חן בעיניו‪ .‬למחרת‬ ‫היום נדבר עובדיהו‪ ,‬שעדיין עבד במקוה ישראל‪ ,‬להיפגש עם אלתרמן בחדרה‬ ‫של הניה‪ ,‬אולם כשהגיע לשם גילה למגינת לבו כי היא ואלתרמן הלכו יחד‬ ‫לשפת הים‪ .‬מאז אותו יום חיזר אלתרמן אחרי הניה במרץ רב‪ ,‬כשהוא מתעלם‬ ‫במופגן מרגשותיו של חברו‪18.‬‬ ‫הניה לא דחתה את אלתרמן — שהרי לא בכל יום מזדמן מחזר שכזה — אך‬ ‫היא לא מיהרה לוותר על קשריה עם עובדיהו‪ .‬בהיותה בחורה נועזת‪ ,‬הבטוחה‬ ‫בנשיות שלה‪ ,‬אחזה את החבל בשני ראשיו‪ ,‬כשהיא מתעתעת כראות עיניה בכל‬ ‫אחד מהם‪" .‬מה רצונך ממני‪ ,‬איזו זכות יש לך עלי [‪ ]...‬הנך מאהבי לשלושה‬ ‫חודשים — ודי!" — כך אמרה לעובדיהו בעת שזה התלונן על יחסה לאלתרמן‪.‬‬ ‫בהזדמנות אחרת אמרה לו‪" :‬כל עוד איננו נשואים אעשה גם הלאה ככל העולה‬ ‫על חפצי"‪ .‬בצר לו ניסה עובדיהו להניא את אלתרמן‪ ,‬שהיה חברו‪ ,‬מהמשך‬ ‫הקשר עם הניה‪ .‬אולם גם כאן נתקל בחומה בצורה‪ .‬בפגישה שהיתה ביניהם‬ ‫בקפה "שלג לבנון" אמר לו אלתרמן‪" :‬מה זה נוגע לי אם אתה אוהב אותה‬ ‫והיא אותך — זה לגמרי לא מעניין אותי‪ .‬כלום קנית אותה?" אולם עובדיהו לא‬ ‫[ ‪] 109‬‬

‫אלתרמן‬

‫רצה לוותר על הניה‪ ,‬ואת מרי לבו הערה אל תוך דפי המחברת שבה רשם את‬ ‫המוצאות אותו מאז עלייתו ארצה‪ ,‬ושבה גולל את פרטי הפרשה‪" .‬לא! — לא‪,‬‬ ‫לא! הניה היא שלי!" — כתב ב־‪ 16‬באפריל ‪ ,1933‬כאילו כדי לשכנע את עצמו‬ ‫בנוגע להמשך הקשר ביניהם‪ .‬ואכן‪ ,‬הניה היתה שלו‪ :‬היא לא רצתה להתנתק‬ ‫ממנו‪ ,‬היא המשיכה לארח אותו בחדרה‪ ,‬היא עשתה אתו אהבה‪ .‬כשנמנע במשך‬ ‫זמן־מה מלבוא לביתה שאלה אותו מדוע אינו בא‪ ,‬היא הרי התגעגעה אליו‪,‬‬ ‫וכשרמז על הסיבה להיעדרותו לא היססה להצהיר בפניו כי אין לה כל מגע‬ ‫עם אלתרמן‪ .‬אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד‪ :‬הניה המשיכה להתרועע עם‬ ‫אלתרמן‪ ,‬הלכה אתו לתאטרון‪ ,‬ישבה אתו בבתי קפה‪ .‬מפיו של חבר שמע כי ראו‬ ‫אותה ב"שלג לבנון" בחברתו של אלתרמן‪ ,‬כשהיא עליזה וצוהלת‪ .‬השמועות‬ ‫האלה שיגעו את עובדיהו‪ :‬פעם‪ ,‬בפרץ של קנאה‪ ,‬סטר לה על לחייה‪ .‬אך גם זה‬ ‫לא הכניע את הניה‪ .‬בשלב מסוים החלו להגיע שמועות שהיא עומדת להינשא‬ ‫לאלתרמן‪ ,‬היא התפארה כי כבר ביקרה בבית הוריו‪ ,‬וזה סימן שבקרוב יתחתנו‪.‬‬ ‫"סוף לכל" — כתב עובדיהו ביומנו ב־‪ 2‬במארס ‪" — 1934‬הני לא תשוב אלי‬ ‫יותר והריהי עוברת לזרועותיו של אלתרמן"‪ .‬אולם כעבור יומיים כתב עובדיהו‬ ‫כי בשובו בערב מן העבודה מצא את הניה בחדר‪ .‬הוא היה בטוח כי הפעם‬ ‫היא באה כדי להיפרד ממנו‪" .‬והנה — לגודל תמהוני היא מודיעה לי‪ ,‬כי אינה‬ ‫מתקשרת עם אלתרמן‪ ,‬שכן אין היא אוהבת אותו ולא תוכל"‪ .‬ב־‪ 1‬באפריל —‬ ‫בימי חול המועד פסח — רשם עובדיהו ביומן‪" :‬הריני מוכן לצעד ההתקשרות"‪.‬‬ ‫אך לא רק את עובדיהו השׂ ביעה הניה מרורים‪ :‬גם אלתרמן חווה השפלות‬ ‫מצדה‪ ,‬אך הוא היה נחוש להמשיך בחיזוריו אחריה‪ .‬וגם כאשר אותתה לו שאין‬ ‫הוא רצוי לה‪ ,‬ושלא יבוא עוד לביתה‪ ,‬היה חוזר ומקיש על דלתה‪ ,‬מחכה לה‬ ‫בקרן רחוב‪ ,‬מטמין לה פתקים‪ ,‬משגר מכתבי אהבה‪ ,‬מודיע שימתין לה במקומות‬ ‫מפגש שונים בלי שהיה כלל בטוח אם אכן תיענה ותבוא‪" 19.‬אם תוכלי — באי‬ ‫הערב ב ‪ 8 1/2-8‬אל ה'שדרה'‪ .‬אם לא — אחכה לך ב'שלג'‪ .‬נדמה לי שאני‬ ‫רוצה לאמר לך משהו‪ .‬בכל אופן לא אדבר יותר כמו אז‪ ,‬בערב האחרון‪ .‬אני‬ ‫מבקש מאוד שתבואי‪ .‬קבלתי את מכתבך‪ .‬נתן"‪ .‬ב־‪ 15‬במארס ‪ — 1933‬הפעם‬ ‫ציין את התאריך — הציע אלתרמן לפגוש אותה ליד מערכת העיתון דאר היום‪,‬‬ ‫שבו עבד‪ .‬וכך כתב לה‪" :‬אחכה לך הערב מתשע עד עשר על יד 'מורה הדרך'‬ ‫שלך ('דואר היום')‪ ,‬אם תוכלי ואם תרצי — בואי"‪ .‬אלתרמן רמז לכך שדאר‬ ‫היום — העיתון בעל הנטייה הלאומית־ליברלית — תואם‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬את נטייתה‬ ‫או השקפותיה של הניה זיסלה‪ .‬בפעם אחרת‪ ,‬כשבא לביתה ולא נענה‪ ,‬שלח לה‬ ‫גם כן פתק‪ ,‬ובו ניסה ליישר את ההדורים‪" :‬מתוך עקשנות של ויתור ביחס אליך‬ ‫[ ‪] 110‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫לא נעלבתי גם הפעם‪ .‬ואם אינני בא יותר לדפוק בדלת‪ ,‬הרי זה רק מפני שאני‬ ‫חושב כי מאוד־מאוד אינך רוצה בזאת"‪ .‬ולזה הוסיף‪" :‬אגב‪ ,‬שאלה־סתם‪ :‬מדוע‬ ‫לא ענית לי בעצמך כי אינך בבית?" — הוא היה ודאי מודע לכך שהניה שיגרה‬ ‫את שותפתה לדירה כדי שתשלח אותו לדרכו‪ ,‬אף על פי שהיתה באותה שעה‬ ‫בבית‪ .‬ולאחר שחתם בשמו ורשם את התאריך (‪ ,)2.4.33‬ציין בנ"ב‪" :‬ודאי היה‬ ‫לך מצב־רוח רע או משהו דומה לזה (למשל‪ )...‬אינני כועס כלל וכלל‪ .‬מחשבתי‬ ‫עליך טובה באמת"‪ .‬מתחת לשתי המילים האחרונות מתח קו לצורך הדגשה‪.‬‬ ‫פעם יצא אלתרמן לביקור בירושלים‪ ,‬וגם משם שיגר לה מכתב קצר שתכליתו‬ ‫היתה לקבוע פגישה מיד עם שובו‪ .‬סגנון המכתב היה פיוטי בעליל‪" :‬את עושה‬ ‫תנועות מוזרות של פרח לבן מול אש‪ .‬אבל אני מאמין בך‪ .‬הני‪ ,‬אני אוהב אותך‪.‬‬ ‫תראי‪ ,‬אנחנו נהיה מאושרים‪ .‬אני אפנק אותך‪ ,‬את כל גופך אנשק‪ .‬תראי‪ ,‬יהיו‬ ‫לנו הרבה‪ ,‬הרבה פרחים"‪ .‬אחר כך הגיע אל העיקר‪" :‬בואי לפגוש אותי בשבת‬ ‫אחרי הצהרים בשעה חמש ברחוב ביליק [ביאליק]‪ .‬הני‪ ,‬אני אוהב אותך"‪.‬‬ ‫פעם אחר פעם הציע אלתרמן את שדרות רוטשילד כמקום הפגישה ביניהם‪,‬‬ ‫מלווה בהתנצלות‪ ,‬בהתגוננות ובחשש שכל זה לא‬ ‫וכמו תמיד היתה ההצעה ֻ‬ ‫יֵ צא אל הפועל‪:‬‬ ‫במקום להכריח אותי לא לראותך יותר ולשלוח לי אחר כך "שלומים"‬ ‫בואי יותר טוב הערב מ־‪ 9 1/2—8 1/2‬לשדרות־רוטשילד (אני שונא מאוד‬ ‫את השם הזה‪ ,‬את המקום הזה‪ ,‬ואת ההזמנות האלו לרנדוו‪ .‬יש בזה מין‬ ‫טעם חמוץ־מתוק מיוחד‪ .‬מה לעשות?) אני אחכה לך‪ .‬אם תבואי יהיה יפה‬ ‫מצדך‪ .‬אם לא תבאי יהיה גם הפעם יפה מצדי‪.‬‬ ‫זה היה ב־‪ 4‬במאי‪ .‬ולצד החתימה‪ ,‬קצת בהיסוס‪ ,‬ניסה אלתרמן לחשוף את‬ ‫תחושת העלבון שלו ועוד יותר מזה את הכעס שאותו הוא חש דווקא כלפי‬ ‫עצמו‪ .‬עברו כשבועיים‪ ,‬וב־‪ 16‬במאי נשלחה אל הניה זיסלה עוד בקשה‪ ,‬כמעט‬ ‫תחינה‪ ,‬לבוא ולראות אותו‪ .‬מקום המפגש המוצע היה גם כן בשדרות רוטשילד‪:‬‬ ‫אני מבקש אותך מאוד לבוא מחר ב־‪ 9-8 1/2‬בערב לשדרות רוטשילד‪.‬‬ ‫התייחסי אלי כמו לידיד טוב ובואי‪ .‬ראיתי שקשה לך מאוד ואני רוצה (אל‬ ‫נא תעלבי!) לעזור לך‪ .‬כל מחשבותי הטובות עסוקות כעת בך‪ .‬את יכולה‬ ‫לבטל אותי‪ ,‬אבל לא תוכלי (ולמה לך?) לבטל אותך‪ .‬הלא בבדידות יכול‬ ‫אדם לחיות גם כשהוא נפגש עם מישהו‪ .‬אני לא אפריע את בדידותך גם‬ ‫[ ‪] 111‬‬

‫אלתרמן‬

‫אם אהיה לפעמים יחד אתך‪ .‬אני מושיט אליך יד‪ ,‬אל תשאירי אותה תלויה‬ ‫באויר — זה יכאב לה‪ ,‬ויעליב אותה מאוד‪.‬‬ ‫בסתר לבו חשש אלתרמן שמא הפגישה לא תצא אל הפועל‪ ,‬והוא מיהר להכין‬ ‫לו חלופות‪" :‬אם המכתב הזה לא יגיע אליך עד מחר‪ ,‬אחכה לך גם ביום‬ ‫חמשי בערב‪ .‬אם לא תבואי גם ביום חמשי אמצא אותך בעצמי‪ .‬כן"‪ .‬ולפני‬ ‫שחתם את שמו כתב לה כך‪" :‬באי מחר! — אני מבקש"‪ .‬בשיר אהבה נסער‬ ‫בשם "הראש הטוב" שפורסם בתחילת אפריל שרטט אלתרמן דמות של מאהב‬ ‫"כ ֲא ׁ ֶשר יָ ְר ָדה ׁ ָש ָעה ַר ַּבת ַמ ְרגּ וֹ ַע‪/‬‬ ‫המניח את ראשו על מפתן חדרה של אהובתו‪ַּ :‬‬ ‫אשי נָ ָטה ִלנְ גּ ַֹע‪ְּ /‬ב ִמ ְפ ַּתן ַח ְד ֵר ְך"‪.‬‬ ‫ְּכ ַע ְפ ַעף יָ ֶפה‪ ,‬יָ רוֹ ד וְ ִה ְת ָא ֵר ְך‪ַ /,‬ה ָ ּי ָקר ִמ ָּכל ָר ׁ ַ‬ ‫האומנם דמותה של הניה זיסלה היא זו שעמדה לנגד עיניו בעת שכתב את‬ ‫השיר? היא‪ ,‬לפחות‪ ,‬היתה משוכנעת בכך ששיר אהבה זה‪ ,‬שכולו כניעה‪,‬‬ ‫מכוון אך אליה‪20.‬‬ ‫ֻ‬ ‫אלתרמן המשיך לבקש את קרבתה של הניה גם לאחר שעזב את תל אביב‬ ‫ועבר לגור בחיפה‪ .‬הוא אף ניסה למשוך אותה לבוא ולגור בחיפה‪ ,‬הוא הבטיח כי‬ ‫ימצא לה עבודה‪ .‬משם גם שיגר אליה מכתבי אהבה‪" .‬לפני שבתי לכתוב אליך‬ ‫אני הורג בי תמיד את השכל־הישר" — כתב אל "הני" שלו באחד המכתבים‪.‬‬ ‫אולי אתחרט אח"כ‪ ,‬אולי את תהיי האשמה (הלא נדמה לי לפעמים שאינני‬ ‫מכיר אותך כלל) אבל אם מישהו איננו מתחרט אף פעם על מה שעשה‪,‬‬ ‫סימן שלא עשה כלום‪ .‬גם הפעם‪ ,‬כמו בהיותנו יושבים על ספסל אחד‪ ,‬אני‬ ‫מדבר אליך ממרחק־מעט‪ .‬גם המכתב הוא בשבילי — ישיבה על ספסל‪,‬‬ ‫בלי לדעת למה ומבלי להבין מדוע‪.‬‬ ‫את המכתב כתב אלתרמן בבית קפה כלשהו בחיפה‪ ,‬שבו הצבע האדום שולט‬ ‫בכול‪ ,‬על השולחן מונחת כוס גזוז (תערובת של מיץ וסודה) ובפינה מנגן פטפון‪.‬‬ ‫"את אף פעם אינך מאמינה לי וזה מובן לי מאוד‪ .‬גם אני עצמי אינני מאמין לי‪,‬‬ ‫ואינני יודע אפילו אם יש למה להאמין [‪ "]...‬בהמשך הדברים התפתה להשוות‬ ‫בין היחסים עם הניה לבין היחסים עם חבריו‪" :‬לו כתבתי לאחד מחברי לא צריך‬ ‫הייתי לבאר כלום‪ .‬אבל אני לא אחשוב לעולם שבין חבר ובין אשה יש דמיון כל‬ ‫שהוא‪ .‬אשה יכולים לאהוב‪ ,‬לרצות‪ ,‬או לא להבין‪ .‬את הבלתי מובנת‪ ,‬לפעמים‬ ‫את נראית בעיני דומה לחידה ארמנית —"‪ .‬בין לבין סיפר על החיים בחיפה —‬ ‫ביום הוא מתקן מאמרים וספרים "שטותיים"‪ ,‬בלילה עוקצים אותו היתושים‪.‬‬ ‫[ ‪] 112‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫אמש נרדם עם סיגריה דלוקה‪ ,‬והנה השמיכה והמזרן בערו באש! עכשיו הוא‬ ‫מחכה לפגישה שתהיה בתל אביב‪ ,‬שוב בשדרות רוטשילד‪" .‬באי ביום שלישי‬ ‫בערב‪ 9 1/2—8 1/2 ,‬לשדרות‪ .‬אם אפילו יהיו אצלך אורחים את יכולה הלא‬ ‫לצאת לרגע‪ .‬אם תרצי"‪.‬‬ ‫המכתב שנשלח מחיפה היה ארוך למדי‪ ,‬אך היה מכתב ארוך ממנו שאותו‬ ‫שיגר אלתרמן להניה זיסלה בזמן ששניהם היו בתל אביב‪ .‬לא פתק או מכתב‬ ‫קצר‪ ,‬אלא איגרת של ממש‪ .‬הפעם ללא תאריך‪ .‬אני כותב אלייך‪ ,‬כך הכריז‬ ‫בפתח המכתב‪ ,‬זו הפעם האחרונה‪" ,‬לפני היום שבו תהיה לנו כתובת אחת"‪,‬‬ ‫דבר המעיד על גודל ציפייתו או אף על התחממות היחסים שבין השניים‪ .‬אך‬ ‫בהמשך חזר אלתרמן שוב אל הנוסח המתנצל‪ ,‬המתחטא‪ ,‬של מי שחברתו עדיין‬ ‫מניחה אותו על גחלים של המתנה ואי־ודאות‪:‬‬ ‫אולי את כועסת מאוד ואולי את כועסת יותר ממאוד‪ ,‬אבל לא בכדי לפייס‬ ‫אותך אני מתבודד כעת עם העיפרון והניר [‪ ]...‬אינני מתאר לעצמי איך‬ ‫אכנס הערב לחדרך מבלי שאוכל להגיד לך שום דבר ומבלי שאוכל לשאול‬ ‫בקול רם אם סלחת לי או לא‪ ,‬את היית נהדרה כאשר הלכת בלי לאמר‬ ‫אף מלה ואני גם לא חשבתי כי תעשי אחרת‪ .‬באותו רגע הרגשתי שאפשר‬ ‫לעשות אותי למלך האידאוטים בעולם כולו‪ ,‬אבל כמובן לא ספרתי את זה‬ ‫לשום אדם — שיהיה שקט!‬ ‫אלתרמן לא נמנע מלגלות להניה כי בבוקרו של אותו יום המתין לה בפתח‬ ‫ביתה במשך כמעט שעה ועשרים דקות כדי לראות אותה יוצאת‪ ,‬הוא ראה את‬ ‫השכנים ואת תושבי הרחוב הולכים לדרכם‪ ,‬אך אותה הוא החמיץ‪" ,‬כנראה‬ ‫יצאת לפני שבאתי"‪ .‬עכשיו לא נותר לו אלא להתייחד ִאתה בלבו‪ ,‬כשהוא יושב‬ ‫בקפה על שפת הים וכותב שורות אלה‪ ,‬שבהן הוא שב ומתנצל על ההתנהגות‬ ‫השטותית שלו בפגישתם אמש‪" .‬אני רוצה‪ ,‬לא לבאר‪ ,‬אלא לספר לך מדוע‬ ‫הייתי אתמול‪ ,‬במשך כמה רגעים (רק כמה רגעים) כל כך טיפש וכל כך אני‪,‬‬ ‫יותר מדי אני!" ואחר כך בא וידוי נוקב‪:‬‬ ‫את יודעת כי זה שנה שלמה יש אצלי במוח מקום אחד מוזר ומבולבל‬ ‫יותר מכל המקומות‪ .‬הוא מביט אלי מבפנים בעיניים גדולות‪ ,‬פקוחות‬ ‫תמיד ושחורות תמיד ואיננו נרדם אף לרגע אחד‪ ,‬אפילו כשאני אינני שם‬ ‫לו לב לגמרי‪ .‬את מתארת לך מין דבר כזה שאינו ישן שנה שלמה? זו את‪.‬‬ ‫[ ‪] 113‬‬

‫אלתרמן‬

‫חוץ מזה‪ ,‬יש בעולם דבר אחד שמח או עצוב אבל תמיד בלתי מובן ומושך‬ ‫ובורח‪ .‬את מתארת לך‪ .‬מין דבר כזה שאיננו נותן לנוח אף רגע? זו את‪.‬‬ ‫ואחרי ההגיג הנפתל הזה נעשה נוסח הדברים גלוי וישיר‪" :‬אני רציתי להיות‬ ‫אתך יחד כמו שאדם רוצה להיות יחד עם הדבר האהוב עליו יותר מכל והרחוק‬ ‫ממנו יותר מכל‪ .‬רציתי לגזול אותך מעצמך ומכולם בפעם אחת‪ ,‬בעצב שמח‬ ‫מאד ובשמחה מזמרת כמו מנגינה אהובה"‪ .‬ובסיום‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬מייחל האוהב‬ ‫לפגישה הצפויה לו עם אהובתו‪" :‬אני אבוא אלייך הערב ב־‪ .7 1/2‬אם תגידי לי‬ ‫'שלום' בקול רם אדע שסלחת לי‪ .‬הגידי ככה — ש־לום! וזה הכל‪ .‬זה לא קשה‪.‬‬ ‫אני אומר לך עוד הפעם — את היית נהדרה אתמול‪ .‬הלכת לך הביתה ונגמר‪...‬‬ ‫אולי כעסת ואולי גם היית עצובה כמוני‪ ...‬אל תהי' יותר!‪ "...‬משסיים לכתוב‬ ‫את המכתב מיהר אלתרמן לביתה של הניה זיסלה והניח אותו בתיבת המכתבים‬ ‫או על סף הדלת‪ ,‬מקווה כי יהיה סיפק בידה לקרוא את מה שכתב עוד בטרם‬ ‫הפגישה שאותה הועיד לשניהם לאותו הערב‪.‬‬ ‫בין השורות של מכתב זה הזכיר אלתרמן פגישה שהיתה להניה זיסלה‬ ‫עם אביו‪ ,‬יצחק אלתרמן‪ ,‬במשרדו בעירייה‪ ,‬שם כיהן כמפקח על גני הילדים‪.‬‬ ‫אלתרמן ניסה לסייע להניה למצוא עבודה כגננת‪ ,‬אך המפגש המקצועי נתן לו‬ ‫גם הזדמנות להציג את חברתו לפני אביו כדי לקבל ממנו מעין הסכמה קודם‬ ‫מיסוּ דם של היחסים‪ .‬וכך כתב לה‪" :‬גם הפעם רגזתי לא עליך אלא על ה כ ל ‪,‬‬ ‫על הבעל־ביתיות המכריחה את האב להכיר את ה'כלה' ולהתיחס לכל דבר‪,‬‬ ‫אפילו לדבר הלבבי והנפשי ביותר‪ ,‬בשקול דעת ובמאזני־זהירות"‪ .‬התוצאה‬ ‫היתה עם זאת בהחלט מעודדת‪" :‬א ת מ צ א ת ח ן ב ע י נ י ו ‪ ,‬הניצ'קה‪ ,‬וכעת‬ ‫נגמר כל ה־‪( кодяроп‬ברוסית — 'הטקס')‪ .‬מעכשיו נהיה אנחנו שנינו‪ ,‬ולא‬ ‫יותר"‪ .‬עניין סידור העבודה להניה זיסלה נזכר בעוד כמה מכתבים ופתקים‬ ‫שאלתרמן כתב לה‪ ,‬אם פשוט משום שרצה לעזור לה‪ ,‬כפי שתמיד רצה לעזור‬ ‫לחברים ואפילו לסתם אנשים שנקרו על דרכו‪ ,‬ואם משום שראה בזה גם אמצעי‬ ‫אמונה ולהבטיח את המשך הקשר ביניהם‪" .‬אני רוצה לראותך היום‬ ‫ּ‬ ‫לרכוש את‬ ‫לרגעים אחדים‪ ,‬בענין של עבודה בשבילך‪ .‬גשי נא לשדרות רוטשילד־הרצל‬ ‫מ־‪ 4-3‬אחרה"צ" — כך כתב אליה בפתק שבו בחר גם לציין תאריך — ‪.29/9/33‬‬ ‫והיו עוד מכתבים‪ ,‬ללא תאריך‪ ,‬שבהם עניין זה עלה שוב ושוב‪" :‬לפני כמה‬ ‫ימים מסרו לי שעליך לבוא במוצאי שבת שעברה למשרד בכדי לקבל עבודה‪,‬‬ ‫לעת עתה זמנית‪ .‬העבודה הקבועה בגן החדש תתחיל בעוד שבועים לערך (או‬ ‫פחות מזה) ואת תקבלי אותה"‪ .‬לפי תוכן המכתב נראה כי הניה היתה באותה עת‬ ‫[ ‪] 114‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫בחיפה‪ ,‬ואלתרמן האיץ בה לחזור לתל אביב כדי לקבל את המשרה‪ .‬והיה מכתב‬ ‫נוסף‪" :‬את יכולה להיות ב ט ו ח ה שתקבלי את העבודה‪ .‬אם בינתים תהיה‬ ‫איזו עבודה אחרת‪ ,‬דומה לזו‪ ,‬יקחו גם כן רק אותך‪ .‬כי את עומדת ב מ ק ו ם‬ ‫ה ר א ש ו ן בתור ותמיד תהיי את ה י ח י ד ה שתבוא בחשבון"‪ .‬הוא אף הציג‬ ‫בפניה את לוח הזמנים‪" :‬העבודה שלך תתחיל רק בחודש ינואר (באמצע החודש‬ ‫או בסוף) עד אז חכי לא בתקוה אלא ב ב ט ח ו ן "‪ .‬אלא שהניה זיסלה כנראה‬ ‫לא רצתה להמתין עד לחודש ינואר ועברה לגור בירושלים‪ ,‬שם מצאה לה מקום‬ ‫עבודה זמני‪ .‬אולי גם רצתה להיפטר מהמחזר העיקש שלא נתן לה מנוח‪ .‬אלא‬ ‫שאלתרמן לא ויתר‪ :‬ב־‪ 15‬בינואר ‪ ,1934‬על גבי דף רשמי של העיתון כלנוע‬ ‫שבו עבד‪ ,‬כתב לה מכתב ובו ניסה לשדל אותה לבוא לתל אביב כדי לסגור את‬ ‫עניין המשרה‪" :‬היית עושה טוב לו באת הנה לערב אחד לדבר בנוגע לעבודה‪.‬‬ ‫חבל אם ההזדמנות הזאת תאבד‪ .‬כבר כמה פעמים שאלו אותי עליך‪ .‬כנראה‬ ‫תוכלי להשאר לעבוד עוד זמן־מהזמן־מה בירושלים אבל אני מייעץ לך (מכיון‬ ‫שאמרת כי תשמעי לעצתי להראות במשך השבוע הזה במשרד בערך ב‪.")7‬‬ ‫בעמוד השני של המכתב היו כמה תוספות שנכתבו בפינות שונות של הדף‪.‬‬ ‫באחת מהן נאמר כך‪" :‬כאשר תהיי בתל אביב טוב יהיה אם תודיעי לי באיזה‬ ‫אופן שהוא‪ .‬תשאירי פתקא ב'שלג' מיד לאחר בואך ונוכל להפגש בערב אחרי‬ ‫שתהיי במשרד‪ .‬נתן"‪ .‬ומתחת לזה רשם עוד שורה אחת‪" :‬מקום ללון נמצא‬ ‫בשבילך"‪ .‬יותר מכול קיווה אלתרמן כי עם שובה של הניה לתל אביב יוכל‬ ‫לממש את מה שתכנן זה מכבר — לשאת אותה לאישה‪.‬‬ ‫הניה זיסלה חזרה לתל אביב‪ ,‬אך די מהר הגיעו קשריה עם אלתרמן לסוף‬ ‫הדרך‪ .‬הגרסה שאותה מסרה למרדכי עובדיהו‪ ,‬כאילו היתה זו בחירה חופשית‬ ‫שלה‪ ,‬לא היתה לגמרי מדויקת‪ .‬מי שדחף לפירוד היה לא אחר מאשר יצחק‬ ‫אלתרמן עצמו‪ :‬באחד הימים הזמין אלתרמן האב את הניה למשרדו בעירייה‪,‬‬ ‫הפעם לא לצורכי משא ומתן על מקום עבודה‪ ,‬אלא כדי לדבר ִאתה על‬ ‫החיים עצמם‪ .‬הוא דרש ממנה להניח לנתן‪ ,‬מפי ביאליק שמע שהיא ידידתו‬ ‫של עובדיהו‪ ,‬ואם אמנם כך — מה לה עם נתן? הוא דיבר על כך שנתן עתיד‬ ‫להיות גדול בישראל‪ ,‬ובזה אולי רמז שאין היא הולמת את מידותיו‪ .‬הניה היתה‬ ‫אז צעירה ובלתי מנוסה‪ ,‬ובוודאי היתה חסרת אונים מול הווטו שהטיל איש‬ ‫רב־סמכות כיצחק אלתרמן על המשך יחסיה עם בנו‪ .‬מי שלא קיבל את הדין‬ ‫היה נתן — הוא ביקש שהיא תחזור בה‪ ,‬הוא בכה‪ ,‬הוא שאל בתמיהה מדוע‬ ‫היא מסרבת להינשא לו‪ ,‬לאיש כמוהו‪ .‬אך הניה החליטה שלא להילחם עליו‪,‬‬ ‫אולי משום שבכל זאת נמצא לה פתח מילוט בדמותו של מרדכי עובדיהו‪ .‬וגם‬ ‫[ ‪] 115‬‬

‫אלתרמן‬

‫עובדיהו דיבר על לבה‪ ,‬הוא הזהיר אותה מפני המשך הקשר עם אלתרמן —‬ ‫בייחוד מפני שהיה שתיין מוּ עד‪ .‬ואכן‪ ,‬השתייה הפחידה מעט את הניה‪ .‬היא‬ ‫ראתה את אלתרמן כשהוא שותה כמה טיפות ואחר כך מדבר ומדבר ונעשה‬ ‫מקסים בדיבורו‪ .‬אך כששתה יותר היה שיכור‪ .‬כשסיימו את פגישותיהם בשעת‬ ‫לילה מאוחרת היה רץ לעוד אחד מבתי הקפה כדי לשתות‪ .‬לא אחת ראתה אותו‬ ‫שוכב על הרצפה לאחר ששתה לשוכרה‪ .‬הניה ידעה גם על יחסיו עם עבריה‬ ‫שושני‪ .‬היא פגשה אותה בבית הוריו‪ ,‬פעם נתקלה בה ב"שלג לבנון"‪ .‬לכן היא‬ ‫נעתרה לחיזוריו של עובדיהו והחליטה להינשא לו‪ ,‬אף כי בסתר לבה המשיכה‬ ‫לאהוב את אלתרמן ולא חדלה לחלום עליו‪ .‬בסוף ינואר ‪ 1935‬פורסמה מודעה‬ ‫קטנה באחד העיתונים‪ ,‬ובה נכתב‪:‬‬ ‫מרדכי עובדיה (שדלץ)‬ ‫הניה זיסלה (קבנה)‬ ‫נשואים‬ ‫תל־אביב‪ ,‬כ"ב שבט תרצ"ה‪21‬‬ ‫וכשם שהניה התרוצצה בין שני גברים התרוצץ אלתרמן‪ ,‬כמעט בו בזמן‪ ,‬בין‬ ‫שתי נשים‪ .‬האישה השנייה היתה עבריה שושני‪ 22.‬עבריה שושני נולדה בשנת‬ ‫‪ 1914‬במושבה בית גן שבגליל התחתון‪ :‬אמה דינה היתה ילידת ראש פינה‪,‬‬ ‫בת למשפחת כתר‪ ,‬מראשוני המתיישבים במושבה‪ .‬אביה‪ ,‬צבי שושני (מקודם‬ ‫רוזנצוויט) היה חלוץ‪ ,‬איש העלייה השנייה‪ .‬המשפחה היתה בעלת נחלה בבית‬ ‫גן‪ ,‬אך מותו המוקדם של האב מקדחת שחור השתן הותיר את דינה ללא פרנסה‪,‬‬ ‫אחיה‬ ‫כשהיא מטופלת בשלושה ילדים‪ :‬עבריה‪ ,‬שהיתה אז בת חמש‪ ,‬ושני ֶ‬ ‫הקטנים ממנה אחיעם ועמירם‪ .‬תחילה הפכה דינה את בית המשפחה למעון‬ ‫לילדים יתומים‪ ,‬אולם כשהיתה עבריה בת ‪ 11‬נסגר המעון‪ .‬דינה החליטה‬ ‫לעקור לירושלים עם ילדיה‪ ,‬שם הוצעה לה עבודה בטיפול בילדים‪ .‬את עבריה‪,‬‬ ‫הבת הגדולה‪ ,‬שלמדה עד אז במושבה יבנאל‪ ,‬רשמה לבית הספר לבנות "למל"‪.‬‬ ‫המשפחה גרה בצריף קטן‪ ,‬ההכנסה היתה מעטה ותנאי החיים היו מחפירים‪.‬‬ ‫כעבור שנה הוצע לדינה שושני לשמש בתפקיד אם הבית בבית היתומים‬ ‫שבשפיה‪ .‬שוב נאלצה המשפחה להחליף מקום‪ ,‬הפעם לשפיה‪ ,‬אלא שכעבור‬ ‫כמה חודשים עברה עבריה לגור בבית דודתה שבבית גן‪ ,‬והדבר ִאפשר את‬ ‫חזרתה ללימודים בבית ספרה הקודם ביבנאל‪ .‬בהיותה בת ‪ 14‬התקבלה עבריה‪,‬‬ ‫בהמלצת אחד המורים‪ ,‬להמשך לימודים בסמינר למורות של המזרחי בירושלים‬ ‫[ ‪] 116‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫בהנהלתה של הלני בארט‪ .‬תחילה התגוררה עם עוד כמה נערות בביתה של‬ ‫אישה אלמנה‪ ,‬ואחר כך עברה לפנימייה של בית הספר‪ .‬הלימודים היו ברמה‬ ‫גבוהה‪ ,‬היא זכתה ללמוד אצל מורים כמו ארנסט עקיבא סימון ופייבל מלצר‪.‬‬ ‫בייחוד נקשרה נפשה בנפש תלמידה אחרת‪ ,‬זלדה שניאורסון (לימים המשוררת‬ ‫זלדה)‪ ,‬שהיתה נערה חכמה‪ ,‬מלומדת ובעלת רגישות מופלאה‪ .‬בגיל ‪ 16‬עברה‬ ‫עבריה לתל אביב‪ ,‬שם הצטרפה לשנת הלימודים השלישית בסמינר למורים על‬ ‫שם לוינסקי‪ .‬האווירה בלוינסקי היתה חופשית בהרבה מזו שהיתה בירושלים‪,‬‬ ‫סוף־סוף ניתן לה להגשים את שאיפתה מאז ולהצטרף לתנועת נוער‪ ,‬מה שנאסר‬ ‫עליה לחלוטין במקום הקודם‪ .‬עבריה בחרה ללא היסוס במחנות העולים‪.‬‬ ‫בתום הלימודים בסמינר לוינסקי החלה עבריה לעבוד בטיפול בילדים‬ ‫במושב מרחביה‪ ,‬אך הקדישה הרבה מזמנה לעיסוקים החדשים שלה‪ :‬ציור‬ ‫ופיסול‪ .‬בקיץ ‪ 1933‬חזרה לתל אביב‪ ,‬הפעם הגיעה לשם כדי להשתתף בקורס‬ ‫מורים ב"המכון הפדאגוגי־ביולוגי"‪ .‬היא היתה אז אדם עצמאי‪ ,‬כבר לא תלמידת‬ ‫סמינר‪ ,‬וכך ניתנה לה הזדמנות להיפתח לתל אביב יותר מבעבר‪ .‬בחברתו של‬ ‫ידיד קרוב שלה‪ ,‬הצייר צבי שור‪ ,‬ביקרה עבריה בבית הקפה "שלג לבנון"‪,‬‬ ‫מעוזה של הבוהמה‪ .‬ושם‪ ,‬ב"שלג לבנון"‪ ,‬פגשה לראשונה את נתן אלתרמן‪.‬‬ ‫מרגע שפגש אותה רצה אלתרמן שהיא תהיה אתו ושלו‪ .‬עבריה היתה בחורה‬ ‫יפה וכריזמטית‪ ,‬ילידת הארץ‪ ,‬בת הגליל‪ ,‬והיא הרשימה אותו לא רק ביופייה‬ ‫הר ּבה ובנטייתה הטבעית לאמנות‬ ‫המיוחד אלא בעושר הנפשי שלה‪ ,‬ברגישותה ַ‬ ‫ולעניינים שברוח‪ .‬זה היה במהלך הקיץ של ‪ ,1933‬הקשר המתעתע עם הניה‬ ‫זיסלה עדיין לא נותק‪ ,‬אבל הוא רצה מעתה גם את עבריה‪ ,‬ואולי רק את עבריה‪.‬‬ ‫והיא מצדה נענתה ברצון לחיזוריו של אלתרמן‪ .‬לא אחת נהג ללוות אותה‬ ‫מבית הקפה לצריף שבו התגוררה בבית הספר לילדי העובדים‪ ,‬ושם ישב ִאתה‬ ‫על אחד השולחנות וקיים אתה שיחות ארוכות‪ .‬היא הופתעה מחריפות הביטוי‬ ‫שלו‪ ,‬משנינותו‪ ,‬מרוחב דעתו ומיושרו‪ .‬הוא לא נגע בה לרעה‪ ,‬ועורר בה אמון‬ ‫רב‪ .‬היא אמנם שמעה רינונים על הקשר שלו לבחורה אחרת בשם הניה‪ ,‬אבל זה‬ ‫כלל לא הטריד אותה‪ .‬גם לה היה באותו זמן חבר‪ ,‬אך משפגשה את אלתרמן‬ ‫היתה נחושה בדעתה לנתק הכול ולהיות רק אתו‪ .‬בשבילה היה נתן אלתרמן‬ ‫האהבה הראשונה‪.‬‬ ‫אולם עד שלבלבה האהבה בחרה עבריה לעזוב את תל אביב ולחזור לאזור‬ ‫מגוריה בעמק הירדן‪ ,‬שם קיבלה משרת גננת בקיבוץ דגניה א'‪ .‬אלא שימי דגניה‬ ‫היו לה לעבריה ימים קשים ואפילו קודרים — היא עבדה מבוקר עד לילה‪,‬‬ ‫ילדי דגניה שטיפלה בהם היו תוקפנים וחסרי משמעת‪ ,‬היתה לה גם תחושה‬ ‫[ ‪] 117‬‬

‫אלתרמן‬

‫שהם אינם אוהבים אותה‪ .‬הקיבוץ הקצה לה עזרה חלקית בלבד‪ ,‬כך שאת רוב‬ ‫העבודה נאלצה לעשות לגמרי לבדה‪ .‬בלילות בילתה בחדר צר באגף ריק של‬ ‫הגן‪ .‬גם הריחוק מן האיש שאותו אהבה העיק עליה‪ ,‬מעתה נאלצה להסתפק‬ ‫בקשרי מכתבים ובביקורים המעטים שערך מדי פעם בקיבוץ‪ .‬לראשונה ביקר‬ ‫אלתרמן בדגניה א' זמן לא רב לאחר שעבריה עקרה לשם‪ .‬הוא שהה שם למשך‬ ‫סוף השבוע‪ ,‬בליל שבת ירד ִאתה לגדות הירדן‪ ,‬הם טיילו בכרמים‪ ,‬האזינו‬ ‫לרשרוש העצים בשלכת‪ ,‬יחד נסעו בעגלה שהובילה את בני הנוער של הקיבוץ‪.‬‬ ‫כשחזר הביתה מיהר לשגר אליה מכתב‪ ,‬והיא החזירה לו מכתב ובו קבלה בזעם‬ ‫על היחס המשפיל שחוותה מצד אנשי הקיבוץ משום שאירחה בחדרה גבר זר‪.‬‬ ‫בתוך כך רמזה במכתב על הריגושים שאחזו בה בעת ביקורו‪" :‬כאן מרחרחים‬ ‫סביבי" — כתבה אליו — "הריחו ריח חטא! (יערב להם‪ .‬לי בעצם לא איכפת‪.‬‬ ‫איני יכולה לדמות להם — חטאי)‪ .‬שנאתים עד מוות‪ .‬אני בזה להם על כבליהם‬ ‫וקטנותם‪ .‬אני מרה‪ ,‬סלח לי (אבל הן אינך איסטניס?)"‪ .‬בהמשך המכתב נשמעו‬ ‫דברים אחרים‪:‬‬ ‫נתן‪ ,‬ושוב שישי בערב‪ .‬ישבנו בחבורה‪ .‬מרחוק שרו‪ .‬מקרוב התלחשו‪,‬‬ ‫ולמטה ירדן אפל‪ .‬ואני צמותי כרוכות מהדקות את ראשי ולבי משתגע‬ ‫ובאתי לכתוב לך [‪ ]...‬אני רואה אותך הולך‪ ,‬וזקוף קומה אתה מחזיק בידי‬ ‫והולך בעקבותי‪ .‬אנו יוצאים את הסבך‪ ,‬את השלכת‪ ,‬המיית הברושים‪,‬‬ ‫אתה שומע את הצרצרים‪ ,‬אתה עומד‪ ,‬כי אתה רואה את השמים‪ .‬ואני‬ ‫מתפלאה אליך העומד באור הירח בדממה — אהוב‪.‬‬ ‫בתוך כך אישרה בפניו כי קיבלה ממנו בדרך הדואר את שני הגיליונות האחרונים‬ ‫של טורים‪.‬‬ ‫אלתרמן מצדו השיב לה במכתב שאף רשם עליו תאריך — ‪ 23‬באוקטובר‬ ‫‪ .1933‬המכתב שכתב היה ארוך‪ ,‬קופצני‪ ,‬הוא הגיב על דברים שכתבה היא וגם‬ ‫שיתף אותה ברגשות ובמחשבות שלו כלפיה‪ .‬בסיומו אף התנצל בפניה על‬ ‫צורת המכתב‪ ,‬שאותו הגדיר כפתאומי ופרוע‪:‬‬ ‫מזכרת החומר שלך נעשתה קשה כאבן וזכרוני עליך נעשה רך כגעגועים‪.‬‬ ‫אין זו מליצה‪ .‬זוהי עובדה שקל יותר לספר עליה מאשר לסבול אותה‪ .‬אני‬ ‫רוצה כנראה לראות אותך שוב‪ .‬הספסל בשדרות מצא לו ודאי בלוי זמן‬ ‫חדש‪ ,‬אבל אני מתהלך (עדין?) עם כל החבורה המסכנה והמסוכנת שלנו;‬ ‫[ ‪] 118‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫מתהלך ונושא את הסוודר שהרגיש פעם אחת כיצד אדם אוהב את נכסיו‬ ‫כשהם עוברים לידי אחרים‪ .‬אם את זוכרת — את מבינה‪.‬‬ ‫בקטע אחר של המכתב העלה זיכרונות מן הערב ההוא בדגניה‪" .‬כולם אמרו‬ ‫שאת יפה ואני אמרתי שיפה את [‪ ]...‬ובאותו הלילה המפולפל יכלו כולם‬ ‫להתאהב בך ואני — רק לאהוב אותך‪ .‬לכן אם אני רוצה לראותך כעת‪ ,‬אין זאת‬ ‫אומרת שאני אוהב אותך (אהבה באה הלא רק אחרי התאהבות)‪ .‬זאת אומרת‬ ‫שאני רוצה לאהוב אותך שוב"‪ .‬בין שאר הדברים הילל אותה על שוויתרה‬ ‫על מישהו אחר למענו‪ ,‬זה נגע ללבו מאוד‪" :‬מה שמצא חן בעיני הוא הדבר‬ ‫שהתרחקת ממישהו בגללי וגם לא שמת לב למה שאומרים החמורים‪ .‬ובעיקר‬ ‫מצא חן בעיני שהתרחקת ממישהו בלי לחשוב הרבה ושלא שמת לב למרות‬ ‫שחשבת הרבה"‪.‬‬ ‫את הוויתור שוויתרה למענו קיבל אלתרמן ללא נקיפות מצפון‪ ,‬אף שהוא‬ ‫עצמו לא ויתר עדיין על הניה‪ .‬עם זאת היה משוכנע כי ביחסים ביניהם ישנה‬ ‫להקרבה" — הוא כותב — "מפני שהייתי בטוח כי אין את‬ ‫הדדיות‪" :‬הסכמתי ִ‬ ‫נותנת לי יותר ממה שאני נותן לך — רגש בלי שם ועונג בלי גבול"‪ .‬במכתבו‬ ‫התייחס גם לתלונות של עבריה ביחס לצרות שעושים לה בדגניה‪ ,‬המבוגרים‬ ‫מזה והילדים מזה‪:‬‬ ‫עבריה — איך קוראים לך הילדים? ואיך קורעים אותך חברי הקבוצה?‬ ‫לגזרים? אמנם ספרת לי כי הם זקנים ובעלי משפחה‪ ,‬אבל בדרך כלל‬ ‫הלא אין תעודת הלידה משפיעה על הלב‪ ,‬והלידה עצמה ודאי לא‪ .‬אם‬ ‫הילדים מרגיזים אותך הרביצי בהם כמו בגדולים‪ ,‬ואם הגדולים מרגיזים‬ ‫אותך לטפי אותם כילדים‪ .‬האמצעי הראשון הוא מועיל גם אם אינו נכון‪,‬‬ ‫והאמצעי השני הוא נכון אם גם אינו מועיל‪ ...‬ואולי זה רחוק מדגניה כמו‬ ‫שדגניה רחוקה מתל אביב‪ .‬אם כן הוא נעבור למשהו אחר‪.‬‬ ‫בסיום שאל אותה אם קיבלה את טורים‪ ,‬גיליון יד‪.‬‬ ‫בסוף נובמבר ביקר אלתרמן פעם נוספת בדגניה א'‪ .‬הוא עשה זאת הפעם‬ ‫בהקשר של סיור עיתונאי בעמק הירדן שנועד להניב רשימה לטורים‪ ,‬או שמא‬ ‫היה הסיור העיתונאי תירוץ שנועד להעניק לו הזדמנות לבקר את עבריה‪.‬‬ ‫בעקבות הביקור כתב אליה מכתב עמוס רגש‪" :‬לו היית נמצאת עכשיו פה‪,‬‬ ‫בשעה הזו ובחדר הזה‪ ,‬או לוא נמצאתי אני עכשו שם‪ ,‬בשעות ההן ובחדר‬ ‫[ ‪] 119‬‬

‫אלתרמן‬

‫ההוא‪ .‬הייתי מביט הרבה אל ראשך הטוב"‪ .‬הוא סיפר לעבריה כי בשעת כתיבת‬ ‫המכתב הוא מחזיק לנגד עיניו תצלום שצילם ידידו הצייר אליהו ניומן שנלווה‬ ‫אליו בעת הביקור בעמק הירדן‪" .‬תמונתך כעת לנגד עיני" — הוא כותב‪.‬‬ ‫"[‪ ]...‬אנו שנינו (אני ואת) עומדים זה על יד זה כאילו לא כלום [‪ ]...‬הכל כאילו‪.‬‬ ‫אבל כאשר נדמה לי כאילו אני רוצה אליך — אני רוצה אליך מאוד"‪ .‬אחר כך‬ ‫סיפר לה קצת על הימים שעברו עליו מאז קיבל את מכתבה האחרון‪:‬‬ ‫אחר כך באו שוב ימים בהם מדברים הרבה‪ ,‬אבל כאשר רציתי לדבר אליך‬ ‫לא מצאתי מה לאמר‪ .‬אפשר למלא מכתבים באותיות אבל אי אפשר למלא‬ ‫מכתבים בזה שאני רוצה כי תהיי אתי‪ ,‬את נראית לי כל כך לבנה ושקטה‬ ‫וטובה בשבילי עד שאין אני יכול לראות אותך אחרת‪ .‬לכן‪ ,‬לפעמים אינני‬ ‫רואה אותך לגמרי‪ .‬את מבינה? אם את מבינה שימי את המכתב הזה בין‬ ‫כל מכתבי האהבה שקיבלת‪ .‬כי אם גם הוא יותר פיקח מהם הרי הוא בעצם‬ ‫אמיתי וטפשי כמוהם‪ .‬והעיקר — אני חושב עליך פעמים רבות‪.‬‬ ‫אלתרמן סיפר לעבריה על עומס העבודה שהוא נתון בו‪ ,‬בעיקר בעיתון כלנוע‪,‬‬ ‫הוא סיפר לה גם שבגיליון טורים עומד להתפרסם בין היום למחר משהו שנועד‬ ‫בשבילה‪ .‬כוונתו היתה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לרשימה שבה מתואר המסע שלו לעמק הירדן‪.‬‬ ‫"את זוכרת את הערב שבו טיילנו מדגניה לכינרת ופגשנו את השוחט? אל תכעסי‬ ‫על מה שכתבתי‪ ,‬קראי את זה כמו מכתב"‪ .‬לבסוף‪ ,‬בשולי המכתב‪ ,‬הודיע אלתרמן‬ ‫כי הוא שולח לה שתיים מן התמונות שצילם ניומן‪ .‬באחד התצלומים נראים‬ ‫שניהם כשהם עומדים זה ליד זה‪ ,‬קצת מרוחקים זה מזה‪ ,‬כשברקע ניצב עץ מרובה‬ ‫ענפים‪ :‬עבריה ניצבת אל מול המצלמה בשמלה בהירה‪ ,‬למותניה חגורה רחבה‪ ,‬על‬ ‫פניה היפות — המוארות באור השמש — פרושׂ חיוך‪ ,‬שערותיה אסופות לאחור‪,‬‬ ‫ושתי ידיה יורדות מטה‪ ,‬אוחזות זו בזו‪ .‬מעט מאחוריה עומד נתן אלתרמן‪ ,‬כשעל‬ ‫חצי גופו מוטל צל‪ .‬אלתרמן שבתמונה נראה ממש כבן תשחורת‪ :‬הוא לובש‬ ‫אפודה בלי שרוולים‪ ,‬זרועותיו שלובות זו בזו‪ ,‬פניו אל מול המצלמה‪ ,‬שפתיו‬ ‫בולטות כתמיד‪ ,‬שערו הסבוך והמתולתל נוטה הצדה‪ ,‬על פניו הבעה שקטה‪,‬‬ ‫חייכנית‪ .‬על גב התצלום הזה רשם עבורה את השורות הבאות‪:‬‬ ‫עבריה —‬ ‫הביטי עלינו!!‬ ‫הביטי אל תוך פניך ואני להם באותה בת הצחוק המייפייפת!‬ ‫[ ‪] 120‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫זה היה — בדגניה א'‪.‬‬ ‫לו הייתי עכשיו במקום זה שמצולם על ידך הייתי מראה לך מה זאת‬ ‫אומרת — צביטה!‬ ‫יופי!! —‬ ‫ברשימה בשם "גלויות מעמק הירדן" העלה אלתרמן את רשמי המסע מן הביקור‬ ‫בן שבעת הימים שערך בסביבת הכינרת‪ ,‬במשקי האזור‪ ,‬במפעל החשמל של‬ ‫פנחס רוטנברג ובקיבוץ דגניה א'‪ .‬הוא תיאר בה בשרטוטים דקים את מראה‬ ‫הכינרת‪ ,‬את רכס ההרים המקיף את האגם‪ ,‬את שתי הדגניות הפורחות‪ ,‬את‬ ‫קבוצת כינרת — ואת שתי הערים המבצבצות באופק‪ :‬טבריה וצפת‪ .‬פרק מיוחד‬ ‫הוקדש לתיאור הדרך שבין דגניה לכינרת‪ ,‬שעליה נרמז במכתבו לעבריה‪ .‬ההולך‬ ‫בדרך זו — כתב אלתרמן — אינו יודע כלל לאיזה כיוון עליו להביט תחילה‪,‬‬ ‫לשמאל או לימין‪ .‬מה יפה יותר ממה‪ :‬ההר או המים? אלא שכאן השתלב ממד‬ ‫אישי‪" :‬גם אני הלכתי פעם‪ ,‬אלא שאז הבטתי לכל הצדדים‪ ,‬מפני שראיתי רק‬ ‫את היצור ההולך עמדי‪ .‬והיה אז ערב יפה"‪ .‬היצור שהלך עמו היה כמובן עבריה‬ ‫שושני‪ ,‬אף שהוא נמנע מלנקוב את שמה או לתת בה סימנים‪ .‬לא כך נהג ביחס‬ ‫לחברתה שהר'קה שהתלוותה אליהם בחלק מן הטיול‪ ,‬לה קרא בפשטות נירקה‪.‬‬ ‫מה אירע אפוא בינו לבינה בעת שהלכו יחד אל מול הנוף הקסום? כנראה לא‬ ‫הרבה‪" .‬אני והיצור ההולך עמדי‪ ,‬רצינו לדבר‪ ,‬אבל חשבנו‪ ,‬כי הערב מפריע לנו‪.‬‬ ‫נוסף לזאת חשבנו‪ ,‬כי עלינו לדבר רק דברים חשובים‪ ,‬והדברים החשובים או‬ ‫שלא היו‪ ,‬או שלא רצו להיאמר"‪ .‬אלא שאז‪ ,‬לגמרי במפתיע‪ ,‬חדר אל תוך הנוף‬ ‫יצור נוסף‪ ,‬זר‪ ,‬שלכאורה לא היה שייך כלל לכל מה שמסביב — זה היה השוחט‬ ‫שעשה את דרכו מטבריה אל משקי האזור‪ ,‬שכבר הוזכר ברמז במכתב לעבריה‪.‬‬ ‫מאותו רגע ואילך לא דיברו ביניהם אלא על אותו שוחט‪ ,‬עד בואם לכינרת‪ .‬וזה‬ ‫היה הסוף לרומנטיקה‪23.‬‬ ‫ימים אחדים לאחר שפורסם המאמר — זה היה ביום שלישי‪ ,‬נר ראשון‬ ‫של חנוכה (‪ 12‬בדצמבר) — כתב אלתרמן מכתב נוסף לעבריה‪ ,‬מלא תשוקה‬ ‫וגעגועים‪" .‬היום בין ‪ 4‬ל־‪ 5‬אחר הצהרים הרגשתי פתאום רצון משונה וחזק‬ ‫לכתוב אליך‪ .‬אחרי שגמרתי למחצה את כל העבודות ה'רשמיות' שלי רצתי‬ ‫הביתה כחץ מתגעגע מקשת מתוחה‪ .‬קניתי בדרך סיגריות‪ ,‬מזגתי לי כוס קפה‬ ‫חם ושחור — וכעת אני ישוב בין שש לשבע מול המנורה וכותב באמת [‪ "]...‬ועל‬ ‫מה הוא כותב? "לו היינו מסוגלים לעשות מעשי־שטות חשובים‪ ,‬הייתי אומר‬ ‫לך ומבקש ממך לעזוב את הכל‪ ,‬לעזוב את העבודה‪ ,‬ולבוא הנה אלי‪ .‬נדמה‬ ‫[ ‪] 121‬‬

‫אלתרמן‬

‫לי כי לו פגשתי אותך פתאום ברחוב — — — אני חושב על זה לעתים קרובות‬ ‫ברה כאילו נדברו ביניהם לבשר לי שאת‬ ‫הח ֶ‬ ‫בימים האחרונים‪ ,‬אולי מפני שכל ֶ‬ ‫תבואי לחנוכה"‪ .‬ואז הוא מזכיר את שמו של הצייר צבי שור‪ ,‬ידידם המשותף‪,‬‬ ‫שאמר לו בוודאות כי עבריה תבוא ביום רביעי או חמישי‪ ,‬כנראה לאיזה כינוס‪.‬‬ ‫ואחרי שהבין כי זו השערה לא מבוססת‪ ,‬אמר לו שעבריה לא תבוא‪ .‬אבל מאז‬ ‫המחשבה לא מרפה ממנו והוא לא מרפה מן המחשבה‪" .‬צריך שתבואי הנה‬ ‫לתמיד"‪ .‬אחר כך הוא זורק לתוך החלל את השאלה הבאה‪" :‬העניבה שלי עודנה‬ ‫מחבקת את מותנייך?" ואחרי שהוא חותם את שמו — "נתן" — הוא מוסיף‪:‬‬ ‫"בכל זאת‪ ,‬אולי תבואי לחנוכה! כתבי לכל הפחות!"‬ ‫ב־‪ 22‬בדצמבר פורסם בטורים שיר אהבה בשם "עץ הפלפל"‪ ,‬המתייחס — על‬ ‫אף סגנונו הכללי — ליחסים שהתרקמו באותו הזמן בין אלתרמן לעבריה שושני‪.‬‬ ‫רב־פֹארות הנראה ברקע התמונה המשותפת שלו‬ ‫ּ‬ ‫האם עץ הפלפל הוא אותו עץ‬ ‫ושל עבריה‪ ,‬שאותה צילם אליהו ניומן? מי שמדבר בשיר מצטייר כאדם רב־‬ ‫יטב‬ ‫"א ְּת ֵה ֵ‬ ‫און‪ ,‬מלא תשוקה וכוח‪ ,‬היוצא לכבוש את האישה האהובה עליו‪ַ :‬‬ ‫יוֹ ַד ַעת ׁ ֶש ֲאנִ י ּ ִפ ֵ ּק ַח‪ /,‬דְּ ִעי ֵאפוֹ א ַגם זֹאת — ֲאנִ י ָחזָ ק‪ ...‬וְ ֵא ְ‬ ‫יך?‪ֲ /‬עשָׂ ָרה ֵלילוֹ ת נָ שְׂ אוּ‬ ‫ֹאש ְך"‪ .‬בת הזוג מצטיירת כמי שמפגינה זרות‬ ‫אתי ֶאת ר ׁ ֵ‬ ‫ֶאת ַה ָ ּי ֵר ַח‪ /‬וַ ֲאנִ י ֶא ָחד נָ שָׂ ִ‬ ‫וקור כלפי מי שמחזר אחריה‪ ,‬לעתים מנסה לחמוק ממנו‪ .‬הוא‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬נמשך‬ ‫אליה בכל ישותו‪ ,‬ולכן הוא בוחר להתעלם מיחסה אליו‪ ,‬דוחק בכל כוחו להגיע‬ ‫"א ְּת רוֹ ָאה ָּבאוֹ ר‪ָ ,‬ל ֵכן‬ ‫ליחסי קרבה‪ .‬הבית השלישי של השיר הוא הנועז מכולם‪ַ :‬‬ ‫ישי ַה ֵ ּגא ֲע ַדיִ ן ְמ ַר ֵּסק ֶאת‪ִ /‬ר ּמוֹ נֵ י‬ ‫ִמ ַה ְר ְּת ָל ֶס ֶגת‪ /,‬וַ ֲאנִ י ְּכ ָאז ֵאינִ י רוֹ ֶאה ָד ָבר‪ַ ּ /.‬פ ִּט ׁ ִ‬ ‫גוּ ֵפ ְך ָה ַעז וְ ַה ָ ּי ָקר"‪ .‬הייצוג של ה"את" בשיר מבליט את נוכחותה הגופנית של‬ ‫"אנִ י חוֹ נֵ ק ֶאת זֵ ֶכר‬ ‫אריִ ְך"‪ֲ ,‬‬ ‫"אנִ י ָצ ֵמא [‪ֶ ]...‬אל ַצ ָ ּו ַ‬ ‫ֹאש ְך"‪ֲ ,‬‬ ‫אתי ֶאת ר ׁ ֵ‬ ‫האהובה — "נָ שָׂ ִ‬ ‫ְ‬ ‫ִ ּגזְ ָר ֵת ְך"‪"ִ ,‬ר ּמוֹ נֵ י גוּ ֵפך ָה ַעז וְ ַה ָ ּי ָקר"‪ .‬והוא‪ ,‬כדי להחזיק בגוף‪ ,‬כדי שיוכל לשלוט‬ ‫"כי ֲאנִ י ָחזָ ק יוֹ ֵתר‬ ‫בו‪ ,‬מרבה להדגיש את כוחו הפיזי עד כדי השמעת ההצהרה ִּ‬ ‫ִמ ָּכל ָא ָדם"‪ .‬אלא שלהצהרה זו מתלווה גם החשש שמא עובדת היותו משורר‬ ‫תפעל לרעתו‪ ,‬אולי אף יהיה בה כדי לפגוע בתדמית הגברית שאותה ניסה‬ ‫לשווק‪" :‬וְ ָה ִבינִ י עוֹ ד — ֵאין ַרע וְ ֵאין ָעווֹ ן ִאם‪ִ /‬ע ְ ּצבוֹ נִ י נִ ְר ַ ּגם ְּב ֶצ ְל ְצ ֵלי ָחרוּ ז‪ /.‬לוּ‬ ‫יָ ְדעוּ ֻּכ ָּלם ִל ְכ ּתֹב ׁ ִש ִירים ָּכמוֹ נִ י‪ /‬לֹא ָהיִ ית יוֹ ַד ַעת ַא ְּת ְל ִמי ָלבוּ ז"‪24.‬‬ ‫שדרים אלה נותרו ללא מענה‪ .‬את חוברת טורים ובה "גלויות עמק הירדן"‬ ‫שלח אלתרמן לעבריה ב־‪ 9‬בדצמבר‪ .‬על כך לא הגיעה תגובה כלשהי‪ .‬לאחר‬ ‫מכן שלח לה את החוברת ובה השיר "עץ הפלפל"‪ ,‬ומאז נמלא חשש שמא גם‬ ‫הפעם לא תהיה תגובה‪ .‬ב־‪ 27‬בדצמבר כתב לה כך‪" :‬הגידי — האם את כועסת‬ ‫על 'הגלויה מעמק הירדן'‪ ,‬שכתבתי רק אליך ורק בשבילך‪ ,‬או אולי הרגיז אותך‬ ‫[ ‪] 122‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫עץ הפלפל? אפשר הצדק אתך‪ .‬דברים כאלה אסור לאמר בקול רם‪ ,‬הנשמע‬ ‫לכולם‪ .‬צריך לדעת לדבר בלחש"‪ .‬אלא שהוא אשר הפר את הכלל הזה‪ ,‬כמעט‬ ‫בעל כורחו‪ ,‬וכל זה בשל היותו אמן‪ ,‬העושה את מה שהוא מתנסה בו חומר‬ ‫ליצירתו‪" .‬אבל הנני אדם מסכן במדה ידועה" — כתב אלתרמן‪" .‬מה שדברתי‬ ‫או חשבתי פעם ברגש אמתי (רק כזה!) נחרת בי כמו בלוח של פתפון‪ ,‬והמגביר‬ ‫קול עושה כמובן את שלו"‪ .‬עם זאת הדאגה שמא עבריה כועסת עליו לא נתנה‬ ‫לו מנוח‪ .‬הוא שב להתבונן בתמונות שצילם אליהו ניומן בעת ביקורו בדגניה‪,‬‬ ‫מנסה למצוא בהן ניחומים‪" .‬בכיסי מונחות התמונות שקבלתי סוף סוף מניומן‪,‬‬ ‫ואם אני מביט באחת מהן את צוחקת אלי כאילו אינך כועסת לגמרי"‪ .‬האומנם?‬ ‫הוא גם דיווח לה על כך שהזדמן לו לפגוש את חברתה שהר'קה‪ ,‬וזו סיפרה לו‬ ‫כי פגשה את עבריה ומצאה אותה שמחה‪" .‬והיה נדמה לי כי שמחתך נראית לי‬ ‫ילדותית ובהירה מפני שהיא עצובה מאד"‪ .‬אלתרמן קרא את עבריה אחרת‪ ,‬הוא‬ ‫ידע היטב עד כמה עולמה הפנימי מסובך‪ ,‬סוער‪ ,‬הוא למד להכיר עד כמה היא‬ ‫נוטה למלנכוליה‪ ,‬ולכן הוא לקח בעירבון מוגבל את מה שסיפרה לו שהר'קה‪.‬‬ ‫את הכמיהה הגדולה לעבריה חשף אלתרמן בחלקים אחרים של המכתב‪.‬‬ ‫הוא נמצא בבית קפה במרכז המסחרי‪ ,‬בעיצומה של הפסקת עבודה — רוב‬ ‫יומו עובר עליו בין בתי הדפוס — ובתוך הרעש המקיף אותו מכל עבר פוקדים‬ ‫אותו הרהורים המכוונים רק אליה‪" :‬את נצבת כסהרורית בתוך התרוצצות היום‬ ‫והאבק אשר כאן‪ .‬תמיד את מופיעה לי כך בלוית השקט והתמהון‪ ,‬אולי מפני‬ ‫שראיתי על פי רוב (כמעט תמיד!) רק לאור הירח"‪ .‬יותר מכול היה רוצה לפגוש‬ ‫אותה בהקדם‪ ,‬הוא גם פרשׂ לפניה את תוכנית הפגישה‪:‬‬ ‫אני רוצה מאוד לראות אותך בזמן הקרוב ביותר‪ .‬שנהיה יום או יומיים‬ ‫(כמה מותר?) לבדנו בלי כל מכירים וחברים וחברות‪ .‬רק אני ואת‪ ,‬אבל‬ ‫שתהיי גם את‪ .‬הגידי את האמת‪ :‬האת את תהיי אתי כאשר תהיי אתי?‪..‬‬ ‫בכדי שלא להכביד על עצמך בכתיבה יכולה את להשיב לי בדבור אחד —‬ ‫בכן או בלא‪ .‬אם כן — אבוא בראשית החודש הבא‪ ,‬בעוד ‪ 10‬ימים לערך‪,‬‬ ‫לטבריה‪ .‬בואי גם את לשם (אני אודיע לך את הזמן המדויק)‪ .‬טוב יותר‬ ‫שם בשביל שלא יהיו מסביב כל מיני "אישים"‪ .‬מטבריה נסע לאיזה מקום‬ ‫ונבלה את השבת‪ .‬עני לי על זה‪ ,‬אם טוב או לא טוב‪.‬‬ ‫ובסיום המכתב‪ ,‬כמו בתחילתו‪ ,‬ניסה שוב להפיס את דעתה‪ ,‬מתנצל על כך‬ ‫שאין הוא מניח לה‪" :‬אל תרגזי על ההזמנה הפתאומית והחצופה שאני מזמין‬ ‫[ ‪] 123‬‬

‫אלתרמן‬

‫אותך לבוא לטבריה‪ .‬תאמיני לי כי אין היא פתאומית ואין היא חצופה כלל‪ .‬כל‬ ‫המכתב הזה נכתב רק למען פניך הטהורים ולמען שמחתך העצובה"‪.‬‬ ‫האם השיבה עבריה שושני על מכתבו זה של אלתרמן — בהן או בלאו?‬ ‫האם התקיימה הפגישה המתוכננת בטבריה‪ ,‬שייחל לה כל כך? האם בכלל‬ ‫נפגש אלתרמן עם עבריה לאחר המועד הזה? ב־‪ 28‬בפברואר ‪ ,1934‬לרגל חג‬ ‫הפורים‪ ,‬פרסם אלתרמן בטורים סדרה של "פזמונות"‪ ,‬ברוח ה"פזמונות" של‬ ‫ביאליק‪ .‬אחד מהם (הנקרא "מה לעשות?") תיאר דמות של בחורה צעירה‪ ,‬יפה‬ ‫ומלאת קסם‪ ,‬הדוחה את כל מחזריה‪ ,‬עד שהיא עצמה נלכדת באהבתו של אחד‬ ‫מהם ומסכימה להתחתן אתו‪ .‬בין השיטין היה יותר משמינית של רמז לעבריה‬ ‫שושני‪" :‬יֵ ׁש ִלי גּ וּ ף ָק ִליל‪ָ ,‬ק ִליל‪ִּ /‬כי נוֹ ַל ְד ִּתי ַּב ָ ּג ִליל‪ /,‬יֵ ׁש ִלי ֶר ֶגל ֲחמוּ ָדה‪ִּ /‬כי‬ ‫"מה ַּל ֲעשׂ וֹ ת‪ַ /‬מה ַּל ֲעשׂ וֹ ת‪ֶ ׁ /,‬ש ֲאנִ י יָ ָפה ָּכזֹאת‪/‬‬ ‫ָ ּג ַד ְל ִּתי ִּביהוּ ָדה‪ "...‬והפזמון החוזר‪ַ :‬‬ ‫‪25‬‬ ‫וּ ׁ ְשנִ ָ ּיה ָּכמֹנִ י ֵאין‪ִ /‬מן ַה ָ ּים ַעד ַה ַ ּי ְרדֵּ ן?‪ "..‬אלא שבזמן הופעתו של השיר הקל‪,‬‬ ‫המשעשע ושובה הלב‪ ,‬לא היה עוד קשר ממשי בין אלתרמן לעבריה‪ ,‬כשם שגם‬ ‫הקשרים בינו לבין הניה זיסלה חלפו לבלי שוב‪ .‬אלתרמן אהב את עבריה בכל‬ ‫לבו‪ ,‬הוא חיזר אחריה בתקיפות ובמרץ בלתי נדלים‪ ,‬הוא לא נמנע מלתבוע אותה‬ ‫לעצמו וניסה להבקיע אליה דרך גם כשהשיבה את פניו ריקם‪ .‬מה שמפתיע הוא‬ ‫שעבריה אהבה גם היא את אלתרמן‪ :‬הוא הרשים אותה ביכולת הביטוי שלו‪,‬‬ ‫בישירוּ ת שלו‪ ,‬היא בוודאי לא היתה אדישה לכישרון המתפרץ שלו כמשורר‪.‬‬ ‫ודווקא היא‪ ,‬שהיתה בנפשה משוררת וידעה לצייר ואהבה לשהות בחברתן של‬ ‫המוזות‪ ,‬בחרה להפנות לו עורף לא רק בזה שהביאה למעשה לניתוק הקשר‪,‬‬ ‫אלא אף קודם לכן‪ ,‬במהלך אותם החודשים שבהם הקשר ביניהם היה בעיצומו‪.‬‬ ‫השעות שבילתה במחיצתו גרמו לה עונג‪ ,‬אך גם אז העדיפה לשמור מרחק‬ ‫ממנו‪ .‬היא הותירה אותו כואב‪ ,‬מתוסכל‪ ,‬בעל צורך מיני שלא בא על סיפוקו‪.‬‬ ‫אולי פחדה ממנו‪ .‬אולי חשבה שאלתרמן קצת גדול עליה‪ .‬אולי נתקפה מבוכה‬ ‫מכך שמה שהיה ביניהם התגלגל לרשימה בעיתון ואחר כך הפך לשיר רומנטי‬ ‫אפוף דימויים ארוטיים שרמזו לקשרים שבינו לבינה‪.‬‬ ‫תמונת המצב התבהרה במהלך החורף של ‪ :1934‬עבריה שושני לא רצתה‬ ‫בנתן אלתרמן כבן זוגה לחיים‪ .‬חד וחלק‪ .‬כמי שהתייתמה מאביה בגיל צעיר‬ ‫ושכל שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בעוני ובמחסור‪ ,‬כשהיא נמצאת רוב‬ ‫ומאחיה‪ ,‬רצתה עבריה באיש יציב‪ ,‬חזק‪ ,‬שאפשר יהיה‬ ‫ֶ‬ ‫הזמן רחוקה מאמה‬ ‫לסמוך עליו‪ ,‬שיעניק לה בית וגם ביטחון כלכלי‪ .‬האם אלתרמן — המשורר‪,‬‬ ‫הבוהמיין‪ ,‬שגילה כבר אז נטייה מופרזת לשתייה — הוא האיש שעליו תוכל‬ ‫באמת להשליך את יהבה? משהסתיימה שנת העבודה בדגניה א'‪ ,‬ולאחר שהייה‬ ‫[ ‪] 124‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫קצרה בירושלים לצורך לימודי פיסול אצל הפסל הנודע זאב בן־צבי‪ ,‬קיבלה‬ ‫עבריה הצעת עבודה לשמש גננת בחצר כינרת‪ .‬שם פגשה את יוסף אופין‪ ,‬יליד‬ ‫ליטא‪ ,‬שעלה לארץ שלוש שנים קודם לכן עם גרעין השומר הצעיר "קיבוץ‬ ‫ליטא א'"‪ ,‬ולאחר תקופה של חיי קומונה בבנימינה הצטרף לקבוצת נצ"ח (נוער‬ ‫ציוני חלוצי) שהתיישבה בחצר כינרת‪ .‬אופין היה צעיר יפה תואר‪ ,‬בעל מרץ רב‬ ‫ולא מעט ביטחון עצמי‪ .‬זה לא כבר חזר משליחות התנועה בליטא‪ ,‬לשם נסע‬ ‫כדי לגייס נוער מקומי לעלייה לארץ‪ .‬כשראה את עבריה בחצר כינרת נשבה‬ ‫מיד בקסמיה‪ ,‬והיא השיבה לו אהבה‪ .‬אכן‪ ,‬זה היה הגבר שייחלה לו‪ .‬בשלב‬ ‫מאוחר יותר עברה אתו לקיבוץ אפיקים‪ 26.‬ממקום שבתו בתל אביב המשיך‬ ‫אלתרמן לעקוב אחר קורותיה של עבריה‪ ,‬ממאן לוותר עליה‪ .‬לעתים נדירות‬ ‫גם עלה בידו להיפגש ִאתה‪ .‬עבריה לא הגיעה כמעט לתל אביב‪ ,‬אך כשהזדמן‬ ‫אלתרמן לאזור הצפון מכל סיבה שהיא דאג לסטות מן הדרך ולבקר באפיקים‪.‬‬ ‫פעם בא לשם עם כמה מחבריו הסופרים — אורלנד‪ ,‬זמורה‪ ,‬טסלר ופרלמוטר‬ ‫שאתם יצא לסיבוב קריאה במשקים‪ .‬כשהגיעה החבורה לשער המשק ביקש‬ ‫— ִ‬ ‫להיפרד מחבריו לשעה שעתיים כדי שיוכל להיות עם עצמו‪ .‬בזמן הזה הלך‬ ‫לפקוד את עבריה‪27.‬‬

‫ג‬ ‫מאז חזר לארץ הציף אלתרמן את כתבי העת בשירים פרי עטו‪ ,‬ונוכחותו בזירה‬ ‫הספרותית המקומית כמשורר צעיר הלכה והתבססה‪ .‬הבמה הראשונה שעליה‬ ‫התייצב היתה כתב העת כתובים‪ ,‬שבו החל למעשה את דרכו כמשורר‪ .‬אולם‬ ‫בתוך חודשים אחדים חדל כתובים לשמש לו אכסניה‪ ,‬זאת בעקבות הפסקת‬ ‫השתתפותו של שלונסקי בכתב העת‪ .‬מיד אחר כך הקים שלונסקי את חבורת‬ ‫"יחדיו"‪ ,‬וביוני ‪ 1933‬ייסד כתב עת חדש‪ ,‬טורים שמו‪ ,‬שהיה לביטאונה של‬ ‫החבורה‪ .‬אלתרמן היה משתתף פעיל בכתב עת זה מאז הגיליון הראשון ועד‬ ‫הגיליון האחרון‪ ,‬שהופיע בספטמבר ‪ .1934‬בשובו לארץ חידש אלתרמן את‬ ‫הקשר גם עם גבריאל טלפיר‪ ,‬עורך גזית‪ ,‬שהקפיד לכלול בכל גיליון של כתב‬ ‫העת שיר מאת אלתרמן‪ .‬לעתים פורסמו שירים משלו בעיתון הארץ‪ ,‬שבו פרסם‬ ‫עד אז כמה רשימות שנשלחו מננסי‪ .‬שיר אחד בלבד מסר אלתרמן לפרסום‬ ‫בקובץ הספרותי פעם‪ ,‬שיצא לאור מטעם חבורת "פתח" בקובנו‪ ,‬שחבריה‪,‬‬ ‫ברובם‪ ,‬עתידים היו לעלות לארץ ולהשתלב בפעילות הספרותית של חבורת‬ ‫"יחדיו"‪ .‬מספרם הכולל של השירים שהופיעו על במות אלה לאורך שלוש‬ ‫[ ‪] 125‬‬

‫אלתרמן‬

‫שנים — בין הקיץ של שנת ‪ 1932‬ועד לסתיו של שנת ‪ — 1935‬היה ‪ ;34‬עם זאת‬ ‫נמנע אלתרמן מלכנס שירים אלה בקובץ‪ ,‬כנראה ראה בהם רק שלב מקדים‬ ‫לקראת שירתו הגדולה באמת‪.‬‬ ‫השירים שפורסמו בשנים אלה בעיתוני הארץ נכתבו בסגנון המודרניסטי‬ ‫שהיה מזוהה עם אסכולת שלונסקי‪ ,‬ושאותו אימץ אלתרמן לעצמו עוד בזמן‬ ‫לימודיו בננסי‪ ,‬ואף קודם לכן בפריז‪ .‬היתה זו שירה בעלת אופי אוניברסלי‪ ,‬לא‬ ‫מקומי‪ ,‬הנטועה ברוּבה בנופיה של העיר הגדולה‪ ,‬האירופית; מרחב זה הילך‬ ‫קסם על הדובר‪ ,‬אך בה בעת היה מקור בלתי נדלה לתחושות של ניכור וזרות‬ ‫ולמחשבות של אובדן והרס עצמי‪ .‬העולם שיוצג בשירים אלה היה קודר ואפל‪,‬‬ ‫עמוס ביצרים וטעון במתח של תשוקת הדובר־הגבר כלפי הנמען־האישה‪,‬‬ ‫שהיא מושא הכיבושים הנצחי שלו‪ .‬היה זה עולם מלא הפכים‪ ,‬שיש בו‪ ,‬מצד‬ ‫אחד‪ ,‬יופי‪ ,‬און ותשוקות גדולות‪ ,‬אך גם מידה גדושה של ריקבון‪ ,‬התפוררות‬ ‫ואובדן‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬זה היה עולמם של "פרחי הרע" (‪Les Fleurs du‬‬ ‫שרה של‬ ‫מב ּ‬ ‫‪ ,)Mal‬כהגדרתו המופלאה של המשורר הצרפתי שארל בודלר‪ַ ,‬‬ ‫המודרנה בשירה‪ 28.‬כמו בודלר לפניו‪ ,‬הקפיד אלתרמן לשמר בשירים אלה את‬ ‫הצורות הקלסיות של השיר‪ ,‬בייחוד את מבני היסוד של המשקל‪ ,‬החרוז והבית‪,‬‬ ‫תוך כדי מתן ערך מוסף לצליל היפה‪ ,‬למוזיקה שבלשון‪ .‬אלא שהשירים‪ ,‬אף‬ ‫שהתנגנו יפה‪ ,‬לא היו קלים כלל להבנה‪ :‬הם היו ארוגים ברשת של דימויים‪,‬‬ ‫סמלים‪ ,‬רמזים ומשחקי לשון‪ ,‬ברוח האסכולה הסימבוליסטית בשירה‪ ,‬שממנה‬ ‫ניזון המשורר אם בהשפעתם של המשוררים הסימבוליסטים כותבי הרוסית או‬ ‫הצרפתית ואם בהשפעתו של שלונסקי עצמו‪ .‬באחד המאמרים הנדירים שכתב‬ ‫בענייני ספרות ושירה יצא אלתרמן להגנתה של השירה‪ ,‬שאותה הגדיר "בלתי‬ ‫מובנת"‪ .‬לכאורה‪ ,‬כתב‪ ,‬אין בספרות מובן ובלתי מובן‪ ,‬יש רק אמנות טובה‬ ‫וחוסר אמנות‪ ,‬כשהמובנוּ ת היא חלק בלתי נפרד מהגדרתה של אמנות טובה‪.‬‬ ‫אולם בהמשך המאמר חתר אלתרמן תחת דברי עצמו בזה שהודה כי השירה‬ ‫המודרנית היא‪ ,‬מעצם טיבה‪ ,‬שירה קשה להבנה; בהקשר זה בחר להזכיר את‬ ‫שמו של המשורר הצרפתי בן המאה התשע עשרה סטפן מלארמה ("מלארמה‬ ‫המעורפל"‪ ,‬כלשונו)‪ ,‬שהיה המובהק שבמשורריה ה"בלתי מובנים" של צרפת‪.‬‬ ‫עובדת היותה של השירה בלתי מובנת אמנם יוצרת קושי‪ ,‬אך אין בזה כדי‬ ‫לשלול את הלגיטימיות של שירה זו‪" :‬השירה החדשה‪ ,‬בחלקה הבלתי־מובן‪,‬‬ ‫איבדה את הפופולריות‪ ,‬אבל לא איבדה מאומה מן היחס העמוק והנדיר של‬ ‫יחידים" — כך כתב‪" .‬האבידה תחזור אולי מתוך הרגל‪ ,‬חינוך וזמן‪ ,‬אבל ההבנה‬ ‫ה א מ י ת י ת לא תהיה גם אז רבה יותר משהיא היום"‪ .‬את דבריו סיים במשל‪:‬‬ ‫[ ‪] 126‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫השירה החדשה נראית לרבים כמין ערפל ומרגיזה כמו עשן מסובך‬ ‫ומפותל‪ ,‬אבל הלא תמיד‪ ,‬תמיד וגם עכשיו‪ ,‬יוצא איזה אדם לרחוב ביום‬ ‫סגריר‪ ,‬ובמקום להגיד‪ :‬כמה אטום הערפל הזה!‪ ..‬הוא אומר‪ :‬כמה ערפל זה‬ ‫רך ועמוק! ובמקום להגיד‪ :‬העשן הזה צורב את העינים‪ ...‬הוא אומר‪ :‬מבעד‬ ‫לעשן הזה מביטים ישר אל השמש‪29.‬‬ ‫בצד "שני ימים" ו"ערב חג" פרסם אלתרמן בכתובים את "במבוך" ו"מות‬ ‫הנפש" והוא נעל את הסדרה בשיר בשם "סתיו עירוני"‪ ,‬שאותו כתב בשני‬ ‫נוסחים שונים‪ .‬כמו רבים מן השירים שפרסם בעת ההיא‪ ,‬גם שיר זה מתרחש‬ ‫"בר‪ַ /.‬ח ׁ ְש ַמל — ָּת ִמיד‪ָּ ,‬ת ִמיד‪/,‬‬ ‫במרחב העירוני‪ ,‬שלגבי זהותו אין כמעט ספק‪ָּ :‬‬ ‫ְּב ִת ְסר ֶֹקת ַה ֶּמ ְל ַצר‪ְ /‬וּב ַג ְר ֵּבי ַה ֶּמ ְל ָצ ִרית‪ /.‬וּ ִמ ֶּנ ֶגד —‪ֶ /‬ק ׁ ֶשת ַּב ְק ּבוּ ִקים ּבוֹ ֶר ֶקת‪ /.‬וּ ִמ ּמוּ ל‬ ‫‪/‬ל ָחתוּ ל"‪ .‬החתול‪ ,‬שעניין מאוד את בודלר בפרחי הרע‪,‬‬ ‫—‪ְ /‬סנוּ נִ ָ ּיה ְק ַט ָּנה עוֹ ֶר ֶגת ֶ‬ ‫הופך למושא התבוננות של המשורר גם בשיר זה‪ .‬אחר כך מוסט המבט החוצה‪,‬‬ ‫אל הרחוב‪ ,‬ובחוץ — סתיו‪ .‬טיפות גשם מלחלחות את זגוגיות בית הקפה‪ ,‬כאילו‬ ‫מישהו בוכה על גג הבית‪ ,‬ודמעותיו הניגרות נראות מבעד לזכוכית‪ .‬ולפתע‬ ‫"ה ֵּנה ָּב ָאה‪ִ ...‬מי יֵ ַדע?‪ִ /‬אם ֵּת ׁ ֵשב?" ואכן‪,‬‬ ‫יד מושטת מבחוץ והדלת נפתחת‪ִ :‬‬ ‫היא יושבת‪ ,‬ולא עוד אלא בסמוך למקום מושבו של הדובר‪ .‬התשוקה בוערת‬ ‫ילי ֵה ֵחל נוֹ ֵגן‪ — /:‬טוֹ ב‪ַ /‬א ׁ ְש ְּכלוֹ ת ַּת ְל ַּתל ִל ְקטֹף‪/‬‬ ‫יצים ִה ְר ִעידוּ ֶע ׁ ֶשת‪ /‬וְ ִג ִ‬ ‫"ה ְ ּק ִפ ִ‬ ‫בו‪ַ :‬‬ ‫וְ ִל ְסחֹט יֵ ין ְל ׁ ַשדָּ ם‪ַ /‬עד ַה ֶּנ ֶפ ׁש‪ַ ,‬עד ַהדָּ ם!‪ "..‬בינתיים נע מבטו מן הבר אל מה‬ ‫שקורה בחוץ‪ :‬עננים מכסים את השמים‪ ,‬אורות חשמל מעומעמים מאירים‬ ‫את הרחוב‪ .‬הדובר שב ומתבונן באישה שמולו‪ ,‬אודם שמלתה לוכד את עיניו‪.‬‬ ‫הבית האחרון‪ ,‬השביעי במספר‪ ,‬מעלה שוב את תמונת הבר‪ :‬עשן כחלחל של‬ ‫סיגריות מיתמר מעלה‪ ,‬הנשים אוחזות במלצר והגברים במלצרית‪ ,‬כשבחוץ‬ ‫"ב ַח ּלוֹ ן ַא ְס ַפ ְלט ַס ְג ִריר‪ /.‬מוֹ ָד ָעה ְּתלוּ ׁ ָשה ִמ ִ ּקיר" הרוח מייללת‪ ,‬ומי‬ ‫מולך הסתיו‪ַּ :‬‬ ‫"ה ֶע ֶרב‪ַ /,‬רק‬ ‫שמקשיב היטב יכול לשמוע מבין השיטין מעין הכרזה מרעידת לב‪ָ :‬‬ ‫ָה ֶע ֶרב וּ ִמ ׁ ְשנוֹ ‪ַ /,‬ה ָ ּיפוֹ ת ָּב ֲע ָלמוֹ ת‪ֵּ /‬ת ָר ֶאינָ ה ֲע ֻר ּמוֹ ת‪ַּ /...‬ב ָ ּקזִ ינוֹ ‪ /...‬אוֹ הוֹ !"‬ ‫הנועז שבין השירים שפורסמו בסתיו של ‪ 1932‬היה "ניחוח אישה"‪ :‬השיר‬ ‫פורסם בגיליון הסיום של שנתו הראשונה של גזית‪ ,‬שהיה גם גיליון הפתיחה‬ ‫של השנה החדשה — תרצ"ג‪ .‬היה זה שיר רפסודי‪ ,‬עתיר ממדים‪ ,‬בעל התגוונות‬ ‫צורנית מתמדת‪ ,‬שהשתרע על פני שלושה מעמודי כתב העת‪ .‬הנוף היה נוף‬ ‫הכרך‪ ,‬ובמרכזו — גבר ואישה‪ .‬לאישה היה שם — "מרגו" (‪ ,)Margot‬בדיוק‬ ‫כשמה של הזונה מרגו‪ ,‬בשירו של פרנסואה ויון על אודות "מרגו השמנה"‪.‬‬ ‫[ ‪] 127‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלתרמן היה נלהב מאוד משיר זה‪ ,‬שאותו עתיד היה לפרסם בתרגום עברי‬ ‫בקיץ של אותה שנה‪ ,‬כשם שהיה מוקסם מדמותו של פרנסואה ויון‪ ,‬המשורר‬ ‫העממי‪ ,‬הבארדי‪ ,‬הימי־ביניימי‪ ,‬שזקני ערי השדה של צרפת נהגו לצטט אותו‬ ‫בעל פה‪ .‬עלילת השיר מתרחשת גם היא לאורך הלילה‪ ,‬בתוך "ג'ונגל הבטון"‬ ‫של פריז‪ ,‬כשהתפרצות היצרים והרדיפה אחרי האישה החושנית והמסעירה הן‬ ‫"ה ִעיר ִמ ּסוֹ ף‬ ‫לכאורה המפלט היחיד מן הדכדוך‪ ,‬הניכור וה־‪ malaise‬של הכרך‪ָ :‬‬ ‫ַעד סוֹ ף‪ִ /‬ה ְּכ ָתה ִּכ ְבתֹף‪ְּ /‬ב־‪ִ /Place de la Concorde‬ה ְבהוּב ַא ּקוֹ ְרד —‪ַ /‬מ ְרגּ וֹ !‪"..‬‬ ‫המקום שבו מתרחש השיר הוא פריז‪ ,‬בכך אין ספק‪ :‬מלבד ה"קונקורד" מוזכרים‬ ‫נהר הסינה‪ ,‬כיכר הבסטיליה‪ ,‬ה־‪ ,Rue de Lappe‬רחוב הברים והמסעדות בסמוך‬ ‫"א ְּת — ּבוֹ ִאי ִע ִּמי ֶאל יְ גוֹ ן ִס ְמ ָטאוֹ ת‪/,‬‬ ‫לכיכר‪ ,‬שם גם נמצא ביתה של מרגו‪ַ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ֲח ִצי וַ ֲעב ִֹרי יְ וֵ ן ּ ַפ ְרוָ ִרים‪ַ /,‬א ׁ ְש ֵרי ַה ּבוֹ ֶהה ְּב ֵעינֵ י ְל ָטאוֹ ת‪ָ /,‬צ ֵמא ֶאל ָא ׁ ְש ֵרך ְּכ ֶאל ֵ ּגו‬ ‫ּ ַפ ְר ּ ָפ ִרים"‪ .‬זו היתה גם הרוח בשיר השני שפורסם אז בגזית‪" ,‬גן־גיהינום" שמו‪,‬‬ ‫השוכן בבר עירוני‪ ,‬הומה אדם‪ ,‬ברקע צלילי פטפון‪ ,‬יין זורם בשפע‪ ,‬הכול מנסים‬ ‫להידבק באישה מפרכסת‪ ,‬מפתה‪ ,‬זנותית‪ ,‬הנמצאת במוקד תשומת הלב‪ .‬הדובר‪,‬‬ ‫שכמו כולם נכסף גם הוא אל האישה‪ ,‬נתון במתח רגשי עצום‪ :‬הוא רוצה למות‬ ‫מעוצמת העונג‪ ,‬ולהיוולד מחדש בגיהינום‪ ,‬באותו עולם אפל‪ ,‬יצרי‪ ,‬משוחרר‪,‬‬ ‫כשהוא נמצא בחברתה של זו שהיא מושא תשוקתו וחיזוריו‪ .‬האישה המוצגת‬ ‫בשיר אינה אלא "האישה היפה חסרת הרחמים" (‪,)La Belle Dame sans Merci‬‬ ‫"ס ְל ְס ִלי ִגזְ ָרה‪ּ /,‬כ ּ ִֹפי נָ א ִה ּכֹף —‪/‬‬ ‫המשלבת אכזריות ורוע עם מראה מצודד — ַ‬ ‫ְל ָב ֵב ְך ּכֹה ַרע‪ /‬וְ גוּ ֵפ ְך ּכֹה טוֹ ב!" — ודווקא ִאתה הוא מתכנן להימלט למקום רחוק‪,‬‬ ‫לא ידוע‪ ,‬שבו יוכל להתפרק מכל האיסורים ומכל צווי המוסר ולמצות עד תום‬ ‫את המשיכה הפטלית הכורכת אותו אליה‪.‬‬ ‫המסה הגדולה של שירי אלתרמן בשנים אלה הופיעה עם זאת בטורים‪ ,‬ואליה‬ ‫נלוו פרסומים נוספים‪ ,‬אם דברים שבפרוזה ואם תרגומי שירה‪ .‬קרוב לוודאי‬ ‫ששירים אלה נכתבו ברובם בארץ‪ ,‬אף שחותמה של צרפת ניכר בהם היטב‪.‬‬ ‫אלתרמן חנך את השתתפותו בטורים דווקא בשיר קצר שהציג תמונת נוף עתירת‬ ‫וּע")‪,‬‬ ‫וּלי ִר ּב ַ‬ ‫("א ְרמוֹ נוֹ ת ִמ ְק ׁ ֶשה ָּכ ְתלוּ ׁש ֵ‬ ‫סמלים ורמזים שבמרכזה ארמון ורסאי ַ‬ ‫ובהמשך פרסם שירים רחבי יריעה‪" ,‬בלתי מובנים"‪ ,‬שבהם המשיך לתת ביטוי‬ ‫לתחושות של ניכור‪ ,‬בדידות ועזובה המתחדדים על רקע נוף עירוני‪ ,‬לצד שירים‬ ‫בעלי תוכן ארוטי‪ ,‬הממוצבים ברובם על קו התפר הדק שבין אלימות לתשוקה‪.‬‬ ‫"תליית חלומות"‪" .‬שיר בחרוזים אדומים"‪" .‬שיר צריך לנגן"‪" .‬הוֹ ד אדישותנו"‪.‬‬ ‫"הס —‪ּ /‬כוֹ ָכב‬ ‫"לבן וצהוב"‪" .‬משהו כחול‪ ,‬מאוד כחול"‪ .‬הוא כתב שורות כמו — ַ‬ ‫ּ‬ ‫ָּת ִמים ֵה ִציץ‪ ,‬נִ ְב ַהל‪ ,‬נִ ֵּתר וְ נָ ס‪ /.‬יָ ם —‪ּ ִ /‬ג ׁ ּ ֵש ׁש ִל ְמצֹא חוֹ ָפיו וְ לֹא יָ ַדע ַא ָים;‪ִ ׁ /‬ש ְר ֵּבב‬ ‫[ ‪] 128‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫וּכ ֶכ ֶלב ַרע‪ּ ַ /,‬ג ְלמוּד‪ /‬שָׂ ִעיר‪ /,‬יִ ֵּלל ָמ ָרה‪ַ /‬על מוּת‪ָ /‬ל ִעיר‪"( "...‬שיר‬ ‫ַצ ָ ּואר‪ /,‬לֹעוֹ ּ ָפ ַער‪ְ /,‬‬ ‫"עינַ יִ ְך‬ ‫צריך לנגן")‪ .‬ובמקום אחר‪ ,‬בפנייה אל האישה‪ ,‬הופיעו השורות האלה‪ֵ :‬‬ ‫יהן ּבוֹ ֲערוֹ ת‪ /.‬יָ ָפה ְוּקדוֹ ׁ ָשה שְׂ ֵר ָפ ֵת ְך‪ַ /.‬ה ַּליְ ָלה ֶא ּ ָׂשא ְּביָ ַדי ַה ָ ּקרוֹ ת‪ֶ /‬את אוּד‬ ‫יס ֶ‬ ‫ִּב ְס ַב ְך ִר ֵ‬ ‫ֲה ָד ֵר ְך ׁ ֶש ָהיָ ה ְל ָברוֹ ת‪ /‬וְ ֶח ֶר ׁש ֵא ָליו ֲא ַח ֵ ּי ְך" ("תליית חלומות")‪ .‬לעתים חזר וצירף‬ ‫בין השניים‪ :‬כך בשיר "משהו כחול‪ ,‬מאוד כחול"‪ ,‬שבו נפרשׂ שוב הנוף העירוני‪,‬‬ ‫הקר והמנוכר‪ .‬על רקע זה מופיע הדובר בדמות המשוטט העירוני‪ ,‬ה־‪— Flaneur‬‬ ‫המשרך את דרכו בסמטאותיה של העיר בשעות הקטנות של הלילה‪ .‬בפנותו אל‬ ‫עוֹג ֶבת‪ֶ /.‬את ְצ ָבא ָּבנַ יִ ְך‬ ‫העיר הוא אומר‪"ָ :‬ר ָעה ִה ָּנ ְך‪ ,‬יֵ ינֵ ְך לוֹ ֵהט‪ַ /,‬על ָּכל יָ ֵר ַח ַא ְּת ֶ‬ ‫ַהנּ וֹ ֵדד‪ִ /‬ה ִּכית ְּב ֶע ֶצב ְוּב ֵח ְטא‪ /‬וְ ֶאת ְּכ ָל ַביִ ְך ְּב ַכ ֶּל ֶבת"‪ .‬אבל העיר הרעה‪ ,‬כמו אישה‬ ‫פתיינית‪ ,‬מושכת אותו אליה ועמה הוא רוצה להזדווג‪ .‬הזדווגות זו כרוכה באובדן‬ ‫התמימות‪ ,‬ועמו צומחת ההכרה כי הלחשושים‪ ,‬התקוות וההבטחות שמקורם‬ ‫"א ָּתה נוֹ ַל ְד ָּת‬ ‫בדמותה של האם איבדו זה כבר את תוקפם‪ .‬וכך שר הלילה באוזניו‪ַ :‬‬ ‫את ַל ֲהרֹג‪ֶ /‬את ַה ֵּלילוֹ ת וְ ַה ָ ּי ִמים‪ "...‬אולם‬ ‫ִלי ָמתוֹ ק‪ַ /,‬א ָּתה נוֹ ַל ְד ָּת ִלי ָּת ִמים‪ָּ /,‬כ ֵעת יָ ָצ ָ‬ ‫ל"ע ֶדר ַה ְמ ֻק ָּלל" כולו‪ .‬אלתרמן משתמש‬ ‫את השיר מפנה הלילה לא רק אליו אלא ֵ‬ ‫בכינוי "מקוללים" (‪ ,)Maudits‬שהיה שמה של אסכולה ידועה בשירה הצרפתית‪,‬‬ ‫שמשורריה הדגישו דווקא את עובדת היותם אנשי שוליים המוקעים מן החברה‪.‬‬ ‫המשך השיר מתרחש במועדון לילה‪ ,‬אחד מאותם המועדונים שאלתרמן הרבה‬ ‫לבקר בהם בזמן מגוריו בפריז‪ .‬שם‪ ,‬בקברט‪ ,‬מבקש הדובר את קרבתה של אישה‪,‬‬ ‫שהיא ספק זונה ספק קדושה‪ .‬אז עולה על הבמה בדחן המשמיע פזמון על גן פורח‬ ‫שהריקבון אכל אותו‪ .‬הוא אף לועג בו לאלוהים‪ ,‬שעוד מעט יֵ רד ממרום ויקרא‬ ‫יליַ ת רוּת וּ ב ַֹעז‪ַ /‬ה ֻּמ ְקדֶּ ׁ ֶשת ַל ָּכזָ ב"‪ .‬אכן‪ ,‬העיר מבשרת באמת‬ ‫"א ִיד ְ‬ ‫מתוך כתביו את ִ‬ ‫את קצו של היסוד האידילי‪30.‬‬ ‫ביום ‪ 27‬ביולי ‪ ,1934‬זמן קצר בלבד לאחר הופעת השיר "משהו כחול‪ ,‬מאוד‬ ‫כחול"‪ ,‬מסר אלתרמן לידי שלונסקי את השיר "אל תיתנו להם רובים"‪ ,‬שהיה‬ ‫שונה הן בתוכן והן בסגנון מכל מה שפרסם עד כה בכתבי העת הספרותיים‪31.‬‬ ‫עד לאותו הרגע לא חדרה הפוליטיקה אל תוך שירתו‪ ,‬שהיתה אמונה על‬ ‫המסורת של "אמנות לשם אמנות"‪ .‬אמנם‪ ,‬בכמה מן הפזמונים שהחל לכתוב‬ ‫אז לתאטרון המטאטא או ל"סקיצות תל־אביביות" שפורסמו בדבר היו רכיבים‬ ‫בעלי אופי אקטואלי‪ ,‬אחדים מהם התייחסו למתיחות שבין ימין לשמאל או‬ ‫למשולש היחסים היהודי־ערבי־בריטי; אולם כתיבה זו נועדה מלכתחילה לבמה‬ ‫הסאטירית או לעיתון היומי‪ ,‬והיא התנהלה על פי כללים שונים מאלה שראה‬ ‫עצמו מחויב להם בשירתו האמנותית‪ .‬והנה‪ ,‬באופן כמעט בלתי צפוי‪ ,‬פרסם‬ ‫אלתרמן מעל דפי טורים שיר בעל השתמעויות פוליטיות ברורות‪ ,‬אשר בו‬ ‫[ ‪] 129‬‬

‫אלתרמן‬

‫יישר קו‪ ,‬ולוּ לשעה‪ ,‬עם חבריו מן השמאל‪ :‬הוא יצא חוצץ נגד המלחמה ונגד‬ ‫ההתחמשות‪ ,‬מיצב את עצמו בלב המחנה של שוחרי השלום העולמי ואף ִמחזר‬ ‫את הססמאות הפציפיסטיות שרווחו בקרב חוגי השמאל באירופה‪ ,‬אך לא פחות‬ ‫מזה גם בקרב אנשי חבורת "יחדיו"‪ .‬הלך רוח זה קיבל ביטוי גם בערוצים אחרים‪:‬‬ ‫ב"מוסף לילדים" של העיתון דבר פרסם אלתרמן בלדה קורעת לב בשם "אבא‬ ‫נלחם לחופש"‪ ,‬שבה גילה הזדהות גמורה עם אנשי ה"שוצבונד" הסוציאליסטים‬ ‫בעקבות התנגשויות הדמים שהתחוללו בפברואר של אותה שנה בינם לבין‬ ‫הצבא האוסטרי שיצא להגן על ממשלו של הקנצלר דולפוס‪" :‬וְ ַא ָּבא ָא ַמר עוֹ ד‪,‬‬ ‫ִל ְפנֵ י ֲא ׁ ֶשר ֵמת‪ַ — /:‬ס ּ ְפרוּ נָ א ְל ַהנְ ִסי ֶאת ָּכל ָה ֱא ֶמת‪ִ /‬א ְמרוּ לוֹ ִּכי ַרק ִּב ׁ ְש ִבילוֹ ‪ֵּ ,‬בן‬ ‫יַ ִ ּקיר‪ָּ /,‬כ ַר ְע ִּתי ִל ּפֹל ְּב ַג ִּבי ֶאל ַה ִ ּקיר"‪ .‬ואילו בגיליון טורים‪ ,‬ממש סמוך ל"אל תיתנו‬ ‫להם רובים"‪ ,‬הופיעו תרגומים משלו לשני שירים פרי עטו של המשורר הבלגי‬ ‫אמיל ורהארן (‪ .)Emile Verharen‬היו אלה המנונות סוציאליסטיים‪ ,‬שבאחד‬ ‫מהם מחה המשורר על ניצול פועלים בבתי החרושת ("בתי חרושת")‪ ,‬ובאחר‬ ‫העלה על נס את קהילת העובדים‪ ,‬אנשי העמל ("עבודה")‪ .‬כל הפרסומים הללו‬ ‫הופיעו בשנת ‪ 1934‬ובטווח של חודשים אחדים בלבד‪32.‬‬ ‫אולם לא רק תוכנו של השיר שפורסם בטורים היה שונה מן השירה שכתב‬ ‫אלתרמן עד אז — גם הסגנון היה שונה‪ :‬בהיר‪ ,‬סימטרי‪ ,‬קליט‪ ,‬נקי לגמרי מאותה‬ ‫"בלתי מובנוּ ת" שאפיינה רבים מן השירים שהופיעו בכתובים‪ ,‬בטורים ובגזית‪.‬‬ ‫גם מקורות ההשפעה נראו אחרים — יותר מכול הזכיר השיר את הבלדות‬ ‫הסאטיריות הקודרות של ברטולד ברכט‪ ,‬דוגמת השיר האנטי־מלחמתי "אגדה‬ ‫על החייל המת"‪ ,‬שאותו פרסם המשורר הגרמני ממש עם תום מלחמת העולם‬ ‫הראשונה‪ 33.‬השיר שכתב אלתרמן היה מונולוג של חייל אלמוני בן ‪ ,46‬המבקש‬ ‫לפני מותו להשמיע וידוי בפני האחות הרחמנייה היושבת לצדו‪ .‬אלתרמן‬ ‫כתב את השיר בעקבות ידיעה שהתפרסמה באחד העיתונים על מותו בבית‬ ‫חולים במרסיי של החייל האחרון מימי מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬שהיה קורבן‬ ‫להתקפת גזים בזמן הקרבות‪ 34.‬עתה — השנה היא ‪ — 1934‬מגולל החייל בפני‬ ‫האחות הישובה ליד מיטתו את מה שעבר עליו בזמן המלחמה‪:‬‬ ‫ּבוֹ ִאי נָ א ָאחוֹ ת וּ ׁ ְש ִבי ָל ְך ָּכאן ִמ ֶּנ ֶגד‪,‬‬ ‫ּ ֶפן ֶא ְחדַּ ל ִלנְ ׁשֹם וְ ַא ְּת ַ ּגם לֹא ֵּת ְד ִעי‪.‬‬ ‫ל־כ ְך ְּב ׁ ֶש ֶקט‪...‬‬ ‫ּפֹה‪ְּ ,‬ב ַביִ ת זֶ ה‪ֵ ,‬מ ִתים ָּכ ָּ‬ ‫ַקר ִלי ְל ַבדִּ י‪.‬‬ ‫[ ‪] 130‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫[‪ ]...‬זֶ ה ָהיָ ה ִמ ְּכ ָבר‪ָ ,‬ה ֵעת ָא ְמנָ ם חוֹ ֶל ֶפת‪.‬‬ ‫ֶאת ִּב ְג ֵדי ַה ּ ְׂש ָרד ֵאינִ י לוֹ ֵב ׁש ֵמ ָאז‪.‬‬ ‫ִלי ִה ׁ ְש ִאירוּ ַרק ֶמ ַד ְליָ ה וְ ׁ ַש ֶח ֶפת‪...‬‬ ‫ַא ְּת יוֹ ַד ַעת ַמה ּזֹאת ַה ְת ָק ָפה ׁ ֶשל ָ ּגז?‬ ‫בגילוי לב גמור משחזר החייל את מה שהתחולל באותו יום בזירת הקרב‪ :‬היה‬ ‫זה יום אביב‪ ,‬השדות היו אז במלוא פריחתם‪ ,‬מצב רוחם של החיילים היה‬ ‫מרומם‪ ,‬כמה מהם אף הסירו מעליהם את הקסדות‪ ,‬סלסלו בשפמיהם‪ ,‬כאשר‬ ‫לפתע פתאום אחזה בהם אימה‪ :‬באוויר היה ריח של גז‪ ,‬הם פרצו קדימה‪ ,‬לבשו‬ ‫את מסכות הגז והחלו לירות לכל עבר‪ .‬היתה השתוללות כללית‪ ,‬כולם רצחו זה‬ ‫את זה אם מתמימות ואם מפחד‪ ,‬לא מתוך כוונה רעה‪ .‬מאז עברו ‪ 17‬שנה שבהן‬ ‫הוא נדון לתהליך של מוות מתמשך ואטי‪ .‬כאן‪ ,‬בבית החולים‪ ,‬המוות שקט‬ ‫ומנומס‪ .‬אבל משם‪ ,‬משדה הקרב‪ ,‬הוא נושא עמו את זכר השנאה‪ ,‬הרצח והגז‪.‬‬ ‫הוא זוכר עדיין כי שם‪ ,‬במהלך הקרב‪ ,‬הוא עצמו רצח שלושה חיילים ופצע‬ ‫חייל רביעי‪ .‬אילו לא היה בידיו רובה‪ ,‬אילו לכולם לא היו רובים‪ ,‬כל זה לא‬ ‫היה קורה‪ .‬מכאן גם נגזרת הצוואה שאותה מנחיל החייל הגוסס לבניו אחריו‪:‬‬ ‫ֲאחוֹ ִתי‪ ,‬עוֹ ד ֶר ַגע‪ְ ׁ .‬שנֵ י ָּבנִ ים ִלי‪ְ ׁ .‬שנַ יִ ם‪...‬‬ ‫יהם טוֹ ִבים‪.‬‬ ‫ֲא ַה ְב ִּתים ְמאֹד‪ִ .‬ל ּבוֹ ֵת ֶ‬ ‫ַא ְך ְּבבוֹ א ַה ּיוֹ ם‪ְ ...‬ל ַמ ַען ַה ּׁ ָש ַמיִ ם‪,‬‬ ‫ַאל ִּת ְּתנוּ ָל ֶהם רוֹ ִבים!‬ ‫לא רק הידיעה שבעיתון היא שעוררה את אלתרמן לכתוב את השיר‪ .‬הרוח‬ ‫האנטי־מלחמתית והנטייה לתמוך בעמדות פציפיסטיות היו רווחות בחוגים‬ ‫רבים באירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ספרים ושירים נגד המלחמה‬ ‫הופיעו חדשים לבקרים וזכו לתהודה ציבורית נרחבת‪ .‬שנים אחדות קודם‬ ‫לכן‪ ,‬ב־‪ ,1928‬יצא לאור ספרו של אריך מריה רמרק‪ ,‬במערב אין כל חדש‬ ‫("‪ ,)"Im Westen nichts Neues‬שבתוך שנה הופיע בתרגומו העברי של יעקב‬ ‫הורוביץ‪ ,‬איש חבורת "יחדיו"‪ 35.‬הספר‪ ,‬שחשף את הברוטליות של המלחמה‪,‬‬ ‫זכה לתפוצה עצומה‪ ,‬תורגם לשפות רבות‪ ,‬קנה לו הרבה חסידים ונתן חיזוק‬ ‫עצום לאידאולוגיה הפציפיסטית שפשׂ תה באירופה‪ .‬היו אלה ימי ה־‪"La guerre‬‬ ‫"‪" ,à la guerre‬המלחמה על המלחמה"‪ .‬גם בארץ היה לעמדות אלה הד‪ ,‬בין‬ ‫היתר בקרב חבורת הסופרים הארץ־ישראלים בעלי הלך הרוח המודרניסטי‪,‬‬ ‫[ ‪] 131‬‬

‫אלתרמן‬

‫שהיו נתונים‪ ,‬לפחות בחלקם‪ ,‬במעגל ההשפעה של חוגי השמאל באירופה‪.‬‬ ‫מכולם הגדיל לעשות אברהם שלונסקי‪ ,‬שדגל בפציפיזם בריש גלי‪ .‬עדות‬ ‫לכך היה גיליון טורים מ־‪ 28‬ביולי ‪ ,1933‬אשר הוקדש כולו למלאות ‪ 15‬שנים‬ ‫למלחמת העולם הראשונה‪ .‬בגיליון זה הופיע מאמר פרוגרמטי תחת הכותרת‬ ‫"לא תרצח"‪ ,‬פרי עטו של שלונסקי עצמו‪ ,‬ולצדו כמה מאמרים בגנות המלחמה‬ ‫ושירים שתרגם מספרות העולם‪ .‬חוברת זו היתה מעין קדימון להופעתו של‬ ‫ספרון בשם לא תרצח‪ :‬ילקוט קטן של שירים נגד המלחמה בספרות העולם‪ ,‬שיצא‬ ‫לאור מטעם הוצאת יחדיו‪ ,‬ואשר נועד להפיץ את המסר הפציפיסטי בקרב‬ ‫ציבורים רחבים‪36.‬‬ ‫עם פרסומו של השיר "אל תיתנו להם רובים" תרם אלתרמן תרומה מקורית‬ ‫משלו לשירת המחאה של חבורת "יחדיו"‪ .‬ואף כי היה זה שיר־פלקט — המסר‬ ‫הפציפיסטי ממש זעק לשמים — ניכרו בו היטב סגולותיו כמשורר‪ :‬היכולת‬ ‫לבנות שיר סיפורי ארוך בנוסח הבלדה‪ ,‬השליטה המלאה במשקל ובחרוז‪,‬‬ ‫המוטיבים הליריים‪ ,‬משחקי הלשון המתוחכמים‪ .‬יותר משירים רבים אחרים‬ ‫שנכתבו באותה עת על ידי משוררים כותבי עברית נגד המלחמה‪ ,‬עשה השיר‬ ‫רושם מידי וזכה לתפוצה רחבה‪ .‬המשורר חיים גורי העיד כיצד בני דורו —‬ ‫צעירים בשנות העשרים לחייהם — הלכו שבי אחרי השיר‪ ,‬שהיה כה נוח גם‬ ‫למקרא וגם לדקלום‪ .‬השיר עבר מיד ליד בתנועות הנוער החלוציות‪ ,‬קראו‬ ‫אותו‪ ,‬דקלמו אותו‪ ,‬ואף הרבו לשלב אותו בעצרות חגיגיות ובטקסים‪ .‬מלבד זה‬ ‫חוברה ל"אל תיתנו להם רובים" מנגינה‪ .‬מחבר הלחן היה סטפן ווֹ לפה‪ ,‬שהלחין‬ ‫זמן קצר קודם לכן את השיר "אבא נלחם לחופש"‪ :‬וולפה‪ ,‬שהגיע לארץ כפליט‬ ‫מגרמניה‪ ,‬היה קומוניסט מושבע‪ ,‬ושני שיריו של אלתרמן משכו את לבו למרות‬ ‫מגבלות השפה‪ .‬עם זאת נמנע וולפה מלמסור את השיר לידי אמן מבצע‪:‬‬ ‫תפיסתו היתה כי שירים מעין אלה צריכים להיות מבוצעים מלמטה‪ ,‬בעיקר‬ ‫על ידי מקהלות שבהן השתתפו פועלים‪ ,‬עובדים‪ ,‬לא על ידי אמנים־מבצעים‪.‬‬ ‫מטעם זה נמנע גם מלחבר לו ליווי או עיבוד‪ .‬לא חלף זמן רב והשיר "אל תיתנו‬ ‫להם רובים" הפך לשיר עממי‪37.‬‬ ‫בתחילת ספטמבר‪ ,‬לאחר קיץ שחון במיוחד‪ ,‬ירד הכורת על כתב העת‬ ‫טורים‪ ,‬בדיוק ‪ 15‬חודשים אחרי שהחל להופיע בקול תרועה גדולה‪ .‬אלתרמן‬ ‫מקברי בנוסח פרנסואה‬ ‫ּ‬ ‫עוד הספיק לפרסם בו את "שיר הגיליוטינה"‪ ,‬מונולוג‬ ‫ויון המתאר הוצאה להורג לא כפי שהיא נראית מנקודת המבט של הנדון למוות‬ ‫או זו של התליין אלא דווקא מנקודת המבט של הכלי המופקד על הביצוע‪ ,‬קרי‬ ‫הגיליוטינה‪ 38.‬וזה היה הגיליון האחרון‪ ,‬ה־‪ 49‬במספר‪ ,‬של טורים‪ ,‬שהותיר את‬ ‫[ ‪] 132‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫סופריה ומשורריה של חבורת "יחדיו" בלי ביטאון ספרותי משלהם‪ .‬גם אלתרמן‬ ‫נותר‪ ,‬למעשה‪ ,‬בלי במה משלו‪ .‬בסתיו ‪ 1935‬פרסם שיר אחד בכתב העת גזית‬ ‫(כרך ב‪ ,‬חוב' ה־ו)‪ ,‬וכן פרסם שלושה שירים בהארץ‪ ,‬שהופיעו בהפרשי זמן‬ ‫גדולים‪ .‬השיר האחרון שהופיע בהארץ היה "הסתיו החולה"‪ ,‬שנדפס בגיליון‬ ‫ערב ראש השנה תרצ"ו (ספטמבר ‪ ,)1935‬לצד מסה מאת נחום סוקולוב ושיר‬ ‫מאת אברהם שלונסקי‪ .‬היה זה אחד מאותם שירי אווירה מלנכוליים‪ ,‬רוויי‬ ‫עצבות‪ ,‬שזמן התרחשותם הוא בעונת הסתיו‪ ,‬המזוהה כמקור לעגמימות ולחולי‪:‬‬ ‫יטה‪ֵ /,‬א ְ‬ ‫יך ָה ְרחוֹ ב ַה ָ ּגדוֹ ל ִמ ְת ַה ּ ֵפ ְך ַּב ִּמ ָּטה‪ְּ /‬כ ִתינוֹ ק‬ ‫יטה‪ַ ,‬מ ִּב ָ‬ ‫ילית ֲעיֵ ָפה ַמ ִּב ָ‬ ‫"אם ֵל ִ‬ ‫ֵ‬ ‫חוֹ ֶלה ְּב ַאדֶּ ֶמת"‪ .‬הנוף שמועלה בשיר הוא נוף אורבני — האם היתה זו פריז או‬ ‫אולי תל אביב? — ובו נמזגים יחד מראות הלילה‪ ,‬גשם הסתיו‪ ,‬הגן הציבורי‬ ‫על עציו הנעים ברוח‪ ,‬בתי התה בשעות שבטרם עלות השחר‪ .‬בבית האחרון‬ ‫של השיר אוחזת בדובר תחושת שיתוק — הדיבור נעשה מיותר‪ ,‬אין מה לומר‬ ‫ואין מה לשאול‪ ,‬אפשר לספור עד אלף ופשוט להירדם‪ .‬ולכשנירדם — "יְ זַ ְּמרוּ‬ ‫ִּב ְמקוֹ ֵמנוּ ַה ָ ּגן וְ ַה ְּס ָתו‪ /,‬יְ ַד ֵּבר ַּב ֲע ֵדנוּ ַהדֶּ ֶלף"‪ .‬הכול מוכר וידוע משירי הסתיו‬ ‫האירופיים‪ ,‬קונוונציה ספרותית שהיתה מוכרת לאלתרמן היטב‪ ,‬ושבה השתמש‬ ‫גם בשירים קודמים‪39.‬‬ ‫מיעוט הפרסומים היה לא רק אילוץ חיצוני‪ :‬לאחר סגירתו של טורים שיקע‬ ‫אלתרמן את כל מרצו בחיבורו של ספר שירים‪ ,‬שנועד להיות ספרו הראשון‪,‬‬ ‫ולא בכתיבתם ובפרסומם של שירים יחידים‪ 40.‬אלתרמן שאף לכך שספר זה‬ ‫יהיה כולו חדש‪ ,‬כלל לא עניין אותו להוציא קובץ שיכלול את מצאי השירים‬ ‫שכבר ראו אור בכתבי העת‪ 41.‬הוא אמנם המשיך במלוא המרץ בפעילויות‬ ‫הספרותיות האחרות שלו — כתיבת טורים אקטואליים‪ ,‬פזמונים לבמה‪ ,‬תרגומים‬ ‫לתאטרון — אך נמנע כמעט לחלוטין מלפרסם שירים‪ .‬רק כשנתחדשה לזמן‬ ‫קצר הופעתו של גזית‪ ,‬נעתר אלתרמן לפנייתו של טלפיר ומסר לו לפרסום‬ ‫שלושה שירים חדשים שאותם שלף מתוך הספר שבכתובים‪" :‬זווית של פרוור"‬ ‫ו"האם השלישית"‪ ,‬שפורסמו זה לצד זה בחוברת השביעית של הכרך השני‬ ‫(אביב ‪ )1936‬ו"חיוך ראשון"‪ ,‬שנכלל בחוברת הקיץ של אותה שנה‪ .‬שירים אלה‬ ‫היו אותות ראשונים למהלך חדש בשירתו — הרגשת העולם‪ ,‬הסגנון והמוזיקה‬ ‫היו שונים ממה שהיה מוכר עד כה בשיריו‪ ,‬גם אמנות השיר שלו קפצה מדרגה‪.‬‬ ‫אולם הפרסום בגזית היה אירוע חריג‪ .‬מעתה ואילך כל מה שנכתב נכתב לשם‬ ‫הספר‪ ,‬לא לשם פרסום מידי‪ .‬אלתרמן התמסר למלאכה זו שעות על גבי שעות‪,‬‬ ‫יום אחרי יום‪ .‬טיוטה ועוד טיוטה ועוד טיוטה‪ .‬השירים נכתבו בבית‪ ,‬בבית‬ ‫הקפה "שלג לבנון"‪ ,‬לפעמים פרש אל אחד מבתי הקפה שליד שפת הים וכתב‬ ‫[ ‪] 133‬‬

‫אלתרמן‬

‫שם‪ .‬הוא ידע שהוא פוסע מעתה במסלול חדש‪ ,‬ושמה שמתהווה עכשיו תחת‬ ‫ידיו יהיה שונה שינוי מהותי ממה שיצר עד כה‪ .‬עד אז נדרשה הספרות העברית‬ ‫להיות במצב המתנה‪.‬‬

‫ד‬ ‫בצד כתיבתו הספרותית הצרופה ביסס אלתרמן מאז שובו לארץ את אחיזתו‬ ‫בעיתונות היומית‪ .‬הוא החל בזה עוד בצרפת‪ ,‬משם שלח מדי פעם רשימות‬ ‫להארץ‪ .‬הפרסומים הראשונים היו באמצעות אברהם שלונסקי‪ ,‬אולם מי שסלל‬ ‫את דרכו להשתתפות של קבע בעיתון היה העורך משה גליקסון‪ ,‬שהיה מבאי‬ ‫ביתו של יצחק אלתרמן‪ 42.‬מיד עם הגיעו לארץ בספטמבר ‪ 1932‬פרסם אלתרמן‬ ‫בהארץ את השיר "אבוס"‪ ,‬באוקטובר החל בפרסום סדרת "ציורים" על העיר‬ ‫תל אביב‪ ,‬ובנובמבר נתפרסמה רשימת ביקורת מפרי עטו על "טשקנט עיר‬ ‫הלחם"‪ ,‬רומן מאת הסופר הרוסי א' נברוב‪ ,‬שהופיע בהוצאת מצפה בתרגומו‬ ‫של שלונסקי‪ .‬וזו היתה רק ההתחלה‪ 43.‬כזכור‪ ,‬כתב אלתרמן לעבריה שושני‬ ‫בדצמבר ‪ 1933‬כי הוא עובד במסגרת חוזה עם הארץ שלפיו התחייב לכתוב‬ ‫לעיתון בכל שבוע‪ ,‬אולם בפועל היתה כתיבתו לעיתון אקראית ובלתי סדירה‪.‬‬ ‫עם זה ניכר היה כבר אז כי בהדרגה נעשה העיתון למרכיב של קבע במסלול‬ ‫חייו של המשורר‪.‬‬ ‫במוקד הרשימות שפרסם אלתרמן בהארץ עמדה העיר תל אביב‪ .‬אפילו‬ ‫בעת שהעלה על הכתב את רשמיו מן העיר חיפה‪ ,‬נכתבה הרשימה מתוך‬ ‫השוואה בין שתי הערים‪ .‬ואכן‪ ,‬מאז חזר לארץ מצרפת החל אלתרמן לגלות‬ ‫מחדש את עיר מגוריו ולהעניק לה נוכחות בכתיבתו‪ .‬כמי שלא חדל להצהיר‬ ‫ברשימות שכתב על אהבתו חסרת הגבולות לתל אביב‪ִ ,‬הרבה אלתרמן לסייר‬ ‫בעיר‪ ,‬להתבונן בה‪ ,‬לראות את מה שקורה מעל ומתחת לפני השטח‪ ,‬ולאחר מכן‬ ‫להעלות את רשמיו על הכתב‪ .‬בנימה של לעג מדמה אלתרמן את עצמו באחת‬ ‫מן הרפורטז'ות שכתב לאותו תייר המכוון את מצלמתו לעבר אשד הניאגרה‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬תל אביב איננה אחד מפלאי הטבע‪ ,‬אבל יש בה לא מעט דברים שראוי‬ ‫לתור אחריהם ולהפנות אליהם את עדשת המצלמה‪ ,‬אם כי זו תתפוס תמיד רק‬ ‫חלק מתוך השלם‪:‬‬ ‫די רק לצאת לרחוב וללכת בו ככה סתם ולהאמין כי מלבד פוליטיקה‬ ‫וכלכלה והיטלר יש גם נסים בעולם‪ ,‬וכי אדם הטובל את עטו הפליטוני‬ ‫[ ‪] 134‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫בתוך מערבולת החיים הזאת‪ ,‬הרותחת‪ ,‬ההומה‪ ,‬המתפרפרת בשלל גלים‬ ‫וניצוצות והבהובי אור ואופל‪ ,‬נראה עלוב ומגוחך‪ ,‬כאותו תייר פלגמאטי‬ ‫הרוצה לכלוא בקודאק האומלל שלו את אשד הניאגארה [‪ ]...‬המוח מחייך‬ ‫לאות הסכמה בכל קמטי פרצופו המצומק ומחליט ברוב היגיון‪ ,‬כי מי‬ ‫שאוהב כל כך לשחות בעצמו בתוך המערבולת‪ ,‬אינו יכול לפרוש את‬ ‫הרשת הגדולה‪ .‬עליו להסתפק בדגים קטנים הנלכדים בשטף כלאחר־יד‪,‬‬ ‫כלאחר עין ואוזן‪.‬‬ ‫את הדגים הקטנים שנלכדים ברשת‪ ,‬את תצלומי מצלמת הקודאק‪ ,‬המייצגים‪,‬‬ ‫ולו גם באופן חלקי ומקוטע את מה שמתרחש בעיר הגדולה‪ ,‬ביקש אלתרמן‬ ‫הצעיר להמציא לקוראיו‪44.‬‬ ‫סדרת הרשימות הראשונה החלה להופיע באוקטובר ‪ ,1932‬ממש סמוך‬ ‫לחזרתו של אלתרמן לארץ‪ .‬סדרה זו החזיקה ‪" 13‬ציורים"‪ ,‬ובהם ניתן ביטוי‬ ‫למפגש המחודש‪ ,‬המסעיר ורב־ההשראה של המשורר עם העיר תל אביב‪ .‬שמה‬ ‫של הסדרה היה "תל אביב" — פשוט כך‪ .‬בפרק הראשון תיאר אלתרמן את העיר‬ ‫בימי ראשית הסתיו‪ ,‬ולאחריו באו פרקים נוספים שזמן ההתרחשות שלהם היה‬ ‫עונת הקיץ‪" :‬בבוקר — טוב ונאה לרחוץ בים‪ .‬שוב הים! האפשר לספר בתל־‬ ‫אביב ולא לספר בים‪ ,‬בימיה‪ ,‬בים הבוקר‪ ,‬בים הצהרים ובים הערב? תל־אביב‬ ‫בלי ים‪ ,‬כבית בלא חלונות‪ ,‬כמרכבה ללא סוסים‪ ,‬כתווים נטולי שיר"‪ .‬בחלקים‬ ‫האחרים של הסדרה הושם דגש בצמיחתה של תל אביב מבין החולות ובהפיכתה‬ ‫לכרך של ממש‪ :‬מפעלי חרושת זעירים‪ ,‬קרנבל פורים‪ ,‬מוזאון בן יומו‪ ,‬חוף ים‬ ‫מוסדר‪ ,‬ראינוע‪ ,‬בתי קפה‪ ,‬סופרים‪ ,‬תאטרונים‪ ,‬אולם "מוגרבי" ואולם "בית‬ ‫העם"‪" .‬תל אביב" — כתב אלתרמן — "רחוקה מ'מוקדי־עולם'‪ ,‬מ'נקודות־‬ ‫השריפה' של עדשת ארצנו הגבנונית‪ ,‬ועם זאת מרכז היא‪ ,‬מרכז כפול‪ ,‬לארץ‬ ‫וביחוד לעם"‪ .‬ואם אמנם כאלה הם פני הדברים עכשיו‪ ,‬נקל לשער מה צופן‬ ‫לה העתיד‪" :‬כי מוכרחה תל־אביב לגדול‪ ,‬להיות כאחיותיה הרחוקות‪ ,‬מדברית‬ ‫ומדבירה‪ ,‬זרה ונאהבת‪ ,‬רבת המון ויופי וגבורה‪ .‬עיר!"‪45‬‬ ‫אלתרמן המשיך לתעד את העיר שכה אהב ברשימה בשם "בסחרחורת"‪,‬‬ ‫בהצמידו לה כותרת משנה‪" :‬תמונות ופרצופים ממרכז מסחרי בתל־אביב"‪ .‬הפעם‬ ‫זו היתה תל אביב של מטה‪ ,‬זו של חיי המעשה‪ ,‬המסחר‪ ,‬המלאכה הזעירה‪ ,‬של‬ ‫פשוטי העם‪ ,‬של המלווים בריבית וסרסורי הקרקעות‪ .‬בעזרת בן לוויה המוליך‬ ‫אותו ממקום למקום נחשפים בפני הכותב מסתריה של ה"סיטי"‪ :‬ה"בורסא"‪ ,‬שבה‬ ‫מכונסים בעלי עסקים‪ ,‬בעלי קרקעות‪ ,‬מנהל חברת פילמים‪ ,‬פרדסן וסוכן של חברת‬ ‫[ ‪] 135‬‬

‫אלתרמן‬

‫ביטוח‪ ,‬המדברים ביניהם בבליל של לשונות; ביתה הגדול‪ ,‬המוזנח והעצוב של‬ ‫אישה באה בימים‪ ,‬מלווה בריבית‪ ,‬הפועל כבנק של ממש; הפרלמנט של שדרות‬ ‫רוטשילד‪ ,‬שבו מתקיימים ויכוחים על דברים שברומו של עולם; בית קפה אפלולי‪,‬‬ ‫שם נושאים ונותנים על מכירת קרקעות בין מוכר ערבי לקונה יהודי ובעזרתם של‬ ‫שני סרסורים‪ .‬אט־אט מגיעה שעת הערב‪" :‬הרחוב צלצל‪ ,‬צהל והתלוצץ‪ .‬מדרכות‬ ‫שעייפו משפשוף סוליות סרסורים שחוקות‪ ,‬התמודדו והתמוגגו מתענוג לטיפות‬ ‫רפרפניות של עקבים גבוהים [‪ ]...‬מודעות 'המגרשים למכירה' נתכסו בצל‪ ,‬ופנסי־‬ ‫החשמל קראו בעיון את תכניות שעשועי הערב [‪ ]...‬הרחוב הרגיש כי עייף הוא‪ .‬כי‬ ‫עליו לסובב מחר את גלגלי הטחנות‪ ,‬ושקע בתרדמת אבנים אטומה"‪ .‬בזה הגיע‬ ‫המסע ברחבי המרכז המסחרי לסיומו‪ ,‬רק בעל רולטה הניצב בפינת הרחוב מצליח‬ ‫ברגע האחרון לשכנע את המחבר להמר על חצי גרוש‪ .‬לאחר שהפסיד אמר לו‪:‬‬ ‫"אין רחמים במרכז מסחרי‪ ,‬עסקים הם עסקים!"‪46‬‬ ‫והיה ִמקבץ נוסף בשם "עיר ואם" ובו נכללו עוד כמה ציורים שהוקדשו‬ ‫לתל אביב‪ ,‬וגם בהם היה אפשר לחוש את הריגוש האוחז בדובר במהלך המפגש‬ ‫עם פניה השונות של העיר‪ .‬אלתרמן אף העלה מחשבה על נכונותו לכתוב‬ ‫טרילוגיה על העבר‪ ,‬על ההווה ועל העתיד של תל אביב‪ ,‬אלא שעד אז יהיה‬ ‫עליו להסתפק בקטנות‪ ,‬כגון כתיבה על העדלידע או יריד המזרח‪ ,‬העתידים‬ ‫שניהם להתרחש בשנה זו (‪ .)1934‬בפרק אחר הצהיר על אהבתו לרחובותיה‬ ‫של תל אביב‪ ,‬לרחוב בכלל‪" :‬את הרחוב אני אוהב תמיד‪ .‬נדמה לי‪ ,‬כי לולא‬ ‫הייתי בן־אדם‪ ,‬הייתי רוצה להיות רחוב‪ ...‬כל־כך אני אוהב אותו"‪ .‬זאת על‬ ‫אף חסרונו של הרחוב התל־אביבי‪ ,‬שאין מוצאים בו את השעון העירוני הניבט‬ ‫תמיד מצריחיהם של בתי העירייה ושל שערי החומות בערים העתיקות ואפופות‬ ‫המסתורין של אירופה‪ .‬כאלה היו מן הסתם בערי הנכר שבהן גדל אלתרמן‪,‬‬ ‫אחר כך פגש אותם שוב בפריז ובננסי‪" .‬אבל בתל־אביב אין הם בנמצא כלל‪.‬‬ ‫במקומם ישנו כאן אחד חמור המתחיל להתגעגע אל מישהו תמיד בשעה‬ ‫קבועה לפנות־בוקר"‪ .‬ולמרבה הפליאה‪ ,‬נראה שהוא חי בשלום גם עם זה‪ .‬את‬ ‫הרשימה "עיר ואם" חתם אלתרמן בתיאור השחר העולה על העיר‪ ,‬הסבלים‬ ‫התימנים נראים בה כשהם מריצים את עגלותיהם‪ ,‬מעליות הבטון מטפסות על‬ ‫פיגומי הבתים‪ ,‬מכוניות המים של העירייה מתיזות קילוחים על המדרכות‪ ,‬בתי‬ ‫החרושת משמיעים את צפירותיהם הראשונות‪ ,‬הרחובות מתחילים לרוץ לכל‬ ‫עבר‪" .‬העיר כולה נראית ודאי מגבוה כקרוסלה ענקית‪ ,‬מסתחררת ומתנודדת‬ ‫וחגה כשיכורה"‪47.‬‬ ‫בצד רשימות אלה‪ ,‬שהיו בעלות נופך ספרותי‪ ,‬פעל אלתרמן בהארץ גם‬ ‫[ ‪] 136‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫ככתב שטח‪ ,‬היוצא למקומות שונים בעיר כדי לדווח לקוראי העיתון על‬ ‫האירועים‪ ,‬על האתרים או על האנשים שנקרו על דרכו‪ .‬הכתבה הראשונה‬ ‫שפרסם סקרה את טקס הנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" (היא הישיבה‬ ‫הליטאית נובהרדוק) שהתקיים בשכונת שפאק בתל אביב — כיום רחוב‬ ‫ברדיצ'בסקי‪ .‬מי שלכד באותו מעמד את עיניו של הכותב היה הרב קוק‪ ,‬רבה‬ ‫הראשי של ארץ ישראל‪ ,‬שהיה אורח הכבוד‪" :‬הרב קוק" — כך סיפר לקוראיו —‬ ‫"הופיע ברב עם ובהדרת מלך‪ .‬לצדו פסעו מלויו במין הליכה צדדית של סוסים‬ ‫אבירים נושכי רסן [‪ ]...‬נאומו היה ארוך וקולו רפה‪ .‬לא שמעתי כמעט‪ ,‬אבל‬ ‫יחס הקהל נגע עד לבי"‪ .‬כתבה אחרת‪" ,‬פרשת אמין" שמה‪ ,‬תיארה סתם יום‬ ‫של חול בבית משפט השלום‪ ,‬שם התקיים משפטו של ערבי בשם אמין חמדי‬ ‫אל־בורדג'ואני‪ ,‬שנאשם בכך ששלח ידו לקופה בזמן שבעל חנות לתמרוקים‬ ‫פתח אותה כדי להחזיר לו את העודף‪ .‬לבו של אלתרמן נכמר עליו אל מול בכיו‬ ‫של אלבורדג'ואני‪ ,‬וכנראה גם לבו של השופט החכם והאבהי‪ ,‬שבחר במפתיע‬ ‫לזכות את הנאשם‪ .‬את סלילתו מחדש של רחוב אלנבי‪ ,‬שחוללה מהומה רבתי‪,‬‬ ‫תיאר אלתרמן ברשימה בשם "הצטלמנו"‪ .‬וכך כתב‪" :‬רחוב אלנבי חופר לעצמו‬ ‫כביש חדש‪ .‬המודדים מתרוצצים עם הפלס‪ ,‬האנך ואמת הסלילה‪ ,‬אמני הגזירה‬ ‫מתווים את האפנה‪ ,‬מכונות הקדיחה מרפרפות כמחטים חרוצות והמכבשים‬ ‫עובדים‪ ,‬הלוך ושוב‪ ,‬ומהדקים‪ ,‬ומגהצים‪ .‬חליפת בטון לתפארת!" עוד רשימה‬ ‫שכתב היתה "אזרחים"‪ ,‬ובה תיאר את דמותו של עולה חדש מגרמניה‪ ,‬ה"יקה"‪,‬‬ ‫שאותו פגש באקראי באחד מבתי הקפה של העיר‪" :‬הוא דיבר גרמנית רהוטה‬ ‫ועסיסית‪ ,‬מגוונת בביטויי רחוב ומגוונת בהברות צחוק וקריאה ותימהון‪ .‬ניכר‬ ‫היה‪ ,‬כי הוא רוצה להתיידד‪ ,‬להדמות לכולם‪ ,‬להיות בן־בית‪ ,‬טבעי‪ ,‬חפשי [‪"]...‬‬ ‫מעטות היו הכתבות שפרסם אלתרמן בהארץ‪ ,‬ואופיין היה מקרי וארעי‪ .‬אך‬ ‫גם בהן‪ ,‬כמו ברשימות הגדולות‪ ,‬המתוכננות היטב והמלוטשות להפליא‪ ,‬החל‬ ‫להתרקם המיתוס של תל אביב‪ ,‬שהיה בתוך זמן לא רב לאחד מתווי הזיהוי‬ ‫המובהקים של כתיבתו‪48.‬‬ ‫הפרסום האחרון של אלתרמן בהארץ היה ב־‪ 15‬בפברואר ‪( 1934‬ברשימה‬ ‫"עיר ואם")‪ .‬לאחר מכן נפסקה משום־מה השתתפותו בעיתון‪ .‬חלפה כמעט חצי‬ ‫שנה‪ ,‬והנה שוב נדפסו דבריו בעיתון יומי‪ ,‬הפעם לא בהארץ‪ ,‬אלא דווקא בעיתון‬ ‫המתחרה דבר‪ ,‬או ליתר דיוק בתוספת הערב של דבר‪ ,‬שהציעה גרסה עדכנית‪,‬‬ ‫מקוצרת ואף קלילה יותר של מהדורת הבוקר‪ .‬על במה זו חנך אלתרמן מדור‬ ‫חדש בשם "סקיצות תל־אביביות"‪ ,‬שבו כתב למעשה על אותו הנושא עצמו‬ ‫שעליו כתב גם בהארץ‪ .‬צורת הכתיבה היתה עם זאת שונה לגמרי‪ :‬לא עוד‬ ‫[ ‪] 137‬‬

‫אלתרמן‬

‫רשימות בפרוזה‪ ,‬אלא שירים שקולים ומחורזים שפורסמו בעיתון בצפיפות‬ ‫מפתיעה‪ ,‬על פי רוב בהפרש של שלושה ימים‪ .‬על השירים נהג אלתרמן לחתום‬ ‫בשם העט "אלוף נון"‪ ,‬שבו השתמש גם בעבר‪ .‬אלא שמדור זה לא האריך ימים‪:‬‬ ‫הוא התקיים חודשיים‪ ,‬והתפרסמו בו ‪" 22‬סקיצות" בלבד‪ .‬לאחר שחדל המדור‬ ‫להתקיים פרסם אלתרמן עוד ארבעה שירים בנוסח דומה‪ ,‬אף כי אלה לא נכללו‬ ‫במדור הקבע שלו בעיתון‪ .‬בסך הכול נמשכה השתתפותו של אלתרמן בדבר‬ ‫קצת יותר משלושה חודשים — מ־‪ 20‬ביולי ועד ‪ 2‬בנובמבר‪49.‬‬ ‫‪ 22‬הסקיצות שפרסם אלתרמן בדבר‪ ,‬וששרטט בהן את הפנים השונות של‬ ‫תל אביב‪ ,‬העיר האהובה עליו‪ ,‬היו הפגנה מרשימה של כישרון ספרותי‪ :‬תיאורים‬ ‫מדויקים ודקי הבחנה‪ ,‬הברקות לשוניות‪ ,‬שפע של הומור‪ ,‬חריזה מפתיעה‪ ,‬וכל‬ ‫זה בסגנון קליט ובשפה השווה לכל נפש‪ .‬מה רב היה השוני בין שיריו הליריים‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬כבדי ההגות והרגש‪ ,‬עמוסי הסמלים‪ ,‬הקשים לפענוח‪ ,‬לעומת‬ ‫השירים הבהירים‪ ,‬העירוניים‪ ,‬הרחוביים כל כך‪ ,‬שהיו לאיבר מאיבריו של‬ ‫העיתון היומי‪ .‬השירים על תל אביב נכתבו מתוך התלהבות רבה‪ ,‬לעתים נטולת‬ ‫מעצורים‪ ,‬כשהמחבר מתמכר בכל נפשו אל המרחב הפיזי והאנושי שהוא מוקף‬ ‫בו — הנוף‪ ,‬הבתים‪ ,‬הרחובות‪ ,‬האנשים‪ ,‬האקלים‪ ,‬אורחות החיים‪ ,‬המנהגים‬ ‫ל־א ִביב‪ֵ ,‬הן ַרק ַא ְּת ַה ּיוֹ ַד ַעת‪ַ /‬עד ָמה ַע ִּליזָ ה וְ טוֹ ָבה וְ יָ ָפה‬ ‫"ע ִירי ֵּת ָ‬ ‫והנימוסים‪ִ :‬‬ ‫ַא ְּת!" אמירה זו‪ ,‬הפורצת באחד מן השירים‪ ,‬מבטאת במילים אחדות את עוצמת‬ ‫ההיקסמות של הכותב מן המפגש עם תל אביב‪ .‬ואף כי אלתרמן ידע היטב‬ ‫לשמור מרחק ולהיות ביקורתי‪ ,‬הרי שרישומה של הביקורת שבצבצה מבעד‬ ‫ל"סקיצות" היה מאופק ומתון‪ .‬אפילו רמיזות בעלות מטען פוליטי או חברתי‬ ‫— ולא היו רבות כאלה — איבדו מעוקצן בתוך ההקשר של שיר ההוויי הקליל‪,‬‬ ‫המתנגן‪ ,‬שאותו בחר המשורר להשמיע באוזניה של העיר ובאוזני תושביה מבין‬ ‫טוריו של העיתון היומי‪.‬‬ ‫את הסקיצות פתח אלתרמן בתמונת הערב היורד על תל אביב‪ ,‬בסקיצה‬ ‫אחרת תיאר את חוף הים בשיא עונת הרחצה‪ ,‬כמה מן השירים הוקדשו לנושאים‬ ‫כמו התור לאוטובוס‪ ,‬בית קולנוע בעת הקרנת סרט‪ ,‬השוק‪ ,‬החמסין‪ .‬שירים אלה‬ ‫נועדו להעניק ייצוג לחיי היום־יום של העיר היפה‪ ,‬הציורית ומלאת החיים‪:‬‬ ‫ֵ"ריחוֹ ת דָּ ִגים דְּ בוּ ִקים ְמ ַד ְגדְּ ִגים ַּבח ֶֹטם‪ִ ּ /.‬פ ְג ֵרי ּ ֵפרוֹ ת ּפוֹ ְר ִחים ִּב ׁ ְשלוּ ִל ּיוֹ ת ַה ִּביב‪/.‬‬ ‫ל־א ִביב"‪ .‬ואף‬ ‫ָּב ֶר ֶפ ׁש ָוּבאוֹ ר‪ַּ ,‬ב ֶ ּי ֶרק ָוּבא ֶֹדם‪ׁ /,‬שוֹ ְצ ִפים‪ ,‬קוֹ ְצ ִפים‪ ,‬קוֹ ְפ ִצים ׁ ְשוָ ַקיִ ְך ֵּת ָ‬ ‫שההוויי העירוני העולה מן השירים היה חילוני במוצהר‪ ,‬בכל זאת לא נמנע‬ ‫אלתרמן — שרחש כבוד למסורת — מלקונן את אובדן היוקרה של "סבתא‬ ‫שבת"‪ ,‬שהיתה לסלע מחלוקת בין דתיים לחילוניים‪ .‬בין כל אלה נשזרו שירי‬ ‫[ ‪] 138‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫דיוקן‪ ,‬שבהם הוצגו דמויות מחיי העיר‪ :‬הנה למשל‪ ,‬סוחר הנדל"ן‪ ,‬הסרסור‪,‬‬ ‫בירכתי הרחוב ומוכרת‬ ‫ּ‬ ‫המזדרז לסגור עסקה‪ ,‬הזקנה מעוררת החמלה העומדת‬ ‫עוגות‪ ,‬או העולה החדש‪ ,‬ה"יקה"‪ ,‬המגיע להצגה כשהוא לבוש סמוקינג‪ ,‬כשיתר‬ ‫"א ְך ַה ְּסמוֹ ִקינְ ג ׁ ָשחֹר‪ְ ,‬ר ִצינִ י וְ גוֹ זֵ ר‪'ְ ּ —/:‬פ ֶר ְמיֶ ָרה!‬ ‫הקהל לבוש באופן חופשי‪ַ :‬‬ ‫ל־ה ֶגה!'‪ֲ /‬אנִ י ֲא ַה ְב ִּת ָ‬ ‫ּ‬ ‫יך ָּב ֶע ֶרב ַה ֶזה‪ /,‬יֶ ֶקה ֶּבן יֶ ֶקה!" בקלילות וברוב חן‬ ‫ָּכבוֹ ד וְ ַא ֶ‬ ‫תיאר אלתרמן גם את דמותו של האחר‪ ,‬הערבי או הבריטי‪ ,‬והטיפול בהם נעשה‬ ‫בצורה מרוככת‪ :‬האפנדי הערבי‪ ,‬המסב לו בנחת בבית קפה‪ ,‬אוכל גלידה‪ ,‬פורשׂ‬ ‫"על דְּ ַבר ַ'ה ַ ּיהוּ ד‬ ‫לפניו עיתון‪ ,‬ואגב מציצה בנרגילה לוכדת עינו את הכותרת ַ‬ ‫ַמ ֲח ִר ֵיבי ַה ּמוֹ ֶל ֶדת'!" שלכאורה סותרת סתירה גמורה את כל מה שקורה סביב‪.‬‬ ‫אלתרמן מנטרל גם את דמותו המאיימת של השוטר ג'וני‪ ,‬נציג הממשל הבריטי‪,‬‬ ‫האלה ואת‬ ‫המוצא עצמו לכוד בקסמה של תל אביב‪ ,‬כשלרגע הוא שוכח את ַ‬ ‫השוט‪ ,‬שהם האביזרים שבעזרתם הוא אמור להשליט חוק וסדר‪.‬‬ ‫יוצא דופן מכלל שירי הסדרה היה השיר "היינו כחולמים"‪ ,‬שבו התייחס‬ ‫אלתרמן לראשונה לאירוע שהתרחש במרחב הציבורי ונתן בו סימנים‪ .‬היה‬ ‫זה מעין קדימון לדמותה לעתיד של שירתו העיתונאית‪ .‬בחודש יולי הפליגה‬ ‫מיוון ספינת המעפילים "וילוס"‪ ,‬ובזה החלה למעשה העלייה הבלתי לגלית‪.‬‬ ‫‪ 350‬העולים‪ ,‬רובם צעירים‪ ,‬שהיו על סיפון האונייה‪ ,‬הורדו במשך כמה לילות‪,‬‬ ‫תחילה בנתניה ובכפר ויתקין‪ ,‬ואחר כך בתל אביב סמוך לשפך הירקון‪ .‬במהלך‬ ‫המבצע הלילי התהפכה אחת הסירות‪ ,‬שתי מעפילות נהרגו ואיש ההגנה נפצע‪.‬‬ ‫שירו של אלתרמן‪ ,‬שפורסם משום־מה רק ב־‪ 31‬באוגוסט‪ ,‬התייחס באופן‬ ‫ממוקד לאירוע זה‪ :‬הריגוש והמסתורין האופפים את ליל ההורדה‪ ,‬המצוקה שבה‬ ‫נתונים נוסעי האונייה‪ ,‬החרדה מפני האיום הבריטי שלמולו מתנהל המבצע‬ ‫"היָ ה ֲחלוֹ ם‪.‬‬ ‫החשאי‪ .‬השורות האחרונות של השיר העניקו לאירוע ממד סמלי‪ָ :‬‬ ‫ַה ִאם ַא ֲחרוֹ ן?‪ּ ַ /‬ג ִּלים ַּבחוֹ ף הוֹ ְל ִמים —‪ְּ /‬ב ׁשוּב ַה ּׁ ֵשם ׁ ִש ַיבת ִצ ּיוֹ ן‪ָ /‬היִ ינוּ ְּכחוֹ ְל ִמים!"‬ ‫על ידי הרמיזה לספר תהלים (קכו א) מיקם אלתרמן את פרשת "וילוס" ברצף‬ ‫של הסיפור הציוני‪ ,‬ההולך ומתרקם‪ :‬ליל ההורדה הראשון‪ ,‬החשאי והדומם‪,‬‬ ‫המצטייר כחלום‪ ,‬נשזר אל תוך החלום ההיסטורי של שיבת העם למולדת‪,‬‬ ‫שפרק זה הוא אחד הביטויים המובהקים שלו‪ .‬נופה הפיזי והאנושי של העיר תל‬ ‫אביב‪ ,‬הנגלית לנגד עינינו‪ ,‬מכיל גם את זה‪50.‬‬ ‫את הסקיצה האחרונה‪ ,‬ה־‪ 22‬במספר‪ ,‬פרסם אלתרמן ב־‪ 20‬בספטמבר ‪.1934‬‬ ‫לאחר מכן פורסמו בתוספת הערב של דבר עוד ארבעה שירים שלא במסגרת‬ ‫מדור כלשהו‪ .‬שירים אלה המשיכו לכאורה את הקו הסגנוני של ה"סקיצות"‪,‬‬ ‫אך עם זאת היתה בהם יותר פתיחות לענייני השעה‪" .‬שיר ערש" נכתב על‬ ‫[ ‪] 139‬‬

‫אלתרמן‬

‫רקע העלייה הבלתי לגלית‪ .‬השיר "בין הזמנים" הגיב‪ ,‬אף כי בדרך עקיפה‪,‬‬ ‫על החיכוכים הצפויים בין פועלים יהודים לפועלים ערבים עם תחילת עונת‬ ‫הקטיף‪ .‬את השיר "המלחמה" כתב אלתרמן בעקבות רציחתם במרסיי ב־‪9‬‬ ‫באוקטובר של אלכסנדר מלך יוגוסלביה ושל שר החוץ הצרפתי ברטו‪ ,‬אירוע‬ ‫שעורר בעולם את החשש מפני "סרייבו בי"ת"‪ ,‬רמז לימים של ערב מלחמת‬ ‫העולם הראשונה‪ .‬את השיר הרביעי בסדר השירים‪ ,‬הנקרא "שלום"‪ ,‬כתב‬ ‫אלתרמן בתגובה על "הסכם לונדון" שנחתם על ידי בן־גוריון וז'בוטינסקי‬ ‫כדי להשכין שלום בתנועה הציונית‪ ,‬אך בפועל גרר את היישוב לידי מחלוקת‬ ‫יך ֶא ְפ ׁ ָשר ׁ ֶש ּלֹא ִל ְר ּת ַֹח?‪ֵ /‬א ְ‬ ‫"א ְ‬ ‫יך ֶא ְפ ׁ ָשר ִל ׁישֹן‬ ‫והגביר את הקיטוב שבין המחנות‪ֵ :‬‬ ‫יח דָּ ם ‪51"...‬‬ ‫דּ וּ ָמם?‪ַ /‬ה ּׁ ָשלוֹ ם הוֹ ֶמה ַּב ּמ ַֹח‪ַ /,‬ה ּׁ ָשלוֹ ם ַמ ְר ִּת ַ‬ ‫חמישה ימים בלבד אחרי הופעתו של השיר "שלום" — ב־‪ 7‬בנובמבר ‪1934‬‬ ‫— חידש אלתרמן במפתיע את השתתפותו בעיתון הארץ‪ ,‬הפעם לא ככותב‬ ‫רשימות אלא ככותב שירים בנוסח פלייטוני‪ ,‬על פי המתכונת שכבר ניסה אותה‬ ‫במסגרת תוספת הערב של דבר‪ .‬הנטישה המהירה של דבר באה בעקבות הצעה‬ ‫שקיבל אלתרמן ממשה גליקסון להצטרף לצוות העיתון כעורך לילה וליהנות‪,‬‬ ‫סוף־סוף‪ ,‬ממשכורת קבועה‪ .‬התפקיד שהוטל עליו בהארץ היה לתרגם מברקים‬ ‫באנגלית שהגיעו מסוכנויות הידיעות בחוץ־לארץ‪ ,‬וששימשו מקור עיקרי‬ ‫לידיעות שהובאו מדי יום בעיתון‪ .‬תנאי ההעסקה לא היו קלים — הם חייבו‬ ‫אותו להתייצב במערכת העיתון מדי ערב‪ ,‬שישה לילות בשבוע‪ ,‬ולשהות שם עד‬ ‫לסגירתו של העיתון קצת אחרי חצות‪ .‬נוסף על כך ביקש ממנו גליקסון לכתוב‬ ‫מדי כמה ימים טור מחורז בעניינים אקטואליים‪ ,‬דוגמת זה שהחזיק בעיתון‬ ‫הקודם‪ .‬על תשלום "שכר סופרים" לא דובר אתו כלל‪ :‬הוא קיבל משכורת‬ ‫חודשית בעבור עבודת הלילה שלו במערכת‪ ,‬וזו היתה אמורה לכלול גם את‬ ‫עבודתו כמחברם של הפלייטונים המחורזים‪ .‬אלתרמן הגיע לתפקיד זה‪ ,‬על‬ ‫שני רכיביו‪ ,‬כשהוא בעל ותק של כמעט שנתיים בעיתונות — דאר היום‪ ,‬השער‪,‬‬ ‫כלנוע‪ ,‬דבר והארץ עצמו‪ .‬אולם רק עתה‪ ,‬בעקבות יוזמתו של גליקסון‪ ,‬התמסד‬ ‫הקשר שבינו לבין העיתון היומי‪ ,‬שהיה עד אז בעל אופי ספורדי‪52.‬‬ ‫המעבר של אלתרמן מדבר להארץ לא עבר בלי צרימות‪ .‬בעקבות פרסומם‬ ‫שכוונו נגד תנועת‬ ‫בהארץ של שני מאמרים פרי עטו של שמריהו גורליק‪ֻּ ,‬‬ ‫הפועלים‪ ,‬התפתח פולמוס חריף בין שני העיתונים‪ :‬דבר תקף את גורליק על‬ ‫עמדותיו‪ ,‬אך לא פחות מזה האשים אותו בבגידה בדבר‪ ,‬העיתון שבו מצא לו‬ ‫אכסניה מיד עם עלייתו לארץ שנה קודם לכן‪ .‬במפתיע הצטרף גם אלתרמן‬ ‫לפולמוס‪ ,‬אף על פי שחלפו רק שבועיים מאז עזב את דבר והצטרף להארץ‪.‬‬ ‫[ ‪] 140‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫במאמר בשם "פרוזדורים"‪ ,‬שבו יצא להגנתו של גורליק‪ ,‬הגדיר אלתרמן את‬ ‫דבר "עתון שקולמוסיו מרובים ומוחותיו לא הראו את עצמם מרובים באותה‬ ‫מידה"‪ .‬במקום אחר כתב‪" :‬בלי כל סבה פתח העיתון את ארונות הקודש של‬ ‫סיסמות המעמד והעבודה והזעיק יותר ממניין יהודים כדי להטיל עליו חרם"‪.‬‬ ‫נימה מזלזלת במיוחד אפיינה את הביקורת שהפנה כלפי טור מחורז שפורסם‬ ‫בתוספת הערב של העיתון (בחתימת אתב"ש)‪ ,‬ואשר ֻּכוון נגד גורליק‪:‬‬ ‫אינני יודע אם אתב"ש זה‪ ,‬שחתם על אותו מזמור‪ ,‬הוא חרזן מקצועי‬ ‫או רק מתחיל בענף זה‪ .‬על כל פנים‪ ,‬במקרה שלפנינו היה על המערכת‬ ‫לחקור ולבדוק היטב‪ ,‬כי אם גם אלה העושים את הספרות קרדום לחפור‬ ‫בו מחויבים להשתדל שיהא קרדומם חד ומלוטש תמיד‪ ,‬הרי על אחת כמה‬ ‫וכמה חלה חובה זו על אלה העושים את הספרות קרדום ל פ צ ו ע בו‪.‬‬ ‫וכאילו לא די בזה‪ ,‬תקף אלתרמן את כתיבתו של אותו אתב"ש לרוחב כל‬ ‫החזית‪ ,‬אף כי לא הסתיר בפני קוראי הארץ את עובדת השתתפותו באותו‬ ‫העיתון עצמו‪" :‬גם בזמן השתתפותי וגם אחרי כן" — כך כתב — "נדפסו על‬ ‫אותו העמוד חרוזים שהיו סטירת לחי לכל סופר עברי‪ ,‬הכותב את דבריו באותן‬ ‫כ"ב האותיות"‪ 53.‬אמירה זו היתה אמנם בגדר גילוי נאות‪ ,‬אך היא שימשה בידו‬ ‫כלי לנגח בו את אתב"ש‪.‬‬ ‫המרירות שהיתה בלבו של אלתרמן כלפי דבר‪ ,‬שסיבותיה אינן ברורות‪,‬‬ ‫בצבצה מבעד לשורות‪ .‬אך גם דבר לא נשאר חייב‪ :‬דן פינס‪ ,‬מבכירי העיתון‪,‬‬ ‫הגיב במאמר שפורסם כבר במוצאי שבת‪ 24 ,‬בנובמבר‪ ,‬במסגרת תוספת הערב‬ ‫של דבר‪ .‬כיצד ייתכן הדבר — תהה הכותב — שסופר צעיר‪ ,‬שרק תמול־שלשום‬ ‫נמנה עם הכותבים בדבר‪ ,‬מצא לפתע דופי בטעמו הספרותי של העיתון?‬ ‫בהמשך הרשימה הביע פינס פליאה על כך שמעולם לא שמע מפי אלתרמן‬ ‫כי החרוזים שנדפסו על אותו עמוד שבו הופיעו שיריו הם בגדר "סטירת לחי‬ ‫לכל סופר עברי"‪ .‬ובנוגע לטענה שהשמיע אלתרמן שלפיה הזעיקה מערכת‬ ‫דבר את סופריה כדי לגנות את גורליק — מדוע לא נחשוד אנחנו כי כך קרה‬ ‫גם בהארץ‪ ,‬ושהוא עצמו נדרש לזה על ידי פרנסי העיתון? עברו עוד יומיים‪,‬‬ ‫ובתוספת הערב של דבר מ־‪ 26‬בחודש התפרסמה תגובתו של "אתב"ש" עצמו‪,‬‬ ‫הלוא הוא דב שטוק (לימים סדן)‪ .‬שטוק‪-‬סדן בא חשבון עם אלתרמן על כך‬ ‫שעלב בכישרונו השירי‪ ,‬אך לא פחות מזה על כך שערק מן העיתון‪ .‬השיר נקרא‬ ‫"אני יושב בעפר"‪ ,‬ובו השווה הכותב את עצמו לאיוב המתפלש‪ ,‬כביכול‪ ,‬בעפר‬ ‫[ ‪] 141‬‬

‫אלתרמן‬

‫"כי ֵא ֶבל וּ ַמ ְכאוֹ ב‪ָּ /‬באוּ נִ י‬ ‫ומגרד עצמו בחרס אל מול המתקפה שכוונה נגדו‪ִּ :‬‬ ‫וְ ִל ִּבי ַד ָ ּוי‪ /:‬נ‪ַ .‬א ְל ֶּת ְר ַמן ּ ָפ ַסל ֶאת ֲחרוּ זָ י"‪ .‬אולם המשך הטור‪ ,‬שהיה עוקצני לא‬ ‫פחות‪ּ ,‬כוּ ון ישירות נגד אלתרמן‪ ,‬שהוצג כמי שדילג מעיתון לעיתון וכל רצונו‬ ‫יכה ִּבן ׁ ָשבוּ ַע‪/‬‬ ‫היה לרצות את מעבידיו החדשים‪" :‬וּ ִפ ְתאֹם‪ /‬וְ נִ ְפ ְּת ָרה ִח ָידה ִלי‪ֵ /:‬א ָ‬ ‫ת־ק ְלמוֹ ס‪ְּ /‬ב ַקו‬ ‫יכ ֻ‬ ‫ד־ה ֲחרוּ זִ ים נָ ג ָֹּלה‪ֵ /‬מ ַעל ּ ִפי ְב ֵאר 'דָּ ָבר'‪ִ /‬וּב ְמ ׁ ִש ַ‬ ‫וְ אוּ ַלי ִּבן־יוֹ ם‪ /‬יַ ַ‬ ‫יחא"‪ .‬שמו‬ ‫יה ְל ָמנוֹ ס‪ְּ /‬ב ָ'ה ָא ֶרץ'‪ .‬נוּ ‪ ,‬וְ נִ ָ‬ ‫יחה‪ִ /‬ל ְמצוֹ א ָל ּה‪ְ ּ /‬פרוֹ זְ דוֹ ֶר ָ‬ ‫ָח ָלק‪ ,‬יָ ׁ ָשר‪ִ /‬ה ְצ ִל ָ‬ ‫של עיתון הארץ נזכר גם בהמשך השיר שבו מפנה הכותב לפסוקים נוספים‬ ‫"ל ֱאחֹז ְּב ַכנְ פוֹ ת‬ ‫בספר איוב (לח יג‪-‬יד)‪ ,‬כשהוא דורש את הציור המובא בהם — ֶ‬ ‫ָה ָא ֶרץ" — כדי להאיר את הבר־פלוגתא שלו באור שלילי‪54.‬‬ ‫רק חמישה שירים פורסמו במסגרת המדור "נקודות השקפה"‪ ,‬שאותו ייסד‬ ‫ששם המדור לא הניח משום־מה דעתו של הכותב‪ ,‬והוא‬ ‫אלתרמן בהארץ‪ .‬אלא ֵ‬ ‫החליט לקרוא לו בשם אחר‪" ,‬רגעים"‪ .‬במסגרת "רגעים" פורסמו עוד שלושה‬ ‫שירים מן ההוויי המקומי‪ ,‬אולם אז החליט אלתרמן‪ ,‬ברוב הפכפכותו‪ ,‬להחזיר‬ ‫את שם המדור לקדמותו‪ .‬אלא שבמסגרת המתחדשת של "נקודות השקפה"‬ ‫הופיע שיר אחד בלבד‪ ,‬שכן כעבור ארבעה ימים שוב חזר אלתרמן להשתמש‬ ‫בשם "רגעים"‪ .‬זה היה ב־‪ 11‬בדצמבר ‪ .1934‬מכאן ואילך היה השם "רגעים"‬ ‫לשמו הקבוע של המדור‪ ,‬שנעשה לחלק בלתי נפרד מן הנוף של העיתון‬ ‫ולערוץ ביטוי מרכזי בעולמו של המשורר‪ .‬וכך‪ ,‬אחת לכמה ימים — לעתים‬ ‫קרובות פעמיים בשבוע — פרסם אלתרמן במדור "רגעים" שיר־עיתון שנע בין‬ ‫תיאורים מרפרפים של ההוויי המקומי לבין נושאים מן האקטואליה‪ ,‬המקומית‬ ‫והעולמית‪ ,‬שנחשף אליהם מדי לילה מתוקף תפקידו כעורך לילה של העיתון‪.‬‬ ‫שירים אלה לא התפרסמו מעולם בשמו של מחברם‪ :‬אלתרמן אמנם נטש את‬ ‫הכינוי "אלוף נון" ששימש אותו בתוספת הערב של דבר‪ ,‬אך המציא במקומו‬ ‫כינוי אחר‪" :‬אגב"‪ .‬כאילו כדי לומר‪ :‬מה שנאמר כאן הוא בגדר עניין צדדי‪,‬‬ ‫הנאמר כבדרך אגב‪ ,‬או אגב־אורחא‪ .‬על השירים שפורסמו בעיתונות הספרותית‬ ‫הקפיד עם זאת לחתום תמיד בשמו המלא‪ :‬נתן אלתרמן‪55 .‬‬

‫ה‬ ‫בזמן שהופיעו "סקיצות תל־אביביות" בתוספת הערב של דבר ושירי העיתון‬ ‫הראשונים החלו להידפס בהארץ‪ָ ,‬דרך כוכבו של אלתרמן גם כמחבר פזמונים‪,‬‬ ‫זאת הודות להשתתפותו הקבועה בתוכניות המטאטא‪ .‬מי שיזם את הצטרפותו‬ ‫של אלתרמן לתאטרון המטאטא היה לא אחר מאשר מנהלו של התאטרון‪ ,‬ברוך‬ ‫[ ‪] 142‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫גוריאצ'קוב (לימים גילאון)‪ .‬גוריאצ'קוב‪ ,‬שהיה מראשוני האמרגנים שפעלו‬ ‫ביישוב‪ ,‬היה אדם משכיל ורחב דעת‪ ,‬שנמנה גם הוא עם חוג הידידים של בלה‬ ‫ויצחק אלתרמן‪ .‬באחד מביקוריו בבית אלתרמן בסתיו של שנת ‪ 1933‬התבקש‬ ‫גוריאצ'קוב להעיף מבט על כמה מן השירים שכתב הבן נתן‪ ,‬בכלל זה פזמון‬ ‫סאטירי‪ ,‬שהיה קליל ושופע חן‪ .‬אלתרמן נודע כבר כמשורר צעיר ומבטיח‪,‬‬ ‫אך פזמונים או שירים קלים משלו לא היו עדיין בנמצא‪ .‬לאחר שעיין בחומר‬ ‫הזמין גוריאצ'קוב את אלתרמן להופיע בפני הוועדה האמנותית של התאטרון‪.‬‬ ‫המטאטא פעל אז כקואופרטיב‪ ,‬הוא נוהל על ידי ועדה אמנותית שנבחרה מבין‬ ‫החברים ושהיתה בעלת משקל רב‪ .‬אלתרמן הגיע לישיבת הוועדה‪ ,‬גוריאצ'קוב‬ ‫הציג אותו בפניה‪ ,‬ולאחר חילופי דברים סוכם עמו שיכתוב פזמונים להצגה‬ ‫הקרובה של התאטרון שעמדה לעלות בתחילת ‪ .1934‬במהרה היה נתן אלתרמן‬ ‫לספק העיקרי של פזמוני המטאטא‪56.‬‬ ‫ּ‬ ‫תאטרון המטאטא נוסד חמש שנים קודם לכן‪ ,‬ב־‪ .1928‬מייסדיו היו כמה‬ ‫שחקנים שפרשו מתאטרון הקומקום‪ ,‬שהוקם על ידי הסופר אביגדור המאירי‬ ‫(פוירשטיין)‪ ,‬והיה לתאטרון הסאטירי הראשון בארץ ישראל‪ .‬שלונסקי‪ ,‬אמן‬ ‫המימרה הקלה‪ ,‬נהג לומר‪" :‬המטאטא" הוא "מעט התה שנשאר מן הקומקום"‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬המטאטא תפס עד מהרה את מקומו של הקומקום כבמה שראתה לה‬ ‫למטרה — במוצהר — "להציג סאטירה ציבורית בהצגות אמנותיות־זעירות (ו)‬ ‫לשמש אספקלריה חיה להווי החיים ההולך ונוצר בארץ בצורה אמנותית"‪57.‬‬ ‫מאז ייסודו ועד סוף שנת ‪ 1933‬הריץ המטאטא לא פחות מ־‪ 32‬תוכניות‪ ,‬ובהן‬ ‫העלה על הבמה שפע של מערכונים ופזמונים‪ ,‬ששילובם יחד היה הציר של‬ ‫מופעיו‪ .‬רוב החומר לתאטרון נכתב על ידי יוצרים מקומיים‪ ,‬ביניהם עמנואל‬ ‫הרוסי‪ ,‬אלכסנדר פן‪ ,‬יצחק שנברג (שנהר)‪ ,‬יוסף סערוני ואברהם שלונסקי‪.‬‬ ‫מאחר שלא תמיד עלה בידי הסופרים המקומיים לספק את כל צורכי‬ ‫התאטרון‪ ,‬נזקק "המטאטא" לא אחת לייבא חומר שהוצג קודם לכן בבמות‬ ‫סאטיריות בחוץ־לארץ‪ .‬בעת שפנה גוריאצ'קוב לאלתרמן היתה המצוקה‬ ‫חריפה במיוחד‪ :‬עמנואל הרוסי‪ ,‬שהיה ממקימי המטאטא וכתב את רוב החומר‪,‬‬ ‫נקלע אז ליריבות קשה עם חבריו בשל החלטתה של הוועדה האמנותית‬ ‫ולמנותו למחזאי ולבמאי הבית‬ ‫לצרף לשורותיו את יצחק נוז'יק (נ' יצחקי) ַ‬ ‫של התאטרון‪ .‬נוז'יק היה איש מקצוע רב־מוניטין‪ ,‬לאחר שבמשך שנים עמד‬ ‫בראש התאטרון הסאטירי עזאזל בוורשה‪ ,‬שהיה מאז ומתמיד מודל החיקוי‬ ‫של המטאטא‪ .‬הרוסי התנגד נמרצות למהלך זה והודיע על הפסקת כתיבתו‪.‬‬ ‫התאטרון נקלע אז לבעיה — אמנם נוז'יק הבטיח לכתוב את המערכונים‪ ,‬אך מי‬ ‫[ ‪] 143‬‬

‫אלתרמן‬

‫יכתוב מעתה את הפזמונים? חברי הוועדה האמנותית ועמם גוריאצ'קוב היו אז‬ ‫בבחינת שש נפשות המחפשות מחבר — והפור נפל על נתן אלתרמן‪.‬‬ ‫אף על פי שאלתרמן היה חסר ניסיון לחלוטין בתחום זה‪ ,‬המדיום עצמו לא‬ ‫היה זר לו‪ .‬כנער בגימנסיה ביקר לא אחת עם חבריו בהצגות הקומקום שנהנה‬ ‫מפופולריות עצומה בקרב היישוב‪ .‬גם הפזמונים שהושמעו על במת הקומקום‬ ‫עברו אז מפה לאוזן‪ ,‬כמה מהם היו ללהיטים‪ .‬אולם ההזדמנות להיחשף אל‬ ‫הז'אנר הזה ניתנה לו בזמן שהותו בצרפת‪ ,‬בעיקר בפריז‪ :‬שם‪ ,‬בפריז‪ ,‬שנסע‬ ‫אליה כדי להכשיר עצמו ללימודים במדעי הטבע‪ ,‬הרבה אלתרמן לבקר עם‬ ‫חברו חיים גמזו במועדונים ובקברטים‪ ,‬ובהם למד להכיר את ה"שנסון"‪ ,‬אותו‬ ‫שיר זמר קל וקליט שהיה מלוּ וה בלחן ערב לאוזן‪ ,‬שהיה למוצר אהוב‪ ,‬נפוץ‬ ‫ומשוכלל מאין כמוהו בתרבות הצרפתית‪ .‬מלבד זה לא יכול היה אלתרמן‬ ‫להרשות לעצמו בשלב זה של חייו להיות בררן יתר על המידה‪ :‬הוא היה אז רק‬ ‫בן ‪ ,23‬ומאז נטש את החקלאות הבין היטב כי כדי שיוכל להתפרנס מכתיבה‬ ‫עליו להיענות לכל הצעה‪ .‬וכשבאה הצעה מתאטרון כמו המטאטא‪ ,‬שכבר קנה‬ ‫לו מוניטין בקרב ציבור שוחרי התאטרון‪ ,‬ובייחוד כשהיוזם היה מנהל התאטרון‬ ‫עצמו — לא ראה כל סיבה שבעולם שלא להיענות לה‪ .‬ומיד‪ .‬היה בזה משום‬ ‫הימור‪ ,‬אך הוא ידע היטב שההימור יעלה יפה‪.‬‬ ‫הצגת הבכורה של התוכנית "אהבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אהבה" — התוכנית הראשונה‬ ‫שאלתרמן היה שותף לה — נערכה בבית המכבי ב־‪ 16‬בינואר ‪ .1934‬תוכנית זו‬ ‫של המטאטא‪ ,‬ה־‪ 33‬במספר‪ ,‬היתה בנויה על שילוב של מערכונים ופזמונים‪:‬‬ ‫נוז'יק‪ ,‬שהיה במאי ההצגה‪ ,‬כתב את המערכונים‪ ,‬ואת הפזמונים‪ ,‬את כל‬ ‫הפזמונים‪ ,‬כתב אלתרמן‪ .‬אלתרמן היה גם האיש שתרגם לעברית את הטקסטים‬ ‫של נוז'יק‪ ,‬שידע רק יידיש; הוא אף נעתר לבקשת התאטרון שלא לציין זאת‬ ‫בתוכנייה‪ ,‬שכן לא היה זה נאה להצהיר ברבים שבמאי הבית של המטאטא אינו‬ ‫שולט כלל בעברית‪ .‬מי ששימש מנהל מוזיקלי של ההצגה היה משה וילנסקי‪,‬‬ ‫שהצטרף לתאטרון המטאטא ב־‪ ,1932‬זמן לא רב לאחר שעלה לארץ‪ .‬אלתרמן‬ ‫כתב את המילים‪ ,‬וילנסקי חיבר את הלחן‪ ,‬והוא שהדריך את הזמרים לשיר וגם‬ ‫ליווה אותם בפסנתר‪ .‬מן הרגע הראשון של היכרותם ידע וילנסקי להעריך את‬ ‫כתיבתו של אלתרמן ונהנה להלחין את שיריו‪ .‬הוא חש שלשירים אלה יש ניחוח‬ ‫מיוחד‪ .‬הוא ראה בהם אתגר והוא חיבר את המוזיקה מתוך התלהבות‪ .‬כנגד‬ ‫זה לא אהב כלל את העצות וההנחיות שאלתרמן העביר אליו מדי פעם כיצד‬ ‫להלחין את שיריו‪ .‬אמנם הוא הקשיב בנימוס לכל עצותיו והגיגיו‪ ,‬אך לבסוף‬ ‫עשה את מה שנראה לו‪ .‬ברוב המקרים היה אלתרמן מרוצה מן התוצאה‪58.‬‬ ‫[ ‪] 144‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫כשעלה המסך על "אהבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אהבה!" התייצב הקונפרנסיֶ ה על הבמה‪,‬‬ ‫ואמר‪" :‬קהל נכבד‪ .‬כפי שאתם רואים מתוך הפרולוג‪ ,‬רוצים אנו‪ ,‬המטאטא‪,‬‬ ‫להציג לפניכם הערב מחזה על אהבה אמתית‪ ,‬טהורה‪ ,‬לבבית‪ ,‬האנשים‬ ‫אוהבים זה את זה מטבעם מקרב לב [‪ ]...‬העולם כולו בוער בשלהבת אהבה‬ ‫אנושית!" ואז פרצה מתוך הקהל בחורה שקראה‪" :‬שקר וכזב‪ ,‬לא היה ולא‬ ‫נברא! לא היו דברים מעולם!" ברוב אדיבותו הזמין הקונפרנסיֶ ה את הבחורה‬ ‫אל הבמה‪ ,‬והשניים ניהלו ביניהם ויכוח‪" :‬אהבה אמתית? טהורה? לבבית?" —‬ ‫שאלה הבחורה — "אצל מי? איפה? באיזה מקום?" והקונפרנסיֶ ה השיב לה‪:‬‬ ‫"אצלנו בארץ ישראל"‪ .‬האומנם? בתמונה השלישית בתוכנית‪ ,‬המערכון "חדר‬ ‫להשכיר"‪ ,‬עלה על הבמה עולה חדש שזה עתה הגיע לארץ כמעפיל‪ .‬לעולה‬ ‫אין מקום לגור בו‪ ,‬ולכן הוא יוצא העירה כדי לשכור לעצמו חדר‪ .‬אלא שבעלת‬ ‫הבית שאליה הוא פונה‪ ,‬המדברת גבוהה־גבוהה על אהבת ישראל‪ ,‬אינה חדלה‬ ‫להתעמר בעולים החדשים המתדפקים על פתח ביתה‪ .‬בעת ראיון הקבלה נוכח‬ ‫העולה לדעת‪ ,‬לתדהמתו‪ ,‬כי בעלת הבית מגלה חמלה רבה יותר כלפי החתול‬ ‫שלה מאשר כלפיו‪ ,‬אף על פי שנותר ללא קורת גג‪.‬‬ ‫עוד שבעה פרקים היו בהצגה‪ ,‬כמה מהם עסקו באהבה מזוויות שונות‬ ‫ולכמה מהם לא היתה כלל נגיעה לנושא‪ .‬אלתרמן עצמו תרם שיר אהבה בשם‬ ‫"אוהב ומבטיח" שהוצמד למערכון בשם זה שאותו חיבר נוז'יק‪ .‬במערכון‬ ‫הופיע ג'נטלמן אנגלי שתמרן בין שתי נשים מקומיות — האחת התייצבה כמי‬ ‫שמייצגת את היישוב והאחרת ייצגה את ערביי הארץ‪ ,‬וכל אחת מהן תובעת את‬ ‫"חאפ"‪ ,‬שפירושו "לחטוף"‪ ,‬המשך‬ ‫ּ‬ ‫נאמנותו‪ .‬הוא חיבר גם שיר סיום להצגה בשם‬ ‫למערכון של נוז'יק על הבהלה לקניית מגרשים שפקדה את תל אביב בעקבות‬ ‫גלי העלייה שהגיעו לארץ‪ 59.‬אולם מה שכבש את הלבבות באותו ערב היה‬ ‫דווקא "פזמון השליח"‪ ,‬שהשתלב בתמונה השישית של ההצגה‪" ,‬ולמלשינים‬ ‫אין תקווה"‪ .‬את המוזיקה חיבר כמובן וילנסקי‪ ,‬ומי שביצע את השיר היה יעקב‬ ‫טימן‪ ,‬מן השחקנים המובילים של התאטרון‪ .‬היענות הקהל היתה נפלאה‪ .‬בתל‬ ‫אביב נוסדה אז חברה לסידור משלוחים דחופים‪ ,‬כמו מכתבים או פרחים‪ ,‬וזה‬ ‫היה הרקע לפזמון‪ 60.‬כבר בשורות הראשונות הפתיע אלתרמן את הקהל בהומור‬ ‫שלו‪ ,‬בקלילות של השיר‪ ,‬בחריזה הווירטואוזית ובלהטוטים הלשוניים שבלטו‬ ‫בעיקר בפזמון החוזר‪" :‬אוֹ ְמ ִרים ִלי — ּבוֹ א‪ֲ /,‬אנִ י ְּכ ָבר ּפֹה!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים — ַל ָ ּים‪ֲ /,‬אנִ י‬ ‫ְּכ ָבר ׁ ָשם!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים ַל ְחטֹף‪ֲ /,‬אנִ י חוֹ ֵטף!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים ִל ְסחֹב‪ֲ /,‬אנִ י סוֹ ֵחב!" החידודים‬ ‫וההמצאות הלשוניות הוסיפו וגברו בהמשך השיר‪" :‬אוֹ ְמ ִרים ָח ׁשוּב‪ֲ /,‬אנִ י נֶ ְח ׁ ָשב!‪/‬‬ ‫אוֹ ְמ ִרים נָ חוּ ץ‪ֲ /,‬אנִ י נֶ ְח ָצץ!‪ ]...[ /‬אוֹ ְמ ִרים דָּ רוּ ׁש‪ֲ /,‬אנִ י נִ ְד ָר ׁש!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים — חוּ ׁש‪,‬‬ ‫[ ‪] 145‬‬

‫אלתרמן‬

‫יך ָל ׁשוּב!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים ָלעוּ ף‪ָ /,‬צ ִר ְ‬ ‫חוּ ׁש‪ֲ /,‬אנִ י ֻח ׁ ְש ָח ׁש!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים ָל ׁשוּב‪ָ /,‬צ ִר ְ‬ ‫יך ָלעוּ ף!‪/‬‬ ‫יח ֲאנִ י!‪ "..‬בתוך כך סיפר השליח על התיירות המחזרות אחריו‪ ,‬דיבר‬ ‫ִּכי ׁ ָש ִל ַ‬ ‫בלגלוג על ראש העיר מאיר דיזנגוף‪ ,‬זרק עקיצה לעבר הנְ ציב העליון ולבסוף‬ ‫העיר משהו ביחס לתל אביב‪ ,‬עיר ה"פרוספריטי"‪ .‬פעם אחר פעם חזר טימן על‬ ‫הפזמון החוזר‪" :‬אוֹ ְמ ִרים ִלי — ּבוֹ א‪ֲ /,‬אנִ י ְּכ ָבר ּפֹה!‪ /‬אוֹ ְמ ִרים — ַל ָ ּים‪ֲ /,‬אנִ י ְּכ ָבר‬ ‫ׁ ָשם!" — וכולי‪ .‬לא חלף זמן רב ו"פזמון השליח" היה ללהיט‪.‬‬ ‫אלתרמן נעשה לא רק לחביב הקהל‪ ,‬הוא נעשה לחביב הלהקה‪ .‬רוב שחקני‬ ‫המטאטא — יעקב טימן‪ ,‬שמואל רודנסקי‪ ,‬יוסף גולנד‪ ,‬משה חורגל‪ ,‬בצלאל‬ ‫לונדון‪ ,‬עלינה סטרניצקה — היו בשנות השלושים לחייהם‪ ,‬והנה נקרה על דרכם‬ ‫בחור שהיה צעיר מהם בעשר שנים לערך‪ ,‬ואשר גילה כישרון עצום ומיומנות‬ ‫בלתי רגילה בחיבור פזמונים שהתאימו בדיוק לצרכים של התאטרון‪ .‬אלתרמן‬ ‫היה זריז מאוד‪ ,‬הכול בא לו בקלות‪ ,‬הוא גם גילה גמישות רבה כלפי הדרישות‬ ‫שהועמדו בפניו‪ :‬אמנם ברוב המקרים הציע פזמונים שהיו המצאה שלו מראש‬ ‫ועד סוף‪ ,‬אולם כשנתבקש לכתוב פזמון על בסיס מערכון שכבר היה קיים או‬ ‫להתאים עצמו לנושא המופע נעתר לכך תמיד ברצון‪ .‬הוא היה גם שותף מלא‬ ‫לעבודת הלהקה‪ .‬כשהגיע ובידו פזמון חדש התעקש לקרוא אותו בקול רם בפני‬ ‫השחקנים שעתידים היו לבצע אותו‪ ,‬וכמובן בפני המלחין‪ ,‬משה וילנסקי‪ .‬הוא‬ ‫גם הקפיד להיות נוכח בחזרות‪ ,‬וכשנדרש לעשות תיקונים היה נענה ברצון‬ ‫ומתקן פעם ופעמיים ושלוש‪ .‬בעיקר השתדל ללטש את הפזמון תוך כדי הקפדה‬ ‫על הצד הפונטי שלו‪ ,‬זאת כדי שהמבצע יוכל להגות כל מילה ומילה בצורה‬ ‫ברורה ככל האפשר‪ ,‬שתובן לכול‪ .‬הוא נתן למשל את דעתו לכך ששום פסוק‬ ‫לא יתחיל באות שבה נסתיים הפסוק הקודם‪ ,‬דבר שעלול היה להכביד על‬ ‫המבצע והמאזין גם יחד‪ .‬אלתרמן התאים את עצמו ללוח הזמנים של הלהקה‪,‬‬ ‫ששאפה תמיד לספק חומר אקטואלי‪ ,‬ולכן נזקקה לא אחת לפזמון חדש ממש‬ ‫סמוך להצגת הבכורה‪ .‬מבחינתו לא היה בזה שום קושי‪ ,‬והוא סיפק במועד את‬ ‫הפזמון המבוקש‪61.‬‬ ‫התוכנית "אהבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אהבה!" נחלה הצלחה רבה‪ ,‬והיא הוצגה עשרות‬ ‫פעמים בתל אביב ומחוצה לה‪ ,‬עד ‪ 3‬באפריל ‪ .1934‬בסופו של אותו החודש‪,‬‬ ‫ב־‪ 28‬באפריל‪ ,‬הועלתה התוכנית הבאה של המטאטא‪" ,‬שניים אוחזים‪"...‬‬ ‫שתוארה בתוכניית ההצגה כ"רומאן הרפתקאות טרגי־קומי ב־‪ 9‬תמונות"‪.‬‬ ‫הפעם בחר התאטרון להציג קומדיה קלילה מאת יצחק נוז'יק‪ ,‬ובה סופר על‬ ‫חלוץ שבקשתו להשיג רישיון עלייה לארץ (סרטיפיקט) נדחתה‪ .‬כדי להתגבר‬ ‫על המכשלה החליט הצעיר להתחפש לאישה ולהצטרף לחלוץ אחר‪ ,‬שהיה בר‬ ‫[ ‪] 146‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫מזל והחזיק בידו סרטיפיקט‪ .‬הופעתם של שני החלוצים בזהות מושאלת‪ ,‬זו של‬ ‫בעל ואישה‪ ,‬יצרה רצף של מצבים קומיים‪ ,‬אבל היא גם האירה את המצוקה‬ ‫שבה היה נתון היישוב מתוקף ההגבלות שהטילו הבריטים על מכסות העלייה‪.‬‬ ‫אלתרמן תרם לתוכנית שיר אהבה קליל‪ ,‬בדחני‪ ,‬חף מכל מטען פוליטי‪ ,‬שנסב‬ ‫סביב המצב האבסורדי שנקלעו אליו בני הזוג‪ .‬כנגד זה כללה התוכנית שיר‬ ‫אהבה נוסף משלו — "דואט אנגלי־ערבי" — שהיה פוליטי במובהק‪ .‬הוא ביקר‬ ‫בו את החיזור של האנגלים אחר הערבים‪ ,‬שבו ראה היישוב את שורש הרע בכל‬ ‫"ה ּׁ ָשנִ ים ֵהן טוֹ בוֹ ת‪/,‬‬ ‫מה שנוגע להגבלות שהוטלו על העלייה‪ .‬האנגלי אומר‪ַ :‬‬ ‫לֹא ָצ ִר ְ‬ ‫יך ַל ֲעבֹד‪ /.‬מוּ ְס ָט ָפה‪ ,‬מוּ ְס ָט ָפה‪ְ /,‬מנָ ת ֶח ְל ֵקנוּ יָ ָפה!‪ /‬זֶ ה נָ ִעים‪ִ ,‬איט ִאיז גּ וּ ד‪/,‬‬ ‫"ב ַל ִדי‪,‬‬ ‫ֵאין ּפֹה ַאף ֳאנִ ָ ּיה‪ּ /.‬בוֹ א נֵ ֵצא ְּב ִר ּקוּ ד —‪ִ /‬פינִ ׁיש ֲע ִל ָ ּיה!" והערבי משיב לו‪ַּ :‬‬ ‫ַּב ַל ִדי‪ִ /,‬מי עוֹ ד ּפֹה ִמ ְּל ַבדִּ י‪ַ /...‬רק ֲאנִ י וְ ַא ָּתה‪ָ /‬לנוּ ֵאין ֲעבוֹ ָדה!‪ִ /‬מ ָּס ִביב יוֹ ם ָּב ִהיר‪/,‬‬ ‫ַּב ָּנ ָמל ֵאין ַאף ִא ׁיש‪ַ /.‬א ְל ַל ּה ַּכ ִּביר‪ַ ,‬א ְל ָלה ַּכ ִּביר‪ֲ /,‬ע ִל ָ ּיה ָמ ִפ ׁיש!" בסיום השיר שרים‬ ‫"אין יַ הוּ ד‪ֵ ,‬אין יַ הוּ ד‪ִ ׁ /,‬ש ֲעמוּ ם ַעד ָלמוּ ת!‪ֲ /‬ע ִל ָ ּיה ֵהי ֲע ִל ָ ּיה‪ָ /,‬ל ְך נַ ְפ ׁ ֵשנוּ‬ ‫שניהם‪ֵ :‬‬ ‫הוֹ ִמ ָ ּיה"‪ .‬בכתיבתו של פזמון זה נעשה אלתרמן באחת שותף פעיל ואפילו בוטה‬ ‫לקו האנטי־בריטי‪ ,‬שהיה לאחד מתווי הזיהוי הידועים של המטאטא‪ ,‬ואשר‬ ‫בגינו נקלע התאטרון לא אחת לעימות עם הצנזורה‪62.‬‬ ‫"פרוספריטי" שמה‪ ,‬הועלתה‬ ‫ֶּ‬ ‫התוכנית השלישית שאלתרמן השתתף בה‪,‬‬ ‫בהצגת בכורה ב־‪ 28‬באוגוסט‪ ,‬לא עוד בבית המכבי‪ ,‬אלא בבית העם בתל‬ ‫אביב‪ ,‬שהיה לאולם הקבע של התאטרון‪" .‬פרוספריטי" )‪ ,)prosperity‬שפירושו‬ ‫באנגלית "שגשוג"‪ ,‬היה מושג שבא לציין את הפריחה הכלכלית של היישוב‬ ‫במחצית הראשונה של שנות השלושים‪ ,‬כפי שזו התבטאה ברכישת קרקעות‪,‬‬ ‫בתנופת בנייה‪ ,‬בהתפתחות התעשייה‪ ,‬בקיומם של ירידים בין־לאומיים ועוד‪.‬‬ ‫שיר הפתיחה של התוכנית‪ ,‬שבוצע על ידי הזמר יוסף גולנד‪ ,‬היה מפגן מרהיב‬ ‫יטי")‪ ,‬ובו לגלג‬ ‫יטי‪ ,‬סוֹ ֵח ִר ִ‬ ‫יטי‪ /‬מוֹ ֵכ ִר ִ‬ ‫יטי‪ְ ּ ,‬פרוֹ ְס ּ ֶפ ִר ִ‬ ‫("פרוֹ ְס ּ ֶפ ִר ִ‬ ‫של משחקי לשון ּ ְ‬ ‫אלתרמן על עצם השימוש במושג‪ ,‬שבלט בזרותו‪ ,‬ועוד יותר מזה על מה שמושג‬ ‫זה בא לייצג — הריצה אחרי רווחים וכסף שהיתה לנורמה רווחת בארץ‪ ,‬בעיקר‬ ‫בתל אביב‪ .‬שירים אחרים הלעיגו על נושאים אחרים — המפלגות ביישוב ("אה‪,‬‬ ‫ציונה")‪ ,‬הממשל הבריטי ("ג'וני אבא! ג'וני אמא!")‪ ,‬ואפילו השיר "אסקימו"‪,‬‬ ‫"כי ַא ְר ֵצנוּ ִהיא‬ ‫שהיה לכאורה שיר של קיץ‪ ,‬לא היה נקי מרמזים לענייני השעה‪ִּ :‬‬ ‫ּבוֹ ֶע ֶרת‪ /‬וְ ָה ֶא ְס ִקימוֹ ָק ִריר‪ַ /,‬אל ִּת ׁ ְש ַאל ַמה ּזֹאת אוֹ ֶמ ֶרת‪ /,‬זֹאת יוֹ ַד ַעת ָּכל ָה ִעיר‪"...‬‬ ‫ובמה בערה הארץ? במחלוקת על עבודה עברית‪ ,‬ביריבות בין המפלגות‪ ,‬בוויכוח‬ ‫על הקמת מועצה מחוקקת‪ ,‬באלימות הערבית כלפי היהודים‪ .‬אלא שהאסקימו‪,‬‬ ‫שמחירו "רבע גרוש"‪ ,‬לא הוא שיעשה את המלאכה — מה שצריך הוא אומץ לב‪,‬‬ ‫[ ‪] 147‬‬

‫אלתרמן‬

‫קצת מצפון‪ ,‬מוח חושב‪ ,‬פרלמנט שמקבל החלטות‪ ,‬ולפעמים אפילו מקל‪ ,‬כמו‬ ‫למשל ביחסים שבין יהודים לערבים‪" :‬זֶ ה לֹא ְכלוּ ם‪ ,‬יְ ִד ִידי‪ /,‬זֶ הוּ ֶק ַרח ְמ ָלאכוּ ִתי‪/,‬‬ ‫זֹאת אוֹ ֶמ ֶרת ׁ ֶשדָּ רוּ ׁש‪ָ /‬מה? ַמ ֵ ּקל ְּב ֶר ַבע ְ ּגרוּ ׁש!"‪63‬‬ ‫את שנת עבודתו הראשונה כפזמונאי הבית של המטאטא‪ ,‬שבה התגלה‬ ‫ככותב פורה ומוכשר מאין כמוהו‪ ,‬חתם אלתרמן בתוכנית הל"ו של הלהקה‪,‬‬ ‫"הכל בסדר"‪ ,‬שהועלתה בהצגת בכורה ב־‪ 18‬בדצמבר ‪ .1934‬הפעם חבר‬ ‫למחבר אחר — הלל אביחנן (מקודם ברגמן)‪ .‬ברגמן־אביחנן עלה לארץ מפולין‬ ‫ב־‪ ,1925‬בדיוק בשנה שבה עלו הוריו של אלתרמן‪ .‬הוא נמנה עם מייסדי‬ ‫הסטודיה הדרמטית העברית בקייב‪ ,‬בארץ הצטרף תחילה לקומקום ואחר כך‬ ‫היה שותף להקמת המטאטא‪ .‬מאז ייסוד התאטרון כתב בהזדמנויות שונות‬ ‫מערכונים ופזמונים‪ ,‬לעתים גם עלה על הבמה‪ ,‬אך "הכל בסדר" היתה התוכנית‬ ‫הראשונה שחוברה על ידיו בשלמותה‪ .‬אביחנן בנה את התוכנית כ"טראגי־‬ ‫כל־בו־באחד־עשר פרקים"‪ ,‬כשכל פרק ממוקם במקום אחר בעיר או באחד‬ ‫ממוסדותיה‪ :‬עיריית תל אביב‪ ,‬אתר בנייה‪ ,‬המחלקה הטכנית‪ ,‬משרד עורכי דין‪,‬‬ ‫המשטרה‪ ,‬הרחוב‪ ,‬בית המשפט ולבסוף בחזרה אל בית העירייה‪ .‬המתווה היה‬ ‫של אביחנן‪ ,‬אך הוא תאם לגמרי את סדר היום של אלתרמן‪ ,‬שמאז שובו לארץ‬ ‫כמשוררה של תל אביב — ברשימות שבפרוזה‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫מצרפת ביסס עצמו אט־אט‬ ‫ב"סקיצות תל־אביביות" ולאחרונה אף בפזמונים‪ .‬גם שיר הסיום של התוכנית‪,‬‬ ‫"ב ִע ֵירנוּ יוֹ ם וָ ַליִ ל‪ /‬וְ ַח ִ ּגים —‪ְּ /‬ב ֵס ֶדר!‪ֶ /‬אזְ ָר ֵחינוּ‬ ‫"הכל בסדר"‪ ,‬הוקדש לתל אביב‪ְּ :‬‬ ‫י־ה ַחיִ ל‪ִ /‬מ ׁ ְש ַּת ְ ּג ִעים‪ְּ /‬ב ֵס ֶדר!‪ֲ /‬עבוֹ ָדה ָס ִביב ּפוֹ ֶר ֶצת‪ְּ /,‬בנֵ ה וּ ְסלֹל —‪ְּ /‬ב ֵס ֶדר!‪ָּ /‬כל‬ ‫ְּבנֵ ַ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫דָּ ָבר ָהפוּ ך ְּב ֶע ֶצם‪ַ /,‬אך ַה ּכֹל‪ְּ /‬ב ֵס ֶדר!"‬ ‫חריג מכלל הפזמונים שהושרו על ידי הלהקה היה השיר "ילדי הפקר"‪,‬‬ ‫ששיקף את הפנים האחרות של תל אביב — שהיתה עיר לא רק של בנייה ושל‬ ‫שגשוג אלא גם עיר שהצטברו בה‪ ,‬על רקע ההגירה הגדולה‪ ,‬שוליים של דלות‪,‬‬ ‫מחסור ועזובה‪ 64.‬היה זה שיר רווי עצב וטעון מתח‪ ,‬שבו נשמע קול המחאה‬ ‫של ילדי רחוב עניים שהתקבצו אל מרכזה השוקק של העיר‪ ,‬כמה מהם פיצחו‬ ‫גרעינים בקרנות רחוב‪ ,‬כמה מהם עסקו במכירת אסקימו‪ ,‬שרוכי נעליים או‬ ‫עיתונים ויתרם הסתובבו באפס מעשה‪ .‬את "ילדי הפקר" כתב אלתרמן בהשראת‬ ‫סרט רוסי בשם זה שהוקרן אז בתל אביב — בתי השיר היו למעשה עיבוד של‬ ‫השיר שהושמע בסרט‪ ,‬ואילו הפזמון החוזר הותאם למנגינת שיר גנבים יהודי‬ ‫לש ֵוּבין ַא ְר ַּבע‪ּ /‬בוֹ ֲע ִרים ּ ָפנָ ִסים‪/.‬‬ ‫"בין ׁ ָש ׁ‬ ‫("מיין טאטע איז א סמארעוזניק")‪ֵּ :‬‬ ‫ְ‬ ‫י־ב ִל ַ ּי ַעל ִה ֵּננוּ ‪ַ /,‬אך ְל ִמי זֶ ה ִא ְכ ּ ַפת?‪/‬‬ ‫ֹאשנוּ ָלשִׂ ים‪ְּ /.‬בנֵ ְּ‬ ‫ֵאין ָמקוֹ ם ׁ ֶשנּ וּ ַכל ּבוֹ ‪ֶ /‬את ר ׁ ֵ‬ ‫"ח ִצי ְ ּגרוּ ׁש‬ ‫ילנוּ ‪ֵ /‬אין ַאף ִא ָּמא ַא ַחת‪ "...‬הפזמון החוזר היה כדלהלן‪ֲ :‬‬ ‫ָּבעוֹ ָלם ִּב ׁ ְש ִב ֵ‬ ‫[ ‪] 148‬‬

‫תולחתהה לכ‬

‫שְׂ רוֹ ֵכי־נַ ֲע ַליִ ם‪ /‬וּ ׁ ְשלוֹ ׁ ָשה ִמיל ִע ּתוֹ נִ ים‪ַ /.‬ה ּיוֹ ם‪ַ ,‬ה ּיוֹ ם ָּת ַק ְענוּ ַרק ֵעינַ יִ ם‪ָ /,‬מ ָחר נִ ְל ַמד‬ ‫ִל ְתק ַֹע ַס ִּכינִ ים!" וזה היה הרגע שבו צופי המטאטא שבדרך כלל התפקעו מצחוק‬ ‫או לפחות ליוו את המראות ואת הקולות בחיוך‪ ,‬הקשיבו למה שהושמע על‬ ‫הבמה בכובד ראש ובפנים מרצינות‪ ,‬הם שמו לב למילים שאותן ברר אלתרמן‬ ‫בקפידה‪ ,‬כמה מהם אפילו הזילו דמעה‪ .‬השיר "ילדי הפקר" עשה לו כנפיים‪,‬‬ ‫והוא הפך עם הזמן‪ ,‬בגין המסר החברתי שלו‪ ,‬לאחד השירים הנפוצים בקרב‬ ‫תנועות הנוער — שרו אותו בצריפי הנוער העובד‪ ,‬המחנות העולים והשומר‬ ‫הצעיר‪ ,‬וזאת בלי שמישהו בכלל זכר כי מקורו של השיר הוא בתוכנית בידור‬ ‫בשם "הכל בסדר" שהועלתה על במת המטאטא‪65.‬‬

‫[ ‪] 149‬‬

‫פרק חמישי‬

‫עוד חוזר הניגון‬ ‫(‪)1938-1935‬‬

‫א‬ ‫בבית הקפה "שלג לבנון"‪ ,‬באחד מימי האביב או הקיץ של שנת ‪ ,1934‬פגש נתן‬ ‫אלתרמן את רחל מרכוס‪ .‬רחל מרכוס עתידה היתה להיות אשתו‪.‬‬ ‫רחל מרכוס‪ ,‬שהיתה אז בת ‪ ,21‬הגיעה לארץ רק חודשים אחדים קודם לכן‪1.‬‬ ‫היא היתה ילידת העיר גרודנו‪ ,‬כיום בלרוס‪ ,‬ליד הגבול עם פולין וליטא‪ .‬בעת‬ ‫שנולדה — היינו בשנת ‪ — 1911‬השתייכה גרודנו‪ ,‬שמחצית מתושביה יהודים‪,‬‬ ‫לרוסיה הצארית‪ .‬לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה העיר לשליטתה‬ ‫של הרפובליקה העצמאית של פולין‪ .‬בגרודנו עסק דניאל מרכוס‪ ,‬אביה של‬ ‫רחל‪ ,‬במסחר בטבק‪ ,‬ואמה עבדה בחנות הקמח שהיתה בבעלות המשפחה‪.‬‬ ‫ב־‪ 1932‬החליטו הוריה‪ ,‬עם עוד שלושה אחים ואחות‪ ,‬לעלות לארץ‪ .‬הם בנו‬ ‫את ביתם בנחלה שרכשו בחדרה‪ ,‬ברחוב הגליל‪ ,‬סמוך לחורשת איקליפטוסים‬ ‫בקדמת הבית הקימה האם‪ ,‬שהיתה סוחרת ממולחת‪ ,‬חנות ל"גלנטריה‬ ‫גדולה‪ַ .‬‬ ‫ומנופקטורה"‪ ,‬ואילו האב דניאל עסק בגידול פרי ובטיפוח גן הירק בחלקת‬ ‫האדמה שהיתה צמודה לביתם‪ .‬רחל‪ ,‬הרביעית במניין ילדי משפחת מרכוס‪,‬‬ ‫הגיעה לארץ בנפרד‪ :‬לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה "תרבות" החליטה‬ ‫להישאר באירופה ולהכשיר את עצמה להיות שחקנית‪ ,‬מקצוע שאליו שאפה‬ ‫מאז היותה ילדה‪ .‬להוריה סיפרה כי היא מתכננת להכשיר את עצמה להיות‬ ‫מדריכת ספורט‪ ,‬ולכך הם נתנו ברכתם ואף העניקו לה תמיכה כספית‪ .‬היא‬ ‫נסעה מגרודנו לווינה ושם נרשמה לבית הספר הנודע למשחק שהוקם על ידי‬ ‫הבמאי היהודי־גרמני מקס ריינהרדט‪ .‬במבחן הכניסה שלה לבית הספר הדרמטי‬ ‫קראה קטע של צ'כוב ברוסית‪ ,‬והתקבלה מיד‪ .‬הלימודים בווינה נמשכו פחות‬ ‫משנתיים‪ :‬לאחר שעלה היטלר לשלטון והאנטישמיות באירופה נעשתה אלימה‬ ‫יותר‪ ,‬דרשו ממנה הוריה למהר לעזוב את וינה ולהצטרף אליהם‪ .‬בלית בררה‬ ‫נענתה רחל לדרישה‪ .‬היא עלתה לארץ בתחילת ‪ — 1934‬בחודשים הראשונים‬ ‫[ ‪] 150‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫שלאחר בואה התגוררה בבית ההורים בחדרה‪ ,‬ואחר כך יצאה אל העיר הגדולה‪,‬‬ ‫תל אביב‪ ,‬כדי למצוא לעצמה תעסוקה כשחקנית‪2.‬‬ ‫שני התאטרונים הגדולים שפעלו אז בתל אביב היו האהל והבימה‪ .‬בימיה‬ ‫הראשונים בתל אביב הלכה רחל מרכוס לראות הצגות בשני התאטרונים‪.‬‬ ‫בתאטרון האהל ראתה את הצגת "בשפל" מאת מקסים גורקי‪ ,‬בהבימה הציגו‬ ‫אז את "הלהבה הקדושה" בהשתתפות כוכבת התאטרון חנה רובינא‪ .‬מה שעשו‬ ‫בהאהל לא מצא חן בעיניה‪ ,‬הסגנון היה רוסי מדי לטעמה‪ ,‬שונה כל כך מסגנונו‬ ‫של התאטרון הגרמני שעליו חונכה בווינה‪ 3.‬לעומת זה סגנונו של תאטרון‬ ‫הבימה‪ ,‬שהיה גם הוא מחובר אל המסורת הרוסית‪ ,‬עשה עליה רושם‪ .‬לכן היא‬ ‫בחרה להגיש את מועמדותה להבימה והוזמנה לבחינת קבלה לתאטרון‪ ,‬ששכן אז‬ ‫במשכנו הזמני בשדרות רוטשילד‪ .‬מי שניהלו אז את הבימה היו מרגוט קלאוזנר‬ ‫ובעלה יהושע ברנדשטטר‪ .‬הם קיבלו אותה בסבר פנים יפות‪ ,‬תחילה קיימו ִאתה‬ ‫שיחה אישית‪ ,‬ואחר כך ביקשו ממנה לעלות על הבמה ולהציג כמה קטעים‪.‬‬ ‫מרכוס בחרה מונולוגים אחדים מן הספרות הקלסית‪ .‬תחילה העלתה קטע מתוך‬ ‫"אגמונט" של גתה‪ ,‬אחר כך בחרה בקטע מתוך "וילהלם טל" של שילר —‬ ‫ממש מאושיות הקלסיקה של התאטרון הגרמני — ולבסוף הוסיפה קטע מתוך‬ ‫המחזה "אנשים בודדים" מאת המחזאי היהודי־וינאי ארתור שניצלר‪ .‬קלאוזנר‬ ‫וברנדשטטר הגיבו באדיבות ובנימוס‪ ,‬הם אהבו את הבחירה של הקטעים מתוך‬ ‫הספרות הקלסית‪ ,‬הם גם העירו משהו על ההשפעה של האסכולה הגרמנית על‬ ‫סגנון המשחק שלה‪ .‬אך למרות השבחים החליטו שלא לקבל אותה לתאטרון‪.‬‬ ‫הרושם של מרכוס היה שהם חיפשו אז שחקנים יותר מבוגרים‪ ,‬אולי גם יותר‬ ‫מנוסים‪ ,‬ולכן סיכוייה להתקבל היו מוגבלים מלכתחילה‪.‬‬ ‫במקביל חיפשה מרכוס בעיר אנשים בתקווה שיוכלו לעזור לה למצוא מקום‬ ‫עבודה‪ .‬אחת מהם היתה שולמית בת־דורי (גוטגלד)‪ ,‬שאותה פגשה בשעתה‬ ‫בבית הספר של ריינהרדט‪ .‬שולמית בת־דורי היתה מבוגרת מרחל מרכוס וּ ותיקה‬ ‫ממנה בארץ — היא עלתה ב־‪ ,1923‬התיישבה בקיבוץ משמר העמק‪ ,‬ומאז החלה‬ ‫לעסוק בתאטרון‪ .‬בפרקי זמן שונים יצאה מן הארץ להשתלמויות בחוץ־לארץ‪,‬‬ ‫וכך הגיעה לווינה‪ ,‬לסמינר על שם ריינהרדט‪ ,‬שם השתלמה בבימוי‪ .‬בת־דורי‬ ‫חילקה את זמנה בין הקיבוץ לתל אביב והיתה מעוֹ רה בחיי התאטרון בעיר‬ ‫הגדולה‪ .‬במשך תקופה מסוימת אף שיחקה בתאטרון המטאטא‪ .‬היא הציעה‬ ‫למרכוס לבוא אתה ל"קפה האמנים" כדי לפגוש שם סופרים ושחקנים‪ ,‬אולי‬ ‫יתמזל מזלה לפגוש שם מישהו שיוכל להציע לה תפקיד באחד התאטרונים‪ .‬כך‬ ‫הגיעה רחל מרכוס בפעם הראשונה‪ ,‬בחברתה של בת־דורי‪ ,‬לקפה "שלג לבנון"‪.‬‬ ‫[ ‪] 151‬‬

‫אלתרמן‬

‫ושם‪ ,‬בלב הבוהמה של תל אביב‪ ,‬בין השחקנים‪ ,‬הסופרים והעיתונאים‪ ,‬פגשה‬ ‫את נתן אלתרמן‪" .‬תראי" — אמרה לה שולמית בת־דורי‪ ,‬כשהיא מצביעה לעבר‬ ‫בחור צעיר ומתולתל‪ ,‬שישב מעשן מול כוסית מרוקנת‪" ,‬זהו האריך קסטנר‬ ‫שלנו‪ "...‬אלתרמן עשה עליה רושם מידי‪ :‬הוא היה לבוש בבגדים מרושלים‪,‬‬ ‫קצת גדולים עליו‪ ,‬החולצה היתה פתוחה‪ ,‬העניבה היתה רחבה מדי ונטתה‬ ‫הצדה‪ .‬ראשו היה מלא תלתלים‪ ,‬הסירוק היה משונה‪ ,‬לא גמור‪ .‬הוא הזכיר לה‬ ‫סטודנט רוסי מן העבר‪ .‬כשהכירה אותו יותר גילתה את הקסם האישי הבלתי‬ ‫רגיל שלו‪ ,‬היא גם ראתה איך אלה שסביבו היו הולכים אחריו‪ ,‬מחפשים את‬ ‫קרבתו‪ .‬נכון‪ ,‬הוא לא היה יפה כמו אלכסנדר פן‪ ,‬שנמנה גם הוא עם יושבי‬ ‫בית הקפה‪ ,‬הגבר שנשים התייחסו אליו כאל אליל‪ .‬אך דווקא אלתרמן הוא‬ ‫זה שמשך את תשומת לבה‪ .‬הוא נראה לה כבוהמיין במובן הטהור של המילה‪,‬‬ ‫טרובדור של ימי הביניים‪ ,‬מעין מינסטרל יהודי‪ .‬לרגעים נדמה היה לה שיש בו‪,‬‬ ‫בנתן‪ ,‬משהו פלאי‪.‬‬ ‫רחל אזרה עוז ופנתה אל אלתרמן בבקשה שיכתוב לה שירים או פזמונים‬ ‫לערב מקרא ודקלום שתכננה‪ .‬היא התנסתה בערבים מן הסוג הזה עוד ברוסיה‪,‬‬ ‫בטרם נסעה ללימודים בווינה‪ .‬כך החלה ההיכרות ביניהם‪ .‬אלתרמן היה אז‬ ‫במשבר קשה בשל כישלון יחסיו עם עבריה שושני‪ ,‬שדחתה אותו ובלמה‬ ‫כל ניסיון לחדש את הקשר ביניהם‪ .‬לנגד עיניו היתה כל העת דמותה היפה‬ ‫והמלנכולית של עבריה‪ ,‬שככל שרחק ממנה יותר כן נראתה לו יותר ויותר‬ ‫מיוחדת ומושכת‪ ,‬אך גם בלתי מושגת‪ .‬רחל היתה שונה מעבריה באופן קיצוני‪:‬‬ ‫היא היתה אישה בעלת פנים יפות‪ ,‬עגלגלה מעט‪ ,‬היא בלטה כבעלת מזג חם‪,‬‬ ‫אפילו פראי‪ ,‬היתה צחקנית ומלאת חיים‪ .‬רחל הקרינה חום ואהבה‪ ,‬וכדרכן‬ ‫של שחקניות דיברה בלהט‪ ,‬בקול רם‪ ,‬שפת הגוף שלה היתה גלויה ומוחצנת‪.‬‬ ‫אלתרמן היה קצת נבוך מן העליזות הבוטה שלה‪ ,‬מן הרעש שהיתה מייצרת‪ .‬הוא‬ ‫חשב על עבריה השקטה‪ ,‬הבלומה‪ ,‬המעונה‪ ,‬זו ששמרה ממנו מרחק‪ ,‬שמעולם‬ ‫לא נתנה לו להתקרב אליה באמת‪ .‬כשהתחיל לצאת עם רחל מרכוס לא היסס‬ ‫אלתרמן לספר לה על עבריה‪ ,‬הוא דיבר ִאתה על הקשר האינטימי שהיה ביניהם‬ ‫ושהסתיים בלא כלום‪ .‬אך הסיפור הזה לא הפריע לרחל‪ ,‬היא לא הופתעה מכך‬ ‫שלאלתרמן היתה מישהי לפניה‪ ,‬היא בוודאי לא ראתה בזה מכשול לזוגיות‬ ‫שהחלה להתרקם ביניהם‪ .‬הם המשיכו להיפגש ב"שלג לבנון"‪ ,‬ובעיקר אהבו‬ ‫ללכת יחד להצגות ולסרטים‪ .‬אלתרמן לא היסס גם להזמין את רחל לבוא לבית‬ ‫הוריו שהיה במרחק פסיעות אחדות מבית הקפה‪ .‬בלה ויצחק אלתרמן קיבלו‬ ‫את רחל בסבר פנים יפות — היא היתה בחורה נאה למראה‪ ,‬בעלת מזג נעים‪,‬‬ ‫[ ‪] 152‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫מבית טוב‪ ,‬מה גם שנתן שלהם נראה נינוח ועליז למדי בחברתה‪ .‬שמא באמת‬ ‫עלה בידה לחלץ אותו ממצב הרוח הדיכאוני שבו היה שרוי מפעם לפעם מאז‬ ‫הפרשה עם עבריה‪ .‬העובדה שהיתה שחקנית תאטרון כלל לא הטרידה אותם‪.‬‬ ‫לכן נעשתה רחל מרכוס לאורחת רצויה ואפילו אהובה בביתם של האלתרמנים‪.‬‬ ‫במשפחת מרכוס‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬היתה התגובה פחות נלהבת‪ :‬האם סוניה אמנם לא‬ ‫היתה אישה משכילה‪ ,‬אך היתה לה חוכמת חיים‪ ,‬ונדמה היה לה שהיא רואה את‬ ‫הנולד‪ .‬היא אמרה לרחל כך‪" :‬אל תינשאי למשורר‪ .‬תקראי את יומניה של אשת‬ ‫טולסטוי‪ .‬וזה יפחיד אותך‪ .‬תדעי מה מחכה לך"‪ .‬ועוד אמרה‪" :‬אם תינשאי לו‬ ‫חייך יהיו רצופי סבל"‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן ורחל מרכוס נישאו בתחילת ‪ ,1935‬סמוך לחתונתם של מרדכי‬ ‫עובדיהו והניה זיסלה‪ .‬השניים העמידו חופה במשרדי הרבנות שברחוב יבנה‬ ‫בנוכחות שני עדים וקומץ בני משפחה‪ .‬לא נערכה מסיבת חתונה‪ .‬ההיכרות‬ ‫שקדמה לנישואין היתה קצרה למדי‪ ,‬החתונה היתה חפוזה‪ ,‬ומיד החלו להתרוצץ‬ ‫שמועות שרחל בהיריון‪ .‬אך התברר שרחל לא היתה בהיריון‪ .‬אחרי החתונה‬ ‫עזב אלתרמן את בית הוריו‪ ,‬שם התגורר מאז שובו ארצה מננסי‪ .‬הוא ורחל‬ ‫שכרו דירה קטנה בקומת מרתף בבית שברחוב הגליל ‪( 9‬כיום רחוב מאפו)‪ ,‬שבו‬ ‫התגוררו אברהם שלונסקי ויעקב הורוביץ‪ ,‬מאנשי חבורת "יחדיו"‪ .‬כשנשא את‬ ‫רחל מרכוס היה אלתרמן אדם מסודר בחיים למרות גילו הצעיר — היתה לו‬ ‫משרה קבועה במערכת הלילה של עיתון הארץ והוא נהנה משכר סופרים בזכות‬ ‫כתיבתו לתאטרון המטאטא‪ .‬רחל לעומתו עדיין חיפשה את דרכה‪ ,‬והדבר הותיר‬ ‫לה הרבה זמן חופשי‪ ,‬ובו השתדלה מאוד לטפח את הקן המשפחתי‪ .‬אמנם היו לה‬ ‫שאיפות גדולות לעלות על הבמה ולהרשים את כל רואיה‪ ,‬אבל היא גם אהבה‬ ‫לבשל ולאפות ולדאוג לצורכי הבית‪ .‬בלילות שבתות נהגו היא ונתן להתארח‬ ‫דרך קבע בביתם של האלתרמנים‪ ,‬פרט לאותן שבתות שבהן עלו על האוטובוס‬ ‫ונסעו לביקור בבית משפחת מרכוס בחדרה‪ .‬יצחק ובלה אף עשו להם מנהג‬ ‫ואתם אחייניתם‬ ‫לצעוד מדי שבוע מביתם שברחוב אלנבי לרחוב הגליל‪ ,‬הם ִ‬ ‫הקטנה חנה‪ ,‬בתו של זלמן ליבוביץ‪ ,‬כדי לאסוף משם את נתן ואת רחל‪ ,‬ואחר כך‬ ‫צעדו אתם בחזרה הביתה שם הסבו לארוחה המסורתית של ליל שבת‪.‬‬ ‫במקביל להיכרותו ולנישואיו עם רחל מרכוס נכנס אלתרמן לתחום פעילות‬ ‫חדש — תרגום מחזות לתאטרון‪ .‬האם היה זה צירוף מקרים‪ ,‬או שמא החבירה‬ ‫לרחל מרכוס היא שגרמה לו להיכנס לפעילות בתחום זה? רוב העבודות שביצע‬ ‫בשלב הראשון היו עבור תאטרונים קטנים‪ ,‬אפילו קיקיוניים‪ ,‬שצצו אז כפטריות‬ ‫אחר הגשם‪ ,‬וזאת לאחר שהארץ הוצפה באנשי במה שלא מצאו להם מקום‬ ‫[ ‪] 153‬‬

‫אלתרמן‬

‫בתאטרונים הגדולים‪ .‬אלתרמן היה בהחלט מועמד בעל כשירויות הולמות‬ ‫למילוי משימה זו‪ :‬הוא ידע כמה שפות (אנגלית‪ ,‬צרפתית‪ ,‬רוסית‪ ,‬גרמנית‬ ‫ויידיש)‪ ,‬שליטתו בעברית היתה מופלאה‪ ,‬והיה לו ניסיון מסוים אף בתרגום‪:‬‬ ‫הוא תרגם את המלחמה לאש של ז‪.‬ה‪ .‬רוני‪ ,‬בטורים הופיעו בשעתם כמה תרגומי‬ ‫שירה משלו‪ ,‬ולאחרונה‪ ,‬מאז תקע יתד בתאטרון המטאטא‪ ,‬תרגם לעברית‬ ‫מערכונים פרי עטו של יצחק נוז'יק שנכתבו במקורם ביידיש‪ .‬לבד מזה היתה‬ ‫לו תשוקה גדולה לתאטרון‪ ,‬ולכן הפנייה לתחום עיסוק זה נראתה לו מפתה‬ ‫ומאתגרת‪ .‬בכך יישר קו עם עמיתים דוגמת שלונסקי או לאה גולדברג שהרבו‬ ‫לתת מחילם לתרגום‪ ,‬קודם כול לצורך פרנסה‪ ,‬אך גם משום שחשבו שיש‬ ‫לעשות זאת לשם בנייתה של תרבות עברית שבצד ערכיה היהודיים והמקומיים‬ ‫תהיה מחוברת אל התרבות הכללית‪ ,‬בכלל זה אל הדרמה‪.‬‬ ‫עבודת התרגום הראשונה של אלתרמן לתאטרון היתה המחזה "סוף‬ ‫המסע" מאת ר"צ שריף (‪ ,)R.C. Sherriff‬שהועלה בסוף אוקטובר ‪ 1934‬על‬ ‫במת תאטרון חדש בהנהלתו של אלפרד ווֹ לף (לימים אלף־ארי וולף)‪ .‬וולף‪,‬‬ ‫שלמד אצל ריינהרדט ושימש במאי ודרמטורג בתאטרון בפרנקפורט‪ ,‬שיתף‬ ‫בתאטרון בעיקר שחקנים יוצאי גרמניה‪ ,‬וזאת לא רק בשל הצורך להציע להם‬ ‫תעסוקה אלא גם מתוך שאיפה לייסוד תאטרון מודרני האמון על אסכולת‬ ‫המשחק והבימוי הגרמנית בסביבה שטיפחה בעיקר את המסורת הרוסית‪" .‬סוף‬ ‫המסע" היה מחזה חדש יחסית — הוא הועלה לראשונה בלונדון בדצמבר ‪,1928‬‬ ‫כשבתפקיד הראשי מופיע השחקן לורנס אוליביֶ ה‪ ,‬שהיה אז בן ‪ 4 .21‬מקום‬ ‫התרחשותו של המחזה היה בקו החזית בעת מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬והוא‬ ‫התבסס על חוויותיו של המחזאי ששירת בה כחייל‪ .‬עלילת המחזה התפרשׂ ה‬ ‫על פני יומיים בלבד במהלך חודש מארס ‪ ,1918‬ממש בשלהי המלחמה‪ ,‬והמסר‬ ‫שנשא היה פציפיסטי מובהק — זאת ברוח רבים מן הספרים ומן הסרטים שנוצרו‬ ‫בתקופה זו‪ .‬אלתרמן עצמו היה אז בעל יחס אוהד לפציפיזם‪ ,‬הרי בעצם הימים‬ ‫ההם פרסם את השיר "אל תיתנו להם רובים"‪ ,‬שזכה לתהודה עצומה‪ .‬הוא‬ ‫אף תרם להצגה שיר חיילים בסגנונו של ברטולד ברכט שהיה לכאורה שיר‬ ‫גבורה וניצחון‪ ,‬אך בפועל היה זה שיר שגינה בחריפות את המלחמה‪" :‬אוֹ ר־‬ ‫־ה ְך—‪ִ ׁ /‬שיר ִמזְ מוֹ ר ִל ְכ ִלי ּתוֹ ָתח‪ /.‬עוֹ ד־‬ ‫־ה ְך ַ‬ ‫אוֹ ר־אוֹ ר—‪ַ /‬ל ְמנַ ֵ ּצ ַח ׁ ִשיר ִמזְ מוֹ ר‪ַ /,‬ה ְך ַ‬ ‫עוֹ ד־עוֹ ד—‪ /‬נְ ַק ֵּבל אוֹ תוֹ ת ָּכבוֹ ד‪ִ /.‬ה ְת ּ ַפ ְ ּקדוּ ‪ִ ,‬מי ָח ֵסר?‪ָ /‬ה ּה ׁ ְש ֻט ּיוֹ ת‪ַ ,‬רק ׁ ְשנַ יִ ם‪Sir ,‬‬ ‫—‪ /‬אוֹ יוֹ ֵתר"‪ .‬במוקד השיר ניצב "ג'ימי השמן"‪ ,‬שגורלו האומלל נועד לייצג‬ ‫'ימי ַה ּׁ ָש ֵמן ָּת ִמים —‪ְּ /‬כמוֹ ִל ְפנֵ י ַה ְר ֵּבה יָ ִמים‪ /‬זוֹ ֵחל הוּ א‬ ‫את מצוקת הרבים‪" :‬וְ ִג ִ‬ ‫ְ‬ ‫ִּב ְמהוּ ַמת ַה ְ ּק ָרב‪ /‬וְ זָ ב דָּ מוֹ ִמ ּתוֹ ך ָה ַאף [‪ֲ /]...‬אנִ י ְמ ַח ּ ֵפשׂ ֶאת ָה ֶר ֶגל ׁ ֶש ִּלי‪ַ /,‬היְ ָמנִ ית‪/.‬‬ ‫[ ‪] 154‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫ֲאנִ י ְמ ַח ּ ֵפשׂ ֶאת ָה ֶר ֶגל ׁ ֶש ִּלי‪ָ /.‬מה ִא ָּמא ַּת ִ ּגיד וּ ָמה ַא ָּבא יַ ִ ּגיד?‪ָ /‬ה ּה ֵא ִלי!" כצפוי‪,‬‬ ‫ִמדרג הזוועה וההרג מתגבר במהלך השיר‪ ,‬עד לרגע שבו "גיבורי החיל"‪ ,‬נושאי‬ ‫שיר הגבורה‪ ,‬מוצאים את מותם בזה אחר זה‪ ,‬עד האיש האחרון‪" :‬־אוֹ ר־אוֹ ר־‬ ‫אשים נִ ְפ ַּתח‪ /.‬עוֹ ד עוֹ ד‬ ‫־ה ְך–‪ /‬זֶ ה ָלזֶ ה ָר ׁ ִ‬ ‫־ה ְך ַ‬ ‫אוֹ ר–‪ /‬זֹאת ַה ּ ַפ ַעם לֹא נַ ֲחזֹר‪ַ /.‬ה ְך ַ‬ ‫עוֹ ד–‪ /‬נְ ַק ֵּבל אוֹ תוֹ ת ָּכבוֹ ד‪ִ /.‬ה ְת ּ ַפ ְ ּקדוּ ‪ִ ,‬מי ָח ֵסר?‪ָ /‬ה ּה ׁ ְש ֻט ּיוֹ ת‪ֻּ ,‬כ ָּלנוּ ‪ /— Sir ,‬לֹא‬ ‫יוֹ ֵתר"‪ .‬השיר נכלל בתוכניית ההצגה‪ ,‬והדבר בהחלט הבליט את הנראוּ ת של‬ ‫אלתרמן כמתרגם המחזה‪5.‬‬ ‫רחל אמנם לא השתתפה בהצגה זו‪ ,‬שבה שיחקו שחקנים גברים בלבד‪ ,‬אולם‬ ‫שמה ותמונתה נכללו בתוכניית ההצגה כחברת הלהקה‪ .‬בצד הפרסום בתוכנייה‬ ‫זכתה רחל מרכוס לכך ששמה ותמונתה הופיעו גם בעיתון‪ ,‬וזאת בתצלום שנלווה‬ ‫לכתבה על אודות פתיחתו של תאטרון חדש והצגת "סוף המסע"‪ .‬התמונה‬ ‫צולמה "מאחורי הפרגוד" של ההצגה‪ ,‬ובה נראו הבמאי אלפרד וולף‪ ,‬המשורר‬ ‫אברהם שלונסקי ו"השחקנית רחל מרכוס"‪ 6.‬ואכן‪ ,‬שבועיים לאחר הבכורה‬ ‫של מחזה זה העלה תאטרון חדש הצגה נוספת שבה חברו אלתרמן כמתרגם‬ ‫וּ ווֹ לף כבמאי‪ ,‬הפעם בהשתתפותה של מרכוס‪ .‬הצגה זו נקראה "מקרים"‪ ,‬והיא‬ ‫הורכבה משלושה מערכונים מאת קורט גץ (‪ ,)Curt Goetz‬שנחשב אז לאחד‬ ‫מגדולי מחברי הקומדיות בעולם הדובר גרמנית‪ .‬המערכון הראשון נקרא‬ ‫"אגדה"‪ ,‬השני "מקרה מעציב"‪ ,‬והשלישי "מינה מגדלנה"‪ .‬מרכוס השתתפה‬ ‫במערכון השלישי‪ ,‬וזה היה‪ ,‬למעשה‪ ,‬התפקיד הדרמטי הראשון שזכתה בו מאז‬ ‫בואה לתל אביב‪ .‬היא גילמה בו דמות של "הגברת הפרופסור"‪ ,‬החושפת בפני‬ ‫אביה של עוזרת הבית שלה את ערוותה של בתו‪ ,‬וזאת מתוך הנחה כי הרתה‬ ‫מחוץ לנישואים‪ .‬בסוף המערכון מתברר כי הנחה זו היתה מופרכת לחלוטין‪.‬‬ ‫שלא כ"סוף המסע" זכה "מקרים" לביקורת אוהדת‪ ,‬אף כי שמו של אלתרמן או‬ ‫שמה של מרכוס לא זכו לאזכור כלשהו‪7.‬‬ ‫בתוך זמן קצר קנה לו אלתרמן שם כמתרגם‪ ,‬והוא הוזמן לתרגם עבור תאטרון‬ ‫האהל מחזה בשם "ליליאום"‪ ,‬פרי עטו של הסופר היהודי־הונגרי פרנץ מולנר‪,‬‬ ‫שנכתב בגרמנית‪ .‬מולנר העלה במחזה את דמותו של מפעיל נדנדות בפארק‬ ‫שעשועים‪ ,‬ליליאום שמו‪ ,‬שבשל מעמדו החברתי הנחות וחינוכו הלקוי נקלע‬ ‫לשרשרת של מעשי אלימות המוליכים באופן בלתי נמנע לסופו הטרגי‪ .‬בימוי‬ ‫ההצגה הופקד בידי פרידריך לובה‪ ,‬במאי יהודי־וינאי נודע שהוזמן לארץ על ידי‬ ‫האהל‪ ,‬שגם עיבד את המחזה‪ .‬הגרסה העברית שהכין אלתרמן התבססה על עיבוד‬ ‫זה‪ 8.‬במקביל לפניית האהל‪ ,‬שהיה אחד משני התאטרונים המבוססים בארץ‪,‬‬ ‫התבקש אלתרמן לתרגם מיידיש את "המכשפה" מאת גולדפדן עבור "קומדיה‬ ‫[ ‪] 155‬‬

‫אלתרמן‬

‫א"י"‪ ,‬מסגרת תאטרונית חדשה וקצרת ימים שהוקמה על ידי מרים ברנשטיין־‬ ‫כהן ובעלה מיכאל גור‪ .‬ביוני ‪ 1935‬הועלתה הצגת הבכורה של "ליליאום"‪,‬‬ ‫ובנובמבר נערכה הבכורה של "המכשפה"‪ .‬את ההצגה ביים מיכאל גור‪ ,‬המלחין‬ ‫מרק לברי הופקד על המוזיקה‪ ,‬ג'ניה ברגר היתה הציירת‪ ,‬וההצגה רצה בהצלחה‬ ‫רבה באולם "ישה חפץ"‪ ,‬בפאתי רחוב אלנבי‪ .‬לצד הזוג ברנשטיין־כהן וגור —‬ ‫שנמנו עם צוות השחקנים — השתתפו בהצגה יוסף גולנד‪ ,‬מאיר תאומי‪ ,‬נתן כוגן‪,‬‬ ‫חנה'לה מאירצ'ק (לימים חנה מרון) וכן רחל מרכוס‪ ,‬ששיחקה בתפקיד "הנערה"‪.‬‬ ‫"המכשפה" היתה אופרטה‪ ,‬והדבר חייב את אלתרמן לתרגם לא רק את הדיאלוגים‬ ‫אלא גם את הפזמונים‪ ,‬ואת שניהם עשה בהצלחה רבה‪ .‬הפזמונים נכללו כולם‬ ‫בתוכניית ההצגה‪ ,‬אחד מהם היה "שיר מיר'לה"‪ ,‬הילדה היתומה‪ ,‬שבשל תעתועי‬ ‫המכשפה שעשתה יד אחת עם האם החורגת מצאה את עצמה כשהיא מושלכת‬ ‫מן הבית וסופה שנמכרה לסוחר נשים מאיסטנבול‪ .‬והנה היא ניצבת לבדה בכיכר‬ ‫השוק‪ ,‬בחוסר כול‪ ,‬מבקשת את רחמי הבריות‪:‬‬ ‫ַּב ֶּמ ְר ַח ִ ּקים עוֹ ֵמד לוֹ ֵעץ‬ ‫ַעל ַהר ָק ָטן וּבוֹ ֵדד‪.‬‬ ‫ַּב ֵּלילוֹ ת הוּ א יָ ָדיו ּפוֹ ֵרשׂ ‪,‬‬ ‫ָּברוּ ַח הוּ א ִמ ְתנוֹ ֵדד‪.‬‬ ‫ֶ ּג ׁ ֶשם רוֹ ֵחץ לוֹ ֶאת ּ ָפנָ יו‬ ‫ָע ִלים נוֹ ׁ ְש ִרים ִּכ ְד ָמעוֹ ת‪.‬‬ ‫ַרע לוֹ ּפֹה ָּבעוֹ ָלם ַה ֶ ּזה‬ ‫וְ ַקר וְ ָעצוּב ְמאֹד‪.‬‬ ‫ַּב ֲענָ ָפיו ָּב ָרק ּבוֹ ֵער‬ ‫וְ רוּ ַח ַס ַער הוֹ ָמה —‬ ‫ֻא ְמ ָל ָלה ָּכמוֹ הוּ ַע ְכ ׁ ָשו‬ ‫ִמ ְיר ֶ'לה ַהיְ תוֹ ָמה‪.‬‬ ‫ם־אינָ ם‪,‬‬ ‫ַא ָּבא וְ ִא ָּמא ֵאינָ ֵ‬ ‫ָעזְ בוּ אוֹ ִתי‪ַ ,‬א ְל ַלי —‬ ‫ֵאם חוֹ ֶר ֶגת מוֹ ׁ ֶש ֶלת ִּבי‬ ‫וְ ֵאין ְמ ַר ֵחם ָע ַלי‪9.‬‬ ‫[ ‪] 156‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בין לבין שלח אלתרמן ידו גם בתרגום לבמה הזעירה‪ :‬ב־‪ 1936‬נוסד בחיפה‬ ‫תאטרון מיניאטורות בשם "תיבת נח"‪ ,‬שמייסדיו היו זוג שחקנים שהגיעו לארץ‬ ‫מווינה‪ ,‬שם התבלטו כאמני קברט‪ .‬הנס בהל היה מנהל התאטרון‪ ,‬שהופיע בו‬ ‫כשחקן‪ ,‬הדי בהל‪ ,‬רעייתו‪ ,‬היתה כוכבת הלהקה‪ .‬בהל היה גם כותב פורה‪ ,‬רוב‬ ‫המערכונים והפזמונים נכתבו על ידיו — כמובן בגרמנית — ואלתרמן‪ ,‬ולצדו‬ ‫גם שלונסקי‪ ,‬הוזמנו לתרגם את החומר לעברית‪ .‬הטקסטים שחולקו לשחקנים‬ ‫היו מודפסים בעברית‪ ,‬אך על גבי כל שורה הופיע הטקסט הגרמני בכתב יד‪.‬‬ ‫התאטרון פרסם גם חוברת דו־לשונית ובה שירים אקטואליים וסאטיריים‬ ‫שנכללו בתוכניות התאטרון‪ ,‬חלקם הגדול תורגם על ידי אלתרמן‪ .‬פה ושם‬ ‫הציגו ב"תיבת נח" גם שירים מקוריים מפרי עטו‪ :‬התוכנית הראשונה של הלהקה‬ ‫נפתחה בשיר פטריוטי על העיר חיפה‪ ,‬שנכתב על ידי מי שהתגורר בשעתו‬ ‫בעיר במשך זמן קצר ביותר‪ ,‬ושלמרות הזדהותו העמוקה עם תל אביב‪ ,‬היתה‬ ‫פינה חמה בלבו גם כלפי עיר זו‪ .‬באחת מתוכניות הלהקה ִהפליאה הדי בהל‬ ‫בהגשת הפזמון "מה לעשות"‪ ,‬שפורסם בטורים ב־‪ ,1934‬וזכה לכמה ביצועים‪,‬‬ ‫ת־ס ַעת‬ ‫וכן בביצועו של "שיר מלחים"‪ ,‬שתאם את עולמה של עיר הנמל‪" :‬נוֹ ַס ַע ַ‬ ‫ֳאנִ ָ ּיה‪ּ ַ ,‬ג ֵּלי ַה ָ ּים ִלי ְמ ַח ִּכים‪ָ ׁ /‬שלוֹ ם ָל ְך‪ַּ ,‬ב ְתיָ ה יָ ָפ ִתי‪ֲ ,‬אנִ י יוֹ ֵצא ַל ֶּמ ְר ַח ִ ּקים‪ָּ /‬ב ְר ָע ִמים‬ ‫ימ ּ ַפ ְטיָ ה!‪/‬‬ ‫ַוּב ּסוּ פוֹ ת ַאזְ ִּכיר אוֹ ָת ְך ַרק‪ַּ ,‬ב ְתיָ ה‪ִּ /.‬כי ֶאל ֵעינַ יִ ְך ַה ָ ּיפוֹ ת ִל ִּבי רוֹ ֵח ׁש ִס ְ‬ ‫ְּבעוֹ ד ָח ְד ׁ ַשיִ ם ְל ָפחוֹ ת‪ַ ,‬ח ִּכי ִלי ַּב ְתיָ ה‪ַּ ,‬ב ָּנ ָמל —‪ֲ /‬אנִ י אוֹ ֵהב אוֹ ָת ְך ָּת ִמיד‪ֲ ,‬א ָבל‪ֲ ,‬א ָבל‪,‬‬ ‫ֲא ָבל‪ "...‬אחד ההישגים המרשימים של אלתרמן בעבודתו עבור תאטרון זה היה‬ ‫תרגום "הבלדה על הנה קש" ("‪ )"Die Ballade von der Hannah Cash‬מאת‬ ‫ברטולד ברכט‪ ,‬שהתפרסמה ב־‪ ,1927‬ושאותה הביא הנס בהל לארץ‪ .‬אלתרמן‬ ‫היה בקיא בשיריו של ברכט‪ ,‬לעתים אף הושפע ממנו‪ ,‬מה גם שסוגת הבלדה‬ ‫קסמה לו תמיד‪ .‬במקור היתה זו "בלדת נמל"‪ ,‬מקום ההתרחשות היה באירלנד‬ ‫או בסקוטלנד‪ ,‬ושם‪ ,‬בבר אפל‪ ,‬הפגיש ברכט את הנה קש הענייה‪ ,‬המשׂ רכת‬ ‫דרכיה עם גברים‪ ,‬עם קנט‪ ,‬החי על גבול העולם הפלילי; השניים נישאים‪,‬‬ ‫מולידים ילדים וממשיכים לחיות בעוני שאין לו שיעור במשך חמישים שנה‪.‬‬ ‫אלא שהנה קש‪ ,‬גם בעונייה המתמשך‪ ,‬מקרינה תמיד אהבה ותום‪ ,‬כאילו הרע‬ ‫לא נגע בה כלל‪ .‬בגרסתו החופשית של אלתרמן תוארה הנה קש כזונת הנמל‪,‬‬ ‫כזאת שג'נטלמנים זכו לקבל אותה בזול‪ .‬קנט היה סכינאי‪ ,‬האיש שהטיל את‬ ‫אימתו על הפרוור‪ .‬כשנישאו המשיך קנט להתעמר באשתו‪ ,‬ברוח הבלדה של‬ ‫ברכט‪ .‬אלא שמכאן ואילך הוליך אלתרמן את הבלדה בכיוון שונה‪ :‬בשל פשעיו‬ ‫נאסר קנט והועלה לגרדום‪ .‬בקשתו האחרונה של הנדון למוות היתה לאפשר לו‬ ‫יבה‪ /‬וְ ׁשוֹ ֲא ִלים ִל ְרצוֹ נוֹ‬ ‫"על ַצ ַ ּואר ַה ִּנדּ וֹ ן ּתוֹ ִלים ֲענִ ָ‬ ‫להיפרד מעל אשתו האהובה‪ַ :‬‬ ‫[ ‪] 157‬‬

‫אלתרמן‬

‫יפה ֲחזָ ָקה‬ ‫ַה ָ ּי ִחיד‪'ַּ /‬ב ְ ּק ׁשוּ נָ א ֲהלוֹ ם ֶאת ִא ׁ ְש ִּתי ַה ָ ּי ָפה‪ִ /,‬א ְמרוּ ָל ּה — ֶקנְ ט יְ ַל ְּט ֵפ ְך ְל ִט ָ‬ ‫ֹאש לֹא נָ סוֹ ג‪ /,‬הוּ א נֻ ּ ַפץ ָּב ֶא ְגרוֹ ף ַה ָ ּגדוֹ ל‪ /.‬זוֹ‬ ‫ֹאש וְ ָהר ׁ‬ ‫ִמ ָּת ִמיד'‪ִ //.‬היא ִה ְר ִּכינָ ה ָהר ׁ‬ ‫יה יִ ְמחֹל"‪ .‬את ההלחנה הפקיד בהל‬ ‫ָהיְ ָתה ַה ָּנה ַק ׁש‪ ,‬עוֹ ָל ִלי ַה ָּמתוֹ ק‪ֱ /,‬אל ִֹהים ֲח ָט ֶא ָ‬ ‫בידי ד"ר ק' אלסברג‪ ,‬מלחין הבית של הלהקה‪ ,‬והוא עצמו למד את התפקיד‬ ‫מתוך גיליון מודפס בעברית‪ ,‬כשמילות השיר בגרמנית רשומות בכתב יד ברווח‬ ‫שבין השורות‪10.‬‬ ‫אלתרמן חזר לתרגם עבור התאטרון הרפרטוארי בעקבות פנייה נוספת של‬ ‫אלפרד וולף‪ ,‬שתכנן הפעם להעלות את "הבית על הגבול"‪ ,‬שנכתב על ידי‬ ‫המחזאי הגרמני קארל שנייהר‪ .‬הצגת "הבית על הגבול" יצרה הזדמנות גדולה‬ ‫בשביל רחל מרכוס‪ ,‬שזכתה סוף־סוף בתפקיד ראשי‪ ,‬זה של אישה המתמרנת‬ ‫בדרך פתלתולה בין בעל יובשני וחסר אונים לבין מאהב עדין וטהור‪ ,‬הוא שומר‬ ‫הגבול‪ .‬הצגת הבכורה של "הבית על הגבול" נערכה גם היא באולם "ישה חפץ"‬ ‫ב־‪ 19‬באוקטובר ‪ — 1937‬הפעם במסגרת תאטרון נוסף שייסד וולף‪" ,‬תאטרון‬ ‫עברי" שמו‪ ,‬שבו נאספה פליטת השחקנים מן התאטרון הקודם שאותו נטש‪.‬‬ ‫רחל מרכוס היתה אז בת ‪ ,24‬ונוכחותה על הבמה זכתה לתשומת לב‪ ,‬גם אם‬ ‫שולבה בה נימה של ביקורת‪ .‬וכך כתב עליה העיתונאי אורי קיסרי זמן־מה אחרי‬ ‫הבכורה‪" :‬לרחל מרכוס יש סולם גבוה של אפשרויות בימתיות [‪ ]...‬משחקה‬ ‫מגוון מאד [‪ ]...‬היא טבעית‪ ,‬אמתית‪ ,‬חזקה ב נ י ו א נ ס י ם של המשחק‪ ,‬היא‬ ‫נעימה על הבמה‪ ,‬סימפטית; אנו מאמינים לה‪ ,‬וזה חשוב מאוד"‪ .‬אולם לא כל‬ ‫מה שעשתה נשא חן בעיניו‪" :‬ב'בית על הגבול' היתה מצוינת בשתי המערכות‬ ‫הראשונות‪ .‬הקונפליקט בנפשה נמסר על ידיה באופן בלתי אמצעי‪ ,‬וזה כוחה‬ ‫של משחקת‪ .‬אבל משהגיעה לנקודה הגבוהה — במערכה השלישית — חדלנו‬ ‫להאמין לה‪ ,‬ומה שגרוע מזה — חדלנו להאמין ב ה"‪ .‬להצגה עצמה העניק הרבה‬ ‫שבחים‪ :‬קיסרי דיבר על אופיו האוניברסלי של המחזה‪ ,‬הוא הביע הערכה רבה‬ ‫לעבודת הבימוי של וולף‪ ,‬גילה עניין גם במשחקם של שני השחקנים האחרים‬ ‫שחברו למרכוס‪ ,‬את אלתרמן הזכיר כמתרגם‪ ,‬בלי להרחיב‪11.‬‬ ‫ספק אם אלתרמן‪ ,‬שהכיר את קיסרי עוד מימי דאר היום‪ ,‬נתן כלל את דעתו‬ ‫להערה הזניחה כל כך שהתייחסה לחלקו בהפקה‪ :‬מבחינתו היה זה עוד מחזה‬ ‫שתרגם‪ ,‬החמישי במספר‪ ,‬ולא לכך היתה נתונה דעתו‪ .‬משקל אחר לגמרי היה‬ ‫להשתתפותה של רחל מרכוס‪ ,‬שלא רק שיחקה בתפקיד ראשי אלא אף זכתה‬ ‫לסוג מסוים של הכרה‪ .‬אלא שגם העסקתה במסגרת תאטרון עברי היתה בגדר‬ ‫עניין זמני‪ ,‬ולאחר שירד "הבית על הגבול" שוב נאלצה לחזר אחרי תפקידים‪.‬‬ ‫אלא שבינתיים התבסס מעמדה במסגרת האחרת שטיפחה לה‪ :‬היא הופיעה‬ ‫[ ‪] 158‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בערים ובמקומות יישוב קטנים בערבי קריאה‪ ,‬כשהיא משלבת בתוכניותיה‬ ‫פרקים נבחרים מתוך הרפרטואר הקלסי עם קריאת שירים‪ .‬כמה מן השירים‬ ‫שקראה מרכוס היו משירת העולם‪ ,‬בתרגומו של אלתרמן‪ ,‬וכמה מהם היו שירים‬ ‫משלו‪ .‬היא שיעשעה את הקהל בקריאת שירים שחיבר אלתרמן על זוג פועלים‬ ‫שלומיאלים בשם ימימה ודב‪ ,‬שפורסמו קודם לכן במסגרת המדור שהחל‬ ‫להתבסס באותו זמן בהארץ‪ .‬ושמא נכתבו השירים מלכתחילה כדי שישרתו‬ ‫את ערבי הקריאה‪ .‬פריט בולט במיוחד ברפרטואר של רחל מרכוס היה השיר‬ ‫"אל תיתנו להם רובים"‪ ,‬שאותו היטיבה לקרוא‪ ,‬ושזכה לתהודה נפלאה בקרב‬ ‫השומעים‪ .‬מדי פעם נהגה לקרוא גם את השיר "גדודי האש"‪ ,‬שיר־דקלום בעל‬ ‫הלך רוח סוציאליסטי‪ ,‬שלא הופיע מעולם בדפוס‪ .‬ואכן‪ ,‬ערבי הקריאה העניקו‬ ‫לרחל מרכוס את האפשרות לעלות על הבמה גם כאשר לא ניתנו לה תפקידים‪,‬‬ ‫הם קידמו את המוניטין שלה כשחקנית וגם הבטיחו לה הכנסה כספית קטנה‪.‬‬ ‫וגם בתקופות טובות יותר‪ ,‬שבהן זכתה מרכוס בתפקידים‪ ,‬לא ויתרה על אותם‬ ‫ערבי קריאה‪ ,‬שהיטיבה לקרוא בהם דברי ספרות ושירה‪ .‬במרוצת הזמן היו‬ ‫ערבי קריאה אלה לכרטיס הביקור שלה‪ 12.‬בכל הופעותיה על הבמה ובפרסומים‬ ‫שנלוו להן הקפידה רחל מרכוס להזדהות בשם הנעורים שלה‪ ,‬שכן חזקה היתה‬ ‫עליה מצוותו של אביה לשמור את שמה המקורי ולהימנע מלאמץ לעצמה את‬ ‫השם "אלתרמן"‪.‬‬

‫ב‬ ‫במהלך דצמבר ‪ 1934‬התפרסמו שישה שירים משל אלתרמן במדור "רגעים"‪,‬‬ ‫שאותו חנך באותו החודש‪ :‬אחד מהם נשא אפילו את השם "דצמבר"‪ ,‬ובו תיאור‬ ‫קסום של מראה פניה של העיר בעונת הסתיו‪" :‬דֶּ ֶצ ְמ ֶּבר — ח ֶֹד ׁש ְמ ֻק ַּטר‪ֵ /‬ריחוֹ ת‬ ‫רוּגי ַה ַּת ּמוּ זִ ים‪ַ /,‬א ָּתה יוֹ ֵד ַע ְל ָה ׁ ִשיב‪/‬‬ ‫ַּת ּפוּ ַח וּ ָמ ָטר‪ַ /,‬א ָּתה נוֹ ֵתן ּכֹחוֹ ת ְ ּגנוּ זִ ים‪ַ /‬ל ֲה ֵ‬ ‫ל־א ִביב"‪ .‬ואז החלה השנה האזרחית החדשה — הלוא היא שנת‬ ‫ְמ ַעט ָא ִביב ְל ֵת ָ‬ ‫‪ — 1935‬ולכבודה הופיע בעיתון השיר "‪ 1‬בינואר" שבו נתן המשורר לשנה‬ ‫החדשה את ברכת הדרך‪ .‬כך נחנך המדור החדש שבמסגרתו פרסם אלתרמן‬ ‫במצטבר ‪ 333‬שירים לאורך תקופה של שבע שנים‪ ,‬כשממוצע הפרסומים הוא‬ ‫בין שניים לשלושה שירים בכל שבוע‪13.‬‬ ‫המתכון של פרסום פלייטון בחרוזים במדור קבוע בעיתונות היומית לא‬ ‫היה חידוש של אלתרמן‪ .‬היו לכך תקדימים גם בעיתונות היהודית במזרח‬ ‫אירופה וגם בעיתונות היומית בארץ‪ ,‬שלחלקם לפחות היה אלתרמן בהחלט‬ ‫[ ‪] 159‬‬

‫אלתרמן‬

‫מודע‪ .‬משה ליב חשקס‪ ,‬שנולד בווילנה ב־‪ 1830‬ונפטר בפטרבורג ב־‪ ,1906‬כתב‬ ‫דרך קבע שירי הוויי ושירים סאטיריים בעיתונות העברית ברוסיה‪ .‬במהלכה‬ ‫של שנה אחת (‪ )1881-1880‬פרסם חשקס שירים אקטואליים על בסיס יומי‪.‬‬ ‫רבים משיריו כונסו בקבצים‪ .‬מי שהניח את היסודות לסוג זה של כתיבה‬ ‫בתקופה יותר מאוחרת היה אהרן צפנת‪ :‬בשנת ‪ 1925‬הצטרף צפנת לעיתון היום‬ ‫שיצא לאור בוורשה וייסד בו מדור קבוע ובמסגרתו פרסם באופן רציף שירים‬ ‫מחורזים בנימה הומוריסטית‪ ,‬שאת חלקם כינס בספר בשם לרוח היום‪ .‬צפנת‪,‬‬ ‫שעלה לארץ ב־‪ ,1949‬נהג לחתום על שיריו בשם‪" :‬בעל הטורים"‪ .‬בארץ נחשב‬ ‫המשורר אלכסנדר פן‪ ,‬שאותו הכיר אלתרמן היטב‪ ,‬לחלוץ הז'אנר של הפזמון‬ ‫הפוליטי־האקטואלי‪ .‬את השירים האלה פרסם פן במסגרת מדור קבע שהועמד‬ ‫לרשותו בעיתון דבר במהלך שנות השלושים‪ .‬גם המשורר יהודה קרני היה בעל‬ ‫טור‪ :‬קרני הצטרף למערכת הארץ ב־‪ ,1924‬שלוש שנים אחרי עלייתו לארץ‪,‬‬ ‫ומאז פרסם מעל דפי העיתון אלפי מאמרים ורשימות‪ ,‬בכלל זה שירים קצרים‬ ‫בעלי נופך אקטואלי‪ .‬שירים מחורזים על ענייני השעה נדפסו מפעם לפעם‬ ‫גם בתוספת הערב של דבר‪ ,‬כשעם המחברים נמנה דב שטוק (סדן)‪ ,‬הלא הוא‬ ‫אתב"ש‪ ,‬שהיה חבר המערכת של העיתון ותרם מפרי עטו למדוריו השונים‪14.‬‬ ‫מלכתחילה היו "רגעים" מעין המשך של "סקיצות תל־אביביות"‪ ,‬אף כי‬ ‫אלתרמן נעשה מיומן יותר ויותר בתפעולו של ז'אנר מיוחד זה — מבחינת‬ ‫הנושא‪ ,‬דרכי התיאור‪ ,‬הנימה‪ ,‬משחקי הלשון‪ ,‬החריזה והריתמוס — ולימים אף‬ ‫העניק לו ממדים חדשים‪ .‬בראשית ימיו של המדור התמקדו רוב השירים בהוויי‬ ‫המקומי של הארץ‪ ,‬ובייחוד בחיי העיר תל אביב‪ ,‬וכל זה בנימה קלילה ולעתים‬ ‫גם מבדחת‪ .‬פה ושם התפרסמו שירים שנמתחה בהם ביקורת חברתית‪ ,‬בעיקר‬ ‫בעלת אופי אזרחי‪ ,‬אולם בדרך כלל נמנע אלתרמן מלהיכנס לנושאים פוליטיים‬ ‫כבדים‪ ,‬משימוש בפתוס ומהיגררות יתר לעניינים שנויים במחלוקת‪ .‬חלק מן‬ ‫השירים ניזון מידיעות שהתפרסמו בעיתון היומי שבהן נתקל אם כקורא ואם‬ ‫מתוקף תפקידו כעורך לילה‪ ,‬שבדרך כלל מקדים להיחשף לידיעות שבראש‬ ‫החדשות ולא פחות מזה לאלה המופיעות בשוליהן‪ .‬תשומת לב מיוחדת הקדיש‬ ‫המדור לעיר תל אביב‪ :‬כאזרח פקוח עין של העיר קלט אלתרמן את הקולות ואת‬ ‫הריחות‪ ,‬את האווירה ואת המראות שהפיקה העיר שהיתה כה אהובה עליו‪ ,‬והוא‬ ‫תיעד אותם ברגישות ובחן‪ .‬לכן התבררה בחירת שם המדור כמוצלחת ביותר‪,‬‬ ‫שכן רוב השירים ייצגו באמת "רגעים" מחיי העיר או מחיי הארץ‪ ,‬שאותם‬ ‫השכיל אלתרמן ללכוד בעדשת המצלמה שלו ולהעניק להם ייצוג לשוני שהיה‬ ‫תמיד מאיר עיניים‪ ,‬מפתיע וכובש לב‪.‬‬ ‫[ ‪] 160‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫על מה נסבו שירי "רגעים" של אלתרמן? על אווז לבן נוצה שנקלע אי מאן‬ ‫לצומת סואן בתל אביב ושיבש את התנועה ("אווז עירוני"); על עולה חדש‪,‬‬ ‫"ירוק"‪ ,‬הסובב ברחובותיה של העיר ומשתאה למראה עיניו ("עולה חדש");‬ ‫על המושבה חדרה שמצאה את עצמה מנותקת ממרכז הארץ בשל הגשמים‬ ‫העזים ("חדרה מנותקת"); על תושבי תל אביב המצטופפים בהמוניהם על שפת‬ ‫הירקון במהלך חודשי הקיץ ("קוואלריה רוסטיקנה"); על קיבוץ דגניה א'‪,‬‬ ‫ששָׂ בע מאורחים והחליט להטיל וטו על כניסתם של מבקרים נוספים ("דבוק‬ ‫נכנס בכלה"); על סגירתה של תחנת הרכבת בעיר רמלה ("הקטר והעיר"); על‬ ‫הוויכוח הציבורי שפרץ בשאלה אם אומרים "נמל" בקמץ או "נמל" בצירה‪,‬‬ ‫זאת לרגל הקמת נמל בתל אביב ("למלחמת הקמץ והצירה")‪ .‬כמה מן השירים‬ ‫התייחסו לאירועים שהתרחשו מחוץ לגבולות הארץ‪ ,‬רובם בעלי ערך טריוויאלי‪,‬‬ ‫זאת בעקבות ידיעות שהתפרסמו בכרוניקה של העיתונות היומית‪ .‬את פרטי‬ ‫הידיעה העיתונאית הציב בדרך כלל בראשי השירים‪ :‬הוא כתב על געגועיה‬ ‫של וינה לימי הגדולה של הקיסרים‪ ,‬זאת בשל החלטת הממשלה האוסטרית על‬ ‫שירות חובה בצבא ("רוחות אביב"); על מלחמת השוורים שנערכה בקורדובה‬ ‫עם סיום חגיגות הרמב"ם בעיר ("דונה קלרה"); על הפלגת הבכורה של‬ ‫האונייה "נורמנדיה"‪ ,‬הגדולה באוניות העולם ("ראיון"); על סיטרואן‪" ,‬מלך‬ ‫האוטומובילים בצרפת"‪ ,‬שהלך לעולמו ("סיטרואן"); על תגרות שפרצו בין‬ ‫בריונים פאשיסטים לבין מתנגדיהם למרגלות פסלו של קולומבוס בניו יורק‬ ‫("חג קולומבוס"); על קברי הפרעונים שנתגלו בלוקסור שבמצרים ("פרעה‬ ‫והרפורטר"); על ידיעה שלפיה נשכו יפנים בשנחאי שני נתינים בריטים ("הרגל‬ ‫רע")‪.‬‬ ‫אולם בצד הגישה המרפרפת‪ ,‬הקלילה‪ ,‬השנונה ולעתים המבדחת אל מציאות‬ ‫היום־יום‪ ,‬כפי שנגלתה למשורר במישרין או בעקיפין‪ ,‬היה מדור "רגעים" לכור‬ ‫ההיתוך הפוליטי של נתן אלתרמן‪ .‬במידה רבה היו אלה מאורעות הזמן‪ ,‬בארץ‬ ‫ובעולם‪ ,‬שהכתיבו את השינוי‪ :‬שנות השלושים באירופה היו שנות עליית‬ ‫הפאשיזם‪ ,‬ובראשו המשטר הנאצי בגרמניה‪ .‬לעליית הפאשיזם‪ ,‬שסיכנה את‬ ‫הדמוקרטיה ואת שלום העולם‪ ,‬היו כבר אז השלכות חמורות מבחינת גורל‬ ‫היהודים‪ .‬ואילו מה שקבע את מצב העניינים בארץ היה ה"מאורעות" שהחלו‬ ‫באביב ‪ ,1936‬ואשר נמשכו לסירוגין במשך שלוש שנים‪ ,‬עד לפרוץ מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬המאורעות היו העימות המזוין החמור ביותר בין היהודים‬ ‫לערבים מאז ראשית ההתיישבות החדשה בארץ ישראל‪ ,‬הם השפיעו לרעה‬ ‫על מערכת היחסים בין היהודים לבין הממשל הבריטי‪ ,‬והם איימו איום ישיר‬ ‫[ ‪] 161‬‬

‫אלתרמן‬

‫ומוחשי על עתיד המפעל הציוני‪ .‬לנוכח אירועים אלה‪ ,‬הן בארץ והן בעולם‪,‬‬ ‫לא יכול היה אלתרמן להיוותר מנגד‪ :‬אמנם‪ ,‬מדור "רגעים" לא שינה באחת את‬ ‫טעמו‪ ,‬ושירים מסוג "אווז עירוני" או "סיטרואן" המשיכו להתפרסם בו‪ ,‬ועד‬ ‫שלב מסוים הם שקבעו את הטון‪ .‬אולם מפעם לפעם החלו להתפרסם בו שירים‬ ‫אחרים בהם התייחס הכותב באופן ישיר אל האירועים כבדי המשקל שהתרחשו‬ ‫בארץ ומחוצה לה; וגם כאשר הסגנון שהמשורר נקט היה קליל או שנון‪ ,‬ניכר‬ ‫היה כי שירים אלה נכתבים ַּב ְעיים רוחו‪ ,‬וכי הוא מתייצב אל מול האירועים‬ ‫המיוצגים בהם מתוך מעורבות נפשית ומוסרית עמוקה ומתוך נקיטת עמדה‬ ‫ברורה וחותכת‪ .‬בהדרגה היה אלתרמן‪ ,‬בתוך מסגרת זו של "רגעים"‪ ,‬למשורר‬ ‫פוליטי‪.‬‬ ‫מה שהשפיע על אלתרמן במיוחד היה פרשת חבש (אתיופיה)‪ ,‬שהפכה‬ ‫להיות היעד הראשון לשאיפת הכיבושים של איטליה הפאשיסטית בהנהגתו של‬ ‫בניטו מוסוליני‪ .‬ב־‪ 10‬במאי ‪ 1935‬פורסם ב"רגעים" השיר "הדרך להיסטוריה"‪,‬‬ ‫על רקע האיום ששיגרה ממשלת איטליה בהנהגת מוסוליני בדבר כוונתה‬ ‫לכבוש את חבש‪ ,‬ארץ נידחת ואולי נשכחת במזרח אפריקה‪ ,‬שלפתע‪ ,‬שלא‬ ‫בטובתה‪ ,‬עלתה על סדר היום העולמי‪" :‬וּ ִמ ּמוּ ל ְּבא ֶֹפק ְּת ֵכ ֶלת‪ְּ /,‬ב ִח ּיוּ ְך ׁ ֶשל ֵאם‬ ‫ְ ּגדוֹ ָלה‪ /,‬רוֹ ָמא ָל ְך ּפוֹ ַת ַחת דֶּ ֶלת‪ְ /‬ל ִד ְב ֵרי יְ ֵמי עוֹ ָלם!" מאז לא ירד עניין חבש‬ ‫מסדר היום העולמי‪ ,‬ובמקביל‪ ,‬גם מסדר היום של אלתרמן‪ .‬ב־‪ 29‬בספטמבר‬ ‫כא ּלו מג'נבה"‪ ,‬בעניין כינוסו של‬ ‫הופיע במסגרת "רגעים" שיר בשם "גלויה ִ‬ ‫חבר הלאומים‪ ,‬שמקום מושבו היה אז בז'נווה‪ ,‬לדון בפרשת חבש‪ .‬אלתרמן‬ ‫לעג לדרך האדישה‪ ,‬האפתית והמנוכרת שהתקיימו בה הדיונים‪ ,‬שלא היה בה‬ ‫כדי לפגום במשהו בשלווה הידועה כל כך של הנוף השוויצרי סביב‪ .‬הניסיון‬ ‫למנוע מאיטליה לממש את איומיה לא צלח‪ ,‬וב־‪ 3‬באוקטובר החלה הפלישה‬ ‫האיטלקית לחבש‪ ,‬שהובילה למלחמה עקובה מדם‪ .‬העיתונים מלאו בידיעות‬ ‫על כיבושם של מקומות אסטרטגיים במדינה ועל הרעשת הערים אדווה‬ ‫ואדיגראט באווירונים‪ .‬היו אף שמועות על שימוש בגזים רעילים בהתקפה על‬ ‫אדווה‪ .‬חבר הלאומים המשיך בסחבת‪ ,‬ומדינות העולם החופשי הכריזו על אי־‬ ‫"ל ּׁ ָשוְ א ּבוֹ נַ ְסיוּב‬ ‫מעורבות‪ .‬אלתרמן פרסם ב־‪ 8‬באוקטובר שיר בשם "היום"‪ַ :‬‬ ‫יסט עוֹ ָל ִמי‬ ‫יפ ְ‬ ‫יס ָמאוֹ ת וּ ְד ָג ִלים ׁשוּב ִה ְג ִּביהוּ ָלעוּ ף‪ /.‬יֵ ׁש ֶא ָחד ּ ַפ ִ ּצ ִ‬ ‫ְּב ֶג'נֶ ָבה נִ זְ ַרק‪ִ /,‬ס ְ‬ ‫יט ְל ִקי אוֹ ּכוּ ׁ ִשי‪ /,‬הוּ א יֵ ַדע‬ ‫וְ הוּ א ַרק‪ַ /‬ה ַּכדּ וּ ר‪ַ /‬ה ִּנ ְת ָקע‪ַּ /‬בגּ וּ ף!‪ַ //‬רק ַח ָ ּיל ְמ ֻר ָּט ׁש ִא ַ‬ ‫ֵא ְ‬ ‫ֹאש ִּבוְ ִע ַידת ָהעוֹ נְ ׁ ִשין‪ְּ /,‬תנוּ לוֹ ִלנְ אֹם‬ ‫יך ִל ְצעֹק ַמה ּכוֹ ֵאב לוֹ ַה ֶּט ַבח‪ /...‬שִׂ ימוּ הוּ ְלר ׁ‬ ‫ְּב ֶג'נֶ ָבה"‪ .‬בשיר זה התייצב המשורר נגד המלחמה‪ ,‬נגד האיטלקים‪ ,‬נגד חבר‬ ‫הלאומים ובעד חבש‪ ,‬שהיתה לטרף קל של מדיניות ההתפשטות של הפאשיזם‬ ‫[ ‪] 162‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫האיטלקי‪ ,‬שאותו ביקש לגנות‪ .‬אכן‪ ,‬פרשת חבש היתה ציון דרך‪ ,‬ולוּ גם סמלי‪,‬‬ ‫בדרכו של אלתרמן להיסטוריה‪15.‬‬ ‫והיה‪ ,‬כמעט במקביל‪ ,‬סיפור המרד הערבי הגדול‪ ,‬או "המאורעות"‪ ,‬כפי‬ ‫שהוגדר המרד במילון של היישוב‪ .‬בניגוד גמור לאורי צבי גרינברג‪ ,‬ממייסדי‬ ‫ברית הבריונים ואיש התנועה הרביזיוניסטית‪ ,‬מיעט אלתרמן להתייחס‬ ‫בכתיבתו העיתונאית הן ליחסים בין היישוב לבין הבריטים והן ליחסים עם‬ ‫האוכלוסייה הערבית‪ .‬וגם כשכתב על כך‪ ,‬היה סגנונו מתון למדי ואפילו מפויס‪.‬‬ ‫זו היתה בדרך כלל גם רוח הדברים של פזמוניו שהועלו על במת המטאטא‪.‬‬ ‫גם עיתון הארץ‪ ,‬שהוא היה מועסק על ידיו‪ ,‬גילה בדרך כלל מתינות ואיפוק‬ ‫ביחסו כלפי הבריטים‪ ,‬והדבר יכול היה להשפיע על סגנונו‪ .‬הוא היה מסוגל‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬לכתוב שיר כמו "טומי והמלך והסוויטהרט" המתאר ברוח טובה‪ ,‬כמעט‬ ‫בנימה מבודחת‪ ,‬את דמותו של חייל בריטי ושמו טומי‪ ,‬שפעם גר בלונדון‬ ‫ועכשיו הוא גר בצרפנד (מחנה צבאי בריטי‪ ,‬היום צריפין)‪ ,‬המשוטט באי־נוחות‬ ‫בארץ לא לו‪ ,‬סובל מן החמסין הקודח ומן האור הבוהק‪ ,‬ולבו מלא געגועים‬ ‫לאמו ועוד יותר מזה לחברה שלו (הלוא היא ה"סוויטהרט")‪ ,‬הממתינות עד‬ ‫בוש לשובו המיוחל מפלשתינה‪ .‬את הערבים הזכיר אלתרמן בפעם הראשונה‬ ‫רק בשיר בשם "השביתה" שפורסם ב־‪ 28‬באוקטובר ‪ ,1935‬שהיה השיר ה־‪105‬‬ ‫שהתפרסם במסגרת "רגעים"‪ .‬השיר נכתב בתגובה לשביתה הכללית שהוכרזה‬ ‫במגזר הערבי‪ ,‬זאת בעקבות הודעה ממשלתית שבה נמסר כי המשטרה הבריטית‬ ‫גילתה נשק מוברח על גבי אונייה בלגית שהעבירה לארץ משלוח גדול של‬ ‫חביות מלט‪ .‬הוועד הערבי העליון טען שהנשק הוברח על ידי יהודים ותבע‬ ‫הזדיינות מידית של הערבים‪ .‬אלתרמן כתב שיר קצר‪ ,‬ובו תיאר בלגלוג מופגן‬ ‫דמות של "אפנדי" ערבי היושב מול בניין הסראיָ ה ביפו (מושבו של השלטון‬ ‫"כי נַ ְס ִעיר עוֹ ד לֹא ּ ַפ ַעם וְ לֹא‬ ‫הבריטי)‪ ,‬מעשן נרגילה‪ ,‬שובת שביתה כללית‪ִּ .‬‬ ‫"ה ְת ַמ ִחינוּ ַעד‬ ‫ּ ַפ ֲע ַמיִ ם‪ְ /‬ס ָע ָרה ְל ֻא ִּמית ְמ ַצ ְל ֶצ ֶלת" — כך מהרהר לעצמו האפנדי — ִ‬ ‫ּכֹה ִּב ְצלוֹ ִחית ׁ ֶשל ַמיִ ם‪ /,‬וְ ַע ְכ ׁ ָשו נְ נַ ֶּסה — ְּב ָח ִבית ׁ ֶשל ֶמ ֶלט!"‪16‬‬ ‫המאורעות‪ ,‬שפרצו ב־‪ 19‬באפריל ‪ ,1936‬בעת שהמון ערבי רצח ביפו תשעה‬ ‫יהודים והמופתי הכריז על שביתה כללית‪ ,‬גרמו להידרדרות קשה במשולש‬ ‫היחסים שבין היהודים‪ ,‬הערבים והבריטים‪ .‬על רקע אירועים אלה‪ ,‬שהתפרשׂ ו‬ ‫לאורך תקופה של שלוש שנים‪ ,‬שינה אלתרמן את טעמו‪ :‬הוא נעשה דרוך וער‬ ‫יותר לנושא‪ ,‬ונימת דבריו — הן כלפי הערבים והן כלפי הבריטים — היתה‬ ‫חריפה ובוטה‪ .‬ב־‪ 5‬במאי‪ ,‬עדיין בראשית המאורעות‪ ,‬פרסם עיתון הארץ‬ ‫ידיעה ובה נאמר‪" :‬ברחובות יפו‪ ,‬בסמטאותיה‪ ,‬ובעיקר בסביבות הדואר‪ ,‬פוזרו‬ ‫[ ‪] 163‬‬

‫אלתרמן‬

‫מסמרים ושברי־זכוכית; אוטומובילים של הצבא‪ ,‬העוברים ברחובות‪ ,‬מסלקים‬ ‫את המכשולים הללו"‪ .‬אלתרמן כתב בעקבות זה את השיר "מסמר העונה"‪,‬‬ ‫ובו תיאר את המסמר המונח על הכביש הגדול בליל ירח — מנצנץ בעינו‪,‬‬ ‫חרישי כעקרב‪ ,‬מטיל אימה על סביבתו‪ .‬הוא גם יצר קיטוב סמלי בין המסמר‬ ‫כמכשיר רצחני לבין המסמר כאביזר המייצג את הקונסטרוקטיביזם של המפעל‬ ‫ימים ִּבנְ יָ נִ ים ָלעוֹ ָלם‪/.‬‬ ‫"ב ֶהם [במסמרים] ְמ ַח ְ ּז ִקים ָ ּג ֵדר וּ ְמשׂ וּ ָכה‪ָּ /.‬ב ֶהם ְמ ִק ִ‬ ‫הציוני‪ָּ :‬‬ ‫י־א ָדם!" השיר נחתם בהבעת מחאה‬ ‫יחה‪ְּ /‬במֹחוֹ ת ְּבנֵ ָ‬ ‫ָוּב ֶהם‪ּ /‬תוֹ ְק ִעים ַמ ְח ׁ ְשבוֹ ת ְר ִצ ָ‬ ‫שאותה הפנה הכותב דווקא נגד הממשל הבריטי על שאינו נוקט צעד כלשהו‬ ‫יאת ַאזְ ָה ָרה עוֹ ד ֵאינֶ ָּנה‬ ‫כדי למנוע את הסכסוך המזוין הנראה היטב באופק‪" :‬וּ ְק ִר ַ‬ ‫יח‪ָּ .‬ב ָא ֶרץ‬ ‫נִ זְ ֶר ֶקת‪ֵ /.‬אין ַמ ְר ִעים ְּבקוֹ לוֹ ‪ֵ .‬אין ֵמ ִאיר ֶאת ַה ְּתהוֹ ם‪ֵ /.‬אין ּפוֹ ֵקד וּ מוֹ ִכ ַ‬ ‫ׁ ֶש ֶקט‪ֶ ׁ /.‬ש ֶקט נוֹ ָא ׁש וְ יָ תוֹ ם"‪ .‬חודש אחר כך‪ ,‬כשהמאורעות היו כבר בעיצומם‪,‬‬ ‫הופיע ב"רגעים" שיר בשם "במחנה הפליטים" ובו תינה הכותב את מצוקתם‬ ‫של תושבי יפו‪ ,‬רובם בני העדות הספרדית והתימנית‪ ,‬שנאלצו לברוח מן העיר‪,‬‬ ‫כשאלפים מהם נותרו ללא קורת גג‪ .‬ואילו עם הבריטים סגר אלתרמן חשבון‬ ‫כעבור שנה‪ ,‬בעקבות צו סגירה שהטילה הצנזורה הבריטית על עיתון הארץ‬ ‫בשל מאמר שפרסם משה גליקסון‪ ,‬ואשר בו תקף את החולשה הבריטית מול‬ ‫"אל נְ ַח ּ ֶפה ַעל ּ ְפ ׁ ָש ֵעינוּ ַּב ֵּס ֶתר" — כתב אלתרמן‬ ‫הפעילות הרצחנית של הערבים‪ַ .‬‬ ‫יתים‪ִ /‬ל ׁ ְשמֹר ַעל ַה ֵּס ֶדר‪ָ /.‬אנוּ זוֹ ְמ ִמים‪/‬‬ ‫באירוניה מרה‪" .‬נוֹ ֶדה ְּב ָגלוּ י‪ :‬נָ כוֹ ן‪ָ /.‬אנוּ ְמ ִס ִ‬ ‫אכת זָ דוֹ ן וַ ֲח ִת ָירה‪ִ /,‬מ ְּב ִלי ַק ַחת‬ ‫י־ה ֶרף‪ִּ /,‬ב ְמ ֶל ֶ‬ ‫"וּב ִל ֶ‬ ‫ִמ ׁ ְש ּ ָפט ִוּב ּ ָטחוֹ ן"‪ .‬ואף יותר מזה‪ְ :‬‬ ‫מוּ ָסר‪ְּ ,‬ב ִלי ְראוֹ ת ּתוֹ ֶע ֶלת‪ָ /,‬אנוּ ְמ ׁ ַש ִּסים‪ֶ /‬את ַאנְ ׁ ֵשי ַה ִּמ ׁ ְש ָט ָרה‪ְּ /‬ברוֹ ְצ ֵחי זָ ֵקן וָ יֶ ֶלד"‪.‬‬ ‫מה שהשתמע מן השיר הזה‪ ,‬ומכמה מן השירים שקדמו לו‪ ,‬כי זה כבר חדל‬ ‫אלתרמן לעמוד מנגד‪17.‬‬ ‫בהקשר זה גילה אלתרמן עניין מיוחד בפעולתה של ועדת החקירה בראשות‬ ‫הלורד פיל שמונתה על ידי ממשלת בריטניה כדי לחקור את המצב בארץ ישראל‬ ‫לנוכח המאורעות‪ :‬הוועדה מונתה לתפקיד במאי ‪ ,1936‬והיא הגיעה לארץ‬ ‫מס ֶ ּי ֶרת"‬ ‫"ה ַ ּועדה ַ‬ ‫בנובמבר של אותה שנה‪ .‬לרגל בואה של הוועדה פורסם השיר ַ‬ ‫ובו התייצב המשורר כסנגורו במובהק של המפעל הציוני‪ .‬השדות המוריקים‪,‬‬ ‫החקלאות המפותחת והכבישים שנסללו הם לדידו הממצא העיקרי שאותו ראוי‬ ‫"ק ְראוּ נָ א ַל ּ ֶׂשה וְ ַל ְ ּג ִדי‪ַ /,‬ל ּׁ ְש ֵד ָמה ַה ּׁ ְשדוּ ָפה‬ ‫יהיה להציג בפני הוועדה המלכותית‪ִ :‬‬ ‫יטי‪."...‬‬ ‫י־מ ְפ ַל ְג ִּתי‪ַ /,‬ה ּ ָׂשדוֹ ת יְ ַד ְּברוּ ְּב ִלי ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן ּפוֹ ִל ִ‬ ‫יתי‪ַ /.‬ה ְ ּג ִדי הוּ א ִּב ְל ִּת ִ‬ ‫ׁ ֶש ָר ִא ִ‬ ‫בשיר אחר שאל אלתרמן את חברי הוועדה באיזה משני ה"קונצרטים" הם‬ ‫נוטים לבחור — בזה המושמע על ידי פאוזי קאוקג'י‪ ,‬מפקד פלוגות המתנדבים‬ ‫הסוריות‪ ,‬או בזה של "ארתורו איש מילנו" (ארתורו טוסקניני)‪ ,‬שניצח באותו‬ ‫[ ‪] 164‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫זמן על הקונצרט הראשון של התזמורת הארץ־ישראלית‪ .‬היינו‪ :‬לצד איזו משתי‬ ‫התרבויות המקומיות יש בדעתם להתייצב — לצד התרבות הרצחנית המזוהה‬ ‫עם הערבים או לצד התרבות המערבית המעודנת המזוהה עם היהודים תושבי‬ ‫הארץ‪ .‬מלבד זה הקדיש אלתרמן שיר לרגל סיום עבודתה של ועדת החקירה‪,‬‬ ‫ושיר נוסף שהופיע על סף פרסומו של הדו"ח המלא‪ .‬שם השיר היה "שעה‬ ‫היסטורית"‪ ,‬ובו ניסה למתן את ההתרגשות שאחזה בציבור לרגל מאורע זה‬ ‫— שכן‪ ,‬לדידו‪ ,‬מה שיקבע את טיבה של ההיסטוריה לא יהיה הדין וחשבון‬ ‫י־ה ָ ּי ִמים‪/‬‬ ‫"ה ַא ָּתה לֹא ֵת ַדע ִּכי ִד ְב ֵר ַ‬ ‫של ועדת פיל‪ ,‬אלא המעשה הציוני עצמו‪ַ :‬‬ ‫נֶ ְח ָר ִתים ִּב ְס ָל ֶע ָ‬ ‫ֹאשוֹ ‪ְּ /‬ב ַא ְבנֵ י‬ ‫יח ר ׁ‬ ‫יך ְּכ ׁ ַש ַאג וָ ָצו‪ְּ /,‬כ ַמ ְקדֵּ ַח ִע ֵ ּור וַ ֲהמוּ ם ְר ָע ִמים‪ַ /,‬ה ֵּמ ִט ַ‬ ‫ַה ַּמ ְח ָצב?!" השיר פורסם ב"רגעים" ב־‪ 7‬ביולי ‪ ,1937‬ובו בלילה הודיע הנציב‬ ‫העליון ברדיו הירושלמי כי הוועדה המלכותית החליטה להמליץ על חלוקת‬ ‫ארץ ישראל לשתי מדינות‪ ,‬יהודית וערבית‪ .‬אלא שכאן נדם קולו של אלתרמן‬ ‫שנמנע משום־מה מלעסוק בעצם תוכנו של הדו"ח‪ ,‬שכבר בבוקר שלמחרת‬ ‫פרסומו עורר ויכוח פוליטי וציבורי בעד או נגד רעיון החלוקה‪18.‬‬ ‫מהלך זה הגיע להבשלתו המלאה בשנת ‪ ,1938‬כשנראה היה בעליל כי‬ ‫העולם הפלייטוניסטי של "רגעים" המוקדם הושאר הרחק מאחור‪ ,‬וכי‬ ‫מעורבותו של אלתרמן בעניינים שהם ברומו של סדר היום המקומי‪ ,‬העולמי‬ ‫והיהודי‪ ,‬היתה לדבר שבשגרה‪ .‬בתחילת השנה אמנם הושבת המדור ליותר‬ ‫מחודשיים‪ ,‬כנראה בשל עיסוקים אחרים של אלתרמן‪ ,‬אולם משחודשה הופעתו‬ ‫ב־‪ 16‬במארס נראתה התמונה בבהירות גמורה‪ .‬באותו יום פרסם בעל הטור את‬ ‫השיר "רדיו וינאי"‪ ,‬תגובה לסיפוחה בהסכמה של אוסטריה על ידי גרמניה‪,‬‬ ‫"מ ִ ּוינָ ה ִה ְב ִקיעוּ ‪ְּ /‬תרוּ עוֹ ת‬ ‫שהיתה מעתה לחלק בלתי נפרד מן הרייך השלישי‪ִ :‬‬ ‫וָ ׁ ִשיר‪ָ /.‬ה ַר ְדיוֹ ׁ ָש ַאג ְּכנָ ֵמר ָּב ֶר ׁ ֶשת‪ /.‬וְ ָע ְמדוּ ֶדמוֹ ְק ָר ִטים ְליַ ד ַה ַּמ ְכ ׁ ִשיר‪ָ /.‬ח ׁ ְש ׁשוּ ֶאל‬ ‫"ל ְגיוֹ נוֹ ת ַה ֶּט ְבטוֹ נִ ים" היתה כה רמה‪ ,‬שעוררה‬ ‫ַה ַּמ ְכ ׁ ִשיר ָל ֶג ׁ ֶשת"‪ .‬נהמתם של ִ‬ ‫את קנאתם של חזירי־הבר השוכנים בגן החיות של העיר‪ .‬אחוז חרדה המשיך‬ ‫אלתרמן לעקוב אחרי התרחבות השפעתן של המדינות הפאשיסטיות‪ :‬הוא כתב‬ ‫שירים נגד גרמניה ואיטליה‪ ,‬אך גם שלח את ִחציו נגד גילויי החולשה של‬ ‫הבריטים ובייחוד נגד חוסר האונים של חבר הלאומים‪ .‬בשיר "לילה אירופי"‪,‬‬ ‫שנכתב בנוסח של שיר ערש‪ ,‬הציג המשורר את אירופה המנומנמת‪ ,‬הרופסת‪,‬‬ ‫ובייחוד את רפיסות הכוח הבריטי‪ ,‬זאת בעת שהארץ כולה נשלטת בהדרגה על‬ ‫יצד ָה ָא ֶרץ‬ ‫ב־מ ֲח ׁ ֶש ֶבת‪ַ /,‬מ ׁ ְש ִקיף ִמ ְל ַמ ְע ָלה‪ְ ,‬ל ָה ִבין‪ֵּ /,‬כ ַ‬ ‫ידי מדינות הציר‪" :‬וְ ַה ָ ּי ֵר ַח‪ַ ,‬ר ַ‬ ‫וּב ְר ִלין"‪ .‬השיר התפרסם ב־‪ 20‬בספטמבר ‪,1938‬‬ ‫ִמ ְס ּתוֹ ֶב ֶבת‪ַ /‬על ִציר ׁ ֶשל רוֹ ָמא ֶּ‬ ‫בעיצומו של משבר הסודטים‪ ,‬שהגיע לקצו עם חתימת "הסכם מינכן" שעל‬ ‫[ ‪] 165‬‬

‫אלתרמן‬

‫פיו התחייבה צ'כוסלובקיה להעביר את החבל שבשליטתה לידיה של גרמניה‬ ‫הנאצית‪19.‬‬ ‫בצד הדאגה לשלום העולם החופשי גילה אלתרמן מידה רבה של אחריות‬ ‫ואכפתיות למצבם של יהודי אירופה‪ ,‬שהיה‪ ,‬כמובן‪ ,‬פועל יוצא של התבססות‬ ‫המשטר הנאצי‪ .‬הבעיה האקוטית שעמדה אז על הפרק היתה שאלת הפליטים‬ ‫היהודים‪ :‬חוקי ההגירה שנחקקו בנירנברג ב־‪ 1935‬הפכו את יהודי גרמניה‬ ‫לנרדפים‪ ,‬והבעיה הוחמרה עוד יותר עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה‪ .‬ביוזמתו‬ ‫של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט — שלא רצה להגדיל את מכסות‬ ‫ההגירה לארצו — התכנסה ב־‪ 6‬ביולי ‪ 1938‬ועידה בעיר אויאן שבצרפת (‪Évian-‬‬ ‫‪ )les-Bains‬כדי למצוא פתרון לעשרות אלפי הפליטים שנמלטו מארצות אלה‬ ‫או שהתכוונו להימלט מהן; ביום שלמחרת כינוס הוועידה כתב אלתרמן שיר ובו‬ ‫גילה אופטימיות זהירה — הנה‪ ,‬העולם לא גילה אדישות גמורה אל מול מצוקתם‬ ‫של הפליטים‪ ,‬הרי שלושים מדינות שולחות את נציגיהן כדי לעסוק בנושא‬ ‫יטים ַּב ְּמצוּ ָלה‪ /‬לֹא ָע ַצם ָהעוֹ ָלם ֵעינָ יו‬ ‫ת־ה ּ ְפ ִל ִ‬ ‫"גם ִּבזְ עֹק ׁ ְש ֵא ַל ַ‬ ‫ולהמציא לו פתרון‪ּ ַ :‬‬ ‫לשים"‪.‬‬ ‫יה ָלדוּ ן‪ִ /‬מ ְ ּצ ָד ִדים ׁ ְש ׁ ִ‬ ‫ישים‪ָ /‬ע ֶל ָ‬ ‫לשים ְמ ִדינוֹ ת ְמ ׁ ַש ְּלחוֹ ת ִא ׁ ִ‬ ‫ְלמוּ ָל ּה‪ /.‬לֹא! ׁ ְש ׁ ִ‬ ‫עם זאת היה אלתרמן מודע לכך כי טיבן של שאלות כאלה שתחילה הן עולות‬ ‫ישית —‪ /‬לוּ יָ בוֹ א נָ א‬ ‫על הפרק ואחר כך יורדות ממנו‪" .‬וַ ֲאנַ ְחנוּ ְת ִפ ָּלה וְ ִת ְקוָ ה ֲח ִר ׁ ִ‬ ‫ַה ּ ַפ ַעם ׁ ִשנּ וּ י ַּב ָּת ְכנִ ית"‪ .‬אלא שציפייה זו נתבדתה לחלוטין‪ :‬הוועידה הסתיימה‬ ‫כעבור תשעה ימים בכישלון מוחלט‪ ,‬בלי שנמצא פתרון לבעיה חמורה זו‪ ,‬פרט‬ ‫להצעה שהועלתה על ידי הרפובליקה הדומיניקנית שגילתה נכונות לקלוט מאה‬ ‫אלף פליטים‪ .‬נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן סיכם את הוועידה באומרו‬ ‫כי "העולם נחלק לשניים‪ ,‬מקומות שליהודים אסור להתגורר בהם ומקומות‬ ‫שליהודים אסור להיכנס אליהם"‪20.‬‬ ‫נקודת המפנה בתולדות יהודי גרמניה התרחשה בלילה שבין ‪ 9‬ל־‪10‬‬ ‫בנובמבר‪ ,‬ואלתרמן לא נותר אדיש גם לזה‪ :‬באותו לילה — שזכה לכינוי "ליל‬ ‫הבדולח" ("‪ — )"Kristallnacht‬השתוללו ברחבי המדינה כנופיות נאציות‪,‬‬ ‫שרפו בתי כנסת למאות‪ ,‬ניפצו חלונות ראווה של חנויות יהודיות ובזזו אותן‪,‬‬ ‫פרצו לבניינים שבהם שכנו מוסדות יהודיים ועשו בהם שמות; זאת כתגובה על‬ ‫רצח המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בצרפת‪ ,‬ארנסט פום ראט‪ ,‬בידי צעיר‬ ‫יהודי בשם הרשל גרינשפן‪ ,‬שביקש למחות על הפגיעה בבני משפחתו בגרמניה‪.‬‬ ‫כעובד מערכת החדשות של הארץ נחשף אלתרמן בזמן אמת לידיעות שהגיעו‬ ‫מסוכנויות הידיעות באירופה‪ ,‬הוא עצמו תרגם את המברקים וניסח חלק מן‬ ‫הידיעות שהופיעו בעיתון‪ .‬בין אלה נכללה ידיעה שבה הובאה תגובתו של גבלס‬ ‫[ ‪] 166‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בעקבות הפרעות‪" :‬אני מזדהה בנפשי עם מתקיפי היהודים"‪ ,‬אמר גבלס‪ .‬בשיחה‬ ‫עם עיתונאי חוץ הסביר שר התעמולה הנאצי כי רושם ההתנקשות בפריז הביא‬ ‫לידי "התפרצות זעם העם הגרמני"‪ .‬את הידיעות כי הגרמנים ערכו פוגרומים‬ ‫ביהודים הגדיר מוגזמות‪ ,‬ואף העיר באופן ציני‪" :‬וסוף סוף אין בכך כלום‪ ,‬אם‬ ‫אשה גרמניה לוקחת אדרת בחנות יהודית כמתנה לבתה בחג המולד"‪ 21.‬ידיעה‬ ‫זו היא שעמדה ברקע שירו של אלתרמן ב"רגעים"‪ ,‬הוא אף ציטט אותה בראש‬ ‫המדור‪ .‬השיר נקרא "הפרווה"‪ ,‬ובו המשיך המשורר לכאורה את קו המחשבה‬ ‫שהתבטא בדבריו של גבלס‪ ,‬כשהוא מביא עמדה זו לידי אבסורד‪:‬‬ ‫ֵאם ֶ ּג ְר ַמ ִּנית‪ְ ,‬ל ִב ֵּת ְך ַה ַ ּי ְלדָּ ה‪,‬‬ ‫יאי ּ ַפ ְרוָ ה‪,‬‬ ‫ָה ִב ִ‬ ‫ְל ַחג ַה ֵּל ָדה!‬ ‫וְ ִל ְפ ִריץ ַה ָ ּק ָטן ָה ִבי נָ א וְ יִ ְט ַעם‬ ‫ֻס ָּכ ִר ּיוֹ ת ׁ ֶש ִּנ ְּתכוּ‬ ‫ְּב ֵעת "זַ ַעם ָה ָעם"‪.‬‬ ‫וְ ִא ְמ ִרי‪ִ :‬אם ִּת ְהיֶ ה יֶ ֶלד טוֹ ב ִלי ַה ּיוֹ ם‪,‬‬ ‫יל ָך ִא ִּתי יַ ַחד‪,‬‬ ‫אוֹ ִב ְ‬ ‫ִל ְראוֹ ת ַּב ּפוֹ ְגרוֹ ם‪.‬‬ ‫וּ ָמ ָחר‪ִ ,‬אם ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ָּת ִאיר ָלנוּ ֶח ֶסד‪,‬‬ ‫עוֹ ד נֵ ֵל ְך ַ ּגם ִל ְראוֹ ת‬ ‫ית־ה ְּכנֶ ֶסת‪22.‬‬ ‫ֶאת שְׂ ֵר ַפת ֵּב ַ‬ ‫המלכוד הנורא שנקלע אליו העם היהודי עוד לפני השואה קיבל ביטוי סמלי‬ ‫בשיר "אגדה על ילדים ביער"‪ ,‬שהיה לאחד השיאים הספרותיים של המדור‬ ‫"רגעים"‪ .‬שוב תפסה את עינו של אלתרמן ידיעה קטנה שפורסמה בעיתון‪,‬‬ ‫לאו דווקא בכותרת הראשית‪" :‬עשרות ילדים יהודים רכים‪ ,‬הצעיר ביניהם בן‬ ‫שנתיים‪ ,‬הובאו על־ידי פלוגות־סער נאציות מגרמניה לגבול ההולנדי ונעזבו‬ ‫לנפשם" — נכתב בהארץ מיום ‪ 24‬בנובמבר‪ 23.‬התגובה לא איחרה לבוא‪:‬‬ ‫אלתרמן בחר לכתוב פרודיה על אגדת האחים גרים‪ ,‬כשהחצים שאותם שילח‬ ‫כלפי גרמניה הנאצית היו נטועים היטב בעולם הדימויים של התרבות הגרמנית‪:‬‬ ‫השיר מגולל את סיפורם מכמיר הלב של אח ואחות‪ ,‬מעין הנזל וגרטל יהודים‪,‬‬ ‫שגורשו אל היער בעיצומו של ליל סערה‪ .‬האח הקטן פורץ בבכי‪ ,‬אך אחותו‬ ‫[ ‪] 167‬‬

‫אלתרמן‬

‫הגדולה ממנו מנסה להשתיק אותו — תחילה היא מזהירה אותו מכך שישנו רייך‬ ‫שלישי גדול וחזק ש"טוֹ ֵרף יְ ָל ִדים‪ֶ ׁ /‬ש ּבוֹ ִכים ַּב ַּליִ ל"‪ ,‬ממש כמו המכשפה בסיפור‬ ‫המקורי‪ ,‬ולאחר שהוא עוצר את בכיו היא מרעיפה עליו דברי עידוד ונחמה‪:‬‬ ‫יע‪ /.‬עוֹ ד יֶ ׁ ְשנָ ן ֲא ָרצוֹ ת נִ ְפ ָלאוֹ ת ָּבעוֹ ָלם‪ /,‬עוֹ ד יֶ ׁ ְשנָ ם‬ ‫"וְ ִד ְּב ָרה ַה ַ ּי ְלדָּ ה‪ :‬עוֹ ד ְמ ַעט וְ נַ ִ ּג ַ‬ ‫יע"‪ .‬על רקע תוצאות ועידת‬ ‫ּ ַפ ְר ַל ֶּמנְ ִטים טוֹ ִבים ָּבעוֹ ָלם‪ /‬וְ ַה ְר ֵּבה ַמ ְל ָא ִכים ָּב ָר ִק ַ‬ ‫אוִ יאן‪ ,‬שהתקיימה חודשים אחדים קודם לכן‪ ,‬לא היה אפשר שלא להבחין‬ ‫במשמעות האירונית המובלעת בשורות אלה‪ .‬ואכן‪ ,‬בניגוד לסיפורם של האחים‬ ‫גרים‪ ,‬שבו הצליחו הילדים לגבור על המכשפה ולחזור לביתם בשלום‪ ,‬לסיפורם‬ ‫של הילדים היהודים‪ ,‬פליטי המשטר הנאצי‪ ,‬לא היה צפוי סוף טוב‪" :‬וְ ִה ֵּנה‬ ‫ֵמ ָרחוֹ ק אוֹ ר ְל ֶפ ַתע ָר ַעד‪ִ /.‬ה ֵּנה ׁ ַש ַער‪ַ .‬ה ּׁ ְשנַ יִ ם דּ וֹ ְפ ִקים ַעל ַה ּׁ ַש ַער‪ַ /.‬ל ִּס ּפוּ ר עוֹ ד ֵאין‬ ‫סוֹ ף וּ ַמ ְל ָא ְך לֹא יָ ַרד‪ /,‬יֵ ׁש ַרק ַעם ֶא ָחד! ַריְ ְך ֶא ָחד! ִפ ֶירר ֶא ָחד!‪ְ /‬למוּ ל יֶ ֶלד ֶא ָחד‪/‬‬ ‫ּבוֹ ֶכה ַב ַ ּי ַער"‪ .‬די היה בשימוש שעשה אלתרמן בססמה הנואלת של המשטר‬ ‫הנאצי — "‪ — "!Ein Volk! Ein Reich! Ein Führer‬כדי להעביר לקוראים את‬ ‫המסר כי הציפייה בדבר עצם ההיתכנות של סוף טוב אינה אלא אשליה‪24.‬‬

‫ג‬ ‫לצד עבודתו בהארץ והכתיבה הצפופה במדור "רגעים" המשיך אלתרמן לתפקד‬ ‫"ח ְג ָליָ ַדע"‪,‬‬ ‫כיצרן סדרתי של פזמונים לתוכניות המטאטא‪ :‬תוכנית רדפה תוכנית — ַ‬ ‫"שמע קולנו"‪" ,‬חלום ליל כנען"‪" ,‬עולים ויורדים"‪" ,‬היינו כחולמים"‪ .‬הוא היה‬ ‫למעשה לכותב הפזמונים המוביל של התאטרון‪ .‬בהמטאטא עבד אלתרמן מתוך‬ ‫שיתוף פעולה עם מגוון של כותבים ואנשי במה — יצחק נוז'יק‪ ,‬הלל אביחנן‪,‬‬ ‫לאה גולדברג‪ ,‬יוסף הייבלום‪ ,‬אברהם אבידור‪ ,‬מרטין רוסט (הוא מקסימיליאן‬ ‫מאיר רוזנקרנץ) וסמי גרונמן‪ .‬את נוז'יק תרגם אלתרמן מיידיש‪ ,‬ואילו את רוסט‬ ‫וגרונמן תרגם מגרמנית‪ .‬מי שחיבר את המוזיקה לפזמונים פרי עטו היה על פי‬ ‫רוב משה וילנסקי‪ ,‬המנהל המוזיקלי של התאטרון‪ ,‬ובהמשך חברו אליו מרדכי‬ ‫זעירא ומרק לברי‪ .‬בכל ההרכבים הללו המשיך המטאטא להיות סיפור הצלחה‪,‬‬ ‫הקהל נהר ל"בית העם" בתל אביב‪ ,‬וגם המופעים שנערכו בקביעות בערים‬ ‫אחרות וביישובים ברחבי הארץ נהנו בדרך כלל מתפוסה מלאה‪ .‬אלתרמן עבד‬ ‫קשה‪ ,‬הוא נהנה מהכנסה יפה‪ ,‬והפזמונים שחיבר זכו לתפוצה גדולה‪ .‬כמה‬ ‫מהם — לא רבים — הפכו ללהיטים‪ :‬כזה היה "רומנס על הספסל"‪ ,‬שיר אהבה‬ ‫על שוטר צעיר ובחורה בשם ִרנה‪ ,‬שנכתב לצלילי השיר "סרצה" מאת המלחין‬ ‫הרוסי איסק דונייבסקי‪ .‬השיר נכלל בתוכנית "חגלידע"‪ ,‬שהיתה התוכנית ה־‪37‬‬ ‫[ ‪] 168‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫של התאטרון‪ ,‬ועד מהרה נעשה לנחלת הרבים‪"ִ :‬ר ָּנה —‪ֲ /‬אנִ י אוֹ ֵהב ֶאת ַה ּׁ ָש ַמיִ ם!‪/‬‬ ‫ִר ָּנה —‪ֲ /‬אנִ י אוֹ ֵהב ֶאת ַה ַּס ְפ ָסל!‪ִ /‬ר ָּנה —‪ֲ /‬אנִ י אוֹ ֵהב ֶאת ַסנְ דָּ ַליִ ְך‪ֶ /,‬את אוֹ ר ֵעינַ יִ ְך‪/,‬‬ ‫ֶאת ַא ְרנָ ֵק ְך ֲא ׁ ֶשר נָ ַפל!" לא לשווא כינה אותו אורי קיסרי במאמר שפורסם‬ ‫הפזמון־הקליל"‪25.‬‬

‫בשבועון תשע בערב בשם "נסיך‬ ‫בתוך כך פרץ אלתרמן דרך לשדה פעולה נוסף‪ ,‬שהיה לאורך זמן לאחד‬ ‫מתחומי העיסוק המרכזיים שלו‪ .‬בצד כתיבתו לתאטרון המטאטא החל לחבר‬ ‫פזמונים ושירי זמר במסגרות שונות‪ ,‬אם ביוזמתו שלו ואם בהזמנה‪ .‬אחדים‬ ‫מן השירים האלה התקבלו עד מהרה כשירי עם‪ .‬לראשונה התייצב אלתרמן‬ ‫מול אתגר זה כשהוזמן להשתתף כאחד היוצרים של הסרט "לחיים חדשים"‬ ‫שהופק אז בארץ‪ .‬אלתרמן היה חובב מושבע של האמנות השביעית‪ ,‬הוא כתב‬ ‫עד אז כמה רשימות על קולנוע‪ ,‬ואף כמה מן השירים שחיבר במדור "רגעים"‬ ‫נגעו בנושאים מעולם הקולנוע‪ .‬אולם כל זה נגע בסרטים שצפה בהם בצרפת‬ ‫שיובאו מחוץ־לארץ והוצגו בבתי הקולנוע של תל אביב‪ .‬קולנוע‬ ‫ּ‬ ‫או בכאלה‬ ‫ארץ־ישראלי לא היה אז בנמצא‪ ,‬אך היו כמה התחלות‪ .‬אחת מהן היה הסרט‬ ‫"לחיים חדשים" שנושאו היה ההתיישבות החדשה ובניין הארץ‪ ,‬והוא נועד‬ ‫בעיקר להקרנה בחוץ־לארץ‪ .‬יוזם המהלך היה ליאו הרמן‪ ,‬מזכיר קרן היסוד‪,‬‬ ‫שהצליח ברוב תושייה לגייס את הכסף הדרוש ואף לאתר את המומחים שיעשו‬ ‫במלאכה — הבמאי יהודה ליהמן‪ ,‬הצלם צ'ארלס ו' הרברט והמלחין בוריס‬ ‫מורוס‪ .‬כולם אנשים ידועי שם בתחומם‪ .‬את הקשר עם אלתרמן ועם המלחין‬ ‫דניאל סמבורסקי‪ ,‬שעלה לארץ רק שנתיים קודם לכן‪ ,‬יצר ליאו הרמן בעזרתה‬ ‫של מרגוט קלאוזנר‪ ,‬שהיתה מעורבת אז כמעט בכל יוזמה בתחום הקולנוע‬ ‫הארץ־ישראלי‪" .‬לחיים חדשים" הוקרן לראשונה בבכורה רשמית שנערכה בניו‬ ‫יורק בחסותו של הפיזיקאי הנודע אלברט איינשטיין‪ .‬זה היה ב־‪ 4‬ביולי ‪.1935‬‬ ‫באוגוסט של אותה שנה זכה הסרט בפרס הסרט התיעודי בביאנלה של ונציה‪,‬‬ ‫ורק לאחר מכן הגיע להקרנה בבתי הקולנוע בארץ‪ .‬בארצות הברית ליוו את‬ ‫הסרט דברי קריינות באנגלית‪ ,‬במזרח אירופה הוקרן הסרט עם פסקול ביידיש‪,‬‬ ‫ואילו בארץ היו דברי הקריינות בעברית‪ .‬הקריין בגרסה זו היה זלמן רובשוב‬ ‫(לימים שזר)‪26.‬‬ ‫"לחיים חדשים" תיאר בשפה קולנועית כובשת לב את החיים המתחדשים‬ ‫בארץ ישראל‪ :‬תמונות הפתיחה הציגו את הארץ הקדושה לשלוש הדתות‬ ‫כארץ פרימיטיבית‪ ,‬מוזנחת‪ ,‬מיושבת על ידי פלאחים ערבים‪ ,‬גמלים המהלכים‬ ‫בחולות‪ ,‬אנשים השואבים מים מן הבארות‪ .‬והנה באים החלוצים‪ ,‬השבים‬ ‫למולדתם ההיסטורית‪ ,‬והארץ עולה כפורחת‪ :‬כיבוש השממה‪ ,‬הקמת העיר תל‬ ‫[ ‪] 169‬‬

‫אלתרמן‬

‫אביב‪ ,‬צמיחת הכלכלה‪ ,‬פיתוח החקלאות והתעשייה‪ ,‬וכל זה בצד שימורם של‬ ‫חיי הדת והמסורת המוצגים כחלק בלתי נפרד ממרקם החיים החדשים‪ .‬השחקן‬ ‫הראשי בסרט היה "העם היהודי שמשקם את פלשתינה"‪ ,‬שכן רק אנשים של‬ ‫ממש‪ ,‬לא שחקנים‪ ,‬הם שנבחרו כדי לייצג את הנוף האנושי שנגלה במהלך‬ ‫הסרט‪ .‬וכמו בסרטי התעמולה הסובייטיים או הגרמניים של התקופה הצטיין‬ ‫גם הסרט הזה בתמונות תקריב של האדם העובד וכלי העבודה שלו לצד מגוון‬ ‫מעמדים שבהם ניתן ייצוג לקולקטיב כולו‪ :‬אלה מגיעים לשיאם בתצלומים‬ ‫מרהיבים של תהלוכת הביכורים הנערכת בחג השבועות בחיפה‪ ,‬וכן בתמונות‬ ‫מתוך אספת פועלים בחצר הטכניון אשר בה נושא אחד הפועלים נאום חוצב‬ ‫להבות המשלב את האמונה באידאל הציוני עם המאבק למען צדק חברתי‪.‬‬ ‫שחברו היטב‬ ‫בתוך המארג הזה השתלבו ארבעה שירים של נתן אלתרמן‪ָ ,‬‬ ‫לאתוס הציוני המונח ביסוד הסרט ולרוח הפטריוטית שאפפה אותו‪ .‬כבר‬ ‫בתחילת הסרט נשמע קולה של מקהלת גברים השרה שיר לכבודה של תל‬ ‫"א ֶרץ ֻמ ׁ ְש ּ ֶפ ֶלת‪ֶ /‬א ֶרץ‬ ‫אביב‪ ,‬אף על פי שדברי השיר כוונו אל הארץ כולה‪ֶ :‬‬ ‫צוּבה ַא ְּת ַּבת‬ ‫נִ דַּ ַחת‪ /‬חוֹ ל וְ ַג ֶּמ ֶלת‪ /‬יָ ם וְ ַקדַּ ַחת‪ִ //.‬מי זֶ ה יֵ ַדע ַמדּ וּ ַע וְ ָל ָּמה‪ּ /‬כֹה ֲע ָ‬ ‫לֹא ֻר ָח ָמה‪ַ /‬עד ׁ ֶש ָא ַמ ְרנוּ ‪ּ :‬בוֹ אוּ נֵ ֵל ָכה‪ /‬עוּ ָרה ַהחוֹ ל ִּכי ֶמ ֶלט ָע ֶל ָ‬ ‫יך‪ֶ /‬א ֶבן וָ ֶמ ֶלט‪/‬‬ ‫יָ ד ִמ ְת ַּב ְרזֶ ֶלת‪ /‬דֶּ ֶר ְך נִ ְס ֶל ֶלת‪ִ /‬עיר ׁ ָש ָרה ׁ ִשיר"‪ 27.‬ואכן‪ ,‬תצלומי הארץ הריקה‪,‬‬ ‫המדברית‪ ,‬הלא מפותחת‪ ,‬שימשו מעין פרולוג למה שהיה עיקר הסרט — אפוס‬ ‫של עלייה‪ ,‬התיישבות ובניין‪ .‬בהמשך נראתה על פני המסך חבורה של פועלים‬ ‫ופועלות העושים דרכם לעבודה בצד שדרת ברושים‪ ,‬כלי העבודה בידיהם‪,‬‬ ‫והם שרים יחד במקהלה שיר לכת ששרטט את מפת הארץ‪ ,‬ובתוך כך ביטא את‬ ‫"ב ָה ִרים ְּכ ָבר ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ְמ ַל ֶה ֶטת‪ָ /‬וּב ֵע ֶמק עוֹ ד‬ ‫האהבה למולדת ואת ערך העבודה‪ֶּ :‬‬ ‫נוֹ ֵצץ ַה ַּטל‪ָ /.‬אנוּ אוֹ ֲה ִבים אוֹ ָת ְך‪ ,‬מוֹ ֶל ֶדת‪ְּ /,‬בשִׂ ְמ ָחה‪ְּ ,‬ב ׁ ִשיר ְוּב ָע ָמל‪ִ //.‬מ ּמוֹ ְרדוֹ ת‬ ‫ם־ה ֶּמ ַלח‪ /‬נַ ֲעבֹר אוֹ ָת ְך ְּב ַמ ֲח ֵר ׁשוֹ ת‪ָ /.‬אנוּ עוֹ ד נִ ַּטע ָל ְך וְ נִ ְבנֶ ה ָל ְך‪ָ /,‬אנוּ‬ ‫ַה ְּל ָבנוֹ ן ַעד יָ ַ‬ ‫‪28‬‬ ‫נְ יַ ּ ֶפה אוֹ ָת ְך ְמאֹד"‪ .‬משתמה הצעידה נדדה המצלמה אל עבר קבוצת פועלים‬ ‫ופועלות החוצבים בהר‪ ,‬מפוצצים סלעים‪ ,‬סוללים כביש‪ .‬הגברים הופיעו כשהם‬ ‫לבושים בגופיות וחובשים מצחיות‪ ,‬הנשים הופיעו בחצאיות‪ ,‬מטפחות לראשיהן‬ ‫ובידיהן טורייה‪ .‬שוב נשמע שיר שבקע מפיהם של הפועלים‪ ,‬כששירתם מלוּ וה‬ ‫בקולות הפטישים והטוריות המכים בסלעים‪ .‬דברי השיר היו פשוטים‪ ,‬ישירים‪,‬‬ ‫קצבם הלם את קצב העבודה ותוכנם שיקף את הרצון הקולקטיבי של הפועלים־‬ ‫ישי‬ ‫"ה ְך ּ ַפ ִּט ׁיש! ֲע ֵלה וּ ְצנַ ח!‪ְּ /‬כ ִב ׁ ֵ‬ ‫החלוצים לכבוש את השממה ולבנות את הארץ‪ַ :‬‬ ‫ֶּבטוֹ ן ַּבחוֹ ל נִ ְמ ַּתח" — שרו הפועלים בלשון "אנחנו" — "עוּ ִרי‪ְ ׁ ,‬ש ָמ ָמה‪ ,‬דִּ ינֵ ךְ‬ ‫נֶ ְח ַּת ְך‪ָ /,‬אנוּ ָּב ִאים ִל ְכ ּב ׁש אוֹ ָת ְך!"‪29‬‬ ‫[ ‪] 170‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫הרבה תשומת לב הוקדשה בסרט לחקלאות ולעבודת האדמה‪ ,‬ובתוך כך‬ ‫גם לחיי קיבוץ‪ .‬סצנה בולטת במיוחד התרחשה בחדר האוכל של קיבוץ גבעת‬ ‫ברנר‪ ,‬בעת שחברי המשק הסבו בו לארוחת צהריים‪" .‬חבר'ה‪ ,‬הקשיבו!" —‬ ‫קראה אחת מחברות המשק לסועדים — "דממה ביזרעאל"‪ .‬ליד הפסנתר נראה‬ ‫יושב המלחין דניאל סמבורסקי‪ ,‬בכבודו ובעצמו‪ ,‬והוא שר תחילה‪ ,‬במבטא‬ ‫"ב ָאה‬ ‫"יקי" מובהק‪ ,‬את מילות השיר של אלתרמן‪ ,‬שנודע כ"שיר העמק"‪ָּ :‬‬ ‫ְמנוּ ָחה ַל ָ ּי ֵג ַע‪ /‬וּ ַמ ְרגּ וֹ ַע ֶל ָע ֵמל‪ַ /.‬ליְ ָלה ִח ֵ ּור ִמשְׂ ָּת ֵר ַע‪ַ /,‬על שְׂ דוֹ ת ֵע ֶמק יִ זְ ְר ֶעאל‪/.‬‬ ‫ית־א ְל ָפא ַעד נַ ֲה ָלל"‪ .‬ואז נשמע הפזמון החוזר‪ ,‬ובו‬ ‫ַטל ִמ ְּל ַמ ָּטה וּ ְל ָבנָ ה ֵמ ָעל‪ִ /‬מ ֵּב ַ‬ ‫"מה‪ָ ,‬מה‪ַ ,‬ליְ ָלה ִמ ֵּליל?‪ /‬דְּ ָמ ָמה ְּביִ זְ ְר ֶעאל‪ /.‬נוּ ָמה‪ֵ ,‬ע ֶמק‪,‬‬ ‫הצהרת נאמנות לעמק‪ָ :‬‬ ‫ֶא ֶרץ ִּת ְפ ֶא ֶרת‪ָ /,‬אנוּ ְל ָך ִמ ׁ ְש ֶמ ֶרת"‪ .‬בחדר האוכל נשמעו מחיאות כפיים סוערות‪.‬‬ ‫בשלב זה שר הקהל כולו‪ ,‬שירת היחיד הפכה עד מהרה לשירת הציבור‪" .‬יָ ם‬ ‫יה‪ /,‬זֶ הוּ ֵע ֶמק יִ זְ ְר ֶעאל‪/.‬‬ ‫ַהדָּ ָגן ִמ ְתנוֹ ֵע ַע‪ִ ׁ /,‬שיר ָה ֵע ֶדר ְמ ַצ ְל ֵצל‪ /.‬זוֹ ִהי ַא ְר ִצי וּ שְׂ דוֹ ֶת ָ‬ ‫ית־א ְל ָפא ַעד נַ ֲה ָלל"‪ .‬התמונות שהופיעו בהמשך‬ ‫ְּתב ַֹר ְך ַא ְר ִצי וְ ִת ְת ַה ָּלל‪ִ /‬מ ֵּב ַ‬ ‫צולמו מחוץ לחדר האוכל‪ ,‬במרחב הפתוח של הקיבוץ‪ ,‬ובהן דימויים שונים‬ ‫של האדם העובד בשעת עבודתו‪ ,‬כשמילות השיר של אלתרמן מתנגנות מפיו‪:‬‬ ‫אישה מקלפת תפוחי אדמה‪ ,‬גבר מתגלח בטרם יֵ צא ליום נוסף של עמל‪ ,‬חברת‬ ‫משק תולה כבסים על חבל‪ ,‬רפתן חולב פרה‪ ,‬צעיר הניצב לעת ערב על גבעה‬ ‫וקוצר במגל‪ .‬אלא של"שיר העמק" של אלתרמן היה בית נוסף‪ ,‬שנועד להבליט‬ ‫את מחיר הדמים שבו כרוך המפעל הציוני‪ .‬בית זה נשאר משום־מה מחוץ‬ ‫לסרט‪" :‬א ֶֹפל ְּב ַהר ַה ִ ּג ְל ּב ַֹע‪ /,‬סוּ ס דּ וֹ ֵהר ִמ ֵ ּצל ֶאל ֵצל‪ /.‬קוֹ ל זְ ָע ָקה ָעף ָ ּגבוֹ ַּה‪ִ /,‬מ ּ ְׂשדוֹ ת‬ ‫ית־א ְל ָפא וְ נַ ֲה ָלל?"‪30‬‬ ‫ֵע ֶמק יִ זְ ְר ֶעאל‪ִ /.‬מי יָ ָרה וּ ִמי זֶ ה ׁ ָשם נָ ַפל‪ֵּ /‬בין ֵּב ַ‬ ‫הסרט "לחיים חדשים" זכה להצלחה עצומה‪ ,‬גם בארץ וגם בחוץ־לארץ‪,‬‬ ‫בעיקר בקרב קהילות יהודיות‪ .‬קרן היסוד לא חדלה להקרין אותו במשך ‪15‬‬ ‫שנה‪ :‬הוא עודד מתרימים בכל רחבי העולם ואף הטביע את רישומו על אנשים‬ ‫ונשים שגמרו אומר בלבם לעלות לארץ ולהקים בה את ביתם‪ .‬להצלחה מיוחדת‬ ‫למעט‪ ,‬אולי‪ ,‬השיר על תל אביב‪ :‬הם‬ ‫ֵ‬ ‫זכו השירים של אלתרמן שנכללו בסרט‪,‬‬ ‫נהנו מתפוצה גדולה‪ ,‬ובתוך זמן קצר התקבלו כשירי עם לכל דבר ועניין‪ .‬דניאל‬ ‫סמבורסקי‪ ,‬שניהל ערבי שירה בציבור בלילות שבת בבית ברנר בתל אביב‪ ,‬נהג‬ ‫לשיר אותם שוב ושוב עם חובבי הזמר העברי שנהרו בהמוניהם לאירועים אלה‪.‬‬ ‫השירים בוצעו במרוצת הזמן על ידי זמרים אחדים וגם על ידי מקהלות‪ ,‬הם‬ ‫נפוצו בערים‪ ,‬ביישובים הכפריים‪ ,‬ובעיקר בקרב חברי תנועות הנוער‪ .‬הם הועלו‬ ‫על גבי תקליטים והושמעו שוב ושוב בשידורי הרדיו‪ .‬אלה היו‪ ,‬למעשה‪ ,‬שירי‬ ‫הזמר הראשונים שאלתרמן כתב לצורך הלחנה‪ ,‬והוא השכיל לתת בהם ביטוי‬ ‫[ ‪] 171‬‬

‫אלתרמן‬

‫"אנוּ‬ ‫הולם וקליט לעולם הדימויים והערכים של המפעל הציוני‪ .‬הצהרות כמו ָ‬ ‫אוֹ ֲה ִבים אוֹ ָת ְך‪ ,‬מוֹ ֶל ֶדת‪ְּ /‬בשִׂ ְמ ָחה‪ְּ ,‬ב ׁ ִשיר ְוּב ָע ָמל" או "עוּ ִרי‪ְ ׁ ,‬ש ָמ ָמה‪ ,‬דִּ ינֵ ְך נֶ ְח ַּת ְך‪/,‬‬ ‫ָאנוּ ָּב ִאים ִל ְכ ּב ׁש אוֹ ָת ְך!" כמו גם התיאור האידילי של האדם העובד על רקע‬ ‫שדותיו של עמק יזרעאל‪ ,‬ערש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל‪ ,‬עשו להם‬ ‫כנפיים‪ ,‬והעניקו למחברם את ההילה של משורר ציוני‪ ,‬לאומי ופטריוטי‪.‬‬ ‫אלתרמן לא היה היחיד בין משוררי הארץ שהתפנה לכתיבת שירי זמר‬ ‫שהעמידו במרכזם את אהבת המולדת ואת חיי הבניין והיצירה של חלוציה‪,‬‬ ‫אך הוא היה לבולט שבהם‪ .‬ב־‪ ,1935‬בעת שהותו בלונדון‪ ,‬הקליט הזמר יוסף‬ ‫גולנד באולפני חברת "דקה" את השיר "הורה סחרחֹרת"‪ ,‬שנכתב עבורו על ידי‬ ‫אלתרמן בשיתוף עם בעל ברית מוזיקלי נוסף‪ ,‬המלחין יואל ולבה‪ .‬מילות השיר‬ ‫התאימו עצמן לקצב המיוחד של ריקוד ההורה‪ ,‬הן גם ביטאו בריכוז עצום את‬ ‫אתוס ההקרבה העצמית של החלוצים‪" :‬לֹא ֶאל שָׂ ָכר ַה ֵּלב ּ ָפתוּ ַח‪ /,‬לֹא ִל ְת ִה ָּלה‬ ‫רש"‪ .‬אלתרמן‬ ‫ֹאש‪ָ /.‬אנוּ יָ ָצאנוּ ִעם דִּ ְג ֵלי ָהרוּ ַח‪ֶ /‬את ָה ֲאוִ יר ְּב ׁ ִשיר ַל ֲח ׁ‬ ‫נָ שָׂ אנוּ ר ׁ‬ ‫וּ ולבה היו גם מחברי השיר "הורה מדורה"‪ ,‬שמבצעו היה הזמר מרדכי רוט‪,‬‬ ‫שאף הקליט את השיר באולפני חברת "במה" (‪ )Bema‬בברלין‪ .‬גם שיר זה נכתב‬ ‫בגוף ראשון רבים‪ ,‬ובו נשמע שוב קולם של החלוצים‪ ,‬שעוניים ולחצם הם עניין‬ ‫"באנוּ ְּב ִלי ּכֹל וָ כֹל‪ָ /,‬אנוּ ֲענִ ֵ ּיי ֶא ְתמוֹ ל‪ָ /,‬לנוּ‬ ‫זמני‪ ,‬שכן עיניהם נשואות רק לעתיד‪ָּ :‬‬ ‫יליוֹ נֵ י ַה ָּמ ָחר"‪ .‬הפזמון החוזר היה בעל אופי אקסטטי‪ ,‬והוא‬ ‫ַהגּ וֹ ָרל ָמ ַסר‪ֶ /‬את ִמ ְ‬ ‫נועד להלהיב‪ ,‬לרגש ולדרבן את מי שיוצאים בריקוד ההורה‪" :‬הוֹ ָרה‪ֲ ,‬ע ִלי‪ֲ ,‬ע ִלי‪/,‬‬ ‫ילי‪ְ /,‬טהוֹ ָרה‪ַ ,‬ר ַּבת אוֹ ָרה‪ /,‬הוֹ ָרה ְמדוּ ָרה!" לפופולריות עצומה‬ ‫ֵא ׁש ַה ְד ִל ִיקי ְּב ֵל ִ‬ ‫זכה שיר הורה שלישי‪ ,‬שאותו כתב הפעם אלתרמן על פי לחן חסידי‪ .‬גם שיר‬ ‫זה צמח מתוך ההוויה החלוצית הדלה והסגופה‪ ,‬והוא ביטא את הרומנטיקה‬ ‫שבחלוציות‪ ,‬את ההיקסמות מתחת לשמי הלילה של עם חדש בארץ חדשה‪:‬‬ ‫"איזֶ ה ּ ֶפ ֶלא‪ֵ ,‬איזֶ ה ּ ֶפ ֶלא‪ִ /,‬אם יֶ ׁ ְשנָ ם ֵלילוֹ ת ָּכ ֵא ֶּלה‪ִ /,‬אם ֶא ְפ ׁ ָשר עוֹ ד ְלנַ ּסוֹ ת‪ /‬הוֹ ָרה‬ ‫ֵ‬ ‫ׁ ֶש ָּכזֹאת"‪ .‬ואז נשמע הפזמון החוזר‪ ,‬שבו חוזרים ופונים החלוצים־המחוללים אל‬ ‫ההורה עצמה‪ ,‬המסעירה והמלכדת‪ ,‬מעוררים אותה‪ ,‬מתסיסים אותה וקוראים‬ ‫לה להעפיל ִאתם‪ ,‬להיות שותפים לפריצה הגדולה קדימה — פריצה שאין ממנה‬ ‫ילי נָ א‬ ‫דרך חזרה‪" :‬הוֹ ָרה‪ּ ,‬עוּ ִרי! עוּ ִרי‪ ,‬הוֹ ָרה!‪ִ /‬אם ּ ָפ ַר ְצנוּ — לֹא נַ ְחז ָֹרה‪ַ /,‬ה ְע ּ ִפ ִ‬ ‫ִא ִּתי‪ /,‬הוֹ ָרה הוֹ ָר ִתי!"‪31‬‬ ‫והיו שירי זמר שבהם פסע אלתרמן בעקבי הזמן‪ :‬ב־‪ 10‬בדצמבר ‪ 1936‬נפל‬ ‫דבר ביישוב העברי‪ .‬בעמק בית שאן‪ ,‬בלב יישוב ערבי‪ ,‬הוקם בן־לילה קיבוץ‬ ‫חדש‪ ,‬ושמו תל עמל‪ .‬הקמת תל עמל‪ ,‬שמתיישביו היו חברי גרעין של השומר‬ ‫הצעיר מבית אלפא‪ ,‬חנכה למעשה את מבצע "חומה ומגדל" שהתפרשׂ על פני‬ ‫[ ‪] 172‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫שלוש שנים‪ ,‬ושבמהלכו עלו על הקרקע ‪ 52‬יישובים חקלאיים חדשים‪ .‬בידיעה‬ ‫קטנה שפורסמה בשולי העמוד הראשון בעיתון דבר נמסר למחרת היום‪" :‬כל‬ ‫היום העבירו מכוניות וטראקטורים את המכשירים והכלים מבית אלפא‪ ,‬מקום‬ ‫מגוריו הארעי של הקיבוץ‪ .‬השמחה בבית אלפא היתה רבה‪ :‬כל ימי קיום העמק‬ ‫העברי היתה בית אלפא הנקודה הקיצונית במזרח‪ ,‬ועתה נוספו להם שכנים"‪32.‬‬ ‫יוזמת המוסדות הלאומיים בהקמת יישובים אלה באה כתגובה על המדיניות‬ ‫הבריטית ששׂ מה לה למטרה לעצור את גידולו של היישוב העברי אם על‬ ‫ידי הגבלת מספרי העולים ואם על ידי הטלת מגבלות על רכישת קרקעות‪.‬‬ ‫האזורים שנבחרו להתנחלות היו במכוּ ון אזורים שהיו אסורים להתיישבות על‬ ‫בספר או מקומות שבהם היתה‬ ‫פי גזרות "הספר הלבן"‪ ,‬רובם נקודות מבודדות ָ‬ ‫אוכלוסייה ערבית; לכן הופקד המיזם בידי ארגון ההגנה‪ ,‬שדאג לתפעולם של‬ ‫מבצעי בזק שבהם הוקמו יישובים בחסות הלילה ונשלמו במשך יום אחד‪ ,‬אשר‬ ‫במהלכם הוקמה בתחילה חומה מלוחות עץ ושכבות חצץ‪ ,‬הוצבו עמדות מגן‬ ‫ומגדל שמירה‪ ,‬וכל זה כדי ליצור באופן מידי מערך הגנה שיבטיח את שלומם‬ ‫של המתיישבים ויעניק להם פסק זמן להתבסס בנקודת ההתיישבות החדשה‪.‬‬ ‫תל עמל היה למעשה הקיבוץ הראשון שהוקם בשיטה זו‪ ,‬שליָ מים זכתה לשם‬ ‫"חומה ומגדל"‪.‬‬ ‫מבחינתו של אלתרמן היתה הקמת תל עמל (כיום ניר דוד) לא רק מאורע‬ ‫לאומי — אלא מאורע בעל אופי אישי‪ :‬עם גרעין המתיישבים הראשונים נמנו‬ ‫אחותו לאה ובעלה משה לבקוביץ (להב) שעזבו את בית אלפא באישון לילה‬ ‫כדי להיאחז במקום החדש‪ .‬הם נשאו על זרועם את בנם התינוק ערן‪ ,‬שהיה אז‬ ‫בן שלושה חודשים בלבד‪ .‬מאז סיום בית הספר התיכון היה ברור ללאה שפניה‬ ‫להתיישבות — היא היתה פעילה בתנועת הנוער‪ ,‬ובכיתה יב הצטרפה לשומר‬ ‫הצעיר‪ ,‬נחושה בדעתה להגשים הלכה למעשה את הדברים שהאמינה בהם‪ .‬ואף‬ ‫על פי שהיתה תלמידה מצטיינת בבית הספר סירבה בתוקף להמשיך בלימודים‪,‬‬ ‫זאת בניגוד לדעתו של יצחק אלתרמן‪ ,‬שתכנן עבור בתו האהובה עתיד שונה‬ ‫לגמרי‪ .‬היא חברה תחילה לקבוצת הכשרה של השומר הצעיר בנחלת יצחק‪,‬‬ ‫שם הכירה את משה לבקוביץ‪ ,‬שעתיד היה להיות בעלה‪ .‬משה עסק בבניין‪,‬‬ ‫לאה הופנתה לסלילת כביש עפולה‪-‬בית שאן‪ .‬באחד הימים נסע יצחק אלתרמן‬ ‫במונית לבית אלפא‪ ,‬הוא רצה לדעת מה שלום בתו‪ ,‬אך יותר מזה רצה לשכנע‬ ‫אותה לעזוב את הקיבוץ כדי שתמשיך בלימודיה ותכשיר את עצמה לדרך חיים‬ ‫אחרת‪ .‬כשהגיע לקיבוץ הפנו אותו למחנה הפועלים שסלל את הכביש‪ ,‬שם פגש‬ ‫את לאה כשהיא לבושה במכנסיים ובחולצה קצרת שרוולים‪ ,‬לראשה עדתה‬ ‫[ ‪] 173‬‬

‫אלתרמן‬

‫מטפחת הקשורה לאחור ובידה פטיש כבד שבו הכתה באבן גדולה שהיתה‬ ‫מונחת לפניה‪ 33.‬הוא לקח אותה הצדה והם דיברו ודיברו‪ ,‬הוא הציע לה לחזור‬ ‫העירה‪ ,‬אך לאה — שהיתה דעתנית‪ ,‬עצמאית והאמינה בכל לב במה שעשתה —‬ ‫לא נענתה להצעה‪ .‬בסיכומו של דבר חזר יצחק אלתרמן הביתה בלא כלום‪ .‬לבני‬ ‫המשפחה אמר נחרצות‪" :‬לוסה לא תחזור"‪ .‬הצדק היה אתו‪ :‬לאה נשארה בבית‬ ‫אלפא‪ ,‬וכעבור זמן יצאה עם הגרעין להתיישב בתל עמל‪ ,‬שם היתה שותפת‬ ‫פעילה ומתוות דרך בהקמתו של הקיבוץ הראשון בבקעת בית שאן‪34.‬‬ ‫זמן קצר לאחר הקמת הנקודה החדשה יצא אלתרמן מתל אביב ונסע בדרך‬ ‫לא דרך לבקעת בית שאן כדי לבקר את אחותו ואת גיסו ואת אחיינו התינוק‬ ‫שהתגוררו עם עוד חברים באחד מן הצריפים שבחצר הקיבוץ‪ .‬אלתרמן העריץ‬ ‫שבה ועל שבחרה ללכת בדרך של הגשמה‬ ‫את לאה על אומץ לבה‪ ,‬על עוז הרוח ּ‬ ‫חלוצית‪ .‬הוא היה סופר מוכשר‪ ,‬מבריק‪ ,‬שמו הלך לפניו‪ ,‬המילים שהפיק בעטו‬ ‫סיפרו כבר אז את הסיפור הציוני — הרי הוא שכתב לא מזמן את "שיר העמק"‬ ‫ואת "שיר הכביש" ואת "הורה סחרחֹרת"! אבל אלה היו בעיניו רק דיבורים‪.‬‬ ‫את המעשים עשתה לאה‪ ,‬לא הוא‪ .‬היא שהתיישבה בעמק‪ ,‬היא שסיתתה אבן‬ ‫כדי לסלול כביש‪ ,‬היא שיצאה עם חבריה לגרעין בשעות הלילה בריקוד הורה‬ ‫סוער שבו הצהירה על דבקותה באדמת הארץ‪ .‬הביקור בתל עמל היה בעיצומו‬ ‫של החורף‪ ,‬אלתרמן פגש את אחותו עייפה וסחופה ונטולת תואר והדר כשהיא‬ ‫עומדת על אדמת הטרשים של קיבוץ תל עמל כשבנה ערן‪ ,‬שאותו עטפה‬ ‫בסודרה‪ ,‬חבוק בין זרועותיה‪ 35.‬במרוצת הזמן נעשה בן בית בקיבוץ החדש‪,‬‬ ‫כשהוא מלווה מתוך הערצה את תהליך הפיכתו של המקום מנקודה בודדת‬ ‫ליישוב של ממש‪ .‬את רשמיו תיעל לימים בשיר "המגדל הראשון"‪ ,‬ובו העלה‬ ‫על נס את הקמתה של תל עמל‪ ,‬הן בזכות עצמה‪ ,‬והן מתוקף היותה מפלסת‬ ‫דרך למפעל כולו‪:‬‬ ‫ל־ע ָמל‪,‬‬ ‫ל־ע ָמל‪ֵּ ,‬ת ָ‬ ‫ל־ע ָמל‪ֵּ ,‬ת ָ‬ ‫ֵּת ָ‬ ‫אשוֹ נָ ה ְלחוֹ ָמה וּ ִמ ְגדָּ ל‪,‬‬ ‫ִר ׁ‬ ‫ל־ע ָמל‪,‬‬ ‫ְּתב ְֹר ִכי‪ֵּ ,‬ת ָ‬ ‫ְּב ָמ ָטר ְוּב ַטל‪,‬‬ ‫ל־ע ָמל‪,‬‬ ‫ְּב ָד ָגה ֲע ֵלי ַגל‪ֵּ ,‬ת ָ‬ ‫ל־ע ָמל‪,‬‬ ‫ְּב ָד ָגן ְל ַמ ָ ּגל‪ֵּ ,‬ת ָ‬ ‫ִּבנְ עוּ ִרים ַל ִּמ ְגדָּ ל‪,‬‬ ‫ל־ע ָמל!‬ ‫ֵּת ָ‬ ‫[ ‪] 174‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫את השיר הפקיד אלתרמן בידיו האמונות של המלחין מרדכי זעירא‪ ,‬וזה בחר‬ ‫להציג אותו לראשונה בנשף העשור לפעילותו המוזיקלית שנערך בסתיו ‪.1939‬‬ ‫במהלך הערב שרה חנה קיפניס שירים שהלחין זעירא‪ ,‬אך לקראת סיום עלה‬ ‫המלחין עצמו על הבמה ולימד את השיר החדש שכתב נתן אלתרמן ושמילותיו‬ ‫נדפסו בתוכניית הנשף‪ .‬זעירא אף טרח ללמד את השיר לאנשי תל עמל‪ ,‬וזאת‬ ‫בעת שהשתתף בערב חגיגי שאורגן לציון חמש שנים לעלייתו של הקיבוץ על‬ ‫הקרקע‪ .‬בהדרגה התקבל "המגדל הראשון" (שליָ מים נקרא "תל עמל") כשיר‬ ‫המזוהה יותר מכול עם פרק מיוחד זה בתולדות ההתיישבות הציונית‪ .‬אך ספק‬ ‫אם לבד מאנשי הקיבוץ‪ ,‬שאימצו את השיר כהמנון‪ ,‬או לבד מן האנשים הקרובים‬ ‫לאלתרמן‪ ,‬ידע מישהו על הזיקה האישית כל כך של המשורר לפרשה זו‪36.‬‬ ‫אלתרמן המשיך להיות עם יד על הדופק‪ :‬על הפרק עמדה עתה בנייתו‬ ‫של נמל תל אביב‪ ,‬וגם מאורע זה דרבן אותו לכתוב שירי זמר שזכו להד‬ ‫רב‪ .‬עם תחילת המאורעות ובעקבות השביתה הכללית שעליה הוכרז במגזר‬ ‫הערבי נוצרו קשיים בתפעולו של נמל יפו‪ ,‬שדרכו התנהל ייצוא תפוחי הזהב‬ ‫לאירופה‪ .‬מצב זה איים על עתידו של ענף הפרדסנות‪ ,‬ופרנסי היישוב החליטו‬ ‫לפעול להקמתו של נמל חלופי בתל אביב‪ .‬הרעיון להקים נמל בתל אביב עלה‬ ‫על הפרק עם ייסודה של העיר‪ ,‬אולם הוא קיבל הפעם דחיפות מיוחדת‪ .‬הממשל‬ ‫הבריטי התנגד למהלך זה‪ ,‬אולם לבסוף התפשר והסכים על הקמת מזח בצפון‬ ‫העיר‪ ,‬מול גני התערוכה וסמוך לבניין בית הספר הימי זבולון‪ .‬ב־‪ 19‬במאי ‪1936‬‬ ‫הגיעה לנמל האונייה הראשונה — היתה זו אוניית המשא צ'טבורטי בפיקודו‬ ‫של רב החובל ואטרוסלאב ונקאריץ שהפליגה תחת דגל יוגוסלבי ונשאה ‪1,000‬‬ ‫טונה מלט‪" .‬זר לא יבין זאת‪ ,‬יוכה תמהון כל אשר לא עמד על סודו של אותו‬ ‫חפץ־חיים אדיר‪ ,‬רצון הבניה והיצירה‪ ,‬המפעם את לבות המוני ישראל במולדת"‬ ‫— כתב דבר למחרת היום בעמוד הראשון של העיתון‪ ,‬שבו הוכרז כי "בעצם ימי‬ ‫האבל — עוגנת הספינה הראשונה בימה של תל־אביב"‪ ,‬כשהכוונה לאבל נחום‬ ‫סוקולוב‪ ,‬המנהיג הציוני‪ ,‬שנפטר באותו השבוע‪ 37.‬אך זו היתה רק ההתחלה‪:‬‬ ‫בנייתו של הנמל נמשכה כמעט שנתיים‪ ,‬והוא נחנך רשמית ב־‪ 23‬בפברואר‬ ‫‪ .1938‬בנו אותו בעיקר יהודים יוצאי יוון‪ ,‬רובם אנשי קהילת סלוניקי‪ ,‬שהיו‬ ‫בעלי ידע וניסיון בתחום מקצועות הים‪ .‬חנוכת הנמל — על רקע המאורעות‬ ‫ההולכים ונמשכים‪ ,‬גזרות "הספר הלבן" הבריטי והמאבק על העלייה — היתה‬ ‫מאורע שהסעיר את היישוב ונחשב כבר אז ציון דרך היסטורי בתולדותיו של‬ ‫המפעל הציוני וצעד בדרך להקמתה של מדינה עצמאית‪.‬‬ ‫אלתרמן הגיב לראשונה על הקמת נמל תל אביב במדור "רגעים"‪ :‬שירו‬ ‫[ ‪] 175‬‬

‫אלתרמן‬

‫"למלחמת הקמץ והצירה"‪ ,‬שפורסם ביוני ‪ ,1936‬בא להלעיג על הוויכוח‬ ‫שהתעורר ב"וועד הלשון העברית" אם יש לגרוס "נמל" בקמץ ובצירה או בשני‬ ‫מעט‬ ‫קמצים‪ 38.‬אולם מה שעשה באמת רושם היו שני שירי זמר שהשתרבבו ֵ‬ ‫הקסמים של אלתרמן‪ ,‬ואשר כוּ ונו לא אל הנמל עצמו‪ ,‬אלא דווקא אל אנשי הים‬ ‫העברים‪ ,‬הספנים‪ ,‬אלה שהקמת הנמל העניקה להם אשראי ציבורי שכמוהו לא‬ ‫ידעו בעבר‪ .‬ב"שיר הספנים"‪ ,‬שהלחין יואל ולבה‪ ,‬הוצג הספן עז הלב‪ ,‬המנהל‬ ‫מאבק איתנים עם הטבע‪ ,‬אך בהחלט יכול לו‪ ,‬שכן הים מוקיר את האמיצים‪:‬‬ ‫"לדֶּ ֶר ְך‪ַ ,‬ס ּ ָפן‪ַ ,‬ה ָ ּים ְל ָפנֶ ָ‬ ‫יך‪ָ /,‬הרוּ ַח ַעל ַה ַּמיִ ם ָקם‪ִ /.‬אם לֹא יִ ְבגּ ֹד ִל ֶּב ָך‪ַ /,‬עד נֵ ַצח לֹא‬ ‫ַ‬ ‫ָ‬ ‫ּ‬ ‫יִ ְבגּ ֹד ְּבך ַה ָים"‪ .‬אך בעוד בתי השיר נוסחו כפנייה אל יורדי הים‪ ,‬הושמע הפזמון‬ ‫ילה אוֹ ִתי‬ ‫"ה ְל ָכה ְס ִפינָ ִתי ְּב ַליְ ָלה ָּכחֹל‪ /,‬הוֹ ִב ָ‬ ‫החוזר מפיהם של הספנים עצמם‪ָ :‬‬ ‫ַל ָ ּים ַה ָ ּגדוֹ ל‪ַ /.‬ה ָ ּים הוּ א ָר ָחב‪ּ ַ ,‬ג ִּלים וְ ָענָ ן‪ַ /,‬הדֶּ ֶר ְך עוֹ ד ַרב‪ַ ,‬רב‪ַ ,‬רב‪ָ ,‬ה ְל ָאה ַס ּ ָפן!"‪39‬‬ ‫השיר השני‪" ,‬דוב הים"‪ ,‬היה זמר מלחים לכל דבר ועניין‪ ,‬כדוגמת שיריהם של‬ ‫יורדי ים שבהם מורגלות אומות העולם‪ .‬אלתרמן כתב אותו בשיתוף הזמר יוסף‬ ‫גולנד‪ ,‬הוא הכיר אותו מן העבודה המשותפת בתאטרון המטאטא‪ ,‬ורחש לו‬ ‫"שם ַּב ָּנ ָמל קוֹ ְר ִאים ִלי — דּ ֹב ַה ַּמיִ ם‪ֲ /‬אנַ ְחנוּ ַס ּ ָפנִ ים‪ ,‬זֶ ה ַעם נֶ ְח ָמד‪/.‬‬ ‫הערכה רבה‪ָ ׁ .‬‬ ‫ד־א ָחד"‪ .‬השיר ביטא את‬ ‫ַ ּגם ְּב ֶל ְכ ֵּתנוּ יַ ַחד — ׁ ְשנַ יִ ם‪ְ ׁ ,‬שנַ יִ ם‪ֲ /,‬אנַ ְחנוּ ַּבחוּ ִרים ֶא ָח ֶ‬ ‫אהבת המלחים לים‪ ,‬למוזיקה טובה‪ ,‬לאישה (העונה לשם "בתיה")‪ ,‬הוא הדגיש‬ ‫את החברותא של אנשי הים ואת ההוויי של הירידה אל החוף‪ .‬עם זאת לא נעדר‬ ‫יבה‪ ,‬זֶ ה לֹא ַא ְמ ַּב ְטיָ ה‪ /.‬נָ חוּ ץ לוֹ‬ ‫א־ח ִּב ַּ‬ ‫"ה ָ ּים‪ ,‬יַ ַ‬ ‫ממנו כלל הממד המקומי והלאומי‪ַ :‬‬ ‫"על יָ ד ַא ַחת יֵ ׁש ְמ ֻצ ֶ ּי ֶרת ַּב ְתיָ ה‪ַ /‬על יָ ד ׁ ְשנִ ָ ּיה‬ ‫זוּג יָ ַדיִ ם‪ֲ ,‬אדוֹ נִ י"‪ — ,‬שרו הספנים — ַ‬ ‫יֵ ׁש דֶּ ֶגל ִצ ּיוֹ נִ י!"‪ 40‬שני השירים שכתב אלתרמן נקלטו היטב‪ ,‬הם זכו לביצועים‬ ‫חוזרים‪ ,‬והם היו במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד ממסורת מתהווה של שירי ים‪,‬‬ ‫שהעניקו ייצוג ונראוּ ת לפן חדש ומלהיב של הסיפור הציוני‪41.‬‬ ‫את אחד מהישגיו הגדולים בכתיבת שירי זמר רשם אלתרמן בקיץ ‪ ,1938‬בעת‬ ‫שחיבר בשיתוף פעולה עם המלחין דניאל סמבורסקי את המנונם של הפו"שים‪,‬‬ ‫"זֶ ֶמר ַה ּ ְפ ֻלגּ וֹ ת"‪ .‬הפו"שים‪ ,‬קיצור של "פלוגות השדה"‪ ,‬פעלו בשטח מאז דצמבר‬ ‫‪ :1937‬הן הוקמו על ידי יצחק שדה בחסות ארגון ההגנה‪ ,‬בתגובה להתנכלויות‬ ‫ההולכות וגוברות מצד האוכלוסייה הערבית בארץ כלפי האוכלוסייה‬ ‫היהודית‪ 42.‬אמנם המדיניות הרשמית של ההגנה ושל מוסדות היישוב היתה‬ ‫"הבלגה"‪ ,‬אך שדה‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬הוביל קו של יוזמה צבאית‪ ,‬שמטרתו היתה‬ ‫נקיטת פעולות יזומות אל מול הערבים כדי להפתיע אותם ולפגוע ביכולת‬ ‫הפעולה שלהם‪ .‬ממגננה להתקפה‪ .‬הפו"ש חייבו גם את אנשיהם לגיוס קבע‪,‬‬ ‫והיחידה כולה היתה בשליטה מרכזית של ארגון ההגנה‪ ,‬דבר שהיה גם כן בגדר‬ ‫[ ‪] 176‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫חידוש‪ 43.‬את השיר כתב אלתרמן בהזמנתו האישית של שדה‪ ,‬לרגל הכינוס‬ ‫הראשון של הפו"שים‪ ,‬שאותו יזם כדי לגבש את היחידה ולהכשיר את הלבבות‬ ‫לקראת פעולותיה בהמשך‪ .‬אלתרמן העריץ את יצחק שדה שהיה לו לידיד נפש‪,‬‬ ‫הוא ראה בו מיזוג מופלא ובהחלט נדיר בין איש צבא אמיץ ומקורי ובין בוהמיין‬ ‫ואיש ספר‪ .‬לא אחת נראו השניים כשהם מסתודדים באחד מבתי הקפה של תל‬ ‫אביב כשלפניהם בקבוק קוניאק‪ .‬לבד מזה חש אחריות כלפי אנשיו של שדה‪:‬‬ ‫הנתק בין הציבור הכללי לבין הלוחמים בתקופת המאורעות הטריד אותו מאוד‪,‬‬ ‫לא אחת ראה את המפקד כשהוא מגיע לתל אביב עם הבחורים שלו כאילו באו‬ ‫מעולם אחר‪ .‬שיר טוב — אמר לו שדה — יוכל אולי לגשר על הפער‪ .‬אין בעיה‪,‬‬ ‫השיב לשדה‪ ,‬הוא יחבר את השיר המבוקש‪ ,‬הוא יעשה גם את המאמץ הנדרש‬ ‫כדי לעמוד בלוח הזמנים‪44.‬‬ ‫באותו היום שבו התקיים הכינוס התאספו מבעוד בוקר בבית הפועלות‬ ‫בתל אביב גברים צעירים וחסונים שהחליפו ביניהם חוויות‪ ,‬סיפרו בדיחות‪,‬‬ ‫דיברו על ענייני היום‪ .‬שדה דיבר קצרות‪ ,‬כמנהגו‪ ,‬ואליהו כהן נשא הרצאה‬ ‫בענייני ארגון‪ .‬אולם לשדה היו שתי הפתעות — האחת הרצאה של המשוררת‬ ‫הצעירה לאה גולדברג על ספרות ומלחמה‪ ,‬שלא עוררה עניין רב‪ ,‬והשנייה —‬ ‫הופעתם של אלתרמן וסמבורסקי שבאו עם שיר חדש‪ ,‬והיו למסמר הכינוס‪.‬‬ ‫לאחר שחולקו למשתתפים עותקים חדשים של השיר‪ ,‬התיישב סמבורסקי ליד‬ ‫הפסנתר‪ ,‬תחילה ניגן את המלודיה‪ ,‬ואחר כך ניגש להדריך את חיילי פלוגות‬ ‫השדה בביצוע השיר‪ .‬כך בדיוק רצה שדה לראות את הדברים — הוא רצה‬ ‫שחיילי הפו"ש ישירו אותו‪ ,‬יבצעו אותו‪ ,‬שהוא יהיה חלק מהם‪ .‬שדה האמין‬ ‫במילים‪ ,‬הוא האמין בשירה‪ ,‬בשבילו ספרות ותרבות היו חלק מן העולם שאותו‬ ‫יש להנחיל ללוחמים‪ .‬דניאל סמבורסקי היה אשף השירה בציבור‪ ,‬מה גם‬ ‫שהמילים היו פשוטות וברורות והמנגינה שנלוותה להן‪ ,‬שנכתבה במקצב של‬ ‫שיר לכת‪ ,‬היתה קליטה וכובשת לב‪ .‬בתוך זמן קצר הדהד בחלל בית הפועלות‬ ‫הפלגות"‪ :‬היו‬ ‫קולם של הלוחמים‪ ,‬קול חזק ובוטח‪ ,‬כשהם שרים יחד את "זמר ֻ‬ ‫שם צבי קרול מכפר גלעדי ואברהם ברקוביץ (פיל) מירושלים ועמנואל לבני‬ ‫וצבי ספקטור ויצחק הקר וישראל בן יהודה (עבדו)‪ ,‬ועוד שורה של צעירים רבי־‬ ‫תעוזה ששדה השכיל לגייס לפעולה‪ .‬כל הנוכחים‪ ,‬ובכללם שדה עצמו‪ ,‬שרו‬ ‫במקהלה גדולה‪ ,‬סמבורסקי ליווה אותם ליד הפסנתר וגם הניף את ידו כמנצח‪,‬‬ ‫אלתרמן עמד מן הצד‪ ,‬מעט מרוחק‪ ,‬משתאה לגלות איך המילים שזה לא כבר‬ ‫נשרו מתחת עטו מושרות על ידי באי הכינוס באופן טבעי כל כך‪ ,‬כאילו היה זה‬ ‫שיר שכבר הזדמן להם לשיר אותו בעבר‪.‬‬ ‫[ ‪] 177‬‬

‫אלתרמן‬

‫ב"זֶ ֶמר ַה ּ ְפ ֻלגּ וֹ ת" — מן השירים הראשונים שהוקדשו לפיאורה של יחידה‬ ‫צבאית לוחמת — ניסח אלתרמן במלוא העוצמה את ה"אני מאמין" של היישוב‬ ‫"את זֶ ֶמר ַה ּ ְפ ֻלגּ וֹ ת נָ ׁ ִשיר‬ ‫היהודי בארץ ישראל היוצא למלחמת מגן על חייו‪ֶ .‬‬ ‫נָ א ְל ַמזְ ֶּכ ֶרת‪ָ /,‬א ֵפל‪ָ ,‬א ֵפל ַה ָ ּו ִדי‪ַ :‬ה ִּמ ׁ ְש ָמר‪ָ ,‬ה ֵכן!‪ָ /‬ה ְל ָכה‪ָ ,‬ה ְל ָכה ּ ְפ ֻל ָ ּגה ַּב ַּליְ ָלה‬ ‫ְּב ׁ ַש ְר ׁ ֶש ֶרת‪ָ /,‬ה ְל ָכה ּ ְפ ֻל ַ ּגת שָׂ ֶדה ָל ֵא ׁש וְ ַל ָּמ ֵגן"‪ 45.‬עברו בדיוק ארבע שנים מאז‬ ‫פרסומו של "אל תיתנו להם רובים"‪ ,‬יחד עם כל היישוב חווה אלתרמן את ימי‬ ‫המאורעות הקשים מנשוא‪ ,‬וההכרה בחיוניות של הכוח הצבאי לבניין המולדת‬ ‫ולגיבושה של האומה דחקה הצדה את הרוח הפציפיסטית ששבתה את לבו בימי‬ ‫הפריחה של השבועון טורים‪ .‬את "אל תיתנו להם רובים" אמנם המשיכו לשיר‬ ‫ולדקלם‪ ,‬אולם אלתרמן היה מזמן במקום אחר — הוא היה ממוצב בלב הזירה‬ ‫שבה לחם היישוב את קרב חייו‪ ,‬ולכן הוא נתן את ברכתו ללוחמים נושאי הנשק‬ ‫אשר רק באמצעותם יהיה אפשר להגשים את בניינה של הארץ‪ ,‬לשמור על‬ ‫החיים של תושביה ולהבטיח את השלום‪ .‬חיילי הפו"ש בוודאי האמינו בזה‪,‬‬ ‫"ח ִּכי ָלנוּ ‪ַ ,‬א ְר ִצי‪ְּ ,‬ב ִמ ׁ ְשעוֹ ֵלי‬ ‫לדידם זו היתה האמת שאותה חוו ממש על בשרם‪ַ :‬‬ ‫ָה ַריִ ְך‪ַ /,‬ח ִּכי ָלנוּ ִּבשְׂ דוֹ ת ַה ֶּל ֶחם ָה ְר ָח ִבים!‪ֶ /‬את ׁ ְשלוֹ ם ַה ַּמ ֲח ֵר ׁ ָשה נָ שְׂ אוּ ָל ְך ַּבחוּ ַריִ ךְ‬ ‫—‪ַ /‬ה ּיוֹ ם ֵהם ָל ְך נוֹ שְׂ ִאים ׁ ָשלוֹ ם ַעל ָהרוֹ ִבים"‪ .‬ואז מנה בזו אחר זו את פעולותיה‬ ‫של היחידה‪ :‬ההגנה על המתיישבים בשדות ג'וערה‪ ,‬בניית גדר הביטחון באזור‬ ‫הכינרת‪ ,‬הסיוע בהקמתו של קיבוץ תל עמל וההשתתפות במבצע העלייה‬ ‫לחניתה — שהיה מגדולי מבצעי ההתיישבות של ימי חומה ומגדל‪.‬‬ ‫הפלגות" סיים אלתרמן בהצהרת אמונים‬ ‫ֻ‬ ‫אולם בכך לא היה די‪ .‬את "זמר‬ ‫"כי לֹא‬ ‫של הפו"ש‪ ,‬המובילה לשיא את האתוס הציוני המקדש את המלחמה‪ִּ :‬‬ ‫נָ ׁשוּב ָאחוֹ ר‪ ,‬וְ ֶד ֶר ְך ֵאין ַא ֶח ֶרת‪ֵ /,‬אין ַעם ֲא ׁ ֶשר יִ ּסוֹ ג ֵמ ֲח ִפירוֹ ת ַח ָ ּייו‪ָ /.‬ה ְל ָכה‪ָ ,‬ה ְל ָכה‬ ‫ּ ְפ ֻל ָ ּגה ַּב ַּליְ ָלה ְּב ׁ ַש ְר ׁ ֶש ֶרת‪ָ ּ /,‬פנַ יִ ְך‪ ,‬מוֹ ַל ְד ִּתי‪ ,‬הוֹ ְל ִכים ִא ָּתם ַּב ְ ּק ָרב"‪ .‬על פי הנאמר כאן‪,‬‬ ‫המלחמה למען המולדת היא מלחמת אין בררה‪ ,‬ולכן אין כל דרך לסגת ממנה‪.‬‬ ‫"אין ַעם ֲא ׁ ֶשר יִ ּסוֹ ג ֵמ ֲח ִפירוֹ ת‬ ‫הוא אף העניק להשקפה זו תוקף כללי‪ ,‬באומרו‪ֵ :‬‬ ‫ַח ָ ּייו"‪ .‬במילים אלה הקים המשורר לתחייה את רוחם של האבות המייסדים‪,‬‬ ‫מטפחי מיתוס תל חי של ימי העלייה השנייה ומיתוס מצדה של ימי העלייה‬ ‫השלישית‪ ,‬שהעמידו את הקיום הלאומי הריבוני על אדמת המולדת כערך‬ ‫עליון‪ ,‬שמימושו או אי־מימושו יוצרים את ההפרש שבין קיום לחידלון‪ .‬הפזמון‬ ‫החוזר השמיע שוב ושוב מילות עידוד שכוּ ונו ישירות אל הפלוגות היוצאות אל‬ ‫"פ ֻל ָ ּגה — ֲע ִלי‪ֲ ,‬ע ִלי ָּב ָהר‪ְ ּ /,‬פ ֻל ָ ּגה — ָּכבוֹ ׁש ִּת ְכ ּב ׁ ִשי!‪ִּ /‬ב ְמקוֹ ם ׁ ָשם ִא ׁיש עוֹ ד‬ ‫הקרב‪ְ ּ :‬‬ ‫ימה‪ְ ּ /:‬פ ֻל ָ ּגה‪,‬‬ ‫"שים‪ְ //.‬ל ַמ ַען ֵאם ֵוּבן וָ ָאב‪ַ /‬ה ּסוֹ ְל ָלה נָ ִק ָ‬ ‫לֹא ָע ַבר‪ָ ׁ /,‬שם יַ ַע ְברוּ ַה ּפוֹ ׁ ִ‬ ‫ימה!" אולם כל זה היה ללא הועיל‪:‬‬ ‫לֹא ַּתם‪ ,‬לֹא ַּתם ַה ְ ּק ָרב‪ְ ּ /,‬פ ֻל ָ ּגה — ָצעוֹ ד ָק ִד ָ‬ ‫[ ‪] 178‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בפברואר ‪ 1939‬התכנס המטה של ארגון ההגנה והחליט על פירוקן של פלוגות‬ ‫השדה‪ ,‬למרות המאורעות שהיו עדיין בעיצומם‪ .‬אכן הפלוגות פורקו‪ ,‬למגינת‬ ‫לבו של שדה‪ ,‬אך היה זה דווקא שירו של אלתרמן‪" ,‬זֶ ֶמר ַה ּ ְפ ֻלגּ וֹ ת"‪ ,‬שהעניק‬ ‫ליחידה זו חיי עולם‪46.‬‬

‫ד‬ ‫עוֹ ד חוֹ זֵ ר ַה ִּנגּ וּ ן ׁ ֶש ָ ּזנַ ְח ָּת ַל ּׁ ָשוְ א‬ ‫וְ ַהדֶּ ֶר ְך עוֹ ֶד ָּנה נִ ְפ ַק ַחת ָלא ֶֹר ְך‬ ‫ילן ִּב ְג ׁ ָש ָמיו‬ ‫וְ ָענָ ן ְּב ׁ ָש ָמיו וְ ִא ָ‬ ‫ְמ ַצ ּ ִפים עוֹ ד ְל ָך‪ ,‬עוֹ ֵבר א ַֹרח‪.‬‬ ‫יסת נַ ְדנֵ דוֹ ת‬ ‫וְ ָהרוּ ַח ָּתקוּ ם ְוּב ִט ַ‬ ‫יַ ַע ְברוּ ַה ְּב ָר ִקים ֵמ ָע ֶל ָ‬ ‫יך‬ ‫וְ ִכ ְבשָׂ ה וְ ַא ֶ ּי ֶלת ִּת ְהיֶ ינָ ה ֵעדוֹ ת‬ ‫ׁ ֶש ִּל ַּט ְפ ָּת אוֹ ָתן וַ ּתוֹ ִסיף ָל ֶל ֶכת — —‬ ‫— — ׁ ֶש ָ ּי ֶד ָ‬ ‫יך ֵריקוֹ ת וְ ִע ְיר ָך ְרחוֹ ָקה‬ ‫וְ לֹא ּ ַפ ַעם ָס ַג ְד ָּת ַא ּ ַפיִ ם‬ ‫ְלח ְֹר ׁ ָשה יְ רוֹ ָקה וְ ִא ּׁ ָשה ִּב ְצחוֹ ָק ּה‬ ‫וְ ַצ ֶּמ ֶרת ְ ּג ׁשוּ ַמת ַע ְפ ַע ּ ַפיִ ם‪.‬‬ ‫בשורות קסומות אלה‪ ,‬שכמותן לא נשמעו עוד בשירה העברית‪ ,‬נפתח ספר‬ ‫השירים הראשון של נתן אלתרמן‪ ,‬שפורסם בתחילת ‪ 1938‬בהוצאת יחדיו‪.‬‬ ‫לאלתרמן היו חששות כבדים קודם הפרסום‪ ,‬וכשדחק בו זמורה להוציא את‬ ‫הספר השיב לו‪" :‬אינני בטוח בעצמי 'כמו אחרים'‪ :‬נדמה לי שבצאת הספר‬ ‫אצטער על שהוצאתיו — אין דרך בטוחה"‪ .‬זה היה בסוף יולי ‪ ,1937‬כשהספר‬ ‫היה על סף גימור‪ .‬כעבור קצת יותר מחודש‪ ,‬כשישב עם זמורה בקפה "אררט"‪,‬‬ ‫אמר לו כי גמר אומר להוציא את הספר בתוך זמן קצר‪ ,‬אבל עצם הפרוצדורה‬ ‫מטילה עליו פחד‪ .‬וכשדיברו על הביקורת אמר אלתרמן לזמורה כי מאמר‬ ‫שיראה לו ש"זה טוב" וש"זה לא טוב" יכול לעורר בו מבוכה ולשתק אותו‬ ‫למשך ימים רבים‪47.‬‬ ‫עם הופעת הספר היה אלתרמן עול ימים — רק בן ‪ .27‬הספר הכיל ‪140‬‬ ‫[ ‪] 179‬‬

‫אלתרמן‬

‫עמודים‪ ,‬ונכללו בו ‪ 68‬שירים שהתפצלו לארבעה פרקים‪ ,‬כולם חדשים‪ ,‬רובם‬ ‫נכתבו לאורך תקופה של שלוש שנים לערך‪ .‬שלושה מן השירים שנכללו‬ ‫בספר — "זווית של פרוור"‪" ,‬האם השלישית" ו"חיוך ראשון" — אמנם הופיעו‬ ‫בפרסום מוקדם בכתב העת גזית בשלהי ‪ ,1936‬אם כי מאז הוכנסו בהם כמה‬ ‫שינויים‪ 48.‬לאחר מכן לא נשמע קולו של אלתרמן בזירת השיר האמנותי במשך‬ ‫יותר משנתיים‪ .‬והנה‪ ,‬באחד מימי שישי‪ 7 ,‬בינואר ‪ ,1938‬פורסמו בהארץ‪,‬‬ ‫אכסניית הקבע שלו‪ ,‬שלושה שירים חדשים ובלתי מוכרים‪" :‬עוד חוזר הנִ גון‬ ‫שזנחת לשוא"‪" ,‬הרוח עם כל אחיותיה" ו"שיר בפונדק ביער"‪ .‬פרסומם של‬ ‫השירים נועד להיות הקדימון שבישר על הופעתו הקרובה של ספר ראשון מפרי‬ ‫עטו של המשורר‪ ,‬שאותו הכתיר בשם כוכבים בחוץ‪ .‬גם לגבי שמו של הספר היו‬ ‫לו היסוסים — תחילה רצה לקרוא לו בשם "פונדק השירים"‪ ,‬אך אחר כך נמלך‬ ‫בדעתו‪ ,‬והעדיף את "כוכבים בחוץ"‪ ,‬צירוף סוגסטיבי הנזכר בשיר "פגישה לאין‬ ‫קץ"‪ ,‬שהוא השני בסדר השירים של הקובץ‪" :‬טוֹ ב ׁ ֶש ֶאת ִל ֵּבנוּ עוֹ ד יָ ֵד ְך לוֹ ֶכ ֶדת‪/,‬‬ ‫יחי לוֹ ׁ ֶש ַ ּי ֲא ִפיל ְּכ ֶח ֶדר‪ְּ /,‬ב ִלי ַה ּכוֹ ָכ ִבים ׁ ֶש ִּנ ׁ ְש ֲארוּ‬ ‫ַאל ְּת ַר ֲח ִמיהוּ ְּב ָעיְ פוֹ ָלרוּ ץ‪ַ /,‬אל ַּת ִּנ ִ‬ ‫ַּבחוּ ץ"‪ 49.‬ואכן‪ ,‬ב־‪ 18‬בפברואר התפרסמה במדור "בספרות ובאמנות" שבמוסף‬ ‫הספרותי של דבר הידיעה הראשונה על הופעת הספר‪ .‬נאמר בה כך‪:‬‬ ‫בהוצאת "יחדיו" בתל־אביב יצא לאור ספר שירים של נתן אלתרמן‬ ‫"כוכבים בחוץ"‪ .‬הספר‪ ,‬שיצא בהידור ובכריכה נאה והוא בן מאה וארבעים‬ ‫עמודים ובו ארבעה מחזורי שירה‪ .‬רוב השירים שנאספו בספר לא נדפסו‬ ‫קודם‪ .‬הוא ראשון למחזור ספרים של הוצאת "יחדיו"‪ ,‬לאחריו הוא סיפור‬ ‫של מנשה לוין‪" ,‬מאה לילות ביפו העתיקה"‪50.‬‬ ‫במרכז השיר הראשון‪ ,‬שהיה ללא כותרת‪ ,‬העמיד אלתרמן את דמות האמן —‬ ‫הלוא הוא אותו עובר אורח‪ ,‬בעל הניגון‪ ,‬המתגלה באחת לעיני הקורא‪ .‬מן הסתם‬ ‫עמדה לנגד עיניו של המשורר דמותם של המינסטרלים הנודדים‪ ,‬הבארדים‬ ‫או הטרובדורים‪ ,‬שצמחו על קרקעה של אירופה בימי הביניים‪ ,‬ושהיו עוברים‬ ‫ממקום למקום עם כלי הנגינה שבידיהם כשהם שרים שירים ומספרים סיפורים‬ ‫פרי עטם‪ .‬זמרים נודדים שכאלה שרדו באירופה עד למאה העשרים‪ ,‬ומן הסתם‬ ‫פגש אלתרמן בכמה מהם בערי השדה של צרפת‪ 51.‬אותו משורר־זמר־אמן‪,‬‬ ‫כמתואר בשיר זה‪ ,‬נודד ממקום למקום‪ ,‬ובכל מקום שאליו הוא מגיע הוא נושא‬ ‫עמו את "הניגון"‪ ,‬שאותו אין הוא יכול לזנוח ושממנו אין הוא יכול להרפות‪.‬‬ ‫עובר האורח מוצג בשיר כאדם נטול מחויבות אישית או חברתית כלשהי‪ :‬הוא‬ ‫[ ‪] 180‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫מרוחק ומנותק מעיר מגוריו‪ ,‬אין לו רכוש‪ ,‬הטריטוריה שלו היא המרחבים‬ ‫הפתוחים והקסומים הנגלים לו בדרך‪ ,‬ושם‪ ,‬בחוץ‪ ,‬מחוץ לתחומה של החברה‬ ‫הממוסדת‪ ,‬אין רצוי ומקובל ממנו‪ .‬שהרי גם האילן‪ ,‬גם הענן‪ ,‬כמו יתר אביזרי‬ ‫הנוף‪ ,‬מצפים לבואו‪ .‬בין אביזרי הנוף האלה נראה ההלך כמי שהולך הליכה‬ ‫שאין לה סוף‪ ,‬הליכה קבועה‪ ,‬משוחררת‪ ,‬בתנועה מתמדת‪ ,‬במעין ‪perpetuum‬‬ ‫‪ .mobile‬פה ושם הוא נוגע בעצמים שונים — בכבשה‪ ,‬באיילת‪ ,‬מפעם לפעם‬ ‫הוא מתמכר ואף סוגד לדמויות ולמראות שנגלים לו מסביב — ליפי הטבע‪,‬‬ ‫המיוצג על ידי חורשה ירוקה וצמרות העצים המזדקרות ממנה‪ ,‬ועוד יותר מזה‬ ‫ל"אשה בצחוקה"‪ ,‬הנגלית לו בכל קסמה ומדוחיה‪ .‬בהמשך הדרך — כך ניתן‬ ‫לצפות — יהיו גילויים נוספים‪ ,‬מרעישים לא פחות‪ .‬וכך‪ ,‬ביציאה אל הדרך‬ ‫הגדולה‪ ,‬המוליכה את המשורר־ההלך לרצף של מפגשים עם היקום הסובב‬ ‫אותו‪ ,‬ניתן אות הפתיחה לכוכבים בחוץ‪ ,‬ובתוך כך גם נקבע המתווה האמנותי‬ ‫של מחזור השירים כולו‪.‬‬ ‫מרתק לא פחות מסיפור המעשה היה הקסם שבמעשה הלשון של אלתרמן‪:‬‬ ‫("מ ָע ֶל ָ‬ ‫יך‪/‬‬ ‫הקצב של השיר‪ ,‬החריזה הווירטואוזית‪ ,‬החריזה הפנימית‪ ,‬האסוננס ֵ‬ ‫ָל ֶל ֶכת")‪ ,‬המצלול העשיר שבקע מכל שורה ומכל בית‪ .‬כן־כן‪ ,‬היתה זו אותה‬ ‫"מוזיקה שבלשון" שהיתה כה חשובה לסימבוליסטים הצרפתים‪ ,‬כאמירתו‬ ‫המפורסמת של פאול ורלן‪"( "La musique avant toute chose" :‬המוזיקה‬ ‫מעל לכול")‪ .‬לא פחות מרשים היה כושר ההמצאה שהפגין אלתרמן בשימוש‬ ‫במטפורות — הדרך הנפקחת לאורך‪ ,‬הברקים העוברים בטיסת נדנדות‪ ,‬הצמרת‬ ‫הניצבת ביום חורף כשהיא גשומת עפעפיים‪ .‬הוא גם הפליא לעשות באופן‬ ‫שבו שרטט את הנוף הציורי הנגלה לעיניו — עננים בשמים‪ ,‬אילן בגשם‪ ,‬רוח‬ ‫וברקים‪ ,‬כבשה ואיילת‪ ,‬החורשה הירוקה‪ .‬האם היה זה נוף ארץ־ישראלי? בשום‬ ‫פנים ואופן לא‪ :‬זה היה נוף אירופי‪ ,‬מזוכך ומזוקק‪ ,‬שגם הוא‪ ,‬כמו סיפור המעשה‬ ‫עצמו‪ ,‬נטל עמו את הקורא למחוזות רחוקים‪ ,‬לא נודעים‪ ,‬חוץ־לארציים‪ ,‬מחוץ‬ ‫לזמן ולמקום‪ .‬לא פחות מפתיעים היו גם ממדיו של השיר — בסך הכול שלושה‬ ‫בתים‪ ,‬סדורים וממושטרים‪ 12 ,‬שורות קצרות מאוד‪ ,‬העדר כמעט מוחלט של‬ ‫סימני פיסוק‪ ,‬וכך נוצר הרושם כי מה שנאמר בו אכן נאמר בנשימה אחת‪.‬‬ ‫וישנו גם השימוש המתוחכם במילה "עוד"‪" :‬עוד חוזר הנִ גון"‪" ,‬והדרך עודנה‬ ‫נפקחת"‪" ,‬מצפים עוד לך‪ ,‬עובר א ַֹרח"‪ .‬לאמור‪ :‬עדשת המצלמה לוכדת את‬ ‫ההלך־הטרובדור ברגע מסוים‪ ,‬אבל כל זה לא החל עם פתיחת השיר וכל זה‬ ‫איננו עומד להסתיים עם נעילתו‪ .‬זהו מצב הולך ונמשך‪ ,‬והשיר — כפי שהוא‬ ‫נגלה לקורא — אינו אלא דגימה או משל להוויית חיים שלמה‪ ,‬שאותה השכיל‬ ‫[ ‪] 181‬‬

‫אלתרמן‬

‫המשורר לדחוס אל תוך מבנה שירי עשוי היטב הכולל בתוכו פחות מחמישים‬ ‫מילה‪.‬‬ ‫בחודשים ינואר־פברואר נטל אלתרמן לעצמו חופשה מעבודתו בהארץ‬ ‫לצורך הטיפול בהופעת ספרו החדש‪ .‬גם המדור "רגעים" הושבת למשך תקופה‬ ‫זו — מ־‪ 29‬בדצמבר ‪ 1937‬ועד ‪ 16‬במארס ‪ .1938‬אולם ההיסטוריה המשיכה‬ ‫להתנהל על פי הקצב שלה‪ :‬בגרמניה התבסס שלטונו של היטלר שהטיל יותר‬ ‫ויותר את חיתתו על אירופה‪ ,‬ואילו כאן בארץ נמשך גל המאורעות במלוא‬ ‫עוזו‪ ,‬כשהממשל הבריטי ממשיך להתנער מן המחויבות המקורית של משטר‬ ‫המנדט‪ .‬מצב עניינים זה היה למעשה המשך למגמות שהסתמנו מאז מחצית‬ ‫שנות השלושים‪ ,‬בדיוק בפרק הזמן שבו שקד אלתרמן על ספרו החדש‪ .‬ב־‪7‬‬ ‫בינואר‪ ,‬ביום שבו פורסם הקדימון לכוכבים בחוץ בהארץ‪ ,‬דיווחו העיתונים על‬ ‫הלווייתו של השוטר היהודי יעקב קליגר‪ ,‬שנרצח על ידי ערבים‪ .‬פרשת הרצח‬ ‫הרעישה את תל אביב‪ .‬ואילו ב־‪ 18‬בפברואר‪ ,‬בעת שדיווח דבר על הופעת הספר‪,‬‬ ‫עסקו כותרות העיתון בהסכם הגרמני־אוסטרי שחתמו היטלר ושושניג‪ ,‬ואשר‬ ‫בתוך זמן קצר סלל את הדרך לסיפוחה המלא של אוסטריה לרייך השלישי‪.‬‬ ‫אולם לכל זה לא היה זכר כלשהו בכוכבים בחוץ‪ ,‬לא כל שכן בשיר הפתיחה‪,‬‬ ‫הממצב את המשורר־ההלך מחוץ לכל הקשר היסטורי או פוליטי והמקנה לאמן‬ ‫ֵ‬ ‫ולאמנות מעמד על־זמני‪ .‬הדברים ברורים‪ :‬אלתרמן‪ ,‬שהיה מחובר היטב אל‬ ‫המציאות החברתית־פוליטית בת זמנו‪ ,‬הן בשירי "רגעים" והן בפזמונים ובשירי‬ ‫הזמר‪ ,‬קבע הפרדה ברורה בין שדות הפעולה השונים שלו — כשהאמנות עצמה‪,‬‬ ‫כפי שהוא הבין אותה‪ ,‬נמצאת מחוץ לפוליטיקה‪ .‬קו זה הסתמן מאז פרסום‬ ‫שירו הראשון "בשטף עיר" במארס ‪ ,1931‬שבו עיגן את עצמו בלב האסכולה‬ ‫המודרניסטית מייסודו של אברהם שלונסקי וקבע את נאמנותו לאותה מסורת‬ ‫בשירה האירופית שחרתה על דגלה את האמנות לשם אמנות‪ .‬ועל אף השוני‬ ‫הניכר לעין בתוכנם ובסגנונם של שירי כוכבים בחוץ לעומת השירים המוקדמים‬ ‫שלו‪ ,‬היה הספר החדש‪ ,‬על אף הכול‪ ,‬בגדר המשך טבעי למהלך האמנותי שאותו‬ ‫כונן המשורר בדי עמל במסגרת כתבי העת הספרותיים של התקופה — כתובים‪,‬‬ ‫גזית וטורים‪ ,‬שבהם התייצב פעם אחר פעם בפני קהל הקוראים כמי שהשירה‬ ‫הצרופה היא הלוז של יצירתו‪.‬‬ ‫"עוד חוזר הנִ גון"‪ ,‬ששימש פרולוג לכוכבים בחוץ‪ ,‬היה בראש וראשונה השיר‬ ‫הפותח את הפרק הראשון מתוך ארבעת פרקי הספר‪ ,‬השונים בהיקפם ובהרכבם‪,‬‬ ‫שכלולים‬ ‫ואשר לכל אחד מהם פן מובהק משלו‪ .‬ואכן‪ ,‬במהלך הפרק הראשון — ּ‬ ‫בו ‪ 28‬שירים — מתרחשת אותה יציאה דרמטית ולוהטת של ההלך‪ ,‬היוצא‬ ‫[ ‪] 182‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫לדרך בשליחות הניגון‪ ,‬כשבמהלכה הוא נחשף לדמויות ולמראות המייצגים את‬ ‫יפי העולם שאותו ביקש לגלות‪ .‬המשורר־ההלך הופך‪ ,‬למעשה‪ ,‬לתייר הגדול‪,‬‬ ‫המשוטט ברחובות העיר‪ ,‬בדרכים שסופן געגוע ובשדות הרחבים פוגש נשים‬ ‫מפתות או את פני ֵרעוֹ משכבר‪ ,‬נתקל באיתני הטבע‪ ,‬רואה במו עיניו נופים‬ ‫מרהיבי עין‪ ,‬קולט את המופעים השונים של עונות השנה — סתיו‪ ,‬חורף‪ ,‬אביב‪,‬‬ ‫בדלקה‪,‬‬ ‫קיץ — שומע מנגינות ומאזין לקולות‪ ,‬מטייל בין פילי השמים‪ ,‬צופה ֵ‬ ‫מאזין לנאום נלהב‪ ,‬כשכל אחד מן האירועים האלה מותיר בו את רישומו ואף‬ ‫מוצא לו ביטוי באחד מן השירים; שהרי המדובר הוא בעובר אורח שהוא גם בעל‬ ‫ניגון‪ .‬המפגש עם תבל — על מכלול גילוייה — מתקיים מתוך פתיחות וקשב‪,‬‬ ‫לעתים בסערה גדולה‪ ,‬גם אם מבצבצים פה ושם מומנטים של אכזבה‪ ,‬ייאוש‬ ‫או ניכור‪ .‬השיר הפותח את הספר עומד בסימן של סגידה לעולם‪ ,‬והשירים‬ ‫העוקבים אינם אלא וריאציות על אותו מצב ראשוני של סגידה המאפיין את‬ ‫הדובר לאורך כל הדרך‪ .‬היגדים שיריים אלה מתנסחים בלשון חדשה‪ ,‬רעננה‬ ‫ומפתיעה תמיד בצירופיה עתירי הדמיון‪ ,‬במוזיקה המופלאה הבוקעת ממנה‪,‬‬ ‫כך שעצם השימוש בה מעניק למראות סביב משמעות ותוכן שיש בהם ממד‬ ‫"גם ְל ַמ ְר ֶאה נוֹ ׁ ָשן יֵ ׁש ֶר ַגע ׁ ֶשל ֻה ֶּל ֶדת" — כותב אלתרמן בפתחו‬ ‫של גילוי והארה‪ּ ַ .‬‬ ‫של השיר "ירח"‪ ,‬שהוא אחד השירים המקוריים והמבריקים ביותר הנכללים‬ ‫בספר‪ .‬ואכן‪ ,‬שורת שיר זו משקפת את הפרקטיקה השירית שלו עצמו‪ ,‬והיא‬ ‫העושה את מסעו של התייר הגדול למסע עמוס הפתעות וחידושים‪ ,‬מסע לארץ‬ ‫נודעת המתגלה בכל פעם מחדש‪ ,‬ארץ שאוצרותיה נחשפים לעין כול‪ ,‬שיופייה‬ ‫והמסתוריות שבה מהלכים קסם על הכותב‪ ,‬ויש שהם מטילים כישוף — בדרך‬ ‫השיר — גם על הקורא‪.‬‬ ‫אף על פי שהספר נפתח בקריאה ליציאה אל הדרך הגדולה‪ ,‬זו שסופה געגוע‪,‬‬ ‫מתרחשים כמה מן השירים בחלק הראשון דווקא במרחב העירוני‪ ,‬המעורר‬ ‫"בֹא וּ ְר ֵאה ֶאת ִע ִירי ְּב ִע ְמעוּ ם ָמ ִג ָּנ ּה" — פונה הדובר אל הקורא‬ ‫השתאות ופליאה‪ּ .‬‬ ‫"הדְּ ָר ִכים ֶאת ַה ְּס ָתו ַה ָ ּז ִהיר לוֹ ֲח ׁשוֹ ת‪ֶ /.‬אל‬ ‫בשיר "הרוח עם כל אחיותיה" — ַ‬ ‫ּ ְפ ָת ִחים‪ֶ ,‬אל ָח ֵצר‪ֶ ,‬אל ֵּתבוֹ ת נְ ִגינָ ה‪ִ /,‬ה ְת ַ ּג ְּנבוּ ֲא ָרצוֹ ת ֲח ָד ׁשוֹ ת"‪ .‬כך גם בשירים כמו‬ ‫ו"כנּ ור הברזל"‪ .‬הבולט‬ ‫"ירח"‪" ,‬שדרות בגשם"‪" ,‬בית ישן ויונים" "סתו עתיק"‪ִ ,‬‬ ‫והמרוכז באגד שירים זה הוא השיר הקצר "ירח"‪ ,‬אשר מיקד אליו תשומת לב‬ ‫רבה הן מצד הביקורת והן בקרב ציבור הקוראים‪ .‬המראה הנושן הנגלה מבעד‬ ‫לחלון הוא מראה מוּ כר של עיר לעת לילה‪ :‬שמים מבוצרים‪ ,‬זרים‪ ,‬מנוכרים‪ ,‬אף‬ ‫לא ציפור אחת נראית במעופה‪ .‬תחושה של מועקה רובצת בכול‪ ,‬וזו מוצאת‬ ‫כ"עיר ְטבוּ ָלה ִּב ְב ִכי ַה ַ ּצ ְר ָצ ִרים"‪ .‬ופתאום‪ ,‬על רקע‬ ‫לה ביטוי בתיאורה של העיר ִ‬ ‫[ ‪] 183‬‬

‫אלתרמן‬

‫נדוש ומעיק זה‪ ,‬מתרחש אותו ֶ"ר ַגע ׁ ֶשל ֻה ֶּל ֶדת"‪ ,‬אותו נס המעניק למוּ כר ולידוע‬ ‫מראה חדש וקסום‪ :‬עץ ברוש‪ ,‬הניצב בפאתי העיר‪ ,‬מצטייר לרגע כאילו הוא‬ ‫"וּב ְראוֹ ְת ָך ִּכי‬ ‫עשוי בצורה של כידון הנושא על חודו את הירח השט בשמים‪ִ :‬‬ ‫ֶד ֶר ְך עוֹ ד צוֹ ָפה ֶאל ֵה ֶל ְך‪ /‬וְ ַה ָ ּי ֵר ַח‪ַ /‬על ִּכידוֹ ן ַה ְּברוֹ ׁש" — ומול המראה המפתיע‪,‬‬ ‫החדש כל כך‪ ,‬חוזרת ומושמעת הקריאה המוכרת‪ ,‬המבטאת את עמידתו‬ ‫המשתאה של הצופה המתבונן אל מול קסמי העולם‪ ,‬כאשר גם המצוי והבנלי‬ ‫"א ָּתה אוֹ ֵמר‬ ‫מתגלה כמאגר בלתי נדלה של יופי‪ ,‬שכביכול היה גנוז בו עד כה‪ַ :‬‬ ‫רש?" הבית השלישי‬ ‫— ֵא ִלי‪ַ ,‬העוֹ ד יֶ ׁ ְשנָ ם ָּכל ֵא ֶּלה?‪ֲ /‬ה ֻמ ָּתר ְּב ַל ַח ׁש ִּב ׁ ְשלוֹ ָמם ִל ְד ׁ‬ ‫והאחרון‪ ,‬שהוא מעין בית של סיכום‪ ,‬כולל בתוכו הגדרה חדשה‪ ,‬עמומה למדי‪,‬‬ ‫של המראה הנגלה לעיני הדובר‪ ,‬כמו גם הערה מכלילה‪ ,‬בעלת גוון מיסטי‪,‬‬ ‫שנועדה לתת ביטוי לפליאה המתמדת המאפיינת את המפגש של ה"אני" עם‬ ‫ילים‪ָ /.‬ל ַעד לֹא‬ ‫יהם ַה ַּמיִ ם נִ ָּב ִטים ֵא ֵלינוּ ‪ׁ /.‬שוֹ ֵקט ָה ֵעץ‪ְּ /‬בא ֶֹדם ֲע ִג ִ‬ ‫"מ ַא ְג ֵמ ֶ‬ ‫תבל‪ֵ :‬‬ ‫ָ‬ ‫ֵת ָע ֵקר ִמ ֶּמ ִּני‪ֱ ,‬אל ֵֹהינוּ ‪ּ /,‬ת ַוּגת ַצ ֲעצוּ ֶעיך ַה ְ ּגדוֹ ִלים"‪.‬‬ ‫אך ישנו בכל זאת השיר "מזכרת ַלדרכים"‪ ,‬הנכלל גם הוא במדור הראשון‪,‬‬ ‫שהוא שיר הלל למרחבים הפתוחים‪ ,‬האין־סופיים‪ ,‬שבהם משוטט המשורר־‬ ‫ההלך כבתוך שלו‪ .‬אלתרמן הקפיד עם זאת לקרוא לשיר "מזכרת לדרכים"‪ ,‬ולוּ‬ ‫כדי לאותת כי שיר זה אינו אלא שחזור או סיכום של חוויית הדרך‪ ,‬על מכלול‬ ‫היבטיה‪ .‬לבד מן הכותרת‪ ,‬מוזכרת בשיר המילה "דרך" או אחת מן הנגזרות‬ ‫שלה לא פחות משמונה פעמים‪ ,‬כאילו עצם היגויה של המילה יש בו כדי לסמן‬ ‫גיבורה הסמוי של היצירה‬ ‫ּ‬ ‫את עוצמת ההתמכרות ועומק החיבור שבינה לבין‬ ‫יכם ְּכ ַא ָ ּי ָלה וָ ע ֶֹפר‪ַ /‬ה ְק ׁ ִשיבוּ —‪ /‬עוֹ ד ַה ְר ֵחק ַה ְר ֵחק ְמנַ ֲהמוֹ ת‪/‬‬ ‫"ש ְּלחוּ ֶאת ׁ ִש ֵיר ֶ‬ ‫כולה‪ַ ׁ .‬‬ ‫ַה ְר ֵּבה ְד ָר ִכים"‪ .‬שורות פתיחה אלה מסמנות את הקישור שבין הדרך לבין‬ ‫ההלך והניגון (או השיר)‪ ,‬בדיוק כפי שהדברים הוצגו בשיר הפותח‪ .‬הדרכים‬ ‫עצמן ממוקמות במרחב הפתוח‪ ,‬מחוץ למתחם האורבני‪ ,‬הן חוצות מישורים‬ ‫רחבים‪ ,‬הרים וגיאיות‪ ,‬הן גולשות מן הכפרים ומוליכות אל הערים‪ ,‬הן חותרות‬ ‫למרחקים ארוכים‪ ,‬עד לאופק‪ ,‬ובתור שכאלה הן זוכות לקריאות התפעלות‪,‬‬ ‫"אנִ י ֶא ְת ֶכן‪ ,‬דְּ ָר ִכים‪ְּ ,‬במוֹ ֵעינַ י ׁ ָש ַא ְב ִּתי" — כך‬ ‫שדומה כי אינן ממצות את עצמן‪ֲ :‬‬ ‫"אנִ י ֶא ְת ֶכן‪ ,‬דְּ ָר ִכים‪ְּ ,‬במוֹ ַח ַ ּיי ָא ַה ְב ִּתי"‪.‬‬ ‫מכריז הדובר‪ ,‬הפונה ישירות אל הדרך — ֲ‬ ‫בצד קריאות קצרות אלה‪ ,‬המשובצות בסיום השיר‪ ,‬מכיל הבית השני הצהרה‬ ‫מפורטת‪ ,‬חובקת כול‪ ,‬כביכול ספונטנית‪ ,‬המעלה על נס את הדרך באשר היא‪:‬‬ ‫ימ ָתן ָה ֲא ֻר ָּכה‪ /...‬שָׂ דוֹ ת ְלאוֹ ר יָ ֵר ַח‬ ‫"דַּ ְר ֵכי שָׂ ֶדה‪ ,‬דַּ ְר ֵכי ְּב ָקעוֹ ת וָ ֶג ַבע‪ּ ַ /,‬ג ֵּלי נְ ׁ ִש ָ‬ ‫ְּב ַמ ְסווֹ ת ַה ֶ ּג ֶבס‪ָּ /,‬כ ֵרי ִמ ְר ֶעה וָ ׁ ֶש ֶמ ׁש וּ ׁ ְש ִר ָיקה‪ /.‬דְּ ָר ִכים‪ֶ /,‬אל ֶמ ְר ָח ָבן‪ַ /‬ה ּׁ ָשר וְ ַה ָּל ָבן‪/‬‬ ‫יל ְתנִ י ַה ְּת ׁשוּ ָקה!" הקישור בין הדימוי של הדרך לבין מושג התשוקה‬ ‫ְּב ֶח ֶבל הוֹ ִב ַ‬ ‫[ ‪] 184‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫צובר תאוצה בבית הרביעי של השיר‪ ,‬שבו נפרשׂ לעיני הקורא המפגש המסחרר‪,‬‬ ‫הטעון אופי מיני מובהק‪ ,‬בין אורחי הפונדק‪ ,‬בכללם ההלך‪ ,‬לבין הפונדקית‬ ‫רבת־הקסם‪ ,‬סמלו של הארוס‪ ,‬המוּ כרת היטב משיר קודם הנכלל במדור זה‪:‬‬ ‫יסת ּ ְפ ִג ׁישוֹ ת‬ ‫ְלקוֹ ל ַ ּג ְל ַ ּגל וָ רוּ ַח וְ ִט ַ‬ ‫וְ נַ ַחר סוּ ס דּ וֹ ֵהר ֵּבין ּ ַפ ֲעמוֹ ן וָ ׁשוֹ ט‬ ‫וְ ַליְ ָלה ְמ ַה ְב ֵהב ְּב ָכל ָה ֲע ָדיִ ים‬ ‫וְ ח ֶֹר ׁש ְמ ֻכ ָ ּוץ ְּכיֶ ֶלד ֲענָ ִקי‬ ‫וְ ַעד ּפוּ נְ דָּ ק נִ ְפ ָּתח ִל ְפגּ ׁש ֶאת ַה ָּב ִאים‪,‬‬ ‫ִּב ְמלֹא דְּ ָליֵ י ְצחוֹ ָק ּה ׁ ֶשל ַּבת ַה ּפוּ נְ דָּ ִקי‪,‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ֵּת ֵצא יָ ָפה‪ְּ ,‬בא ֶֹדם ַה ּסוּ ָדר‪,‬‬ ‫ַּב ֶ ּק ַרח ַה ְּת ַכ ְל ַּכל ׁ ֶש ָּל ֵעינַ יִ ם — —‬ ‫ַא ׁ ְש ֵרי ֲא ׁ ֶשר ָ ּג ַמע ֵמ ֲח ָל ָב ּה ַה ָ ּקר‪,‬‬ ‫י־ש ָּמה‪ַּ ,‬ב ּ ַפ ְר ָסה ַה ֲח ִמ ּׁ ִשים וּ ׁ ְש ַּתיִ ם‪.‬‬ ‫ֵא ׁ ָ‬ ‫מדוע בחר אלתרמן‪ ,‬בין שאר הלהטוטים שאותם הוא מבצע בבית זה‪ ,‬להשתמש‬ ‫במילה "אשרי"? מילה ארכאית זו‪ ,‬שאותה דלה מלשון המסורת (תהלים‪ ,‬חז"ל‬ ‫והתפילה) מעניקה טעם לוואי חגיגי‪ ,‬טקסי‪ ,‬נמלץ ואולי גם נופך של קדושה‬ ‫לרגע החילוני כל כך שבו מגישה הפונדקית את חלבה הקר‪ ,‬שהוא גם מטונימיה‬ ‫לגופה שלה‪ ,‬שאותו היא מעמידה בנדיבות רבה לרשותם של אורחיה‪ .‬הרימוז‬ ‫לפרשת יעל אשת חבר הקיני‪ ,‬שפיתתה למוות את סיסרא בהשקותה אותו מנאד‬ ‫החלב‪ ,‬הוא בלתי נמנע (שופטים ד יז‪-‬כא)‪ .‬בנקודה זו נהפכים ההלך‪ ,‬הדרך‬ ‫והארוס למהות אחת‪ ,‬המסמלת יותר מכול את פולחן החיים‪ ,‬הנופים והיופי‬ ‫שהם מאבני היסוד של כוכבים בחוץ‪.‬‬ ‫לא מעט משירי הספר הם שירי אהבה‪ ,‬כמה מהם פזורים בפרקים השונים‪,‬‬ ‫אך רובם מתנקזים אל הפרק השני‪ ,‬המיוחד לנושא זה‪ :‬כלולים בו ‪ 12‬שירים‪,‬‬ ‫וכולם ניתנים להגדרה כשירי אהבה‪ .‬הפרק השני הוא מעין אינטרלוד — פרק‬ ‫ביניים — על אהבה‪ 52.‬אלה הם שירים רוויי מתיחות ארוטית‪ ,‬שבהם ה"אני"‬ ‫פונה אל ה"את" באופנים שונים כשהוא נותן ביטוי רב־פנים ועתיר המצאות‬ ‫לשוניות למערכת היחסים שבינו לבינה כשהיא עדיין בעיצומה או‪ ,‬לחלופין‪,‬‬ ‫מעלה בזיכרון מצבים שהיו ושאינם עוד‪ ,‬כשהוא תוהה על משמעותם‪ .‬חלק‬ ‫ניכר מן השירים‪ ,‬אם כי לא כולם‪ ,‬מתרחשים בחללים סגורים‪ ,‬אפלוליים או‬ ‫מוארים באופן חלקי‪ ,‬ומרכיבים אלה מספקים תפאורה קודרת‪ ,‬אפופת מסתורין‪,‬‬ ‫[ ‪] 185‬‬

‫אלתרמן‬

‫לעתים גם עוינת‪ ,‬למעשה האהבים או למערך הרגשי שבין שני בני הזוג‪ .‬לזה‬ ‫מתווסף גם הזמן שבו מתרחש המפגש בין האוהבים — הערב או הלילה‪ ,‬בעת‬ ‫ששׂ וררת סביב עלטה‪ ,‬וכשהעונה הזוכה להעדפה היא כצפוי הסתיו או לעתים‬ ‫גם החורף‪ .‬לאביב או לקיץ אין כאן כמעט אחיזה‪ .‬משהו מזה מצוי בשיר הפותח‬ ‫"אז ִח ָ ּורוֹ ן ָ ּגדוֹ ל ֵה ִאיר‪ֶ /‬את ָה ְרחוֹ בוֹ ת וְ ַה ּׁ ְשוָ ִקים‪ָ /.‬ע ַמד נָ טוּ י ַעל ּ ְפנֵ י‬ ‫את המדור‪ָ :‬‬ ‫ָה ִעיר‪ /‬נַ ְח ׁשוֹ ל ׁ ָש ַמיִ ם יְ רוֹ ִקים"‪ .‬השיר עצמו הוא שיר זיכרון על אהבה שהיתה‪,‬‬ ‫או שמא לא היתה‪ ,‬כשהנר המהבהב‪ ,‬שמן הסתם האיר את לילם של האוהבים‪,‬‬ ‫משמש נר זיכרון המשמר את שרידיה של תמונת עבר עמומה‪ ,‬מתעתעת‪ ,‬שאין‬ ‫"אל ְּת ַכ ִּבי ֶאת ֶה ָע ָבר" — פונה ה"אני" אל ה"את"‬ ‫הדובר מוכן כלל לוותר עליה‪ַ :‬‬ ‫— "נֵ רוֹ יָ ִחיד ּכֹה וְ ָר ֶפה‪ִ /.‬אם לֹא ָהיְ ָתה זוֹ ַא ֲה ָבה‪ָ /,‬היָ ה זֶ ה ֶע ֶרב ְס ָתו יָ ֶפה"‪.‬‬ ‫פעם אחר פעם במהלכו של מקבץ שירים זה פונה האוהב אל אהובתו‪,‬‬ ‫כשצורת הפנייה מתאפיינת בעוצמה רטורית גדולה ובהפלגות קיצוניות‪ ,‬והדבר‬ ‫"לבדך" מפעיל‬ ‫ֵ‬ ‫מקנה ליחסים בינו לבינה אופי של פולחן‪ .‬בשיר קצרצר בשם‬ ‫המשורר מגוון של אמצעים רטוריים כדי להאדיר את דמות האישה שאליה‬ ‫מופנה השיר‪"ׁ :‬שוֹ ַקיִ ְך ְּת ִה ָּלה ְללוֹ ְט ׁ ֵשי ַה ַּמ ֶּת ֶכת‪ֵ /.‬מרוֹ ץ ִ ּגזְ ָר ֵת ְך ְמ ֻפ ָּנק וּ ָמ ִהיר‪ָּ /.‬ב ְך‬ ‫ִמ ְס ַּת ְּכ ִלים ּכוֹ ְכ ֵבי ַה ֶּל ֶכת‪ָ /,‬ל ְך נוֹ ֲה ִמים דֻּ ֵּבי ַה ִ ּציר"‪ .‬לא רק שגופה מעורר החשק‬ ‫של האישה מתואר כאילו היה זה פסל רב־רושם הניצב על כן‪ ,‬לצורך ההאדרה‬ ‫של האישה מגייס המשורר אף את גרמי השמים — בה מסתכלים תשעת‬ ‫"ד ּבי הציר"‪ ,‬היינו אותה קבוצה של כוכבים עתירת‬ ‫כוכבי הלכת‪ ,‬ולה נוהמים ֻ‬ ‫אזכורים מיתולוגיים המכונה "הדובה הגדולה" (‪ ,)Ursa Major‬הסובבת סביב‬ ‫הקו המדומה ("הציר") המחבר בין שני הקטבים‪ ,‬הצפוני והדרומי‪ .‬הילולה זו‬ ‫נמשכת גם בשירים אחרים‪ ,‬כגון "בהר הדומיות"‪ ,‬שבו פונה האוהב אל האהובה‬ ‫אתי ִּב ׁ ְש ֵמ ְך ַה ַּמ ְק ּ ִפיא‪ֶ /.‬אל יָ ַמי ִמן ָה ָהר ַאל ֵּת ֵר ִדי"‪.‬‬ ‫"ה ִּנ ְצ ִחית! לֹא ָק ָר ִ‬ ‫בנוסח הבא‪ַ :‬‬ ‫או‪ ,‬למשל‪ ,‬בשיר ללא כותרת ("את הלילה שלך")‪ ,‬שבו נושא הלילה הנטוש‬ ‫והמשמים את שבועת האהבה לאישה בלתי מושגת תוך כדי שימוש מופגן‬ ‫"את ַה ַּליְ ָלה ׁ ֶש ָּל ְך‪ֶ ׁ ,‬ש ָעזַ ְב ְּת ְל ָב ָדד‪ֶ ׁ /,‬ש ָע ַמד ַעל דְּ ָל ַתיִ ְך‪ְ ,‬ס ַח ְר ַחר‬ ‫בלשון הפלגה‪ֶ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫יאים‪ֶ ׁ /,‬ש ָּנשָׂ א ֶאת ָח ְליִ י ַה ֻּמ ְקדָּ ׁש ָלך ָל ַעד‪ֶ ׁ /,‬ש ָ ּי ַדע ַל ֲענוֹ ת ַרק ִּב ׁ ְש ֵמך ָה ֶא ָחד‬ ‫ִמ ּ ִׂש ִ‬ ‫ְ‬ ‫יעים"‪ .‬אל הדימוי של החומה והדלתיים‬ ‫יעים‪ַ ,‬מ ְר ִ ּג ִ‬ ‫—‪ֶ /‬את ַה ַּליְ ָלה ׁ ֶש ָּלך ַמ ְר ִ ּג ִ‬ ‫— שלראשונה נעשה בו שימוש בשיר "פגישה לאין קץ" — מצטרף הביטוי‬ ‫"סחרחר ִמשיאים"‪ ,‬המשתלב היטב במילון הביטויים הנוטים להפלגה כמו‬ ‫"לנצח"‪" ,‬הנצחית" או "לעד"‪ .‬שירים אחדים‪ ,‬או חלקי שירים‪ ,‬עוסקים בשירה‬ ‫עצמה‪ ,‬תוך כדי סימון מגבלותיה של השפה במתן ייצוג הולם לגודש הרגשי‬ ‫"על ַק ַּביִ ם ֵא ַליִ ְך ׁ ִש ַירי ְמ ַדדִּ ים —‪ָ /‬ה ּה‪ִ ,‬ק ְר ִאי‬ ‫שנושא עמו המשורר־ההלך‪ .‬למשל‪ַ :‬‬ ‫[ ‪] 186‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫ִלי!‪ /‬יָ ָפה ַעד ּבוּ ׁ ָשה ַא ְּת!‪ָ /‬לבוּ ׁש ְל ִת ְפ ֶא ֶרת ֵא ֵצא ִמדַּ ְע ִּתי‪ֶ /‬אל אוֹ ֵר ְך ַה ּבוֹ ֵק ַע ַּב ּׁ ַש ַער!"‬ ‫מי שסובל מנכות הוא השיר עצמו‪ ,‬שאין בו כדי לשמש כלי ביטוי הולם אל מול‬ ‫יופייה הקיצוני‪ ,‬המתריס‪ ,‬של ה"את"‪ ,‬שעוצמת האור המוקרנת ממנה מוציאה‬ ‫את המתבונן מדעתו‪.‬‬ ‫המצבים שאותם מסמן אלתרמן בשירי האהבה הם מורכבים‪ ,‬מסובכים ומלאי‬ ‫פרדוקסים‪ .‬לא אחת מתגלית האהובה כאישה זרה ומנוכרת עד כדי אימה‪ ,‬אבל‬ ‫דווקא לאימה זו יש לגביו כוח מפתה‪ .‬מצב זה מומחש במלוא העוצמה בשיר‬ ‫"א ְּת יוֹ ַד ַעת‪ַ .‬ר ּבוֹ ת ַּת ֲעב ְֹרנָ ה ִמ ֶּנ ֶגד‪ /,‬דּ וֹ מוֹ ת ָל ְך ַעד ְּכ ֵאב וְ נוֹ שְׂ אוֹ ת‬ ‫"בהר הדומיות"‪ַ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫ימ ֵתך ִלי ִמ ּכֹל ְמנֻ ּׁ ֶש ֶקת‪ֲ /,‬א ָבל ַרק זָ רוּ ֵתך ִלי ִמ ּכֹל ֲחבוּ ָקה!"‬ ‫ֲאבוּ ָקה‪ֲ /,‬א ָבל ַרק ֵא ָ‬ ‫בתוך כך מתחולל בשיר משחק מתוח בין אהבה למוות‪ .‬לכאורה מבטא הדובר‬ ‫את חששו ממותה של האהובה‪ ,‬אף כי בהמשך השיר מתקבל הרושם כי מתיחות‬ ‫"הן יָ ַד ְע ִּתי — ַל ּׁ ָשוְ א!‬ ‫זו דווקא מרעננת את האהבה ואף מקנה לה משנה תוקף‪ֵ :‬‬ ‫ַא ְּת נוֹ ׁ ֶש ֶמת! ַא ְּת ּפֹה!‪ַ /‬א ְּת ְּבע ֶֹמק ַח ַ ּיי ַה ֵּמ ִתים ֵא ַליִ ְך!" כנגד זה מתגלה האוהב‬ ‫במקום אחר כמי שנכסף דווקא למות האהובה‪ ,‬זאת בנוסח המוטיב הרומנטי‬ ‫הידוע של ‪"( Liebestod‬אהבה עד מוות")‪ .‬כך בשיר ללא כותרת ("אולי היד בלי‬ ‫"כי ְת ׁשוּ ָק ִתי ַח ִ ּיים ּת ָוּבא‬ ‫דעת מבקשת")‪ ,‬המשמש שיר נעילה של הפרק השני‪ִּ :‬‬ ‫ְ‬ ‫יעים ַעד דּ ֹם‪ֲ /.‬אנִ י ָא ׁשוּב ׁ ֵשנִ ית ֵא ַליִ ך‪ַ ,‬רק‬ ‫יבה‪ָּ ,‬כל זֶ ֶמר‪ַ ,‬מ ִ ּג ִ‬ ‫עוֹ ד ְל ַר ְג ַליִ ְך‪ָּ /.‬כל נְ ִת ָ‬ ‫ֵא ַליִ ְך‪ְּ /,‬במוֹ ֵעינַ י אוֹ ָת ְך ָלנֶ ַצח ַל ֲעצֹם"‪ .‬אך כשם שהמוות מעצים את התשוקה‪,‬‬ ‫"הלֹא ַל ּׁ ָשוְ א ָּת ַמ ְה ִּתי ִמי‬ ‫כך בכוחה של התשוקה ליטול את עוקצו של המוות‪ֲ :‬‬ ‫ַא ְּת ִלי וּ ָמה ַא ְּת‪ /.‬וִ דּ וּ י ּ ָפ ׁשוּ ט ָּכל ָּכ ְך ַּב ֵּלב עוֹ ד ְמ ֻס ָּלע —‪ִּ /‬ב ִּתי‪ְ ׁ ,‬שנוֹ ַתי חוֹ ְדלוֹ ת ָלרוּ ץ‬ ‫ִל ְק ַראת ַה ָּמוֶ ת‪ְּ /,‬ב ִה ְת ַ ּג ּלוֹ ת ִּב ְר ֵּכ ְך ִמ ַּב ַעד ַל ּ ִׂש ְמ ָלה" ("תמצית הערב")‪ .‬התשוקה‬ ‫ללא גבולות של ה"אני" אל ה"את" היא גם זו שעושה אותו למחזר עיקש‪,‬‬ ‫אובססיבי וחסר מעצורים‪ ,‬המוכן לשאת מצבים של כניעה ושל השפלה‪ ,‬ובלבד‬ ‫"א ְּת נִ ְרדַּ ְמ ְּת‪ .‬וַ ֲאנִ י ֶא ָּכנֵ ס וְ ֵא ׁ ֵשב‪ָ /.‬ל ִר ְצ ּ ָפה ֵא ׁ ֵשב‪ְ /‬ל ַה ִּביט‬ ‫שיזכה לחסדי אהובתו‪ַ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫ָע ַליִ ְך‪ׁ /.‬שוֹ ֵתק וְ נָ ְכ ִרי‪ְּ ,‬ב ַח ְד ֵרך ַה ּׁ ָש ֵלו‪ֲ /,‬א ַח ֶּכה ָלך ְּכמוֹ נְ ָע ַליִ ך"‪ .‬אמירה זו היא אמנם‬ ‫ביטוי קיצוני למדי של יחס הגבר לאהובתו — אך במילון של כוכבים בחוץ אין‬ ‫היא כלל ועיקר בגדר חריג‪.‬‬ ‫אחרי סדרה זו של שירי אהבה האפופים חיוורון‪ ,‬אפלולית ומתיחות כבושה‬ ‫— מוצף לפתע הספר באלומת אור חזקה‪ ,‬כמעט מסנוורת‪ .‬כך נכנס הקורא‬ ‫שכלולים בו עשרה שירים‪ .‬מילת‬ ‫בשעריו של הפרק השלישי של כוכבים בחוץ‪ּ ,‬‬ ‫הפתיחה של השיר הפותח היא "האור"‪ ,‬שכן השיר עצמו נועד להגדיר את‬ ‫האור כשהוא לעצמו‪ ,‬בתורת המאפיין המובהק של המרחב המיוצג בשירים‬ ‫"האוֹ ר‪ /,‬אוֹ ר ִע ֵירנוּ ‪ַ /,‬מהוּ עוֹ שֶׂ ה‪ַ /,‬מהוּ עוֹ שֶׂ ה ְל ַבדּ וֹ ‪ְ ,‬ל ַבדּ וֹ ‪ְּ /,‬ב ָע ְצ ֵמנוּ ְל ֶר ַגע‬ ‫אלה‪ָ :‬‬ ‫[ ‪] 187‬‬

‫אלתרמן‬

‫ֵעינַ יִ ם?" המעבר החד כל כך מן המרחב הסגור למרחב הפתוח ומאפלולית‬ ‫לאור גדול מעוגן בשירים אלה במעבר מן הנופים האירופיים שהיו דומיננטיים‬ ‫בחלקים המוקדמים של הספר לנוף ארץ ישראל‪" .‬עירנו" היא תל אביב‪ ,‬בהמשך‬ ‫שכינה אותה באחת מרשימותיו)‪ ,‬ופה ושם‬ ‫קורא לה אלתרמן "עיר ואם" (כשם ּ‬ ‫הוא אף משרבב מילים כמו "ארצי" או "מולדת"‪ .‬לא מעט ציירים בני דורו של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬רובם ילידי ארצות מזרח אירופה‪ ,‬ניסו לאחר עלייתם לארץ להחדיר‬ ‫את האור הארץ־ישראלי אל תוך הבדים של ציוריהם‪ :‬וכך עושה גם המשורר‪.‬‬ ‫לראשונה בספר הוא מנכיח את עצמו עם הנופים ועם המראות הנגלים לו‬ ‫בסביבתו הקרובה‪ ,‬שאליהם התייחס עד כה רק ברשימות בפרוזה או בטורים‬ ‫העיתונאיים‪ ,‬דוגמת "סקיצות תל־אביביות"‪ .‬ההתבוננות ממוקדת כולה באור‬ ‫ובקיץ‪ :‬הוא מתאר את השוק לאורו של יום ("יום השוק")‪ ,‬את רחובה של העיר‬ ‫כפי שהוא נגלה לאורו של יום ("יום הרחוב")‪ ,‬וכשהוא בא לתאר לילה הרי זה‬ ‫בכל זאת "ליל שרב"‪ .‬שיר אחד מוקדש ל"תמוז"‪ ,‬המובהק שבחודשי הקיץ‪,‬‬ ‫וכמה משירי הנוף הכלולים בחטיבה זו‪ ,‬כמו "הרים" או "מערומי האש"‪ ,‬יוצרים‬ ‫המחשה של נוף עירום‪ ,‬חשוף‪ ,‬קיצי — הרים או מדבר — המתאפיין גם הוא‬ ‫בעוצמה האין־סופית של האור המציף אותו‪.‬‬ ‫קל היה לקוראי אלתרמן לזהות מבעד לשירים הנכללים בפרק זה את‬ ‫העיר תל אביב‪ ,‬אף שהוא נמנע מלקרוא לה בשמה‪ .‬תמונת השוק "המפשיל‬ ‫שרוולים"‪ ,‬העיר שכולה אש‪ ,‬הכיכר התוססת‪ ,‬הרחוב הנמצא בעצם בניינו‪:‬‬ ‫"מ ְ ּק ָרבוֹ ת ַה ֵּבינַ יִ ם עוֹ ֶלה ַה ַּב ַּנאי‪ִ /.‬מ ְל ֶח ֶמת ַה ַּביִ ת ְ ּגבוֹ ָהה וּ ְמג ֶֹע ׁ ֶשת‪ֱ /.‬אל ִֹהים‬ ‫ִ‬ ‫ָ‬ ‫("הלדת הרחוב")‪ .‬הנה‪ ,‬העיר‬ ‫ַאדִּ ִירים‪ִ /,‬ע ְירך ֶאל ֵעינַ י‪ְּ /‬ב ִקדָּ ה וּ ִמזְ מוֹ ר ֻמ ֶ ּג ׁ ֶשת" ֻ‬ ‫האפלולית‪ ,‬המכנית‪ ,‬הדכאנית‪ ,‬מורשת השירה האורבנית של הסימבוליסטים‪,‬‬ ‫זו שנכחה בחלק הראשון ובחלק השני של הספר‪ ,‬נעלמה לחלוטין‪ ,‬ובמקומה‬ ‫הזדקרה עיר מסוג שונה לגמרי — יפה‪ ,‬צעירה‪ ,‬מלאת אור‪ ,‬ויטלית‪ ,‬עיר‬ ‫של אביב ושל קיץ‪ ,‬עיר נבנית‪ ,‬שמעשה הבניין שלה מחייב מאבק לכיבוש‬ ‫השממה‪ .‬גם הפעם יוצא אלתרמן — או הזמר הנודד המייצג אותו — מן המתחם‬ ‫העירוני אל הדרך הגדולה‪ ,‬המוליכה אותו אל נופיה של ארץ ישראל שבהם‬ ‫הוא מתבונן ושאת סודם הוא מבקש לפענח‪ :‬בשיר הקצרצר "הרים" מתקיים‬ ‫("מה ִ ּי ְד ֶמה‪ֵ ,‬א ִלי‪,‬‬ ‫מפגש מעורר פליאה עם רכסי הרים המקרינים הוד קדומים ַ‬ ‫ַל ֲע ִלילוֹ ת ָה ֶר ֶכס?")‪ ,‬בשיר "מערומי האש" — המתפרשׂ על פני חמישה עמודים‬ ‫— מופנה המבט לעבר נופי המדבר הנצחיים‪ ,‬ואילו בשיר "עץ הזית"‪ ,‬שהוא מן‬ ‫היפים שבשירי הספר‪ ,‬מובא תיאור פרטני של אותו עץ שהיה לאחד הסמלים‬ ‫המובהקים המייצגים את נוף הארץ‪ ,‬ואשר אמנים רבים‪ ,‬דוגמת ראובן רובין‪,‬‬ ‫[ ‪] 188‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫"ש ְב ִעים ׁ ָשנָ ה‪ַ /‬ה ַ ּקיִ ץ ָמ ַל ְך‪ְּ /.‬באוֹ ר נְ ָקמוֹ ת ִס ְּממוּ‬ ‫עשוהו למותג של אמנותם‪ִ ׁ :‬‬ ‫ְּב ָק ָריו‪ֶ /.‬א ָחד ֵעץ ַה ַ ּזיִ ת‪ָ /,‬א ִחי ַה ִּנדָּ ח‪ /,‬לֹא נָ סֹג ִמ ָּנ ְג ָהם ַּב ְ ּק ָרב"‪ .‬עמידתו המוצקה זה‬ ‫עשרות בשנים של עץ הזית ויכולתו מעוררת ההערצה לעמוד בתנאי האקלים‬ ‫הקשים הם בעיני המשורר סמל לעוצמה גדולה‪ ,‬ולא פחות מזה — ערובה לעצם‬ ‫שבה הוא נטוע‪" :‬וּ ִמ ֶּנ ֶגד חוֹ ֵרג ַה ּׁ ָש ָרב ָה ָאדֹם‪/‬‬ ‫קיומם של החיים על פני האדמה ּ‬ ‫ֹאחזֵ הוּ — —‪ִּ /‬כי ָה ָהר לֹא יִ ּמֹט וְ ִל ּבוֹ לֹא יִ דּ ֹם‪ָּ /,‬כל עוֹ ד נֵ ֶבט ֶא ָחד‬ ‫ימה ת ֲ‬ ‫וְ נִ ְר ַּתע‪ /‬וְ ֵא ָ‬ ‫ְמ ַר ּ ֵט ׁש ֶאת ָחזֵ הוּ "ּ‪53.‬‬ ‫שונה מאוד הוא הפרק הרביעי — בסגנונו‪ ,‬במערכת הנושאים שלו‪ ,‬באווירה‬ ‫העולה ממנו‪ .‬אחרי הפרץ האקסטטי של האור מגיש אלתרמן לקוראיו מחזור‬ ‫של ‪ 12‬שירים המסמן נסיגה מפויסת של המשורר־ההלך מן העולם‪ ,‬מאותה‬ ‫תבל עתירת המראות שאותה רצה לחוש מקרוב ושאותה תרגם למילים‪ .‬במה‬ ‫יהם‪ִ /.‬ה ֵּנה ָה ֲאוִ יר ַה ְּס ַח ְר ַחר ִמגּ ַֹב ּה‪/.‬‬ ‫"ה ֵּנה ָה ֵע ִצים ְּב ִמ ְלמוּ ל ֲע ֵל ֶ‬ ‫משניהם רצה יותר? ִ‬ ‫יהם‪ /.‬רוֹ ֶצה ְּב ִל ָּבם ִלנְ גּ ַֹע" — כך כתב אלתרמן בשיר‬ ‫ֵאינֶ ִּני רוֹ ֶצה‪ִ /‬ל ְכ ּתֹב ֲא ֵל ֶ‬ ‫הפתיחה של המדור הרביעי‪ ,‬שהוא מעין סיכום ביניים של דרך השיר עד כה‪.‬‬ ‫אחר כך באו מוטיבים של ערב‪ ,‬שקיעה‪ ,‬פרדה ומוות‪ .‬בשיר "תיבת הזמרה‬ ‫נפרדת" תיאר אלתרמן בכישרון מופלא את רדת הערב על עיר שדה אירופית‪,‬‬ ‫אולי ראה אז לנגד עיניו את ננסי שבמזרח צרפת‪ ,‬שם התגורר במשך שנתיים‬ ‫תמימות‪ .‬גם עצם השימוש באביזר מיושן כמו תיבת הזמרה יוצר קישור בלתי‬ ‫"על ָה ִעיר ָעפוֹ ת יוֹ נִ ים‪ַ /,‬על ָה ִעיר‪ַ ,‬על יַ ַער ּ ֶפ ֶרא‪/,‬‬ ‫נמנע אל עולמה של אירופה‪ַ .‬‬ ‫יסי נָ ׁ ִשים ָּב ֶע ֶרב"‪ .‬אולם תמונת הערב אינה אלא המוליך‬ ‫ַעל ִּכ ַּכר ַה ַּת ְליָ נִ ים‪ַ /,‬על ִר ֵ‬ ‫שדרכו מתגלה נושא השיר — והוא המוות עצמו‪ .‬כפי שהדברים מתנסחים‬ ‫"כי ַה ּסוֹ ף‪ַ ,‬א ִחים‪ ,‬הוּ א ֵא ֶלם‪ִּ /.‬כי ָּבאוּ נִ י ַהדְּ ָממוֹ ת‪ְּ /.‬כ ֵעינַ יִ ם מוּ ל ַה ֵה ֶל ְך‪/‬‬ ‫בהמשך‪ִּ :‬‬ ‫ַהדְּ ָר ִכים נֶ ֱע ָצמוֹ ת"‪ .‬לנוכח המוות משמש השיר עצמו שיר פרדה מן הדברים‬ ‫היפים שבחיים‪ :‬רוח סער‪ ,‬ענן שבשמים‪ ,‬ריח היער‪ ,‬השירים‪" ,‬יָ ִמים יְ ֵפי קוֹ ָמה"‪,‬‬ ‫השוק‪ ,‬הקיץ‪ ,‬הדרכים המאובקות‪ ,‬רכסי ההרים וגם רגעי העצב וההיתול‪ .‬דווקא‬ ‫מעמד הפרדה — כאן ובשירים האחרים שבמדור — הוא זה שמחזק ומעצים את‬ ‫מודעותו של ה"אני" לאהבת החיים הגדולה שלו‪ ,‬לתשוקות שהסעירו את חייו‪,‬‬ ‫ליופיו של העולם וכל אשר בו‪ .‬הוא אף מצהיר על כך במפורש‪ ,‬תוך כדי שימוש‬ ‫יתי‪/.‬‬ ‫"מה דָּ ַב ְק ִּתי ָּב ְך‪ֵּ ,‬ת ֵבל‪ָ ׁ /,‬שוְ א ִל ְפרֹק אוֹ ָת ְך נִ ִּס ִ‬ ‫בדימוי מפתיע ועוצר נשימה‪ַ :‬‬ ‫יס ִטית"‪ .‬כאן‪ ,‬אולי יותר מכל מקום אחר‬ ‫ימנַ זִ ְ‬ ‫יתי ָל ְך ִעם ֵליל‪ְּ /,‬כ ַת ְל ִמיד ְל ִג ְ‬ ‫ַמה ִח ִּכ ִ‬ ‫בספר‪ ,‬מיטיב אלתרמן להגדיר את יחסו המתוח‪ ,‬הבתולי והכל כך ארוטי של‬ ‫ההלך אל העולם שאותו יצא לפגוש בפתח כוכבים בחוץ‪ ,‬ועתה‪ ,‬משבא יומו‪,‬‬ ‫הוא נדרש לסגת ממנו‪ ,‬אך לא בלי שתינתן לו הזכות לומר דברי פרדה‪.‬‬ ‫[ ‪] 189‬‬

‫אלתרמן‬

‫שלושה שירים‪ ,‬העשויים במתכונת של בלדה‪ ,‬כלולים בפרק זה‪ ,‬וכל אחד‬ ‫מהם נושא בתוכו את מוטיב המוות‪ :‬ב"שיר שלֹשה אחים" מסופר על מפגש‬ ‫דרמטי בין האח הנוטה למות לבין שני ֶאחיו שעשו יחד דרך ארוכה כדי להיות‬ ‫אחיהם בשעתו האחרונה‪ .‬בדרכם אליו ליקטו את אותם הדברים‪ ,‬המוחשיים‬ ‫ליד ִ‬ ‫והסמליים‪ ,‬שאחיהם ראה בהם את טעם החיים‪" :‬וַ ָּנבֹא‪ /‬וַ ָּנ ִביא ֶאת ֶא ׁ ְש ּכֹל ָה ֵענָ ב‪/‬‬ ‫וְ ֶה ְמיַ ת ָה ֵע ִצים ַּב ְּת ֵכ ֶלת —‪ִּ /‬כי ָא ַמ ְרנוּ ‪ָ :‬א ִחינוּ עוֹ ֵצם ֶאת ֵעינָ יו‪ /‬וְ ֵעינָ יו ָא ֲהבוּ ֶאת‬ ‫ֵא ֶּלה"‪ .‬מכוחה של נתינה זו נוסק האח אל שיאים של ריגוש בדיוק ברגע שבו‬ ‫יהם ְל ָב ִבי ַה ּצוֹ ֵחק‪ָ /,‬אז ּ ָפ ַרשְׂ ִּתי ַעד ֵקץ ֶאת‬ ‫יוצאת נשמתו‪ָ ——" :‬אז נִ ׁ ְש ַּבר ֲא ֵל ֶ‬ ‫ּ‬ ‫יָ ַדי‪ְ /‬וּב ִח ּתוּ ְך ַה ָּב ָרק נֶ ְחשְׂ פוּ ִלי ַה ְר ֵחק‪ַ /‬ה ָי ִמים ׁ ֶשנּ וֹ ְתרוּ ִּב ְל ָע ַדי"‪ .‬בלדה נוספת‬ ‫היא "האם השלישית"‪ ,‬שאותה פרסם אלתרמן שנים אחדות קודם לכן בגזית‪:‬‬ ‫זהו שירן של שלוש ִאמהות שכל אחת מהן מספרת על גורלו של בנה — האחד‬ ‫תלוי על התורן של אונייה השטה בים‪ ,‬השני הולך בשדה ובלבו כדור עופרת‪,‬‬ ‫השלישי הוא הבן האובד‪ ,‬זה שעקבותיו נעלמו‪ ,‬ואיש לא יודע היכן הוא‪ ,‬ואם‬ ‫חי הוא או מת‪ .‬הבלדה השלישית ממוקמת סמוך לשיר החותם את הספר —‬ ‫אלתרמן קרא לה "שיר בפונדק היער"‪ ,‬אותו פונדק הנזכר גם בחלק הראשון‪,‬‬ ‫אשר יחד עם מרכיבים אחרים מעגן את שירי כוכבים בחוץ במרחב הממשי‬ ‫והספרותי של אירופה הישנה‪ .‬השיר מנוסח בגוף ראשון רבים‪ ,‬גם הוא מתייחס‬ ‫"אחינו"‪ ,‬אותו אח ישר וטוב‪ ,‬התמים והפרא‪ ,‬שחייו עברו עליו במעבה‬ ‫ִ‬ ‫אל‬ ‫היער‪ ,‬עד שמצא בו את מותו‪ .‬אך לסיפור הזה יש גם נמשל‪ ,‬אף אם לא משל‬ ‫הוא‪ .‬המוות — כך נאמר בהמשך — אורב לכולם‪ ,‬והוא עתיד לפקוד כל אחד‬ ‫"כ ָּלנוּ ‪ְ /,‬לאוֹ ר‬ ‫ואחד מאתנו לכשתגיע שעתו‪ ,‬גם אם הדבר יקרה בצורות שונות‪ֻּ :‬‬ ‫ֹאבד‪ֲ /.‬אנַ ְחנוּ ָל ַמ ְדנוּ ִל ּפֹל ַרק ְּביַ ַחד‪/.‬‬ ‫נוּבל ַעד זִ ְכ ֵרנוּ י ַ‬ ‫ַהדְּ ֵל ָקה ַה ִּנ ְפ ַק ַחת‪ְּ /,‬ב ֵע ֶדר ַ‬ ‫ָא ִחינוּ יָ ַדע — ְל ָב ָדד"‪ .‬אך עד לאותו רגע נתבע כל אחד לקיים במלואו את צו‬ ‫החיים‪ ,‬כשהסגידה לאישה היפה‪ ,‬הצוחקת ועטורת הצמות היא אחד מגילוייו‬ ‫"אל יִ נְ צֹר ֶאת אוֹ ֵר ְך יַ ַען ֵאין עוֹ ד ַא ֵחר— —" — נושאים האחים את‬ ‫הנאדרים‪ֵ .‬‬ ‫"ה ּכוֹ ָכב ַעל ַה ַ ּי ַער‪ּ ָ /‬גדוֹ ל‪ .‬סוֹ ֵער‪ֵּ /.‬ב ְרכוּ ֶע ְגלוֹ נִ ים ַעל יֵ ינָ ם וְ ַל ְח ָמם‪/‬‬ ‫תפילתם — ַ‬ ‫וְ ׁ ָש ְת ָקה ָה ַע ְל ָמה‪ /.‬וְ ׁ ִש ֵירנוּ ָּתם"‪.‬‬ ‫מן ה"שיר בפונדק היער" מובילה הדרך היישר אל השיר "הם לבדם" שבו‬ ‫מסתיים הפרק הרביעי‪ ,‬ועמו הספר כולו‪ .‬זהו שיר קצר‪ ,‬שני בתים‪ ,‬ארבע שורות‬ ‫מממש אלתרמן‬ ‫ֵ‬ ‫בכל בית‪ ,‬שישה אנפסטים‪ ,‬חריזה מסורגת (א־ב־א־ב)‪ ,‬ובו‬ ‫באופן רעיוני ומטפורי את אקט הפרדה של המשורר־ההלך מן העולם‪ .‬בעוד‬ ‫כוכבים בחוץ נפתח בהכרזה נשמעת היטב על היציאה אל הדרך הגדולה‪,‬‬ ‫המסמלת את היציאה אל העולם — הרי הוא מסתיים בקול דממה דקה‪ ,‬בשקט‬ ‫[ ‪] 190‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫שאפשר ממש לחוש אותו‪ ,‬המסמל את ִקצה של הדרך ואת סופיותם של החיים‪.‬‬ ‫יה מוּ ֶצ ֶפת‪ֵ /.‬א ְ‬ ‫יך ֵא ֵצא ַל ֲעבֹר ְל ַבדִּ י ִּב ׁ ְש ִקיפוּ ת‬ ‫"בנִ גּ וּ ן דּ וּ ִמ ּיוֹ ת וְ ׁ ָש ַמיִ ם ָה ִעיר ַעד ֵעינֶ ָ‬ ‫ְּ‬ ‫ַה ַּמ ּבוּ ל ַה ּׁ ָש ֵקט?‪ֵ /‬מ ִר ׁ ְשתוֹ ת ַה ָ ּז ָהב ַהדּ וֹ ֵלק נֶ ְח ְל ָצה ַא ַ ּי ְל ִּתי ַה ִּמ ְר ֶצ ֶפת‪ְ /.‬ל ָפנֵ ינוּ ָג ְבהוּ‬ ‫יע ַה ַ ּקר וְ ָה ֵעת"‪ .‬הדממה מציפה את העיר שההלך עומד לנטוש‪,‬‬ ‫ַעל ַה ְ ּגבוּ ל ָה ָר ִק ַ‬ ‫ומעבר לה הוא רואה‪ ,‬במו עיניו‪ ,‬את נקודת המעבר‬ ‫האוויר סביב בוהק וצלול‪ֵ ,‬‬ ‫בין פה לשם‪ ,‬בין היש לאין‪ ,‬בין החיים לבין המוות‪ .‬וכמו שפסע בטוחות‬ ‫בשיר הפתיחה לעבר היש‪ ,‬השובה את לבו — השמים‪ ,‬העננים‪ ,‬הרוח הסוערת‪,‬‬ ‫החורשה והאילן — כך הוא פוסע עתה‪ ,‬מעט בהיסוס‪ ,‬אל עבר הריק והאין‪,‬‬ ‫הקרים והמנוכרים‪ ,‬מתוך ידיעה ברורה כי זוהי גזרת גורל שאין מנוס מפניה‪:‬‬ ‫"מה ְ ּצלוּ ָלה וְ נָ ְכ ִרית ִּבינָ ָתם‪ֶ ,‬מה ָע ִריץ וְ ַא ְחרוֹ ן ּפֹה ָה ֵא ֶלם!" וכשמגיעה הדרך אל‬ ‫ַ‬ ‫"גם ֲח ִליל‬ ‫סופה‪ ,‬גם הניגון מגיע לקצו — או‪ ,‬בלשון הדימויים של המשורר — ַ ּ‬ ‫יע ִל ְקצוֹ ת ִמ ׁישוֹ ָריו"‪ .‬עם הניגון הולכים וכלים בזה אחר‬ ‫ָהרוֹ ֶעה יִ ָּט ֵרף ְּב ִלי ַה ִ ּג ַ‬ ‫זה גם יתר סממני החיים‪ ,‬כשכל מה שנותר לבסוף הוא הצחוק והבכי‪ ,‬שהם‬ ‫שתי צורות הביטוי האנושיות שהוקנו לאדם מיד עם לידתו‪ ,‬והמלוות אותו עד‬ ‫לשעה שבה הוא מסתלק מן העולם‪ .‬אך צורות ביטוי אלה נדונו גם הן לגוויעה‪,‬‬ ‫ועמן יאזלו החיים עצמם‪"ַ :‬רק ַה ְּב ִכי וְ ַה ְ ּצחוֹ ק ְל ַבדָּ ם עוֹ ד יֵ ְלכוּ ִּב ְד ָר ֵכינוּ ָה ֵא ּלוּ ‪/,‬‬ ‫ַעד יִ ּ ְפלוּ ְּב ִלי אוֹ יֵ ב ְוּב ִלי ְק ָרב"‪.‬‬ ‫האומנם זהו סופה של הדרך‪ ,‬האומנם הגיעו החיים לקצם? אחרי שהשלים‬ ‫את קריאת השיר "הם לבדם" יכול הקורא לסגור את הספר או‪ ,‬לחלופין‪ ,‬לחזור‬ ‫ולעלעל בו‪ ,‬ובתוך כך לשוב ולהיתקל בשיר שנדפס בעמוד ‪ ,111‬בצמוד לשיר‬ ‫הפותח את המדור הרביעי‪ .‬שם השיר הוא "בדרך הגדולה"‪ ,‬וזה נוסחו המלא‪:‬‬ ‫ִענְ ָּב ִלים ַּב ִּמ ְר ֶעה וּ ׁ ְש ִריקוֹ ת‬ ‫וְ שָׂ ֶדה ַּב ָ ּז ָהב ַעד ֶע ֶרב‪.‬‬ ‫דּ וּ ִמ ַ ּית ְּב ֵארוֹ ת יְ רֹקוֹ ת‪,‬‬ ‫ֶמ ְר ָח ִבים ׁ ֶש ִּלי וָ ֶד ֶר ְך‪.‬‬ ‫ָה ֵע ִצים ׁ ֶש ָעלוּ ִמן ַה ַּטל‪,‬‬ ‫נוֹ ְצ ִצים ִּכזְ כוּ ִכית וּ ַמ ֶּת ֶכת‪.‬‬ ‫ְל ַה ִּביט לֹא ֶא ְחדַּ ל וְ ִלנְ ׁשֹם לֹא ֶא ְחדַּ ל‬ ‫וְ ָאמוּ ת וְ אוֹ ִסיף ָל ֶל ֶכת‪.‬‬ ‫"בדרך הגדולה" הוא שיר קצר‪ ,‬תמציתי‪ ,‬פשוט‪ ,‬ועם זה זהו אחד מן השירים‬ ‫[ ‪] 191‬‬

‫אלתרמן‬

‫המתוחכמים ביותר מבין כלל שירי הקובץ‪ .‬קומץ מילים בלבד‪ ,‬שבהן מעבד‬ ‫אלתרמן מחדש את מוטיב הדרך‪ ,‬שהוא המוטיב המבריח את שירי כוכבים בחוץ‪.‬‬ ‫התמונה הנגלית לעין הקורא באחת היא תמונה רווּ יַ ת יופי של שדות מרעה‬ ‫בשעת בוקר מוקדמת‪ ,‬המזכירה תמונות מסוג דומה המוכרות מן המסורת של‬ ‫ציור הכפר ההולנדי‪ :‬העצים נוצצים ומבהיקים‪ ,‬טל הבוקר המכסה אותם מדומה‬ ‫לזה של אביזרים מתועשים דוגמת זכוכית או מתכת‪ ,‬קרני השמש המאירות‬ ‫צובעות את השדה בצבע זהב והן ימשיכו להאיר אותו ולשמר את צבעו המופלא‬ ‫עד שיגיע הערב‪ .‬דומייה גדולה‪ ,‬כמו הדומייה הבוקעת מעומק הבארות שהמים‬ ‫אינם זזים בהן‪ ,‬פרושׂ ה על המרחב הנגלה לעין‪ ,‬ורק הקול העדין והמרגיע של‬ ‫דנדון הפעמונים התלויים על צווארי הצאן שיצא לרעות באחו מפר לרגעים את‬ ‫הדממה‪ .‬בלב המרחב הקסום הזה ניצב המשורר־ההלך‪ ,‬כשהוא מתבונן עצור‬ ‫נשימה אל עבר הנוף הנגלה לו‪ .‬המפגש עם הנוף מעורר בו רגשות עזים ביותר‪,‬‬ ‫הוא חוֹ וה אותו עד קצה גבול היכולת‪ ,‬עד כלות הנשימה‪ .‬בנקודה זו מגיעה‬ ‫חוויית הדרך‪ ,‬שבה החל ההלך את מסעו להכרת העולם‪ ,‬לנקודת שיא רבת־‬ ‫עוצמה‪ ,‬עד כדי יצירת התחושה‪ ,‬או האשליה‪ ,‬שזהו דבר שאין לו סוף‪ ,‬העתיד‪,‬‬ ‫"ל ַה ִּביט לֹא ֶא ְחדַּ ל וְ ִלנְ ׁשֹם‬ ‫כביכול‪ ,‬להוסיף ולהתקיים גם מעבר למוות עצמו‪ְ :‬‬ ‫לֹא ֶא ְחדַּ ל‪ /‬וְ ָאמוּ ת וְ אוֹ ִסיף ָל ֶל ֶכת"‪ .‬האם יש בדברים האלה משום סתירה ביחס‬ ‫להצהרה בדבר סופיותם המוחלטת של החיים‪ ,‬כפי שהיא מיוצגת בשיר "הם‬ ‫לבדם"? כלל וכלל לא‪ .‬מול התפיסה הלוגית‪ ,‬הרציונלית‪ ,‬המפוכחת והקרה‬ ‫המוצגת בשיר הסיום — מכונן השיר "בדרך הגדולה" את המטפורה של ההליכה‬ ‫הבלתי נגמרת בדרך הנפקחת לאורך כביטוי מוקצן‪ ,‬היפרבולי‪ ,‬לסובייקט של‬ ‫האמן‪ ,‬הזוכה כאן לגיבוי מלא‪ ,‬גם אם אין הוא עומד במבחן הביקורת‪.‬‬ ‫כמו סימפוניה גדולה‪ ,‬השואפת לנסח אמירה מקפת על החיים על מכלול‬ ‫גילוייהם‪ ,‬כך היה כוכבים בחוץ לספר שירים רחב היקף המגולל את סיפור המסע‬ ‫של המשורר־ההלך ואת מפגשו המתוכנן או האקראי עם המופעים השונים של‬ ‫היקום הסובב אותו‪ 54.‬ארבעת הפרקים של הספר — בדומה לארבעת הפרקים‬ ‫שמציעה כל סימפוניה — התנהלו גם הם במודוסים שונים‪ :‬החל ביציאה‬ ‫הדרמטית של המשורר־ההלך אל העולם‪ ,‬המתנהלת בתנועה מהירה ומשתנית‪,‬‬ ‫עבוֹ ר לאינטרלוד המלנכולי של שירי האהבה בחלק השני‪ ,‬משם אל ההתפרצות‬ ‫הגועשת סביב מוטיב האור המוצע בחלק השלישי‪ ,‬וכלה בפרק האחרון‪ ,‬הקושר‬ ‫את כל הקצוות ומוליך את היצירה אל פרקי הסיום רבי־ההוד המסמנים את‬ ‫סגירתו של מעגל החיים‪ .‬מבנה מרשים זה נישא על ידי הנדבכים המרכיבים‬ ‫אותו‪ ,‬אותם ‪ 68‬שירים שכל אחד ואחד מהם הוא פרי עטו של משורר וירטואוז‪,‬‬ ‫[ ‪] 192‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫שאינו חדל להפתיע את הקורא בשליטתו הגמורה בשפה העברית‪ ,‬בכושר‬ ‫ההמצאה שלו‪ ,‬ביכולת הטכנית‪ ,‬במוזיקה של הלשון‪ .‬כל אלה עושים את השיר‬ ‫היחיד לאובייקט מלוטש ומרהיב ביופיו‪ ,‬לעתים בעל כוח היפנוטי‪ ,‬שעצם המגע‬ ‫עמו מחולל חוויה אסתטית ורוחנית נדירה‪.‬‬ ‫מתוקף תפיסת השיר שלו‪ ,‬שהיתה אמונה על האסכולה הסימבוליסטית‪,‬‬ ‫נמנע אלתרמן באופן עקבי מלשייר בשירים פרט או רמז כלשהו שיש בו כדי‬ ‫ליצור זיהוי נראה לעין עם עצמו ועם הביוגרפיה שלו‪ .‬שיר הוא שיר הוא שיר‬ ‫הוא שיר‪ ,‬ולא מסמך בעל אופי אישי שנועד לתאר או למסור באופן גלוי וחשוף‬ ‫את המתרחש בחיי המשורר או בסביבתו הקרובה‪ .‬אלתרמן הקפיד לשמור מרחק‬ ‫בין השיר לבין עצמו‪ ,‬מתוך הנחה בדבר היות השיר מעשה חושב של האמן‪,‬‬ ‫מנותק ככל האפשר מן העולם האישי והרגשי של המשורר‪ ,‬מנוקה מכל אותם‬ ‫מרכיבים העשויים להעיד על קרבה או על סמיכות בין האובייקט השירי עצמו‬ ‫לבין מי שחולל אותו‪ .‬גיבור הספר הוא "המשורר־ההלך"‪ ,‬שהוא בגדר דמות‬ ‫בדויה‪ ,‬וגם בהמשך נמנע הכותב מסימון פרט כלשהו שיש בו כדי לקשר את‬ ‫עצמו עם העולם המיוצג בשירים‪ .‬והקורא‪ ,‬המתלווה אל המשורר־ההלך לאורך‬ ‫הדרך הנפקחת לאורך‪ ,‬הנכנס אתו אל הפונדק ויוצא ממנו‪ ,‬מטפס בחברתו אל‬ ‫הר הדומיות או יורד ממנו‪ ,‬או עומד לצדו בתחנת שדות — שואל את עצמו מדי‬ ‫פעם‪ :‬היכן נמצא אלתרמן עצמו בכל הסיפור הזה? והשירים האלה‪ ,‬שהם מעשה‬ ‫ידיו להתפאר‪ ,‬במה הם משקפים את עולמו‪ ,‬את תחושותיו‪ ,‬את חיי היום־יום‬ ‫שלו? מניין‪ ,‬למען האמת‪ ,‬חצב אלתרמן את שירו?‬ ‫כוכבים בחוץ‪ ,‬מעל לכול‪ ,‬היה פרי רוחו של משורר עוּ ל ימים‪ ,‬בסך הכל בן‬ ‫‪ 27‬או ‪ ,28‬שחייו נמצאים באותה עת בתהליך של נסיקה הולכת ומתעצמת‪:‬‬ ‫הוא סיים את מסכת לימודיו האוניברסיטאיים‪ ,‬הוא קיבל את ההחלטה הלא‬ ‫קלה לנטוש את המקצוע שלא אהב‪ ,‬הנדסה חקלאית‪ ,‬ופנה לעיתונות‪ ,‬הוא מצא‬ ‫מקום עבודה ששחרר אותו מדאגות כלכליות‪ ,‬הוא עזב את בית הוריו‪ ,‬שבו‬ ‫היה עדיין נתון לפיקוחו של אביו הסמכותי והדעתני‪ ,‬ולאחר מסכת של קשרים‬ ‫כושלים עם נשים פגש את רחל מרכוס — הצעירה‪ ,‬היפה‪ ,‬התוססת — נשא אותה‬ ‫לאישה (בעת כתיבת הספר הזה היה בגדר "נשוי חדש")‪ ,‬ומעל לכול‪ :‬כוכבו דרך‬ ‫בשדה הספרות והשירה — הוא פרסם שירים בכתבי העת הספרותיים המובילים‬ ‫בארץ‪ ,‬היה בעל טור בעיתון הארץ‪ ,‬תרגם לתאטרון‪ ,‬כתב לתוכניות של התאטרון‬ ‫הסאטירי המטאטא‪ ,‬וחיבר פזמונים שבוצעו על ידי טובי הזמרים‪ .‬חלפו לא יותר‬ ‫משלוש שנים מאז חזר באונייה מלימודיו בצרפת‪ ,‬וכבר שמו נישא בפי כול‪ .‬זה‬ ‫היה הרקע האישי לכוכבים בחוץ — ספר השירים שבו מתחולל המפגש המסעיר‪,‬‬ ‫[ ‪] 193‬‬

‫אלתרמן‬

‫המתוח‪ ,‬האקסטטי כל כך‪ ,‬המוּ נע על ידי סקרנות גדולה ותאוות חיים שאין להן‬ ‫שיעור‪ ,‬שבין המשורר ובין העולם‪ .‬כדברי רבי יונתן על שלמה המלך במדרש‬ ‫רבה על שיר השירים‪" :‬כשאדם נער — אומר דברי זמר (זה 'שיר השירים')‪.‬‬ ‫הגדיל — אומר דברי משלות ('משלי')‪ .‬הזקין — אומר דברי הבלים ('קהלת')"‪.‬‬ ‫על פי הטרמינולוגיה של המדרש‪ ,‬כוכבים בחוץ הוא המקבילה לאותם "דברי‬ ‫זמר" פרי רוחו ועטו של שלמה המלך בשנות העלומים שלו‪ .‬ואף אם אלתרמן‬ ‫הצעיר‪ ,‬בספרו הראשון‪ ,‬מבטא הכרה עמוקה‪ ,‬בוגרת ובהחלט אותנטית בסופיות‬ ‫החיים — "לפנינו גבהו על הגבול הרקיע הקר והעת" — הכרה זו היא תמיד‬ ‫מפוכחת‪ ,‬מפויסת‪ ,‬נטולת מרירות‪ ,‬ואין בה כדי להמעיט מתוקפה ומאמינותה‬ ‫של האמירה המעלה על נס את החיים עצמם‪.‬‬ ‫הרקע האישי לספר ניכר גם בכך שהוא משקף את עמידתו של המשורר בין‬ ‫שתי ארצות‪ ,‬אולי אף בין שתי יבשות‪ .‬שירי כוכבים בחוץ‪ ,‬לפחות חלקם הניכר‪,‬‬ ‫הכרכים הגדולים‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫היו נטועים בנופיה של אירופה‪ .‬לא אירופה האורבנית‪ ,‬זו של‬ ‫המיוצגת בפרחי הרע של בודלר‪ ,‬באבני בוהו של שלונסקי או בשיריו המוקדמים‬ ‫של אלתרמן עצמו‪ .‬אירופה שבספר זה היא זו של ערי השדה‪ ,‬הכפרים‪ ,‬הדרכים‬ ‫והמרחבים הפתוחים — לעתים כפי שהם באמת‪ ,‬ולעתים כפי שהם משתקפים‬ ‫בספרים ובסיפורים‪ .‬הפונדק‪ ,‬תחנת שדות‪ ,‬רועת האווזים‪ ,‬הדרך הגדולה‪ ,‬היער‬ ‫והבאר‪ ,‬הצאן הרועה באחו‪ ,‬האילן בגשמיו‪ ,‬הבית הישן עם שובך היונים‪ ,‬הסתיו‬ ‫והחורף‪ ,‬הפרוור‪ ,‬הקרקס‪ ,‬בת המוזג‪ ,‬הטרובדור ותיבת הזמרה‪ .‬זוהי אירופה‬ ‫שאלתרמן למד להכיר אותה לאו דווקא בפריז‪ ,‬אלא במזרח צרפת‪ ,‬הן בננסי והן‬ ‫בערים הקטנות או בכפרים הציוריים הפזורים בחבל לורן הסמוך לה‪ .‬אין זה מן‬ ‫הנמנע כי אלתרמן נשא עמו גם זיכרונות מילדותו המוקדמת‪ ,‬מן השנים שבהן‬ ‫נדדה משפחתו ברחבי ארצות מזרח אירופה — פולין‪ ,‬רוסיה‪ ,‬אוקראינה ורומניה‬ ‫— שם קלט מראות ונופים ששימשו לו מקור השראה לכמה משירי כוכבים‬ ‫בחוץ‪ .‬שהרי פונדקים‪ ,‬זמרי רחוב ותיבות נגינה היו בכל מקום באירופה‪ ,‬לא רק‬ ‫במזרח צרפת‪ .‬בתוך כך מייצג הספר את הגילוי מחדש של הנוף הארץ־ישראלי‪,‬‬ ‫ובייחוד את המפגש האינטנסיבי בין המשורר לבין העיר תל אביב‪ ,‬שמאז תחילת‬ ‫כמבטא המובהק שלה‪ ,‬אם בשיריו ואם בפרוזה שלו‪.‬‬ ‫ַ‬ ‫שנות השלושים התייצב‬ ‫ואף שהמעטפת של הספר מזוהה ברוּבה עם נופיה של אירופה‪ ,‬מוקצה בו מקום‬ ‫ברור ומוגדר לנופיה של הארץ — לקיץ‪ ,‬להרים‪ ,‬למדבר‪ ,‬לחודש תמוז‪ ,‬לשרב‪,‬‬ ‫לעץ הזית‪ ,‬וכמובן לעיר העברית הנמצאת בתנופה אדירה של בניין וצמיחה‪,‬‬ ‫המלוּ וה במאבק איתנים שבין האדם לבין הטבע‪.‬‬ ‫מכל עלילות הספר מסקרנת במיוחד היא הזיקה שבין חייו הפרטיים של‬ ‫[ ‪] 194‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫"כי ָס ַע ְר ְּת ָע ַלי‪ָ ,‬לנֶ ַצח ֲאנַ ְ ּגנֵ ְך"‬ ‫נתן אלתרמן לבין שירי האהבה הרבים שבקובץ‪ִּ .‬‬ ‫— מיהי אותה "את" שאליה פונה הדובר בשיר הזה ובשירים אחרים‪ ,‬האומנם‬ ‫אפשר לסמן באופן ברור את הכתובת של זו שאליה מופנים אותם שירים? את‬ ‫כוכבים בחוץ כתב אלתרמן במהלך שנות נישואיו הראשונות עם רחל מרכוס‪,‬‬ ‫כמה מהם בוודאי נכתבו בדירתם הקטנה שברחוב הגליל‪ .‬סביר אפוא להניח‬ ‫כי המפגש עמה היה הכוח המניע לכמה מן השירים שבקובץ‪ ,‬שירים שבהם‬ ‫מבטא המשורר תשוקה גדולה לנוכח יופייה של האישה‪ ,‬כוח המשיכה הטמון‬ ‫בה‪ ,‬שוקיה המלוטשות וגזרתה המפונקת‪ ,‬המעוררים אותו לכבוש אותה כדי‬ ‫שתהיה כולה שלו‪ .‬מרכוס מצדה היתה משוכנעת שלפחות כמה מן השורות‬ ‫בספר מופנות אליה‪ ,‬ושמהן משתקף באופן אמתי יחסו של אלתרמן כלפיה‬ ‫מככבת‬ ‫ּ‬ ‫באותן שנים‪ .‬אולם היא היתה מפוכחת דייה כדי להכיר שלא רק היא‬ ‫בשירי האהבה של בעלה הצעיר‪ ,‬וכי נוכחת בהם עוד אישה‪ ,‬הלוא היא עבריה‬ ‫שושני‪ 55.‬ואכן‪ ,‬נקל לשער כי עבריה‪ ,‬הגננת בת הגליל‪ ,‬היפהפייה‪ ,‬המקורית‬ ‫והמושכת‪ ,‬שאלתרמן חיזר אחריה ללא לאות במשך כמעט שנה‪ ,‬מיוצגת גם היא‬ ‫בשירי האהבה‪ .‬עבריה‪ ,‬שקדמה לרחל מרכוס‪ ,‬רצתה באלתרמן אך גם לא רצתה‬ ‫וביכרה אחר על פניו‪ .‬אך דווקא מערכת‬ ‫ּ‬ ‫אותו‪ ,‬ולבסוף חסמה את דרכו אליה‬ ‫יחסים מורכבת זו — שהיתה בה מתיחות ארוטית גדולה‪ ,‬מאבק‪ ,‬תסכול וכישלון‬ ‫— היא שהזינה את שירתו‪ ,‬בעיקר את אותם שירים שמבטאים תשוקה חזקה‬ ‫שאינה יכולה להגשים את עצמה‪ ,‬או בכאלה שבהם מוצגים יחסי זרות ואיבה‪,‬‬ ‫שדווקא הם המתניעים לא אחת את החיזור המחודש‪ ,‬עתיר הסיכונים‪ ,‬אחר‬ ‫חסדיה של האישה הנחשקת‪ .‬והיתה ברקע של אותן שנים גם הניה זיסלה‪ ,‬שאף‬ ‫אם עומעם זוהרה על ידי דמותה הכובשת של עבריה שושני‪ ,‬בכל זאת היתה‬ ‫גם היא מושא לחיזור נמרץ מצדו של המשורר‪ ,‬שנאלץ לבסוף להשלים עם כך‬ ‫שהיא היתה זו שוויתרה עליו‪ ,‬מרצון או מכורח‪ .‬הניה תיעתעה באלתרמן‪ ,‬פעם‬ ‫היתה אתו ופעם עם חברו מרדכי עובדיהו‪ ,‬ובעת שחיזר אחריה נהגה בו בזלזול‬ ‫מופגן‪ ,‬לפעמים גם השפילה אותו‪ .‬ואילו הוא‪ ,‬כנגד כל הסיכויים‪ ,‬חזר שוב‬ ‫ושוב אל מפתן ביתה‪ ,‬מושפל וכנוע‪.‬‬ ‫מאז ימי ננסי‪ ,‬ובוודאי מרגע שחזר לתל אביב‪ ,‬נחשב אלתרמן לאחד היוצרים‬ ‫המוכשרים בקרב חבורת "יחדיו"‪ ,‬אך רק עם הופעת הספר החדש התגלה כחניך‬ ‫הבכיר והמוכשר ביותר של המודרניזם הארץ־ישראלי אשר השכיל להוביל‬ ‫את המהפכה הספרותית של דורו למקומות ולשיאים שלא נודעו כלל לפניו‪.‬‬ ‫ואף שרחש כבוד והוקרה לביאליק מאז ימי נעוריו‪ ,‬מעולם לא היתה השירה‬ ‫העברית רחוקה יותר משירת דור ביאליק כפי שהיתה בעת שהופיע כוכבים‬ ‫[ ‪] 195‬‬

‫אלתרמן‬

‫בחוץ‪ .‬בשירים שנכללו בקובץ יצר אלתרמן עולם שירי משלו‪ ,‬בלתי מוּ כר‬ ‫בשירה העברית‪ ,‬שזכה לייצוג באמצעות שפה שירית חדשה ופורצת דרך‪ ,‬ועל‬ ‫ידי מגוון של טכניקות שיריות שאף אם חלקן נוסה קודם לכן‪ ,‬הן על ידי‬ ‫שלונסקי והן על ידיו‪ ,‬הרי שעד לאותו רגע לא נעשה בהן שימוש כה עקבי‬ ‫ודחוס‪ .‬מבחינה אישית היה כוכבים בחוץ בגדר קפיצת מדרגה ביחס לשירים‬ ‫המוקדמים‪ ,‬שהוא עצמו ראה אותם כבוסר‪ ,‬ואשר הותירם הרחק מאחור‪ :‬ואף‬ ‫שעשרות שירים מפרי עטו שזכו בשעתם להערכתם של עורכים אניני טעם‪ ,‬היו‬ ‫פזורים על דפי כתבי העת השונים‪ ,‬לא חשב עליהם אלתרמן כעל שירים שראוי‬ ‫לקבץ אותם‪ .‬רק ספר השירים החדש‪ ,‬שזה עתה ראה אור‪ ,‬היה הספר שאתו‬ ‫ביקש להיות מזוהה‪ .‬מטיבו לא היה אלתרמן אדם יהיר‪ ,‬אך הוא ידע בחוש שעם‬ ‫הופעת כוכבים בחוץ אירע לשירה העברית נס‪ ,‬ושהוא האיש שחולל אותו‪ .‬אין‬ ‫ספק‪ ,‬זו היתה שעתו היפה‪.‬‬

‫ה‬ ‫שבוע ימים לפני הופעת הספר בשוק‪ ,‬ב־‪ 11‬בפברואר ‪ ,1938‬ערך שלונסקי‬ ‫בביתו נשף ספרותי לכבודו של אלתרמן‪ .‬נוסף לחברי חבורת "יחדיו"‬ ‫השתתפו במסיבה הורי אלתרמן וישעיהו קלינוב‪ ,‬ששימש אז מזכיר מערכת‬ ‫ופרות‪ .‬לוסיה‪ ,‬אשתו של שלונסקי‪,‬‬ ‫הארץ‪ .‬התקרובת כללה כריכים‪ ,‬יין‪ ,‬בירה ֵ‬ ‫התרוצצה בין האורחים ושידלה אותם לאכול‪ .‬שלונסקי פתח בדברי הערכה‬ ‫כלליים וחיוביים על הספר‪ ,‬שהוא ספר טוב ויפה‪ ,‬שלא רק אביו של אלתרמן‬ ‫אינו בין מביניו אלא אף הוא עצמו מוצא כמה שירים שאינם מובנים לו‪ .‬וזה‬ ‫סימן טוב‪ ,‬גרס שלונסקי‪ ,‬סימן שאלתרמן‪ ,‬שהוא בן לאביו‪ ,‬היה גם לבן כלפיו‪,‬‬ ‫וכמוהו מתקשה גם הוא להבין את בנו‪" .‬דבריו של שלונסקי היו לבביים" —‬ ‫כתב זמורה ביומנו — "אבל עין יפה יכולה היתה להבחין גם איזו מבוכה ואיזו‬ ‫חרדה — משהו מהתרגשות מיוחדת במינה והוא התאמץ להתגבר עליהן‪ ,‬להיות‬ ‫אבא‪ ,‬שמח להתקדמות"‪ .‬שלונסקי שתה הרבה‪ ,‬אך אלתרמן שתה יותר ממנו‪,‬‬ ‫היה שיכור ממש‪ ,‬עד שנשכב ונרדם‪ .‬אחר כך דיברו אחרים — לאה גולדברג‪,‬‬ ‫מנשה לוין‪ ,‬גם הם מאנשי "יחדיו"‪ .‬כשפגה מעט שכרותו קרא באוזניהם שירים‬ ‫אחדים‪ .‬בשתיים בלילה נפרדו הכול מתוך צווחות‪ ,‬ריקודים פראיים ומחמאות‬ ‫הדדיות‪ .‬בשיחה עם בוריה‪ ,‬אחיו של שלונסקי‪ ,‬אמר אלתרמן כי "זהו רגע‬ ‫מאושר אצלו"‪56.‬‬ ‫דומה שבמהלך אותו ערב — אולי עוד קודם לכן — החל שלונסקי להכיר‬ ‫[ ‪] 196‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בכך כי בן טיפוחיו יצא רשמית מחסותו והפך להיות משורר נערץ בזכות עצמו;‬ ‫ומי יודע‪ ,‬אולי עוד מעט יתחרה במוניטין שלו ואף יעלה עליו‪ 57.‬כמשורר בעל‬ ‫טעם ספרותי נדיר ידע שלונסקי להעריך את טיבו של הספר ללא עזרתם של‬ ‫אחרים‪ ,‬אך הוא גם קלט היטב את מה שקרה בשטח‪ :‬רבים קנו את כוכבים בחוץ‪,‬‬ ‫קראו אותו‪ ,‬העבירו את הספר מיד ליד‪ ,‬היתה באוויר תחושה ששירה שכזאת‬ ‫לא נכתבה לפני כן בעברית‪ ,‬ושעם הופעת הספר התגלה במלוא זוהרו משורר‬ ‫צעיר‪ ,‬חדש‪ ,‬עתיר כישרון‪ ,‬המוביל את הספרות העברית הנוצרת בארץ למחוזות‬ ‫חדשים‪ .‬השפה נשמעה חדשה לגמרי‪ ,‬הסגנון הספרותי היה אחר‪ ,‬הטכניקה‬ ‫היתה חדישה‪ ,‬אוצר המילים‪ ,‬הצירופים והדימויים היה מדהים‪ .‬היו מי שנמשכו‬ ‫בייחוד לשירי האהבה הסוערים שנכללו בקובץ‪ ,‬היו שנשבו בקסמם של הנופים‬ ‫והמראות שהספר פרשׂ לפניהם‪ ,‬והיו מי שהרגישו שהווירטואוזיות הלשונית‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬השליטה המדהימה שלו בלשון והמוזיקה שמייצרות המילים‬ ‫פשוט מחוללות בהם כישוף‪ .‬הספר נפוץ בקרב קוראים בעיר‪ ,‬בהתיישבות‬ ‫העובדת ובעיקר בקיבוצים‪ ,‬לא מעט בסיועה של רחל מרכוס‪ ,‬ששילבה כמה‬ ‫מן השירים החדשים בערבי הקריאה שלה שנערכו ברחבי הארץ‪ .‬בכל מקום‬ ‫שאליו נקלע אלתרמן ניגשו אליו אנשים‪ ,‬עצרו אותו‪ ,‬לחצו את ידו‪ ,‬אמרו לו‬ ‫מילה טובה‪ .‬במערכת הארץ‪ ,‬שבה המשיך בעבודתו כעורך לילה‪ ,‬ניגשו אליו‬ ‫העובדים וטפחו לו על השכם‪ .‬בחוגי המשוררים שנפגשו ב"שלג לבנון" או‬ ‫ב"רצקי" התבוננו בו בהערצה‪ .‬כל חייו נצר עמו חיים גורי את הרגע שבו קיבל‬ ‫את הספר מחברו יוסף (ספי) דר‪ ,‬הוא היה אז בן ‪ ,15‬ואת ההרגשה שהיתה לו‬ ‫כבר בקריאה ראשונה כי הנה מונח לפניו ספר שירים השונה מכל מה שהכיר עד‬ ‫אז‪ .‬לא חלף זמן רב ולגבי רבים מצעירי הארץ‪ ,‬בני דורו של גורי‪ ,‬היה כוכבים‬ ‫בחוץ לספר פולחן‪58.‬‬ ‫בייחוד היה אלתרמן דרוך לשמוע את תגובת הביקורת‪ ,‬שעד כה מיעטה‬ ‫להתייחס לכתיבתו‪ .‬בזמנו כתב עליו ישראל זמורה רשימה אוהדת בטורים‪,‬‬ ‫זאת לבד מרשימותיהם של עוד כמה רצנזנטים‪ ,‬שהמליצו‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬להאזין‬ ‫ברוב קשב לשירתו‪ .‬אולם היו אלה יריות בודדות באפלה‪ 59.‬רשימת הביקורת‬ ‫הראשונה שנכתבה בעקבות הופעת כוכבים בחוץ היתה מאת המשוררת יוכבד‬ ‫בת־מרים (ז'לניאק)‪ ,‬שהכירה את אלתרמן מקרוב ושמעולם לא הסתירה את‬ ‫הערצתה לו ולשירתו‪ .‬הדברים פורסמו בדבר כבר ב־‪ 25‬בפברואר ‪ ,1938‬שבוע‬ ‫ימים בלבד לאחר שהעיתון הודיע על הופעת הספר‪ .‬היא פתחה אותה במילים‬ ‫אלה‪:‬‬ ‫[ ‪] 197‬‬

‫אלתרמן‬

‫כך פעמים‪ ,‬לפתע‪ ,‬נישאת העין מול שרביט־ענף ענוד אגלי־טל המתנודד‬ ‫להנאתו בחמה‪ :‬וכמין ראיה ראשונה אתה חובק את זכרו בלב ומפליג‬ ‫לקראת כל מראה ושמועה הפורשים את עצמם כאילו מחסד זה‪ ,‬מראה‬ ‫הנגלה ונענה בבת־צחוק משתפכת על השפתים בפרח על עליו‪ .‬ריח החיים‬ ‫עולה לאפך והוא כריח שדה‪ ,‬יער וגשם‪.‬‬ ‫ואחרי מילות ההיקסמות האלה בא הקישור אל הספר עצמו‪" :‬משהו ממין זה‬ ‫בא אלי עם קריאת ספרו של אלתרמן‪ .‬אור‪ ,‬הרבה‪ ,‬אור שחרים מסלסל בין‬ ‫אדי נהר ו'המולת עצים בתכלת'‪ ,‬גשם‪ ,‬בארות ו'דרכים עמוסות מרחב ושיר'‪,‬‬ ‫פונדקאות‪ ,‬שוקים‪ ,‬ברזל‪ ,‬עשת ומתכת"‪ .‬בת־מרים הרבתה לצטט מתוך הספר‪,‬‬ ‫שמא חשבה כי רק כך תוכל להמחיש לקוראים את טיבו של העולם היחיד‬ ‫והמיוחד‪ ,‬עמוס המראות והריחות‪ ,‬הצפון בספר כוכבים בחוץ‪ .‬היא גם הצביעה‬ ‫על ההישג הייחודי של אלתרמן בתחום השפה‪ ,‬שלדידה נגזרה מן העברית‬ ‫החיה‪ ,‬הנושמת‪ ,‬המשוחררת מן הכבלים של הלשון הכתובה‪" :‬עוד היום נהנים‬ ‫מן ה'עברית' כאילו דוק חוצה בין המלה ותכנה — אצלו חוגגת את פשטותה‬ ‫המשוחררת‪ ,‬עולה ונובטת מהקרקע שקוית לשד ואור ומשתרבבת ומזנקת‬ ‫למרום אי־שם במעמקיה‪ ,‬משחקים כדגי־זהב‪ ,‬צלילי שפת ילדי ארץ־ישראל‬ ‫— גמישים ושוגים בהירים וזקופים"‪ .‬כך‪ ,‬לדבריה‪ ,‬יכול לשיר רק מי שהוא "בן‬ ‫המולדת"‪ .‬סיום המאמר הוא אישי לחלוטין‪" :‬לי הספר חג ותשורה"‪60.‬‬ ‫עם ראשוני מקדמי פניו של הספר נמנה גם ישראל זמורה‪ ,‬שכמי שהופקד‬ ‫על פרסומיה של חברת "יחדיו" היה למעשה למוציא לאור של הספר‪ .‬ב־‪9‬‬ ‫בפברואר כתב זמורה ביומנו‪" :‬קראתי את ספרו של נ‪ .‬אלתרמן; הרבה דברים‬ ‫יפים‪ ,‬תמונות וסמלים מקוריים ומצוינים אבל קשה למצוא שיר שיצטיין‬ ‫בשלמות כללית‪ .‬אין השירים מצטרפים לכדי מתן דמות להשקפת עולם; יש‬ ‫רק איזה סערה בנפש‪ ,‬תמיהה ואהבה לעצמים ולתופעות ביקום הזה"‪ .‬אך‬ ‫כעבור כמה ימים שינה את טעמו‪" :‬קראתי עוד פעם את שירי נ‪ .‬אלתרמן —‬ ‫הרושם הטוב מתגבר; מערכת חושיו מעודנת מאד‪ ,‬טעמו הלשוני דק מאד‪,‬‬ ‫אהבתו את החיים והתמיהה עליהם — יפה‪ ,‬מפתיעה בלהב של סכין מתהפכת‬ ‫מול פחד ומול אומץ; החוכמה שלו נאצלת גם לדברים שהוא כותב עליהם"‪.‬‬ ‫במאמר שפורסם בהארץ יצא זמורה להגנה על "השירה החדשה" בכלל‪ ,‬ועל‬ ‫רקע זה להגנה על שירתו של אלתרמן‪ ,‬שלטעמו פוסע בספר הזה "לעבר המיזוג‬ ‫ההרמוני בין השירה התמידית ובין ערכי השיר שבמודרניות"‪ .‬זמורה הציג כמה‬ ‫מן השירים ונתן בהם סימנים‪ ,‬הוא הדגיש את המשיכה של אלתרמן אל הכרך‪,‬‬ ‫[ ‪] 198‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫ציין את היחס המיוחד שלו אל "המראות הנחבאים והקולות הנחבאים" ורמז‬ ‫להשפעה של פרנסואה ויון הצרפתי על כמה מן השירים שבספר‪ .‬אולם את‬ ‫עיקר דבריו שמר זמורה לפסקת הסיום‪:‬‬ ‫ומעלה גדולה אפשר לציין בשירתו של משורר צעיר‪ ,‬והיא מצויה גם אצל‬ ‫נ‪ .‬אלתרמן בספרו הראשון הזה‪ ,‬הלא הוא ריח הבוסר הטוב‪ ,‬המהלך גם‬ ‫הוא עוד בין השירים הנפלאים האלה; שירה יפה זו היא התחלה לאלתרמן‪,‬‬ ‫אחד הפרקים הראשונים במסכת יצירתו‪ ,‬ויש בו‪ ,‬בפרק זה‪ ,‬הבטחה מפורשת‬ ‫ונאמנה‪ ,‬כי הנה קם לשירה עברית משורר‪ ,‬שלהתפתחותו ובגרותו המלאה‬ ‫יחכו כל קוראיו‪ ,‬אשר חשיבותו וודאית להם כבר היום‪.‬‬ ‫העברית‪61.‬‬

‫לשון אחר‪ :‬אלתרמן הוא ההבטחה הגדולה של השירה‬ ‫זמורה לא היה היחיד מבין אנשי חבורת "יחדיו" שיצא לקדם את פניו של‬ ‫אלתרמן‪ :‬בגיליונות טורים המחודש‪ ,‬שהחל להופיע שוב בראשית ‪ ,1938‬הופיעו‬ ‫עוד כמה פרסומים שהיו גדושים דברי התפעמות והערצה אל מול כוכבים בחוץ‪.‬‬ ‫יצחק נורמן דיבר על המגע של שיריו עם מיטב השירה החדישה — אפולינר‪,‬‬ ‫מקס ז'קוב‪ ,‬מאיאקובסקי‪ ,‬פסטרנק‪ ,‬סלווינסקי‪ .‬אלתרמן הוא אפוא חלק חי‬ ‫ותוסס מספרות העולם‪ .‬שמעון גנס בחר להדגיש דווקא את היסוד הארץ־‬ ‫ישראלי שבו — הוא אף הכתיר את מאמרו בשם‪" :‬הארץ בשירתנו החדישה"‪.‬‬ ‫דברים מעוררי עניין על אודות כוכבים בחוץ עלו גם מתוך חילופי מכתבים‬ ‫שפורסמו בעיתון בין שני יוצרים אניני טעם — משה ליפשיץ ולאה גולדברג‪.‬‬ ‫"האם דרושים לי עוד מאמרים מוסגרים‪ ,‬כדי לפתוח בדבור על 'כוכבים בחוץ'‬ ‫לנתן אלתרמן?" — תהה משה ליפשיץ‪.‬‬ ‫האם אירעו בספרותנו בזמן האחרון הרבה מאורעות חשובים כהופעת הספר‬ ‫הזה‪ ,‬הגדוש שירה צרופה‪ ,‬אשר מן השפה שלה יכולים היו להתקיים הרבה‬ ‫פייטנים בארצנו? אכן‪ ,‬אומר אני לך‪ ,‬לאה גולדברג‪ ,‬בלי חשש מליצה‬ ‫נלהבת‪ :‬הספר הזה הוא הישג לאומי כנקודות חלוציות חדשות בארץ‪,‬‬ ‫שאני וכולנו יודעים להעריך את כל גודלן‪ ,‬ואולי — מבחינה מסוימת‪ ,‬גם‬ ‫יותר מזה‪ ,‬שכן אלה נוצרו בתוך אוירה של אהדה כללית‪ ,‬ואפילו שונאיהן‬ ‫לא חרצו לשונם בגלוי‪.‬‬ ‫ליפשיץ רמז על כך שכוכבים בחוץ הוא נחלתו של חוג קוראים מצומצם‪,‬‬ ‫[ ‪] 199‬‬

‫אלתרמן‬

‫מצומצם מדי‪ ,‬אך עם זאת הביע את ביטחונו שבעתיד יכבוש לו את מקומו‬ ‫בספרות‪ .‬ולאה גולדברג השיבה‪:‬‬ ‫הספר הזה יש בו משהו המשחרר את הקורא העברי‪ ,‬דוקא משום שהוא שר‬ ‫לפרקים‪ ,‬כאותם זמרי־הרחוב‪ :‬ל ה נ א ת ו ש ל ו‪ .‬כן‪ ,‬יודעים אנו‪ ,‬שיכול‬ ‫הוא לכתוב גם אחרת‪ ,‬כי יודע הוא להצליף ולרנן גם בפזמון‪ .‬כי הוא שר‬ ‫גם את "שיר הגליוטינות" [‪ ]...‬גם לאלתרמן (כמו למאיאקובסקי) ניתן‬ ‫קול חזק‪ ,‬אבל בספרו זה‪ ,‬ב"כוכבים בחוץ" הוא מוותר על הצעקה ואומר‬ ‫כבלחש את אשר עליו להגיד‪ ,‬ולעתים אומר דברים חשובים על האדם‬ ‫ועולמו‪ ,‬אדם ואלוהיו‪ ,‬על קין האומלל‪ ,‬שנולד תאומים לפני האלוהים‪,‬‬ ‫ועל הארץ הזאת‪ ,‬על השקמות שלה‪ ,‬על הגמלים שלה‪ ,‬על האור המסנוור‬ ‫שלה והופך לעתים את האדם לחפרפרת‪.‬‬ ‫בדבריה הדגישה גולדברג את היסוד הארץ־ישראלי של שירתו‪ ,‬העומדת איתנה‬ ‫על קרקע הספרות הארץ־ישראלית‪ ,‬ובכך מספקת למעשה את התשובה על‬ ‫הקושיה שעלתה בחילופי המכתבים בינה לבין ליפשיץ‪ .‬על השאלה "מי אנחנו‬ ‫פה?" ניתנת תשובה על ידי השירה עצמה — "ע"י הזמר שבה‪ ,‬על ידי הקול‬ ‫שהוא כמעין הנובע"‪62.‬‬ ‫רוח דומה של התפעמות וריגוש ניכרה גם ברשימה שפורסמה בכתב העת‬ ‫גזית בעריכת גבריאל טלפיר‪ ,‬ששימש אכסניה לרבים משיריו המוקדמים‬ ‫של אלתרמן‪ .‬הכותב‪ ,‬שחתם על הרשימה בראשי תיבות (מ‪.‬י‪ ,).‬פתח גם‬ ‫הוא בשרטוט המראות הנגלים לו מתוך הספר‪" :‬רחובות‪ ,‬אנשים ועצים‪:‬‬ ‫עיני תמיהה ונשימה כמהה לרוח‪ .‬דמויות כורעות ברך בפני הקיים‪ ,‬כורעות‬ ‫מתוך הנאה והתלהבות‪ .‬הן מהדקות גופן לנשמתן ומתמזגות עם עץ ועם‬ ‫'כוכב בחוץ'‪ .‬עולות שורות המשורר מלאות שמחה ועצב‪ :‬על אושר ואסון‬ ‫המהלכים יחד‪ .‬על רע וטוב"‪ .‬כדי לאשש את רשמיו ציטט בעל הרשימה את‬ ‫שני הבתים הראשונים מתוך שיר הפתיחה‪ ,‬וכהמשך להם תיאר את דרכו של‬ ‫הנודד‪ ,‬שאותו מזהה הכותב כאיש צעיר‪ ,‬המהלך במשך ימים תמימים "בארץ‬ ‫הזאת"‪ ,‬היינו ארץ ישראל‪ ,‬כשדרכו פתוחה ומרווחה‪ ,‬את זמירותיו יזמר בראש‬ ‫חוצות‪ .‬הוא אמנם הזכיר גם את "עצבונו של אלתרמן" אלא שבעיניו יסוד‬ ‫זה הוא חלק בלתי נפרד מ"חדוות חייו"‪ ,‬מן ההומור המפכה בשורות השירים‬ ‫ומן ההכרה בדבר ניצחון החיים‪" .‬ועל כן שזורים שיריו חיי יום יום‪ ,‬מאורעות‬ ‫ונוף הסביבה‪ ,‬בה הוא חי ויוצר ואין התלישות צועקת מהם כאשר תצעק מרה‬ ‫[ ‪] 200‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫משירי אחרים"‪ .‬לשון אחר‪ :‬כוכבים בחוץ היה לדידו של מבקר גזית בגדר‬ ‫אודה לשמחה‪63.‬‬ ‫באופן מפתיע למדי זכה אלתרמן לחיבוק חם‪ ,‬כמעט לוהט‪ ,‬מצדו של מרדכי‬ ‫עובדיהו‪ ,‬חברו מימי מקוה ישראל שהתחרה בו על כיבושה של הניה זיסלה‪.‬‬ ‫מי יודע‪ ,‬אולי נישואיהם של עובדיהו ושל זיסלה — שכבר מלאו להם שלוש‬ ‫שנים — הם שמיתנו את רגשות הכעס שלו כלפי מי שניסה בעצם לגזול ממנו‬ ‫את חברתו‪" .‬השירה על 'רגע ההולדת' שיש לכל 'מראה נושן'" — כתב עובדיהו‬ ‫בהתייחסו לשיר "ירח" — "היא לעולם שירה של שחרית‪ .‬ואמנם 'זכרון לשחרית‬ ‫ילדותנו' הם רוב השירים בצרורו הראשון של אלתרמן‪ ,‬ויש בו מריחות שחרית‬ ‫וממראות השחרית‪ .‬עולמו כמבעד לזכוכית צבעונין‪ ,‬כולו עוטה גוונים אביביים;‬ ‫כטל שחרית כחלחל רועפים ה'כוכבים בחוץ'"‪ .‬לרשימתו קרא עובדיהו "שירה‬ ‫של שחרית"‪ .‬בהמשך הרבה להביא ציטוטים מתוך הספר‪ ,‬ובאמצעותם הפגין‬ ‫את כושר הביטוי של המשורר מול מושאי השירה שלו — היקום‪ ,‬העיר על פניה‬ ‫השונים‪" ,‬נתיבות עולם" שעליהם הוא שואל ותוהה וגם "אויר הארץ"‪ ,‬כלומר‬ ‫ארץ ישראל; ארץ זו‪ ,‬שבה גדל המשורר‪ ,‬זוכה — לדברי המבקר — לייצוג הולם‬ ‫בשירתו‪ ,‬למשל בשיר "עץ הזית"‪ .‬אולם בצד כל אלה ישנה גם הסתייגות — "כן‪,‬‬ ‫להטי־החן כאן ולהטי־הלשון לפעמים גדושים ביותר‪ .‬פעמים יש בהם גם משום‬ ‫עלבון לרגש‪ ,‬לאמתו"‪ .‬אבל הסיכום הכללי הוא חיובי‪ ,‬והוא אף נמסר בלשונו‬ ‫של אלתרמן עצמו‪" :‬אכן ספר של שירה הוא‪ ,‬ספר של רננה ומראות‪ ,‬ויחד עם‬ ‫המשורר נקרא בגיל ובתמהון‪'ֵ :‬א ִלי‪ַ ,‬העוֹ ד יֶ ׁ ְשנָ ם ָּכל ֵא ֶּלה?‪ַ /‬העוֹ ד ֻמ ָּתר ְּב ַל ַח ׁש‬ ‫רש?'"‪64‬‬ ‫ִּב ׁ ְשלוֹ ָמם ִל ְד ׁ‬ ‫מי שעוד התייצב לצדו של אלתרמן היה עזריאל שוורץ (לימים אוכמני)‪,‬‬ ‫חבר קיבוץ עין שמר‪ ,‬שכמבקר‪ ,‬מתרגם ועורך היה מזוהה עם האגף השמאלי‬ ‫של תנועת הפועלים‪ .‬שוורץ בחר לסקור במשולב את כוכבים בחוץ עם הספר‬ ‫מאה לילות ביפו העתיקה‪ ,‬פרי עטו של מנשה לוין‪ ,‬גם הוא איש חבורת "יחדיו"‪.‬‬ ‫אך בשעה שאת ספרו של לוין פסל שוורץ ללא רחם‪ ,‬הוא קידם בהתלהבות‬ ‫את ספרו של אלתרמן‪ .‬שוורץ הקדים לשבח את אלתרמן על שהשכיל לוותר‬ ‫לחלוטין על השירים שהדפיס עד אז והוציא ספר שירים שכמעט כולם לא‬ ‫נתפרסמו קודם‪ .‬הודות לזה היתה למשורר התגלות חדשה‪ ,‬וממנה התברר‪:‬‬ ‫אלתרמן הוא משורר בעל קומה‪ .‬ספר שיריו‪ :‬מן המעניינים ביותר שיש לנו‬ ‫בשנים האחרונות‪ .‬בכל אופן מן ה ע צ מ י י ם ביותר‪ ,‬מן החדשים ביותר‪.‬‬ ‫חדשים‪ ,‬היינו‪ :‬גילה שטחים חדשים‪ ,‬חישף מסתרים‪ ,‬שעד עכשיו היו‬ ‫[ ‪] 201‬‬

‫אלתרמן‬

‫שרויים באופל עמוק‪ ,‬הקרין והאיר עצמים ידועים וקרובים באור חדש —‬ ‫וראה! עצמים קרובים אלה נתגלו בדמות חדשה‪ ,‬הזדרחו והתקרנו באור‬ ‫חדש‪.‬‬ ‫מודע עם זאת לקושי העשוי להתגלות בקריאת השירים‪ ,‬פנה שוורץ בקריאה‬ ‫אל הצרכן הפוטנציאלי של הספר‪:‬‬ ‫הקורא! טול את "כוכבים בחוץ"‪ .‬אל תירתע‪ .‬מתחילה ישרו עליך זרות‪.‬‬ ‫אבל אין בכך כלום‪ .‬אל תסוג‪ .‬קרא בהם‪ .‬וחזור וקרא בהם‪ .‬כדאי המאמץ‪.‬‬ ‫ובאחד הימים תיווכח‪ :‬אתה אוהב אותם‪ .‬באחד הימים תראה‪ :‬הנה הם מבין‬ ‫מעט הספרים הנתונים על שולחנך‪ ,‬בקירבתך ובשעה לילית מאוחרת‪,‬‬ ‫בהילחץ הכוכבים מבחוץ לחלון חדר‪ ,‬תראה‪ :‬ידך תישלח גם ל"כוכבים‬ ‫בחוץ" לאלתרמן‪ .‬גם אליהם‪.‬‬ ‫אחר כך באו הנימוקים‪ ,‬הדוגמאות והניתוחים‪ ,‬והם נפרשׂ ו בפירוט רב‪ .‬נראה‬ ‫כי יותר מאחרים‪ ,‬היטיב שוורץ לא רק להעריך נכוחה את ערכו וחדשנותו של‬ ‫הספר אלא אף לחוש כי במוקדם או במאוחר עתיד כוכבים בחוץ להפוך לספר‬ ‫פולחן‪65.‬‬ ‫אולם לא הכול היו שותפים לפולחן‪ ,‬שסימניו הראשונים נראו כבר אז‪.‬‬ ‫הבולט שבין המסתייגים מן הספר היה המבקר אברהם קריב (קריבוריצ'קה)‪,‬‬ ‫שמאמרו במאזנים פורסם בצמוד לזה של עובדיהו‪ ,‬האחד‪ ,‬כביכול‪ ,‬שיחק את‬ ‫האיש הטוב‪ ,‬והאחר שיחק את האיש הרע‪ .‬לדעת קריב מעורר ספרו של אלתרמן‬ ‫באופן בלתי נמנע חילוקי דעות והערכות‪" ,‬לא רק משום שהחדש שנוי תמיד‬ ‫במחלוקת‪ ,‬עד שלא יצא טבעו בעולם‪ ,‬אלא עצם טיבם של שירים אלה אינו‬ ‫עשוי להיות שוה לכל אוזן"‪ .‬והוא מסביר‪" :‬יותר מדי השיר חורג כאן מן הרסן‪,‬‬ ‫פחות מדי חופף עליו מוראה של אחריות [‪ ]...‬השיר משתלשל במלכות הפתיעה‪,‬‬ ‫הוא מדלג על גבי פתאומים כעל הררי בתר‪ ,‬הלוז הפנימי שלו משוברר וזרוי‬ ‫לרוחות רבים‪ .‬קשרי־הדברים ניתנים בדילוגין ובעיקופין‪ ,‬הם מחייבים ניחוש‪,‬‬ ‫תובעים פשר‪ ,‬אשר לא תמיד הוא בנמצא"‪ .‬עם זאת‪ ,‬מי שצולח את השיר‪,‬‬ ‫"מובטח לו כי יצורי שירה אמיתיים בידו"‪ .‬מה שהפתיע את קריב הוא ששירתו‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬שהיתה בעיניו "ארכי־מודרנית"‪ ,‬היא ביסודה שירה פוזיטיבית‪:‬‬ ‫"שמץ אין כאן מדקדנס של תרבות העומדת בשלכת‪ ,‬אף צליל אחד אינו עולה‬ ‫מתוך חזה מרוסק‪ ,‬לא זכר כאן מטמוטו של עולם ומטמוטה של נפש [‪ "]...‬לא‬ ‫[ ‪] 202‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫פחות הופתע קריב מכך שהוא מוצא את עצמו משוחרר לחלוטין מן "האנחה‬ ‫היהודית בת הדורות" שאך מעטים מן המשוררים היהודים אכן הצליחו לפסוח‬ ‫עליה‪ .‬המסקנה‪" :‬משורר עברי חדש לפנינו‪ ,‬שאינו חוטט עוד בפצעים‪ ,‬שכמעט‬ ‫אינו יודע אודותם; משורר משוחרר מצלילים‪ ,‬מספקות‪ ,‬מיאוש ומדוי; משורר‬ ‫צעיר ביסודו‪ ,‬הקורא גם לאלהיו‪' ,‬אלי הצעיר‪ ,‬היפה לעד'"‪ .‬מנקודה זו ואילך‬ ‫נראה קריב כמי שהולך שבי‪ ,‬כמעט בעל כורחו‪ ,‬אחרי לשון המראות של‬ ‫אלתרמן — הריח‪ ,‬הברק‪ ,‬האישה שהיא "פתאומית לעד"‪ .‬את השירה הגדיר‬ ‫"ליריות רעננה"‪ ,‬ואילו את עצמו תיאר כמי שמהלך בין המראות כפי שטיל‬ ‫אוילנשפיגל‪ ,‬גיבורו של דה־קוסטר‪ ,‬מהלך בין הבריות‪ .‬בתוך כך ציטט קריב‬ ‫בתים שלמים מתוך הספר‪ ,‬ולוּ רק כדי להמחיש לקוראיו מהי אותה "ליריות‬ ‫רעננה"‪ .‬ולמרות כל זה בחר קריב לקרוא את אלתרמן לסדר‪ ,‬תוך כדי שימוש‬ ‫בציטטות מתוך שיריו שלו‪:‬‬ ‫טוב שמשורר רענן זה‪ ,‬ידוע־יפעה וידוע־צחצוח‪ ,‬זוכר את "הנתיבה‬ ‫הנושנת"‪ ,‬וכלום אינו חסר אלא להטות אליה כלשהו את רסן שירתו‪,‬‬ ‫המשולח בשרירות יתירה‪ .‬ובמקום לפלל "לו סלח נא גם מלאכת השיר‬ ‫ורצנה כצחוק אחד פשוט אשר צחקתי כאן"‪ ,‬ישמור בלבו מה שחרת‬ ‫אתיו וְ ֶאל גּ ֶֹדל‪.‬‬ ‫בשורה כבדת רצינות‪" :‬זֶ ה ַה ּׁ ִשיר ֶאל ִּבינָ ה נְ שָׂ ִ‬ ‫אכן‪ ,‬המשורר הוא בהחלט משורר ראוי‪ ,‬ואם כך הוא‪ ,‬מדוע לא נקרא לו לתקן‬ ‫את דרכיו?‬ ‫כוכבים בחוץ זכה לביקורת לא אוהדת‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬עוד בשלושה‬ ‫עיתונים‪ ,‬שלושתם בעלי אופי שמרני — גליונות‪ ,‬העולם ובוסתנאי‪ .‬בגליונות‪,‬‬ ‫כתב העת שערך יצחק למדן‪ ,‬נתפרסמה רשימת ביקורת קצרה שהרבתה לצטט‬ ‫מן הספר‪ ,‬אם כי הציטוטים ֻלוו בנימה של מבוכה או אי־נחת‪ ,‬עד למסקנה‬ ‫הבאה‪:‬‬ ‫מבצבצות שורות נאות בצמצומן‪ ,‬בתאוריותן‪ ,‬בצלילותן‪ ,‬שורות שהן‬ ‫ברייה לעצמן; אך החריזה פגומה‪ ,‬והשיר כולו אינו גוף מוגמר מעשה‬ ‫מקשה‪ .‬וּ לואי וילך המשורר באמת "בנתיבת הנדודים הישנה" למען יוכל‬ ‫"א ׁ ְש ֵרי ֲא ׁ ֶשר‬ ‫ברבות הימים לקרוא על עצמו את הפסוק שבעמוד ‪ַ :158‬‬ ‫יע ִעם ְס ָתווֹ ַעד ֵה ָּנה"‪ .‬כי התפעמות זו ששמה "כוכבים בחוץ" כנה היא‬ ‫ִה ִ ּג ַ‬ ‫ואביבית‪ ,‬אלא דומה ש ה כ ו כ ב י ם עדיין הם ב פ נ י ם‪.‬‬ ‫[ ‪] 203‬‬

‫אלתרמן‬

‫גם מבקר העולם שהופיע אז בתל אביב הרגיש כי מדובר בספר ביכורים שהוא‬ ‫אמנם צבעוני ותוסס‪ ,‬אך עדיין חסר גיבוש‪:‬‬ ‫דרך הלשון והציור‪ ,‬הדרות גוונים היא‪ ,‬מעורה בשרשים ועמוסה להטי־‬ ‫חן חידושיים; אכן‪ ,‬לפרקים הלהטים גדושים מדי עד שכביטוי המשורר‬ ‫— "השירים מדדים על קביים" [‪ ]...‬ובוודאי כאן מקום להעיר‪ ,‬ביחוד‬ ‫לגבי משורר צעיר‪ ,‬כי חרב הלהטים‪ ,‬בעלת פ י פ י ו ת היא‪ .‬וכן פה מקום‬ ‫לתהות על כמה דפי בוסר‪ ,‬שהמשורר לא ערב לבו להתאכזר אליהם‪ ,‬והלא‬ ‫ה נ י פ ו י עוד יקר הוא בשירה‪.‬‬ ‫תוקפני במיוחד היה משה סמילנסקי‪ ,‬עורך בוסתנאי‪ :‬לכאורה דיבר סמילנסקי‬ ‫בחיוב על השפע הממלא את הספר — "ליריות מעודנת‪ ,‬ציורים רוויי פרדוכסים‪,‬‬ ‫צרופי־מילים מנצנצים בזרות רגעית‪ ,‬מודרניזציה של פסוקי תנ"ך‪ ,‬גמישות‬ ‫העברית השרשית והצליליות המלבבת"‪ ,‬דבר שהעיד על כישרונו של אלתרמן‬ ‫ועל ההבטחה הגלומה בו‪ .‬אך אליה וקוץ בה‪ :‬כמו רבים ממשוררי דורו — טען‬ ‫סמילנסקי — חושש אלתרמן מלהביע "רגש אמתי"‪ ,‬ולכן הוא בורח מן הפשטות‬ ‫ומייצר במקומה "סממנים מסמאים ולהטי פיוט‪ ,‬כתחליף לרגש חי ותוסס"‪.‬‬ ‫זהו‪ ,‬לדבריו‪ ,‬שורשה של אותה "אי־מובנות"‪ ,‬שבעיניו אינה אלא מטבע לשון‬ ‫שנועדה לחפות על רתיעתו של הכותב ממבע ישיר ופשוט‪ .‬הוא אבחן בשירתו‬ ‫של אלתרמן תכונות כמו קופצנות‪ ,‬חנחונים‪ ,‬התפלספות‪ ,‬צירופי אסוציאציות‬ ‫מרוחקות‪ ,‬פרדוקסליוּ ת מוגזמת‪ ,‬ציוריות רבה מדי‪ ,‬כשכל אלה מכבידים על‬ ‫הקורא‪ ,‬גם אם הוא חריף שכל‪ ,‬ומשאירים אותו חסר אונים‪" .‬המשורר נחבא אל‬ ‫כלי השירה" — כתב בסיכום דבריו‪" .‬את קלסתרו אין אנו רואים‪ ,‬אם כי כבר‬ ‫מורגש שעור קומתו‪ .‬דומה‪ ,‬שהוא מתפרנס מריבית השירה‪ ,‬והקרן עצמה עודנה‬ ‫שמורה לפקדון‪ .‬המוטיבים וצורותיהם‪ ,‬כפי שנתנו בספר שלפנינו‪ ,‬אינם אלא‬ ‫מרגלים‪ ,‬שיצאו לתור את ארץ הפיוט ולסמן גבולותיה‪ ,‬והמשורר עצמו עודנו‬ ‫מהסס ומתמהמה"‪ .‬בכך נסתיימה הפסקה‪ .‬ואז נפתחה פסקה חדשה‪ ,‬ובה ארבע‬ ‫מילים בלבד‪" :‬אך אנו מחכים לו"‪66.‬‬ ‫את התשובה למקטרגים סיפק אביגדור המאירי‪ ,‬שכתב בנימה של כעס‬ ‫על כל אותם מבקרים‪ ,‬מתנגדי החדש‪ ,‬שלא היה לאל ידם להעריך את שירת‬ ‫אלתרמן כערכה‪ .‬רשימתו של המאירי פורסמה במוסף דבר באפריל ‪— 1939‬‬ ‫יותר משנה לאחר הופעת הספר — ולכן הוא הכיר את מה שכתבו קודמיו‪ ,‬כולל‬ ‫אלה שהתייצבו בצד האחר של המתרס‪ .‬עמדתו של המאירי בנוגע לכוכבים‬ ‫[ ‪] 204‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בחוץ היתה חד־משמעית‪" :‬ספר שיריו של נתן אלתרמן יכול להיות לצנינים‬ ‫בעיני הביקורת המקובלת שלנו — אך הוא בכל־זאת תמרור חדש בדרך שירתנו‪.‬‬ ‫ואם תרצה ואם לא תרצה — פה מוכרח יהיה רושם תולדות הספרות העברית‪,‬‬ ‫שלעתיד לבוא‪ ,‬לעמוד רגע היסטורי ולציין תקופה חדשה בשירתנו"‪ .‬בשורות‬ ‫האלה‪ ,‬במילים האלה‪ ,‬אמר המאירי את הדברים הנחרצים ביותר שנאמרו על‬ ‫אודות אלתרמן מרגע שדרך כוכבו עם כוכבים בחוץ‪ .‬ההמשך היה גם הוא בעל‬ ‫נימה לוחמנית‪ ,‬שמא ראה המאירי באלתרמן את מי שנושא את חוד החנית‬ ‫במלחמה ספרותית שגם הוא היה שותף לה‪" :‬אלתרמן ושיריו" — קבע המאירי‬ ‫— "[ו]מבשרים לי את הקידמה בשירתנו‪ .‬סוף כל סוף‪ :‬הקץ לקלאסיציזם שלנו‪,‬‬ ‫היוצא לנו מאפנו‪ ,‬לנו — הרוצים עוד בחייהם לראות‪ ,‬איך 'תנוע הארץ'"‪ .‬אחר‬ ‫כך פירט את ההישגים אחד לאחד‪ :‬חידוש הסגנון‪ ,‬חידוש הלשון‪ ,‬הפשטות‬ ‫הלירית‪ ,‬ההתנערות מ"עקת 'הפסוק'"‪ .‬עם כוכבים בחוץ — כך טען — חדל‬ ‫המשורר העברי לדבר "בלשונות של מתים"‪ ,‬טוב לו גם בלי עזרה מהתנ"ך‬ ‫ומהתלמוד ואף לא מביאליק‪ .‬בניגוד לקריב‪ ,‬העלה המאירי על נס דווקא את‬ ‫האימז'ים של אלתרמן‪ ,‬הנועזים‪ ,‬המרהיבים‪ ,‬כגון‪" :‬כאשכול העינב אל עיני את‬ ‫נמחצת" — שורה שלהערכתו תידון באקדמיה העברית לעתיד כ"דוגמה קלאסית‬ ‫לתמונתיות הפיוטית"‪ .‬חידוש נוסף הוא הצד המוזיקלי של הספר — המאירי‬ ‫ציין את "הריתמוס המושלם השוטף של ההברה הספרדית" ואת "החרוז החדש‪,‬‬ ‫האסוננסי שבשפתנו‪ ,‬החרוז הצלצולי שאינו תלוי לגמרי באותיות הכתובות‬ ‫אלא אך ורק בשמיעה המוסיקלית בלבד‪ ,‬אשר רק שפה חיה בהחלט יכולה‬ ‫להתהדר בו"‪ .‬לזאת מצטרפת המלצה המופנית אל הקהילה הספרותית בכלל‪,‬‬ ‫ובייחוד אל הביקורת‪" :‬אני מציע" — כתב המאירי בסיום דבריו — "להקדיש‬ ‫לשירים אלה מעט מאוד‪ :‬אחוז אחד (פחות מתשעים ותשעה!) מתשומת־הלב‬ ‫אשר לשירי אסכולת ביאליק ותלמידיו‪ .‬כשם שתרנגול־הביקורת אינו מעיר את‬ ‫השחר (ולכל היותר את המתנמנם עוד)‪ ,‬כך אינו יכול לעכב אותו (לכל היותר‬ ‫להתנמנם הלאה)"‪67.‬‬ ‫בין הקוראים הרבים שנשבו בקסמו של הספר היתה קוראת אחת‪ ,‬צעירה‬ ‫מאוד‪ ,‬שהמפגש המרוכז עם שירי אלתרמן הוביל לשינוי דרמטי בחייה‪.‬‬ ‫ובעקבות זה — גם לשינוי בחייו של המשורר עצמו‪ .‬שם הקוראת היה צילה‬ ‫בינדר‪ 68.‬כשהופיע כוכבים בחוץ היתה צילה בינדר רק בת ‪ .19‬היא נולדה‬ ‫בווילנה בשנת ‪ ,1919‬ובהיותה ילדה עברה עם משפחתה לגרודנו‪ ,‬העיר שבה‬ ‫נולדה רחל מרכוס‪ .‬בילדותה אף היתה בקשרי חברות עם ֵחינה‪ ,‬אחותה של רחל‪.‬‬ ‫היא עלתה לארץ עם משפחתה בהיותה בת ‪ :12‬אביה — שהיה ציוני — עלה‬ ‫[ ‪] 205‬‬

‫אלתרמן‬

‫תחילה עם הבן הבכור‪ ,‬אברהם‪ ,‬ואחר כך הצטרפו אליו שלוש בנות‪ .‬צילה היתה‬ ‫הצעירה מבין ילדי המשפחה‪ .‬משפחת בינדר היתה משפחת כורכים (‪binder‬‬ ‫בגרמנית פירושו "כורך")‪ .‬עם בואם לארץ הקים האב כריכייה גדולה ברחוב‬ ‫רענן‪ ,‬סמוך לשכונת פלורנטין‪ .‬דירת המשפחה היתה צמודה לכריכייה‪ .‬אברהם‪,‬‬ ‫אחיה של צילה‪ ,‬השתלב במקצוע המשפחתי והוכשר גם הוא לעבוד ככורך‪.‬‬ ‫צילה נרשמה ללימודים בבית הספר נורדייה ואחר כך המשיכה בתיכון חדש‪,‬‬ ‫אולם עיקר עולמה היה בחברות בתנועת השומר הצעיר‪ ,‬שהיתה בעלת נוכחות‬ ‫ביכרה על פני יתר תנועות הנוער‪ .‬היא היתה‬ ‫בולטת גם בגרודנו‪ ,‬ושאותה ּ‬ ‫פעילה בקן התנועה‪ ,‬בשלב מסוים היתה "ראש קבוצה"‪ .‬היא בלטה ביופייה‪,‬‬ ‫בצחוקה‪ ,‬בשערה השחור והמלא‪ ,‬בייחוד עוררה תשומת לב במסיבות הקן של‬ ‫התנועה‪ ,‬בערבי הריקודים‪ ,‬במסעות ובטיולים‪ .‬בקן השומר הצעיר פגשה צילה‬ ‫את שמואל בונים‪ ,‬את נועה שקולניק (לימים אשכול)‪ ,‬את נעמי פולני‪ ,‬את משה‬ ‫שמיר‪ ,‬את נעמי אליקובסקי‪ ,‬את שלמה טנאי‪ .‬בכל שעה פנויה היתה צילה‬ ‫מגיעה לקן‪ ,‬מקפידה תמיד להופיע כשהיא לבושה חולצה כחולה שעליה היה‬ ‫לבושה הרשמי של התנועה‪69.‬‬ ‫ּ‬ ‫מושחל שרוך לבן‪,‬‬ ‫מגיל צעיר גילתה צילה בינדר כישרון לדבר אחד — ציור‪ .‬היא ציירה‪,‬‬ ‫איירה‪ ,‬קישטה וצבעה‪ .‬בקן של השומר הצעיר הפגינה את כישרונותיה — היא‬ ‫ציירה כרזות‪ ,‬כתובות‪ ,‬ססמאות‪ ,‬בכל מקום שהיה דרוש לקשט ולצבוע שם‬ ‫היתה צילה‪ .‬לאחר שסיימה את בית הספר התיכון רצתה ללמוד ציור‪ .‬היא‬ ‫תכננה לעבור לגור בירושלים וללמוד ב"בצלאל"‪ ,‬היא אפילו חיפשה שם מקום‬ ‫עבודה‪ ,‬אך התוכנית לא יצאה אל הפועל‪ .‬במקום זה נרשמה ללימודים אצל‬ ‫הצייר אהרן אבני שהיה אז בתחילת דרכו כמורה‪ .‬גם בזמן שלמדה‪ ,‬וגם לאחר‬ ‫מכן‪ ,‬לא חיפשה לעצמה מקום עבודה מסודר וקבוע‪ .‬היא עבדה תקופה מסוימת‬ ‫בסטודיו לגרפיקה‪ ,‬קיבלה הזמנות לעבודות שונות‪ ,‬ציירה בעצמה‪ ,‬אך כל זה‬ ‫היה בעל אופי אקראי‪ .‬היא היתה טיפוס של בוהמיין‪ ,‬ולכן לא רצתה לקשור‬ ‫את עצמה למקום עבודה קבוע‪ .‬היא אהבה לצייר‪ ,‬להסתובב‪ ,‬לשבת לעת ערב‬ ‫עם חבריה וחברותיה בקפה "נוסבאום" שעל הטיילת ולהקשיב לתקליטיהם‬ ‫של זמרים מפורסמים כמו בנימינו ג'ילי וטינו רוסי‪ .‬למזלה היתה הכריכייה‬ ‫של אביה לעסק משגשג‪ ,‬והדבר העניק לה גב כלכלי‪ .‬לאחר מות אביה הועברה‬ ‫הכריכייה לידיו של אברהם בינדר‪ ,‬והוא שדאג לכך שגם לה יהיה חלק ברווחים‪.‬‬ ‫ההיכרות בין צילה בינדר לבין אלתרמן נולדה מתוך סדרה של כמה‬ ‫מפגשים‪ ,‬ספק אקראיים ספק יזומים‪ ,‬שהתפרשׂ ו לאורך תקופה שנמשכה יותר‬ ‫משנה‪ .‬כשקראה את כוכבים בחוץ נכבשה צילה על ידי הספר‪ ,‬כפי שסיפרה‬ ‫[ ‪] 206‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בעצמה‪ ,‬לפתע גילתה מה זה באמת ספר שירה‪ .‬עד אז קראה את שלונסקי ואת‬ ‫לאה גולדברג‪ ,‬אבל היא הרגישה שזה בכלל משהו אחר‪ .‬את רשמיה חלקה אז‬ ‫עם חברה מן התנועה‪ ,‬כזאת שהכירה משוררים וסופרים‪ .‬באחד הימים שאלה‬ ‫אותה החברה אם היא רוצה לראות את אלתרמן במו עיניה‪ .‬צילה אמרה שכן‪.‬‬ ‫היא הוליכה אותה לרחוב בן יהודה‪ ,‬לקטע שבין רחוב אידלסון לרחוב שלום‬ ‫עליכם‪ ,‬ושם‪ ,‬בבית קטן עם חצר הפונה לרחוב‪ ,‬שכן קפה "אררט"‪ .‬השתיים‬ ‫נכנסו לבניין ועלו במדרגות אל תוך חדר קטן‪ ,‬מעין מבוא לבית הקפה‪ .‬אלתרמן‬ ‫ישב שם בחברתם של עוד שני אנשים — אחד מהם היה המשורר יעקב אורלנד‪.‬‬ ‫רחל מרכוס ישבה בשולחן נפרד‪ ,‬ופתאום קמה והלכה‪ .‬צילה וחברתה התיישבו‬ ‫ליד אחד השולחנות‪ ,‬גבה של צילה היה מופנה לאלתרמן‪ .‬היא שמעה אותם‬ ‫צוחקים‪ .‬היא נעלה אז סנדלים ולבשה חולצה פשוטה‪ ,‬עדיין חניכת השומר‬ ‫הצעיר‪ .‬כשפנה אליה המלצר הסתפקה בהזמנת כוס תה‪ .‬אחר כך ניגשה אל‬ ‫פנים בית הקפה כדי לקחת כמה עיתונים‪ ,‬שהיו תלויים על גבי כלונסאות;‬ ‫כשחזרה למקומה נשמטו העיתונים מידיה‪ .‬היא התכופפה להרים אותם מן‬ ‫הרצפה והשלושה‪ ‬צחקו‪ .‬אחר כך ישבה ליד השולחן כשגבה מופנה אל אלתרמן‬ ‫ושמעה אותם שוב צוחקים‪.‬‬ ‫ההמשך היה על שפת הים‪ ,‬בחוף פרישמן‪ :‬באחד הימים הלכה צילה על‬ ‫החוף בבגד ים כשהיא מחזיקה מכסה להגנה מפני השמש‪ ,‬שאותו התכוונה‬ ‫להציב ליד הכיסא נוח שלה‪ .‬לפתע פתאום ראתה את אלתרמן הולך בין השורות‬ ‫כשהוא לבוש בבגדים‪ .‬היא הלכה קדימה‪ ,‬המכסה לפניה‪ ,‬ואז גילתה שהוא‬ ‫נעלם‪ .‬אחר כך עברה בין השורות ומצאה אותו יושב בכיסא נוח‪ .‬כשראה אותה‬ ‫אמר‪" :‬שלום‪ ".‬היא מיהרה להשיב לו — "זו לא אני" — שכן בדעתה לא עלה‬ ‫כלל שהוא זוכר אותה או מתכוון אליה‪ .‬ואז הוא אמר‪" :‬אולי זו היתה אחותך‬ ‫בבית הקפה‪ ".‬והיא אמרה‪" :‬לא‪ ,‬זו הייתי אני‪ ".‬ואחר כך הוסיפה‪ ,‬כך סתם‪,‬‬ ‫בפשטות‪" :‬אני יכולה להביא את הדברים שלי?" היא היתה אז נערה צעירה‬ ‫ותמימה‪ ,‬היא פשוט רצתה לשבת לידו‪ ,‬לא היו לה כוונות נסתרות‪ .‬והוא אמר‪:‬‬ ‫"בבקשה‪ ".‬היא מיקמה את הכיסא נוח לידו‪ ,‬עכשיו ראתה אותו כשהוא מעשן‬ ‫סיגריה‪ ,‬מוציא ומכניס אותה לפיו‪ .‬הוא לא אמר מילה‪ .‬ואז התעשתה וציטטה‬ ‫איזו שורה מכוכבים בחוץ‪ ,‬שקטעים שלמים ממנו ידעה בעל פה‪ .‬הוא הביט בה‪,‬‬ ‫המשיך למצוץ את הסיגריה‪ ,‬אך לא אמר מילה‪ .‬צילה הרגישה שהרחיקה לכת‪.‬‬ ‫היא אמרה‪ ,‬במעין התנצלות‪" :‬אני לא אדקלם שירים שלך‪ ".‬הפגישה הבאה‬ ‫היתה שוב על שפת הים‪ .‬היתה זו שעת בוקר‪ ,‬צילה עמדה אז ליד איזה צריף‬ ‫ברחוב הירקון‪ ,‬כשלפתע ראתה את אלתרמן למטה בחוף‪ .‬באותה שעה ניקו‬ ‫[ ‪] 207‬‬

‫אלתרמן‬

‫אצלו את הבית והוא חיפש לעצמו מקום שקט‪ .‬בלי לחשוב פעמיים רצה אליו‪,‬‬ ‫הדביקה אותו‪ ,‬והמשיכה ללכת לידו‪ .‬הם טיילו על החוף ואחר כך עלו לרחוב‬ ‫הירקון והמשיכו ללכת יחד‪ .‬כשעברו ברחוב בן יהודה‪ ,‬בקטע שבין אידלסון‬ ‫לשלום עליכם‪ ,‬הצביע אלתרמן על בית קפה בשם "היהודי העצוב"‪ .‬אל המקום‬ ‫הזה — כך סיפר לה — נוהג הוא לבוא לאחר העבודה בהארץ‪ .‬לצילה לא היה‬ ‫ברור אם יש בדברים האלה רמיזה כלשהי‪ ,‬אבל היא קיוותה שעוד ייפגשו‪.‬‬ ‫הפגישה הבאה התאחרה לבוא‪ ,‬זה היה כבר לאחר פרוץ מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬בליל ההאפלה הראשון שירד על תל אביב‪ .‬צילה הלכה אז עם חברה‬ ‫ברחוב בן יהודה‪ ,‬פתאום היה חושך גמור והן נבהלו מאוד‪ .‬זה לא היה רחוק‬ ‫מן "היהודי העצוב"‪ .‬לפתע נזכרה כי אלתרמן אמר לה בשעתו שהוא נוהג‬ ‫לשבת שם אחרי העבודה בהארץ‪ .‬היא אמרה אז לחברה‪" :‬יש לי כאן מישהו‬ ‫שילווה אותנו או ישלח מישהו ללוות אותנו‪ ".‬החברה נשארה בחוץ‪ ,‬והיא‪,‬‬ ‫צילה‪ ,‬ניגשה אל בית הקפה‪ ,‬הסיטה את הווילון שכיסה את הפתח וראתה שרק‬ ‫הוא היה בפנים‪ .‬היא אמרה לו שבחוץ חושך ושאלה אותו אם הוא יהיה מוכן‬ ‫ללוות אותה או לשלוח מישהו ללוות אותה‪ .‬אלתרמן אמר‪" :‬אין לי משרתים‪.‬‬ ‫אני אלווה אותך‪ ".‬הוא רק ביקש לשתות עוד כוסית‪ .‬כשיצא החוצה גילה שהיא‬ ‫נמצאת עם חברה‪ .‬שלושתם התחילו ללכת‪ .‬צילה הבחינה מיד שנוכחותה של‬ ‫החברה איננה לטעמו של אלתרמן‪ ,‬והיא אמרה לו‪" :‬החברה שלי הולכת רק‬ ‫חצי הדרך‪ ".‬שלושתם המשיכו ללכת‪ ,‬וכשהתבוננה בו מהצד הבחינה כי הוא‬ ‫שופע קסם‪ .‬ברחוב גרוזנברג נפרדו מן החברה‪ ,‬אחר כך המשיכו ללכת יחד‪.‬‬ ‫אלתרמן ליווה אותה עד רחוב מזרחי (כיום רחוב שטרן)‪ ,‬שם עמדה לטפס‬ ‫על גדר כדי לקצר את הדרך לרחוב רענן‪ .‬באותו רגע התקרב אליה‪ .‬היה ברור‬ ‫שהוא חותר למגע פיזי‪ .‬היא אמרה לו‪" :‬אני לא משרתת‪ ".‬כך‪ ,‬בערך‪ ,‬נפלטו‬ ‫לה המילים‪ .‬והוא אמר‪" :‬סליחה‪ ".‬ואחר כך שאל אותה‪" :‬את כועסת?" והיא‬ ‫אמרה‪" :‬אני לא כועסת אף פעם על אחרים‪ ,‬אני כועסת על עצמי‪ ".‬והוא אמר‪:‬‬ ‫"כך גם אני‪ ".‬אחרי הערב ההוא נפגשו עוד ועוד‪ ,‬היא באה לראות אותו בקפה‬ ‫"קנקן" שבכיכר דיזנגוף‪ ,‬מדי פעם היתה קופצת לבקר אותו במערכת הארץ‪.‬‬ ‫צילה היתה בחורה צעירה מאוד‪ ,‬עליזה ומלאת רוח שובבות‪ ,‬שנהגה להתהלך‬ ‫בסנדלים וללבוש חולצה רקומה‪ .‬יום אחד אמרה לו‪" :‬פעם יתרגזו עלי שאני‬ ‫מפריעה‪ ".‬והוא השיב‪ ,‬חד וחלק‪" :‬לא‪ ".‬מאז היתה צילה בינדר לאהובתו‪70.‬‬ ‫הקשר האינטימי בין אלתרמן לבין צילה היה מכאן ואילך לעובדה מרכזית‬ ‫בחייו וגם בחייה‪ .‬צילה חזרה וביקרה אותו מפעם לפעם במקום העבודה שלו‪,‬‬ ‫אך בעיקר נפגשה אתו בבתי קפה‪ ,‬שהפכו למשכן הקבע שלהם‪ .‬הם בילו יחד‬ ‫[ ‪] 208‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫בדיונות של תל אביב‪ ,‬על שפת הים‪ ,‬לעתים התייחדו בדירתו של יצחק שדה‬ ‫ביפו‪ .‬צילה התגוררה אז בבית הוריה והדבר מנע מהם להיפגש בביתה‪ ,‬אך‬ ‫כשנעדרו ההורים והאח מן הבית‪ ,‬ניצל אלתרמן את ההזדמנות ובא לשם‪ .‬היו‬ ‫מקרים‪ ,‬אם כי לא רבים‪ ,‬שבהם הגיעה צילה לביתו של אלתרמן‪ ,‬אך כשקרבה‬ ‫שעת שובה של רחל מן התאטרון רמז לה כי עליה לעזוב את הבית‪" .‬כן‬ ‫אלתרמננו" — כתבה אליו צילה — "אשתדל הלאה לשחק את הבגרות וההבנה‬ ‫אבל האוכל שוב לצאת מביתך ללילה כך כמו כלום ושום דבר לא קרה ולא‬ ‫צעקתי ברחוב והלכתי צל אדם כך בשקט ובהבנה"‪ 71.‬ואף שהקשרים ביניהם‬ ‫הלכו והתהדקו‪ ,‬השכילה צילה להבין כי לאלתרמן אין כל כוונה שבעולם‬ ‫להיפרד מרחל ולחבור אליה‪ .‬הוא ורחל ימשיכו להיות זוג‪ ,‬הם יחיו בבית אחד‪,‬‬ ‫ואילו היא תמשיך להתקיים בצדי חייו‪ ,‬ברצותו יבוא וברצותו ילך‪ .‬בשלב‬ ‫מסוים פיתחה צילה יחסים אינטימיים עם גבר נוסף‪ ,‬היא אף תכננה להינשא לו‪,‬‬ ‫וזאת בלי לוותר על המשך הקשר עם אלתרמן — ממש על פי המתכונת שבה‬ ‫ניהל הוא את חייו‪ .‬אולם כשסיפרה לו על כך הגיב בכעס‪ ,‬והיא מיהרה לסגת‬ ‫מכל העניין‪72.‬‬ ‫צילה אהבה את אלתרמן בכל מאודה‪ ,‬היא היתה כרוכה אחריו וסגדה לו‪ ,‬ועד‬ ‫מהרה למדה לקבל‪ ,‬ואף לברך‪ ,‬על חלקת אלוהים הקטנה שהקצה לה‪ .‬בהדרגה‬ ‫נתבררה גם חלוקת הטריטוריות בינה לבין רחל‪ :‬רחל היתה אשתו מבית‪ ,‬וצילה‬ ‫חברתו מבחוץ‪ .‬צילה הסתגלה לפגישות האקראיות בבתי קפה שונים‪ ,‬זה היה‬ ‫המרחב המוגן שבו יכלו להיות יחד‪ .‬ורחל‪ ,‬שידעה על הקשר שנעשה עד מהרה‬ ‫פומבי וגלוי לכול‪ ,‬לא מיחתה‪ :‬גם היא לא רצתה לוותר על אלתרמן‪ ,‬הוא היה‬ ‫שלה‪ ,‬ולמען זה היתה מוכנה שהוא יחלוק את חייו עם עוד אישה‪ .‬עם זאת היא‬ ‫ידעה מה הם קווי התיחום שביניהן‪ ,‬וככל שיכלה מנעה מעצמה דריסת רגל‬ ‫במקומות שבהם‪ ,‬לפי המשוער‪ ,‬נפגש עם צילה‪ .‬היא גם היתה משוכנעת בכך‬ ‫שהיא נהנית מעדיפות ביחס לצילה‪ ,‬שאלתרמן לא יכול לחיות בלעדיה‪ ,‬שהוא‬ ‫נזקק לכתפיים הרחבות שלה‪ ,‬ושגם אם יש לו מאהבת קבועה בדמותה של צילה‪,‬‬ ‫בסוף הוא יגיע תמיד אליה‪ ,‬הביתה‪ :‬וגם אם יחזור אליה בשעת לילה מאוחרת‬ ‫כשהוא שתוי לחלוטין‪ ,‬ואפילו אלים‪ ,‬הם יעשו את הלילה בבית אחד‪ ,‬גם אם לא‬ ‫תמיד בחדר אחד‪ .‬ואילו צילה נותרה לעת לילה כשהיא בודדה בחדרה‪ ,‬כשלבה‬ ‫יוצא אל הגבר שאותו כה אהבה‪" :‬כן יקירי" — כתבה —‬ ‫החדר יפה ונקי‪ ,‬ואני נקיה במיטה נקיה ומנורה קטנה וסדינים נקיים‬ ‫ותמונות מסביב ושקט‪ ,‬אזרחי מאד וטוב‪ .‬ואני שקטה כך למראית עין‬ ‫[ ‪] 209‬‬

‫אלתרמן‬

‫משחקת את השקט את הבגרות את ההבנה‪ .‬אבל יקירי הדם שלי לא רוצה‬ ‫להבין משהו בפנים מורד רוצה להתפרץ אני שיכת לך! אני צריכה להיות‬ ‫על־ידך שנואה עלי האזרחות הזאת‪ .‬שנוא עלי השקט הזה הוא לא כלום‬ ‫לא מוביל לכלום‪ .‬איפה אתה? מקומי על־ידך חיי הם חייך האויר שאתה‬ ‫נושא הוא האויר שלי אין יותר דע זאת לתמיד‪73.‬‬ ‫את תחושת המחאה ביטאה צילה רק בכתב; בפועל קיבלה את דרך החיים‬ ‫הזאת כעובדה מוגמרת‪ .‬היא הסתפקה במה שיש לה ולא דרשה ממנו דבר‪.‬‬ ‫גם כשגילתה באחד הימים שהיא בהיריון החליטה להפיל את הוולד‪ ,‬לאחר‬ ‫שהבינה מעצמה שהתינוק לא יהיה רצוי בעיניו; היא אפילו נמנעה מלדווח‬ ‫לאלתרמן על כוונותיה‪ ,‬שמא הדבר יעורר אצלו רגשות שליליים כלפיה‪ .‬לאמה‬ ‫סיפרה כי היא יוצאת לימים אחדים לים המלח‪ ,‬ובמקום זה הלכה לרופא הנשים‬ ‫ידידה מתנועת הנוער‪ ,‬שגם דאג להכין עבורה‬ ‫ּ‬ ‫שאליו הפנה אותה שלמה טנאי‪,‬‬ ‫חדר במלון דירות בתל אביב‪ ,‬שם שהתה ימים אחדים לצורך התאוששות‪74.‬‬ ‫מי שניסו לשים קץ לכל הסיפור הזה היו בני משפחתה של צילה‪ .‬תחילה היה‬ ‫זה אביה‪ ,‬אך אחרי פטירתו ב־‪ 1941‬נכנס לתמונה אחיה אברהם‪ ,‬שהיה מבוגר‬ ‫ממנה ב־‪ 12‬שנה‪ ,‬ותפקד למעשה כראש המשפחה‪ .‬הוא שניהל את הכריכייה‪,‬‬ ‫והוא שהבטיח את פרנסתה‪ .‬למשפחה חרה מאוד מכך שצילה‪ ,‬שהיתה צעירה‪,‬‬ ‫מוכשרת‪ ,‬יפה יותר משתי אחיותיה ואהובה על כל רואיה‪ ,‬מבזבזת כך סתם את‬ ‫חייה בקשר עם גבר נשוי שאין לו כל כוונה שבעולם להיפרד מאשתו‪ .‬בשביל‬ ‫מה היא צריכה את זה? מדוע לא תתנתק ממנו ותמצא מישהו אחר במקומו‪,‬‬ ‫תתחתן אתו‪ ,‬ויחד יקימו משפחה? צילה לא הקלה ראש בזה‪ .‬באחד ממכתביה‬ ‫לאלתרמן ניסתה אפילו להסביר את מה שעובר במוחה‪:‬‬ ‫הורי הם אנשים טובים שפוטים וחכמים ואני אוהבת אותם מאוד‪ .‬הם אינם‬ ‫חושבים שלהתחתן זה דבר נהדר כל־כך אבל הם גם יודעים שלהתחתן‬ ‫מוכרחים ובפרט שהמדובר הוא ביחס לבחורה‪ .‬וגם אני חושבת זאת‪ .‬בחורה‬ ‫מוכרחה להתחתן‪ .‬בטבעה היא כל־כך דלה כל כך עניה בכל המובנים‪.‬‬ ‫מוכרחה היא לחדש את חייה על־ידי חיים אחרים חדשים שהיא יוצרת‬ ‫אותם‪ ,‬היא לבדה לא יכולה תמיד לחיות ברכושה הרוחני הדל‪ ,‬היא צריכה‪,‬‬ ‫מוכרחה את הבחור הגבר ואת הילד וזה הכל בו בזמן שבשביל הגבר היא‬ ‫חלק‪ ,‬חלק אולי חשוב בעת שהיא חסרה לו אבל כמעט לא חשוב כשהיא‬ ‫נמצאת על־ידו‪.‬‬ ‫[ ‪] 210‬‬

‫ןוגינה רזוח דוע‬

‫זה היה אולי מנהגו של עולם‪ ,‬אך היא בחרה לנהל את חייה בדרכה שלה‪ .‬אמה‬ ‫של צילה נהגה לבוא אל אביה של חברתה חנה ויסטנצקי‪ ,‬משפחתה התגוררה‬ ‫אז ברחוב נחמני‪ ,‬והיתה שופכת לפניו את לבה‪" :‬איר ווייסט דאך מיין אומגליק"‬ ‫("אתה יודע מהו האסון שלי")‪ .‬ה"אסון" שלה נבע מכך שהיא חששה‪ ,‬ובדין‪,‬‬ ‫שצילה לא תעזוב לעולם את אלתרמן‪ ,‬שהיא משכנה בגללו את כל העתיד שלה‪.‬‬ ‫אולם כל זה לא היה בו כדי להשפיע על מהלכיה של צילה‪ .‬היא בחרה‬ ‫ביודעין לאטום עצמה לחלוטין בפני העצות והלחצים של בני משפחתה‪ ,‬אף‬ ‫שידעה כי בכך היא גוזרת על עצמה רווקות וערירות לכל ימי חייה‪ .‬היא המשיכה‬ ‫להמתין לאלתרמן במקומות שבהם נהג לעבור‪ ,‬חיכתה לו בבתי הקפה‪ ,‬אירחה‬ ‫אותו בביתה לשעות אחדות‪ ,‬ובזמן הקצוב שהעניק לה היתה פשוט מאושרת‪.‬‬ ‫בשבילה הוא היה עולם ומלואו‪ ,‬והיא היתה אסירת תודה על כך שיש לה חלק‬ ‫בו‪ .‬לא אחת פנה אברהם בינדר אל אלתרמן וניסה לשכנע אותו להניח את‬ ‫צילה לנפשה‪" .‬מה אתה רוצה ממני? תלך לאחותך" — השיב לו אלתרמן בצורה‬ ‫בוטה‪ 75.‬בינדר אמנם הלך אל אחותו כדי לשכנע אותה להתנתק ממאהבה‪ ,‬אבל‬ ‫צילה לא הלכה מעם אלתרמן‪ ,‬ומה שיכול היה להסתיים כאפיזודה הפך לאורח‬ ‫שאתה התגורר‬ ‫חיים‪ .‬אלתרמן המשיך להיות בעלה החוקי של רחל מרכוס ִ‬ ‫תחת קורת גג אחת‪ ,‬אך היתה לו תמיד חלופה זמינה‪ .‬וכשקצה נפשו ברחל‪ ,‬או‬ ‫כשחיפש שינוי‪ ,‬או גיוון‪ ,‬או אולי אהבה‪ ,‬הלך אל צילה‪ .‬היו לו בעצם שתי נשים‬ ‫— התבדח לימים ידידו המשורר יעקב אורלנד‪ .‬האחת — אשת חוק‪ .‬השנייה —‬ ‫אשת חיק‪76.‬‬

‫[ ‪] 211‬‬

‫פרק שישי‬

‫הדרך להיסטוריה‬ ‫(‪)1941-1938‬‬

‫א‬ ‫ההצלחה המטאורית שממנה נהנה נתן אלתרמן עם הופעת כוכבים בחוץ וזינוקו‬ ‫אל השורה הקדמית של השירה העברית בת הזמן אירעו בתקופה שבה רבצה‬ ‫עננה על חייו ועל חיי משפחתו‪ .‬הכול התחיל בעצם בחודשי הקיץ של שנת‬ ‫‪ ,1936‬כאשר התברר כי אבי המשפחה יצחק אלתרמן חולה מאוד‪ .‬המחלה‬ ‫שאובחנה היתה סרטן הגרון‪ .‬אלתרמן האב שימש אז מנהל מחלקת החינוך‬ ‫של עיריית תל אביב‪ ,‬תפקיד שאותו מילא בתנופה רבה מאז שנת ‪ .1934‬הוא‬ ‫התמנה לתפקיד על ידי ראש המחלקה שושנה פרסיץ‪ ,‬ידידתו מימי מוסקבה‪,‬‬ ‫ולאחר הצטרפותה להנהלה הציונית המשיך לעבוד עם דוד צבי פנקס‪ ,‬שהתמנה‬ ‫לתפקיד במקומה‪ .‬אלתרמן היה מנהל בעל סמכות ותנופה‪ ,‬חרוץ ויסודי‪ ,‬מעורב‬ ‫ונוכח בכול‪ ,‬ותקופת כהונתו היתה תקופה של שגשוג והרחבה של מערכת‬ ‫החינוך בתל אביב‪ .‬אלא שהתפרצות המחלה והטיפולים שנדרש להם גרמו‬ ‫לשיבושים בעבודתו‪ .‬ב־‪ 11‬בספטמבר ‪ ,1936‬כשנראה היה שמצבו הרפואי‬ ‫מחמיר‪ ,‬החליטה הנהלת העירייה למצוא לו מחליף‪ ,‬ולוּ גם זמני‪" :‬בהתחשב‬ ‫עם מחלתו והיעדרותו של מר אלתרמן מן העבודה במשך כמה חודשים יוארך‬ ‫שרותו של ד"ר בן־נתן כמזכיר המחלקה וכממלא מקום למנהל המחלקה למשך‬ ‫שנה אחת"‪1.‬‬ ‫מחלתו של יצחק אלתרמן התגלתה בד בבד עם ההידרדרות במצבה של‬ ‫הסבתא‪ ,‬אמה של בלה‪ ,‬שחלתה בסרטן הכבד‪ .‬רופאי בית החולים הדסה בהר‬ ‫הצופים שאבחנו את המחלה המליצו להימנע מניתוח בשל גילה המתקדם‬ ‫של החולה‪ .‬כשהחמיר מצבה עברה סטרנה פרידה לגור בביתו של בנה זלמן‬ ‫ליבוביץ ברחוב נס ציונה‪ ,‬לאחר שבמשך כל השנים התגוררה בביתה של בלה‪.‬‬ ‫אלא שמאז חלה יצחק אלתרמן התקשתה בלה לטפל בו בזמן גם בבעלה וגם‬ ‫[ ‪] 212‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫להעבירה לביתו של הבן‪ .‬סידור זה היה‬ ‫ּ‬ ‫באמה‪ ,‬ולכן הוסכם בין בני המשפחה‬ ‫קצר ימים‪ :‬סטרנה פרידה נפטרה ב־‪ 25‬בנובמבר ‪ ,1936‬בדיוק שבועיים לאחר‬ ‫הולדתו של ערן‪ ,‬בנה של לאה‪ ,‬שהיה לה לנין‪ .‬על קברה שבבית העלמין בנחלת‬ ‫יצחק נכתבו המילים האלה‪" :‬הרבנית סטרנה פרידה ליבוביץ בת הרב שניאור‬ ‫זלמן ז"ל אשת הרב שניאור חיים ז"ל נפטרה ביום י"א כסלו תרצ"ז תנצבה"‪2.‬‬ ‫בת ‪ 84‬היתה סטרנה פרידה במותה — היא נולדה למשפחה של חסידי חב"ד‬ ‫בבלורוסיה‪ ,‬שם נישאה וילדה את ילדיה‪ ,‬התאלמנה בגיל צעיר‪ ,‬עברה לגור עם‬ ‫בתה בלה בוורשה‪ ,‬ומשם המשיכה בדרכי הנדודים של המשפחה — מוסקבה‪,‬‬ ‫קייב‪ ,‬קישינב — עד הגיעם לתחנה האחרונה בתל אביב‪ .‬היא היתה אישה דתית‪,‬‬ ‫צנועה‪ ,‬שקטה ובעלת נפש יפה‪ ,‬ואף שידעה כמה מילים בעברית דיברה בעיקר‬ ‫יידיש‪ .‬סטרנה פרידה היתה חלק בלתי נפרד מעולמו של אלתרמן‪ ,‬לצדה עברו‬ ‫עליו כל שנות הילדות והבחרות שלו‪ ,‬ממנה קיבל הרבה אהבה וחום‪ ,‬בזכותה‬ ‫ידע יידיש‪ .‬מעל לכול היתה לגביו הסבתא בגדר תזכורת חיה של עולם שלם‬ ‫של מסורת יהודית שאפילו הוריו כבר רחקו ממנו‪.‬‬ ‫לאחר כמה חודשים של טיפול שמרני שקיבל בארץ החליטה משפחת‬ ‫אלתרמן‪ ,‬בהמלצתו של האונקולוג פרופ' לודוויג הלברשטטר‪ ,‬לנסוע להמשך‬ ‫טיפול בצרפת‪ .‬ב־‪ 12‬באפריל ‪ 1937‬פורסם במדור "רגעים" שיר בשם "ברכה‬ ‫לפתח תקווה"‪ ,‬שנכתב לרגל ההכרזה על המושבה הוותיקה כעל עיר‪ 3.‬ימים‬ ‫אחדים קודם לכן — ב־‪ 7‬באפריל — עלה אלתרמן עם הוריו על מטוס ונסע אתם‬ ‫לפריז‪ .‬היעדרותו מן העיתון נמשכה כמעט שלושה חודשים‪ 4.‬ערב הנסיעה פנה‬ ‫זלמן ליבוביץ לראשי מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית והפציר בהם לשלוח‬ ‫מכתבי המלצה לאישים שונים בפריז שהיו עשויים לעזור לגיסו — הוא הזכיר‬ ‫את הרב הראשי‪ ,‬את מנהל הג'וינט וכן רופא בשם ד"ר ולטר באום‪ .‬במכתבים‬ ‫נזכר גם שמה של הפסלת הנודעת חנה אורלוף‪" ,‬אשר לה מהלכים רחבים בין‬ ‫שדרות בעלי השפעה בפאריס"‪ .‬לאחר שהגיעו לפריז אושפז יצחק אלתרמן‬ ‫בבית חולים פרטי‪ ,‬ונתן ואמו השתכנו במלון קטן בסביבה וחלקו חדר משותף‪.‬‬ ‫מעתה ואילך היו כל מעייניו של אלתרמן נתונים לטיפול באביו‪ ,‬כשהוא מנצל‬ ‫את שליטתו בצרפתית כדי לתווך בינו לבין הצוות הרפואי‪ .‬פריז‪ ,‬שבה לא ביקר‬ ‫זה שנים‪ ,‬לא עניינה אותו כלל ולא הסיחה את דעתו מן המטרה שבגינה הגיע‬ ‫אליה הפעם‪ .‬אלתרמן העריץ את אביו‪ ,‬שהיה לגביו בעל סמכות‪ ,‬ודווקא משום‬ ‫כך התקשה כל כך לראות אותו כשהוא סובל וחסר אונים‪.‬‬ ‫הנסיעה לצרפת‪ ,‬שני הניתוחים שנאלץ יצחק אלתרמן לעבור והאשפוז‬ ‫הממושך בבית החולים הטילו על המשפחה עול כלכלי כבד‪ .‬בשלב מסוים נראה‬ ‫[ ‪] 213‬‬

‫אלתרמן‬

‫היה שלא נותרה כל בררה אלא לפנות לגורמים שונים בארץ כדי לבקש סיוע‬ ‫כספי‪ .‬עוד לפני הניתוח הראשון שיגר יצחק אלתרמן מכתב לד"ר אליעזר ריגר‪,‬‬ ‫מנהל מחלקת החינוך בהנהלה הציונית‪ ,‬ובו פרש לפניו את הבעיות שנקלע‬ ‫אליהן בגין מחלתו‪ .‬הוא סיפר כי אמנם העירייה הקדימה להעניק לו משכורת‬ ‫של שלושה חודשים מראש‪ ,‬סך הכול ‪ 200‬לא"י‪ ,‬אולם הנסיעה וההוצאות‬ ‫הראשונות כילו כמעט את כל הכסף‪ .‬אלתרמן ביקש אפוא לקבל את הפיצויים‬ ‫שהיה זכאי להם בגין השנים שעבד בסוכנות‪" .‬כל זמן שלא הייתי זקוק לכך‬ ‫לא עלה על דעתי לבקש פצויים‪ ,‬לאחר שעברתי לרשות אחרת‪ ,‬אבל פקוח נפש‬ ‫דוחה הכול‪ "...‬אלתרמן צייד את ריגר בכתובתה של בלה בפריז‪ ,‬הוא אף צירף‬ ‫למכתב הצהרה חתומה המאשרת את קבלת הפיצויים‪ ,‬וזאת מבלי לנקוב את‬ ‫הסכום הכולל‪ ,‬שהיה עדיין בלתי ידוע‪ .‬בהצהרה צוין כי עם קבלת הכסף לא‬ ‫יהיו לו דרישות נוספות מהנהלת הסוכנות בגין העבודה שביצע ברשותה‪5.‬‬ ‫ריגר לא איבד זמן‪ ,‬ועל פי בקשתו פנה ממלא מקומו ד"ר י' לוריא במכתב‬ ‫נרגש למחלקת הכספים של הסוכנות כדי שתאשר את הבקשה‪ .‬ליתר ביטחון‬ ‫הזכיר לנמענים במי מדובר‪" :‬אתם בלי ספק יודעים‪ ,‬מה גדולות זכויותיו של‬ ‫מר אלטרמן בשדה החנוך העברי בכלל ובעבודת החנוך בארץ בפרט"‪ .‬לוריא‬ ‫גם הוסיף בכתב יד את חשבון הפיצויים שערך‪ ,‬ושהסתכם ב־‪ 205.60‬לא"י‬ ‫עבור שבע שנות עבודה‪ .‬ההיענות היתה חלקית בלבד‪ :‬במכתב שנשלח אל בלה‬ ‫אלתרמן הודיע מזכיר מחלקת החינוך כי הבקשה לקבלת הפיצויים שהופנתה‬ ‫למחלקת הכספים נדחתה‪ ,‬אך כנגד זה הוחלט לאשר הלוואה בסך ‪ 150‬לא"י‬ ‫שאותה יהיה על יצחק אלתרמן להחזיר לאחר החלמתו בשיעור של ‪ 3‬לא"י‬ ‫לחודש‪ .‬לזה צורף סכום של ‪ 32.600‬לא"י שאותו הקציב הוועד הלאומי‪,‬‬ ‫שהיה מעסיק־שותף של יצחק אלתרמן בעבודתו הקודמת‪ .‬תוספת זו הוגדרה‬ ‫כפיצויים‪ .‬עוד נאמר במכתב כי ההמחאות יישלחו בהקדם בדרך האוויר והן‬ ‫תעמודנה לרשותה של הגב' אלתרמן במשרד הארץ־ישראלי בפריז‪" .‬אתם בלי‬ ‫ספק מבינים‪ ,‬שאנחנו כולנו‪ ,‬הנהלת המחלקה ועובדי המשרד" — כתב המזכיר‬ ‫— "מאחלים למר אלטרמן החלמה שלמה וגמורה ושיבה מהירה לעבודה מתוך‬ ‫שלוות הרוח ובריאות הגוף"‪6.‬‬ ‫הניתוחים והטיפולים בצרפת העניקו ליצחק אלתרמן הפוגה זמנית מן‬ ‫המחלה‪ .‬בתחילת חודש יולי שנת ‪ 1937‬חזרה המשפחה לארץ‪ ,‬הפעם בדרך‬ ‫הים‪ 7.‬הם השתכנו תחילה בדירת משפחת ליבוביץ ברחוב נס ציונה‪ ,‬לאחר‬ ‫שערב נסיעתם ביטלו את השכירות על הדירה ברחוב אלנבי‪ .‬זמן קצר אחר‬ ‫כך הוחלט במשפחה על מעבר משותף לבית חדש ברחוב בילינסון ‪ ,5‬מול‬ ‫[ ‪] 214‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫ה"סיליקאט" — בניין ענק ששימש בעבר בית חרושת ללבנים‪ .‬הבית‪ ,‬שזה עתה‬ ‫נשלמה בנייתו‪ ,‬נבנה על ידי הקבלן ויז'רבה‪ ,‬ולכן דבק בו השם "בית ויז'רבה"‪.‬‬ ‫משפחות אלתרמן וליבוביץ שכרו שלוש דירות — האחת עבור יצחק ובלה‪,‬‬ ‫השנייה יועדה לחנה וזלמן ליבוביץ ושתי בנותיהם והדירה השלישית לנתן‬ ‫ורחל‪ ,‬שהחליטו לעזוב את דירתם הקטנה שברחוב הגליל ולהתגורר מעתה‬ ‫עם ההורים והדודים בבית אחד‪ .‬ימים אחדים לאחר המעבר לבית החדש‬ ‫זכתה המשפחה לביקורה של הבת לאה‪ ,‬שעשתה את כל הדרך מתל עמל לתל‬ ‫אביב כדי לקבל את פניו של אביה ולשמח אותו בנכד הבכור‪ ,‬שהיה אז בן‬ ‫עשרה חודשים‪ .‬יצחק בן ה־‪ 51‬היה בלוי מזוֹ קן‪ ,‬אך הפגישה עם הנכד שימחה‬ ‫אותו והפיחה בו רוח חיים‪ .‬נתן ידע היטב שזהו רגע נדיר והוא ביקש לנצור‬ ‫אותו‪ .‬הוא הציע לאביו ששלושתם יצטלמו עם התינוק‪ ,‬חייבים שיהיה תצלום‬ ‫משותף‪ .‬יצחק סירב בתחילה‪ ,‬הוא ידע עד כמה פגעה המחלה במראהו החיצוני‪,‬‬ ‫ובנסיבות אלה העדיף שלא להצטלם‪ .‬אבל נתן התעקש‪ ,‬ולבסוף הוזמן צלם‬ ‫מ"פוטו קוסמוס" שברחוב דיזנגוף ‪ .119‬כשהגיע הצלם ירדו כולם לכיכר צינה‬ ‫דיזנגוף‪ ,‬הסמוכה לביתם‪ ,‬והתארגנו לתמונה משפחתית‪ :‬נתן‪ ,‬שלכבוד התצלום‬ ‫לבש ז'קט‪ ,‬החזיק את התינוק בידו‪ ,‬כשעל פניו חיוך מאולץ‪ .‬לאה ניצבה בפנים‬ ‫מתוחות‪ ,‬ידיה משוכלות לאחור‪ .‬באמצע עמד יצחק אלתרמן — פניו היו חולות‪,‬‬ ‫עייפות‪ ,‬זקנות‪ ,‬הוא לבש מעיל גשם כאילו כדי לכסות את עצמו‪ ,‬בידיו החזיק‬ ‫כובע‪ .‬הוא הביט קדימה‪ ,‬ללא חיוך‪ .‬ואכן‪ ,‬המצלמה הצליחה ללכוד את הרגע‪,‬‬ ‫שאולי לא ישוב‪ :‬יצחק אלתרמן‪ ,‬שחייו היו תלויים לו מנגד‪ ,‬עם שני ילדיו‬ ‫הבוגרים נתן ולאה‪ ,‬ועם נכדו ערן‪ .‬מפגש חטוף של שלושה דורות במשפחת‬ ‫אלתרמן על אדמת תל אביב — בטרם יהיה מאוחר מדי‪8.‬‬ ‫למרות מחלתו הקשה‪ ,‬עשה יצחק אלתרמן כל מאמץ כדי לשוב לעבודתו‬ ‫כמנהל מחלקת החינוך של עיריית תל אביב‪ .‬אמנם כוחו לא היה כתמול‬ ‫שלשום‪ ,‬הוא סבל מפעם לפעם מכאבים ובעיקר מקשיי נשימה‪ ,‬אך בכל זאת‬ ‫עלה בידו לנהל את ענייני החינוך בתל אביב בצורה נאותה בהחלט‪ .‬עברו‬ ‫חודשיים‪ ,‬ואלתרמן שוב נאלץ לבקש מישראל רוקח‪ ,‬ראש העיר‪ ,‬לצאת לחופשה‬ ‫מיוחדת‪ .‬הוא פנה אליו במכתב‪ ,‬ורוקח מיהר להשיב לו כי הוא מאשר לו את‬ ‫הבקשה לצאת לחופשה "לשם מנוחה והחלמה"; ומאחר שראש השנה היה אז‬ ‫בפתח איחל לו באותה הזדמנות "שנת בריאות‪ ,‬שנה של שלום לישוב העברי‬ ‫ולעם העברי"‪ 9.‬ואכן‪ ,‬איחוליו של רוקח התגשמו‪ ,‬ויצחק אלתרמן זכה לעוד‬ ‫שנת חסד‪ ,‬שבמהלכה זכה לראות את הספר כוכבים בחוץ יוצא לאור‪ ,‬להיות‬ ‫עד להתרגשות הגדולה שבה התקבל הספר‪ ,‬לקרוא את הביקורות הנלהבות‪,‬‬ ‫[ ‪] 215‬‬

‫אלתרמן‬

‫ולהיווכח במו עיניו כיצד בנו הבכור נתן‪ ,‬שאותו הועיד לגדולות‪ ,‬זוכה להכרה‪.‬‬ ‫אולם הפוגה זו הגיעה לקצה בשלהי ‪ .1938‬יצחק אלתרמן נפל שוב למשכב‪,‬‬ ‫בררה אלא להעבירו לבית חולים‪ .‬הוא אושפז בהדסה‬ ‫וכשהורע מצבו לא היתה ֵ‬ ‫ב־‪ 1‬בפברואר כשהוא סובל משיתוק במרכז הנשימה שבגינו איבד את כושר‬ ‫הדיבור‪ .‬במשך כל היום שכב על מיטתו במצב של חולשה נוראה‪ ,‬כשהוא נטול‬ ‫יכולת כלשהי לתקשר עם סביבתו‪ .‬בלה וזלמן ונתן ורחל עמדו ליד מיטתו‬ ‫במשך כל היום ולאורך הלילה‪ ,‬מנסים לתמוך בו ולהקל את סבלו‪ .‬אך לא היה‬ ‫בזה כדי להועיל‪ .‬יצחק אלתרמן נפח את נשמתו בשעת בוקר מוקדמת ביום‬ ‫חמישי‪ 2 ,‬בפברואר ‪.1939‬‬ ‫בהגיע הידיעה על מותו של יצחק אלתרמן למשרדי העירייה מיהר ראש העיר‬ ‫ישראל רוקח להפיץ תזכיר בין העובדים‪ ,‬ובו נאמר‪" :‬הנני מצטער מאד להודיע‬ ‫בזה לכל צבור העובדים בעיריה‪ ,‬כי הבוקר נפטר בבית־החולים העירוני 'הדסה'‬ ‫מנהל מחלקת החנוך של העיריה מר יצחק אלטרמן‪ ,‬זכרונו לברכה‪ ,‬לאחר מחלה‬ ‫קשה וממושכת‪ .‬אבד לנו חבר יקר ומסור‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה"‪ .‬רוקח פקד לסגור לאות‬ ‫אבל את מחלקת החינוך של העירייה‪ .‬לאחר מכן יצא עם עוזריו לבית החולים‬ ‫הדסה‪ .‬בשעה אחת בצהריים הועברה מיטתו של יצחק אלתרמן כשהיא עטופה‬ ‫בדגל תכלת־לבן לאולם הגדול של "בית המורה" ברחוב שטראוס‪ :‬משמר כבוד‬ ‫של מורים‪ ,‬נציגי העירייה ואגודת הסופרים התייצב ליד מיטתו‪ ,‬וקהל גדול של‬ ‫גננות‪ ,‬מורים וסופרים עבר על פניה‪ .‬הוועד הלאומי של כנסת ישראל פרסם‬ ‫הודעה כי ביום שלמחרת יופסקו הלימודים בגנים ובבתי הספר החל מן השעה‬ ‫עשר בבוקר‪ .‬כן ניתנה הנחיה כי לפני הפסקת הלימודים ייאמרו בכל בתי הספר‬ ‫דברי הספד על הנפטר‪ .‬המורים נדרשו לארגן משלחות של תלמידים הן מבתי‬ ‫הספר העממיים והן מבתי הספר התיכונים כדי שייטלו חלק בהלוויה‪10.‬‬ ‫ידיעות על מותו של יצחק אלתרמן מילאו את עיתוני הבוקר‪ .‬עיתון הארץ‬ ‫סקר בהרחבה את עבודתו עתירת ההישגים של אלתרמן בשדה החינוך העברי‬ ‫הן בגולה והן ב־‪ 15‬השנים שעשה בארץ‪ ,‬תוך כדי הדגשת תרומתו העצומה‬ ‫להקמתו ולביסוסו של גן הילדים העברי‪" :‬הלך לעולמו אחד הפדגוגים־‬ ‫העבריים הותיקים‪ ,‬יליד תנועת התחיה העברית ונושא דגלה של התרבות‬ ‫העברית"‪ .‬בעל המאמר ציין גם כי "יותר משהיה י‪ .‬אלתרמן מורה ופדגוג עברי‬ ‫היה אדם יקר־נפש‪ .‬על מותו בלא־עת יתאבלו כל יודעיו ושומעי שמו"‪ .‬לצד‬ ‫הידיעות שפורסמו בעמודי הכרוניקה של העיתונים הופיעו מודעות אבל מטעם‬ ‫גופים שונים‪ ,‬ואלה שיקפו היטב את המוניטין של האיש ואת רוחב פעילותו‬ ‫הציבורית‪ :‬הורי התלמידים הלומדים בבתי הספר העממיים בתל אביב; פקידי‬ ‫[ ‪] 216‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫המחלקה לחינוך; ציבור עובדי העירייה; הוועד למען מגרשי המשחקים בתל‬ ‫אביב‪ ,‬המדריכים וילדי המגרשים; הרופאים והאחיות שבמפעל ההיגיינה בבתי‬ ‫הספר העירוניים; ועד סניף המורים בתל אביב; חבר המורים של בית המדרש‬ ‫למורות ולגננות על שם לוינסקי; חבר המורים של בית הספר לדוגמא סניף‬ ‫גננות השרון; סניף התאחדות הגננות בחיפה; גננות סניף פתח תקווה‪ .‬בלטה‬ ‫בייחוד מודעה המבכה את מותו של "מורנו ומחנכנו הדגול‪ ,‬חלוץ הגן העברי‬ ‫מר יצחק אלתרמן ז"ל"‪ ,‬שעליה חתמו תלמידותיו מוורשה‪ ,‬ממוסקבה ומקייב‪.‬‬ ‫מודעות אבל והשתתפות בצער פורסמו גם לכבוד ילדיו של המנוח‪ ,‬נתן ולאה‪:‬‬ ‫"כוס תנחומין לחברנו בעבודה נתן אלתרמן" שלחו לו חבריו לעבודה בהארץ‬ ‫— המערכת‪ ,‬ההנהלה והעובדים‪ .‬מודעת אבל פורסמה בשמו של תאטרון‬ ‫המטאטא‪ ,‬וכן בשם חברי חבורת הסופרים "יחדיו" וסופרי טורים‪ .‬לאה כובדה‬ ‫במודעת תנחומים מטעם קיבוץ השומר הצעיר תל עמל‪11.‬‬ ‫ההלוויה של יצחק אלתרמן נערכה ביום שישי‪ 3 ,‬בפברואר‪ .‬היתה זו אחת‬ ‫ההלוויות הגדולות שידעה העיר תל אביב מעודה‪" .‬בית המורה" ובניין בית‬ ‫הספר בלפור שלמולו היו עטופי שחורים‪ ,‬ומשלחות של מורים‪ ,‬עובדי חינוך‬ ‫וילדי בתי הספר נדחקו לתפוס מקום‪ .‬באולם המרכזי של "בית המורה" ניצבו‬ ‫ליד הארון האלמנה בלה‪ ,‬הילדים נתן ולאה‪ ,‬רחל מרכוס‪ ,‬הוריה ואחיה של רחל‪,‬‬ ‫שהגיעו מחדרה‪ ,‬משה לבקוביץ‪ ,‬בעלה של לאה‪ ,‬הגיס שלמה זלמן ליבוביץ‬ ‫ואשתו הנה‪ .‬סביבם הצטופפו מי שהיו קרובים ליצחק אלתרמן ולהם‪ :‬עובדי‬ ‫עיריית תל אביב‪ ,‬מורים וגננות‪ ,‬ובהם חניכות הסמינרים לגננות שניהל המנוח‬ ‫לאורך השנים בערי הנכר של מזרח אירופה‪ .‬לכבודו של נתן באו סופרים‬ ‫ומשוררים‪ ,‬חברי מערכת הארץ ועובדי הדפוס‪ ,‬אנשי המטאטא‪ ,‬וכן רבים מאנשי‬ ‫התאטרון שהיה עמם בקשר בגין פעילויות בתחום זה‪ .‬כשהגיעו למקום אנשי‬ ‫חבורת "יחדיו" ושלונסקי בראשם היה כבר צפוף‪ ,‬בקושי היה אפשר להתקרב‬ ‫אל המשפחה וללחוץ את ידו של אלתרמן‪ .‬שלונסקי נדחק קדימה‪ ,‬חשוב היה‬ ‫לו שאלתרמן יראהו בהלוויה‪12.‬‬ ‫כשניתן האות הושמעו בזה אחר זה דברי הספד מפיהם של יוסף עזריהו‪,‬‬ ‫ראש מחלקת החינוך של הוועד הלאומי‪ ,‬המחנך דוד לוין בשם סניף המורים‬ ‫בתל אביב‪ ,‬חנה וייסמן בשם מרכז הגננות וד"ר ריבלין ממרכז המורים‪" .‬לא‬ ‫אשכחך‪ ,‬אחי אלתרמן‪ ,‬ואף ההיסטוריה של החינוך העברי בארץ לא תשכח‬ ‫אותך" — אמר לוין‪ .‬מסע ההלוויה יצא לדרכו‪ ,‬כשבראש צועדות משלחות‬ ‫ילדי בית הספר כשהן נושאות זרים‪ .‬אלפי תלמידי בתי הספר של תל אביב‬ ‫ששוחררו מלימודים ניצבו לאורך המסלול‪ .‬ההלוויה עברה ברחוב בלפור‪ ,‬משם‬ ‫[ ‪] 217‬‬

‫אלתרמן‬

‫המשיכה ברחוב אלנבי‪ ,‬ואחר כך עשתה דרכה לבית העירייה שברחוב ביאליק‪.‬‬ ‫שורות של חברי תנועת הצופים סגרו את הרחובות בשרשרת‪ .‬את ההספד בבית‬ ‫העירייה נשא ראש העיר ישראל רוקח‪" :‬קשה לתאר שהאיש שהיה מלא חיים‬ ‫מוטל ללא תנועה לפנינו‪ ,‬זוהי אבידה כבירה לעיר ולעירייה"‪ .‬בבית הקברות‬ ‫הישן שברחוב טרומפלדור ספדו לו ראש מחלקת החינוך של העירייה דוד צבי‬ ‫פנקס‪ ,‬מזכיר העיר יהודה נדיבי ונציג ועד ההורים המרכזי‪ .‬לאחר אמירת קדיש‬ ‫על ידי בנו נתן‪ ,‬ותפילת "אל מלא רחמים" נסתם הגולל על קברו של יצחק‬ ‫אלתרמן שנכרה סמוך לקברי הסופרים‪13.‬‬ ‫ביום שבו נערכה ההלוויה הלכו שלונסקי‪ ,‬זמורה ויעקב הורוביץ לביקור‬ ‫תנחומים בבית משפחת אלתרמן‪ .‬הם נכנסו מתוך מבוכה‪ ,‬אך אלתרמן קיבל את‬ ‫פניהם בראש מורם ובאמירת שלום‪ .‬הוא ביקש מיד לדעת איך צלח נשף טורים‬ ‫שנערך ערב קודם לכן בחדרה‪ ,‬אחר כך הסבו בחדר צדדי במשך שעה ארוכה‬ ‫ודיברו בענייני ספרות‪ 14.‬בשבעה למותו של יצחק אלתרמן פרסם טורים רשימת‬ ‫זיכרון לכבודו של יצחק אלתרמן‪ ,‬פרי עטו של משה ליפשיץ‪ ,‬משורר‪ ,‬מחזאי‬ ‫ומבקר שכתב ביידיש‪ ,‬ושמאז עלייתו לארץ ב־‪ 1935‬נמנה עם פעילי חבורת‬ ‫"יחדיו"‪ .‬ברשימה הציג ליפשיץ את אבי המשורר כדמות מופת‪ ,‬המקבילה‬ ‫לדמויות הספרותיות הקסומות‪ ,‬השלמות‪ ,‬אולי הגדולות מעט מן החיים‬ ‫שאליהן נכספנו בספריהם של הוגו‪ ,‬דיקנס ובייחוד בספרים של קנוט המסון‪.‬‬ ‫יחס הכבוד שעורר יצחק אלתרמן בעיני כל רואיו‪ ,‬כתב ליפשיץ‪ ,‬נבע מכך שלא‬ ‫עשה דבר כדי לעורר בזולתו רחשי כבוד כלפיו‪ .‬הוא לא לבש בגדי כהונה ולא‬ ‫נהג ככלי קודש‪" .‬הרגשת‪ ,‬כי מה שהוא עושה רק לשמה הוא עושה ולא לשמו"‪.‬‬ ‫ותכלית המעשה היתה רווחת הילד‪ :‬רק מי שראה אותו בחברת ילדים‪ ,‬אפילו‬ ‫בחודשי מחלתו‪ ,‬והבחין באור שבעיניו‪ ,‬בטוב לבו ובעדינות שבו‪ ,‬המכוונים‬ ‫כולם אל הילד‪ ,‬יכול היה להבין תופעה אנושית נדירה זו‪ .‬ליפשיץ ציין גם את‬ ‫השלמות שנוצרה בין האיש למקצוע — אלתרמן היה מחנך בכל מהותו‪ ,‬לא היה‬ ‫אפשר להעלות על הדעת את האיש נטוע במקצוע אחר‪" .‬וידעת‪ ,‬אם ישנם ל"ו‬ ‫מחנכים‪ ,‬שבזכותם גדלים ילדים והווים אנשים‪ ,‬הרי הוא אחד מהם‪ .‬והבינות‪,‬‬ ‫כי אכן יכול יכולה העברית לנצח ולהשתרש בתקופה קצרה זו‪ ,‬כי הוא היה גם‬ ‫בין מחנכי המחנכים‪ ,‬כי היתה זו תעודתו"‪ .‬את רשימת הזיכרון חתם ליפשיץ‬ ‫בדברי ניחומים פומביים שהופנו לנתן אלתרמן האבל‪ ,‬שאותו אהב והעריץ‪:‬‬ ‫"תנחומין?" — תהה ליפשיץ — "הרי כל כך מרגישים אנו את התגובה היחידה‪,‬‬ ‫הטבעית‪ ,‬האטאוויסטית של ליר האומלל על מות בתו אהובתו‪' :‬למה חי עוד‬ ‫כלב‪ ,‬סוס‪ ,‬עכבר — ובאפך אין נשמת חיים? הה‪ ,‬קורדאליה! קורדאליה!'"‬ ‫[ ‪] 218‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫ישראל זמורה‪ ,‬שעקב אחר יחסו של ליפשיץ לאלתרמן‪ ,‬סבור היה שכל שנאמר‬ ‫על ידיו היה בגדר חנופה‪15.‬‬ ‫לאחר שתמו שלושים ימי האבל נחשפה בלה באחת למצב הקשה שנקלעה‬ ‫אליו‪ .‬לבד מאובדן בעלה‪ ,‬היה עליה לסלק חובות שהצטברו בגין המחלה‬ ‫הממושכת שהגיעו לסכום הגבוה של ‪ 200‬לא"י — ‪ 150‬לא"י לבנק "אשראי"‬ ‫ו־‪ 50‬לא"י לרופאים ולחנויות‪ .‬מכתבים מן הנושים ובהם תביעה להחזרת הכסף‬ ‫לא איחרו לבוא‪ .‬נוסף לזה היתה תלויה באוויר השאלה מהיכן תימצא לה פרנסה‬ ‫בעתיד‪ .‬לכן התגייסה המשפחה‪ ,‬בניצוחו של זלמן ליבוביץ‪ ,‬ופנתה הן לסוכנות‬ ‫היהודית והן לעיריית תל אביב כדי לקבל את הפיצויים שהיתה זכאית להם‬ ‫בגין שנות עבודתו של בעלה‪ .‬כשחלה אלתרמן סירבה הסוכנות לשלם את‬ ‫הפיצויים שביקש ובמקום זה נתנה לו הלוואה‪ ,‬ואותה החל להחזיר לשיעורין‬ ‫על חשבון משכורתו בעירייה‪ .‬לפיכך פנה י' עזריהו‪ ,‬ראש מחלקת החינוך‬ ‫של הוועד הלאומי‪ ,‬למחלקת הכספים של הסוכנות היהודית וביקש להחזיר‬ ‫לאלמנה סכום של ‪ 50‬לא"י‪ ,‬שאותו סילקה העירייה עד כה מן החוב על ידי‬ ‫ניכויים ממשכורתו‪ ,‬ובכך להפוך את ההלוואה ההיא לפיצויים‪ .‬ואכן‪ ,‬המאמצים‬ ‫של ליבוביץ ושל עזריהו נשאו פרי‪ :‬הסכום המבוקש הועבר למשפחה‪ ,‬ועם‬ ‫קבלת ההמחאה חתמה בלה על הצהרה ולפיה קיבלה את הסכום האמור ומעתה‬ ‫ואילך אין לה עוד כל טענות ותביעות בכל הנוגע לעבודתו של בעלה המנוח‬ ‫כמפקח על גני הילדים‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬לפי דרישת הסוכנות‪ ,‬חתמו על ההצהרה גם‬ ‫שני ילדיו של יצחק אלתרמן — נתן ולאה‪16.‬‬ ‫הדרישות הכספיות מן העירייה היו מן הסתם גבוהות יותר‪ ,‬אך המשא ומתן‬ ‫התנהל בקצב הרבה יותר מהיר‪ .‬לא ידוע מי היה בעל הרעיון‪ ,‬אך כבר ב־‪22‬‬ ‫בפברואר ‪ 1939‬שיגר דוד צבי פנקס מכתב לראש העיריה ישראל רוקח ובו‬ ‫אישר בכתב את הסיכום שהיה ביניהם "להזמין מראשית אפריל את אלמנת‬ ‫המנוח י‪ .‬אלטרמן ז"ל כעוזרת לרופא השינַ יִ ם במרפאה העירונית לתלמידי‬ ‫בתה"ס בבית הבריאות ולקבע לה משכרת של ‪ 9‬לא"י לחדש"‪ 17.‬הצעת המשרה‬ ‫נחשבה על ידי העירייה לחלופה הולמת לתשלום פיצויים שציפתה לו האלמנה‪.‬‬ ‫כן הועבר אליה סכום חד־פעמי של ‪ 132‬לא"י בגין חוב כלשהו ליצחק אלתרמן‪.‬‬ ‫ב־‪ 12‬בפברואר חתמו בלה ונתן על אישור נוטריוני כי קיבלו את הסכום הנקוב‪,‬‬ ‫וכי לאחר תשלום זה אין להם תביעות כלשהן מן העירייה‪ .‬בלה אלתרמן החלה‬ ‫אפוא בחיים חדשים‪ :‬היא שלפה מן המגירות את הדיפלומה שהוענקה לה על‬ ‫ידי רקטור האוניברסיטה של ורשה והדקן של הפקולטה המדיצינית‪ ,‬שכבר‬ ‫העלתה עובש‪ ,‬ומסרה אותה לתרגום רשמי‪ .‬את המסמך המציאה לידי העירייה‬ ‫[ ‪] 219‬‬

‫אלתרמן‬

‫שנזקקה לו לצורך הסדרת האישור המקצועי להעסקתה‪ .‬וכך‪ ,‬בראשית חודש‬ ‫אפריל ‪ ,1939‬בהיותה בת ‪ ,51‬החלה בלה לצאת מדי בוקר למקום עבודתה‬ ‫במרפאת השיניים לילדים שבבית הבריאות ברחוב שטראוס‪ ,‬שהוקם בשעתו‬ ‫על ידי יצחק אלתרמן‪ ,‬במסגרת היוזמה לפיתוח מפעלי היגיינה לילדים‪ .‬מאז‬ ‫סיום לימודיה לא עבדה כלל בתחום המקצועי שהוכשרה לו‪ ,‬אך הודות לסיועו‬ ‫של הרופא האחראי‪ ,‬שהכיר היטב את יצחק‪ ,‬השתלבה יפה בעבודת המרפאה‪.‬‬ ‫במרוצת הזמן היתה בלה אלתרמן לדמות נודעת בחייהם של ילדי בתי הספר‬ ‫של תל אביב שעברו טיפולי שיניים במרפאה זו‪.‬‬ ‫אולם גם בזה לא היה כדי לפתור את בעיות הפרנסה‪ :‬לאחר שסולקו החובות‬ ‫בעזרת הכספים שהועמדו לרשותה התקשתה בלה אלתרמן להתקיים בכבוד‬ ‫מן ההכנסה החודשית שנועדה לה בגין עבודתה החלקית במרפאה‪ .‬לנוכח‬ ‫מצב זה הוחלט בעצה אחת עם הבן נתן כי מעתה תחדל המשפחה לנהל שני‬ ‫משקי בית נפרדים ותתכנס במקום אחד‪ :‬לכן הם עזבו את דירותיהם הנפרדות‬ ‫שמול בניין הסיליקאט ושכרו דירה משותפת ברחוב בן עמי מספר ‪ ,7‬שהסתעף‬ ‫מרחוב בילינסון‪ .‬שלושה חדרים היו בדירה — חדר אחד הוקצה כחדר עבודה‬ ‫וכמגורים עבור נתן‪ ,‬החדר השני למגוריה של רחל והחדר השלישי‪ ,‬הסלון‪,‬‬ ‫היה לחדרה של בלה‪ .‬במקביל החליט זלמן ליבוביץ להעתיק גם כן את מגורי‬ ‫משפחתו לרחוב בן עמי ‪ 7‬כדי להמשיך ולגור בשכנות לאחותו ולמשפחתה‪.‬‬ ‫משפחת אלתרמן שכרה את הקומה השנייה‪ ,‬הליבוביצים גרו בקומה השלישית‪,‬‬ ‫אך כעבור זמן לא רב‪ ,‬לאחר שהתפנתה קומת הקרקע‪ ,‬עברו להתגורר בה‪.‬‬ ‫בין שתי הדירות התפתחה תנועה מתמדת — רחל ובלה ירדו לעתים קרובות‬ ‫לדירת משפחת ליבוביץ‪ ,‬בעיקר כדי לשבת עם הנה‪ ,‬שהשיחות ִאתה התקיימו‬ ‫בדרך כלל ברוסית‪ .‬אלתרמן ירד גם הוא מדי פעם כדי להסתודד עם דודו‬ ‫זלמן ליבוביץ‪ ,‬שהיה מלומד‪ ,‬חוקר ואיש ספר‪ ,‬ואשר עמו היו לו נושאים רבים‬ ‫לשיחה‪ .‬שתי הבנות‪ ,‬חנה ואורה‪ ,‬נעו בחופשיות בין קומות הבית‪ .‬מן הדירה‬ ‫שברחוב בן עמי היתה בלה יוצאת מדי בוקר לעבודתה בבית הבריאות על‬ ‫שם שטראוס‪ ,‬שם הועסקה עד הצהריים‪ .‬את שעות אחר הצהריים הקדישה‬ ‫למנוחה‪ ,‬לקריאה ולטיפול במשק הבית‪ ,‬והדבר הקל במשהו על נתן ורחל‪,‬‬ ‫שיכלו להתמסר לעיסוקיהם השונים — הוא לכתיבה‪ ,‬היא למשחק‪.‬‬ ‫מותו של יצחק אלתרמן החזיר את הבן נתן‪ ,‬ולוּ לזמן־מה‪ ,‬אל בין כותלי בית‬ ‫הכנסת‪ :‬אלתרמן לא היה אדם דתי‪ ,‬אך מאז ומתמיד רחש כבוד למסורת‪ .‬יותר‬ ‫מכול החשיב את ליל הסדר ואת צום יום הכיפורים‪ .‬בשעות הראשונות שלאחר‬ ‫הלוויית אביו‪ ,‬בעת שבלה לאה ורחל שירכו דרכן לרחוב בילינסון‪ ,‬נענה אמנם‬ ‫[ ‪] 220‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫להצעתו של חברו הטוב יעקב אורלנד ליטול לעצמו פסק זמן וללכת אתו לקפה‬ ‫"אררט"‪ .‬הפעם נמנע מלהזמין קוניאק‪ ,‬כמנהגו‪ ,‬והסתפק בכוס תה‪ .‬במשך כמה‬ ‫שעות ישבו השניים זה מול זה בלי שאלתרמן הוציא הגה מפיו‪ .‬אחר כך שב‬ ‫אלתרמן הביתה כדי לשבת שבעה בחברת בני משפחתו‪ ,‬ועד תום השלושים‬ ‫לא גילח את זקנו‪ .‬במרוצת שנת האבל נהג להיכנס לבית הכנסת בכל הזדמנות‬ ‫שנקרתה על דרכו‪ ,‬בעיקר לתפילת מנחה או מעריב‪ .‬בדרך כלל עמד מן הצד‪,‬‬ ‫מאזין בדריכות לתפילה‪ .‬בייחוד היה מרוכז בעת שהאבלים אמרו "קדיש"‪.‬‬ ‫"היוּ לוֹ יְ ָח ִסים ְט ִמ ִירים ִעם ַה ִּמ ְק ָרא‬ ‫כשתם הקדיש הנהן בראש ומלמל‪" :‬אמן"‪ָ .‬‬ ‫וְ ִעם ָק ְד ׁ ֵשי ַה ַ ּי ֲהדוּ ת" — סיכם אורלנד‪ .‬ואכן‪ ,‬מדי שנה‪ ,‬ביום פטירת אביו‪ ,‬נהג‬ ‫נתן אלתרמן לפקוד את הקבר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור כשהוא מצרף‬ ‫אליו את כל בני המשפחה ואפילו כמה מחניכות הסמינר שהיו נאמנות לזכרו‬ ‫של אביו‪ .‬אלתרמן ידע היטב מה פירושו של "יארצייט"‪ ,‬והיה חשוב לו עד‬ ‫מאוד לקיים אותו‪ ,‬בין כהלכתו ובין שלא כהלכתו‪18.‬‬

‫ב‬ ‫חשרת העבים של מלחמה עולמית העתידה לפרוץ בכל רגע נראתה כבר באופק‪.‬‬ ‫אלתרמן נחרד מהתעצמות כוחו של היטלר‪ ,‬מעזות המצח הפוליטית של מוסוליני‬ ‫ואיטליה‪ ,‬מחולשת הדעת של מנהיגי העולם החופשי‪ ,‬בעיקר בריטניה‪ .‬ב־‪29‬‬ ‫בינואר ‪ — 1939‬ממש כמה ימים לפני פטירתו של יצחק אלתרמן — פורסם‬ ‫ב"רגעים" שיר בשם "לפני הנאום מברלין" שהתייחס לנאומו של היטלר‪ ,‬אך‬ ‫למעשה הושמעה בו ביקורת חריפה לא פחות ביחס לאופן ההתנהלות של‬ ‫מדינות אירופה אל מול הרודן הגרמני‪" .‬הוּ א יִ נְ ַאם‪ ,‬הוּ א יִ נְ ַאם‪ ,‬הוּ א עוֹ ֵמד ִלנְ אֹם‪/‬‬ ‫לשה יָ ִמים‪ /,‬עוֹ ד יוֹ ַמיִ ם‪ /,‬עוֹ ד יוֹ ם!" בשיר חושף אלתרמן את חרפתן של‬ ‫עוֹ ד ׁ ְש ׁ ָ‬ ‫המדינות הדמוקרטיות הממתינות לנאום במתח רב ובנמיכות רוח‪ ,‬בדיוק כפי‬ ‫שנהגו ערב משבר חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה‪" 19.‬וּ ְכמוֹ ָאז‪ְּ ,‬כמוֹ ָאז ְּב ֵלילוֹ ת‬ ‫ישה‬ ‫יהם ְל ַה ְק ׁ ִשיב‪ַ /‬ל ּטוֹ ן וְ ַל ֶּט ְמ ֶּבר [צליל]‪ /,‬וְ ִל ׁ ְשאֹל זֶ ה ֶאת זֶ ה‪ִּ ,‬ב ְל ִח ׁ ָ‬ ‫ֶס ּ ְפ ֶט ְמ ֶּבר‪ֲ /,‬ע ֵל ֶ‬ ‫וּ ֶמ ָּבט —‪ /‬הוּ א כוֹ ֵעס ְמאֹד‪ /,‬אוֹ כוֹ ֵעס ַרק ְמ ַעט?‪ "..‬הדברים ברורים‪ :‬למוד ניסיון‬ ‫מהסכם מינכן‪ ,‬שאשרר את סיפוח חבל הסודטים‪ ,‬בא אלתרמן להוקיע את‬ ‫חולשתן הפוליטית של בריטניה ושל צרפת לנוכח המדיניות הגרמנית ואל‬ ‫ימה‪ְ /‬ל ַק ֵ ּים ֶאת ִמ ְצוַ ת‬ ‫יטנְ יָ ה עוֹ ְצרוֹ ת נְ ׁ ִש ָ‬ ‫מול גחמותיו של היטלר‪" .‬וְ ָצ ְר ַפת ְוּב ִר ַ‬ ‫יס ְט ִרים ְמאֹד דֶּ מוֹ ְק ָר ִטים‪ּ /‬כוֹ ְב ׁ ִשים ִמ ּבוּ ׁ ָשה‬ ‫יס ְט ִרים‪ִ ,‬מינִ ְ‬ ‫'נַ ֲעשֶׂ ה וְ נִ ׁ ְש ַמע'‪ /,‬וּ ִמינִ ְ‬ ‫יט ֶלר נוֹ ֵאם"‪ .‬חושיו‬ ‫יר־כ ַֹח — נִ ְר ָּכן וְ דוֹ ֵמם‪ /.‬וְ ִה ְ‬ ‫ּ‬ ‫ימ ּ ָפ ִט ִ ּיים‪ /,‬וְ עוֹ ָלם ַאדִּ‬ ‫יהם ַה ִּס ְ‬ ‫אש ֶ‬ ‫ָר ׁ ֵ‬ ‫[ ‪] 221‬‬

‫אלתרמן‬

‫של אלתרמן כלל לא הטעו אותו‪ :‬היטלר נשא את נאומו הארוך והלוחמני ב־‪30‬‬ ‫בינואר — הוא סקר בו את הישגיה של גרמניה במהלך ‪( 1938‬סיפוחה הסופי‬ ‫של אוסטריה ו"שחרור הגרמנים" בצ'כוסלובקיה)‪ ,‬דיבר במפורש על הצורך של‬ ‫גרמניה ב"מרחב מחיה" (‪ ,)Lebensraum‬איים בהשמדת יהודי אירופה — והנה‪,‬‬ ‫לא עבר יום אחד ובפרלמנט הבריטי התייצב ראש הממשלה נוויל צ'מברליין‬ ‫והצהיר‪ ,‬חד וחלק‪" :‬נאום היטלר הוכיח‪ ,‬שהשלום דרוש לגרמניה לא פחות‬ ‫מאשר לאירופה"‪20.‬‬ ‫אלתרמן לא חסך את שבטו גם — כפי שעשה זאת בעבר — מן המשטר‬ ‫הפאשיסטי באיטליה‪ ,‬ומן האיש שעמד בראשו‪ ,‬בניטו מוסוליני‪ .‬בפתחה של שנת‬ ‫‪ 1939‬פרסם שיר בשם "עונת האגוזים"‪ ,‬ובו גינה את שאיפות ההתפשטות של‬ ‫איטליה בתוניס‪ .‬זמן קצר לאחר מכן התפרסם השיר "באופן לבבי"‪ ,‬אשר נכתב‬ ‫בעקבות שיחות שהתקיימו ב־‪ 15‬בינואר ברומא בין צ'מברליין למוסוליני‪ ,‬ואשר‬ ‫הוגדרו "לבביות ביותר"‪ .‬בשיר זה מתבונן אלתרמן בעיני רוחו בשני המנהיגים‬ ‫"ל ׁ ֵשם ָמה‪ֶּ ,‬ב ֱא ֶמת‪ִ ,‬ל ׁ ְש ּפ ְֹך ֵא ׁש וְ ָג ְפ ִרית‪/‬‬ ‫המחייכים זה לזה‪ ,‬כשהוא מיתמם ושואל‪ְ :‬‬ ‫ְ‬ ‫וְ ִל ְד ּפֹק ְּב ׁ ֻש ְל ַחן ַה ַּמ ּ ָׂשא־וּ ַמ ָּתן?‪ִ /‬אם ֶא ְפ ׁ ָשר ַל ֲערֹך ְס ֻעדָּ ה ְל ָב ִבית‪ /‬וְ ִל ְד ּפֹק ַּב ַּת ְפ ִריט‪,‬‬ ‫ְּבצוּ ָרה ְל ָב ִבית‪ /,‬וְ ֶא ְפ ׁ ָשר ְל ַא ֵ ּים‪ְּ ,‬בצוּ ָרה ְל ָב ִבית‪ְּ /,‬ב ִמ ְל ֶח ֶמת־עוֹ ָלם‪ַ ,‬א ֲח ֵרי ַה ִּל ְפ ָּתן"‪.‬‬ ‫אין ספק בדבר‪ :‬אלתרמן ניצב מול הפוליטיקה בת הזמן והוא נטול אשליות‬ ‫לחלוטין‪ ,‬משוכנע כי מדיניות הפיוס הנקוטה כלפי המשטרים הטוטליטריים‬ ‫תוביל באופן בלתי נמנע למלחמה עולמית נוספת‪ .‬בהזדמנות אחרת כתב‬ ‫פרודיה על נאום שנשא מוסוליני ב־‪ 26‬במארס בפני מאה אלף מפגינים מאנשי‬ ‫המפלגה הפאשיסטית‪ ,‬שם הכריז‪ ,‬בין היתר‪" :‬אנו רואים ב'שלום הנצחי' אסון‬ ‫לציויליזציה"‪ .‬אמירה זו של הדוצ'ה‪ ,‬שצוטטה בעיתונים‪ ,‬שימשה לו מוטיב‬ ‫יפלוֹ ָמ ִטי‪ֵ /,‬הן ִה ְד ַ ּג ׁ ְש ִּתי‪ָ ׁ :‬שלוֹ ם ֲא ָר ִע י! ַאל‬ ‫"אם יֵ ׁש צ ֶֹר ְך ַע ְכ ׁ ָשו ְּב ׁ ָשלוֹ ם דִּ ּ ְ‬ ‫מרכזי‪ִ .‬‬ ‫נִ ׁ ְש ַּכח!" — אומר מוסוליני לחייליו בסגנונו המתלהם‪ ,‬הרווי סימני קריאה —‬ ‫ילה יִ ְהיֶ ה ַה ּׁ ָשלוֹ ם ְמ ֻמ ּׁ ָש ְך!"‬ ‫"ת ְר ּבוּ תוֹ ׁ ֶשל עוֹ ָלם ֵּת ָה ֵרס — ִּבי נִ ׁ ְש ַּב ְע ִּתי! —‪ִ /‬אם ָח ִל ָ‬ ‫ַּ‬ ‫"אז ָּת ׁשוּב ַה ַּת ְר ּבוּ ת ְלשַׂ ְגשֵׂ ג וְ ִל ְפר ַֹח‪ /‬וְ ָתא ְֹרנָ ה ֵעינַ י‬ ‫ואם אמנם תתרחש מלחמה‪ָ ,‬‬ ‫ִמ ּ ִׂש ְמ ָחה‪ִּ ,‬ב ְראוֹ ִתי‪ֵ /,‬א ְ‬ ‫יט ְליָ ה ִּתזְ ֶּכה ֶרנֶ ַסנְ ָסה ִל ְפ ּת ַֹח‪ִּ /,‬ב ְפ ָצ ָצה ַּת ְר ּבוּ ִתית אוֹ ְּב ַגז‬ ‫יך ִא ַ‬ ‫ַּת ְר ּבוּ ִתי!" הגזים של מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬שהילכו אימים בחלל השיר "אל‬ ‫תיתנו להם רובים"‪ ,‬חוזרים ומבצבצים גם בשיר הזה‪ .‬אלתרמן אף הקדיש שיר‬ ‫מיוחד לכיבושה בהסכמה של אלבניה על ידי האיטלקים — עוד מהלך פוליטי‬ ‫המוכיח כי אט־אט נעשית אירופה מדרס לרגלי הפאשיזם‪21.‬‬ ‫באותה מידה של רצינות עקב אלתרמן אחר הידיעות הרבות שהתפרסמו‬ ‫בעיתונות היומית‪ ,‬אליה היה צמוד כל הזמן‪ ,‬בדבר המגעים הדיפלומטיים‬ ‫[ ‪] 222‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫המתקיימים בין המעצמות הגדולות נוכח המשבר הפוליטי שאירופה נקלעה‬ ‫אליו‪ .‬כתיבתו בנושא היתה בגדר הבעת אי־אמון בדיפלומטיה‪ ,‬אף שזו היתה‬ ‫נתונה באותם ימים בפעילות מואצת‪ .‬אחד הביטויים לעמדה זו היה שיר בשם‬ ‫"שיחות לונדון־מוסקבה־פריס"‪ ,‬שפורסם ביולי ‪ ,1939‬ממש סמוך לפרוץ‬ ‫מלחמת העולם השנייה‪ .‬אלתרמן שׂ ם את הדיפלומטיה בשיר זה ללעג ולקלס‪,‬‬ ‫מה שנועד היה לשמש מכשיר לפתרון סכסוכים ולבלימת סכנת המלחמה היה‪,‬‬ ‫"מ ְת ִחילוֹ ת ַה ּ ִׂשיחוֹ ת ְּב ִמ ְלמוּ ל‬ ‫לדבריו‪ ,‬לכלי ריק מתוכן‪ ,‬הקיים מכוח עצמו‪ַ :‬‬ ‫ֹאש ח ֶֹד ׁש‬ ‫ישי‪ /.‬עוֹ ֵבר ח ֶֹד ׁש ֶא ָחד‪ַ ,‬ה ּ ִׂשיחוֹ ת נִ ְמ ׁ ָשכוֹ ת‪ /.‬עוֹ ְב ִרים ׁ ְשנֵ י ֳח ָד ׁ ִשים‪ְ .‬וּבר ׁ‬ ‫ֲח ִר ׁ ִ‬ ‫יעים —‪ְּ /‬ב ָקרוֹ ב יִ ָּמ ׁ ְשכוּ ַה ּ ִׂשיחוֹ ת"‪ .‬השיר כתוב בלשון מושחזת‬ ‫ישי‪ /‬מוֹ ִד ִ‬ ‫ׁ ְש ִל ׁ ִ‬ ‫ובנימה סרקסטית‪ ,‬המשקפת היטב את ספקנותו של הכותב ביחס לסיכוייה‬ ‫של הדיפלומטיה להגיע להישג מדיני אמתי שישנה את המצב מיסודו‪ .‬בניסוח‬ ‫"כי ֵת ֵבל ֲע ֵלי חוּ ט־שַׂ ֲע ָרה‬ ‫מאופק למדי מצביע אלתרמן על גודל הסכנה‪ִּ :‬‬ ‫ִמ ְתנוֹ ֶד ֶדת"‪ ,‬והוא מצרף אליה קריאה בדבר הצורך לשנות הן את האסטרטגיה‬ ‫והן את הטקטיקה כדי שהמגעים בין המדינות המייצגות את העולם המתנגד‬ ‫יחה ְמיֻ ֶח ֶדת" — בשורה‬ ‫"א ָבל זֶ הוּ נוֹ שֵׂ א ְלשִׂ ָ‬ ‫להיטלר אכן יניבו תוצאות של ממש‪ֲ .‬‬ ‫זו נחתם השיר‪ ,‬הרומז בעצב כי אין סיכוי ממשי לכך שהדיפלומטיה הבין־‬ ‫לאומית אכן תיחלץ ממעגל הקסמים שבו היא לכודה‪22.‬‬ ‫אלתרמן לא חדל לחרוד לגורלו של העולם החופשי‪ ,‬ומה שצץ מדי פעם‬ ‫מבין טורי "רגעים" תאם את מה שכתב חודשים אחדים קודם לכן (ב־‪30‬‬ ‫במארס) ברשימה שפורסמה בטורים המחודש‪ ,‬שעורכו היה שלונסקי‪ .‬הרשימה‪,‬‬ ‫שקרא לה "עולם והיפוכו"‪ ,‬היתה מורכבת‪ ,‬רבת־פנים‪ ,‬לעתים עמומה‪ ,‬אך היא‬ ‫חתרה ליעד ברור‪ :‬הגנה על הדמוקרטיה ועל העולם החופשי‪ .‬הדיון בנושא‬ ‫התאפיין בקריאת עומק של מפת המציאות בת הזמן ובמתן פירוש לא שגרתי‬ ‫למאבק המתנהל בין היטלר ובעלי בריתו לבין מי שקוראים עליו תיגר‪.‬‬ ‫הפרק הראשון של הרשימה‪ ,‬ושמו "המטריה"‪ ,‬הכיל הרהורים על סמליה של‬ ‫הדמוקרטיה‪ ,‬כמו אנדרטת החירות בניו יורק‪ ,‬או אש התמיד שבשער הניצחון‬ ‫בפריז‪ ,‬וכן האנדרטאות והסמלים והזיכרונות הפזורים בבירות העולם‪ .‬כזאת‬ ‫היא גם המטרייה‪ ,‬כתב אלתרמן‪ ,‬ספק ברצינות ספק באירוניה‪ ,‬שאינה אלא‬ ‫תה עשתה הדמוקרטיה את טיוליה הקטנים בגינות‬ ‫ושא ּ‬ ‫ִ‬ ‫חפץ מחפצי הבית‪,‬‬ ‫העירוניות‪ ,‬במירוצי הסוסים או בקולוניות‪ .‬אלא שסמל זה התבזה לא מעט‬ ‫בהסכם מינכן; תמונתו של צ'מברליין השב מגרמניה כשהוא פותח וסוגר את‬ ‫מטרייתו‪ ,‬אחד מסמלי הדמוקרטיה‪ ,‬נחשבה כבר אז לביטוי של תבוסה‪ .‬וכך‪,‬‬ ‫מול הסכנות המאיימות על הדמוקרטיה‪ ,‬רובצות האנדרטאות המזכירות אותה‬ ‫[ ‪] 223‬‬

‫אלתרמן‬

‫כדבר שאין לו בעצם שימוש‪" .‬ככילי רובץ על דינריו‪ ,‬שמעה הדימוקרטיה את‬ ‫המולת הסיסמות הבוקעות מאגפיה‪ .‬האימה שאחזה בה עכשיו היא אימתו של‬ ‫הארפאגון הנבהל מן הבדידות ומרעיש בזהבו"‪ .‬הרפגון הוא שמו של הקמצן‬ ‫במחזהו הנודע של מולייר‪ ,‬שאותו תכנן אלתרמן לתרגם לעברית‪.‬‬ ‫הפרק השני של הרשימה‪" ,‬סופה של הדרך הקצרה"‪ ,‬הוא כתב אשמה חריף‬ ‫ונוקב על ספרות ה"פרולט" הגרמנית‪ ,‬זו שלא חדלה מלבקר את גרמניה של‬ ‫ויימאר‪ ,‬על ניצול לרעה של חופש הביטוי וסיוע לעלייתו של היטלר לשלטון‪.‬‬ ‫אלתרמן משחזר את אווירת החופש והדמוקרטיה של העולם שבין שתי מלחמות‪,‬‬ ‫בעיקר בגרמניה‪ ,‬מקום שבו פרחו הספרות הביקורתית‪ ,‬הקברטים‪ ,‬הסאטירות‪,‬‬ ‫שנהנו מפופולריות רבה‪ ,‬אף שלצדם נכתבו גם דברים מעמיקים‪ ,‬כבדי הגות‪,‬‬ ‫שדווקא הם שהגיעו למעגל מוגבל של צרכנים‪ .‬הדמוקרטיה היתה קו המשטר‪,‬‬ ‫הביקורת היתה חלק ממנה‪ .‬ואף שהוא אומר את הדברים סחור־סחור‪ ,‬אין הוא‬ ‫נמנע מלבטא את העיקר‪" :‬קשה לומר את הדברים‪ ,‬אך יש לאמרם‪ :‬כוונתם‬ ‫אחרת היתה‪ ,‬אך במידה שהספרות היא שותפת למאורעות היסטוריים (אם‬ ‫גדולה היא מידה זו ואם קטנה)‪ ,‬בה במידה סייעה ספרות ה'פרולט' גם לעלייתו‬ ‫של היטלר"‪ .‬אמירה נוקבת זו מעוררת בו הרהורים על תפקיד הספרות‪ ,‬על‬ ‫ההשפעה החברתית שיש לה‪ ,‬על מה שנשאר או לא נשאר ממנה כעבור זמן‪.‬‬ ‫אך בצד הערת האזהרה שמפנה אלתרמן כלפי הספרות שפעלה‪ ,‬לטעמו‪ ,‬שלא‬ ‫מתוך שיקול דעת‪ ,‬מצביעים דבריו על הכוח הטמון בה‪ .‬שכן‪ ,‬גם אם נחלה‬ ‫הספרות כישלון לעת הזאת‪ ,‬הרי מה שנטעה באדם הוא שיעמוד לו ביום פקודה‬ ‫— וגם מעבר לו‪" :‬מערכי הנפש שנטעה היא באדם [‪ ]...‬הם מן היתרים החזקים‬ ‫ביותר‪ ,‬המקשרים את האנושות אל עולמה ואמונותיה‪ ,‬חזקים הרבה יותר מן‬ ‫המשוער‪ .‬אלה לא יקוצצו על־נקלה בקרדומות"‪.‬‬ ‫אולם מכת המחץ של המאמר היא הפרק השלישי‪ ,‬הנושא את הכותרת‪:‬‬ ‫"בני־אדם חדשים"‪ .‬בפרק זה תקף אלתרמן את המשטר הנאצי (ובעקיפין — גם‬ ‫את משטרו של מוסוליני) וזאת לא רק בגין היותו משטר לא הומני במשמעויות‬ ‫המקובלות של המושג‪ ,‬היינו כזה שמנוגד לכמה תכונות שהן יסוד חיובי באדם‪,‬‬ ‫כמו אהבת הבריות‪ ,‬סבלנות‪ ,‬חירות; הסכנה הטמונה במשטר זה היא בעיניו‬ ‫חמורה בהרבה‪ ,‬שכן‪ ,‬לפי תפיסתו‪ ,‬המשטרים הפאשיסטיים — באמצעות איומים‪,‬‬ ‫כזב ואכזריות — מנסים למעשה לייצר בני אדם חדשים‪ ,‬שהם בלתי אנושיים‬ ‫במובן השלילי של מושג זה‪ .‬לפי הנחה זו מה שמתרחש עכשיו באירופה הוא‬ ‫בגדר מלחמת בני אור בבני חושך‪ ,‬והכרה זו היא שחייבת להשתרש בתודעתם‬ ‫של בני העולם החופשי‪ .‬לכן ראה עצמו מחויב להשמיע אזהרה בדבר האחריות‬ ‫[ ‪] 224‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫שיש למדינות הדמוקרטיות לעתידה של האנושות‪ .‬לפי גרסתו‪ ,‬אין מדובר‬ ‫בסתם יריבות בין שתי שיטות ממשל שונות‪ ,‬אחת טובה ואחת רעה‪ ,‬אחת צודקת‬ ‫ואחת בלתי צודקת‪ ,‬אלא במאבק בעל ממדים אפוקליפטיים‪ ,‬והשאלה העומדת‬ ‫על הפרק היא עצם קיומו של המין האנושי במובן המוּ כר לנו של המושג‪ .‬על‬ ‫רקע זה מושמעת אזהרה חמורה באוזני העולם החופשי‪ ,‬שספק אם הושמעה‬ ‫מפי דוברים אחרים באותו הזמן‪:‬‬ ‫למען בטחונה של האנושות‪ ,‬למען‪ ,‬חייה [‪ ]...‬יש לעורר ולחזק ולהבהיר‬ ‫בה את יצר השמירה העצמית‪ ,‬את יצר האנטאגוניזם הטבעי‪ ,‬לאויבה‬ ‫בנפש‪ ,‬לבלתי־אנושי לא כמדרגה או כצורה‪ ,‬אלא כ מ ה ו ת [‪ ]...‬תורת‬ ‫הגזעים אינה מימרה ריקנית‪ .‬מול פני העולם קם עכשיו אויב בן גזע שאינו‬ ‫שלו‪ ,‬גזע שאינו אנושי‪ .‬יש להשליט את ההכרה‪ ,‬כי המלחמה התלויה‬ ‫עכשיו באוויר‪ ,‬אם תתחולל בגלוי או תימשך בסמוי‪ ,‬אינה רק מלחמה בין‬ ‫שני משטרים‪ .‬אם יימשכו הדברים כמו שהם היום‪ ,‬צפויה לאנושות‪ ,‬אם‬ ‫בהתנגשות של נשק או בהיאבקות פנימית‪ ,‬מלחמה אחרת‪ .‬אחד מקרבותיו‬ ‫העצומים והקדמונים של הטבע‪ .‬מלחמה בין שתי משפחות של בעלי־חיים‬ ‫לשליטה על הכדור‪23.‬‬ ‫המעורבות הרבה בגורלה של אירופה והדאגה לשלומו של העולם החופשי ערב‬ ‫המלחמה לא פטרו את אלתרמן מן המעקב הצמוד אחרי מאבקו של היישוב‬ ‫נגד בריטניה‪ ,‬שבחודשים אלה עלה מדרגה‪ .‬בזה אחר זה הפרה בריטניה את‬ ‫התחייבויותיה כלפי היישוב‪ ,‬מעפילים פליטי היטלר גורשו מחופי הארץ‪,‬‬ ‫ובלונדון הונפק "ספר לבן" חדש שהיה בגדר מכת מוות לעתידו של "הבית‬ ‫הלאומי"‪ .‬ערב הופעתו של "הספר הלבן" (‪ 19‬במאי ‪ — )1939‬שתוכנו הודלף‬ ‫כבר לעיתונים — כתב אלתרמן‪" :‬יִ שְׂ ָר ֵאל ְמ ַצ ּ ֶפה וְ ַק ּׁשוּב‪ /‬וּ ְמ ַב ּ ְׂש ִרים לוֹ יוֹ ם יוֹ ם‬ ‫ֲח ִג ִיגית‪ַ /,‬על ַה ֵּס ֶפ ר ַההוּ א‪ֶ ,‬ה ָח ׁשוּב‪ַּ /,‬ב ִּס ְפרוּ ת ַה ָ ּי ָפה‪ָ /‬ה ַאנְ ְ ּג ִלית"‪ .‬אך קודם‬ ‫הופעתו של הספר ביקש המשורר להעביר "למו"ל האנגלי" את המסר הבא‪:‬‬ ‫ילנוּ ְס ָפ ִרים —‪ /‬וַ ֲאנַ ְחנוּ ָבנִ ינוּ ָע ִרים‪ /.‬לֹא ֶא ָחד ְּכ ָבר ִּכ ֵּתב ְמ ִג ּלוֹ ת‬ ‫"לֹא ֶא ָחד ִהנְ ִח ָ‬ ‫—‪ /‬וַ ֲאנַ ְחנוּ הוֹ ַס ְפנוּ ֲעלוֹ ת!" ואכן‪ ,‬המסר היה ברור‪ ,‬והוא היה אופייני לשיח‬ ‫של אלתרמן באותם זמנים‪ :‬הפוליטיקה הבריטית לחוד — והמעשה הציוני‬ ‫לחוד‪ .‬והמעשה הציוני הוא שיקבע‪ .‬קדם לו השיר "שתי התחייבויות"‪ ,‬שבו‬ ‫העמיד אלתרמן זו מול זו את ההתחייבות הבריטית לעם היהודי מימי הצהרת‬ ‫בלפור‪ ,‬שממשלת בריטניה עמדה להפר אותה‪ ,‬ואת ההתחייבות של היישוב‬ ‫[ ‪] 225‬‬

‫אלתרמן‬

‫היהודי לארץ ישראל‪ ,‬שלדבריו לא תופר לעולם‪ .‬שיר זה היה הראשון שכתב‬ ‫אלתרמן לאחר שובו לעבודה בתום השלושים למות אביו‪ ,‬והוא כלל בו את‬ ‫ה"אני מאמין" הציוני שלו‪ ,‬שאותו בחר להציג בלשון "אנחנו" ובסגנון מרומם‬ ‫ורווי פתוס‪ ,‬שהיה נדיר למדי בשירי "רגעים"‪:‬‬ ‫ָאנוּ ִמ ְת ַח ְ ּי ִבים ִל ְבנוֹ ת וְ ִל ְסלֹל!‬ ‫ָאנוּ ִמ ְת ַח ְ ּי ִבים ּפֹה ַגב לֹא ְל ַה ְר ִּכין!‬ ‫ָאנוּ ִמ ְת ַח ְ ּי ִבים ִל ְהיוֹ ת ְּבנֵ י־חוֹ ִרין!‬ ‫ָאנוּ ִמ ְת ַח ְ ּי ִבים ַל ֶּס ַלע ַה ִּנ ָחר‬ ‫ָל ַט ַעת ּבוֹ ֵעץ וּ ְלהוֹ ִריד לוֹ ָמ ָטר!‬ ‫רש ַּב ִ ּצ ּיוֹ ת!‬ ‫ָאנוּ ִמ ְת ַח ְ ּי ִבים ַל ֲח ׁ‬ ‫ָאנוּ ִמ ְת ַח ְ ּי ִבים ִל ְחיוֹ ת!‪24‬‬ ‫המתקפה המילולית על בריטניה הגיעה לטונים גבוהים במיוחד עקב מדיניות‬ ‫הגירוש שנקטו הבריטים כלפי מעפילים‪ ,‬פליטי היטלר‪ ,‬שניסו להגיע לחופי‬ ‫ימי'"‪ ,‬שנכתב על רקע גירושה ללב ים של‬ ‫ו'א ִּס ִ‬ ‫הארץ‪ .‬כך בשיר "בריטניה ַ‬ ‫אוניית המעפילים "אסימי"‪ ,‬שהגיעה לנמל חיפה ב־‪ 22‬באפריל ‪.1939‬‬ ‫האונייה‪ ,‬שמסעה אורגן על ידי הנוער הציוני בשיתוף תנועת המזרחי‪ ,‬הפליגה‬ ‫תחת דגל יווני מנמל קונסטנצה שברומניה כשעל סיפונה ‪ 470‬פליטים‪ ,‬רובם‬ ‫מארצות הרייך השלישי ומפולין ומקצתם מרומניה‪ 25.‬הידיעה על שילוח‬ ‫"אסימי" ועל מעצרם של מעפילים שהורדו מאוניית מפרשים נוספת שהגיעה‬ ‫לנמל עוררה מחאה ציבורית גדולה‪ ,‬בחיפה נערכו הפגנות ותהלוכות מחאה‬ ‫והוכרזה שביתה כללית‪ .‬עיתון הארץ‪ ,‬שבו עבד אלתרמן‪ ,‬ליווה אירועים‬ ‫אלה בדיווחים מפורטים ובכותרות ענק‪ .‬תגובתו של אלתרמן פורסמה ב־‪26‬‬ ‫באפריל‪ ,‬והיא כללה השוואה לגמרי לא מחמיאה בין מעשי הבריטים לבין‬ ‫מעשי הגרמנים‪:‬‬ ‫ק־צ ֳה ַריִ ם!‬ ‫יטים — ִּב ְב ַר ָ‬ ‫ִצי ַה ְּב ִר ִ‬ ‫וּ ְד ָג ָליו — ַ ּג ֲאוַ ת עוֹ ָלם!‬ ‫יטנְ יָ ה ַאדִּ יר ַעל ַה ַּמיִ ם‪.‬‬ ‫קוֹ ל ְּב ִר ַ‬ ‫וְ ֶאנְ ַקת גּ וֹ ִלים ַּב ָ ּים‪.‬‬ ‫ַה ֶּט ְבטוֹ נִ ים‬ ‫[ ‪] 226‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫דּ וֹ ְר ִכים ֲא ָרצוֹ ת ַּכדּ ֶֹמן‪,‬‬ ‫וְ לוֹ נְ דוֹ ן ׁשוֹ ֶא ֶגת‪ — :‬דַּ ָ ּים!‬ ‫יטנְ יָ ה ַעל חֹק וְ ַעל א ֶֹמן‪.‬‬ ‫קוֹ ל ְּב ִר ַ‬ ‫וְ ֶח ְר ּ ַפת ֻמ ׁ ְש ָל ִכים ַל ָ ּים‪.‬‬ ‫המסר היה ברור‪ :‬גירוש המעפילים הוא עוולה מוסרית המטילה כתם על‬ ‫בריטניה הגדולה‪ ,‬וככזאת היא עשויה לגרום לפיחות בכוח העמידה של‬ ‫הבריטים במערכה הגורלית המצפה להם מעבר לכותל‪ 26.‬קריאה זו חשפה‬ ‫היטב את הקונפליקט הבלתי נמנע שהמשורר נקלע אליו בין העוינות שחש‬ ‫כלפי בריטניה בגין שייכותו ליישוב היהודי בארץ ישראל ובין האהדה הבלתי‬ ‫מסויגת שרחש לה מתוקף היותו אזרח העולם החופשי‪.‬‬ ‫את חשבונו הסופי עם "הספר הלבן" ערך אלתרמן במסגרת תוכנית‬ ‫החמישים של המטאטא שהועלתה ברוב חגיגיות ממש ערב המלחמה — ב־‪1‬‬ ‫באוגוסט ‪ .1939‬התוכנית נקראה "מהודו ועד כוש"‪ ,‬המחבר היה מרטין רוסט‪,‬‬ ‫הבמאי יצחק נוז'יק‪ ,‬אלתרמן כתב את הפזמונים ומרק לברי הופקד על המוזיקה‪.‬‬ ‫היה זה מעין מחזה תנ"כי‪ ,‬שבו שימשו בערבוביה פרשת שיבת ציון בימי עזרא‬ ‫ונחמיה בצד מגילת אסתר שמקום עלילתה בפרס‪ ,‬כשאל תוך עלילת המחזה‬ ‫נשזרים פזמונים שהיו ברובם בעלי נופך אקטואלי‪ .‬על אף קדרות המצב הוגדרה‬ ‫התוכנית בשם "אופטימיזם ב־‪ 10‬פרקים"‪ ,‬והיא נפתחה בשיר העוסק‪ ,‬כצפוי‪,‬‬ ‫יס ִטים‪ /‬אוֹ ְמ ִרים‪ :‬זֶ ה ח ֶֹש ְך‪,‬‬ ‫ימ ְ‬ ‫"ל ֵּס ֶפר ַה ָּל ָבן ַה ּ ֶפ ִּס ִ‬ ‫באופטימיסטים ובפסימיסטים‪ַ :‬‬ ‫יס ִטים —‪ /‬לֹא‪ ,‬זֶ ה לֹא ְ ּגוַ ְלד‪ַ ,‬א ַחי!‬ ‫ימ ְ‬ ‫זֶ ה ָאסוֹ ן‪ ,‬זֶ ה ְ ּגוַ ְלד!‪ֲ /‬א ָבל עוֹ נִ ים ָל ֶהם ָהאוֹ ּ ְפ ִט ִ‬ ‫זֶ ה ֶמ ְקדּ וֹ נַ ְלד! [הנציב העליון]"‪ .‬ב"שיר המזכיר"‪ ,‬המתרחש כביכול בפרס‪ ,‬אך‬ ‫המכוון כלפי בריטניה‪ ,‬כלולה התייחסות ישירה אל אחת הגזרות שהטיל "הספר‬ ‫הלבן" — הגזרה על רכישת קרקעות‪ .‬אלתרמן‪ ,‬חד וחלק‪ ,‬מגדיר את הסעיף הזה‬ ‫"ה ּ ֶפ ׁ ַשע‪ֵּ ...‬כן‪ָ ...‬חמוּ ר הוּ א וְ ַא ְר ִסי‪/,‬‬ ‫שבפקודה הבריטית כמעשה בלתי חוקי‪ַ :‬‬ ‫ַא ְך הוּ א ּ ַפ ְר ִסי וְ ַגם ַהחֹק ּ ַפ ְר ִסי!‪ָ /‬ל ֵכן ַהחֹק הוּ א חֹק ָּת ִמיד‪ַ ,‬אף ִּכי‪ַ /...‬אף ִּכי ַהחֹק‬ ‫י־ח ִ ּקי!" בנימה אחרת נכתב השיר "התנ"ך אשם"‪ ,‬שבו מוטלת‪,‬‬ ‫הוּ א חֹק ִּב ְל ִּת ֻ‬ ‫כביכול‪ ,‬האשמה על המצב — גם בארץ ישראל‪ ,‬גם בעולם — על ספר התנ"ך‪,‬‬ ‫הנערץ כל כך על ידי הבריטים‪ .‬הוא מגיע למסקנה זו על ידי תרגיל היגיון‬ ‫יס ֶטר ַּת ָּנ ְך ָּבעוֹ ָלם‪ /,‬לֹא ָהיוּ זֶ ה ִמ ְּכ ָבר יְ הוּ ִדים ָּבעוֹ ָלם‪ /,‬וְ לוּ‬ ‫פשוט‪" :‬לוּ ֵלא ָהיָ ה ִמ ְ‬ ‫יט ֶלר עוֹ ֶלה ְלעוֹ ָלם‪ /,‬וְ לוּ ֵלא ָהיָ ה‬ ‫יס ֶטר ִה ְ‬ ‫ְּכ ָלל לֹא ָהיוּ יְ הוּ ִדים ָּבעוֹ ָלם‪ /,‬לֹא ָהיָ ה ִמ ְ‬ ‫יט ֶלר עוֹ ֶלה ָּבעוֹ ָלם [‪ "]...‬ולכן‪ ,‬התנ"ך — ולא אף אחד אחר‪ ,‬כולל אותנו — הוא‬ ‫ִה ְ‬ ‫הנושא באשמת עלייתו של היטלר לשלטון‪ .‬התוכנית נחתמה ב"שיר סיום"‪,‬‬ ‫[ ‪] 227‬‬

‫אלתרמן‬

‫שהיה טעון ברוח לאומית ופטריוטית‪ ,‬והוא נועד לבטא — אל מול "הספר‬ ‫ימיזְ ם ֵאין‬ ‫"ב ִלי אוֹ ּ ְפ ִט ִ‬ ‫הלבן" — את האמונה והביטחון בעתיד המפעל הציוני‪ְּ :‬‬ ‫ימיזְ ם ֵאין זוֹ ִכים ְל ֶפ ֶלא‪/‬‬ ‫חוֹ ְר ׁ ִשים ַּב ֶּס ַלע‪ִ /‬ל ְמצֹא ּבוֹ ַמיִ ם וְ ִל ׁ ְש ּבֹר ׁ ָש ָרב!‪ְּ /‬ב ִלי אוֹ ּ ְפ ִט ִ‬ ‫ימיזְ ם ֵאין יוֹ ְצ ִאים ַל ְ ּק ָרב!‪ /‬וְ ָס ָבא יִ שְׂ ָר ֵאל‪ַ ,‬על ַאף ַה ּכֹל‪ַ /,‬מהוּ ‪ַ ,‬א ַחי?‪/‬‬ ‫ְּב ִלי אוֹ ּ ְפ ִט ִ‬ ‫יסט ָ ּגדוֹ ל!" לבאי ההצגה בתאטרון המטאטא לא חסרות היו סיבות‬ ‫ימ ְ‬ ‫הוּ א אוֹ ּ ְפ ִט ִ‬ ‫לדאגה — אם בגלל המצב הקשה בארץ‪ ,‬ואם בגלל מה שהתרחש באותה עת‬ ‫באירופה‪ .‬אלתרמן ידע זאת היטב‪ ,‬ולכן רגע לפני רדת המסך ראה חובה לעצמו‬ ‫להשמיע באוזני הקהל דברי עידוד ונחמה‪ .‬היו אלה בסך הכול חרוזים קלילים‬ ‫שנועדו לחתום מופע סאטירי‪ ,‬אך כשכתב אותם — גם אם לא במאמץ רב —‬ ‫ודאי האמין בכל לב לכל מילה שכתב‪27.‬‬

‫ג‬ ‫‪ 1‬בספטמבר ‪ .1939‬הצבא הגרמני‪ ,‬המונה מיליון וחצי חיילים‪ ,‬בסיוע ‪1,200‬‬ ‫מטוסים‪ ,‬פולש לשטחה של פולין מצפון ומדרום כשהוא מנהל מלחמת בזק‪.‬‬ ‫בתגובה מכריזות בריטניה וצרפת ב־‪ 3‬בספטמבר מלחמה על גרמניה‪ .‬ב־‪17‬‬ ‫בספטמבר פולשת ברית המועצות למזרח פולין‪ ,‬ובהתאם לחוזה מולוטוב־‬ ‫ריבנטרופ משתלטת על החלקים המזרחיים של מדינה זו‪ .‬החלה מלחמת העולם‬ ‫ּ‬ ‫השנייה‪.‬‬ ‫בלילה‪ ,‬בשבתו כעורך לילה‪ ,‬קלט אלתרמן את המברקים מסמרי השׂ ער‬ ‫שנשלחו על ידי סוכנויות הידיעות‪ .‬הוא תרגם את המברקים לעברית‪ ,‬ויחד‬ ‫עם עובדי הלילה האחרים שקד על ניסוח הכותרות והידיעות שעתידות היו‬ ‫להופיע בעמודי הכרוניקה של העיתון‪" .‬היטלר מספח אל 'הרייך' את השטח‬ ‫הנכבש בפולין"‪" .‬ורשה נפלה"‪" .‬פוגרום ממושך ביהודי פולין"‪ .‬מכונות הדפוס‬ ‫שבמרתף הבניין הדפיסו את החומר שנמסר להם על ידי הכתבים והעורכים‪,‬‬ ‫ועם אור ראשון הופצו גיליונות העיתון בכל רחבי הארץ‪ .‬לעת בוקר נטל‬ ‫אלתרמן את הגיליון שהיה שותף להכנתו בלילה וקרא את הכותרות והידיעות‬ ‫שהוא עצמו היה שותף לניסוחן‪ ,‬ועיניו רואות וכלות‪28.‬‬ ‫בזמן שהגיעו הידיעות על הנעשה באירופה התקיים מעל דפי שבועון‬ ‫השומר הצעיר ויכוח נוקב בין כמה מן הסופרים הצעירים שפעלו אז בארץ‬ ‫בנוגע למקומו של הסופר בעתות מלחמה‪ .‬ב־‪ 8‬בספטמבר התפרסמה רשימה‬ ‫מאת המשוררת לאה גולדברג‪ ,‬שקולה נשמע היטב בשדה השירה ובביקורת‬ ‫הספרות‪ .‬כותרת המאמר היתה‪" :‬על אותו הנושא עצמו"‪ .‬גולדברג ביטאה‬ ‫[ ‪] 228‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫במאמר את ה"אני מאמין" שלה ביחס לתפקיד הסופר‪ ,‬או המשורר‪ ,‬בעתות‬ ‫מלחמה‪:‬‬ ‫ומכאן לי ההכרה העמוקה [‪ ]...‬שהמשורר הוא האיש‪ ,‬אשר בימי מלחמתו‬ ‫אסור לו לשכוח את הערכים האמתיים של ה ח י י ם‪ .‬לא רק היתר הוא‬ ‫למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר־אהבה אלא ה כ ר ח‪ ,‬משום שגם בימי‬ ‫מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח‪ .‬לא זכות בלבד היא למשורר‬ ‫בימות הזוועה לשיר שירו לטבע‪ ,‬לאילנות הפורחים‪ ,‬לילדים היודעים‬ ‫לצחק‪ ,‬אלא ח ו ב ה‪ ,‬החובה להזכיר לאדם‪ ,‬כי עדיין אדם הוא‪.‬‬ ‫ומה עם שירי מלחמה? על כך השיבה לאה גולדברג‪ ,‬מעט באירוניה‪ ,‬כי אחד‬ ‫השירים האהובים עליה הוא דווקא שיר מלחמה‪ ,‬שיר מאת המשורר הסיני לי‬ ‫טאי פו‪ ,‬שבימי המלחמה הגדולה שהתחוללה במאה השמינית בין צפון סין‬ ‫"ה ִּמ ְל ָח ָמה ּ ָפ ׁ ְש ָטה ָּב ָא ֶרץ‪ /.‬נָ ׁ ַש ּמוּ‬ ‫לדרומה‪ ,‬כתב שיר בשם "הצרצר" ובו נאמר‪ַ :‬‬ ‫שָׂ דוֹ ת‪ַּ /.‬ב ֵּנ ָכר‪ְּ ,‬ב ֵלילוֹ ת ַה ֵּנ ָכר‪ַּ /,‬ב ַּביִ ת ַה ָ ּזר‪ׁ /,‬שוֹ ֵמ ַע ֲאנִ י ִצ ְרצוּ רוֹ ׁ ֶשל ְצ ָר ַצר"‪ .‬ומה‬ ‫הנמשל? הנמשל הוא כי זהו השיר הנכון לעת הזאת וכך ראוי לכתוב‪ .‬ועל‬ ‫השאלה מה היא עצמה תעשה בימים אלה‪ ,‬משיבה גולדברג כי היא תעשה בהם‬ ‫את שהיא עושה במשך כל ימות השנה‪29.‬‬ ‫שבועיים אחר כך‪ ,‬על אותה הבמה עצמה‪ ,‬בחר אלתרמן להציג את עמדתו‬ ‫בסוגיה זו‪ ,‬כשהוא מצמיד לרשימה שכתב כותרת דומה‪" :‬מכתב על אותו‬ ‫נושא"‪ .‬הבמה שבה פורסם ה"מכתב" לא היתה זרה לו‪ ,‬אף שמעולם לא נמנה‬ ‫עם אנשי התנועה‪ :‬זמן־מה קודם לכן‪ ,‬בדיוק ב־‪ 1‬בספטמבר‪ ,‬יום פרוץ המלחמה‪,‬‬ ‫פרסם אלתרמן בשבועון השומר הצעיר שלושה שירים תחת הכותרת "משירי‬ ‫מכות מצרים" — "דם"‪" ,‬צפרדע"‪" ,‬כינים" — שבהם תיאר באמצעות דימויים‬ ‫השאולים מספר שמות עיר מוכת אסון‪ ,‬נֹא אמון שמה‪ ,‬כשהאסון מוצג על ידיו‬ ‫כעונש על חטא שחטאה‪ .‬האם ניבא אלתרמן כבר אז את גובה המחיר שייגבה‬ ‫מן המדינות הטוטליטריות על כך שהן גוררות את העולם למלחמה?‪ 30‬במאמר‬ ‫עצמו‪ ,‬שבו התפלמס עם לאה גולדברג‪ ,‬הציג אלתרמן עמדה משלו בדבר הקשר‬ ‫בין מלחמה לשירה‪" :‬האם אין לאה גולדברג מתארת לעצמה שיר מלחמה‬ ‫שכולו קריאה לקרב ודווקא לא 'פציפיסטי'‪ ,‬ודווקא לא 'בעיקרו שיר אהבה'‬ ‫או שיר געגועים כ'הצרצר'‪ .‬ואף על פי כן הוא זהב ספרותי טהור‪ ,‬ואנדרטה‬ ‫ספרותית לדורות‪ ,‬כמו שנראית לי‪ ,‬למשל‪ ,‬אותה שירת דבורה? [‪ "]...‬הוא הסכים‬ ‫אמנם עם כך שלמשורר יש בהחלט היתר לכתוב שיר אהבה בזמן מלחמה — הרי‬ ‫[ ‪] 229‬‬

‫אלתרמן‬

‫גם החייל שבחפירה חושב על גן התפוחים שבכפרו‪ ,‬אך עם זאת אין כל מניעה‬ ‫כי בימים האלה‪ ,‬דווקא בימים אלה‪ ,‬ייכתבו גם שירי מלחמה‪.‬‬ ‫לאה גולדברג יודעת זאת כמוני‪ .‬היא יודעת‪ ,‬כי אותו היצר העמוק‪,‬‬ ‫האמיתי‪ ,‬המעלה על הכתב את העץ הפורח‪ ,‬יכול להעלות על הכתב גם‬ ‫את שיר הטנקים ואת שירת הגבורה והמוות של קברניטיהם‪ .‬ולכן‪ ,‬בשעה‬ ‫שקורא אני את דבריה‪ ,‬כי לשאלה "מה תעשי" היא עונה "אעשה את אשר‬ ‫אני עושה כל ימות השנה"‪ ,‬הריני מצטער לא על הדברים עצמם‪ ,‬אלא‬ ‫על האופן שבו עלולים רבים להבינם‪ .‬חובתו של הסופר‪ ,‬כל ימות השנה‪,‬‬ ‫היא לכתוב ספרות טובה [‪ ]...‬והספרות הטובה אינה אם חורגת לשום שיר‬ ‫משיריה‪ ,‬אף לא לשירי מלחמה‪31.‬‬ ‫דבריו של אלתרמן לא חתמו כלל את הוויכוח‪ .‬הוא נמשך גם בגיליונות הבאים‪,‬‬ ‫ונטלו בו חלק עזריאל שוורץ‪ ,‬רפאל אליעז‪ ,‬אברהם חלפי‪ ,‬משה ליפשיץ ואברהם‬ ‫שלונסקי‪ .‬שוורץ קרא למאמרו "בעיניים יהודיות"‪ ,‬כשהוא מדגיש דווקא את‬ ‫ההיבט היהודי שנעלם לחלוטין ממאמריהם של גולדברג ואלתרמן‪" .‬ניתנו לי‬ ‫רק עיניים יהודיות‪ ,‬מעולם לא נכספתי להשתחרר מבשרי היהודי" — כתב‬ ‫שוורץ‪" .‬טוב לי או רע‪ ,‬אולם גורל הוא‪ ,‬ועל כן‪ ,‬בתוך הירידיות הזאת‪ ,‬שבה‬ ‫הועמד הכל לממכר‪ ,‬רק הוא מצפני‪ ,‬הוא בשרי היהודי‪ .‬מבשרי חזיתי אלוה"‪.‬‬ ‫וכן‪" :‬עיקרה של השאלה — כאן ועכשיו — הוא תפקידו של הסופר היהודי" —‬ ‫כתב‪" .‬מכל האמור לעיל מסתבר‪ :‬לעזור‪ ,‬להדריך‪ ,‬לקחת חבל פעיל במשתלשל‬ ‫ומתארע‪ ,‬אל יעמוד מן הצד‪ .‬יטבול במתהווה"‪ 32.‬כעבור קצת יותר מחודש‬ ‫פורסם מאמרו של אברהם שלונסקי‪ ,‬מנהיגם של המשוררים הצעירים‪ ,‬ובו‪,‬‬ ‫למרבה הפליאה‪ ,‬תבע מן המשורר לגזור על עצמו שתיקה‪'" :‬מעשי ידי טובעים‬ ‫בים ואתם אומרים שירה?!' משמע‪ ,‬שאין לומר שירה; בפירוש‪ :‬אסור לומר‬ ‫שירה לעת כזאת! כשם שאסור לנגן בביתו של אבל‪ ,‬כשם שאסור להדליק אור‬ ‫בעיר נצורה‪ ,‬כי צו ההתגוננות הוא‪ :‬ה ה א פ ל ה"‪ .‬ועוד כתב שלונסקי‪" :‬אפשר‬ ‫לדרוש משחקנים שיסעו לחזית‪ ,‬ושם‪ ,‬על במות ארעי‪ ,‬ישחקו לפני החיילים‬ ‫ויעודדו את רוחם בשעשועים‪ .‬ובוודאי אפשר גם לדרוש ממשורר (בתורת פרט‪,‬‬ ‫בתורת פלוני אדם) שיבוא‪ ,‬שירצה‪ ,‬שידקלם‪ .‬אך מה אפשר לדרוש במובן זה מן‬ ‫ה ש י ר ה‪ ,‬חוץ מן הדרישה שתמעך את עצמה?"‪33‬‬ ‫בגיליון שבו פורסמו דבריו של שלונסקי נשמע קול נוסף‪ ,‬מוּ כר פחות‪:‬‬ ‫זאת ברשימה בשם "דברים מן השורה"‪ ,‬שפורסמה על ידי מחברת לא ידועה‬ ‫[ ‪] 230‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫שחתמה בשם "לאה א'"‪ ,‬ובשוליו הוסיפה‪" :‬תל־עמל"‪ .‬מי שכתבה את הרשימה‬ ‫היתה לאה אלתרמן־להב‪ ,‬אחותו של נתן אלתרמן‪ ,‬שהיתה ממייסדי קיבוץ תל‬ ‫עמל שבעמק בית שאן‪ ,‬חברה נאמנה של השומר הצעיר‪ .‬ואף שהספרות לא‬ ‫היתה מקצועה‪ ,‬ראתה לעצמה צורך להתערב בפולמוס המשוררים — לא רק‬ ‫בשם עצמה אלא גם בשמם של חברים אחרים בתנועה שרצתה להיות להם‬ ‫לפה‪ .‬כדוגמה לשירים שלהם אופי כללי‪ ,‬חופשי‪ ,‬בחרה הכותבת לצטט דווקא‬ ‫כמה שורות מתוך שיר הפתיחה של כוכבים בחוץ‪ ,‬שמן הסתם היה מוכר לה‬ ‫היטב‪" .‬שירים כאלה אפשר לאהוב תמיד‪ .‬אמת‪ ,‬תמיד צריך לשיר את השיר‬ ‫לטבע‪ ,‬לצמרת ולאיילה‪ .‬זה נותן טעם לחייו ולמלחמתו של האדם‪ .‬אולם אודה‪:‬‬ ‫בקוראי‪ ,‬מתנערת אני לפתע‪ ,‬ואומרת לעצמי‪ :‬די! ועתה — לקראת המעשה!"‬ ‫אמנם‪ ,‬מודה לאה א' — לשורות כמו אלה עשוי להיות ערך גם בזמן מלחמה‪,‬‬ ‫אולם אם הספרות כולה תעמיד שורות שכאלה כמטרה‪ ,‬הרי שהיא תידחק לצדי‬ ‫הדרכים‪ .‬שכן חובת הספרות היא להיות בראש הדרך‪ ,‬ולשמש גורם מוביל‬ ‫במלחמות החירות של עמים ושל מעמדות נדכאים וליטול חלק במאמץ למיגור‬ ‫הרשע‪ .‬והמשורר‪ ,‬הנוטל עליו משימה זו‪ ,‬אל לו להתלונן על איבוד החופש‪ ,‬ועל‬ ‫כך שהיה למשורר חצר‪" .‬אל יזלזלו במשוררי החצר" — כך כתבה — "מתוכם‬ ‫קמו לנו לוחמים גדולים‪ ,‬ולאו דווקא על־ידי התכחשות לאמת הפנימית שלהם‪.‬‬ ‫וכי לא היו ישעיה ונתן הנביא‪ ,‬משוררי־חצר?" את המסר הזה‪ ,‬ששיקף היטב‬ ‫את אמונתה המוסרית והפוליטית מתוקף היותה חברת השומר הצעיר‪ ,‬רצתה‬ ‫לאה להב להפיץ ברבים‪ .‬אך לא פחות מזה ביקשה גם להעביר את המסר לאחיה‬ ‫— שמא הגיע הזמן להניח את כוכבים בחוץ על המדף‪ ,‬ולכתוב מעתה שירה‬ ‫אחרת‪ ,‬לוחמת‪ ,‬מתוות דרך‪ .‬את הצירוף "משורר חצר"‪ ,‬שקישט את הסיומת של‬ ‫מאמרה‪ ,‬דרשה לאה להב לשבח‪ ,‬לא לגנאי‪34.‬‬ ‫עד שיגיע זמנה של השירה היה מדור "רגעים" לכלי זמין בידיו של אלתרמן‬ ‫שדרכו יכול היה להגיב באופן עקבי ושוטף על מאורעות המלחמה‪ .‬תגובתו‬ ‫הראשונה לפרוץ המלחמה איחרה עם זאת לבוא — הטור הראשון שבו כתב על‬ ‫המתרחש באירופה פורסם רק ב־‪ 17‬באוקטובר‪ ,‬היינו יותר משישה שבועות‬ ‫מאז החלה המלחמה‪ .‬האם נתקף המשורר אלם מול המאורעות או שהיו סיבות‬ ‫אחרות לשתיקתו? כשניגש לכתוב את השיר כבר הושלם לגמרי כיבושה של‬ ‫פולין על ידי הגרמנים שבאו מן המערב ועל ידי הסובייטים שבאו מן המזרח‪,‬‬ ‫ופולין העצמאית חדלה להתקיים‪ .‬משתמה המערכה על פולין הציע היטלר‬ ‫שלום לבריטניה ולצרפת על בסיס הכרה במפה החדשה שנוצרה באירופה‬ ‫לאחר כיבושה של פולין וחלוקתה בין גרמניה לברית המועצות‪ .‬וזה היה הרגע‬ ‫[ ‪] 231‬‬

‫אלתרמן‬

‫שבו אמר אלתרמן את דברו‪ :‬ססמת השלום הוצגה על ידיו ככלי ריק‪ ,‬שנועד‬ ‫להשיג לגרמניה הכרה דה־פקטו במסע הכיבושים שהיא עורכת ברחבי היבשת‬ ‫— תחילה כאן ואחר כך שם‪ .‬הוא קרא לשיר "שלום גרמני" (‪,)pax germanica‬‬ ‫כשהוא מרמז למדיניות הכיבושים של האימפריה הרומית‪ ,‬שהתנהלה גם היא‬ ‫תחת הססמה של "שלום רומאי" (‪" :)pax romana‬יָ ׁ ֵשן ַה ַּמנְ ִהיג וְ רוֹ ֶאה ֲחלוֹ ם‪/:‬‬ ‫וְ ִה ֵּנה ָּבעוֹ ָלם‪ָ ׁ /‬שלוֹ ם‪ִ ]...[ //.‬א ּיוּ ִמים ׁ ֶשל ֶּב ְר ִלין לוֹ ֲח ִצים ְּב ׁ ָשלוֹ ם‪ְ /.‬מטוֹ ִסים ׁ ֶשל‬ ‫ת־חן‬ ‫יצים ְל ׁ ָשלוֹ ם‪ /.‬וְ ָע ֵרי ַה ּׁ ָש ֵכן ֻמ ְר ָע ׁשוֹ ת ְּב ׁ ָשלוֹ ם‪ /.‬וּ ְמ ִדינוֹ ת ַר ּבוֹ ֵ‬ ‫ֶּב ְר ִלין ַמ ְפ ִצ ִ‬ ‫נִ ְכ ָּב ׁשוֹ ת ְּב ׁ ָשלוֹ ם"‪ .‬אלא שבניגוד למה שקרה לאחר כיבושה של צ'כוסלובקיה‪,‬‬ ‫דחו בריטניה וצרפת את ההצעה על הסף — והדבר הפתיע ודאי את היטלר‪,‬‬ ‫שהיה מורגל במדיניות הפיוס של צ'מברליין‪ .‬ואלתרמן‪ ,‬שסלד מצ'מברליין‪,‬‬ ‫ליווה מתוך סיפוק את השינוי שהחל להסתמן בעמדתן של בעלות הברית‪,‬‬ ‫ושגילו נכונות לעמוד הכן אל מול תוקפנותו של הרודן הגרמני‪" :‬וּ ְמ ַה ֵּל ְך ַה ּׁשוֹ ֵדד‬ ‫וְ גוֹ זֵ ל ְּב ׁ ָשלוֹ ם‪ /,‬וְ ֵאין ִא ׁיש ִמ ְת ָע ֵרב ְל ַק ְל ֵקל ַה ּׁ ָשלוֹ ם‪ /,‬וְ נוֹ שֵׂ א ַה ַּמנְ ִהיג ׁ ִשיר ַה ֵּלל‬ ‫יקץ‪ /.‬וְ ִה ֵּנה ֲחלוֹ ם"‪35.‬‬ ‫ַל ּׁ ָשלוֹ ם — — —‪ /‬וַ ִ ּי ַ‬ ‫בשירים שפורסמו בחודשים הבאים המשיך אלתרמן לתקוף בשצף קצף‬ ‫את המשטר הרודני בגרמניה‪ ,‬גינה את תוקפנותה של ברית המועצות כלפי‬ ‫פינלנד‪ ,‬לעג למדינות הניטרליות‪ ,‬עקב אחר המתרחש בבלקן ובמזרח הרחוק‪,‬‬ ‫ביקר בחריפות את הברית שבין גרמניה‪ ,‬איטליה ויפן ואת החבירה בין מדינות‬ ‫הציר לבין הונגריה וסלובקיה‪ ,‬צפה מתוך אי־נוחות ומבוכה במפלתה של‬ ‫צרפת והתבונן מתוך השתאות בקרב על בריטניה‪" :‬טוֹ ֲענִ ים ּתוֹ ָת ִחים ִמ ָ ּק ֶלה‪:‬‬ ‫ְּב ָע ֵלינוּ ‪ִ /‬ה ְב ִטיחוּ ִּכי ַאנְ ְ ּג ִל ָ ּיה ָּתבוֹ א ֵא ֵלינוּ !‪ /‬וְ עוֹ נִ ים ּתוֹ ָת ִחים ֵמחוֹ ף־דּ וֹ ֶבר ְּבנַ ַחת‪/:‬‬ ‫ִהיא ָתבוֹ א‪ַּ ,‬כ ּמ ָוּבן‪ַ /,‬א ְך ִא ָּתנוּ ְביַ ַחד!"‪ 36‬חריג בסדר השירים שהופיעו במדור‬ ‫"רגעים" במהלך השנה הראשונה למלחמה היה השיר "לובלין"‪ ,‬שיוחד כל כולו‬ ‫למצבם של יהודי פולין‪ .‬השיר פורסם ב־‪ 27‬בנובמבר ‪ ,1939‬היינו כשלושה‬ ‫חודשים אחרי תחילת המלחמה‪ ,‬בעקבות ידיעה מצמררת שהופיעה באותו‬ ‫בוקר ממש בעמוד הראשון של הארץ‪ .‬מקור הידיעה היה סופרו הלונדוני של‬ ‫העיתון השוויצרי הנודע‪ ,‬נויה צירכר צייטונג‪ .‬בידיעה נאמר כי באזור העיר‬ ‫לובלין שבפולין הוקם אזור בהיקף של ‪ 12‬אלף קילומטר שנועד להיות אזור‬ ‫שכולו יהודי‪ ,‬ושאליו הובלו יהודים ממזרח גרמניה‪ ,‬מן המחוזות החדשים של‬ ‫הרייך‪ ,‬מפראג ומווינה‪ .‬מאז הוחל בהקמת האזור‪ ,‬שדמה למכלאה אנושית‬ ‫עתירת ממדים‪ ,‬ועד ל־‪ 10‬בנובמבר של אותה שנה‪ ,‬אוכלס האזור בלא פחות‬ ‫מ־‪ 45‬אלף איש‪ ,‬בכללם נשים וילדים‪ .‬ידיעה זו עשתה על אלתרמן רושם קשה‪,‬‬ ‫היישוב עדיין לא היה מעודכן דיו בהיקף ובאופי הפגיעות ביהודים בשטחי‬ ‫[ ‪] 232‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫הרייך השלישי‪ ,‬רוב תשומת הלב הוסבה למה שמתרחש בחזיתות המלחמה‪.‬‬ ‫השיר שכתב היה מר וסרקסטי‪ :‬הנה סוף־סוף זכו היהודים בטריטוריה משלהם‪,‬‬ ‫הרי הם עצמם דרשו "מקלט בטוח"‪ ,‬אלא שבהגיעם למחוז חפצם‪ ,‬הלוא הוא‬ ‫מחוז לובלין‪ ,‬מתברר בעליל כי הארץ המובטחת איננה באה לגאול אותם‪ ,‬אלא‬ ‫היא עתידה להמיט עליהם חורבן‪ .‬היה זה‪ ,‬למעשה‪ ,‬השיר הראשון שכתב נתן‬ ‫אלתרמן בתגובה לשואה‪ ,‬עוד בטרם היה מושג זה בגדר שגרת לשון‪:‬‬ ‫ַעל ָה ִרים ְוּב ָקעוֹ ת‪ַ ,‬על נָ ָהר וָ ֶפ ֶלג‪,‬‬ ‫ְל ַח ִ ּיים ֲח ָד ׁ ִשים ִמ ְתנַ ֵהל ַה ַּמ ָּסע‪.‬‬ ‫זָ ֵקן וָ נַ ַער‬ ‫נוֹ ְפ ִלים ַּב ּׁ ֶש ֶלג‪,‬‬ ‫ְל ָב ֵר ְך ִּב ְד ָמעוֹ ת ֶאת רוֹ ֵבי ‪.S.A.‬‬

‫ַא ְך ׁשוֹ ְט ֵרי ַהגּ וֹ ֵאל — עוֹ ד זְ רוֹ ָעם נְ טוּ יָ ה‬ ‫ְל ָה ִקים נֶ ֱח ׁ ָש ִלים ְּב ַמ ְג ֵלב ַ ּגם ְּב ַקת‪.‬‬ ‫ִּכי לֹא ַה ֵּמ ִתים‬ ‫יְ ַה ְללוּ ־יָ ּה‪.‬‬ ‫וְ לֹא ִמ ְ ּקפוּ ִאים ׁ ִשיר ַל ִפ ֶירר יֻ ַ ּגד‪.‬‬

‫ַאל יִ ְהיוּ ַה ְ ּיהוּ ִדים ָּבעוֹ ָלם ִל ׁ ְשנִ ינָ ה‪,‬‬ ‫ִּכי זָ עֹק זָ ֲעקוּ ֶאל ִמ ְק ָלט וְ ֶאל ֵקן‪,‬‬ ‫ְוּב ַק ְּב ָלם סוֹ ף ָּכל סוֹ ף ְמכוֹ ָרה וּ ְמ ִדינָ ה‪,‬‬ ‫יכה לֹא יְ ָב ְרכוּ ֶאת ַר ֲחבוּ ת ַה ְּנ ִתינָ ה‪,‬‬ ‫ֵא ָ‬ ‫ְוּביִ חוּ ד‬ ‫ֶאת יְ ֵדי ַה נּ וֹ ֵת ן ?‪37‬‬

‫ָה ּה‪ְ ,‬ראוּ ! ְּבבוֹ ָאם ַל ְּמ ִדינָ ה ְל ֵעת ַליִ ל‪,‬‬ ‫ֵהם חוֹ ְב ִקים ֶאת ִר ְג ֵבי ַא ְד ָמ ָת ּה ַהגּ וֹ ֶא ֶלת‪.‬‬ ‫ר־ה ַּתיִ ל‪,‬‬ ‫וְ ֵהם ָהיוּ ְמ ַח ְּב ִקים ַ ּגם ֶאת ֶ ּג ֶד ַ‬ ‫ֲא ָבל ַה ָ ּג ֵדר ְמ ֻח ׁ ְש ֶמ ֶלת‪.‬‬

‫במקביל לכתיבה ב"רגעים" ליווה אלתרמן את אירועי המלחמה גם במסגרת‬ ‫תוכניות המטאטא‪ ,‬שהמשיך לפעול כסדרו‪ .‬במהלך שנת ‪ 1940‬העלה התאטרון‬ ‫לא פחות מארבע תוכניות חדשות — בפברואר‪ ,‬במאי‪ ,‬באוגוסט ובנובמבר —‬ ‫ובכולן היה שותף פעיל‪ .‬תוכניות אלה‪ ,‬ולוּ בחלקן‪ ,‬התייחסו לאירועי המלחמה‪,‬‬ ‫בשמירה על רוח המשובה שאפיינה את התאטרון‪ .‬ב"לאורך כל החזית" כתב‬ ‫אלתרמן את הפזמון "נתלה את הלבנים על קו 'זיגפריד ליין'"‪ ,‬גרסה עברית‬ ‫לשיר החיילים האנטי־גרמני שכתב המשורר האירי ג'ימי קנדי‪ ,‬הוא עצמו‬ ‫קצין בצבא הבריטי‪ ,‬ואשר זכה לתפוצה עצומה בקרב בעלות הברית‪ 38.‬קלילה‬ ‫ומבדחת היתה התוכנית "אוסטרלים בעיר"‪ ,‬שביטאה את ההתלהבות שפשטה‬ ‫ביישוב עקב נוכחותם של חיילים אוסטרלים‪ ,‬מגויסי הצבא הבריטי‪ ,‬שנשלחו‬ ‫"הם ְּב ָכל ּ ִפ ָּנה‪ְּ /,‬ב ׁ ִש ָירה ִוּבנְ ִגינָ ה‪ַ /,‬ה ְללוּ יָ ה‪ַ ,‬ה ְללוּ יָ ה‪ ,‬אוֹ י‬ ‫לאזור המזרח התיכון‪ֵ .‬‬ ‫אוֹ ְס ְט ַר ְליָ ה!" כתב אלתרמן בפזמון "אוסטרלים בעיר"‪ ,‬שהשתרע על פני ‪23‬‬ ‫בתים‪" .‬וְ ָכל יְ הוּ ִדי שָׂ ֵמ ַח‪ /‬וּ ְמ ַק ֵּנא וּ ִמ ְת ַא ֵּנ ַח‪ /,‬אוֹ י אוֹ י אוֹ י‪ַ ,‬אי ַאי ַאי‪ַ /,‬עם אוֹ ְס ְט ַר ְליָ ה‬ ‫[ ‪] 233‬‬

‫אלתרמן‬

‫"ב ְרחוֹ ב‪ַּ ,‬ב ִּמ ְס ָעדוֹ ת‪ַּ ,‬ב ֲחנֻ ּיוֹ ת‪ְ /‬מ ַצ ְח ְצ ִחים דְּ ָלתוֹ ת וְ ַח ּלוֹ נוֹ ת‪ /,‬וְ זֶ ה ָלזֶ ה‬ ‫ַחי"‪ .‬וכן‪ָּ :‬‬ ‫ישה‪ָ ׁ /,‬ש ַמ ְע ָּת? ֵּכן‪ָ ׁ ,‬ש ַמ ְע ִּתי‪ַ ׁ ...‬שא‪ַ ׁ ,‬שא‪ַ ׁ ,‬שא‪ ... /...‬אוֹ ְס ְט ָר ִלי ָּבא‪/,‬‬ ‫מוֹ ֵסר ּכֹה ִּב ְל ִח ׁ ָ‬ ‫זוֹ ִהי ַה ִּס ָּבה!" ב"אורות באפלה" — המופע שהועלה בתאטרון המטאטא בקיץ‬ ‫של אותה שנה — התייחסו כמה מן המערכונים והפזמונים להאפלת הבתים‬ ‫בלילות מפחד מטוסי אויב‪ ,‬שמאז תחילת המעורבות הצבאית של איטליה ושל‬ ‫"צרפת החופשית" במזרח התיכון נעשתה לחלק בלתי נפרד מהוויי החיים של‬ ‫תל אביב‪ .‬גם הגיוס של בני היישוב לצבא הבריטי זכה לייצוג על במת המטאטא‬ ‫— זאת בתוכנית בשם "הגיס העליז"‪ .‬הפזמונים לתוכנית זו נכתבו כולם על‬ ‫ידי אלתרמן‪ ,‬אחד מהם היה "אל השולחן הנה אני יושבת"‪ ,‬מונולוג שהושמע‬ ‫"מ ְ ּז ַמן ׁ ֶש ִה ְת ַ ּג ַ ּי ְס ָּת ַל ִ ּג ּיוּ ס‪/,‬‬ ‫מפי אישה שבעלה התגייס זה עתה לצבא הבריטי‪ִ :‬‬ ‫ִה ְת ִחיל ּ ִפ ְתאֹם ֵּבינֵ ינוּ ַה ּ ִפ ּיוּ ס‪ /.‬וְ ִאם ְלתוֹ ְת ָחן ִה ְת ַ ּג ַ ּי ְס ָּת‪ /,‬וְ ִאם ְל ַט ָ ּיס ִה ְת ַט ַ ּי ְס ָּת‪/,‬‬ ‫וְ ִאם ַ ּגם ִה ְת ַח ּ ַפ ְר ָּת ְל ַח ּ ָפר‪ /,‬יִ ׁ ְשמֹר אוֹ ְת ָך ָה ֵאל ַעל ַה ִּמ ׁ ְש ָמר"‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שהעריץ‬ ‫תמיד את אלה שעושים‪ ,‬תמך בכל לב בגיוס לצבא הבריטי‪ ,‬ובפזמוניו ליווה את‬ ‫המתגייסים באהדה ובחום‪39.‬‬ ‫לא רק המטאטא‪ ,‬גם התאטרונים האחרים שפעלו בתל אביב לא חדלו‬ ‫מלפעול במהלך המלחמה; אך בשונה מן התאטרון הסאטירי‪ ,‬שהיה פוליטי‬ ‫בתוכנו‪ ,‬היו ההצגות שהועלו בתאטרון הרפרטוארי משוחררות ברובן מן הצורך‬ ‫להעביר מסר כלשהו שיש לו נגיעה לזמן ולמקום‪ .‬בקיץ ‪ ,1940‬בעת שבאירופה‬ ‫השתוללה מלחמה‪ ,‬הציגו בתל אביב דווקא קומדיות צרפתיות‪ :‬האחת‬ ‫בהבימה‪ ,‬והאחרת בהאהל‪ ,‬ובשתיהן היה לאלתרמן חלק‪ .‬ב־‪ 26‬באוגוסט העלה‬ ‫תאטרון הבימה בהצגת בכורה את "בני המיניסטר" (‪"Mon f ils, Monsieur‬‬ ‫"‪ ,)le Ministre‬פרי עטו של מחזאי בן־הזמן‪ ,‬אנדרי ביראבו‪ ,‬בתרגום לעברית‬ ‫של נתן אלתרמן‪ .‬מעשה ב"מיניסטר" צעיר המגיע למשרדו‪ ,‬שם הוא מגלה‬ ‫כי השמש האמור לשרת אותו אינו אלא אביו מולידו‪ ,‬שהיה בעלה הראשון‬ ‫של אמו‪ .‬תקלה זו יוצרת רצף של מצבים קומיים‪ ,‬שבשיאם נראה השרת‪,‬‬ ‫שהוא האב‪ ,‬כשהוא סוטר על לחיו של בנו‪ .‬האירוע‪ ,‬שמתרחש בנוכחות ראש‬ ‫האופוזיציה‪ ,‬גורם לנפילת הממשלה‪ ,‬כאשר השמש‪ ,‬שאוּ מץ בינתיים על ידי‬ ‫האופוזיציה‪ ,‬הופך לאחר הבחירות לשר בממשלה‪ ,‬בדיוק במקום שבו ישב בנו‬ ‫לפניו‪ .‬בבימויו של צבי פרידלנד ובכיכובם של רפאל קלצ'קין ויהושע ברטונוב‬ ‫היה "בני המיניסטר" לקומדיה של הקיץ‪ ,‬שעוררה פרצי צחוק ושחררה לחצים‪:‬‬ ‫"קהל הצגת־הבכורה צחק מתוך הנאה ולא מתוך נימוס‪ .‬הוא צחק לא מפני‬ ‫שהלך לראות קומדיה אלא מפני שברא וראה קומדיה" — כתב המבקר דב בר‬ ‫מלכין‪ .‬ואף שמלכין‪ ,‬כמו מבקרים אחרים‪ ,‬ניסה ליצור קשר‪ ,‬כמעט במאולץ‪,‬‬ ‫[ ‪] 234‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫בין הבוקה והמבולקה שנגלתה במחזה לבין הפוליטיקה הצרפתית של אותו‬ ‫זמן — נראה היה שסוד הצלחתה של ההצגה היה דווקא בניתוק המוחלט של‬ ‫אירועי המחזה מן הזמן ומן המקום‪ .‬אלתרמן עצמו זכה לשבחים מופלגים מצד‬ ‫כל המבקרים על מלאכת התרגום שלו — "לשון קלה כל כך ועברית כל כך עד‬ ‫ששכחו ליהנות אותה הנאה מיוחדת המחויבים בה בשעת שמיעת תרגום עברי‬ ‫— היש הנאה גדולה מזו?" — כתב מלכין‪ .‬ולא רק אלתרמן‪ ,‬גם רחל מרכוס‬ ‫היתה שותפת להצגה — היא הופיעה בדמותה של העיתונאית מונא קורטוא‪,‬‬ ‫המגיעה אל הלשכה כדי לראיין את המיניסטר החדש ובתוך כך מתחילה לצוד‬ ‫אותו ברשתה‪ .‬מרכוס היתה אז בהיריון‪ ,‬כשהיא צפויה ללדת בחורף הקרוב‪40.‬‬ ‫ובעוד הצגות "בני המיניסטר" רצות בתל אביב וגם בערים וביישובים‬ ‫אחרים‪ ,‬שקד אלתרמן על עבודת תרגום נוספת מאוצר המחזאות הצרפתית —‬ ‫המחזה "גם הוא באצילים" ("‪ ,)"Le Bourgeois Gentilhomme‬אחת הקומדיות‬ ‫המפורסמות של מולייר‪ .‬מאז ימי לימודיו בצרפת היתה הקלסיקה הצרפתית‬ ‫קרובה מאוד ללבו‪ ,‬ובייחוד היתה שמורה אצלו פינה חמה למחזותיו של מולייר‪,‬‬ ‫גדול מחברי הקומדיות של צרפת במאה השבע עשרה‪ .‬פנייתו של משה הלוי‪,‬‬ ‫מנהל תאטרון האהל‪ ,‬נתנה לו אפוא את ההזדמנות לתרגם לעברית את המחזה‬ ‫המשעשע‪ ,‬שבו מסופר על שיגיונותיו של בן המעמד הבינוני השואף בכל מאודו‬ ‫להיעשות אציל‪ ,‬כשהוא מגחיך את עצמו בלא יודעין בעיני מי שסובבים אותו‪.‬‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ַ ]...[:‬א ָּתה רוֹ ֶצה ִל ְכ ּתֹב ָל ּה ַּב ֲחרוּ זִ ים? ַעל דֶּ ֶר ְך ַה ּׁ ִש ָירה?‬ ‫מר ז'ורדן‪ :‬לֹא‪ ,‬לֹא‪ׁ ,‬שוּ ם ׁ ִש ָירה‪.‬‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ְּ :‬כלוֹ ַמר‪ַ ,‬א ָּתה ּבוֹ ֵחר ִּב ְפרוֹ זָ ה‪.‬‬ ‫מר ז'ורדן‪ :‬לֹא‪ֵ ,‬אינֶ ִּני רוֹ ֶצה לֹא ּ ְפרוֹ זָ ה וְ לֹא ׁ ִש ָירה‪.‬‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ֲ :‬א ָבל ַא ָּתה ָצ ִר ְ‬ ‫יך ִל ְבחֹר ְּב ַא ַחת ִמן ַה ׁ ְש ַּתיִ ם‪ .‬אוֹ ּ ְפרוֹ זָ ה‬ ‫אוֹ ׁ ִש ָירה‪.‬‬ ‫מר ז'ורדן‪ַ :‬מדּ וּ ַע?‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ִ :‬מ ּ ְפנֵ י ַה ִּס ָּבה ַה ּ ְפ ׁשוּ ָטה‪ֲ ,‬אדוֹ נִ י‪ֶ ׁ ,‬ש ֵאין ָאנוּ יְ כוֹ ִלים ְל ַב ֵּטא‬ ‫ֶאת ַמ ְח ׁ ְשבוֹ ֵתינוּ ֶא ָּלא ִּב ְפרוֹ זָ ה אוֹ ְּב ׁ ִש ָירה‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫מר ז'ורדן‪ְ ּ :‬פרוֹ זָ ה אוֹ ׁ ִש ָירה? זֶ ה ָּכל ַמה ּׁ ֶש ֵי ׁש?‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ֵּ :‬כן‪ֲ ,‬אדוֹ נִ י‪ָּ .‬כל ַמה ּׁ ֶש ֵאינוֹ ּ ְפרוֹ זָ ה הוּ א ׁ ִש ָירה; וְ ָכל ַמה‬ ‫ּׁ ֶש ֵאינוֹ ׁ ִש ָירה הוּ א ּ ְפרוֹ זָ ה‪.‬‬ ‫מר ז'ורדן‪ :‬וּ ַמה ּׁ ֶש ָאנוּ ְמ ַד ְּב ִרים ַע ְכ ׁ ָשו‪ַ ,‬מה ֶ ּזה?‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ְ ּ :‬פרוֹ זָ ה‪.‬‬ ‫[ ‪] 235‬‬

‫אלתרמן‬

‫י־ה ַּביִ ת ׁ ֶש ִּלי וּ ְתנִ י‬ ‫יאי ִלי ֶאת נַ ֲע ֵל ַ‬ ‫מר ז'ורדן‪ָ :‬מה?! ְּכ ׁ ֶש ֲאנִ י אוֹ ֵמר‪" :‬נִ יקוֹ ל‪ָ ,‬ה ִב ִ‬ ‫ת־ה ַּליְ ָלה"‪ ,‬זוֹ ִהי ּ ְפרוֹ זָ ה?‬ ‫ִלי ֶאת ִמ ְצנֶ ֶפ ַ‬ ‫המורה לפילוסופיה‪ֵּ :‬כן‪ֲ ,‬אדוֹ נִ י‪.‬‬ ‫ֹאשי! זֶ ה ְל ַמ ְע ָלה ֵמ ַא ְר ָּב ִעים ׁ ָשנָ ה ֲאנִ י ְמ ַד ֵּבר ּ ְפרוֹ זָ ה וְ ֵאינֶ ִּני‬ ‫מר ז'ורדן‪ַ :‬ח ֵ ּיי ר ׁ ִ‬ ‫ית ִלי זֹאת‪41.‬‬ ‫ָ‬ ‫יוֹ ֵד ַע זֹאת ְּכ ָלל‪ֲ .‬אנִ י ֶּב ֱא ֶמת ֲא ִסיר ּתוֹ ָדה ְלך ׁ ֶש ִ ּג ִּל ָ‬ ‫הצגת הבכורה של "גם הוא באצילים" — שהועלתה לראשונה בשנת ‪1670‬‬ ‫בפני לואי הארבעה עשר בארמון שאמבור — נערכה ב"בית ארלוזורוב"‪ ,‬משכנו‬ ‫החדש של האהל‪ ,‬ב־‪ 5‬בדצמבר ‪ .1940‬ההצגה בוימה על ידי משה הלוי‪ ,‬ג'ניה‬ ‫ברגר ציירה את התפאורות‪ ,‬את המוזיקה המקורית שחיבר ז'אן בטיסט לולי‬ ‫עיבד א' גלזר‪ ,‬גרטרוד קראוס הופקדה על המחולות (המחזה‪ ,‬במקורו‪ ,‬הוגדר‬ ‫"קומדיית בלט")‪ ,‬ובתפקיד מסיה ג'ורדן הופיע כוכב האהל‪ ,‬מאיר מרגלית‪42.‬‬ ‫גם הצגה זו זיכתה את אלתרמן בהערכת הביקורת‪ ,‬והדבר עודד אותו להמשיך‬ ‫ולתרגם את מולייר‪ ,‬ומי יודע‪ ,‬אולי יזכה ביום מן הימים לתרגם את כל מחזותיו‬ ‫לעברית‪.‬‬ ‫אלא שבזמן שהופיעו הביקורות הנלהבות על ההצגה והקהל נהר לצפות‬ ‫במאיר מרגלית כשהוא מפליא בקסמיו מעל במת האהל היה אלתרמן נתון‬ ‫ראשו ורובו בעניין אחר לגמרי‪ .‬הוא עסק אז בליטושים אחרונים של יצירה‬ ‫שירית חדשה‪ ,‬ששקד עליה במהלך השנה הראשונה למלחמה‪ .‬למרות עיסוקיו‬ ‫הרבים וכתיבתו הענפה במסגרות שונות — העיתון היומי‪ ,‬הבמה הזעירה‬ ‫והתאטרון הממסדי — יצירה זו היא שעמדה בראש מעייניו ובה שיקע את מיטב‬ ‫כוחות היצירה שלו‪ .‬כשהשלים את עבודתו לקראת חודש דצמבר שנת ‪,1940‬‬ ‫עשה אלתרמן את הדרך הקצרה מביתו שברחוב בן עמי לביתו של ידידו ישראל‬ ‫זמורה ברחוב פרוג‪ ,‬כדי למסור לידיו את כתב היד של ספרו החדש‪ .‬באותה שנה‬ ‫ממש ייסד זמורה — שהיה עורך מנוסה‪ ,‬מבקר ומתרגם — הוצאת ספרים חדשה‬ ‫בשם "מחברות לספרות"‪ ,‬במקביל לייסוד כתב עת חדש ששמו היה זהה‪ .‬ברור‬ ‫היה לאלתרמן שזמורה‪ ,‬שטיפל בהוצאת כוכבים בחוץ במסגרת הוצאת יחדיו‪,‬‬ ‫הוא האיש שבידו יש להפקיד גם את הספר הזה‪ ,‬אף שהוצאת הספרים היתה‬ ‫ממש בראשית דרכה‪ .‬כתב היד שמסר היה מודפס בקפדנות במכונת כתיבה‪,‬‬ ‫ההיקף היה חמישים עמוד‪ ,‬וכמעט שלא היו בו תיקונים‪ .‬על העמוד החיצוני‬ ‫נרשמה הכותרת‪ ,‬והיא הכילה שתי מילים בלבד‪" :‬שמחת עניים"‪.‬‬

‫[ ‪] 236‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫ד‬ ‫בעת שאלתרמן מסר לזמורה את כתב היד של שמחת עניים היתה אשתו בחודש‬ ‫התשיעי להריונה‪ :‬ניסיונות קודמים של רחל מרכוס להרות לא עלו יפה‪ ,‬וכך‬ ‫חלפו כשש שנים של זוגיות ללא ילדים‪ 43.‬כשהגיע סוף־סוף היום המיוחל ונראו‬ ‫הסימנים המעידים כי הלידה ממש קרובה נערכה רחל בזריזות לקראת היציאה‬ ‫לבית החולים הדסה‪ ,‬שם אמורה היתה ללדת‪ .‬נרגש כולו ליווה אלתרמן את‬ ‫אשתו לבית החולים‪ ,‬אך את הלילה שבו שהתה שם בילה במחיצתה של חברתו‬ ‫צילה בינדר‪ 44.‬לפנות בוקר — היה זה ב־‪ 27‬בינואר שנת ‪ — 1941‬שב אלתרמן‬ ‫לבית החולים‪ ,‬שם נתבשר על לידת בתו הבכורה‪ ,‬תרצה‪ ,‬שעתידה היתה להיות‬ ‫בתם היחידה של בני הזוג‪ .‬את השם המיוחד שניתן לבת‪ ,‬שלא היה נפוץ באותם‬ ‫זמנים‪ ,‬דלה המשורר מתוך שיר השירים (ו ד)‪" :‬יָ ָפה ַא ְּת ַר ְעיָ ִתי ְּכ ִת ְר ָצה נָ אוָ ה‬ ‫שבו נולדה תרצה שיקפו היטב‬ ‫ִּכירוּ ׁ ָש ָליִ ם"‪ .‬כותרות העיתונים שהופיעו בבוקר ּ‬ ‫את סערת המלחמה‪ :‬יפן שבה לאיים על ארצות הברית‪ .‬הקיסרות האפריקנית‬ ‫של איטליה מותקפת על ידי הבריטים‪ .‬השתלטות נאצית באיטליה‪ .‬אולם‬ ‫מי האיש שישעה לכל זה ביום מאושר כל כך‪ ,‬שבו נולדה לו בתו הבכורה?‬ ‫בשעות הצהריים צלצל אלתרמן מבית החולים הדסה לדירתו של ד"ר גוטליב‪,‬‬ ‫שהתגורר גם הוא ברחוב בן עמי ‪ .7‬גוטליב‪ ,‬שהיה רופא‪ ,‬היה הדייר היחיד‬ ‫בבניין שהיה ברשותו טלפון‪ .‬אלתרמן דיווח לו על לידת הבת‪ ,‬וביקש לקרוא‬ ‫לטלפון למישהו מבני משפחת ליבוביץ‪ .‬בבית היתה אז רק הבת חנה‪ ,‬והיא‬ ‫הגיעה לטלפון‪" .‬נולדה לנו בת" — סיפר אלתרמן לבת דודתו בת ה־‪ .19‬הוא‬ ‫ביקש ממנה שתודיע על כך ליתר בני המשפחה‪ ,‬ובייחוד לחברו ישראל זמורה‪.‬‬ ‫מיד לאחר השיחה מיהרה חנה לביתו של זמורה‪ ,‬שהיה ממש במרחק הליכה‪,‬‬ ‫ומסרה לו את הידיעה המשמחת‪ 45.‬למחרת היום נפגש עם זמורה‪ ,‬הפגישה‬ ‫היתה בקפה "צינס"‪ ,‬אלתרמן דיבר בלב גלוי ובפנים קורנות‪ ,‬אך גם ברצינות‬ ‫רבה‪ ,‬על הרגש המוזר שקם בנפשו לנוכח העובדה שהוא היה לאב‪ .‬אמנם‪ ,‬אין‬ ‫בלבו הרגשה מלאה ביחס לזה‪ ,‬לעת עתה רק אומרים לו כי כך הדבר‪ .‬הרגשה‬ ‫מלאה תהיה‪ ,‬כנראה‪ ,‬רק לאחר שהבת תהיה בבית‪ .‬כיצד קורה הדבר — הרהר‬ ‫אלתרמן בקול רם — שהנשים שוכחות את כאבי הלידה ורוצות שוב ללדת?‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬כך אמר לזמורה‪ ,‬כמה טוב שיש דווקא כאב‪ ,‬המונע את הרגש של‬ ‫"תוצרת" שכיחה‪ .‬וזמורה‪ ,‬שהיה נרגש מן המפגש האינטימי כל כך שהיה לו עם‬ ‫אלתרמן‪ ,‬העלה ביומנו את רשמי השיחה‪46.‬‬ ‫ימים אחדים לאחר הלידה חזרה רחל הביתה עם תרצה‪ .‬בבית המתינו לה‬ ‫גיליונות הארץ ובהם מודעות ברכה‪" :‬לנתן אלטרמן ולרעיתו‪ ,‬ברכות נאמנות‬ ‫[ ‪] 237‬‬

‫אלתרמן‬

‫להולדת הבת — 'הארץ'"‪ .‬מודעת ברכה פורסמה גם מטעם המטאטא‪" :‬לחברינו‬ ‫היקרים רחל מרכוס ונתן אלטרמן ברכה חמה להולדת הבת — בית 'המטאטא'"‪.‬‬ ‫בצד מודעה כללית זו פורסמה מודעה נוספת‪ ,‬אישית מאוד‪ ,‬בשמם של שניים‬ ‫מאנשי התאטרון‪" :‬מזל טוב לבבי לרחל מרכוס ונתן אלטרמן — מתתיהו רוזין‬ ‫ושמואל פרשקו"‪ 47.‬לדאבון לבה נאלצה רחל להשבית את עבודתה בתאטרון‬ ‫לפחות לכמה חודשים‪ ,‬אף שחמותה בלה‪ ,‬שהתגוררה ִאתם באותה הדירה‪ ,‬נטלה‬ ‫עליה חלק לא מבוטל מן האחריות לטיפול בתינוקת‪ .‬אלתרמן‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬חזר‬ ‫מיד לעבודה‪ :‬הוא התייצב על משמרתו במערכת הלילה של הארץ‪ ,‬וכבר ביום‬ ‫שישי‪ 31 ,‬בינואר‪ ,‬התפרסם שיר חדש משלו במסגרת המדור "רגעים"‪ .‬שם‬ ‫השיר היה "וילקי בלונדון" ובו תיאר בצורה הומוריסטית את ביקורו בבירה‬ ‫ילקי‪ ,‬תעשיין עשיר ונטול גינונים‪ ,‬שהיה מועמד המפלגה‬ ‫המופצצת של וֶ ֶנדל וִ ִ‬ ‫הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית והובס על ידי רוזוולט‪ .‬עתה‬ ‫הגיע וילקי ללונדון כשליחו של נשיא ארצות הברית‪ ,‬וידיעות על ביקורו בבירה‬ ‫הבריטית פורסמו בעיתון כמעט מדי יום‪ 48.‬מלבד זה עמדה לעלות על הבמה‬ ‫תוכנית חדשה של המטאטא — הבכורה נועדה ל־‪ 11‬בפברואר — ואלתרמן‪,‬‬ ‫שחיבר כמה פזמונים להצגה‪ ,‬נאלץ לגשת מדי פעם לתאטרון‪ ,‬שמא יידרשו‬ ‫שינויים של הרגע האחרון‪ 49.‬במעט השעות שנותרו פנויות שקד על יריעות‬ ‫ההגהה של ספר השירים החדש שנשלחו אליו מדפוס הפועל הצעיר‪ .‬בימים‬ ‫האחרונים שלפני הפרסום עמד אלתרמן ימים רצופים בדפוס‪ ,‬כולו נתון בסערת‬ ‫נפש‪ ,‬כשהוא מלווה את עבודת ההדפסה תוך כדי הכנסת תיקונים ושינויים של‬ ‫הרגע האחרון‪ .‬הוא היה נחוש בדעתו להביא את העבודה לידי גמר‪ ,‬להיפטר‬ ‫מכתב היד‪ ,‬להוציא את הספר‪ ,‬לעמוד בפני עובדה שאין לתקן עוד‪50.‬‬ ‫שמחת עניים‪ ,‬ספר השירים השני של אלתרמן‪ ,‬יצא לאור בהוצאת מחברות‬ ‫לספרות בשבוע האחרון של חודש מארס שנת ‪ .1941‬תרצה היתה אז רק בת‬ ‫חודשיים‪ .‬לקראת הופעתו של הספר ערכו ישראל זמורה ורעייתו עדה מסיבה‬ ‫מרובת משתתפים ומשופעת מטעמים ומשקאות‪ ,‬ושבמרכזה עמדה קריאתו של‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬שקרא את הספר מראש ועד סוף‪ 51.‬כשהופיע הספר התכנסה‬ ‫החבורה למסיבת ֵרעים נוספת‪ ,‬הפעם בביתו של המשורר יחיאל פרלמוטר‬ ‫(לימים אבות ישורון)‪ ,‬שהיה חבר קרוב של אלתרמן ומעריץ מושבע של‬ ‫כישרונו הספרותי‪ .‬זמורה פתח את המסיבה‪ ,‬אחריו דיבר אליהו טסלר‪ ,‬שהשמיע‬ ‫דברים קצרים ויפים‪ ,‬אך בעיקר דיבר פרלמוטר עצמו‪ ,‬שדבריו — על פי יומנו‬ ‫של זמורה — היו "מזיגה מצויינת של פראות‪ ,‬פרימיטיביות‪ ,‬בלתי־אמצעיות‪,‬‬ ‫עם שירה‪ ,‬הברקות בינה‪ ,‬אהבה מיוחדת‪ ,‬חושנית‪ ,‬לשירה ולמשורר"‪ .‬יעקב‬ ‫[ ‪] 238‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫הורוביץ‪ ,‬שהיה אמור לדבר גם הוא‪ ,‬נמלך ברגע האחרון‪ .‬הוא התנצל בפני‬ ‫החברים‪ ,‬לדבריו אין הוא יכול לדבר על חבר בנוכחותו‪ ,‬בלי דיסטנץ‪ .‬כשדיבר‬ ‫זמורה היה אלתרמן במצב רוח נרגז‪ ,‬לא נעים‪ ,‬קשה היה לרדת לסוף דעתו‪.‬‬ ‫אולם בהמשך הערב התהפך מצב הרוח‪ :‬היא היה נרגש מאוד‪ ,‬הרבה לשתות‪,‬‬ ‫צהל‪ ,‬לבסוף קרא שיר מתוך הספר החדש‪ .‬אחר כך קראו כולם‪ .‬למחרת היום‬ ‫הגיע לביתו של זמורה המשורר יעקב פיכמן‪ ,‬שנמנה בשעתו עם ה"פליאדה"‬ ‫שהקיפה את ביאליק‪ ,‬ושיבח בפניו את הישגו של אלתרמן‪ .‬הוא גם ביקש ממנו‬ ‫להעביר את דבריו לידיעת הכותב‪52.‬‬ ‫היצירה שאלתרמן הגיש לקהל הקוראים היתה פואמה גדולה ורבת־רושם‪,‬‬ ‫שהיתה מורכבת משבעה פרקים ובהם ‪ 31‬שירים‪ ,‬ואשר בה הגיב המשורר בדרך‬ ‫סמלית ועתירת דמיון על האירועים הרי הגורל שפקדו את העולם ואת הארץ‬ ‫מאז ‪ 1‬בספטמבר ‪ 53 .1939‬שמו של הספר‪ ,‬שמחת עניים‪ ,‬עורר מיד סקרנות‪.‬‬ ‫ואף שקוראי שירתו הכירו את נטייתו להשתמש באוקסימורונים‪ ,‬היינו צירופי‬ ‫לשון שבהם האיבר האחד סותר לכאורה את האיבר האחר‪ ,‬בכל זאת נשארה‬ ‫הכותרת בגדר חידה‪ .‬חידה זו נעשתה מורכבת יותר למקרא השיר הפותח את‬ ‫הספר‪ :‬בשיר זה "שמחת עניים" אינה אלא נפש פועלת‪ ,‬המתוארת כמי שעומדת‬ ‫בפתחו של בית‪ ,‬דופקת על הדלת‪ ,‬נכנסת‪ ,‬מנגנת בכינור‪ ,‬וכשמגיע הלילה היא‬ ‫שבה ומגיחה אל הבית‪ ,‬הפעם בצורת חלום‪ .‬מלכתחילה זוכה האורחת לקבלת‬ ‫פנים אוהדת מצדו של המארח־בעל־כורחו‪ ,‬שהוא עצמו מתואר כעני מרוד‪,‬‬ ‫י־כ ֵמת"‪.‬‬ ‫יה שִׂ ְמ ַחת ֲענִ ִ ּיים‪ /,‬וַ ִ ּישְׂ ַמח ָּב ּה ָענִ ְּ‬ ‫שחייו תלויים לו מנגד‪" :‬וַ ִּת ּ ָׂשא ִכנּ וֹ ֶר ָ‬ ‫הוא אף פוצח לכבודה בפזמון עממי מוכר וידוע‪ ,‬המבטא אחווה‪ ,‬ברכה וחיים‪:‬‬ ‫ֹאמר‪ַ :‬מה ּטוֹ ב וּ ַמה ָּנ ִעים‪ִּ /,‬כי ָב ַא ְתנִ י שִׂ ְמ ַחת ֲענִ ִ ּיים" (על פי תהלים קלג)‪.‬‬ ‫"וַ ּי ַ‬ ‫ֹאמר‬ ‫אולם השמחה היא רגעית בלבד‪ ,‬שכן האורחת נושאת עמה חזות קשה‪" :‬וַ ּת ַ‬ ‫יתך‪ָ,‬‬ ‫ית ָך‪ /,‬לֹא‪ִּ ,‬כי ָבא ְל ָך יוֹ ם ַא ֲחרוֹ ן‪ /.‬לֹא ָפ ַק ְד ִּתי ֵּב ְ‬ ‫ַה ּ ִׂש ְמ ָחה‪ :‬לֹא‪ִּ ,‬כי ָבא ַמ ׁ ְש ִח ְ‬ ‫י־ה ָארוֹ ן"‪ .‬בהמשך מבשרת השמחה על בואו‬ ‫לֹא ָד ַר ְכ ִּתי ִג ְּת ָך‪ַ /,‬רק ֵא ֵל ְך ִעם נוֹ שְׂ ֵא ָ‬ ‫הקרוב של "המשחית"‪ ,‬שהוא כינוי למלאך רע‪ ,‬היא גם מודיעה למארחה כי‬ ‫קצו קרב וכי היא עצמה תימנה עם מי שיישאו את ארונו אלי קבר‪ .‬חשרת עבים‬ ‫אופפת את תמונת הפתיחה של הספר‪ :‬הבית שבו מתרחשת תמונה זו הוא בית‬ ‫מוכה עוני‪ ,‬השמחה המתפרצת אליו מתגלית כאשליה‪ ,‬ומה שנראה לפי שעה‬ ‫באופק מנבא אסון ומוות‪.‬‬ ‫את הצירוף "שמחת עניים" שאל אלתרמן משירו של שמואל הנגיד "הקרב‬ ‫על יד אלפואנטה"‪ ,‬כשם שבהמשך היצירה שאב מלוא חופניים ממקורות‬ ‫אחרים‪ ,‬יהודיים ולא יהודיים‪ ,‬בכלל זה המקרא‪ ,‬הפיוט‪ ,‬התפילה‪ ,‬השירה‬ ‫[ ‪] 239‬‬

‫אלתרמן‬

‫העברית בימי הביניים‪ ,‬מחזות המוסר של ימי הביניים‪ ,‬הברית החדשה‪ ,‬דנטה‬ ‫ושייקספיר ואף השירה העברית החדשה‪ .‬וכך כתב שמואל הנגיד‪ ,‬המשורר‬ ‫ֹאש‬ ‫העברי הדגול בן המאה העשירית‪ ,‬שהיה מצביא בצבא גרנדה‪" :‬וְ יוֹ ם ׁ ִש ּׁ ִשי ְּבר ׁ‬ ‫ֱאלוּ ל ְּב ֵעינַ י‪ְּ /‬כיוֹ ם ִּת ׁ ְש ָעה ְב ָאב אוֹ ָה ֲעשָׂ ָרה [עשרה בטבת]‪ //‬וְ סוֹ פוֹ יוֹ ם ְ ּג ֻא ָּלה‪,‬‬ ‫יוֹ ם שְׂ ָמחוֹ ת‪ְּ /,‬כיוֹ ם שִׂ ְמ ַחת ֲענִ ִ ּיים ַּב ְ ּק ִצ ָירה"‪ 54.‬דבריו של הנגיד נכתבו על רקע‬ ‫הקרב בין צבא גרנדה לבין צבא אלמריה שנערך בשנת ‪ ,1038‬והם ביטאו את‬ ‫המתח שבין חרדת המפלה לשמחת הניצחון‪ .‬בשורות אלה היה גם רמז לנבואת‬ ‫"כשִׂ ְמ ַחת ַּב ָ ּק ִציר" (ט ב)‪ ,‬ואף‬ ‫אחרית הימים של ישעיהו שממנה נלקח הביטוי ְּ‬ ‫לדרשת ההר של ישו‪" :‬אשריכם אתם העניים כי לכם מלכות השמים" (מתי ה‪,‬‬ ‫לוקס ו)‪ .‬כך שרטט אלתרמן כבר בתחילתה של הפואמה את הקיטוב שבין אימת‬ ‫החורבן‪ ,‬הבוקעת ממעמקי הענות והסבל האנושי‪ ,‬לבין הכמיהה הבלתי נמנעת‬ ‫להישרדות ולגאולה‪ .‬ואף שלרגעים נדמו השורות הראשונות של הספר החדש‬ ‫לכתב סתרים‪ ,‬נראה שמבעד למילים‪ ,‬לדימויים‪ ,‬לרמזים ולסמלים היה אפשר‬ ‫לחוש עד כמה מבטאות שורות אלה את החרדה שפקדה את העולם במהלך‬ ‫השנה הראשונה למלחמה‪ ,‬שבה התחולל המאבק הגורלי בין שתי משפחות‬ ‫בעלי חיים על השליטה על כדור הארץ‪ ,‬בדיוק כפי שחזה אותו אלתרמן‪ .‬חלקים‬ ‫גדולים מאירופה ומאפריקה היו נתונים אז תחת המגף הנאצי‪ ,‬ובריטניה לבדה‬ ‫מנסה לעצור את השיטפון‪ .‬גם היישוב היהודי בארץ ישראל היה נתון בחרדה‪,‬‬ ‫בייחוד מאז נפילת צרפת ביוני ‪ ,1940‬כאשר השטחים שמעבר לים — ובכלל זה‬ ‫סוריה ולבנון — נמסרו לידי משטר וישי‪ ,‬ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית‪.‬‬ ‫לא עבר זמן רב‪ ,‬ומטוסים איטלקיים התקיפו את תל אביב וגרמו להרג המוני‪.‬‬ ‫עלילת הפואמה היתה גם היא בעלת אופי חידתי‪ ,‬אף כי היה אפשר לשער כי‬ ‫אין היא אלא משל לאירועי הזמן‪ .‬בהשראת דגמים מספרות העולם — הבלדה‬ ‫המסורתית‪ ,‬הספרות הגותית ושלל אגדות עם — טווה אלתרמן בפני הקוראים את‬ ‫הסיפור הבא‪ :‬מעשה באדם מת‪ ,‬שבדומה לרוח הרפאים שב"המלט" קם מקברו‬ ‫ויוצא אל העיר שבה עברו עליו רוב חייו‪ .‬האם הוא אותו "עני־כמת" שאתו‬ ‫הקרב צוין כעניין ודאי? ייתכן מאוד שכן‪.‬‬ ‫נפגש הקורא בשיר הפותח‪ ,‬ושמותו ֵ‬ ‫ברם‪ ,‬העיר שאליה מגיע המת־החי איננה סתם עיר — זוהי עיר הנתונה במלחמה‬ ‫ובמצור‪ ,‬סגורה מכל עבר‪ ,‬אין יוצא ואין בא‪ .‬המת־החי יוצא לשיטוטיו‪ ,‬ומאחר‬ ‫שהוא בגדר הרואה ואינו נראה‪ ,‬נתונה בידו היכולת להיכנס ולבוא לכל מקום‬ ‫שנפשו חפצה בו‪ .‬הוא מבקר תחילה בביתו‪ ,‬מתבונן באשתו שנותרה בלעדיו‬ ‫ועוקב אחרי הליכותיה והליכות ביתה‪ ,‬אחר כך יוצא אל הרחוב‪ ,‬צופה במתרחש‬ ‫בו‪ ,‬אך גם נזכר בימים אחרים‪ ,‬טובים מאלה‪ ,‬שאותם ידעה העיר‪ .‬מכאן ואילך‬ ‫[ ‪] 240‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫הוא עוקב בדריכות אחר המלחמה שבין הצרים לבין הנצורים‪ ,‬כשלבו עם בני‬ ‫העיר המתגייסים למערכה מול צר ואויב‪ .‬אלא שבכך אין כדי למנוע את הרע‬ ‫מכול‪ :‬המצור על העיר הולך ומתהדק‪ ,‬הלחימה נעשית אכזרית ואלימה משעה‬ ‫לשעה‪ ,‬ואף שבני העיר ניצבים מול הצרים עליהם בגבורה ובאומץ — נראה‬ ‫שדינם נחרץ‪ :‬העיר נתונה בידי אויביה‪ ,‬ותושביה משלמים מחיר דמים נורא‪.‬‬ ‫האם לא זה היה גורלן של ערים כמו ורשה‪ ,‬עיר הולדתו של אלתרמן‪ ,‬ושל‬ ‫פריז‪ ,‬שבה התגורר כשהיה סטודנט ושאותה למד לאהוב? האומנם גורל דומה‬ ‫צפוי בהמשך המלחמה המשתוללת עתה בעולם גם לתל אביב? בקרב על העיר‬ ‫נספית אשת נעוריו של המת־החי‪ ,‬שטרם מותה עוד הצליחה למלט את בנם‬ ‫שנותר בחיים‪ .‬שיר הסיום של שמחת עניים הוא קינה קורעת לב של הבעל‬ ‫הכורע ברך ליד גופת אשתו‪ ,‬רגע לפני שהיא מוּ רדת אל קברה והופכת להיות‬ ‫שוכנת עפר‪ ,‬בדיוק כמוהו‪.‬‬ ‫אות הפתיחה לפרק הראשון של הפואמה ניתן ב"שיר לאשת־נעורים"‪ ,‬שבו‪,‬‬ ‫ובשירים הנלווים אליו‪ ,‬מתחולל המפגש הדרמטי בין המת־החי‪ ,‬שחדר אל העיר‬ ‫הנצורה‪ ,‬לבין אשת נעוריו‪ :‬הוא מתבונן בה‪ ,‬כואב את העדרו מביתם המשותף‪,‬‬ ‫מאזין לבכייה בלילה‪ ,‬מרגיש בעלבונה‪ ,‬מצר על התלאות שפקדו אותה בעת‬ ‫כמה אליה‪ ,‬מגונן עליה‪ ,‬חושק בה וגם מקנא לה‪ .‬אכן‪ ,‬כה רבה אהבתו‬ ‫המצור‪ֵ ,‬‬ ‫אל האישה וכה עמוק הוא הקשר ביניהם‪ ,‬שגם החולי‪ ,‬הזמן והמוות אינם יכולים‬ ‫לו‪" .‬לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים‪ִּ ,‬ב ִּתי‪ /,‬לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים וָ ֶה ֶבל" — זה דברו של המת־החי‬ ‫("ה ֵבל ֲה ָב ִלים‬ ‫בפתח השיר הראשון‪ ,‬הקורא תיגר על אמירתו הידועה של קֹהלת ֲ‬ ‫ָא ַמר ק ֶֹה ֶלת ֲה ֵבל ֲה ָב ִלים ַה ּכֹל ָה ֶבל" — א ב)‪ .‬בפנייתו אל הרעיה‪ ,‬שאותה הוא‬ ‫בוחר לכנות בשם "בתי"‪ ,‬משחזר הדובר את פרשת אהבתו אליה‪ ,‬את הרעבון‬ ‫המיני שעוררה בו מאז ומתמיד ואת ההנאה המתמדת לנוכח מראה דמותה‪ .‬אלא‬ ‫שהשנים הטובות באו לקצן‪ :‬החולי והעוני — שהם פועל יוצא של המלחמה ושל‬ ‫המצור — דרדרו את חייהם עד עפר ואותו הורידו אלי קבר‪ .‬אך גם בזה אין כדי‬ ‫להפר את הברית בין השניים‪ ,‬שהרי הוא עצמו‪ ,‬שהנו כבר שוכן עפר‪ ,‬עדיין חפץ‬ ‫בה ושואף להתאחד ִאתה מחדש‪ .‬הבית האחרון מכיל תחזית שנראית לכאורה‬ ‫משונה‪ :‬המת־החי‪ ,‬המכיר בכך כי דינה של אשת נעוריו כבר נגזר‪ ,‬מצפה בקוצר‬ ‫רוח ליום שבו תורד אלי קבר ותתאחד עמו שוב‪ .‬זהו מוטיב ידוע בפולקלור‬ ‫ובספרות העממית‪ ,‬אלא שכאן מקנה לו אלתרמן ממד פילוסופי‪" :‬עוֹ ד יָ בֹא יוֹ ם‬ ‫יתי‪ /‬וְ ֵא ַלי יוֹ ִרידוּ ְך‬ ‫שִׂ ְמ ָחה‪ִּ ,‬ב ִּתי‪ /‬עוֹ ד ַ ּגם ָלנוּ בוֹ יָ ד וָ ֶח ֶבל‪ /.‬וְ ָצנַ ְח ְּת ַעל ַא ְד ַמת ְּב ִר ִ‬ ‫ְּב ֶח ֶבל‪ /.‬לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים‪ִּ ,‬ב ִּתי‪ /,‬לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים וָ ֶה ֶבל"‪.‬‬ ‫הפרק השני מפנה את הזרקור אל הרעיה עצמה‪ ,‬והוא מכיל מקבץ של‬ ‫[ ‪] 241‬‬

‫אלתרמן‬

‫ארבעה שירים שבהם נראית דמות זו במלוא עוצמתה‪" :‬שיר השקר" מעלה‬ ‫("א ְּת‬ ‫על נס את כוח העמידה של הרעיה אל מול השקר והכזב המקיפים אותה ַ‬ ‫יוֹ ַד ַעת‪ִּ ,‬כי ׁ ֶש ֶקר‪ֶ ׁ ,‬ש ֶקר‪ֶ ׁ ,‬ש ֶקר!")‪" ,‬שיר שמחת־עניים" מציג אותה כמי שמגוננת‬ ‫("א ְּת ׁשוֹ ֶמ ֶרת ַה ַ ּקו ַה ָ ּי ִחיד‪ַ /‬ה ַּמ ְבדִּ יל ֵּבין ַח ֵ ּיינוּ ְל ָמוֶ ת")‪,‬‬ ‫על הבית מפני צר ואויב ַ‬ ‫יה‪/,‬‬ ‫"שיר של אור" מהלל את התייצבותה הנועזת נוכח הסכנה ("יָ ָפה ִב ִּתי ְב ַס ִּכינֶ ָ‬ ‫יה")‪ ,‬ו"שיר מחול" חוזר ומעלה את תביעתו של המת להשיב‬ ‫ְּכמוֹ ְמנוֹ ָרה ְבזִ יו ָקנֶ ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫("כי ְב ׁ ֶש ֶקר וָ ַכ ַח ׁש ְק ָרעוּ ך ֵמ ִא ִּתי‪ /‬וֶ ֱא ֶמת הוּ א ׁש ִוּבי ֵא ַליִ ך")‪.‬‬ ‫אליו את אשתו הגזולה ִּ‬ ‫אלא שבהמשך הפואמה‪ ,‬בפרק השלישי‪ ,‬נפקד לחלוטין מקומה של הרעיה‪ ,‬ואת‬ ‫הרעים — שגם אליהם‪ ,‬ולא רק אליה‪ ,‬נושא המת את עיניו‪.‬‬ ‫מקומה ממלאים ֵ‬ ‫במרכז הפרק מוצב השיר "הזר זוכר את רעיו"‪ ,‬המתרחש גם הוא על קו התפר‬ ‫השברירי שבין עולם החיים לעולם המתים; אלא שחציית הגבולות בין עולמות‬ ‫אלה נועדה הפעם לצורך כינון הקשר שבין המת־החי לבין רעיו‪ ,‬שגם במחשכי‬ ‫קבר אינו חדל לזכור אותם ולרצות בקרבתם‪ .‬השיר בנוי כדיאלוג‪ ,‬כשקולם‬ ‫של הרעים־החיים וקולו של הרע־המת נשמעים לסירוגין‪ .‬גם בשיר זה מתואר‬ ‫המת כמי שעולה מקברו ומשוטט בארצות החיים‪ ,‬כשהמטרה העומדת בפניו‬ ‫איננה לאתר את רעייתו אלא לחזור ולפגוש את רעיו שאליהם כלתה נפשו‪,‬‬ ‫אף לאחר שהמוות הפריד ביניהם‪ .‬לכן גדוש השיר הצהרות דו־סטריות ביחס‬ ‫לערכה של הרעוּ ת‪ ,‬לכוח המסתורי הטמון בה‪ ,‬לרעב החזק שהיא מעוררת עד‬ ‫כדי כך שגם המוות הפיזי לא יכול להיות לה למכשול‪ .‬באחד מבתי השיר אף‬ ‫עולה שאלה בנוגע לשורשיה של הרעות‪ ,‬תוך כדי עריכת השוואה בינה ובין‬ ‫אהבת האישה‪ ,‬שהומחשה בשירים הקודמים‪ ,‬ואהבת אבות‪ ,‬שתודגם בהמשך‬ ‫הספר‪ .‬עצם העלאת השאלה מרמזת על שוויון ערך בין שלוש התופעות האלה‪:‬‬ ‫"נוֹ ָר ָאה ַא ֲה ַבת ָאבוֹ ת‪ֲ /,‬ע ֻק ָּבה ַא ֲה ַבת ִא ּׁ ָשה‪ַ /.‬א ְך ֵרעוּ ת ֵא ְ‬ ‫יך ָטוְ ָתה ֲעבוֹ ת?‪ַ /‬מה‬ ‫יה וְ ֵאי ׁ ָש ְר ׁ ָש ּה?" קולו של המת־החי‪ ,‬המשמיע דברים אלה‪ ,‬אינו נותר כקול‬ ‫חוּ ׁ ֶש ָ‬ ‫הרעים‪ ,‬ואלה‪ ,‬במסגרת הפזמון החוזר‪ ,‬מאשררים‬ ‫קורא במדבר‪ .‬מולו ניצבים ֵ‬ ‫לש‬ ‫את דבריו‪" :‬לֹא ִה ְפ ִרידוּ ֵבינֵ ינוּ ׁ ָשנִ ים‪ /,‬לֹא ִה ְפ ִרידוּ ִקנְ ָאה וָ ֵאיד‪ /,‬לֹא יַ ְפ ִרידוּ ׁ ָש ׁ‬ ‫ל־עד"‪.‬‬ ‫ֲא ָבנִ ים‪ֶ ׁ /‬ש ָהיוּ ָל ֶא ָחד ַ ּג ֵ‬ ‫שלושה משלים מקדמים את פניו של הקורא בראש הפרק הרביעי‪ ,‬ובו מוסט‬ ‫הדגש מן האישי אל הציבורי‪ .‬השיר הראשון‪" ,‬מקרה הכסיל והחכם"‪ ,‬המרמז‬ ‫שוב לספר קֹהלת‪ ,‬שׂ ם ללעג את חוכמתם של אלה שנהגו ככסילים גמורים‪ ,‬ובשל‬ ‫ֹאמר‬ ‫קוצר ראותם לא העריכו נכונה את המאורעות ולא ראו כלל את הנולד‪" :‬וַ ּי ַ‬ ‫ֶה ָח ָכם‪ָ :‬ח ַכ ְמ ִּתי‪ /,‬וָ ֶא ְר ֶאה ִּכי ָבא ָצר‪ /,‬וְ לֹא נַ ְמ ִּתי‪ /.‬וָ ָא ִאיר לוֹ ָפנַ י‪ /‬וְ ִא ִּתי ֶח ׁ ְש ּבוֹ נָ י‪/‬‬ ‫וָ ֶא ְב ַטח וָ ַא ְס ִּכיל‪ /‬וָ ִא ּ ָפת ְּכמוֹ ְכ ִסיל‪ /,‬וְ ָכמוֹ הוּ ִל ְגו ַֹע ַּת ְמ ִּתי"‪ .‬המשל השני הוא משל‬ ‫[ ‪] 242‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫החרפה‪ ,‬הנדרשת בכמה אופנים‪ :‬חרפת החזקים שנכנעו‪ ,‬חרפת מעלימי העין‪,‬‬ ‫אלה שעמדו מנגד‪ ,‬חרפת החכמים שלקו בעיוורון וחרפתם של מי שהובסו‬ ‫במערכה‪ .‬אל מול כל אלה חוזרת ועולה השאלה שעליה הוכרז כבר בכותרת‬ ‫"ל ָאן נוֹ ִל ְ‬ ‫"ל ִּנ ׁ ְש ָּכ ִחים יִ ְרוַ ח‪ .‬וְ ַל ַח ִ ּיים‬ ‫יך ֶאת ַה ֶח ְר ּ ָפה?" או כלשון השיר עצמו‪ַ :‬‬ ‫השיר‪ְ :‬‬ ‫יצ ּה וְ ַגם ָח ְר ּ ָפ ּה‪ /.‬וְ ִת ָּמ ֵלא קוֹ ל ֵא ֶבל וּ נְ ִגינוֹ ת ֻח ּ ָפה‪/.‬‬ ‫יִ ְר ּ ָפא‪ /.‬וְ ֶא ֶרץ עוֹ ד ַּת ְח ִליף ֵק ָ‬ ‫ֲא ָבל ְל ָאן נוֹ ִל ְ‬ ‫יך ֶאת ַה ֶח ְר ּ ָפה?" אחות לחרפה היא הבגידה‪ ,‬שאלתרמן מקדיש לה‬ ‫את המשל השלישי‪ .‬שיר זה נקרא "הבוגד"‪ .‬בצד האמירות המושמעות בגנות‬ ‫הבגידה‪ ,‬מתרחשת בשיר דרמה קטנה‪ ,‬ששותפים לה הבוגד מזה‪ ,‬והמת־החי‪,‬‬ ‫"ה ֵּנה ַה ּבוֹ ֵגד ָרץ ִּב ְפ ַאת ַה ּ ָׂש ֶדה‪ /.‬לֹא ַה ַחי ִּכי ַה ֵּמת‬ ‫שהוא קורבנו של הבוגד — מזה‪ִ :‬‬ ‫ּבוֹ ָה ֶא ֶבן יַ דֶּ ה"‪ .‬הבוגד מנסה להימלט‪ ,‬אך האבן הנזרקת לעברו מדביקה אותו‬ ‫ופוצעת אותו‪ .‬אז מתעמתים הבוגד והסוקל זה מול זה‪ :‬הבוגד מצווה על המת‬ ‫"כי ַצ ַעק ָע ָלה ִמ ִ ּקיר‪/‬‬ ‫לשוב למקום מנוחתו‪ ,‬ואף מאשים אותו עצמו בבגידה‪ִּ :‬‬ ‫וְ ַא ָּתה ׁ ָש ַת ְק ָּת ַעד ּבוֹ ׁש‪ִּ /.‬כי ִענּ וּ ֶאת ָא ִח ָ‬ ‫ֹאש"‪ .‬למרבה‬ ‫יך ֵמ ֵע ֶבר ַל ִ ּקיר‪ /‬וְ ַא ָּתה ָּכ ַב ׁ ְש ָּת ר ׁ‬ ‫הפליאה‪ ,‬אין המת־החי‪ ,‬המייצג בספר את דמות הקורבן‪ ,‬מתכחש לאשמה זו‪:‬‬ ‫ֹאמר‪ַ :‬על לֹא ֵח ְטא ָא ַב ְד ִּתי?"‬ ‫ֹאמר‪ַ :‬חף ִמ ּ ֶפ ׁ ַשע ַּת ְמ ִּתי?‪ִ /‬מי י ַ‬ ‫"מי י ַ‬ ‫ִ‬ ‫המפנה מתבוסתנות למרי הוא עיקרו של הפרק החמישי‪ .‬כשברקע מהדהד‬ ‫"ונתנה תוקף"‪ ,‬הנכלל בסדר התפילות של הימים הנוראים‪" :‬וְ ִה ְר ַה ְרנוּ‬ ‫ַ‬ ‫הפיוט‬ ‫דוּ ָמם‪ִ :‬מי ָב ֵא ׁש יִ ָ ּצ ֵרף‪ /‬וּ ִמי יִ ּׁ ָש ֵקט‪ַּ ,‬בת‪ ,‬וּ ִמי יִ ָּט ֵרף‪ /,‬וּ ִמי יִ ּׁ ָש ֵאר ְל ָב ָדד‪ ,‬וְ אוּ ַלי‪ /‬לֹא‬ ‫ָתקוּ ם ּבוֹ ַגם רוּ ַח לוֹ ַמר ַא ְל ַלי"‪ .‬בזה אחר זה מופיעים שלושה שירים המתווים את‬ ‫דרך ההתנגדות באמצעות דימויים וסמלים התואמים להפליא את סיפורה של‬ ‫העיר הנצורה‪ .‬השיר "תפילת נקם"‪ ,‬הראשון בין השלושה‪ ,‬הוא מונולוג המושמע‬ ‫מפיו של המת־החי‪ ,‬זה שהיה קורבן לעינויים‪ ,‬להשפלה ולסבל מתמשך מצדם‬ ‫של הצרים‪ .‬לפי הנרמז נגרם מותו מידי הצרים‪ ,‬והוא‪ ,‬מתוך עומק ההשפלה‬ ‫והכאב‪ ,‬קורא לנקמה ולפגיעה באויב‪ ,‬ללא שמץ של רחמים‪ .‬הוא גם מזהיר‬ ‫מפני השכחה‪ ,‬שמא יהיה בה כדי לרכך את עוצמת השנאה והנקם‪" .‬יַ ַען ּ ִפי ֶב ָע ָפר‬ ‫ימי ׁ ָש ַמיִ ם‪ֵּ /,‬תן ִלי שִׂ נְ ָאה ֲאפוּ ָרה ְכשַׂ ק‪ /‬וּ ְכ ֵב ָדה‬ ‫וּ ְמ ָח ְר ִפי ָצ ַחק‪ /‬יַ ַען ּ ֶפ ַתע זָ ַקנְ ִּתי ִּכ ֵ‬ ‫את ּה ִּב ׁ ְשנַ יִ ם"‪ .‬אחרי "תפילת נקם" בא השיר "השבעה"‪ ,‬ובו נשמע שוב קולו‬ ‫ִמ ּ ֵׂש ָ‬ ‫של הקורבן שהורעב‪ ,‬שנשדד ועונה‪ ,‬הנוטל עליו התחייבות בשמו ובשמם של‬ ‫הקורבנות האחרים לצאת למלחמת חורמה במי שחוללו את הפשע‪" :‬הוֹ ַפע נָ א‪,‬‬ ‫ֲאדוֹ נָ י! ִה ֵּנהוּ ְל ֵעינָ י!‪ /‬וְ ִלי ִת ְּתנֵ הוּ ַחי‪ִּ ,‬כי ַחי אוֹ ִתי ִע ָּנה!‪ָ /‬מ ְל ָאה כוֹ ס יְ גוֹ נָ י‪ְ ,‬מתוֹ ם ֵאין‬ ‫ִּב ְמעוֹ נָ י‪ /.‬וְ ִלי ִת ְּתנֵ הוּ ַחי‪ִּ ,‬כי צוֹ ֲע ָקה שִׂ נְ ָאה!" בשיר "המחתרת"‪ ,‬השלישי בקבוצת‬ ‫"ע ֻמ ִ ּקים‬ ‫שירים זו‪ ,‬עובר הדיבור באחת מגוף ראשון יחיד לגוף ראשון רבים‪ֲ :‬‬ ‫וְ הוֹ וִ ים ֲאנַ ְחנוּ ‪ֶ /.‬א ֶרץ ַר ָּבה ָע ֵלינוּ ‪ֲ /.‬ע ֻב ִּתים‪ִּ ,‬כי שֵׂ ָער ִצ ַּמ ְחנוּ ‪ֲ /.‬ע ֻצ ִמים‪ִּ ,‬כי ׁ ְשבוּ ָעה‬ ‫[ ‪] 243‬‬

‫אלתרמן‬

‫ָמ ֵלאנוּ "‪ .‬אנשי המחתרת הם ההופכים את הדיבור למעשה‪ ,‬שכן המחתרת היא‬ ‫הכלי‪ ,‬הממשי והסמלי‪ ,‬המגשים את תפילת הנקם‪ ,‬היא הכלי שדרכו מתממשת‬ ‫שבועתם של הנצורים להרים את נס המאבק והמרד ולקום כאיש אחד נגד‬ ‫"כל ֲא ׁ ֶשר נְ ׁ ָש ָמה‬ ‫"ה ַא ִחים‪ָ ,‬ה ַא ִחים‪ָ ,‬ה ַא ִחים" — קוראים אנשי המחתרת — ָּ‬ ‫הצרים‪ָ .‬‬ ‫ְּב ַא ּ ָפיו‪ָ /,‬ה ַא ִחים‪ָ ,‬ה ַא ִחים‪ָ ,‬ה ַא ִחים‪ָּ /,‬כל ֲא ׁ ֶשר ֶא ְצ ָּבעוֹ ת ְל ַכ ּ ָפיו‪ִ /— ,‬ה ּכוֹ נוּ ‪ִ ,‬ה ּכוֹ נוּ ‪,‬‬ ‫ִה ּכוֹ נוּ ‪ִּ /,‬כי ְל ַג ַער ְ ּגרוֹ נוֹ ת נָ כוֹ נוּ !‪ִּ /‬כי נָ כוֹ נוּ ְ ּגרוֹ נוֹ ת ְל ַג ַער‪ִּ /,‬כי ָהיָ ה ָה ַא ְגמוֹ ן ְליַ ַער!"‬ ‫כשאותות האסון הקרב ובא נעשים יותר ויותר מוחשיים‪ ,‬משעה אלתרמן‬ ‫את עלילת הפואמה ומקדיש את הפרק השישי לשתי דמויות‪ ,‬שהופעתן על‬ ‫רקע האסון הקולקטיבי מקבלת משנה תוקף‪ .‬השרטוט של הדמויות אמנם‬ ‫ניזון מעולמו הפרטי והאישי של המשורר‪ ,‬אך פרטי הזיהוי של כל אחת מהן‬ ‫נעלמים לחלוטין‪ ,‬והן מועלות לדרגות של סמל מיתי‪ ,‬שמוטת הכנפיים שלו‬ ‫היא רחבה וכללית‪ .‬תחילה מובא השיר "קץ האב"‪ ,‬שאליו תיעל אלתרמן את‬ ‫הטראומה של מות אביו תוך כדי טשטוש ואי־הבחנה בין המאורע הפרטי הזה‬ ‫לבין תלאותיה של העיר הנצורה‪ ,‬שהן נחלת הכלל‪ .‬השיר עצמו מושתת על‬ ‫יצירת מתח בלתי פוסק בין חוליו הפיזי של האב והעינויים הפוקדים אותו לבין‬ ‫כוחו המוסרי ונאמנותו לבני משפחתו‪ ,‬העושים אותו מקור תמיכה לסובבים‬ ‫שכלו כוחותיו‪ .‬בפנייתו אל ה"בת" — האומנם זוהי הרעיה מן‬ ‫אותו גם לאחר ּ‬ ‫השירים הראשונים? — מדגיש הדובר‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬כי גם בשעה שבה היא נקראת‬ ‫לסעוד אותו‪ ,‬עדיין מתקבל הרושם כי הוא זה שסועד אותה‪ .‬רושם זה מתורגם‬ ‫לאמירה כללית בנוגע לתוקפם ולערכם של קשרי משפחה‪ ,‬תוך כדי הבלטת‬ ‫התפקיד הייחודי שאותו תופס האב בהקשר זה‪ .‬ואין זו כלל אמירה בעלמא‪,‬‬ ‫אלא ציווי מוסרי ממש‪" :‬זֶ ה ֶה ְר ֵ ּגל ָה ָאבוֹ ת ַה ַ ּק ְדמוֹ ן וְ ַה ָּתם‪ /,‬זוֹ ׁ ְשבוּ ָעה ׁ ֶש ֵּבינוֹ‬ ‫יה‪ַ ,‬ה ְר ֵּבה יִ ּׁ ָש ַכח וְ יִ ָּתם‪ֲ /.‬א ָבל ָּב ּה ְּת ַגדְּ ִלי ֶאת ְּבנֵ ְך"‪ .‬בנסיבות של‬ ‫ֵוּבינֵ ְך‪ַ /.‬א ְּת זִ ְכ ִר ָ‬ ‫מלחמה‪ ,‬מצור‪ ,‬מוות ואובדן‪ ,‬כשדומה כאילו העולם מתפרק מנכסיו‪ ,‬מזדקרת‬ ‫אפוא דמותו של האב כסמל רב־עוצמה לאהבה‪ ,‬לדאגה‪ ,‬לנאמנות ולאחריות‪.‬‬ ‫על פי שיטתו של אלתרמן אלה הם ערכי יסוד בני קיימה‪ ,‬שגם החידלון הפיזי‬ ‫אינו יכול להם‪ ,‬ושאותם יש להנחיל לדורות הבאים‪.‬‬ ‫ארץ־אבנים"‪ ,‬ובו מוסט מקומה של‬ ‫ָ‬ ‫כהמשך ל"קץ האב" מובא השיר "על‬ ‫הבת — זו שהוזכרה שוב ושוב בשיר הקודם — מן השוליים אל המרכז‪ .‬הדיוקן‬ ‫שאותו משרטט המשורר בשיר זה הוא של הבת שהיתה ְלאם‪ ,‬המופיעה בשלב‬ ‫זה לעיני הקורא בעת שהיא ניצבת‪ ,‬פגועה ומיוסרת‪ ,‬על אדמת טרשים שוממת‬ ‫ץ־א ָבנִ ים")‪ ,‬כשבנה‪ ,‬או תינוקה‪ ,‬חבוק בזרועותיה‪ .‬מקור‬ ‫("על ֶא ֶר ֲ‬ ‫וצחיחה ַ‬ ‫ההשראה למעמד זה היה גם כן אישי‪ :‬לנגד עיני רוחו של המשורר ניצבה‬ ‫[ ‪] 244‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫דמותה של אחותו לאה‪ ,‬זו שבחרה במסלול של הגשמה‪ ,‬ואשר נמנתה עם הגרעין‬ ‫המייסד של קיבוץ תל עמל‪ ,‬אלא שגם לאה‪ ,‬כמו יצחק אלתרמן לפניה‪ ,‬הופכת‬ ‫לסמל‪ .‬היא מופיעה בשיר כאישה נטולת שם‪ ,‬מקום וזיהוי ספציפי‪ ,‬כאשר מה‬ ‫שמייחד אותה הוא כוח העמידה המופלא שלה למרות הסבל והמצוקה שהם‬ ‫מנת חלקה‪ .‬יתר על כן‪ :‬התמונה של האם המחזיקה את הבן בזרועותיה נועדה‬ ‫לסמל את המשכיות החיים — זאת כמענה ישיר לשיר "קץ האב" וכמשקל נגד‬ ‫לאווירת המוות והשכול העוטה על הפואמה כולה‪ .‬השיר נחתם בדברי תפילה‬ ‫(שאינם זרים כלל לשמחת עניים) המבטאים אמונה ביכולתה של רוח האדם‪,‬‬ ‫זה שנברא בצלם אלוהים‪ ,‬לגבור על הסכנה הקיומית שהוא נתון בה ולהמשיך‬ ‫לשרוד כנגד כל הסיכויים‪"ַ :‬רק ּכ ַֹח ֵּתן ָל ּה‪ָ ,‬אב ַרחוּ ם‪ַ ,‬רק ּכ ַֹח‪ְ /.‬ל ַמ ַען לֹא ִת ּפֹל‬ ‫ְּב ֶט ֶרם ֵעת ְּב ִלי ּכ ַֹח‪ָּ /.‬ברוּ ְך נוֹ ֵתן ּכֹחוֹ ַעל ֶא ֶרץ וְ ַד ְרדָּ ר‪ /‬וְ ָל ּה וְ ֶל ָחבוּ ק ָל ּה ַב ּסוּ ָדר"‪55.‬‬ ‫המתח המצטבר בשמחת עניים מגיע לנקודת השיא בפרק השביעי‪ ,‬שהוא‬ ‫פרק הסיום‪ ,‬שבו מתחולל הקרב האחרון בין הצרים לבין הנצורים‪ ,‬כשגורלה של‬ ‫העיר הנתונה במצור עומד להיות מוכרע — לחיים או לאבדון‪ .‬ארבעה מעמדים‬ ‫מרכיבים את תמונת הקרב האחרון‪ ,‬קרב הדמים‪ ,‬שבו בחר אלתרמן לחתום‬ ‫את היצירה‪ :‬ההיערכות לקרב‪ ,‬שבו מתייצבת הרעיה כלוחמת העשויה ללא‬ ‫חת ("ליל מצור")‪ ,‬תיאור הקרב עצמו ("שחר")‪ ,‬נפילתה של העיר ותבוסתם‬ ‫של הלוחמים ("נופלת העיר")‪ ,‬ולבסוף קבורתה של הרעיה‪ ,‬שנספתה במערכה‬ ‫שעמם נפגש הקורא‬ ‫("סיום")‪ .‬המלחמה מוצגת כמלחמתם של האחים — אלה ִ‬ ‫בשיר "המחתרת" — היוצאים אל המערכה מתוך נחישות‪ ,‬אומץ לב ונכונות‬ ‫להקרבה עצמית‪ ,‬אף שהם מודעים לכך כי הם עתידים למצוא את מותם בקרב‪:‬‬ ‫יהם‪ /,‬וְ ֶא ָחד ֵאין ּבוֹ ֵגד‪ֵ /.‬אין ּבוֹ ֵגד‬ ‫יהם‪ /‬וְ ָה ֵאל ָל ֶהם ֵעד‪ֶ ׁ /,‬ש ֵאין ַחת ֵּבינֵ ֶ‬ ‫שאוּ ֵעינֵ ֶ‬ ‫"וַ ִ ּי ּ ְ ֹ‬ ‫יהם וְ ֵאין ָחת‪ /.‬וּ ָמ ָחר ֵהם נִ ְס ּ ִפים ַעד ֶא ָחד"‪ .‬גם הרעיה מתייצבת ביניהם‬ ‫ֵּבינֵ ֶ‬ ‫כאישה לוחמת העשויה לבלי חת‪ ,‬המקרינה שליטה עצמית ואומץ לב‪ ,‬והנכונה‬ ‫גם היא להביס את האויב‪ — — —" :‬וְ ַה ָּבא ַעד ִס ּ ֵפ ְך יִ ָּס ֶפה ְב ַא ַחת‪ִּ /.‬כי נִ ַ ּצ ְב ְּת‬ ‫ֶאל ַה ִ ּקיר וְ יָ ֵד ְך ַעל ַה ַ ּקת"‪ .‬המערכה עצמה מתוארת בצורה מופשטת‪ ,‬סמלית‬ ‫ולקונית — המפגש בין גוף לגוף‪ ,‬בין ברזל לברזל‪ ,‬שמקום ההתרחשות שלו‬ ‫הוא בפתח העיר‪ .‬הלוחם הראשון היוצא לקדם את פני האויב מוכרע על ידי מי‬ ‫שחזק ממנו‪ .‬אחר כך בא האיש ה"שׂ ב" — המזקין‪ ,‬העני‪ ,‬הפגוע והמוכה‪ ,‬נציגם‬ ‫של הנצורים — ועומס אותו על גבו‪ ,‬להשיבו אל ֶאחיו‪ .‬אחר כך יוצא הלוחם‬ ‫השני‪ ,‬אך גופו מפולח לשניים על ידי סכין חד‪ .‬בשלב השלישי יוצאים האחים‬ ‫"אז‬ ‫יחד אל המערכה כדי לפרוץ את המצור‪ ,‬אך הם נספים בה בזה אחר זה‪ָ :‬‬ ‫יע ָמצוֹ ר וְ ִל ּפֹל ְל ָברוֹ ת‪ /,‬וְ ַה ָּמוֶ ת הוֹ ֵל ְך ְּכ ַמ ּשׂ וֹ ר‬ ‫ַא ַחיִ ְך יוֹ ְצ ִאים ׁשוּ רוֹ ת ׁשוּ רוֹ ת‪ְ /,‬ל ַה ְב ִק ַ‬ ‫[ ‪] 245‬‬

‫אלתרמן‬

‫ַּב ּקוֹ רוֹ ת"‪ .‬בשורות אלה מצטט הכותב את לשון מגילת איכה (ד י) שבה מתואר‬ ‫יהן ָהיוּ ְל ָברוֹ ת ָלמוֹ [היינו למאכל]‬ ‫חורבן ירושלים‪" :‬יְ ֵדי נָ ׁ ִשים ַר ֲח ָמנִ ּיוֹ ת ִּב ּׁ ְשלוּ יַ ְל ֵד ֶ‬ ‫ת־ע ִּמי"‪ .‬נוכח תבוסת הנצורים פורצת במחנה האויב שמחת הניצחון‪:‬‬ ‫ְּב ׁ ֶש ֶבר ַּב ַ‬ ‫הצרים חודרים אל העיר פנימה‪ ,‬משתלטים עליה חצר אחר חצר‪ ,‬מעלים אותה‬ ‫באש ומביאים עליה את קצה‪.‬‬ ‫למרבה הפליאה מכילות תמונות המוות וההרס בשירים אלה מגוון של‬ ‫אמירות‪ ,‬ביטויים והצהרות שנועדו לבטא שמחה‪ ,‬אמונה ותקווה‪ ,‬ולא ייאוש‬ ‫אוכלוסיה מודברים על ידי‬ ‫ֶ‬ ‫או חידלון‪ .‬העיר נופלת‪ ,‬הלוחמים מתים בקרב‪ ,‬גם‬ ‫הכובש‪ ,‬אך התבוסה שהם נוחלים איננה סוף פסוק‪ .‬כל זה מוליך לשיא שבשיר‬ ‫"סיום"‪ ,‬שהוא למעשה המשך ל"שיר לאשת־נעורים"‪ ,‬שבו נפתח הפרק הראשון‪.‬‬ ‫שם הוצג המפגש שבין המת העולה מקברו ובין הרעיה‪ ,‬ואילו השיר הנוכחי‬ ‫מתאר את קצה של הרעיה‪ :‬לאחר שנספתה במערכה היא מוּ רדת אלי קבר‪ ,‬כאשר‬ ‫אישה ואוהבה‪ ,‬מוצג כמי שמקונן עליה‪ .‬תחילה הוא מבטא‬ ‫ּ‬ ‫המת־החי‪ ,‬שהוא‬ ‫את הזעזוע הנורא נוכח מראה דמותה של הרעיה המתה‪ ,‬אולם מיד אחר כך‬ ‫"כי עוֹ ָלה יְ ׁשוּ ָעה‪ִּ ,‬ב ִּתי‪ִּ /,‬כי ְגדוֹ ָלה!‬ ‫באים דברי הנחמה‪ ,‬ובהם בשורת הגאולה‪ִּ :‬‬ ‫ִּכי ׁ ְש ֵל ָמה! ִּכי נִ ְר ֶא ָּנה!‪ּ ַ /‬גם ִּב ְרמֹס ֶאת ַח ֵ ּיי ּבוֹ ֲע ִטי‪ /‬לֹא ָא ַמ ְר ִּתי ָא ְב ָדה וְ ֵאינֶ ָּנה‪ַ /.‬רק‬ ‫ָא ַמ ְר ִּתי יֵ ׁש יוֹ ם‪ִּ ,‬ב ִּתי‪ /,‬וְ ַתם ָצר‪ ,‬וְ ֵעינַ יִ ְך ִּת ְר ֶאינָ ה!" מי שמסמל יותר מכול את המשך‬ ‫הקרבה הוא בנה של הרעיה‪ ,‬שאותו הצליחה למלט בעור‬ ‫החיים ואת הגאולה ֵ‬ ‫שיניה מן התופת — הוא הבן שנזכר גם בשירים קודמים‪ ,‬ובכלל זה בשיר "על‬ ‫ארץ־אבנים"‪ .‬את מקומם של ביטויי האבל תופסים ביטויים של שמחה‪ ,‬אמונה‬ ‫ותקווה‪ ,‬ואלה גודשים בייחוד את הבית האחרון‪ ,‬החותם את הספר‪:‬‬ ‫עוֹ ד ִּת ְחיִ י ֵבין ַא ִחים‪ִּ ,‬ב ִּתי‪,‬‬ ‫עוֹ ד ִּת ְר ִאי ִּכי יָ ַג ְע ְּת לֹא ַל ֶה ֶבל‪.‬‬ ‫יתי‪,‬‬ ‫וְ ָל ֵעת‪ַ ,‬על ַא ְד ַמת ְּב ִר ִ‬ ‫ְּבנֵ ְך ִמ ׁ ְש ָּכב ָל ְך יָ מֹד ְּב ֶח ֶבל‪.‬‬ ‫לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים‪ִּ ,‬ב ִּתי‪,‬‬ ‫לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים וָ ֶה ֶבל‪.‬‬ ‫טקס הקבורה של הרעיה‪ ,‬שבו היגון מעורב בשמחה‪ ,‬עומד בסימן חידוש‬ ‫הכֹל ָה ֶבל" אמר קֹהלת‪ ,‬ואילו הדובר‬ ‫"הבל הבלים ּ‬ ‫הפולמוס עם דברי קֹהלת‪ֵ :‬‬ ‫בשיר שב ומכחיש את הדברים‪ ,‬כפי שהכחיש אותם ב"שיר לאשת־נעורים"‪.‬‬ ‫הנה‪ ,‬הודות למאבק ההישרדות האישי של הרעיה והודות למלחמתם הנועזת‬ ‫[ ‪] 246‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫של האחים‪ ,‬הולך וקרב אותו "יוֹ ם ִ ּגיל וִ ׁישוּ ָעה" שהנצורים לא חדלו לייחל לו‪.‬‬ ‫לאור זה מסתמן התרחיש הבא‪ :‬לאחר שתיטמן בחלקת הקבר שהוכנה עבורה‬ ‫על ידי בנה‪ ,‬תחבור הרעיה לא רק אל אישה המת אלא בעיקר אל אלה המכוּ נים‬ ‫"אחים"‪ ,‬הלוא הם האנשים עזי הנפש שמסרו את נפשם למען העיר בעת שזו‬ ‫היתה נתונה במצור ובקרב‪ .‬וכשתישא את עיניה לעבר העולם שנותר מאחוריה‪,‬‬ ‫"ה ַחי ֶּבן ַה ֵּמת"‪ ,‬יזכה להיות חלק ממנו‪ ,‬תיווכח שעמידת הגבורה‬ ‫זה שרק בנה‪ַ ,‬‬ ‫שלה בעיר וקורבנה האישי לא היו לשווא‪ .‬אם אמנם כך‪ ,‬הרי שאין עוד מקום‬ ‫לניהיליזם מבית מדרשו של קֹהלת‪ .‬ולכן‪" :‬לֹא ַה ּכֹל ֲה ָב ִלים‪ִּ ,‬ב ִּתי‪ /,‬לֹא ַה ּכֹל‬ ‫ֲה ָב ִלים וָ ֶה ֶבל"‪.‬‬ ‫את הדפים האלה כתב נתן אלתרמן בראש וראשונה כאזרח העולם החופשי‪,‬‬ ‫העוקב בדריכות אחרי מה שהוא עצמו הגדיר כמלחמתם של שני מיני בני אדם‬ ‫על השליטה על כדור הארץ‪ ,‬כשהוא רואה למול עיניו‪ ,‬יום־יום ושעה־שעה‪,‬‬ ‫כיצד אירופה הופכת מדרס לרגלי הנאצים‪ .‬אכן‪ ,‬התחזית שהתווה המשורר‬ ‫במאמר "עולם והיפוכו" ועולם הדימויים שבו השתמש באותו מאמר לא נראו‬ ‫ממשיים יותר מאשר בחודשי הקיץ והסתיו של שנת ‪ ,1940‬שבהם כתב את‬ ‫שמחת עניים‪ .‬כבן העולם החופשי חש אלתרמן את האיום על שלום העולם‬ ‫ועל עתיד האנושות‪ ,‬אך בה בעת היה נתון תחת הרושם העז של מנהיגותו‬ ‫של וינסטון צ'רצ'יל‪ ,‬שזכתה להערכה גם מצדם של מנהיגי היישוב‪ .‬אלתרמן‬ ‫עקב אחרי התעוזה הבריטית שהתבטאה במבצע דנקרק‪ ,‬בעמידת הגבורה‬ ‫של האנגלים בימי ה"בליץ" של לונדון‪ ,‬במלחמת חיל האוויר המלכותי מול‬ ‫המפציצים הגרמניים‪ .‬הוא גם האזין בקשב רב לנאומים רבי־ההשראה של ראש‬ ‫ממשלת בריטניה‪ ,‬שקרא גם הוא להיאבקות עד להכרעה‪ .‬כך בנאומו ב־‪18‬‬ ‫ביוני ‪:1940‬‬ ‫[‪ ]...‬אם נוכל לעמוד בפניו (בפני היטלר)‪ ,‬תוכל אירופה כולה להיות‬ ‫חופשיה‪ ,‬וחיי העולם יוכלו להתקדם אל רמות נרחבות ושקויות שמש‪.‬‬ ‫אבל אם נכזיב‪ ,‬או אז ישקע העולם כולו‪ ,‬כולל ארצות הברית‪ ,‬כולל כל מה‬ ‫שידענו ואהבנו‪ ,‬לתוך התהום של ימי ביניים חדשים [‪ ]...‬לפיכך הבה נאזור‬ ‫עוז למילוי תפקידינו‪ ,‬וניטיב להתנהג עד כדי כך שגם אם חבר־העמים‬ ‫הבריטי והאימפריה שלו יתקיימו עוד אלף שנה עדיין יאמרו הבריות‪,‬‬ ‫"זאת היתה שעתם היפה ביותר"‪56.‬‬ ‫אולם לא רק הדאגה לשלומה של אירופה רבצה עליו‪ :‬בחודשי הקיץ של שנת‬ ‫[ ‪] 247‬‬

‫אלתרמן‬

‫‪ 1940‬היה היישוב נתון תחת איום לנוכח העברת השלטון בסוריה ובלבנון לידי‬ ‫ממשלת וישי הפרו־נאצית‪ .‬האפשרות של פלישה מצפון ושל השתלטות מדינות‬ ‫הציר על ארץ ישראל נראתה אז ממשית עד כדי כך שהבריטים החלו לבנות‬ ‫מערך ביצורים בגליל ובעמק הירדן‪ .‬המתקפה האווירית של מטוסים איטלקיים‬ ‫בשמי תל אביב ב־‪ 9‬בספטמבר‪ ,‬שבה נהרגו כ־‪ 130‬תושבים‪ ,‬עוררה חרדה של‬ ‫ממש‪ .‬הנהגת היישוב החלה להיערך גם היא לאפשרות של מתקפה מהצפון‪,‬‬ ‫כשהיא נדרשת לשורה של שאלות פוליטיות‪ ,‬לוגיסטיות ומוסריות בנוגע לאופן‬ ‫עמידתו של היישוב במערכה הצפויה לו‪ .‬כיצד ינהג היישוב כשתגיע שעת‬ ‫מבחן? האם ייכנע‪ ,‬יבגוד‪ ,‬ישתף פעולה עם כוחות הכיבוש או אולי יתעשת‬ ‫ויעמוד על נפשו? אם צרפת הגדולה והריבונית מסרה את גווה למכים‪ ,‬מה יעשה‬ ‫היישוב הקטן‪ ,‬המונה פחות משלוש מאות אלף איש‪ ,‬שאיננו נהנה מריבונות‬ ‫ואין לו צבא משלו‪ ,‬והחשוף לפגיעות מצד האוכלוסייה הערבית השכנה‪ ,‬אל‬ ‫מול סכנת הפלישה? האם הבריטים יגנו עליו או שהוא ייאלץ להילחם לבדו‬ ‫על חייו? ואם יידרש להילחם — האם יהיה נכון לכך?‪ ‬את התביעה לעמידה על‬ ‫הנפש השמיע יצחק טבנקין‪ ,‬מנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד‪ .‬בשבוע השני של‬ ‫יוני ‪ ,1940‬לאחר כיבוש הולנד ובלגיה‪ ,‬לאחר מבצע דנקרק ונאומו של צ'רצ'יל‬ ‫בפרלמנט הבריטי ועוד לפני כניעת צרפת‪ ,‬אמר את הדברים האלה‪:‬‬ ‫איך נחיה את הימים האלה? [‪ ]...‬עצום כוח ההשמדה של היטלר‪ .‬ולא‬ ‫ליאופולד אחד (מלך בלגיה) עוד עתיד להתגלות במשך ימי המלחמה‬ ‫הבאים (והנאציזם בונה הרבה על הבגידה במחנה שהוא נלחם בו‪ .‬הוא‬ ‫גם הצליח בזה)‪ .‬אבל אסונו‪ ,‬וזו גם תקוותנו — שהמנוצחים על ידו לא‬ ‫ימצאו לעולם מודוס ויונדי אתו‪ .‬אין כל דרך של השלמה עם הנאציזם [‪]...‬‬ ‫בהכנעה כזו לנאציזם אין קונים אפילו את ביטחון החיים‪ .‬ייתכן שקונים‬ ‫לזמן־מה איך שהוא את החיים‪ ,‬אבל את הקיום ואת ביטחון החיים לא יקנו‬ ‫אלא על ידי מלחמה והיאבקות עד להכרעה‪57.‬‬ ‫דברי טבנקין‪ ,‬שנאמרו בישיבת מזכירות הקיבוץ המאוחד‪ ,‬שיקפו את הרוח‬ ‫האקטיביסטית בהנהגת היישוב — לא הכול חשבו כמוהו — וגם הם הטביעו‬ ‫חותם על הלך מחשבתו של אלתרמן‪ .‬יתר על כן‪ :‬נראה שאלתרמן אימץ את‬ ‫עולם הדימויים והמושגים של טבנקין — הגינוי החד־משמעי של התבוסתנות‪,‬‬ ‫הבגידה והכניעה‪ ,‬לעומת הרמת הדגל של המלחמה‪ ,‬ההיאבקות והמרד‪.‬‬ ‫בזמן ששמחת עניים ראה אור‪ ,‬החל סופר אחר במקום אחר לכתוב דברים‬ ‫[ ‪] 248‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫דומים‪ :‬באוקטובר ‪ 1941‬ביקש אלבר קאמי — סופר ועיתונאי צרפתי‪ ,‬יליד‬ ‫אלג'יר‪ ,‬אז בן ‪ — 29‬לקבל בהשאלה ספרים שעניינם מחלת הדבר‪ .‬וזו היתה‬ ‫ההתחלה של כתיבת הרומן הדבר (‪ ,)La Peste‬שנועד גם הוא להיות אלגוריה‬ ‫על מלחמת העולם השנייה‪ .‬ערב המלחמה נטה קאמי לפציפיזם‪ ,‬עמדה שהיתה‬ ‫רווחת בקרב אינטלקטואלים שבגרו בעולם שבין המלחמות‪ .‬שהרי אף אלתרמן‪,‬‬ ‫מחברו של "אל תיתנו להם רובים"‪ ,‬השתעשע לזמן־מה ברעיונות פציפיסטיים‪.‬‬ ‫אולם לנוכח מאורעות מלחמת העולם השנייה‪ ,‬כיבושה של צרפת על ידי‬ ‫גרמניה‪ ,‬הקמת משטר וישי ורדיפות היהודים שלהן היה עד גם באלג'יר וגם‬ ‫בצרפת — שינה קאמי את טעמו‪ .‬הוא התגייס למאבק נגד הנאצים‪ ,‬ובשלב מסוים‬ ‫אף הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית‪ ,‬ה"רזיסטנס"‪ .‬בדומה לאלתרמן בחר‬ ‫קאמי להעמיד במרכז יצירתו את הדימוי של העיר הנצורה‪ ,‬המתוארת על ידיו‬ ‫כעיר מוכת מגפה‪ ,‬חולי ומוות‪ .‬העכברושים‪ ,‬המציפים את העיר והמפיצים את‬ ‫המגפה‪ ,‬הם סמל למשטר הנאצי‪ .‬גם הדמויות המאכלסות את הרומן מסמנות‬ ‫התנגדות‪ ,‬וזאת בסירובן להרכין ראש אל מול אותו כוח הבא להמיט חורבן על‬ ‫העיר‪ :‬נוכח המגפה והמוות‪ ,‬מול רפיון הידיים ורפיסות הרוח שפשטו בעיר‪,‬‬ ‫מציב הסופר את דמותו של הרופא הד"ר ברנרד רייה כמי שמסרב להשלים‬ ‫עם המגפה המתפשטת ועם המוות ההמוני כאילו היו גזרת גורל‪ .‬רייה‪ ,‬יחד עם‬ ‫קומץ האנשים שסביבו‪ ,‬מנסה בכל כוחו להמעיט את ממדי האסון ולשמר את‬ ‫גחלת החיים בעיר עד כמה שאפשר‪ .‬בעולם המדומיין שמכונן קאמי מתייצבים‬ ‫רייה וחבריו כמי שמייצגים את דמות האדם שנברא בצלם אלוהים‪ ,‬את ערכי‬ ‫המוסר‪ ,‬ואת האמונה בניצחונו של העולם החופשי על "הרייך בן אלף השנים"‬ ‫שקם עליו לכלותו‪ .‬והרי זה היה גם חזונו של אלתרמן בשמחת עניים‪58.‬‬ ‫בהקשר הארץ־ישראלי שבו פורסם הספר שמחת עניים התייצב אלתרמן‬ ‫כמבשרה של תאולוגיה הומניסטית‪ ,‬שאמנם ניזונה מן הספרות המסורתית‪ ,‬אך‬ ‫ּ‬ ‫מכילה בתוכה תכנים בעלי אופי חילוני מובהק‪ .‬חודשים אחדים בלבד לאחר‬ ‫פרוץ המלחמה השכיל אלתרמן להבין את גודל האסון שהמיטה גרמניה על‬ ‫העולם ובכלל זה על היהודים‪ ,‬ולא פחות מזה את גודל הסכנה שעדיין נשקפת‬ ‫ממנה לתרבות האנושית כולה‪ .‬הדימוי של "שתי משפחות בעלי־חיים הנאבקות‬ ‫לשליטה על הכדור"‪ ,‬שאותו שרטט ערב המלחמה‪ ,‬התממש לנגד עיניו יום־יום‬ ‫ושעה־שעה‪ :‬הכיבושים האלימים והאכזריים של ארצות אירופה‪ ,‬ההתפשטות‬ ‫מחוץ לאירופה והאיום על ארצות נוספות (ביניהן ארץ ישראל)‪ ,‬ההרס של‬ ‫ערים ומקומות יישוב‪ ,‬שפיכות הדמים בשדות הקרב והפגיעה באוכלוסייה‬ ‫האזרחית‪ ,‬הפרעות ביהודים‪ ,‬משטרי הדיכוי‪ ,‬האימה והטרור שהושלטו בכל‬ ‫[ ‪] 249‬‬

‫אלתרמן‬

‫מקום — ולצד זה‪ :‬קוצר הראייה הפוליטי שאפיין את העמידה מול היטלר‪ ,‬חוסר‬ ‫המוכנות‪ ,‬הכניעה המהירה בפני האופנסיבה הגרמנית‪ ,‬ממדי הבגידה ושיתוף‬ ‫הפעולה‪ ,‬הקוויזלינגים‪ ,‬הבריתות שנכרתו עם הנאצים ויישור הקו עם הפאשיזם‬ ‫וגרורותיו‪ .‬אלתרמן‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬יישר קו עם העולם החופשי או עם מה שנותר‬ ‫ממנו‪ ,‬ובעקבות צ'רצ'יל ודה גול — וגם בעקבות טבנקין — קרא להתנגדות‪,‬‬ ‫"ה ַא ִחים! אוּ ַלי ּ ַפ ַעם ְל ֶא ֶלף‬ ‫למרי‪ ,‬להקרבת החיים ולמלחמה עד האיש האחרון‪ָ :‬‬ ‫ׁ ָשנָ ה‪ /‬יֵ ׁש ְלמוֹ ֵתנוּ ׁ ַש ַחר!" האם לא היה בשורות אלה יותר מרמז לנאום דנקרק‬ ‫של צ'רצ'יל‪ ,‬שבו טבע את המושג של "אלף שנה"?‬ ‫מאז ומעולם סירב אלתרמן לדבר על היצירות שכתב או להציע להן‬ ‫פירושים‪ .‬הוא לא כתב להן הקדמות או אחריות דבר‪ ,‬נמנע מלהרצות עליהן או‬ ‫מלפרש אותן בראיונות‪ ,‬גם בשיחות עם חברים לא הפליג בדיבורים‪ .‬כשנשאל‬ ‫על כך בחר בדרך כלל להתחמק‪ ,‬לפעמים פטר את בן שיחו במילה או שתיים‪.‬‬ ‫לא אחת סילק אותו בנזיפה‪ .‬ובכל זאת היו גם חריגים‪ .‬כשנשאל על ידי המשורר‬ ‫חיים גורי על פשר שמחת עניים‪ ,‬השיב לו‪" :‬התחוללה סופה נוראה‪ ,‬שאלתי את‬ ‫עצמי‪ :‬מה יישאר?" היינו‪" :‬מה יישאר" — מערכים ואמונות‪ ,‬מיסודות החיים‪,‬‬ ‫מקנייני אנוש‪ .‬דברים דומים אמר גם בשיחה עם צבי ענבר‪ ,‬שהיה שוחר מובהק‬ ‫של שירתו‪" :‬הספר נכתב בתקופה שבה הנאצים התקדמו והיה חשש שכל אותם‬ ‫הדברים הטובים שיש לאדם‪ ,‬הרעות‪ ,‬האהבה‪ ,‬האבהות‪ ,‬כל היקר לאדם‪ ,‬יאבדו‪.‬‬ ‫ובשירים אלה מבטא הוא דרך המת את צערו על אבידת כל אלה"‪ 59.‬ואכן‪,‬‬ ‫את פירוט הדברים אפשר למצוא בספר עצמו‪ :‬אהבת האיש לרעייתו‪ ,‬קשרי‬ ‫המשפחה‪ ,‬הנאמנות‪ ,‬הרעות‪ ,‬האבהות‪ ,‬השמירה על צלם האדם‪ ,‬הריבונות של‬ ‫הפרט ורוח החופש‪ ,‬ולא כל שכן הנכונות להקריב חיים למען שמירתם של‬ ‫אותם ערכים‪ .‬ההישרדות של האדם הנושא ערכים אלה היתה מותנית בעיניו‬ ‫בכך שהניצחון במלחמה‪ ,‬שהיתה אחד הקרבות הקדמונים והעתיקים של הטבע‪,‬‬ ‫יהיה בידי מי שנושא עמו אנטגוניזם טבעי לבלתי אנושי‪ ,‬לא כמדרגה אלא‬ ‫כמהות‪ .‬לשון אחר‪ :‬מלחמת העולם השנייה היא מבחנו העליון של ההומניזם‪,‬‬ ‫ואלתרמן הוא המתייצב להשמיע את קולו בשער בת רבים‪.‬‬ ‫מה ארוכה ונפתלת היתה הדרך שעשה אלתרמן מכוכבים בחוץ לשמחת‬ ‫עניים! את קובץ השירים הססגוני‪ ,‬שבו יוצא המשורר לתור את העולם ולחשוף‬ ‫את היופי הטמון בו מחליפה יצירה קודרת‪ ,‬פילוסופית‪ ,‬אפוקליפטית‪ ,‬המתמודדת‬ ‫עם גורל האדם אל מול עולם הנמצא על סף חורבן‪ 1 .‬בספטמבר ‪ 1939‬הוא‬ ‫שחולל את המפנה הדרמטי בסדר היום האמנותי של המשורר‪ ,‬אף שסימניו של‬ ‫"ח ִ ּיים ַעל‬ ‫מפנה זה ניכרו היטב קודם לכן‪ .‬לא עוד "יָ ֵר ַח ַעל ִּכידוֹ ן ַה ְּברוֹ ׁש" אלא ַ‬ ‫[ ‪] 250‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫"ב ְד ָר ִכים ׁ ֶש ּסוֹ ָפן‬ ‫ַקו ַה ֵ ּקץ‪ְ ׁ ,‬ש ֵל ִמים וַ ֲחזָ ִקים"‪ .‬לא הליכה חופשית ומרוממת נפש ִּ‬ ‫ַ ּג ְעגּ וּ ַע"‪ ,‬אלא מאבק עד חורמה באויב — ַ"רק ְלאוֹ ת ְמ ַח ָּכה ַמ ְח ֶּת ֶרת‪ /,‬וּ ְפקוּ ָחה ֶאל‬ ‫"אל ִֹהים ַאדִּ ִירים‪ִ /,‬ע ְיר ָך ֶאל ֵעינַ י‪/‬‬ ‫ָהאוֹ ת ֵעינָ ּה"‪ .‬לא העיר הנבנית והתוססת — ֱ‬ ‫"אב נוֹ ָרא‬ ‫ְּב ִקדָּ ה וּ ִמזְ מוֹ ר ֻמ ֶ ּג ׁ ֶשת"‪ ,‬אלא העיר ההרוסה‪ ,‬השרופה‪ ,‬מוכת המוות‪ָ :‬‬ ‫וְ נוֹ ֵצר! ִעיר דּ וֹ ֶל ֶקת ְּכנֵ ר!‪ִ /‬עיר דּ וֹ ְל ָקה וְ נִ ְל ֶּכ ֶדת ָח ֵצר‪ָ ,‬ח ֵצר!" בכוכבים בחוץ‪ ,‬הספר‬ ‫שכישף את קהל קוראי השירה‪ ,‬חגגה האמנות לשם האמנות‪ ,‬אלתרמן התייצב‬ ‫בו כאשף המילים והמוזיקה‪ ,‬כמחוללה של אסתטיקה חדשה‪ ,‬וכמי שהשכיל‬ ‫לשחרר את השירה העברית‪ ,‬ולו לשעה‪ ,‬מן המועקה התרבותית ומן הסבר‬ ‫החמור שרבצו עליה במשך דורות‪ .‬בשמחת עניים‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬עשה אלתרמן את‬ ‫כל הדרך בחזרה אל ההיסטוריה‪ ,‬העולמית והיהודית‪ ,‬כשהוא מתייצב כמשורר‬ ‫בעל מסר מדיני‪ ,‬חברתי ומוסרי‪ .‬לצורך זה בנה שיר ארוך הנשען על עלילה‬ ‫מופשטת וסמלית‪ ,‬מבנה אליפטי ולשון טעונה‪ ,‬החותר לנסח אמירה כללית‬ ‫על העולם ועל הזמן‪ ,‬מעין רומן פיוטי‪ .‬זו היתה גם המתכונת ליצירת הענק‬ ‫שנים עשר שכתב המשורר הרוסי אלכסנדר בלוק (‪ ,)1918‬שבה העניק ייצוג‬ ‫בלתי נשכח לאירוע ההיסטורי ששינה את פניה של רוסיה במאה העשרים —‬ ‫המהפכה הבולשביקית‪ .‬וכשם שבלוק גייס את הברית החדשה ואת סיפור שנים‬ ‫עשר השליחים‪ ,‬בחר אלתרמן להשתמש במקרא‪ ,‬בתפילה‪ ,‬בפיוטים ובשירת‬ ‫ימי הביניים‪ .‬כך הגשים למעשה בשמחת עניים את ה"אני מאמין" הספרותי‬ ‫שאותו ניסח בתחילת המלחמה ב"מכתב על אותו נושא"‪ ,‬ועוד יותר מזה את מה‬ ‫שנאמר במסגרת אותו פולמוס על ידי אחותו לאה א'‪ ,‬שאולי דיברה מהרהורי‬ ‫לבו שלו‪ ,‬בעת שהכריזה מעל דפי שבועון השומר הצעיר כי בעת הזאת על‬ ‫המשורר להיפרד ולו לזמן־מה מכוכבים בחוץ‪ ,‬לחדול לשיר לטבע‪ ,‬לצמרת‬ ‫ולאיילה כדי להעמיד את עטו לרשות ההיסטוריה‪60.‬‬ ‫הופעת שמחת עניים עוררה התרגשות בסביבתו הקרובה של אלתרמן‪ ,‬ואט־‬ ‫אט חלחל הספר לציבור הולך וגדל של שוחרי שירה‪ .‬הביקורת‪ ,‬עם זאת‪ ,‬היתה‬ ‫צנועה למדי‪ ,‬אף כי בחלוף השנים זכתה היצירה לפרשנות ולמחקר שרק יצירות‬ ‫אחדות בתולדות השירה העברית זכו להם‪ .‬אלתרמן חש עצמו מאוכזב ממיעוט‬ ‫הכתיבה על הספר‪ ,‬עד כדי כך שניסה לשכנע את ישראל זמורה להימנע‬ ‫מלפרסם את המאמר שתכנן‪ ,‬זאת בשל החשש שמא פרסום מאמרו של מבקר‬ ‫אוהד שהוא גם המוציא לאור על רקע שתיקת הביקורת עלול לעורר רושם‬ ‫של קנוניה‪ .‬זמורה דחה על הסף דרישה זו‪ ,‬כשהוא חושף בפניו קטעים מיומנו‬ ‫שקדמו לשיחה שביניהם ואשר בהם ביטא — בינו לבין עצמו — את הערכתו‬ ‫ליצירה‪" :‬היום אני קורא את 'שמחת עניים' כדי לכתוב‪ :‬שפע מקורי ויופי חריף‬ ‫[ ‪] 251‬‬

‫אלתרמן‬

‫— רגש של אושר מלא אני עם קריאת הדברים המיוחדים שבו; חריפות זו אינה‬ ‫מלמעלה למטה‪ ,‬אלא ממעמקים אל מעלה ועל כן היא נעימה‪ ,‬מפתיעה‪ ,‬אבל‬ ‫אינה חולפת‪ ,‬אלא ננעצת ומנחמת ומנעמת"‪ .‬ולמחרת היום כתב‪" :‬אני חושב‬ ‫הרבה ב'שמחת עניים'‪ ,‬שהוא ספר חשוב לי מאוד; אני רוצה מאוד להצליח‬ ‫במסתי עליו"‪ .‬וכעבור כמה ימים‪" :‬גמרתי לקרוא את 'שמחת עניים'" — כתב‬ ‫זמורה — "ספר שכבשני בשלימותו"‪ .‬הדברים עשו כנראה רושם על אלתרמן‪,‬‬ ‫כך לפחות התרשם זמורה‪" :‬דברתי מעט על ספרו‪ ,‬על החשיבות שבו‪ ,‬הראיתי‬ ‫לו קטעים מיומני זה בדבר הספר‪ ,‬אני חושב שהרושם היה גדול ומרגיע‪ ,‬הדברים‬ ‫נעמו לו‪ ,‬כי הוא יודע שלא נכתבו דברי ביומן כדי להראותם למישהו עכשיו"‪61.‬‬ ‫משנסללה הדרך פרסם זמורה בגיליון אפריל של מחברות לספרות את‬ ‫המאמר הראשון על שמחת עניים‪ .‬עשרות מאמרים עתידים היו להופיע לאחר‬ ‫מאמר זה‪ ,‬אם כי בהפרש של כמה שנים‪ 62.‬המאמר נכלל במדור "מפנקסו של‬ ‫מבקר"‪ ,‬הוא החזיק רק שני עמודים‪ ,‬אך די היה בו כדי לבטא את הערכתו‬ ‫המופלגת של הכותב להישג האמנותי של אלתרמן‪ ,‬ואף להציע בצד זה קצה‬ ‫חוט של פרשנות ליצירה‪ ,‬שלא היתה קלה כלל לפיענוח‪ .‬שורות הפתיחה של‬ ‫המאמר היו אלה‪" :‬כל שורה ב'שמחת עניים' טבועה בכוח של ייחוד‪ ,‬כל משפט‬ ‫נושא בו את הנשימה האחת‪ ,‬המחשקת את היצירה הזאת לשלימות מפוארת‪,‬‬ ‫יצירה שהיא באחד מעיקריה ה'אני מאמין' של המשורר" — הצהיר זמורה‪,‬‬ ‫כאשר בצד האמת של שירה זו ניכר בה גם הצד הצורני־אסתטי‪ ,‬המצטיין‬ ‫במקוריות‪ ,‬בחדשנות‪ ,‬בעממיות‪ ,‬בברק לשוני‪ ,‬בתיבת תהודה רחבה ובעושר‬ ‫מוזיקלי‪ .‬זמורה היה גם הראשון שקבע את מה שליָ מים נראה כמובן מאליו‪:‬‬ ‫"הנושא הכולל ועובר כחוט־השני את ל"א השירים שבספר הוא‪ :‬אחד מת שלא‬ ‫ויתר על החיים וממשיך לאהוב ולקנא‪ ,‬לשנוא ולנקום‪ ,‬לדאוג ולהתייסר וכו'‬ ‫וכו';" ולזה הוסיף ביאור‪" :‬כל שיר מושר מפיו של המת ונושאו — ענין רג י ל‬ ‫בחיינו‪ ,‬מן העניינים שאנו דשים יום־יום ולבנו כמעט גס בהם‪ ,‬אבל בואו וראו‬ ‫מה רבתה חשיבותם ומה גדל משקלם כשהמוות מביט בהם!" אלא שלא הכול‬ ‫היו שותפים למחמאות אלה ולפירוש הנלווה להן‪ .‬מי שהתייצב כבר פלוגתא‬ ‫של זמורה היה המבקר עמנואל בן־גריון‪ ,‬שמאמרי הביקורת שלו בעיתונות‬ ‫היומית לא היטיבו על פי רוב עם המבוקר‪" .‬אי אפשר שלא להתרשם מן הקצב‪,‬‬ ‫מן האליטראציות‪ ,‬משלטון זה על כלי הלשון [‪ ]...‬אפשר ואפשר להשתכר מן‬ ‫המלים והניבים הללו" — כך אמנם כתב‪ ,‬אך תהה אם לכל זה יש פשר כלשהו‪:‬‬ ‫"[‪ ]...‬אבל על שאלת־הבראשית הזאת‪ ,‬מה רצה המחבר להביע‪ ,‬לא יענוך‬ ‫החרוזים"‪ .‬את ההסבר שהציע זמורה‪ ,‬טען בן־גריון‪ ,‬אפשר בהחלט להבין‪" ,‬אבל‬ ‫[ ‪] 252‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫ספק אם תצליח למצוא אותם מאומתים על־ידי השירים או מושקפים בהם"‪.‬‬ ‫מסקנת המבקר היתה כי זוהי שירה סתומה‪ ,‬שספק אם תגיע אל לבו של "סתם‬ ‫בן־אדם"‪ ,‬בניגוד לפזמוניו של אלתרמן‪ ,‬המצטיינים בלשונם הגלויה ובגילוי לב‬ ‫המשורר‪ ,‬ושפשרם מובן לכול‪ .‬ואף שלא אמר זאת במפורש‪ ,‬נראה היה כי הוא‬ ‫נוטה להעדיף את אלתרמן הפזמונאי על פני אלתרמן המשורר‪63.‬‬ ‫רק ב־‪ 9‬ביולי — כארבעה חודשים לאחר הופעת שמחת עניים — התפרסם‬ ‫מאמר ביקורת על הספר מן הסוג שציפה לו אלתרמן‪ .‬כותב המאמר היה דוד‬ ‫כנעני‪ ,‬חבר קיבוץ מרחביה‪ ,‬שהיה משתתף קבוע בשבועון השומר הצעיר‪.‬‬ ‫כנעני אבחן את השירים המרכיבים את היצירה כשירים קשים‪" ,‬לא בנקל ניתן‬ ‫נופם להיכבש"‪ ,‬אך מי שמתגבר על החיץ יחזור ויקרא בהם‪ .‬הלשון‪ ,‬המחשבה‬ ‫דקת הטעם‪ ,‬הרגש המעודן‪ ,‬החושניות‪ ,‬צורות השיר — כל אלה מטילים‬ ‫עליו את רישומם‪ .‬במאמר ִהרבה כנעני לצטט מתוך הספר‪ ,‬קסמה לו בייחוד‬ ‫"ח ִ ּיים ַעל ַקו ַה ֵ ּקץ‪ְ ׁ /‬ש ֵל ִמים וַ ֲחזָ ִקים"‪ ,‬שראה בה את תמצית היצירה‪,‬‬ ‫השורה ַ‬ ‫ושממנה נגזרה כותרת המאמר‪ .‬ואף שהיצירה פוסעת לכאורה במשעול הצר‬ ‫של היחיד‪ ,‬הרי עיקר מהלכה הוא "בדרך המלך של הרבים‪ ,‬שהיא דרך של‬ ‫חשבון אכזרי ואמיץ של נגעינו ומומינו‪ ,‬חולשתנו וחרפתנו‪ ,‬השבעת־נקמה‬ ‫וקול ענות־קרב"‪ .‬הוא העלה על נס את חשבון הנפש שעושה אלתרמן‪ ,‬את‬ ‫הגינוי הגורף של מומים ושל נגעים חברתיים ואת השבועה שלא להתעלם‬ ‫מהם ושלא לעבור עליהם לסדר היום‪ .‬עיקרו של שמחת עניים — כך קבע —‬ ‫הוא בשלילה של ספר קֹהלת‪ ,‬שהוא ספר הכפירה העתיק‪ ,‬ובסירוב להיגרף‬ ‫לניהיליזם ולחולשת הדעת; שלילה זו נגזרת מעצם הכרזת ה"אני מאמין"‬ ‫של המשורר‪ ,‬שהיא "הכרזה של אמונה בחיים‪ ,‬בערכם‪ ,‬בכדאיותם‪ ,‬באפשרות‬ ‫ה א ח ר ת‪ .‬זהו המפתח לספר‪ ,‬שצירו סובב־הולך בין השניים — החיים‬ ‫והמוות"‪ .‬אט־אט הוסרו המחיצות שבין המבקר למבוקר‪ ,‬כשכנעני מתייצב‬ ‫כמי שמזדהה לחלוטין עם אותו "אני מאמין" של אלתרמן‪ ,‬המגלם בעיניו את‬ ‫"כי עוֹ ָלה יְ ׁשוּ ָעה‪,‬‬ ‫השאיפה לתיקון עולם ואת האמונה כי נצח האדם לא ישקר‪ִּ :‬‬ ‫ִּב ִּתי‪ִּ /,‬כי ְ ּגדוֹ ָלה! ִּכי ׁ ְש ֵל ָמה! ִּכי נִ ְר ֶא ָּנה!" אל ציטטה זו‪ ,‬הלקוחה מן הבית השני‬ ‫של "שיר סיום"‪ ,‬מצרף הכותב את צמד המילים "אמן ואמן"‪ ,‬שאותו שאל מן‬ ‫התפילה‪ .‬לדידו של כנעני‪ ,‬כמו לגבי רבים אחרים‪ ,‬שמחת עניים היה לא רק‬ ‫ספר שירים; הוא היה בגדר תורת חיים‪64.‬‬

‫[ ‪] 253‬‬

‫אלתרמן‬

‫ה‬ ‫התותחים רועמים והמוזות אינן שותקות‪ :‬מבחינתו של אלתרמן היתה השנה‬ ‫הראשונה למלחמה שנה פורייה במיוחד — בצד כתיבת שמחת עניים היו גם‬ ‫שירי "רגעים" ופזמוני המטאטא ותרגומי המחזות וכן שירים אחדים שהופיעו‬ ‫בבמות ספרותיות שונות‪ ,‬בכלל זה בכתב העת החדש מחברות לספרות‪ ,‬שאותו‬ ‫ייסד ישראל זמורה‪.‬‬ ‫בסתיו של שנת תש"א (דצמבר ‪ — )1940‬סמוך למועד שבו נשלמה‬ ‫כתיבתו של שמחת עניים — פרסם אברהם שלונסקי במסגרת ספרית פועלים‬ ‫שכלל יצירות פרי עטם של שישה‬ ‫קובץ ספרותי מרשים בשם ‪ 6‬פרקי שירה‪ּ ,‬‬ ‫משוררים שנחשבו בעיניו למשוררים המובילים של התקופה‪ :‬רפאל אליעז‪,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬יוכבד בת־מרים‪ ,‬לאה גולדברג‪ ,‬אלכסנדר פן — ושלונסקי עצמו‪.‬‬ ‫את אחד העותקים של החוברת העניקו המשתתפים לפניה וגמן‪ ,‬אחותו של‬ ‫שלונסקי‪ ,‬שהיתה מוזיקאית לעת מצוא‪ ,‬ובראשה כתבו כך‪" :‬לאחות פניה מאת‬ ‫ששת האחים‪ ."XII.1940.13 .‬ההקדשה רמזה‪ ,‬כמובן‪ ,‬ל"שיר ארבעה אחים"‬ ‫מאת נתן אלתרמן שנכלל באותו הקובץ‪ ,‬ואף אלתרמן רמז אליו בעת שכתב‬ ‫בשער הפנימי‪" :‬לאחותו של אחינו ומורנו‪ .‬נתן"‪" 65.‬שיר ארבעה אחים" לא‬ ‫היה אלא חלק מתוך מחזור שירים בשם "שיר עשרה אחים" שאת דבר קיומו‬ ‫גילה לישראל זמורה באחד הלילות של חודש אפריל שנת ‪ ,1939‬לאחר שחזרו‬ ‫מבילוי ממושך ורווי אלכוהול עם יתר בני החבורה בפונדקו של "המוזג"‪ .‬ביולי‬ ‫של אותה שנה‪ ,‬לאחר שהלכו שניהם לשתות ב"אררט" וב"המוזג" גם יחד‪ ,‬שבו‬ ‫השניים לביתו של זמורה — השעה היתה שתיים לפנות בוקר — ושם סיפר‬ ‫לו אלתרמן‪ ,‬שהיה בגילופין‪ ,‬כי "הפואמה שלו" מתקדמת יפה‪ .‬עכשיו הוא‬ ‫כותב את "שיר הספרים"‪ .‬אלתרמן התלהב מדברי עצמו‪ ,‬והפציר בזמורה לסור‬ ‫אליו הביתה כדי שיוכל לקרוא בפניו את השיר‪ .‬השעה היתה שלוש לפנות‬ ‫בוקר‪ .‬אבל בבית נתפכח וסירב לקרוא‪ .‬כתיבת היצירה נמשכה גם אל תוך‬ ‫ימי המלחמה‪ :‬בליל שבת‪ 7 ,‬באוקטובר‪ ,‬התכנסו החברים בביתו של ישראל‬ ‫זמורה למעין נשף ספרותי‪ ,‬וזאת כדי לשמוע את אליהו טסלר קורא משיריו ואת‬ ‫א"ד שפירא (לימים שפיר) קורא סיפור‪ .‬אלא שטסלר ושפירא קיבלו משום־מה‬ ‫רגליים קרות וסירבו לקרוא‪ ,‬ואלתרמן‪ ,‬שהתבקש גם הוא לקרוא‪ ,‬סירב להיות‬ ‫בגדר "ממלא מקום"‪ .‬אולם לאחר מכן נמלך בדעתו‪ ,‬הלך הביתה‪ ,‬חזר לביתו‬ ‫של זמורה כשתיק בידו‪ ,‬וקרא באוזני הנאספים שלושה פרקים מ"שיר עשרה‬ ‫אחים"‪" .‬הכל נהנו הנאה גדולה מאוד והביעו התפעלות רבה מן השירים" —‬ ‫כתב זמורה ביומנו‪ .‬והוסיף‪" :‬אלתרמן שמח מאוד‪ ,‬באופן מיוחד חזר ושאל‬ ‫[ ‪] 254‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫אותי כמה פעמים‪' :‬האמנם הם מוצאים חן בעיניך? אני שמח מאוד'"‪ 66.‬מאז‬ ‫אותו ערב פעל זמורה ללא לאות כדי לשכנע אותו לפרסם את יצירתו החדשה‬ ‫במסגרת הוצאת הספרים שעסק בהקמתה‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬גם דוד הנגבי‪ ,‬איש‬ ‫ספרית פועלים‪ ,‬בא בדברים עם אלתרמן לצורך הוצאת הספר‪ ,‬אך משום־מה גם‬ ‫מהלך זה לא הגיע לכלל ביצוע‪67.‬‬ ‫את המתכונת לשיר שאל אלתרמן משיר עממי ביידיש‪ ,‬ידוע ומוכר‪ ,‬בשם‬ ‫"צען גוטע ברידער" ("עשרה אחים טובים")‪ ,‬המגולל את סיפורם של עשרה‬ ‫אחים‪ ,‬בעלי עיסוקים שונים ומשונים‪ ,‬הנעלמים — או שמא מתים — בזה אחר‬ ‫זה‪ .‬לבסוף נותר רק האח האחרון‪ ,‬העשירי למניין‪ ,‬והוא זה המשמיע את השיר‪.‬‬ ‫"היִ ינוּ ֲעשָׂ ָרה ַא ִחים טוֹ ִבים‪ָ /‬ס ַח ְרנוּ ְּביַ יִ ן‪ /‬וּ ֵמ ִא ָּתנוּ נִ ׁ ְש ֲארוּ ִּת ׁ ְש ָעה" — וכך הלאה‬ ‫ָ‬ ‫‪68‬‬ ‫והלאה‪ ,‬עד לאח האחרון‪ .‬אלא שבשיר היידי‪ ,‬שהוא שיר "נונסנס" לכל דבר‬ ‫ועניין‪ ,‬מוקצות לכל אחד מן האחים שלוש שורות בלבד‪ ,‬הנותרות ברמה של‬ ‫אנקדוטה‪ ,‬בשעה שאלתרמן העמיד סדרת שירים בעלי מבנה סימטרי מוקפד‪,‬‬ ‫ובה הועיד לכל אחד מעשרת האחים שיר משלו; שיר זה מושמע על ידי מי‬ ‫מן האחים קודם הסתלקותו מן העולם‪ .‬באתנחתה שבין השירים מושמע שיר‬ ‫("כ ְך ֶאת ׁ ִשירוֹ ִד ֵּבר ָא ִחינוּ ")‪ ,‬הקושר בין פרק אחד למשנהו‪,‬‬ ‫"זֶ ֶמר" שנוסחו קבוע ָּ‬ ‫ונכללים בו דברי פרדה מן האח ההולך אל מותו‪ .‬בראש הקובץ העמיד אלתרמן‬ ‫שיר פותח‪ ,‬ובו התווה את מסגרת הסיפור‪:‬‬ ‫ְּכ ָבר ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ְ ּגדוֹ ָלה וּ נְ מוּ ָכה‬ ‫ִוּב ְק ֵצה ָה ְרחוֹ ב ִהיא נָ ָחה‬ ‫אוּ ַלי לֹא נִ ְר ֶא ָּנה ָמ ָחר‪,‬‬ ‫ִּכי ַר ִּבים ֵמ ִתים ַעד ׁ ַש ַחר‪.‬‬ ‫ַא ְך ַעד ׁ ֶש ַּנ ְל ִּבין ְּכ ִגיר‬ ‫ישנָ ה‪,‬‬ ‫וְ ַה ָּמוֶ ת ַה ַּמר נִ ׁ ָ‬ ‫לוּ יִ ְחיֶ ה ְל ָפנֵ ינוּ ַה ּׁ ִשיר‬ ‫ׁ ֶשל ֲעשֶׂ ֶרת ַא ֵחינוּ ׁ ֶש ָּלנוּ ‪.‬‬ ‫לבד משיר הפתיחה‪ ,‬כללה חטיבת השירים שפורסמה על ידי שלונסקי ארבעה‬ ‫מתוך עשרת הפרקים שיועדו למחזור‪" :‬הבקתה"‪" ,‬היין"‪" ,‬הספרים" ו"אל‬ ‫האב"‪ .‬מקום ההתרחשות של השיר הראשון הוא בקתה במעבה היער — זכר‬ ‫לפונדקים שבכוכבים בחוץ — שם נושא בכור האחים את דברו‪ :‬הוא‪ ,‬הזקן והשׂ ב‬ ‫[ ‪] 255‬‬

‫אלתרמן‬

‫מכולם‪ ,‬הרואה לנגד עיניו את המלאך בעל אלף העיניים‪ ,‬מברך על שלמותה‬ ‫ולאחיו בעת שהם מסבים לשולחן‪ ,‬על‬ ‫של המשפחה‪ ,‬על האחווה המזומנת לו ֶ‬ ‫הערבות ההדדית ביניהם‪ ,‬בבחינת שבת אחים גם יחד‪ .‬דבריו של האח הבכור‬ ‫כוללים גם הרהורים על השירה‪ ,‬שהיא המדיום שבאמצעותו מבטא כל אחד מן‬ ‫האחים את האמת שלו‪ .‬לאחר שיר הביניים נשמע קולו של האח השני‪ :‬אח זה‬ ‫נושא מונולוג שעניינו היין‪ ,‬על קסמו ועל תחלואיו‪ ,‬ושלובים בו דברים בשבחה‬ ‫של האישה‪ ,‬שאליה תשוקתו‪ .‬הוא אף נוקב בשמה של האישה — חמוטל — שם‬ ‫שהוא יחידאי במקרא‪ ,‬אשר השימוש בו מעצים את דימויה המרוחק והחידתי‪69.‬‬ ‫השיר השלישי מעלה על נס את הספרים‪ ,‬את הספריות ואת עולם המחשבה‬ ‫האצור בהם‪ ,‬שגם אליהם נושא הדובר את לבו‪ .‬ואף שיר זה נכרך‪ ,‬בדרך עקיפין‪,‬‬ ‫"גם ַּב ִּס ְפ ִר ּיוֹ ת‬ ‫בדמותה של חמוטל‪" :‬נשבעתי" — כך לשונו של האח השלישי — ַ ּ‬ ‫ילים וּ ַמ ְח ׁ ַש ְב ָּתם‪ִ ,‬היא ַמ ְל ָּכ ָתם ַה ֲחנוּ ָטה‪/.‬‬ ‫ֹאהב ַעד ָמוֶ ת‪ֵ /.‬חי ַה ְ ּגוִ ִ‬ ‫ֶא ְפ ׁ ָשר‪ֶ ,‬א ְפ ׁ ָשר ל ַ‬ ‫ַ ּגם ֲאזוֹ ָבם ַה ַ ּק ְדמוֹ נִ י‪ַ ,‬על ִקיר חוּ ְרבוֹ ת וַ ֲח ַצ ְר ָמוֶ ת‪ָ /,‬טלוּ ל עוֹ ד ְּכשִׂ ְפ ֵתי ַה ֲחמוּ ָטל"‪.‬‬ ‫השיר הרביעי בסדר השירים משרטט את דיוקנו של האב‪ ,‬מן הסתם אביהם של‬ ‫האחים‪ ,‬המוצג כאדם אמין וסמכותי‪ ,‬השומר על בני משפחתו ועל הסובבים‬ ‫אותו לבל יאונה להם כל רע‪ .‬והיה עוד שיר אחד של עוד אח אחד‪ ,‬שאותו פרסם‬ ‫אלתרמן בנפרד במסגרת הקובץ הספרותי ניסן שגם אותו ערך שלונסקי‪ ,‬ובו בחר‬ ‫להשמיע דווקא את "שבחי קלות־הדעת" — זוטות החיים‪ ,‬השמחות הקטנות‪,‬‬ ‫טעמו של תפוח שלא נטענו אותו‪ ,‬הזכייה במשחק בניגוד לכללים‪ ,‬האהבה‬ ‫הקלה וקלות הבגידה‪ ,‬הלגלוג על כבודנו‪ ,‬החיוך הנושם כמו חי‪ ,‬ובקיצור‪" :‬יֵ ׁש‬ ‫ַה ְב ֵלי ֲה ָב ִלים‪ ,‬יֵ ׁש ַה ְב ֵלי ֲה ָב ִלים"‪70.‬‬ ‫לכאורה היה מחזור השירים‪ ,‬גם בחלקיותו‪ ,‬בגדר פרויקציה של צדדים‬ ‫שונים ואף סותרים זה את זה באישיותו של המחבר עצמו‪ :‬התשוקה ליין‪,‬‬ ‫לנשים‪ ,‬הנאמנות לאב‪ ,‬למשפחה‪ ,‬אהבת החוכמה‪ ,‬השירה והספר‪ ,‬ולצד כל‬ ‫אלה אותה "קלות דעת" של הבוהמיין ודייר בתי הקפה‪ ,‬שגם היא לא היתה‬ ‫זרה לו‪ .‬היו מחבריו של אלתרמן שנטו לזהות בדמותה של החמוטל את צילה‬ ‫בינדר‪ ,‬אהובתו של אלתרמן‪ ,‬שהקשר האינטימי בינו לבינה התרקם בתקופה‬ ‫זו‪ .‬לא קשה היה גם לזהות מבעד לדמות האב את דמותו של יצחק אלתרמן‪,‬‬ ‫אביו הנערץ של המשורר‪ ,‬שמותו ממחלה קשה סמוך לכתיבת השיר היה עדיין‬ ‫בגדר פצע טרי‪ .‬אלא שסיפור המעשה העממי שעליו מושתת המחזור‪ ,‬הדמויות‬ ‫הסמליות המופיעות בו וניסוחם המופשט והכללי של המונולוגים הבליעו את‬ ‫הממד האוטוביוגרפי והעניקו לו ממד על־אישי‪ ,‬עקרוני ואוניברסלי‪ .‬במובן‬ ‫מסוים הטרים "שיר ארבעה אחים" את הפואמה שמחת עניים‪ ,‬ולוּ רק בזה ששתי‬ ‫[ ‪] 256‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫היצירות העלו על נס את ערכי החיים על רקע מציאות של חורבן‪ ,‬שסימניו ניכרו‬ ‫היטב עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה‪ .‬בייחוד בולטת זיקה זו בשיר "אל‬ ‫האב"‪ ,‬מעין מקבילה ל"קץ האב"‪ ,‬שהוא היחיד משירי המחזור המכיל רמזים‬ ‫לזעזועים שפקדו את העולם‪ ,‬המשול ליבשת המתבקעת‪ ,‬כשלמולם מתייצב‬ ‫ומגנם של "קטנות העולם"‪,‬‬ ‫האב כדייק אנושי‪ ,‬כתומך הסוכה הנופלת‪ ,‬כשומרם ִ‬ ‫ומעל לכול‪ ,‬כמי שנוצר את רוח האדם‪:‬‬ ‫ֵאין ְ ּגבוּ לוֹ ת ִל ְפ ִריצוּ ת ַה ְּתקוּ ָפה‪ֲ .‬ענָ ִקים ָל ּה ָהיוּ ְל ַמ ְלקוֹ ַח‪.‬‬ ‫ּפֹה דְּ ָמ ָמה‪ּ .‬פֹה ִר ְג ֵעי ַה ַּב ְרזֶ ל‪ .‬הוּ א רוֹ ֶאה — יַ ַּב ׁ ְש ּתוֹ ִמ ְת ַּב ַ ּק ַעת‪.‬‬ ‫הוּ א גוֹ ֵחן ֶאל ִּב ּתוֹ וְ נִ ָ ּצב‪ַּ .‬כ ָּמה ּכ ַֹח דָּ רוּ ׁש‪ַּ ,‬כ ָּמה ּכ ַֹח‪...‬‬ ‫הוּ א לוֹ ֵח ׁש עוֹ ד‪ֵ :‬אל‪ ,‬נֶ ֶפ ׁש נְ צוֹ ר‪ .‬דּ וּ ִמ ָ ּיה‪ֵ .‬אל‪ ,‬נְ צוֹ ר ֶאת ַהדַּ ַעת‪71.‬‬ ‫למעט פרסום זה‪ ,‬על שני חלקיו‪ ,‬רוב שיריו של אלתרמן שנכתבו במהלך מלחמת‬ ‫ֵ‬ ‫העולם השנייה הופיעו בכתב העת מחברות לספרות שייסד ישראל זמורה‪ ,‬והוא‬ ‫שהעניק לו את שמו‪ 72.‬לאחר הפילוג בחבורת "יחדיו" ב־‪ 1939‬וסגירתו הסופית‬ ‫של טורים המחודש‪ ,‬ייסד שלונסקי את "דפים לספרות" במסגרת שבועון השומר‬ ‫הצעיר כשכמעט במקביל החל ישראל זמורה בהכנות לייסד כתב עת משלו‪,‬‬ ‫שעתיד היה לשמש אכסניה עבור אלה מבני החבורה שסירבו לקבל עליהם את‬ ‫מרותו של שלונסקי‪ ,‬ואשר לא ראו בעין יפה את חבירתו לאגף השמאלי של‬ ‫תנועת הפועלים‪ 73.‬בין המצטרפים היו אלתרמן עצמו‪ ,‬יעקב הורוביץ‪ ,‬יוכבד‬ ‫בת־מרים‪ ,‬אליהו טסלר‪ ,‬יחיאל פרלמוטר‪ ,‬יעקב אורלנד ורפאל אליעז‪ .‬לכתב‬ ‫העת הצטרפו גם מי שהיו אנשי חבורת "פתח" מקובנו‪ ,‬ש' גנס וא"ד שפירא‪.‬‬ ‫המשורר אוריאל שלח‪ ,‬שמסיבות פוליטיות לא נמנה עם חבורה זו‪ ,‬מצא גם הוא‬ ‫את דרכו לכתב העת‪ ,‬כשהוא מסווה את זהותו תחת שם העט "יונתן רטוש"‪.‬‬ ‫עורך הבמה החדשה‪ ,‬ישראל זמורה‪ ,‬היה למעשה חניכו של שלונסקי‪ ,‬שהרי‬ ‫את עיקר התמצאותו בעריכה רכש במהלך עבודתו בכתובים ובטורים‪ .‬גם‬ ‫ספריהם של אנשי חבורת "יחדיו" הופיעו בעריכתו‪ .‬זמורה ניגש אפוא לעריכת‬ ‫כתב העת כאדם בקיא ומנוסה הבוטח במשלח ידו‪ .‬במחברות לספרות‪ ,‬שנועד‬ ‫להופיע אחת לחודשיים‪ ,‬יצר מסגרת שנועדה לתת ביטוי לספרות החדישה‬ ‫שנוצרה בארץ‪ ,‬בייחוד לשירה‪ ,‬תוך כדי שמירת מרחק מכל עמדה או מסגרת‬ ‫מפלגתית‪ ,‬דוגמת כתב העת הצרפתי ‪ La Nouvelle Revue Française‬שהיה א־‬ ‫פוליטי וגרס ספרות לשמה המטפחת ערכים אוניברסליים ואנושיים‪ .‬במקביל‬ ‫ייסד זמורה הוצאת ספרים הנושאת שם זה‪ ,‬שמוטת הכנפיים שלה נועדה להיות‬ ‫[ ‪] 257‬‬

‫אלתרמן‬

‫רחבה יותר — סדר היום שלה כלל ספרות מקורית‪ ,‬בדגש על שירה‪ ,‬אך גם‬ ‫ספרות עברית של דורות קודמים‪ ,‬ספרות קלסית עולמית וספרות לילדים‪74.‬‬ ‫אמנם אלתרמן לא מילא תפקיד רשמי באחד מן הגופים האלה‪ ,‬אולם זמורה‬ ‫סמך עליו לא רק כמשתתף פעיל אלא גם כיועץ חכם שילווה אותו בעבודה‬ ‫ובמידת הצורך ישמש גם פוסק אחרון‪ .‬עוד בימי טורים המחודש דחק אלתרמן‬ ‫בזמורה ליטול עליו את האחריות לעריכה‪ ,‬ומאז סגירת העיתון דרבן אותו‬ ‫להקים במה משלו‪ ,‬כשהוא מועיד את עצמו להיות בה למשתתף קבוע‪ .‬הפניית‬ ‫העורף לשלונסקי על ידי הקמת כתב עת מתחרה לדפים לספרות לא היתה‬ ‫קלה עבורו‪ ,‬תמיד חש עצמו כבעל חוב כלפי מי שהיה למעשה החונך שלו‪,‬‬ ‫אך הוא היה משוכנע כי זהו צעד בלתי נמנע‪ 75.‬זמורה עשה מצדו כל מאמץ‬ ‫כדי להבטיח את השתתפותו הפעילה של אלתרמן לא רק ככותב אלא כמעין‬ ‫עורך־שותף; הוא ייחס לשותפות זו חשיבות עצומה הן מבחינתו האישית והן‬ ‫מבחינת טובתו ועתידו של כתב העת‪ .‬במהלך ההכנות לייסוד הבמה החדשה‬ ‫שיגר אליו מכתב‪ ,‬שהיה למעשה המכתב הראשון שאותו כתב תחת הלוגו של‬ ‫מחברות לספרות‪ .‬וזה היה לשונו‪:‬‬ ‫המעשה הספרותי‪ ,‬שאני מתחיל בו — נושא עליו שם שאתה קבעת לו‪ :‬ולא‬ ‫רק זה — אני נעשה עורך של במה ספרותית זו רק לאחר שאתה הצעתני‬ ‫כעורך לבמה ספרותית אחרת [‪ ]...‬עצם העובדה הזאת עוררה בי את הרצון‬ ‫ואת ההחלטה לייסד את הבמה הזאת מתוך הנחה קודמת ובטוחה‪ ,‬שאני‬ ‫עושה מעשה שהוא לרצון לך ואתה תתמוך בו ותדאג לו כיד יכולתך‬ ‫הברוכה [‪ ]...‬ממגעי אתך בשנים האחרונות למדתי להעריך לא רק את‬ ‫שיריך [‪ ]...‬אלא גם את טעמך הספרותי‪ ,‬את כוח ההערכה שלך של יצירות‬ ‫ספרותיות‪ ,‬את כוח־החלטתך המהיר ונכון ואמיתי לגבי דברים‪ ,‬הצריכים‬ ‫לראות אור או צריכים להיות גנוזים; והרי אני קובע לעצמי מראש לשתף‬ ‫אותך שיתוף מתמיד ומלא בעריכת הבמה הזאת ועל־כך אני מבקש את‬ ‫הסכמתך המלאה והידידותית‪ ,‬ובטוחני שאתה תסכים לדעה‪ ,‬כי עריכת־‬ ‫הבמה אין פירושה בעיקר 'עריכת' כתב היד‪ ,‬אלא עריכת הבמה דווקא‪,‬‬ ‫שהיא עיקר‪.‬‬ ‫בהמשך המכתב האיץ זמורה באלתרמן לגלות מעורבות בכתב העת‪ ,‬הוא גם‬ ‫ששמעם‬ ‫ָ‬ ‫ביקש ממנו הבטחה שימסור לידיו כמה משיריו "החדשים והנפלאים"‬ ‫מפיו בהזדמנויות שונות‪ .‬המכתב הארוך והפרטני נשלח על ידיו מרחוב פרוג‬ ‫[ ‪] 258‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫לרחוב בן עמי ב־‪ 25‬ביולי ‪ .1939‬מן הסתם יכול היה זמורה לגמוא את המרחק‬ ‫בין שני הרחובות בהליכה‪ ,‬ואף לגלות לו את מחשבותיו בשיחת פנים אל‬ ‫פנים‪ ,‬אך בשל המשקל הרב שייחס לדברים והתחושה שפיעמה בו ביחס לגודל‬ ‫השעה החליט שלא להסתפק בשיחה ובמקום זה העלה אותם אחד לאחד על‬ ‫הכתב‪76.‬‬ ‫ההכנות להופעת כתב העת‪ ,‬שהחלו עוד לפני המלחמה‪ ,‬נמשכו כסדרן גם‬ ‫לאחר ‪ 1‬בספטמבר ‪ ,1939‬בבחינת עולם כמנהגו נוהג‪" .‬החברים מתכנסים כמעט‬ ‫ערב ערב בביתי" — כתב ישראל זמורה ביומנו מ־‪ 9‬באוקטובר — "משוחחים‬ ‫על המלחמה‪ ,‬על ספרות‪ ,‬על 'מחברות'; כולם רוצים בהופעה קרובה של‬ ‫'מחברות'"‪ .‬ואכן‪ ,‬הגיליון הראשון של מחברות לספרות הופיע בינואר ‪,1940‬‬ ‫ארבעה חודשים בדיוק לאחר פרוץ המלחמה‪ :‬הוא נפתח בחמישה שירים של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ומלבדו השתתפו בו יעקב הורוביץ‪ ,‬יעקב פיכמן‪ ,‬יוכבד בת־מרים‪,‬‬ ‫א"ד שפירא‪ ,‬אליהו טסלר‪ ,‬חוקר החינוך סיני אוקו‪ ,‬יחיאל פרלמוטר‪ ,‬יונתן‬ ‫רטוש והעורך ישראל זמורה‪ .‬משום־מה נמנע זמורה מלהציג בפתח הגיליון את‬ ‫הצהרת הכוונות שלו כעורך‪ ,‬אולם תחת זאת הופיעה בסיומו מסה מאת אלתרמן‬ ‫ששימשה לה חלופה‪ .‬שם המסה היה "סער ופרץ" ("‪,)"Sturm und Drang‬‬ ‫כשמטבע לשון זו נועדה לסמן את פריצת הדרך הגדולה ואת השינוי בעולם‬ ‫המושגים הספרותי שחוללה המודרנה הארץ־ישראלית ביחס לדור שקדם לה‪,‬‬ ‫דורו של ביאליק‪ .‬אלא שמשעה שהמהפך היה לעובדה מוגמרת — כך גרס‬ ‫אלתרמן — נכנסת הספרות לתקופה בעלת אופי שונה‪ :‬בניגוד למהלך הראשון‪,‬‬ ‫שהיה פומבי ורעשני ופיעמה בו תחושה של ביטחון והעזה‪ ,‬המהלך הנוכחי‬ ‫משדר התייצבות — שכן יש בו פחות אחידות ויותר סלילת דרך אישית של כל‬ ‫מי שנטלו חלק בפריצה הגדולה קדימה‪:‬‬ ‫ההיאבקות‪ ,‬שהיא תנאי ראשון לתקופות סער ופרץ‪ ,‬פושטת כאן את‬ ‫צורתה הקיבוצית ולובשת צורה של התמודדויות־ביניים מובדלות‪ ,‬ומאחר‬ ‫שהעידוד‪ ,‬הבא מן הביטחון והאמונה בדרך הנסללת בכוחות משותפים‪,‬‬ ‫מטושטש כאן עד כדי היעדרות מדומה או אמיתית‪ ,‬נראה כאילו כל מלאכי־‬ ‫החבלה של הספרות ג ם י ח ד מטפלים בכל סופר ל ח ו ד‪ .‬תקופת הסער‬ ‫והפרץ בגלגולה זה לוקה‪ ,‬איפוא‪ ,‬פעמיים‪ :‬מצד אחד מחמירים ומתפרטים‬ ‫מכשוליה ומצד שני ניטלת חגיגיותה ובטל יסוד־הראווה שבה‪ .‬בתקופות‬ ‫כאלו "שורר שקט" בספרות‪ ,‬שקט המעורר לפעמים גם צער וקובלנות‪,‬‬ ‫אבל לאמיתו של דבר — אם יש בספרויות־בראשית תקופות מובהקות של‬ ‫[ ‪] 259‬‬

‫אלתרמן‬

‫אי־מנוחה‪ ,‬של חריגה‪ ,‬של רעש כיבושים והיאבקות‪ ,‬הרי גלגול זה‪ ,‬בבגדי־‬ ‫החול שלו‪ ,‬ה ו א החי אותן‪.‬‬ ‫העת‪77.‬‬

‫וזה בדיוק הרגע שבו נולד כתב‬ ‫מאז החוברת הראשונה‪ ,‬ולפחות בשלבים המוקדמים‪ ,‬היה אלתרמן מעורב‬ ‫בעריכתן של ה"מחברות" עד לפרטים הקטנים‪ .‬הוא לא פסק מלהתעניין במה‬ ‫שקורה‪ ,‬שוחח עם זמורה לעתים קרובות על מצבו של כתב העת‪ ,‬המליץ‬ ‫בפניו על כותבים מסוימים ודחה אחרים‪ ,‬לעתים התערב גם בענייני הדפוס‬ ‫ובסידור הפנימי של החוברות‪ .‬אלתרמן רחש אמון מלא לזמורה‪ ,‬ראה בו עורך‬ ‫מקצועי וחסר פניות‪ ,‬והוא אף נתן לכך ביטוי פומבי‪ .‬ערב הופעת החוברת‬ ‫הראשונה‪ ,‬כשהתכנסה החבורה ב"המוזג"‪ ,‬הלל אלתרמן את זמורה‪ ,‬והכריז‪:‬‬ ‫"בפעם הראשונה תצא במה‪ ,‬שעיקרה היצירה הצרופה ולא כוונות אישיות"‪.‬‬ ‫ומשהופיעה החוברת הראשונה‪ ,‬שנחגגה גם כן ב"המוזג"‪ ,‬נשא אלתרמן נאום‬ ‫ובו הרים על נס את טעמו של העורך‪ ,‬את מרצו‪ ,‬את כוח העבודה שלו‪ ,‬ואף‬ ‫הילל את המאמר פרי עטו שהופיע בחוברת‪ .‬הזדהותו הגלויה של אלתרמן עם‬ ‫כתב העת והשתתפותו הקבועה בו היתה לצנינים בעיניו של שלונסקי‪ ,‬והוא אף‬ ‫האשים אותו כמי שרוצה להתבלט דווקא מתוקף היעדרותו מן ה"מחברות"‪.‬‬ ‫אלתרמן הזדרז לפגוש את שלונסקי ושוחח אתו ארוכות‪ ,‬בכוונה לפייס אותו‬ ‫ואף למשוך אותו להשתתף בכתב העת‪ .‬שלונסקי רגז וכעס‪ ,‬הוא הרבה לדבר‬ ‫בגנותו של כתב העת‪ ,‬ודחה על הסף את ההצעה ליטול בו חלק‪ .‬זמורה כתב אז‬ ‫ביומנו‪" :‬אלתרמן חזר מן הפגישה הזאת רצוץ ושבור‪ ,‬נרגש מאוד‪ ,‬לא יכול היה‬ ‫כמעט לדבר‪ ,‬הודיע על קרע מוחלט‪ ,‬והסיק מזה שיש להמשיך ביתר כוח את‬ ‫המעשה שהתחלנו בו"‪78.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬לאחר שחלפו ימי כתובים וטורים‪ ,‬וגם גזית לא שימש לו עוד במה‪,‬‬ ‫היה מחברות לספרות לאכסניית הקבע של אלתרמן ולמקום פרסומם של שיריו‬ ‫החדשים‪ .‬שירים אלה היו מפגן מרהיב של מיומנותו הגדולה‪ ,‬של שליטתו‬ ‫בצורות השיר ושל יכולת מעבר מסגנון לסגנון‪ ,‬אך אלה לא היו בהכרח ממיטב‬ ‫שירתו‪ :‬נעדרו מהם הברק הלשוני והמצלולי של שירי כוכבים בחוץ ולא היה‬ ‫בהם העומק הפילוסופי והרוחני של שמחת עניים‪ .‬כמה מן השירים‪ ,‬חלקם‬ ‫קצרים במיוחד‪ ,‬כללו תיאור של טבע דומם — "הבאר"‪" ,‬הסדנה"‪" ,‬האש" או‬ ‫"אבן משחזת"‪ .‬את "אבן משחזת" שרבט אלתרמן על מפית נייר שמסר לזמורה‬ ‫יה‬ ‫"א ֶבן ַה ּׁ ַש ַחז סוֹ ֶב ֶבת‪ /‬וְ ָע ֶל ָ‬ ‫בבית קפה‪ ,‬אחר כך ליטש אותו ועשה ממנו שיר‪ֶ :‬‬ ‫יה — ֵמ ָאה ָר ִצים‪ְּ ]...[ //.‬כ ָבר ָצ ַפד‬ ‫ַּכ ְר ּב ֶֹלת ִ ּג ִ ּצים‪ָ /.‬ה ֶא ֶבן ׁשוֹ ְט ָפה ְכ ִמ ְר ֶּכ ֶבת‪ /‬וְ ִג ֶ ּצ ָ‬ ‫[ ‪] 260‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫יעה וְ שָׂ ְב ָעה לֹא‬ ‫ַה ַּמ ׁ ְש ִחיז ָּכ ֵעץ‪ /‬וַ ִ ּיזְ ַקן וְ שֵׂ ָער לוֹ ֵב ׁש‪ַ /,‬א ְך ָר ִצים עוֹ ד ַ ּג ְל ַ ּגל וָ ֵגץ‪ /,‬וִ ִיג ָ‬ ‫יֵ ׁש‪ /.‬וּ ְמעוּ ף ֶא ֶבן ֲא ׁ ֶשר ַעד ֵקץ‪ָ /,‬א ֲחזָ ה ַב ֲע ֵקב ָה ֵא ׁש"‪ .‬בשירים אחרים חזר המשורר‬ ‫אל המרחב העירוני שכה אהב ("ערב שוק"‪" ,‬שלֹשה שירים בפרוָ ר") או אל‬ ‫שאת יופייה היטיב להלל ולקלס ("קרן הפוך" או "צרור‬ ‫ה"את" ֶ‬ ‫דמותה של ַ‬ ‫הצפרנים")‪ .‬והיו גם "שלֹשה שירים" ובהם מוטיבים של חולי‪ ,‬קורבנות ומוות‪,‬‬ ‫ָּ‬ ‫דוגמת אלה השזורים בשמחת עניים‪ .‬ומי יודע‪ ,‬אולי היו אלה שירים גנוזים‬ ‫שאותם הותיר המשורר מחוץ לגדרה של הפואמה הגדולה‪" :‬וְ שָׂ ֲה ִדי יִ ְהיֶ ה ֱאל ַֹּה‬ ‫ַּב ְמרוֹ ִמים‪ /‬וְ שָׂ ֲה ִדי ָח ְליוֹ ַה ּמוֹ ִר ֵידנִ י ׁ ַש ַחת‪ֱ /:‬א ֶמת‪ֱ ,‬א ֶמת ָהיוּ ַח ֵ ּיינוּ ַה ְמ ֻר ִּמים‪ֱ /,‬א ֶמת‬ ‫לֹא ֻמ ְכ ָח ׁ ָשה וְ לֹא נִ ׁ ְש ַּכ ַחת"‪ .‬מחברות לספרות היה גם מקום פרסומו של שיר בשם‬ ‫"עיר השוטים"‪ ,‬שנועד כנראה לשמש שיר פתיחה למחזור שירים לא גמור‬ ‫על חכמי העיר חלם‪ ,‬משל לעיר שלמה הצועדת לאבדון בשל כסילותם של‬ ‫פרנסיה‪ .‬אלתרמן חתם את השתתפותו בכתב העת בשיר "מריבת קיץ" (יולי‪,‬‬ ‫‪ ,)1945‬ובו התפלמס עם הרעיון הכנעני‪ ,‬פרי הגותו של יונתן רטוש‪ ,‬שדגל‬ ‫בניתוקם של בני הארץ מן הרצף של תולדות ישראל‪ .‬מן הסתם בחר אלתרמן‬ ‫לנגח את רטוש דווקא מעל הבמה שבה פרסם דרך קבע‪ ,‬ושבה‪ ,‬למגינת לבו‪,‬‬ ‫היה לכוכב‪79.‬‬ ‫חריג בהיקפו‪ ,‬בסגנונו ובתוכנו בין כלל השירים שהופיעו במחברות לספרות‬ ‫היה המחזור "שירים על רעות הרוח"‪ ,‬שהופיע בחוברת ספטמבר ‪ ,1941‬חודשים‬ ‫אחדים בלבד לאחר פרסום שמחת עניים‪ .‬שוב חזר אלתרמן אל ספר קֹהלת‪,‬‬ ‫ל־ה ַּמ ֲע ִשֹים ׁ ֶש ַּנ ֲעשֹוּ ַּת ַחת ַה ּׁ ָש ֶמ ׁש וְ ִה ֵּנה‬ ‫ת־כ ַ‬ ‫יתי ֶא ָּ‬ ‫שממנו אהב כל כך לצטט‪"ָ :‬ר ִא ִ‬ ‫ַה ּכֹל ֶה ֶבל וּ ְרעוּ ת רוּ ַח" (א יד)‪ .‬המחזור החדש הכיל ‪ 11‬שירים‪ ,‬בעלי מבנה לא‬ ‫אחיד‪ ,‬שהיה אפשר לשוב ולשמוע בהם את תהילתן של זוטות החיים‪ ,‬לצד‬ ‫הגדולות והנצורות שבהם‪ :‬השיר חוזר ומעלה את דמותה הנחשקת של העלמה‪,‬‬ ‫את מראה הרחוב‪ ,‬את קסם הנעורים‪ ,‬את אהבת הדברים הישנים‪ ,‬את השמחה‬ ‫וקלות הדעת‪ ,‬המוּ כרים היטב מן המילון הפיוטי של אלתרמן; אך לצדם של אלה‬ ‫נזכרים הנאמנות למולדת‪ ,‬אחוות הרעים‪ ,‬המאבק לחירות‪ ,‬הנכונות למות למען‬ ‫אידאלים‪ ,‬כמו גם בנייתן של עיר‪ ,‬ארץ ואומה‪ ,‬שאף להן מוקצה מקום במילון‬ ‫"א ְ‬ ‫יך ָע ַב ְרנוּ ַק ִּלים וּ ְפחוּ ִתים‪ְ /‬וּב ִל ֵּבנוּ ִד ֵּבר ַה ָ ּז ִמיר‪ֶ ׁ /,‬ש ִה ְר ֵּבינוּ ָעסֹק ִּב ׁ ְשטוּ ִתים‪/‬‬ ‫זה‪ֵ :‬‬ ‫וְ ִה ֵּנה ֲה ִקימוֹ נוּ ַגם ִעיר"‪ .‬אך דווקא רודפי השטותים‪ ,‬המכוּ נים גם "רוֹ ֵעי רוּ ַח" —‬ ‫הם שנושאים בעול‪ ,‬הם שהקימו עיר‪ ,‬הם שמיישבים את המולדת‪ ,‬והם המוכנים‬ ‫לשלם בעדה בחייהם‪ .‬עמדה זו מוצאת את ביטויה המרוכז בשיר השישי של‬ ‫המחזור‪ ,‬הערוך כמונולוג המושמע מפיו של לוחם הנמצא על סף מותו‪ .‬את‬ ‫הרע‪ ,‬זה שנשא‬ ‫בקשתו האחרונה‪ ,‬שהיא צוואתו‪ ,‬משמיע הדובר באוזניו של ֵ‬ ‫[ ‪] 261‬‬

‫אלתרמן‬

‫ֹאמר ׁ ָשם?‬ ‫יתי‪ַ ,‬מה ּת ַ‬ ‫"ה ּׁ ָש ַבע ַרק‪ֵ ,‬ר ִעי‪ִ ,‬אם יֵ ׁש יוֹ ם וְ ָתנוּ ַח‪ /‬וְ ָע ַב ְר ָּת ֵּב ִ‬ ‫אותו על גב‪ִ :‬‬ ‫ָּכזֹאת‪ /:‬הוּ א ָר ַדף ֲה ָב ִלים וְ ָהיָ ה רוֹ ֵעה רוּ ַח‪ֲ /,‬א ָבל ֵמת ְּכמוֹ ִא ׁיש ַה ּיוֹ ֵד ַע ֲעשׂ וֹ ת‪ַ /.‬עד‬ ‫ַה ּב ֶֹקר‪ֵ ,‬ר ִעי‪ ,‬לֹא ָתקוּ ם ִּבי עוֹ ד רוּ ַח‪ַ /,‬א ְך ַעד ּב ֶֹקר ֲאנִ י לֹא ֶא ׁ ְש ַּכח ְל ָך זֹאת"‪ .‬אין תמה‬ ‫כי צעירי הפלמ"ח‪ ,‬שנוסד במאי ‪ ,1941‬הלכו שבי אחרי השיר ואף בחרו לאמץ‬ ‫אותו לעצמם כמעין המנון‪80.‬‬ ‫הרעים הופיעה ממש במקביל בלוח הארץ —‬ ‫גרסה מעט שונה של סיפור ֵ‬ ‫שנתון חדש לענייני מדיניות וספרות שנוסד על ידי גרשום שוקן‪ ,‬ושהשתתפו‬ ‫בו מיטב הסופרים בני התקופה‪ ,‬בכללם עגנון‪ ,‬טשרניחובסקי‪ ,‬חיים הזז ואברהם‬ ‫שלונסקי‪ .‬מכאן ואילך היה השנתון לבמת קבע לפרסומיו של אלתרמן‪.‬‬ ‫לקובץ הראשון של השנתון שיצא בתש"ב בחר אלתרמן למסור דווקא שיר‬ ‫זמר‪ ,‬שהתפרסם בלוויית תווי המוזיקה שחיבר מרדכי זעירא‪" .‬בקצב הליכה‬ ‫חגיגי" — כתב זעירא בראש עמוד התווים‪ .‬השיר מספר על שני בחורים עזים‬ ‫"בחוּ ַריִ ם" — שיצאו למסע מפרך‪ ,‬רב־תלאות‪,‬‬ ‫וחזקים — אלתרמן מכנה אותם ַּ‬ ‫יבה" [כך שם השיר] ‪ /‬דֶּ ֶר ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ֲ ,‬ע ָר ָבה‪]...[ ,‬‬ ‫כשבפיהם הזמר הבא‪" :‬דֶּ ֶר ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ ,‬נְ ִת ָ‬ ‫‪ /‬נַ ֲח ׁ ִשי־נָ א ִלי‪ַ ,‬הדֶּ ֶר ְך‪ַ /,‬ה ֶּמ ְר ָחק‪ַ ,‬א ָּתה ַה ֵ ּגד‪ְ ׁ /,‬שנֵ י ֵר ִעים יָ ְצאוּ ַלדֶּ ֶר ְך‪ִ /,‬מי ֵמ ֶהם יָ ׁשוּב‬ ‫ּבוֹ ֵגד?" זמר זה מושמע במהלך השיר חמש פעמים‪ ,‬אף כי בשינויים הראויים‬ ‫הרעים ממשיכים במסעם המפרך‪ ,‬מטפסים בהר‪ ,‬חוצים מכשולי‬ ‫לתשומת לב‪ֵ .‬‬ ‫מים‪ ,‬השמש מכה בהם באכזריות‪ ,‬אך איש מהם אינו מוותר על המסע המפרך‪:‬‬ ‫"מ ּׁשוּבוֹ ׁ ֶשל ַה ּבוֹ ֵגד"‪ .‬אלא שברגע‬ ‫"טוֹ ב הוּ א מוֹ ת ַה ֵּמת ַּבדֶּ ֶר ְך"‪ — ,‬שרים הם — ִ‬ ‫הרע השני ממשיך בדרכו‪ ,‬כשהוא מוסיף‬ ‫מסוים מוכרע אחד מהם למוות‪ ,‬בעוד ֵ‬ ‫להשמיע את הזמר‪ .‬ואז‪ ,‬בבית האחרון‪ ,‬נופל גם הוא בעקבות חברו‪ .‬את הזמר‬ ‫נושאות מעתה רוחות השמים‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬ ‫יבה‪,‬‬ ‫דֶּ ֶר ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ ,‬נְ ִת ָ‬ ‫דֶּ ֶר ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ֲ ,‬ע ָר ָבה‪,‬‬ ‫ִל ְר ָג ַביִ ְך ֵאין ֻח ִ ּקים‪,‬‬ ‫ְלנוֹ ְפ ַליִ ְך ֵאין ֵמ ִקים‪,‬‬ ‫וְ יוֹ ַד ַעת ַא ְּת‪ַ ,‬הדֶּ ֶר ְך‪,‬‬ ‫וַ ֲאנִ י‪ָ ,‬הרוּ ַח‪ֵ ,‬עד‪:‬‬ ‫ַרק ַה ֵּמת ָּב ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪,‬‬ ‫לֹא יָ ׁשוּב ִמ ֵּמ ְך ּבוֹ ֵגד‪81.‬‬ ‫הרעוּ ת כערך עליון‪ ,‬כשהוא מזהיר‬ ‫נאמן לשיטתו‪ ,‬העמיד אלתרמן בשיר זה את ֵ‬ ‫[ ‪] 262‬‬

‫הירוטסיהל ךרדה‬

‫מפני מה שנראה לו כנורא מכול — הבגידה; זאת על רקע הסכנות שריחפו‬ ‫על היישוב מאז פרוץ המלחמה — איום הפלישה של מדינות הציר מצפון‪,‬‬ ‫התקדמותו של הגנרל רומל לעבר הנילוס‪ ,‬השתלטות הנאצים על יוון ועל‬ ‫כרתים והקמתו של משטר פרו־נאצי בעיראק‪ .‬נסיבות אלה הן שהובילו חודשים‬ ‫אחדים קודם לכן להקמתו של הפלמ"ח ככוח המגויס של ההגנה ולהגדלת‬ ‫ההשתתפות של בני היישוב במאמץ המלחמתי‪ .‬השיר נועד אפוא לטפח את‬ ‫רוח הלחימה ביישוב‪ ,‬ודרכו העביר המשורר את המסר המקדש את המלחמה‬ ‫והשולל את העריקה ממנה — רק מי שנלחם עד מוות‪ ,‬רק מי שמשליך את‬ ‫נפשו מנגד מוצא עצמו חסין מבגידה‪"ַ .‬רק ַה ֵּמת ָּב ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך‪ /,‬לֹא יָ ׁשוּב ִמ ֵּמ ְך‬ ‫שוּבץ במסגרת השירון מזמורים‬ ‫ּבוֹ ֵגד"‪ .‬שיר זה‪ ,‬עם תווי המנגינה הנלווים לו‪ּ ,‬‬ ‫בקרב החיילים מבני‬ ‫לחייל היהודי‪ ,‬שנועד לספק את הצורך בשירי צבא ומולדת ֶ‬ ‫היישוב שהתגייסו לצבא הבריטי‪ .‬וכך‪ ,‬מי שלא נחשף באותה עת לפחות לאחד‬ ‫משלושת מחזורי השירה הגדולים של אלתרמן — שמחת עניים‪" ,‬שיר ארבעה‬ ‫אחים" ו"שירים על רעות הרוח" — ולא קנה לו דעת לגבי העיקרים שלפי‬ ‫שיטתו עליהם העולם עומד‪ ,‬קלט לפחות משהו מזה באמצעות שיר הזמר‪ ,‬עם‬ ‫מנגינתו הנמרצת של מרדכי זעירא‪ ,‬שאותו היה אפשר לשיר יחד ובקול תוך‬ ‫כדי הליכה למסעות‪ ,‬טיפוס בהרים‪ ,‬או בעת יציאה לקרב‪ .‬שירתו של אלתרמן‪,‬‬ ‫בערוציה השונים‪ ,‬היתה בגדר קריאת כיוון‪82.‬‬

‫[ ‪] 263‬‬

‫פרק שביעי‬

‫שירה מול טוטליטריות‬ ‫(‪)1945-1941‬‬

‫א‬ ‫במהלך השנה השנייה והשנה השלישית למלחמת העולם השנייה היו מעייניו‬ ‫של אלתרמן נתונים כמעט באופן בלעדי למה שמתרחש בחזית המלחמה‪.‬‬ ‫מבחינה זו תאם סדר היום של "רגעים" את סדר היום של העיתונות היומית‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬שהעניקה קדימות לדיווחים על מהלך המלחמה על פני הדיווחים‬ ‫על מצב היהודים‪ .‬הכותרת הראשית של העיתון התייחסה ברוב המקרים למצב‬ ‫הצבאי או להתפתחויות מדיניות הנוגעות למצב הבין־לאומי‪ .‬ידיעות על גורל‬ ‫היהודים‪ ,‬אם פורסמו‪ ,‬הופיעו במקום פחות בולט‪ ,‬גם אם הובאו בעמוד הראשון‪.‬‬ ‫הגורם העיקרי לכך היה הידע החלקי בלבד לגבי מה שמתרחש בשטחי הכיבוש‬ ‫הנאצי‪ ,‬וזאת בשל מערכת ההסברה הגרמנית‪ ,‬שהפעילה מנגנונים מתוחכמים‬ ‫של טיוח‪ ,‬הסחת דעת והטעיה בכל מה שנוגע למעשי הזוועה שבוצעו ביהודים‪.‬‬ ‫ליישוב הגיעו שברי ידיעות בלבד‪ ,‬והדבר הכביד את ראיית התמונה בשלמותה‬ ‫והשעה את ההבנה כי באירופה אכן מתרחשת השמדה‪ .‬עם זאת אין ספק שסדר‬ ‫העדיפויות של העיתונים שיקף את התודעה הציבורית באותה תקופה — בראש‬ ‫וראשונה חרדה נוכח התפתחות המלחמה‪ ,‬ורק לאחר מכן דאגה למצב היהודים‬ ‫כעניין העומד בפני עצמו‪.‬‬ ‫אלתרמן כתב בתקופה זו עשרות שירים — כולם הופיעו במסגרת "רגעים"‬ ‫— ובהם ליווה את מהלך המלחמה‪ ,‬את המתרחש בחזיתות השונות ואת המצב‬ ‫המדיני העולמי‪ .‬כתיבתו התאפיינה בערנות‪ ,‬בתבונה רבה‪ ,‬בחריפות המבע‬ ‫ובפתוס מוסרי‪ .‬הקו שאותו נקט היה המשך לעמדה שהסתמנה עוד טרם‬ ‫המלחמה‪ ,‬ואשר התחדדה מאז פרצה‪ :‬איבה עמוקה‪ ,‬מהותית‪ ,‬בלתי מתפשרת‬ ‫לרייך השלישי ולבעלי בריתו‪ ,‬ותמיכה מוחלטת בבעלות הברית‪ .‬אחרי יוני‬ ‫‪ 1941‬תמך אלתרמן בצורה בלתי מסויגת בברית המועצות‪ ,‬וזאת משום שגם‬ ‫היא מצאה עתה עצמה במלחמה מול הנאצים‪ .‬הוא ישב אז בתל אביב כשהוא‬ ‫[ ‪] 264‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫מעודד את רוחו של היישוב‪ ,‬שראה עצמו מאז ספטמבר ‪ 1939‬כבעל ברית‬ ‫של העולם החופשי‪ ,‬ושאף בכל נפשו ובכל מאודו למפלת הנאצים ולקריסת‬ ‫המשטרים הטוטליטריים שהמיטו אסון כה נורא על העולם‪ ,‬ואף העמידו‬ ‫בסכנה את עתידו של היישוב‪ .‬לא פחות מזה חרד אלתרמן למצבו של בית‬ ‫ישראל באירופה‪ ,‬שהיה גורם מכריע בהתייצבותו הנחרצת כל כך לצד הכוחות‬ ‫הלוחמים בנאצים‪ .‬הוא נתן לזה ביטוי עוד לפני המלחמה‪ ,‬למשל בשיר "אגדה‬ ‫על ילדים ביער"‪ ,‬וגם אחר פרוץ המלחמה‪ ,‬אך בינתיים רק במשורה‪ :‬אם בשיר‬ ‫"לוּבלין"‪ ,‬שפורסם עוד בנובמבר ‪ ,1939‬ואם בשיר בשם "קצת פרהיסטוריה"‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫שפורסם בספטמבר ‪ ,1941‬ושבו המשיל משל על חיות שהיו עדות לרצח הבל‬ ‫ישב ִמן ַה ַ ּצד"‪ ,‬רמז לחוסר‬ ‫"ל ׁ ֵ‬ ‫"א ַבד!" חלקן החליטו ֵ‬ ‫בידי קין; חלקן הכריזו ָ‬ ‫המעש ולשתיקה של אומות העולם נוכח סבלם של היהודים‪1.‬‬ ‫רוב רובם של שירי העת והעיתון שנכתבו מאז ינואר ‪ 1941‬עסקו במגוון רחב‬ ‫של אירועים צבאיים ומדיניים הקשורים למלחמה‪ .‬אלתרמן כתב על "החידה‬ ‫הרוסית" — כך התייחס לשאלת עמדתה של ברית המועצות כלפי גרמניה‪ .‬הוא‬ ‫כתב על היחסים בין בריטניה לארצות הברית לקראת כניסת ארצות הברית‬ ‫למערכה‪ .‬שיר מיוחד הוקדש לקריאתו של רדיו לונדון מיולי ‪ 1941‬לעמים‬ ‫המשועבדים להפיץ בכל דרך את האות ‪ — Victory( V‬ניצחון) ולעשותה לסמל‬ ‫למאבק בפולש‪ .‬שירים אחדים הוקדשו לצרפת של וישי‪ ,‬שהיתה שנואה עליו‬ ‫במיוחד‪ ,‬מתוקף רגישותו המובנת לגורלה של צרפת‪ .‬אלתרמן כתב על כניסת‬ ‫יפן למלחמה ועל התפתחות המלחמה במזרח הרחוק‪ .‬כשהחל מבצע ברברוסה‬ ‫הפנה את מבטו אל החזית המזרחית ואל המלחמה העקובה מדם שבין גרמניה‬ ‫לברית המועצות‪ .‬רושם מיוחד עשתה עליו המערכה על סטלינגרד‪ ,‬ובמהלכה‬ ‫ביטא הערצה גמורה לעמידתה של העיר במצור‪ .‬כמה משירי המדור הוקדשו‬ ‫למערכה שהתנהלה באוויר — ה"בליץ" הגרמני על לונדון‪ ,‬התקפות האוויר‬ ‫של חיל האוויר המלכותי בכרתים והשתתפותם של טייסים בריטים בהגנה על‬ ‫לנינגרד‪ .‬החל מאפריל ‪ 1942‬הפנה אלתרמן את המבט לעבר המערכה בצפון‬ ‫אפריקה‪ ,‬תחילה בלוב‪ ,‬כשהוא עוקב אחר מסע הניצחונות של הצבא הגרמני‬ ‫בפיקודו של רומל‪ ,‬שפלישתו למצרים העמידה שוב את היישוב היהודי בפני‬ ‫סכנה ממשית של כיבוש נאצי‪ ,‬הפעם מדרום‪ .‬כל אותה העת לא חדל לתקוף‬ ‫את גרמניה‪ ,‬ואף כתב כמה שירים המכוונים ישירות להיטלר — הבולט שבהם‬ ‫היה השיר "לוֹ ֶר ַלי"‪ :‬שיר זה נכתב בסגנון שירו הנודע של היינה על הסירנה‬ ‫היפהפייה שעל נהר הריין‪ ,‬אשר בנעימת קולה כישפה את המלחים למוות‪.‬‬ ‫במקומה של הסירנה העמיד המשורר את דמותו של הפיהרר הגרמני‪ ,‬שכמוה‬ ‫[ ‪] 265‬‬

‫אלתרמן‬

‫ניצב גם הוא בראשו של סלע גבוה כשהוא מטיל כישוף על חייליו‪ .‬ואכן‪,‬‬ ‫החיילים יוצאים כאיש אחד למסע כיבושים כדי להמיט חורבן על האויב‪ ,‬אך‬ ‫"ה ְ ּגדוּ ִדים ַל ִּמזְ ָרח דָּ ָהרוּ ‪ַ /,‬א ְך יוֹ ְד ִעים ֵהם‪:‬‬ ‫בזה הם גוזרים חורבן גם על עצמם‪ַ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ָקרוֹ ב ַה ּיוֹ ם‪ /‬וּ נְ ָהרוֹ ת ֲא ֵח ִרים יִ ְט ָהרוּ ‪ַ /,‬רק ָה ַריְ ן יְ ַה ֵּלך ָאדֹם!" שיר זה נכתב ב־‪17‬‬ ‫ביולי ‪ ,1942‬בעיצומם של "מאתיים ימי החרדה"‪ ,‬עוד בטרם החלה האופנסיבה‬ ‫של הצבא הסובייטי‪ .‬אלתרמן היה משוכנע כבר אז בתבוסה הצפויה לגרמנים‪2.‬‬ ‫אלא שבתחילת השנה הרביעית למלחמה נפל דבר‪ .‬בסתיו ‪ 1942‬החלו להגיע‬ ‫לארץ‪ ,‬לראשונה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ידיעות מוסמכות‪ ,‬מחרידות‬ ‫בתוכנן‪ ,‬על השמדה שיטתית והמונית של העם היהודי באירופה‪ .‬לא רדיפות‪,‬‬ ‫נגישות‪ ,‬הגליות או אפילו "פוגרומים" — כפי שסברו עד אז — אלא השמדה‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬מאז סוף ‪ 1941‬ותחילת ‪ 1942‬החלו לדלוף לארץ ידיעות על הרג המוני‬ ‫— מקורן של ידיעות אלה היה בחוגי הממשלה הפולנית הגולה שפעלה בלונדון‬ ‫ובארגון הג'וינט העולמי‪ .‬עוד בקיץ נשלח מברק מז'נווה להנהלת הסוכנות‬ ‫היהודית בירושלים‪ ,‬ודוּ וח בו על תוכניות של הנאצים להשמדת שלושה עד‬ ‫ארבעה מיליון יהודים‪ .‬מברק זה לא פורסם ברבים‪ .‬בה בעת הגיעו ידיעות מוצקות‬ ‫מטעמה של סוכנות רויטרס שדוּ וח בהן גם כן כי באירופה מתבצעת השמדה‪.‬‬ ‫בסוף אוקטובר הגיעה קבוצה של ‪ 69‬יהודים מארצות הכיבוש שהוחלפו עם‬ ‫גרמנים־טמפלרים שהגיעו לארץ‪ .‬אף הם הביאו עמם את "בשורת" ההשמדה‪.‬‬ ‫בעקבות זה התכנסה הנהלת הסוכנות והחליטה לפרסם הודעה ובה הודתה‬ ‫לראשונה כי באירופה מתבצע הרג שיטתי של היהודים‪ .‬העיתונים היומיים‬ ‫שהופיעו בארץ ישראל‪ ,‬בכללם עיתון הארץ‪ ,‬שבו עבד אלתרמן כעורך לילה‪,‬‬ ‫הוצפו בידיעות שבהן התבשר היישוב על מה שקורה באותה עת באירופה‪.‬‬ ‫ידיעות אלה ֻלוו בדברי זעקה‪ ,‬בציטוטי פסוקים ובמאמרי פרשנות שביטאו את‬ ‫ההלם שהכה ביישוב ואת תחושות הזעם שעוררו ידיעות אלה‪.‬‬ ‫הפרסום הראשון בעיתון הארץ היה ביום שני‪ 23 ,‬בנובמבר ‪ .1942‬הכותרת‬ ‫הראשית אמנם התייחסה למה שמתרחש בחזית המלחמה ("מות לאויב ליד‬ ‫סטלינגראד")‪ ,‬אולם באמצע העמוד‪ ,‬במסגרת שחורה‪ ,‬הובאה הידיעה הבאה‪:‬‬ ‫"'פרניכטונגס־קומיסיון' ('ועדת ההשמדה') של הימלר גזר גירוש ורצח על כל‬ ‫יהודי פולין"‪ .‬בגוף הידיעה נאמר כך‪:‬‬ ‫בהנהלת הסוכנות היהודית בירושלים נתקבלו ממקורות מוסמכים‬ ‫ומהימנים ידיעות מפורטות על מעשי הרצח‪ ,‬והטבח‪ ,‬אשר נעשו ביהודי‬ ‫פולין וביהודי אירופה המרכזית והמערבית שגורשו לפולין‪ .‬לפי ידיעות‬ ‫[ ‪] 266‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫אלו פתחו השלטונות הנאציים בפולין‪ ,‬לאחר בקורו בווארשה של ראש‬ ‫הגיסטאפו הימלר ביוני ש‪.‬ז‪ .‬בפעולת השמדה שיטתית של האוכלוסיה‬ ‫היהודית בערי פולין ובעיירותיה‪ .‬הוקמה ועדה ממשלתית מיוחדת‬ ‫להשמדת היהודים‪ ,‬המכונה "פארניכטונגס קומיסיון" שבראשה הועמד‬ ‫הקומיסר פוי‪ .‬ועדה זו סובבת בערי פולין ומנצחת על פעולת ההשמדה‪,‬‬ ‫ילדים יהודים עד גיל ‪ 12‬הוצאו להורג בהמונים וללא רחם‪ ,‬גם זקנים‬ ‫הוצאו להורג‪.‬‬ ‫בשולי הידיעה היתה הפניה לעמוד ‪ 2‬של הגיליון‪ ,‬שם נמסרו עוד פרטים על‬ ‫"זוועות הימלר בפולין"‪ :‬רציחות המוניות בשטחי הכיבוש‪ ,‬המתה של זקנים‬ ‫וילדים‪ ,‬התאבדותו של המהנדס אדם צ'רניאקוב על רקע ההתרחשויות בגטו‬ ‫ורשה‪ .‬נמסר גם כי על יד צ'נסטוחובה הקימו הנאצים מכלאות בטון מיוחדות‬ ‫להמתה בגזים‪ ,‬ושבעיירה אושוויינצ'ים פועלים שלושה כבשנים ולשם מביאים‬ ‫הנאצים יהודים ושורפים אותם חיים‪ .‬הובעה הערכה כללית כי בכל עיר ועיירה‬ ‫בפולין הומתו עד כה ‪ 70‬או ‪ 80‬אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית‪ .‬העיתון‬ ‫דיווח גם על גירושים המוניים של יהודים בגרמניה‪ ,‬בהולנד ובבלגיה‪3.‬‬ ‫הידיעות המשיכו לזרום‪ ,‬והן הובאו בצורה מובלטת גם בגיליונות הבאים‪.‬‬ ‫ביום שלישי‪ 24 ,‬בנובמבר‪ ,‬פורסם בהארץ מאמר מערכת שהגיב על האירועים‪.‬‬ ‫כותרת המאמר היתה‪" :‬השמדה"‪ .‬נכתב בו כך‪:‬‬ ‫הידיעות המוסמכות מהגיהינום הנאצי‪ ,‬שפורסמו אתמול מטעם הסוכנות‬ ‫היהודית‪ ,‬אישרו את החששות החמורים ביותר‪ :‬איומי הרוצחים הגרמניים‪,‬‬ ‫שהיטלר ועוזריו השמיעום פעמים רבות‪ ,‬הולכים ונהפכים למציאות‬ ‫מזעזעת‪ .‬בשיטתיות ובכושר הארגון הגרמנים המפורסמים‪ ,‬ניגשו פראי‬ ‫האדם השולטים עכשיו‪ ,‬באופן זמני‪ ,‬ברוב ארצות אירופה‪ ,‬להשמדתה‬ ‫הפיסית של היהדות האירופית‪.‬‬ ‫למחרת‪ ,‬יום רביעי‪ 25 ,‬בנובמבר‪ ,‬בישרה הכותרת הראשית על "עוד מהלומה‬ ‫רוסית כבדה"‪ ,‬אך סמוך לה הובאה ידיעה שהתייחסה לגורל יהודי פולין‪'" :‬לילות‬ ‫ברתולומיאוס' ליהדות פולין" — כך נכתב בכותרת‪ .‬בהמשך נאמר כך‪" :‬ידיעה‬ ‫שקיבלה הממשלה הפולנית בלונדון מאשרת את פרשת הזוועה של הימלר‪.‬‬ ‫בפולין אוחזים באמצעים אכזריים עוד יותר מאשר לפני כן כדי למלא את פקודתו‬ ‫של הימלר כי יש להשמיד את כל האוכלוסים היהודים עד סוף השנה"‪ 4.‬ובראש‬ ‫[ ‪] 267‬‬

‫אלתרמן‬

‫העמוד‪ ,‬מתחת לשם העיתון‪ ,‬הוצבה במסגרת שחורה כותרת ענק‪" :‬הישוב! אל‬ ‫"אל ִֹהים‪ַ ,‬אל־‬ ‫דמי לך על דמי אחיך באירופה" — וזאת על פי תהלים (פג ב־ג)‪ֱ :‬‬ ‫וּמ ַשֹנְ ֶא ָ‬ ‫י־ה ֵּנה אוֹ יְ ֶב ָ‬ ‫ֹאש"‪.‬‬ ‫יך נָ ְשֹאוּ ר ׁ‬ ‫יך יֶ ֱה ָמיוּן ְ‬ ‫ל־ת ׁ ְשקֹט ֵאל‪ִּ .‬כ ִ‬ ‫ל־ת ֱח ַר ׁש וְ ַא ִּ‬ ‫י־ל ְך ַא ֶּ‬ ‫דֳּ ִמ ָ‬ ‫באותו העמוד עצמו נמסר‪" :‬בישיבה האחרונה של הנהלת הועד הלאומי נתמנתה‬ ‫ועדה מיוחדת לטפל בתגובת הישוב העברי בארץ על מעשי הזוועה לגזירות‬ ‫ההשמדה נגד היהודים בפולין וביתר שטחי הכיבוש הגרמני"‪ .‬ביום חמישי‪26 ,‬‬ ‫בנובמבר‪ ,‬נכתב בכותרת הראשית‪" :‬הרוסים — מנצחון אל נצחון"‪ .‬נוסף לזה ָּכלל‬ ‫העמוד הראשון עוד שתי כותרות‪ :‬מצד שמאל — במסגרת שחורה — "למעלה‬ ‫ממיליון יהודים הושמדו בפולין למן ספטמבר ‪ — "1939‬זאת על בסיס ידיעה‬ ‫של סוכנות סט"א (סוכנות טלגרפית ארץ־ישראלית)‪ ,‬המסתמכת על מקורות של‬ ‫הממשלה הפולנית בלונדון‪ .‬בידיעה נאמר כי מתוך רבע מיליון היהודים שגורשו‬ ‫מאז חודש יולי רק ‪ 4,000‬איש נבחרו לעבודה בחזית המזרחית‪" .‬יתרם‪ ,‬לרבות‬ ‫ילדים ותינוקות‪ ,‬הושמדו"‪ .‬מעל לכותרת העיתון‪ ,‬במסגרת שחורה‪ ,‬התנוססה‬ ‫השורה הבאה‪" :‬נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן!" היה זה ציטוט משירו‬ ‫הנודע של חיים נחמן ביאליק‪" ,‬על השחיטה"‪ ,‬שהופיע בשנת ‪ 1903‬בעקבות‬ ‫ּ ַפרעות קישינב‪ .‬ואכן‪ ,‬ידיעות שונות שהובאו באותו יום התייחסו לרצח הילדים‬ ‫היהודים שהיה לחלק בלתי נפרד מתהליך ההשמדה‪5.‬‬ ‫כך הגיע יום שישי‪ 27 ,‬בנובמבר‪ .‬בראש גיליון הארץ שהתפרסם באותו‬ ‫בוקר התפרשׂ ה הציטטה הבאה‪" :‬מי יאמר למשחית‪ :‬הרף! הלא יזדעזע מצפון‬ ‫העולם!" — זאת על פי דברי הימים א כא טו‪" :‬וַ ִ ּי ׁ ְש ַלח ָה ֱאל ִֹהים ַמ ְל ָא ְך ִלירוּ ׁ ָש ַליִ ם‬ ‫ֹאמר ַל ַּמ ְל ָא ְך ַה ַּמ ׁ ְש ִחית ַרב‬ ‫ל־ה ָר ָעה וַ ּי ֶ‬ ‫ית ּה וּ ְכ ַה ׁ ְש ִחית ָר ָאה יְ הֹוָ ה וַ ִ ּי ָּנ ֶחם ַע ָ‬ ‫ְל ַה ׁ ְש ִח ָ‬ ‫ַע ָּתה ֶה ֶרף יָ ֶד ָך‪ "...‬הכותרת הראשית של העיתון מסרה‪" :‬הנאצים נסים מעבר‬ ‫לדון"‪ ,‬ולצדה הובאה ידיעה שבה נמסר כי נקבעו שלושה "ימי אזעקה" ליישוב‪,‬‬ ‫ובהם יתקיימו כינוס חירום של אספת הנבחרים וכן כינוס של רבני ארץ ישראל‬ ‫ויוכרז על צום‪ ,‬תפילה וביטול מלאכה‪ .‬בהמשך לזה‪ ,‬תחת הכותרת "היום כולנו‬ ‫מגויסים!" נמסרה ההצהרה הבאה‪:‬‬ ‫היום נסתם מקור הדמעות‪ .‬אין דמעות עוד‪ .‬היום נעלמה כל זעקה‪ .‬כי מהי‬ ‫לעומת הזועה הזאת‪ .‬היום יודע כל איש בישוב הזה רק אחת ויחידה‪ :‬נקמה‬ ‫[‪ ]...‬היום יקום הישוב כאיש אחד‪ .‬מחנה אחד ומלוכד יהיה ביגונו הקודר‪.‬‬ ‫בעלבונו‪ ,‬בשאיפת נקמתו‪ .‬היום נשלים את גיוסנו‪ .‬לא נמות כי נחיה‪.‬‬ ‫ביגוננו נחיה‪ .‬בנקמתנו נחיה‪ .‬בדמינו נחיה‪.‬‬ ‫[ ‪] 268‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫וזה היה הגיליון שבו‪ ,‬בעמוד ‪ 2‬בטור האחרון‪ ,‬לצד ידיעות ומאמרים בענייני‬ ‫השעה‪ ,‬נדפס שירו של נתן אלתרמן "מכל העמים"‪ .‬כדרכו‪ ,‬גם על השיר הזה‬ ‫חתם אלתרמן בשם‪" :‬אגב"‪6.‬‬ ‫בפתח השיר נכתב כך‪:‬‬ ‫ִּב ְבכוֹ ת יְ ָל ֵדינוּ ְּב ֵצל ַ ּג ְרדֻּ ִּמים‬ ‫ֶאת ֲח ַמת ָהעוֹ ָלם לֹא ׁ ָש ַמ ְענוּ ‪.‬‬ ‫ִּכי ַא ָּתה ְב ַח ְר ָּתנוּ ִמ ָּכל ָה ַע ִּמים‪,‬‬ ‫ית ָּבנוּ ‪.‬‬ ‫ָא ַה ְב ָּת אוֹ ָתנוּ וְ ָר ִצ ָ‬ ‫ִּכי ַא ָּתה ְב ַח ְר ָּתנוּ ִמ ָּכל ָה ַע ִּמים‪,‬‬ ‫יטים‪.‬‬ ‫ִמנּ וֹ ְרוֶ ִגים‪ִ ,‬מ ֶ ּצ ִ'כים‪ִ ,‬מ ְּב ִר ִ‬ ‫ִוּב ְצעֹד יְ ָל ֵדינוּ ֱא ֵלי ַ ּג ְרדֻּ ִּמים‪,‬‬ ‫יְ ָל ִדים יְ הוּ ִדים‪ ,‬יְ ָל ִדים ֲח ָכ ִמים‪,‬‬ ‫ֵהם יוֹ ְד ִעים ִּכי ָד ָמם לֹא נֶ ְח ׁ ַשב ַּבדָּ ִמים —‬ ‫יטי!‬ ‫ֵהם קוֹ ְר ִאים ַרק ָל ֵאם‪ַ :‬אל ַּת ִּב ִ‬ ‫כמו ביאליק לפניו כיוון אלתרמן את מחאתו כלפי האל‪ ,‬כשהוא בוחר להציב‬ ‫דווקא את הילד כקורבן‪ 7.‬המחאה עצמה מנוסחת כפרודיה על תפילת "אתה‬ ‫בחרתנו"‪ ,‬שאותה העמיד כציר המבני והרעיוני של השיר‪ .‬וזה נוסח התפילה‬ ‫הנהוגה בשלוש רגלים‪ ,‬בראש השנה וביום הכיפורים ואשר אליו כיוון אלתרמן‬ ‫את דבריו‪" :‬אתה בחרתנו מכל העמים‪ ,‬אהבת אותנו ורצית בנו‪ ,‬ורוממתנו מכל‬ ‫הלשונות‪ִ ,‬וקדשתנו במצוותיך‪ֵ ,‬וקרבתנו מלכנו לעבודתך‪ ,‬ושמך הגדול והקדוש‬ ‫עלינו קראת"‪ .‬תפילה זו היא אחד הביטויים המובהקים של רעיון הבחירה‪ ,‬והיא‬ ‫היתה מוכרת היטב לאלתרמן‪ ,‬חניך בית הספר מגן דוד בקישינב‪ ,‬שהסידור‬ ‫ומחזור התפילה היו לדידו בבחינת גרסא דינקותא‪ .‬אלא שרעיון הבחירה של‬ ‫עם ישראל מושם ללעג ולקלס‪ :‬שכן במה מתבטאת בחירתו או העדפתו של עם‬ ‫ישראל על פני יתר אומות העולם — כמו הנורווגים‪ ,‬הצ'כים או הבריטים? היא‬ ‫מתבטאת לא רק בזה שהעם היהודי אינו נהנה ממעמד‪-‬על כלשהו‪ ,‬כפי שעשוי‬ ‫היה להשתמע מרעיון הבחירה‪ ,‬אלא גרוע מזה בהרבה‪ :‬העם הנבחר‪ ,‬כביכול‪ ,‬הוא‬ ‫העם הנרדף מכל העמים‪ ,‬שבניו נדונו להשמדה‪ .‬המיקוד בילדים דווקא‪ ,‬המוצבים‬ ‫במרכז השיר‪ ,‬נועד להדגיש את חולשתו של הקורבן‪ ,‬את חוסר האונים שלו‪,‬‬ ‫את האכזריות שבמעשה ההשמדה — והדבר מעצים עוד יותר את הבעת המחאה‬ ‫[ ‪] 269‬‬

‫אלתרמן‬

‫ומגחיך עד כאב את רעיון הבחירה‪ .‬בעת שנכתבו השורות האלה אי־אפשר היה‬ ‫עדיין להעלות על הדעת כי כמיליון ילדים עתידים למצוא את מותם בשואה‪,‬‬ ‫ושתמונת הילד היהודי הלבוש במעיל ובמצחייה והמרים את ידיו אל מול הקלגס‬ ‫הנאצי בחוסר אונים מוחלט עתידה להתקבל כאחד הסמלים המזוהים יותר מכול‬ ‫עם רצח היהודים‪.‬‬ ‫דמותם של הילדים הוסיפה להיות נוכחת ביתר בתי השיר‪ ,‬כשתיאור גורלם‬ ‫המר הולך ומעצים מבית לבית‪ :‬בבית הרביעי דוּבר לא על הילדים ככלל‪ ,‬אלא‬ ‫על ילד אחד העומד בפוגרום לבדו — "יֶ ֶלד ָקט‪ַ /,‬א ְלמוֹ נִ י‪ /,‬יְ הוּ ִדי" — כשעמידת‬ ‫הילד מדומה לזו של גדי הנדון לשחיטה‪ ,‬ציור הלקוח מן השיר העממי "חד־‬ ‫גדיא" המוּ כר מן ההגדה של פסח‪ .‬בבית החמישי ערך המשורר השוואה בין‬ ‫החשש מפני פגיעה באוצרות אמנות‪ ,‬לעומת חוסר האכפתיות כלפי "אוֹ ְצרוֹ ת־‬ ‫ישים‪ "...‬כאן היה‬ ‫"אל ִקירוֹ ת וּ ְכ ִב ׁ ִ‬ ‫אשי־עוֹ ָל ִלים" שאותם מרוצצים ֶ‬ ‫ֳא ָמנוּ ת ׁ ֶשל ָר ׁ ֵ‬ ‫הילד ל"עולל"‪ ,‬רמז לקינה המפורסמת "על נהרות בבל" (תהלים קלז ח־ט)‪:‬‬ ‫ֹאחז וְ נִ ּ ֵפץ ֶאת־‬ ‫ת־גמוּ ֵל ְך [‪ַ ]...‬א ׁ ְש ֵרי ׁ ֶש ּי ֵ‬ ‫ם־ל ְך ֶא ְ ּ‬ ‫ת־ב ֶבל ַה ּׁ ְשדוּ ָדה ַא ׁ ְש ֵרי ׁ ֶש ְ ּי ׁ ַש ֶּל ָ‬ ‫"ב ָּ‬ ‫ַּ‬ ‫ְ‬ ‫ל־ה ָּס ַלע"‪ .‬בבית השישי פונים הילדים בקריאה אל האם ומפצירים בה‬ ‫ע ָֹל ַליִ ך ֶא ַ‬ ‫שלא להביט לעברם‪ ,‬וזאת כדי שלא תראה בעיניה את מה שמעוללים להם‪.‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬בשלושת הבתים האחרונים של השיר‪ ,‬מועברת רשות המחאה לילדים‬ ‫ית‬ ‫"אל ֵֹהי ָה ָאבוֹ ת‪ ,‬יָ ַד ְענוּ ‪ֶ ׁ /‬ש ַא ָּתה ְּב ַח ְר ָּתנוּ ִמ ָּכל ַהיְ ָל ִדים‪ָ /,‬א ַה ְב ָּת אוֹ ָתנוּ וְ ָר ִצ ָ‬ ‫עצמם‪ֱ :‬‬ ‫ָ‬ ‫ָּבנוּ ‪ֶ ׁ //.‬ש ַא ָּתה ְּב ַח ְר ָּתנוּ ִמ ָּכל ַהיְ ָל ִדים‪ֵ /‬ל ָה ֵרג מוּ ל ִּכ ֵּסא ְכבוֹ ֶדך‪ /.‬וְ ַא ָּתה ֶאת דָּ ֵמנוּ‬ ‫אוֹ ֵסף ְּב ַכדִּ ים‪ִּ /‬כי ֵאין לוֹ אוֹ ֵסף ִמ ְּל ַבדֶּ ָך"‪ .‬היינו‪ :‬ההלעגה והערעור על רעיון‬ ‫הבחירה עולים מדרגה נוספת‪ ,‬שכן דבר הערעור נשמע הפעם מפי הקורבנות‪,‬‬ ‫מושבה‬ ‫ּ‬ ‫לא מפי מי שצופה בהם מנגד‪ .‬ולא עוד אלא שכיסא הכבוד‪ ,‬שהוא מקום‬ ‫של השכינה‪ ,‬הפך גם הוא למטרה שאליה מכוון המשורר את ִחציו‪.‬‬ ‫בתוך כך עלה בשיר נושא נוסף שעורר את תשומת הלב‪ :‬המחאה המופנית‬ ‫כלפי האל על השמדת היהודים התייחסה לא רק לרוצחים‪ ,‬אלא גם כלפי אלה‬ ‫שעמדו מנגד‪ .‬הקובלנה על שתיקת העולם הושמעה מיד בפתחו של השיר‪:‬‬ ‫"ב ְבכוֹ ת יְ ָל ֵדינוּ ְּב ֵצל ַ ּג ְרדֻּ ִּמים‪ֶ /‬את ֲח ַמת ָהעוֹ ָלם לֹא ׁ ָש ַמ ְענוּ "‪ .‬לכאורה לא היה‬ ‫ִּ‬ ‫בזה כל חדש‪ ,‬שכן עוד ערב המלחמה ואף יותר מזה במהלך המלחמה השמיע‬ ‫אלתרמן שוב ושוב ביקורת על גורמים שונים בעולם‪ ,‬בכלל זה מדינות העולם‬ ‫החופשי‪ ,‬שלא עשו די כדי להציל את היהודים מהשמדה‪ .‬אלא שהפעם הופנתה‬ ‫אצבע מאשימה לכתובת נוספת‪" :‬וְ אוֹ ֵכל ַה ַ ּג ְרזֶ ן ַּב ָ ּי ִמים ַוּב ֵּליל‪ /,‬וְ ָה ָאב ַהנּ וֹ ְצ ִרי‬ ‫יכל ִעם ַצ ְל ֵמי ַהגּ וֹ ֵאל‪ַ /‬ל ֲעמֹד יוֹ ם ֶא ָחד‬ ‫ַה ָ ּקדוֹ ׁש ְּב ִעיר רוֹ ם [רומא]‪ /‬לֹא יָ ָצא ֵמ ֵה ָ‬ ‫ַּב ּפוֹ ְגרוֹ ם"‪ .‬ראש השותקים ומעלימי העין היה‪ ,‬לפי אלתרמן‪ ,‬האפיפיור העומד‬ ‫[ ‪] 270‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫בראש הכנסייה הקתולית‪ ,‬הלוא הוא פיוס ה־‪ .12‬עמדה זו הקדימה את זמנה‪,‬‬ ‫שכן ההאשמה בדבר שתיקת הכנסייה בעת מלחמת העולם השנייה הועלתה‬ ‫במחקר ובספרות שנכתבו רק לאחר השואה‪ .‬אלתרמן היה לאחד מיחידי הסגולה‬ ‫שהעלו שאלה זו על סדר היום הציבורי בזמן אמת‪8.‬‬ ‫אך הגיעו ליישוב הידיעות הראשונות המוסמכות על מה שעלה בגורל‬ ‫היהודים באירופה‪ ,‬וכבר השכיל אלתרמן לחבר שיר שבו נתן ביטוי נוקב ורב־‬ ‫עוצמה לתחושותיו של עם שבניו מובלים בהמוניהם להשמדה‪ .‬בעת שנכתב‬ ‫השיר היה היישוב מרוחק מזירת הרצח‪ ,‬גם עננת רומל הוסרה מעליו‪ ,‬מה גם‬ ‫שאלתרמן‪ ,‬באופן אישי‪ ,‬היה פטור מן הדאגה שבה היו נתונים רבים מבני היישוב‬ ‫שהותירו אחריהם בני משפחה בגרמניה וביתר הארצות שנכבשו על ידי הרייך‬ ‫השלישי‪ .‬חברו לחבורת "יחדיו"‪ ,‬המשורר יחיאל פרלמוטר‪ ,‬הותיר בפולין את‬ ‫אביו ואמו את אחיו ואחותו‪ ,‬כך גם אמיר גלבע‪ ,‬שהגיע לארץ כשנתיים לפני‬ ‫המלחמה‪ ,‬כשכל משפחתו הענפה נשארת בווֹ הלין — הורים‪ ,‬חמישה אחים ואחות‪,‬‬ ‫ובן אחות שנולד זמן־מה אחרי צאתו מעיירת הולדתו‪ .‬ומה עם אורי צבי גרינברג‪,‬‬ ‫שנמלט מפולין מיד עם פרוץ המלחמה‪ ,‬וכל משפחתו נותרה בעיר לבוב? מבחינה‬ ‫זו היה נתן אלתרמן בר מזל‪ :‬כשעלתה משפחת אלתרמן לארץ ישראל ב־‪1925‬‬ ‫עלו כולם יחד‪ ,‬כולל הסבתא‪ ,‬וזמן־מה אחר כך הצטרף אליהם זלמן ליבוביץ‪,‬‬ ‫אחיה של בלה‪ ,‬עם יתר בני משפחתו‪ .‬ואף על פי כן אלתרמן הוא שנתן ביטוי מידי‬ ‫ונוקב לעוצמת ההזדהות של היישוב עם אסונם של יהודי אירופה‪ ,‬תוך כדי ביטול‬ ‫המחיצות בין כאן לשם‪ .‬אלה הם "ילדינו"‪ ,‬בשר מבשרנו‪ ,‬והאסון הפוקד אותם‬ ‫הוא אסוננו‪ .‬כולנו משפחה אחת‪ .‬וזה היה הרקע לכתיבת השיר "מכל העמים"‪.‬‬ ‫במרוצת השנים פרסם אלתרמן ב"רגעים" ‪ 333‬שירים — אך "מכל העמים"‬ ‫היה הבולט שבין שירי המדור‪ ,‬אם לא למעלה מזה‪ .‬ב־‪ ,1943‬זמן לא רב לאחר‬ ‫הופעתו בהארץ‪ ,‬החליט עזריאל שוורץ לכלול את השיר באנתולוגיה עלי טרף‪,‬‬ ‫שכללה שירים של בני לאומים שונים על המלחמה‪ ,‬לצד שירים של משוררים‬ ‫ּ‬ ‫יהודים כותבי יידיש ועברית שהתמקדו בשואה‪ .‬כך התייצב אלתרמן בחזית‬ ‫הכתיבה על נושא זה‪ ,‬בעולם ובארץ‪ 9.‬לתפוצת השיר תרמה‪ ,‬בדרכה שלה‪,‬‬ ‫רחל מרכוס‪ ,‬שמאז פרסומו בעיתון בחרה להכליל אותו בערבי הקריאה שערכה‬ ‫ברחבי הארץ‪ :‬היא קראה אותו לאט‪ ,‬בהטעמה‪ ,‬בהתרגשות אצורה‪ ,‬וקריאתה‬ ‫עשתה רושם‪ .‬לימים נעשה בו שימוש בטקסים ובעצרות שבהם הועלה זכר‬ ‫השואה‪ ,‬והוא אף היה למוצג במוזאון "יד ושם"‪ .‬כך הפך "מכל העמים"‪ ,‬פרי‬ ‫רוחו ועטו של אלתרמן‪ ,‬לאחד השירים הנודעים ביותר והמצוטטים ביותר של‬ ‫המשורר ולחלק בלתי נפרד מן הקלסיקה של "ספרות השואה"‪10.‬‬ ‫[ ‪] 271‬‬

‫אלתרמן‬

‫ב‬ ‫אחרי הופעת "מכל העמים" המשיך אלתרמן לעבוד בהארץ שבועות אחדים‬ ‫בלבד‪ ,‬ובמהלכם פרסם עוד כמה שירים בענייני השעה שהופיעו במסגרת המדור‬ ‫"רגעים"‪ .‬אולם בתחילת ינואר ‪ ,1943‬תשע שנים לאחר שהצטרף להארץ‪ ,‬מצא‬ ‫את עצמו מחוץ לעיתון‪ .‬עוד בסוף ‪ 1942‬פנה אלתרמן לעורך העיתון גרשום‬ ‫שוקן בבקשה להעלות את שכרו‪ :‬אלתרמן עבד כעורך לילה‪ ,‬ובמשך שישה‬ ‫לילות בשבוע עסק בתרגום טלגרמות מחו"ל שנהג להדפיסן על מכונת כתיבה;‬ ‫בצד זה כתב מדי כמה ימים שיר אקטואלי‪ ,‬מלאכה שעבורה לא קיבל שכר‬ ‫נפרד‪ .‬אין צורך לומר שלאחר ההצלחה המסחררת של כוכבים בחוץ והרושם‬ ‫שעשתה הפואמה שמחת עניים נהנה אלתרמן מהכרה ומהערכה בקרב הקוראים‬ ‫והקהילה הספרותית — והדבר חיזק לא מעט את הכרת ערך עצמו‪ .‬ואף שהיה‬ ‫אדם שידע להסתפק במועט‪ ,‬בכל זאת היה לו צורך דחוף להגדיל את הכנסתו‪:‬‬ ‫הכנסותיה של רחל מרכוס מעבודתה כשחקנית היו מעט שבמעט‪ ,‬גם המשכורת‬ ‫שקיבלה אמו מן העירייה עבור עבודתה במשרה חלקית במרפאת השיניים‬ ‫היתה נמוכה‪ .‬האחריות לפרנסת המשפחה היתה אפוא מוטלת בעיקר עליו‪.‬‬ ‫והרי הצרכים היו מרובים‪ :‬שכר דירה‪ ,‬הוצאות קיום שוטפות של משפחה בת‬ ‫ארבע נפשות‪ ,‬ילדה קטנה שההורים רצו לרצות אותה ולספק את כל רצונותיה‪,‬‬ ‫ישיבה בבתי קפה וצריכת אלכוהול — סעיף לא מבוטל בהוצאות החודשיות‪.‬‬ ‫מפעם לפעם העביר אלתרמן סכומי כסף משתנים לצילה בינדר‪ ,‬שלא היה‬ ‫לה מקום עבודה קבוע‪ .‬אלתרמן הרבה לעזור גם לנזקקים‪ ,‬בחינת מתן בסתר‪,‬‬ ‫ומעולם לא השיב ריקם את מי שפנה אליו לעזרה כספית‪ .‬ואף שהיו לו הכנסות‬ ‫ממקורות אחרים — ממכירת ספריו‪ ,‬מתרגומים‪ ,‬מכתיבה לבמה הזעירה — הרי‬ ‫שעיקר משענתו הכלכלית היתה המשכורת הקבועה והמסודרת שממנה נהנה‬ ‫מדי חודש בגין עבודתו בעיתון‪.‬‬ ‫את הבקשה להעלות את שכרו הפנה אלתרמן אל גרשום שוקן‪ ,‬שהיה צעיר‬ ‫ממנו בשנתיים‪ ,‬ואשר שימש זה שלוש שנים עורך העיתון‪ .‬שוקן‪ ,‬שאביו שלמה‬ ‫זלמן שוקן היה הבעלים של העיתון‪ ,‬התמנה לתפקיד בעקבות מותו של העורך‪,‬‬ ‫משה גליקסון‪ ,‬בתאונת דרכים‪ .‬עד מהרה התגלה שוקן כעורך מוכשר‪ ,‬נמרץ‬ ‫ושאפתן‪ ,‬והוא ניהל את העיתון ביד רמה‪ .‬הוא היה בעל עניין בספרות‪ ,‬ומן הסתם‬ ‫היה מודע לכך כי משורר בשיעור קומה כזה של אלתרמן הוא נכס לעיתון‪ .‬שוקן‬ ‫קיבל את אלתרמן במשרדו‪ ,‬האזין בנימוס רב לטיעונים שהשמיע‪ ,‬אך דחה את‬ ‫פנייתו על הסף‪ .‬רק בדיעבד הכיר בזה שעשה משגה חמור‪ 11.‬בתגובה על כך‬ ‫החליט אלתרמן לעזוב את הארץ ולפתוח דף חדש בדבר‪ ,‬שבתוספת הערב שלו‬ ‫[ ‪] 272‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫החל את דרכו כמחברם של שירים אקטואליים‪ .‬ואף ששמו של ברל כצנלסון‬ ‫התנוסס עדיין על העיתון‪ ,‬מי שערך אותו בפועל היה זלמן רובשוב (לימים שזר)‪,‬‬ ‫שהיה אדם בעל השכלה רחבה‪ ,‬פובליציסט פורה ועסקן בכיר במפא"י (מפלגת‬ ‫פועלי ארץ ישראל)‪ .‬עם זאת אין זה מן הנמנע כי למהלך שנקט אלתרמן היה מניע‬ ‫נוסף‪ :‬שהרי דבר‪ ,‬ולא הארץ‪ ,‬היה אז העיתון המוביל ביישוב‪ ,‬הוא שעיצב את דעת‬ ‫הקהל של ארץ ישראל המנדטורית‪ ,‬בהשמיעו עמדות נחרצות בענייני ביטחון‪,‬‬ ‫התיישבות והמאבק נגד הבריטים‪ .‬הארץ‪ ,‬האזרחי והליברלי‪ ,‬היה מתון בהרבה‪.‬‬ ‫ייתכן שאלתרמן סבר כי בדבר הוא עתיד למצוא את המסגרת ואת הסביבה‬ ‫שיהלמו יותר את רוחו ואת עמדותיו‪ .‬בצד כל אלה נטר אלתרמן טינה לשוקן על‬ ‫אסוּפה של שירי "רגעים"‪ ,‬ובכך דן‬ ‫ּ‬ ‫שלא נענה לבקשתו לפרסם בהוצאת שוקן‬ ‫אותם לגניזה‪ .‬די היה בכל זה כדי לנתק סוף־סוף את חבל הטבור‪12.‬‬ ‫ב־‪ 1‬בינואר ‪ 1943‬פרסם אלתרמן ב"רגעים" שיר בשם "עוברות השנים"‪,‬‬ ‫שבו נפרד מעיתון הארץ‪ .‬ואף שהשיר נכתב בעיצומם של ימי האופל של‬ ‫מלחמת העולם השנייה והשואה‪ ,‬הפנה המשורר את מבטו אל ימים אחרים‪,‬‬ ‫ימים שבהם מלחמה נוראה זו תהיה בגדר זיכרון רחוק‪ ,‬מעומעם‪ ,‬עד כדי כך‬ ‫שאפילו תלמידי בית ספר לא יזכרו את פרטיה‪" .‬וְ אוֹ תוֹ ַה ַּת ְל ִמיד יִ ָ ּק ֵרא ֶאל‬ ‫(ענֵ ה וְ ַד ֵ ּיק ְּבנִ ּסוּ ַח!)‪/‬‬ ‫יס ִלינְ ג? ֲ‬ ‫ֹאשוֹ ַה ִּנ ְב ָעת‪ַ /:‬מה ֶ ּזה ְקוִ ְ‬ ‫ַה ּלוּ ַח‪ /‬וּ מוֹ ֵרהוּ יַ ְמ ִטיר ַעל ר ׁ‬ ‫ַמה ִּס ּ ַפ ְר ִּתי ַעל ֶהס? ָאן ָהיָ ה הוּ א ׁ ָשלוּ ַח?‪ /‬וְ ֵאיפֹה ִהיא ֶּבנְ ַ ּגזִ י? וּ ַמה ֶ ּזה ִמ ְק ָלט?"‬ ‫בהמשך יישאל התלמיד גם על גבלס וגרינג ועל פון־פפן ומוסוליני‪ ,‬ואפילו על‬ ‫היטלר‪ ,‬וספק אם יהיה ביכולתו לספק את התשובות‪" :‬וְ ָא ִביב ָאז יִ ְהיֶ ה‪ַ ,‬ר ּבוֹ ַתי‪,‬‬ ‫וְ ָהרוּ ַח‪ְּ /‬ת ַרדֵּ ף ַאנְ קוֹ ִרים ֵּבין ַ ּגגּ וֹ ת וְ ָענָ ן‪ /‬וְ אוֹ תוֹ ַה ַּת ְל ִמיד ׁ ֶש ִּנ ְק ָרא ֶאל ַה ּלוּ ַח‪ /‬לֹא‬ ‫יט ֶלר‪ ,‬שָׂ ָפם אוֹ זָ ָקן?‪ "..‬לא‪ ,‬אין‬ ‫יִ ְהיֶ ה‪ ,‬לֹא יִ ְהיֶ ה ָאז ֲא ִפ ּלוּ ָּבטוּ ַח‪ֶ /‬מה ָהיָ ה לוֹ ְל ִה ְ‬ ‫זו בורותם של התלמידים שאלתרמן מתלונן עליה; להפך — לגבי דידו זוהי‬ ‫שכחה טובה‪ ,‬המעידה על נצחיותם של החיים‪ ,‬על ניצחון הטוב על הרע‪ ,‬ועל‬ ‫כך שהמלחמה — ככל שהיא זורעת הרס ומוות — לעולם לא תדביר את רצון‬ ‫הקיום של האדם‪ ,‬שאין חזק ממנו‪" :‬וְ יַ ְר ֶצה ַה ּמוֹ ֶרה ֵא ְ‬ ‫ימה‪/,‬‬ ‫'ציר' ָ ּגח ָק ִד ָ‬ ‫יך ַה ִ ּ‬ ‫ימה‪/,‬‬ ‫וְ יִ ְר ׁשֹם ַּב ּיוֹ ָמן ׁ ֵשם ַּת ְל ִמיד ׁ ֶש ִּנ ְרדָּ ם‪ִּ /...‬כי ִ'צ ִירים' יִ ּׁ ָש ְברוּ ‪ִ ,‬מי ִמחוּ ץ וּ ִמי ּ ְפנִ ָ‬ ‫וְ כוֹ ְב ׁ ִשים יַ ֲעלוּ וְ יָ סוּ סוּ ‪ָ ,‬ה ּה ִא ָּמא‪ /,‬יוֹ ַמן ַה ּמוֹ ֶרה יִ ּׁ ָש ֵאר ַעד עוֹ ָלם"‪ 13.‬לא היתה זו‬ ‫הפעם הראשונה ובוודאי לא היחידה במהלך מלחמת העולם השנייה שבה ביטא‬ ‫אלתרמן תחושות שהדהדו אף בשירה האמנותית שלו‪ ,‬אם בשמחת עניים ואם‬ ‫הפ ֵרדה מעיתון הארץ‪ ,‬שבמקרה או שלא במקרה‬ ‫ב"שיר ארבעה אחים"‪ .‬רגע ּ‬ ‫חפף את תחילת השנה האזרחית החדשה‪ ,‬היה הזדמנות טובה לומר שוב‪ ,‬אם כי‬ ‫בנוסח מעט שונה‪ ,‬את אותם הדברים עצמם‪.‬‬ ‫[ ‪] 273‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלתרמן התקבל לדבר במעמד של עורך לילה‪ ,‬וכתיבת טור שבועי נועדה‬ ‫להיות רק חלק ממכסת העבודה שלו‪ :‬במשך ארבעה ערבים בשבוע — במוצאי‬ ‫שבת ובימים א'‪ ,‬ב' וג' — שימש במערכת‪ ,‬בעיקר בתרגום מברקים‪ ,‬וביום‬ ‫חמישי היה מביא לדפוס את השיר שנועד לפרסום בבוקר שלמחרת‪ .‬בשלב‬ ‫מאוחר יותר הצטמצמה עבודתו כעורך לשני לילות בשבוע‪ ,‬ולבסוף השתחרר‬ ‫ממטלות העריכה והתמסר באופן מלא לכתיבת הטור האישי‪ 14.‬פרסומו הראשון‬ ‫היה השיר "נקודת ארכימדס"‪ ,‬שהופיע ביום שישי‪ 5 ,‬בפברואר שנת ‪.1943‬‬ ‫השיר נדפס בעמוד השני של העיתון‪ ,‬בטור האחרון של העמוד‪ ,‬שהיה הטור‬ ‫השביעי שלו‪ ,‬וממנו נגזר שמו של המדור — "הטור השביעי"‪ .‬היה זה שיר‬ ‫ארוך בן כמה פרקים‪ ,‬שהיה מעין סיכום ביניים של תולדות הזמן‪ ,‬ושבו ביקש‬ ‫אלתרמן לחנוך את המדור החדש‪ .‬הפרק הראשון ("תיאוריה") סיפר את סיפורו‬ ‫של ארכימדס‪ ,‬מתמטיקאי וממציא‪ ,‬יליד סירקוזי שבסיציליה (נולד ב־‪287‬‬ ‫לפני הספירה)‪ ,‬שמיוחסת לו האמירה‪" :‬תן לי היכן שאעמוד ואניע את הארץ"‪.‬‬ ‫"תנוּ ִלי ַרק‪ ,‬יַ ִ ּק ַירי‪ ,‬נְ ֻקדָּ ה ְל ִמ ׁ ְש ָען‪ /,‬וְ ֵת ֵבל וּ ְמלוֹ ָא ּה‬ ‫אלתרמן הציע את הנוסח הבא‪ְּ :‬‬ ‫ֶא ֱהפ ְֹך ּבוֹ !‪ "..‬הפרק השני ("פרקטיקה") דילג אל העולם של זמננו ואל אירוע‬ ‫מסוים בו — המפגש של אדולף היטלר ומרעיו במרתף הבירה במינכן‪ ,‬שם‬ ‫אכה‪ָ ,‬אח וִ ִידידוֹ !‪ֶ /‬ה ֱע ַמ ְדנוּ ָמנוֹ ף‬ ‫"ל ְּמ ָל ָ‬ ‫רקמו את מזימותיהם לתפיסת השלטון‪ַ :‬‬ ‫ת־מ ׁ ְש ָענוֹ — ַה ּׁ ִש ּסוּ י ַּב ְ ּיהוּ ִדים"‪ .‬כך היו היהודים למשיסה‪,‬‬ ‫ְל ִה ּפוּ ְך ָהעוֹ ָלם‪ /‬וּ נְ ֻקדַּ ִ‬ ‫בלי שהעולם הדמוקרטי השכיל להבין‪" :‬אוֹ ָת ּה נְ ֻקדָּ ה‪ /,‬נְ ֻקדַּ ת ַה ָּמנוֹ ף‪ַ ,‬ה ְ ּיהוּ ִדית‪,‬‬ ‫ימ ֶדס‪ "...‬ההמשך ידוע‪ :‬הנאצים‪ ,‬שקודם השתלטו‬ ‫ַהיְ ִח ָידה‪ֵּ /,‬ת ָה ֵפ ְך ִלנְ ֻקדַּ ת ַא ְר ִכ ֶ‬ ‫על גרמניה‪ ,‬השתלטו בהמשך על צ'כיה ועל פולין‪ ,‬ואחר כך על אירופה‬ ‫יק־מי ִל ׁ ְשאֹל ֵאי וָ ֵא ְ‬ ‫יך‪ִ /‬ה ְת ִחיל ָהעוֹ ָלם‪ִ /‬מ ְת ַה ּ ֵפ ְך!"‬ ‫כולה‪" .‬וּ ִפ ְתאֹם — ְּב ִלי ִה ְס ּ ִפ ִ‬ ‫ואחרי המשל והנמשל בא הפרק השלישי ("חוק") שהציג את מוסר ההשכל‪:‬‬ ‫י־ה ְת ָע ְרבוּ ת‪/,‬‬ ‫ט־ב ָפעוּ ט‪ /,‬זֶ ה ַמ ְת ִחיל ִמ ּׁ ְש ִת ָיקה וּ ֵמ ִא ִ‬ ‫"זֶ ה ַמ ְת ִחיל ִמ ְ ּק ַטנּ וֹ ת‪ִ ,‬מ ּ ָפעוּ ְּ‬ ‫יס ָיקה ֱא ֶל ֶמנְ ָט ִרית‪ ]...[ /,‬זֶ ה‬ ‫יה ׁ ֶשל ִפ ִ‬ ‫ר־פ ְר ַל ֶמנְ ָט ִרית‪ְּ /‬ב ֻח ֶ ּק ָ‬ ‫זֶ ה ַמ ְת ִחיל ִמ ּבוּ רוּ ת ִה ּ ֶפ ּ ַ‬ ‫יעה ְמנֻ ֶּמ ֶקת ְּב ִלי ָדי‪ָ /‬מה ָראוּ י ְל ַה ִ ּציל וְ ֶאת ִמי לֹא ְכ ַדאי‪ /,‬זֶ ה ַמ ְת ִחיל‬ ‫ַמ ְת ִחיל ִמ ִיד ָ‬ ‫ִמ ָּכ ֵא ֶּלה ֲא ׁ ֶשר ִמ ָ ּי ָדם‪ /‬יְ ֻב ַ ּק ׁש ְּביוֹ ם דִּ ין ֵח ֶלק ָמה ִמן ַהדָּ ם‪ "...‬לראשונה בשיריו‬ ‫העמיד אלתרמן קשר חד וברור בין מלחמת העולם השנייה לבין המדיניות‬ ‫האנטישמית של גרמניה הנאצית‪ ,‬תוך כדי הפניית אצבע מאשימה כלפי העולם‬ ‫החופשי‪ .‬אילולא היה העולם החופשי אדיש לגורל היהודים‪ ,‬ייתכן שהיה בולם‬ ‫בעוד מועד את ההדרדרות שהובילה לסיפוח צ'כוסלובקיה‪ ,‬לכיבושה של פולין‬ ‫ולבסוף למלחמה עצמה‪ .‬שורות החיתום של השיר היו בעלות נופך אקטואלי‪:‬‬ ‫"זֶ ה ַמ ְת ִחיל‪ֲ — ...‬א ָבל ָל ָּמה נַ ִ ּג ָידה ַעד ּתֹם?‪ /‬זֶ ה נִ ְמ ׁ ָש ְך עוֹ ד‪ֲ /‬א ִפילוּ ַה ּיוֹ ם!" למטה‪,‬‬ ‫[ ‪] 274‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫בשולי המדור‪ ,‬הופיע שם המחבר‪" :‬נתן א‪ ".‬וזה היה לנוסח הקבוע שבו הופיע‬ ‫שמו של אלתרמן ליד שירי "הטור השביעי"‪15.‬‬ ‫למעט‬ ‫מכאן ואילך פורסמו שיריו של אלתרמן ב"הטור השביעי" מדי שבוע‪ֵ ,‬‬ ‫מקרים חריגים‪ .‬עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה ב־‪ 8‬במאי ‪ 1945‬פרסם‬ ‫אלתרמן בדבר לא פחות מ־‪ 106‬טורים‪ ,‬ונוכחותו היתה עד מהרה לחלק בלתי‬ ‫נפרד מגיליונות יום שישי של העיתון‪ .‬המעבר מהארץ לדבר והשהייה בסמיכות‬ ‫לברל כצנלסון היטיבו עם אלתרמן‪ ,‬ואף יצרו אצלו את התחושה שהנה הוא‬ ‫נמצא בלב המעשים‪ ,‬בקרבת אותם אנשים הנושאים בעול הנהגתו של היישוב‬ ‫והמנווטים את דרכו‪ .‬לכך תרמה לא מעט העובדה כי מערכת דבר שכנה בבניין‬ ‫ההסתדרות שברחוב אלנבי‪ ,‬סמוך למשרדיה של הנהגת ההסתדרות ובצמוד‬ ‫למטה של ארגון ההגנה‪ .‬כך יכול היה אלתרמן לפגוש בפרוזדורי הבניין לא רק‬ ‫את סופרי דבר אלא גם את עסקני תנועת הפועלים ולא פחות מזה — את מי‬ ‫שעמדו אז בראש מטה ההגנה‪ .‬מאז החל לעבוד בדבר אימץ לו אלתרמן את קפה‬ ‫"מאור" בקרן הרחובות אלנבי־רוטשילד כמקום ישיבה קבוע‪ ,‬שם נהג לקיים‬ ‫פגישות עם ראשי דבר‪ ,‬עם כמה מחבריו הסופרים ולעתים עם ראשי ההגנה‪16.‬‬ ‫ב"מאור" נהג להגיה את "הטור השביעי"‪ ,‬וזה היה גם למקום המפגש הקבוע‬ ‫שלו ושל צילה בינדר‪ ,‬שהיתה מגיעה לשם ברגל היישר מביתה שברחוב רענן‪.‬‬ ‫ב"הטור השביעי" המשיך אלתרמן למלא תפקיד ככותב הכרוניקה הפיוטית של‬ ‫מלחמת העולם השנייה‪ ,‬כשהוא מעמיק ומבסס את עמידתו כבעל בריתן של‬ ‫בעלות הברית והעולם החופשי אל מול גרמניה הנאצית ומדינות "הציר"‪ .‬ככזה‬ ‫עקב אלתרמן בדריכות אחר המפנה שחל במלחמה מאז סתיו ‪ 1942‬וראשית‬ ‫‪ — 1943‬מדפנסיבה לאופנסיבה‪ .‬תבוסתו של רומל במדבר המערבי‪ ,‬הניצחון של‬ ‫בעלות הברית במערכה בצפון אפריקה‪ ,‬הסרת המצור מעל סטלינגרד והמפנה‬ ‫במלחמה לטובת הרוסים‪ ,‬הפלישה של בעלות הברית לאיטליה‪ ,‬הפלישה‬ ‫לנורמנדיה — מהלכים אלה דחקו את גרמניה‪ ,‬איטליה ובעלות בריתן למגננה‪,‬‬ ‫ולבסוף הובילו לתבוסתו של הרייך השלישי במלחמה‪ .‬בתוך כך העצים אלתרמן‬ ‫את התייחסותו להיבט היהודי של המלחמה — קרי השואה‪ .‬מאז נפרצה חומת‬ ‫השתיקה — בנובמבר ‪ — 1942‬הוצפה העיתונות בידיעות על גורלם של יהודי‬ ‫אירופה ונתחדדה ההכרה כי בצד הרדיפות‪ ,‬העינויים‪ ,‬ההגליות והרס הקהילות‪,‬‬ ‫מה שמתרחש בפועל הוא השמדת עם‪ .‬אמנם מבחינה כמותית גרידא הקדיש‬ ‫"הטור השביעי" יותר טורים לידיעות שהגיעו מחזיתות המלחמה מאשר להרג‬ ‫היהודים‪ ,‬אבל אין ספק כי מאז "מכל העמים" נעשה אלתרמן לאחד הקולות‬ ‫הצלולים והחשובים ביותר בכל הנוגע לתגובת היישוב לנוכח השואה‪ .‬בתוך‬ ‫[ ‪] 275‬‬

‫אלתרמן‬

‫כך המשיך "הטור השביעי" — כמו המדור "רגעים" שקדם לו — לשמש כלי‬ ‫ביטוי לאירועים גדולים כקטנים שעמדו על סדר היום האזרחי והפוליטי של‬ ‫היישוב‪17 .‬‬ ‫את השיר "דרנג נאך וסטן" פרסם אלתרמן ב־‪ 14‬במאי ‪ ,1943‬תגובה‬ ‫למהלומה שספגו גרמניה ואיטליה מידי בעלות הברית בצפון אפריקה‪,‬‬ ‫במקביל לכישלונות הצבאיים שהיו מנת חלקן בגין האופנסיבה הרוסית‪" .‬נֻ ּ ַפץ‬ ‫'ט ֶיגר' וּ ַ'מ ְרק'‪ְ /,‬ל ָא ָבק הוּ א נִ ְט ַחן‪,‬‬ ‫יסים‪ֲ /‬חלוֹ ם ַה ִּמזְ ָרח‪ֶ ׁ /‬ש ֻה ַּסע ֲע ֵלי ַטנְ ִקים ׁ ֶשל ִ‬ ‫ִל ְר ִס ִ‬ ‫ָלרוּ חוֹ ת הוּ א ׁ ֻש ָּלח‪ /,‬וַ ֻ ּי ֶּכה‪ /‬וַ יְ זֻ ָּנב‪ /‬וַ יְ ֻדנְ ָק ְרק!" הפועל "וידונקרק" — שהיה כמובן‬ ‫חידוש גמור — נגזר משמו של מבצע דנקרק‪ ,‬שלאורך כל הדרך סימל בעיני‬ ‫המשורר את הכוח של הנצורים להרים ראש ולהכות בצרים‪ .‬בהמשך השיר‬ ‫שיחק אלתרמן עם הססמה "דרנג נך אוסטן"‪ ,‬שמאז ימי ביסמרק ייצגה את‬ ‫השאיפה של גרמניה להתפשטות מזרחה; בימי הרייך השלישי תורגמה ססמה‬ ‫זו לשני מהלכים אסטרטגיים מרחיקי לכת — כיבוש מזרח אירופה‪ ,‬בעיקר ברית‬ ‫המועצות‪ ,‬וכיבושה של אסיה המערבית‪ ,‬שתחילתו בהשתלטות של צבאות‬ ‫הציר על צפון אפריקה‪ .‬אלא שמעתה‪ ,‬משהסתמן מפנה לרעת הגרמנים בשתי‬ ‫החזיתות‪ ,‬איבדה הססמה את תוקפה‪ ,‬לנוכח האופנסיבה של בעלות הברית‬ ‫שהחלה לדחוק את גרמניה הנאצית בכל החזיתות בכיוון ההפוך — בכיוון‬ ‫"וּב ְמקוֹ ם דְּ ַרנְ ג־נַ ְך־אוֹ ְס ְטן ַּכדָּ ת וְ ַכדִּ ין‪ִ /‬מ ִּמזְ ָרח וּ ִמ ָ ּים ֲענָ נִ ים ֶה ֱא ִפירוּ —‪/‬‬ ‫מערב‪ִ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫התרזות היוקרתית של ברלין] ָּכך!‪ /‬דְּ ַרנְ ג־נַ ך־‬ ‫ן־לינְ ֶדן! [שׂ דרת ָ‬ ‫דְּ ַרנְ ג־נַ ְך־אוּ נְ ֶטר־דֵּ ִ‬ ‫ֶּב ְר ִלין!‪ /‬דְּ ַרנְ ג ֶא ָחד‪ /‬עוֹ ָל ִמי‪ֶ /‬אל ְ ּגרוֹ נוֹ ׁ ֶשל ַה ִפ ֶירר!" אלתרמן בחר גם לאזכר שיר‬ ‫נודע מאת היינה — ‪ — Die beiden Grenadiere‬המגולל את סיפורם של שני‬ ‫חיילים צרפתים ששוחררו מן השבי‪ ,‬ושבחצותם את גרמניה נחרדו לשמוע כי‬ ‫צרפת הפסידה במלחמה וכי הקיסר‪ ,‬הלוא הוא נפוליאון‪ ,‬נפל אף הוא בשבי‪.‬‬ ‫מה שקרה אז לצרפת קורה עכשיו לגרמניה; שכן ברקע השיר התנוססו כותרות‬ ‫העיתונים מ־‪ 13‬במאי ‪ 1943‬שבישרו על לכידתו של המפקד העליון הגנרל פון‬ ‫ארנים‪ ,‬עם עוד ‪ 150‬אלף חיילים גרמנים ואיטלקים‪ ,‬דבר שהביא לסיומה של‬ ‫יעים ִה ְקדִּ ירוּ ‪ /‬וְ ֶאל ֶס ַלע נֻ ּ ְפצוּ ֲחלוֹ מוֹ ת‬ ‫"כי ׁ ֻש ָּנה ָה ֲאוִ יר!‪ /‬וּ ְר ִק ִ‬ ‫המלחמה בתוניס‪ִּ .‬‬ ‫ן־א ְרנִ ים ֵ ּג ַפנְ ֶ ּגן‬ ‫ן־א ְרנִ ים‪ ,‬פוֹ ַ‬ ‫ַהדְּ ַרנְ ֶ ּגן‪ /‬וְ נַ ְך דּ וֹ יְ ְט ׁ ְש ַלנְ ד לֹא ׁ ָשבוּ ַאף ְצוַ י ְ ּג ֶרנַ דִּ ְירי‪ /‬וּ פוֹ ַ‬ ‫[שבוי]"‪ .‬כך‪ ,‬בלי להניד עפעף‪ ,‬שילח אלתרמן ִחצי לשון מורעלים שחציים‬ ‫עברית וחציים גרמנית‪ ,‬כשהוא מייחל בקוצר רוח למפלתו של הרייך השלישי‪18.‬‬ ‫חודשיים אחר כך‪ ,‬ב־‪ 9‬ביולי‪ ,‬נחתו בסיציליה כ־‪ 140‬אלף חיילים בריטים‬ ‫ואמריקנים‪ ,‬ובכך החל המסע לכיבוש איטליה; זאת בעקבות החלטת בעלות‬ ‫הברית שהתקבלה בוועידת קזבלנקה בראשית ‪ 1943‬בהשתתפות צ'רצ'יל‬ ‫[ ‪] 276‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫ורוזוולט‪ .‬אף שראה בנאצים את האויב העיקרי‪ ,‬וכתיבתו כוּ ונה בעיקר אליהם‪,‬‬ ‫מעולם לא פסח אלתרמן גם על האיטלקים‪ :‬הוא עקב אחר מלחמתו של הצבא‬ ‫האיטלקי בצפון אפריקה וייחל למפלתו של מוסוליני‪ ,‬בעל בריתו של היטלר‪,‬‬ ‫שבו ראה את אחד האדריכלים של מלחמת העולם השנייה‪ .‬במהלך שנת ‪1943‬‬ ‫הופיעו במסגרת "הטור השביעי" שלושה שירים ובהם הועמד מוסוליני אל‬ ‫עמוד הקלון‪ .‬ב־‪ 9‬באפריל פורסם השיר "מוסוליני פותח את ישיבת הקבינט"‪,‬‬ ‫שנכתב כפרודיה על סגנונם המתלהם של נאומי הרודן האיטלקי‪ ,‬ושבו הוליך‬ ‫את הנואם להודות במו פיו בכישלון המדיניות האימפריאליסטית והתוקפנית‪,‬‬ ‫שהיתה — בין השאר — פרי עוועים של שיגעון הגדלות שלו‪" :‬זִ ְכרוּ ַמה ּ ָפ ַר ְחנוּ !‬ ‫ימ ּ ֶפ ְריָ ה‬ ‫יסטוֹ ְריָ ה ָע ַר ְכנוּ ‪ִ ,‬א ְ‬ ‫ְל ַח ַּב ׁש ָה ַל ְכנוּ !‪ /‬וְ ַא ְּת‪ַ ,‬ה ִּתזְ מ ֶֹרת‪ּ ,‬תוֹ ַפ ְפ ְּת וְ ִח ְצ ַצ ְר ְּת!‪ִ /‬ה ְ‬ ‫נִ ּ ַפ ְחנוּ ‪ /,‬שִׂ ַח ְקנוּ ֶאת ֶצזַ ר [הוא יוליוס קיסר] וְ ֶאת ּבוֹ נַ ּ ַפ ְרט [הוא נפוליאון]!" שיר‬ ‫נוסף על מוסוליני התפרסם ב־‪ 16‬ביולי‪ ,‬ובו חזר אלתרמן להלעיג על דמותו‬ ‫התאטרלית של הרודן האיטלקי ועל הדמגוגיה שלו‪ ,‬זאת בעקבות נאום שנשא‬ ‫מעל המרפסת של ארמון ונציה ברומא ערב פלישת בעלות הברית לסיציליה‪.‬‬ ‫בטור השלישי שהוקדש לנושא זה התייחס אלתרמן בהיתול לפגישה הנכזבת‬ ‫שבין שני האוהבים — היטלר ומוסוליני — שהתקיימה בפלטרה שליד הגבול‬ ‫האוסטרי־איטלקי‪ ,‬ושבה דחה הרודן הגרמני את בקשת עמיתו לשלוח לו נשק‬ ‫"ל ָּמה זֶ ה ְל ָך ִה ַ ּג ׁ ְש ִּתי‪ֶ ּ /‬פ ַרח וֶ ֶרד ַּב ִ ּג ָּנה?‪ָ /‬ל ָּמה זֶ ה אוֹ ְת ָך‬ ‫וחיילים כדי להגן על ארצו‪ָ .‬‬ ‫אשוֹ נָ ה?" — כך פונה מוסוליני להיטלר‪ ,‬כשהוא מופיע‬ ‫ּ ָפ ַג ׁ ְש ִּתי‪ָ /‬אז‪ְּ ,‬ב ַפ ַעם ִר ׁ‬ ‫בתפקיד של נערה פתיה שהלכה שולל אחרי אהוב לבה‪ .‬טור זה פורסם ב־‪23‬‬ ‫ביולי‪ .‬יום קודם לכן נכבשה פאלרמו‪ ,‬בירת סיציליה‪ ,‬וכעבור שלושה ימים‬ ‫— ב־‪ 25‬ביולי ‪ — 1943‬הודח מוסוליני על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה‬ ‫ממעמדו כ"דוצ'ה" של איטליה‪ ,‬לאחר כ־‪ 21‬שנות שלטון‪19.‬‬ ‫בלא פחות התרגשות קידם אלתרמן את אירועי ‪ 6‬ביוני ‪— 1944‬‬ ‫ה־‪ — D-Day‬יום הפלישה של צבאות בעלות הברית לנורמנדי שבצפון־מערב‬ ‫צרפת‪ .‬אז החלה למעשה האופנסיבה של בעלות הברית מצד מערב‪ ,‬והדבר אילץ‬ ‫את הגרמנים להילחם בו בזמן בשתי חזיתות‪ .‬השיר "בזרוח הירח"‪ ,‬שפורסם‬ ‫ב־‪ 9‬ביוני‪ ,‬היה התגובה למאורע זה‪ .‬כדרכו‪ ,‬נתלה הטור דווקא בידיעה שולית‬ ‫שהתפרסמה בעיתון‪ ,‬והמצוטטת בראש השיר‪ ,‬לפיה "צ'רצ'יל רצה לעבור את‬ ‫התעלה עם צבאות הנחיתה‪ ,‬בפלישתם ליבשת‪ ,‬ורק אחרי שידולים ויתר על‬ ‫כך"‪ .‬אולם מן השוליים הגיע המשורר היישר אל המרכז‪ .‬השיר נבנה כדו־‬ ‫שיח בין המדינאי הבריטי‪ ,‬הפונה אל חייליו בבקשה לקחת אותו למבצע‪ ,‬לבין‬ ‫החיילים המנסים להניא אותו מלעשות כן‪ ,‬מתוך דאגה כנה לשלומו‪ .‬מסגרת‬ ‫[ ‪] 277‬‬

‫אלתרמן‬

‫זו העניקה לאלתרמן הזדמנות לכתוב אודה למנהיג הנערץ עליו כל כך‪ ,‬שבה‬ ‫הציג את צ'רצ'יל כאיש שהציל את העולם מתוהו ובוהו גמור‪ .‬אמירה זו הובאה‪,‬‬ ‫ין־א ָדם ְל ַבדְּ ָך ּכוֹ נַ נְ ָּת‪ֶ /‬את חוֹ ַמת‬ ‫"ב ְתקוּ ַפת ֵא ָ‬ ‫כמובן‪ ,‬בקולם של החיילים עצמם‪ִּ :‬‬ ‫ית דִּ יוִ יזְ יָ ה ׁ ְש ֵל ָמה‬ ‫ית ַצנְ ָחן וּ ְפ ֻל ַ ּגת קוֹ ַמנְ דּ וֹ ‪ /‬וְ ָהיִ ָ‬ ‫ֹא־מוּגנֶ ת‪ /‬וְ ָהיִ ָ‬ ‫ֶ‬ ‫ָהעוֹ ָלם‪ֶ ׁ /‬שנּ וֹ ְת ָרה ל‬ ‫ָ‬ ‫ְמ ֻמ ֶּכנֶ ת!‪ִ //‬מדַּ נְ ֶק ְרק וְ ַעד ֵה ָּנה‪ַ ,‬א ָּתה ְל ַבדֶּ ך‪ֲ /‬ה ֵקימוֹ ָת אוֹ ָתנוּ ‪ְּ /‬כיֵ ׁש ֵמ ַאיִ ן!‪ /‬וְ ַא ָּתה‬ ‫ׁ ֶש ִה ַ ּצ ְב ָּת ְּבמוֹ יָ ֶד ָ‬ ‫יך‪ֶ /‬את ַא ְר ַּב ַעת ַא ְל ֵפי ַה ְּס ִפינוֹ ת ַעל ַה ַּמיִ ם!" אלתרמן העלה על‬ ‫נס את הישגיו של צ'רצ'יל כמנהיג העולם החופשי‪ ,‬כמדינאי מתוחכם וכמפקד‬ ‫צבאי רב־תושייה — הוא האיש שחולל את מבצע דנקרק‪ ,‬והוא האיש שניווט‬ ‫את המבצע המורכב של הפלישה לנורמנדיה‪ ,‬שבו נטלו חלק יותר מ־‪ 150‬אלף‬ ‫חיילים‪ ,‬וכן אלפי כלי טיס ושיט‪" :‬וְ ִה ְב ַק ְע ָּת ַּבח ׁ ֶֹש ְך ְּכמוֹ ֲח ַפ ְר ּ ֶפ ֶרת‪ /‬וּ ְכקוֹ ל נֶ ׁ ֶשר‬ ‫ית‪ְּ ,‬במוֹ ֶא ְצ ָּבעוֹ ת ֲעשֶׂ ֶרת‪ֶ /,‬את ַה ַּליִ ל ַה ֶ ּזה ׁ ֶש ֵא ָליו ִה ַ ּג ְענוּ !"‬ ‫קוֹ ְל ָך ׁ ָש ַמ ְענוּ !‪ַ /‬עד ָּבנִ ָ‬ ‫ו"ח ְרטוֹ ֵמי ָה ַא ְר ָמ ָדה‪ּ ָ /‬גזְ רוּ ֶאת ַ ּג ֵּלי ַה ַּל ַּמנְ ׁש" בדרכם למבצע הנחשב‬ ‫אז ניתן האות ַ‬ ‫לגדול המבצעים הצבאיים בהיסטוריה‪ ,‬אשר במקביל לאופנסיבה הסובייטית‬ ‫ממזרח חרץ את דינו של הרייך השלישי‪20.‬‬ ‫בשלהי מארס ‪ 1943‬הוצפה העיתונות המקומית בגל נוסף של ידיעות על‬ ‫ממדי ההרג של יהודי אירופה‪ ,‬עד כדי כך שהידיעות על חזיתות המלחמה —‬ ‫שבדרך כלל תפסו את הכותרות הראשיות — נדחקו לזמן־מה לתחתית העמוד‪.‬‬ ‫"יהודים בפולין עומדים על נפשם בפני הצורר‪ .‬הושמדו שרידי היהודים ב־‪5‬‬ ‫גיטאות" — כך היתה הכותרת הראשית בדבר מ־‪ 21‬במארס‪ .‬הידיעה התבססה‬ ‫על פרסומים של רדיו לונדון‪ ,‬של הרדיו השבדי‪ ,‬וכן על מידע שהפיצה סוכנות‬ ‫הידיעות סט"א על בסיס גילויים של ארתור זיגלבוים‪ ,‬ששימש אז נציג הבונד‬ ‫במועצה הלאומית שליד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון‪ .‬ידיעות אלה‬ ‫עוררו תגובות חריפות מאין כמותן להצלת יהודים‪" :‬זעקה ותביעה משני עברי‬ ‫האוקינוס‪ :‬הצילו את שארית ישראל" — נכתב בראש העמוד הראשון של דבר‬ ‫ב־‪ 23‬במארס‪ .‬באותו גיליון צוטטו דברים שנאמרו מפי המנהיג הציוני זליג‬ ‫ברודצקי אל ועד שליחי הקהילות בלונדון‪ ,‬שתקף את אי־המעש של האומות‬ ‫המאוחדות בכל הנוגע להצלת יהודים‪ ,‬הפנה אצבע מאשימה כלפי בריטניה על‬ ‫שלא תיקנה עד כה את חוקי ההגירה כדי להקל את כניסת הפליטים לארצה‪,‬‬ ‫ואף מתח ביקורת על מדיניותה של ארצות הברית ובהקשר זה גם על אוזלת ידן‬ ‫של ההסתדרויות היהודיות באמריקה‪ .‬מקרב מוסדות היישוב‪ ,‬שנקראו לאספות‬ ‫חירום‪ ,‬נשמעו קריאות דרמטיות להצלה — "הצילו הושיעו כי הקיץ הקץ!"‬ ‫כלשון דבר ב־‪ 25‬במארס‪ .‬מתחת לכותרת פורסמה הודעה מטעמה של אספת‬ ‫שכללה את אותה קובלנה חוזרת ונשנית על אדישותן של אומות‬ ‫הנבחרים‪ּ ,‬‬ ‫[ ‪] 278‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫העולם אל מול אסונם של היהודים‪ ,‬ועל אי־הנכונות לקלוט פליטים יהודים‪.‬‬ ‫"והעולם הגדול‪ ,‬האומות הנאורות‪ ,‬המכריזות חופש וחירות‪ ,‬חסד ורחמים‪ ,‬על‬ ‫שמירת צלם אלוהים שבאדם‪ ,‬לא נקטו עדיין שום אמצעים ממשיים להצלת‬ ‫שארית הפליטה‪ .‬במקום פתיחת שערי מקלט לפליטי חרב משמיעים הכרזות‬ ‫אהדה"‪ .‬בידיעה נפרדת נמסר כי במאמר ראשי שפורסם בעיתון מנצ'סטר‬ ‫גארדיאן נשמעה דרישה מפורשת — לנוכח המצב — להכנסתם המידית של‬ ‫פליטי ישראל לארץ ישראל‪21.‬‬ ‫"הטור השביעי" שפורסם ביום שישי‪ 26 ,‬במארס‪ ,‬צמח באופן ישיר מתוך‬ ‫השיח של העיתון היומי במהלך אותו שבוע‪ .‬במרכז השיר העמיד אלתרמן את‬ ‫דמותו של איוב המודרני‪ ,‬הלוא הוא היהודי המעונה‪ ,‬הנרדף‪ ,‬המנסה למלט‬ ‫את עצמו מן הרוצחים הגרמנים המבקשים את נפשו‪ ,‬אך אין לו לאן להימלט‬ ‫והיכן להניח את גופו הדווי‪ .‬אלא שאיוב של אלתרמן אינו אדם בוגר‪ ,‬כמו‬ ‫בסיפור המקראי‪ ,‬אלא דווקא ילד קטן‪ ,‬והדבר מעצים עוד יותר את הממד הטרגי‬ ‫ֹאשוֹ ָדוֶ ה‬ ‫"א ׁיש ָהיָ ה‪ַ ׁ ,‬ש ְת ָקן וְ גוּ ץ‪ /,‬וְ יָ רוּ ֶג ְר ַמ ִּנים ּבוֹ ֵא ׁש‪ /.‬וְ ר ׁ‬ ‫שבדמות הקורבן‪ִ :‬‬ ‫וְ גוּ פוֹ ָרצוּ ץ‪ַ /‬א ְך ְמקוֹ ר דִּ ְמעוֹ ָתיו יָ ֵב ׁש‪ִ /.‬א ׁיש ָהיָ ה ְּב ֶא ֶרץ עוּ ץ‪ִ /,‬א ׁיש יְ הוּ ִדי ֶּבן‬ ‫ׁ ֵש ׁש"‪ .‬הוא נמלט מן הגרמנים אל גבול הונגריה‪ ,‬אך הוא מוחזר משם אל המקום‬ ‫שממנו בא‪ .‬אחר כך הוא נמלט לבולגריה‪ ,‬אך שם הוא מוכה על ידי שומרי‬ ‫הגבול‪ .‬גם בגבול ספרד נחסמת הדרך בפניו‪ .‬אז מניח הילד את גופו העייף על‬ ‫מה שאלתרמן מכנה בשם "אדמת אירופה"‪ ,‬ושם הוא חולם חלום — שיש בו‬ ‫יותר מרמז לחלום יעקב — שבו נראה מלאך המעניק לו תעודת מעבר להגיע‬ ‫עד לים‪ ,‬משמע לחופיה של טורקיה; ומי יודע‪ ,‬אולי משם ימצא דרך להגיע‬ ‫לארץ ישראל‪ ,‬אף שזו איננה מוזכרת כלל בשיר‪ .‬אלא שלפתע נשמע קולם‬ ‫הרועם של "ארבעה קוֹ נְ ִטינֶ נְ ִטים"‪ ,‬המזדרזים לבאר לילד בעגה דיפלומטית את‬ ‫גודל התסבוכת הבין־לאומית העשויה להיווצר אם יותן לו לעבור באופן חופשי‬ ‫"אז ֶאת‬ ‫מארץ לארץ‪ .‬נוכח מצב עניינים זה נגוז החלום וגורלו של הילד נחרץ‪ָ :‬‬ ‫יע לוֹ ֵאין‪ִּ ,‬כי ָס ִביב‬ ‫ּ ִפיהוּ ָא ַטם ַה ּ ָפ ִליט ַה ָ ּקטֹן‪ִּ /‬כי יָ ֵרא ְל ַד ֵּבר [‪ ]...‬וַ ֵ ּי ָדע‪ִּ ,‬כי מוֹ ׁ ִש ַ‬ ‫ֲא ַבדּ וֹ ן‪ִּ ,‬כי עוֹ ֵר ְך ָהעוֹ ָלם וְ ִע ָידה"‪ .‬השם שניתן לשיר היה "בעיית הפליטים"‪,‬‬ ‫לימים שינה אלתרמן את שמו ל"ליל מלחמה"‪ ,‬ודווקא אותו בחר להציב בראש‬ ‫האסוּ ּפות השונות של "הטור השביעי"‪22.‬‬ ‫אולם בצד ההיענות המידית ורבת־העוצמה לזעקת העולם היהודי והיישוב‬ ‫על הגילויים המחודשים בדבר ממדי ההרג‪ ,‬לא השכיל אלתרמן משום־מה‬ ‫להגיב בזמן אמת על המאורע שהסעיר אז את היישוב היהודי בארץ ישראל‬ ‫— הלוא הוא מרד גטו ורשה‪ ,‬שפרץ בערב פסח תש"ג (‪ 19‬באפריל ‪.)1943‬‬ ‫[ ‪] 279‬‬

‫אלתרמן‬

‫אמנם בגיליון ערב החג‪ ,‬שחל באותה שנה ביום שני בשבוע‪ ,‬הופיע במסגרת‬ ‫"הטור השביעי" שיר נוגע ללב בשם "פסח של גלויות"‪ ,‬ובו שרטט המשורר את‬ ‫דמות דיוקנו של העם היהודי‪ ,‬המוכה והחבול‪ ,‬המסב לליל הסדר‪" :‬וְ ָה ָעם ֶה ָע ׁ ֵשן‬ ‫וְ ָח ֵרב‪ַ /,‬ה ֻּמ ֶּכה ֶל ָע ָפר ַּב ּמוֹ ָרג‪ /,‬נוֹ שֵׂ א נִ גּ וּ נוֹ ְּבקוֹ ל ָע ֵרב‪ְּ /,‬ב ֵליל ִה ְת ַקדֵּ ׁש ֶה ָחג"‪23.‬‬ ‫אולם בימים הבאים‪ ,‬למרות הידיעות הבולטות על המרד‪ ,‬בחר אלתרמן לכתוב‬ ‫על נושאים אחרים‪ ,‬ואפילו הידיעה כי הנאצים הציתו את גטו ורשה‪ ,‬או כותרת‬ ‫דרמטית בנוסח "נפלה מצדה של וורשה" (ידיעות אחרונות‪ ,)16.5.1943 ,‬לא זכו‬ ‫מצדו לתגובה‪ 24.‬רק הידיעה על מותן בקרב של שתיים מחברות הארגון היהודי‬ ‫הלוחם — טוסיה אלטמן וצביה לובטקין — שהגיעה לארץ באיחור ואף התגלתה‬ ‫בדיעבד כמוטעית‪ ,‬היא שהציתה את דמיונו של המשורר והיא שעוררה אותו‬ ‫לכתוב על הנושא‪ .‬אלתרמן כתב שיר בשם "נערה עברייה"‪ ,‬וביכה בו את מותן‬ ‫של שתי הלוחמות‪ ,‬שלא היה כלל לשווא‪ ,‬אף שכישלונו של המרד היה אז בגדר‬ ‫עובדה מוגמרת‪ .‬זאת ברוח הדברים שכתב בפואמה שמחת עניים‪ ,‬שפרסומה‬ ‫"הם ָראוּ ְך‪ֵ ,‬הם ָראוּ ְך‪ ,‬נַ ֲע ָרה ִע ְב ִר ָ ּיה‪ּ ַ /,‬גם ְּב ֵליל‬ ‫קדם בשנתיים לפרוץ המרד‪ֵ :‬‬ ‫ַה ֵ ּיאוּ ׁש וְ ַה ֶּמ ֶרד‪ֵ /.‬עת ִמ ּׁ ַש ַער ֵה ַג ְח ְּת וְ ָכ ַר ְע ְּת ִּכ ְצ ִב ָ ּיה‪ִּ /,‬כ ְצ ִב ָ ּיה ְס ַח ְר ָח ָרה וּ ְמ ֻסנְ וֶ ֶרת‪//.‬‬ ‫־ליל‪ִּ /,‬כי ַה ַּסף ׁ ֶש ָע ָליו ַא ְּת נוֹ ֶפ ֶלת‪ /‬הוּ א ַא ַחד ַה ִּס ּ ִפים‬ ‫ֵהם ָראוּ ְך‪ ,‬נַ ֲע ָרה‪ ,‬וְ יָ ְדעוּ אוֹ תוֹ ֵ‬ ‫ׁ ֶשל ּתוֹ ְלדוֹ ת יִ שְׂ ָר ֵאל‪ַ /,‬סף ַה ָּמוֶ ת וְ ַסף ַה ּתוֹ ֶח ֶלת"‪ 25.‬הדי המאורעות שהיו בגטו‬ ‫ורשה חלחלו כעבור זמן אל השיר "אמרה חרב הנצורים"‪ ,‬שפורסם בלוח הארץ‬ ‫לשנת תש"ד (ספטמבר ‪ ;)1943‬אלתרמן העלה בו על נס את גבורת המעטים מול‬ ‫הרבים‪ ,‬ואת הנכונוּ ת למות בקרב שהוא מלכתחילה חסר סיכוי‪ .‬וזה דברה של‬ ‫ֹאש‬ ‫"הן ַל ּׁ ָשוְ א ִּכ ָּסה ָדם ֶאת ֵעינִ י‪ֵ /,‬הן ֵמר ׁ‬ ‫החרב‪ ,‬המופנה אל הגיבור שנפל לידה‪ֵ :‬‬ ‫ין־ת ְקוָ ה ָח ַר ְגנוּ ‪ַ /,‬א ְך ֵר ֶע ָ‬ ‫יך‬ ‫ב־א ִּ‬ ‫יתי ֲאנִ י‪ִּ /‬כי ִל ְק ָר ֵ‬ ‫ְּביַ ד ָמוֶ ת ֻה ּ ַׂש ְגנוּ ‪ֵ /,‬הן ָּכמוֹ ָך ָר ִא ִ‬ ‫יֵ ְדעוּ ‪ֲ ,‬אדוֹ נִ י‪ִּ /,‬כי ְכ ִא ׁיש וְ ַח ְר ּבוֹ נָ ַה ְגנוּ "‪ .‬אופיו הסמלי של השיר אמנם מרחיק אותו‬ ‫מן המאורעות כפי שהיו באמת; אולם בהקשר שבו פורסם התפרשו הדברים‬ ‫כמחווה למורדי הגטו וכצידוק לדרך הגבורה האקטיבית‪ ,‬גם כאשר ידוע כי זוהי‬ ‫מלחמה אבודה מראש‪26.‬‬ ‫החרדה שבה היה נתון אלתרמן לגורלה של יהדות אירופה קיבלה את ביטויה‬ ‫העילאי בדרך שהגיב על הפלישה הגרמנית להונגריה ב־‪ 19‬במארס ‪" .1944‬עם‬ ‫נטילת עצמאותה המוגבלת של הונגריה הגיעה שעת חרדה ומצוקה לקיבוץ‬ ‫היהודי הגדול ביותר באירופה ולאחיו בעולם" — נכתב במאמר המערכת של דבר‬ ‫מיום ‪ 22‬במארס‪ .‬בין יתר הדברים התייחס המאמר בהרחבה לעובדה המחרידה‪:‬‬ ‫"יהודי שהצליח לעבור מארצות ההריגה אל תחומי הונגריה ראה את עצמו‬ ‫כניצל ואנחנו למדנו את לשוננו לדבר על העברה זו כעל הצלה"‪ .‬עתה הפכה‬ ‫[ ‪] 280‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫הונגריה למלכודת מוות הן לאזרחיה היהודים והן לאלה שמצאו בה מקלט‪.‬‬ ‫"מן הפח אל הפחת" — כדברי העיתון‪ 27.‬קו ישיר מוליך ממאמר המערכת אל‬ ‫השיר‪ ,‬אף שסגנון הדברים היה שונה לגמרי‪ .‬השיר "משמעות הפלישה" סיפר‬ ‫את סיפורם של שני ילדים‪ ,‬אח ואחות‪ ,‬שניהם פליטים‪ ,‬הנסים על נפשם במעבה‬ ‫היער מאימת ה"פרניכטונגס־קומיסיון"‪ ,‬זו "ועדת ההשמדה" הידועה לשמצה‪.‬‬ ‫האח הקטן מתקשה לעמוד בתלאות הדרך ביער המושלג‪ ,‬אך אחותו‪ ,‬המבוגרת‬ ‫"אחוֹ ִתי‪ֲ ,‬אחוֹ ִתי‪ַ ,‬רק ֶא ׁ ְש ַּכב נָ א‬ ‫ממנו‪ ,‬מעודדת אותו ומפצירה בו שלא להיכנע‪ֲ :‬‬ ‫ׁ ָשכֹב‪ִּ /,‬כי ָעיַ ְפ ִּתי‪ִּ ,‬כי רוּ ַח ַּב ַ ּי ַער‪ — /.‬דּ ֹם‪ָ ,‬א ִחי‪ ,‬דּ ֹם ָא ִחי! ְּכ ָבר ַה ְ ּגבוּ ל ָקרוֹ ב‪ /‬עוֹ ד‬ ‫יע‪ ,‬נַ ַער!" הגבול הוא גבולה של הונגריה‪ ,‬זו הארץ שאליה הם חותרים‬ ‫ְמ ַעט וְ נַ ַ ּג ַ‬ ‫להגיע‪ ,‬שהרי שם אין פלוגות חיסול של הנאצים‪ .‬בסופה של דרך מרובת תלאות‬ ‫מגיעים השניים אל היעד הנכסף‪ ,‬כשהאחות משמיעה את קריאת הניצחון‪" :‬זוֹ‬ ‫הוּ נְ ַג ְריָ ה‪ָ ,‬א ִחי! יְ ָל ִדים ּפֹה ַח ִ ּיים!‪ /‬קוּ ם‪ָ ,‬א ִחי‪ ,‬וְ ָל ֵאל נִ ְת ּ ַפ ֵּל ָלה‪ "...‬אלא שבאותו רגע‬ ‫ישה" — כותב‬ ‫"ש ֲאלוּ נָ א ֶאת ּ ִפי ַה ַ ּי ְלדָּ ה ִּב ְל ִח ׁ ָ‬ ‫ממש החלה הפלישה להונגריה‪ַ ׁ .‬‬ ‫ישה"‪ .‬ואכן‪ ,‬כבר בסוף אפריל החלו הגרמנים‪,‬‬ ‫"מה ַּמ ׁ ְש ָמעוּ ת ַה ּ ְפ ִל ׁ ָ‬ ‫אלתרמן — ַ‬ ‫בפיקודו של אייכמן‪ ,‬בשילוח היהודים למחנות ההשמדה‪ ,‬בעיקר למחנה‬ ‫אושוויץ‪ .‬מבצע ההשמדה היה מהיר מאוד‪ ,‬שכן הגרמנים עשו מאמץ עילאי‬ ‫לסיים את המלאכה לנוכח ההתקדמות המאיימת של הצבא האדום ממזרח‪.‬‬ ‫עד תחילת יולי נרצחו בהונגריה קרוב לחצי מיליון יהודים‪ ,‬בכלל זה תושבי‬ ‫הארצות הכבושות שהגיעו למדינה מאז תחילת המלחמה‪28.‬‬ ‫כל אותה עת המשיך אלתרמן לכתוב טורים ובהם התייחס לאירועי יום־יום‬ ‫שהתרחשו בסביבתו הקרובה‪ :‬ויכוח שפרץ בעקבות הופעת עיתון ביידיש בשם‬ ‫נייוולט‪ ,‬הבחירות למועצה המקומית בכפר סבא‪ ,‬משפט פינוי שנערך לדיירים‬ ‫שהפכו לול תרנגולות למקום מגורים‪ ,‬שידור רדיו מן העמק לרגל מלאות‬ ‫‪ 15‬שנה לחורשת משמר העמק‪ ,‬חנוכת גן מאיר בתל אביב‪ ,‬מחלוקת שפרצה‬ ‫סביב השמעת השיר "תחזקנה" בטקס שנערך לרגל "יום הים"‪ ,‬פרשת סילוקו‬ ‫בכוח של ספר תורה ששימש לצורכי תפילה בקיבוץ "שער הגולן"‪ ,‬הבחירות‬ ‫לאספת הנבחרים ולהסתדרות‪ ,‬שביתת המורים הממושכת או הכנס של איגוד‬ ‫מגדלי הפרות‪ 29.‬בצד כל אלה גילה עניין גובר בתהפוכות שחלו באותו זמן‬ ‫בתנועת הפועלים‪ ,‬לא מעט בגין מעמדו החדש כבעל טור קבוע בדבר‪ ,‬עיתונה‬ ‫של ההסתדרות‪ .‬כך היה בעקבות הכינוס של מועצת מפא"י (‪ 5‬במארס ‪)1944‬‬ ‫שבו התרחש עימות חריף בין הרוב בהנהגת בן־גוריון לבין אנשי סיעה ב'‪,‬‬ ‫בהנהגת יצחק טבנקין‪ ,‬סביב קבלתה של תוכנית בילטמור — התוכנית הרשמית‬ ‫הראשונה של התנועה הציונית לכינון מדינה יהודית בארץ ישראל‪ .‬בן־גוריון‬ ‫[ ‪] 281‬‬

‫אלתרמן‬

‫כשחצי לשונו מופנים בעיקר‬ ‫ִ‬ ‫תקף את אלה שאינם מוכנים לקבל את דעת הרוב‪,‬‬ ‫כלפי טבנקין‪" :‬טבנקין עלה לקומה החמישית של הפירוד ורצה להעלות גם‬ ‫אותי לשם‪ ,‬אבל אינני רוצה בכך‪ .‬ואלה שעלו כבר חמש קומות של פירוד‬ ‫כבר לא יוכלו לרדת משם"‪ .‬וזה היה ברקע "הטור השביעי" שנכתב באותו‬ ‫אשית‪ /‬וּ ְתקוּ ָפה ֲה ַרת‬ ‫"וּבחוּ ץ ְמ ַח ִּכים ַמ ֲעשֵׂ י ְּב ֵר ׁ ִ‬ ‫שבוע‪ ,‬ושמו "הקומה החמישית"‪ַ :‬‬ ‫מוֹ ֶל ֶדת‪ /.‬וְ ַעם ַרב ִמ ָּס ִביב זְ רוֹ עוֹ ָתיו מוֹ ׁ ִשיט‪ /‬וְ ָה ֵעת — ִהיא ֵאינָ ּה עוֹ ֶמ ֶדת‪ַ /.‬א ְך‬ ‫ישית‪ /‬וְ ֵאינֶ נּ וּ יְ כוֹ ִלים‪ֵ /,‬אינֶ נּ וּ יְ כוֹ ִלים‪ְּ /,‬ב ׁשוּ ם א ֶֹפן ֵאינֶ נּ וּ‬ ‫ֲאנַ ְחנוּ יוֹ ׁ ְש ִבים ְּבקוֹ ָמה ֲח ִמ ׁ ִ‬ ‫יְ כוֹ ִלים ָל ֶר ֶדת!" קריאתו של אלתרמן כרכה זה בזה את מאבק היישוב לעצמאות‬ ‫עם גורל העם היהודי באירופה — שני נימוקים כבדי משקל שאזכורם נועד‬ ‫להאיר באור שלילי את עמדתם של הפורשים‪30.‬‬ ‫אולם גם כשהפנה את חוג המבט שלו פנימה עדיין נותרו חוטים רבים‬ ‫שקשרו את חיי היישוב אל האירועים הרי הגורל שהתרחשו באותה עת‬ ‫בחזיתות המלחמה‪ :‬בשיר "עגלת הילדים" קידם אלתרמן את בואה של הספינה‬ ‫הפורטוגלית "ניאסה" לחוף תל אביב (ינואר ‪ )1944‬כשעל סיפונה יותר מ־‪700‬‬ ‫פליטים‪ .‬מה שצד את עינו היה ידיעה שפורסמה למחרת היום‪ ,‬שבה דווח כי‬ ‫על גג המכונית הראשונה שיצאה מן הנמל לאחר בוא האונייה היתה קשורה‬ ‫י־ר ֶכב‬ ‫"על ְּכ ִל ֶ‬ ‫עגלת ילדים‪ .‬אלתרמן ייחס כמובן לתמונה זו ערך סמלי‪ַ :‬‬ ‫ָּכזֶ ה‪ְ ,‬מ ֻר ּ ָפט וּ ְמנֻ ָ ּקב‪ /,‬יַ ַע ְמדוּ ֲאנָ ׁ ִשים וְ יִ ְראוּ הוּ ְבתוֹ ר‪ְּ /,‬כמוֹ ְכ ִלי ׁ ֶש ָע ַר ְך ְל ַבדּ וֹ ֶאת‬ ‫ַה ְ ּק ָרב‪ַ /‬ה ּבוֹ ֵדד ִּב ְק ָרבוֹ ת ַהדּ וֹ ר"‪ .‬במקום אחר ביטא הוקרה לתרומתו של היישוב‬ ‫למאמץ המלחמתי‪ ,‬שבה תמך לאורך כל הדרך‪ .‬אחד השירים שכתב בנושא‬ ‫הוקדש לשתי סמלות‪ ,‬חנה ליבוביץ — שהיתה בת דודה שלו — ומרים לנגרף‪,‬‬ ‫שהתנדבו שתיהן לצבא הבריטי‪ ,‬נשלחו לשרת בקהיר‪ ,‬ושם — על פי מה שדוּ וח‬ ‫בעיתונות — הוענקה לשתיהן דרגת קורפורל‪" :‬וְ ֻכ ָּלנוּ ָּב ֵר ְך נְ ָב ֵר ְך ְּב ִמ ְק ֶה ֶלת‪ֶ /‬את‬ ‫ֻּכ ְּל ֶכן‪ֶ ,‬את ֻּכ ְּל ֶכן‪ ,‬טוּ ָר ִאית וְ ַס ֶּמ ֶלת‪ /,‬וְ זָ ַכ ְרנוּ ָל ֶכן ָ ּגלוּ ְת ֶכן ַל ֵּנ ָכר‪ /‬וְ זָ ַכ ְרנוּ ָל ֶכן ֶל ְכ ְּת ֶכן‬ ‫את ֶכן‪ְּ ,‬ב ִע ּתוֹ ת ֲא ֵפ ָלה וְ צוּ ָקה‪ֶ /,‬אל ַמ ֲחנוֹ ת נִ דָּ ִחים וְ ִק ְריָ ה ְרחוֹ ָקה —"‪.‬‬ ‫ַּב ִּמ ְד ָּבר‪ /‬וְ ֵצ ְ‬ ‫אלא שגם הנאמנות לבריטניה והתמיכה בהתגייסות שנגזרה מכך לא היה בה‬ ‫כדי להעניק חיסיון לבריטים בכל הנוגע למדיניות הנקוטה על ידיהם כלפי‬ ‫"תכנית הרקונסטרוקציה" שפורסם בדבר באפריל ‪ 1943‬הצטרף‬ ‫היישוב‪ .‬בשיר ָ‬ ‫אלתרמן להתנגדותה של ההנהגה הלאומית לתוכנית שהוצגה על ידי הנציב‬ ‫הרולד מקמייקל לימים שלאחר המלחמה‪ ,‬שבה ראה לא יותר מאשר המשך‬ ‫מוסווה למדיניות "הספר הלבן" שעל פיו התנהלה בריטניה בשנים שלפני פרוץ‬ ‫המלחמה‪ .‬ההתנגדות נוסחה כפרודיה על שיר החלוצים הנודע "אנו באנו ארצה‬ ‫לבנות ולהיבנות בה"‪ ,‬המוצג כמי שנאלץ לכתוב את עצמו מחדש בהתאם‬ ‫[ ‪] 282‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫למגבלות שהטילו עליו הבריטים‪ ,‬שהרי אלה נטלו ממנו את עוקצו‪ .‬לבסוף‬ ‫מתייצב המשורר פנים אל פנים מול השיר הדומע ומשמיע באוזניו דברי נחמה‪:‬‬ ‫"אז ַס ְח ִּתי לוֹ ‪ָ :‬א ִחי‪ ,‬עוֹ ד רוֹ ן ָּתרוֹ ן‪ִּ /,‬כי לֹא נִ ְבגֹד ְּב ָך! ֵהן ַּת ִּכ ֵירנוּ ‪ֵ /.‬הן ַרק ִאם יַ ֲהפ ְֹך‬ ‫ָ‬ ‫‪31‬‬ ‫ְ‬ ‫ּכוּ ׁ ִשי עוֹ רוֹ ‪ּ ַ /‬גם נַ ֲהפֹך ֲאנַ ְחנוּ ֶאת ׁ ִש ֵירינוּ "‪ .‬אלתרמן‪ ,‬כך מסתבר‪ ,‬שמר אמונים‬ ‫להצהרה רבת־התהודה של בן־גוריון‪ ,‬לפיה נעזור לבריטניה במלחמתה נגד‬ ‫גרמניה הנאצית כאילו אין ספר לבן‪ ,‬ונילחם נגד הספר הלבן כאילו אין מלחמה‪.‬‬ ‫ולפתע — בעיצומו של קיץ ‪ — 1944‬הגיעה ידיעה קשה מבית‪ :‬ברל‬ ‫כצנלסון איננו‪" .‬האסון"‪ ,‬כפי שכינה עיתון דבר את מותו של ברל בן ה־‪,57‬‬ ‫אירע בירושלים במוצאי שבת‪ 12 ,‬באוגוסט‪ .‬הידיעה הכתה את היישוב בהלם‪,‬‬ ‫והמונים הצטרפו אל הלוויית הענק שהחלה את דרכה בירושלים‪ ,‬המשיכה לתל‬ ‫אביב והסתיימה בבית הקברות בכינרת‪ ,‬כשבכל אחת מן התחנות שבהן עברה‬ ‫התקבצו אלפים שביקשו ללוות אותו בדרכו האחרונה‪ .‬את השיר "על מוּ ת" (על‬ ‫"ל ְמנַ ֵ ּצ ַח ַעל־מוּ ת ַל ֵּבן"‪ ,‬תהלים ט א) פרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי"‬ ‫פי ַ‬ ‫ביום שישי‪ 18 ,‬באוגוסט‪ .‬בזה אחר זה מתייצבים בשיר המושגים או העצמים‬ ‫שברל היה מזוהה עמם‪ ,‬וכל אחד מהם תובע אותו לעצמו‪ .‬תחילה מתייצב הספר‪,‬‬ ‫"לי הוּ א — ָא ַמר‬ ‫מתוקף היותו של ברל איש העיון‪ ,‬החינוך‪ ,‬העיתון והספר‪ִ :‬‬ ‫ַה ֵּס ֶפר —‪ִּ /‬כי זְ ָכ ַרנִ י ְּב ָכל ֳא ָרחוֹ ת‪ /.‬וְ יָ ַדע שְׂ רוֹ ף ַמ ֲח ׁ ֶש ֶבת ַעד ֵא ֶפר‪ /‬וְ ִל ְבנוֹ ת ַמ ֲח ׁ ָש ָבה‬ ‫ַעד ְט ָפחוֹ ת"‪ .‬אחרי הספר בא "הבית"‪ ,‬הוא ביתו של היישוב‪ ,‬שברל היה מראשי‬ ‫מכונניו; אחר כך בא הדגל‪ ,‬שהרי ברל היה האיש שנשא את נס האומה; אחר כך‬ ‫הרע‪ ,‬שהרי ברל קידש יותר מכול את הרעות‪ .‬ואז מגיע הבית האחרון‪ ,‬שבו‬ ‫בא ֵ‬ ‫נשמע קולה של כינרת‪ ,‬זו קבוצת כינרת שבעמק הירדן‪ ,‬שברל‪ ,‬איש העלייה‬ ‫השנייה‪ ,‬נמנה עם מקימיה‪ִ ,‬אתה היה מזוהה רוב ימיו‪ ,‬ובה נכרה קברו‪ .‬וזה לשון‬ ‫"לי הוּ א — ָא ְמ ָרה ִּכ ֶּנ ֶרת —‪ִּ /‬כי ֵא ַלי הוּ א מוּ ׁ ָשב חוֹ ֵלם‪ /.‬הוּ א דוֹ ֵבב ַמ ֲעשִׂ ים‬ ‫השיר‪ִ :‬‬ ‫וַ ֲע ֶצ ֶרת‪ַ /,‬רק ִא ִּתי הוּ א נִ ׁ ְש ָאר ִא ֵּלם‪ /.‬וַ ֲאנִ י ִעגּ וּ לוֹ סוֹ ֶג ֶרת‪ְּ /‬במוֹ ֶא ֶבן ּ ְפ ׁשוּ ָטה ִעם ׁ ֵשם‪/.‬‬ ‫אשית ַה ָ ּי ִמים ָה ֵהם"‪ .‬בעת שנכתבו השורות‬ ‫ִּכי ׁ ֶש ִּלי הוּ א — ָא ְמ ָרה ִּכ ֶּנ ֶרת —‪ֵ /‬מ ֵר ׁ ִ‬ ‫האלה היה אלתרמן זה כבר בשר מבשרם של דבר‪ ,‬של תנועת הפועלים ושל‬ ‫היישוב המאורגן‪ :‬זה היה השיר ה־‪ 75‬שהופיע במסגרת "הטור השביעי"‪ ,‬שבו‬ ‫התבסס מעמדו כצופה לבית ישראל‪ .‬הוא ליווה מתוך תעוזה עצומה את מלחמת‬ ‫העולם החופשי נגד הנאצים‪ ,‬הוא ביכה בשירים קורעי לב את גורלו של העם‬ ‫היהודי המובל להשמדה על אדמת אירופה‪ ,‬והוא נתן ביטוי הולם למציאות‬ ‫היום־יום של חיי היישוב בארץ‪ .‬עתה התייצב המשורר כמי שנושא את הקינה‬ ‫על מותו של ברל‪ ,‬המורם מעם‪ ,‬איש הרוח ואיש המעשה‪ ,‬מייסדם של מוסדות‬ ‫נאמנה של‬ ‫ּ‬ ‫משק ותרבות‪ ,‬מכוננם של בית דבר ושל הוצאת הספרים עם עובד‪,‬‬ ‫[ ‪] 283‬‬

‫אלתרמן‬

‫תרבות ישראל אך גם מהפכן בכל ישותו‪ ,‬ציוני וסוציאליסט‪ ,‬שגילם את כל‬ ‫הטוב ואת כל היפה שבתנועת העבודה‪ .‬עתה נאסף ברל אל אבותיו‪ ,‬ואלתרמן‬ ‫הוא שהיה לפה ליישוב הנתון בתחושת אבל על אבדה שאין לה תמורה‪ .‬לאחר‬ ‫שנים אמר סופר עברי‪ ,‬שהיה אז צעיר לימים‪ ,‬כי הלווייתו של ברל כצנלסון‬ ‫היתה ההלוויה האחרונה שאנשים הצטערו בה באמת‪32.‬‬

‫ג‬ ‫מספרי הקורות וכותבי ההיסטוריה הבאים לגולל את תולדות ארץ ישראל‬ ‫בתקופת היישוב אינם חדלים לציין את העובדה כי גם בעת מלחמה ושואה‬ ‫המשיך היישוב היהודי לחיות את חייו‪ ,‬כשהוא אף נהנה מן השגשוג הכלכלי‬ ‫שחוללה המלחמה‪ .‬היתה חרדה ממה שקורה בחזיתות המלחמה‪ ,‬היה חשש‬ ‫מתמיד לגורלם של בני משפחה שנותרו בארצות הכיבוש הנאצי‪ ,‬היתה כמובן‬ ‫דאגה לבנים‪ ,‬לאחים ולבעלים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי ונשלחו לחזית‪.‬‬ ‫אולם העסקים המשיכו להתנהל כרגיל‪ :‬אנשים פקדו באופן סדיר את מקומות‬ ‫העבודה שלהם‪ ,‬נערכו שמחות משפחתיות‪ ,‬בתי הספר פעלו כתקנם‪ ,‬תנועות‬ ‫הנוער ערכו טיולים‪ ,‬בבתי הקולנוע הוקרנו סרטים‪ ,‬בתאטרונים העלו הפקות‬ ‫חדשות‪ ,‬אנשים הלכו לשפת הים‪ ,‬מילאו את המסעדות ואת בתי הקפה ונהרו‬ ‫למופעי בידור‪ .‬אלה היו פני הארץ כולה‪ ,‬אך בייחוד בלטו הדברים בתל אביב‪,‬‬ ‫שהיתה אז במלוא פריחתה‪.‬‬ ‫אלתרמן היה חלק בלתי נפרד ממציאות זו‪ .‬זמן לא רב לאחר שפרסם את‬ ‫"מכל העמים"‪ ,‬ובעודו מלווה בשירים האחרונים שהופיעו ב"רגעים" את טקסי‬ ‫האבל שעליהם הכריז הוועד הלאומי עקב המידע המחריד שהתפרסם בנובמבר‬ ‫‪ ,1942‬היה הוא עצמו נתון בהכנות לקראת הצגה חדשה שעמדה לעלות באותו‬ ‫זמן בתאטרון האהל‪ .‬ואכן‪ ,‬ב־‪ 7‬בינואר ‪ — 1943‬בדיוק במועד המתוכנן —‬ ‫נערכה באולם התאטרון בתל אביב הצגת הבכורה של "שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר"‪ ,‬קומדיה מוזיקלית בשמונה תמונות‪ ,‬שאותה כתב סמי גרונמן‪ ,‬והוא‪,‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬תרגם אותה לעברית‪ .‬בבוקרו של היום שבו נערכה הצגת הבכורה‬ ‫פרסמו העיתונים היומיים ידיעות על המצב בחזיתות המלחמה ועל גורלה של‬ ‫יהדות אירופה‪ .‬הארץ הודיע‪" :‬הצבא האדום מוסיף להתקדם בקאוקז"‪ ,‬ולצד זה‬ ‫הובאה ידיעה מן המחתרת בפולין‪ ,‬שלפיה "בפולין כולה נשארו רק ‪1.200.000‬‬ ‫מ־‪ 3.500.000‬יהודים"‪ .‬באותו העמוד נדפסה תמונה שבה נראתה משלחת של‬ ‫יהודי אמריקה כשהיא מתייצבת אצל הנשיא רוזוולט כדי לדון אתו במעשי‬ ‫[ ‪] 284‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫הזוועה שבוצעו ביהודי אירופה‪ .‬בדבר דוּ וח על עצרת אבל שנערכה בירושלים‪,‬‬ ‫במסגרת טקסי האבל ועצרות המחאה שהתקיימו במקומות שונים בארץ מאז‬ ‫הגיעו בסוף נובמבר הידיעות המוסמכות שמהן התברר בצורה שאינה משתמעת‬ ‫לשתי פנים כי באירופה מתבצעת השמדה שיטתית של העם היהודי‪" .‬דבוקים‬ ‫בסלעים‪ ,‬מרימים כפיהם לשמים‪ ,‬משתטחים על קברי קדומים‪ ,‬עמדה אתמול‬ ‫עדת יהודי ירושלים במרומי הר הזיתים ושפכה נפשה בתפילה להצלת אחיה‬ ‫הנתונים בכף טורפים" — כתב העיתון‪ 33.‬אולם למרות זאת המשיך היישוב‬ ‫בשגרת יומו הרגילה‪ :‬בערב שבו נערכה הבכורה בהאהל היתה העיר תל אביב‬ ‫עמוסה מופעי תרבות ובידור — תאטרון הבימה העלה את "האדמה הזאת" מאת‬ ‫אהרן אשמן‪ ,‬האופרה העממית הציגה את "הליצנים" ו"קנאת בן הכפר" של‬ ‫ליאונקוולו‪ ,‬בקולנוע "אופיר" הציגו את "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" עם ספנסר‬ ‫טרייסי‪ ,‬וב"מוגרבי" את "מה יפית עמק נוי"‪ .‬מודעות שפורסמו באותו יום‬ ‫בעיתון בישרו על מופעים שתוכננו לימים הקרובים — קונצרט מספר ‪ 5‬למנויים‬ ‫של התזמורת הארץ־ישראלית בניצוחו של ליונל פאטין‪" ,‬נשפי סטנדרד"‬ ‫שייערכו בקולנוע אסתר בהשתתפות מיטב השחקנים והבדרנים — ביניהם רחל‬ ‫מרכוס‪ ,‬רעייתו של אלתרמן — ואפילו להקת העץ‪ ,‬תאטרון המריונטות הארץ־‬ ‫ישראלי שבניהולו של פאול לוי‪ ,‬פרסם מודעה בדבר הופעה קרובה של הרוויו‬ ‫המוזיקלי "צלילים וצללים"‪ ,‬שהתבסס אף הוא על טקסטים פרי עטו של הצמד‬ ‫גרונמן־אלתרמן‪34.‬‬ ‫את סמי גרונמן‪ ,‬מחבר המחזה‪ ,‬הכיר אלתרמן לראשונה מעבודתו בהמטאטא‬ ‫— גרונמן כתב מערכונים לכמה מתוכניות התאטרון הסאטירי‪ ,‬ואלתרמן תרגם‬ ‫אותם מגרמנית לעברית‪ .‬גרונמן היה אישיות ססגונית ורבת־פנים — משפטן‪,‬‬ ‫עסקן ציוני‪ ,‬תלמיד חכם‪ ,‬ובצד זה סופר ומחזאי מבריק ופורה‪ ,‬שנמשך בכתיבתו‬ ‫להומור ולסאטירה‪ .‬הוא נולד בשטרסבורג בשנת ‪ ,1875‬למד לימודי יהדות‬ ‫בבית המדרש לרבנים בברלין ומשפטים באוניברסיטת ברלין‪ .‬היה ציוני‬ ‫מנעוריו‪ ,‬השתתף בקונגרסים הציוניים‪ ,‬ולימים היה חבר הוועד הפועל הציוני‬ ‫וראש בית הדין של הקונגרס‪ .‬שירותו בחזית המזרחית במסגרת הצבא הגרמני‬ ‫בזמן מלחמת העולם הראשונה העניק לו את ההזדמנות להכיר מקרוב את יהודי‬ ‫מזרח אירופה‪ ,‬חוויה שהותירה בו את רישומה‪ .‬את גרמניה נטש לאחר עליית‬ ‫היטלר לשלטון‪ ,‬ולארץ הגיע ב־‪ .1936‬הוא התיישב בתל אביב‪ ,‬עסק בעריכת‬ ‫דין‪ ,‬אך המשיך בכתיבה ספרותית‪ ,‬בעיקר מחזות‪ ,‬כששפת הכתיבה שלו מוסיפה‬ ‫להיות גרמנית‪35.‬‬ ‫חמש שנים לאחר עלייתו לארץ השלים גרונמן את כתיבת המחזה‬ ‫[ ‪] 285‬‬

‫אלתרמן‬

‫"החכם והכסיל"‪ ,‬שכותרת המשנה שלו היתה‪" :‬שלמה המלך והסנדלר"‬ ‫("‪ .)"Der Weise und der Narr, König Salomo und der Schuster‬המחזה‬ ‫הוגדר "קומדיה בחרוזים"‪ ,‬והוא התבסס על אגדת חז"ל (גיטין סח) המספרת‬ ‫על חילופי תפקידים בין המלך שלמה‪ ,‬החכם מכל האדם‪ ,‬לבין אשמדאי‪ ,‬מלך‬ ‫השדים‪ .‬גרונמן‪ ,‬שבחר לקרוא לגיבורו בשם "שמדאי"‪ ,‬העניק לו זהות חדשה‬ ‫לגמרי‪ :‬במחזה היה שמדאי לסנדלר עני השׂ ם עינו בכוס‪ ,‬והמבלה את רוב‬ ‫זמנו בקרן השוק כשהוא בטל ממלאכה‪ .‬אלא שהסנדלר מתגלה כבעל דמיון‬ ‫חיצוני דווקא למלך שלמה‪ ,‬שהיה מעין כפיל שלו‪ ,‬והדבר מעורר את בת־שבע‪,‬‬ ‫אם המלך‪ ,‬ליזום חילופי תפקידים ביניהם ולראות מה ילד יום‪ .‬הרעיון קוסם‬ ‫לשלמה‪ ,‬הנענה מיד להצעה‪ :‬הסנדלר מובא אל הארמון‪ ,‬לובש בגדי מלכות‪,‬‬ ‫והופך למלך ליום אחד; ואילו המלך לובש את בגדיו של הסנדלר ויורד אל‬ ‫השוק‪ .‬חילוף תפקידים זה — בנוסח בן המלך והעני מאת מארק טוויין — מחולל‬ ‫סדרה של מצבים קומיים‪ ,‬אך הוא נושא עמו גם לקח חברתי ופילוסופי‪ :‬גלומה‬ ‫בו אמירה ביקורתית ביחס לפער המעמדות ובאשר לריחוק שבין שליטים לבני‬ ‫עמם‪ ,‬עולות בו תהיות ביחס לזיקה שבין אושר לעושר ובין אושר למעמד‬ ‫חברתי‪ ,‬ואף נחשף בו המתח שבין דימויו החיצוני של האדם לבין המהות‬ ‫האמתית שלו‪ .‬גרונמן היה מחזאי מיומן מאוד‪ ,‬וכמי שהיה אמון על המסורת של‬ ‫התאטרון הגרמני ידע להצחיק את קהלו אך גם לחלוק אתו את חוכמת החיים‬ ‫שלו‪ .‬בייחוד נטה גרונמן להשתמש בטקסטים מן המסורת היהודית‪ ,‬שהעניק‬ ‫להם תוכן חדש — והדבר חידד עוד יותר את העניין שהיה לתאטרונים הארץ־‬ ‫ישראליים במחזות פרי עטו‪.‬‬ ‫מלאכת תרגום המחזה נמסרה לנתן אלתרמן‪ ,‬שרק שנה קודם לכן תרגם עבור‬ ‫האהל את המחזה "גם הוא באצילים"‪ ,‬שהיה הקומדיה המוּ כרת והפופולרית‬ ‫ביותר מכלל מחזותיו של מולייר‪ .‬אלתרמן‪ ,‬ששלט היטב בגרמנית‪ ,‬עשה את‬ ‫עבודתו בכישרון עצום‪" :‬מה שנכתב בלשון־גרמנים ובידי סופר שנון ומחונן"‬ ‫— אמר לימים דב סדן‪ ,‬שהכיר מקרוב גם את גרונמן וגם את אלתרמן — "נכתב‪,‬‬ ‫נעתק ללשון עברית ובידי משורר נבון ומעולה נעתק"‪ 36.‬בעבודת התרגום‬ ‫שלו השכיל אלתרמן‪ ,‬מעל לכול‪ ,‬לנצל את היתרון הסגולי של השפה העברית‪,‬‬ ‫שדרכה ובאמצעותה היה אפשר לחבור אל המקורות הלשוניים של אותו עולם‬ ‫שבו‪ ,‬כביכול‪ ,‬מתרחש המחזה‪ :‬הוא השעין את התרגום על פסוקי המקרא תוך‬ ‫כדי הבלטת השימוש בספרים המיוחסים לשלמה המלך — שיר השירים‪ ,‬משלי‬ ‫וקהלת‪ .‬זיקתו של המחזה לאגדת חז"ל דרבנה אותו להשתמש גם בלשון חכמים‪,‬‬ ‫ולעתים אף פנה לשכבות היסטוריות אחרות של העברית — בייחוד ללשון‬ ‫[ ‪] 286‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫הפייטנים‪ .‬עם זה נטתה לשון התרגום שלו לעבר העברית החדשה‪ ,‬הכתובה‬ ‫והדבוּ רה‪ ,‬תוך כדי יצירת שילובים מפתיעים בין ישן לחדש‪ .‬את הדיאלוגים‬ ‫עיטר אלתרמן בשפע בלתי נדלה של משחקי לשון והמצאות לשוניות‪ ,‬ומעל‬ ‫לכול הפליא לעשות במלאכת החריזה‪ .‬בתחום זה היה אלתרמן וירטואוז של‬ ‫ממש‪ ,‬כפי שהוכח במשך שנים בכתיבתו לבמה הקלה‪ .‬אלא שהפעם מתח את‬ ‫כישרון החריזה שלו עד קצה גבול היכולת‪ ,‬והוא יצר טקסט מבריק‪ ,‬זורם‪ ,‬בעל‬ ‫מקצב מלוטש וחרוזים מפתיעים‪ ,‬מקוריים וערבים לאוזן‪ .‬בצד כל אלה שינה‬ ‫ל"ש ְל ַמי" (הנגזר מן השם "שלמה")‪,‬‬ ‫אלתרמן את שמו של הסנדלר מ"שמדאי" ׁ ַ‬ ‫ואף שינה את שמו העברי של המחזה‪ :‬לא עוד "החכם והכסיל" אלא "שלמה‬ ‫המלך ושלמי הסנדלר"‪ .‬ואכן‪ ,‬מי שראה את ההצגה‪ ,‬או מי שקרא את המחזה‬ ‫בגרסתו של אלתרמן‪ ,‬לא יכול היה כמעט להעלות על הדעת כי מדובר ביצירה‬ ‫מתורגמת‪ ,‬ולא במחזה מקורי‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬באחד מרגעי השיא של המחזה‪ ,‬נושא שמדאי־שלמי את המונולוג הבא‪:‬‬ ‫ֲא ָה ּה‪ֲ ,‬א ָה ּה‪ַ ׁ ,‬ש ְל ַמי‪ְּ ,‬ב ַפח יָ קוּ ׁש נוֹ ַק ׁ ְש ָּת!‬ ‫ֹאלה‪,‬‬ ‫ִה ֵּנה סוֹ ֵבב ֲאנִ י ָּב ֵטל יָ ִמינָ ה־שְׂ מ ָ‬ ‫יֵ ׁש ִלי ִּב ְג ֵדי ַמ ְלכוּ ת‪ ,‬יֵ ׁש א ֶֹכל ַל ַּכ ְר ַּכ ׁ ְש ָּתא‪,‬‬ ‫ֲא ָבל ַה ּׁ ִש ֲעמוּ ם יוֹ ִריד אוֹ ִתי ׁ ְשאוֹ ָלה‪.‬‬ ‫ּבוֹ ֵדד ֲאנִ י ָּבזֶ ה — יִ ּ ָׂשא אוֹ ִתי ָהרוּ ַח —‬ ‫מוֹ ֵל ְך‪ ,‬מוֹ ֵל ְך‪ ,‬מוֹ ֵל ְך וְ לֹא ָמלוּ ַח‪]...[ .‬‬ ‫ַּב ָּמה ֵה ָּמה עוֹ ְס ִקים ּפֹה? — ׁ ֶש ֶבר ִלי וָ ׁשֹד! —‬ ‫ִח ּטוּ ט וְ ַכ ְת ָבנוּ ת‪ִ ּ ,‬פ ְל ּפוּ ל וּ ֶמ ֶתק סוֹ ד‪,‬‬ ‫ן־כ ָכה‪ ...‬וְ ָלזֹאת קוֹ ְר ִאים ֵהם ַל ֲעבֹד!‬ ‫ֵּכ ָּ‬ ‫יתי ֵמעוֹ ִדי‪,‬‬ ‫ֲא ָבל ְּב ֵא ֶּלה לֹא נֻ ֵּס ִ‬ ‫ִּכי ֲעבוֹ ָדה‪ ,‬דּ וֹ ִדי‪ַ ,‬רק זוֹ ִהי‪ְ ,‬ל ִד ִידי‪,‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ַּב ַ ּי ָּבלוֹ ת ָּתמוּ ׁש אוֹ ָת ּה יָ ִדי‪.‬‬ ‫ִה ֵּנהוּ ַה ַּת ְר ִמיל! יָ בוֹ ָאה נָ א וְ יַ ַעל!‬ ‫נָ קוּ ָמה נָ א‪ַ ׁ ,‬ש ְל ַמי‪ ,‬נַ ְת ִקין סוּ ְליָ ה ַל ַּנ ַעל‪37...‬‬ ‫את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ביים משה הלוי‪ ,‬מייסד התאטרון‪ ,‬ג'ניה‬ ‫ברגר הופקדה על התפאורה‪ ,‬ועמנואל פוגצ'וב (עמירן) חיבר את המוזיקה‪ .‬הלוי‬ ‫דאג לשלב במחזה כמה מן השחקנים הידועים של התאטרון‪ .‬התפקיד הראשי‪,‬‬ ‫שהיה תפקיד כפול — הן של שלמה המלך והן של שלמי הסנדלר — הופקד בידי‬ ‫[ ‪] 287‬‬

‫אלתרמן‬

‫שמחה צחובל‪ ,‬שחקן עתיר כישרון שהיה קודם לכן פועל חקלאי ופועל בניין‪,‬‬ ‫ואשר במרוצת השנים מילא במסגרת האהל מגוון עצום של תפקידים‪ ,‬גדולים‬ ‫כקטנים‪ .‬לצדו של שמחה צחובל שיחקו חיה סנקובסקי (שרון) בתפקיד נעמה‪,‬‬ ‫רעייתו של הלוי‪ ,‬לאה דגנית‪ ,‬בתפקיד בת־שבע ולוסיה שלונסקי‪ ,‬רעייתו של‬ ‫המשורר אברהם שלונסקי‪ ,‬ששיחקה את נופרית‪ ,‬האישה המצרית המתגוררת‬ ‫בארמון שלמה‪ 38.‬העלאת ההצגה לוּ ותה גם בהוצאה לאור של המחזה‪ ,‬הן בגרסת‬ ‫המקור‪ ,‬בגרמנית‪ ,‬והן בגרסה העברית‪ .‬שני הספרים — שאליהם נוספו רישומים‬ ‫מעודנים של ג'ניה ברגר — יצאו לאור במסגרת הוצאת מועדים בהנהלתה של‬ ‫מרגוט קלאוזנר‪ ,‬שפרסמה מחזות‪ ,‬במקור ובתרגום‪ ,‬שלפחות חלק מהם הועלו‬ ‫או נועדו להיות מועלים על במת התאטרונים בארץ‪ 39.‬למהדורה הגרמנית‬ ‫הוסיפה קלאוזנר מבוא ובו הסבירה כי פרסום המחזה בגרמנית נועד לסייע לכל‬ ‫מי שיבוא להצגה אך חושש כי עדיין אין ביכולתו לעקוב אחרי שפת הבמה‬ ‫העברית‪ ,‬בייחוד זו של אלתרמן‪" .‬כך יוקם גשר נוסף אל העברית באמצעות‬ ‫התאטרון" — כתבה קלאוזנר‪ .‬רבים מיהודי גרמניה שחיו באותה תקופה בארץ‬ ‫ישראל וסבלו מהעוינות נגד כל אשר הוא גרמני פירשו זאת כמחווה סמלית של‬ ‫פיוס וכביטוי של רצון טוב והגשת עזרה בקליטתם בתרבות העברית בארץ‪40.‬‬ ‫הביקורת קיבלה את ההצגה בסבר פנים יפות‪ .‬מבקר התאטרון של הארץ‬ ‫חיים גמזו‪ ,‬חברו לספסל הלימודים של אלתרמן בפריז‪ ,‬כתב מאמר ארוך‬ ‫ומפורט‪ ,‬ובו דיבר בהערכה עמוקה על ההצגה אף כי לא נמנע מלציין את‬ ‫חסרונותיה‪ .‬בייחוד התלהב גמזו ממלאכת התרגום‪ ,‬מעשה ידי חברו מנוער‪,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪:‬‬ ‫אחד מתפקידיו החשובים של התיאטרון הוא לשעשע ולאלף‪ .‬לכן‬ ‫מוצגות על הטובות שבבמות העולם גם קומדיות קלות‪ .‬תפקידן של‬ ‫אלו הוא לבדר את הקהל‪ .‬לפרקים מצרף התיאטרון אל זה גם מטרה‬ ‫אחרת‪ :‬הסברת רעיון חברתי או פילוסופי‪ ,‬אגב ביקורת‪ ,‬תוך כדי הצלפות‬ ‫סאטירה בדרך תיבול הפיוט בהומור‪ .‬ס‪ .‬גרונימן הכניס למחזהו את כל‬ ‫אלה [‪ ]...‬נתן אלתרמן סייע בתרגומו בהרבה להצלחת המחזה‪ .‬הוא‬ ‫הקל את המלאכה על השחקנים‪ ,‬כי הביטויים כשהם לעצמם הם כל‬ ‫כך קולעים עד כי הקהל מגיב עליהם בצחוקו בלי להתעכב על אופן‬ ‫אמירתם‪ .‬אלתרמן הפך את הטקסט ליותר יומיומי‪ ,‬פחות פילוסופי ועל‬ ‫ידי כך גם יותר משעשע‪ .‬לאחר השוואת התרגום למקור אפשר להווכח‪,‬‬ ‫שזוהי יצירה מחדש‪ ,‬עיבוד יותר־מחפשי‪ .‬לעתים באים בתים‪ ,‬כמעט‬ ‫[ ‪] 288‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫פרקים שלמים במקום המקור שאינו משמש לו לאלתרמן אלא כשתי‬ ‫וערב‪ ,‬כדי לרקום עליו ערבסקות‪.‬‬ ‫אחר כך‪ ,‬כדרכו‪ ,‬בדק גמזו את ההצגה סעיף אחר סעיף — הבימוי‪ ,‬המשחק‪,‬‬ ‫התפאורות והמוזיקה‪ ,‬ולבסוף קבע כי היתה זו אחת ההצגות היפות ביותר‬ ‫שהועלו אי־פעם על במת תאטרון האהל‪ 41.‬ואכן‪ ,‬הצגת "שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר" נחלה הצלחה עצומה‪ ,‬והיא העניקה לאלתרמן שפע של אשראי ציבורי‬ ‫— אף שהוא עצמו שימש בהצגה זו מתרגם בלבד‪ .‬המחזה הועלה כמעט מדי‬ ‫ערב בתל אביב‪ ,‬ולעתים קרובות יצא התאטרון מן המרכז אל ערי השדה כדי‬ ‫להציג אותו שם‪ .‬כבר ב־‪ 19‬ביוני הועלתה ברוב חגיגיות ההצגה ה־‪ ,100‬ואף‬ ‫לאחר מכן המשיך התאטרון בהופעותיו‪ :‬בסך הכול הועלה המחזה ‪ 300‬פעם‪,‬‬ ‫והיה לאחד הלהיטים הגדולים של התאטרון העברי‪.‬‬ ‫אך בזה לא תמה עונת הקומדיות‪ :‬ב־‪ 25‬במאי הועלה בהצגת בכורה בתאטרון‬ ‫המטאטא המחזה "מיסטר קיבוץ"‪ ,‬שאותו כתב מרטין רוסט‪ .‬הנוסח העברי‬ ‫היה משל אלתרמן‪ 42.‬שיתוף הפעולה בין רוסט לאלתרמן החל בשני תאטרוני‬ ‫קברט קצרי ימים — סדן ופפיליון — ואחר כך נמשך בתאטרון המטאטא‪ .‬בדרך‬ ‫כלל תרגם אלתרמן את המערכונים של רוסט מגרמנית לעברית‪ ,‬אלא שהפעם‬ ‫התבקש לתרגם מחזה שלם‪ ,‬שנתפר על פי הצרכים‪ ,‬היכולות והמגבלות של‬ ‫תאטרון המטאטא‪ :‬רוסט כתב מחזה הוויי פטריוטי בעל אופי מקומי‪ ,‬העלילה‬ ‫היתה פשטנית‪ ,‬הדמויות היו חד־ממדיות‪ ,‬הדיאלוגים ישירים וקליטים‪ ,‬והמתרגם‬ ‫בוודאי לא נדרש לאותה מידה של תחכום ספרותי ולשוני שתבע ממנו מחזהו‬ ‫של גרונמן‪ :‬על רקע תמונות מחיי היום־יום של קיבוץ משמר הגליל מגולל‬ ‫המחזאי את עלילתו של חבר הקיבוץ‪ ,‬דוד‪ ,‬בנו של סם גולדפן‪ ,‬יהודי אמריקני‬ ‫עשיר בעל עסק משגשג לחלב משומר‪ .‬בפני אביו שבאמריקה מציג עצמו דוד‬ ‫כבעל אחוזה בארץ‪ ,‬ובגין זה הוא זוכה להקצבות נדיבות‪ ,‬המופנות כולן לקופת‬ ‫הקיבוץ‪ .‬אלא שבאחד הימים מופיע סם גולדפן‪ ,‬אורח לא קרוא‪ ,‬במשמר הגליל‪.‬‬ ‫גולדפן נוהג בקיבוץ כבתוך שלו‪ ,‬מתוך שנדמה היה לו כי המקום אינו אלא‬ ‫האחוזה שרכש בנו ושחברי הקיבוץ הם עובדיו‪ .‬טעות זו מחוללת שורה של אי־‬ ‫הבנות שמקורן בפער שבין ערכי הקיבוץ לבין הערכים של העולם הקפיטליסטי‬ ‫שממנו בא האורח — והיא שעושה את המחזה למעין קומדיה של טעויות‪ .‬שיא‬ ‫המחזה הוא הרגע שבו מחליט האב למכור את האחוזה‪ ,‬היינו הקיבוץ‪ ,‬ואף מוצא‬ ‫לו קונה בדמותה של הגברת מאבל אבנטאו‪ ,‬אורחת הקיבוץ‪ ,‬שלמרבה הפליאה‬ ‫עומדת גם היא בראש חברה לחלב משומר‪ ,‬שהיא עסק מתחרה לזה של גולדפן‪.‬‬ ‫[ ‪] 289‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלא שכמו בכל קומדיה יש לסיפור סוף טוב‪ :‬מאבל אבנטאו מחליטה לרשום את‬ ‫ההמחאה שיועדה לקניית האחוזה לטובת בעל המשק האמתי — הקרן הקיימת‬ ‫לישראל; וגולדפן‪ ,‬שמופתע מן המחווה‪ ,‬מחליט לבסוף ללכת בעקבותיה‪ ,‬לאחר‬ ‫שהבין במאוחר כי זו איננה אחוזתו הפרטית‪ .‬החלטה זו מסמלת‪ ,‬מן הסתם‪,‬‬ ‫את ניצחון האתוס הציוני־סוציאליסטי על פני זה של ההון הפרטי‪ .‬שורה של‬ ‫הכרזות מפי כמה צעירים וצעירות על החלטתם לבוא בברית הנישואין חותמת‬ ‫את המחזה‪ ,‬והיא משרה על סיום המחזה אווירה של פיוס והשלמה‪.‬‬ ‫בצד עבודת התרגום התבקש אלתרמן לכתוב לתוכנית שלושה פזמונים‬ ‫בלבד‪ ,‬ואותם הלחין נחום נרדי‪ ,‬מלחין ופסנתרן בעל מוניטין‪ ,‬שהיה מחברם‬ ‫של כמה מן הלחנים הפופולריים ביותר בימי היישוב‪ .‬הפזמון הראשון במחזה‬ ‫הושמע באמצע המערכה הראשונה על ידי מתתיהו רוזין‪ ,‬שעלה לראשונה על‬ ‫במת התאטרון‪ .‬רוזין הופיע בתפקיד חבר הקיבוץ‪ ,‬חיים שמו‪ ,‬המגלה לפרה‬ ‫שהוא חולב אותה את דבר אהבתו לחיה‪ ,‬שגם היא חברת המשק‪ .‬במערכה‬ ‫השנייה חיים כבר לא לבד על הבמה‪ ,‬הוא ניצב עליה יחד עם חיה‪ ,‬והשניים שרים‬ ‫את דואט האוהבים‪ .‬אלא ששני שירי האהבה הארוכים והמתחכמים שהושמעו‬ ‫במערכה הראשונה והשנייה עשו פחות רושם מן השיר הקצר‪ ,‬הפשוט והלא‬ ‫מתחכם שהושמע בסיום המחזה על ידי הלהקה כולה‪ .‬זה היה גם השיר היחיד‬ ‫מן ההצגה שגם הטקסט שלו וגם התווים זכו להידפס בתוכנייה‪ .‬לאחר שהקיבוץ‬ ‫מועבר לידי הקרן הקיימת ודוד‪ ,‬בנו של סם גולדפן‪ ,‬מכריז על נישואיו עם‬ ‫יהודית‪ ,‬אחייניתה של הגברת אבנטאו — חוצה את הבמה קבוצה של חברי‬ ‫קיבוץ העושה את דרכה לעבודה‪ ,‬כשההליכה מלוּ וה בשירה המבוצעת יחד‬ ‫"כחֹל יָ ם ַה ַּמיִ ם‪ /‬נָ אוָ ה יְ רוּ ׁ ָש ַליִ ם‪ /‬אוֹ ִרים ַה ּׁ ָש ַמיִ ם‪ַ /‬על נֶ ֶגב‬ ‫על ידי החבורה כולה‪ָּ :‬‬ ‫וְ ָג ִליל"‪ .‬וכך‪ ,‬לאחר שבמילות הפתיחה של השיר נפרשׂ נוף הארץ‪ ,‬מופנה המבט‪,‬‬ ‫מתוך הרגשה של אופטימיות‪ ,‬לעבר השמש העולה‪ ,‬ולא רק לעבר השמש‪ ,‬אלא‬ ‫גם לעבר המחרשה‪ ,‬לב־לבו של המעשה החקלאי — מעשה שתחילתו בבוקרו‬ ‫"ה ּׁ ֶש ֶמ ׁש‪ ,‬אוֹ ִרי ָלנוּ ‪ ,‬אוֹ ִרי‪ַ /,‬ה ַּמ ֲח ֵר ׁ ָשה‪ִ ,‬ע ְב ִרי ֲעב ִֹרי‪ִ /,‬ח ְר ׁ ִשי‬ ‫של יום וסופו לעת ערב‪ַ :‬‬ ‫ַּב ֶּת ֶלם וַ ֲחז ִֹרי‪ַ /‬עד ַליְ ָלה ַליִ ל יַ ֲא ִפיל"‪ .‬הבית השלישי והאחרון כולל פנייה אל‬ ‫השיר עצמו‪ ,‬שאמנם בוקע מגרונו של האדם‪ ,‬אך כלי העבודה הם אלה שמהם‬ ‫ישים נַ ֵ ּגן־נַ ֵ ּג ָּנה‪/,‬‬ ‫"שיר‪ִ ׁ ,‬שיר‪ֲ ,‬ע ֵלה נָ א!‪ַּ /‬ב ּ ַפ ִּט ׁ ִ‬ ‫מופקת המנגינה המלווה אותו‪ִ ׁ :‬‬ ‫ַּב ַּמ ֲח ֵר ׁשוֹ ת ַר ֵּנ ָּנה —‪ַ /‬ה ּׁ ִשיר לֹא ַּתם‪ ,‬הוּ א ַרק ַמ ְת ִחיל!" בכתב היד של המלחין‬ ‫נחום נרדי כונה השיר "המנון לעבודה"‪ ,‬ואחר כך תיקן נרדי את הכותרת וכתב‬ ‫בפשטות‪" :‬שיר עבודה"‪ .‬נרדי גם כתב כי יש לבצע את השיר ב־‪,Grandemente‬‬ ‫כלומר "בחגיגיות"‪ 43.‬וכך‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬בוצע על ידי הלהקה‪.‬‬ ‫[ ‪] 290‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫הביקורת שנכתבה על ההצגה היתה אוהדת אך מתונה‪ ,‬נעימותיו של נרדי‬ ‫זכו לשבחים‪ ,‬התנהלות הלהקה תוארה כעשויה ללא דופי‪ ,‬ביצועיו של רוזין‬ ‫עשו רושם‪ ,‬אך מחזהו של רוסט‪ ,‬בשונה מזה של גרונמן‪ ,‬לא הותיר כלל את‬ ‫רישומו‪ 44.‬רק השיר האחרון‪ ,‬החותם את ההצגה — "שיר עבודה" של אלתרמן‬ ‫ונרדי — המשיך להתקיים לאורך שנים רבות‪ ,‬והוא אומץ על ידי ציבורים רבים‬ ‫כהמנון לעבודה‪ :‬שהרי שיר זה העלה את ערך העבודה‪ ,‬בעיקר עבודת האדמה‪,‬‬ ‫שעמד בראש מאווייה של החברה הארץ־ישראלית בתקופת היישוב‪" .‬זהו השיר‬ ‫הפופולארי ביותר בישראל כשיר־עם" — כתב לימים המלחין נחום נרדי‪ .‬הוא‬ ‫אף שחזר את דרך חיבורו של השיר וההד שזכה לו‪ :‬אחרי שהמנגינה היתה‬ ‫מוכנה כתב אלתרמן את השיר "כחול ים המים"‪ ,‬כשהוא מתאים את עצמו‬ ‫לדרישות שהעמיד הלחן‪" .‬אותה הצגה של המטאטא הלכה כבר מזמן לעולמה‬ ‫ונשכחה" — כתב נרדי — "אך את השיר אין חדלים לשיר‪ .‬אין פינה בעולם‬ ‫היהודי אשר שיר זה במנגינה זו לא חדר אליה‪ ,‬פשטותה העממית של המלודיה‬ ‫מאפשרת לשיר אותו סולו ובמקהלה‪ ,‬בפי זמרים וגם בפי קהל סתם"‪ 45.‬וכל זה‬ ‫צמח ועלה‪ ,‬כמעט באופן לא צפוי‪ ,‬מן הקרקע של אותה "קומדיה מוסיקאלית‬ ‫מחיי הארץ" שחיבר מרטין רוסט‪ ,‬ושמה‪" :‬מיסטר קיבוץ"‪.‬‬

‫ד‬ ‫בעודו ממשיך את כתיבתו בדבר‪ ,‬שעוררה הדים נפלאים‪ ,‬פרסם אלתרמן ספר‬ ‫שירה חדש שהופיע במסגרת הוצאת צבי‪ ,‬אשר אותה הקים ישראל זמורה‬ ‫כמחוות אהבה לבנו בכורו‪ ,‬צבי זמורה‪ .‬זה היה בחודש פברואר‪ ,‬שנת ‪.1944‬‬ ‫"לזמורה ועדה" — כתב אלתרמן בהקדשה — "יהיה זה לכם אות של ידידות‬ ‫עמוקה ותודה על תקופה אשר לכם ולביתכם חלק כה גדול בה ושגם ספר זה‬ ‫שאב ממנה"‪ 46.‬היתה זו למעשה חוברת קטנה וצנומה שנכללה בה יצירה אחת‬ ‫בלבד — שיר ארוך‪ ,‬בעל תוכן הגותי‪" ,‬פואמה" בלעז‪ ,‬כדוגמת הסוגה שבה‬ ‫עשה שימוש בספר השירים הקודם שלו‪ ,‬שמחת עניים‪ .‬שמו של הספר החדש‬ ‫היה שירי מכות מצרים‪ 47.‬היה זה הספר השלישי בסדר הספרים של אלתרמן‪,‬‬ ‫או אולי הספר הרביעי‪ :‬חודשים אחדים קודם לכן הופיע במסגרת מחברות‬ ‫לספרות ספרו הראשון של אלתרמן לילדים‪ ,‬ושמו האפרוח העשירי‪ .‬היה זה ספר‬ ‫צנום‪ ,‬כתוב בחרוזים‪ ,‬המספר את סיפורה של משפחה ובה תשעה אפרוחים;‬ ‫לכשתתבקע הביצה שבה חבוי אפרוח נוסף‪ ,‬הממתין בקוצר רוח לצאתו לאוויר‬ ‫העולם‪ ,‬יהיה הוא העשירי למניין וההרכב המשפחתי יימצא שלם‪ .‬ספרון זה‬ ‫[ ‪] 291‬‬

‫אלתרמן‬

‫שב ֵעת הופעתו היתה כמעט בת שלוש‪:‬‬ ‫היה מחוות אהבה לבתו הקטנה תרצה‪ּ ,‬‬ ‫הסיפור עתיר הדמיון‪ ,‬המשעשע והקצבי‪ ,‬ודאי שבה את לבה של הילדה הרכה‬ ‫בשנים‪ ,‬אך לא פחות מזה קסמו לה איורי החרט מרהיבי העין שבהם עוטר‬ ‫הספר‪ ,‬שהיו פרי מכחולו של הצייר אריה נבון‪48.‬‬ ‫שירי מכות מצרים התגבשו בכור המצרף של מלחמת העולם השנייה‪,‬‬ ‫אלא שנקודת הזמן שבה הגיעה יצירה זו לכדי הבשלה היתה שונה מזו של‬ ‫שמחת עניים; שהרי את שמחת עניים כתב אלתרמן במהלך השנה הראשונה‬ ‫למלחמה‪ ,‬כשהאופנסיבה של הצבא הגרמני היתה בשיאה‪ :‬בזה אחר זה נכבשו‬ ‫פולין‪ ,‬צרפת ויתר מדינות מערב אירופה‪ ,‬ועד מהרה התפשטה המלחמה מעבר‬ ‫לגבולות אירופה‪ .‬גם ארץ ישראל היתה נתונה אז תחת האיום של מדינות הציר‪.‬‬ ‫קרן האור היחידה באותם ימים חשוכים היתה עמידתה הנועזת של בריטניה‬ ‫בהנהגת צ'רצ'יל‪ ,‬שהיה המנהיג היחיד באירופה שלא הכפיף את ראשו בפני‬ ‫הרייך השלישי‪ .‬המפנה לטובתן של בעלות הברית החל להסתמן בסתיו ‪,1942‬‬ ‫קצת יותר משלוש שנים לאחר פרוץ המלחמה‪ ,‬והוא צבר תנופה בהמשך‪,‬‬ ‫כאשר הגרמנים ובעלי בריתם היו נתונים למתקפת נגד בכל החזיתות — בברית‬ ‫המועצות‪ ,‬באיטליה‪ ,‬במערב אירופה ובמזרח הרחוק‪ .‬בתוך כך הנחיתו מפציצים‬ ‫של ארצות הברית ושל בריטניה מהלומות קשות על גרמניה ועל השטחים‬ ‫שכבשה‪ ,‬הסבו נזקים כבדים ליעדים צבאיים וכלכליים וגרמו לאבדות קשות‬ ‫בקרב האוכלוסייה האזרחית‪ .‬בפתח סקירתו השנתית בלוח הארץ לשנת תש"ד‬ ‫כתב הפובליציסט רוברט וֶ לטש את הדברים האלה‪:‬‬ ‫שנת תש"ג (‪ )1943-1942‬עתידה להירשם כשנת מהפך שמעטות כמותה‬ ‫בדברי ימי העולם [‪ ]...‬דומה כי בשנה זו הוכרע גורלו של העולם‬ ‫לתקופה ארוכה‪ .‬לאחר עשר שנות התפתחות־ללא־מעצור של כוחות‬ ‫ההרס והמחשך נשבר מטה־עוזם זאת הפעם הראשונה בצורה ברורה‬ ‫ובולטת [‪ ]...‬הולך ומתאמת מאמר הבריות‪ :‬המניף חרב ייפול בחרב‪.‬‬ ‫האוייב הבלתי מנוצח כביכול‪ ,‬שכבר הריע תרועת נצחון‪ ,‬הוכה בכל‬ ‫החזיתות ותבוסתו הגמורה שוב אינה אלא שאלה של זמן גרידא [‪ ]...‬אין‬ ‫להעלות על הדעת תמורה גדולה מזו שחלה מאז ראש השנה תש"ג עד‬ ‫ראש השנה תש"ד‪49.‬‬ ‫היה זה סיכום מושכל ועדכני למה שאלתרמן ידע כבר היטב — כאזרח העולם‪,‬‬ ‫כיהודי‪ ,‬כעורך לילה של עיתון‪ ,‬כבעל טור קבוע‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ ,‬כמשורר בעל‬ ‫[ ‪] 292‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫חושים דקים — וזה מה שעמד ברקע ספרו החדש‪.‬‬ ‫גרעינה של יצירה זו היה שלושה שירים שהופיעו תחת הכותרת "משירי‬ ‫מכות מצרים" על דפי שבועון השומר הצעיר ממש בפרוץ המלחמה‪ ,‬אולם‬ ‫אלתרמן לא המשיך בזה‪ ,‬וחזר אל החומר רק כעבור ארבע שנים‪ 50.‬ואכן‪,‬‬ ‫בדצמבר ‪ ,1943‬במסגרת שנתון דבר החדש‪ ,‬שאותו ערך זלמן שזר עם אלתרמן‪,‬‬ ‫הופיע שיר בשם "פתיחה לשירי מכות מצרים" אשר העלה את סיפורה של נֹא‬ ‫אמון‪ ,‬העיר המצרית העתיקה‪ ,‬שהיתה מקום ההתרחשות של שלושת השירים‬ ‫שפורסמו בראשית המלחמה‪ 51.‬כעבור קצת יותר מחודש ראה אור הספר עצמו‪,‬‬ ‫שפרסומים אלה היו מבשריו‪ .‬היצירה החדשה‪ ,‬שהצטיינה בשלמות סימטרית‪,‬‬ ‫נבנתה כטריפטיכון (מבנה בעל שלושה חלקים)‪ ,‬כל אחד מן החלקים היה בעל‬ ‫נושא‪ ,‬מבנה וסגנון שהיו ייחודיים לו‪ .‬החלק הראשון החזיק את שיר הפתיחה‬ ‫שנשא את הכותרת "בדרך נא־אמון"‪ :‬היה זה‪ ,‬למעשה‪ ,‬השיר שפורסם בשנתון‬ ‫דבר‪ ,‬אף כי אלתרמן הכניס בו שינויים אחדים‪ .‬החלק השני של היצירה‪ ,‬שנקרא‬ ‫"שירי מכות מצרים"‪ ,‬היה בעל מבנה עשרוני מוקפד‪ ,‬וכל אחד ואחד מן השירים‬ ‫הכלולים בו‪ ,‬שהיו בעלי מבנה זהה‪ ,‬יוחד לאחת מעשר המכות‪ .‬חלק זה ָּכלל את‬ ‫שלושת השירים שפורסמו בשעתם בהשומר הצעיר‪ ,‬וגם בהם הכניס אלתרמן‬ ‫שינויים‪ .‬השיר הראשון בפרק זה היה‪ ,‬כצפוי‪ ,‬השיר "דם"‪ ,‬אחר כך באו בזה‬ ‫אחר זה שירים שהוקדשו ליתר המכות‪ ,‬האחרון שבהם הוקדש ל"מכת בכורות"‪.‬‬ ‫החלק השלישי נקרא "איילת"‪ ,‬קיצור של "איילת השחר"‪ ,‬שהוא הכינוי‬ ‫המסורתי לקרני השחר הראשונות‪ .‬סמל זה הוצב במרכזו של הפרק השלישי‪,‬‬ ‫החותם את היצירה‪52.‬‬ ‫חלקה הראשון של היצירה‪" ,‬בדרך נא־אמון" — בתחילה קרא לו אלתרמן‬ ‫ּ‬ ‫בשם "עיר המופתים" (על פי שמות יא י) — הוא משא על חורבנה של העיר‬ ‫נא אמון‪ ,‬המלוּ וה בהרהורים על אודות הקשר הסיבתי בין חטאיה של העיר‬ ‫ובין העונש הנורא שהושת עליה בדמותן של מכות מצרים‪ 53.‬הדובר פונה אל‬ ‫ֹא־אמוֹ ן‪,‬‬ ‫העיר בדיבור ישיר‪ ,‬כאילו הדברים הנזכרים במשא התרחשו זה עתה‪" :‬נ ָ‬ ‫"ש ָע ִרים‬ ‫ִמ ַּב ְרזֶ ל ִצ ַיריִ ְך" — במילים אלה נפתח ספרו החדש של אלתרמן — ׁ ְ‬ ‫ילל‪ /.‬וַ ָּתבֹאנָ ה ַמ ּכוֹ ת ִמ ְצ ַריִ ם‪ַ /‬ל ֲעשׂ וֹ ת ָּב ְך ִמ ׁ ְש ּ ָפט ַּב ֵּליל"‪ .‬וכן‪" :‬וַ ְּת ַע ְּט ֵפ ְך‬ ‫נִ ְת ְל ׁשוּ ִב ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫יכל ַעד ַ ּג ְר ֵ ּגר ַה ֶּמ ַלח‪ /‬וּ ִמ ֶּכ ֶתר‬ ‫יעך ַט ְל ֵט ָלה ְפ ָל ִאים‪ֵ /.‬מ ֵה ָ‬ ‫זְ ָע ָקה‪ִ ,‬עיר ֶמ ֶלך‪ /,‬וַ ְּתנִ ֵ‬ ‫וְ ַעד ְּבלוֹ ִאים"‪ .‬נא אמון (במצרית עתיקה‪ :‬נאות אמון — עירו של האל אמון‪,‬‬ ‫והידועה גם בשם היווני "תביי") היתה עיר המחוז הרביעי של מצרים העליונה‪,‬‬ ‫מושבה של משפחת נסיכים חזקה‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫שנעשתה בסוף ימי הממלכה הקדומה למקום‬ ‫וצאצאיה‪ ,‬פרעוני השושלת ה־‪ ,11‬הם שהפכו את העיר לבירת מצרים‪ .‬לשיא‬ ‫[ ‪] 293‬‬

‫אלתרמן‬

‫זוהרה הגיעה נא אמון בימי פרעוני השושלות ה־‪ 18‬וה־‪ ,19‬שהביאו אליה שלל‬ ‫רב ממלחמותיהם‪ .‬בימיהם באו לנֹא אמון שליחי עמים רבים ובידיהם מנחות‬ ‫לפרעונים‪ ,‬ועושר רב זרם לעיר ולמקדשיה‪ .‬העיר ירדה מגדולתה בימי המלך‬ ‫אח'נתון‪ ,‬שהעביר את בירתו לאל־עמארנה‪ ,‬אולם כעבור עשרים שנה שיקם‬ ‫כה שוב לבירת מצרים‪ .‬בשנת ‪ 661‬לפני‬ ‫שהפ ּ‬ ‫ָ‬ ‫אותה המלך תות ענח' אמון‪,‬‬ ‫הספירה נכבשה העיר על ידי אשורבניפל שהחריב אותה‪ ,‬ומאז לא שבה עוד‬ ‫לימי גדולתה‪ 54.‬נֹא אמון נזכרת במקרא חמש פעמים‪ ,‬בדרך כלל בזיקה ליום‬ ‫"א ַמר יְ הֹוָ ה ְצ ָבאוֹ ת ֱאל ִֹהי‬ ‫הדין שיבוא על מצרים — למשל בדברי הנביא ירמיהו‪ָ :‬‬ ‫יה‬ ‫ל־מ ָל ֶכ ָ‬ ‫יה וְ ַע ְ‬ ‫ל־אל ֶֹה ָ‬ ‫ל־מ ְצ ַריִ ם וְ ַע ֱ‬ ‫ל־פ ְרעֹה וְ ַע ִ‬ ‫ל־אמוֹ ן ִמנּ ֹא וְ ַע ּ ַ‬ ‫יִ ְשֹ ָר ֵאל ִהנְ נִ י פוֹ ֵקד ֶא ָ‬ ‫אצר ֶמ ֶל ְך־‬ ‫ל־פ ְרעֹה וְ ַעל ַה ּב ְֹט ִחים ּבוֹ ‪ :‬וּ נְ ַת ִּתים ְּביַ ד ְמ ַב ְק ׁ ֵשי נַ ְפ ׁ ָשם ְוּביַ ד נְ בוּ ַכ ְד ֶר ַּ‬ ‫וְ ַע ּ ַ‬ ‫י־ק ֶדם נְ ֻאם־יְ הֹוָ ה" (מו כה)‪ ,‬או בדבריו‬ ‫ימ ֶ‬ ‫י־כן ִּת ׁ ְש ּכֹן ִּכ ֵ‬ ‫ד־ע ָב ָדיו וְ ַא ֲח ֵר ֵ‬ ‫ָּב ֶבל ְוּביַ ֲ‬ ‫יתי ׁ ְש ָפ ִטים ְּבנֹא‪:‬‬ ‫ת־פ ְתרוֹ ס וְ נָ ַת ִּתי ֵא ׁש ְּבצ ַֹען וְ ָע ִשֹ ִ‬ ‫של הנביא יחזקאל‪" :‬וַ ֲה ׁ ִש ּמ ִֹתי ֶא ּ ַ‬ ‫ת־המוֹ ן נֹא" (ל יד־טו)‪ .‬וכן בדברי‬ ‫ל־סין ָמעוֹ ז ִמ ְצ ָריִ ם וְ ִה ְכ ַר ִּתי ֶא ֲ‬ ‫וְ ׁ ָש ַפ ְכ ִּתי ֲח ָמ ִתי ַע ִ‬ ‫יט ִבי ִמנּ ֹא ָאמוֹ ן‬ ‫נחום‪" :‬הוֹ י ִעיר דָּ ִמים ֻּכ ָּל ּה ַּכ ַח ׁש ּ ֶפ ֶרק ְמ ֵל ָאה לֹא יָ ִמ ׁיש ָט ֶרף [‪ֲ ]...‬ה ֵת ְ‬ ‫ם־היא ַל ֹּג ָלה ָה ְל ָכה‬ ‫ר־חיל יָ ם ִמ ָ ּים חוֹ ָמ ָת ּה [‪ּ ַ ]...‬ג ִ‬ ‫ַה ּי ׁ ְֹש ָבה ַּביְ א ִֹרים ַמיִ ם ָס ִביב ָל ּה ֲא ׁ ֶש ֵ‬ ‫יה‬ ‫ל־גדוֹ ֶל ָ‬ ‫יה יַ דּ וּ גוֹ ָרל וְ ָכ ְ ּ‬ ‫ֹאש ָּכל־חוּ צוֹ ת וְ ַעל־נִ ְכ ַּבדֶּ ָ‬ ‫יה יְ ֻר ְּט ׁשוּ ְּבר ׁ‬ ‫ַב ׁ ּ ֶש ִבי ַ ּגם ע ָֹל ֶל ָ‬ ‫ֻר ְּתקוּ ַב ִ ּז ִ ּקים" (ג א‪ ,‬ח־י)‪.‬‬ ‫בהשראת המקרא בחר אלתרמן לגולל את גורלה של העיר המצרית העתיקה‬ ‫— זו שידעה ימי גדולה וזוהר אך גם חורבן‪ ,‬כשהחורבן שהושת עליה נתפס‬ ‫"ל ָה ִאיר ָל ּה ְּב ִג ַידת‬ ‫כפועל יוצא של כישלון מדיני‪ ,‬שהוא גם כישלון מוסרי‪ְ :‬‬ ‫יה‪ִּ /,‬כ ְב ַל ּ ִפיד‪ְּ ,‬ב ַמ ּכוֹ ת ָאמוֹ ן"‪.‬‬ ‫יה‪ /‬וּ ְל ָה ִאיר ָל ּה ְּב ִג ַידת ָהמוֹ ן‪ /,‬וְ ַעל ָּכ ְך נִ ְד ָלקוֹ ת ָע ֶר ָ‬ ‫שָׂ ֶר ָ‬ ‫היינו — הכישלון הוא כפול‪ ,‬הן של השליטים שהובילו את העיר בדרך לא‬ ‫דרך‪ ,‬והן של אוכלוסי העיר או הממלכה‪ ,‬שהלכו בעקבות השליטים‪ .‬את פרשת‬ ‫חורבנה של נא אמון מעלה אפוא המחבר כמחזה מוסר‪ ,‬כשגורלה של העיר אינו‬ ‫אלא משל לגורלן של ערים וארצות אחרות וגם אות אזהרה לגבי הצפוי להן‬ ‫אם אכן ילכו בדרכה החטאה של הבירה המצרית העתיקה‪ .‬דברים אלה נאמרים‬ ‫"בין ְקדוּ ֵמי ִס ּפוּ ֵרי מוֹ ֶר ׁ ֶשת‪ִ /‬ס ּפוּ ֵר ְך ַה ְמנֻ דֶּ ה לוֹ ֵהט‪ִּ /‬כ ְד ֵל ָקה ְרחוֹ ָקה‬ ‫במפורש‪ֵּ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ילך ִמ ְתנַ ּ ֵׂשא ׁ ָשכוּ ַח‪ /‬וּ זְ ַמ ִּנים‬ ‫—גם ֵל ֵ‬ ‫ִמ ֶ ּג ׁ ֶשת‪ַ /‬א ְּת עוֹ ָלה ֵמ ָע ֵבי ָה ֵעת"‪ .‬או‪ ,‬למשל‪ּ ַ —" :‬‬ ‫נִ ְק ָר ִעים ִּכ ְסגוֹ ר‪ /‬וְ ֶא ְפ ֵר ְך ִמ ְת ָע ֵרב ָּברוּ ַח‪ִ /‬עם ֶא ְפ ָרן ׁ ֶשל ִּבירוֹ ת ָּכל דּ וֹ ר"‪ .‬אלתרמן‪,‬‬ ‫כממשיך השושלת של נביאי ישראל — ירמיהו‪ ,‬יחזקאל‪ ,‬נחום — נושא את דברו‬ ‫על יום הדין שפקד את נא אמון‪ ,‬על החורבן שהיה מנת חלקה‪ ,‬על ההרס והמוות‬ ‫שחוותה; וכל זה לא כמאורע שרירותי וחסר פשר אלא כהמשך ישיר וכגמול על‬ ‫האופן הכושל שבו ִּכלכלה העיר את מעשיה‪ .‬את החורבן עצמו מזהה המשורר‬ ‫[ ‪] 294‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫עם "מכות מצרים"‪ ,‬אותה שרשרת אסונות שעל פי המסופר בספר שמות (ז־‬ ‫יב) פקדה את ממלכת הפרעונים בגין יחסם המתעמר של שליטיה כלפי בני‬ ‫ישראל שישבו בתחומה‪ .‬התיאור מבוסס אפוא על הכלאה א־היסטורית של שתי‬ ‫הפרשות — פרשת מכות מצרים‪ ,‬כפי שזו מסופרת במקרא‪ ,‬לבין פרשת חורבנה‬ ‫של נא אמון‪ ,‬הידועה ממקורות היסטוריים שמחוץ למקרא‪ .‬הזמן המשוער של‬ ‫יציאת מצרים הוא בין המאה החמש עשרה למאה השלוש עשרה לפני הספירה‪,‬‬ ‫ואילו חורבנה של העיר נא אמון אירע במאה השביעית שלפני הספירה‪ ,‬כנראה‬ ‫בשנת ‪ .661‬בתוך כך מפקיע אלתרמן לחלוטין את הסממנים הלאומיים השונים‬ ‫הקובעים את אופיו של הסיפור כפי שהוא מובא במקרא ובהמשך במסורת‬ ‫היהודית‪ ,‬והוא מקנה לו בדרך זו ממד כללי ואוניברסלי‪.‬‬ ‫בין ארבעת הפרקים של החלק הראשון של שירי מכות מצרים בלט בייחודו‬ ‫הפרק השלישי‪ :‬בשעה שבפרקים האחרים התנסח המשורר כנביא זעם המגולל‬ ‫את סיפור חורבנה של נא אמון כמאורע המבטא צדק היסטורי — העיר שחטאה‬ ‫וכשלה אכן באה על גמולה ועל עונשה — הרי שבפרק זה הוא מגלה עמדה‬ ‫מכמירת לב כלפי קורבנות השווא התמימים‪ ,‬אלה שלא חטאו‪ ,‬ואף על פי כן‬ ‫אמורים לשלם את מלוא המחיר על כישלונה של המנהיגות הלאומית וכישלונם‬ ‫של אזרחי המדינות שהלכו שבי אחריהם‪ .‬מעמדת התצפית שלו במערכת דבר‬ ‫עקב אלתרמן אחר ההפצצות המסיביות של ערי גרמניה על ידי חיל האוויר‬ ‫הבריטי‪ ,‬שנועדו לשבור את המורל הגרמני ולזרז את סיום המלחמה‪ ,‬ואשר גרמו‬ ‫כבר בשלב זה להרס רב והביאו למותם של עשרות אלפי אזרחים‪ .‬מן הסתם‬ ‫שיער את מה שעתיד היה לבוא בהמשך‪ 55.‬אלא שבמפתיע‪ ,‬תוך כדי הצצה אל‬ ‫העיר החרבה והאפופה צלמוות‪ ,‬ובעיצומם של הרעש וההמולה המבשרים את‬ ‫יום הדין‪ ,‬בוקע מבין ההריסות קול בכיו החרישי של האב הרוכן על גופת בנו‬ ‫הבכור שזה עתה מצא את מותו‪ .‬משמע שאלתרמן ער לכך כי גם במלחמה‬ ‫צודקת‪ ,‬דוגמת זו המתנהלת על ידי בעלות הברית‪ ,‬אי־אפשר להימנע‪ ,‬עם כל‬ ‫הצער שבדבר‪ ,‬מפגיעה בחפים מפשע‪ ,‬אף שאין בכוחה של פגיעה זו כדי לשלול‬ ‫או אפילו להטיל דופי בצדקתה של המלחמה‪ .‬על פי זה ניסח את העיקרון הבא‪:‬‬ ‫"כי ַצדִּ יק ְּב ִדינוֹ ַה ּׁ ֶש ַלח‪ַ /— ,‬א ְך ָּת ִמיד‪ְּ ,‬ב ָע ְברוֹ ׁשוֹ ֵתת‪ /,‬הוּ א ַמ ׁ ְש ִאיר‪ְּ ,‬כמוֹ ַט ַעם‬ ‫ִּ‬ ‫"כי צוֹ ֵדק ְּב ִדינוֹ‬ ‫ֶמ ַלח‪ֶ /,‬את דִּ ְמ ַעת ַה ַח ּ ִפים ֵמ ֵח ְטא"‪ .‬בנוסח קודם כתב אלתרמן‪ִּ :‬‬ ‫ב"צדִּ יק"‪ 56.‬מעטים הם‬ ‫ַה ּׁ ֶש ַלח"‪ ,‬אך בהגהה האחרונה של היצירה המיר "צוֹ ֵדק" ַ‬ ‫הסופרים או המשוררים שפעלו במהלך מלחמת העולם השנייה ואשר העניקו‬ ‫צידוק מלא למלחמתן של בעלות הברית‪ ,‬ועם זה ניחנו בגדלות נפש שאפשרה‬ ‫להם להביע חמלה כלפי קורבנות השווא מקרב אוכלוסיהן של מדינות ציר‬ ‫[ ‪] 295‬‬

‫אלתרמן‬

‫הרשע‪ ,‬אלה שידם לא היתה במעל; וכל זה עוד בטרם הופצצה העיר דרזדן מן‬ ‫האוויר‪ ,‬ועוד לפני שהוטלה פצצת האטום על הירושימה‪57.‬‬ ‫בחלקה השני של היצירה הציב אלתרמן רצף של תמונות בלהה‪ ,‬שכל אחת‬ ‫ּ‬ ‫מהן נועדה לגלם את אחת מעשר המכות שניחתו על נא אמון‪ ,‬וזאת על פי‬ ‫הסדר שנקבע בספר שמות‪ ,‬ואשר נתקבע בהגדה של פסח‪ 58.‬תמונות אלה‬ ‫ניזונות‪ ,‬לפחות בחלקן‪ ,‬מן המקורות הספרותיים שעמדו לרשות המחבר‪ ,‬ולא‬ ‫אחת נרמז בהן על הקשר שבין החטא לעונשו‪ .‬המכה הראשונה היא מכת הדם‬ ‫— המעמד מתרחש בלילה‪ ,‬כשאורם הקלוש של הכוכבים הוא שמאיר את העיר‬ ‫"פרוּ ַטת ָענִ י לוֹ ֶה ֶבת ְּכ ִא ׁישוֹ ן‬ ‫הטבולה כולה בדם‪ ,‬כשכל פריט שבה הופך לאדום‪ְ ּ :‬‬ ‫יה — ֵאל ַאדִּ יר‪,‬‬ ‫ימים‪ָ /.‬ק ְפ ָאה‪ָ ,‬מ ׁ ְש ָכה יָ ֶד ָ‬ ‫דָּ ִמים‪ְּ /.‬ב ִפי ַע ְל ָמה ׁשוֹ ֶא ֶבת — ַצ ֲע ַקת ֵא ִ‬ ‫ַה ֵ ּצל!‪ /‬וְ ָעף ַהדְּ ִלי ַל ְּב ֵאר‪ .‬וְ ַעד ְּכלוֹ תוֹ ִצ ְל ֵצל"‪ .‬צפרדע — מן היאור עולה הצפרדע‪,‬‬ ‫כשכמויות עצומות של בוץ מכסות את פני העיר‪" :‬זְ רוֹ עוֹ ת יָ וֵ ן וָ ִטיט ׁשוֹ ְצפוֹ ת‬ ‫ֹא־אמוֹ ן ַעל ֵח ְטא וְ ַעל ָעוֹן"‪ .‬כינים — אלה תוקפות גם‬ ‫ֹא־אמוֹ ן‪ /.‬קוֹ ֶר ֶסת נ ָ‬ ‫ַעל נ ָ‬ ‫את האדם וגם את הבהמה וגורמות לפגיעה גופנית קשה‪" :‬זוֹ ֶח ֶלת ּתוֹ ֵע ָבה‪.‬‬ ‫יהם זָ ֵקן וְ ַגם ַע ְל ָמה"‪ .‬ערוב — תערובת‬ ‫זְ ַה ְב ֶה ֶבת‪ֲ .‬חלוּ ָמה‪ /.‬קוֹ ְר ִעים ֶאת עוֹ ר ּ ְפנֵ ֶ‬ ‫של חיות טרף‪ ,‬המטילות על העיר פחד ואימה‪ ,‬ואשר חלקן זוכות כאן לציון‬ ‫ֹא־אמוֹ ן ָע ְב ָרה ֻח ְלדַּ ת ַה ָּבר‪ /‬דָּ ַר ְך טוֹ ֵרף ָּב ִעיר!‬ ‫"כ ֵחץ ַעל נ ָ‬ ‫שמי שמקורו במדרש‪ַּ :‬‬ ‫ֵמ ָחח נִ ְת ַל ׁש ַה ּ ָפר"‪ .‬אחרי ארבע המכות הראשונות מופיעות שתי מכות של חולי‪:‬‬ ‫"אמוֹ ן ִּבנְ פוֹ ל ְ ּגוִ ּיוֹ ת‪ָ ,‬אמוֹ ן ִּב ׁ ְשחוֹ ר‬ ‫תחילה הדבר‪ ,‬שהיא מגפה המפילה חללים — ָ‬ ‫וָ זִ יו‪ְּ /,‬כיַ ַער ַּב ָּב ָרק וּ ְכמוֹ ִא ּׁ ָשה ָב ִריב!" —‪ ,‬ולאחר מכן השחין (צרעת)‪ ,‬הפוגע לא‬ ‫יה ִּב ׁ ְשנָ ָתם‪/.‬‬ ‫"צרוּ ָעה ָאמוֹ ן‪ְ .‬צרוּ ִעים ׁ ְשוָ ֶק ָ‬ ‫רק באדם אלא בכל מה שסובב אותו‪ְ :‬‬ ‫ְצרוּ ָעה ׁ ְש ִת ַיקת ֵר ִעים‪ָ .‬צרוּ ַע יֵ ין ִ ּג ָּתם"‪ .‬ברד — אמנם יש בברד יופי‪ ,‬אך בה בעת‬ ‫ילה‪ַ /,‬ה ֶ ּק ַרח ַרד ׁשוֹ ֵעט‪.‬‬ ‫יע ׁ ֶשל ְס ִק ָ‬ ‫יע ַחי‪ָ ,‬ר ִק ַ‬ ‫הוא מחולל הרס וחורבן‪" :‬נִ ׁ ְש ּ ַפ ְך ָר ִק ַ‬ ‫ְּב ִלי ֶד ֶר ְך וּ ְמ ִס ָּלה"‪ .‬ארבה — נחלי הארבה באים מכל עבר ומכלים את הצמחייה‪,‬‬ ‫"כל ַה ָ ּירֹק יֶ ֱח ַרד וּ ְכ ֶב ֶגד יִ ָּת ֵל ׁש‪ִּ /.‬כי ַעם זָ ִעיר וָ ַחד‬ ‫הארץ נותרת יבשה וקירחה‪ָּ :‬‬ ‫שׂ וֹ ְר ֵפ ְך‪ָ ,‬אמוֹ ן‪ְּ ,‬ב ִלי ֵא ׁש"‪ .‬חושך — המכות אמנם כולן מתרחשות לעת לילה‪,‬‬ ‫אבל בבוא מכת החושך מכוסה העיר בעלטה גמורה‪ ,‬אין גוֹ ני ביניים‪ ,‬הצבע‬ ‫השחור שולט בכול‪ ,‬אלה שלקו בעיוורון קודם לכן לוקים מעתה בעיוורון של‬ ‫"אז ח ׁ ֶֹש ְך ָ ּגח‪ָ ,‬אמוֹ ן‪ְּ .‬ב ִלי ֵצל וְ ִד ְמדּ וּ ִמים‪ָ /‬קם ֵמ ִר ְבצוֹ וַ ַ ּי ְך ְּב ׁ ֵש ֶבט ַה ּסוּ ִמים"‪.‬‬ ‫ממש‪ָ :‬‬ ‫ולבסוף מכת בכורות‪ ,‬המכה השקולה כנגד כל המכות‪ .‬השיר "מכת בכורות"‪,‬‬ ‫העשירי במניין‪ ,‬מתאר את ההתכנסות של תשע המכות‪ ,‬וזו מגיעה לשיאה בעת‬ ‫"א ִבי‪ֲ ,‬ע ֵלי ָחזִ י ׁ ִש ַּל ְב ָּת‬ ‫שהאב עומד ליד גוויית בנו ומכסה את עיניו בחרס — ָ‬ ‫ֶאת יָ ַדי‪ָ /.‬א ִבי‪ַ ,‬ה ֲח ָר ִסים ִה ַּנ ְח ָּת ַעל ֵעינַ י"‪ .‬בקטע זה נמנע אלתרמן מלהזכיר את‬ ‫[ ‪] 296‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫מכת הבכורות בבהמה‪ ,‬שעליה מספר המקרא‪ ,‬ובכך מוסיף משקל יתר לטרגדיה‬ ‫האנושית ששיר זה בא לייצג‪.‬‬ ‫על רקע תיאורי הבלהה שבכל אחד משירי ה"מכות" מתנהל דו־שיח בין‬ ‫הבן לאב‪ ,‬המטרים את מעמד הסיום של החלק השני‪ :‬השירים הכלולים בחלק‬ ‫זה מחזיקים כל אחד שישה בתים‪ ,‬כאשר בדיוק בחציון של השיר — השורה‬ ‫האחרונה של הבית השלישי — מוחלף התיאור הפלסטי של אחת מעשר המכות‬ ‫בדרמה הקטנה המתרחשת בין השניים‪ ,‬כשצורת המעבר היא בנוסח קבוע‪:‬‬ ‫"א ִבי‪ ,‬קוֹ ֵרא ַה ֵּבן‪ְּ .‬בכוֹ ִרי‪ ,‬עוֹ נֶ ה ָה ָאב"‪ .‬השקף מוסט אפוא מן המרחב הציבורי‬ ‫ָ‬ ‫אל המרחב הפרטי‪ ,‬כשרשות הדיבור נמסרת לקורבנות החפים מפשע שעליהם‬ ‫נרמז בחלק הראשון‪ .‬חלוקת התפקידים בין האב לבן היא ברורה — בשעה‬ ‫שהבן מבטא כאב ותדהמה לנוכח המכות‪ ,‬משמיע באוזניו האב דברי ניחומים‪,‬‬ ‫"ה ָּמוֶ ת ָּבא‪,‬‬ ‫ואלה מלוּ וים בדברי הסבר מושכלים בנוגע לסדר הנוהג בעולם‪ַ .‬‬ ‫יעה‪ָ ,‬אב! ְק ַרע יָ ם!" — זועק הבן בזמן מכת הצפרדע‪ .‬לנוכח מכת‬ ‫ָא ִבי! הוֹ ׁ ִש ָ‬ ‫"א ִבי‪ֲ ,‬ע ׁ ַשן ְ ּגוִ ּיוֹ ת עוֹ ֶלה וָ ָרם ַּכחֹק‪ָ /.‬א ִבי‪ִ ,‬ל ִּבי יוֹ ֵצא ֶאל ֲה ָב ִלים‬ ‫הדבר הוא אומר‪ָ :‬‬ ‫וּ שְׂ חוֹ ק"‪ .‬מכת השחין מעוררת בו את התגובה הבאה‪" :‬עוֹ ִרי ָע ַלי ָּכ ֵא ׁש‪ .‬יִ נְ ׁש ְ‬ ‫ֹוך‬ ‫וְ לֹא יָ נוּ ם‪ֶ /.‬אל ׁ ַש ַחר‪ֶ ,‬אל ָמ ָחר‪ ,‬שָׂ ֵאנִ י‪ָ ,‬אב ַרחוּ ם"‪ .‬וכנגד זה דברי האב‪ ,‬אלה‬ ‫"בכוֹ ִרי‪,‬‬ ‫שנאמרו בעקבות מכת הדם‪ ,‬או אלה שהשמיע לנוכח מכת הכינים‪ְּ :‬‬ ‫ְּבכוֹ ִרי ַה ֵּבן‪ ,‬לֹא ָבא עוֹ ד ְ ּגמוּ ל ַעד נֶ ֶפ ׁש‪ֵ /.‬אין דַּ י לוֹ ‪ְּ ,‬בנִ י ְּבכוֹ ִרי‪ְּ ,‬בנֶ ֶפ ׁש ַּת ַחת נֶ ֶפ ׁש‪/.‬‬ ‫עוֹ ר ַּת ַחת עוֹ ר יֻ ָ ּקח‪ְ ׁ .‬שמוּ ָרה ַּת ַחת ׁ ְשמוּ ָרה‪ָּ /.‬כל ֶא ְצ ַּבע ִּת ָ ּג ֶבה‪ָּ .‬כל ׁ ֵשן‪ָּ ,‬כל שַׂ ֲע ָרה"‪.‬‬ ‫שלא כמו הבן‪ ,‬הנתון במצב של הלם‪ ,‬האב הוא אדם בוגר ועתיר ניסיון‪ ,‬היודע‬ ‫בעליל כי עשר המכות אינן אלא עונש המושת על העיר על חטא שחטאה‪.‬‬ ‫הכרה זו היא שמובילה אותו להציג עמדה שיש בה לא רק קבלת הדין‪ ,‬אלא‬ ‫גם צידוק הדין‪ ,‬כשהוא שולל לחלוטין את הגישה שלפיה הזוועה המתרחשת‬ ‫לנגד עיניהם היא שרשרת מאורעות נטולי פשר‪ .‬מול קריאתו הנרגשת של הבן‬ ‫"א ִבי‪ַ ,‬ה ּתֹהוּ ָבא!" מגיב האב באמירה הבאה‪ ,‬הנאמרת מתוך‬ ‫בעת המטרת הברד‪ָ :‬‬ ‫"בכוֹ ִרי‪ְּ ,‬בכוֹ ִרי ַה ֵּבן‪ ,‬לֹא תֹהוּ עוֹ ד‪ ,‬לֹא תֹהוּ ‪ּ ַ /.‬גם ָּכאן‬ ‫שלווה פילוסופית גמורה‪ְּ :‬‬ ‫ֻח ִ ּקים ַּב ְרזֶ ל‪ .‬לֹא נֶ ְח ְקקוּ ַל ּתֹהוּ ‪ַ /.‬א ַחר נְ פוֹ ל ַמ ְלכוּ ת ִמ ֵּכס ַעד ֲע ִריסוֹ ת‪ /‬נִ ְג ִלים ֵהם‬ ‫ְּב ִה ּמוֹ ג ֲע ׁ ַשן ַה ֲה ִריסוֹ ת"‪ .‬כך דרכו של האב השקול‪ ,‬הסמכותי‪ ,‬האמין והאנושי‪,‬‬ ‫כפי שאלתרמן שרטט את דמותו בשתי יצירות קודמות — שמחת עניים ו ׁ ִשיר‬ ‫ֲעשָׂ ָרה ַא ִחים‪.‬‬ ‫הקצר והדחוס מבין שלושת חלקי היצירה הוא החלק השלישי — שיר אחד‬ ‫בלבד‪ ,‬ללא חלוקה לפרקי משנה‪ ,‬שמונה בתים בני שש שורות בחריזה מסורגת‪,‬‬ ‫ארבעים שורות בסך הכול‪ .‬המשפט הפותח את החלק השלישי — "עמוד השחר‬ ‫[ ‪] 297‬‬

‫אלתרמן‬

‫קם" — הוא אותו משפט החותם את החלק השני‪ ,‬זה שמציג את רצף המכות‪:‬‬ ‫"ע ּמוּ ד ַה ּׁ ַש ַחר ָקם‪ׁ .‬שוּב נוֹ ְצ ָצה ַא ֶ ּי ֶלת"‪ .‬ה"אילת" — שעל שמה נקרא החלק‬ ‫ַ‬ ‫כולו — היא איילת שחר‪ ,‬היא כוכב הבוקר‪ .‬היא נזכרת לראשונה בספר תהלים‬ ‫(כב א) וכן בתלמוד ובמדרשים‪ .‬כך במסכת יומא (דף כט‪ ,‬עמ' א)‪" :‬למנצח‬ ‫על אילת השחר — מה איילה זו קרניה מפציעות לכאן ולכאן אף שחר זה‬ ‫מפציע לכאן ולכאן"‪ .‬במקומות אחרים נזכרת איילת השחר כסמל לגאולה‪,‬‬ ‫כגון בשיר השירים רבה (פרשה ו‪ ,‬דף ה‪ ,‬עמ' א)‪" :‬רבי חייא ורבי שמעון בר‬ ‫חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה (בזריחה)‪ ,‬וראו אילת השחר‬ ‫שבקעה אורה‪ ,‬א"ל ר' חייא רבה לר' שמעון בר חלפתא כך תהיה גאולתן של‬ ‫ישראל מצפצפת"‪ .‬איילת השחר‪ ,‬על רובדי המשמעות השונים שלה‪ ,‬היא‬ ‫המוקד של החלק השלישי של היצירה‪ ,‬המתרחש בשעת זריחה‪ ,‬תחליף דרמטי‬ ‫וסמלי לתמונה ההולכת ונמשכת של הלילה והחושך ששלטו בחלק הקודם‪.‬‬ ‫אך בשעה שהלילה שימש תפאורת רקע לעשר המכות ולסצנת החורבן‪ ,‬החולי‬ ‫והמוות‪ ,‬משמשת תמונת השחר העולה רקע להופעתן המשותפת של שתי‬ ‫דמויות‪ ,‬המבשרות את לידתו של עולם חדש‪ :‬האב המוּ כר היטב‪ ,‬שהוא במידה‬ ‫"ה ַע ְל ָמה ְּב ַמ ְח ְלפוֹ ת ַה ּ ְפ ָטל"‪ .‬דמות זו נראתה קודם‬ ‫רבה גיבור היצירה‪ ,‬ולצדו ָ‬ ‫לכן בשיר "דם" בעת שהיא משליכה בבהלה את הדלי לבאר‪ ,‬לאחר שגילתה‪,‬‬ ‫בתדהמה גמורה‪ ,‬כי המים היו לדם‪ .‬עתה‪ ,‬לאחר ששרדו את התופת‪ ,‬ניצבים‬ ‫השניים בין החורבות כשהם מתחייבים בשבועה ששלטון הרשע המובס‪ ,‬שהם‬ ‫נמנו עם קורבנותיו‪ ,‬לא ייכון מחדש‪.‬‬ ‫ההצגה של האב והעלמה כסמלים של התחלה חדשה שתבוא לאחר החורבן‬ ‫מלוּ וה באמירות מכלילות ביחס להיסטוריה האנושית ולטבע האדם‪ ,‬הנגזרות‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬מגוף השיר עצמו‪ .‬אחד הטיעונים המועלים כאן הוא בדבר אופייה‬ ‫"אין דּ וֹ ר ׁ ֶש ּׁ ְש ָע ָריו‬ ‫המחזורי של ההיסטוריה‪ ,‬הנעה מחורבן לישועה וחוזר חלילה‪ֵ :‬‬ ‫"ע ְברוּ תוֹ ְלדוֹ ת ַע ִּמים ְּכ ׁשֹד ַּב ָ ּצ ֳה ַריִ ם‪ֵּ /,‬בין ֵח ְטא‬ ‫ׁ ְש ֵל ִמים ֲע ֵלי ִצ ַיריִ ם"‪ ,‬או‪ ,‬למשל‪ָ :‬‬ ‫וְ ִדין וָ ֵח ְטא"‪ 59.‬אולם לצד טיעון זה מכיל מעמד הסיום של שירי מכות מצרים‬ ‫הצהרה לא פחות נחרצת ביחס לכוחם של החיים וליכולתם של בני האדם‪,‬‬ ‫הנקלעים לכף הקלע של ההיסטוריה‪ ,‬לחיות‪ ,‬לשרוד‪ ,‬לקוות‪ ,‬לאהוב‪ ,‬לחייך‪,‬‬ ‫להאמין‪ ,‬לברוא עולם חדש כנגד כל הסיכויים‪ .‬התמונות רצות בזו אחר זו‪ :‬מי‬ ‫"את ַסנְ דָּ ָל ּה ַה ָ ּקט וְ ַה ָ ּצרוּ ף" של‬ ‫שמכוּ נים "זקני הדור" נראים כשהם נושקים ֶ‬ ‫איילת השחר‪ ,‬שהיא סמל הגאולה‪ .‬בעיצומה של שעת הזריחה ניצבים זה ליד זה‬ ‫"בין ֳח ָרבוֹ ת וָ ָטל"‪ ,‬צירוף מקוטב המסמל הרס מזה ותחייה מזה‪.‬‬ ‫האב והעלמה‪ֵּ ,‬‬ ‫"בכוֹ רוֹ ת ָּכל דּ וֹ ר"‪ ,‬הניבטים מבעד לחרסים‪.‬‬ ‫כבדרך פלא צץ חיוך על פניהם של ְּ‬ ‫[ ‪] 298‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫כאותה רוח הנושבת בין העלים‪ ,‬כך נושבת תקוות הדורות בעולם הנשלט על‬ ‫ידי החרב‪ .‬ומעל כל אלה מזדקר שחוקם של האב והעלמה‪ ,‬המגלם יותר מכול‬ ‫את ניצחונה של רוח האדם‪:‬‬ ‫ד־מה ָלעוּ ף ִה ְג ַּב ַה ְּת!‬ ‫ַא ֶ ּי ֶלת ֵליל ָאמוֹ ן‪ַ ,‬ע ָ‬ ‫וְ ַא ְּת ּכוֹ ָכב־גּ וֹ זָ ל‪ַ ,‬א ְך ַמה ּזוֹ ֵהר וָ ָרם!‬ ‫ַא ְּת ֶח ֶסד ַא ֲחרוֹ ן ַל ֻּמ ָּט ִלים ְּב ִלי ַר ַעד‬ ‫אשוֹ ן ַלנּ וֹ ָת ִרים ֵר ָיקם‪.‬‬ ‫וְ ֶח ֶסד שְׂ חוֹ ק ִר ׁ‬ ‫ֵא ַליִ ְך שׂ וֹ ֲח ִקים‪ִ ,‬עם ֶר ֶמשׂ וְ תוֹ ַל ַעת‪,‬‬ ‫ָה ָאב וְ ָה ַע ְל ָמה ְּב ַמ ְח ְלפוֹ ת ַהדָּ ם‪.‬‬ ‫כשם שאלתרמן היה משוכנע בסוף ‪ 1943‬ובראשית ‪ 1944‬כי נחרץ גורלן של‬ ‫גרמניה‪ ,‬איטליה ויפן‪ ,‬וכי בעלות הברית עתידות להמיט חורבן על עולם הרשע‬ ‫במהלך המלחמה הצודקת שאותה הן מנהלות‪ ,‬אף אם זו תפגע בקורבנות חפים‬ ‫מפשע‪ ,‬כך היה משוכנע בכוח הרוחני והמוסרי של האדם להתנער מן ההרס ומן‬ ‫המוות‪ ,‬וביכולתו לכונן מתוך שדות הקטל והערים החרבות עולם אמיץ חדש‪.‬‬ ‫אולם ספק אם קוראי ספרו החדש של אלתרמן‪ ,‬או לפחות המבקרים‪ ,‬ירדו‬ ‫אז לסוף דעתו של המחבר‪ .‬בדבר‪ ,‬עיתון הבית של אלתרמן‪ ,‬פורסמה רשימה‬ ‫מאת יצחק יציב‪ ,‬מן הפובליציסטים הבולטים של העיתון‪ ,‬שהעלה רעיון מרכזי‬ ‫אחד‪ :‬הבן — הסובל‪ ,‬המפרפר בייסורים‪ ,‬הלכוד בזוועה שפקדה את העיר נא‬ ‫אמון — הוא קורבנה של המלחמה‪ ,‬ואילו האב‪ ,‬שאליו מופנות שאלותיו של‬ ‫הבן‪ ,‬הוא שחולל את המלחמה והוא האחראי לה‪" .‬זוהי פשיטת הרגל של האב"‬ ‫— כותב יציב‪" .‬משהגיעה שעת שילום לרשעות הפועלת בידי האדם שמוחו‬ ‫ההוגה והחושב לא עצר בעדה הוא מוסר את עצמו בידי הגורל — הדמים 'סומים‬ ‫ואנו בידיהם'"‪ .‬וכן‪" :‬דו־שיח זה בין האב והבן על כל מכה מעשר מכות נפלא‬ ‫בעדינותו‪ ,‬מעשה אמנות"‪ .‬בדף לספרות של משמר פורסמה רשימה מאת לאה‬ ‫גולדברג (בשם העט עדה גראנט) ובה הושם דגש בהיבט אחר של היצירה‪:‬‬ ‫הנקמה‪ .‬לטענת הכותבת זהו נושא שאין השירה העברית מרבה להתעסק בו‪.‬‬ ‫זאת ועוד‪ :‬דיונו של אלתרמן בנקמה חושף בצורה מתוחכמת את הקונפליקט‬ ‫שבין "הנקמה הצודקת" לבין הידיעה‪" :‬כי כל פרט עלי אדמות‪ ,‬יהיה מי שיהיה‪,‬‬ ‫הוא א ד ם ח י "‪ .‬ובזה עיקר החידוש‪ .‬קריאה קשובה של הטקסט‪ ,‬אם כי בראשי‬ ‫פרקים בלבד‪ ,‬הוצעה על ידי רחל כצנלסון ברשימה בדבר הפועלת‪" :‬שנת‬ ‫תש"ד נותנת פה את קולה" — כתבה כצנלסון — "זוועות המלחמה הניתכות על‬ ‫[ ‪] 299‬‬

‫אלתרמן‬

‫העולם החוטא מימי מצרים ועד היום; הד פסק־הדין של מות על ערים וארצות‪,‬‬ ‫הסיפוק שבנקמה והעצב שבנקמה‪ ,‬ונבואת הזוועות שעוד תבאנה"‪ .‬ודווקא האב‬ ‫— בניגוד למה שסבר יצחק יציב — זוכה מידיה של המבקרת למגע של חסד‪:‬‬ ‫"האב השכול‪ ,‬שהוא גם אבי־העולם‪ ,‬אבי האדם — בכור היצורים‪ ,‬יודע ערכים‬ ‫ששום זוועה לא תוכל להם"‪ 60.‬אך את העיקר לא אמרו המבקרים‪ ,‬והוא כי‬ ‫אלתרמן העז להתייצב ביצירה זו כנביא הזעם והחורבן הבא לבשר על קצן של‬ ‫מדינות הציר עוד לפני שהוכרעה המלחמה‪ ,‬תוך כדי גילוי רגישות שאיננה‬ ‫מובנת מאליה כלפי הקורבנות‪ ,‬אך בה בעת הוא מתייצב כנביא נחמה‪ ,‬הנושא‬ ‫עמו את בשורת החיים החדשים העתידים לשוב ולצמוח מעל לעיי החורבות‬ ‫והאודים העשנים שמלחמה נוראה זו עתידה להותיר מאחוריה‪.‬‬

‫ה‬ ‫ביום ‪ 24‬באוקטובר ‪ 1944‬התקיים באולם "בית הפועל" ברחוב נחמני ‪ 4‬בתל‬ ‫אביב מופע הבכורה של ערב מערכונים‪ ,‬שאותו יזם ועליו ניצח יוסף פסובסקי‬ ‫(לימים מילוא)‪ .‬מילוא‪ ,‬יליד פראג‪ ,‬היה אז בראשית דרכו כבמאי‪ ,‬קודם לכן‬ ‫שימש קריין בלהקת העץ של פאול לוי ואחר כך שיחק בתפקידים זוטרים‬ ‫בתאטרון המטאטא‪ .‬המופע שהועלה ב"בית הפועל" נקרא "מאז ועד היום"‪,‬‬ ‫ונכללו בו ארבעה מערכונים‪ ,‬שאותם בחר מילוא בסיועו של לוי‪ ,‬שהיה איש‬ ‫תאטרון מובהק ובעל טעם מובחר‪ .‬ארבעת המערכונים שנבחרו להצגה היו‬ ‫"הטרגדיה הפלורנטינית" מאת אוסקר ויילד; "בוקר בגן העיר" מאת האחים‬ ‫קווינטרו; "המאהב" מאת מרטין סירה ו"שלום בית" מאת המחזאי הצרפתי‬ ‫הנודע ג'ורג' קורטלין (‪ .)Georges Courteline‬בהצגה השתתפו שלוש שחקניות‬ ‫ושני שחקנים‪ :‬ימימה פסובסקי (ימימה מופים)‪ ,‬רעיית הבמאי‪ ,‬שזו היתה לה‬ ‫הופעתה הראשונה על הבמה; רוזה ליכטנשטיין‪ ,‬שחקנית ותיקה שהופיעה‬ ‫קודם לכן בתאטרון המטאטא; בתיה לנצט‪ ,‬חברת הסטודיו של הבימה; אברהם‬ ‫בן־יוסף‪ ,‬ששיחק באותה עת באופרה העממית הארץ־ישראלית‪ ,‬ויוסף מילוא‪,‬‬ ‫שלבד מתפקידו כבמאי נטל חלק גם בהצגה‪ .‬התפאורה תוכננה על ידי פאול‬ ‫לוי‪ ,‬ואת התלבושות הכינה תופרת הצמרת פיני לייטרסדורף‪ .‬ההצגה זכתה‬ ‫להצלחה אמנותית גדולה‪ ,‬וחמשת החברים החליטו להמשיך לעבוד יחד ולייסד‬ ‫תאטרון עברי שיהיה ארץ־ישראלי באופיו‪ ,‬שונה ונבדל מן התאטראות הגדולים‬ ‫בארץ — הבימה והאהל — שהסגנון השליט בהם היה הסגנון הרוסי‪ .‬לאחר‬ ‫מכן הציגה הלהקה מחזה לנוער המבוסס על סיפורו של חיים נחמן ביאליק‪,‬‬ ‫[ ‪] 300‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫"אלוף בצלות ואלוף שום"‪ .‬רק בסוף ‪ 1945‬הועלתה על ידי הארבעה‪ ,‬בבימויו‬ ‫של מילוא‪ ,‬ההצגה המלאה הראשונה של "להקת המערכונים"‪ ,‬כפי שנקראה‬ ‫באופן זמני‪ :‬היה זה מחזה בשם "משרתם של שני אדונים" מאת המחזאי‬ ‫האיטלקי קרלו גולדוני‪ .‬כך נוסד התאטרון הקאמרי‪61.‬‬ ‫את נתן אלתרמן הכיר יוסף מילוא עוד מימי להקת העץ שגם עבורה חיבר‬ ‫כמה פזמונים‪ 62.‬מילוא היה מודע לשליטתו המופלאה של אלתרמן בצרפתית‪,‬‬ ‫הוא העריך את היכולת שלו כמתרגם‪ ,‬ולכן ביקש ממנו לתרגם את אחד‬ ‫המערכונים שנועדו לאותו ערב‪ ,‬פרי עטו של ג'ורג' קורטלין‪ .‬יתר המערכונים‬ ‫תורגמו על ידי ימימה פסובסקי‪ ,‬שהיתה אחת מן הצוות‪ ,‬ויאיר בורלא‪ ,‬בנו של‬ ‫הסופר יהודה בורלא‪ ,‬שהחל אז את דרכו בתרגום מחזות לתאטרון‪ .‬המערכון‬ ‫"שלום בית" ("‪ ,)"La paix chez soi‬שתרגם אלתרמן‪ ,‬היה קומדיה לשניים‪,‬‬ ‫ובו נטלו חלק סופר בשם טריאל ואשתו זה חמש שנים‪ ,‬ולנטינה שמה‪ .‬לאורך‬ ‫כל ההצגה נתונים בני הזוג במריבה קולנית‪ ,‬ובה מתגלה הסופר כאדם כילי‪,‬‬ ‫המחשב פרוטה לפרוטה‪ ,‬ובשל תואנות שווא על תפקודה הכושל קונס אותה‬ ‫בסכומים שונים והוא רושם אותם בפנקסו‪ ,‬ועל יסוד זה נמנע מלהעביר לידיה‬ ‫את הכסף הדרוש לה לניהול משק הבית‪ .‬האישה מאיימת לקפוץ דרך החלון‪,‬‬ ‫לעזוב את הבית‪ ,‬אך דבר איננו מרכך את טריאל שמוסיף ומקשיח את לבו‪:‬‬ ‫"אתה נותן לי את הכסף או שאני זורקת את עצמי מהחלון?" שואלת ולנטינה‪.‬‬ ‫טריאל משיב‪" :‬קפצי בבקשה‪ .‬ובכן‪ ,‬קפצי‪" ".‬אינני רוצה לגרום לך את התענוג‬ ‫הזה‪ ,‬רוצח! רוצח!" וטריאל מגיב‪ ,‬כשהוא רושם‪" :‬אוקטובר‪ ,‬ראשון לחודש‪:‬‬ ‫בעבור שאיימה על מר טריאל לאבד את עצמה לדעת לעיניו‪ ,‬בנסותה על ידי‬ ‫כך לנצל את טוב לבו של הבעל המצוין הנ"ל — ארבעה פרנק תשעים וחמשה"‪.‬‬ ‫ולנטינה‪" :‬נבזה! נבזה! נבזה!" ולנטינה אורזת את חפציה‪ ,‬אך לפני צאתה את‬ ‫הבית היא באה להיפרד מבעלה‪ ,‬גם כדי לקבל את ברכת הדרך וגם כדי לקבל‬ ‫ממנו כסף‪ .‬פורצת שוב מריבה קולנית‪ ,‬המובילה לבסוף לכניעתה של האישה‬ ‫ולשביתת נשק בין שני בני הזוג‪ .‬לכן קרא קורטלין למערכון‪ ,‬כנראה באירוניה‪,‬‬ ‫בשם "שלום בית"‪63.‬‬ ‫הצגת "להקת המערכונים" זכתה לשבחי הביקורת — בחירת הטקסטים‪,‬‬ ‫התרגום‪ ,‬הבימוי‪ ,‬המשחק‪ ,‬התפאורה והתלבושות‪ .‬לאה גולדברג‪ ,‬ששימשה‬ ‫אז מבקרת תאטרון של העיתון משמר‪ ,‬כתבה‪" :‬על במה קטנה תפאורה‬ ‫צנועה‪ ,‬נרמזת‪ .‬אנשים מעטים‪ .‬שניים או שלושה מדברים עברית בדיקציה‬ ‫צלולה ובשטף ואינם מרבים בתנועות רחבות ללא צורך‪ .‬ומיד הנך חש את‬ ‫עצמך באווירה של טוב־טעם ושל רצון טוב"‪ .‬גולדברג אף העריכה כי הצגה‬ ‫[ ‪] 301‬‬

‫אלתרמן‬

‫זו משמשת‪ ,‬כנראה‪" ,‬פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי קטן‪ ,‬העתיד להתפתח‬ ‫לייצור בעל־אופי מסויים‪ ,‬אשר לפי שעה אינך יכול אלא לנחש אותו"‪ .‬מרגוט‬ ‫קלאוזנר כתבה‪" :‬אווירה של רצינות והרגשה של חידוש ריחפה באולם מרגע‬ ‫פתיחת המסך ועד תום ההצגה"‪ .‬היא התרשמה מיופיין האסתטי של התפאורות‬ ‫והתלבושות‪ ,‬מן הבחירה של החומר הספרותי המעניין גם אם לא ידוע‪ ,‬וכן‬ ‫ציינה כי התרגום היה חופשי אך מדויק‪ .‬מכל הכותבים היה זה דווקא מבקר‬ ‫התאטרון של ידיעות אחרונות שבחר להעניק ציון לשבח לעבודת התרגום של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שהיתה בעיניו "מופת לכל מקור"‪ .‬גם הביצוע של המערכון מאת‬ ‫קורטלין‪ ,‬שהשתתפו בו אברהם בן־יוסף וימימה פסובסקי‪ ,‬התקבל בהערכה על‬ ‫ידי הביקורת‪ 64.‬כך החל הקשר המקצועי בין אלתרמן לבין יוסף מילוא‪ ,‬ובינו‬ ‫לבין התאטרון הקאמרי שזה עתה נוסד‪ .‬קשר זה עתיד היה להניב ּ ֵפרות רבים‪,‬‬ ‫אחד מהם היה קבלתה של רחל מרכוס‪ ,‬רעייתו של אלתרמן‪ ,‬כשחקנית קבועה‬ ‫בתאטרון‪ .‬סוף־סוף‪ ,‬אחרי שנות נדודים רבות על במות שונות‪ ,‬נמצאה עבורה‬ ‫אכסניה של קבע‪65.‬‬ ‫אולם לא על תרגום קורטלין היתה תפארתו של אלתרמן באותה עת‪ ,‬אלא על‬ ‫תרגום המחזה "פדרה" מאת ז'ן רסין‪ ,‬שנועד להיות מוצג בתאטרון הבימה‪ .‬רסין‪,‬‬ ‫בצד קורניי ומולייר‪ ,‬היה אחד משלושת המחזאים המובילים בצרפת של המאה‬ ‫השבע עשרה‪ ,‬המאה שנודעה כ"תור הזהב" של הדרמטורגיה הצרפתית‪" .‬פדרה"‪,‬‬ ‫שנחשבה ליצירת המופת של רסין‪ ,‬נוצרה בהשראת המחזה "היפוליטוס" מאת‬ ‫אוריפידס‪ ,‬והיא הוצגה לראשונה בשנת ‪ :1677‬רסין העלה במחזה את סיפורה‬ ‫הטרגי של פדרה‪ ,‬אשתו של תזאוס‪ ,‬בנו של מלך אתונה‪ ,‬המתאהבת נואשות‬ ‫בהיפוליטוס‪ ,‬בנו של תזאוס מנישואיו הקודמים‪ ,‬שהיה למעשה בנה החורג‪.‬‬ ‫היפוליטוס עצמו מאוהב באריקיה‪ ,‬בת שליטי אתונה לשעבר‪ ,‬ואינו נותן את‬ ‫דעתו לפדרה‪ .‬פדרה מצדה מתעמרת בו כדי להרחיק אותו מעל אריקיה‪ ,‬והדבר‬ ‫רק ממאיס אותה עליו‪ .‬בינתיים מגיעה הבשורה כי תזאוס נהרג בדרכו הביתה‬ ‫מן המלחמה‪ ,‬ופדרה‪ ,‬הרואה עצמה משוחררת מן המלכודת שבה היתה נתונה —‬ ‫בין הנאמנות לבעלה לבין אהבתה לבנו — מתוודה בפני היפוליטוס על אהבתה‬ ‫אותו‪ .‬אלא שהידיעה על מות תזאוס מתגלה כשקרית — הוא חוזר לארמון‪ ,‬ועם‬ ‫שובו נקלעות הנפשות הפועלות במחזה לסבך של מתחים‪ ,‬האשמות והאשמות‬ ‫שווא‪ ,‬יצרים וקנוניות‪ :‬היפוליטוס‪ ,‬שקולל על ידי אביו‪ ,‬נמלט עם אריקיה מן‬ ‫הארמון‪ ,‬האישה המשמשת את פדרה שולחת יד בנפשה‪ ,‬פדרה עצמה נוטה‬ ‫למות‪ ,‬ואז מגיעה למלך הבשורה המרה מכול על מות בנו‪ .‬לפני מותה מתוודה‬ ‫פדרה בפני תזאוס על כל חטאיה ולבסוף גוועת לנגד עיניו‪ .‬אהבתה של פדרה‪,‬‬ ‫[ ‪] 302‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫שהיתה גדולה מהחיים‪ ,‬היא שהכריעה אותה‪ ,‬והיא שהמיטה מוות וחורבן על‬ ‫ביתו של תזאוס‪.‬‬ ‫אלתרמן אהב את הקלסיקה הצרפתית וחש כלפיה קרבה גדולה‪ .‬את רסין‬ ‫גילה כבר בשנת לימודיו הראשונה בצרפת‪ .‬כשבא אליו יצחק כץ בקיץ של‬ ‫‪ 1930‬כדי להתייעץ אתו על המשך לימודיו מצא אותו יושב על מרפסת בית‬ ‫הוריו כשהוא קורא את "פדרה"‪ .‬ובכלל‪ ,‬מחזה זה היה נערץ על הצרפתים‪,‬‬ ‫אך גם מחוץ לצרפת נחשב "פדרה" ליצירת מופת ולאחת מאבני היסוד של‬ ‫התאטרון בעולם‪ .‬אולם האתגר שעמד בפניו כמתרגם היה עצום‪ :‬היה זה מחזה‬ ‫בן יותר מ־‪ 250‬שנה שהתפרשׂ על פני חמש מערכות‪ ,‬הנושא היה נטוע בעולם‬ ‫של יוון העתיקה‪ ,‬הנפשות הפועלות ששיחקו בו היו כולן דמויות נשגבות‪,‬‬ ‫המונולוגים והדיאלוגים היו ארוכים ונפתלים‪ .‬אולם הקושי העיקרי נבע מן‬ ‫הלשון — המחזה נכתב בלשון פיוטית קשה ועשירה‪ ,‬המשקל היה משקל אחיד‬ ‫(המשקל האלכסנדריני)‪ ,‬ומלבד זה הקפיד רסין לכתוב בחרוזים‪ .‬כדי להתגבר‬ ‫על הקושי שעמד בפניו קיבל אלתרמן החלטה עקרונית לוותר לחלוטין על‬ ‫למעט מקרים אחדים‪ .‬מורה הדרך שלו לצורך זה היה התרגום הרוסי‬ ‫ֵ‬ ‫החריזה‪,‬‬ ‫של "פדרה" מאת המשורר ולרי בריוסוב‪ ,‬שהיה הראשון לוותר על החרוז‪.‬‬ ‫שהרבה לעסוק בתרגום מחזות‪ ,‬שירתה אותו גם בבחירת‬ ‫הדוגמה של בריוסוב‪ִ ,‬‬ ‫הקטעים שבהם החליט בכל זאת לשמור על החריזה‪ 66.‬מרגע שהשתחרר מן‬ ‫הסד של החרוז‪ ,‬זכה אלתרמן בחירות היוצר‪ :‬הוא גייס למשימה זו את מיטב‬ ‫כישרונו כמשורר‪ ,‬את שליטתו המופלאה במכמני הלשון העברית‪ ,‬את מיומנותו‬ ‫בטכניקה של המקצב והחרוז‪ ,‬וזאת כדי להעמיד נוסח עברי של המחזה שיהלום‬ ‫את המקור הצרפתי‪ ,‬קודם כול כיצירת ספרות‪ ,‬אך לא פחות מזה כיצירה לבמה‪.‬‬ ‫הניסיון הרב שצבר במשך כשני עשורים של עבודה בתאטרון נתן בידיו את‬ ‫הכלים לעמוד גם במשימה זו‪.‬‬ ‫תאטרון הבימה נערך להצגת "פדרה" בידיעה ברורה בנוגע לקשיים הכרוכים‬ ‫בהפקה של מחזה בסדר גודל שכזה‪ .‬אלתרמן הוזמן לתרגם‪ ,‬עבודת הבימוי‬ ‫הוטלה על צבי פרידלנד‪ ,‬והתפקידים נמסרו לטובים שבשחקני התאטרון — חנה‬ ‫רובינא נועדה לשחק בתפקיד פדרה‪ ,‬היפוליטוס היה שמעון פינקל‪ ,‬אהרן מסקין‬ ‫קיבל עליו את תפקיד תזאוס‪ ,‬ויהושע ברטונוב נועד לשחק את תרמנס‪ ,‬מורו של‬ ‫היפוליטוס‪ .‬מלבדם השתתפו בהצגה אינה גובינסקא‪ ,‬פאני לוביץ ושושנה דואר‪,‬‬ ‫כולם שחקנים ידועי שם‪ .‬הצייר י' קולביאנסקי הכין את התפאורות‪ ,‬וכתיבת‬ ‫המוזיקה הופקדה בידי אלכסנדר אוריה בוסקוביץ‪ ,‬מיוצרי המוזיקה הבולטים‬ ‫שפעלו אז בארץ‪ .‬המעורבות בהפקה יוקרתית זו העניקה לאלתרמן הזדמנות‬ ‫[ ‪] 303‬‬

‫אלתרמן‬

‫ללוות מקרוב את עבודתם של שחקנים שנחשבו לדמויות המופת של הבמה‬ ‫העברית‪ ,‬ושרחש להם הערכה מיוחדת‪ .‬את ברטונוב פגש אלתרמן עוד קודם‬ ‫לכן במהלך החזרות על הצגת "בני המיניסטר"‪ ,‬שגם אותה ביים צבי פרידלנד‪,‬‬ ‫וכבר אז עמד על סגולותיו כשחקן‪ ,‬שבלט דווקא בביצוע תפקידי משנה‪ .‬אולם‬ ‫זה לראשונה היה שותף להפקה שבה נטלו חלק שני ענקי הבמה — חנה רובינא‬ ‫ואהרן מסקין‪ .‬את שניהם הכיר מבתי הקפה של תל אביב‪ ,‬ובייחוד את רובינא‪,‬‬ ‫בת זוגו של אלכסנדר פן‪ ,‬שהיתה דמות נוכחת היטב בחיי הבוהמה של תל‬ ‫אביב‪ .‬ברובינא‪ ,‬שבצעירותה למדה בסמינר לגננות שניהל יחיאל היילפרין‬ ‫בעיר הולדתו ורשה‪ ,‬ראה אלתרמן את הגדולה שבשחקניות הבמה העברית‬ ‫שהיו מעולם‪ ,‬הוא הלך שבי אחר נוכחותה האצילית על הבמה‪ ,‬ובייחוד העריך‬ ‫את היכולת המופלאה שלה כאמנית הטרגדיה‪ .‬את מסקין העריך כאדם אותנטי‪,‬‬ ‫הוא אהב את קולו המיוחד שהיה בו שילוב של רוך ועוצמה‪ ,‬והיה מוקסם מן‬ ‫הנוכחות החסונה והמחוספסת שלו על הבמה‪ ,‬שבלטה בנדירותה‪ .‬אלתרמן אף‬ ‫ידע להוקיר את הקשר שנוצר בינו לבין תאטרון הבימה‪ ,‬שלגביו לא היה סתם‬ ‫תאטרון‪ ,‬אלא סמל מובהק של סיפור התחייה הציוני‪67.‬‬ ‫ההכנות להצגת "פדרה" נערכו בחודשים ינואר־אפריל ‪ ,1945‬בעיצומם‬ ‫של ימי הדמדומים של מלחמת העולם השנייה‪ .‬צרפת היתה חופשית זה כבר‪,‬‬ ‫אושוויץ שוחררה גם היא על ידי הצבא האדום‪ ,‬ותבוסתה של גרמניה נראתה‬ ‫באופק‪ .‬אלא שעם התקדמות הכוחות של בעלות הברית ושחרור הארצות מן‬ ‫הכיבוש הגרמני‪ ,‬החלו להתפרסם ידיעות תכופות על גורל היהודים‪ ,‬מיעוט‬ ‫הניצולים וחורבן הקהילות‪ .‬ב־‪ 27‬בפברואר ‪ ,1945‬בפתח הדיון בפרלמנט‬ ‫הבריטי לסיכום ועידת יאלטה‪ ,‬אמר צ'רצ'יל כי שלושה מיליון וחצי יהודים‬ ‫נטבחו במהלך המלחמה‪ ,‬ותיאר זאת כ"מעשה האכזריות המזעזע ביותר בדברי‬ ‫האדם"‪ 68.‬ב־‪ 8‬במארס נפתח שבוע האבל — ה־‪ 98‬במספר — ובו התייצב‬ ‫המשורר נוכח הגילויים המסעירים על ממדי ההשמדה‪ .‬את הטור ערך אלתרמן‬ ‫בצורת מכתב שמחברו הוא מנחם מנדל‪ ,‬גיבורו של שלום עליכם‪ ,‬שאותו הוא‬ ‫מפנה אל בת זוגו שינה שיינדל‪ ,‬וזאת על פי המתכונת של רומן המכתבים‬ ‫פרי עטו של הסופר היידי הנושא את שם גיבורו‪ 69.‬אלא שמנחם מנדל של‬ ‫אלתרמן — בשונה מגיבורו של הסופר היידי הדגול — משגר את המכתב מעומק‬ ‫"שינָ ה ׁ ֵשינְ ְדל‬ ‫קברו‪ ,‬שהרי גם הוא‪ ,‬כמו יהודים רבים כל כך‪ ,‬נספה בשואה‪ֵ ׁ :‬‬ ‫טוּביָ ה ֵמת‪ /‬וּ ֵמת מוֹ ְטל ֶּבן‬ ‫ׁ ֶש ִּלי‪ ,‬יוֹ ֵרד ׁ ֶש ֶלג ָל ָבן‪ֵ /,‬אין ָא ָדם‪ֻּ .‬כ ָּלם ַּת ּמוּ ‪ָ .‬ה ִבינִ י‪ְ /.‬‬ ‫יסי ַה ַח ָ ּזן‪ֵ /.‬מת ָה ִא ׁיש ַה ָ ּי ָקר ַהדּ וֹ ד ּ ִפינִ י"‪ .‬הדמויות הנזכרות בשורות אלה וביתר‬ ‫ּ ֵפ ִ‬ ‫חלקי השיר הן דמויות הלקוחות מסיפוריו של שלום עליכם — עולים שמותיהם‬ ‫[ ‪] 304‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫של סטמפניו וטופלה טוטוריטו — המסמלים‪ ,‬כמובן‪ ,‬את העם היהודי שנהרג‪.‬‬ ‫"ליְ ָלה‪ַ ,‬ליְ ָלה ָעמֹק‪ַ /.‬א ְּת‬ ‫"שינָ ה ׁ ֵשינְ ְדל ׁ ֶש ִּלי" — ממשיך מנחם מנדל וכותב — ַ‬ ‫ֵׁ‬ ‫זוֹ ֶכ ֶרת ַה ֵּליל ּבוֹ נִ ְפ ַר ְדנוּ ‪ִ /.‬עם ָה ָעם ׁ ֶש ָּנ ַתנּ וּ לוֹ ֶד ַמע וּ שְׂ חוֹ ק‪ּ ַ /‬גם ֲאנַ ְחנוּ מוּ ל ָמוֶ ת‬ ‫ָע ַמ ְדנוּ "‪ .‬ואז מגיע אותו "עיקר שכחתי" הנספח תמיד למכתבי מנחם מנדל כפי‬ ‫שהמציא אותם שלום עליכם‪ .‬אותו "עיקר שכחתי" הוא לכאורה אישי‪ ,‬שכן הוא‬ ‫נועד‪ ,‬בראש וראשונה‪ ,‬לבטא את אמירת התודה של מנחם מנדל לאשתו על‬ ‫החיים שזכה לחיות במחיצתה‪ .‬אלא שלאמירה זו מצורפת אמירה נוספת‪ ,‬גדולה‬ ‫יתי ּתוֹ ָדה ְל ַה ִ ּגיד‪ֶ ׁ /,‬ש ָהיִ ית ִלי ַּבת־זוּג‪ַ ,‬ס ְב ָלנִ ית‬ ‫"ה ִע ָ ּקר‪ָ ...‬ל ְך ָר ִצ ִ‬ ‫ומקיפה ממנה‪ָ :‬‬ ‫ְ‬ ‫וּ ְמ ַכ ּ ֶפ ֶרת‪ֵ ׁ /.‬שינָ ה ׁ ֵשינְ ְדל‪ ...‬שִׂ ַח ְקנוּ קוֹ ֶמ ְדיָ ה נִ ְצ ִחית‪ַ /,‬אך ָ ּג ַמ ְרנוּ ַא ֶח ֶרת‪ַ ,‬א ֶח ֶרת"‪.‬‬ ‫כמשורר שביטא בנובמבר ‪ 1942‬את ההלם נוכח הידיעות על השמדת היהודים‬ ‫באירופה‪ ,‬שעל רקעו נוצר "מכל העמים"‪ ,‬עמד אלתרמן עם סיום המלחמה מול‬ ‫ההכרה הנוראה בנוגע לממדים המשוערים של האסון שפקד את העם היהודי‪.‬‬ ‫מהיר תגובה מאין כמוהו ובעל כישרון ספרותי עילאי‪ ,‬ידע אלתרמן גם הפעם‬ ‫למצוא את "המילה הנכונה" כדי להשמיע את האמירה שעדיין היתה בלתי‬ ‫נתפסת כי הגולה היהודית חדלה למעשה להתקיים‪70.‬‬ ‫במוצאי שבת‪ 28 ,‬באפריל ‪ ,1945‬נערכה בתאטרון הבימה‪ ,‬ששכן עדיין‬ ‫בבניין התא"י שבשדרות רוטשילד‪ ,‬הצגת הבכורה של "פדרה"‪ .‬העיתון דבר‬ ‫דיווח למחרת לקוראיו‪" :‬הצגת הבכורה של 'פדרה' לז'ן רסין‪ ,‬בתרגומו של נ‪.‬‬ ‫אלתרמן ב'הבימה' הפכה חג אמת לתיאטרון הארצישראלי ולשפה העברית‪.‬‬ ‫בתנופת אדירים הרימו חנה רובינא‪ ,‬א‪ .‬מסקין וחבריהם וחברותיהם אתם את‬ ‫אמנות 'הבימה' לשלב גבוה‪ .‬הקהל הרב והנרגש הודה בתשואות ממושכות"‪71.‬‬ ‫גם הביקורות שהתפרסמו בימים הבאים היו נלהבות — רבים מן המבקרים‬ ‫ראו בהצגה זו את אחד ההישגים הגדולים של תאטרון הבימה מאז ייסודו‪ .‬את‬ ‫אלתרמן נשאו המבקרים על כפיים‪ .‬למחרת הבכורה כתב אורי קיסרי‪ ,‬כמעט‬ ‫מתוך מחאה‪ ,‬כי בתום ההצגה‪ ,‬לקול התרועה של הקהל הנרגש‪ ,‬יצאו אל הבמה‬ ‫השחקנים‪ ,‬הבמאי‪ ,‬הצייר‪ ,‬אפילו הקומפוזיטור‪" .‬אולם האיש‪ ,‬שהעתיק לעברית‬ ‫מונומנטלית את השירה הגדולה‪ ,‬הנצחית‪ ,‬של הדרמטורגן הצרפתי — זה לא‬ ‫יצא‪ .‬נתן אלתרמן לא בא לקבל את חלקו בנצחון"‪ .‬וזו היתה רק ההתחלה‪.‬‬ ‫בהמשך נכתב כך‪" :‬נתן אלתרמן‪ ,‬המשורר המעודן והמקורי כל כך‪ ,‬הידוע לרוב‬ ‫הקהל כפזמונאי קליל המפריח חרוזים באוויר ולמיעוטו של הקהל כמחברם‬ ‫הנאמן של שירים טהורים וזכים על אדם‪ ,‬יקום ונשמה [‪ ]...‬אלתרמן זה הופיע‬ ‫הפעם כאלוף המעמקים בחדוות השירה‪ ,‬כדולה הפנינים הסמויות שברטטי‬ ‫הניב הנדיר"‪ .‬בהמשך הרשימה קרא קיסרי להעניק לתרגומו של אלתרמן פרס‬ ‫[ ‪] 305‬‬

‫אלתרמן‬

‫ראשון‪ ,‬שכמותו טרם חולק אצלנו‪ .‬לדבריו אין כלל ספק שגם רסין עצמו‪,‬‬ ‫לוּ נדרש לזה‪ ,‬היה סומך את ידו על נציגו העברי‪ .‬אחר כך נשמעו השבחים‬ ‫המקובלים על צבי פרידלנד‪ ,‬על רובינא‪ ,‬על פינקל‪ ,‬על מסקין‪ ,‬על ברטונוב‬ ‫ועל האחרים‪" .‬במגדל התיאטרלי שלנו" — סיכם קיסרי — "הודלק הפנס של‬ ‫התרבות העמוקה‪' .‬הבימה' הוכיחה שוב את כשרונה‪ .‬עכשיו יוכיח קהלנו‪ .‬אם‬ ‫יש לו כשרון‪72".‬‬ ‫דברים ברוח זו‪ ,‬אף אם פחות מתלהמים‪ ,‬נשמעו מפי כותבים אחרים גם כן‪73.‬‬ ‫בין אלה בלט ישראל זמורה‪ ,‬המוציא לאור של אלתרמן‪ ,‬שכתב מאמר מפורט‬ ‫על הצגת "פדרה" בגיליון מאי של הרבעון במה‪ .‬זמורה גרס כי אלתרמן הפליא‬ ‫לעשות בהרקת לשונו של רסין ללשוננו תוך כדי שמירת גדולתו של המחזאי‬ ‫הצרפתי‪ ,‬עד שלרגע נוצר הרושם כאילו המחזה חזר למקורו‪ ,‬ומה שמוצג לנגד‬ ‫עינינו אינו אלא מחזה עברי עתיק‪ .‬זמורה השווה את תרגום המחזה למיטב‬ ‫יצירתו של אלתרמן — שמחת עניים‪ ,‬שירי מכות מצרים — שני ספרי השירה‬ ‫שהוא עצמו הוציא לאור בשנים האחרונות‪ .‬לדעתו‪ ,‬רבים מן הסממנים ומן‬ ‫האיכויות שאפשר לאבחן בשירתו המקורית של אלתרמן ניכרים גם בתרגום‪.‬‬ ‫כתב זמורה‪:‬‬ ‫כמה טוב שהתרגום הקלאסי הזה ניתן לנו ע"י נתן אלתרמן דווקא‪ ,‬זה‬ ‫שמקוריותו הלשונית העצמית חזקה אצלו‪ ,‬מובהקת עמו‪ ,‬זו שאינה מבטלת‬ ‫מאום ולעולם בפני לשון זולתו‪ ,‬ואם הוא בא לשוות לדבריו נ ו ס ח עתיק‬ ‫— הרי ששיווה אותו באיָ ל‪ ,‬בידיעת ערך הדברים‪ ,‬שלו ושל האחר‪ ,‬ויצר‬ ‫מזיגה המפליאה בתפארתה ובעצמתה; תרגום זה מעשה מרכבה הוא והנהו‬ ‫קל ומצויין בפשטות מרהיבה; לא נוצרה 'פדרה' אלא לתרגומים ממין‬ ‫התרגום של נתן אלתרמן‪ ,‬שחשיבותו מרובה לבמה ולספרות העברית‪,‬‬ ‫בחינת לעצמו ובחינה למופת גם יחד‪74.‬‬ ‫אך זמורה היה לא רק בבחינת נאה דורש‪ :‬הוא היה האיש שיזם את הוצאתו לאור‬ ‫של התרגום בהוצאת מחברות לספרות‪ ,‬וכדי לאפשר לקהל הקוראים העברי‬ ‫להכיר את המחזה גם כיצירת ספרות‪ 75.‬אחרי עבודה של כמעט עשור בתרגום‬ ‫מחזות לתאטרון‪ ,‬היתה זו הפעם הראשונה שמחזה בתרגומו של אלתרמן הופיע‬ ‫בדפוס — והדבר העניק גושפנקה ליצירת התרגום שלו והציג אותה כאחד‬ ‫הענפים של עבודתו הספרותית המגוונת‪.‬‬ ‫מבין התגובות הרבות שקיבל אלתרמן על עבודת התרגום המופלאה של‬ ‫[ ‪] 306‬‬

‫תוירטילטוט לומ הריש‬

‫המחזה קסמה לו בייחוד איגרתו של דב סדן‪ ,‬הלא הוא דב שטוק‪ ,‬חבר מערכת‬ ‫דבר‪ ,‬שהיתה כתובה במשקל ובחרוז ומנוסחת כאילו היה זה שיר שבח הלקוח‬ ‫מן הספרות הרבנית‪ .‬וכך כתב אליו‪:‬‬ ‫הוּבי ר' נָ ָתן‬ ‫ִל ְמ ֻכ ָּב ִדי וַ ֲא ִ‬ ‫ְל ִמ ׁ ְש ּ ַפ ַחת ַא ְל ֶּת ְר ַמן‪,‬‬ ‫ׁ ֶש ָּנ ַטל ְל ַהאי ַס ָּבא‬ ‫ְּב ַא ְר ָעא דְּ ַת ְרנְ גוֹ ְל ָּתא ַר ָּבה‬ ‫(דְּ ִא ְיק ִרי ַא ְר ָעא דְּ ַג ְליָ א)‬ ‫וְ הוּ א ְגדוֹ ל ַה ּ ָפ ַמ ְליָ א‬ ‫ַהמוהר"ר ר' זַ 'אן ָר ִסין‬ ‫ְוּב ֶעזְ ַרת יָ ּה ָח ִסין‬ ‫נַ ֲעשָׂ ה ֻּכ ּלוֹ ַעל ָט ֳה ַרת ַה ּק ֶֹד ׁש‬ ‫ֹאש ח ֶֹד ׁש‬ ‫ַר ֲענָ ן ִּכ ְצנוֹ ן ׁ ֶשל ר ׁ‬ ‫ּ ָפ ִר ְ‬ ‫עוּגה ׁ ֶשל ּ ָפ ָרג‬ ‫יך ְּכ ָ‬ ‫וּ ְמ ַח ֶ ּיה נְ ָפ ׁשוֹ ת ְּכ ַפ ַּנג‬ ‫(ש ָּמא יֵ ׁש ְל ָך ֻמ ּ ָשׂ ג‬ ‫ֶׁ‬ ‫ַמה ּ ֵפרוּ ׁשוֹ ַה ְמ ֻד ָ ּיק?)‬ ‫וְ ָכל ֻּכ ּלוֹ ְּכ ַט ַעם ַה ָּמן‬ ‫(ש ִ ּצנְ ַצנְ ּתוֹ ׁ ְשמוּ ָרה ִב ֵידי ָה ֳא ָמן‬ ‫ֶׁ‬ ‫ַה ְמ ַת ְר ֵ ּגם דְּ נָ ן)‬ ‫ופירוש הדברים הוא זה‪ :‬שנטל לזקן זה בארץ התרנגול הגדול‪ ,‬שנקראת גליה‬ ‫(היינו צרפת)‪ ,‬והוא הגדול בחבורה‪ ,‬מורנו ורבנו הרב ר' ז'אן רסין‪ ,‬ובעזרת האל‬ ‫י־כמוֹ ָך ֲח ִסין יָ ּה" — תהלים פט ט) עשה אותו‪ ,‬כלומר את "פדרה"‬ ‫("מ ָ‬ ‫החסון ִ‬ ‫ֹאש ח ֶֹד ׁש"‪,‬‬ ‫"כ ְצנוֹ ן ְּבר ׁ‬ ‫שלו‪ ,‬על טהרת לשון הקודש‪ ,‬שהיא‪ ,‬משום־מה‪ ,‬רעננה ִּ‬ ‫פריכה כעוגת פרג‪ ,‬מחיה נפשות כמין מאפה (הוא ה"פנג") וכולה כטעם המן‪,‬‬ ‫היינו המזון בעל הטעם המיוחד שאותו אכלו אבותינו במדבר‪ ,‬השמור בצנצנת‬ ‫שמוחזקת בידיו של מתרגם זה‪ .‬לזה צורפה חתימת המחבר‪ ,‬שעוטרה גם היא‬ ‫אכת ַה ַּמ ְח ׁ ֶש ֶבת‪ָ /‬ה ֲע ִדינָ ה וְ ַה ְמ ׁשוֹ ֶב ֶבת‪/‬‬ ‫בחרוזים ובמשחקי לשון‪" :‬וּ ְל ֵע ָדה ִּכי ְמ ֶל ֶ‬ ‫אתי ַעל ֶה ָחתוּ ם דּ ֹב ׁ ְשטוֹ ק"‪ .‬וכדי להסביר מדוע‬ ‫ָהיְ ָתה ְּב ִפי ִכ ְד ַב ׁש ְל ָמתוֹ ק‪ָּ /‬ב ִ‬ ‫השתהתה תגובתו על הספר‪ ,‬שאלתרמן כה ראוי לה‪ ,‬הוסיף הכותב שורות אלה‪:‬‬ ‫"ועתה בפרוזה אמרתי אמהר אודך‪ ,‬כי עוד באותו יום קראתיו ובלעתיו (שלא‬ ‫[ ‪] 307‬‬

‫אלתרמן‬

‫לומר מליצה אומר במליצה‪ :‬כבכורה בטרם קיץ) אבל צרות באו עלי ועכבוני‪.‬‬ ‫מה יש לומר‪ ,‬צריך לעמוד ולצעוק לכבודך בקול גדול‪ :‬וויוואט‪ ,‬וויוואט‪,‬‬ ‫וויוואט!" (בלטינית‪" :‬יחי‪ ,‬יחי‪ ,‬יחי!")‪76‬‬ ‫הצגת "פדרה" המשיכה לרוץ בצל כותרות העיתונים שבישרו מדי יום ביומו‬ ‫על מפלת הגרמנים‪ .‬אלתרמן‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬המשיך להיות עם יד על הדופק‪ .‬ב־‪2‬‬ ‫במאי דיווח דבר בכותרת ראשית על אירועי ‪ 1‬במאי‪ ,‬כשמתחת לכותרת מוצבת‬ ‫כותרת פחות בולטת ממנה שבה נאמר‪" :‬היטלר מת רשמית אדמירל דניץ‪,‬‬ ‫יורשו‪ ,‬ימשיך במלחמה"‪ .‬בגוף הידיעה נמסר‪" :‬ממרכז הפיקוד של הפיהרר‬ ‫נמסר‪ ,‬כי הפיהרר‪ ,‬אדולף היטלר‪ ,‬נפל היום אחר הצהריים על משמרת הפיקוד‬ ‫שלו בלשכת הרייכסקנצלר‪ ,‬בלחמו עד נשימתו האחרונה נגד הבולשביזם‬ ‫ובעד גרמניה"‪ 77.‬לימים ייוודע כי היטלר התאבד בירייה בבונקר בברלין ב־‪30‬‬ ‫באפריל עם אווה בראון שאותה נשא לאישה יום קודם לכן‪ ,‬ושעל פי הוראתו‬ ‫הוצאו גופותיהם מן הבונקר ונשרפו כליל‪ 78.‬אלתרמן היה אז במערכת דבר‪ ,‬הוא‬ ‫ראה במו עיניו כיצד הסדר מכין את האותיות לדפוס‪ ,‬כיצד הכותרת הדרמטית‪,‬‬ ‫המעידה על מהפך בסדרי עולם‪ ,‬הופכת מידיעה לממשות‪" :‬נִ ַ ּצב ַה ַּסדָּ ר ְּב ׁ ָש ָעה‬ ‫ְמ ֻא ֶח ֶרת‪ /,‬וְ ִסדֵּ ר ָל ִע ּתוֹ ן ּכ ֶֹת ֶרת‪ //.‬הוּ א ׁ ָש ַלף ִמ ֵּת ָבה ֵה"א וְ יוֹ "ד וְ ַגם ֵטי"ת‪ /‬וְ הוֹ ִסיף‬ ‫יט ֶלר ֵמת"‪ .‬ובהמשך‪ ,‬כשהכותרת כבר התנוססה בעיתון‪,‬‬ ‫וְ ִה ׁ ְש ִלים וְ ֵצ ֵרף‪ִ /:‬ה ְ‬ ‫"בכ ֶֹת ֶרת ְפ ַרנְ ְק ִריל‪,‬‬ ‫מתבונן בה בעל הטורים ומנסה להעריך את השלכותיה‪ְּ :‬‬ ‫יכם"‬ ‫ֹאמר ֱאל ֵֹה ֶ‬ ‫ימי‪ /‬נַ ֲחמוּ ‪ ,‬נַ ֲחמוּ ַע ִּמי‪"( "...‬נַ ֲחמוּ נַ ֲחמוּ ַע ִּמי י ַ‬ ‫ַהחוֹ זֶ ֶרת ִּב ְד ִמי‪ /‬עוֹ ד ִמ ֵ‬ ‫יסטוֹ ְריָ ה‬ ‫"ה ִה ְ‬ ‫— ישעיה מ א)‪ .‬לאלה נלוו דברי עידוד המופנים לאנושות כולה‪ַ :‬‬ ‫ִח ְ ּי ָכה‪ִ .‬ח ּיוּ ְך דַּ ק וְ ָכמוּ ס‪ִ /‬היא אוֹ ֶה ֶבת ִל ְראוֹ ת‪ֶ /‬את ַע ְצ ָמ ּה ִּב ְדפוּ ס‪ //...‬וּ ִמ ּתוֹ ךְ‬ ‫ַה ֵּת ָבה‪ /‬אוֹ ִת ּיוֹ ת ְרבוּ עוֹ ת‪ָ /‬ל ּה ָענוּ ְּב ִח ּיוּ ְך ִצ ּ ִפ ָ ּיה ַל ָּבאוֹ ת"‪ .‬זה היה ביום שישי‪4 ,‬‬ ‫במאי‪ .‬לא במקרה בחר אלתרמן להכתיר את השיר בשם‪" :‬הכותרת"‪ 79.‬וכותרת‬ ‫רדפה כותרת‪ 6 :‬במאי — "מליון וחצי חיילים ומלחים גרמנים נכנעו"‪ 7 .‬במאי‪:‬‬ ‫"מחכים בכל שעה להכרזת הנצחון"‪ 8 .‬במאי‪" :‬יום הנצחון באירופה"‪ .‬ולמחרת‬ ‫היום‪ ,‬ב־‪ 9‬במאי‪" :‬צ'רצ'יל טרומן ודה־גול הכריזו על הנצחון באירופה"‪.‬‬ ‫תמה מלחמת העולם השנייה‪80.‬‬

‫[ ‪] 308‬‬

‫פרק שמיני‬

‫מגש הכסף‬ ‫(‪)1948-1945‬‬

‫א‬ ‫בקריקטורה מפורסמת של הצייר דייוויד לאו‪ ,‬שפורסמה בבריטניה ב־‪,1940‬‬ ‫בעיצומה של המתקפה הנאצית‪ ,‬נראית התמונה הבאה‪ :‬חייל ניצב בחפירה‪,‬‬ ‫מחזיק בידו רימון יד‪ ,‬ובתחתית האיור רשומה מילה אחת בלבד — "לבדנו!"‬ ‫קריקטורה זו‪ ,‬שצוירה בהשראת נאומי צ'רצ'יל‪ ,‬נתנה ביטוי הולם לעמידת‬ ‫הגבורה של העם הבריטי מול ה"בליץ" הנאצי שהותיר כמה מערי בריטניה‬ ‫כתלי חורבות‪1.‬‬ ‫ִ‬ ‫שלושה ימים בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ב־‪ 8‬במאי ‪,1945‬‬ ‫פרסם אלתרמן בדבר את השיר שכותרתו "ואם יהיה צורך — לבדנו!" ובו פנה‬ ‫בלשון אני רבים אל בריטניה הגדולה‪ ,‬כשהוא מעתיק את הרטוריקה הבריטית‬ ‫של המלחמה האנטי־נאצית אל ההקשר של מלחמת היישוב היהודי בבריטניה‬ ‫עצמה‪ .‬בפנייה אל בריטניה ערך אלתרמן השוואה בין המצב שבו נמצאו‬ ‫הבריטים‪ ,‬שנדחקו אל הקיר‪ ,‬התעשתו ונלחמו מלחמה שאין בה פשרות — לבין‬ ‫היישוב העברי‪ ,‬הנדחק עתה אל הקיר וגם הוא נכון לצאת למערכה הגורלית‪,‬‬ ‫לחיים או למוות‪ .‬לצורך ביסוס עמדתו ציטט אלתרמן באופן חופשי מתוך‬ ‫נאומו ההיסטורי של וינסטון צ'רצ'יל בפני הפרלמנט הבריטי ב־‪ 4‬ביוני ‪,1940‬‬ ‫כשהוא משתמש בו שימוש בהחלט מתוחכם לצורך הצגת ה"אני מאמין" של‬ ‫היישוב היהודי במלחמתו נגד הבריטים‪:‬‬ ‫ֲאנַ ְחנוּ נִ ָּל ֵחם!‬ ‫נִ ָּל ֵחם ַעל ַהחוֹ ִפים‪,‬‬ ‫ַּב ָּב ִּתים נִ ָּל ֵחם‪,‬‬ ‫נִ ָּל ֵחם ָּב ְרחוֹ בוֹ ת!‬ ‫[ ‪] 309‬‬

‫אלתרמן‬

‫ֲאנַ ְחנוּ נִ ָּל ֵחם ֵּבינוֹ ת ָה ֲענָ נִ ים‪,‬‬ ‫ְּב ִמ ְד ָּב ִר ּיוֹ ת וָ יָ ם‬ ‫נַ ְמ ׁ ִש ְ‬ ‫יך ֶאת ִמ ְל ַח ְמ ֵּתנוּ ‪.‬‬ ‫וְ ִאם יִ ְהיֶ ה צ ֶֹר ְך — ׁ ָשנִ ים ַעל ׁ ָשנִ ים!‬ ‫וְ ִאם יִ ְהיֶ ה צ ֶֹר ְך —‬ ‫ְל ַבדֵּ נוּ !‬ ‫ָה ָעם ָה ַאנְ ְ ּג ִלי ֶה ָעטוּ ר נִ ָ ּצחוֹ ן —‬ ‫ָּב ְר ֵכנוּ ִל ְק ָרב ַא ֲחרוֹ ן!‬ ‫הבית האחרון‪ ,‬החותם את השיר‪ ,‬מכיל רמיזה גלויה ל"אינטרנציונל"‪ ,‬המנונם‬ ‫של הקומוניסטים‪ ,‬שהיה במשך עשרות שנים לאחד השירים המוכרים בעולם‪,‬‬ ‫בוודאי גם בארץ‪" :‬זֶ ה יִ ְהיֶ ה ְק ָרב ַא ֲחרוֹ ן ְּב ִמ ְל ֶח ֶמת עוֹ ָלם" — כך תרגם שלונסקי‬ ‫את הפזמון החוזר‪ ,‬והשימוש שעשה בו אלתרמן אף הגביר את הרושם כי היישוב‬ ‫היהודי בארץ ישראל נמצא על ִס ּפ ּה של מערכה מכרעת על עצם קיומו ועתידו‬ ‫של המפעל הציוני‪2.‬‬ ‫אכן‪ ,‬אלתרמן היה זריז מאין כמוהו בהבנת המשמעות של סיום המלחמה‬ ‫מבחינת סדר היום הלאומי ובמתן ביטוי הולם לשינוי זה‪ .‬עם פרוץ המלחמה‬ ‫הכריז בן־גוריון על שביתת נשק מול בריטניה הגדולה‪ ,‬למרות "הספר הלבן" של‬ ‫ערב המלחמה‪ .‬בן־גוריון השכיל להבין כי כל עוד מתנהלת מלחמה נגד גרמניה‬ ‫הנאצית‪ ,‬היישוב היהודי בארץ ישראל חייב לנהוג כבעל ברית של בריטניה‪ ,‬וזה‬ ‫גם מה שעמד ברקע גל ההתנדבות של היישוב לצבא הבריטי‪ .‬אלתרמן תמך‬ ‫לחלוטין בקו מדיני זה‪ ,‬בשיריו ב"הטור השביעי" ואף בפזמוניו בהמטאטא לא‬ ‫נמנע מלבטא הערצה למלחמתם של הבריטים בהנהגת צ'רצ'יל וגילה אהדה‬ ‫לנוכח התגייסותם של בני הארץ לצבא הבריטי‪ .‬אולם עם סיום המלחמה ב־‪5‬‬ ‫במאי ‪ 1945‬הכיר אלתרמן באחת כי פג תוקפה של המחויבות של היישוב כלפי‬ ‫בריטניה‪ ,‬וכי מעתה יש להפנות את כל המאמץ הלאומי למאבק נגד המעצמה‬ ‫שהפכה את המנדט שקיבלה על ארץ ישראל לשלטון קבע תוך כדי הפרה‬ ‫בוטה של ההתחייבות ההיסטורית כלפי העם היהודי שהיתה גלומה בהצהרת‬ ‫בלפור משנת ‪ .1917‬הוא גם הפגין פסימיות בכל מה שנוגע למדיניות הנוכחית‬ ‫של בריטניה‪ ,‬כשהוא מנוער מכל אשליה שמא שיתוף הפעולה היהודי־בריטי‬ ‫במהלך המלחמה עשוי לחולל שינוי בעמדה שנתקבעה במדיניות הבריטית‬ ‫עוד בשנות השלושים‪ .‬פסימיות זו ניזונה גם מן הידיעה כי בריטניה עמדה‬ ‫[ ‪] 310‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫לדחות את התזכיר שהגיש חיים ויצמן בתחילת מאי לוועידה הבין־לאומית‬ ‫שהתכנסה בסן־פרנסיסקו ואשר כללה תביעות מפורשות הנוגעות למימוש‬ ‫ההתחייבות להקמת בית לאומי — בכלל זה הצהרת כוונות בדבר כינון קהילה‬ ‫חופשית ודמוקרטית בארץ ישראל‪ ,‬ביטול המגבלות על מכסות העלייה ועל‬ ‫רכישת קרקעות‪ ,‬מסירת השליטה בפועל על ניהול העניינים בארץ ישראל לידי‬ ‫הסוכנות היהודית‪ ,‬סיוע בקליטת יהודים שניצלו מן השואה והכרה במעמדה‬ ‫הבין־לאומי של הסוכנות‪ .‬בשל כך העריך אלתרמן כי העימות עם בריטניה הוא‬ ‫בלתי נמנע‪ ,‬ואת המסר הזה הזדרז להעביר לקוראיו בבוקר שלמחרת המלחמה‪.‬‬ ‫אך בעוד היישוב היהודי בארץ ישראל נערך לקרב האחרון מול בריטניה‪,‬‬ ‫מלאה אירופה בקרוב לרבע מיליון עקורים ופליטים יהודים שנדדו ברחבי‬ ‫היבשת כשהם מחפשים לעצמם אחיזה‪ .‬בין העקורים היו שרידים אחרונים‬ ‫למשפחות שנשמדו בשואה‪ ,‬ביניהם ילדים שנותרו יתומים ובלי כל מסגרת‬ ‫של משפחה‪ .‬רבים מהם חיו בלי קורת גג לראשם והיו משוללי יכולת לפרנס‬ ‫את עצמם‪ .‬בתוך כך נחשף חלק מהם לגילויים מחודשים של אנטישמיות‪,‬‬ ‫הפליאה לא פסקה אף לרגע גם לאחר שהסתיימה המלחמה‪ .‬מצוקת‬ ‫שלמרבה ּ‬ ‫העקורים הטרידה מאוד את הנהגת היישוב‪ ,‬ושני ארגונים שפעלו בשמה —‬ ‫הבריחה ועלייה ב' — היו מעורבים בשינוע המוני של יהודים מן הארצות שבהן‬ ‫לחלקה המערבי של אירופה‪ ,‬ובניסיונות ראשונים להעלות‬ ‫ּ‬ ‫התבצעה ההשמדה‬ ‫לארץ לפחות את חלקם‪ .‬במקביל התארגנו שלטונות הכיבוש האמריקני וכן‬ ‫כמה ארגונים יהודיים‪ ,‬ובראשם הג'וינט‪ ,‬לצורך מציאת פתרונות‪ ,‬ולו גם‬ ‫זמניים‪ ,‬במסגרת המאמצים לשקם את אירופה שלאחר המלחמה‪ .‬בתוך פרק זמן‬ ‫קצר היה הנושא לבעיה אקוטית שתפסה מקום בולט בסדר היום הבין־לאומי‪.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬כפי שהיה אפשר לצפות‪ ,‬לא הסיח את דעתו גם מכך‪.‬‬ ‫במהלך השנה שלאחר המלחמה הופיעו במסגרת "הטור השביעי" כמה‬ ‫שירים רבי־עוצמה ובהם התמקדה תשומת הלב של המשורר במצבם של‬ ‫יהודי אירופה‪ .‬הבולט מכולם היה השיר "על הילד אברם" שנכתב בהשראת‬ ‫מאמר פרי עטו של כתב הארץ שמעון סאמט‪ .‬בינואר־מארס ‪ 1946‬ביקר סאמט‬ ‫בפולין‪ ,‬והיה בכך לעיתונאי הארץ־ישראלי הראשון שזכה לבקר בארץ זו לאחר‬ ‫המלחמה‪ .‬הוא סייר ברחבי המדינה כדי לראות מקרוב את מצבה של שארית‬ ‫הפליטה ולדווח לקוראי העיתון על רשמיו‪ .‬תחילה פרסם רשימות בעיתון‬ ‫הארץ‪ ,‬ובהן מסר את רשמיו‪ ,‬ולאחר מכן קיבצן לספר‪ .‬בחול המועד פסח של‬ ‫שנת ‪ 1946‬הופיעה בעיתון רשימה שכותרתה "ילדי ישראל בפולין של היום"‪,‬‬ ‫ובה סיפר על מפגשים שהיו לו עם ילדים ששרדו את השואה‪ ,‬ואשר לאחר‬ ‫[ ‪] 311‬‬

‫אלתרמן‬

‫תום המלחמה נאספו על ידי גופים שונים ושוכנו בבתי מחסה שהוקמו בייחוד‬ ‫למטרה זו‪ .‬לטענת סאמט רק ‪ 5,000‬ילדים יהודים ניצלו מבין שלושה מיליון‬ ‫ורבע יהודי פולין‪ ,‬אך‪ ,‬לדבריו‪" ,‬מספר זה אינו מעיד בשום אופן‪ ,‬כי כל הילדים‬ ‫האלה אמנם ניצלו בגופם ובנפשם"‪ .‬באחד מבתי היתומים שהוקם על ידי הוועד‬ ‫המרכזי היהודי בפולין הציעה המחנכת לעיתונאי‪ ,‬שהיה מצויד במצלמה‪ ,‬לצלם‬ ‫כמה מן הילדים שוכני הבית‪ ,‬כשהיא סוקרת בפניו מה עבר על כל אחד מהם‪.‬‬ ‫"ולמה זה אתה מסיר את מבטך מן הילד‪ ,‬שנרדם‪ ,‬בישבו על המדרגות‪ ,‬תרדמה‬ ‫ממושכת" — אמרה המארחת לסאמט‪" .‬הרי זהו הנער שמאז ראה את אביו‬ ‫ואמו שחוטים במיטה לא יוסיף עוד לישון במיטה אלא רק על המדרגות"‪ .‬והיא‬ ‫סיכמה‪" :‬כל ילד — אסון בפני עצמו‪ .‬כל תינוק — טראגדיה שלמה"‪ .‬הכתבה‬ ‫שפרסם סאמט לוּ ותה בשני תצלומים — האחד של בית הילדים באוטבוצק שבו‬ ‫נראית אחת המדריכות עם קבוצה של יתומים‪ ,‬ותצלום שני שבו נראה ילד בגיל‬ ‫‪ 11-10‬כשהוא יושב על גרם מדרגות‪ ,‬ראשו שעון על המעקה ועיניו עצומות‪.‬‬ ‫ומתחת לתמונה נכתבו המילים הבאות‪" :‬אברמה'לה (אבראמאק) הנוהג לישון‬ ‫על המדרגות מאז ראה את הוריו רצוחים במיטה"‪3.‬‬ ‫זריז עט מאין כמוהו‪ ,‬פרסם אלתרמן בתוך שבוע ימים בלבד את השיר‬ ‫"על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו בפולין מפחד לשכב במיטתו"‪ ,‬שהיה‬ ‫לכל הדעות אחד מרגעי השיא של "הטור השביעי"‪ 4.‬שורות הפתיחה היו אלה‪:‬‬ ‫ֹא־ליְ ָלה ׁשוֹ ֵכב זֶ ה ַה ֶ ּי ֶלד‬ ‫"עיר ּפוֹ ַל ִּנית‪ /,‬יָ ֵר ַח ָרם‪ /.‬וּ ְכ ָת ִמיד — ֲענָ נִ ים ְּב ׁ ַשיִ ט‪ְּ /.‬בב ַ‬ ‫ִ‬ ‫ַא ְב ָרם‪ַ /‬על ַא ְבנֵ י ַמ ְד ֵרגוֹ ת ַה ַּביִ ת"‪ .‬למרבה העניין בחר אלתרמן להמיר את שמו‬ ‫של הילד אבראמאק (אברהם) ולקרוא לו בשם "אברם"‪ ,‬כשמו של אבי האומה‬ ‫בעת צאתו מאור כשדים‪ ,‬ובטרם הקדשתו לתפקיד ההיסטורי‪ .‬סיפור המעשה‬ ‫עצמו היה מבוסס במידה רבה על פרטי האירוע כפי שהובאו בכתבה של סאמט‪,‬‬ ‫יה‬ ‫"מ ְתיַ ֶ ּצ ֶבת ִא ּמוֹ ְל ָפנָ יו ִמ ָ ּקרוֹ ב‪ְ /‬וּב ַר ְג ֶל ָ‬ ‫משווה להם צורה של בלדה‪ִ :‬‬ ‫כשאלתרמן ַ‬ ‫ָּב ָא ֶרץ ֵאינֶ ָּנה נוֹ ַג ַעת‪ /.‬וְ אוֹ ֶמ ֶרת‪ַ :‬א ְב ָרם‪ַ ,‬קר ַה ֵּליל וְ ָרטֹב‪ַּ /.‬ביְ ָתה ּבוֹ א‪ַ ,‬ל ִּמ ָּטה‬ ‫ַה ֻּמ ַ ּצ ַעת"‪ .‬תשובתו של הבן לא מאחרת לבוא‪" :‬וְ עוֹ נֶ ה ָל ּה ַא ְב ָרם‪ִ /:‬א ִּמי‪ִ ,‬א ִּמי‪ /,‬לֹא‬ ‫יתי‪ִ /,‬א ִּמי‪ִ ,‬א ִּמי‪ /,‬יְ ׁ ֵשנָ ה ְוּב ִל ֵּב ְך ַמ ֲא ֶכ ֶלת"‪.‬‬ ‫ישן ַּב ִּמ ָּטה ְּכ ָכל יֶ ֶלד‪ִּ /.‬כי אוֹ ָת ְך ָּב ּה ָר ִא ִ‬ ‫ִא ׁ ַ‬ ‫לאחר מכן פונה אליו האב המת ופונה אליו האחות המתה ושוב חוזרת האם‬ ‫"ש ְב ִעים ָה ֻא ּמוֹ ת" — ההופכות גם הן לדמות בסיפור — פוקדות‬ ‫ופונה אליו‪ ,‬ואף ׁ ִ‬ ‫עליו לשוב לביתו ולישון במיטתו‪ .‬אך הילד אברם עומד במריו ומסרב פקודה‬ ‫גם להן‪.‬‬ ‫לסיפור שהזדמן לו מן העיתון הוסיף אלתרמן לא רק עומק אנושי‪ ,‬אלא‬ ‫גם ממד אידאולוגי ופוליטי‪ ,‬באמצעות יצירת הקבלה בין סיפורו של הילד‬ ‫[ ‪] 312‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫אברם לבין זה של אבי האומה‪ ,‬כפי שהתרחש בשחר ההיסטוריה‪ .‬הטקסט‬ ‫הסמוי של השיר הוא ספר בראשית — החל בפרשת "לך לך" (פרק יב)‪ ,‬עבור‬ ‫בברית בין הבתרים (פרק טו) ועד להתגלות האלוהים לאברהם‪ ,‬שבאה לאשרר‬ ‫את ההבטחה שניתנה לו להיות האב המייסד של האומה (פרק יז)‪ .‬פסוקים‬ ‫"‪...‬אל ִּת ָירא‪ַ /,‬אל‬ ‫ַ‬ ‫אלה מהדהדים שוב ושוב בסיפורו של הילד אברם‪ ,‬כגון‪:‬‬ ‫ימךָּ ‪ֶ /.‬ל ְך ְל ָך‪ ,‬דֶּ ֶר ְך ֵליל ַמ ֲא ֶכ ֶלת וָ ָדם‪ֶ /,‬אל‬ ‫ִּת ָירא‪ַ ,‬א ְב ָרם‪ִּ /,‬כי ָגדוֹ ל וְ ָעצוּ ם ֲאשִׂ ֶ‬ ‫ָה ָא ֶרץ ֲא ׁ ֶשר ַא ְר ֶאךָּ "‪ .‬ואף אברם הנער‪ ,‬לאחר שהוטל עליו הצו של "לך לך"‪,‬‬ ‫חוֹ וה‪ ,‬ולוּ ברמז‪ ,‬את מעמד ברית בין הבתרים‪ ,‬כששמו עובר המרה (מ"אברם"‬ ‫‪":‬ל ְך ְל ָך דֶּ ֶר ְך ֵליל ַמ ֲא ֶכ ֶלת‬ ‫ל"אברהם")‪ ,‬בדיוק על פי הנאמר בסיפור המקראי ֶ‬ ‫יך ֲאנִ י ֲא ָב ֵר ְך‪ַ ,‬א ְב ָר ָהם‪ /,‬וּ ְמ ַק ְל ֶל ָ‬ ‫וָ ָדם‪ְּ /,‬כ ַח ָ ּיה‪ְּ ,‬כתוֹ ָלע ְּכ ִצ ּפוֹ ר‪ְ /‬מ ָב ְר ֶכ ָ‬ ‫יך ָאאֹר"‪ .‬נרעש‬ ‫ונפחד מעצם המגע עם המיתוס של הולדת האומה‪ ,‬סוטה אלתרמן לכמה שורות‬ ‫מן הסיפור עצמו‪ ,‬הוא אף מציין את הסטייה בכוכבית כדי לומר במפורש את‬ ‫מה שעשוי היה להשתמע מן ההכלאה בין סיפורו של הילד אברם ובין הפסוקים‬ ‫המצוטטים מספר בראשית‪ .‬לא‪ ,‬אין להגדיר את הבעיה כ"בעיית הפליטים"‪ ,‬כפי‬ ‫שמקובל לעשות‪ ,‬ולא היא המסבירה את נדודי העם העושה את דרכו בספינות‬ ‫רעועות כשפניו אל הארץ המובטחת‪ .‬לדבריו המדובר הוא בכוחות מיתיים ואי־‬ ‫רציונליים‪ ,‬שמקורם בהיסטוריה ובזיכרון הלאומי‪ ,‬והם־הם המעניקים הסבר‬ ‫לחידת ההווה‪ .‬אלתרמן חותם את השיר באישוש האנלוגיה בין הסיפור שאותו‬ ‫דלה — לפחות בחלקו — מרשימתו של שמעון סאמט‪ ,‬לבין סיפורו של אברהם‬ ‫אבינו‪ ,‬שאותו דלה מספר בראשית‪ —" :‬וַ ֶ ּי ֱח ַרד ַא ְב ָר ָהם וַ ִ ּי ּפֹל ַעל ּ ָפנָ יו‪ /‬וַ ֵ ּי ֵצא ִמ ִּני‬ ‫ַביִ ת וָ ׁ ַש ַער‪ִּ /.‬כי ַה ַ ּצו ׁ ֶש ָר ַעם ַעל ַא ְב ָרם ָה ָאב‪ /,‬רוֹ ֵעם ַעל ַא ְב ָרם ַה ַּנ ַער"‪ .‬בשורות‬ ‫שבהן נחתם השיר יצר אלתרמן חיבור מופגן בין שואה לתקומה‪ ,‬והדבר אישש‬ ‫את מעמדו כאחד מראשי מנסחיה של עלילת־העל הציונית‪ ,‬כפי שזו התגבשה‬ ‫בשיח הציבורי של היישוב בעידן שבין תום מלחמת העולם השנייה להקמת‬ ‫מדינת ישראל‪5.‬‬

‫ב‬ ‫מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה ולאורך שנות המאבק להקמת המדינה‬ ‫לא הרבה אלתרמן בפרסום שירים מחוץ למסגרת של "הטור השביעי"‪ .‬במהלך‬ ‫המלחמה עצמה פרסם את אותן שתי פואמות עתירות רושם שהוליכו את‬ ‫יצירתו האמנותית לשיאים חדשים — שמחת עניים ושירי מכות מצרים; זאת‬ ‫לבד משירים אחדים שפורסמו ברובם בכתב העת מחברות לספרות‪ .‬אולם מאז‬ ‫[ ‪] 313‬‬

‫אלתרמן‬

‫הופעת הספר שירי מכות מצרים‪ ,‬שראה אור בתחילת ‪ ,1944‬נמנע אלתרמן‬ ‫במשך שנים מלפרסם ספר שירים נוסף‪ ,‬ואף המעיט בפרסום שירים‪ .‬השירים‬ ‫שהופיעו בשנים שלאחר המלחמה — נער יספרם‪ .‬לבד מ"מריבת קיץ"‪ ,‬שהופיע‬ ‫במחברות לספרות‪ ,‬הועיד אלתרמן את שיריו ללוח הארץ‪ ,‬שהופיע אחת לשנה‪,‬‬ ‫ושהשתתפו בו כמה מן הטובים שבסופרי הדור — ש"י עגנון‪ ,‬אורי צבי גרינברג‪,‬‬ ‫חיים הזז ולאה גולדברג‪ .‬שם פרסם את "ערב רחוק" (תש"ה)‪" ,‬ניגון עתיק"‬ ‫(תש"ו)‪ ,‬את "האסופי" (תש"ז) ואת "קניית היריד" (תש"ח)‪ 6.‬משמעות הדברים‬ ‫ברורה‪ :‬מיטב ומרב כוחו הרוחני והספרותי שוקע בשנים אלה ב"הטור השביעי"‪,‬‬ ‫שהיה לכלי הביטוי העיקרי שלו‪ ,‬ושדרכו ובאמצעותו נתקבע מעמדו המיוחד‬ ‫כמשורר הממלא תפקיד ציבורי עתיר חשיבות ורב־תהודה‪ ,‬הפועל בלב המרחב‬ ‫הציבורי של חברה מגויסת הנתונה בעיצומו של מאבק לאומי‪ .‬לשון אחר‪:‬‬ ‫הנראוּ ת של נתן א‪ .‬עלתה בהרבה על זו של נתן אלתרמן‪.‬‬ ‫במוקד שירתו הציבורית של אלתרמן עמד באותו הזמן המאבק נגד‬ ‫בריטניה‪ .‬קריאת התיגר שהופנתה כלפי "העם האנגלי" מיד עם סיום המלחמה‬ ‫היתה לקריאה מתמשכת‪ ,‬עזת ביטוי‪ ,‬ארוכת נשימה‪ ,‬שאלתרמן השמיע אותה‬ ‫וחזר והשמיע אותה עד לאחר שאחרון החיילים הבריטים עזב את הארץ‪ .‬מי‬ ‫שהגן על בריטניה וכתב שירי הלל לעמידת הבריטים מול הגרמנים והעריץ‬ ‫את צ'רצ'יל לאורך כל מלחמת העולם השנייה עמד מעתה בראש החזית נגד‬ ‫בריטניה וממשלתה‪ .‬אלתרמן היה שותף להרגשה הכללית שרווחה ביישוב כי‬ ‫אנגליה בגדה ביהודים‪ ,‬שהממשלה הבריטית איננה עומדת במחויבות שנטלה‬ ‫עליה בעקבות הצהרת בלפור ועם קבלת המנדט על ארץ ישראל‪ ,‬שהבריטים‬ ‫נעשו למעשה בעלי בריתם של הערבים‪ ,‬ולכן על היישוב לעשות הכול כדי‬ ‫לקיים את חייו העצמאיים ולהבטיח את עתידו גם במחיר של עימות חזיתי עם‬ ‫בריטניה‪ .‬פירוש הדבר הוא כי יש להמשיך במאבק מדיני‪ ,‬לתחזק את הכוח‬ ‫הצבאי‪ ,‬להקים יישובים ולהתבסס מבחינה טריטוריאלית ומשקית ולפעול בכל‬ ‫דרך כדי לאפשר את עלייתה של שארית הפליטה לארץ‪ .‬עמדתו העוינת של‬ ‫אלתרמן כלפי הבריטים ניזונה במידה רבה מן האירועים של מלחמת העולם‬ ‫השנייה ומהשואה‪ :‬הוא ראה לנגד עיניו את העם הקורבן — הילד אברם היה‬ ‫אחד מסמליו המובהקים — וחש עצמו נבגד על ידי אותה מעצמה שעליה‬ ‫השליך את יהבו‪ ,‬זו שנשאה ברמה את דגלו של העולם החופשי מול הנאצים‪.‬‬ ‫אחת הסאטירות החריפות פרי עטו היתה הטור "מרשימותיו של כלב"‪ ,‬שנכתב‬ ‫בעקבות חיפושים וסריקות אחר נשק שערכו חיילים בריטים בקיבוצים שדות‬ ‫ים‪ ,‬דורות ורוחמה בהשתתפות כלבים שאומנו למטרה זו עוד באירופה‪ .‬אלא‬ ‫[ ‪] 314‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫שהכלב שכה הפליא לעשות על אדמת אירופה אינו עומד במשימה החדשה‪,‬‬ ‫וכשהוא ננזף על ידי סרג'נט סמית‪ ,‬החייל הבריטי שמוליך אותו‪ ,‬הרי הוא נושא‬ ‫"באוֹ ָתם ַה ָ ּי ִמים" — היינו בימות המלחמה — "לֹא ָמ ַע ְל ִּתי‬ ‫את משלו ואומר‪ְּ :‬‬ ‫אכת‪ָ ׁ /.‬שם ֵה ַר ְח ִּתי ַמ ֶּת ֶכת‪ַ /,‬מ ֶּת ֶכת‪ַ /‬מ ֶּת ֶכת!" אך לא כך הם פני הדברים‬ ‫ַב ְּמ ֶל ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ּ‬ ‫יח ַא ֵחר ְּב ַא ּ ִפי‪,‬‬ ‫"אך ַהיוֹ ם — זֹאת ַא ִ ּגיד ִאם ֲא ִפ ּלוּ ָּת ִמית! —‪ /‬עוֹ ֶלה ֵר ַ‬ ‫עכשיו‪ַ :‬‬ ‫יח ֲאנִ י ַעם ַאנְ ְ ּג ִלי ׁ ֶש ָּב ַגד‪/,‬‬ ‫יסרוּ ת ַּב ּמוֹ ָרד‪ /,‬וּ ֵמ ִר ַ‬ ‫יח ֲאנִ י ֵק ָ‬ ‫ַס ְר ֶג'נְ ט ְס ִמית‪ִּ /.‬כי ֵמ ִר ַ‬ ‫יח ֲאנִ י ֶמ ְמ ׁ ָש ָלה ַק ְטנוּ נִ ית‪ַ /‬ה ּצוֹ ֶח ֶקת ַ ּגם ִלי ַגם ְל ָך‪ַ ,‬ס ְר ֶג'נְ ט ְס ִמית"‪ .‬שורות אלה‪,‬‬ ‫וּ ֵמ ִר ַ‬ ‫שהיה בהן שמץ של נבואה‪ ,‬נדפסו בדבר של יום שישי‪ 30 ,‬באוגוסט ‪7. 1946‬‬ ‫כעבור יומיים‪ ,‬ב־‪ 1‬בספטמבר‪ ,‬פסע אלתרמן גאה ומאושר בדרך המובילה‬ ‫מרחוב בן עמי לרחוב סירקין‪ ,‬שם שכן בית הספר העממי תל נורדאו‪ ,‬כשהוא‬ ‫מלווה את בתו הקטנה תרצה ליום הלימודים הראשון שלה בכיתה א'‪.‬‬ ‫מתקפותיו של אלתרמן שכוונו כלפי מדיניותה של ממשלת הלייבור הבריטית‬ ‫וכלפי מי שמייצג אותה נעשו תכופות יותר ויותר‪ .‬ממקום מושבו במערכת‬ ‫דבר עקב אחרי הדיונים והוויכוחים שהתקיימו בפרלמנט הבריטי בשאלת ארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬הקשיב לנאומים ולהצהרות של מדינאים בריטים‪ ,‬השקיף על אופן‬ ‫ההתנהלות שלהם בזירה הפנימית והבין־לאומית‪ ,‬ואל מול זה כתב את טוריו‬ ‫התוקפניים‪ ,‬המושחזים‪ ,‬על פי רוב האירוניים‪ ,‬שבהם היה פה לרבים‪ .‬בייחוד‬ ‫נהנה להתעמר בשר החוץ הבריטי בממשלת הלייבור ארנסט בווין‪ ,‬שמדיניותו‬ ‫נתפסה ביישוב כאנטי־ציונית‪ ,‬פרו־ערבית ואפילו אנטישמית‪ 8.‬עימות זה הגיע‬ ‫לשיאו בעקבות נאום שנשא בווין בפרלמנט הבריטי ב־‪ 13‬בנובמבר ‪ ,1945‬ובו‬ ‫השמיע את הטענה הידועה כי בריטניה מעולם לא התחייבה להקמת מדינה‬ ‫יהודית‪ ,‬שלל את אופייה החד־צדדי של הצהרת בלפור וקבע שהיא נחלת העבר‪.‬‬ ‫הוא הדגיש כמה פעמים את הצורך לנקוט יחס שוויוני כלפי היהודים וכלפי‬ ‫הערבים‪ ,‬והתבטאויותיו ביחס ליהודי אירופה התקבלו כבעלות אופי אנטישמי‪.‬‬ ‫הוא גם ציין את החשיבות בהשתתפותם של היהודים בשיקומה של אירופה‪,‬‬ ‫והדבר רמז בעקיפין על התנגדותו העקרונית לכך ששארית הפליטה תופנה‬ ‫לארץ ישראל‪ .‬המחאה העממית שפרצה בעקבות נאומו של בווין‪ ,‬הנאומים‬ ‫המתלהמים שהושמעו בכיכרות ומאמרי הגינוי שפורסמו בעיתונות היומית‬ ‫התנקזו היישר אל טורו של אלתרמן‪ ,‬שקרא לו "מלחמת העם"‪ .‬בסגנון לוחמני‬ ‫ומוקצן‪ ,‬שהיה מעוטר בשפע של סימני קריאה‪ ,‬תקף אלתרמן את מדיניותם‬ ‫של אטלי ובווין‪ ,‬ראשי ממשלת הלייבור‪ ,‬והאשים אותם כמי שלמעשה הכריזו‬ ‫מלחמה על היישוב בארץ ישראל‪ .‬אם אמנם כך‪ ,‬נצא אנו במלחמה עליהם‪.‬‬ ‫הטור כלל הדים ובני הדים לשירי שמחת עניים‪ ,‬שבהם דיבר המשורר על‬ ‫[ ‪] 315‬‬

‫אלתרמן‬

‫המוכנות להקריב קורבן מתוך ראיית טובתו של הכלל‪ ,‬תוך כדי הצגה מקוטבת‬ ‫"א ׁ ְש ֵרי דוֹ ר ׁ ֶש ַּנ ְפ ׁשוֹ ַּב ָּכף‪ /,‬וְ ָה ִא ׁיש ַהנּ וֹ ֵפל ּבוֹ ָּכרוּ ת‬ ‫של הבחירה בין חירות למוות‪ַ :‬‬ ‫—‪ /‬גּ וּ פוֹ נֶ ְה ּ ָפ ְך ְל ַסף‪ֶ /‬אל ַה ּיוֹ ם ַהנּ וֹ שֵׂ א ֵחרוּ ת"‪ .‬עם זאת הזהיר אלתרמן — בדיוק‬ ‫כפי שעשה באותו בוקר מאמר המערכת של דבר — מפני ביזוי המאבק על ידי‬ ‫המפרים‬ ‫ֵ‬ ‫נקיטת אמצעים שאינם ראויים‪ ,‬תוך כדי רמיזה לארגוני המחתרות‬ ‫את עול המשמעת הלאומית; בייחוד כוונו דבריו להשתוללות והפרות הסדר‬ ‫שאירעו במהלך יום השבתון שעליו הכריזה הנהגת היישוב בתגובה על נאום‬ ‫בווין‪ ,‬ושהיו לדידו פסולים מכול וכול‪ .‬את שירו חתם בקריאת קרב ממש‪:‬‬ ‫ָה ַא ִחים! ֲע ֵלי ֶא ֶרץ וָ יָ ם‪,‬‬ ‫ָה ְל ָאה‪ָ ,‬ה ְל ָאה‪ְּ ,‬ב ָכל ַהדְּ ָר ִכים!‬ ‫ָּבא ָה ֶר ַגע! יְ ִחי ָה ָעם!‬ ‫ְּת ִחי ִמ ְל ַח ְמ ּתוֹ ‪ַ ,‬א ִחים! ‪9‬‬ ‫גם בשיר זה וגם בשיר "מרשימותיו של כלב" נתן אלתרמן הכשר לבניין הכוח‬ ‫הצבאי‪ ,‬אף שבדרך כלל נמנע מלהתייחס באופן ישיר אל הפעולות הצבאיות‬ ‫שכוונו נגד הבריטים‪ ,‬גם כאשר אלה בוצעו על ידי הארגונים האהודים עליו‪,‬‬ ‫ההגנה והפלמ"ח‪ 10.‬כנגד זה ניתן בטורים ייצוג הולם לפעולות התיישבות‬ ‫ולמהלכים אחרים שהיה בהם כדי לחזק את היסוד הכלכלי והמשקי של היישוב‪.‬‬ ‫כך היה כבר בשנות השלושים‪ ,‬כששיריו ופזמוניו הלכו שלובי זרוע עם האתוס‬ ‫הקונסטרוקטיביסטי של תנועת העבודה‪ ,‬שייחסה חשיבות רבה ליישוב הארץ‬ ‫ולהנחת הבסיס הקרקעי‪ ,‬הכלכלי והמשקי לקיום יהודי בארץ ישראל‪ .‬בהקשר‬ ‫זה הזדמנה לו לאלתרמן הרפתקה מיוחדת במינה‪ :‬זה היה ב־‪ 14‬במארס ‪1946‬‬ ‫— י"א באדר תש"ו‪ .‬אחד המפקדים הראשיים של ההגנה‪ ,‬יוסף רוכל (לימים‬ ‫אבידר) הציע לו להתלוות אליו לגליל כדי לצפות במבצע חשאי שהופקד על‬ ‫ביצועו‪ .‬עוד ב־‪ 8‬בינואר ‪ 1945‬התיישבה קבוצת אנשי פלמ"ח בביריה‪ ,‬שליד‬ ‫צפת‪ ,‬במסגרת מבצע לחיזוק הגליל העליון וסביבות צפת במיוחד‪ .‬כעבור שנה‬ ‫בדיוק גילו הבריטים בביריה שני מחסני נשק‪ ,‬וכל אנשי המקום נעצרו ונכלאו‪.‬‬ ‫ההגנה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היתה נחושה להגן על המשך קיומו של היישוב‪ :‬לצורך זה‬ ‫הוחלט להזרים לשם את חברי תנועות הנוער שהיו בדרכם לעצרת י"א באדר‬ ‫שנועדה להיערך באותו היום בתל חי‪ .‬עם הגיעם למקום הוחל מיד בהקמת‬ ‫אוהלים‪ ,‬במתיחת גדר ובשתילת עצים‪ .‬מכלל הבאים נותרו במקום כ־‪150‬‬ ‫איש‪ .‬ביום שלמחרת‪ ,‬בשעות הערב‪ ,‬הסתערו אנשי הצבא הבריטי על המחנה‪,‬‬ ‫[ ‪] 316‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫הרסו אותו ופינו את המתיישבים בכוח‪ .‬אז הוקמה ביריה ג' — מאות אנשים‬ ‫זרמו למקום‪ ,‬התבצרו בו והחלו לשקם את מה שנהרס‪ .‬הבריטים אמנם שקלו‬ ‫לחזור ולפנות את המקום בכוח‪ ,‬אך בסיכומו של דבר הרימו ידיים‪ ,‬ונתנו היתר‬ ‫להתיישבות בנקודה זו‪" .‬בפרשת ביריה חושל שוב רצונו של הישוב כולו להגן‬ ‫על זכות התנחלותו בארץ" — כתב יוסף אבידר בזיכרונותיו‪11.‬‬ ‫משתמה הפרשה שב אלתרמן לתל אביב‪ ,‬ובשבתו עם חברים בקפה "כסית"‬ ‫לא חדל דבר על מה שראו עיניו — בני נוער הנאחזים באדמת הטרשים של‬ ‫ביריה‪ ,‬מסולקים על ידי חיילי הצבא הבריטי בכוח‪ ,‬ואחר כך שבים ונאחזים בה‬ ‫ממש בציפורניהם‪ .‬המראה הותיר בו רושם עמוק‪ .‬כשהגיע ליל שבת התאספו‬ ‫כמה חברים בביתו של אחד מפעילי ההגנה‪ ,‬נחום לבונסקי שמו‪ ,‬ברחוב מזא"ה‬ ‫בתל אביב‪ .‬עם האורחים נמנו גם יוסף אבידר עצמו‪ ,‬ורעייתו הסופרת ימימה‬ ‫טשרנוביץ‪ ,‬שבילדותה היתה חניכה בגן הילדים של יצחק אלתרמן במוסקבה‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬בבית לבונסקי‪ ,‬חגגו עד אור הבוקר את "מבצע ביריה"‪ .‬אלתרמן שלף אז‬ ‫נייר וקרא שיר שכתב בהשפעת האירועים שהיה עד להם — שמו היה "אדמת‬ ‫ביריה" — ובו העלה על נס את כוח האחיזה של המתיישבים‪ ,‬שחזרו והקימו‬ ‫את ביריה פעם אחר פעם‪ ,‬סך הכול שלוש פעמים‪" :‬הוּ א ׁ ִש ַּטח ֶאת גּ וּ פוֹ ַּב ּ ָׂש ֶדה‬ ‫ְמלוֹ א־קוֹ ָמה‪ /‬וְ ֵעינוֹ ְכ ַס ִּכין ִה ְב ִר ָיקה‪ /.‬וְ ַא ְד ַמת ַה ְּט ָר ׁ ִשים‪ַ ,‬ה ּ ִפ ְר ִאית‪ַ ,‬ה ְ ּקדוּ ָמה‪ָ /,‬א ֲחזָ ה‬ ‫לש ִהיא נָ ְד ָרה לוֹ‬ ‫ק־חזָ ָרה‪ /‬וְ ׁ ָש ׁ‬ ‫לש הוּ א נִ ְת ַל ׁש‪ /‬וְ ז ַֹר ֲ‬ ‫ּבוֹ ‪ָּ .‬ת ְפ ָסה וְ ֶה ֱחזִ ָיקה‪ ]...[ //‬וְ ׁ ָש ׁ‬ ‫לש ִה ְתיַ ְ ּצ ָבה ַה ֶ ּג ֶדר"‪ .‬השיר נועד כמובן‬ ‫לש ּ ְפ ָע ִמים ַה ָ ּג ֵדר נֶ ֶע ְק ָרה‪ /‬וְ ׁ ָש ׁ‬ ‫נֶ ֶדר‪ /.‬וְ ׁ ָש ׁ‬ ‫לפרסום בדבר — כותרות העיתונים הציגו לעין כול את פרשת ביריה — אלא‬ ‫שהצנזורה פסלה אותו בתואנה כי הוא תומך בפעולות התנגדות נגד הבריטים‪.‬‬ ‫חלף זמן‪ ,‬וכמו במקרים קודמים הסירה הצנזורה את התנגדותה‪ ,‬והדבר ִאפשר‬ ‫לו בכל זאת לפרסם את השיר‪ ,‬אם כי לא בזמן אמת‪" :‬אדמת ביריה" נדפס‬ ‫בספר השנה של העתונאים בפרוס שנת תש"ז (ספטמבר ‪ ,)1946‬היינו קצת יותר‬ ‫משישה חודשים לאחר המאורע‪12.‬‬ ‫לא פחות נסער היה אלתרמן מן החיזיון של "מבצע ‪ 11‬הנקודות" — הקמתם‬ ‫של ‪ 11‬יישובים בנגב הצפוני במוצאי יום כיפור תש"ו‪ ,‬בלילה שבין ‪ 5‬ל־‪6‬‬ ‫באוקטובר‪ ,‬שנועד לקדם את הסיכוי להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה‬ ‫העתידיים של המדינה היהודית‪ .‬חמישה ימים בלבד לאחר האירוע נשא אלתרמן‬ ‫דרשה גדולה ונפתלת על "הנקודה היהודית" ("א פינטעלע ייד")‪ ,‬ובה ניצל את‬ ‫כפל המשמעות של המילה "נקודה" כדי ליצור חיבור בין מושג מעורפל זה‪,‬‬ ‫המכוון למהות הפנימית של האדם היהודי‪ ,‬ובין נקודת ההתיישבות הקונקרטית‬ ‫שזה עתה קמה בנגב‪" :‬וביום קום נקודה יהודית בשממה‪ /,‬יש שמחה לנקודה‬ ‫[ ‪] 317‬‬

‫אלתרמן‬

‫היהודית ב נ ש מ ה‪ /,‬כי על אף שעות־עוצר ויתר פקודות‪ /‬ישנו קשר בטוח בין‬ ‫שתי נקודות‪ "...‬זמן־מה לאחר מכן יצא לראות את הפלא במו עיניו‪ ,‬גם הפעם‬ ‫שכלל‬ ‫בלוויית יוסף אבידר‪ .‬הם נסעו באחד מימי שישי לסיור בן יום במסלול ּ‬ ‫חמישה יישובים — בית אשל‪ ,‬חצרים‪ ,‬נירים‪ ,‬ניר עם וכפר דרום‪ :‬הם נסעו מיישוב‬ ‫ליישוב‪ ,‬כשאלתרמן אינו חדל להתפעל מן הרוח החלוצית ומאומץ הלב של‬ ‫הבחורים והבחורות שבחרו להתגורר ממש בלב השממה‪ ,‬חשופים לתנאי חיים‬ ‫קשים מנשוא‪ .‬עם כניסת השבת הגיע המשורר לקיבוץ כפר דרום‪ ,‬ושם בצריף‬ ‫קטן ודל‪ ,‬ששימש חדר אוכל‪ ,‬נתקל במראה של נערה חגורת סינר הישובה על‬ ‫ספסל וקוראת בספר‪ ,‬כשצמתה הארוכה גולשת לה על הגב‪ .‬לא חלפו ימים‬ ‫אחדים‪ ,‬ודמותה של נערה זו מצאה לה מקום בשיר שנקרא "בשולי הטלגרמות"‪,‬‬ ‫"בב ֵֹאנוּ ָר ִאינוּ ַּב ְ ּצ ִריף נַ ֲע ָרה‪ִ /.‬היא ַּב ֵּס ֶפר ָק ְר ָאה‪ָ .‬ל ּה‬ ‫שבו סיכם את רשמי המסע‪ְּ :‬‬ ‫ר־ס ָּנ ָר ּה‪ֵ /‬וּבין ֵליל ַה ָ ּג ְפ ִרית וְ ֻח ַ ּקת ַה ִּמ ְד ָּבר"‪.‬‬ ‫ַצ ָּמה וְ ִס ָּנר‪ /.‬וְ ַרק ע ִֹבי ׁ ֶשל ֶק ֶר ׁש ֵּבין ְצחוֹ ִ‬ ‫שכן בכוונתו היה להדגיש את הפער בין‬ ‫לא לחינם קרא אלתרמן לשיר בשם זה‪ּ ,‬‬ ‫האירועים שעליהם דיווחו סוכנויות הידיעות השכם והערב‪ ,‬ובין אותו מאורע‬ ‫בירכתי צריף בנקודת‬ ‫ּ‬ ‫שולי כביכול — ישיבתה של נערה בודדת‪ ,‬עטורת צמה‪,‬‬ ‫יישוב חדשה בנגב; שמא דווקא סצנה זו‪ ,‬יותר מכל דבר אחר‪ ,‬היא המסמלת את‬ ‫מה שעתיד להכריע את גורל המערכה‪ .‬לימים בחר אלתרמן בכל זאת להמיר את‬ ‫שמו של השיר וקרא לו‪" :‬צריף בנגב"‪13.‬‬ ‫במעקב הצמוד אחרי תהליך בניינו של היישוב נאחז אלתרמן לא רק‬ ‫באירועים הגדולים — כמו מבצע ביריה או עליית ‪ 11‬הנקודות בנגב‪ ,‬שעשו‬ ‫בפ ּכים הקטנים‪ ,‬באירועים שבשולי החדשות‪,‬‬ ‫את הכותרות הגדולות — אלא גם ּ‬ ‫שידע להעניק להם ערך סמלי והיסטורי‪ .‬באחד מימי חמישי‪ 13 ,‬בספטמבר‬ ‫‪ ,1945‬ממש ביום שבו אמור היה למסור את שירו השבועי לדבר‪ ,‬נמצאה לו‬ ‫מציאה שבהיסח הדעת‪ :‬בתחתית העמוד הראשון של העיתון התפרסמה ידיעה‬ ‫קטנה שבישרה על הקמת קו תחבורה קבוע של "דרום־יהודה"‪ ,‬שהודות לו‬ ‫יצאה יום קודם לכן המכונית הראשונה מתל אביב לקיבוץ גת שבדרום‪ ,‬מסע‬ ‫שערך בערך שעתיים ושבסיומו נערך טקס חגיגי‪ .‬די היה בזה כדי שאלתרמן‬ ‫ימסור לדפוס עוד באותו הערב את השיר "קו תל־אביב — גת" ‪ ,‬שהיה שיר הלל‬ ‫לכבוד קו התחבורה החדש‪ ,‬ושבו העמיד המשורר זה מול זה את המעשה הציוני‬ ‫בשטח‪ ,‬זניח ככל שיהיה‪ ,‬אל מול המדיניות הגבוהה של ממשלת בריטניה‪:‬‬ ‫יטי [משרד החוץ הבריטי ומרכז העסקים של לונדון] ‪/‬‬ ‫"גם ַק ֵ ּוי פוֹ ֵרין־אוֹ ִפיס וְ ִס ִ‬ ‫ַּ‬ ‫ל־א ִביב — ַ ּגת"‪14.‬‬ ‫יטי‪ֶ /‬א ָּלא ַקו‪ֵּ /‬ת ָ‬ ‫לֹא יַ ּטוּ הוּ ‪ֶ ,‬את זֶ ה ַה ָ ּקט‪ /.‬יִ ּׁ ָש ֵאר לֹא ַה ַ ּקו ַה ּפוֹ ִל ִ‬ ‫באותו אופן הזדרז אלתרמן להגיב‪ ,‬ממש בתוך שעות‪ ,‬על ידיעה שהתפרסמה‬ ‫[ ‪] 318‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫בצדי העמוד הראשון של דבר גם כן ביום חמישי‪ 8 ,‬במאי ‪ ,1947‬שבה דוּ וח על‬ ‫הקמת צינור המחבר בין הבארות שביישוב ניר עם לבין כמה יישובים סמוכים‪,‬‬ ‫כהמשך למפעל ההיאחזות וההתנחלות באדמות הנגב‪ 15.‬גם במקרה זה תהה‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬מה ערך יש לידיעה מעין זו‪ ,‬שלא נזכרו בה לא בווין ולא מרשל ולא‬ ‫אטלי ולא טרומן ואף לא נחום גולדמן‪ .‬שהרי בסך הכול מדברת הידיעה על‬ ‫מים שהוזרמו לאורך צינור‪ .‬וזה‪ ,‬כמובן‪ ,‬מעלה את השאלה העולה שוב ושוב על‬ ‫סדר היום של "הטור השביעי" — מי בעצם עושה את ההיסטוריה‪ .‬לגביו היתה‬ ‫"א ָחד‬ ‫התשובה ברורה‪ ,‬גם אם בחר לנסח אותה בסגנון שנשמע מעט מבודח‪ֶ :‬‬ ‫ָסח‪ַ :‬ה ָּנשִׂ יא! ֶא ָחד ָסח‪ַ :‬ה ֶּסנָ טוֹ ר!‪ /‬נָ כוֹ ן‪ַ .‬א ְך יִ ָּת ֵכן ִּכי ַעד ְלסוֹ ף־דָּ ָבר‪ /‬יֻ ְב ַרר־עוֹ ד‬ ‫ׁ ֶשאוֹ ָת ּה ָעשָׂ ה ָה ִאינְ ְס ַט ַּל ּטוֹ ר‪ֲ /,‬א ׁ ֶשר ִּכ ֵ ּון ִצנּ וֹ ר ִעם ֶּב ֶרז ַל ִּמ ְד ָּבר"‪16.‬‬ ‫אולם יותר מכל הדברים האלה התמקדה כתיבתו של אלתרמן בשנות המאבק‬ ‫ההעפלה‪ .‬המאמץ הקולקטיבי של היישוב המאורגן להעלאת יהודים‬ ‫ּ‬ ‫בנושא‬ ‫לארץ מקרב שארית הפליטה תוך כדי הפרה בוטה של המדיניות הבריטית היה‬ ‫מרכיב חשוב‪ ,‬גם אם לא בלעדי‪ ,‬במאבקו של היישוב נגד בריטניה‪ .‬למרכיב זה‬ ‫היה משקל בגיוס היישוב מבית לפעולה סביב מטרה שעוררה הסכמה רחבה‪,‬‬ ‫לבד מן הערך העצום שהיה שמור לו בגיוס דעת הקהל העולמית לתמוך‬ ‫בדרישה לטובת מלחמתו של היישוב לעצמאות מדינית‪ .‬ההעפלה‪ ,‬היא העלייה‬ ‫הבלתי לגלית‪ ,‬או בשמה הרשמי "עלייה ב'"‪ ,‬היתה אירוע מתמשך בעל הון‬ ‫סמלי עצום‪ ,‬שהיטיב להמחיש את סיפורו של העם היהודי בזמן הזה — עם‬ ‫עקור ומדולדל ללא קרקע מתחת לרגליו‪ ,‬החותר בנעריו ובזקניו כדי להגיע‬ ‫אל חופיה של טריטוריה רחוקה‪ ,‬מעבר לימים‪ ,‬המזוהה כמולדתו ההיסטורית‪,‬‬ ‫כשהוא נאלץ להתגבר‪ ,‬תוך כדי סיכון עצמי רב‪ ,‬על רצף מכשולים שהוצב‬ ‫בדרכו על ידי מעצמה אדירת כוח אך נטולת זיק אנושי‪ ,‬המצטיירת כ"איש‬ ‫הרע" שבסיפור‪ .‬גם היישוב היהודי‪ ,‬זה שקנה לו אחיזת מה בקרקע המולדת‪,‬‬ ‫הופיע במלוא הדרו — קטן‪ ,‬אמיץ‪ ,‬בעל תחבולות ותושייה‪ ,‬העושה כל שלאל‬ ‫ידו כדי להושיע את ֶאחיו שמעבר לים‪ .‬אלתרמן ידע בוודאי להעריך את‬ ‫המשקל המדיני של ההעפלה בהקשר של המאבק נגד בריטניה‪ ,‬הוא גם היה‬ ‫משוכנע שהמטרה שהיא משרתת היא מטרה צודקת‪ ,‬מה עוד שביצועה לא היה‬ ‫כרוך כמעט בשפיכות דמים‪ .‬לכן הוא בחר לכתוב עשרות שירים ובהם העניק‬ ‫למאורע זה את המילה הנכונה‪ ,‬את השפה שלה הוא נזקק‪ .‬הוא היה למשורר‬ ‫ההעפלה‪.‬‬ ‫בעקביות‪ ,‬בשקדנות ומתוך אחריות עליונה עקב אלתרמן אחרי כל ידיעה‬ ‫שהגיעה למערכת או שפורסמה באחד העיתונים בעניינה של העלייה הבלתי‬ ‫[ ‪] 319‬‬

‫אלתרמן‬

‫לגלית‪ .‬אך הוא לא הסתפק בזה‪ .‬היה לו שיח ושיג גם עם מפקדי ההגנה‪ ,‬שעדכנו‬ ‫אותו לגבי המתרחש — בייחוד עם יצחק שדה‪ ,‬מפקד הפלמ"ח‪ ,‬ושאול מאירוב‬ ‫(לימים אביגור)‪ ,‬שעמד בראש המוסד לעלייה ב'‪ 17.‬קשר מיוחד נוצר בינו לבין‬ ‫יוסף המבורגר (לימים יוסי הראל) מפקדן של ארבע ספינות מעפילים‪ ,‬שהוביל‬ ‫לארץ במשך שנות המאבק כ־‪ 25,000‬מעפילים‪ .‬אלתרמן נהג להיפגש עם הראל‬ ‫ולשמוע מפיו פרטי פרטים על המבצעים שפיקד עליהם‪ .‬גם בפגישות עם הראל‬ ‫וגם עם אחרים — אחד מהם היה לוי שורץ‪ ,‬מפעילי עלייה ב' — התעניין אלתרמן‬ ‫בעלייה הבלתי ליגלית מכל צדדיה‪ ,‬הוא גילה בקיאות גם בפרטי המבצעים‪ ,‬יש‬ ‫שהיה אף מתבקש לחוות דעה או לעוץ עצה בעניינים שעל הפרק‪ .‬מפעם לפעם‬ ‫ירד אל השטח כדי לראות את הדברים במו עיניו‪ :‬אז היה מצטרף ללוחמי‬ ‫הפלמ"ח וההגנה שנערכו בנקודות שונות לאורך החוף לצורך קליטת אוניות‪,‬‬ ‫כשהוא צופה מקרוב במפגש המסעיר שבין המעפילים‪ ,‬שרידי השואה‪ ,‬לבין בני‬ ‫היישוב‪ .‬הוא גם גילה עניין בפגישה עם כמה מן הימאים הזרים שהיו מעורבים‬ ‫במבצעי ההעפלה‪ 18.‬את שראה ושמע והיה עד לו העלה המשורר על הכתב‪,‬‬ ‫ומה שכתב זכה להד רב וצוטט בפי רבים‪ ,‬כששירתו ממלאת תפקיד מכונן‬ ‫בגיוס היישוב ובהתלכדותו סביב מבצעי ההעפלה‪.‬‬ ‫ברבים מטוריו תיאר אלתרמן בדרך רבת־השראה את מסען של ספינות‬ ‫המעפילים שסיפוריהן היו לציוני דרך בתולדות המאבק‪ .‬אולם מכל מה שכתב‬ ‫היה השיר "נאום תשובה לרב־חובלים איטלקי" לנודע מכולם‪ ,‬והוא אף סיפק‬ ‫ליישוב את ססמת ההעפלה — "לחיי הספינות שבדרך"‪ .‬השיר נכתב בעקבות‬ ‫הגעתה אל החוף של אוניית מעפילים שהוצמד לה השם "חנה סנש"‪ .‬האונייה‬ ‫יצאה מנמל סבונה שבאיטליה ב־‪ 14‬בדצמבר ‪ ,1945‬כשעל סיפונה ‪ 252‬נוסעים‪,‬‬ ‫והגיעה לחוף נהרייה בליל ‪ 25‬בדצמבר‪ ,‬בדיוק בלילה שבו נחוג חג המולד‪.‬‬ ‫מתכנני המבצע ניצלו את חוסר ערנותם של השומרים הבריטים‪ ,‬ששתו באותו‬ ‫ערב לשוכרה‪ ,‬ולמרות הלילה הסוער והתקלות הרבות הורדו המעפילים אל‬ ‫החוף בלי פגע; זאת בסיוע אנשי ההגנה ותושבי נהרייה‪ .‬לאחר השלמת המבצע‬ ‫נתלתה במקום כרזת בד גדולה וזו לשונה‪" :‬הספינה 'חנה סנש' הורדה בעזרת‬ ‫ארגון ה'הגנה' בארץ־ישראל‪ .‬ספינה זו בחוף נהריה — אחת המצבות לששת‬ ‫מליוני אחינו־אחיותינו‪ .‬תהיה זו תעודת קלון לממשלה הבריטית"‪ .‬המעפילים‬ ‫הועברו לקיבוצים שונים בסביבה‪ ,‬בכללם לקיבוץ יגור‪ ,‬שם נערכה מסיבה‬ ‫לכבודם של רב החובל האיטלקי‪ ,‬הקפיטן אנסלדו‪ ,‬וצוות האונייה‪ .‬לקפיטן‬ ‫אנסלדו‪ ,‬שנשא נאום במסיבה‪ ,‬יוחסו הדברים הבאים‪" :‬אני מודה לכם‪ ,‬שהזמנתם‬ ‫אותנו למסיבה זו" — הצהיר הקפיטן — "את עבודתנו עשינו אמנם עבור שכר‪,‬‬ ‫[ ‪] 320‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫אך בעד כסף בלבד לא תיעשה מלאכה כזאת‪ .‬אכן‪ ,‬נתחזקה הכרתנו עוד יותר‬ ‫לאחר שראינו את מי אנו מובילים‪ :‬ממש ניצולים ממות‪ .‬גם לכם הזכות להיות‬ ‫עם עצמאי לחוף הים התיכון"‪ .‬את דבריו חתם במילים האלה‪" :‬אקווה לשוב‬ ‫אליכם פעמים רבות ולא בספינה רעועה‪ ,‬אלא באניות מלאות מעפילים"‪19.‬‬ ‫את השיר על פרשת האונייה "חנה סנש" בחר אלתרמן לנסח כאילו היה‬ ‫זה נאום תשובה לנאומו של הקפיטן אנסלדו‪ ,‬שעליו נודע לו מפי השמועה‪20.‬‬ ‫מלכתחילה נועד השיר לפרסום בדבר ב־‪ 28‬בדצמבר ‪ ,1945‬אך הופעתו‬ ‫בעיתון עוכבה לזמן־מה על ידי הצנזורה‪ .‬משניתן האישור לפרסומו הכניס בו‬ ‫אלתרמן כמה שינויים‪ ,‬והוא הודפס שלא במקומו הקבוע בגיליון יום שישי‪,‬‬ ‫אלא במסגרת דף מיוחד שהקדיש העיתון לנושא העלייה‪ ,‬וכותרתו‪" :‬העליה‬ ‫אשינוּ ‪ָ .‬הרוּ ַח‬ ‫"ענָ נִ ים ַעל ָר ׁ ֵ‬ ‫לארץ — זכות ולא חסד"‪ 21.‬שורות הפתיחה היו אלה‪ֲ :‬‬ ‫יטן‪ /.‬עוֹ ד‬ ‫יטן‪ֶ ׁ ,‬של ְּב ָר ָכה‪ַ ,‬ק ּ ִפ ַ‬ ‫אכה נֶ ֶעשְׂ ָתה‪ֵ ,‬חי ׁ ָש ַמיִ ם!‪ /‬נָ ִרים ּכוֹ ס‪ַ ,‬ק ּ ִפ ַ‬ ‫יתן‪ַ /.‬ה ְּמ ָל ָ‬ ‫ֵא ָ‬ ‫נָ ׁשוּב נִ ּ ָפ ֵג ׁש ַעל ַה ַּמיִ ם"‪ 13 .‬בתים היו לשיר‪ ,‬וכולם היו ערוכים בנוסח זהה לזה‬ ‫של הבית הראשון — פנייה חוזרת ונשנית אל אותו קפיטן‪ ,‬המלוּ וה בהרמת‬ ‫כוסית ובהשמעת דברי ברכה קצרים ומסוגננים המכוונים לעניין העלייה הבלתי‬ ‫יתן!‪ְ /‬ל ַח ֵ ּיי ַה ִּס ּכוּ ן וְ ַה ּ ֶפ ֶר ְך!‪ְ /‬ל ַח ֵ ּיי ַה ְּס ִפינוֹ ת‬ ‫"ל ַח ֵ ּיי זֶ ה ַה ַּליְ ָלה ַה ַ ּקר וְ ֵא ָ‬ ‫לגלית‪ְ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ּ‬ ‫יטן!‪ְ /‬ל ַח ֵיי ַה ְּס ִפינוֹ ת ׁ ֶש ַּבדֶּ ֶרך!" הפנייה אמנם היתה אל הקפיטן‪,‬‬ ‫ַה ְ ּק ַטנּ וֹ ת‪ַ ,‬ק ּ ִפ ַ‬ ‫"ע ַמל‬ ‫בעל הדמות הציורית והעסיסית‪ ,‬אך יותר מכול העלה הנאום על נס את ֲ‬ ‫ַּבחוּ ֵרינוּ "‪ ,‬כשהכוונה היא לאנשי ההגנה והפלמ"ח‪ ,‬שהיו מופקדים על המבצע‪.‬‬ ‫דברי השבח כוונו תחילה אל מפקדי הספינה שהובילו אותה אל יעדה‪ ,‬אך לא‬ ‫פחות מזה אל צעירי הארץ‪ ,‬אלה שקלטו את המעפילים על החוף והוליכו אותם‬ ‫למקום מבטחים‪ .‬בחורים אלה‪ ,‬כך כתב‪" ,‬נוֹ שְׂ ִאים ֶאת ַע ָּמם ֲע ֵלי ׁ ֶש ֶכם"‪ ,‬אמירה‬ ‫שהתקבלה ברבות הימים כביטוי להתנשאות של בני היישוב אל מול שארית‬ ‫הפליטה‪ ,‬ואשר אלתרמן‪ ,‬גם אם לא היה מודע כלל לכך‪ ,‬היה לה לפה‪22.‬‬ ‫ההעפלה ומבצעיה‪ ,‬תהה אלתרמן לא‬ ‫ּ‬ ‫אף שהרבה להלל ולקלס את מתכנני‬ ‫אחת אם אכן מגלה היישוב מידה מספקת של מעורבות ומעניק למעפילים את‬ ‫התמיכה הראויה‪ .‬שאלה זו עלתה במלוא חריפותה בשיר "חלוקת התפקידים"‪,‬‬ ‫שהתייחס לפרשת האונייה "כנסת ישראל"‪ .‬על מסעה של האונייה — שיצאה‬ ‫מנמל באקאר ביוגוסלביה ב־‪ 18‬בנובמבר ‪ — 1946‬ידע אלתרמן מן העיתונות‪:‬‬ ‫מסע של ‪ 23‬ימים בים‪ ,‬מאבק נואש עם הבריטים בכניסה לנמל חיפה‪ ,‬הרוגים‬ ‫ופצועים‪ ,‬ולבסוף העברת המעפילים בכוח לאוניות הגירוש‪ ,‬שבהן הוסעו‬ ‫לקפריסין‪" .‬בשפך דם הועברו המעפילים לאניות הגירוש" — כתב דבר‪23.‬‬ ‫אולם את יתר הדברים שמע מפיו של יוסי הראל‪ ,‬מפקד האונייה‪ ,‬שלאחר שובו‬ ‫[ ‪] 321‬‬

‫אלתרמן‬

‫מקפריסין פגש את אנשי פלמ"ח ועלייה ב' וסיפר להם על ההתמודדות עם‬ ‫הבריטים בנמל‪ ,‬על פצצות הגז שהוטלו עליהם‪ ,‬הוא גם לא הסתיר מהם את‬ ‫זעמו על אי־הופעתם של אנשי ההגנה בנמל כדי להילחם עם המעפילים נגד‬ ‫הבריטים‪ .‬אילו לפחות פועלי הנמל היו עורכים הפגנה כלשהי כדי לעודד את‬ ‫המעפילים! הדברים הפתיעו מאוד את יצחק שדה‪ ,‬והוא דרש מהראל למהר‬ ‫להפיצם בקרב כלל אנשי ההגנה והפלמ"ח‪ ,‬ואף כינס בביתו קבוצת אנשי רוח‬ ‫ותאטרון — ביניהם אהרן מסקין‪ ,‬יוכבד בת־מרים‪ ,‬נתן אלתרמן — כדי שישמעו‬ ‫את הדברים מכלי ראשון‪" :‬יש מלחמה על הים" — אמר הראל — "ואתם לא‬ ‫יודעים‪ ,‬והעם כאן לא נלחם‪ ,‬ומשאיר את זה למעפילים‪ ,‬ניצולי השואה"‪.‬‬ ‫אלתרמן היה כאיש נדהם‪ ,‬רושם עמוק עשו עליו הסיפורים בדבר עוז הרוח‬ ‫שגילו המעפילים‪ ,‬אך דווקא משום כך חש מבוכה לנוכח מה שסיפר הראל על‬ ‫האדישות ועל אוזלת היד שגילה היישוב‪ .‬הוא לא היסס אף לרגע להעמיד את‬ ‫היישוב‪ ,‬ואת עצמו בכלל זה‪ ,‬בפני עמוד הקלון‪ :‬בשיר שכתב תיאר בפרוטרוט‬ ‫את כוח העמידה של ילדה קטנה אחת‪ ,‬שגילתה התנגדות‪ ,‬כשהוא מציב אותה‬ ‫"א ְך דָּ ָבר ַרק ֶא ָחד ִהיא‬ ‫כסמל נאצל המגלם את מאבקם של מעפילי האונייה‪ַ .‬‬ ‫אוּ ַלי לֹא יָ ְד ָעה‪ /‬וְ אוּ ַלי ִהיא ִת ׁ ְש ַאל עוֹ ד ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן ֵמ ִע ִּמי‪ֵ /:‬איזֶ ה ֵח ֶלק נִ ַּתן אוֹ תוֹ ־יוֹ ם‬ ‫ְּביָ ָד ּה‪ /,‬וּ ַמה ֵח ֶלק נָ ַט ְל ִּתי ֲאנִ י ְל ַע ְצ ִמי?" וכדי שדבריו יובנו כהלכה‪ ,‬הוסיף לשיר‬ ‫עוד שני בתים‪ ,‬שאותם הפריד בכוכבית‪ ,‬ובהם אמר ללא כחל וסרק את מה‬ ‫"א ְך ִאם יֵ ׁש ַמ ֲא ָב ק —‪ֵ /‬עד נְ ִתיב ַה ּ ְׂש ִר ִידים‪ /‬וְ ֵעדוֹ ת ֵהן ֵעינֵ י ַה ַ ּי ְלדָּ ה‬ ‫שהיה על לבו‪ַ :‬‬ ‫ידים‪ֶ ׁ /‬ש ֵאינֶ ָּנה ְל ִפי ֲח ֻל ַ ּקת ַה ּכֹחוֹ ת"‪24.‬‬ ‫ַה ַּלחוֹ ת‪ָּ /:‬ב ִענְ יָ ן נֶ ֶעשְׂ ָתה ֲח ֻל ַ ּקת ַּת ְפ ִק ִ‬ ‫אחת מנקודות השיא במאבק ההעפלה היתה פרשת האונייה "אקסודוס"‬ ‫("יציאת אירופה תש"ז")‪ ,‬שמסעה בים נמשך שבועות רבים והוא מיקד אליו‬ ‫תשומת לב רבה מצד דעת הקהל העולמית‪ 25.‬מפקדי האונייה היו אייק אהרונוביץ‬ ‫ויוסי הראל‪ .‬הספינה יצאה מאחד הנמלים שבדרום צרפת באמצע יולי ‪1947‬‬ ‫ועליה כ־‪ 4,500‬נוסעים — מספר שעלה על זה של נוסעי "כנסת ישראל"‪ .‬לאורך‬ ‫כל המסע היתה האונייה נתונה במעקב של משחתות בריטיות‪ .‬בהתקרבה למים‬ ‫הטריטוריאליים של ארץ ישראל הותקפה האונייה על ידי המשחתות‪ ,‬ונחתים‬ ‫בריטים הורדו אל הסיפון והשתלטו עליה‪ .‬לאחר קרב קשה שבו היו גם הרוגים‬ ‫הצליחו הבריטים להשתלט על האונייה ולהעביר את נוסעיה לשלוש אוניות‬ ‫גירוש‪ .‬אלא שהפעם הופנו אוניות הגירוש לא לקפריסין אלא לנמלי אירופה‬ ‫— בשלב הראשון לנמל פורט דה בוק בצרפת‪ .‬הבריטים ניסו מצדם להפעיל‬ ‫לחץ על ממשלת צרפת לקלוט את הפליטים על אדמתה‪ ,‬אך בעוד הצרפתים‬ ‫מתלבטים מה יעשו היו אלה דווקא אלפי הנוסעים של "אקסודוס"‪ ,‬בעידודם‬ ‫[ ‪] 322‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫של אנשי ההגנה‪ ,‬שסירבו לקבל את התכתיב ונשארו על סיפון האונייה במשך‬ ‫שלושה שבועות‪ .‬אז החליטו הבריטים להוביל את האוניות לגרמניה‪ ,‬אף שחלק‬ ‫ניכר מנוסעי האונייה באו ממחנות העקורים שהוקמו על אדמתה‪ .‬מול עיתונאים‬ ‫וצלמים מכל העולם הורידו הבריטים בכוח את המעפילים מן האונייה‪ :‬הדבר‬ ‫הביא לכאורה לסיום הפרשה — אך פגע מאוד בתדמיתה של בריטניה‪ ,‬ואף‬ ‫העניק נקודות זכות להעפלה עצמה ולא כל שכן למאבק למען עצמאות מדינית‬ ‫שניהל היישוב מול הבריטים‪26.‬‬ ‫אלתרמן ליווה את הפרשה הארוכה ורבת־התהפוכות של "אקסודוס"‬ ‫בשלושה טורים שונים שפורסמו בין סוף יולי לאמצע ספטמבר‪ ,‬היינו בטווח של‬ ‫שישה שבועות‪ :‬השיר הראשון‪" ,‬מפלת אירופה תש"ז"‪ ,‬נכתב על רקע התביעה‬ ‫של בריטניה מצרפת לקלוט את הפליטים על אדמתה של צרפת‪ :‬אלתרמן יצר‬ ‫בשיר הקבלה בין הלחץ המופעל עתה על הצרפתים לבין הלחץ שבו היו נתונים‬ ‫הבריטים בנושא הסודטים ערב מלחמת העולם השנייה‪ ,‬כשהוא מזהיר מפני‬ ‫כניעה צרפתית שפירושה תחייה מחדש של רוח מינכן‪ .‬השיר השני נקרא "העם‬ ‫ושליחו"‪ ,‬והוא נכתב על רקע ידיעה בדבר מותו של תינוק על אחת מאוניות‬ ‫הגירוש שהיו בדרכן מפורט דה בוק לנמל המבורג‪ .‬תינוק זה‪ ,‬שנקבר בקבורה‬ ‫ימית בקופסת פח מול חופי המפרץ הבסקי‪ ,‬היה בעיני אלתרמן מייצג נאצל‬ ‫למאבק של העם כולו‪ ,‬לא רק של בני היישוב‪ ,‬המוכן להיענות לציוויי הזמן‪,‬‬ ‫יח ָּכזֶ ה ּ ֵפרוּ ׁשוֹ ַה ָּברוּ ר‪ /‬הוּ א‬ ‫"כי ׁ ָש ִל ַ‬ ‫להתגייס למערכה‪ ,‬ואף לשלם על כך בחייו‪ִּ :‬‬ ‫ׁ ֶש ַעם יִ שְׂ ָר ֵאל ִמ ְ ּגבוּ לוֹ ַעד ְ ּגבוּ לוֹ ‪ַ /‬חי ַח ֵ ּיי ַה ְק ָר ָבה‪ְ ,‬ללֹא ֵקץ וְ ׁ ִשעוּ ר‪ /,‬נְ טוּ י ׁ ֶש ֶכם‬ ‫ַל ְ ּז ַמן־וּ ְל ֻע ּלוֹ "‪ .‬השיר השלישי הופיע בדפוס בשבוע הנורא מכול‪ ,‬שבו הגיעו‬ ‫אוניות הגירוש לנמל המבורג‪ ,‬שם הורדו נוסעי האונייה בכוח והוחזרו אל אדמת‬ ‫גרמניה‪ .‬יומיים לאחר מכן — ב־‪ 8‬בספטמבר — הכריז היישוב על "יום המבורג"‬ ‫לשם הבעת הזדהות עם מעפילי "יציאת אירופה תש"ז"‪ .‬אלתרמן אף הרחיק‬ ‫לכת בכך שבחר להתייחס אל היום כאילו היה זה חג לאומי‪" :‬וְ ָל ֵכן‪ָ ,‬אח וִ ִידיד‪/,‬‬ ‫ִּכי יִ ׁ ְש ַאל אוֹ ְת ָך ִמי‪ָּ /— ,‬כ ְך ֲענֵ ה לוֹ ‪ :‬יוֹ ם ַה ְמ ּבוּ ְרג‪ /‬הוּ א ַחג ְל ֻא ִּמי"‪ .‬וכמו לכל חג‬ ‫לאומי — גם לחג זה יש ערך סמלי‪ :‬הוא מבטא את כוח העמידה של העם בשעת‬ ‫מבחן‪ ,‬את גאוותו הלאומית ואת היכולת שלו לעמוד מול צר ואויב‪ .‬מזה אפשר‬ ‫לגזור גזרה שווה גם על מה שעתיד לבוא‪:‬‬ ‫ישה‬ ‫יַ ַען ַחג ֵאינוֹ יוֹ ם ׁ ֶש ָ ּידוֹ ַמ ִ ּג ׁ ָ‬ ‫ַה ְמ ָל ַצת ְמ ִדינָ ה ְמנֻ ֶּמ ֶקת ַּכדִּ ין‪,‬‬ ‫ֶא ָּלא יוֹ ם ַה ַּמ ְר ֶאה ִּכי ַאנְ ְ ּג ִלים ֲח ִמ ּׁ ָשה‬ ‫[ ‪] 323‬‬

‫אלתרמן‬

‫יִ ְצ ָט ְרכוּ ֶל ֱאחֹז ְּב ָכל ִא ׁיש וְ ִא ּׁ ָשה‬ ‫ת־ה ְ ּיהוּ ִדים‪.‬‬ ‫ִאם יִ ְרצוּ ְל ָק ְר ָעם ִמ ְּמ ִדינַ ַ‬ ‫שיר זה פורסם ב־‪ 12‬בספטמבר ‪ .1947‬בתוך קצת יותר מחודשיים עתידה היתה‬ ‫עצרת האו"ם לאמץ את תוכנית החלוקה‪ ,‬הצבא הבריטי הונחה לעזוב את ארץ‬ ‫ישראל בתוך חודשים אחדים ומדינת היהודים קמה‪27.‬‬

‫ג‬ ‫למאבק הנחרץ בבריטים‪ ,‬שאליו התגייס אלתרמן במלוא כישרונו הספרותי‬ ‫והתועמלני‪ ,‬היה סייג ברור אחד‪ :‬אין מפעילים במאבק זה אמצעי טרור‪ ,‬שכן‬ ‫גם המטרה הנשגבת של שחרור לאומי איננה מקדשת נקיטה בלתי מובחנת של‬ ‫אמצעים להגשמת מטרה זו‪ .‬מבחינה זו יישר אלתרמן קו עם המוסדות הנבחרים‬ ‫של היישוב‪ ,‬תוך כדי התנגדות גורפת‪ ,‬נחרצת ועקבית לשיטת הלחימה ולמוסר‬ ‫הלחימה של ארגוני הפורשים‪ ,‬האצ"ל והלח"י‪.‬‬ ‫לראשונה נחשפה עמדתו זו של אלתרמן עוד בימי מלחמת העולם השנייה‪,‬‬ ‫בעקבות רצח שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון‪ ,‬הלורד מוין‪ ,‬שנחשב‬ ‫אז מתנגד של המפעל הציוני‪ .‬ההתנקשות בחיי השר הבריטי בוצעה בקהיר‬ ‫ב־‪ 6‬בנובמבר ‪ 1944‬על ידי שני חברי הלח"י‪ ,‬אליהו בית צורי ואליהו חכים‪.‬‬ ‫בעקבות הרצח הועמדו בית צורי וחכים למשפט ונדונו למוות בתלייה‪ .‬וינסטון‬ ‫צ'רצ'יל‪ ,‬ידידו האישי של הלורד מוין‪ ,‬גינה את הרצח בחריפות ואת מבצעיו‬ ‫הגדיר "גנגסטרים"‪ .‬הוא אף הכריז על בחינה מחדש של מדיניותו הפרו־ציונית‪.‬‬ ‫כך גם הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי‪ ,‬שהוקיעו את הרצח כ"פשע נתעב"‪.‬‬ ‫וגם אלתרמן לא חסך במילים‪ :‬אנשי לח"י‪ ,‬שביצעו את הרצח‪ ,‬היו בעיניו חבר‬ ‫יט ָיקה‬ ‫"תוֹ ְלדוֹ ָתיו ָה ַע ִּתיקוֹ ת ׁ ֶשל יִ שְׂ ָר ֵאל‪ַ /‬על דֶּ ֶר ְך ַה ּפוֹ ִל ִ‬ ‫אנשים שהעלה את ּ‬ ‫יסטוֹ ֶל ִטית"‪ ,‬היינו‪ :‬הפוליטיקה האקדוחנית‪ .‬אך לבד מהכשל המוסרי היה‬ ‫ַה ּ ִפ ְ‬ ‫זה בעיניו גם מעשה איוולת פוליטי‪ :‬שכן רצח הלורד מוין דחק את המדיניות‬ ‫הציונית לעמדה של מגננה‪ :‬בעיני רוחו ראה את המנהיג הציוני חיים ויצמן‬ ‫כשהוא ניצב בחדר המתים בלב העיר לונדון‪ ,‬שם הוא מנסה‪ ,‬ממש בשארית‬ ‫"להוֹ ִציא ִמגּ וּ ָפ ּה ׁ ֶשל ִּת ְקוַ ת ָעם נִ ְכ ָאב‪ֶ /‬את ַּכדּ וּ ר ַהיְ ִר ָ ּיה ׁ ֶשנּ וֹ ְר ָתה ְּב ָק ִהיר"‪.‬‬ ‫כוחותיו‪ְ ,‬‬ ‫בפיו של ויצמן שׂ ם אלתרמן אמירה שמשתמע ממנה כי הקורבן האמתי של‬ ‫הרצח איננו הלורד מוין‪ ,‬אלא דווקא המאבק הציוני‪ .‬אמירה זו מובאת בשורות‬ ‫"אין זֶ ה ָדמוֹ ׁ ֶשל‬ ‫הסיום של השיר‪ ,‬והיא נועדה לשמש גם מוסר ההשכל שלו‪ֵ :‬‬ ‫[ ‪] 324‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫ַה ּלוֹ ְרד‪ /,‬זֶ ה ָד ָמ ּה ׁ ֶשל ִּת ְקוַ ת ַע ִּמי"‪ 28.‬זמן קצר אחרי שנכתבו השורות האלה‪,‬‬ ‫שכוּ ון בעיקר נגד האצ"ל‪ ,‬וזה ָּכלל‬ ‫בדצמבר ‪ ,1944‬פתחו אנשי ההגנה במאבק ּ‬ ‫פעולות הסגרה של חברי הארגון לידי הבריטים — דבר שזכה לכינוי "הסזון"‪.‬‬ ‫אלתרמן לא הסתייג מעולם ממדיניות זו‪ ,‬ובמשתמע הוא אף תמך בה‪.‬‬ ‫לאחר תום המלחמה ובמהלך ימי המאבק של היישוב בבריטים המשיך‬ ‫"הטור השביעי" לתקוף את אנשי המחתרות‪ ,‬ובכך ביטא את עמדתה של הנהגת‬ ‫היישוב שראתה בפעולות האצ"ל והלח"י סטייה מדרך המלך של המאבק ואיום‬ ‫ממשי על סיכויי ההגשמה של המפעל הציוני‪ .‬אחד האירועים שהסעירו את‬ ‫היישוב באותה תקופה היה פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים‪ :‬ב־‪ 22‬ביולי ‪1946‬‬ ‫החדירה קבוצה של אנשי האצ"ל כדי חלב מלאים חומרי נפץ לקומה התחתונה‬ ‫של המלון‪ ,‬שם שכנו משרדי הממשל הבריטי‪ .‬ברגע האחרון אמנם הועברה‬ ‫התרעה לפנות את המקום‪ ,‬אך הבריטים התעלמו ממנה‪ .‬בתוך דקות נשמע‬ ‫פיצוץ עז‪ ,‬ואגף שלם של הבניין‪ ,‬על חמש קומותיו‪ ,‬נהרס כליל‪ .‬התוצאות היו‬ ‫מחרידות‪ :‬שמונים איש‪ ,‬מעובדי הממשל‪ ,‬נהרגו במקום‪ ,‬מתוכם ‪ 17‬פקידים‬ ‫יהודים‪ .‬התגובה הבריטית היתה קשה — נערך מצוד אחרי מי שהיו חשודים‬ ‫בהשתתפות בפעולות טרור‪ ,‬שכלל חיפושים שנשאו אופי הרסני בכמה מן‬ ‫הקיבוצים‪ .‬נוסף על כך החליטו הבריטים להעביר את המעפילים העצורים‬ ‫בעתלית למחנות הסגר באי קפריסין‪ ,‬עד שיימצא מקום מתאים לגרשם אליו‪.‬‬ ‫תגובות קשות היו גם מבית — הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי פרסמו הודעת‬ ‫גינוי והביעו בה את "רגשי זוועתם על מעשה התועבה שלא היה דוגמתו שבוצע‬ ‫על־ידי חבר פושעים"‪ .‬בעיתונות נמתחה ביקורת חסרת תקדים בחומרתה על‬ ‫שיטות הלוחמה של האצ"ל — מאמר המערכת של דבר דיבר על "טירוף זדוני‬ ‫שאין לו כל הסברה וכל כפרה‪ .‬תהיינה הדעות ביחס להיאבקות האומה על‬ ‫שחרורה ועתידה כאשר תהיינה — לא זאת הדרך ולא אלה האמצעים"‪ 29.‬פעולת‬ ‫האצ"ל הובילה למעשה להתפרקותה של תנועת המרי העברי‪ ,‬שהוקמה בסוף‬ ‫אוקטובר ‪ ,1945‬ושלמשך זמן קצר היתה ארגון גג שבמסגרתו התקיים שיתוף‬ ‫פעולה ותיאום בין שלושת הארגונים הלוחמים בבריטים — ההגנה‪ ,‬האצ"ל‬ ‫והלח"י‪30.‬‬ ‫אלתרמן הגיב‪ ,‬כדרכו‪ ,‬בזמן אמת‪ :‬ב־‪ 26‬ביולי‪ ,‬ארבעה ימים לאחר פיצוץ‬ ‫מלון המלך דוד‪ ,‬התפרסם במסגרת "הטור השביעי" השיר "יום ירושלים"‪.‬‬ ‫הניסוחים שאותם נקט המשורר היו מן החריפים ומן הבוטים שנשמעו עד‬ ‫ן־ה ִעוְ ִעים‪ /,‬לֹא ַרק‬ ‫אשית ְל ִמ ְדרוֹ ָ‬ ‫"אין זֶ ה יוֹ ם ָה ֵר ׁ ִ‬ ‫אז בעיתונות ובשיח הציבורי‪ֵ :‬‬ ‫י־ק ָ ּצ ִבים‪ַ /‬ההוֹ ְפכוֹ ת‪/‬‬ ‫ה וּ א‪ּ /‬בֹץ וָ ָדם ַעל ּ ָפנֵ ינוּ ִה ִּתיז‪ /.‬לֹא! ִמ ְּכ ָב ר יֵ ׁש ֵּבינֵ ינוּ יְ ֵד ַ‬ ‫[ ‪] 325‬‬

‫אלתרמן‬

‫ת־ה ָעם ְל ִא ְט ִליז"‪ .‬שוב ושוב חזר אלתרמן לאורך השיר על הביטוי‬ ‫ֶאת ִמ ְל ֶח ֶמ ָ‬ ‫"מלחמת העם"‪ ,‬שלפי תפיסתו חוּ ללה‪ ,‬בוזתה והוכפשה על ידי פעולת האצ"ל‪,‬‬ ‫ובכך איבדה מתוקפה המוסרי ומכוח העמידה שלה במאבק לשחרור לאומי‪:‬‬ ‫ֹא־עת‪ /,‬נֶ ְה ּ ֶפ ֶכת‬ ‫"וּ ִמ ְל ֶח ֶמת ָה ָעם‪ַ ,‬ה ּבוֹ ֵדד ָּב ַע ִּמים‪ֶ ׁ /,‬ש ִּס ּלוּ ף וּ ְמבוּ ָכה ֲא ָפפוּ ָה ְּבל ֵ‬ ‫י־ח ְטא"‪ .‬בייחוד ציין‬ ‫י־מ ִּנ ֵ‬ ‫ְל ׁ ַש ְרזָ 'ה ׁשוֹ ֶת ֶתת דָּ ִמים‪ֲ /‬א ׁ ֶשר ֵאין ָּב ּה ַּת ְפ ִקיד ׁ ֶשל נָ ִק ִ‬ ‫אלתרמן את חששו מפני החרפת העימות עם הבריטים — שסימניו נראו אז‬ ‫באופק — שבו ימצא את עצמו היישוב כשהוא נאלץ להילחם "לֹא ְל ַמ ַען ִּת ְקוַ ת‬ ‫ר־בוֹ ְג ִדים ַה ּתוֹ ֵחב‪ְ /‬ליָ ָד ּה ׁ ֶשל ִצ ּיוֹ ן ֶאת ַ ּג ְרזֶ ן‬ ‫"ב ׁ ֶשל ֶח ֶב ּ‬ ‫יִ שְׂ ָר ֵאל וְ נִ ְצ ָח ּה"‪ ,‬אלא ְּ‬ ‫יחה"‪ .‬אלתרמן אינו מסתפק בגינוי הפעולה בלבד‪ ,‬הוא אף מעלה תביעה‬ ‫ָה ְר ִצ ָ‬ ‫מפורשת לרסן את ארגוני המחתרת‪ ,‬זאת מתוך חשש כי המשך המעשים האלה‬ ‫יגרום לפגיעה אנושה במאבק המדיני‪" .‬זוֹ ׁ ָש ָעה ַא ֲחרוֹ נָ ה" — כך הצהיר המשורר‬ ‫בבית האחרון של השיר‪ ,‬כשדבריו מופנים אל היישוב המאורגן‪" .‬יִ ְתעוֹ ֵרר‬ ‫ַה ִּנ ְד ָהם‪ָ /‬וּב ֶר ֶסן יִ ְת ּפֹשׂ ‪ָּ .‬בא מוֹ ֵעד ַא ֲחרוֹ ן‪ַ /.‬אל נַ ְפ ִקיר ֶאת נַ ְפ ׁ ָש ּה ׁ ֶשל ִמ ְל ֶח ֶמת ָה ָעם!‪/‬‬ ‫ּ ֶפן נָ ִקיץ וַ ֲאנַ ְחנוּ ִב ְק ֵצה ַה ִּמ ְדרוֹ ן"‪31.‬‬ ‫על רקע התנגדותו התקיפה של אלתרמן לעצם קיומם של ארגוני המחתרת‬ ‫ולדרכי פעולתם‪ ,‬שלא רפתה לאורך כל שנות המאבק‪ ,‬בלטה בחריגותה‬ ‫תגובתו להתאבדותם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני‪ .‬פיינשטיין‪ ,‬איש האצ"ל‪,‬‬ ‫נדון למוות בעקבות השתתפותו בפעולה שנועדה לפוצץ את תחנת הרכבת‬ ‫בירושלים כדי לפגוע בתשתיות של הממשל הבריטי ולשבש את התנהלותו‪.‬‬ ‫ברזני‪ ,‬איש הלח"י‪ ,‬נדון למוות לאחר שנתפס ברחובות ירושלים כשבכיסו‬ ‫רימון‪ ,‬כשכוונתו היתה כנראה לפגוע באחד ממפקדי הצבא הבריטי‪ .‬בקשות‬ ‫חנינה למען הנדונים הופנו לנציב העליון על ידי דוד בן־גוריון‪ ,‬יצחק בן־צבי‪,‬‬ ‫הרבנים הראשיים וראש עיריית תל אביב‪ ,‬אך אלה נדחו על הסף‪ .‬בפנייתם‬ ‫אל הנציב העליון לקחו מנהיגי היישוב בחשבון את העובדה כי ניסיון החבלה‬ ‫ברכבת לא יצא אל הפועל‪ ,‬מה גם שמלכתחילה התכוונו המבצעים לפגוע‬ ‫בתשתיות ולא באנשים‪ .‬משפטיהם של השניים נערכו בנפרד‪ ,‬אולם הם נכלאו‬ ‫בתא אחד בבית הסוהר המרכזי במגרש הרוסים בירושלים‪ .‬התוכנית המקורית‬ ‫של פיינשטיין וברזני היתה להתפוצץ עם תלייניהם בעזרת רימונים שהוחדרו‬ ‫לתאם בחשאי; אך משנודע להם כי הרב של הוועד הלאומי‪ ,‬הרב גולדמן‪ ,‬יהיה‬ ‫נוכח בעת ההוצאה להורג — בחרו להקדים ולהתאבד בתאם שעות אחדות לפני‬ ‫שבוצע פסק הדין‪ .‬זה היה בליל ‪ 21‬באפריל שנת ‪.1947‬‬ ‫בו בשבוע פרסם אלתרמן את השיר "בליל ההתאבדות"‪ ,‬ובו הרכין ראש‬ ‫בפני מעשה הגבורה של פיינשטיין וברזני‪ ,‬כשהוא מבדל את עצמו‪ ,‬ולוּ לשעה‪,‬‬ ‫[ ‪] 326‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫"אל נָ ֵסב ֶאת ֵעינֵ ינוּ " — קרא המשורר לעצמו ולקהל‬ ‫מכל מחלוקת ציבורית‪ַ .‬‬ ‫הקוראים של דבר‪ ,‬זאת מתוך הנחה בהחלט סבירה לפיה ההתנגדות המושרשת‬ ‫"ל ּׁ ָשוְ א‬ ‫לארגוני המחתרת עשויה לגרום גם לו וגם להם להחמיץ את השעה‪ַ .‬‬ ‫נִ ְת ַּכ ֵח ׁש‪ְ /‬להוֹ ָד ּה ׁ ֶשל אוֹ ָת ּה ׁ ְש ַעת ַליִ ל‪ָ ׁ /.‬שוְ א נִ דּ ֹם‪ִּ .‬כי דוֹ ֶב ֶרת ְל ׁשוֹ ן ָה ֵא ׁש‪ָּ /‬ב ּה שָׂ ְרפוּ‬ ‫ֶאת ַע ְצ ָמם ַה ּׁ ְשנַ יִ ם"‪ .‬תיאורם של שני הנדונים למוות המעלים עצמם לקורבן‬ ‫זוכה להעצמה על ידי שחזור המעמד שבו ניצבים שניהם עם הרב גולדמן‬ ‫כשהם שרים בשלושה את הפיוט "אדון־עולם"‪ .‬תוך כדי התעלמות מכוּ ונת מן‬ ‫הנסיבות שבהן פעלו גם פיינשטיין וגם ברזני‪ ,‬משייכותם הארגונית ומן הזיהוי‬ ‫הפוליטי של כל אחד מהם‪ ,‬בחר אלתרמן לצמצם את שדה הראייה שלו לאירוע‬ ‫"אל נָ ֵסב ֶאת‬ ‫ההתאבדות עצמו‪ ,‬שבו ראה סמל לאומי שעליו יתחנכו דורות‪ַ :‬‬ ‫ת־ק ְר ָּבן ָּב ֲע ָרה לֹא־דוֹ ֶע ֶכת‪ /.‬וְ יָ ְכ ָלה ִהיא ִל ׁ ְשווֹ ת ְל ׁ ָשעוֹ ת‬ ‫א־הדָּ ִמים‪ְ ׁ /‬ש ַע ָ‬ ‫ֵעינֵ ינוּ ‪ְּ .‬ב ָת ַ‬ ‫יהן ְּכ ַעל ַּכד וְ ַעל ֶל ֶחם"‪ .‬גם ההתייחסות אל הבריטים זוכה‬ ‫ׁ ֶש ַע ִּמים‪ /‬עוֹ ד ַח ִ ּיים ֲע ֵל ֶ‬ ‫כאן להארה שונה מזו שהוצעה בשירים אחרים שעניינם מלחמת המחתרות‪:‬‬ ‫בשירים אלה הציג אלתרמן עמדה לפיה אלימותן של המחתרות מעניקה יתרון‬ ‫לבריטים מתוך שהיא מחלישה את המאבק הציוני‪ .‬כאן‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬מי שנוחל‬ ‫"ב ׁ ָשעוֹ ת ׁ ֶש ָּכ ֵא ּלוּ ַמ ְפ ִסיד ֶאת ַה ְק ָרב‪ָ /‬האוֹ יֵ ב‪ַ /‬החוֹ ֵרק‬ ‫תבוסה הם בפירוש הבריטים‪ְּ :‬‬ ‫ׁ ִש ָּניִ ם‪ְ /.‬ל ׁ ָש ָעה ׁ ֶש ָּכזֹאת‪ַ .‬הדּ וֹ ְל ָקה לֹא ַל ּׁ ָשוְ א‪ /,‬נוֹ ֲעדוּ ַה ֵּמ ִתים ַה ּׁ ְשנָ יִ ם"‪.‬‬ ‫עם זאת לא הלך אלתרמן שבי‪ ,‬ולוּ לרגע‪ ,‬אחרי האצ"ל והלח"י‪ ,‬אף לא‬ ‫בשעת החסד הזאת‪ :‬לאחר שהשלים את האודה שכתב לכבודם של פיינשטיין‬ ‫וברזני המתפרשׂ ת על פני ששת הבתים הראשונים של השיר‪ ,‬צירף עוד שלושה‬ ‫בתים‪ ,‬ואותם הקדיש לעניין אחר לגמרי‪ .‬חלק זה של השיר‪ ,‬שהוא מעין תמונת‬ ‫תשליל של מה שהוצג בחלק הראשון‪ ,‬מתייחס אל אירוע מוּ כר פחות שאירע‬ ‫במהלך אותו השבוע עצמו‪ :‬למחרת היום שבו נודע על מעשה ההתאבדות אירע‬ ‫פיצוץ ברכבת שהיתה בדרכה מחיפה למצרים ובה נסעו שש מאות חיילים‬ ‫בריטים‪ .‬בהתנקשות נהרגו חמישה חיילים ושלושה אזרחים‪ ,‬מהם אישה‬ ‫טורקייה ובנה בן החמש‪ .‬וזה‪ ,‬לטעמו של אלתרמן‪ ,‬מה שקלקל את כל הסיפור‪.‬‬ ‫בתוך יממה חזרו ארגוני המחתרת אל דפוס הפעולה היחיד המוכר להם‪ ,‬שוב‬ ‫נפגעו אנשים חפים מפשע‪" ,‬וְ ַהדֶּ ֶגל ׁ ֶש ּׁ ְשנַ יִ ם ְּת ָפשׂ וּ הוּ ְביָ ד‪ /— ,‬הוּ א נִ ְגזַ ל ִמ ָ ּי ָדם‪,‬‬ ‫(כן‪ֶ ,‬א ָח ד !)‪ֶ ׁ /,‬ש ֻר ַּסק ַל ָּמ ֳח ָרת ָּב ַר ֶּכ ֶבת"‪.‬‬ ‫ׁ ֶש ֻּכ ּ ְפ ָרה ְּב ׁ ַש ְל ֶה ֶבת‪ְ /.‬וּגזָ לוֹ ַה ִּתינוֹ ק ָה ֶא ָחד ֵּ‬ ‫במילים אלה‪ ,‬ולא במילים שעניינן ליל ההתאבדות‪ ,‬בחר אלתרמן לחתום את‬ ‫השיר‪32.‬‬ ‫האופן שבו נחתם השיר מוכיח בעליל שדעתו של אלתרמן כלל לא‬ ‫התבלבלה עליו‪ ,‬ושהרכנת הראש מול מותם הטרגי של פיינשטיין וברזני היתה‬ ‫[ ‪] 327‬‬

‫אלתרמן‬

‫בגדר מחווה המכוונת למאורע הזה‪ ,‬ולו בלבד‪ ,‬ואין בה משום מחילה או סליחה‬ ‫לארגוני המחתרת על אופן התנהלותם והשיטות שבהן בחרו להיאבק בבריטים‪.‬‬ ‫יתרה מזו‪ :‬השתלחותו של אלתרמן בחודשים הבאים אף עלתה מדרגה‪ ,‬עד‬ ‫כדי הפניית קריאה מפורשת להנהגת היישוב ולארגון ההגנה לצאת למלחמה‬ ‫בארגונים אלה כדי להטיל עליהם את מרות השלטון המרכזי ולמנוע באופן‬ ‫מוחלט את פעילותם העצמאית‪ ,‬שכלל לא היתה מקובלת עליו‪ .‬איתות מרומז‬ ‫לגישה זו ניתן עוד קודם לפרשת ההתאבדות של שני הרוגי המלכות‪ 33,‬אולם‬ ‫רק ביולי ‪ 1947‬נשמעה קריאה זו במלוא העוצמה‪ .‬ההזדמנות לכך נקרתה על‬ ‫דרכו של אלתרמן בעקבות אירוע שבו נחשף לעין כל ניגוד האינטרסים הקוטבי‬ ‫שבין ההגנה לבין ארגוני המחתרת‪ .‬ב־‪ 18‬ביוני ניסתה קבוצה של אנשי ההגנה‬ ‫לסתום מנהרה שנחפרה על ידי אנשי האצ"ל מתחת לבית הדר בתל אביב‪ ,‬זאת‬ ‫במטרה לסכל את כוונת אנשי המחתרת לפוצץ את הבניין ששימש באותה‬ ‫עת מפקדה צבאית של הבריטים‪ .‬אלא שהמנהרה היתה ממולכדת במוקשים‪,‬‬ ‫ובעת תהליך הפירוק נהרג זאב ורבר‪ ,‬שהיה אחד מאנשי ההגנה‪" .‬אילו בוצעה‬ ‫המזימה" — כתב עיתון דבר למחרת היום — "היו עלולים ליפול מאות קרבנות‪,‬‬ ‫ביניהם יהודים רבים העובדים בסביבה זו או הגרים בקרבת מקום"‪34.‬‬ ‫פרשת בית הדר הובילה את אלתרמן אל נקודת הרתיחה‪ :‬הכותרת שניתנה‬ ‫לשיר שנכתב בעקבות האירוע היתה "לא אלחם באחי"‪ ,‬אבל בפועל קרא השיר‬ ‫"ה ִּל ְס ִטים ַה ַּמ ְמ ׁ ִש ְ‬ ‫יך ַּב ַּמ ָּסע‬ ‫לצאת ולהילחם‪ ,‬בלי חשבון‪ ,‬בארגוני הפורשים‪ַ .‬‬ ‫ת־א ְקדָּ ִחים‪ /‬וְ יָ דוֹ ַה ּׁ ְשחוֹ ָרה ֵמ ָע ֵלינוּ נִ ְפ ֶרשֶׂ ת‬ ‫ְללֹא ֶר ֶסן‪ /‬וְ יוֹ ֵרק ַעל ָּכל ְסיָ ג‪ְּ /‬ב ִפ ּיוֹ ֶ‬ ‫—‪ֵּ /‬כן‪ַ ,‬ה ֶּנ ַגע ַה ֶ ּזה‪ָּ /,‬כ ְך אוֹ ְמ ִרים‪ /,‬הוּ א ָא ִחי"‪ .‬אלא שהמשורר מסרב בכל תוקף‬ ‫לתת ל"אח" הזה הנחות או לנהוג בו מתוך התחשבות מתוקף קרבת הדם‪ .‬הוא‬ ‫דוחה את הניסיונות להמעיט בחומרת המעשה‪ ,‬לטייח עליו‪ ,‬או להתייחס אליו‬ ‫"אין ִּבי כ ַֹח‪ַ /‬ל ֲעקֹר ִמ ּתוֹ ִכי ֶאת ׁ ָש ְר ׁ ָשם‬ ‫בסלחנות‪ .‬הוא גם דוחה אמירות כגון‪ֵ :‬‬ ‫ִּב ְמ ִחי יָ ד‪ִּ /.‬כי ְכ ָב ִלים ַעל יָ ַדי‪ /‬וּ ִמחוּ ץ ֵאין ָמנוֹ ַח‪ /.‬וְ ָל ֵכן — ִּבזְ ִהירוּ ת‪ַּ .‬ב ַּמ ְח ֶּת ֶרת‪.‬‬ ‫ַּב ָּלאט"‪ .‬לא ולא‪ ,‬אין הוא מוכן בשום פנים ואופן להסכין עם הלך מחשבה זה‪,‬‬ ‫שכן בעיניו זהו מצב המחייב מלחמה גלויה‪ ,‬חשופה‪ ,‬ללא פשרות‪ .‬זאת ועוד‪:‬‬ ‫אלתרמן לא נמנע מלהוציא את השד מן הבקבוק‪ ,‬והוא מדבר במפורש על‬ ‫מה שהיישוב חשש ממנו יותר מכול ואשר רבץ עליו כצל לאורך כל תקופת‬ ‫המאבק — מלחמת אחים‪ .‬הוא אף מכנה מלחמה זו בשם "מלחמת־הכרח" או‬ ‫בלשון אחר‪ :‬מלחמת אין בררה‪ ,‬שאותה יש להפנות לא כלפי האויב החיצוני‪,‬‬ ‫אלא כלפי האויב הפנימי‪ ,‬שאותו הוא שב ומכנה פעם אחר פעם בשם הגנאי‬ ‫"לסטים"‪ ,‬היינו שודד וגזלן‪" ,‬וְ ָל ֵכן" — מסכם אלתרמן את משנתו בבית הסוגר‬ ‫[ ‪] 328‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫"אם הוּ א ָ'אח'‪ ,‬אוֹ הוּ א דוֹ ד אוֹ דוֹ ֶדנֶ ת‪ֵ /,‬אין ֶה ְבדֵּ ל‪ .‬לֹא ׁ ְשמוֹ ָתיו‬ ‫את השיר — ִ‬ ‫ֶאת דַּ ְר ֵּכנוּ קוֹ ְב ִעים‪ /.‬וְ ָכבוֹ ד ָל ֻא ָּמה ׁ ֶש ֵאינֶ ָּנה נוֹ ֶתנֶ ת‪ַ /‬על ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן מוּ ָס ָר ּה‪ֲ /‬הנָ חוֹ ת‬ ‫ִל ְקרוֹ ִבים"‪35.‬‬ ‫מבחינתם של ארגוני המחתרת הגדיש אלתרמן את הסאה‪ ,‬ואחרי שאמר את‬ ‫מה שאמר לא היה אפשר עוד לעבור לסדר היום‪ .‬התגובה לשיר התפרסמה במדור‬ ‫"טור מול טור"‪ ,‬שמאז אפריל ‪ 1946‬היה למדור קבע בעיתון הלח"י המעש‪.‬‬ ‫בארגוני המחתרת‪ ,‬האצ"ל והלח"י‪ ,‬ראו באלתרמן שונא פורשים מובהק שיש‬ ‫לצאת נגדו למלחמת חורמה‪ .‬הרגשה זו רווחה בעיקר בלח"י‪ ,‬שייחס חשיבות‬ ‫רבה ביותר לספרות‪ ,‬לכתיבה‪ ,‬לתעמולה ולתקשורת‪ .‬שם הכירו בהשפעה‬ ‫העצומה שהיתה לאלתרמן בציבור‪ ,‬הם ראו בו יריב מסוכן‪ ,‬מסית ומדיח‪ ,‬שיש‬ ‫לבלום את השפעתו ולתקן את מה שנראה לעין כול כשגיאה — גם עובדתית‬ ‫וגם אידאולוגית‪ 36.‬על רקע זה החליט ישראל שייב (לימים אלדד‪ ,‬שהיה כינויו‬ ‫המחתרתי)‪ ,‬אחד ממפקדי הלח"י והאידאולוג הראשי שלו‪ ,‬לייסד במסגרת‬ ‫עיתון המעש שהוא היה עורכו מדור בשם "טור מול טור"‪ ,‬שבו יפורסמו שירים‬ ‫שקולים ומחורזים בנושאים אקטואליים על פי הנוסחה שכונן אלתרמן ב"הטור‬ ‫השביעי"‪ .‬את המדור כתב אלדד עצמו‪ ,‬ובשלב מסוים הצטרף אליו מרדכי שלו‪,‬‬ ‫מחברי הארגון בירושלים‪ ,‬שהיה בעל השכלה ספרותית ועט שנון‪ .‬שלו‪ ,‬שכינויו‬ ‫המחתרתי היה "שלמה" ואחר כך "יונתן"‪ ,‬הצטרף למדור לאחר שהועבר על ידי‬ ‫הארגון מירושלים לתל אביב‪ ,‬שם יצא לאור עיתון המעש‪.‬‬ ‫אף שהמדור נועד מלכתחילה להתמודד עם אלתרמן‪ ,‬כפי ששמו העיד‬ ‫עליו‪ ,‬לא היתה זו בהכרח התמודדות ישירה‪ ,‬ולא כל מה שפורסם בו היה שירי‬ ‫פולמוס עם מה שפורסם על ידיו בדבר‪ .‬במסגרת ה"טור מול טור" פורסמו‬ ‫שירים רבים וניתן בהם ביטוי לעמדות הארגון‪ ,‬תוך כדי הצגת ראיית הדברים‬ ‫השונה כל כך מזו של הממסד היישובי‪ ,‬שטוריו של אלתרמן ייצגו אותו בצורה‬ ‫כה מרשימה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬גינה המדור את שיתוף הפעולה בין הבריטים לארגון‬ ‫ההגנה‪ ,‬העושה יד אחת עם השלטון הזר במלחמה נגד ארגוני המחתרת‪:‬‬ ‫"יְ הוּ ִדים ַר ֲחמוּ ‪ַ ,‬ר ֵחמוּ ‪ַ /,‬ה ִ ּצילוּ נִ י ִמ ֵּטרוֹ ר!‪ /‬נָ א ַא ֶּתם ּבוֹ ִה ָּל ֲחמוּ — ַ'אי ַקנְ 'ט דּ וּ‬ ‫ִאיט ֶאנִ י מוֹ ר"'‪ .‬ובהמשך‪" :‬לֹא ָעזַ ר ׁשוֹ ֵטר‪ַּ ,‬ב ָּל ׁש וָ ֶכ ֶלב‪ /,‬לֹא ָעזַ ר ָצ ָבא ׁ ֶשל ֵמ ָאה‬ ‫ֶא ֶלף‪ /.‬יְ הוּ ִדים ַר ֲחמוּ ‪ַ ,‬ר ֵחמוּ ‪ֻ /,‬מ ְכ ָר ִחים אוֹ תוֹ ַל ֲעקֹר"‪ .‬בשיר אחר‪ ,‬משעשע הרבה‬ ‫פחות‪ ,‬נתנו הכותבים ביטוי לשנאה שאותה הם רוחשים כלפי הכובש הבריטי‪:‬‬ ‫"א ְמנָ ם ֵּכן‪ /:‬נִ שְׂ נָ ֵאם‪ְ /.‬ללֹא ָכל ַּת ְס ִּב ְ‬ ‫יס ִטי ּבוֹ ֵלם‪ֶ /.‬את ִמי ׁ ֶש ַה ֶּט ַבע ִלשְׂ נֹא‬ ‫יך ָמזוֹ ִכ ְ‬ ‫ָ‬ ‫ְמ ַצ ֵ ּום —‪ְּ /‬ב ַצו ַה ַח ִ ּיים נִ שְׂ נָ ֵאם‪ְּ ]...[ / .‬ב ָכל ָּתא ׁ ֶש ַּבגּ וּ ף ָהרוֹ ֶצה ּפֹה ִל ְחיוֹ ת;‪ְּ /‬ב ָכל‬ ‫ַמה ׁ ּ ֶש ַּב ֶּנ ֶפ ׁש עוֹ ד ֶר ֶג ׁש ָּכבוֹ ד; ְּב ָכל דַּ ַעת ֲא ׁ ֶשר ְּכ ָבר יָ ַד ְענוּ ִמי ֵהם;‪ /‬נִ שְׂ נָ ֵאם"‪ .‬כותבי‬ ‫[ ‪] 329‬‬

‫אלתרמן‬

‫ה"טור מול טור" הפנו אצבע מאשימה כלפי מוסדות היישוב (אותם כינו בשם‬ ‫"משרתי החצר") בשל מה שנראה להם כחוסר מעש מספיק בנושא ההעפלה‪,‬‬ ‫שירים אחדים הוקדשו למתקפה על השומר הצעיר‪ ,‬הזרם השמאלי של תנועת‬ ‫ומבין המנהיגים הציונים בחרו ללגלג על המתון והפשרן שביניהם‪,‬‬ ‫העבודה‪ּ ,‬‬ ‫הלוא הוא נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן‪ .‬גם פרשת מותם של פיינשטיין‬ ‫וברזני זכתה ל"טור" מיוחד בעיתון של לח"י — השיר נקרא "בלדת ה'סדר' בתא‬ ‫התלייה"‪ ,‬אם כי הכישרון הספרותי שבא בו לידי ביטוי היה פחוּ ת בהרבה ממה‬ ‫שנגלה ב"טור" של אלתרמן‪ ,‬אויבם המושבע של ארגוני המחתרת‪37.‬‬ ‫את ה"תשובה לנתן אלתרמן"‪ ,‬המכוונת אל השיר "לא אלחם באחי"‪,‬‬ ‫כתב ישראל אלדד‪ ,‬והיא פורסמה בגיליון המעש של חודש תמוז תש"ז (יולי‬ ‫‪ 38.)1947‬תחילה צוטטו בראש ה"טור מול טור" שני הבתים האחרונים מתוך‬ ‫"כ ָכה ִס ֵ ּים‬ ‫"הטור השביעי" של ‪ 4‬ביולי ‪ ,1947‬ולהם צורפה השורה הבאה‪ָּ :‬‬ ‫ת־א ִחים ֶה ְכ ׁ ֵשר ָּברוּ ר"‪ .‬אחר כך הובאו ציטוטים נוספים‬ ‫וְ נָ ַתן ַּב ַעל ַה ּטוּ ר‪ְ /‬ל ִמ ְל ֶח ֶמ ַ‬ ‫מתוך שירו של אלתרמן‪ ,‬תוך כדי התמקחות פרטנית עם כל אחד ואחד מהם‪.‬‬ ‫כנגד המושג "לסטים"‪ ,‬שאותו ייחס לאנשי המחתרת‪ ,‬קובע בעל "טור מול‬ ‫טור" כי הלסטים אינו הם‪ ,‬אלא האויב המשותף — הבריטים‪" :‬ה וּ א ַה ִּל ְס ִטים‬ ‫ת־א ִחים‬ ‫ְמ ֻס ָּכן וְ ַא ְכזָ ר‪ /‬וְ ז וֹ ִמ ְל ָח ָמה ְּב ֶה ְכ ֵר ַח‪ /.‬וְ לֹא יִ ָּנ ֵצל ַה ַּמ ְב ִליג לוֹ ַל ָ ּזר‪ /‬וּ ְל ִמ ְל ֶח ֶמ ַ‬ ‫הוּ א ּבוֹ ֵר ַח"‪ .‬על אמירתו של בעל "הטור השביעי" בדבר הדם הנקי שה"לסטים"‬ ‫עתיד עוד לשפוך‪ ,‬מגיבים מנסחי התשובה בפנייה ישירה אל המשורר עצמו‪:‬‬ ‫"ה ֵ ּגד ַא ְל ֶּת ְר ַמן‪ִ :‬מי ָהרוֹ ֵצ ַח?" — מזה משתמע כי הרוצח השופך דם נקיים הוא‬ ‫ַ‬ ‫הבריטי‪ ,‬לא איש המחתרת‪ ,‬והוא עושה זאת לא רק לאור הירח‪ ,‬כנאמר בשיר‪,‬‬ ‫אלא אפילו לאורו של יום‪ .‬ואילו הבית האחרון של הטור "לא אלחם באחי"‪,‬‬ ‫"א ֵכן‪ֱ /.‬א ֶמת ִהיא ּ ְפ ׁשוּ ָטה‬ ‫שהוא הנוקב בכולם‪ ,‬הופך‪ ,‬בשלמותו‪ ,‬מושא לפרודיה‪ָ :‬‬ ‫מוּבנֶ ת‪ /.‬יֵ ׁש ִמ ְל ָח ָמה וְ יֵ ׁש ַ ּגם ִל ְס ִטים ּפֹה‪ /,‬וְ ָכ ב וֹ ד ָל ֻא ָּמה‪ֶ ׁ ,‬ש ֵאינֶ ָּנה נוֹ ֶתנֶ ת‪ַ /‬על‬ ‫וּ ֶ‬ ‫ּ‬ ‫ם־א ִחים ּפֹה‪ֲ /‬ה נָ ח וֹ ת ַל ָז ִר ים‪ "...‬הלשון היא לשונו‬ ‫ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן מוּ ָס ָר ּה וְ ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן דַּ ַ‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬אך באמצעות שינויים קלים בטקסט מוסט ה"אני מאשים" מאנשי‬ ‫האצ"ל והלח"י אל עבר הבריטים‪ ,‬תוך כדי ניסיון לערער על תוקפו של ההיתר‬ ‫המוסרי שהעניק המשורר למאבק נגד ארגוני המחתרת עד כדי מלחמת אחים‪.‬‬ ‫אולם בזה לא היה די כדי למצות את הזעם שהצטבר בחוגי לח"י כלפי‬ ‫אלתרמן‪ ,‬בייחוד לנוכח יוקרתו הציבורית הגדולה והתבססות מעמדו כמשורר‬ ‫לאומי‪ .‬בסתיו ‪ ,1948‬לאחר שגם הלח"י וגם האצ"ל פעלו כבר בשורות צה"ל‪,‬‬ ‫הופיע בהמעש עוד טור אחד שהוקדש כולו לאלתרמן‪ ,‬ושמו "המשורר ושירו"‪.‬‬ ‫מחבר הטור היה מרדכי שלו‪ ,‬שבחר שלא להתייחס דווקא לשיר מסוים מתוך‬ ‫[ ‪] 330‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫"הטור השביעי"‪ ,‬אלא העדיף במקום זה לערוך חשבון כולל עם עמדתו‬ ‫הלוחמנית של המשורר נגד ארגוני המחתרות כפי שזו התבטאה בטוריו מאז‬ ‫‪ ,1944‬שבהם הרחיק לכת עד כדי קריאה למלחמת אחים‪ ,‬ואף היה לדעתו שותף‬ ‫לדיונים שנערכו בקרב אנשי ההגנה שבהם דנו באפשרות לחסל את הפורשים‪.‬‬ ‫שלו‪ ,‬שהיה בקיא מאין כמוהו בשירת אלתרמן‪ ,‬העדיף לתקוף את המשורר על‬ ‫ידי שימוש חתרני בשירים שהוא עצמו חיבר‪ ,‬ובעיקר ביצירת המופת שלו‪,‬‬ ‫שמחת עניים‪ ,‬שזכתה עד אז למעמד קנוני בספרות העברית‪ .‬המטרה היתה‬ ‫ללעוג לאלתרמן בשפתו שלו‪ ,‬ובכך להמחיש קבל עם עד כמה המשורר‪ ,‬ביחס‬ ‫העוין שגילה כלפי הפורשים‪ ,‬לא נהג כלל על פי אמות המידה המוסריות שהוא‬ ‫עצמו קבע בשיריו‪.‬‬ ‫בתחילת הטור הובאה ציטטה מתוך הבית האחרון של השיר "המחתרת"‪,‬‬ ‫שבו הילל את כוח העמידה של הנצורים אל מול הצרים‪ .‬בין היתר נכתב שם‬ ‫"כי נָ כוֹ נוּ ָצ ִרים ְל ַר ַעד‪ִּ /,‬כי ָה ֵעת ְּכמוֹ נֵ ר נִ ְג ַר ַעת‪ִּ /,‬כי ָהאוֹ ת יְ ַב ֵ ּק ַע ֶק ֶרת‪ /‬וְ ָלאוֹ ת‬ ‫כך‪ִּ :‬‬ ‫"מי ָכ ַתב ֶאת דִּ ְב ֵרי‬ ‫נְ כוֹ נָ ה ַמ ְח ֶּת ֶרת!" בתגובה על שורות אלה נכתב בהמעש כך‪ִ :‬‬ ‫ַה ֶּב ַלע?—‪'ַ /‬ה ַּמ ַעשׂ '? אוֹ ׁ ֶש ָּמא ֵ'חרוּ ת'?‪ /‬לֹא‪ַ /.‬רק נָ ָתן ַא ְל ֶּת ְר ָמן ְּב'שִׂ ְמ ַחת ֲענִ ִ ּיים'‪/.‬‬ ‫הוֹ ָצ ַאת ַ'מ ְח ָּברוֹ ת ְל ִס ְפרוּ ת'"‪ .‬ולאחר הנוסח הלגלגני בא תורה של המכה שמתחת‬ ‫ם־ה ּׁ ִש ֵּלם‬ ‫"כי ֻמ ָּתר ְל ַפ ֵ ּזם ׁ ִשיר ָאר ְֹך אוֹ ָק ָצר‪ַ /‬על ְק ָרבוֹ ת וּ ְקנָ אוֹ ת וְ ַעל יוֹ ַ‬ ‫לחגורה‪ִּ :‬‬ ‫—‪ /‬וְ ַא ַחר ַל ֲהפ ְֹך ִל ְמ ׁשוֹ ֵרר ֶה ָח ֵצר‪ֶ ׁ /‬של ַּכת ִמ ְת ַּב ְר ֶ ּגנֶ ת —‪ /‬וְ ִכיס ִמ ׁ ְש ַּת ֵּלם"‪ .‬ואכן‬ ‫היתה זו הפעם הראשונה בתולדותיו של אלתרמן שבה הודבק לו כינוי הגנאי‬ ‫"משורר חצר"‪ ,‬שנועד להציג אותו כקול אדוניו‪ ,‬כמשורר שהוא עושה דברו‬ ‫של הממסד‪ .‬גם הדיבור על "כיס משתלם" היה פוגעני — הוא הציג את בעל‬ ‫הטור כמי שנהנה מרווח כספי בגין השירות שאותו העניק למפלגה השלטת‬ ‫באמצעות כתיבתו בדבר‪ .‬בהמשך הובאה ציטטה נוספת מתוך שמחת עניים‪,‬‬ ‫הפעם מן השיר "בוגד"‪ .‬בשיר הזה העלה אלתרמן את דמות הבוגד‪ ,‬זה ששתק‬ ‫("כי ִענּ וּ ֶאת ָא ִח ָ‬ ‫ֹאש")‪ ,‬ועתה‬ ‫יך ֵמ ֵע ֶבר ַל ִ ּקיר‪ /‬וְ ַא ָּתה ָּכ ַב ׁ ְש ָּת ר ׁ‬ ‫בעת שאחיו עונה ִּ‬ ‫הוא מוצא עצמו נדון לסקילה‪ .‬אלא שבשונה מן הנאמר בשיר‪ ,‬לא האבן היא‬ ‫זו שסוקלת את המשורר־הבוגד‪ ,‬אלא השיר שאותו כתב‪..." :‬נִ ְמ ַלט ַה ּ ַפיְ ָטן‪ָ .‬רץ‬ ‫ִּב ְפ ַאת ַה ּ ָׂש ֶדה‪ /‬לֹא ַא ֵחר — ַרק ׁ ִשירוֹ בוֹ ָה ֶא ֶבן יַ דֶּ ה"‪ .‬שורות הסיום של השיר‬ ‫שהתפרסם בהמעש שחזְ רו במדויק את הבית השלישי‪ ,‬לבד משני שינויים —‬ ‫המילה "אבן" הוחלפה ב"חרוז"‪ ,‬ושמו של הסוקל הוחלף ב"הלוחם"‪ ,‬רמז ברור‬ ‫ללח"י‪ .‬הבוגד כמובן היה אלתרמן‪" :‬וְ ָרץ ָל ִריק‪ /‬וְ ָחרוּ ז יַ ְד ִּביק‪ /.‬וְ ָה ַפ ְך ֶאת ּ ָפנָ יו‪/‬‬ ‫וְ ִה ָּכה ַעל ּ ָפנָ יו‪ /.‬וְ ָצ ַעק ַה ּבוֹ ֵגד‪ִ :‬מי ַב ּ ָׂש ֶדה?‪ /‬וְ ָענָ ה ַה ּלוֹ ֵחם‪ֲ :‬אנִ י ַב ּ ָׂש ֶדה!"‪39‬‬ ‫כך‪ ,‬על ידי שימוש חופשי בדימויים פרי רוחו‪ ,‬מצא אלתרמן את עצמו‬ ‫[ ‪] 331‬‬

‫אלתרמן‬

‫כשהוא מוצג כבוגד שדינו סקילה; אלא שאת מקומה של האבן הסוקלת‬ ‫ממלאים השירים שחיבר‪ ,‬שגם להם‪ ,‬כביכול‪ ,‬הפר אמונים‪ .‬בדיוק ארבע שנים‬ ‫אחרי רצח הלורד מוין בקהיר בידי אנשי לח"י‪ ,‬שבעקבותיו קרא לראשונה‬ ‫תיגר על הארגון‪ ,‬התייצב דוברם של הלח"י והעמיד את המשורר המורם מעם‬ ‫בפני עמוד הקלון‪ .‬היה זה מן הסתם החשבון האחרון של ארגוני המחתרת עם‬ ‫המשורר שלא עשה להם שום הנחות בימי השלטון הבריטי‪ ,‬ואף המשיך ותקף‬ ‫אותם גם במהלך מלחמת העצמאות‪ .‬השיר עשה רושם בחוגי לח"י‪ ,‬אך לא‬ ‫פחות מזה עשה השיר רושם על אלתרמן עצמו‪ :‬כשפגש באקראי את המשורר‬ ‫יונתן רטוש‪ ,‬שהיה מקורב למחתרות‪ ,‬אמר לו כך‪" :‬אתה הלא מתרועע עם אנשי‬ ‫הלח"י‪ ,‬אז אולי אתה יכול להגיד לי מי כתב את 'המשורר ושירו'‪ .‬הייתי שמח‬ ‫מאוד אם היית עושה לי הכרה אתו"‪ .‬רטוש‪ ,‬שידע במי המדובר‪ ,‬שׂ ם מחסום‬ ‫לפיו — ארגון הלח"י היה עדיין במחתרת‪ ,‬כך הסביר לאלתרמן‪ ,‬ולכן הכותב‬ ‫לא יוכל להיפגש אתו ולו בוודאי אין כל אפשרות לחשוף את זהותו‪ .‬ואז אמר‬ ‫אלתרמן לרטוש‪" :‬בכל אופן דע לך שבחלומותיי הרעים ביותר לא תיארתי לי‬ ‫שאת הקולאז' הטוב ביותר משירי יכתוב דווקא איש לח"י‪ .‬מעניין אותי לדעת‬ ‫איך הוא הגיע לכל השירים האלה‪ .‬זה נורא מסקרן אותי"‪ .‬אך לא הכול היה‬ ‫חלק‪ :‬אלתרמן הסביר לרטוש כי נפגע עמוקות משני דברים בשיר — הכינוי‬ ‫"משורר חצר" שתלו בו‪ ,‬וכן הרמיזה העבה כאילו מלחמתו בפורשים נעשתה‬ ‫תמורת תגמול כספי‪ .‬עם היתר‪ ,‬כנראה‪ ,‬יכול היה לחיות בשלום‪40.‬‬

‫ד‬ ‫אף שאלתרמן מיעט באותן שנים לפרסם שירה‪ ,‬פעילותו בתחום התאטרון‬ ‫היתה ענפה ביותר‪ .‬משחר ימיו היה אלתרמן חיית במה‪ ,‬התאטרון היה זירה‬ ‫שהוא שאף תמיד להיות חלק ממנה‪ ,‬מה גם שהיה זה מקור הכנסה עבורו‬ ‫— אם כמתרגם מחזות ואם כמחבר טקסטים‪ ,‬בעיקר פזמונים‪ ,‬לבמה הקלה‪.‬‬ ‫כמעט בכל שנה‪ ,‬לעתים אפילו פעמיים בשנה‪ ,‬תרגם אלתרמן מחזה עבור‬ ‫אחד התאטרונים‪ .‬בחירת הטקסטים נעשתה על פי רוב על ידי התאטרון‪ ,‬אף‬ ‫כי לא אחת תרגם מחזות שהיה לו בהם עניין מיוחד‪ .‬מיד לאחר המלחמה‬ ‫השלים עבור תאטרון האהל את תרגום המחזה "עיר המחר" מאת המחזאי‬ ‫האנגלי ג'"ב פריסטלי‪ ,‬שהועלה בהצגת בכורה ב־‪ 19‬ביוני ‪ .1945‬שנה אחת‬ ‫לאחר מכן — ב־‪ 19‬ביוני ‪ — 1946‬העלה האהל בהצגת בכורה את הקומדיה‬ ‫"נשי וינדזור העליזות" מאת ויליאם שייקספיר‪ ,‬גם כן בתרגומו של אלתרמן‪.‬‬ ‫[ ‪] 332‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫הצגה זו היתה להפקה המדוברת ביותר של העונה‪ .‬בצד האהל עבד אלתרמן‬ ‫גם עם התאטרונים האחרים‪ :‬בהזמנת הבימה תרגם בזה אחר זה שני מחזות —‬ ‫"אנטיגונה" מאת ז'אן אנווי‪ ,‬שהועלה ב־‪ 30‬בדצמבר ‪ ,1946‬ואת מחזהו של‬ ‫ג'יימס ברי‪" ,‬המשרת והלורד"‪ ,‬שהצגת הבכורה שלו נערכה ב־‪ 12‬בינואר‬ ‫‪ .1947‬אז התפנה לתרגם עבור התאטרון הקאמרי את הקומדיה הידועה‬ ‫"הספר מסביליה"‪ ,‬פרי עטו של המחזאי הצרפתי בן המאה השמונה עשרה‬ ‫פייר בומרשה‪ .‬בכורת ההצגה נערכה ב־‪ 2‬בפברואר ‪ — 1948‬ממש בעיצומו‬ ‫של השלב הראשון של מלחמת העצמאות‪41.‬‬ ‫המאתגרת מבין עבודות התרגום של אלתרמן בשנים אלה היתה המחזה‬ ‫"נשי וינדזור העליזות" ("‪ ,)"The Merry Wives of Windsor‬שהועלה על ידי‬ ‫האהל בבימויו של משה הלוי‪ .‬היתה זו אחת ההפקות הראשונות של מחזה‬ ‫מאת שייקספיר שהועלתה אי פעם על הבמה בעברית‪ ,‬והדבר עורר התרגשות‬ ‫גדולה בקרב הבמאי וצוות השחקנים‪ .‬גם לגבי אלתרמן היה זה הניסיון הראשון‬ ‫בתרגום שייקספיר לעברית‪ :‬אף שהתקשה לדבר אנגלית‪ ,‬היתה לו שליטה טובה‬ ‫בשפה — הוא למד אנגלית עוד בגימנסיה הרצליה (בבחינת הבגרות קיבל את‬ ‫הציון ‪ ,)9‬ומאז ביסס את ידיעותיו בשפה ואף תרגם ממנה‪ ,‬בעיקר מחזות‪ .‬תרגום‬ ‫מחזה של שייקספיר היה עם זאת משימה תובענית במיוחד‪ ,‬והוא שקד עליה‬ ‫חודשים רבים‪ .‬אלתרמן למד את המקור כשהוא נעזר במילונים היסטוריים‪ ,‬קרא‬ ‫תרגומים לשפות אחרות‪ ,‬עיין בחומר רקע ובספרי פרשנות‪ ,‬התבונן גם במעט‬ ‫שנעשה עד כה בתחום תרגומי שייקספיר לעברית‪ ,‬ואט־אט גיבש את שיטתו‬ ‫ואת סגנונו‪" .‬נשי וינדזור העליזות" היה גם מחזה ארוך במיוחד‪ ,‬הדמויות‬ ‫במחזה דיברו בסגנונות שונים‪ ,‬וכמו בקומדיות האחרות ִהרבה שייקספיר גם‬ ‫כאן בשימוש במשחקי לשון‪ ,‬שהעמידו בפני המתרגם קושי מיוחד‪ .‬הלוי אהב‬ ‫מאוד את התוצאה שהגיש לו אלתרמן‪ ,‬אך במהלך החזרות החליט שלא לחוס‬ ‫על הטקסט למרות התרגום היפה — הוא השמיט מתוכו כמה חלקים כדי שיהיה‬ ‫קצר יותר וקצבי יותר‪ ,‬שכן רק כך היה אפשר לדעתו לבצע אותו על הבמה‬ ‫ולשמור על הקשב המלא של קהל הצופים‪ .‬הלוי הקפיד לצוֵ ות להצגה את מיטב‬ ‫השחקנים — דבורה קסטלנץ‪ ,‬יעקב איינשטיין‪ ,‬שמחה צחובל‪ ,‬אברהם חלפי‬ ‫— ובראשם השחקן מאיר מרגלית‪ ,‬שהיה כוכב התאטרון‪ ,‬ושהופעתו בתפקיד‬ ‫פלסטף נחרתה בזיכרון הצופים לימים רבים‪ .‬ואכן‪ ,‬ההפקה זכתה להצלחה רבתי‬ ‫הן אצל הביקורת והן בקרב הקהל‪ ,‬והיא הועלתה על הבמה עשרות פעמים‪.‬‬ ‫בעיצומו של המאבק הגורלי של היישוב נגד הבריטים‪ ,‬ובעת שספינות מעפילים‬ ‫היו מתגנבות בחשאי אל חופי הארץ‪ ,‬נהרו המונים לבניין תאטרון האהל כדי‬ ‫[ ‪] 333‬‬

‫אלתרמן‬

‫לצפות בקומדיה מן המאה השש עשרה‪ ,‬שבה נחשפים התככים‪ ,‬היריבויות‬ ‫והנאפופים בחצרו של הנרי הרביעי‪ ,‬מלך אנגליה‪ ,‬כפי שהיטיב לתארם מי‬ ‫שנחשב לגדול המחזאים של האומה הבריטית‪ ,‬ויליאם שייקספיר‪.‬‬ ‫מאמרי הביקורת‪ ,‬שליווּ את ההפקה בהתרגשות‪ ,‬התייחסו כמעט כולם‬ ‫לעבודת התרגום של אלתרמן‪ ,‬כשרוב המבקרים מזדרזים להעניק לו ציונים‬ ‫לשבח‪ .‬יעקב הורוביץ כתב בהארץ על הלבוש העברי שהעניק אלתרמן למחזה‪,‬‬ ‫שהרי "אין כמוהו יודע להטביע חותם של חן ביטוי וברק של לשון־נופל־על־‬ ‫לשון או חרוז מתוק"‪ .‬המשורר עזרא זוסמן‪ ,‬שכתב בדבר‪ ,‬ציין בייחוד את‬ ‫יכולתו של אלתרמן למצוא מקבילות עבריות לסגנונות השונים בפי הדמויות‬ ‫השונות — לשון בתי המרזח של פלסטף‪ ,‬האנגלית המשובשת של אוואנס‪,‬‬ ‫איש ויילס‪ ,‬לשונו המצורפתת של הרופא‪ .‬הוא סיכם את דבריו כך‪" :‬מן הבמה‬ ‫עלתה אלינו שפה רבת חיות‪ ,‬מתיזה ניצוצות‪ ,‬מפרפרת ללא ליאות‪ ,‬ממזגת‬ ‫ישן בחדש בעוז של משורר"‪ .‬דב בר מלכין במשמר הרשה לעצמו‪ ,‬בהשפעת‬ ‫המחזה‪ ,‬לשחק גם כן במשחקי לשון‪" :‬ואלה מעשי נתן אלתרמן" — כך כתב‪.‬‬ ‫"'נשי וינדזור' שלא חפצו להתאבר באבירותו של האביר המסורבל סר ג'ון‬ ‫פלסטאף‪ ,‬נת'עברו' ברצון בעבריותו של העברי הגמיש‪ ,‬המשורר נתן אלתרמן"‪.‬‬ ‫בהמשך המאמר דיבר מלכין על "מעשי הפלא" של אלתרמן‪ ,‬במקור ובתרגום‪,‬‬ ‫תוך כדי אזכור הישגים קודמים שלו — "פדרה" של רסין ו"שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר" של גרונמן‪ .‬אך מכל אלה‪ ,‬סבר מלכין‪ ,‬הגדיל אלתרמן לעשות דווקא‬ ‫בקומדיה השייקספירית‪" .‬כלום לא דיברו עברית בווינדזור" — היתמם המבקר‪.‬‬ ‫"וכי באיזו לשון אחרת גנוזות אפשרויות מרובות כל כך? וכי איזו לשון אפשר‬ ‫ל'צרפת' במידה כזו?" והוא סיכם‪" :‬מעשי נתן אלתרמן להתפאר!" הפליא‬ ‫לעשות המוציא לאור ישראל זמורה שטרח לפרסם את המחזה בדפוס‪ ,‬בדיוק‬ ‫כפי שעשה עם העלאת "פדרה" שנה קודם לכן‪ .‬הספר הופיע כשהוא מנוקד‬ ‫כולו‪ ,‬כיאה לדרמה פיוטית‪ ,‬ומעוטר בסדרת תמונות‪ .‬המחיר היה ‪ 750‬מא"י‪42.‬‬ ‫הצלחותיו של אלתרמן בתרגום לבמה‪ ,‬לאחרונה ב"נשי וינדזור העליזות"‪,‬‬ ‫הן שהובילו להחלטתה של עיריית תל אביב להעניק לו את הפרס לתרגומי מופת‬ ‫לשנת תש"ז אשר נשא את שמו של המשורר שאול טשרניחובסקי‪ .‬אלתרמן‬ ‫נתבשר על כך בתחילת אוקטובר‪ ,‬ולכאורה אמור היה לקבל את הפרס ברוח‬ ‫טובה‪ ,‬בייחוד כשהפרס נקרא על שמו של טשרניחובסקי; שהרי הוא היה האיש‬ ‫שכעורך לילה בדבר ניסח את הידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של העיתון‬ ‫במוצאי חג השבועות של שנת תש"ג‪ ,‬ובה הבשורה הרעה על מות המשורר‪43.‬‬ ‫אך למרבה הפליאה מיהר אלתרמן להודיע לא"ז בן־ישי‪ ,‬עורך הפרסומים של‬ ‫[ ‪] 334‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫עיריית תל אביב‪ ,‬על סירובו לקבל את הפרס‪ .‬האם נתקף מבוכה מעצם קבלת‬ ‫הפרס‪ ,‬לראשונה בחייו? האם נרתע מן הפומביות הכרוכה בזה? או שמא גונבה‬ ‫לאוזנו ידיעה כלשהי שגרמה לו תחושה של אי־נוחות? אלא שבן־ישי לא היה‬ ‫נכון לוותר‪ :‬ב־‪ 8‬באוקטובר שיגר אליו מכתב נרגש ובו התחנן בפניו לחזור בו‬ ‫מהחלטתו זו‪ ,‬העשויה לגרום לסיבוכים מיותרים‪ ,‬לעלבונות ואולי אפילו לסערה‬ ‫ציבורית‪" .‬הכל כבר 'מוכן לסעודה'" — כתב בן־ישי‪" .‬השופטים המליצו ונימקו‬ ‫[‪ ]...‬והעיריה עשתה את שלה ואישרה את ההמלצה וגם שמחה עליה מהרבה‬ ‫טעמים‪ ,‬השיק מוכן וחתום וכו' וכו'"‪ .‬במטרה לשכנע את אלתרמן לבוא לטקס‬ ‫ולקבל את הפרס גייס בן־ישי את זכרו של שאול טשרניחובסקי‪ ,‬שיום הזיכרון‬ ‫שלו עמד לחול ממש סמוך לטקס‪ .‬הוא גם רמז לו‪ ,‬בסודי סודות‪ ,‬כי אחד‬ ‫ממקבלי הפרס בשנה זו הוא "ידידך ורבך א‪ .‬שלונסקי"‪ .‬בן־ישי ידע היטב מה‬ ‫הוא עושה‪ :‬אף ששלונסקי קינא באלתרמן‪ ,‬אם כי לא בצורה גלויה‪ ,‬הקפיד‬ ‫אלתרמן בכבודו של מי שהיה החונך הספרותי שלו‪ ,‬מעולם לא ביטא כלפיו‬ ‫זלזול כלשהו ולא הפנה לו עורף‪" .‬לולא א‪ .‬שלונסקי הייתי עכשיו אגרונום"‬ ‫— כך התבטא באחת ההזדמנויות‪ .‬הוא נהג להביא לו זר פרחים בכל אחד מימי‬ ‫ההולדת שלו‪ ,‬וכשנבחר לחבר ועד הלשון העברית הקדיש לו טור חום ואהבה‪.‬‬ ‫וזה היה כנראה הנימוק שהכריע את הכף‪44.‬‬ ‫חמישה ימים לאחר מכן — ב־‪ 13‬באוקטובר — נערך בבית הבריאות על שם‬ ‫שטראוס‪ ,‬במקום שבו שכנה בזמנה המרפאה של טשרניחובסקי‪ ,‬טקס חלוקת‬ ‫הפרס הנושא את שמו‪ .‬נכחו בו לא רק שני חתני הפרס — שלונסקי ואלתרמן —‬ ‫אלא גם חתן שלישי‪ ,‬עמנואל אולסבנגר‪ ,‬שאלתרמן רחש לו הערצה עצומה בגין‬ ‫הישגיו כמתרגם‪ 45.‬שלונסקי זכה בפרס עבור תרגום "יבגני אונייגין" ו"המלט"‪,‬‬ ‫אלתרמן על תרגום "פדרה" ו"נשי וינדזור העליזות"‪ .‬אולסבנגר על תרגום החלק‬ ‫הראשון של "הקומדיה האלוהית"‪ .‬הפתעה נוספת שזימן הטקס היתה שהפרסים‬ ‫שחולקו בו לא היו שווים‪ :‬הפרס שבו זכה שלונסקי היה בסך מאה לא"י‪ ,‬ואילו‬ ‫אלתרמן ואולסבנגר נאלצו להסתפק בפרס בשווי של ‪ 50‬לא"י בלבד‪ .‬האם ידע‬ ‫אלתרמן על כך עוד לפני הטקס‪ ,‬ובשל כך ביקש לחמוק מקבלת הפרס? ראש‬ ‫העיר ישראל רוקח נשא דברים לזכרו של טשרניחובסקי‪ ,‬וד"ר צבי וויסלבסקי‪,‬‬ ‫שקרא את נימוקי השופטים‪ ,‬עמד על ההישגים המיוחדים של אלתרמן בתרגום‬ ‫שני המחזות‪ ,‬שכל אחד מהם העמיד אותו בפני אתגר מסוג שונה‪ .‬במקום דברי‬ ‫ברכה שאמורים היו להיאמר בטקס ולא נאמרו‪ ,‬כתב יעקב אורלנד בהארץ כי‬ ‫מתן הפרס לשלונסקי ולאלתרמן גם יחד אינו מתן תודה מקרי לשני מתרגמים‬ ‫מעולים‪" ,‬אני רואה בו אבן פינה שהיא גם בתרבות הציונית שלנו‪ ,‬מעין מסירת‬ ‫[ ‪] 335‬‬

‫אלתרמן‬

‫שרביט מדעת של דור הולך לדור בא"‪ 46.‬כעבור שלושה חודשים זכה אלתרמן‬ ‫בעיטור נוסף‪ ,‬צנוע מזה‪ ,‬משקיבל מידי ועד הקהילה העברית בחיפה את "פרס‬ ‫רופין לספרות יפה"‪ ,‬הפעם בגין שלושת ספרי השירה שחיבר עד אז — כוכבים‬ ‫בחוץ‪ ,‬שמחת עניים ושירי מכות מצרים‪47.‬‬ ‫בצד עבודתו השקדנית ורבת־ההשראה בתרגום מחזות לתאטרון הרפרטוארי‬ ‫— שזכתה זה עתה להכרה פומבית — המשיך אלתרמן במלוא המרץ בכתיבתו‬ ‫לבמה הקלה‪ ,‬שהיתה לגביו לחם חוק‪ .‬במשך שנים עשה זאת בתאטרון‬ ‫המטאטא‪ ,‬אולם מאז שלהי המלחמה מיצב את מרכז הכובד של פעילותו‬ ‫במסגרת חדשה — הלוא היא תאטרון לי־לה־לו‪ .‬את לי־לה־לו ייסד האמרגן‬ ‫משה ואלין‪ ,‬אחד האישים הפעילים והתוססים בחיי התאטרון בארץ בתקופת‬ ‫היישוב‪ .‬הדגם שעמד לנגד עיניו היה זה של ה"קווי פרו קוו" (‪,)Qui Pro Quo‬‬ ‫תאטרון רוויו שפעל בזמנו בוורשה וזכה להצלחה מסחררת‪ .‬המתכונת היתה‬ ‫מבוססת על הופעתם של שחקנים־זמרים‪ ,‬שהיו מבצעים פזמונים‪ ,‬שירים‪,‬‬ ‫מערכונים‪ ,‬כשתכלית הערב היא ליצור בידור קל ומשעשע שיש בו גם נופך‬ ‫סאטירי‪ .‬את ההצגה הוביל בדרך כלל שחקן־כוכב‪ ,‬ששימש קונפרנסיֶ ה‪ ,‬ואשר‬ ‫בדברי הקישור שלו — שהיו בחלקם מאולתרים — ניסה ליצור רצף בין הקטעים‬ ‫השונים של המופע שלא היו בהכרח קשורים זה לזה‪ .‬כבר בשלב מוקדם שבו‬ ‫נערך להקמת התאטרון גייס ואלין במאי צעיר ומוכשר בשם זנון ורדן‪ ,‬שהופקד‬ ‫מעתה על רוב התוכניות‪ ,‬כשרעייתו ורה ורדן‪ ,‬שחקנית זריזת לשון וממולחת‪,‬‬ ‫משמשת בדרך כלל בתפקיד הקונפרנסיֶ ה‪ .‬בכל מעשיו גילה ואלין תושייה‬ ‫גדולה‪ ,‬ולבד מן הזוג ורדן הצליח לאתר שחקנים וזמרים מן השורה הראשונה‪,‬‬ ‫ביניהם עולים חדשים ממרכז אירופה שלא ידעו עדיין עברית‪ .‬המפורסם‬ ‫והמנוסה מבין האמנים ששכר ואלין היה מתתיהו רוזין‪ ,‬שמאז עלייתו מפולין‬ ‫ב־‪ִ 1935‬הרבה להופיע בבתי הקפה של חיפה ותל אביב — המוּ כר שבהם היה‬ ‫"קפה סמדר" — והתגלה בהם כמבצע מזהיר של פזמוני אלתרמן‪ .‬אלתרמן‬ ‫אהב מאוד את רוזין וגם העריך את אמנות הביצוע שלו‪ ,‬ורוזין השיב לו אהבה‪,‬‬ ‫אם לא הערצה‪ :‬בביתו היתה שמורה מחברת ובה הקפיד להעתיק לדף נקי כל‬ ‫אחד ואחד מפזמוני אלתרמן שביצע‪ .‬מבחינתו של ואלין נחשב רוזין לרכישה‬ ‫חשובה‪ ,‬הוא היה מודע למידת הפופולריות שלו בציבור‪ ,‬ולכן הבטיח לו את‬ ‫המשכורת הגבוהה מכולן — ‪ 80‬לירות ארץ־ישראליות‪48.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שהעניק לתאטרון את שמו‪ ,‬היה שותף בעיצוב דרכו מאז התוכנית‬ ‫הראשונה‪ ,‬שהועלתה על הבמה ב־‪ 4‬בנובמבר ‪ .1944‬מקום פעולתו של לי־לה־‬ ‫לו היה באולם מופעים מוזנח שוואלין למעשה הקים אותו מחדש‪ .‬האולם נשא‬ ‫[ ‪] 336‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫את השם "ישה חפץ"‪ ,‬והוא שכן בסמטת בית השואבה‪ ,‬סמטה קטנה שהסתעפה‬ ‫מרחוב אלנבי‪ ,‬בלב ה־‪ downtown‬של תל אביב המנדטורית‪ .‬חודשים אחדים‬ ‫קודם לכן השתתף אלתרמן בעיצוב התוכנית ה־‪ 65‬של תאטרון המטאטא‪,‬‬ ‫"ויתרוצצו‪ ,"...‬שהצגת הבכורה שלה נערכה ב־‪ 25‬ביוני ‪ .1944‬כדרכו חיבר‬ ‫עבור התוכנית כמה מן הפזמונים‪ ,‬ובכך סיים למעשה עשר שנות עבודה רצופות‬ ‫עם התאטרון הסאטירי‪ ,‬שבו מילא תפקיד מרכזי‪ .‬המעבר ללי־לה־לו נעשה‬ ‫בעיקר משיקולים כספיים — ואלין יצא ביוזמה החדשה בשיתוף עם כמה‬ ‫משקיעים‪ ,‬ומראשית דרכו של תאטרון הרוויו הציע תשלומים גבוהים לאמנים‬ ‫שבה החל לי־‬ ‫וליוצרים שחפץ ִּב ָיקרם‪ .‬אלתרמן היה כמובן אחד מהם‪ .‬התוכנית ּ‬ ‫לה־לו את דרכו עלי במות היתה "הספר מתל־אביב"‪ ,‬והיא סבבה סביב דמותו‬ ‫של עולה חדש (השחקן יוסף גולנד) העובר בכל המשרדים הממשלתיים עד‬ ‫שהוא מצליח איכשהו להסתדר‪ .‬חלקו של אלתרמן בהצגה זו היה מזערי‪ :‬הוא‬ ‫ספר במספרה‪ ,‬אולם מי שגנב את ההצגה היה‬ ‫חיבר פזמון המושמע מפיו של ּ‬ ‫דווקא זה שהופיע בתפקיד הלקוח‪ ,‬השחקן אלכסנדר גרונובסקי‪ ,‬עולה חדש‬ ‫מפולין שלא ידע כלל עברית‪ ,‬ושכל תפקידו היה לצחוק בקול רם למשמע‬ ‫בדיחותיו של הספר‪ .‬גרונובסקי הצליח בתפקידו עד כדי כך שהקהל חיקה‬ ‫את צחוקו בצאתו מן האולם‪ .‬תוכנית הערב כללה ‪ 12‬תמונות‪ ,‬ובהן שירים‪,‬‬ ‫פזמונים‪ ,‬ריקודים ומערכונים‪ .‬בסיום הערב עלו כל חברי הלהקה על הבמה‬ ‫כשהם לבושים תלבושת ערב כדי לשיר יחד את המנון לי־לה־לו‪ .‬גם את השיר‬ ‫הזה חיבר אלתרמן‪.‬‬ ‫קבלת הפנים לתאטרון החדש היתה אוהדת — המבקר חיים גמזו כתב על‬ ‫החשיבות לקיומה של במה לאמנות קלה בארץ ישראל דווקא בעת הזאת‪:‬‬ ‫"במיוחד רבה חשיבותה של הבמה הקלה בימים כבדים‪ ,‬בשעת פורענויות‪.‬‬ ‫בשנים האחרונות כה קשה להכיל את העצב והחורבן‪ ,‬עד כי יש לו לקהל צורך‬ ‫הכרחי וגם הזכות המלאה לבידור שמביא לשכחת מה"‪ 49.‬התוכנית הועלתה‬ ‫על הבמה ‪ 104‬פעמים‪ ,‬ביקרו בה קרוב לעשרים אלף צופים‪ ,‬ואף שנאלץ‬ ‫מעודד מן התוצאה‪ ,‬ומיד התפנה להכין את‬ ‫ָ‬ ‫לספוג הפסד כספי היה ואלין‬ ‫התוכנית השנייה‪" ,‬ראיון ב'לי־לה־לו'"‪ .‬הבימוי הופקד שוב בידי זנון ורדן‪ ,‬את‬ ‫רוב הפזמונים כתב אלתרמן‪ ,‬ולכותבי המוזיקה הצטרף משה וילנסקי‪ ,‬שאתו‬ ‫עבד במשך שנים בתאטרון המטאטא‪ .‬לקראת התוכנית השנייה החליט ואלין‬ ‫להבליט את נוכחותה של זמרת ידועה מעט‪ ,‬שגם אותה גייס לתאטרון‪ .‬שמה‬ ‫היה שושנה דמארי‪ .‬דמארי נולדה בעיר דמאר שבתימן כבת זקונים למשפחה‬ ‫בת חמש נפשות‪ ,‬שעלתה לארץ בשנת ‪ .1925‬היא היתה אז בת שנתיים‪ .‬על‬ ‫[ ‪] 337‬‬

‫אלתרמן‬

‫הבמה עלתה עוד כילדה‪ ,‬ובהיותה בת ‪ 16‬ערכה לראשונה קונצרט כזמרת‬ ‫סולנית‪ .‬כשפגש אותה ואלין היתה בת ‪ ,22‬והוא היה נחוש בדעתו לטפחה‬ ‫ככוכבת‪ .‬הוא שילב אותה כבר בתוכנית הראשונה של התאטרון‪ ,‬שם ביצעה‬ ‫את שירו של אברהם שלונסקי "לילה בגלבוע"‪ ,‬על פי הלחן שחיבר נחום נרדי‪,‬‬ ‫כשהיא מלוּ וה בלהקת בלט‪ .‬הביצוע של השיר לא הותיר רושם מיוחד‪ ,‬אולם‬ ‫ואלין‪ ,‬שהיה צייד כישרונות בעל חושים חדים‪ ,‬לא אמר נואש‪ ,‬הוא ידע בעליל‬ ‫ששעתה של דמארי עוד תגיע‪.‬‬ ‫ואלין לא התבדה‪ .‬ב־‪ 18‬בינואר ‪ 1945‬נערכה באולם "ישה חפץ" הצגת‬ ‫הבכורה של "ראיון ב'לי־לה־לו'"‪ .‬התוכנית השנייה של התאטרון‪ .‬אלתרמן‪,‬‬ ‫כאמור‪ ,‬כתב את רוב הפזמונים‪ ,‬וכותבים אחרים — מרים ברנשטיין־כהן‪,‬‬ ‫שמואל פישר ורפאל קלצ'קין — סיפקו למופע עיבודים ספרותיים של טקסטים‬ ‫שאיתרו בשפות אחרות‪ ,‬בחלקם דברים שהוצגו קודם לכן ב"קווי פרו קוו"‪.‬‬ ‫לצד וילנסקי כתבו מוזיקה גם שמואל פרשקו‪ ,‬ששימש בעבר הלא רחוק מלחין‬ ‫בתאטרון המטאטא‪ ,‬וה' ורס‪ ,‬קומפוזיטור יהודי נודע שזה עתה עלה מפולין‪.‬‬ ‫את הכוראוגרפיה ביצע השחקן והרקדן דוד קאש‪ ,‬שוואלין ראה בו רכישה‬ ‫חשובה‪ .‬הצגת הרוויו הורכבה הפעם משני חלקים ועשרים תמונות‪ .‬באחת‬ ‫מהן שרה שושנה דמארי את הפזמון "גמליאל" למילים של אלתרמן ולמוזיקה‬ ‫של וילנסקי‪ ,‬שנתנה ביטוי לסגנון התימני־מזרחי שהוא ומלחינים אחרים‬ ‫טיפחו באותו זמן‪ .‬גמליאל היה שמו של חמור‪ ,‬שאליו פונה הזמרת בדברי‬ ‫"ל ֻח ּ ָפה עוֹ ד‬ ‫כיבושין‪ ,‬וכל זה כדי שבבוא היום תרכב על גבו בדרכה אל החופה‪ַ :‬‬ ‫נִ ְר ַּכב‪ַ ———/‬ל ֻח ּ ָפה ִהיא ִּת ְר ַּכב‪ַ /.‬אל ִּת ְב ֶּכה נָ א‪ְ ,‬ק ַטנְ ַטן‪ ———/,‬זֶ הוּ סוֹ ף ָהרוֹ ָמן‪/‬‬ ‫לֹא ַא ָּתה ֶה ָח ָתן‪ ———/.‬לֹא ֲאנִ י ֶה ָח ָתן‪ "...‬דמארי לא היתה לבד על הבמה‪ ,‬לצדה‬ ‫ניצב הרקדן דוד קאש‪ ,‬שהתחפש לחמור‪ ,‬כשהוא מלווה את השיר בתנועות‬ ‫גרוטסקיות‪ .‬מי שבלט במיוחד בחלק הראשון של ההצגה היה מתתיהו רוזין‪,‬‬ ‫"פ ּ ָפ ָט ָצ'ה"‪ ,‬פרי עטו של אלתרמן‪ .‬היה‬ ‫שכבש את לב הקהל בביצוע פזמון בשם ּ ַ‬ ‫זה פזמון משעשע ועתיר משחקי לשון של חולה "פפטצ'ה" — אחד השמות‬ ‫השגורים אז למחלת השפעת‪ — 50‬ובו נבללו עניינים שונים ומשונים שנלקחו‬ ‫מן האקטואליה‪ :‬שר החוץ הבריטי אנתוני אידן‪ ,‬המדינאי האיטלקי ספוצ'ה‪,‬‬ ‫מתנגדו של מוסוליני‪ ,‬נשיא ארצות הברית רוזוולט‪ ,‬מלך איטליה אומברטו‬ ‫השני ומלך יוגוסלביה פטר השני‪ ,‬מפא"י ועסקניה‪ .‬כל אלה פשוט חדלו זה כבר‬ ‫לעניין את החולה‪ ,‬שהרי יש לו "פפטצ'ה"‪"ׁ :‬שום דָּ ָבר ֵאינִ י יוֹ ֵד ַע‪ׁ /,‬שוּ ם ָא ָדם‬ ‫ִּבי לֹא נוֹ ֵג ַע‪ /,‬יֵ ׁש ִלי ּ ַפ ּ ָפ ָט ָצ'ה‪ּ ַ /.‬גם ַעל רוּ זְ וֶ ְלט ֵאין ִלי ּכ ַֹח‪ְ /‬ליַ ֵ ּג ַע ֶאת ַה ּמ ַֹח‪ /‬יֵ ׁש ִלי‬ ‫ּ ַפ ּ ָפ ָט ָצ'ה"‪ 51.‬הלוליינות הלשונית של אלתרמן‪ ,‬המוזיקה הקלילה של פרשקו‪,‬‬ ‫[ ‪] 338‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫הביצוע הווירטואוזי של רוזין — כל אלה עשו את שלהם‪ :‬הקהל באולם פשוט‬ ‫התגלגל מצחוק‪ .‬אחר כך היתה הפסקה‪ ,‬ולאחר עשרים דקות שב הקהל אל‬ ‫האולם לחלקו השני של המופע‪ .‬ואז עלתה שוב שושנה דמארי אל הבמה כדי‬ ‫לשיר את "כלניות"‪.‬‬ ‫דרכו של השיר "כלניות" אל הבמה לא היתה סוגה בשושנים‪ .‬כשקרב מועד‬ ‫הבכורה והחזרות היו בעיצומן‪ ,‬חש ואלין בחסרונו של שיר בסגנון רומנטי‬ ‫שאותו רצה להפקיד בידיה של שושנה דמארי‪ .‬הוא הציע לאלתרמן לחבר‬ ‫את השיר‪ ,‬אולם אלתרמן סירב לבקשה — הוא לא התלהב כלל מהופעתה של‬ ‫דמארי בתוכנית הראשונה‪ ,‬ואף סבר כי אין היא המבצעת המתאימה לשיר‬ ‫בסגנון זה‪ .‬חלפו עוד כמה ימים‪ ,‬והעניין לא הרפה מוואלין‪ :‬מתוך שהאמין יותר‬ ‫מכל הסובבים אותו בכישרונה של שושנה דמארי רצה בכל לבו להמציא לה‬ ‫שיר חדש‪ ,‬רומנטי‪ ,‬שיהיה מסמר הערב‪ .‬הוא חזר אפוא עם הבקשה לאלתרמן‪,‬‬ ‫וזה נזכר הפעם משום־מה בשיר כלשהו המונח במגירותיו‪ ,‬שיר על כלניות‪.‬‬ ‫אולי השיר הזה יימצא מתאים‪ .‬כשקיבל ואלין את התמליל מיהר למסור אותו‬ ‫לווילנסקי‪ ,‬ואף הפציר בו להלחין את השיר במהירות האפשרית‪ .‬ואכן‪ ,‬למחרת‬ ‫היום הביא וילנסקי את "כלניות" שלו‪ ,‬כדי ששושנה דמארי תוכל להתחיל‬ ‫בחזרות‪ .‬ואלין אהב את המנגינה‪ ,‬ולא שעה למה שאמר לו אלכסנדר גרונובסקי‬ ‫בלחש — הלחן איננו ִמשל וילנסקי‪ ,‬למיטב זיכרונו זוהי מנגינה ישנה הזכורה‬ ‫לו מפולין‪ .‬אלא שכאן התחילו צרות חדשות‪ :‬שושנה דמארי‪ ,‬שלמרות גילה‬ ‫הצעיר היתה דעתנית והקפידה על כבודה המקצועי‪ ,‬טענה באוזני ואלין שאין‬ ‫בכוונתה לשיר את השיר המוזר הזה‪ ,‬מכיוון שהמילים והמנגינה לא אומרות לה‬ ‫דבר‪ .‬ואלין לא ויתר ותבע ממנה לשיר‪ .‬דמארי נכנעה לבסוף לתכתיב‪ ,‬ובחזרה‬ ‫הכללית שנערכה לקראת הבכורה בנוכחות קהל שרה את "כלניות"‪ .‬התגובה‬ ‫בקרב הקהל היתה צוננת‪ ,‬ולא נשמעה אפילו מחיאת כפיים אחת‪ .‬נרגזת וחמורת‬ ‫סבר התייצבה בפני ואלין ונשבעה בפניו שלעולם לא תשיר עוד את השיר‪.‬‬ ‫בליל הבכורה עצמו הגיע המתח לשיאו‪ :‬בהפסקה שבין שני חלקי הרוויו ניגש‬ ‫ואלין לשושנה דמארי וביקש ממנה לעלות על הבמה ולשיר את השיר שאותו‬ ‫תיעבה‪" .‬מצטערת! לא בא בחשבון! השיר הזה לא מצלצל טוב" — העזה דמארי‬ ‫פנים אל מול המפיק שלמעשה גילה אותה‪ .‬שלא כדרכו הרים ואלין את קולו‬ ‫ופקד עליה לבצע את השיר‪ .‬דמארי קיבלה לבסוף את הדין‪ ,‬ובאי־רצון מופגן‬ ‫עלתה על הבמה‪52.‬‬ ‫יעה ָּב ָהר יוֹ ֶק ֶדת‪ֲ /.‬אנִ י חוֹ ֶל ֶמת‬ ‫"ה ֶע ֶרב ָּבא‪ְ ׁ .‬ש ִק ָ‬ ‫ואלה מילות הפתיחה של השיר‪ָ :‬‬ ‫ּ‬ ‫וְ רוֹ אוֹ ת ֵעינַ י‪ַ /:‬ה ַ ּגיְ ָאה נַ ֲע ָרה ְק ַט ָּנה יוֹ ֶר ֶדת‪ְ /‬וּב ֵא ׁש ַּכ ָּלנִ יוֹ ת לוֹ ֵהט ַה ַ ּגיְ א"‪ .‬בהמשך‬ ‫[ ‪] 339‬‬

‫אלתרמן‬

‫השיר מתוארת הנערה כשהיא מלקטת צרור כלניות ומביאה אותו לאמה‪.‬‬ ‫שנים חולפות‪ ,‬הנערה הפכה לאישה‪ ,‬ובעת שבחיר לבה מבקש את ידה היא‬ ‫עצמה מושיטה לו סל ובו צרור כלניות‪ .‬השנים אצות־רצות‪ ,‬והנערה היתה כבר‬ ‫לסבתא‪ ,‬והנה נכדתה יורדת אף היא אל הגיא שבו פורחות הכלניות‪ .‬וכאשר‬ ‫"שיר ִמזְ מוֹ ר נִ ׁ ְש ָּכח"‬ ‫היא חוזרת הביתה ובידה צרור פרחים נזכרת הסבתא באותו ׁ ִ‬ ‫"כ ָּלנִ ּיוֹ ת‪ַּ /,‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת‪ַּ /,‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת‬ ‫מימי נעוריה‪ ,‬החוזר ומופיע בסיומו של כל בית‪ַּ :‬‬ ‫ֲא ַד ְמדַּ ּמוֹ ת ַא ְדמוֹ נִ ּיוֹ ת‪ַּ /.‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת‪ַּ /,‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת‪ַּ /,‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת ְמ ֻט ָּללוֹ ת ִח ָּננִ ּיוֹ ת"‪ .‬מבעד‬ ‫לנימה הסנטימנטלית‪ ,‬לקסם של המילים ולשפעת הציורים‪ ,‬הצבועים כולם‬ ‫אדום‪ ,‬גילה השיר טפח מהרגשותיו של אלתרמן ביחס לזמן החולף ולמחזוריות‬ ‫החיים‪ ,‬מוטיב שחזר ועלה ברבים משיריו‪ ,‬חלקם פשוטים וקלילים מאוד‪ ,‬חלקם‬ ‫"ש ִקיעוֹ ת ָּב ָהר ִּת ְב ַע ְרנָ ה וְ ִת ְד ַע ְכנָ ה‪ֲ /,‬א ָבל ַּכ ָּלנִ ּיוֹ ת ָּת ִמיד‬ ‫מורכבים וכבדי הגות‪ְ ׁ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ִּת ְפ ַר ְחנָ ה‪ /.‬סוּ פוֹ ת ָלרֹב ֵּתה ְֹמנָ ה וְ ִת ְס ַע ְרנָ ה‪ַ /,‬אך ֵמ ָח ָד ׁש ַּכ ָּלנִ ּיוֹ ת ִּת ְב ַע ְרנָ ה"‪ .‬ישנם‬ ‫זמנים של פריחה וצמיחה‪ ,‬ואחריהם זמנים של קמילה ומוות‪ .‬ישנן גם סערות‬ ‫הבאות מן החוץ ומחוללות הרס וחורבן — הרי ימיו של השיר היו ימי מלחמת‬ ‫העולם השנייה — אבל אחריהן תהיה תמיד התחלה חדשה‪ .‬שהרי הכלנית היא‬ ‫פרח עונתי החוזר ומופיע באזורי הארץ השונים מדי שנה בשנה‪ ,‬ומתוקף זה‬ ‫מעבר‬ ‫אין היא אלא סמל לצמיחה המתחדשת תדיר של החיים‪ ,‬היפים עד כאב‪ֵ ,‬‬ ‫לתמורות הזמן ולמרות התהפוכות שמטילה עלינו ההיסטוריה‪ .‬והאם לא לכך‬ ‫התכוון המשורר בפרק הסיום של שירי מכות מצרים‪ ,‬שנכתב כמעט באותו‬ ‫הזמן? וכך גם בשיר הזה‪ ,‬המסתיים במילים אלו‪:‬‬ ‫ֵּכן‪ַ ,‬הדּ וֹ רוֹ ת ָּב ִאים חוֹ ְל ִפים ְּב ִלי ֶג ֶמר‪,‬‬ ‫ַא ְך ְל ָכל דּ וֹ ר יֵ ׁש ַּכ ָּלנִ ית וָ זֶ ֶמר‪.‬‬ ‫ַא ׁ ְש ֵרי ָה ִא ׁיש‪ִ ,‬אם ֵּבין סוּ פוֹ ת וָ ַר ַעם‬ ‫ּ ָפ ְר ָחה ַה ַּכ ָּלנִ ית לוֹ ‪ ,‬לוּ ַרק ּ ַפ ַעם‪.‬‬ ‫ַּכ ָּלנִ ּיוֹ ת‪,‬‬ ‫ַּכ ָּלנִ ּיוֹ ת‪,‬‬ ‫ַּכ ָּלנִ ּיוֹ ת ֲא ַד ְמדַּ ּמוֹ ת ַא ְדמוֹ נִ ּיוֹ ת‪53.‬‬ ‫לבדה עמדה שושנה דמארי על הבמה‪ ,‬לבושה בשמלה שחורה‪ ,‬כמעט ללא‬ ‫תנועה‪ ,‬וקולה התנגן ומילא את האולם‪ :‬ש' מרטינס וא' פילצר ליוו את זמרתה‬ ‫בירכתי הבמה‪ .‬המוזיקה של וילנסקי‬ ‫ּ‬ ‫בשני פסנתרים שהיו מוצבים דרך קבע‬ ‫כבשה את הלב‪ ,‬תחילה המלודיה הרכה והענוגה שליוותה את בתי השיר‪,‬‬ ‫[ ‪] 340‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫המגוללים את סיפור המעשה‪ ,‬ואחר כך הנסיקה באמצעות הקרשצ'נדו ההולך‬ ‫"כ ָּלנִ ּיוֹ ת‪ַּ /,‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת‪ַּ /,‬כ ָּלנִ ּיוֹ ת ֲא ַד ְמדַּ ּמוֹ ת‬ ‫ומתעצם אל מילותיו של הפזמון החוזר — ַּ‬ ‫ַא ְדמוֹ נִ ּיוֹ ת" — שבו נפרשׂ המרקם הקולי העשיר של הזמרת במלוא יופיו‪.‬‬ ‫וילנסקי הכיר היטב את שושנה דמארי‪ ,‬את איכויות הקול שלה‪ ,‬והוא השכיל‬ ‫להתאים את הלחן לא רק לטקסט הפיוטי של אלתרמן אלא גם לתכונותיה‬ ‫המיוחדות של המבצעת‪ .‬ודמארי‪ ,‬מצדה‪ ,‬נתנה את כל כולה למוזיקה — אך לא‬ ‫פחות מזה למילים עצמן‪ :‬חיתוך הדיבור שלה היה ללא דופי‪ ,‬כל מילה בוטאה‬ ‫בבהירות ובניקיון‪ ,‬כשהשימוש באותיות הגרוניות‪ ,‬שהוא כה טבעי לדיבורם‬ ‫של יוצאי תימן‪ ,‬מוסיף לו גוונים שאפילו המשורר‪ ,‬בעל הרגישות הגבוהה כל‬ ‫כך לשפה העברית‪ ,‬לא יכול היה לשערם מראש‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שלא העריך כיאות‬ ‫את כישרונה של דמארי‪ ,‬נאלם דום‪ .‬ואילו הקהל קיבל אותה במחיאות כפיים‬ ‫סוערות‪ ,‬ארבע פעמים נקראה הזמרת לחזור אל הבמה‪ ,‬כשבפעם הרביעית‬ ‫ראתה את עצמה נאלצת לחזור ולשיר את השיר בפעם השנייה‪" .‬כלניות" היה‬ ‫ללהיט‪ :‬הוא העניק אשראי עצום ללי־לה־לו‪ ,‬והוא גם קיבע את השותפות רבת־‬ ‫השנים בין אלתרמן לווילנסקי‪ ,‬וביניהם לבין שושנה דמארי‪ .‬אולם יותר מכול‬ ‫היה זה רגע מכונן בחייה של שושנה דמארי עצמה‪ ,‬שהחלה באותו ערב לצעוד‬ ‫במסלול העתיד להקנות לה את המעמד הייחודי של זמרת לאומית‪.‬‬ ‫מה שאלתרמן לא היה יכול לשער גם כן הוא שלשיר הקברטי־הסנטימנטלי‬ ‫שכתב‪ ,‬שבמרכזו דמותה של נערה אוהבת ובידה סל כלניות‪ ,‬תהיינה השתמעויות‬ ‫אקטואליות־פוליטיות‪ .‬לארץ הגיעה ב־‪ 1945‬הדיוויזיה השישית המוטסת‬ ‫בפיקודו של מייג'ור ג'נרל א"ל בולס‪ ,‬בנו של הגנרל שעמד בשעתו בראש המטה‬ ‫של הגנרל אלנבי‪ .‬אנשי הדיוויזיה הוצבו תחילה בעזה ואחר כך שולבו במאמץ‬ ‫לדיכוי ארגוני הטרור‪ .‬הם חבשו כומתות אדומות‪ ,‬ולכן נהגו לכנות אותם בשם‬ ‫"כלניות"‪ .‬וכך‪ ,‬באופן בלתי תלוי במילות השיר עצמן‪ ,‬התקבל הפזמון שחיבר‬ ‫אלתרמן כשיר מחאה המכוּ ון כלפי חיילי הדיוויזיה השישית‪ ,‬ומתוך כך כלפי‬ ‫השלטון המנדטורי כולו‪ .‬הבריטים עצמם ראו בשיר "כלניות" עלבון צורב‪,‬‬ ‫ולא אחת נתקלו בילדים שעמדו בקרנות הרחובות ושרו בקול גדול "כלניות‪,‬‬ ‫כלניות"‪ ,‬כאילו כל אחד היה שושנה דמארי‪ .‬ר"ד וילסון‪ ,‬שחיבר לימים את‬ ‫תולדות הדיוויזיה‪ ,‬ציטט שורה אחת מתוך השיר של אלתרמן שממנה השתמע‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬כי בדומה לכלניות — ראשם של אנשי הדיוויזיה אדום ולבם שחור‪ ,‬וזה‪,‬‬ ‫לדבריו‪ ,‬פגע בהם באופן מיוחד‪ 54.‬משה ואלין סיפר כי באחד הערבים כיתר‬ ‫הצבא הבריטי את התאטרון וגרם להפסקת ההצגה בגין הטענה כי "כלניות"‬ ‫הוא שיר חתרני המכוּ ון נגד הצנחנים הבריטים ונגד ממשלת המנדט‪ ,‬ואילו הוא‬ ‫[ ‪] 341‬‬

‫אלתרמן‬

‫עצמו נעצר ונלקח לחקירה במשטרת רמלה‪ .‬הוא שוחרר רק לאחר התערבותו‬ ‫של עורך דין שדאג גם לביטולו של הצו הזמני שאסר את השמעת "כלניות"‬ ‫ולפתיחתו מחדש של התאטרון‪ 55.‬כל זה רק הגביר את התפוצה של השיר‪,‬‬ ‫לא פחות מכך את ההערצה לאלתרמן‪ ,‬ומעל לכול — הוא חיזק את מעמדה‬ ‫של שושנה דמארי בקרב הציבור‪ .‬היא היתה לכוכבת‪ .‬לראשונה בחייה פורסמו‬ ‫תמונותיה בעיתון והביקורת גמרה עליה את ההלל‪ ,‬לא רק בגין קולה המיוחד‪,‬‬ ‫כי אם גם בזכות עמידתה על הבמה‪ ,‬תנועות ידיה ואצבעותיה עשירות ההבעה‪.‬‬ ‫אסיר תודה לאלתרמן העביר אליו ואלין מענק מיוחד של חמש לא"י נוסף‬ ‫לעשר הלירות שכבר שילם לו עבור השיר הישן שמצא במגירתו‪ ,‬ואף הזמין‬ ‫אותו לארוחה חגיגית ולהרמת כוסית‪ .‬בתמורה שלח לו אלתרמן זר פרחים‬ ‫המורכב כולו מכלניות‪ ,‬כשהוא מוסיף עליו שושנה אדומה אחת‪.‬‬ ‫"ראיון ב'לי־לה־לו'" זכה להצלחה עצומה — הקהל נהר לאולם "ישה חפץ"‪,‬‬ ‫והדבר אילץ את ואלין לקיים שתי הצגות בערב‪ .‬פעמיים בשבוע רצה ההצגה‬ ‫ארבע פעמים ביום‪ .‬בתוך כך נערכו הוא וזנון ורדן לקראת התוכנית השלישית‪,‬‬ ‫"צחוק ללא תנאי"‪ ,‬שהצגת הבכורה שלה נערכה ב־‪ 29‬במאי‪ ,‬ימים אחדים‬ ‫בלבד לאחר תום מלחמת העולם השנייה‪ .‬מעתה היה אלתרמן לפזמונאי הבית‬ ‫של לי־לה־לו‪ ,‬ורוב הפזמונים‪ ,‬לעתים אף חלק מן המערכונים‪ ,‬נכתבו על ידיו‪.‬‬ ‫משה וילנסקי נתמנה במקביל למנהל המוזיקלי של התאטרון ולמלחין הראשי‬ ‫שלו‪ .‬שושנה דמארי תפסה בבטחה את מקומה ככוכבת הראשית‪ .‬עם ההרכב‬ ‫הזה ועם עוד אמנים רבים עתירי כישרון כבש לו לי־לה־לו מקום בולט ונראה‬ ‫לעין בחיי התאטרון והבידור בארץ‪ ,‬במידה רבה על חשבונו של המטאטא‪.‬‬ ‫ליישוב העברי‪ ,‬שהיה אז בעיצומה של תקופת המאבק‪ ,‬העניק התאטרון את‬ ‫מנת הבידור הדרושה לו‪ :‬פזמונים ומערכונים בסגנון הקברט האירופי‪ ,‬תמהיל‬ ‫נכון של בדחנות והומור בצד רגעי נוסטלגיה וריגוש‪ ,‬שפע של מוזיקה קלילה‬ ‫וערבה לאוזן‪ ,‬מעט סאטירה פוליטית שנגעה בענייני הזמן‪ ,‬וכל זה בביצוע‬ ‫מלוטש‪ ,‬בתלבושות ובתפאורה העשויות בטוב טעם‪ ,‬כשהמופע כולו זרוע אבק‬ ‫כוכבים‪ .‬ואלין לא הסתפק רק בהצגות בתל אביב; הוא סבב עם הלהקה בכל‬ ‫רחבי הארץ — בירושלים‪ ,‬בחיפה‪ ,‬בעפולה‪ ,‬בחדרה‪ ,‬בטבריה‪ ,‬בפתח תקווה‬ ‫וביישובים אחרים‪ ,‬חלקם נידחים‪ .‬ובקיץ‪ ,‬כשהחום באולם "ישה חפץ" היה‬ ‫בלתי נסבל‪ ,‬העביר האימפרסריו את ההצגות למרפסת מלון "סן רמו"‪ ,‬שם‬ ‫התקין שמונה מאות מקומות ישיבה שאפשרו לקיים את המופע באוויר הפתוח‪.‬‬ ‫התאטרון עבד ללא לאות‪ ,‬הצגה רדפה הצגה‪ :‬בשנה ממוצעת העלה לי־לה־‬ ‫לו ארבע תוכניות‪ ,‬והדבר ִחייב את אלתרמן ואת יתר היוצרים לעבוד כמעט‬ ‫[ ‪] 342‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫ללא הפסקה‪ .‬עד תחילתה של מלחמת העצמאות‪ ,‬שגרמה להפסקת פעילותו‬ ‫הסדירה של התאטרון‪ ,‬הועלו על הבמה ‪ 12‬תוכניות‪ ,‬להן‪ ,‬במצטבר‪ ,‬כתב‬ ‫המשורר עשרות פזמונים ושירי זמר‪ ,‬ואחדים מהם נקלטו בציבור באופן מידי‬ ‫וזכו לפופולריות עצומה‪.‬‬ ‫ככלל‪ ,‬היה לי־לה־לו תאטרון הרבה יותר קליל ופחות רציני מן המטאטא‬ ‫שקדם לו‪ :‬כך בהחלט רצה ואלין‪ .‬אמנם גם המטאטא נבנה במתכונת של רוויו‪,‬‬ ‫שהרבה לעסוק בעניינים אקטואליים‬ ‫אך היה זה תאטרון סאטירי במוצהר‪ִ ,‬‬ ‫ופוליטיים מתוך רצון לנסח עמדה אל מול שאלות השעה‪ .‬המטאטא היה קרוב‬ ‫לציבור הפועלים‪ ,‬נשבה בו רוח סוציאליסטית‪ ,‬בשעה שלי־לה־לו פנה בעיקר‬ ‫להנות‪ ,‬להצחיק‪ ,‬לעשות לו מצב רוח‬ ‫לקהל הבורגני של תל אביב‪ ,‬ואותו רצה ַ‬ ‫טוב‪ ,‬לייצר עבורו את האשליה הרגעית כי הנה הוא צופה באחת מבמות הבידור‬ ‫שבעריה הגדולות של אירופה‪ .‬ברוח זו היו גם פזמוניו ושיריו של אלתרמן —‬ ‫קלילים‪ ,‬משעשעים‪ ,‬רוויי חוכמת חיים‪ ,‬אך על פי רוב מרוחקים מפוליטיקה‪:‬‬ ‫הם עסקו באהבה‪ ,‬ביחסים שבינו לבינה‪ ,‬הציגו טיפוסים שונים‪ ,‬הרהרו על הטבע‬ ‫האנושי‪ ,‬חשפו דפוסי התנהגות חברתיים‪ ,‬גוללו שלל סיטואציות קומיות‪ ,‬העלו‬ ‫תמונות מהוויי החיים העירוני‪ ,‬וכל זה בכישרון מופלא‪ ,‬בהומור טוב‪ ,‬עם שפע‬ ‫של משחקי לשון והמצאות לשוניות‪ ,‬ותוך כדי שליטה וירטואוזית במנגנוני‬ ‫השיר‪ ,‬ובראשם המשקל והחרוז‪ .‬מעולם לא נשמעה הלשון העברית כה קלילה‪,‬‬ ‫עליזה‪ ,‬משוחררת‪ ,‬נטולת עכבות‪ ,‬ממציאה את עצמה מחדש‪ ,‬כמו בפזמונים‬ ‫"צ ִליל זֶ ה טוֹ ן‪ִ ,‬צ ּלוּ ם זֶ ה קוֹ ּ ְפיָ ה‪ְּ /,‬ברוֹ ׁש זֶ ה ֵעץ‪ ,‬נִ ימוּ ס‬ ‫שהציג אלתרמן בלי־לה־לו‪ְ :‬‬ ‫זֶ ה ַט ְקט‪ַ /.‬ה ָח ְכ ָמה ִהיא עוֹ ד אוּ טוֹ ּ ְפיָ ה‪ֲ /,‬א ָבל ַה ִּט ּ ְפ ׁשוּ ת ִהיא ַפ ְקט‪ַ /.‬מה ַּל ֲעשׂ וֹ ת? זֶ ה‬ ‫י־ל ְּכ ִסיקוֹ ן"‪ .‬השיר‬ ‫י־ל ְּכ ִס ֶ‬ ‫י־ל ְּכ ִס ֶ‬ ‫י־ל ְּכ ִס ֶ‬ ‫נָ כוֹ ן‪ָּ /,‬כ ְך ָּכתוּב ַּב ֶּל ְּכ ִסיקוֹ ן‪ָּ /.‬כ ְך ָּכתוּב ַּב ֶּל ְּכ ִס ֶ‬ ‫זכה לביצוע מופלא של אלכסנדר יהלומי ומתתיהו רוזין‪ ,‬והוא הועלה על הבמה‬ ‫במסגרת תוכנית מספר ‪ 6‬של "לי־לה־לו" (מארס ‪ ,)1946‬ששמה היה — איך‬ ‫לא? — "כך כתוב בלכסיקון"‪56.‬‬ ‫לחלה הפוליטיקה אל בין שורות הפזמונים‪ ,‬גם אם לא‬ ‫ואף על פי כן ִח ֲ‬ ‫שימשה להם נושא‪ 57.‬הימים היו ימי המאבק‪ ,‬מהולים בתקווה מתמדת להקמת‬ ‫מדינה ליהודים‪ ,‬כשהצגות לי־לה־לו התקיימו לעתים סמוך לעגינתה של‬ ‫אוניית מעפילים באחד מחופי הארץ או בסיומו של יום שבו יצאו תושבי תל‬ ‫אביב להפגנת המונים נגד השלטון הבריטי‪ .‬שיר כמו "דחלילים"‪ ,‬שנראה‬ ‫לכאורה נקי לגמרי מפוליטיקה‪ ,‬נמצא פתאום נוגע ב"הספר הלבן"‪ ,‬המסמך‬ ‫"עת יִ ּפֹל ַה ֵּס ֶפר ַה ָּל ָבן‪/,‬‬ ‫שהילך אימים על היישוב היהודי‪ ,‬והוא אף ניבא את קצו‪ֵ :‬‬ ‫ָאנוּ נִ ׁ ְש ְמ ֶרנּ וּ ְל ַמזְ ֶּכ ֶרת‪ָ /,‬אנוּ נַ ֲע ִמיד אוֹ תוֹ ַּב ָ ּגן‪ֶ ׁ /‬ש ִ ּי ׁ ְשמֹר ַעל ֶ ּגזֶ ר וַ ֲחזֶ ֶרת‪ִּ /.‬כי יִ ְהיֶ ה‬ ‫[ ‪] 343‬‬

‫אלתרמן‬

‫נָ חוּ ץ ָלנוּ דַּ ְח ִליל‪ֶ /‬את ַה ִ ּצ ּ ֳפ ִרים ּבוֹ ְל ַה ְב ִהיל"‪ .‬שיר אחר‪ ,‬שנקרא "אמנות הפיוס"‪,‬‬ ‫אמנם דיבר על היחסים שבין בני אדם‪ ,‬אך גם מדיניותה הפייסנית של בריטניה‪,‬‬ ‫"א ָּמנוּ ת ַה ּ ִפ ּיוּ ס ָא ָּמנוּ ת יְ ָק ָרה ִהיא‪ִּ /,‬כי‬ ‫בייחוד כלפי הערבים‪ ,‬הושמה בו ללעג‪ָ :‬‬ ‫הוּגה ִהיא‪ַ /‬על־יְ ֵדי ַק ִּבינֶ ט‬ ‫לֹא ּ ַפ ַעם עוֹ ָלה ִהיא ְּבי ֶֹקר ָ ּגדוֹ ל‪ְּ /.‬ביִ חוּ ד‪ַ ,‬ר ּבוֹ ַתי‪ַּ ,‬כ ֲא ׁ ֶשר נְ ָ‬ ‫ׁ ֶשל ֶמ ְמ ׁ ֶש ֶלת ַה ּ ְׂשמֹאל"‪ .‬באותה התוכנית עצמה הועלה הפזמון "זהירות‪ ,‬צבע‬ ‫טרי!" שחלקו הראשון התמקד בזוג אוהבים היושב על ספסל ונמרח בצבע טרי‪,‬‬ ‫ואילו בחלק השני שלו הוסטה זווית הראייה לעבר ממשלת הלייבור‪ ,‬שלכאורה‬ ‫החליפה את הממשלה השמרנית שקדמה לה‪ ,‬אך הצבע‪ ,‬כנראה‪ ,‬לא השתנה‪:‬‬ ‫"זֶ הוּ ַרק ֶצ ַבע ָט ִרי —‪ֵּ /‬כן‪ַ ,‬הנּ וֹ ף נִ ׁ ְש ַאר ָקבוּ ַע‪ַ /,‬א ְך ַא ֶח ֶרת הוּ א ָצבוּ ַע‪ַ /.‬אי ֶאם‬ ‫סוֹ ִרי‪ ,‬יַ ִ ּק ִירי‪ַ /,‬א ְך זֶ ה ָּכ ְך‪ְ ,‬ל ַצ ֲע ִרי‪ַ /‬רק ָצ ְבעוּ ֶאת ָה ֲא ִרי‪ /...‬זְ ִהירוּ ת‪ֶ ,‬צ ַבע ָט ִרי"‪.‬‬ ‫אפילו מתוך שיר כמו "מסכות"‪ ,‬שהיה מעין הרהור פילוסופי מתמשך על המתח‬ ‫"מ ַח ּ ֵפשׂ ָהעוֹ ָלם‬ ‫שבין חוץ לפנים‪ ,‬בקע‪ ,‬כמעט מבלי משים‪ ,‬הנושא הלאומי‪ְ :‬‬ ‫ְּברֹב ֶמ ֶרץ‪ַ /‬ל ְ ּיהוּ ִדים ֶט ִריטוֹ ְריָ ה נוֹ ָחה‪ /.‬וְ אוֹ ְמ ִרים‪ֵּ ,‬כן אוֹ ְמ ִרים — יֶ ׁ ְשנָ ּה ֶא ֶרץ‪ַ /...‬אךְ‬ ‫יה שָׂ ִמים ַמ ֵּס ָכה!" אז מושמע הפזמון החוזר‪ ,‬שבו חוזרים ונאמרים הדברים‬ ‫ָע ֶל ָ‬ ‫הידועים על טיבן של מסכות‪ ,‬עד לרגע שבו קורע אלתרמן את המסכה כדי‬ ‫"א ְך ַל ּׁ ָשוְ א ָּכל אוֹ ָת ּה ַמ ְס ֶק ָר ָדה!‪ַ /‬ה ַּמ ְסוֶ ה יִ ָ ּק ַרע! ַאל ִּת ְפ ָח ָדה!‪/‬‬ ‫לקרוא לילד בשמו‪ַ :‬‬ ‫וּ ְללֹא ַמ ֵּסכוֹ ת‪ֵ ,‬חי ָה ֵאל‪ֶ /,‬את ַא ְרצוֹ עוֹ ד יִ ְר ֶאה יִ שְׂ ָר ֵאל!"‪58‬‬ ‫בסתיו ‪ 1947‬הגיע לארץ פרידריך יארושי‪ ,‬שחקן ובמאי יהודי‪ ,‬ממקימי‬ ‫ה"קווי פרו קוו" בוורשה‪ ,‬שוואלין עשה מאמצים עצומים להביאו ממקום‬ ‫מושבו בלונדון‪ :‬יארושי ביים שתי תוכניות בלבד — "הטרקלין"‪ ,‬שעלתה על‬ ‫הבמה ב־‪ 25‬בנובמבר‪ ,‬וב־‪ 4‬בפברואר ‪ 1948‬העלה התאטרון בהצגת בכורה‬ ‫את התוכנית "רק למבוגרים"‪ ,‬ולאחריה נסגרו שערי התאטרון‪ 59.‬ואלין‬ ‫עצמו התנדב לצבא והצטרף לצוות בידור‪ ,‬ואחר כך גויסו לשירות רוב חברי‬ ‫הלהקה‪ 60.‬אף שהגיע לארץ ממש ברגע האחרון וגם לא ידע את השפה‪ ,‬עשה‬ ‫יארושי עבודה טובה‪ :‬התוכנית "רק למבוגרים" שבבימויו הצליחה למשוך אליה‬ ‫קהל רב מן העיר שאט־אט התרוקנה מיושביה‪ .‬אלתרמן כתב את הפזמונים‪,‬‬ ‫גם אביגדור המאירי‪ ,‬מייסד הקומקום‪ ,‬תרם מפרי עטו‪ ,‬ואליהם הצטרף כותב‬ ‫צעיר‪ ,‬חיים פיינר שמו (לימים חפר)‪ ,‬שאלתרמן המליץ עליו בפני ואלין‪ .‬משה‬ ‫וילנסקי לא היה שותף להפקה‪ ,‬ואת מקומו מילאו המלחינים שמואל פרשקו‪ ,‬ס‪.‬‬ ‫מיכרובסקי (לימים יששכר מירון) ומרדכי זעירא‪ .‬במהלך הערב היו על הבמה‬ ‫עוקצים הופנו נגד הבריטים‪ ,‬אך היו‬ ‫רגעים של צחוק ושל קלות דעת‪ ,‬לא מעט ָ‬ ‫שהדם נישא למרחוק‪ .‬באחד מרגעי השיא‬ ‫גם מעמדים כבדי סבר ואפופי עצב‪ֵ ,‬‬ ‫של הערב ניצבה לבדה על הבמה כוכבת הלהקה‪ ,‬הזמרת שושנה דמארי‪ ,‬ששרה‬ ‫[ ‪] 344‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫שיר שחיברו עבורה אלתרמן וזעירא‪ ,‬ושמו "לילה לילה"‪ :‬הלילה שולט בכול‪,‬‬ ‫נראה כוכב בודד‪ ,‬עוד מעט ויכבה אורו‬ ‫הרוח נושבת‪ ,‬הצמרת הומה‪ ,‬בשמים ֶ‬ ‫המרטיט של הנר הדולק‪ .‬על רקע תפאורה זו מסופר על שלושה פרשים חמושים‬ ‫הרוכבים בדרכם אל האישה הממתינה להם‪ .‬אלא שלכל אחד מן הפרשים נועד‬ ‫"ליְ ָלה‪ַ ,‬ליְ ָלה‪ֶ ,‬א ָחד‬ ‫גורל משלו העתיד למנוע ממנו להגיע אל נקודת המפגש‪ַ :‬‬ ‫ָהיָ ה ֶט ֶרף‪ַ /‬ליְ ָלה‪ַ ,‬ליְ ָלה‪ֵ ׁ ,‬שנִ י ֵמת ַּב ֶח ֶרב‪ַ /,‬ליְ ָלה‪ַ ,‬ליְ ָלה‪ ,‬וְ זֶ ה ׁ ֶשנּ וֹ ַתר‪ /,‬נוּ ִמי‪ ,‬נוּ ִמי‪,‬‬ ‫ֶאת ׁ ְש ֵמ ְך לֹא זָ ַכר"‪ .‬הרוח גוברת‪ ,‬הצמרת הומה‪ ,‬בקצה הדרך הריקה ניצבת‬ ‫זו שהמתינה עד בוש לשלושת הפרשים‪ ,‬כשהיא מסרבת לתת תנומה לעיניה‪.‬‬ ‫מרדכי זעירא‪ ,‬שנקרא לימים "הטרובדור של הזמר העברי"‪ ,‬שקד על כתיבת‬ ‫המוזיקה באחד מן הלילות שבהם הטילו הבריטים עוצר על תל אביב‪ .‬המלודיה‬ ‫שכתב היתה ענוגה מאוד ורכה‪ ,‬הוא פירש את השיר כאילו היה זה שיר ערש‪.‬‬ ‫דמארי‪ ,‬בקולה העמוק והחודר‪ ,‬העניקה לטקסט ולמוזיקה ביצוע מדויק ומלא‬ ‫רגש‪ .‬הקהל שישב באולם "ישה חפץ" האזין לזמרתה ברוב קשב‪ ,‬דרוך כולו‬ ‫לקלוט את הטקסט של אלתרמן‪ ,‬שבמילים אחדות בלבד גולל עלילה טרגית‬ ‫שסופה מוות ושכול‪ .‬כך היה "לילה לילה"‪ ,‬שנחנך על במת תאטרון הרוויו‬ ‫שבסמטת בית השואבה‪ ,‬לשיר שכבש את הלבבות‪ ,‬ושהפך בתוך זמן לא רב‬ ‫לאחד מן השירים המושרים והמזומרים ביותר במהלך מלחמת העצמאות‪ ,‬זו‬ ‫מעבר לפתח‪61.‬‬ ‫שהיתה בעצם הימים ההם ממש ֵ‬

‫ה‬ ‫כמו כל בני היישוב עקב אלתרמן מתוך דריכות רבה אחר דיוני העצרת הכללית‬ ‫של האו"ם שהתכנסה בניו יורק בסתיו ‪ ,1947‬ושעמדה להכריע אם לאשר‬ ‫או לדחות את התוכנית לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות‪ ,‬יהודית וערבית‪.‬‬ ‫תחושתו היתה ברורה ודיבורו היה חותך — סופם של דיונים אלה שהם יוליכו‬ ‫"מ ַח ׁ ְש ַרת ַה ּׁ ְשמוּ עוֹ ת‪ֵ ,‬מ ִע ְמעוּ ם ָה ְר ָע ִמים‪ֵ /,‬מ ֲע ֶצ ֶרת‬ ‫להקמתה של מדינה יהודית‪ֵ :‬‬ ‫יעה‪/,‬‬ ‫יל־מ ֲא ִדים‪ַ /,‬מ ְב ִק ָ‬ ‫ַע ִּמים‪ִ /,‬מ ְ ּצ ָע ָקה ַעל יַ ִּמים‪ְּ ]...[ /‬ב ִלי ָעמוֹ ד‪ֵּ ,‬בין ֵליל־נ ַֹג ּה וְ ֵל ַ‬ ‫יעה‪ַ /‬ע ְצ ָמאוּ ת ַה ְ ּיהוּ ִדים!" — כך כתב בטורו מ־‪ 10‬באוקטובר‪ ,‬ודבריו‪,‬‬ ‫ַמ ְב ִק ָ‬ ‫שזכו לקשב רב‪ ,‬הפיחו תקווה גדולה בקרב הציבור‪ .‬עם זה היה אלתרמן שרוי‬ ‫במתח עצום לקראת ההצבעה עצמה‪ ,‬שבה עמדה העצרת להכריע בין תוכנית‬ ‫החלוקה לבין תוכנית אחרת להקמת "מדינה אחידה ובלתי תלויה" בכל שטחי‬ ‫ארץ ישראל ובה רוב ערבי‪ .‬כמו רוב היישוב השליך המשורר את יהבו על קבלת‬ ‫תוכנית החלוקה‪ ,‬כי בה ראה את "תקוות ישראל"‪ ,‬האחת והיחידה‪ .‬וזה לשון‬ ‫[ ‪] 345‬‬

‫אלתרמן‬

‫יה יִ ֵּתנוּ !‪/‬‬ ‫הטור מ־‪ 24‬באוקטובר‪" :‬עוֹ ד ְמ ַעט!‪ַ ..‬ה ְצ ָּב ָעה ַא ֲחרוֹ נָ ה‪ְ /,‬וּגזַ ר־דִּ ין ְמ ַד ְ ּינֶ ָ‬ ‫אוֹ שַׂ ִּכין ִּת ָּת ַקע ִּב ְגרוֹ נָ ּה‪ /,‬אוֹ ַח ִ ּיים ִהיא ּתוּ ׁ ַשב ְליָ ֵדינוּ !"‪62‬‬ ‫ואכן‪ ,‬התקווה לא נגוזה והחזון היה למציאות‪ :‬במוצאי שבת‪ 29 ,‬בנובמבר‪,‬‬ ‫החליטה העצרת הכללית ברוב מוצק על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות‪,‬‬ ‫יהודית וערבית‪ .‬תוצאות ההצבעה שודרו ברדיו‪ ,‬ועוד באותו לילה יצאו המונים‬ ‫לרחובות הערים הגדולות והיישובים כדי לחגוג את המאורע ההיסטורי‪.‬‬ ‫אלתרמן עצמו נפגש באותו לילה עם כמה חברים ב"כסית"‪ .‬שם שתו‪ ,‬שרו‬ ‫ורקדו‪ .‬חצקל (הלוא הוא יחזקאל ויינשטיין‪ ,‬הבעלים של קפה "כסית") כיבד‬ ‫את כל הקהל בשמפניה‪ .‬בתוך ההמולה התקיימה שיחה בין יצחק שדה לבין‬ ‫יוסף אבידר‪ .‬אבידר אמר לשדה‪ ,‬בלחש‪ ,‬כי הכרזת המדינה תעלה לנו בעשרת‬ ‫אלפים קורבנות‪ .‬גם נתן אלתרמן שמע את הדברים‪ .‬ימימה טשרנוביץ‪ ,‬רעייתו‬ ‫של אבידר‪ ,‬התבוננה בו מן הצד‪ ,‬קולטת את מבע עיניו‪ ,‬שנראה לה מלא חרדה‬ ‫ועצב‪ 63.‬למחרת בבוקר הכריזה הכותרת הראשית של עיתון דבר‪" :‬מדינת‬ ‫היהודים קמה"‪ ,‬אך בה בעת נתבשרו הקוראים על סדרה של אירועים מעוררי‬ ‫דאגה‪ :‬תקיפת אוטובוס יהודי על יד לוד והשתוללות של קבוצות פורעים‬ ‫ערביות בירושלים ובמבואות תל אביב‪ .‬מחיר הדמים של אותו יום היה חמישה‬ ‫הרוגים‪ .‬במהלך השבוע המשיכו העיתונים לפרסם ידיעות קשות — המון‬ ‫ערבי הסתער על המרכז המסחרי בירושלים‪ ,‬שהיה מאוכלס ברובו בחנויות‬ ‫של יהודים‪ ,‬והעלה אותו באש‪ .‬עוד נמסר על תקיפות של ריכוזי אוכלוסייה‬ ‫יהודית בחיפה ובגבול תל אביב‪-‬יפו‪ .‬יוזמי הפעולות ניצלו את המצב שבו ערים‬ ‫רבות היו בעלות אוכלוסייה מעורבת וכן את פיזורם של יישובים יהודיים בתוך‬ ‫אזורים ערביים‪ .‬בתוך זמן לא רב התבהרה התמונה‪ :‬אלה אינן רצף של פעולות‬ ‫איבה אלא זוהי מלחמה ממש‪ .‬כך החל‪ ,‬למעשה‪ ,‬מה שהוגדר לימים כשלב‬ ‫הראשון של מלחמת העצמאות‪.‬‬ ‫את השיר הראשון שכתב בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם ותחילתן של‬ ‫פעולות האיבה פרסם אלתרמן בדבר בתוך שישה ימים — ב־‪ 5‬בדצמבר ‪.1947‬‬ ‫בשיר זה הגיב לראשונה על המאורע מחולל האקסטזה של הכ"ט בנובמבר‪,‬‬ ‫שסלל את הדרך להקמתה של מדינת היהודים; אך לא פחות מזה ניכר בו‬ ‫הצורך לתת ביטוי למציאות הקשה שנוצרה בהמשך‪ .‬שם השיר היה "ויהי ערב"‪,‬‬ ‫י־ע ֶרב וַ יְ ִהי־ב ֶֹקר") נועדה‪ ,‬מן הסתם‪,‬‬ ‫והרמיזה שבכותרת לבראשית א ה ("וַ יְ ִה ֶ‬ ‫להעניק לאירועי הימים האלה ממד של בריאת עולם חדש‪ .‬השיר עצמו נשא‬ ‫עמו מסר כפול‪ ,‬זה של חג וזה של אימה‪ .‬מצד אחד ניתן בו ייצוג לגודל השמחה‬ ‫של אנשי "מדינת היהודים" אל מול הבשורה הגדולה; מצד אחר מתוארים‬ ‫[ ‪] 346‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫אנשים אלה כמי שממהרים אל עמדות הגבול כדי לקדם את פני הרעה‪" :‬וְ ִח ְ ּי ָכה‬ ‫ַא ְל ִּב ּיוֹ ן ְּב ִלי קוֹ ל‪ /‬וַ ֲע ָרב ַס ִּכינָ ּה ׁ ָש ְל ָפה‪ /...‬וְ ַה ּכֹל ְּכ ֵמ ָאז‪ַ ...‬א ְך ׁשוֹ נֶ ה ּכֹה ַה ּכֹל‪ /...‬יַ ַען‬ ‫רוּ ַח ְ ּגדוֹ ָלה ָח ְל ָפה"‪ .‬אותה "רוח גדולה" מסמנת לכאורה את גודל השעה‪ ,‬אך‬ ‫בה בעת זוהי אותה רוח גדולה שבספר איוב‪ ,‬הטומנת בתוכה את אימת ההרג‬ ‫והחורבן (איוב א יט)‪64.‬‬ ‫פעולות האיבה הלכו וגברו בימים הבאים‪ ,‬ונראה היה כי המדינה שטרם‬ ‫נולדה נקלעה בעל כורחה למערבולת של מלחמה‪ :‬מדי יום ביומו דיווחו‬ ‫העיתונים היומיים על פעולות האיבה ומנו את מספרי הקורבנות ושמותיהם‪.‬‬ ‫ב־‪ 7‬בדצמבר פרסם דבר במסגרת שחורה את רשימת שמותיהם של שלושה‬ ‫לוחמים שנפלו "בהגנה על פרברי תל־אביב"‪ ,‬ולצדה ידיעות על אזרחים‬ ‫שנהרגו בתל אביב ובחיפה ועל הריגתם של שני חברי קיבוץ נגבה בעת שנסעו‬ ‫בדרכם לקיבוץ‪ .‬ב־‪ 9‬בדצמבר המשיך דבר לסקור את "מאורעות יום אתמול‬ ‫בארץ"‪ :‬מתחת לכותרת זו נמסר כי נמשכות ההתנפלויות על פרוורי תל אביב‪,‬‬ ‫וכן דוּ וח על התקפה על גשר רושמיה וגבולות הדר הכרמל‪ .‬במסגרת שחורה‬ ‫בישר העיתון על הירצחו של איש ההגנה יהושע גלוברמן בדרך מירושלים לתל‬ ‫אביב וסמוך לה — תמונת דיוקנו של הקורבן‪ .‬ב־‪ 12‬בדצמבר הודיע העיתון על‬ ‫"קרבות בעיר העתיקה" בירושלים ועל מתקפות רצחניות על מכוניות שהיו‬ ‫בדרך לכפר עציון וסמוך לכפר יאזור‪ .‬ב־‪ 15‬בדצמבר פרסם העיתון ידיעה‬ ‫שכותרתה‪ 14" :‬ממלווי שיירה לבן־שמן נפלו ו־‪ 9‬נפצעו מידי חיילי הלגיון‬ ‫הערבי"‪ .‬בצד הרשימה פורסמה במסגרת שחורה רשימת כלל החללים שנפלו‬ ‫בארץ במהלך היום הקודם‪ .‬עד ‪ 18‬בדצמבר הגיע מספר ההרוגים במלחמה‬ ‫ל־‪ 120‬איש‪.‬‬ ‫בדיוק שבועיים לאחר פרסום השיר "ויהי ערב"‪ ,‬שלא הניח את דעתו של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬וכנראה גם לא עשה את הרושם הראוי על קוראיו הרבים‪ ,‬הופיע בדבר‬ ‫טור נוסף שכוּון אל אירועי הימים האלה‪ .‬אלתרמן קרא לו "מגש הכסף"‪ ,‬והוא‬ ‫פורסם ביום שישי‪ ,‬ו' בטבת תש"ח‪ 19 ,‬בדצמבר ‪ .1947‬מאז הצטרפותו לדבר ועד‬ ‫להופעת "מגש הכסף" פרסם אלתרמן מעל דפי העיתון בסך הכול ‪ 216‬טורים‪.‬‬ ‫"מגש הכסף" היה אפוא הטור ה־‪ 217‬במספר‪ :‬הוא כלל ‪ 6‬בתים‪ 27 ,‬שורות‪136 ,‬‬ ‫מילים‪ .‬בראשו‪ ,‬בצד הכותרת‪ ,‬הובאה ציטטה שיוחסה למנהיג הציוני חיים ויצמן‪,‬‬ ‫וזו לשונה‪" :‬אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף"‪ .‬מניין לקח אלתרמן ציטטה‬ ‫זו‪ ,‬שאותה הציב כמוטו לשיר‪ ,‬ושממנה נגזרה הכותרת עתירת התהודה? ארבעה‬ ‫ימים קודם לכן‪ ,‬ב־‪ 15‬בדצמבר‪ ,‬הופיעה בעמוד הראשון של עיתון הארץ ידיעה‬ ‫ובה דוּוח על ועידת המגבית היהודית המאוחדת שנערכה באטלנטיק סיטי ב־‪13‬‬ ‫[ ‪] 347‬‬

‫אלתרמן‬

‫בדצמבר‪ .‬ידיעה זו התבססה על פרסום מיום ‪ 14‬בדצמבר בעיתון ניו יורק טיימס‪,‬‬ ‫שהביא את דברי ויצמן כדהלן‪"Dr. Weitzman emphasized that 'no state has :‬‬ ‫‪been handed to us on a silver platter' and that 'only the opportunity to‬‬ ‫"‪ .build a state has been created by the nations of the world‬עוד אמר ויצמן‪,‬‬ ‫כמצוטט באותה ידיעה‪"If we do not make the most of that chance, we shall :‬‬ ‫"‪ .miss our rendezvous with history‬למחרת הופיעו הדברים בעיתון הארץ‬ ‫בנוסח הזה‪" :‬שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף‪ ,‬אמר ד"ר ווייצמן‪ ,‬ותכנית‬ ‫החלוקה אינה מקנה ליהודים אלא סיכוי"‪ .‬וכן‪" :‬אם לא ננצל במלוא המידה את‬ ‫ההזדמנות השנייה הזאת‪ ,‬אז נאחר את המועד שקבעה לנו ההיסטוריה"‪ .‬המצאת‬ ‫הצירוף העברי "מגש הכסף" על בסיס המטבע שטבע ויצמן היתה ִמשל הלשונאי‬ ‫שמואל גילאי‪ ,‬ששימש באותו זמן עורך לילה בהארץ והיה אחראי מתוקף זה‬ ‫לתרגום הידיעה‪ .‬מטבע לשון זו קסמה לאלתרמן‪ ,‬אולי בשל קישורה ל"קערת‬ ‫ת־כ ֶסף‬ ‫כסף" ששימשה כלי פולחני להקרבת קורבנות במשכן‪" :‬וְ ָק ְר ָּבנוֹ ַק ֲע ַר ֶּ‬ ‫ַא ַחת" (במדבר ז יג)‪ .‬ביטוי זה חוזר ונשנה במהלך הפרק לא פחות מ־‪ 12‬פעמים!‬ ‫והרי לזה כוונו דברי השיר‪ ,‬שנועד לספר את סיפורה של המדינה הנולדת ואת‬ ‫סיפורם של האנשים שאותם היא עתידה להעלות קורבן במהלך מלחמת התקומה‬ ‫הנמצאת כבר בפתח‪65.‬‬ ‫שורות הפתיחה של השיר "מגש הכסף" נוסחו בלשון עתיד‪ .‬לאחר שלוש‬ ‫הנקודות המסומנות בתחילת השורה הראשונה‪ ,‬ואשר באמצעותן דילג הכותב‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬על תיאור אירועי המלחמה‪ ,‬נאמר כך‪..." :‬וְ ָה ָא ֶרץ ִּת ׁ ְשקֹט‪ֵ .‬עין ׁ ָש ַמיִ ם‬ ‫אוֹ ֶד ֶמת‪ְּ /‬ת ַע ְמ ֵעם ְל ִא ּ ָט ּה‪ַ /‬על ְ ּגבוּ לוֹ ת ֲע ׁ ֵשנִ ים"‪ .‬מלחמת העצמאות‪ ,‬שזה עתה‬ ‫נכנסה לשלב הראשון שלה‪ ,‬הגיעה לקצה‪ :‬שקט משתרר על הארץ ("וְ ָה ָא ֶרץ‬ ‫ׁ ָש ְק ָטה ִמ ִּמ ְל ָח ָמה" — יהושע יד טו)‪ ,‬בשמים אודם של שקיעה‪ ,‬המדורות שבערו‬ ‫הולכות וכבות‪ .‬על רקע תפאורה לילית זו עומד להתרחש הטקס הגרנדיוזי‪,‬‬ ‫("קרוּ ַעת־‬ ‫"ה ֻא ָּמה" — הנושאת בגופה ובנפשה את אותות המלחמה ְ‬ ‫שבו עתידה ָ‬ ‫ֵלב ַא ְך נוֹ ׁ ֶש ֶמת") — לקבל לידיה את "נס" התקומה‪" :‬נס" במשמעות של דגל‬ ‫ל־ה ֵּנס" — במדבר‬ ‫חשת וַ יְ ִשֹ ֵמהוּ ַע ַ‬ ‫משה נְ ַח ׁש נְ ׁ ֶ‬ ‫המתנוסס על ראש התורן ("וַ ַ ּי ַעשֹ ׁ ֶ‬ ‫כא ט)‪ ,‬ו"נס" במשמעות של מעשה פלא‪ ,‬דבר שהוא למעלה מן הטבע‪ .‬בנסיבות‬ ‫אלה אין לתמוה על כך שהאומה המופיעה בשיר ניצבת לעינינו "עוֹ ָטה ַחג‬ ‫ימה"‪ ,‬כשציור זה נועד לסמן את הקיטוב הנורא שבין גדולת הרגע ההיסטורי‬ ‫וְ ֵא ָ‬ ‫שבו קמה מדינת היהודים לבין מאבק הדמים רצוף האימה והסבל העתיד להיגזר‬ ‫ממנו‪ .‬במרכז הטקס עצמו — כפי שהוא נפרשׂ בבתים הבאים של השיר —‬ ‫לה של מלחמת‬ ‫ניצבים שניים‪" ,‬נַ ֲע ָרה וָ נַ ַער"‪ ,‬אלה העתידים לשאת בעיקר עוּ ּ‬ ‫[ ‪] 348‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫העצמאות‪ .‬בתיאור דמות דיוקנם של השניים מודגש גילם הצעיר ("נוֹ ְט ִפים‬ ‫ַט ְל ֵלי נְ עוּ ִרים ִע ְב ִר ִ ּיים") והיותם לוחמים המעורבים בפעילות בקו הראשון‪ :‬על‬ ‫כך יעידו החגור‪ ,‬הבגדים המאובקים‪ ,‬הנעליים הכבדות‪ .‬למתבונן מן הצד לא‬ ‫ברור כלל אם הנערה והנער למודי הקרבות הפוסעים לנגד עיניו עדיין בחיים‪,‬‬ ‫או שמא נפלו במלחמה ("וְ ֵאין אוֹ ת ִאם ַח ִ ּיים ֵהם אוֹ ִאם יְ רוּ יִ ים")‪ .‬וכך‪ ,‬בשיאו של‬ ‫החיזיון הדרמטי‪ ,‬מתייצבים הנערה והנער אל מול פני האומה‪ ,‬כשבינה לבינם‬ ‫מתקיים הדו־שיח הבא‪:‬‬ ‫ָאז ִּת ׁ ְש ַאל ָה ֻא ָּמה‪ְ ׁ ,‬שטוּ ַפת־דֶּ ַמע־וָ ֶק ֶסם‪,‬‬ ‫וְ ָא ְמ ָרה‪ִ :‬מי ַא ֶּתם? וְ ַה ּׁ ְשנַ יִ ם‪ׁ ,‬שוֹ ְק ִטים‪,‬‬ ‫יַ ֲענוּ ָל ּה‪ֲ :‬אנַ ְחנוּ ַמ ַ ּג ׁש ַה ֶּכ ֶסף‬ ‫ת־ה ְ ּיהוּ ִדים‪.‬‬ ‫ׁ ֶש ָע ָליו ָל ְך נִ ְּתנָ ה ְמ ִדינַ ַ‬ ‫לאמור‪ :‬מדינת היהודים — העתידה להיקרא בתוך חודשים אחדים בשם "מדינת‬ ‫ישראל" — היא פרי קורבננו‪ :‬בהקריבנו את חיינו‪ ,‬אנחנו‪ ,‬צעירי הארץ‪ ,‬בני‬ ‫דור מלחמת העצמאות‪ ,‬היינו לאותו מגש של כסף שעליו נמסרה המדינה‬ ‫לידיו של העם‪ .‬עוּבדת מותם של הצעירים הופכת לנחרצת בשורות הסיום‬ ‫של השיר‪ ,‬שבהן מסופר כי לאחר שאמרו את דברם נופלים השניים‪ ,‬הנערה‬ ‫י־צל"‪ .‬בזה תם‬ ‫ֹאמרוּ ‪ .‬וְ נָ ְפלוּ ְל ַר ְג ָל ּה עוֹ ְט ֵפ ֵ‬ ‫"כ ְך י ְ‬ ‫והנער‪ ,‬למרגלותיה של האומה‪ָּ :‬‬ ‫שבה הדובר אומר את דברו — "וְ ַה ּׁ ְש ָאר יְ ֻס ּ ַפר‬ ‫החיזיון‪ .‬נותרה רק עוד שורה אחת ּ‬ ‫ְּבתוֹ ְלדוֹ ת יִ שְׂ ָר ֵאל"; בזה מצרף אלתרמן את קולו לקולם של מספרי הקורות‬ ‫שבמקרא‪ ,‬כשהוא מקנה למאורעות המתהווים לנגד עיניו משמעות וערך ברצף‬ ‫הכולל של קורות העם היהודי‪ ,‬תוך כדי הפניית המבט אל העתיד הלא נודע‬ ‫הצפוי לאומה עקב מאורעות אלה‪66.‬‬ ‫בתוך עשרים יום בלבד מאז החלטת האו"ם‪ ,‬ונוכח מאורעות הפתיחה‬ ‫של מלחמת העצמאות‪ ,‬כתב אלתרמן בן ה־‪ ,37‬במהירות שיא‪ ,‬את השיר‬ ‫כדבר האומה ושלו ייחלו הקוראים‪,‬‬ ‫שאותו חייב היה לכתוב מתוקף מעמדו ַּ‬ ‫ושבו השכיל להעניק ביטוי פיוטי וסמלי קולע מאין כמוהו להולדת המדינה‬ ‫שטרם נולדה ולמלחמת העצמאות שהיתה אז רק בתחילתה‪ ,‬תוך כדי הצבת‬ ‫שני המאורעות כמאורעות היסטוריים שכבר נשלמו וככאלה יטביעו חותם בל‬ ‫יימחה על תולדותיו של העם היהודי‪ .‬זאת ועוד‪ :‬אף שכתב את הדברים קודם‬ ‫התרחשותם‪ ,‬הכיר אלתרמן בכך כי הקמת המדינה תתאפשר רק לאחר מלחמה‬ ‫קשה ועקובה מדם‪ ,‬ושבמהלכה של מלחמה זו ישלם הנוער העברי מחיר אישי‬ ‫[ ‪] 349‬‬

‫אלתרמן‬

‫כבד‪ .‬מאורעות השנים ‪ 1949-1948‬אכן אישרו את נכונותה של תחזית זו‪ .‬כך‬ ‫הפכה דמותם של הנערה והנער‪ ,‬העולים כצללי חיים מן המדורות העשנות‬ ‫של המלחמה כדי להגיש לעם ישראל את המדינה שחלם עליה‪ ,‬לסמלו של דור‬ ‫מלחמת העצמאות‪ ,‬ההרואי אך גם הטרגי‪ ,‬כשהשיר כולו משקף מהימנה את‬ ‫תחושת הנס שאפפה את רוב בני היישוב אל מול כינונה של ריבונות יהודית‬ ‫אחרי אלפיים שנות גלות‪ ,‬ולאחר עשרות שנים של מאבק למען מטרה זו‪ .‬בתוך‬ ‫זמן קצר היה השיר לחלק בלתי נפרד מרפרטואר הקריאה בבתי הספר ובקרב‬ ‫תנועות הנוער‪ ,‬הוא צוטט בהגדות של פסח שנכתבו בקיבוצים‪ ,‬הוקרא מעל‬ ‫במות ועוּבד למופעי מחול‪ ,‬משחק ומוזיקה‪ ,‬והיה לשיר בה"א הידיעה שייצג‬ ‫את מלחמת העצמאות‪ .‬כך הפך אלתרמן באחת למשורר המלחמה‪ ,‬וכך נקבע‬ ‫מעמדו כמשורר המיטיב יותר מכול לבטא את גורל האומה‪ ,‬את האידאלים‬ ‫שלה‪ ,‬את רגעי השגב שלה כמו גם את כאבה ויגונה‪67.‬‬ ‫בתקופה שבין החלטת האו"ם ועד לפינוי הכוחות הבריטיים מתחומה של ארץ‬ ‫ישראל המנדטורית שתוכנן לאמצע מאי המשיך אלתרמן בטיפוח הקו האנטי־‬ ‫בריטי שאפיין את כתיבתו מאז תום מלחמת העולם השנייה‪ .‬בשבוע שלאחר‬ ‫הופעת "מגש הכסף" פרסם טור סאטירי בשם "למען ג'ון בול"‪ ,‬כשהוא מרמז‬ ‫לדמות הבדיונית המסמלת את האנגלי — הגבר הנמוך והכבד‪ ,‬בעל המגבעת‪,‬‬ ‫מעיל הערב והמקטורן העשוי מן הדגל הבריטי‪ .‬אסור להרגיז את ג'ון בול —‬ ‫אומר השיר בלעג — מספיק לעצבן אותו‪ ,‬צריך להפסיק את העלייה‪ ,‬להפקיר‬ ‫את הכבישים‪ ,‬לעזוב עמדות‪ .‬בקיצור‪ :‬להתחסל‪ .‬כנגד העקיצה שהופנתה כלפי‬ ‫ג'ון בול הפליג אלתרמן בשבחיו של דוד קרטני‪ ,‬הוא רוי אלסטון‪ ,‬איש תעמולה‬ ‫אנגלי שחצה את הקווים והיה לבעל טור פרו־ציוני בעיתון פלסטיין פוסט‪,‬‬ ‫שבניינו הופצץ על ידי שוטרים בריטים (‪ 1‬בפברואר ‪ .)1948‬הוא ולא אחר זוהה‬ ‫בעיניו כאיש הלוחם באמת את מלחמתה של בריטניה במזרח התיכון‪ .‬טור אחר‪,‬‬ ‫שהצטיין בנימה אנטי־בריטית חריפה במיוחד‪ ,‬נכתב בעקבות הפיגוע הקטלני‬ ‫ברחוב בן יהודה בירושלים (‪ 22‬בפברואר)‪ ,‬שגם הוא יוחס לבריטים‪ .‬כשדרשה‬ ‫ממשלת בריטניה הוכחות לטענה זו‪ ,‬הבטיח אלתרמן לספק את ההוכחות‬ ‫הנדרשות‪ ,‬אך קודם לזה נשא נאום תוכחה ובו הצהיר בצורה נחרצת כי לא‬ ‫ירחק היום והבריטים יאבדו את אחיזתם בעולם‪ ,‬ובראש וראשונה בארץ ישראל‪:‬‬ ‫יעה ַעד שִׂ יא‪,‬‬ ‫ִעם ַק ְטנוּ ת ַה ּמוֹ ׁ ְש ִלים ׁ ֶש ִה ִ ּג ָ‬ ‫ִעם נִ ׁ ְש ַמת ַה ַּל ְב ָלר ַה ִּנ ְר ַצ ַעת‪,‬‬ ‫"אנִ י וְ ַא ְפ ִסי" —‬ ‫ִעם ַא ְפסוּ ת ַה ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן ׁ ֶשל ֲ‬ ‫[ ‪] 350‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫ית ֶכם! ֶאל ָה ִאי‬ ‫ָּכ ְך ָּתעוּ פוּ ! יָ ׁ ָשר ֶאל ֵּב ְ‬ ‫ׁ ֶש ִּמ ֶּמנּ וּ ּ ָפ ׁ ְש ָטה ַה ָ ּצ ַר ַעת‪68.‬‬ ‫תוקפני לא פחות היה אלתרמן בהתבטאויותיו כלפי הערבים‪ ,‬זאת נוכח נחישותם‬ ‫לסכל את תוכנית החלוקה ולמנוע את הקמתה של מדינת היהודים‪ .‬עוד בתחילת‬ ‫אוקטובר דחה בזלזול רב את הכרזת מדינות הליגה הערבית שהתחייבו לעמוד‬ ‫לימין ערביי ארץ ישראל במאבקם לבעלות בלעדית על כל שטחי הארץ‬ ‫ולעצמאות מדינית בה‪ .‬בהמשך החודש‪ ,‬בעת שנפתחו דיוני עצרת האו"ם‪ ,‬הפגין‬ ‫המשורר מידה לא מבוטלת של ביטחון עצמי נוכח האיומים שנשמעו באותה‬ ‫עת מעבר לגבול הצפוני בדבר חדירה צבאית לארץ ישראל‪ .‬כך נהג גם לאחר‬ ‫פרוץ פעולות האיבה‪ :‬בשירו "הלילות בכנען" — שנכתב על רקע שירו הנודע‬ ‫עוקציו כלפי שורה של גורמים ערביים‬ ‫של יצחק קצנלסון — שלח אלתרמן את ָ‬ ‫עוּרי‪ /.‬יָ ִפים‬ ‫רוּח‪ִ ,‬‬ ‫"עוּרי‪ָ ,‬ה ַ‬ ‫המאיימים על תקוותו של היישוב לכונן מדינה עצמאית‪ִ :‬‬ ‫וּס ּ ִפ ְירס‬ ‫דוּל־ק ֶדר ְ‬ ‫ָ‬ ‫־מ ְצ ַריִ ם יַ ַען‪ַ /.‬ע ְּב‬ ‫ַה ֵּלילוֹ ת ִּב ְכנַ ַען‪ְ /.‬לקוֹ לוֹ ׁ ֶשל ַה ַּתן ַה ּס ִוּרי‪ְ /,‬צבוֹ ַע ִ‬ ‫ְ‬ ‫חוּרי‪ּ /‬בוֹ ֲח ׁ ִשים ַּת ְר ֵע ָלה וָ ַל ַען‪ /.‬וְ קוֹ ְר ִאים ֱא ֵלי ְכנַ ַען 'גּ ִוּרי'! —‪ַ /‬אך יָ ִפים ַה ֵּלילוֹ ת‬ ‫וְ ִ‬ ‫ִּב ְכנַ ַען"‪ .‬עבד אל־קאדר אל־חוסייני‪ ,‬הפלשתינאי‪ ,‬היה אחד מבכירי המפקדים‬ ‫הערבים בפעולות האיבה שהחלו בדצמבר ‪ .1947‬פארס אל־חורי כיהן כראש‬ ‫ממשלת סוריה באותן שנים‪ .‬אל אלה מצרף הכותב את שמו של ספירס‪ ,‬איש צבא‬ ‫ודיפלומט בריטי בכיר‪ ,‬שהיה מעורב בענייני המזרח בשנות הארבעים‪ ,‬ושהיה‬ ‫בעל עמדה פרו־ערבית‪ .‬אלתרמן תקף גם את עבדאללה מלך ירדן‪ ,‬שנתמנה‬ ‫בסוף אפריל למפקד צבא השחרור הערבי ומתוקף זה הכריז מלחמה על הציונות‪.‬‬ ‫בריאיון שהופץ על ידי סוכנות רויטרס אמר עבדאללה כי אם יהודי ארץ ישראל‬ ‫לא יקבלו את עצתו לחיות כאזרחים במדינה ערבית‪" ,‬יהיה לי הכבוד והעונג של‬ ‫הצלת ארץ־ישראל"‪ 69.‬מול הצהרה זו — שהיתה בגדר איום ישיר על המדינה‬ ‫שבדרך — כתב אלתרמן כי אם הדברים יגיעו לכדי מבחן בשטח ידם של היהודים‬ ‫היא שתהיה על העליונה‪ .‬בצד זה משתעשע הכותב בשני המושגים שמלך ירדן‬ ‫השתמש בהם — "הכבוד והעונג" — שאותם בחר להציב ככותרת לשיר‪ :‬לעניין‬ ‫הכבוד הזכיר אלתרמן למלך את שמו של ארנסט בווין‪ ,‬שר החוץ הבריטי‪ ,‬שאיבד‬ ‫את כבודו במאבק שניהל נגד היהודים‪ ,‬ולעניין העונג הזכיר לו את ניסיונו המר‬ ‫של קאוקג'י‪ ,‬מפקד "צבא ההצלה" הסורי‪ ,‬שספג בעת ההיא מכות קשות‪" .‬וְ ָל ֵכן‬ ‫הוּדים ִל ְר ָבבוֹ ת‪ /,‬יֵ ׁש ַל ֲח ׁשוֹ ב ִּכי ַה ֶ ּצ ֶדק‬ ‫ִאם ַה ְ ּז ַמן עוֹ ד יָ ִביא ַה ָּנ ָמ ָלה‪ִ /‬מ ִּני־יָ ם ַח ָ ּי ִלים יְ ִ‬ ‫יִ ְהיֶ ה ִעם ַע ְּב ַד ְל ָלה‪ּ ַ /ּ.‬גם ָה עֹ נֶ ג יִ ְהיֶ ה לוֹ ! וְ ַגם ַה ָּכבוֹ ד!"‪70‬‬ ‫אולם מעל לכול התייצב אלתרמן מאז הימים הקשים של ראשית המלחמה‬ ‫[ ‪] 351‬‬

‫אלתרמן‬

‫כמי שבא לעודד את רוחו של היישוב הלוחם ושל כוחות המגן שלו שנקלעו‬ ‫למאבק דמים עם ערביי ארץ ישראל‪ ,‬בסיוע כוחות עזר ממדינות ערב — בערים‬ ‫המעורבות‪ ,‬במקומות יישוב נידחים‪ ,‬בדרכי התחבורה‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שישב במערכת‬ ‫מבודדים בהרי‬ ‫ָ‬ ‫דבר‪ ,‬קלט את הידיעות ממקור ראשון‪ :‬התקפות על יישובים‬ ‫ירושלים וחברון‪ ,‬בגליל העליון ובנגב‪ ,‬רצח יחידה ובה ‪ 35‬לוחמים (הל"ה)‬ ‫שעשתה את דרכה לעזרת גוש עציון המנותק‪ ,‬פעולות איבה בחיפה ובגבול תל‬ ‫אביב‪-‬יפו‪ ,‬התקפות על שיירות שעשו את דרכן לירושלים‪ ,‬הפסקת התחבורה‬ ‫היהודית בכביש שהוביל לנגב‪ .‬בצד זה היה עד לניסיונות של כוחות המגן‬ ‫שנלחמו כדי לבלום את התקפות הערבים‪ ,‬אם כי לא תמיד בהצלחה‪ .‬אולם‬ ‫גם ברגעים של חולשה הפגין אלתרמן ביטחון מלא בכוח העמידה של היישוב‬ ‫היהודי במערכה‪ .‬בשיר "העמדה הקדמית" — שפורסם ב־‪ 19‬במארס‪ ,‬בעת‬ ‫שכוחות המגן עברו משלב של מגננה לשלב של יוזמה צבאית — עיבה אלתרמן‬ ‫את הדימוי של היישוב הקטן הנלחם על חייו‪ ,‬תוך כדי חידוד הפער שבין גודלו‬ ‫"בין יַ ְרדֵּ ן ֵוּבין יָ ם נִ ָ ּצ ִבים‪ֵ ׁ /‬ש ׁש ֵמאוֹ ת ֶא ֶלף ִא ׁיש‪/.‬‬ ‫האמתי לבין הכוח האצור בו‪ֵּ :‬‬ ‫יְ הוּ ִדים ְצ ִע ִירים וְ שָׂ ִבים‪ /,‬גּ וּ ׁש סוֹ ֵמר וְ צוֹ ֶפה וּ ַמ ְח ִר ׁיש‪ /.‬וּבוֹ ֵק ַע‪ְ ,‬לאוֹ ר ּכוֹ ָכ ִבים‪ /,‬קוֹ ל‬ ‫יע רוֹ ֶאה וּ ַמ ְח ִר ׁיש"‪ .‬הוא‬ ‫ַּב ְרזֶ ל ַה ֻּמ ֶּכה ְב ַפ ִּט ׁיש‪ִּ /,‬כי יוֹ ְצ ִקים ֵהם ׁ ִש ְריוֹ ן וְ רוֹ ִבים‪ /.‬וְ ָר ִק ַ‬ ‫גם הגיב על הידיעות שהגיעו מוושינגטון ושמהן השתמע כי ארצות הברית‬ ‫עלולה לחזור בה מתמיכתה בהחלטת החלוקה‪ .‬אלתרמן הגדיר מהלך אפשרי זה‬ ‫כבגידה‪ ,‬אך גם בזה לא היה כדי לפגוע באמונתו הנחרצת אשר ליכולת העמידה‬ ‫וההישרדות של "העמדה הקדמית"‪71.‬‬ ‫במקביל לכתיבה הקבועה בעיתון דבר‪ ,‬שהיתה אצלו בגדר שגרה‪ ,‬שקד‬ ‫אלתרמן מאז תחילת השנה על הכנת קובץ ראשון של מבחר משירי "הטור‬ ‫השביעי"‪ ,‬שנדפס בדפוס "דבר" ויצא לאור בהוצאת עם עובד‪ 72.‬בצד כותרת‬ ‫הספר הציב אלתרמן כותרת משנה — "שירי העת והעיתון"‪ ,‬ובכך‪ ,‬לראשונה‪,‬‬ ‫העניק המשורר הגדרה קליטה וקולעת לז'אנר המיוחד שטיפח מאז תחילת שנות‬ ‫השלושים‪ ,‬ואשר באמצעותו קנה לו מקום בולט בחיים הספרותיים והציבוריים‬ ‫בארץ‪ .‬מתוך ‪ 240‬השירים שהצטברו על דפי העיתון מאז פברואר ‪ 1943‬ועד‬ ‫פברואר ‪ 1948‬בחר אלתרמן בקפידה ‪ 127‬שירים‪ ,‬את חלקם אף תיקן וליטש‪,‬‬ ‫ואליהם צירף ‪ 17‬שירים שנתפרסמו בשעתם במסגרת המדור "רגעים" בהארץ‪,‬‬ ‫שלא זכה עד אז לכינוס כלשהו‪ .‬סך הכול נכללו בספר ‪ 144‬שירים‪ ,‬והם הוצבו‬ ‫בשבעה מדורים שונים — "מכל העמים"‪" ,‬אל‪ ,‬בריטניה נצור"‪" ,‬דרך בים"‪,‬‬ ‫"גנרל המן‪ ,‬גנרל חסיד‪ ,‬גנרל חורף"‪" ,‬העולם ושות'"‪" ,‬בבית הזכוכית" ו"מגש‬ ‫הכסף"‪ .‬היה זה מפגן מרהיב‪ ,‬עשיר‪ ,‬מגוון ומרחיב דעת של מיטב השירים‬ ‫[ ‪] 352‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫האקטואליים שפרסם אלתרמן במרוצת שנות הארבעים‪ ,‬ושבהם ליווה את‬ ‫האירועים שהתרחשו בארץ ובעולם — מלחמת העולם השנייה‪ ,‬השואה‪ ,‬המאבק‬ ‫בבריטים‪ ,‬ההעפלה‪ ,‬אירועי מפתח בזירה המדינית הבין־לאומית‪ ,‬החתירה‬ ‫להקמת מדינה וראשיתה של מלחמת העצמאות‪ .‬כל זה בלי לפסוח על שירים‬ ‫בעלי אופי אזרחי שתיארו את הוויי החיים של היישוב‪ .‬בקובץ נכללו כמה מן‬ ‫הטורים שעשו בשעתם רושם רב‪ ,‬כמו "על הילד אברם"‪ ,‬הבלדה על הילד ניצול‬ ‫השואה בפולין‪" ,‬נאום תשובה לרב־חובלים איטלקי"‪ ,‬שבו טבע את הססמה‬ ‫"לחיי הספינות שבדרך"‪ ,‬הקינה "על מות"‪ ,‬שנכתבה לרגל מותו של ברל‬ ‫כצנלסון‪ ,‬או "בליל ההתאבדות" — אותו כתב המשורר לאחר התאבדותם של‬ ‫לוחמי המחתרת פיינשטיין וברזני‪ .‬אלתרמן הקפיד להציב בראש הספר מקבץ‬ ‫שירים שעניינם בשואה — בכללם "מכל העמים"‪ ,‬שפורסם בשעתו ב"רגעים" —‬ ‫והוא חתם אותו בכמה שירים שנכתבו בימי הדיונים בעצרת האו"ם ואף לאחר‬ ‫כ"ט בנובמבר‪ .‬אחד מהם היה "מגש הכסף"‪ .‬בדרך זו קבע המשורר את מהלכו‬ ‫של הסיפור הציוני כפי שהתרקם במוחו בזמן ההוא — משואה לתקומה‪ .‬או‪,‬‬ ‫כפי שהוצגו הדברים במודעה בדבר הופעת הספר שפרסמה הוצאת עם עובד‪:‬‬ ‫"מבחר שירי העת של המשורר בימי מלחמת העולם‪ ,‬חורבן העם בתפוצות‬ ‫ומאבק היישוב במולדת"‪73.‬‬ ‫בליל שבת‪ 2 ,‬באפריל‪ ,‬בעת שמועצת הביטחון של האו"ם דנה ביוזמה‬ ‫האמריקנית לכינון שביתת נשק בארץ ישראל‪ ,‬נערכה בבית ברנר בתל אביב‬ ‫מסיבה רבת־משתתפים לרגל הופעת ספרו החדש של אלתרמן‪ ,‬אותה יזמו‬ ‫מערכת דבר והוצאת עם עובד‪ 74.‬נכחו בה כמאה מוזמנים‪ ,‬ביניהם סופרים‪,‬‬ ‫משוררים ואנשי ציבור‪ .‬התחושה הכללית היתה שהופעת הספר היא מאורע רב־‬ ‫משמעות בחיי הספרות והציבור גם יחד‪" .‬זהו ספר־שירה המלווה את מאוויינו‬ ‫ומאבקנו‪ ,‬המבטא את לבטי האדם היהודי בדורנו" — אמר יושב ראש המסיבה‬ ‫זלמן שזר‪ ,‬שהיה אז עורך דבר‪ ,‬ראש הוצאת עם עובד וחבר הנהלת הסוכנות‬ ‫היהודית‪" .‬בימי צער ואבל אלה יש בספר זה צורך מיוחד‪ ,‬כי בו צרורה שירת‬ ‫הדור‪ .‬זהו ספר שירה אינטימי‪ ,‬קשור לרטט־נפשו של כל אחד מאתנו‪ .‬רטטים‬ ‫שרטטו בלבנו שבת שבת במשך כל שנות הסער"‪ .‬רשימת הדוברים היתה‬ ‫ארוכה — רחל כצנלסון‪ ,‬רעייתו של שזר‪ ,‬דיברה על כנותו ויושרו של אלתרמן‪,‬‬ ‫על "חום־הבית" שבו‪ ,‬על האהבה לעם ישראל ועל ההבנה העמוקה לגורלו‪.‬‬ ‫המבקר דב בר מלכין טען כי עם הופעת הספר הגיע לקצו הוויכוח הנושן‬ ‫על הקשר שבין שירה לפוליטיקה‪ ,‬שהרי מדי שבוע מגיש אלתרמן לקוראיו‬ ‫"סיכום שירתי מיוחד למאורעות הדור"‪ ,‬עדות מוחצת לכך ששירה ופוליטיקה‬ ‫[ ‪] 353‬‬

‫אלתרמן‬

‫יכולות לדור בכפיפה אחת‪ .‬המשוררת לאה גולדברג‪ ,‬שעמה התפלמס אלתרמן‬ ‫בראשית ימי מלחמת העולם השנייה אם מותר או אסור לכתוב "שירי מלחמה"‪,‬‬ ‫דיברה בשבח מדור השירים האקטואליים שייסד אלתרמן בדבר‪ ,‬וכשביקשה‬ ‫להדגים עד כמה הפך המדור לחלק בלתי נפרד מתפריט הקריאה של בני הדור‬ ‫סיפרה על בחור ובחורה מארץ ישראל שפגשה בעת ביקור שערכה לאחרונה‬ ‫בקופנהגן‪ ,‬בירת דנמרק‪ .‬השאלה הראשונה ששאלו אותה היתה‪" :‬מה היה ב'טור‬ ‫השביעי' האחרון ב'דבר'?" בנוסף לנאומים — והיו עוד רבים — מילאו את הערב‬ ‫פרקי ספרות ושירה‪ :‬חנה רובינא‪ ,‬לאה דגנית ורחל מרכוס קראו משירי הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ואילו המשוררת יוכבד בת־מרים קראה בפני הנוכחים שיר שכתבה‬ ‫לכבוד המשורר שאותו הוקירה ושהיה גם ידיד אינטימי שלה — נתן אלתרמן‪.‬‬ ‫בתום הערב קם אלתרמן להשמיע את דברו‪ ,‬כשהוא מרמז‪ ,‬כדרכו‪ ,‬על‬ ‫הקושי שיש לו בדיבור בפני קהל‪" :‬מדי שבוע אני נותן רשות הדיבור לאחד‬ ‫הטורים השבועיים שלי‪ .‬עכשיו הם רואים כיצד ניתנה רשות הדיבור לי ושמחים‬ ‫הם לאיד‪ ,‬שכן עושה אני את הדבר גרוע מהם" ולאחר שנחלץ מן הקטע הזה‪,‬‬ ‫התייחס בקצרה לעניין הספר עצמו‪" :‬השירים עשו את המעט שהוטל עליהם‬ ‫בכל שבוע" — אמר המשורר — "ושלא כאותו כושי שעשה את שלו ויכול‬ ‫הוא ללכת‪ ,‬הם אינם יכולים ללכת; משום שכונסו בספר‪ ,‬ואני מקווה שיוסיפו‬ ‫לעשות את המוטל עליהם"‪ .‬אולם את עיקר דבריו הקדיש לא לעצמו אלא‬ ‫לאכסניה שלו שלה ייחס חלק חשוב בשגשוגו של "הטור השביעי"‪:‬‬ ‫דובר על גורמים שונים שסייעו לכך שהשירים חדרו למרחקים‪ .‬גורם‬ ‫חשוב במעלה לא פחות מהשירים עצמם — המצפה שמעליו הם נשמעים‪,‬‬ ‫הוא העיתון "דבר"‪ .‬אין ספק שאילו היו נדפסים במקום אחר לא היה להם‬ ‫הד כלל‪ .‬המצפה הזה הוא רם וגבוה‪ .‬ה"טורים" ניסו שבוע שבוע להביא‬ ‫דעה מן הדעות‪ .‬ולא נכון הדבר שנחוץ לזה הרבה אומץ לב‪ .‬כאן חייב אני‬ ‫לומר דבר שאני אומרו בפומבי זו הפעם הראשונה‪ :‬החופש הבלתי מוגבל‪,‬‬ ‫שניתן לי ב"דבר" בעניינים עדינים למדי נדיר הוא למדי בחיינו‪ .‬ואף אני‬ ‫חייב תודה לרוחב הלב ולחום הלב ולרוח הטובה של העורך‪ ,‬שסייעו בידי‬ ‫כל שנות עבודתי ב"דבר"‪75.‬‬ ‫ימים אחדים לאחר המסיבה נטל אלתרמן את אחד העותקים הטריים של הספר‬ ‫וכתב עליו הקדשה מיוחדת לבת דודתו אורה‪ ,‬הצעירה ממנו ב־‪ 20‬שנים‪ ,‬אשר‬ ‫מפאת המלחמה סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה עם בני מחזורה חודשים‬ ‫[ ‪] 354‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫אחדים לפני המועד המתוכנן‪ .‬אחר כך ירד לביתם של הנה ושלמה ליבוביץ‪,‬‬ ‫שהיה רגיל לבקר בו‪ ,‬ומסר לידיה את הספר‪" :‬לאורה היקרה שלנו‪ ,‬ביום־סיום‬ ‫נאה ולקראת התחלות יפות — מאת אוהבה נתן"‪ .‬התאריך‪ :‬כ"ח באדר ב'‬ ‫תש"ח‪76.‬‬ ‫הופעתו של הספר זכתה לקבלת פנים אוהדת‪ ,‬לעתים נלהבת‪ ,‬במאמרים‬ ‫וברשימות שהופיעו בעיתונות הספרותית‪ ,‬חלקם היו המשך או הרחבה של‬ ‫דברים שנאמרו במסיבת ההשקה של הספר‪ .‬ישראל זמורה כתב עליו בהארץ‪,‬‬ ‫י"מ ניימן בדבר‪ ,‬מרדכי עובדיהו בהפועל הצעיר‪ ,‬א"ב יפה במולד ורחל כצנלסון‬ ‫בדבר הפועלת‪ .‬בלטה במיוחד תגובת העיתון בשער‪ ,‬ביטאונה של החטיבה‬ ‫הצעירה של מפ"ם‪ ,‬שהקדיש חלק נכבד מגיליון אפריל של העיתון לכבודו‬ ‫של הטור השביעי‪ ,‬ובו נכללו דבריהם של כמה סופרים צעירים — משה שמיר‪,‬‬ ‫אברהם חלפי‪ ,‬שלמה ניצן ונתן קליין (לימים יונתן)‪ .‬מה דיברו ומה לא דיברו על‬ ‫הספר? "שירי 'הטור השביעי' [‪ ]...‬הנם היום שם־דבר‪ ,‬קוראיהם נמנים לרבבות‪,‬‬ ‫ההתפעלות מהם כללית היא‪ ,‬ואפשר לומר‪ ,‬שאף איסופם לתוך ספר לא בא‬ ‫אלא למלא אחרי משאלה ממושכת" (ישראל זמורה)‪" .‬עוז־רוח‪ ,‬נקיבת הדברים‬ ‫בשמם ללא הסוואה והסתר־פנים‪ ,‬ועם זה מתוך חוש־אחריות עמוק‪ ,‬נצטרפו‬ ‫ב'טור השביעי' עם עשירות ביטוי נדירה‪ ,‬שעשועי לשון עליזים ושנונים‪,‬‬ ‫חכמה‪ ,‬תרבות ורגש של משורר‪ .‬צירוף שאין שני לו בדור הזה" (א"ב יפה);‬ ‫"עוד לא קם לנו‪ ,‬בדורנו הצעיר‪ ,‬משורר אלים וכובש כמוהו‪ ,‬הוא הסתער על‬ ‫כל המרחבים ובכל כלי הנשק העומדים לרשות השירה ואף אלה שלא עמדו‬ ‫לרשותה לפניו‪ .‬כל חללה של השירה העברית החדשה מלא אותו" (נתן קליין);‬ ‫"מטיל המשורר את יצירתו בציבור‪ ,‬וזו נעה־חיה אחר קהלה־יחידיה‪ .‬הטור מצא‬ ‫את קהלו מיד‪ .‬בסך אחד יצאו למבצעם — הטור והמגינים‪ .‬הוא והמעפילים‪,‬‬ ‫הוא ומורדי ושחוטי הגיטאות‪ .‬סך אחד של עם שמלחמתו מוכרזת ונלחמת‬ ‫על פני תבל כולה‪ .‬הוא והעם‪ .‬הוא והדור‪ .‬הוא בדור" (שלמה ניצן)‪ 77.‬הריגוש‬ ‫שעבר בין הכותבים ניכר היטב גם בקרב ציבור הקוראים‪ :‬ב־‪ 29‬במאי ‪,1948‬‬ ‫חודשיים בלבד לאחר הופעת המהדורה הראשונה‪ ,‬הודיע דבר על פרסום‬ ‫המהדורה השנייה‪ ,‬וב־‪ 29‬בנובמבר נמסר על פרסום המהדורה השלישית‪ .‬והיו‬ ‫גם מהדורות רביעית‪ ,‬חמישית ושישית‪ .‬ב־‪ 19‬במאי ‪ — 1953‬חמש שנים לאחר‬ ‫הופעת הקובץ — פרסמה הוצאת עם עובד מודעה שכללה את רשימת "ספרי‬ ‫חודש יוני" של ההוצאה‪ ,‬כשליד שמו של כל ספר הופיע תיאור קצר של טיבו‬ ‫ותוכנו‪ .‬סעיף מיוחד הוקדש ל"מהדורות חדשות" ובו נזכר ספר אחד בלבד‬ ‫— הטור השביעי מאת נ‪ .‬אלתרמן‪ .‬מתחת לכותרת נכתבה שורה אחת בלבד‪:‬‬ ‫[ ‪] 355‬‬

‫אלתרמן‬

‫"מהדורה חדשה של הספר לאחר ש־‪ 6‬מהדורותיו אזלו"‪ .‬עד מהרה תפס הטור‬ ‫השביעי את המקום הראוי לו בארון הספרים של משפחות רבות בישראל‪78.‬‬

‫ו‬ ‫הופעתו של קובץ שירי הטור השביעי נשקה ממש להכרזת המדינה‪ :‬ביום‬ ‫שישי‪ ,‬ה' באייר תש"ח‪ 14 ,‬במאי ‪ — 1948‬היום שבו הסתיים המנדט הבריטי —‬ ‫התכנסה במוזאון תל אביב מועצת העם‪ ,‬ובה קרא דוד בן־גוריון בפני הנאספים‬ ‫את מגילת העצמאות‪ ,‬ולאחר מכן הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל‪,‬‬ ‫היא מדינת ישראל‪ .‬ההכרזה התקיימה בעיצומם של קרבות עקובים מדם‬ ‫שניטשו במקומות שונים בארץ‪ ,‬ובצל החשש כי ההכרזה על הקמת המדינה‬ ‫תוליך לפלישת צבאות ערב לארץ ולהרחבת מעגל המלחמה‪ .‬ואכן‪ ,‬טורו של‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬שהתפרסם באותו בוקר בדבר‪ ,‬שעות אחדות בלבד לפני ההכרזה‬ ‫הרשמית‪ ,‬התייחס אך ורק לעניין זה‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שהיה מקורב לראשי ההגנה‪,‬‬ ‫הכיר בעליל כי הפלישה היא בלתי נמנעת — היו גורמים שהטילו בכך ספק —‬ ‫וברוח זו אף קרא לטור בשם‪" :‬אל מול הפלישה"‪ .‬אולם כמו בטוריו האחרים‬ ‫שנכתבו מאז כ"ט בנובמבר‪ ,‬גם הטור הזה נכתב מתוך עמדה של ביטחון‬ ‫מלא בכך שמדינת ישראל — לראשונה קרא למדינה בשמה החדש — תצא מן‬ ‫"אם ַה דֶּ ֶר ְך ַה ּזֹ א ת נוֹ ֲע ָדה ָל ּה ֵמ ֶע ֶרשׂ ‪ִ /‬ל ְמ ִדינַ ת‬ ‫המלחמה כשהניצחון בידיה‪ִ :‬‬ ‫יִ שְׂ ָר ֵאל‪ִ /,‬היא ֵת ֵל ְך ָּב ּה ַעד ּתֹם!‪ /‬עוֹ ד יִ ְר ֶאה ָהעוֹ ָלם‪ֶ :‬את ִל ּבוֹ ׁ ֶשל ַה ּ ֶפ ֶרס‪ַּ /‬ת ֲעקֹר‬ ‫ַה ּיוֹ נָ ה ַהנּ וֹ ֶל ֶדת ַה ּיוֹ ם!" מוּ נע על ידי תחושה היסטורית עמוקה ונפעם מגודל‬ ‫השעה השתמש אלתרמן בשיר במטבעות לשון כמו "העם העתיק" או "דורות‬ ‫ישראל"‪ ,‬ואף כלל בו את ברכת שהחיינו‪ ,‬הנאמרת על פי רוב במועדים ובימים‬ ‫ין־ב ָחזֶ ה‪/‬‬ ‫יה‪ַ :‬ס ִּכ ֶּ‬ ‫יה הוּ ָכנוּ !‪ָּ /‬כל ִּת ְקוַ ת ּ ַפחוֹ ֶת ָ‬ ‫יה!‪ /‬שְׂ ִכ ֶיר ָ‬ ‫טובים‪" :‬נְ כוֹ נִ ים ְמ ַפ ְ ּק ֶד ָ‬ ‫יענוּ ַל ְ ּז ַמן ַה ֶ ּזה"‪79.‬‬ ‫ְ‬ ‫ּ‬ ‫ִל ְמ ִדינַ ת ַה ְ ּיהוּ ִדים‪ָ ...‬וּברוּ ך ׁ ֶש ֶה ֱחיָ נוּ ‪ /‬וְ ִק ְי ָמנוּ וְ ִה ִ ּג ָ‬ ‫בתחילת יוני‪ ,‬בעיצומו של השלב השני של מלחמת העצמאות‪ ,‬נטל אלתרמן‬ ‫לעצמו פסק זמן ויצא לביקור קצר במחנות המעצר שהוקמו על ידי הבריטים‬ ‫בקפריסין‪ :‬אמנם המחנות נפתחו עם סיום המנדט‪ ,‬אך זמן קצר אחר כך שבו‬ ‫ונסגרו‪ ,‬בתואנה כי שחרור העצירים יפר את החלטת האו"ם שלא לחזק את אחד‬ ‫מן הכוחות הלוחמים‪ .‬מן היום שבו הוקמו המחנות היה מקובל לשלוח לשם‬ ‫מדריכים‪ ,‬מורים‪ ,‬אישי ציבור‪ ,‬עיתונאים ואמנים‪ ,‬ולפיכך לא היה בביקורו של‬ ‫אלתרמן במקום דבר מה חריג‪ .‬את הביקור בקפריסין תכנן ידידו לוי שורץ‪ ,‬איש‬ ‫עלייה ב'‪ ,‬והוא גם התלווה אליו למסע‪ .‬אלתרמן שהה בקפריסין עשרה ימים‪,‬‬ ‫[ ‪] 356‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫הוא סייר במחנות‪ ,‬נפגש עם העולים‪ ,‬רשם דברים מפיהם‪ .‬בזכות שורץ הזדמן‬ ‫לו לפגוש את השליחים‪ ,‬לא אחת נכח בישיבות צוות ההדרכה‪ ,‬השתתף בדיונים‪,‬‬ ‫ואף השיא להם עצות‪ 80.‬הם ידעו היטב כי מי שניצב בפניהם הוא האיש שליווה‬ ‫לאורך השנים את מבצעי עלייה ב' והיה לפה למאבקם של המעפילים שחתרו‬ ‫להגיע אל חופי הארץ‪ .‬בדרך כלל חמק אלתרמן מן המצלמות‪ ,‬אבל דווקא מן‬ ‫המסע הזה נותרו כמה תצלומים למזכרת‪ :‬באחד מהם נראה המשורר על סיפון‬ ‫האונייה העושה את דרכה אל האי — או בחזרה ממנו — כשהוא חבוש כובע‬ ‫ברט וענוב עניבה‪ ,‬על ברכו מונח פנקס והוא רושם לעצמו רשימות‪ .‬תצלום אחר‬ ‫מציג אותו בשעת הליכה‪ ,‬עניבתו מתנופפת ברוח‪ ,‬שרוולי חולצתו חפותים‪,‬‬ ‫וסביבו שטח ריק‪ .‬רק ברקע‪ ,‬מאחור‪ ,‬נראה צריף בודד‪ ,‬מוארך‪ ,‬אחד מן הצריפים‬ ‫הרבים שבהם שיכנו הבריטים את עצירי המחנות‪ .‬אלתרמן בחר גם להצטלם‬ ‫עם מארחו‪ ,‬ועל גבי התצלום רשם את ההקדשה הבאה‪" :‬לידיד יקר ללוי שורץ‬ ‫בתודה עמוקה על רעותו הטובה ועל מידת הכנסת האורחים שתהיה לי לזכרון‬ ‫חם וטוב — נתן"‪ .‬ובצד ההקדשה כתב‪" :‬פמגוסטה‪ ,‬סיון"‪81.‬‬ ‫המפגש עם גולי קפריסין עשה על אלתרמן רושם חזק‪ ,‬אך לא זה היה הנושא‬ ‫שעליו כתב מיד לאחר שובו לארץ‪ .‬ב־‪ 22‬ביוני‪ ,‬יום או יומיים לאחר שחזר‬ ‫ממסעו‪ ,‬נפל דבר במדינת ישראל‪ :‬אל חופי תל אביב קרבה אונייה איטלקית‬ ‫בשם "אלטלנה" שנשכרה על ידי אנשי הארגון הצבאי־לאומי‪ ,‬כשעל סיפונה‬ ‫נשק‪ ,‬מדים‪ ,‬ציוד רפואי ו־‪ 930‬עולים שעשו את דרכם לארץ‪ .‬מנחם בגין‪ ,‬שהיה‬ ‫מפקד האצ"ל‪ ,‬לא נענה לאולטימטום של הממשלה הזמנית למסור את הספינה‬ ‫על כל נשקה לידי צה"ל‪ ,‬על בסיס ההסכם שהושג מיד לאחר קום המדינה כי‬ ‫הארגון יתפרק מנשקו ואנשיו יצטרפו לצבא שנוסד זה עתה‪ .‬סירוב זה גרם‬ ‫לעימות מזוין בין צה"ל לאנשי האצ"ל‪ ,‬ובמהלכו הורה דוד בן־גוריון להפציץ‬ ‫את האונייה מתותח שהיה ממוקם בחוף תל אביב‪" .‬אלטלנה" עלתה באש‬ ‫והמערכה בין צה"ל לבין האצ"ל הוכרעה‪ .‬מבחינתו של בן־גוריון‪ ,‬שעמד אז‬ ‫להכפיף את מרותו‬ ‫ּ‬ ‫בראש הממשלה הזמנית‪ ,‬היה זה מהלך מחושב היטב‪ ,‬שנועד‬ ‫של השלטון המרכזי על ארגון צבאי שנהנה עד לאחרונה מחופש פעולה‪ ,‬ובכך‬ ‫למנוע את הפיכתה של המדינה הרכה בימים לשדה קרב שבו ארגונים צבאיים‬ ‫שונים נלחמים על שליטה‪ .‬מנקודת מבטו של מנחם בגין‪ ,‬מפקד האצ"ל‪ ,‬היתה‬ ‫זו פגיעה גסה‪ ,‬אלימה ומשפילה בארגון שהוא עמד בראשו ובאנשיו‪ ,‬המשך‬ ‫למלחמת הדמים חסרת המעצורים שניהלו מוסדות היישוב נגד ה"פורשים";‬ ‫הוא הגיב על כך בנאום נסער ובטונים רמים‪ ,‬אך עם זאת קרא לאנשיו למנוע‬ ‫מעשי נקמה על הטבעת האונייה מחשש למלחמת אחים‪ .‬דעת הקהל סערה‪,‬‬ ‫[ ‪] 357‬‬

‫אלתרמן‬

‫הציבור שרק לפני שבועות אחדים התאחד סביב הרגע ההיסטורי של הקמת‬ ‫המדינה מצא את עצמו לפתע בעיצומה של מחלוקת‪.‬‬ ‫הפצצת "אלטלנה" התרחשה ביום שלישי אחר הצהריים‪ ,‬ולאלתרמן נותרו‬ ‫לערך ‪ 48‬שעות עד למסירת "הטור השביעי" שלו לעיתון‪ .‬סביר להניח כי את‬ ‫הזמן הקצר שהיה ברשותו ניצל לשיחות עם עמיתים לעיתון או עם מי מחבריו‬ ‫במערכת הביטחון כדי לקבל מידע מעודכן לגבי מה שקרה‪ .‬בשיחות אלה ודאי‬ ‫שמע על ההבנות שהיו בין הממשלה הזמנית לבין האצ"ל ואשר כבר ביום‬ ‫שהאונייה הוטבעה בו זכו לפירושים לכאן ולכאן‪ .‬הוא קלט את קולות המחאה‪,‬‬ ‫הביקורת וההתרסה שבקעו מצדדים שונים ושניתן להם ביטוי בשידורי רדיו‪,‬‬ ‫בנאומים‪ ,‬בפלקטים שהודבקו בחוצות ובמה שפורסם בעיתונות‪ .‬לאחר שקרא‬ ‫ושמע את מה שנכתב ואת מה שנאמר הסתגר כמעט יומיים בחדר נעול‪ ,‬בצד‬ ‫עמדו עדיין המזוודות מן המסע לקפריסין שאותן לא הספיק לפרוק‪ .‬הוא ישב‬ ‫ליד שולחן הכתיבה‪ ,‬בריכוז מלא‪ ,‬מנסה לסדר את מחשבותיו ולמצוא להן את‬ ‫המילים המתאימות‪ .‬אמנם‪ ,‬מאז ומעולם חלק על עמדתם של ארגוני המחתרת‬ ‫שסירבו לקבל עליהם את מרות המוסדות הלאומיים‪ ,‬ולא אחת גינה את מעשי‬ ‫הטרור של האצ"ל והלח"י‪ 82.‬אולם המקרה הפעם היה בכל זאת שונה‪ :‬שהרי‬ ‫לבד מנשק נשאה "אלטלנה" על סיפונה מאות עולים‪ ,‬בכללם ניצולי השואה‪,‬‬ ‫שהיו בבת עינו של אלתרמן‪ .‬האומנם הטבעת האונייה היתה צעד הכרחי שלא‬ ‫היה אפשר בלעדיו? האם לא צריך היה למצות את המשא ומתן כדי להביא בכל‬ ‫זאת לפתרון מוסכם? כלום שקל בן־גוריון את העניין מכל צדדיו כשנתן את‬ ‫שכוּ נה "התותח הקדוש"‪ ,‬והאם לא היו פקודיו‪ ,‬ובראשותם‬ ‫ההוראה לירות במה ּ‬ ‫יצחק רבין‪ ,‬זריזים מדי ללחוץ על ההדק? הרהורים אלה עמדו מן הסתם לנגד‬ ‫עיניו בעת כתיבת השיר‪ ,‬אך המסקנה היתה ברורה‪ :‬הוא בחר להתייצב בצורה‬ ‫גלויה לחלוטין וללא שמץ של היסוס לצד החלטה מדינית וצבאית המזוהה‬ ‫בבירור עם מי שהיה אחראי לה‪ ,‬הלוא הוא האיש שעמד אז בראש ממשלת‬ ‫ישראל‪ ,‬דוד בן־גוריון‪.‬‬ ‫הטור שחיבר אלתרמן פורסם ביום שישי‪ 26 ,‬ביוני‪ .‬הוא נשא את השם‪:‬‬ ‫"אהבת ישראל ושרפת הנשק"‪ .‬כשהוא פונה אל "העם"‪ ,‬שהיה הנמען לשירו‪,‬‬ ‫השמיע אלתרמן את הדרישה להימנע מטשטוש‪ ,‬לא להתבלבל אל מול תעמולת‬ ‫הנגד‪ ,‬לקרוא לדברים בשמם המלא‪ .‬כמעט כל אחד מבתי השיר הסתיים בסימן‬ ‫קריאה‪ .‬התביעה שאותה הציג המשורר בפני קוראיו היתה להכיר בכך כי‬ ‫הטבעת "אלטלנה" שירתה‪ ,‬מעל לכול‪ ,‬מטרה לאומית צודקת‪" :‬יַ ֲעמֹד נָ א ָה ָעם‬ ‫־ע ְפ ַעף‪ /‬וְ יֵ ַדע ְל ַמ ְר ֵאה ַה ּ ְׂש ֵר ָפה ָהעוֹ ֶמ ֶמת‪ִּ /‬כי ַה ֶּנ ׁ ֶשק ַה ֶ ּזה‪ /‬לֹ א ַל ֶה ֶב ל‬ ‫יע ַ‬ ‫ְללֹא נִ ַ‬ ‫[ ‪] 358‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫נִ שְׂ ַר ף‪ /...‬הוּ א ִמ ֵּלא ׁ ֵשרוּ תוֹ ָל ֻא ָּמה ַה ּלוֹ ֶח ֶמת!" הוא גם לא היסס מלהגדיר במדויק‬ ‫את משמעות ההחלטה‪" :‬הוּ א ׁ ֵש ֵרת!‪ /‬שְׂ ֵר ָפתוֹ ּ ֵפרוּ ׁ ָש ּה נִ ָ ּצחוֹ ן‪ְ /‬ליִ ְצ ָר ּה ׁ ֶשל ֻא ָּמה‪/‬‬ ‫ַעל יִ ְצרוֹ ׁ ֶשל ֵע ֶדר‪ /.‬הוּ א ׁ ֵש ֵרת! שְׂ ֵר ָפתוֹ ּ ֵפרוּ ׁ ָש ּה ַה ָּנכוֹ ן‪ /‬הוּ א ִק ּיוּ ם ַהחוֹ ָמה‪ /‬וּ ׁ ְש ִמ ַירת‬ ‫ַה ֵּס ֶדר!" היינו‪ :‬אלתרמן אימץ ללא ערעור את תפיסתו של בן־גוריון שלפיה‬ ‫כל ויתור לארגון הצבאי הלאומי היה פוגע פגיעה אנושה במרותו של השלטון‬ ‫המרכזי ומוביל את המדינה לאנרכיה‪ .‬עמדה זו נראתה לו נכונה‪ ,‬ברורה‪ ,‬כמעט‬ ‫מובנת מאליה‪ :‬מדינת ישראל היתה אז בת פחות מחודשיים‪ .‬זה עתה החלו‬ ‫אומות העולם להכיר בה‪ .‬למדינה החדשה יש מעתה גם צבא מאוחד‪ ,‬הלוא‬ ‫הוא צה"ל‪ ,‬שפקודת ההקמה שלו פורסמה רק ב־‪ 31‬במאי‪ ,‬היינו לפני שלושה‬ ‫שבועות בדיוק‪ .‬והנה‪ ,‬קם ארגון צבאי מחתרתי שסירב לקבל עליו את מרותם‬ ‫של המוסדות הנבחרים בתקופה של טרם מדינה והוא מוסיף לעשות כבתוך‬ ‫שלו גם לאחר שהמדינה קמה‪ ,‬תוך כדי התעלמות מפורשת מן ההוראה שנכללה‬ ‫בפקודת היום להקמת צה"ל בדבר הפסקת פעולתם של כל הכוחות הצבאיים‬ ‫האחרים‪ .‬לא יקום ולא יהיה! אלתרמן אף גרס כי הטבעת "אלטלנה"‪ ,‬בניגוד‬ ‫למה שנאמר על ידי מי שהתנגדו להחלטה‪ ,‬היא הפגנה עילאית של חוסן לאומי‬ ‫העשויה דווקא לחזק את כוח העמידה של מדינת ישראל במלחמה שהיא נתונה‬ ‫ֹאשן‪ /:‬ע וֹ ד ִּת ְק וָ ה‬ ‫בה מול מדינות ערב‪ .‬כלשונו‪" :‬וְ ָתכ ְֹפנָ ה ָק ִהיר וְ ַד ֶּמשֶׂ ק ר ׁ ָ‬ ‫ׁ ֶש ּ ִט ּ ְפ ח וּ ָה‪ /‬עוֹ ָלה ֶב ָע ׁ ָשן!"‪83‬‬ ‫שגרת הכתיבה של אלתרמן בדבר המשיכה להתקיים אל תוך המלחמה —‬ ‫היו שירים‪ ,‬אמנם לא רבים‪ ,‬שנגעו באירוע המלחמה ("תנועת מלקחיים")‪ ,‬והיו‬ ‫שירים על אירועים שלא היתה להם כל נגיעה למה שהתרחש בחזית ("יום‬ ‫ביאליק והמדינה")‪ 84.‬גם אלה וגם אלה עוררו הד רב‪ ,‬דבריו המשיכו להיקרא‬ ‫בצימאון ודעתו היתה נשמעת‪ .‬למרות זאת חש עצמו מתוסכל‪ :‬בעקבות‬ ‫הפלישה נקלע היישוב לעימות צבאי עם צבאות סוריה‪ ,‬מצרים‪ ,‬ירדן ועיראק‪,‬‬ ‫כשהמלחמה מתנהלת בכמה חזיתות בעת ובעונה אחת‪ .‬העיתונים דיווחו על‬ ‫קרבות עקובים מדם‪ ,‬יישובים רבים היו נתונים בסכנת קיום‪ ,‬מספרי הנופלים‬ ‫מקרב הלוחמים בקו הראשון היו בהיקפים מבהילים‪ .‬במהלך ההפוגה הראשונה‬ ‫והשנייה‪ ,‬ואפילו תוך כדי "קרבות עשרת הימים" שהתלקחו בין ההפוגות‪ ,‬עשו‬ ‫ראשי מערכת הביטחון מאמץ עצום להגדיל את מאגרי הנשק ולהרחיב את‬ ‫מעגל הגיוס לצבא‪ .‬עולים חדשים‪ ,‬שזה עתה ירדו מן האוניות‪ ,‬נשלחו מיד‬ ‫לאתרי הקרבות‪ ,‬רבים מהם לא קיבלו אפילו הכשרה צבאית מינימלית‪ .‬אלתרמן‬ ‫היה מודע למאמצים שהקדישה המדינה להרחבת המערך הלוחם‪ ,‬בייחוד העיקה‬ ‫עליו נפילתם של רבים מן העולים בקרב לטרון‪ ,‬בשעה שהוא‪ ,‬בן הארץ‪ ,‬נמצא‬ ‫[ ‪] 359‬‬

‫אלתרמן‬

‫הרחק משדה המערכה‪ .‬אולם מצוקה זו מצאה את פתרונה בעקבות הרחבת‬ ‫שנתוני הגיוס והחלתם על אנשים בני גילו‪ ,‬והדבר חייב גם אותו להתגייס‬ ‫לצבא‪ :‬בדף הוראות וסיכומים מטעם מרכז הגיוס של משרד הביטחון מיום ‪24‬‬ ‫ביוני ‪( 1948‬סעיף ‪ )11‬נקבעו הוראות מפורטות ביחס לגיוס ילידי השנתונים‬ ‫‪ .1911-1907‬הסיכום כלל את נוסח צו הגיוס שעליו חתמו שר הביטחון דוד בן־‬ ‫גוריון ושר העבודה והבינוי מרדכי בנטוב‪ .‬נאמר בו במפורש כי צו הגיוס חל על‬ ‫כל הגברים תושבי ישראל שנולדו בשנים ‪ .1911 ,1910 ,1909 ,1908 ,1907‬מי‬ ‫שלא יתקבלו לצבא יופנו לשירות העבודה‪ .‬בדף נוסף של "הוראות וסיכומים"‬ ‫מ־‪ 5‬באוגוסט ‪( 1948‬סעיף ‪ )24‬נזכר שוב עניין הצו‪ ,‬בצירוף התייחסות לנושא‬ ‫הסיווג הרפואי של המגויסים‪ ,‬וכן נמסר בו מידע הנוגע לדרך פעולתן של ועדות‬ ‫הערעורים המקומיות והמרכזיות שאליהן רשאי לפנות כל מי שהצו שניתן אינו‬ ‫מקובל עליו‪" .‬את הגיוס הזה יש להוציא בהקדם‪ ,‬מיד" — כך נכתב‪85.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬יליד ‪ ,1910‬בן ‪ ,37‬נמנה אפוא עם הנקראים לצבא‪ .‬הוא מיהר‬ ‫להתייצב באחת מלשכות הגיוס בתל אביב‪ ,‬ושם הוצע לו להתגייס למחת"ר‬ ‫(מחלקת התרבות) ולשמש קצין תרבות‪ .‬נראה היה שמפאת גילו המבוגר אין‬ ‫הוא כשיר לשרת בתפקיד קרבי‪ ,‬אך כקצין תרבות יוכל בוודאי לתרום מרוחו‬ ‫ומעטו לעידוד הלוחמים‪ .‬אולם לאלתרמן היתה עמדה נחרצת שלא לשמש קצין‬ ‫תרבות‪ ,‬שכן מבחינתו גיוס לצה"ל היה אך ורק בהצטרפות למערך הלוחם‪ .‬הוא‬ ‫לחץ ולחץ‪ ,‬ולבסוף‪ ,‬לאחר מאמצים רבים‪ ,‬ובעיקר בשל התערבותו של יצחק‬ ‫שדה‪ ,‬הובטח צירופו ליחידה קרבית‪ .‬אלתרמן התגייס לצה"ל ב־‪ 29‬באוגוסט‬ ‫‪ .1948‬ידיעות על גיוסו לצבא פורסמו הן במעריב והן בדבר‪ 86.‬באותו יום‬ ‫התייצב המשורר‪ ,‬מחברו של "מגש הכסף"‪ ,‬במחנה תל ליטוינסקי (לימים תל‬ ‫השומר)‪ ,‬שם חויל ונופקו לו מדים‪ .‬המספר האישי שניתן לו היה‪.122609 :‬‬ ‫לקראת ערב חתם על "שבועה לצבא־הגנה לישראל" בפני הקצין המשביע א'‬ ‫כץ‪" :‬הנני נשבע ומתחיב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל‪ ,‬לחוקתה‬ ‫ולשלטונותיה המוסמכים‪ ,‬לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו‬ ‫של צבא הגנה לישראל‪ ,‬לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על־ידי‬ ‫המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת‬ ‫ולחרות ישראל"‪ .‬חתימת הנשבע‪ :‬נ‪ .‬אלתרמן‪87.‬‬ ‫על פי הוראתו של יצחק שדה הוצב אלתרמן בחטיבה ‪ ,8‬שהוקמה מיד לאחר‬ ‫קדה‪ .‬שדה דאג לצרף אותו‬ ‫מפ ּ‬ ‫הכרזת המדינה כחטיבת שריון‪ ,‬ואשר שדה היה ַ‬ ‫לגדוד ‪ ,88‬גדוד מרגמות ראשון מסוגו שהוקם בימי ההפוגה השנייה בפיקודו‬ ‫של נתנאל חיטרון‪ ,‬שהיה מופקד על הפעלתן של מרגמות ‪ 81‬מ"מ‪ַ .‬סמל‬ ‫[ ‪] 360‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫המחלקה שאליה יועד היה יהודה בנצברג (לימים הר ציון)‪ ,‬איש אצ"ל לשעבר‪,‬‬ ‫שישב שלוש שנים בכלא הבריטי בשל פעילותו במחתרת‪ .‬בחייו האזרחיים עבד‬ ‫במפעל המשפחתי ליציקת ברזל שברחוב הרצל בתל אביב‪ .‬הר ציון זיהה מיד‬ ‫את אלתרמן — הוא ידע על כתיבתו בדבר‪ ,‬כתושב תל אביב הזדמן לו גם לראות‬ ‫אותו מדי פעם כשעבר בסביבת "כסית"‪ .‬בעיניו נראה אלתרמן עלוב למדי במדי‬ ‫החאקי שאותם לבש ברישול‪ ,‬החולצה יצאה תמיד מן המכנסיים‪ ,‬הכומתה היתה‬ ‫מונחת על ראשו בלי שהוצמד אליה ֵסמל היחידה‪ .‬הוא גם נראה לו מבוגר באופן‬ ‫בולט‪ .‬הוא‪ ,‬הר ציון‪ ,‬היה אז בן ‪ ,24‬יתר החיילים היו בני גילו או בראשית שנות‬ ‫העשרים לחייהם‪ .‬וגם הם‪ ,‬כמוהו‪ ,‬לא התרשמו כלל מנוכחותו של הגבר המבוגר‬ ‫והמרושל שצורף ליחידתם‪ .‬היו ביניהם עולים חדשים מדרום אפריקה‪ ,‬ממרוקו‪,‬‬ ‫מתוניס‪ ,‬ניצולי השואה מאירופה‪ ,‬היו עוד כמה חברי אצ"ל לשעבר‪ ,‬רובם‬ ‫אנשים שעדיין ִשמעוֹ של מחבר "מגש הכסף" לא הגיע אליהם‪" .‬אתם הייתם‬ ‫מלשינים" — אמר הר ציון לאלתרמן בעת שנפגשו לראשונה‪ ,‬מנסה לסלק את‬ ‫החשבון שהיה לו עם ההגנה עוד מימי הסזון‪ .‬אלתרמן השיב‪ ,‬מעט בהתנצלות‪:‬‬ ‫"אני לא אהבתי את האצ"ל"‪ .‬בזה תם הוויכוח‪ .‬באותה הזדמנות סיפר אלתרמן‬ ‫להר ציון כי ביקש במפורש מיצחק שדה להצטרף למערך הלוחם‪ ,‬ולכן הפנה‬ ‫אותו ליחידת הרגמים‪" .‬מה רצית‪ ,‬שכל חיי אני אכתוב רק בעיתון?" — הפטיר‪.‬‬ ‫אחר כך התחילו האימונים‪ ,‬אלתרמן ביצע כל דבר בקושי רב‪ ,‬אך הר ציון לא‬ ‫כעס עליו‪ :‬הוא היה ממושמע‪ ,‬שקט‪ ,‬לא מתנשא‪ ,‬משתדל לעשות כמיטב יכולתו‬ ‫את המוטל עליו‪ ,‬בסך הכול הוא עשה רושם של בחור טוב‪ .‬החשבונות מימים‬ ‫עברו היו כלא היו‪88.‬‬ ‫אף שמחנה האימונים בתל ליטוינסקי לא היה רחוק מתל אביב‪ ,‬היעדרותו‬ ‫של אלתרמן מן הבית היתה מורגשת היטב‪ :‬בחוץ התחוללה מלחמה‪ ,‬תרצה‬ ‫היתה רק בת שבע ורצתה את אבא‪ ,‬רחל המשיכה לשחק ולנסוע ברחבי הארץ‬ ‫ונעדרה גם היא מן הבית‪ ,‬רק בלה היתה שם כדי לגונן על הילדה‪ .‬מי שחשה‬ ‫עצמה נטושה היתה צילה בינדר‪ ,‬שנותרה לפתע ללא הפגישות היומיות עם‬ ‫אלתרמן בקפה וללא הביקורים האקראיים שלו בביתה‪ .‬אמנם הוא העביר לה‬ ‫מסרים באמצעות חברו יודיל מרמרי‪ ,‬אך לא היה בזה כדי להשקיט את רוחה‪.‬‬ ‫את מה שרבץ עליה ביטאה במכתבים ששיגרה אליו‪" :‬איך אמשיך איך יעברו‬ ‫עלי אותם הימים הארוכים שאתה נמצא אי שם ולומד באיזה קורס למרגמות" —‬ ‫כתבה‪" .‬מה לי כל זה‪ .‬לי בכלל אין צורך בדבר רק להיות על־ידך אלתרמן‪ .‬אני‬ ‫שונאת את המלחמה הזאת‪ .‬ואם תהיה מלחמה? לא אוכל"‪ .‬מכתבים אלה נתנו‬ ‫לה גם את ההזדמנות להתוודות בפניו על עומק אהבתה אליו‪ ,‬כשהיא מעלה‬ ‫[ ‪] 361‬‬

‫אלתרמן‬

‫מעזה לומר לו בעל פה‪" :‬והנה תבוא אראה‬ ‫על הכתב דברים שאולי לא היתה ִ‬ ‫אותך מתקרב ואני נרעדת ואתה נגש ואני משתדלת להתנהג פשוט כך פשוט‪,‬‬ ‫ואתה אומר משהו ותמיד נפלא‪ ,‬יהיה זה אני כמו סוכריה היום‪ ,‬או נפוחה‪ ,‬או‬ ‫לא מסורקת ואי אפשר להסתכל עליך ועוד לא אלתרמננו אינני יכולה להמשיך‬ ‫תיכף אפרוץ בבכי או אצעק לעיני כל הככר הנשים הילדים והשמים"‪ .‬וכן‪" :‬לא‬ ‫אלתרמננו אינני יכולה בלעדיך אינני יכולה מכרחה אני לראות אותך ולדעת‬ ‫שבערב אראך שוב‪ ,‬לפחות‪ ,‬ואני בוכה כן בוכה אלתרמננו‪ ,‬פשוט אני חלק ממך‬ ‫פשוט חלק ואיך חלק יכול להיות בצד יכולה אני להתנועע להתנהג כאשר אדם‬ ‫אתה אינך"‪ 89.‬כדי להשתחרר מן המועקה שרבצה עליה החליטה צילה להתגייס‬ ‫בעצמה לשירות צבאי‪ ,‬כפי שדיווחה לאלתרמן באחד ממכתביה‪" :‬מה לעשות‬ ‫לגעגועים‪ .‬זה נורא! וטוב שיש במה להתעסק‪ .‬וזהו"‪ .‬ואז עברה אל העיקר‪:‬‬ ‫"והיום התיצבתי‪ .‬המון בחורות שונות ומשונות‪ ,‬ועוד יותר רופאות זקנות‬ ‫שמנות מצחיקות נורא [‪ ]...‬מחר כנראה אקבל ציוד אכנס למדים וצלה שלך —‬ ‫חיילת בישראל"‪ .‬ואכן‪ ,‬צילה התגייסה ליחידת המפות והתצלומים שהתמקמה‬ ‫ביפו‪ ,‬במרחק לא רב מביתה‪ ,‬אך לא עבר זמן רב והיא שוחררה מן השירות‪90.‬‬ ‫כשהסתיימו האימונים קיבל אלתרמן דרגת טוראי ראשון ונקבע סיווגו‬ ‫המקצועי‪ :‬מגיש תחמושת לרגמים‪ .‬שדה‪ ,‬שנתן את ההוראה להציב אותו בגדוד‪,‬‬ ‫ניסה לאחוז את החבל בשני ראשיו‪ :‬אמנם הוא יאפשר לאלתרמן לשרת בגדוד‬ ‫לוחם — רצון שאותו ידע לכבד — אך הוא גם יגונן עליו בכך שיצרף אותו‬ ‫ליחידת מרגמות‪ ,‬שבדרך כלל נמצאת במרחק של קילומטרים אחדים מקו‬ ‫החזית‪ .‬בתחילת אוקטובר ‪ 1948‬ירד הגדוד דרומה כדי ליטול חלק במבצע‬ ‫"יואב" שנועד לפרוץ את הדרך לנגב‪ .‬חיילי החטיבה התפרשׂ ו סמוך לקווי‬ ‫המצרים באזור הכפר עיראק אל־מנשייה (כיום קריית גת)‪ .‬כשהגיעו למקום‬ ‫בשעות אחר הצהריים הורה חיטרון לחיילים לבצע חפירות בעומק של מטר‬ ‫וחצי עד שניים כדי להציב בהן את המרגמות‪ .‬כל מרגמה נועדה להיות מוצבת‬ ‫בחפירה משלה‪ .‬החיילים חפרו במשך שעות — במעדרים‪ ,‬במכושים‪ ,‬באתי‬ ‫חפירה‪ .‬החום היה כבד‪ ,‬האדמה היתה קשה‪ ,‬האבק כיסה על הכול‪ .‬החפירה‬ ‫נמשכה לקראת שעות הערב‪ ,‬בלילה ולמחרת היום‪ .‬בשלב מסוים הבחין הר ציון‬ ‫כי כפות ידיו של אלתרמן היו פצועות ומדממות והעור היה מקולף‪ .‬הוא עזר לו‬ ‫לשטוף את הידיים ולנקות את הפצעים‪ .‬אלה היו ידיים עדינות של סופר‪ ,‬לא‬ ‫של איש עבודה‪ ,‬חשב הר ציון‪ ,‬שלרגע ריחם עליו‪ .‬החיילים האחרים התאמצו‬ ‫גם הם‪ ,‬אך הם ביצעו את העבודה ביתר קלות ובפחות נזקים‪ .‬עד הערב השלימו‬ ‫שלוש החוליות של המחלקה את עבודת החפירה‪ ,‬המרגמות הוצבו כל אחת‬ ‫[ ‪] 362‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫במקומה‪ ,‬והגדוד בפיקודו של חיטרון היה ערוך לקרב על עיראק אל־מנשייה‪.‬‬ ‫המיקום של הגדוד היה אחרי הקו הראשון‪ ,‬ששם הוצבו שני גדודי הטנקים‬ ‫— גדוד ‪ 89‬וגדוד ‪ .82‬שני גדודים אלה נועדו לבצע את ההסתערות הגדולה‪,‬‬ ‫כשהגדוד המוצב מאחור נועד להמטיר פגזים אל קווי האויב ולסייע לגדודי‬ ‫הטנקים למוטט את המערך המצרי‪.‬‬ ‫ב־‪ 16‬באוקטובר תקפה החטיבה של שדה מכיוון צפון כדי לכבוש את הכפר‬ ‫מידי צבא מצרים‪ .‬חיילי השריון ניסו לפרוץ את הקווים‪ ,‬אך נתקלו בהתנגדות‬ ‫קשה והם נאלצו לסגת‪ .‬בעוד השריון מנסה לפרוץ קדימה העניק להם גדוד ‪88‬‬ ‫שכוּ ונו היישר אל מתחם‬ ‫גיבוי ארטילרי — חיילי הגדוד ירו ללא הפסקה פגזים ּ‬ ‫האויב‪ .‬אלתרמן הופקד על הוצאת הפגז מן הארגזים והגשתו לרגם‪ ,‬והוא ביצע‬ ‫את עבודתו ללא דופי‪ .‬כל פגז שקל שלושה קילוגרם וחצי‪ .‬פגז אחרי פגז‪,‬‬ ‫שעות על גבי שעות‪ ,‬לאורך כל הקרב‪ .‬באותו זמן הפגיזו המצרים את הכוח‬ ‫התוקף בתותחים‪ ,‬אך אלה נפלו במרחק של כמה מטרים מהם‪ .‬לרגע הבחין הר‬ ‫ציון כי אלתרמן היה אפור פנים‪ .‬אך הוא לא היה היחיד‪ .‬המתח והפחד אחזו‬ ‫בכול‪ .‬בסופו של יום נראה שדה מתוסכל ונרגז‪ :‬הקרב על עיראק אל־מנשייה‬ ‫נכשל‪ ,‬ולא היה לו אלא להאשים את עצמו‪ .‬גם הידיעה שאלתרמן‪ ,‬שכלפיו חש‬ ‫אחריות אישית‪ ,‬מצא את עצמו באזור שנפלו בו פגזים גרמה לו לאי־שקט‪ .‬הוא‬ ‫הורה לקרוא לו לבוא אל קרון המפקד‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שאותות היום הראשון של‬ ‫הקרב הותירו בו את רישומם‪ ,‬התייצב בפני מפקדו כשהוא עייף‪ ,‬אפור ושותק‪.‬‬ ‫שדה הודיע לו מיד על החלטתו לשלוח אותו הביתה‪ .‬הוא אמר לו כך‪ :‬יום‬ ‫אחד נסעת‪ ,‬לילה אחד חפרת‪ ,‬יום אחד לחמת — ‪ 36‬שעות רצופות‪ .‬על ידך היו‬ ‫אנשים צעירים מאוד‪ ,‬אתה‪ ,‬בגילך ובמצב בריאותך‪ ,‬לא תחזיק מעמד‪ .‬אלתרמן‬ ‫לא השתכנע והתעקש בכל זאת לחזור אל הגדוד‪ .‬לשדה לא נותרה בררה‪ :‬הוא‬ ‫למפקדת החטיבה‪ ,‬וזו הורתה לטוראי ראשון נתן אלתרמן‬ ‫העביר פקודה רשמית ִ‬ ‫לאסוף את הציוד ולחזור לתל אביב‪ .‬ב־‪ 31‬באוקטובר ‪ 1948‬התייצב במחנה תל‬ ‫ליטוינסקי שם קיבל הודעה רשמית על סיום שירותו בחטיבה ‪ .8‬חודשיים אחר‬ ‫כך‪ ,‬ב־‪ 31‬בדצמבר‪ ,‬הוצב אלתרמן במחלקת התרבות של צה"ל‪ ,‬יחידה שממנה‬ ‫ניסה לחמוק בעבר‪ ,‬אבל זה היה גיוס למשך זמן קצר בלבד שהיה נטול ערך‬ ‫מעשי‪ .‬את ההודעה על השחרור הסופי שלו מצה"ל קיבל ב־‪ 20‬במארס ‪91.1949‬‬ ‫מיד עם שובו מן החזית ביקש אלתרמן להתקבל לשיחה דחופה אצל דוד‬ ‫בן־גוריון‪ .‬מבחינתו לא היה זה כלל וכלל דבר שבשגרה‪ .‬אלא שהפעם נפל דבר‪:‬‬ ‫ב־‪ 7‬באוקטובר‪ ,‬עוד בזמן שהיה מגויס‪ ,‬פקד הרמטכ"ל יעקב דורי‪ ,‬בעקבות‬ ‫הוראה של בן־גוריון‪ ,‬על פירוק מטה הפלמ"ח‪ .‬ההחלטה היתה אמורה להתבצע‬ ‫[ ‪] 363‬‬

‫אלתרמן‬

‫עד ‪ 15‬בנובמבר‪ .‬בכך הוציא בן־גוריון אל הפועל את החלטתו המתוכננת זה‬ ‫לקצו את הקיום העצמאי למחצה של הארגון הצבאי שהיה חוד‬ ‫כבר להביא ִ‬ ‫החנית של ארגון ההגנה עד להקמת המדינה‪ ,‬ושיחידותיו השונות‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫שלוש החטיבות שבפיקודו (יפתח‪ ,‬הראל וחטיבת הנגב)‪ ,‬מילאו תפקיד מכריע‬ ‫במערך הלוחם של מלחמת העצמאות‪ .‬מהלך זה היה המשך לקו שבו דגל מאז‬ ‫הקמת צה"ל‪ ,‬לפיו יש להביא בהדרגה לחיסול הצבאות ה"פרטיים" ולמזגם‬ ‫לצבא ממלכתי אחד‪ .‬הטבעת האונייה "אלטלנה"‪ ,‬החלטה שזכתה בשעתה‬ ‫לגיבוי מוחלט מצדו של אלתרמן‪ ,‬היתה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬צעד הפגנתי שנועד להטיל‬ ‫את מרות הצבא על האצ"ל‪ .‬בן־גוריון השלים מהלך זה רק לאחר רצח ברנדוט‬ ‫בכך שפעל לפירוקם של ארגוני המחתרות — האצ"ל והלח"י — ולהוצאתם אל‬ ‫מחוץ לחוק‪ .‬עתה התפנה לעשות את המעשה שהיה מבחינתו בלתי נמנע —‬ ‫פירוק הפלמ"ח‪ .‬מבקריו של בן־גוריון טענו כי הוא פעל מתוך מגמה להחליש‬ ‫את מעמדה של מפ"ם‪ ,‬שהיתה מפלגה יריבה למפא"י‪ ,‬ואשר במסגרתה התאגדו‬ ‫שתי התנועות הקיבוציות — הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר; שהרי רוב רובם‬ ‫של מפקדי הפלמ"ח היו מקרב תנועות אלה‪ .‬ההחלטה עוררה התנגדות רבה וגם‬ ‫תמיהה‪ ,‬בקרב רבים היה גם חשש שלפירוק הפלמ"ח יהיו השלכות הרסניות הן‬ ‫ביחס לרוח צה"ל והן ביחס לרמתו המקצועית של הצבא‪92.‬‬ ‫אלתרמן היה מעריץ מושבע של הפלמ"ח‪ ,‬ולכן ההחלטה לפרק את הארגון‬ ‫עוררה בו התנגדות‪ .‬אלה שהשתייכו לארגון היו בעיניו מיטב הנוער — הם‬ ‫היו ברובם ילידי הארץ‪ ,‬יפים‪ ,‬צעירים‪ ,‬אנשים שניחנו באומץ לב‪ ,‬בתושייה‪,‬‬ ‫בנכונות להקריב את עצמם למען הכלל‪ .‬הוא כיבד את אורח החיים שלהם‪,‬‬ ‫ששילב עבודה במשקים עם אחיזה בנשק‪ ,‬היה מוקסם מסגנון הלבוש ומההוויי‬ ‫שטיפחו ומעל לכול ידע להוקיר את הערכים שדגלו בהם כמו אהבת מולדת‪,‬‬ ‫ֵרעוּ ת‪ ,‬טוהר הנשק‪ .‬הוא עקב בהערכה אחר תרומתם למאמץ המלחמתי בחודשי‬ ‫המלחמה הראשונים‪ ,‬לא אחת חשב בינו לבין עצמו‪ :‬אילו כולם היו כמוהם‪ .‬עם‬ ‫ידידו יצחק שדה הגיע פעמים אחדות למפגש של יחידות פלמ"ח‪ ,‬ואף שהיה‬ ‫מבוגר מן המגויסים ונחשב כבר אז למשורר נכבד ומורם מעם — היה מסב‬ ‫ִאתם‪ ,‬מתבונן בהם‪ ,‬מקשיב לשיחות שקיימו ביניהם‪ ,‬פה ושם זרק מילה שזכתה‬ ‫לרוב קשב‪ .‬את תחושותיו אלה היטיב לבטא בשיר בשם "מסביב למדורה"‪,‬‬ ‫"א ָבל ָּכ ָכה יֻ ַ ּגד נָ א ֵלאמוֹ ר‪/:‬‬ ‫שנכתב לרגל מלאות שבע שנים לייסוד הארגון‪ֲ :‬‬ ‫נְ ָע ִרים‪ֶ ,‬ל ֱהוֵ י נָ א יָ דוּ ַע —‪ֵּ /‬בין ַח ָ ּגיו ַה ְ ּגדוֹ ִלים ׁ ֶשל ַהדּ וֹ ר‪ֵ /‬אין יָ ֶפה ֵמ ַח ְ ּג ֶכם ַה ָ ּצנוּ ַע‪/.‬‬ ‫ְלמוּ ְל ֶכם ָה ֻא ָּמה ַעל ִס ּפוֹ ׁ ֶשל ַהדְּ רוֹ ר‪ִ /‬מ ׁ ְש ַּת ְחוָ ה‪ .‬וּבוֹ ָכה‪ֲ .‬ה ִבינוּ ָה"‪ 93.‬זה היה ב־‪7‬‬ ‫במאי ‪ .1948‬כעבור שבוע ימים הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה‪ ,‬הפלישה‬ ‫[ ‪] 364‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫הערבית החלה ומלחמת העצמאות נכנסה לשלב השני והמכריע‪ .‬כבר בחודשי‬ ‫המלחמה הראשונים נראה היה כי הפלמ"ח אכן מגשים את הציפיות שתלו בו‪:‬‬ ‫החטיבות שפעלו במסגרתו נלחמו בשלוש חזיתות‪ ,‬מפקדיו ניהלו את הקרבות‬ ‫בשׂ וֹ ם שכל‪ ,‬חייליו נלחמו בגבורה עילאית ורבים מהם הקריבו את חייהם‪ .‬ואף‬ ‫שהמלחמה לא הגיעה עדיין לסיומה‪ ,‬ידע אלתרמן להעריך את גודל תרומתו‬ ‫של הפלמ"ח בדרך להשגת הניצחון‪.‬‬ ‫בתוך ימים אחדים התקבל אלתרמן לשיחה בלשכתו של שר הביטחון‪ .‬ב־‪8‬‬ ‫בנובמבר רשם בן־גוריון ביומנו‪:‬‬ ‫באו אצלי מוטיה (הוא מוטיה ברורמן‪ ,‬איש באר טוביה) ונתן אלטרמן‪,‬‬ ‫בעניין פלמ"ח‪ .‬פירוק מטה הפלמ"ח זהו פירוק ערכי פלמ"ח — עברית‪,‬‬ ‫עבודת אדמה‪ ,‬ראיית מלחמה כהכרח‪ ,‬מתנגדים לבוז ושוד‪ ,‬ריסון יצרים‪:‬‬ ‫נטיעת כבוד לערכי רוח — בלי מטה יכובו הניצוצות‪ .‬לאחר בירור יצא‬ ‫שבעיני אלטרמן יש "מטה של מעלה" שאין לו דבר עם המטה הקונקרטי‬ ‫שמתפרק‪ ,‬והוא (נראה לי) הבין את הבעיה‪94.‬‬ ‫על פי מה שכתב בן־גוריון‪ ,‬הביע אלתרמן את התנגדותו לפירוק המטה על רקע‬ ‫החשש כי המהלך יביא למעשה להתפרקות מן הערכים המיוחדים שהפלמ"ח‬ ‫ייצג אותם‪ ,‬ואשר היו מאז ראשית ימי המדינה לנכס שממנו נהנה הצבא כולו‪.‬‬ ‫עם זאת קיבל בן־גוריון את הרושם כי במהלך השיחה נסוג אלתרמן מן העמדה‬ ‫הלוחמנית שגילה כנראה בתחילתה‪" :‬והוא (נראה לי) הבין את הבעיה" —‬ ‫כתב בן־גוריון — ואף הביא בשמו את הנוסחה בדבר קיומו של "מטה של‬ ‫מעלה"‪ ,‬היינו בדבר אפשרות קיומם וטיפוחם של הערכים הנחשבים בעיניו‬ ‫ללא תלות במסגרת של ארגון כלשהו; משמע שביטולו של המטה הנפרד לא‬ ‫יגזור בהכרח כליה על "מורשת הפלמ"ח"‪ ,‬שהיתה יקרה לו מכול‪ .‬רושם זה היה‬ ‫נכון בחלקו בלבד‪ :‬אלתרמן אמנם הסיר את התנגדותו‪ ,‬הוא גם נמנע מלכתוב‬ ‫על כך בפומבי‪ .‬אולי היה זה משום שהשתכנע למשמע הנימוקים‪ ,‬או שמא לא‬ ‫רצה להגביר את התבערה בשעה שהמלחמה בחזית הדרום עדיין לא נסתיימה‪.‬‬ ‫ודאי גם היה עליו מוראו של בן־גוריון‪ .‬אך לא היה זה סוף פסוק‪ :‬השאלה "למה‬ ‫פירקו את הפלמ"ח"‪ ,‬ובעיקר הצורך לתת הסבר פומבי מנומק למהלך זה‪ ,‬היתה‬ ‫מבחינתו שאלה בלתי פתורה‪ ,‬שאותה העלה כעבור זמן על סדר היום הציבורי‪.‬‬ ‫הוא גם שמר נאמנות לחבריו מן הפלמ"ח‪ ,‬ובראשם יצחק שדה‪ ,‬וזאת גם לאחר‬ ‫שבן־גוריון הוציא אותו ואותם אל מחוץ למחנה‪95.‬‬ ‫[ ‪] 365‬‬

‫אלתרמן‬

‫בתקופת שירותו של אלתרמן בצבא שבת "הטור השביעי" כמעט לגמרי‪,‬‬ ‫למעט שיר אחד שנכתב בזמן שהותו במחנה האימונים‪ ,‬ובו התייחס למאמצי‬ ‫ֵ‬ ‫‪96‬‬ ‫התיווך של שליח האו"ם‪ ,‬הרוזן ברנדוט‪ .‬נוסף לזה התפרסמה בתחילת אוקטובר‬ ‫בדבר רשימה חריגה פרי עטו‪ ,‬שנכתבה בעקבות סיור שערך עם אחרים בעמדות‬ ‫שונות של ההגנה האזרחית בתל אביב‪ ,‬ושמסר אותה למערכת כנראה עוד לפני‬ ‫צאתו לשירות‪ 97.‬את השיבה לעיתון ציין אלתרמן בפרסום שיר בשם "התגבורת‬ ‫הבריטית"‪ ,‬שנדפס ב־‪ 12‬בנובמבר‪ ,‬כשבועיים אחרי שחזר מן השירות‪ .‬טור זה‪,‬‬ ‫שמתח בו ביקורת על שיתוף הפעולה הצבאי בין בריטניה לבין הלגיון הערבי‪,‬‬ ‫לא הותיר רושם מיוחד‪ 98.‬חלף עוד שבוע‪ ,‬ואז פורסם "הטור השביעי" שהרעיש‬ ‫מוסדי ארץ‪ .‬ואלה הן השורות המצמררות שנגלו לעיני קוראי העיתון דבר בעת‬ ‫שרפרפו על עמוד ‪ 2‬של גיליון יום שישי‪ 19 ,‬בנובמבר‪:‬‬ ‫'יפ ֶאת ָה ִעיר ַה ְּכבוּ ׁ ָשה‪—,‬‬ ‫הוּ א ָח ָצה ֲע ֵלי ִג ּ‬ ‫ר־כ ִפיר!‬ ‫נַ ַער ַעז וְ ָחמוּ ׁש‪ ...‬נַ ַע ְּ‬ ‫ָוּב ְרחוֹ ב ַה ֻּמ ְד ָּבר‬ ‫ִא ׁיש זָ ֵקן וְ ִא ּׁ ָשה‬ ‫נִ ְל ֲחצוּ ִמ ּ ָפנָ יו ֶאל ַה ִ ּקיר‪.‬‬ ‫ם־ח ָלב‪:‬‬ ‫וְ ַה ַּנ ַער ִח ֵ ּי ְך ְּב ׁ ִש ַּניִ ָ‬ ‫"אנַ ֶּסה ַה ִּמ ְק ָלע"‪ ...‬וְ נִ ָּסה!‬ ‫ֲ‬ ‫ּ‬ ‫ַרק ֵה ִליט ַה ָז ֵקן ֶאת ּ ָפנָ יו ְּביָ ָדיו‪...‬‬ ‫וְ ָדמוֹ ֶאת ַה ּכ ֶֹתל ִּכ ָּסה‪.‬‬ ‫ת־ה ֵחרוּ ת‪ ,‬יַ ִ ּק ִירים!‬ ‫זֶ ה ִצ ּלוּ ם ִמ ְ ּק ָרבוֹ ַ‬ ‫יֵ ׁש ַע ִ ּזים עוֹ ד יוֹ ֵתר! ֵאין זֶ ה סוֹ ד!‬ ‫ִמ ְל ַח ְמ ֵּתנוּ תוֹ ַב ַעת ִּב ּטוּ י וְ ׁ ִש ִירים‪...‬‬ ‫ם־כן‪ּ ַ ,‬גם ַעל זֹאת!‬ ‫טוֹ ב! יוּ ׁ ַשר ָל ּה‪ִ ,‬א ֵּ‬ ‫על מה נסבו דברי השיר‪ ,‬שנשאו את הכותרת "על זאת"? במסגרת מבצע "יואב"‪,‬‬ ‫שבו השתתף אלתרמן באופן חלקי‪ ,‬תקפה חטיבה ‪ 8‬שבפיקודו של יצחק שדה‬ ‫את משטרת בית ג'וברין‪ .‬זה היה ב־‪ 27‬באוקטובר ‪ .1948‬משם נעה החטיבה‬ ‫דרומה ומזרחה‪ .‬ב־‪ 29‬באוקטובר כבש גדוד ‪ 89‬של החטיבה את הכפר דוואימה‪,‬‬ ‫השוכן במורדות המערביים של הר חברון‪ .‬לאחר הקרב נפוצו ידיעות על רצח‬ ‫[ ‪] 366‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫עשרות תושבים‪ ,‬לרבות נשים וילדים‪ .‬מפקד החטיבה יצחק שדה‪ ,‬נרעש כולו‪,‬‬ ‫מיהר לפגוש את אנשי היחידה והעמיד אותם על חומרת המעשה‪ .‬כעבור יומיים‬ ‫תבע מפקד חזית הדרום יגאל אלון מיצחק שדה למצוא דרך להגיב על האירוע‪,‬‬ ‫ובמקביל הטיל על התובע הצבאי של חזית הדרום לבדוק את נכונות הידיעות‬ ‫ולהעמיד לדין את האשמים‪ .‬אלא שמכאן ואילך זנח אלון את העניין‪ .‬הרמטכ"ל‬ ‫מינה את איש המודיעין איסר בארי לחקור את אירועי דוואימה‪ ,‬אך יצחק שדה‪,‬‬ ‫מפקד החטיבה‪ ,‬נמנע מלהגיע לפגישה שיועדה לו עם בארי ואשר אמורה היתה‬ ‫להתקיים במטה חזית הדרום‪ .‬העניין אף עלה לדיון בשתי ישיבות ממשלה‪.‬‬ ‫בעקבות זאת הנחה בן־גוריון את יעקב שמשון שפירא‪ ,‬ששימש יועץ משפטי‬ ‫לממשלה‪ ,‬לחקור בפרשה‪ .‬הוראה זו ניתנה ב־‪ 19‬בנובמבר ‪ — 1948‬הוא היום‬ ‫שבו פרסם אלתרמן שיר זה‪99.‬‬ ‫לגבי יצחק שדה‪ ,‬שנחשב למי שאמון על העיקרון של "טוהר הנשק"‪ ,‬היתה‬ ‫זו התנסות קשה‪ ,‬אף כי הוא עצמו ניסה לחמוק בכל דרך מחקירת הנושא‪ ,‬אולי‬ ‫משום שחס על החיילים שביצעו את הפעולה‪ ,‬שהרי הם שהיו עתידים לתת את‬ ‫הדין‪ .‬עם זאת מצא שדה לנכון לגולל את פרטי הפרשה העגומה באוזניו של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ידידו ופקודו‪ ,‬ואולי אף עודד אותו לכתוב את השיר‪ .‬הדיווח של שדה‬ ‫זעזע את אלתרמן‪ :‬לא פחות משדה היה גם הוא רגיש לעניין "טוהר הנשק"‪,‬‬ ‫באופן עקבי ושיטתי התנגד לפעולות הטרור של ארגוני המחתרת שפגעו‬ ‫בחפים מפשע ללא כל הבחנה‪ ,‬וכשביצעו אנשי האצ"ל והלח"י את הטבח בדיר‬ ‫יאסין ב־‪ 9‬באפריל ‪ ,1948‬עוד לפני שקמה המדינה‪ ,‬היה מן הראשונים לגנות‬ ‫את המעשה‪ .‬אולם הפעם הדברים היו חמורים במיוחד‪ ,‬הן בשל ממדי ההרג‪,‬‬ ‫והן משום שהמבצעים היו חיילי צבא הגנה לישראל‪ ,‬שהוא צבא סדיר הפועל‬ ‫במסגרת החוק הישראלי והנתון למרותה של ממשלה אזרחית‪ .‬העובדה שרבים‬ ‫מן המגויסים לגדוד ‪ 89‬היו מקרב יוצאי הלח"י כלל לא ניחמה אותו‪ ,‬מה גם‬ ‫שבינתיים רחשו במסדרונות השלטון שמועות על מעשי זוועה נוספים שביצעו‬ ‫חיילי צה"ל בזמן האחרון‪ ,‬גם בדרום וגם בגליל‪ ,‬והדבר חידד עוד יותר את‬ ‫תחושתו שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום‪.‬‬ ‫הדברים שהשמיע היו ברורים וחדים‪ ,‬המילים היו למדקרות חרב‪ :‬אחרי‬ ‫תמונת הפתיחה המזעזעת שבפתח השיר התפלמס אלתרמן בתקיפות רבה עם‬ ‫("'מ ְק ִרים ֲע ִדינִ ים'")‪ ,‬להעמיד אותם‪,‬‬ ‫מי שמנסים למתן את חומרת המעשים ִ‬ ‫("'פ ָר ִטים ֵהם ְּב ֶפ ֶרק ַה ּ ְפ ֵאר'") או להציג אותם‬ ‫כביכול‪ ,‬בפרופורציה הנכונה ּ ְ‬ ‫("'ה ְכ ַרח'" או "'נָ ָקם'")‪ .‬אלתרמן‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬קרא לדברים בשמם‪:‬‬ ‫כבלתי נמנעים ֶ‬ ‫מה שנעשה על ידי אותו נער בעיר הכבושה היה בפירוש מעשה שיש להגדיר‬ ‫[ ‪] 367‬‬

‫אלתרמן‬

‫"פוֹ ׁ ְש ֵעי ִמ ְל ָח ָמה"‪.‬‬ ‫יחה"‪ ,‬ומי שמבצעים מעשים כגון אלה הם בגדר ּ‬ ‫כ"ר ִצ ָ‬ ‫אותו ְ‬ ‫חד וחלק‪ .‬נלוותה לזה הבעת סלידה גמורה מכל ניסיון לגלות גישה סלחנית‬ ‫ת־צחוֹ ק‬ ‫"בנוֹ ְ‬ ‫כלפי מעשים מסוג זה המתבטא‪ ,‬פה ושם‪ ,‬במה שמוגדר על ידיו‪ְּ :‬‬ ‫יחה"‪ .‬נכון‪ ,‬אישר הכותב‪ ,‬המלחמה מייצרת מציאות אלימה‪ ,‬אך‬ ‫ׁ ֶשל וִ ּתוּ ר וּ ְס ִל ָ‬ ‫ככזאת אין היא מעניקה היתר גורף לעשיית מעשים אכזריים ולאובדן מוחלט‬ ‫יה‬ ‫"ה ַּמ ִּטיף ַה ָּת ִמים‪ְּ /‬ב ֶא ְגרֹף ִמ ּ ָפנֶ ָ‬ ‫"א ְכזָ ִרית ִמ ְל ָח ָמה!" — כתב — ַ‬ ‫של צלם האדם‪ַ :‬‬ ‫יֻ ְחזַ ר!‪ַ /‬א ְך ָל ֵכ ן‪ַ /‬צו ַה ּי ׁ ֶשר וְ ַצו ָה ַר ֲח ִמים‪ /‬לוּ יִ ְהיֶ ה ָּב ּה ָּכמוֹ ָה ַא ְכ זָ ר!" ואף‬ ‫שידע על התחמקויותיו של יצחק שדה‪ ,‬לא נמנע אלתרמן מלתבוע בלשון‬ ‫"ב ֵּתי ִדין ְצ ָב ִא ִ ּיים ׁ ֶשל שָׂ ֶדה" כדי‬ ‫שאינה משתמעת לשתי פנים להזדרז ולהקים ָּ‬ ‫להעמיד את הנאשמים לדין‪ ,‬ואף להטיל עליהם‪ ,‬במידת הצורך‪ ,‬עונשים כבדים‬ ‫"ענָ ׁ ִשים ׁ ֶשל ּ ְפ ָל ָדה!" את קריאת התיגר שלו הן על פשע המלחמה שבוצע על‬ ‫— ֳ‬ ‫ידי חיילי צה"ל והן על קהות הציבור אל מול הפשע הזה חתם אלתרמן במילים‬ ‫הבאות‪:‬‬ ‫וּ ִמ ְל ֶח ֶמת ָה ָעם‪ֶ ׁ ,‬ש ָע ְמ ָדה ִל ְב ִלי ָחת‬ ‫מוּ ל ׁ ִש ְב ַעת ַה ְ ּגיָ סוֹ ת‬ ‫ׁ ֶשל ַמ ְל ֵכי ַה ִּמזְ ָרח‪,‬‬ ‫"אל ַּת ִ ּגידוּ ְב ַגת"‪...‬‬ ‫לֹא ֵת ַחת ַ ּגם ִמ ּ ְפנֵ י ַ‬ ‫י־כ ְך!‬ ‫ִהיא ֵאינָ ּה ּ ַפ ְחדָּ נִ ית ְּכ ֵד ָ‬ ‫היינו‪ :‬גילוי המעשים‪ ,‬חשיפתם‪ ,‬הדיון הציבורי בהם‪ ,‬אינם בגדר פגיעה במורל‬ ‫הלאומי‪ ,‬ההפך הוא הנכון‪ :‬זהו דווקא גילוי של עוצמה פנימית ושל חוסן לאומי‪,‬‬ ‫והעם המגלה אומץ במלחמה מול מדינות ערב ניחן גם באומץ הראוי להתמודד‬ ‫עם מציאות קשה זו‪.‬‬ ‫ביקורתו של אלתרמן על הטבח בדוואימה היתה חדה ונוקבת‪ :‬היה זה‬ ‫קול ברור‪ ,‬תקיף ואמיץ של משורר המתריע בעיצומה של מלחמת קיום על‬ ‫פגיעה במוסר המלחמה; זאת מתוקף הסמכות שקנה לו כמי שהשכיל לתת‬ ‫ביטוי בכתיבתו לצדקת המלחמה ולמטרותיה‪ ,‬הן ב"מגש הכסף" והן בשירים‬ ‫אחרים‪ .‬עם זאת לא היה המשל דומה לנמשלו‪ :‬אלתרמן דיבר על מקרה אחד‬ ‫של "רציחה"‪ ,‬אולי יציג‪ ,‬אבל בכל זאת מקרה אחד בלבד‪ ,‬והדבר עשוי היה‬ ‫ליצור רושם ממעיט לגבי ממדי ההרג‪ .‬והרי מי כמוהו ידע כי המדובר הוא‬ ‫בטבח של עשרות אנשים‪ ,‬היו שדיברו כבר אז על היקפים של בין שבעים‬ ‫לשמונים הרוגים‪ ,‬רובם אזרחים‪ ,‬בכללם נשים‪ ,‬זקנים וילדים‪ .‬האומנם עשה‬ ‫[ ‪] 368‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫זאת משיקולים אמנותיים‪ ,‬או משיקולי ביטחון‪ ,‬או אולי בשל בקשה שהופנתה‬ ‫אליו על ידי שדה? אולם גם בנוסחו זה היה "על זאת" שיר מחאה רב־עוצמה‬ ‫מבין הכותבים באותו הזמן שהעז למתוח ביקורת‬ ‫— אלתרמן היה אולי היחיד ּ‬ ‫נוקבת‪ ,‬בזמן אמת‪ ,‬על התנהגותם של חיילי צה"ל במהלך הקרבות‪ ,‬להתריס על‬ ‫ביצועם של פשעי מלחמה‪ ,‬ולא פחות מזה לגנות כל גילוי של הבנה בתוך הצבא‬ ‫או מחוצה לו ביחס למבצעיהם של פשעים אלה‪100.‬‬ ‫ביום ראשון‪ 21 ,‬בנובמבר‪ ,‬יומיים לאחר פרסום השיר "על זאת"‪ ,‬שיגר ראש‬ ‫הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון לראשונה מכתב למשורר נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫ובו הגיב על השיר‪" .‬אלתרמן היקר"‪ — ,‬כתב בן־גוריון —‬ ‫יישר כוחך — על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב"דבר"‪.‬‬ ‫עוד חי בלבי טור אחד שכתבת בענין זה‪ — ,‬אולם הפעם במיוחד היית‬ ‫לפה — פה טהור ונאמן — למצפון האנושי‪ ,‬שאם לא יפעל ויפעם בלבנו‬ ‫בימים כ א ל ה — הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד‬ ‫כה [‪ ]...‬אני מבקש רשותך להדפיס "טור" זה — אין טור משוריין בציוד‬ ‫צבאנו העולה עליו בכוחו הלוחם‪ — ,‬בהוצאת משרד הביטחון במאה אלף‬ ‫אכסמפליארים ולחלקו לכל איש צבא בישראל‪ .‬אם אינך מתנגד לכך —‬ ‫ינתן הצו מיד לעשותו‪ .‬בהוקרה ובתודה — ד‪ .‬בן־גוריון‪101.‬‬ ‫בן־גוריון אף רשם ביומנו כי נתן הוראה "להדפיס את שירו של אלתרמן‬ ‫(ה'טור' ב'דבר' מיום שישי) ולחלקו בצבא"‪ ,‬עוד בטרם קיבל לכך את הסכמת‬ ‫המשורר‪ 102.‬אלתרמן‪ ,‬שהיה נרגש מן הפנייה‪ ,‬נעתר מיד‪ .‬ואכן‪ ,‬בתוך ימים‬ ‫אחדים נדפסה בדפוס "אחדות" בתל אביב חוברת קטנה‪ ,‬ראשונה בסוגה‪ ,‬ועליה‬ ‫נדפסו מילות השיר‪ ,‬בלוויית מכתבו של בן־גוריון‪ ,‬שנדפס בשינויים קלים‪.‬‬ ‫החוברת — שהמוציא לאור שלה היה משרד הביטחון — הודפסה באלפי עותקים‬ ‫ואלה נשלחו לכל יחידות צה"ל‪ ,‬כששמו של אלתרמן מתנוסס עליהם‪ .‬פרסום‬ ‫החוברת העניק נראוּ ת חסרת תקדים לאלתרמן‪ .‬אמנם הוא היה משורר ידוע‪,‬‬ ‫רבים מן המגויסים קראו את דבר‪ ,‬אחרים בוודאי שמעוּ את שמעוֹ בהקשרים‬ ‫אחרים‪ ,‬אך עתה‪ ,‬לראשונה‪ ,‬הופיע שיר משלו בחוברת רשמית של הצבא‪,‬‬ ‫כששמו של ראש הממשלה ושר הביטחון חתום עליה‪ .‬לרגע נדמה היה כאילו‬ ‫מייסד המדינה‪ ,‬בכבודו ובעצמו‪ ,‬הוא שנסך על ראשו של המשורר את שמן‬ ‫המשחה‪103.‬‬ ‫החוברת הגיעה גם לידי חיילי גדוד ‪ 89‬שביצע את הטבח בכפר דוואימה‪ ,‬ועל‬ ‫[ ‪] 369‬‬

‫אלתרמן‬

‫אף אופיו הכללי של השיר‪ ,‬הבינו הלוחמים היטב שהדברים מכוּ ונים אליהם‪.‬‬ ‫"איך מרשים להפיץ דברים כאלה בשורות הצבא?!" — התרתח אחד החיילים‪.‬‬ ‫"האין המטכ"ל חושב‪ ,‬ששירים מעין אלו עלולים להוריד את המורל הצבאי?‬ ‫האין בדברים אלה להביא אותנו להפסד המערכה?" בהמשך הציג את הטיעון‬ ‫הזה‪" :‬אם את מעשי מלחמתנו מכנים 'פשע מלחמה'‪ ,‬איך יכול אני לצאת לקרב‪,‬‬ ‫כשלפני כל יריה ויריה שאצטרך לירות חייב אהיה לשקול היטב היטב‪ :‬האם‬ ‫הריגתו של זה 'פשע־מלחמה' הוא‪ ,‬או לא? איך אדע?" הוא אף הביע חשש‬ ‫מכך שבתום הקרב‪ ,‬אם לא ייהרג בידי האויב‪ ,‬יעמידו אותו למשפט כאילו‬ ‫היה פושע מלחמה‪" .‬הלא את זה תובע המשורר‪ ,‬ושיריו מופצים בינינו!" חייל‬ ‫אחר בגדוד הציג עמדה שונה לחלוטין‪" :‬כן [‪ ]...‬אבל אנחנו חייבים להקפיד‬ ‫שלא להרוג 'סתם ערבים'‪ .‬אנחנו עם מוסרי‪ .‬אנחנו נלחמים‪ ,‬רק מפני שהכריחו‬ ‫אותנו להלחם‪ .‬והמשורר בא להזעיק את דעת־הקהל כנגד מעשים מסוימים‬ ‫בקרב הצבא"‪ .‬על טיעון זה חזר פעם נוספת‪ ,‬בנוסח קצת שונה‪" :‬המשורר אינו‬ ‫מאשים את הצבא‪ .‬הוא אך רצה להסביר לצבור היהודי‪ ,‬שבדברי־השבח הבלתי־‬ ‫מסוייגים שלו לצבא‪ ,‬הוא מעודד את החיילים למעשי פשע־מלחמה"‪ .‬דברי‬ ‫סנגוריה אלה על המשורר הכעיסו את אחד החיילים שהיה שותף לוויכוח‪ ,‬והוא‬ ‫אמר בזעם‪" :‬שיטיף את תורתו לערבים!" מישהו אחר החרה־החזיק אחריו‪" :‬ילך‬ ‫נא בעצמו להלחם‪ ,‬ונראה אם יוכל להבחין בין 'חף מפשע' ואשם! וכי החיל‬ ‫המצרי אינו 'חף מפשע?'‪ .‬הלא נלחם הוא אך בתקף צו־גיוס‪ ,‬בתקף פקדה [‪]...‬‬ ‫אם כן‪ ,‬ינסה נא לא לפגע בו"‪104.‬‬ ‫השיר עורר הד חזק בציבור הכללי‪ .‬בדיוק יומיים לאחר שנדפס בדבר מיהר‬ ‫עיתון הארץ‪ ,‬ובמחווה נדירה כלפי עיתון יומי מתחרה בחר גם הוא לפרסם את‬ ‫השיר ככתבו וכלשונו‪ .‬השיר פורסם במסגרת המדור "ראיתי שמעתי"‪ ,‬שהודפס‬ ‫בעמוד השני של העיתון — המקום שבו נהג אלתרמן לפרסם את שירי "רגעים"‬ ‫עד ינואר ‪ .1943‬זאת ועוד — השיר פורסם בלוויית המלצה מרגשת של מי‬ ‫שהיה מופקד על המדור‪ ,‬שנהג לחתום את שמו בראשי תיבות (רו"ן)‪" :‬אין זה‬ ‫דבר שניתן לגלגל בו 'אגב אורחא'‪ .‬כי הוא נוגע לצפור הנפש של המלחמה‬ ‫ואמצעיה‪ ,‬ואלתרמן במקרה זה מביע דעתו‪ ,‬ודעת רבים‪ ,‬לא רק כחורז הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬כי אם כחייל‪ ,‬ובתורת כזה מתחזקת קריאת־האזעקה שלו‪ ,‬והרי היא‬ ‫בשלמותה"‪ .‬הכותב‪ ,‬שהיה מודע כנראה לכך שאלתרמן התגייס לצבא‪ ,‬סבר כי‬ ‫הידיעה שהשיר לא נכתב רק ממגדל השן הספרותי‪ ,‬אלא מתוך מגע ממשי עם‬ ‫השטח‪ ,‬מעניקה לו ערך מוסף‪ .‬גם מאמר המערכת של העיתון‪ ,‬שפורסם כעבור‬ ‫יומיים‪ ,‬ושנועד לפאר ולרומם את אלתרמן על מעשהו‪ ,‬יצר קישור בין תוכן‬ ‫[ ‪] 370‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫השיר לבין שירותו הצבאי של המשורר‪" :‬הנטיה לטשטש מעשי פשע שבוצעו‬ ‫על־ידי חיילים מושרשת בכל מדינה ומדינה‪ ,‬אך הבעיה תיהפך לחמורה יותר‬ ‫על־ידי השתקה‪ .‬השתיקה מתפרשת כהסכמה‪ ,‬או לכל הפחות כסליחה"‪ .‬וכן‪:‬‬ ‫"נתן אלתרמן עשה‪ ,‬אפוא‪ ,‬פעולת נחשון‪ .‬הוא הסיר את הלוט מעל לפרשה‬ ‫שאינה לכבוד ישראל‪ .‬הוא‪ ,‬המשורר‪ ,‬משרת כחייל בצבא ההגנה‪ ,‬והוא ראה‬ ‫במו עיניו את מה שהוא מתאר בשירו"‪105.‬‬ ‫גושפנקה נוספת ניתנה לשיר על ידי מבקר הספרות ברוך קורצווייל‪ ,‬שמאז‬ ‫תחילת שנות הארבעים התייצב כסמכות המובילה בביקורת הספרות בארץ‪.‬‬ ‫במאמר שפורסם גם הוא בהארץ‪ ,‬ושעניינו "יסודות הומאניים כשירת ההווה"‪,‬‬ ‫הפליג קורצווייל בשבחי "על זאת" וראה בו מקרה לא בהכרח מצוי שבו אפשר‬ ‫לראות "זיווג אמיתי של יכולת אמנותית עם נימה מוסרית כלל־אנושית"‪.‬‬ ‫קורצווייל הציג את אלתרמן כ"הלוחם האמיץ‪ ,‬רב הכשרון‪ ,‬למען כבוד האדם‪,‬‬ ‫שהעניק זה שנים צורה מזהירה ומקורית לשיר האקטואלי‪ ,‬במשמעותו הטוב[ה]‬ ‫ביותר"‪ .‬על השיר עצמו אמר קורצווייל ש"כולו הוא זעקת המצפון‪ ,‬הקטגוריה‬ ‫החריפה ביותר שהושמעה נגד השאננות שבכל החוגים‪ ,‬נגד ההפקרות המוסרית‬ ‫ההולכת ומתפשטת כמגפה מסוכנת בתוכנו"‪ .‬לאחר שציטט כמה שורות מתוך‬ ‫"על זאת" הוסיף קורצווייל ואמר‪:‬‬ ‫לי נראית תגובתו הפיוטית של אלתרמן על תופעות מסויימות שבחיינו‪,‬‬ ‫דוקא כ ב י ט ו י ל א ו מ י מ ו ב ה ק‪ .‬לפאתוס המוסרי‪ ,‬ההומאניסטי זה יש‬ ‫על מה לסמוך‪ .‬הוא אינו עולה וצומח כנצר זר מתוך ספרותנו‪ .‬קול המצפון‬ ‫היהודי‪ ,‬שמאז ידע להרעיש עולמות‪ ,‬אם ערכים אנושיים עמדו בסכנה‪,‬‬ ‫הוא הפונה אל כל אחד ואחד מאיתנו‪ ,‬הוא המתקיף את השגרה הלוחשת‬ ‫"אכן‪ "...‬העובדה‪ ,‬ששיר זה הופיע על דפי עיתון רשמי למחצה‪ ,‬היא סימן‬ ‫מעודד מאוד ולתהילה הוא לספרותנו‪.‬‬ ‫באותה הזדמנות ציין קורצווייל גם את סיפורו של ס‪ .‬יזהר‪" ,‬השבוי"‪ ,‬שנדפס‬ ‫זה לא כבר במולד‪ ,‬והדבר גרם לו לתהות שמא סמיכות הפרסומים מצביעה‬ ‫על מגמה כלשהי‪" ,‬האם רשאים אנו לדבר על התקפת־נגד של הכוחות‬ ‫ההומאניסטיים שבספרותנו?" — תהה המבקר‪ .‬דברי הוקרה לשני הפרסומים‬ ‫— זה של אלתרמן וזה של ס‪ .‬יזהר — הושמעו גם על ידי הפילוסוף שמואל‬ ‫הוגו ברגמן‪ ,‬שכיהן בשעתו כרקטור האוניברסיטה העברית ונמנה עם חברי‬ ‫"ברית שלום"‪ .‬בפגישת הסופרים שהתקיימה אצל ראש הממשלה במארס ‪1949‬‬ ‫[ ‪] 371‬‬

‫אלתרמן‬

‫אמר ברגמן כי עליו לציין שני מאורעות חשובים שאירעו במדינת ישראל בזמן‬ ‫האחרון — הופעת שירו של אלתרמן "על זאת" והוראת ראש הממשלה להפיץ‬ ‫את השיר בין החיילים‪ ,‬ופרסום סיפורו של ס‪ .‬יזהר ב"מולד"‪" .‬העובדה שדברים‬ ‫אלו יכלו לצאת לאור במדינתנו בשעת המלחמה — זוהי תעודה נפלאה לחופש‬ ‫הרוח השורר אצלנו‪ .‬הייתי חפץ‪ ,‬איפוא‪ ,‬שחופש הרוח הזה יהיה לנו בסיס‪.‬‬ ‫כמובן שלא די לנו בחופש‪ ,‬אנחנו צריכים לשאוף לכך‪ ,‬שבתוך החופש הזה נדע‬ ‫מה שעלינו לומר‪106".‬‬ ‫בעוד השיר "על זאת" מוסיף להכות גלים‪ ,‬מיהר "הטור השביעי" לחזור‬ ‫ולהתייצב בלב הקונצנזוס‪ .‬זה היה ב־‪ 10‬בדצמבר ‪ .1948‬ימים אחדים קודם‬ ‫לכן נחנך בטקס רב־רושם כביש עוקף לטרון‪ ,‬שנועד לחבר את השפלה עם‬ ‫ושכוּ נה בשם "כביש הגבורה"‪ .‬סלילת הכביש נמשכה חודשיים‪.‬‬ ‫ּ‬ ‫ירושלים‪,‬‬ ‫בפקודת יום מאת רב אלוף יעקב דורי‪ ,‬ראש המטה הכללי‪ ,‬מיום ‪ 7‬בדצמבר‪,‬‬ ‫נאמר כך‪" :‬לחיילי ישראל‪ ,‬היום הזה ייחנך כביש הגבורה — הדרך המקשרת את‬ ‫מדינת ישראל אל ירושלים‪ ,‬הבירה הנצחית"‪ 107.‬ואכן‪ ,‬בצהרי אותו יום נערך‬ ‫טקס צבאי‪ ,‬ובמהלכו הגיעו רצים שיצאו במירוץ שליחים מ־‪ 11‬נקודות שבהן‬ ‫התנהלו הקרבות‪ ,‬כשכל אחד מן הרצים ייצג את החטיבות הלוחמות שנטלו‬ ‫חלק במלחמת העצמאות‪ .‬הראשון בין הרצים הגיש לראש הממשלה מגילה וזו‬ ‫לשונה‪" :‬פרצנו את הדרך והיא פתוחה‪ .‬הנה מגילתנו"‪ .‬לאחר בוא הרץ האחרון‬ ‫גזר ראש הממשלה את הסרט‪ ,‬תותחים רעמו‪ ,‬תזמורת ניגנה והכרוז הכריז‪:‬‬ ‫"הכביש לירושלים פתוח"‪ .‬אמר דוד בן־גוריון‪" :‬כביש הגבורה שאנו חונכים‬ ‫היום הוא שיא מאמץ מלחמתנו על עצמאות ישראל‪ .‬מאז הוכרחנו לעמוד‬ ‫בשער האויב‪ ,‬הרי מערכה זו היא נקודת המוקד של מלחמת השחרור שהתנהלה‬ ‫ומתנהלת בעיקר על הדרך לירושלים"‪ .‬בתום הדברים נערך על הכביש מצעד‬ ‫שכלל מטס אווירי‪ .‬את פני המצעד‬ ‫צבאי בהשתתפות יחידות צה"ל השונות‪ָּ ,‬‬ ‫קיבלו ראש הממשלה והרמטכ"ל‪108.‬‬ ‫השיר שאותו פרסם אלתרמן בסופו של אותו שבוע היה "דבר מבקיעי‬ ‫הדרך"‪ ,‬כשהוא מציב בראשו את הדברים שאותם אמר הרץ נושא המגילה בטקס‬ ‫פתיחת הדרך לירושלים‪" :‬עברנו את הדרך‪ ,‬והיא פתוחה"‪ .‬השיר ברובו נוסח‬ ‫בגוף ראשון רבים — המשורר והעם היו לקול אחד‪ ,‬הטון היה חגיגי‪ ,‬כמעט‬ ‫אקסטטי‪ ,‬הסגנון מעט ארכאי‪ ,‬והציור הפיוטי של "הדרך"‪ ,‬שהועמד במוקד‬ ‫השיר‪ ,‬היה למושג כללי‪ ,‬מופשט‪ ,‬המסמל לאו דווקא את הדרך מן השפלה‬ ‫לירושלים שנחנכה זה עתה‪ ,‬אלא את הדרך העקובה מדם שבה הלכו הלוחמים‬ ‫"ה ִה ָ ּגיוֹ ן ָ ּגזַ ר‪ַ :‬ל ּׁ ָשוְ א!‪/‬‬ ‫במהלך מלחמת העצמאות‪ ,‬ושסיומה נראה עתה בעין‪ַ :‬‬ ‫[ ‪] 372‬‬

‫ףסכה שגמ‬

‫ן־ה ִּמ ְל ָחמוֹ ת ַה ּ ָׂשב‪ /‬יָ ַרק ְּבבוּ ז ֶאל מוּ ל ּ ָפנֵ ינוּ ‪ְ ּ /.‬פ ָל ָדה‬ ‫ַה ּ ַפ ַחד ָסח‪ :‬נֶ ְח ַרץ דִּ ינֵ נוּ !‪ֶ /‬ח ׁ ְש ּבוֹ ַ‬ ‫־ע ְר ִבים‪ָ /‬צוְ חוּ ‪'ֶ :‬א ְת ֶכם נַ ִּת ְ‬ ‫יך ַּכ ֶ ּק ַרח!' —‪ /‬וְ ָלנוּ ַרק ִמנְ יַ ן רוֹ ִבים‪ֲ /...‬א ָבל‬ ‫ַאנְ ְ ּג ִלית וְ ֵא ׁש ַ‬ ‫ְ‬ ‫ָע ַב ְרנוּ ֶאת ַהדֶּ ֶרך!" בהמשך השיר תיאר המשורר את המתקפה של מדינות ערב‪,‬‬ ‫הזכיר את אדישותן של אומות העולם מול העם הניצוד‪ ,‬אך מעל לכול ציין את‬ ‫"ב ַּסד נִ ְּתנוּ ַר ְג ֵלינוּ ‪ֵ ,‬אל‪/,‬‬ ‫כוח העמידה והגבורה של הצבא שלא היה לו שיעור‪ַּ :‬‬ ‫זָ ַח ְלנוּ ַעל ָ ּגחוֹ ן וָ ֶב ֶר ְך‪ /,‬וְ ַעל ַ ּג ֵּבנוּ ָאח נוֹ ֵפל‪ֲ /...‬א ָבל ָע ַב ְרנוּ ֶאת ַהדֶּ ֶר ְך"‪ .‬אולם עיקר‬ ‫צידוקה של מלחמה זו איננו בהיותה מלחמת מגן‪ ,‬אלא בהיותה ערש הולדתה‬ ‫יאים‪ /‬זָ כוּ‬ ‫של מדינת ישראל‪ ,‬או‪ ,‬בסגנונו הפיוטי של אלתרמן‪" ,‬עוֹ ֵרב וָ ַעיִ ט ַּב ּ ִׂש ִ‬ ‫ִל ְראוֹ ת ֵל ַדת ַמ ְמ ֶל ֶכת‪ֵ /‬עת ַה ְ ּגדוּ ִדים ָה ִע ְב ִר ִ ּיים‪ּ ָ /‬גוְ עוּ וְ לֹא ָע ְמדוּ ִמ ֶּל ֶכת"‪ .‬הבית‬ ‫המסיים של השיר צפה קדימה‪ ,‬אל העתיד‪ ,‬בדיוק כמו מילות הסיום של "מגש‬ ‫הכסף"‪ :‬דרך זו של ארבעים הקילומטר‪ ,‬הלוא היא "כביש הגבורה"‪ ,‬היא סמל‬ ‫שבה עבר העם עד כה‪ ,‬היא גם סמל לדרך הארוכה‪ ,‬הפתוחה והלא‬ ‫לדרך הדמים ּ‬ ‫נודעת של קיום עצמאי וריבוני שהעם יצטרך לפסוע בה מכאן ואילך‪ ,‬וסופה‬ ‫מי ישורנו‪ .‬הד קולם של שירי כוכבים בחוץ נשמע היטב מבעד לשורות האלה‪:‬‬ ‫ְל ָך‪ָ ,‬ה ָעם‪ַ ,‬ה ָ ּקם וָ ָחי‪,‬‬ ‫נָ שְׂ אוּ ֵהם לֹא ּ ְפנִ ינִ ים־וָ ֶכ ֶתר‪.‬‬ ‫ְל ָך‪ָ ,‬ה ָעם‪ ,‬נָ ְתנוּ ֵהם ׁ ַשי‬ ‫ֶאת ַא ְר ָּב ִעים ַה ִ ּקילוֹ ֶמ ֶטר‪...‬‬ ‫ֶאת ַא ְר ָּב ִעים ַה ּ ַפ ְר ָסאוֹ ת‬ ‫ָה ֲע ֻק ּבוֹ ת ִמ ְ ּק ָרב־וָ ֶפ ֶר ְך‪,‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר יִ ְהיוּ ְל ָך ְלאוֹ ת‬ ‫ִּכי ֵמ ַע ָּתה ֵאין ֵקץ ַלדֶּ ֶר ְך‪109.‬‬ ‫חתום‪ :‬נתן א‪.‬‬

‫[ ‪] 373‬‬

‫פרק תשיעי‬

‫מדינת היהודים‬ ‫(‪)1954-1948‬‬

‫א‬ ‫בלוח הארץ לשנת תש"י (ספטמבר ‪ )1949‬פרסם אלתרמן את "שירים על ארץ‬ ‫הנגב"‪ 1.‬יצירה זו‪ ,‬שנושאה היה הנגב‪ ,‬היתה למעשה השיר הראשון שמחוץ לגדר‬ ‫"הטור השביעי" שנכתב לרגל הולדת המדינה הצעירה‪ .‬את "חזון הנגב" נשא‬ ‫בלבו דוד בן־גוריון מאז סיום מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬והוא דבק בו באדיקות‬ ‫ובעקשנות לאורך כל דרכו הפוליטית‪ ,‬אף שהיה צריך להילחם על עמדה זו‬ ‫מבית ומחוץ‪ .‬מאבקו העקבי והעיקש למען הנגב הוא שהוביל לכך כי בתוכנית‬ ‫החלוקה שאושרה באו"ם בנובמבר ‪ 1947‬נתקבלה החלטה לפיה ייכללו שטחי‬ ‫הנגב בתחומי המדינה היהודית; זאת בניגוד לעמדת בריטניה‪ ,‬חוגים שונים‬ ‫בארצות הברית וכמובן מדינות ערב‪ .‬נאמן לעמדתו זו העניק בן־גוריון במהלך‬ ‫מלחמת העצמאות מעמד של עדיפות עליונה לאופנסיבה על הנגב — תחילה‬ ‫במבצע "יואב" שנועד לכיבוש הנגב‪ ,‬ואחר כך במבצע "עובדה" שבו הושלמה‬ ‫ההשתלטות על דרום הנגב ונפרצה הדרך לאילת‪ .‬מבצע "עובדה" נערך בין ‪5‬‬ ‫ל־‪ 11‬במארס ‪ ,1949‬והוא חתם למעשה את קרבות מלחמת העצמאות‪ .‬מערכה‬ ‫זו לוּ ותה בהתבטאויות שונות‪ ,‬בעל פה ובכתב‪ ,‬ובהן נומקה המדיניות הרשמית‬ ‫ביחס לנגב‪ .‬ב־‪ 3‬בפברואר ‪ ,1948‬בנאומו בפני ועד הביטחון‪ ,‬אמר בן־גוריון‪:‬‬ ‫"לא אוכל לקבל העצה שלא להגן על המדבר — באשר אנו חייבים בהגנה על‬ ‫תל־אביב‪ .‬אם לא נעמוד על המדבר — לא תעמוד תל־אביב‪ .‬קיומו של הנגב‬ ‫הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל־אביב"‪ .‬ימים אחדים לאחר מכן‪ ,‬ב־‪7‬‬ ‫בפברואר‪ ,‬אמר בן־גוריון בישיבת מועצת מפא"י כי כל גידולנו בארץ תלוי‬ ‫בגורלו של גוש זה שיכול לקלוט מיליוני יהודים‪" .‬אם יש סיכוי להתיישבות‬ ‫המונית של מיליונים" — אמר בן־גוריון — "אם יש סיכוי לקוממיות יהודית‬ ‫שאינה תלויה בחסדי האו"ם אלא בכוחה הפנימי‪ ,‬בכוח ישוב יהודי קומפקטי‪,‬‬ ‫רצוף‪ ,‬המוני כובש מרחבים — הרי זה בשטח שקוראים לו נגב"‪ .‬הוא אף הרחיק‬ ‫[ ‪] 374‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫לכת ואמר כי "הנגב הוא הגוש היחיד הגדול בארץ שיכול להיות יהודי כמו‬ ‫שתל־אביב היא יהודית"‪ .‬בהזדמנויות אחרות ביטא בן־גוריון את עמדתו כי‬ ‫מדינה יהודית בלי הנגב תהיה כקרתגו‪ ,‬עיר מדינה ללא עומק וללא עורף‪2.‬‬ ‫ה"שירים על ארץ הנגב" שובצו בראש מדור הספרות והשירה של לוח הארץ‪,‬‬ ‫לצד הנובלה "חופה וטבעת" מאת חיים הזז ופרקים מתוך הרומן שירה מאת ש"י‬ ‫עגנון‪ .‬שבעה פרקים הרכיבו את מחזור השירים‪ ,‬והם נכתבו בנוסח אחיד‪ :‬בתים‬ ‫בני ארבע שורות‪ ,‬כל שורה בת שש הברות בלבד‪ ,‬חריזה אחידה‪ .‬השירים היו‬ ‫ערוכים כפנייה אל "ארץ הנגב"‪ ,‬או אל ה"ציָ ה"‪ ,‬כפי שמרחב זה נגלה בהווה‪,‬‬ ‫כפי שניתן לדמיין אותו לאורך ההיסטוריה וכפי שהוא עשוי להיות לעתיד‬ ‫לבוא‪ .‬בחלקים המוקדמים של השיר מתואר הנגב כארץ לא נושבת‪ ,‬נטושה‪,‬‬ ‫"על ִמ ׁישוֹ ִרים ָר ִמים‪ְּ /,‬ב ִלי‬ ‫פראית‪ ,‬המשתרעת בין הים התיכון לבין ים המלח‪ַ .‬‬ ‫ְכסוּ ת ְוּב ִלי יָ צוּ ַע‪ֻ /,‬ה ׁ ְש ַל ְכ ְּת ֵּבין ׁ ְשנֵ י יַ ִּמים‪ַּ /‬כ ֶּנ ׁ ֶשר ַה ּ ָפצוּ ַע"‪ .‬חשופה‪ ,‬נוקשה‪ ,‬ללא‬ ‫ציץ וללא פרח‪ ,‬אדמתה הסלעית עשויה חלמיש ונחושת‪ ,‬ארץ שאין בה לא‬ ‫נש ּמות‬ ‫שווקים ולא מסחר‪ .‬הדובר עומד ותוהה‪ :‬איך נמחה זכרם של ערים ַ‬ ‫ומקומות יישוב שהיו כאן? מתי טחנה אותם הצייה עד דק? איך נמחו לחלוטין‬ ‫שרידיהם של ארמונות ומקדשים שהיו באזור? מכאן מפליג הדמיון אל הארץ‬ ‫המיושבת‪ ,‬אל הימים שבהם היה הנגב מקום שבו שלטו ממלכות ובני אדם חיו‬ ‫את חיי היום־יום שלהם‪ ,‬ימים שבהם היתה במקום תרבות חקלאית ושבהם‬ ‫פרחה השממה‪ .‬כל זה נמשך כאלף שנה — מאז ראשית ימי הנבטים במאה‬ ‫השלישית לפני הספירה עבור דרך שלטון רומא וביזנטיון ועד לכיבוש הערבי‬ ‫של ארץ ישראל בשנת ‪ ,630‬שהביא לקצו של השלטון הביזנטי והוליך את‬ ‫ין־שנָ ה‪/,‬‬ ‫הנגב לתקופה ארוכה של גוויעה וניוון‪" :‬וּ ְת ׁ ַשע ֵמאוֹ ת ׁ ָשנָ ה‪ְּ /,‬כ ַליְ ָלה ֵא ׁ ֵ‬ ‫ִמ ְלאוּ ְך קוֹ ל ׁשוֹ ט וָ ֶט ֶלף‪ַ /,‬עד ִּכי נָ ַקף ָה ֶא ֶלף"‪ .‬תמה התקופה שבה השדות רגעו‬ ‫באד‪ ,‬הדגן צמח‪ ,‬הגפן והזית שמרו על ירקותם ואף השושנה — שהיא פרח נוי‬ ‫מובהק — עמדה בשיא פריחתה‪ .‬כל זה חלף ביעף‪ ,‬כלשון הפסוק מספר תהלים‬ ‫"א ֶלף ׁ ָשנִ ים ְּב ֵעינֶ ָ‬ ‫יך ְּכיוֹ ם ֶא ְתמוֹ ל"‪ .‬תחילה באו הכיבוש וההרס‪ ,‬ואחר‬ ‫(צ ד)‪ֶ :‬‬ ‫כך היה זה הטבע עצמו שהשלים את המלאכה‪ :‬מקורות המים יבשו‪ ,‬הצמחייה‬ ‫נמחתה לחלוטין‪ ,‬אדמת החול והסיד כיסתה את פני הארץ‪ .‬רק שרידים אחדים‬ ‫של העולם שהיה נותרו חרוטים בנוף‪ .‬ושבה הצייה להיות כפי שהיתה מעולם‪3.‬‬ ‫אלא שלפתע לובש המרחב פנים אחרות‪ ,‬שונות מאלה שהתגלו בפרקי‬ ‫הפתיחה‪ :‬אל הארץ הלא נושבת אורב מצפון שבט אנשים נועז — הלוא הוא‬ ‫"ב ֵליל ִסיוָ ן ׁ ָשקוּ ף‪/‬‬ ‫השבט הציוני — הרוצה לרשת ארץ זו ולהחיות אותה מחדש‪ְּ .‬‬ ‫ֶאל ְ ּגבוּ ל ִק ְר ִבי נָ א ֶח ֶר ׁש‪ְ /.‬ר ִאי ֵא ְ‬ ‫יך ַעם ָסגוּ ף‪ /‬הוֹ זֶ ה אוֹ ָת ְך ַעל ֶע ֶרשׂ "‪ .‬אכן‪ ,‬הנגב‬ ‫[ ‪] 375‬‬

‫אלתרמן‬

‫הוא מושא חלומותיו של העם‪ ,‬ואל המקום השומם והנטוש הזה הוא נושא‬ ‫את לבו‪ .‬בתמונה אופיינית לתקופה שבה נכתב השיר מתוארים המתיישבים‬ ‫החדשים כשהם ישובים לעת לילה באוהל קטן‪ ,‬רכונים על מפות‪ ,‬משלחים‬ ‫החוצה סיירים‪ ,‬מטכסים עצה ומתכננים תוכניות כיצד לקנות שליטה על המדבר‪.‬‬ ‫אלתרמן לא חסך במילים כדי לשרטט את דמותו של השבט שבא לרשת את‬ ‫הארץ ולהפוך את הנגב לארץ נושבת‪ :‬קולני‪ ,‬נמוך קומה‪ ,‬דל אך יהיר‪ ,‬עני אך‬ ‫פרא‪ ,‬לבוש בגדים קצרים‪ ,‬מחזיק במקבת אך גם אוחז בכלי המלחמה‪ .‬לתשומת‬ ‫לב מיוחדת זכו הנשים‪ :‬כשהן "נוֹ שׂ אוֹ ת ֲחגוֹ ר" כגברים מתייצבות הנשים‬ ‫במרומי מגדל השמירה‪ ,‬ומשם‪ ,‬באמצעות זרקור‪ ,‬הן צופות אל מה שמתרחש‬ ‫סביבן‪ .‬בדרך זו נוטלות גם הן חלק בכיבושה של ארץ השממה‪ .‬תיאור השבט‬ ‫מלוּ וה באות אזהרה המופנה אל הנגב עצמו — ראי‪ ,‬הצייה‪ ,‬מי זה בא לכבוש‬ ‫"צ ַ ּית ָק ָלל‪ ,‬נִ ְצנוּ ץ—‪ /‬אוֹ תוֹ ת‬ ‫אותך‪ ,‬מי הוא זה שמאיים על דממת שממותייך‪ִ :‬‬ ‫עוֹ ֶלה ֵמ ֶע ֶרב‪ִ /.‬ח ְר ִדי ִמ ּׁ ֵש ֶבט גּ וּ ץ‪ֲ /‬חשׂ וּ ף ַמ ְר ּ ֵפק וָ ֶב ֶר ְך"‪ .‬דווקא עוניים‪ ,‬יחפנותם‪,‬‬ ‫פראותם ורעבונם של החלוצים הם שנושאים עמם איום של ממש על המדבר‪,‬‬ ‫אך דווקא בזכות תכונות אלה יִ שְׂ ֶרה השבט הדל והבלתי נלאה הזה עם הצייה‪,‬‬ ‫וגם יוכל לה‪ .‬תוך כדי עריכת חשבון עם בריטניה ("אלביון")‪ ,‬שסירבה למסור‬ ‫את הנגב ליהודים‪ ,‬לועג המשורר ל"סוֹ ְכנֵ י ַה ֶּכ ֶתר" הקולוניאליסטים‪ ,‬שהיו‬ ‫אורחים לשעה‪ ,‬נטולי אחיזה ממשית באזור‪ ,‬כשלעומתם מוצגים החלוצים כמי‬ ‫שנכונים לשרוט בציפורניים את ארץ השממה ולהכות בה שורש‪ .‬ואכן‪ ,‬בואו‬ ‫של השבט הציוני הוא מאורע מהפכני בתולדותיה של ארץ הנגב‪ ,‬והוא מסמן‬ ‫"צ ָ ּיה ְדמוּ ַמת ַּב ְרזֶ ל‪ /,‬דְּ ָב ִרים ַר ִּבים ַה ּ ַפ ַעם‪/‬‬ ‫את ראשיתו של עידן היסטורי חדש‪ִ :‬‬ ‫יִ ְר ֶאה עוֹ ד ֵח ֶלק זֶ ה‪ֶ ׁ /‬של ָהעוֹ ָלם‪ֵ ...‬עת ָּב ָאה"‪ .‬ההתיישבות היהודית החדשה בנגב‬ ‫מוצגת אפוא כתופעה ייחודית שאין לה תקדים היסטורי‪ ,‬היא טעונה עוצמה‬ ‫אדירה‪ ,‬וההצלחה הצפויה לה מובלטת דווקא על רקע הניגוד הקוטבי שמציב‬ ‫השיר בינה לבין כל מה שקדם לה‪.‬‬ ‫תוך כדי כתיבתן של שורות אלה בחר אלתרמן להשמיע הרהורים אחדים‬ ‫על אמנות השיר ("ארס פואטיקה")‪ ,‬כפי שנהג גם במקומות אחרים‪ .‬לכך‬ ‫הוקדש הפרק השני בסדר השירים‪ ,‬שבו עולה השאלה בדבר ייצוג הנגב בזמר‬ ‫הציוני‪ .‬בייחוד רומז בו אלתרמן ל"שיר המים" מאת אברהם שלונסקי‪ ,‬שזכה‬ ‫"ה ׁ ָש ַמ ְע ָּת ֵא ְ‬ ‫יך‬ ‫לפופולריות רבה לא מעט בזכות הלחן שחיבר א"א בוסקוביץ‪ֲ .‬‬ ‫ַּב ֶּנ ֶגב‪ֶ /‬א ֶרץ מוּ ל ׁ ָש ַמיִ ם‪ִ /‬מ ְת ּ ַפ ֶּל ֶלת ֶר ֶגב ֶר ֶגב‪ָ :‬הבוּ ָלנוּ ָמיִ ם"‪ .‬והיה לשיר זה גם‬ ‫"מיִ ם! ַמיִ ם!‪ָ /‬הבוּ ַמיִ ם!‪ִּ /‬כי ָצ ֵמאנוּ ‪ָ /,‬מיִ ם!‪ִּ /‬כי ָצ ֵמאנוּ ‪/,‬‬ ‫פזמון חוזר‪ ,‬וזה לשונו‪ַ :‬‬ ‫‪4‬‬ ‫ִמי יַ ְרוֵ נוּ ‪ִ /,‬מי יִ ְּתנֵ נוּ ָמיִ ם!" או שמא עמדו לנגד עיניו של אלתרמן גם שירים‬ ‫[ ‪] 376‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫"את אדמה"‪ ,‬שנכתב על פי לחן עממי‪ .‬בשיר‬ ‫אחרים‪ ,‬למשל שירו של א‪ .‬יחיאלי ַ‬ ‫"א ְּת‪ֲ ,‬א ָד ָמה‪ְּ ,‬ב ֵלב ִמ ְד ָּבר‪ְ /,‬ללֹא ֵצל ֵעץ‪ְ ,‬ללֹא ָמ ָטר‪ֶ //‬אל ֶמ ְר ָח ֵב ְך‬ ‫זה נכתב כך‪ַ :‬‬ ‫ימה‪ָ ּ /‬פנֵ ינוּ ַה ֶּנ ְג ָּבה"‪ .‬או אולי היה זה שירו של יעקב‬ ‫ימה‪ָ /,‬א ַמ ְרנוּ ִּכי נָ שִׂ ָ‬ ‫נַ ְד ִר ָ‬ ‫"עירֹם וָ חוֹ ל‪ ,‬יָ ִמין וּ שְׂ מֹאל‪/‬‬ ‫פיכמן "אורחה במדבר"‪ ,‬שהולחן בידי דוד זהבי‪ֵ :‬‬ ‫יַ ְצ ִהיב ִמ ְד ָּבר ְללֹא ִמ ׁ ְשעוֹ ל"‪ .‬אכן‪ ,‬שירים אלה עושים רושם יפה ובוודאי גם‬ ‫אקזוטי‪ ,‬אך אין בהם כדי לייצג את הדברים כפי שהם באמת‪ .‬הנה‪ ,‬אותו זיווג‬ ‫שלונסקאי בין נגב למים אין לו כלל על מה שיסמוך‪ .‬שהרי מן המפורסמות הוא‬ ‫שבתקופת החורף יורדים בנגב מטרות עזים‪ ,‬אלא שהם שוקעים מיד תהומה‪,‬‬ ‫לאחר שאדמת הנגב מכלה אותם באחת‪ .‬אכן‪ ,‬מה שנכתב עד כה החמיץ את‬ ‫־צ ֶמד‪ִּ /,‬כי לֹא‬ ‫יה ֶ‬ ‫"א ְך לֹא יָ ְד ָעה ָה ֵעט‪ַּ /‬ב ֲחרוּ זֶ ָ‬ ‫העיקר‪ ,‬או‪ ,‬בלשונו של המשורר‪ַ :‬‬ ‫ָהיָ ה ָל ְך ׁ ֵשד‪ /‬נוֹ ָרא ִמ ֶ ּזה ַה ֶ ּז ֶמר"‪ .‬שהרי בשירים אלה לא נאמר דבר וחצי דבר על‬ ‫אכזריותו הנוראה של המדבר‪ ,‬על ההיסטוריה רבת־התהפוכות של חבל ארץ‬ ‫זה‪ ,‬על הציביליזציות שנטרפו בו בזו אחר זו‪ .‬שירים אלה היו בעיני אלתרמן‬ ‫שכן לבד מהתרפקות רומנטית על הנוף השומם לא היה בהם‬ ‫שירים נעדרי חזון‪ּ ,‬‬ ‫רמז — ואולי לא יכול היה להיות — על אודות המהפכה הגדולה המתחוללת‬ ‫בחבל ארץ זה בעצם הימים האלה‪ :‬התפרשׂ ותו של השבט הציוני על מרחביו של‬ ‫הנגב כשהוא נתון במאמץ אדירים לכבוש את השממה וליישב אותה‪ ,‬ובתוך כך‬ ‫לקנות לו אחיזת קבע במקום שבו כשלו אחרים‪ .‬תמונת מציאות כה מורכבת‪,‬‬ ‫הנוגעת בגורלו של עם‪ ,‬מחייבת מן הסתם שירה מסוג אחר לגמרי‪5.‬‬ ‫הכתיבה על הנגב לא היתה חדשה לאלתרמן — הוא התנסה בה בכמה שירים‬ ‫שהופיעו במסגרת "הטור השביעי" עוד בימים של טרם מדינה‪ ,‬ואשר בהם‬ ‫הגיב באופן ממוקד על אירועים מוגדרים כגון ייסוד קו תחבורה בין תל אביב‬ ‫לקיבוץ גת שבנגב הצפוני‪ ,‬עלייתן על הקרקע של ‪ 11‬הנקודות בשלהי ‪ 1946‬או‬ ‫הנחת צינור מים בין בארות ניר עם ליישובים אחרים בנגב‪ .‬בשירים אלה ניתן‬ ‫ביטוי ברור ותקיף להכרה בדבר חשיבות הנגב ולרצון הלאומי להיאחז בו‪6.‬‬ ‫אולם הנסיבות שבהן נכתב מחזור שירים זה היו שונות‪ :‬זה עתה הסתיים הקרב‬ ‫האחרון בקרבות מלחמת העצמאות שהבטיח את שליטתו של צה"ל ברחבי הנגב‪,‬‬ ‫מאמציה של בריטניה לערער על הכללתו של האזור בגבולות המדינה נהדפו‪,‬‬ ‫ומפעל ההתיישבות של המדינה הצעירה במרחבים הבלתי מיושבים של הנגב‬ ‫והריקים מאדם החל לצבור תאוצה‪ :‬במו עיניו ראה אלתרמן כיצד קמו תוך כדי‬ ‫המלחמה ‪ 17‬יישובים חדשים‪ ,‬בהמשך תוכננו עוד עשרים יישובים‪ ,‬ובמחצית‬ ‫‪ 1949‬עלו על הקרקע בזה אחר זה שלושה מושבים‪ ,‬שהוקמו כולם על ידי עולים‬ ‫חדשים שזה מקרוב באו‪ .‬כמו בן־גוריון סבר גם הוא כי דרומה של הארץ עתיד‬ ‫[ ‪] 377‬‬

‫אלתרמן‬

‫להיות מרחב המחיה העיקרי של ישראל החדשה‪ 7.‬מתוקף נסיבות אלה היה זה‬ ‫הנגב שעליו בחר לכתוב בבוקר שלמחרת מלחמת העצמאות‪ ,‬ואשר אליו תיעל‬ ‫את מה שהרגיש לנוכח התמורה ההיסטורית הגדולה שהוא היה עד לה‪ :‬הנה‪,‬‬ ‫לנגד עינינו ממש‪ ,‬נפרשׂ ת הארץ הגדולה והלא מוּ כרת‪ ,‬ה־‪,Terra incognita‬‬ ‫אותה קרקע בתולה הנתונה מעתה ואילך לשליטתו הבלעדית של ה"שבט"‬ ‫היהודי‪ ,‬והוא זה שעומד עכשיו לרשת אותה‪ ,‬לכבוש את שממותיה ולכונן בה‬ ‫את חייו‪ .‬בפרק השביעי והאחרון של "שירים על ארץ הנגב"‪ ,‬המכיל בית אחד‬ ‫בלבד‪ ,‬משרטט המשורר דמות של נערה הנושאת את מבטה לעבר הנגב‪ ,‬כשהיא‬ ‫תוהה בינה לבינה מה תהיה אחריתו‪ ,‬מה צופן לו העתיד‪" :‬וּ ֵמ ָרחֹק ַעל ִעיר‪ֵ /‬ליל‬ ‫ַקיִ ץ ׁ ָשט ָּב ִהיר‪ /‬וְ נַ ֲע ָרה ְבנֶ ֶגן‪ׁ /‬שוֹ ֶא ֶלת‪ַ :‬מה ִּמ ֶּנ ֶגב?" מי שמאזין לשאלה זו‪ ,‬כפי‬ ‫שהמשורר שׂ ם אותה בפי הנערה‪ ,‬שומע את הד דבריו של הנביא ישעיה במשא‬ ‫ה־מ ֵּליל?" (כא יא)‪ .‬ופירוש הדברים‪:‬‬ ‫ה־מ ַּליְ ָלה? ׁשֹ ֵמר ַמ ִּ‬ ‫שנשא על אדום‪ׁ " :‬שֹ ֵמר ַמ ִּ‬ ‫מתי יעבור הלילה‪ ,‬מתי יבקע שחר חדש‪ ,‬מתי יגיע זמן הגאולה?‬ ‫מי שהזדרז להגיב על הופעתו של מחזור השירים היה מרדכי שלו‪ ,‬מכותבי‬ ‫"טור מול טור"‪ ,‬שהיה מורה נערץ לספרות ועשה אז את ראשית צעדיו‬ ‫בביקורת‪ .‬בחתימת "ש‪ .‬מרדכי" פרסם שלו בכתב העת סולם מאמר ביקורת‬ ‫קטלני שכמותו לא טעם אלתרמן מעודו‪ 8.‬בפסקנות רבה קבע שלו כי ה"שירים‬ ‫על ארץ הנגב"‪ ,‬שקרא להם בלגלוג בשם "חרוזים"‪ ,‬נכתבו בלי שהיה מגע‬ ‫אמתי בין המשורר לבין המרחב שאותו בחר לתאר ובלי שהמשורר הונע על ידי‬ ‫חוויה ספונטנית שיש בכוחה להעניק לשירים אלה משמעות‪ .‬ואף שאלתרמן‬ ‫נחשב "גאון הארכיטקטורה‪ ,‬הקיצוב והחריזה"‪ ,‬לא עלה בידו ליצור חיבור‬ ‫בין החלקים השונים המרכיבים את מחזור השירים‪ ,‬מה גם שהמבנה הצורני‬ ‫הנוקשה שאותו כפה על כל אחד מהם אינו רלוונטי כלל לנושא‪" .‬האם מפני‬ ‫שאין כוחו של אלתרמן בנשימה עמוקה חייבים רחבי ועמקי הנגב לגמד ולחגב‬ ‫עצמם לקצב החרוז שלו?" נוסף על כך טען שלו כי רוב הדימויים שבשיר הם‬ ‫סתמיים וחסרי דיוק‪ ,‬שהפרק השני הדן בשירה אינו אלא עוד וריאציה על‬ ‫פזמוני המטאטא‪ ,‬ששורות רבות מבין שירי המחזור מייצרות לא יותר מאשר‬ ‫פתגמים או מכתמים ההולמים חרזן בסדר גודל של חנניה רייכמן ולא משורר‬ ‫בעל שיעור קומה אמתי‪ .‬ולא עוד אלא שאלתרמן החמיץ לחלוטין את "המומנט‬ ‫של השיבה"‪ ,‬היינו את טיבה האמתי ואת עומק מניעיה של ההתנחלות היהודית‬ ‫ברחבי חבל ארץ זה‪ .‬בתוך כך סילק אתו חשבון על דברים שכתב בעבר — על‬ ‫הרחמנות שגילה כלפי המצרים בשירי מכות מצרים‪ ,‬על יפיפיות הנפש ב"על‬ ‫זאת" ועל חנפנותו הידועה ל"סוכני הכתר" הבריטים‪ ,‬אף שהפעם בחר לדבר‬ ‫[ ‪] 378‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫דווקא בגנותם‪ .‬הוא אמנם ציין לחיוב את עצם הפנייה שלו אל הממש הארץ־‬ ‫ישראלי‪ ,‬אך הטיל ספק גמור ביכולתו לעמוד במעמסה‪" .‬בסיכום אפשר לקבוע"‬ ‫— כתב שלו — "שגישתו של אלתרמן לארץ הנגב היא גישה של התחכמות‪ ,‬של‬ ‫שנינה מתוך חוסר התחשבות מוחלט באפיו של הנושא‪ ,‬שנובע מתוך חוסר‬ ‫יכולת מוחלט לעצב את האופי הזה"‪ .‬את הכישלון תלה בהעדר "זיקה נפשית‬ ‫לאומית" בין המשורר לבין מושא הכתיבה שלו‪ ,‬ובהעדרה של זיקה זו אין כל‬ ‫סיכוי לכך שהנגב‪ ,‬ככל ארץ אחרת בעולם‪ ,‬יהפוך לנושא פיוטי — גם אם‬ ‫הכותב הוא משורר בעל כישרון דוגמת נתן אלתרמן‪ .‬בזה חזר הגלגל למקומו‪,‬‬ ‫לימי "טור מול טור"‪ :‬מה שהכשיל את אלתרמן גם הפעם לא היה חסרונה של‬ ‫יכולת ספרותית‪ ,‬אלא תודעה פוליטית הלוקה בחסר‪ .‬וזה שורש הרע‪.‬‬ ‫הביקורת שכתב שלו היתה חריפה‪ ,‬עוקצנית ומעוררת אי־שקט‪ .‬לכאורה‬ ‫יכול היה אלתרמן לנחם את עצמו ולומר כי המבקר — שאת זהותו כבר ידע —‬ ‫בא לאגוף אותו מימין‪ ,‬כפי שכבר עשה זאת בעבר; העידו על כך לא רק תוכנו‬ ‫של המאמר‪ ,‬אלא גם הבמה שהופיע עליה — העיתון סולם‪ ,‬שנערך על ידי‬ ‫ישראל אלדד‪ ,‬ואשר בא לייצג את האגף הקיצוני בקרב יוצאי לח"י‪ .‬עם זאת היו‬ ‫אלה דברים מטרידים‪ :‬שכן שלו‪ ,‬כקורא רגיש ולא רק פוליטי‪ ,‬השכיל להצביע‬ ‫על כמה מנקודות התורפה של מחזור השירים‪ ,‬ואף עורר את אלתרמן להכניס‬ ‫בו כמה תיקונים‪ 9.‬אך לא פחות מזה חש החמצה מכך שלבד מדברי השלילה של‬ ‫שלו נותרה יצירתו החדשה כקול שאין לו הד‪ .‬אלתרמן ידע אל נכון כי ביום מן‬ ‫הימים יכתוב יצירה שירית גדולה — כדוגמת הפואמות הגדולות שחיבר בעבר‬ ‫— שבה ייתן ביטוי הולם למאורע של הקמת המדינה‪ ,‬מחוץ למה שנעשה באורח‬ ‫שוטף במסגרת "הטור השביעי"‪ .‬אלא שבינתיים כל מה שיכול היה להציע‬ ‫לקוראיו היו ה"שירים על ארץ הנגב"‪ ,‬ואלה כנראה לא יכלו לספק את הסחורה‪.‬‬

‫ב‬ ‫‪ 35‬סופרים ואנשי רוח התכנסו בלשכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון‪.‬‬ ‫הפגישה התקיימה בתל אביב ב־‪ 27‬במארס ‪ .1949‬הסופרים זומנו אל בן־גוריון‬ ‫לשם דיון עומק בשאלות הקשורות בעיצוב דמותה של האומה‪ .‬בין הבאים היו‬ ‫אורי צבי גרינברג‪ ,‬גרשון שופמן‪ ,‬אברהם שלונסקי‪ ,‬אשר ברש‪ ,‬לאה גולדברג‪,‬‬ ‫בנימין גלאי‪ ,‬יעקב פיכמן‪ ,‬ס‪ .‬יזהר‪ ,‬ש‪ .‬שלום‪ ,‬חיים גורי‪ ,‬משה שמיר‪ ,‬מרטין‬ ‫בובר‪ ,‬שמואל הוגו ברגמן — וכמובן נתן אלתרמן‪ .‬בפגישה נכחו גם השרים‬ ‫דוד רמז‪ ,‬פנחס רוזן‪ ,‬הרב י"ל פישמן מימון וזלמן שזר‪ .‬בן־גוריון‪ ,‬שרחש אמון‬ ‫[ ‪] 379‬‬

‫אלתרמן‬

‫רב לאלתרמן‪ ,‬הקדים להתייעץ אתו ביחס להרכב הרשימה‪ .‬פגישה שנייה‬ ‫של קבוצת סופרים עם ראש הממשלה‪ ,‬בהרכב מצומצם יותר‪ ,‬נערכה ב־‪11‬‬ ‫באוקטובר‪ .‬הפעם הנושא היה מוגדר‪ :‬הקליטה הרוחנית של העלייה‪ .‬הרעיון‬ ‫לדון בנושא הוצע על ידי אלתרמן‪ ,‬שנמנה עם אותם סופרים שאליהם פנה‬ ‫בן־גוריון בבקשה שיעלו רעיונות לקראת הפגישות שיקיים הפורום בעתיד‪.‬‬ ‫אלתרמן התבקש גם על ידי בן־גוריון להיות הפותח בדיון‪ ,‬אלא שברגע האחרון‬ ‫נמנע ממנו להגיע לפגישה‪ ,‬והדיון התקיים בלעדיו‪10.‬‬ ‫הסופרים שהוזמנו למפגשים האלה היו מוחמאים מאוד — היו אלה ימי‬ ‫הבראשית של המדינה‪ ,‬הניצחון במלחמת העצמאות נראה ודאי‪ ,‬ובן־גוריון‪ ,‬גם‬ ‫אם עורר התנגדות או ביקורת‪ ,‬היה אז בשיא יוקרתו‪ .‬בקרב הסופרים שהוזמנו‬ ‫לפגישה רווחה גם התחושה כי הנה מי שעומד בראש מדינת היהודים מבקש‬ ‫לקיים עמם דיאלוג‪ ,‬לחלוק עמם את מחשבותיו ורעיונותיו‪ ,‬ואף להקשיב למה‬ ‫שיש להם לומר על הנושאים העומדים כיום על סדר היום הלאומי‪ .‬עוד בימי‬ ‫היישוב‪ ,‬בטרם מדינה‪ ,‬היה שיתוף פעולה בין האליטה הפוליטית לבין הסופרים‪,‬‬ ‫ונראה היה כי המהלך שבן־גוריון נקט אותו ביטא רצון להמשיך ולקיים שיתוף‬ ‫פעולה זה‪" .‬לא ייתכן שסופרים ואמנים יתהלכו כאבלים בחתונה הזאת" — אמר‬ ‫שר החינוך דוד רמז במהלך המפגש הראשון‪ ,‬כשהוא מזמין את אלה המשקיפים‬ ‫כביכול מבחוץ ליטול חלק בשמחה‪ .‬קדם לו דוד בן־גוריון‪ ,‬שביטא בדבריו את‬ ‫החרדה לגורל דמותה של האומה‪ ,‬שבגינה זימן את הסופרים ללשכתו‪" .‬מי‬ ‫הם הגורמים שיעצבו דמות אומה עברית‪ ,‬אחידה‪ ,‬עצמאית‪ ,‬מושרשת בעברה‬ ‫הרחוק והגדול ומצוידת בכלים ובכוחות החומריים והרוחניים לקראת העתיד‬ ‫בעולם הנסער?" — שאל בן־גוריון‪ ,‬ואף השיב‪" :‬יש גם ייעוד גדול לאנשי הרוח‬ ‫בתוכנו — סופרים‪ ,‬אנשי מדע — בעיצוב הדמות הזאת"‪ .‬בהמשך הכריז בן־‬ ‫גוריון‪" :‬במדינת ישראל תהיה חירות גמורה לאנשי הרוח‪ ,‬ואיש לא יכבוש ולא‬ ‫ישעבד את הרוח האנושי‪ .‬ודווקא משום כך תוטל על אנשי הרוח אחריות גדולה‪,‬‬ ‫החובה צמודה לזכות"‪ .‬את דבריו סיים במעט פתוס‪" :‬אני מקווה‪ ,‬שפגישה זו‬ ‫תהיה רק התחלה למגע מתמיד בין אנשי הממשלה‪ ,‬שליחי העם הנבחרים‪ ,‬ובין‬ ‫אזרחי הרפובליקה החופשית של הרוח‪ ,‬הספרות והמדע היהודי‪ .‬בבקשה‪ ,‬מי‬ ‫שדבר אלוהים בפיו‪ ,‬ישאהו באזננו"‪11.‬‬ ‫לא כל מי שבא לפגישה השמיע את דברו‪ ,‬אולם כל אחד שבחר לדבר העלה‬ ‫מחשבות ורעיונות בנוגע למקומו ולחלקו של הסופר בעיצוב המדינה שזה עתה‬ ‫נולדה‪ .‬הדברים שנאמרו נרשמו במדויק בפרוטוקול ואף התפרסמו ברבים‪ .‬גם‬ ‫עצם קיומו של המעמד המיוחד הזה‪ ,‬שבלט בראשוניותו‪ ,‬עורר תשומת לב‪.‬‬ ‫[ ‪] 380‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫בלט בדבריו הוגה הדעות מרטין בובר‪ ,‬שבירך את בן־גוריון על יצירת ערוץ של‬ ‫הידברות בינו לבין אנשי הרוח‪ .‬הוא הזכיר לעניין זה את עמדתו של אפלטון‬ ‫בדבר שלטונם של הפילוסופים‪ ,‬הם אנשי הרוח של היום‪ .‬רעיון זה לא התקיים‬ ‫עד היום‪ ,‬הדגיש בובר‪" ,‬והלוואי שיתקיים הדבר הפעם‪ ,‬וכוונתו הטובה של‬ ‫ראש הממשלה תבוא לידי מעשה"‪ 12.‬בהמשך הפגישה נשמעו דעות שונות על‬ ‫המטרות ועל היעדים‪ ,‬אך היתה הסכמה מלאה בנוגע למחויבות המוטלת על‬ ‫ציבור הסופרים ואנשי הרוח לעצב את דמות האומה‪ .‬היו מי שהציעו להקים‬ ‫מוסדות או מסגרות לצורך מיסוד מקומם של הסופרים בחיי המדינה‪ .‬בובר‬ ‫דיבר על "הקמת מוסד גדול לחינוך העם"; ש‪ .‬שלום הציע הקמת "כנסת של‬ ‫אנשי רוח" ואליעזר שטיינמן העלה את רעיון הסנהדרין‪ ,‬שיורכב לא מגדולי‬ ‫ההלכה אלא מאנשי הרוח‪.‬‬ ‫אלתרמן ישב בקרב חבריו הסופרים — חלקם היו קרובים אליו באמת‪:‬‬ ‫אברהם שלונסקי‪ ,‬רפאל אליעז‪ ,‬יעקב הורוביץ‪ ,‬עזרא זוסמן‪ ,‬ישראל זמורה‪,‬‬ ‫ואחרים ידע לכבד ולהעריך‪ .‬אולם הוא עצמו לא הוציא הגה מפיו‪ .‬הדיבור‬ ‫בפומבי היה קשה עליו; כשנאלץ פה ושם לומר משהו בפני חבורה גדולה של‬ ‫אנשים נטה אפילו לגמגום‪ .‬מלבד זה היה זהיר מלצאת בהצהרות או מלנסח‬ ‫הכללות על ייעודה של הספרות ועוד יותר מזה על יחסו האישי כלפי ייעוד זה‪.‬‬ ‫עמדתו בנושא היתה עם זאת ברורה‪ :‬כמי שכתיבתו ליוותה את חיי היישוב ואת‬ ‫המערכות הגדולות שהיה נתון בהן‪ ,‬כמי שבמידה רבה ניסח את סדר היום הציוני‬ ‫בימים שבטרם מדינה‪ ,‬וכמי שליווה בשנים האחרונות את המאבק בבריטים ואת‬ ‫מלחמת העצמאות — ראה אלתרמן את עצמו‪ ,‬לכל דבר ועניין‪ ,‬כסופר המגויס‬ ‫למען המטרות הלאומיות וכמי שעתיד למלא תפקיד בעיצוב פני האומה‪ .‬הקמת‬ ‫המדינה בתוך כור המצרף של המלחמה היתה מבחינתו מאורע מסעיר מאין‬ ‫כמוהו והוא נטה לפרש אותו כציון דרך בעל משמעות מרחיקת לכת‪ ,‬כמו‬ ‫הקרבה האישית והפוליטית שחש כלפי בן־גוריון‪,‬‬ ‫משיחית‪ ,‬בתולדות ישראל‪ִ .‬‬ ‫שהלכה והתחזקה‪ ,‬רק הגבירה אצלו את תחושת ההזדהות עם המדינה ואת‬ ‫הצורך למצוא לה ביטוי הולם‪ .‬לכן גם בשנים האלה‪ ,‬לא פחות מאשר בשנות‬ ‫המאבק‪ ,‬התגלתה חיוניותו הרבה של "הטור השביעי"‪ ,‬והנושא המרכזי שעלה‬ ‫בו ושב ועלה בו הוא מדינת היהודים‪ ,‬שזה עתה קמה‪ :‬למענה מסר אלתרמן את‬ ‫עטו‪ ,‬ולמענה תיעל את מיטב כישרונו הספרותי‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬לאחר שדעכו הלהבות של תקופת המאבק ושל מלחמת העצמאות‪,‬‬ ‫השתנה סדר היום הספרותי של אלתרמן‪ ,‬שהיה נתון מעתה לטיפול בענייניה‬ ‫של המדינה הצעירה‪ :‬מאז אמצע ‪ 1948‬היה "הטור השביעי" לכלי ביטוי בעל‬ ‫[ ‪] 381‬‬

‫אלתרמן‬

‫נראוּ ת ציבורית ועוצמה גדולה‪ ,‬שבמסגרתו ליווה המשורר אירועים בולטים‬ ‫יותר ובולטים פחות שגילמו בעיניו את נס התקומה‪ .‬בין יום הכרזת המדינה בה'‬ ‫באייר תש"ח (‪ )14.5.1948‬לבין מועד ההוצאה לאור של האסוּ ּפה השנייה של‬ ‫הטור השביעי בינואר ‪ 1954‬כתב אלתרמן כמעט מדי שבוע שירים ולעתים גם‬ ‫לשלבים‬ ‫ּ‬ ‫מאמרים בענייני השעה שהופיעו בדבר‪ .‬כמה מהם‪ ,‬לא רבים‪ ,‬הוקדשו‬ ‫השני והשלישי של מלחמת העצמאות‪ ,‬אך רובם התייחסו באופנים שונים אל‬ ‫מעשה הקמת המדינה — מוסדות המדינה (הממשלה‪ ,‬הכנסת‪ ,‬המפלגות)‪ ,‬העלייה‬ ‫והקליטה‪ ,‬יחסי ישראל והתפוצה‪ ,‬הפיתוח המשקי‪ ,‬החקלאות והתעשייה‪,‬‬ ‫ההתיישבות‪ ,‬החינוך‪ ,‬הרווחה‪ ,‬הביטחון והצבא‪ ,‬היחס למיעוט הערבי‪ ,‬בעיות‬ ‫חברה וכלכלה‪ ,‬וכן מגוון רחב של נושאים בעלי אופי אזרחי שהיו קשורים‬ ‫לאורחות חייה של החברה בישראל‪ .‬בתוך כך היה אלתרמן מעורב בשורה של‬ ‫עניינים מעוררי מחלוקת שהיו מקור בלתי נדלה לוויכוחים מדיניים‪ ,‬חברתיים‬ ‫ומוסריים שעלו בזה אחר זה על סדר היום הציבורי‪ .‬מעולם לא חמק מהם‪ ,‬תמיד‬ ‫היה בעל עמדה ברורה ומנומקת היטב‪ ,‬ועל אף היותו משורר מורם מעם שנהנה‬ ‫מיוקרה רבה בקרב חוגים שונים‪ ,‬היו העמדות שנקט בוויכוחים אלה מושא‬ ‫מתמיד לביקורת ולפולמוס‪ .‬אלתרמן לא חשש לעורו‪ ,‬למעמדו או לשמו הטוב‪,‬‬ ‫ובעת שמצא עצמו מותקף ידע תמיד להשיב מלחמה שערה‪.‬‬ ‫"הטור השביעי" הראשון שהופיע מיד לאחר הכרזת המדינה היה "נא‬ ‫להכיר"‪ ,‬ובו הגיב המשורר בקלילות ובחן רב על הכרת מדינות העולם במדינת‬ ‫ישראל‪ 13.‬אולם מיד אחר כך התפנה אלתרמן להסתכלות פנימה‪ ,‬אל דרכי‬ ‫התנהלותה של המדינה‪ ,‬סדר היום שלה והערכים המנחים אותה‪ .‬בהקשר זה‬ ‫ניתנה בכתביו קדימות לשלושה נושאים גדולים‪ ,‬שהיו פועל יוצא של תפיסת‬ ‫המדינה שלו‪ :‬עלייה‪ ,‬התיישבות ופיתוח משקי‪ ,‬צבא וביטחון‪ .‬כמשורר ההעפלה‬ ‫וכמי שהתגייס במשך כל שנות המאבק למען פתיחת שערי הארץ היתה‬ ‫העלייה לגביו בגדר מושכל יסוד‪ .‬כשהגיעה ההודעה על שחרורם של עשרת‬ ‫אלפי הכלואים במחנות בקפריסין — היה זה בינואר ‪ — 1949‬הגיב אלתרמן‬ ‫בהתרגשות רבה‪ ,‬הוא ראה במאורע זה סמל מוחשי מאין כמוהו להגשמתו של‬ ‫חזון שיבת ציון‪ ,‬שבו אחז בלהט ובדבקות‪ .‬אכן‪ ,‬היה זה גם חזונה הרשמי של‬ ‫"אם ַּכ ּיוֹ ם ְּב ֵעינַ יִ ְך‬ ‫מדינת ישראל בראשית ימיה‪ ,‬אך הוא האיש שהיה לו לפה‪ִ .‬‬ ‫"מה‬ ‫רוֹ ָאה ַא ְּת‪ַ /‬ע ְצ ָמאוּ ת‪ /‬וְ ִק ּבוּ ץ ָ ּג ֻל ּיוֹ ת —" — אמר בפנותו למדינת ישראל — ֶ‬ ‫ָהיוּ ֵא ֶּלה ָאז? ַא ְּת יוֹ ַד ַעת‪ָ /:‬אז ָהיוּ ֵא ֶּלה ׁ ְשמוֹ ת ֳאנִ ּיוֹ ת‪ "...‬במקור היה בזה רמז‬ ‫לשמותיהן של אוניות מעפילים כמו "עצמאות"‪" ,‬קיבוץ גלויות" ו"מדינת‬ ‫היהודים"‪ ,‬שהפכו באחת מחזון לממשות‪ .‬בשיר "בואי תימן" התייצב אלתרמן‬ ‫[ ‪] 382‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫נרגש ונפעם אל מול החיזיון של עליית יהודי תימן‪ ,‬שהגיעו לארץ במבצע‬ ‫שנקרא בשם הציורי "מרבד הקסמים" (וגם "הגולה המתחסלת")‪ .‬שיר זה נכתב‬ ‫לרגל סיום המבצע‪ ,‬שבמהלכו הועלו לארץ בטווח הזמנים שבין דצמבר ‪1948‬‬ ‫ועד נובמבר ‪ 1949‬שלושים אלף איש‪ ,‬ומעטים בלבד נותרו מאחור‪ .‬מעט אחר‬ ‫כך התפרסם השיר "משפט הגאולה"‪ ,‬שהיה שיר מחווה לארגון עליית הנוער‪,‬‬ ‫שמאז ייסודו בראשית שנות השלושים העלה לארץ אלפי ילדים ובני נוער‪,‬‬ ‫ופעילותו נמשכה בתנופה רבה גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל‪ .‬משמעות‬ ‫מיוחדת בהקשר זה היתה לשיר "יום המיליון"‪ ,‬שבו בחר אלתרמן לחתום את‬ ‫"הטור השביעי" לשנת ‪ .1949‬ב־‪ 18‬בדצמבר נחוג בארץ "יום קיבוץ גלויות"‪,‬‬ ‫כשהעיתונות מבטאת סיפוק רב על ההישג המרשים תוך כדי הפניית המבט אל‬ ‫העתיד — אל המיליון השני‪ .‬באחד מגיליונות דבר צייר הקריקטוריסט אריה‬ ‫נבון את "ישראל" ההולך מעוטר בכובע גרב‪ ,‬בידו מזוודה קטנה ועליה המספר‬ ‫‪ ,1,000,000‬ובשולי התמונה כתוב‪" :‬מיליונר"‪ .‬ובכן‪ ,‬הסטטיסטיקה איננה עניין‬ ‫יבש‪ ,‬קבע אלתרמן‪ ,‬לפעמים למקרא נתונים סטטיסטיים מנצנצת דמעה בעין‪:‬‬ ‫ימן‪ִ ,‬מ ָּמרוֹ קוֹ ‪ֵ ,‬מהֹדּ וּ ‪ִ /,‬מ ְּמ ָערוֹ ת ֲח ׁ ֵשכוֹ ת‪ִ ,‬מ ּבוֹ רוֹ ת ֲע ׁ ֵשנִ ים‪ִ /‬מ ָ ּצ ְר ַפת‪ִ ,‬מ ְּס ַט ְמ ּבוּ ל‪,‬‬ ‫"מ ֵּת ָ‬ ‫ִ‬ ‫יליוֹ ן ַה ּׁ ֵשנִ י"‪ .‬בהמשך רומז השיר לסיפור‬ ‫יל־שחוֹ ר וְ ֵליל־א ֶֹדם‪ְּ /,‬כ ָבר צוֹ ֵעד ַה ִּמ ְ‬ ‫ִמ ֵּל ׁ ְ‬ ‫המקראי בדבר מאבקו של יעקב עם המלאך (בראשית לב)‪ ,‬שבו הוטבע לראשונה‬ ‫השם "ישראל"‪ ,‬ושבאמצעותו מעניק המשורר ביטוי סמלי להולדתו מחדש של‬ ‫"עם ַמ ְל ַא ְך ֱאל ִֹהים ַעד ֲעלוֹ ת‬ ‫העם‪ ,‬לאחר שיותכו לתוכו יוצאי כל הגלויות‪ִ :‬‬ ‫ַה ּׁ ַש ַחר‪ /‬נֶ ֱא ָבק יִ שְׂ ָר ֵאל‪ֵּ /‬בין ֲא ָרם וָ יָ ם‪ֲ /,‬א ָבל עוֹ ד יְ ֻס ּ ַפר ְּב ׁ ִש ָירה לֹא נִ ׁ ְש ַּכ ַחת‪ֵ /‬איךְ‬ ‫שָׂ ָרה ִעם ַע ְצמוֹ ָה ָעם"‪14.‬‬ ‫בצד התמיכה בעלייה ובעולים החדשים יצא "הטור השביעי" למלחמת‬ ‫החצים המורעלים הפנה אלתרמן‬ ‫חורמה במי שבחרו שלא לעלות לארץ‪ .‬את ִ‬ ‫כלפי יהודי המערב‪ ,‬ובעיקר כלפי יהודי אמריקה‪ ,‬על שגם אחרי מאי ‪,1948‬‬ ‫ואף אחרי הניצחון במלחמת העצמאות‪ ,‬שהניח את המסד לקיומה של מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬לא ארזו את מיטלטליהם ולא עלו בהמוניהם על אוניות שפניהן לארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬כפי שהוא ציפה מהם לעשות‪ .‬בייחוד יצא הקצף על ציוני אמריקה‪ ,‬שראו‬ ‫בפילנתרופיה ובתמיכה הפוליטית שהם מעניקים למדינה הצעירה תחליף הולם‬ ‫לעלייה ממש‪ .‬גישה זו לא היתה מקובלת עליו כלל — למעשה אימץ אלתרמן‬ ‫מממש‬ ‫ֵ‬ ‫את הנוסחה הבן־גוריונית שלפיה "ציונות" פירושה עלייה‪ ,‬וכי מי שאינו‬ ‫את עקרון העלייה בגופו ממש שׂ ם לאל את הרעיון הציוני ואל לו להתהדר בו‪.‬‬ ‫אחד השירים הבולטים בנושא זה היה השיר "ניו פומבדיתא"‪ ,‬שפורסם ב־‪29‬‬ ‫ביולי ‪ ,1950‬שבו יצא אלתרמן להתקפה מוחצת נגד יהדות אמריקה‪ ,‬המעדיפה‬ ‫[ ‪] 383‬‬

‫אלתרמן‬

‫את המשך החיים בגולה על פני הגשמה מעשית של הציונות ושל העלייה לארץ‬ ‫ישראל‪ .‬בראש הטור הביא אלתרמן ציטטה "מן המחשבה הציונית בארה"ב"‪,‬‬ ‫וזה היה תוכן הדברים‪" :‬יעודה ותפקידה של יהדות אמריקה — להיות מרכז שני‬ ‫לאומה‪ ,‬מחוץ למדינת ישראל‪ ,‬כמו גולת בבל בשעתה"‪ .‬אמירה זו היתה מבחינתו‬ ‫בגדר חילול הקודש‪ :‬עתה‪ ,‬לאחר שקמה המדינה‪ ,‬ושערי הארץ פתוחים‪ ,‬לא רק‬ ‫שיהודי אמריקה אינם מזדרזים לעלות לארץ וליטול חלק במעשה המדינה —‬ ‫הנה‪ ,‬הוגי הדעות שבהם מפתחים הלך מחשבה אפולוגטי האמור להעניק צידוק‬ ‫עקרוני לעצם קיומה של התפוצה ואף להציגה כשוות ערך לחיים בציון; שהרי‬ ‫בפומבדיתא שבבבל התקיים בתקופת התלמוד יישוב יהודי ובה פעלה ישיבה‬ ‫גדולה מן המאה השלישית ועד המאה האחת עשרה‪ ,‬שאף עלתה כמה מונים על‬ ‫שכן היא נועדה לקבוע כי לעם‬ ‫המרכז בירושלים‪ .‬הצהרה זו קוממה אותו במיוחד‪ּ ,‬‬ ‫"ב ְמ ִדינַ ת יִ שְׂ ָר ֵאל‪ֶ ׁ ,‬ש ִּת ְפ ַרח וְ ָתשִׂ ישׂ ‪ /,‬יִ ׁ ְש ְּכנוּ ַח ְכ ֵמי‬ ‫היהודי יש שני מרכזים‪ ,‬ולא אחד‪ִּ :‬‬ ‫ּ‬ ‫וּש ָאר ֲאמוֹ ָריָ א‪ /‬יִ ׁ ְש ְּכנוּ ָל ֶהם‪ְּ /‬ב ִסינְ ִסינָ ִטי‪,‬‬ ‫ְט ֶב ְריָ ה‪ָ ,‬מרוֹ קוֹ ‪ ,‬טוּנִ יס‪ֲ //.‬א ָבל יֶ ֶתר ַח ְכ ַמ ָיא ׁ ְ‬ ‫אוֹ ָהיוֹ "‪ .‬היה זה שיר סאטירי‪ ,‬חריף ועוקצני‪ ,‬שביקר את הפרקטיקה כמו גם את‬ ‫התאוריה של הקיום היהודי באמריקה‪ ,‬כאשר אותה "תסיסה מחשבתית" הגלומה‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬באמירה המצוטטת בראש השיר אינה אלא ביטוי למגמה אחת בלבד‪:‬‬ ‫לנמק את הסירוב המתמשך של יהודי ארץ זו לקיים את מה שנראה לו כחובת‬ ‫העלייה‪ .‬או‪ ,‬בלשונו‪:‬‬ ‫ַרק מוּ זָ ר ְק ָצת ׁ ֶש ַ ּקו ַמ ְח ׁ ַש ְב ָּתם זֶ ה ַה ַחד‬ ‫ּכֹה חוֹ ֵתר ְּב ִע ָ ּקר‬ ‫ְּב ִכוּ וּ ן ֶא ָח ד‪:‬‬ ‫הוּ א חוֹ ֵתר ְּב ִע ָ ּקר ְל ָפ ֵר ׁש וּ ְל ַג ּלוֹ ת‬ ‫ָל ָּמה ֵאין ֻמ ְכ ָר ִחים‬ ‫ַל ֲעלוֹ ת‪15.‬‬ ‫כמי שנאחז תמיד בציונות המעשית מבית מדרשה של תנועת העבודה המשיך‬ ‫אלתרמן לדבוק במפעל ההתיישבות‪ ,‬בחקלאות ובפיתוח המשקי‪ ,‬וייחס‬ ‫להם ערך עצום במעשה המדינה‪ .‬כמה מן השירים שעסקו בנושא זה נכתבו‬ ‫בהשראת דברים שאמר או עשה לוי אשכול‪ ,‬שכיהן כראש מחלקת ההתיישבות‬ ‫של הסוכנות היהודית ובהמשך כשר החקלאות והפיתוח וכשר האוצר‪ ,‬והיה‬ ‫במידה רבה לאדריכל של מפעל ההתיישבות בשנים הראשונות שלאחר קום‬ ‫[ ‪] 384‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫המדינה‪ .‬במסיבת עיתונאים שנועדה לסקור את פעולות הסוכנות בשנת תש"ט‬ ‫הודיע אשכול‪" :‬רק רבע מעשרים מיליון הדונמים שבידינו יצלחו לעיבוד‬ ‫בתנאינו אנו בלי הכשרה יסודית [‪ ]...‬ולכן עלינו ליַ צר אדמה"‪ .‬די היה באמירה‬ ‫זו כדי שאלתרמן יפליג בדמיונו ויראה לנגד עיניו את השבט היהודי כשהוא‬ ‫מייצר אדמה‪ ,‬שעל בסיסה‪ ,‬כמובן‪ ,‬תהיה התיישבות יהודית ותתפתח חקלאות‬ ‫חש ְך!‪ /‬זֶ ה ִע ַ ּקר ַה ַּת ְפ ִקיד ַה ְמנֻ ָּסח ְּב ִק ּצוּ ר‪/.‬‬ ‫"ליַ ֵ ּצר ֲא ָד ָמה! ְל ׁ ָש ְל ֶפ ָּנה ֵמ ׁ ֶ‬ ‫לתפארת‪ְ :‬‬ ‫ת־ה ִ ּי ּצוּ ר!"‪16‬‬ ‫ַה ִּמ ְצ ָר ְך יְ סוֹ ִדי!‪ֶ /‬ה ָח ִר ׁיש הוּ א ֲח רֹ ׁ ֶש ת!‪ /‬וְ ַח ֵ ּיינוּ ְתלוּ יִ ים ִּב ְמ ִהירוּ ַ‬ ‫לא פחות מרשימה מבחינתו היתה הופעתו של אשכול בכנסת‪ ,‬בתפקידו כשר‬ ‫שבה סקר בהרחבה‪ ,‬בפרוטרוט ובקורת רוח את הצלחת‬ ‫החקלאות והפיתוח‪ּ ,‬‬ ‫ההתיישבות החדשה ואת חלקה בכיבוש החקלאי של הארץ‪ .‬בין היתר קבע כי‬ ‫תחת מחרשת המתיישב החדש נמצאים כיום קרוב למיליון דונמים‪ .‬על רקע זה‬ ‫כתב אלתרמן את "המחרשה הגדולה" — שיר הלל הכתוב בסגנון מרומם שבו‬ ‫מועלים על נס כיבוש האדמה ופיתוח החקלאות‪ ,‬ההופכים באמצעות עטו של‬ ‫המשורר לגורם מכריע בעלילה הציונית‪ .‬אלתרמן ָּכלל בשיר ביטויי מפתח כמו‬ ‫"אמה"‪ ,‬בכול הוא שומע את הלמות פעמי הגורל ואת‬ ‫"זמן"‪" ,‬תקופה"‪" ,‬ארץ"‪ֻ ,‬‬ ‫משק כנפי ההיסטוריה‪ .‬אכן‪ ,‬המחרשה הגדולה‪ ,‬זאת שכבר קנתה לה שליטה‬ ‫על מיליון דונמים‪ ,‬הופכת שממה לארץ נושבת‪ ,‬מצמיחה לחם מן הארץ‪ ,‬אך בה‬ ‫בעת ממלאת תפקיד בבניינה של ארץ ובכינונו של עם‪:‬‬ ‫יה ַּת ֲהפ ְֹכנָ ה‬ ‫ָה ּה‪ַ ,‬מ ֲח ֵר ׁ ָשה ְ ּגדוֹ ָלה! ׁ ִש ֶּנ ָ‬ ‫לֹא ַרק ַט ְר ׁ ֵשי שָׂ ֶדה ַעד ְ ּגבוּ ל ִ ּג ְבעוֹ ת ָ ּג ְפ ִרית‪.‬‬ ‫ָּב ּה יֵ ָח ְר ׁשוּ ֲהוַ י וּ ְדמוּ ת‪ ,‬צוּ רוֹ ת וָ ת ֶֹכן‪,‬‬ ‫י־ב ַֹחן‪,‬‬ ‫ת־מדָּ ה וְ ַא ְבנֵ ּ‬ ‫ָּב ּה יֵ ָח ְר ׁשוּ ַא ּמוֹ ִ‬ ‫וּ ְפנֵ י ִד ּבוּ ר ִע ְב ִרי וּ ַמנְ ִ ּגינָ ה ִע ְב ִרית‪.‬‬ ‫יה! ֵאין ִע ָּמנוּ‬ ‫ַ ּגם ָאנוּ נַ ֲעבֹר ַּת ְח ֶּת ָ‬ ‫ִּכי ִאם ְּב ֵר ָרה ַא ַחת‪ִ :‬מ ֶּנ ֶגד ַל ֲעמֹד‬ ‫ַעד נִ ָּב ַלע ִק ְר ָּב ּה וְ לֹא נוֹ ַדע ִּכי ָבאנוּ ‪,‬‬ ‫אוֹ ְּב ִרית ִע ָּמ ּה ִל ְכרֹת‪ִּ ,‬כי ֵאל ֶא ָחד ְּב ָר ָאנוּ ‪...‬‬ ‫ֹאמרוּ ָה ֲא ֻל ּמוֹ ת‪17.‬‬ ‫וּ ִמי ׁ ָשוֶ ה יוֹ ֵתר י ְ‬ ‫לא אחת לכדו את תשומת הלב של אלתרמן דיווחים שהופיעו בעיתונות על‬ ‫מה שנראה היה לכאורה כדברים שבשגרה‪ ,‬אפילו זוטות‪ ,‬מתוך שהם נמצאו‬ ‫[ ‪] 385‬‬

‫אלתרמן‬

‫תואמים את חזון ההתיישבות‪ ,‬החקלאות ובניין הארץ שבו דגל‪ .‬הוא בחר‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬להקדיש "טור שביעי" מיוחד לכבודה של פרה בשם "סתוית"‪ ,‬ששמה‬ ‫ותצלומיה התנוססו בעיתונות‪ ,‬בגין תפוקת החלב שלה — מאה אלף ליטרים!‬ ‫היתה זו בעיניו תמונה מרהיבת עיניים‪ ,‬עדיפה כמה מונים מתמונותיהם של‬ ‫עסקנים‪ ,‬שליחים ואנשי ציבור שעל פי רוב ממלאים את העיתון‪ .‬גם "העגבנייה‬ ‫בערבה" נמצאה ראויה בעיניו לטור שביעי‪ ,‬שבו ציין לשבח את דוד בן־גוריון‬ ‫על שבחר להסיר את האיפול ביחס לשאלה אם מגדלים או לא מגדלים עגבניות‬ ‫באזור אילת‪" .‬מלאך הביטחון עומד עלינו בחרב מתהפכת ומצווה עלינו אכלוס‬ ‫מהיר של אזורי הגבולות והשטחים השוממים הנרחבים" — אמר בן־גוריון‪,‬‬ ‫עוקצים משלו המופנים כלפי‬ ‫ספק את כפיו בהנאה‪ ,‬כשהוא מוסיף ָ‬ ‫ואלתרמן ַ‬ ‫כל מי שהתנגדו למהלך זה רק משום שסברו כי הוא נטול היגיון כלכלי‪ .‬ואף‬ ‫שהעניק יתרון ערך למגזר החקלאי לא העלים את עיניו מדרכי פעולה אחרות‬ ‫שנועדו לפיתוח הארץ‪ ,‬ומפעם לפעם זיכה גם אותן בעיטורים מפרי עטו‪:‬‬ ‫דוגמה לזה היא השיר "פרק תחבורה"‪ ,‬שנכתב בעקבות סקירה ראשונה מסוגה‬ ‫על פעולות משרד התחבורה שהובאה בפני הכנסת על ידי השר דוד רמז ב־‪6‬‬ ‫בדצמבר ‪ .1949‬דיווּ חים על הקמת מסילות ברזל‪ ,‬על קשרי אוויר וים בין מדינת‬ ‫ישראל לארצות העולם‪ ,‬על התפתחויות בתחום האלחוט והטלגרף — כל אלה‬ ‫היו לכאורה מעשים של יום־יום‪ ,‬אך מנקודת מבטו היו אלה פרקים עתירי‬ ‫משמעות ומעוררי רגשה בסיפור כינונה ובניינה של מדינת היהודים‪ ,‬הקורם עור‬ ‫"כי ַה ֵאין ְראוּ יָ ה ְל ָמ ׁ ָשל‪ִ ,‬ל ְק ָצת ּ ַפיִ ט‪ָ /‬ה ֻע ְבדָּ ה ַה ּ ְפ ׁשוּ ָטה‬ ‫וגידים לנגד עיניו ממש‪ִּ :‬‬ ‫(אם ֻצ ְ ּינָ ה ִהיא אוֹ לֹא‪ֶ ׁ /— )...‬ש ָה ָעם ַהנּ וֹ ֵדד‪ֶ ׁ ,‬ש ָהיָ ה ֲח ַסר ַּביִ ת‪ִ /,‬ה ֵּנה יֵ ׁש לוֹ ְכ ָבר ַ ּגם‬ ‫ִ‬ ‫ֶט ֶלפוֹ ן ִמ ׁ ּ ֶש ּלוֹ ‪18"...‬‬ ‫בהתייחסו להתיישבות‪ ,‬לבניין ולפיתוחה המשקי של הארץ השליך אלתרמן‬ ‫את יהבו על הסקטור הממלכתי והציבורי תוך כדי המעטת דמותו של הסקטור‬ ‫הפרטי‪ .‬בראש וראשונה היתה זו המדינה‪ ,‬גם מפעליה של הסוכנות היהודית‬ ‫זכו לאשראי מצדו‪ ,‬אך לא פחות מזה הפגין אהדה כלפי הסתדרות העובדים‬ ‫תוך שהוא מתעלם התעלמות גמורה ממבקריה‪ .‬אלתרמן החשיב את הסתדרות‬ ‫העובדים לא רק כגוף מאורגן של העובדים‪ ,‬אלא גם כגוף יצרני‪ ,‬המשנע‬ ‫את ציבורי הפועלים לעבודות בעלות ערך ממלכתי וציבורי‪ .‬בדצמבר ‪1950‬‬ ‫ציינה הסתדרות העובדים שלושים שנה להיווסדה‪ ,‬ודי היה לו בזה כדי לכתוב‬ ‫לכבודה שיר‪ ,‬ושמו "ההסתדרות"‪ .‬כל מה שנאמר על ידיו בשיר ארכני זה‪,‬‬ ‫המונה בזה אחר זה את שבחיו של הארגון‪ ,‬נדחס אל תוך הבית הראשון‪ ,‬שזה‬ ‫"על ַאף ַה ִּמ ְת ַח ְּכ ִמים וְ ַה ּ ְפ ָת ִאים‪ /‬וְ ֵח ֶרף ַמ ְר ָא ָתם ָה ֲע ֻק ָּמה‪ַ /,‬ה ּׁ ֶש ַבח ַל ָ ּגדוֹ ל‬ ‫לשונו‪ַ :‬‬ ‫[ ‪] 386‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫ַּב ַּב ָּנ ִאים‪ֲ /‬א ׁ ֶשר יָ ְד ָעה ָה ָא ֶרץ ְּבקוּ ָמ ּה!" נוסף לזה הקדיש אלתרמן לא פחות משני‬ ‫שירים לכבודה של הסתדרות פועלי הבניין‪ ,‬שפעלה בחסות ההסתדרות‪ ,‬ואף‬ ‫ציין בשיר מיוחד — "נתיב המרפאה" שמו — מלאות ארבעים שנה להקמתה‬ ‫של קופת החולים של ההסתדרות‪ 19.‬אל מול אלה מובלט היחס העוין‪ ,‬העוקצני‬ ‫ולעתים אף המשפיל שאותו גילה כלפי הסקטור הפרטי וההון הפרטי‪ ,‬המוצגים‬ ‫על ידיו בהזדמנויות שונות כגורמים הפועלים מתוך שיקולים צרים של רווח‬ ‫ותועלת‪ ,‬כשטובת עצמם קודמת בעיניהם לטובת הממלכה‪ .‬האומנם נשא עמו‬ ‫אלתרמן את הדימוי השלילי כלפי החנווני והסוחר הזעיר שטופח בדי עמל על‬ ‫ידי הציונות‪ ,‬בייחוד הציונות העובדת? באספה השנתית של לשכת המסחר‬ ‫שהתקיימה במאי ‪ 1949‬נמתחה ביקורת על מדיניות הממשלה המצרה את רגלי‬ ‫הסוחרים‪ ,‬בעיקר היבואנים‪ ,‬ובשל כך מבריחה את ההון הפרטי מן הארץ‪ .‬די‬ ‫היה בזה כדי לעורר אותו לכתוב שיר רווי סרקזם המופנה כלפי אותו ציבור‬ ‫של סוחרים ויבואנים הזקוק‪ ,‬כביכול‪ ,‬להגנה מן הציבור‪ .‬מה נעשה? נלך בכל‬ ‫מקום‪ ,‬בתאטרון ובמפעלים ובתחנות האוטובוסים‪ ,‬ונתלה בהם שלטים בנוסח‪:‬‬ ‫"לֹא ְל ַע ׁ ּ ֵשן‪ /,‬לֹא ִל ְדחֹף‪ /‬לֹא ִלירֹק‪ /‬וְ לֹא ְל ַה ְפ ִחיד ֶאת ַההוֹ ן ַה ּ ְפ ָר ִטי‪ "...‬האפשרות‬ ‫שמא סיוע‪ ,‬תמיכה ועידוד לקבוצה זו עשויים לייצר מקומות עבודה ולקדם‬ ‫את שגשוגו של המשק כלל לא עלתה בדעתו של אלתרמן‪ ,‬שזיהה את היוזמה‬ ‫הפרטית עם עוולה מוסרית והיה שותף מלא לביקורת על הקפיטליזם מבית‬ ‫מדרשה של תנועת הפועלים‪ .‬כך גם בשיר "שבחי הסקטור הפרטי או כולנו‬ ‫"בין ֶה ָחלוּ ץ ‪ /‬וְ ֵרעוֹ ַה ּסוֹ ֵחר"‪ ,‬זאת בשל‬ ‫חלוצים"‪ ,‬שבו תבע לערוך הבחנה ברורה ֵּ‬ ‫חשש שהתגנב ללבו כבר אז שמא עולם המושגים של החברה בישראל עומד‬ ‫על סף שינוי‪20.‬‬ ‫הקמת המדינה‪ ,‬הניצחון המוחץ במלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק‬ ‫לא שחררו כלל את אלתרמן מהחרדה להמשך קיומה של המדינה‪ .‬הוא היה‬ ‫שותף להערכה כי מדינות ערב לא השלימו עם הקמתה של מדינת ישראל ועם‬ ‫הניצחון במלחמת העצמאות‪ ,‬ולכן למרות הסכמי שביתת הנשק עדיין נתונים‬ ‫כל מעייניהם למה שהוגדר אז "סיבוב שני"‪ .‬ואכן‪ ,‬אחד השירים הראשונים‬ ‫שכתב לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק היה "הסיבוב השני והליגה‬ ‫הערבית"‪ ,‬זאת לרגל כינוס מועצת הליגה שנערך באותו שבוע בקהיר‪ .‬בשיר‬ ‫זה העניק אלתרמן תיאור ציורי לתפיסה המדינית שהיתה רווחת באותה עת‬ ‫בקרב המנהיגות הלאומית‪ :‬הוא תיאר בו עלמה הישובה בגן אקזוטי ובו מזרקה‬ ‫ושושנים כשהיא "מחכה לסיבוב השני"‪ .‬לכשיגיע‪ ,‬היא תצא אתו במחול‬ ‫ברחובות תל אביב‪ ,‬היא תשרוף את בניין הכנסת ותכתיב את תנאי הכניעה‪.‬‬ ‫[ ‪] 387‬‬

‫אלתרמן‬

‫י־עד‪ְ /‬ל ַג ְל ֵ ּגל ֶאל ַה ִ ּקיר ָה ַא ְחרוֹ ן‪ /‬וּ ְל ָהנִ יף ֶאת דִּ ְג ֵלי ַה ִ ּג ָ'הד‪/‬‬ ‫"את ַה ַ ּצר ַה ִּנ ָ ּגף ֲע ֵד ַ‬ ‫ֶ‬ ‫ַעל ָה ֵע ֶמק וְ ַעל ַה ּׁ ָשרוֹ ן"‪ .‬מכאן שכל פגיעה של הערבים בביטחונה של מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬ובכלל זה מכת המסתננים‪ ,‬התפרשו על ידיו כאיום ישיר ומידי על‬ ‫עצם קיומה של המדינה ועל עתידו של העם היהודי‪ .‬הדימוי של "קיר אחרון"‪,‬‬ ‫שנשלף מן המאגר מפעם לפעם‪ ,‬נועד להעביר את המסר כי עימות זה‪ ,‬על כל‬ ‫צורותיו וגילוייו‪ ,‬הוא הרה גורל‪ ,‬והוא שיכריע את עתיד המדינה לכאן או לכאן‬ ‫— לחיים או לחידלון‪ 21.‬זו היתה גם רוח הדברים בשיר "הנערה משדה־בוקר"‪,‬‬ ‫שנכתב בעקבות רציחתה של ברברה פרופר בת ה־‪ 22‬על ידי קבוצת בדואים‬ ‫— ולא על ידי מסתננים — בעת שרעתה עדר עזים קטן בפאתי הקיבוץ‪ .‬הרצח‬ ‫אירע ב־‪ 23‬בספטמבר ‪ .1952‬לדידו של אלתרמן היתה זו תמונת תקריב גדולה‪,‬‬ ‫מובלטת וחדה‪ ,‬שדרכה ניתן היה לראות את טיבה האמתי של ארץ ישראל‪ ,‬ארץ‬ ‫שבה מנסה עם קטן לבנות מדינה בעודו נלחם מלחמת קיום אכזרית‪:‬‬ ‫ֶא ֶרץ יִ שְׂ ָר ֵאל ׁ ֶש ֵאין ָל ּה ַּת ָ ּקנָ ה‬ ‫ִּכי ִאם ִל ְחיוֹ ת ָּת ִמיד ִּב ְמקוֹ ם ַה ַּס ָּכנָ ה‬ ‫יצה‬ ‫[‪ֶ ]...‬א ֶרץ יִ שְׂ ָר ֵאל ַה ִּת ְמהוֹ נִ ית וְ ַא ִּמ ָ‬ ‫ֶא ֶרץ יִ שְׂ ָר ֵאל ַה ֲחלוּ ָצה‪.‬‬ ‫דימויים שליוו את שירתו של אלתרמן עוד מימי מלחמת העולם השנייה‬ ‫ותקופת המאבק קמו שוב לתחייה וצברו תוכן חדש וטעם חדש במציאות החיים‬ ‫"וּבנֵ י ָה ָעם ַה ֶ ּזה‪ִ ,‬אם עוֹ ד ֵאינָ ם סוּ ִמים‪ /,‬רוֹ ִאים ֶאת‬ ‫של מדינת ישראל הריבונית‪ְ :‬‬ ‫ַה ַּמ ָּסד וְ ָה ִע ָ ּקר"‪22.‬‬ ‫אין תמה אפוא שאלתרמן ייחס חשיבות עצומה למקומם של הצבא‬ ‫ושל מערכת הביטחון במדינה הצעירה‪ ,‬כפי שידע להוקיר את הכוח הצבאי‬ ‫המאורגן בימי המדינה שבדרך‪ .‬ואף שהצבא הווֹ לונטרי היה לצבא ממוסד‪ ,‬לא‬ ‫היה בלבו חשש כלשהו שמא ידבק בו אבק של מיליטריזם בגין התבטאויות‬ ‫אלה‪ .‬פעם אחר פעם כתב אלתרמן שירים בשבח הצבא וכוחות הביטחון‪,‬‬ ‫תוך שהוא מגלה יחס של הערצה לתפקיד שממלא צה"ל בהגנה על המדינה‪,‬‬ ‫אך גם מתוקף היותו כור היתוך של החברה הישראלית ונכונותו ונכונות‬ ‫חייליו להתגייס למשימות לאומיות שבהן ראה את צו השעה‪ .‬אחד השירים‬ ‫הראשונים שנכתבו בשבח הצבא בשנים שלאחר מלחמת העצמאות היה "הצבא‬ ‫לעזרת המעברות"‪ ,‬המעלה על נס את התגייסות החיילים לטובת העולים‬ ‫החדשים‪ ,‬זאת על סמך ידיעה שפורסמה בדבר ב־‪ 19‬בנובמבר ‪ ,1950‬שנמסר‬ ‫[ ‪] 388‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫בה כי הצבא הכריז על "מבצע מעברות" שייערך במשך ארבעה ימי חורף‪,‬‬ ‫ושכל החילות ייטלו בו חלק‪ .‬שיר נוסף הוא "תמונה מן התעשיה הצבאית"‪,‬‬ ‫המתייחס למעשה ליצרן העיקרי של נשק ותחמושת לכוחות היבשה של‬ ‫ישראל‪ .‬נרגש ונפעם מתבונן אלתרמן ביוצאי כל הגלויות — יהודים מטריפולי‪,‬‬ ‫מטורקיה‪ ,‬מצנעה‪ ,‬מלוב‪ ,‬מסופיה ומרומניה — העושים יד אחת ביצירת‬ ‫"חרושת נשק העברים"‪ ,‬זו שהיתה עד כה במחתרת‪ ,‬ועתה נעשתה גלויה לעין‪:‬‬ ‫ֹם־ה ַעיִ ן‪/‬‬ ‫"וּב ְראוֹ ִתי ֶאת ַה ְ ּיהוּ ִדי ֵמ ַא ְפ ִר ָיקה גוֹ ֵחן ַעל ַּכן‪ִ /‬ל ּטֹל ֶאת לוּ ַח ַה ַּב ְר ֶזל ֲאד ָ‬ ‫ִ‬ ‫יתי ֶאת ָע ְצ ַמת ָה ָעם ַעל‬ ‫ְוּב ֶמ ְל ָק ָחיו מוֹ ְסרוֹ ִל ֵידי עוֹ ֶלה ָח ָד ׁש ִמן ַה ַּב ְל ָקן —‪ָ /‬ר ִא ִ‬ ‫ָה ָא ְבנַ יִ ם"‪ .‬כשם שביקר בתעשיה הצבאית כך גם נפגש עם גדוד תותחנים שקיים‬ ‫שיעורי עברית לחיילים בחסות ענף הסברה והשכלה של צה"ל (‪ ,)1953‬פעילות‬ ‫שהמחישה בעליל איזה חלק ממלא הצבא בבניית החברה החדשה‪ .‬הוא כתב‬ ‫לכבוד זה שיר‪ ,‬ובו העלה על נס את פועלו של הגדוד‪ ,‬שהדביק לו את הכינוי‬ ‫"הגדוד הלומד"‪ .‬נקודת השיא של קבוצת שירים זו היתה השיר "הנה הטייסים"‪,‬‬ ‫שנכתב בהשראת תמרון צבאי שערך חיל האוויר בספטמבר ‪ .1954‬בצד הרושם‬ ‫העצום שעשו עליו הביצועים הטכניים נשבה אלתרמן בקסמם של הטייסים‬ ‫עצמם‪ ,‬ובהם יוצאי קיבוצים ומושבים‪ ,‬בני תל אביב וערים קטנות אחרות‬ ‫(הרצליה‪ ,‬עפולה)‪ ,‬ואף שני עולים חדשים — האחד צ'כי‪ ,‬האחר אוסטרלי‪.‬‬ ‫בעבר — כך כתב — חש ריחוק כלפי חיל האוויר‪ ,‬הדימוי האליטיסטי משום־מה‬ ‫הרתיע אותו‪" ,‬גולני" ו"גבעתי" היו קרובים אליו יותר‪ ,‬אך עתה‪ ,‬מרגע שנדם‬ ‫קול המטוסים שפילחו את השמים ומתוכם הגיחו אלה שהחזיקו בהגה‪ ,‬הבין‬ ‫"א ֵכן אוּ ַלי ַעל‬ ‫באחת את הערך הסגולי הטמון בעצם השירות הצבאי בחיל זה‪ָ :‬‬ ‫יצים‪ְּ /‬במוֹ ּתוֹ ַד ְע ֵּתנוּ לֹא נִ ְק ַלט ֲע ַדיִ ן‪ִ /‬טיבוֹ ַה ֲחלוּ ִצי וְ ַה ׁ ּ ָש ְר ׁ ִשי וְ ָה ַא‬ ‫ַאף ִר ּבוּ י ַמ ֲע ִר ִ‬ ‫יע ַה ׁ ּ ָש ַמיִ ם"‪23.‬‬ ‫ְר ִצ י‪ֶ ׁ /‬של ַה ׁ ּ ֵשרוּ ת ַה ֶ ּזה ִּב ְר ִק ַ‬ ‫הערצתו של אלתרמן לצה"ל וללוחמיו‪ ,‬שלא הסתיר אותה מעולם‪ ,‬לא‬ ‫שיבשה עם זאת את חושיו ולא מנעה ממנו להתריע על מעשי עוולה שביצע‬ ‫הצבא בקרב האוכלוסייה הערבית‪ ,‬לא אחת תחת הדגל של "צורכי ביטחון"‪ .‬כבר‬ ‫ביולי ‪ ,1949‬בעקבות דיון שנערך בכנסת בהצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת‬ ‫חירום"‪ ,‬העלה אלתרמן את הטענה שלא אמצעי הביטחון שבחוקת החירום הם‬ ‫ל־חרוּ ם זֶ ה ִט ָיב ּה וְ ִדינָ ּה‪ִ /:‬היא אוּ ַלי‬ ‫ה־ש ֵ‬ ‫"כי ֻח ָ ּק ׁ ֶ‬ ‫שיקבעו את ביטחון המדינה‪ִּ :‬‬ ‫ַה ְ ּק ל וּ ׁ ָש ה ְּבחוֹ מוֹ ת ַה ְּמ ִדינָ ה‪ /.‬לֹא ָת ִמיד ִהיא ְב ִכ ָירה ִל ְד ִחיפוּ ת וּ ְלתוֹ ֶע ֶלת‪ַ /‬אף ִּכי‬ ‫אשוֹ נָ ה ַהדּ וֹ ֶפ ֶקת ַּבדֶּ ֶלת"‪ .‬היה זה פרולוג לשורה של שירים שבהם הזהיר‬ ‫ִהיא ִר ׁ‬ ‫אלתרמן מפני העדפת יתר של נושא הביטחון על חשבון ערכים אחרים‪ ,‬למרות‬ ‫החשיבות שהעניק לנושא זה‪ .‬כזה היה השיר "צורכי ביטחון"‪ ,‬אשר נכתב "לרגל‬ ‫[ ‪] 389‬‬

‫אלתרמן‬

‫אחת הסריקות" שנערכו בקיץ ‪ .1950‬המדובר היה בעוצר‪ ,‬בסריקה ובגירוש של‬ ‫מסתננים ושל תושבים בלתי חוקיים‪ ,‬ובהם נשים וילדים‪ ,‬בכפר אבו גוש‪ .‬הנושא‬ ‫הועלה גם הוא לדיון בכנסת‪ ,‬שם נשמעו טענות קשות כלפי הצבא‪ ,‬בין היתר‬ ‫עלתה הטענה כי במהלך הסריקה הופרדו ילדים מאמותיהם‪ .‬בן־גוריון‪ ,‬כדרכו‪,‬‬ ‫דחה את הטענות בנימוק של צורכי ביטחון‪ ,‬אולם אלתרמן סירב להשתכנע‪.‬‬ ‫"א ְ‬ ‫יך ִה ְצ ַּב ְענוּ ֶאל‬ ‫אחרי שרמז על הפעולות הברוטליות שביצע הצבא כתב כך‪ֵ :‬‬ ‫ר־ה ּיוֹ ם ַל ֲעבֹר!‪ֵ /‬א ְ‬ ‫ה־מכוֹ נֶ נֶ ת‪ /,‬יְ הוּ ִדי‪ְ ,‬מזַ ֵ ּיף דַּ ְר ִּכ ּיוֹ ת‬ ‫יר־א ֵס ָפ ְ‬ ‫יך ָל ַמ ְד ָּת זֹאת‪ִ ,‬צ ֲ‬ ‫ֵס ֶד ַ‬ ‫ִמדּ וֹ ר־דּ וֹ ר‪ִ /,‬מ ְס ַּת ֵּנן‪ֶּ /,‬בן ְּבנָ ּה ׁ ֶשל ִמ ְס ַּת ֶּננֶ ת!" העמדה לא היתה חדשה‪ ,‬לא כך‬ ‫ההנמקה‪ :‬אלתרמן ערך השוואה בין מצוקתו של הערבי לבין מצוקתו זה לא‬ ‫כבר של היהודי‪ ,‬שבגינה נקט כל תחבולה שהיתה בגדר האפשר כדי להגיע‬ ‫לארץ ישראל‪ .‬ואם אמנם כך‪ ,‬מדוע לא ילמדו היהודים מן הניסיון ההיסטורי‬ ‫שלהם עצמם‪ ,‬ויעשו אותו אמת מידה בקביעת יחסם אל המיעוט הערבי היושב‬ ‫בתוכם? בזה שיצר שוויון ערך בין המסתנן הערבי‪ ,‬שהיה אז אימת הציבור‪ ,‬לבין‬ ‫"מ ְס ַּת ֵּנן‪ֶּ /,‬בן ְּבנָ ּה ׁ ֶשל ִמ ְס ַּת ֶּננֶ ת" —‬ ‫המעפיל היהודי‪ ,‬ואף בחר לכנות אותו בשם ִ‬ ‫הלך אלתרמן עד הקצה ממש‪24.‬‬ ‫המקרה החמור ביותר שנדרש לו באותו זמן היה רצח של ילד ערבי בכפר‬ ‫אום אל־פחם‪ ,‬אירוע שזכה לאזכור חטוף בעיתון‪ ,‬והדבר גם כן העלה את חמתו‪.‬‬ ‫בידיעה שפורסמה בעיתון נמסר כי ילד בן ‪ 12‬עמד בשבת בין אום אל־פחם‬ ‫לכרכור ומכר שום‪ .‬בראותו חייל — נבהל וברח‪ .‬החייל ציווה עליו לעצור‪,‬‬ ‫וכשהילד לא נשמע‪ ,‬ירה בו החייל והרגו‪ .‬בית המשפט עצר את החייל ל־‪15‬‬ ‫יום באשמת רצח בכוונה תחילה‪ .‬שלושה פרקים היו לשיר‪ ,‬בפרק הראשון מחה‬ ‫המשורר על הפרסום הזניח של האירוע‪ ,‬בפרק השני תיאר בצורה מוחשית את‬ ‫"אין‬ ‫האירוע עצמו‪ ,‬בפרק השלישי חיווה באופן ישיר את דעתו ביחס לפרשה‪ֵ :‬‬ ‫זֶ ה ְק ָרב (לֹא ׁ ְש ַעת ִמ ְל ָח ָמה ַה ּׁ ָש ָעה)‪ֵ /.‬אין זֶ ה ֵציד ִמ ְס ַּת ֵּנן ׁ ֶש ָּנ ַפל ָּב ָר ָעה‪ִּ /.‬כי ַרק ֶר ַצח‬ ‫הס ּפים בצבא ובמדינה‪,‬‬ ‫ּ ָפ ׁשוּ ט ְּב ֵצרוּ ף ַה ְת ָר ָאה"‪ .‬הוא תמה כיצד לא נעו אמות ִ‬ ‫"אי ַה ּכ ַֹח ֲא ׁ ֶשר יַ ֲע ֶלה וְ יָ בוֹ א‪/‬‬ ‫וכיצד אזרחי המדינה מיהרו לעבור לסדר היום‪ֵ .‬‬ ‫ד־ע ֶרב‪ֶ ׁ /‬ש ִ ּי ְהיֶ ה זֶ ה ּכ ָֹחם ׁ ֶשל נַ ְפ ׁשוֹ וּ ְל ָבבוֹ ‪ /‬וְ לֹא ּכ ַֹח‬ ‫ְל ָה ִקיץ ֶאת חוּ ׁ ָשיו? נְ ַב ֵ ּק ׁש נָ א ַע ֶ‬ ‫ָה ֵא ׁש וְ ַה ֶח ֶרב"‪ .‬שיר זה — שהדביק לו את הכותרת "לעניין של מה־בכך" — פורסם‬ ‫ב"הטור השביעי" שלושה ימים בלבד לאחר פרסום הידיעה‪ ,‬לא בלי שהצנזורה‬ ‫תשלח ידה בו‪ :‬שני כתמים לבנים שהתנוססו על גבי הגיליון היו אות וסימן‬ ‫להתערבותו של הצנזור הצבאי שביקש‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬למנוע פרסומם של פרטים‬ ‫הקשורים באותו אירוע שהשתיקה לטעמו יפה להם‪ .‬דוד לאזר‪ ,‬עורך המוסף‬ ‫לספרות של מעריב‪ ,‬מחה בתוקף על התנהגות הצנזורה‪ .‬כיצד — תמה לאזר —‬ ‫[ ‪] 390‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫מעזה הצנזורה להעמיד את עצמה כאילו היתה אינסטנציה "פטריוטית" יותר‬ ‫ִ‬ ‫מזו של המצפון היהודי והאנושי של המשורר‪ ,‬כיצד היא מתיימרת לדעת מה‬ ‫מותר ומה אסור לכתוב בחרוזים‪ ,‬ואף איננה נרתעת ממחיקות ומהדבקת כתמים‬ ‫לבנים על מה שכתב משוררנו בדם‪" .‬עובדה זו" — קבע לאזר — "אינה יכולה‬ ‫לעבור ללא תגובה מצד אנשי העט‪ ,‬והם אינם רשאים לומר 'לי זה לא נוגע'"‪.‬‬ ‫אך נראה שגם בפרסומו החלקי עשה השיר רושם ואף היה מצע לפעולה‪ :‬ב־‪20‬‬ ‫בספטמבר טרח משרד הביטחון לדווח לאלתרמן כי פרקליט המדינה קיבל את‬ ‫בקשת הפרקליט הצבאי הראשי להעביר את משפטו של החייל היורה לבית דין‬ ‫צבאי‪ ,‬אך לנוכח "ייחודו הציבורי של המקרה" יתקיים המשפט באופן חריג‬ ‫בדלתיים פתוחות‪ .‬כן נאמר במכתב‪ ,‬כאילו בתגובה ישירה על דברי השיר‪:‬‬ ‫"הצבא אינו מוכן לעבור על מקרים כגון אלה ללא תשומת לב"‪ ,‬אף כי הכותב‬ ‫מצא לנכון להוסיף‪" :‬מסוכן ולא נכון להוציא מסקנות כוללות על הצבא על‬ ‫יסוד מקרה זה או אחר"‪25.‬‬

‫ג‬ ‫מאז ראשית ימי המדינה התייצב אלתרמן לצדה של מפא"י‪ ,‬ואף שלא היה חבר‬ ‫מפלגה לא הסתיר מעולם את תמיכתו בה ואת שאיפתו העקבית כי השלטון‬ ‫במדינה יהיה נתון בידיה של מפלגה זו‪ .‬עמדה זו קיבלה ביטוי במהלך כהונתה‬ ‫של הכנסת הראשונה‪ ,‬והיא זכתה להעצמה לקראת הבחירות לכנסת השנייה‪,‬‬ ‫שנערכו ב־‪ 30‬ביולי ‪ 26.1951‬זמן קצר לפני הבחירות פרסם אלתרמן טור בשם‬ ‫"הסיסמה והרקע" ובו תקף את מפלגת הציונים הכלליים‪ ,‬לאחר שמפלגה זו‬ ‫ניצלה את מערכת הבחירות כדי לנהל תעמולה לוחמנית בנוסח "מספיק ודי‬ ‫בשלטון מפא"י"‪ ,‬ובכך לערער על מעמדה של המפלגה ששלטה ביד רמה‬ ‫ביישוב ובמדינה יותר משני עשורים‪ .‬כחסיד של מפלגת השלטון שהיתה מזוהה‬ ‫"ק ׁ ֶשה ְק ָצת ְל ָת ֵאר ַּב ּ ֵׂש ֶכל‬ ‫על ידיו עם המפעל הציוני והחלוצי‪ ,‬טען אלתרמן‪ָ :‬‬ ‫ת־צ ּיוֹ ן ַה ַּמ ְע ּ ִפיל ָה ָה ָרה‪/...‬‬ ‫ַה ָּב ִריא‪ֶ /‬את יוֹ ם ָה ֲע ָר ָבה וְ ֶאת צוּ ֵקי ָמנָ ָרה‪ִ /‬עם דּ וֹ ר ׁ ִש ַיב ִ‬ ‫ְּב ַהנְ ָה ַגת ַה ּמוֹ ֲעדוֹ ן ַה ִּמ ְס ָח ִרי"‪ .‬הוא אף נענה למארגני תעמולת הבחירות של‬ ‫מפא"י ונתן היתר לפרסום השיר על גבי כרוז תעמולה של המפלגה‪ .‬בהזדמנות‬ ‫אחרת כתב טור בשם "פולחן אישי"‪ ,‬ובו יצא למעשה להגנתו של בן־גוריון‪,‬‬ ‫זאת בעקבות טענות שנשמעו בעיקר מצד הציונים הכלליים שלפיהן תעמולת‬ ‫הבחירות של מפא"י מתבססת כולה על פולחן האישיות של המנהיג‪ .‬בין שני‬ ‫פרסומים אלה הופיע בדבר גילוי דעת "למען תנועת העבודה ומפלגת פועלי‬ ‫[ ‪] 391‬‬

‫אלתרמן‬

‫א"י"‪ ,‬וגם בו התייצב אלתרמן יחד עם אחרים כתומך גלוי ומוצהר של המפלגה‪.‬‬ ‫בין היתר נאמרו בכרוז הדברים האלה‪:‬‬ ‫ההכרה העמוקה כי בתקופת החירום הנכונה למדינה הכרח הוא לה קיומו‬ ‫של כוח מרכזי בונה‪ ,‬כוח חזק ויציב שישא באחריות ובעול — ההגיון‬ ‫הגוזר ואומר כי עם כל הבקורת שאנו מותחים ונכונים למתוח על הטעון‬ ‫בקורת‪ ,‬הרי כל היגררות אחרי תעמולת הקצוות בשעה זו יש בה כדי‬ ‫לערער ולהחליש את הכוח המרכזי היוצר בארץ יותר משיש בה כדי‬ ‫לחזק את יריביו ויסודה המהרס גדול‪ ,‬איפוא‪ ,‬לאין ערוך מיסודה הבקורתי‬ ‫הבונה — הידיעה הברורה כי ערעורם ורפיונם של המבנה פוליטי־החברתי‬ ‫במדינה פירושם קיצוץ תנופתה והיקפה של המלאכה הכבירה הנכונה‬ ‫לעם ולמדינה בתקופה שלפנינו — העובדה הפשוטה והגלויה שאין בארץ‬ ‫ראוי יותר למלאכה זו ונאמן עליה יותר מתנועת העבודה (ולאחר הפילוג‬ ‫המדאיב שנפל בה) — מפלגת פועלי ארץ ישראל‪ ,‬שהיתה ראש הנושאים‬ ‫באחריות בתקופה שלפני הקמת המדינה ובשנים שלאחריה ושהיא העשויה‬ ‫יותר מכל גורם אחר ללכד אל משימות העתיד את כל חלקי האומה‪.‬‬ ‫כרוז זה היה בגדר הבעת אמון במפא"י‪ ,‬שהיתה ביסודה מפלגה ציונית־‬ ‫סוציאליסטית‪ ,‬כ"כוח מרכזי" — לא ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני — שביכולתו‬ ‫לבנות מדינה ולהתמודד עם משימות הענק של תקופה זו‪ ,‬באותו האופן שבו‬ ‫נשאה בעול האחריות הלאומית בתקופת היישוב ובראשית ימיה של המדינה‪.‬‬ ‫לבד מאלתרמן — שקולו נשמע היטב מבעד לשורות אלה — חתמו על הכרוז‬ ‫עוד ‪ 22‬אישים‪ ,‬בכללם הסופרים יהודה בורלא‪ ,‬אשר ברש‪ ,‬מרדכי טביב‪ ,‬יעקב‬ ‫פיכמן‪ ,‬עזרא זוסמן וס‪ .‬יזהר‪ ,‬הציירים נחום גוטמן וחיים גליקסברג‪ ,‬השחקנים‬ ‫אהרן מסקין ויוסף ידין‪ ,‬ומורי האוניברסיטה העברית‪ ,‬הפרופסורים שאול אדלר‪,‬‬ ‫אליעזר סוקניק‪ ,‬גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן‪27.‬‬ ‫אף שהעניק עדיפות ברורה למפא"י על פני יתר הכוחות הפוליטיים שפעלו‬ ‫בזירה‪ ,‬ראה אלתרמן את עצמו כבעל ברית של תנועת העבודה בכללותה‪,‬‬ ‫כמצוין במפורש במנשר זה‪ ,‬והוא נשא בלבו את כאב "הפילוג המדאיג" שחל‬ ‫במפא"י עם פרישתה של סיעה ב' ב־‪ ,1944‬שהוביל בסיכומו של דבר לאיחודה‬ ‫של הסיעה עם השומר הצעיר ולהקמת מפ"ם‪ ,‬יריבתה של מפא"י במחנה‬ ‫הפועלים‪ .‬למרות המחלוקות שהיו לו עם מפ"ם‪ ,‬שייצגה את האגף השמאלי של‬ ‫מחנה הפועלים‪ ,‬הוקיר אלתרמן עד מאוד את תרומתה של מפלגה זו לביטחון‪,‬‬ ‫[ ‪] 392‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫לתנועה הקיבוצית ולמפעל ההתיישבות ואת הרוח החלוצית שפיעמה בה‪ .‬הוא‬ ‫גם לא היסס מלהתייצב לצדם של אנשי מפ"ם בשני אירועים נפיצים שהעצימו‬ ‫את המתח בין שתי המפלגות‪ :‬שאלת פירוק הפלמ"ח ושביתת הימאים‪ .‬אמנם‪,‬‬ ‫אלתרמן השתכנע בשעתו מהסבריו של בן־גוריון ביחס לפירוק הפלמ"ח ונמנע‬ ‫מלמחות על כך בפומבי בזמן אמת; ואף על פי כן‪ ,‬השאלה "מדוע פירקו את‬ ‫הפלמ"ח" לא הרפתה ממנו‪ ,‬ובהזדמנויות שונות שב והעלה אותה על סדר היום‪.‬‬ ‫כך בשיר "שתי שיבולים וחנית" שנכתב בעקבות כינוס משחררי העיר צפת‬ ‫במאי ‪ ,1949‬ושהוקרא מעל במת הכנסת על ידי נציג מפ"ם‪ ,‬יצחק בן אהרן‪,‬‬ ‫לאחר שנפסל על ידי הצנזורה; וכך בשיר שנכתב בעקבות כינוס הפלמ"ח ביולי‬ ‫‪ ,1953‬שבו תבע במפגיע את שילובם מחדש של יוצאי הפלמ"ח בשורות צה"ל‪:‬‬ ‫ָה ֲא נָ ׁ ִש י ם ַה ָּללוּ ֻמ ְכ ָר ִחים ָל ׁשוּב‪ֶ /‬אל ַה ׁ ּ ֵשרוּ ת‪ֶ ,‬אל ַה ׁ ּשוּ רוֹ ת‪ֶ /‬אל ַה ַ ּצ ֶּמ ֶרת!‪ָּ /‬כ ְך‬ ‫גּ וֹ ָר ָלם גּ וֹ זֵ ר (וְ הוּ א ָע ֵקב יָ ׁשוּ ף!)‪ /‬וְ ָכ ְך ָה ֵעת ָע ֵלינוּ ‪ְ /‬ל ֵעין ּכֹל גּ וֹ זֶ ֶרת"‪ 28.‬הוא הדין‬ ‫לגבי שביתת הימאים‪ ,‬שפרצה בנובמבר ‪ ,1951‬שראשיתה בסכסוך מקצועי בין‬ ‫מועצת הימאים לבין מועצת פועלי חיפה‪ ,‬והמשכה בעימות ממושך ואלים בין‬ ‫ציבור הימאים — שנתמך על ידי מפ"ם ועל המשמר — לבין הממסד ההסתדרותי‬ ‫והממשלה‪" .‬לא היתה ולא קיימת כל שביתה‪ .‬נעשה נסיון חבלה על ידי עובדי‬ ‫המדינה" — הכריז בן־גוריון בכנסת‪ ,‬שלדידו שביתת הימאים התפרשה כמרד‬ ‫של יוצאי הפלמ"ח והשמאל נגד השלטון המרכזי‪ ,‬ומתוקף זה היא איום ישיר‬ ‫על הדמוקרטיה‪ .‬אלתרמן ראה את הדברים אחרת‪ ,‬ובמאמר רב־תהודה בשם‬ ‫"היכן החבלה?" מתח ביקורת על דרך התנהלותה של ההסתדרות‪ ,‬זאת לאחר‬ ‫שפגש את השובתים במעוזם בחיפה ואף יצא מטעמם בשליחות תיווּ ך שנועדה‬ ‫להביא לסיום הולם של הפרשה‪ .‬באותם ימים זכה ליחס אוהד מעל דפי על‬ ‫המשמר‪ ,‬ומנהיגי השביתה ודובריה נשאו אותו על כפיים‪29.‬‬ ‫אין תמה אפוא שאלתרמן שאף לאיחוד מחדש של תנועת הפועלים‬ ‫ולהפיכתה לגורם פוליטי מלוכד ורב־עוצמה שיהיה בעל יכולת לקדם את‬ ‫המדינה לקראת היעדים המרכזיים הניצבים בפניה‪ .‬בעקבות דברי ביקורת‬ ‫שמתח משה שמיר לאחר פרסומו של כרוז התמיכה מפא"י‪ ,‬שאותו פירש‬ ‫כמתקפה נגד מפ"ם דווקא‪ ,‬פרסם אלתרמן מאמר בשם "בתוך מציאות של‬ ‫ראי עקום"‪ ,‬ובו קרא במפורש לאיחוד המחנה‪" :‬יום שבו יתאחה הקרע הזה"‬ ‫— כך כתב — "ולו לעניינים מעשיים יותר ודחופים יותר‪ ,‬יהיה יום של הישג‬ ‫לתקומת ישראל‪ .‬ועוד הוסיף‪" :‬כתיבתנו‪ ,‬במידה שיש לה ערך כלשהו‪ ,‬צריכה‬ ‫להיות מכוונת לקרב את היום הזה ולא להרחיקו"‪ 30.‬אולם בהעדר איחוד‬ ‫חתר אלתרמן באופן עקבי לקירוב לבבות בין שתי המפלגות על ידי הקמת‬ ‫[ ‪] 393‬‬

‫אלתרמן‬

‫קואליציה משותפת שיהיה בה כדי להבטיח לאורך זמן את ההגמוניה של‬ ‫מחנה הפועלים‪ .‬נאמן לתפיסה זו‪ ,‬תמך אלתרמן במהלך שנותיה הראשונות‬ ‫שבה יפעלו במסגרת משותפת‬ ‫של המדינה בכינונה של ממשלת קואליציה ּ‬ ‫שתי מפלגות הפועלים — מפא"י‪ ,‬שהיתה הגדולה במפלגות‪ ,‬ומפ"ם ("מפלגת‬ ‫הפועלים המאוחדת")‪ .‬שיתוף פעולה זה אמנם התקיים בממשלה הזמנית‬ ‫שהוקמה בה' באייר תש"ח‪ ,‬אך לא כך היה בהמשך‪ ,‬כאשר מפ"ם‪ ,‬שהיתה‬ ‫אז המפלגה השנייה בגודלה‪ ,‬נמנעה מלהצטרף לממשלה שהוקמה לאחר‬ ‫הבחירות לכנסת הראשונה‪ .‬אלתרמן מצדו נותר מאוכזב‪ .‬אולם כשהתחדש‬ ‫המשא ומתן בין שתי המפלגות בעניין הצטרפות לממשלה בנובמבר ‪,1949‬‬ ‫עוד במהלך כהונתה של הכנסת הראשונה‪ ,‬ייחס לו חשיבות עליונה‪ :‬בשיר‬ ‫שנשא את הכותרת "עם המשא־ומתן" ביכה את השנאה‪ ,‬המחלוקת והאי־אמון‬ ‫שפשׂ ו במחנה הפועלים עוד בראשית ימיה של המדינה‪ ,‬דבר שהותיר טעם של‬ ‫־אנַ ְחנוּ‬ ‫החמצה‪" :‬וְ ַה ַחג ַה ִּנ ְפ ָלא ׁ ֶש ַא ַח ת יְ ַל ְב ֵלב‪ /‬וְ כֹחוֹ ַעד ֵמאוֹ ת ַּב ּׁ ָשנִ ים‪ְּ /,‬ביָ ֵדינוּ ֲ‬ ‫ג ַֹר ׁש ִמ ִּני ֵלב‪ַ /‬וּב ּ ֶפ ַתח נִ ְס ַטר ּ ָפנִ ים‪ "...‬אם אכן גזרה היא — כך כתב — הרי אין‬ ‫בררה אלא להיכנע לה; אך אם אין זו גזרה‪ ,‬ואם ניתן לנווט את הדברים באופן‬ ‫שונה‪ ,‬יהיה זה ממש פשע אם מצב העניינים יישאר כמות שהוא‪ .‬הוא סיים את‬ ‫השיר בקריאה שהופנתה למפלגות הפועלים לבל יחמיצו את השעה — כישלון‬ ‫המשא ומתן יהיה בגדר ביזיון‪ ,‬בעוד שהצלחתו עשויה לחולל מפנה היסטורי‪:‬‬ ‫"פֹה ָב ִעיר‪ֶ ,‬ח ֶבר ָקט‪ְּ ,‬ב ַח ְד ֵרי ֲח ָד ִרים‪ִ /‬מ ְת ַא ֵּסף ְל ַמ ּ ָׂשא־וּ ַמ ָּתן‪ /,‬דּ וֹ ר נָ כוֹ ן ִל ְכ ִל ָּמה אוֹ‬ ‫ּ‬ ‫ף־אדִּ ִירים‪ְ /‬מ ַח ֶּכה ָמה ָהאוֹ ת ׁ ֶש ֻ ּי ַּתן"‪31.‬‬ ‫ִל ְמעוּ ַ‬ ‫הצהרת כוונות זו קיבלה ביטוי הולם באופן שבו ליווה אלתרמן את המשא‬ ‫ומתן הקואליציוני שהתקיים בין מפא"י למפ"ם מיד לאחר תום הבחירות‬ ‫לכנסת השנייה (ב־‪ 31‬ביולי ‪ .)1951‬אף שמפ"ם איבדה מכוחה בבחירות אלה‪,‬‬ ‫ייחל לצירופה של מפלגה זו לממשלה‪ ,‬כדי שמפלגות הפועלים יהיו הכוח‬ ‫המכריע במדינה‪ .‬הוא נתן לזה ביטוי בשורה של שירים שעקבו לפרטים אחרי‬ ‫מהלך המשא ומתן בין המפלגות עצמן ואחרי הדיונים הפנים מפלגתיים‪ ,‬כשהוא‬ ‫מפגין בקיאות ברזי המשא ומתן הקואליציוני ובמערך הכוחות בתוך המפלגות‬ ‫יציָ ה ִּת ְהיֶ ה נְ כוֹ ָחה‪ַ /‬רק ִאם ָא ֶל"ף וּ ֵמ"ם‪ִּ /‬ת ָּכ ַל ְלנָ ה ְּבתוֹ ָכ ּה!"‬ ‫עצמן‪" .‬יַ ַען ָּכל קוֹ ָא ִל ְ‬ ‫— נשמע קולו בבוקר שלמחרת הבחירות‪ .‬וכן‪" :‬וְ ַעל ֵמ"ם‪ /‬וְ ַעל ָא ֶל"ף‪ִ /‬ל ְקר ַֹע‬ ‫ָשֹ ָטן‪ /‬וְ ָל ׁשוּב ֶאל ׁ ֻש ְל ַחן ַה ַּמ ּ ַשׂ א־וּ ַמ ָּתן!" אלא שגם הפעם הציפייה נכזבה‪ :‬ב־‪9‬‬ ‫בספטמבר התכנסה מועצת מפ"ם והחליטה לדחות את טיוטת ההסכם שהושג‬ ‫בין המפלגות‪ ,‬ובזה סתמה את הגולל על שיתופה בקואליציה; ולא עוד אלא‬ ‫שאתם התעמת טרם הבחירות‪ ,‬היו למגינת לבו בממשלה‬ ‫שהציונים הכלליים‪ִ ,‬‬ ‫[ ‪] 394‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫החדשה‪ 32.‬גל נוסף של טורים שבהם ביטא את כמיהתו להקמת ממשלת‬ ‫פועלים התפרסם במהלך נובמבר ‪ ,1953‬במקביל לשיחות על הרכבת הממשלה‬ ‫שנערכו לרגל התפטרותו הצפויה של דוד בן־גוריון מראשות הממשלה ויציאתו‬ ‫לשדה בוקר‪ .‬אף שנקלע באותה עת לעימות חריף עם מפ"ם בנוגע ליחסה‬ ‫לברית המועצות‪ ,‬לא חלה שחיקה כלשהי ברצון שגילה לשלב כוחות בין מפא"י‬ ‫למפ"ם לשם הבטחת ההגמוניה של מחנה הפועלים‪ .‬וכשנראה היה כי גברה‬ ‫הנטייה להקמת ממשלה על פי המתכונת של הקואליציה היוצאת כתב אלתרמן‬ ‫שיר בשם "ממשלת פועלים"‪ ,‬ובו תבע לשנות כיוון‪ ,‬להפנות עורף לציונים‬ ‫הכלליים — שהיו לצנינים בעיניו — ולחתור אך ורק לכינונה של ממשלה‬ ‫שבמרכזה שתי מפלגות הפועלים‪ .‬הוא ִהרבה להשתמש בביטויים כמו "עת"‪,‬‬ ‫"זמן" ו"תקופה"‪ ,‬כדי לבטא את השקפתו כי התביעה להקמת ממשלת פועלים‬ ‫איננה בעיניו עניין טקטי או שאלה של העדפה אישית‪ ,‬אלא היא מבטאת צורך‬ ‫היסטורי אובייקטיבי הנובע מעצם טיבם של הימים האלה‪ ,‬שבהם מונחים‬ ‫ץ־שוֹ ֵלף־‬ ‫"פנֵ י ַה ְ ּז ַמן — ּ ְפנֵ י ַב ַּנאי וְ ָחלוּ ׁ‬ ‫היסודות למדינה הנמצאת בראשית דרכה‪ְ ּ :‬‬ ‫ץ־ס ָפר ְל ָע ְב ָד ּה!‪ְּ /‬תקוּ ָפ ֵתנוּ ֵאינָ ּה ַל ּסוֹ ֵחר! ִהיא‬ ‫י־א ֶר ְ‬ ‫ֶח ֶרב!‪ְ ּ /‬פנֵ י ַה ְ ּז ַמן — ּ ְפנֵ י כוֹ ְב ׁ ֵש ֶ‬ ‫ַא ֶח ֶרת‪ִ /...‬היא ּתוֹ ַב ַעת ׁ ִש ְלטוֹ ן ְּב ַצ ְל ָמ ּה! ִּכ ְדמוּ ָת ּה!"‪33‬‬ ‫סוף פסוק‪ :‬ב־‪ 25‬בינואר ‪ ,1954‬לאחר משא ומתן שנמשך למעשה כמה‬ ‫חודשים‪ ,‬הציג ראש הממשלה הנכנס משה שרת בפני הכנסת את הממשלה‬ ‫החדשה שהיתה מושתתת על הקואליציה הקודמת — מפא"י‪ ,‬הציונים הכלליים‪,‬‬ ‫המפלגות הדתיות והפרוגרסיבים — ללא השתתפותה של מפ"ם‪ .‬שרת‪ ,‬הזהיר‬ ‫וההססן‪ ,‬אף הצהיר‪" :‬הממשלה המתייצבת בזה לפני הכנסת לא באה להכריז‬ ‫על תוכנית פעולה חדשה‪ ,‬היא רואה עצמה כהמשך ישיר של הממשלה הקודמת‬ ‫והיא שומרת אמונים למערכת קווי היסוד אשר הובעה על ידי ראש הממשלה‬ ‫נאמנה של מפא"י‪ ,‬שקיווה כל‬ ‫ּ‬ ‫הקודם"‪ 34.‬בנסיבות אלה כל שנותר לאלתרמן‪,‬‬ ‫כך להקמתה של ממשלת פועלים‪ ,‬היה לחבר עוד טור אחד‪ ,‬ובו הציג עצמו‬ ‫כמאהב נכזב‪ ,‬אך מפוכח‪ ,‬המביע צער וכאב על שלא עלה בידו להשיג את בת‬ ‫הזוג שבה רצה באמת‪ ,‬אך המוכן עם זאת להשלים עם זו שבאה במקומה‪ ,‬גם אם‬ ‫אין היא כליל השלמות‪ .‬כלשונו‪:‬‬ ‫זוֹ ׁ ֶש ָ ּק ָמה ַּכ ּיוֹ ם‪ָ ,‬ה ּה ׁ ָש ַמיִ ם‪,‬‬ ‫ֵאינָ ּה ְּכ ִליל ַמ ֲעלוֹ ת ֲערוּ כוֹ ת‪,‬‬ ‫ילה ׁ ַש ְרווּ ַליִ ם‬ ‫ַא ְך ְל ֵעת ִה ְפ ׁ ִש ָ‬ ‫לוּ נִ ֵּתן ָּב ּה ֵעינַ יִ ם ּ ְפקוּ חוֹ ת‪:‬‬ ‫[ ‪] 395‬‬

‫אלתרמן‬

‫ִאם לֹא ִהיא ַה ָ ּי ָפה ֵּבין ַה ׁ ְש ַּתיִ ם‪,‬‬ ‫ֲהלֹא ִהיא ָהעוֹ שָׂ ה ַּב ְּמ ָלאכוֹ ת‪...‬‬ ‫ומקסם־השוא"‪35.‬‬

‫הכותרת שהעניק לטור זה היתה‪" :‬הממשלה הקיימת‬ ‫לאמון שרחש אלתרמן למפא"י נלוותה הערצה בלתי מסויגת לדוד בן־גוריון‪,‬‬ ‫וכמנהיגה של מפלגת השלטון‪ .‬אך גם בן־‬ ‫ּ‬ ‫שכיהן באותן שנים כראש ממשלה‬ ‫גוריון‪ ,‬בדרכו שלו‪ ,‬רחש לאלתרמן כבוד והערכה‪ ,‬ובוודאי ידע להעריך כדבעי‬ ‫את המשקל הציבורי הרב של "הטור השביעי" ואת התהודה הגדולה שזכה‬ ‫לה‪ .‬ומעשה שהיה כך היה‪ :‬ב־‪ 15‬באוגוסט ‪ 1952‬התפרסם ב"הטור השביעי"‬ ‫שיר בשם "לעזרת הרופא"‪ ,‬ובו קבל המשורר על מצב האשפוז של ילדים‬ ‫בבתי החולים במדינה‪ ,‬בייחוד ילדי עולים‪ .‬באותו הגיליון‪ ,‬בעמוד הראשון‪,‬‬ ‫התפרסמה ידיעה מאת סופר דבר‪ ,‬שהתייחסה לאותו הנושא עצמו‪" :‬אישפוז‬ ‫הילדים החולים — חזית מוזנחת"‪ 36.‬הרקע לכתיבת השיר והכתבה היו כדלהלן‪:‬‬ ‫לביתו של אלתרמן בתל אביב הזדמן ד"ר יוניס‪ ,‬מנהל מחלקת הילדים בבית‬ ‫החולים בילינסון בפתח תקווה‪ ,‬שביקש להביא לידיעת הציבור את התנאים‬ ‫הקשים השוררים בארץ בשטח הריפוי של ילדים ותינוקות‪ .‬אלתרמן סיפר על‬ ‫רשמיו מן השיחה לחבריו במערכת דבר‪ ,‬ובעקבות זאת יצאו כמה מן הכותבים‬ ‫בעיתון לשטח כדי לראות את הדברים מקרוב‪ .‬הקבוצה כללה את אלתרמן‬ ‫עצמו‪ ,‬את בעל הטור דוד זכאי ואת דן פינס‪ ,‬אחד מן הכתבים הבכירים של‬ ‫העיתון‪ .‬הקבוצה ביקרה במחלקות הילדים של בית החולים בילינסון‪ ,‬אסף‬ ‫הרופא בצריפין ובית החולים העירוני הדסה בתל אביב‪ ,‬שוחחה עם מנהלי‬ ‫המחלקות לילדים ועם רופאים ואחיות מן השורה‪ .‬לאחר הסיור הוזמנו עוד‬ ‫כמה רופאים לבית‪ ‬דבר לשיחת סיכום ולתוספת אינפורמציה‪.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬הוא עצמו אב לילדה בת ‪ ,11‬היה נסער כולו‪ .‬נכון‪ ,‬אין הארץ‬ ‫חסרה בעיות‪ ,‬אבל את הנושא הזה — אשפוז ילדים במקומותינו — אין להוריד‬ ‫שבה ילד‪ ,‬בדרך כלל בן של עולים‬ ‫מעל הפרק‪ .‬המציאות שנגלתה לנגד עיניו‪ּ ,‬‬ ‫חדשים‪ ,‬נשלח חזרה הביתה‪ ,‬או למעברה‪ ,‬לבדון ולאוהל‪ ,‬מאחר שבית החולים‬ ‫"את רוֹ ְפ ֵאי יִ שְׂ ָר ֵאל וּ ׁ ְשבוּ ַעת־‬ ‫לא מסוגל לדאוג לו‪ ,‬נראתה לו בלתי נסבלת‪ֶ .‬‬ ‫ִמ ְקצוֹ ָעם‪ֶ /,‬את ַה ְּכנֶ ֶסת וְ ֶאת ָה ֶאזְ ָרח ַה ּבוֹ ֵט ַח‪ֶ /,‬את ִמשְׂ ַרד ַה ְּב ִריאוּ ת ַה ַּמ ְח ִר ׁיש‪,‬‬ ‫ֶאת ָה ָעם‪ֲ /‬א ׁ ֶשר יֵ ׁש לוֹ ַּת ְר ּבוּ ת וְ ִס ְפרוּ ת ִמן ַה ְּס ָתם‪ֲ /,‬א ָבל ֵאין לוֹ ִמ ָּטה ִּב ׁ ְש ִביל‬ ‫יֶ ֶלד קוֹ ֵד ַח"‪ .‬השיר נכנס גם לפרטים — אין די מיטות בבתי החולים‪ ,‬אין די‬ ‫אחיות‪ ,‬הרופאים כורעים תחת הנטל‪ ,‬מספרים גדולים של רופאים ואחיות‬ ‫מגויסים למילואים‪ ,‬לא מוקדשת תשומת לב ראויה לרפואה מונעת‪ ,‬שהיתה‬ ‫[ ‪] 396‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫מצמצמת את מספר הפונים לבתי החולים‪ .‬עם המצב הזה אין להשלים‪ ,‬ועל‬ ‫הציבור לתבוע הסברים ממשרד הבריאות‪ ,‬מן הכנסת‪ ,‬ומעל לכול יש לתבוע‬ ‫תוכנית חירום שתביא לשינוי המצב מיסודו‪ .‬את רשימת התביעות שלו חתם‬ ‫אלתרמן‪ ,‬כמקובל עליו‪ ,‬בהצצה אל העבר הלאומי‪ ,‬ובקריאה נואשת — בשמה‬ ‫"ב ִגנְ זֵ י ּתוֹ ְלדוֹ ָתיו ׁ ֶשל ָה ָעם ְמ ַל ֵהט‪ /‬זִ יו‬ ‫של ההיסטוריה — למהר ולעשות מעשה‪ְּ :‬‬ ‫ימינָ ּה‪,‬‬ ‫ָמס ֶֹרת־רוֹ ְפ ִאים יְ הוּ ִדית ְמ ֻה ֶּל ֶלת‪ַ /.‬אל נִ ְּתנֶ ָּנה ֲאנַ ְחנוּ ָלבוּ ז וְ ַל ֵח ְטא‪ /.‬נַ ֲעמֹד ִל ִ‬ ‫ת־החוֹ ִלים ֶאת ַה ֶ ּי ֶלד"‪ 37.‬פחות פיוטית אך חמורה לא‬ ‫נַ ַעזְ ֶר ָּנה ָלשֵׂ את‪ֶ /‬אל ִמ ַּט ַ‬ ‫פחות היתה הכתבה שפורסמה בעמוד הראשון‪ ,‬פרי עטו של דן פינס‪ ,‬שבה‬ ‫נמסר כי ועדה מיוחדת מטעם מערכת דבר ביררה את הנושא והגיעה למסקנות‬ ‫חמורות לגבי דרכי הטיפול בתינוקות במעברות וחוסר היכולת של בתי החולים‬ ‫להתמודד עם ילדים ותינוקות חולים המובאים אליהם לאשפוז‪ .‬הכתבה כללה‬ ‫גם ממצאים קשים על שיעורי תמותה גבוהים במיוחד בקרב העולים לעומת‬ ‫שיעורי התמותה בקרב האוכלוסייה הוותיקה‪.‬‬ ‫בתוך ימים אחדים‪ ,‬כשירד להוציא את הדואר‪ ,‬הופתע אלתרמן למצוא‬ ‫מכתב שנשלח אליו מירושלים על ידי ראש הממשלה דוד בן־גוריון‪ .‬התאריך‬ ‫היה ‪ 17‬באוגוסט‪ ,‬יומיים בלבד לאחר פרסום השיר‪" .‬אני קורא ותיק של 'הטור‬ ‫השביעי'" — העיד על עצמו בן־גוריון — "ותמיד נהנה ונשכר מקריאתו‪ .‬אם‬ ‫כי לפעמים איני מסכים עם המגמות והמסקנות הפוליטיות של כמה משיריך‬ ‫האחרונים‪ ,‬כי אין מקשין על משורר"‪ .‬לאיזה "שירים אחרונים" התכוון בן־‬ ‫גוריון? בוודאי חשב על השיר "סערה על פני סדר־היום"‪ ,‬שהתפרסם ב־‪4‬‬ ‫ביולי‪ ,‬ושהיה טרי בזיכרונו‪ :‬בשיר זה מחה אלתרמן בחריפות על סירובה של‬ ‫הכנסת לדון בתלונות שהושמעו על יחס בלתי הולם מצד חיילי צה"ל כלפי‬ ‫האוכלוסייה הערבית בעת חיפוש שנערך באחד מכפרי הגליל‪ .‬באותה הזדמנות‬ ‫הגן‪ ,‬ולא בפעם הראשונה‪ ,‬על זכותו המלאה של חבר הכנסת תופיק טובי ממק"י‬ ‫להשמיע ביקורת על התנהלות הצבא ועל מערכת הביטחון‪ ,‬וקבע כי אין לפטור‬ ‫אותו בלא כלום טרם התקיימה חקירה בנדון‪ 38.‬לגופו של עניין כתב בן־גוריון‬ ‫לאלתרמן כי קרא בצער את השיר שאותו פרסם ביום שישי האחרון בדבר‪.‬‬ ‫מחלות של ילדים‪ ,‬מוות של ילדים — אין דבר מצער ומכאיב מזה‪ .‬הוא אף גלה‬ ‫את אוזנו שרק לפני שבועות אחדים חלה נכדו בשיתוק ילדים ומצבו היה נואש‪,‬‬ ‫ורק בדרך נס ניצל ושב לאיתנו‪.‬‬ ‫לשבח‬ ‫ּ‬ ‫למרות היחס החם שגילה בן־גוריון כלפי אלתרמן‪ ,‬לא נועד המכתב‬ ‫ולקלס אותו‪ ,‬אלא דווקא לנזוף בו‪ :‬הוא אמנם העריך שאלתרמן כתב את מה‬ ‫שכתב מתוך כוונה טובה‪ ,‬הוא אף היה מוכן להודות במקצת הטענות שהושמעו‬ ‫[ ‪] 397‬‬

‫אלתרמן‬

‫על ידיו‪ ,‬אך קבע בצורה נחרצת כי אין הוא יודע את העובדות לאשורן‪ .‬את‬ ‫העובדות יש לדעת עוד בטרם באים להתלונן על כך ברבים‪" ,‬אפילו בצורת‬ ‫שיר נחמד לקריאה"‪ .‬אכן‪ ,‬קיים מחסור בכוח אדם רפואי ביישובים אחדים‪,‬‬ ‫בצבא‪ ,‬במעברות‪ ,‬אך ההאשמות שאותן הטיח היו ברובן לא מבוססות‪ ,‬מה גם‬ ‫שהן גרמו עוול לאנשים האחראים לכך במשרד הבריאות‪ .‬אנשים אלה‪ ,‬כתב‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬חרדים לשלום ילדינו לא פחות מכל אדם אחר‪ ,‬אף כי הוא משוכנע‬ ‫בזה כי אלתרמן עשה את מה שעשה שלא בזדון‪ .‬בדברים אלה התכוון ראש‬ ‫הממשלה בראש וראשונה למנכ"ל משרד הבריאות חיים שיבא‪ ,‬שעוד באותו‬ ‫בוקר התייצב במשרדו‪ ,‬כעוס ונעלב‪ ,‬והגיש לו מכתב ובו מתח ביקורת חריפה‬ ‫על ההצגה המסולפת של הנושא הן על ידי אלתרמן והן על ידי דן פינס‪ ,‬ואף‬ ‫הציע לו להקים ועדה שתבדוק את הנושא‪ 39.‬אולם משתמה הנזיפה הוסיף‬ ‫שכללו דברי התנצלות‪ ,‬כאילו ביקש להפיס את רוחו‬ ‫בן־גוריון כמה שורות ּ‬ ‫של המשורר‪" :‬תסלח לי על התערבותי בעניני ספרות" — כתב אליו‪" .‬איני‬ ‫מבקר ואיני מרשה לעצמי לבקר סופרים‪ .‬אולם שיריך‪ ,‬יש בהם לעתים קרובות‬ ‫(וזוהי מעלתם) בקצת יותר מ'ספרות' בלבד"‪ .‬וזה מה שהעניק לו‪ ,‬כביכול‪ ,‬את‬ ‫הזכות לחלוק על כתיבתו‪ ,‬כשם שידע בעבר להעניק לה גיבוי‪ .‬הפעם היתה לכך‬ ‫דחיפות מיוחדת משום שהשיר דן ב"ענייני נפשות"‪ .‬ושמא כוונתו היתה ל"דיני‬ ‫נפשות"‪ .‬עם זאת‪ ,‬הטעים בן־גוריון‪ ,‬כל זה נעשה מתוך יראת כבוד שהוא‪,‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬בהחלט ראוי לה‪.‬‬ ‫קבלת מכתבו של בן־גוריון לא היתה דבר של מה בכך‪ .‬ואף שהכותב בא‬ ‫בעצם לחלוק עליו ולשלול את טיעוניו‪ ,‬ראה אלתרמן בעצם ההתייחסות כבדת‬ ‫הראש של ראש הממשלה לשיר ובטרחה שטרח לכתוב אליו גילוי של הערכה‬ ‫שבה הגיב בן־גוריון על‬ ‫ויחס של כבוד‪ .‬אמנם‪ ,‬לא היתה זו הפעם הראשונה ּ‬ ‫פרסום משלו‪ :‬לאחר שכתב את השיר "על זאת"‪ ,‬בעיצומה של המלחמה‪ ,‬מיהר‬ ‫לשגר אליו מכתב הערכה ותודה‪ ,‬ואחר כך ביקש ממנו רשות להפיץ את השיר‬ ‫בקונטרס מיוחד בין יחידות צה"ל‪ 40.‬אולם גם המחווה הזאת עשתה עליו‬ ‫רושם‪ :‬אלתרמן היה תומך עקבי של בן־גוריון ושל דרכו המדינית‪ ,‬הוא האמין‬ ‫בנכונותו של הקו המדיני שאותו נקט הן בתקופת היישוב והן בשנים שלאחר‬ ‫קום המדינה‪ ,‬אף שבהזדמנויות שונות חלק עליו וביקר את עמדותיו‪ .‬בעיניו היה‬ ‫בן־גוריון המדינאי היהודי הגדול בן הזמן‪ ,‬האב המייסד של מדינת היהודים‪,‬‬ ‫אדם יחיד סגולה ומוּ רם מעם שאותו זימנה ההיסטוריה כדי לנווט את העם‬ ‫היהודי בשעה הרת גורל זו‪ .‬הוא לא היסס להביע את דעתו — בעד בן־גוריון‪,‬‬ ‫בעד עמדותיו‪ ,‬בעד מפא"י ומוסדותיה‪ .‬וכשחש בזה צורך — כתב לכבודו שירי‬ ‫[ ‪] 398‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫שבח‪ ,‬ובהם פיאר ורומם אותו והעלה על נס את סגולותיו המיוחדות‪.‬‬ ‫בדברי התשובה שכתב ב־‪ 19‬באוגוסט לא ניסה אלתרמן להסתיר כלל‬ ‫בפני בן־גוריון את ההתרגשות שאחזה בו בעת קבלת המכתב‪ .‬הוא דיבר על‬ ‫רגש התודה שמילא את לבו בזכות הקשב שזכה לו והגאווה שחש על כך שיש‬ ‫מקרים בחיי המדינה שבהם גדרים ומחיצות נוהל נופלים לפתע מפני חשיבות‬ ‫העניין עצמו‪ .‬אלתרמן לא חסך מילים כדי להסביר כיצד הגיעו נתונים אלה‬ ‫לידיו‪ ,‬מה היתה התמונה שהתקבלה על יסוד נתונים אלה‪ ,‬ואת הצורך לפעול‬ ‫בדחיפות לתיקון המצב מיסודו‪ ,‬שכן תחום זה של ריפוי תינוקות הוא בעיניו כה‬ ‫חשוב שיש להעניק לו קדימות על פני נושאים רבים אחרים‪ .‬שוב צץ אלתרמן‬ ‫המשורר‪ ,‬שתמיד ראה באחריות שנושא האב לבניו‪ ,‬או של הורים לילדיהם‪,‬‬ ‫את אחד היסודות שעליהם העולם עומד‪" :‬יש דברים ושאלות אשר יחד עם‬ ‫נימתם הציבורית משתרגים ומשתלבים בהם גם שורשים ועיקרים שביסוד‬ ‫חיי נפשו של אדם וברבדיו העמוקים ביותר‪ ,‬אלה שעליהם עומדת בסופו של‬ ‫חשבון גם החברה"‪ .‬אחד מאלה הוא יֵ צר אב ואם‪ ,‬המעניקים את הדחף למהר‬ ‫ולבוא לעזרתם של הורים וילד‪ .‬חברה שמוותרת על יצרים אלה‪ ,‬חובה להעיר‬ ‫ולעורר אותם‪ ,‬שהרי "בלעדיהם היא מאבדת מכוח־הדחף הראשוני של חיים‬ ‫ומקנייניהם היקרים ביותר"‪ .‬אחר כך עבר לדבר בלשון המעשה‪ .‬הוא הביע‬ ‫ספק אם תמונת המצב שהוצגה בפני בן־גוריון היתה מלאה‪ ,‬אך אם בכל זאת‬ ‫גרם פרסום הדברים בעיתון לעוול כלשהו למי שמופקדים על הנושא במשרד‬ ‫הבריאות — כפי שנרמז במכתב — מוטב להם לראשי המדינה שיקומו לתקן‬ ‫את העוול שנעשה יום־יום בבתי החולים‪" ,‬והוא מעוות שיכול לתקון וצריך‬ ‫לתקון"‪ .‬את מכתבו לבן־גוריון פתח אלתרמן במילים‪" :‬מר בן־גוריון היקר‬ ‫והנערץ"‪ .‬ולפני שחתם עליו כתב כך‪" :‬ברגשי־כבוד עמוקים"‪41.‬‬ ‫לא היתה זו סתם מליצה‪ :‬בן־גוריון היה יקר ונערץ על אלתרמן‪ ,‬הוא‬ ‫רחש לו באמת רגשי כבוד עמוקים — כך היה בשנים שבהן שימש כיושב‬ ‫ראש הנהלת הסוכנות ועוד יותר מזה מאז הכריז על הקמת מדינת ישראל‬ ‫וכמנהיגה הבלתי מעורער של ישראל‬ ‫ּ‬ ‫והחל לכהן כראש הממשלה הראשון‬ ‫הצעירה‪ .‬תחושות אלה פרצו במלוא עוזן בסתיו ‪ ,1953‬על רקע החלטתו‬ ‫הדרמטית של בן־גוריון להתפטר מן הממשלה ולהעתיק את מקום מגוריו‬ ‫לקיבוץ שדה בוקר שבנגב‪ .‬ההנמקה הרשמית לצעד זה היתה בצורך ליטול‬ ‫פסק זמן מן החיים הציבוריים‪ ,‬אך לא פחות מזה גם ברצון להביא לחידוש‬ ‫המומנטום החלוצי ולהגברת תנופת ההתיישבות‪ .‬את השיר "בן־גוריון בטרם־‬ ‫צעד" פרסם אלתרמן ב־‪ 16‬באוקטובר‪ ,‬עוד בטרם יצאה התוכנית מן הכוח אל‬ ‫[ ‪] 399‬‬

‫אלתרמן‬

‫הפועל‪ .‬אלתרמן ראה במהלך שנוקט בן־גוריון מעשה מופת‪ ,‬המערער על‬ ‫שגרות מחשבה ועל מושגים מקובלים ובוודאי חושף את גדולתו של האיש‪,‬‬ ‫גם בפני מי שסירבו להכיר בה קודם לכן‪ .‬השערות שרווחו כבר אז כאילו‬ ‫היה זה מעשה מחושב שנועד להוכיח את תלותה של המערכת השלטונית בו‬ ‫ובמנהיגותו לא חדרו כלל אל סף תודעתו‪ .‬יתר על כן‪ :‬מה שכתב ביטא יותר‬ ‫מכול את חרדת הנטישה מפני הריק השלטוני שייווצר לאחר לכתו של בן־‬ ‫"ל ֶפ ַתע יֵ ָחשְׂ פוּ מוּ ל ֵעת ִּכ ְלמוּ ל ַח ָּמה ׁ ֶשל ָצ ֳה ַריִ ם‪ֶ ׁ /‬ש ֵאין ְלגוֹ ְל ָל ּה‪ַ /‬על‬ ‫גוריון‪ְ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ֹאשם!‪ //‬וּ ְפנֵ י ַה ְ ּז ַמן‪ְ ,‬ללֹא ָמ ָסך וּ וִ ילוֹ נִ ים‪ /,‬לֹא ֶאל ַא ֵח ר‪ִּ /‬כי‬ ‫ֹאש ַא ֵח ר‪ֵ /‬מ ַעל ר ׁ ָ‬ ‫ר ׁ‬ ‫ֲא ֵל י ֶה ם‪ /‬יִ ְצ ּפוּ ַּב ַח ּלוֹ נִ ים!" העת‪ ,‬הזמן‪ ,‬התקופה — אלה הם ימים הרי גורל‪ ,‬ימי‬ ‫מסה ומעש‪ ,‬ימים שבהם נבנית מדינה‪ ,‬ולפתע‪ ,‬ללא כל הכנה מוקדמת‪ ,‬עתיד‬ ‫העם למצוא את עצמו כשהוא ניצב פנים אל פנים אל מול מאורעות התקופה‪,‬‬ ‫ללא החסות וההכוונה של האב המייסד שבצלו הוא חוסה‪ .‬במהלך השיר מבדיל‬ ‫מגניו של בן־גוריון (שאותם מכנה "חוֹ ְר ָפיו") לבין התומכים בו‬ ‫אלתרמן בין ַ‬ ‫("דּ וֹ ְג ָליו")‪ ,‬אולם לעניין הסתלקותו מן השלטון הבדלה זו נעשית מדומה‪ ,‬שכן‬ ‫חרדת הנטישה היא חוויה שהכול שותפים לה‪ ,‬ובראשם המחבר עצמו‪ ,‬שהיה‬ ‫לה לפה‪ .‬על רקע זה מתייצב אלתרמן בשמו של העם כדי לשכנע את בן־גוריון‬ ‫לשקול מחדש את סבירות החלטתו לנטוש את הגה השלטון‪ ,‬בייחוד בעת הזאת‪:‬‬ ‫ֲא ָבל ָה ָעם יִ ׁ ְש ַאל — וְ ִאם ַ ּגם ִא ׁיש לֹא יַ ַען —‬ ‫ִאם זֶ ה וּ ַה ַּמ ּ ָׂשא וְ זֶ ה ַה ַּמ ֲעשֶׂ ה‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ָ ּגזַ ר ַה ְ ּז ַמן ְל ַה ֲע ִמיס ַה ּ ַפ ַעם‬ ‫ַעל ְ ּגדוֹ ל ַה ַּכ ָּת ִפים ֲא ׁ ֶשר ַלדּ וֹ ר ַה ֶ ּזה‪.‬‬ ‫סבל‪ ,‬נושא‬ ‫מכל המילים שבמילון בחר אלתרמן בשם העצם "כתף"‪ ,‬שפירושו ּ‬ ‫לה של ההיסטוריה‪ ,‬ומתוקף‬ ‫סב ּ‬ ‫משאות (מסכת כלים כו ה)‪ .‬בן־גוריון הוא אפוא ּ‬ ‫מעמד ייחודי זה שומה עליו לבטל את רצונו מפני רצונה‪ .‬התשובה על השאלה‬ ‫המרחפת על פני השיר כולו והמוצגת בריש גלי בארבע השורות האחרונות‬ ‫נראית מובנת מאליה‪42.‬‬ ‫גם אם הקריאה של אלתרמן לחזור בו מכוונת ההתפטרות עשתה רושם על‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬החלטתו נשארה בעינה‪ :‬ב־‪ 2‬בנובמבר הגיש לנשיא המדינה יצחק‬ ‫בן־צבי את מכתב ההתפטרות וב־‪ 7‬בדצמבר סיים את תפקידו‪" .‬הפרידה מדוד‬ ‫בן־גוריון כראש הממשלה‪ ,‬ולו גם לשנה או לשנתיים‪ ,‬איננה מן הדברים הקלים‬ ‫לאזרחי ישראל‪ .‬בשמו ובפעלו קשורה השגת עצמאותנו‪ ,‬בהנהגתו היה חזון‬ ‫[ ‪] 400‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫האומה למציאות" — כך נכתב במאמר המערכת של דבר באותו היום‪ 43.‬ארבעה‬ ‫ימים לאחר מכן פרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" את שיר הפרדה מבן־‬ ‫בן־גריון"‪ .‬אלתרמן כתב את‬ ‫ֻ‬ ‫גוריון‪ ,‬שכותרתו‪" :‬אזרח מדינת ישראל — דוד‬ ‫השיר בצורת דו־שיח בין האומה ובין המנהיג הפורש‪ :‬בצימוד הראשון שבכל‬ ‫("א ְמ ָרה יִ שְׂ ָר ֵאל")‪,‬‬ ‫בית מבין שמונת הבתים פונה האומה אל בן־גוריון בשאלה ָ‬ ‫ֹאמר")‪ ,‬כאשר השאלות נועדו‬ ‫ואילו בצימוד השני מובאת תשובת המנהיג ("וַ ּי ֶ‬ ‫לבטא את ההסכמה הכללית ביחס לתפקיד ההיסטורי שממלא בן־גוריון בחייה‬ ‫של האומה‪ ,‬בשעה שהתשובות מוצגות כעדות של בעל הדבר עצמו‪ ,‬ובהן‬ ‫מובלעת ההכרה בנוגע לגדלות רוחו של בן־גוריון הנכון לוותר על השררה‪,‬‬ ‫"א ְמ ָרה יִ שְׂ ָר ֵאל" — כך‪,‬‬ ‫ואף מוצא יתרון ערך במעמדו החדש כאזרח מן השורה‪ָ .‬‬ ‫"אן ָה ַל ְכ ָּת ְּבעוֹ ד‪ִ /‬מ ְת ַ ּג ֵּבר ׁ ְשאוֹ נָ ּה‪/‬‬ ‫בלשון זו‪ ,‬פונה האומה אל המנהיג הפורש — ָ‬ ‫אכה ַה ְמזֻ ֶּמנֶ ת ְל ִא ׁיש ַרק‪ַ /‬א ַחת ְל ֵעת קוּ ם ַמ ְמ ָלכוֹ ת?" כלומר אתה‪ ,‬שהקמת‬ ‫ׁ ֶשל ְמ ָל ָ‬ ‫מדינה — זכות השמורה ליחידים בלבד לאורך ההיסטוריה — כיצד אתה נוטש‬ ‫אותה‪ ,‬בשעה שתהליך ההקמה נמצא בעיצומו? תשובת בן־גוריון היא שאין‬ ‫הוא נוטש אותה כלל‪ ,‬הוא רק משנה את מיקומו בה‪ ,‬וכי הוא נכון להמשיך‬ ‫ֹאמר‪ּ :‬פוֹ נֶ ה וְ הוֹ ֵל ְך ֲאנִ י ֶאל יַ ְר ְּכ ֵת י‬ ‫ולבנות אותה מלמטה‪ ,‬כאחד האדם‪" .‬וַ ּי ֶ‬ ‫ַה ַּס ְד נָ ה‪ֲ /‬א ׁ ֶשר ׁ ָש ָּמה גוּ ֵפי ַמ ְח ַצ ְב ָּתן וְ ַע ְרשָׂ ן ׁ ֶשל ָּכל ְמ ָלאכוֹ ת"‪ .‬במקום אחר בשיר‬ ‫"בעוֹ ֶד ִּני נִ ְב ֵראת ַעל ִס ּ ָפם ׁ ֶשל יָ ִמים ָּב ִאים‪ֲ /‬ה ָמ ַא ְס ָּת ֱהיוֹ ת‬ ‫מוצגת השאלה הבאה‪ְּ :‬‬ ‫משאלה זו הוא כי‬ ‫ֵ‬ ‫אשי ֻא ָּמנִ ים ַה ְמ ַע ְ ּצ ִבים ֶאת ַצ ְל ִמי ַה ְמיֻ ָעד?" מה שמשתמע‬ ‫ֵּבין ָר ׁ ֵ‬ ‫בן־גוריון הוא לא רק האיש שהקים את מדינת היהודים‪ ,‬אלא מי שעיצב ועוד‬ ‫עתיד לעצב את צלם פניה של האומה‪ .‬התשובה הניתנת בשמו של בן־גוריון‬ ‫בנויה על פי הדפוס של קודמתה‪ ,‬וגם היא באה להטעים את החלק הצפוי לו‬ ‫"צ ְל ֵמ ְך הוּ א ַצ ְלמוֹ ׁ ֶשל ָּכל‬ ‫בעיצוב פני האומה מתוקף היותו אזרח מן השורה‪ַ :‬‬ ‫ת־ע ְצמוֹ הוּ א‬ ‫ִא ׁיש ְּבתוֹ ֵכ ְך‪ַ ,‬ה ֵּבינוֹ נִ ים וְ ַה ּטוֹ ִבים וְ ָה ָר ִעים‪ִ /‬וּב ְהיוֹ ת ָה ָא ָדם ְמ ַע ֵ ּצב דְּ מוּ ַ‬ ‫יוֹ ֵצר ֶאת דְּ מ וּ ֵת ְך ְּבמוֹ יָ ד"‪ .‬הבית האחרון‪ ,‬הפותח גם הוא בשמה של "ישראל"‪,‬‬ ‫נועד לבטא את תודת האומה לפועלו של בן־גוריון‪ ,‬בשעה שתשובת בן־גוריון‬ ‫באה להטעים כי מי שיָ דע לוותר על השררה‪ ,‬התהילה והמוניטין האישי יֵ דע‬ ‫גם לוותר על הכרת התודה‪ ,‬עד כדי טשטוש האני לשם התמזגותו המלאה בגוף‬ ‫הלאומי‪:‬‬ ‫ָא ְמ ָרה יִ שְׂ ָר ֵאל‪ֵ :‬הן יָ ַד ְע ָּת — שְׂ ָכ ְר ָך ַה ְר ֵּבה ְמאֹד‪.‬‬ ‫ַּב ֵ ּק ׁש ָּכל ּתוֹ ָדה וּ ַמשְׂ ֵאת וְ נָ ַת ִּתי‪ .‬דַּ ֵּבר‪ַ ,‬אל ַּת ֲח ִר ׁיש‪.‬‬ ‫אשר ָרב וְ ׁ ִש ְפ ַעת ַמ ֲעשִׂ ים ַל ָּבאוֹ ת‪,‬‬ ‫ֹאמר‪ַ :‬א ַחת ִמ ׁ ְש ַא ְל ִּתי — ִּכי ֵת ְד ִעי ׁ ֶ‬ ‫וַ ּי ֶ‬ ‫[ ‪] 401‬‬

‫אלתרמן‬

‫יהה‪ִ :‬מי‬ ‫ַעד ֲא ׁ ֶשר ִּב ְראוֹ ֵת ְך ֶאת ּ ָפנַ י ֵמ ָרחוֹ ק וְ ָא ַמ ְר ְּת ִּב ְת ִמ ָ‬

‫ָה ִא ׁיש?‪44‬‬

‫בגילוי לב גמור וללא מסווה התייצב אלתרמן‪ ,‬למעשה לראשונה‪ ,‬כמחברו של‬ ‫שיר תהילה המופנה ישירות אל מנהיג האומה‪ .‬דפוס זה יחזור ויישנה גם בעתיד‬ ‫— אם בשירה ואם בפרוזה‪ .‬חסידיו של בן־גוריון ראו בשיר זה את אחד משיריו‬ ‫הגדולים‪ ,‬המבטא במדויק את מה שחשו באותם ימים‪ .‬מבקריו של אלתרמן‬ ‫— כנגד זה — לא ראו את השיר בעין יפה‪ :‬לגביהם היתה זו הוכחה נוספת‬ ‫להתמכרות‪ ,‬לעיוורון ולשעבוד הנפשי המתמשך של המשורר ביחס לבן־גוריון‪.‬‬ ‫היו אף מי שאבחנו אצלו נטייה לפולחן האישיות‪ .‬רבו של אלתרמן‪ ,‬המשורר‬ ‫אברהם שלונסקי‪ ,‬העיר בהרצאה פומבית כי הוא משכיר את עטו לבן־גוריון‪.‬‬ ‫הוא אף נהג לכנות אותו‪ ,‬בלעג‪ ,‬בשם "בן־גרוריון"‪ 45.‬הכינוי "משורר חצר"‪,‬‬ ‫שיוחס לו מכיוונים שונים‪ ,‬ליווה אותו כצל‪ .‬אלתרמן היה בהחלט ער ומודע‬ ‫לביקורת ולרינונים‪ ,‬אך הם לא בלבלו את דעתו‪ :‬הוא לא ראה סיבה שלא לכתוב‬ ‫נגד בן־גוריון‪ ,‬שאותו העריץ‪ ,‬כשם שלא ראה סיבה כלשהי לכתוב בעדו‪ ,‬כל‬ ‫עוד הכתיבה משקפת את מה שהוא האמין בו‪ ,‬וכל עוד הכתיבה נעשית מתוך‬ ‫בחירה חופשית‪ ,‬ללא תלות אישית ומבלי לצפות לגמול כלשהו‪ 46.‬הוא גם ידע‬ ‫אל נכון שעל אף הפרישה עדיין נכונו לבן־גוריון עלילות‪ ,‬מן הסתם יצטרך‬ ‫לעמוד למולו גם בעתיד‪ ,‬ולכן מה שנאמר עליו בשיר שפורסם באותו בוקר לא‬ ‫היה בהכרח המילה האחרונה‪.‬‬

‫ד‬ ‫כמעט שש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה (ב־‪ 16‬במארס ‪)1951‬‬ ‫פרסם אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" שיר בשם "שלֹשה דברים בעניַ ן‬ ‫התביעה מגרמניה"‪ ,‬ובו התייחס לראשונה לנושא השנוי במחלוקת שעלה אז‬ ‫"שלוּ מים" מממשלת גרמניה כפיצוי־מה על‬ ‫על סדר היום הציבורי — קבלת ִ‬ ‫מה שחוללה גרמניה הנאצית ליהודים בתקופת השואה‪ .‬השיר נכתב בעקבות‬ ‫הודעת שר החוץ משה שרת בכנסת ב־‪ 14‬במארס‪ ,‬שבה נמסר כי ממשלת‬ ‫ישראל הגישה איגרות זהוֹ ת לארבע מעצמות הכיבוש‪ ,‬ובהן "תביעה בסך‬ ‫מיליארד וחצי כשילומים מגרמניה לעם היהודי"‪ .‬שלושת הדברים שאליהם‬ ‫"שלוּ מים"‬ ‫התייחס אלתרמן היו אלה‪ :‬הדבר הראשון — יש למחוק את המילה ִ‬ ‫מנוסח התביעה המוגש לגרמניה (שנקט שרת מעל במת הכנסת)‪ ,‬ובמקומה יש‬ ‫"שלוּ מים"‬ ‫"ה ְחזָ ַרת ַה ּׁשֹד"‪ .‬שכן המילה ִ‬ ‫למצוא ביטוי הולם ומדויק יותר‪ ,‬למשל‪ַ :‬‬ ‫[ ‪] 402‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫("באוּ יְ ֵמי ַה ּׁ ִש ֻּלם"‪ ,‬הושע ט ז)‪ ,‬והרי אין וגם‬ ‫פירושה גמול‪ ,‬שכר או פיצוי ָּ‬ ‫"ש ֻּלם" על מה שעשו הגרמנים ליהודים‪ .‬הדבר השני — יש לחדול‬ ‫לא יהיה ִ‬ ‫ב"שעוּ ר הדם"‪ .‬ומאחר שמדובר בהשבת‬ ‫לנמק את צדקת התביעה ולתלות אותה ִ‬ ‫הגזלה‪ ,‬כפי שנטען בסעיף הראשון‪ ,‬יש לתלות את התביעה בגזלה עצמה‪ ,‬ובה‬ ‫בלבד; זאת בהתייחסות לאמירתו של שרת כי השילומים נתבעים "כגמול על‬ ‫מעשי העוול שנתייסר בהם העם היהודי בכל הדורות ושהגיעו לשיאם במסע־‬ ‫ההשמדה הנאצי"‪ .‬אולם מעבר להערות שהיו בעיקרן בעלות אופי סמנטי‬ ‫ישי"‪ ,‬והוא היה העיקר‪" :‬דוּ ָמם ְל ָב ֵר ְך‪ֶ /‬את נוֹ שְׂ ֵאי‬ ‫"הדָּ ָבר ַה ּׁ ְש ִל ׁ ִ‬ ‫העלה אלתרמן את ַ‬ ‫ְ‬ ‫יעה וּ מוֹ ְס ֵרי ְּכ ָת ָב ּה‪ְ /,‬ל ָב ְר ָכם ַל ַּת ְפ ִקיד ַה ּקוֹ ֵדר וּ ְמ ָפ ֵרך‪ָ /,‬ה ָא ֵבל‪ַ /,‬ה ָ ּקרוּ ַע‪ /‬וּ ְכפוּ י‬ ‫ַה ְּת ִב ָ‬ ‫ַה ּטוֹ ָבה"‪ .‬היינו‪ :‬אלתרמן מעניק את ברכתו לנציגי ישראל שקיימו באותה עת‬ ‫משא ומתן על קבלת שילומים מגרמניה‪ ,‬שבו הוא רואה הכרח בל יגוּ נה‪ .‬הנימוק‬ ‫יהם‪ְּ ,‬ב ֵאין ֵעד‪/,‬‬ ‫"כי ִה ֵּנה ֲא ֵל ֶ‬ ‫לעמדה זו היה כדלהלן‪ ,‬והוא נוסח במילים רמות‪ִּ :‬‬ ‫יה ֶע ׁ ֶשת‪ְּ /,‬ב ָת ְב ָע ּה ַל ֲהפ ְֹך ֶאת נַ ֲח ַלת ַה ֵּמת‪ְ /‬ל ָמ ֵגן וּ ְלמוֹ ֶח ֶרב‪/‬‬ ‫יטה יִ שְׂ ָר ֵאל‪ /‬וְ ֵעינֶ ָ‬ ‫ַמ ִּב ָ‬ ‫ִּב ֵידי ַה ּיוֹ ֶר ׁ ֶשת"‪ .‬ההצדקה לקבלת השילומים היא בזה שהם יסייעו לביצורה של‬ ‫מדינת ישראל‪ ,‬ובדרך זו גם יבטיחו את קיומה לאורך ימים‪ .‬בתוך כך קבע‬ ‫אלתרמן כי מדינת ישראל — היא ולא אחרת — היא היורשת החוקית‪ ,‬אם לא‬ ‫גם הבלעדית‪ ,‬של יהדות אירופה שנשמדה בשואה‪ :‬זאת ברוח הדברים שהשמיע‬ ‫משה שרת בכנסת‪ ,‬שתאמו את התפיסה הציונית בת הזמן‪ ,‬ואשר לפיהם מדינת‬ ‫ישראל היא הנושאת בזכותם של המיליונים שנשחטו והיא הזכאית לתבוע את‬ ‫עלבונם‪" ,‬בהיותה ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם‪ ,‬אשר עקב שייכותם‬ ‫אליו נגזרה עליהם כלייה"‪ .‬על סמך הכרה זו — כפי שהבהיר שרת — התייחסה‬ ‫האיגרת שהועברה הפעם למעצמות לתביעות קיבוציות‪ ,‬בשעה שבפנייה קודמת‬ ‫דובר על פיצויים אישיים שאותם תבעה המדינה בשם אזרחיה‪47.‬‬ ‫אלא שהפנייה שהגישה ישראל לארבע המעצמות להשבת הגזלה על ידי‬ ‫גרמניה — ושזכתה לגיבוי פוליטי רחב — נתגלתה כבלתי מועילה‪ .‬כך החלו‬ ‫המגעים החשאיים עם גרמניה עצמה‪ ,‬שבמהלכם התקיימה בחודש מאי פגישה‬ ‫בפריז עם קונרד אדנאואר‪ ,‬קנצלר גרמניה המערבית‪ ,‬שהובילה להצהרתו‬ ‫בבונדסטאג (ב־‪ 27‬בספטמבר ‪ )1951‬שבה הודה באחריותו של העם הגרמני‬ ‫לגורל היהודים‪ ,‬והצהיר שפשעי הנאצים מחייבים תשלום פיצויים למדינת‬ ‫ישראל‪ .‬בן־גוריון גיבש רוב במרכז מפא"י לניהולו של משא ומתן ישיר‪ ,‬והנושא‬ ‫הובא בפני הכנסת‪ .‬בין ‪ 7‬ל־‪ 9‬בינואר ‪ 1952‬התקיימו שלושה ימי דיונים רוויי‬ ‫מתח בהשתתפות מספר ניכר מחברי הכנסת‪ :‬ראש תנועת החרות מנחם בגין‬ ‫קרא בעצרת עם בירושלים למרי אזרחי‪ ,‬ומפגינים השליכו אבנים על בניין‬ ‫[ ‪] 403‬‬

‫אלתרמן‬

‫הכנסת‪ .‬בצד האופוזיציה שמימין קמה גם אופוזיציה משמאל‪ ,‬כשמפ"ם שוללת‬ ‫מכול וכול משא ומתן ישיר עם גרמניה‪ ,‬והיא עומדת על דרישתה שהסדר‬ ‫הפיצויים ייכפה על גרמניה על ידי מעצמות הכיבוש כחלק מן ההסדר הכללי‬ ‫של סיום מלחמת העולם השנייה‪ .‬בסיכום הדיון התקבלה החלטה התומכת‬ ‫בניהול משא ומתן ישיר‪ ,‬אף שניסוחה היה מעורפל‪ .‬הנושא הועבר לדיון‬ ‫בוועדת החוץ והביטחון‪ ,‬וזו החליטה "לייפות את כוחה (של הממשלה) לפעול‬ ‫בשאלת השילומים מגרמניה בהתאם לצורך העניין והשעה"‪.‬‬ ‫שלושה ימים אחר כך‪ ,‬ב־‪ 18‬בינואר‪ ,‬פרסם אלתרמן במסגרת "הטור‬ ‫השביעי" מאמר בשם "השילומים והדמגוגיה"‪ ,‬ובו היה אמור לסכם שבוע‬ ‫סוער זה בתולדותיה של מדינת ישראל הצעירה ובתולדות הכנסת‪ .‬למרבה‬ ‫הפליאה‪ ,‬התמקד המאמר אך ורק בביקורת על אופן התנהלותה של מפ"ם‬ ‫ּ‬ ‫בפרשה‪ ,‬בהתעלמות מהיבטים אחרים שלה — למשל‪ ,‬נאומיו של בגין שנישאו‬ ‫באספה בכיכר "ציון" בירושלים ולאחר מכן בכנסת אשר גרמו למתקפה של‬ ‫אנשי חרות על בניין הכנסת‪ .‬במאמר עצמו הלך אלתרמן בדרך עקלקלה‪:‬‬ ‫אמנם הוא לא נסוג מתמיכתו המוקדמת בהסכם השילומים‪ ,‬אך עם זאת הביע‬ ‫התנגדות להסכם שיושג במשא ומתן ישיר‪ ,‬אם אמנם יתברר כי פרוצדורה זו‬ ‫עלולה להוביל לנורמליזציה ביחסי יהודים־גרמנים‪ .‬אילו היה הוא חבר כנסת‪,‬‬ ‫כך כתב‪ ,‬היה מתנגד לא רק למשא ומתן עם ממשלת גרמניה על שילומים‪,‬‬ ‫אלא בעיקר להסכם שילומים הכולל תנאים העלולים להוביל ל"תהליך מקיף‬ ‫ומסועף ומחריד של צמיחת קשרים וטיפוח יחסי עסק ויחסים חברתיים בין‬ ‫יהודים וגרמנים בגושפנקה של ממשלת ישראל"‪ .‬אם אמנם כך‪ ,‬במה היה אפוא‬ ‫חטאה של מפ"ם? מנקודת מבטו של אלתרמן חטאה של מפ"ם לא היה בעצם‬ ‫התנגדותה להסכם‪ ,‬אלא בנימוקים שנלווּ לו‪ ,‬ואשר נראו לו בלתי סבירים ונטולי‬ ‫יושרה‪ :‬מפ"ם‪ ,‬לדבריו‪ ,‬הסתייגה מן ההסכם המתגבש מתוך עמדתה הפרו־‬ ‫סובייטית והאנטי־מערבית‪ .‬לשיטתה‪ ,‬טיהורה של ממשלת בון יקל את הקמת‬ ‫הצבא הגרמני ושילובו בברית האטלנטית‪ ,‬והדבר יחזק את המערב ויחליש‬ ‫את המזרח‪ .‬משמע שהססמה "לא נבוא במגע ולא נסלח"‪ ,‬שנשמעה מפיהם‬ ‫של דוברי מפ"ם‪ ,‬היא ססמה מטעה‪ ,‬שכן שלילתה את ההסכם מוּ נעת על ידי‬ ‫שיקולים של פוליטיקה גלובלית‪ ,‬אך לא משיקולים מוסריים‪ ,‬הנוגעים למרקם‬ ‫היחסים בין יהודים לגרמנים לאחר השואה‪ .‬מה שעוד משמיט את הקרקע מתחת‬ ‫לעמדתה של מפ"ם הוא יחסה האוהד של מפלגה זו כלפי גרמניה המזרחית‪,‬‬ ‫ואשר לגביה היא מגלה גמישות יתר‪ :‬שם‪ ,‬במזרחה של גרמניה‪ ,‬נכונים אנשי‬ ‫מפ"ם להסכין לא רק למגע תכליתי עם נציגות גרמנית‪ ,‬אלא גם להתרועעות‬ ‫[ ‪] 404‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫עם האיש שברחוב‪ ,‬עם האלמוני הגרמני‪ ,‬ואף לשבת אתו יחד לצורך הבעת‬ ‫רחשי לב משותפים והעלאת משאלות לתיקונו של עולם‪ .‬אם כך‪ ,‬מוטב היה לוּ‬ ‫היתה מפ"ם מנמקת את הסתייגותה מן ההסכם בזה הלשון‪'" :‬לא נבוא ולא נסלח‬ ‫אם יש בכך סיוע לעולם המערבי להכשיר את ממשלת בון לשותפות בהכנת‬ ‫מלחמת־עולם שלישית והקמת צבא גרמני בברית האטלנטית" — כך כתב —‬ ‫"אבל נבוא גם נבוא במגע‪ ,‬וכבר בשעה זו‪ ,‬לאור הערכתנו את רוחו ופעולותיו‬ ‫האנטי־נאציות של משטר הדמוקרטיה העממית בגרמניה המזרחית'"‪48.‬‬ ‫אין כלל לתמוה על כך שדוברי מפ"ם הגיבו על המאמר של אלתרמן‬ ‫ברוגז ובחריפות‪ .‬משה שמיר‪ ,‬שהעריץ את אלתרמן המשורר אך חלק עליו‬ ‫פוליטית‪ ,‬היה ראשון המגיבים‪ .‬דבריו היו קצרים וחותכים‪" :‬מאמרו של נ‪.‬‬ ‫אלתרמן '[נגד] השילומים והדמגוגיה' היה מהלומה קשה לרבים ממעריציו"‬ ‫— אמר שמיר במר לבו‪" .‬אכן‪ ,‬משורר דגול זה מנסה בזמן האחרון לבצע את‬ ‫הבלתי־אפשרי‪ ,‬ואם פעמים נראה הדבר שהוא מתקרב להצלחה [‪ ]...‬אין זאת‬ ‫אלא בזכות ה ו י ר ט ו א ו ז י ו ת הבלתי־מצויה של פקחותו‪ ,‬שנינותו‪ ,‬חכמת‬ ‫לשונו ודקות־טעמו בכתיבה ובניסוח"‪ .‬בייחוד הופתע שמיר מכך שאלתרמן‬ ‫בחר להקדיש את מאמרו הראשון בשאלת השילומים למתקפה על אותו גורם‬ ‫ציבורי הנלחם נגד השילומים ונגד ההוצאה לפועל של מה שהוגדר על ידיו‬ ‫"טומאת־המגע עם המרצחים הנאציים ואחיהם"‪ ,‬המרתיעה גם אותו‪ .‬עם מי‬ ‫אפוא מבקש אלתרמן לכרות ברית כדי להוציא את התנגדותו מן הכוח אל‬ ‫הפועל — עם "הפאשיסטים" של בגין‪ ,‬עם "הספסרים" הציונים כלליים‪ ,‬או עם‬ ‫אותו "כוח פועלי‪ ,‬חלוצי‪ ,‬לוחם‪ ,‬נאמן על כנותו הנפשית"‪ ,‬הלוא הוא מפלגת‬ ‫הפועלים המאוחדת? שמיר המשיל את אלתרמן ללוליין המהלך על חבל דק‪:‬‬ ‫אמנם הוא פוסל את השילומים‪ ,‬ובדרך זו הוא מציל את מצפונו‪ ,‬אך עם זאת‬ ‫הוא מצליח בלהטיו להכשיר את מקבליהם‪ ,‬הלוא הם אנשי מפא"י‪49.‬‬ ‫התגובה השנייה למאמר שכתב אלתרמן היתה מאת יעקב עמית‪ ,‬חבר קיבוץ‬ ‫בית זרע ועורך על המשמר‪ .‬מאמר זה הוצג כ"מכתב גלוי אל נ‪ .‬אלתרמן" שהשתרע‬ ‫על פני שלושה טורים של העיתון‪ ,‬הוא נפתח בדברי כיבושין שביטאו הערכה‬ ‫גדולה לאלתרמן‪ ,‬אך גם שׂ מו לה סייג‪ :‬עמית הבדיל בין שירתו הפוליטית הגדולה‬ ‫של אלתרמן שליוותה את תקופת המאבק‪ ,‬לבין השירה שנכתבת מאז נכנסו חיי‬ ‫שלמעט מקרים חריגים איבדה הרבה מכוחה‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫המדינה למסלול של חיי יום־יום‪,‬‬ ‫אולי הדבר נעוץ בכך שמאז קום המדינה התייצב אלתרמן כחסיד של מפלגה‬ ‫אחת‪ ,‬כמי שמזדהה בגלוי עם השלטון‪ ,‬ומכאן הנטייה שלו לפעול כמעט תמיד‬ ‫בכיוון אחד וכמעט תמיד נגד כיוון אחר‪ ,‬והדבר עושה אותו לסופר מוגדר מאוד‬ ‫[ ‪] 405‬‬

‫אלתרמן‬

‫ולא בלתי תלוי‪" .‬כלומר‪ :‬עושה מעשה נוגע־בדבר ומבקש שכר כאובייקטיבי‬ ‫כביכול"‪ .‬אלה היו דברים חמורים‪ :‬עמית‪ ,‬למעשה‪ ,‬ביקש ליטול מאלתרמן את‬ ‫ההילה שאפפה אותו מאז תקופת המאבק ומלחמת העצמאות‪ ,‬זו ההילה של‬ ‫המשורר המורם מעם‪ ,‬לרגעים אף המשורר הלאומי‪ ,‬מי ששירתו מבטאת קונצנזוס‬ ‫ציבורי רחב‪ ,‬ותחת זאת להציגו כדוברו של צד אחד‪ ,‬כדוברה של מפלגה אחת‪,‬‬ ‫ועוד יותר מזה — כמי ששירתו מייצגת למעשה את מפלגת השלטון‪.‬‬ ‫הוויכוח בעניין גרמניה בא בהמשך‪ :‬עמית לא יכול היה שלא לתמוה על‬ ‫כך שאלתרמן‪ ,‬היודע בחוש שבתחילה המשא והמגע עם הגרמנים יהיה פורמלי‬ ‫ומרוחק והוא יוביל אט־אט להיווצרות רקמה של יחסים‪ ,‬שהיא פסולה בעיניו‪,‬‬ ‫אותו אלתרמן אינו יוצא חוצץ נגד ממשלת ישראל‪ ,‬הנושאת באחריות למהלך‬ ‫כולו‪ ,‬ואף מוכן לגלות הבנה למניעיהם של מחייבי ההסכם‪ ,‬בעוד שמי שנושא‬ ‫את דגל ההתנגדות הוא מפלגת הפועלים המאוחדת‪ .‬ואם אמנם כך‪ ,‬יש לתמוה‬ ‫על שהוא נוטל לעצמו את כל הטוהר והמצפון וניקיון הדעת בהתנגדות זו‪,‬‬ ‫ואילו התנגדותה של מפ"ם פסולה בעיניו ומוצגת כחסרת יושרה‪" .‬מניין לך‬ ‫העוז המוסרי להכשיר את התנגדותך ולפסול את התנגדותה של מפלגה שלימה‬ ‫בישראל‪ ,‬מפלגה האמונה לא רק על הצהרתיות פוליטית אלא גם על הרבה‬ ‫הרבה מעשים שתקומתה של מדינה זו נתאפשרו על ידיהם?" — התריס יעקב‬ ‫עמית בפני אלתרמן‪ .‬ואם אמנם יש התנגדות לנימוקים המלווים את עמדתה של‬ ‫מפ"ם‪ ,‬אך כנגד זה יש הסכמה לעצם ההתנגדות לקשר עם גרמניה‪ ,‬האם די בזה‬ ‫כדי להצדיק את אותה מתקפה עד כדי האשמת המפלגה בדמגוגיה? בתוך כך‬ ‫העיר עמית על טור נוסף‪" ,‬היציאה והקצף"‪ ,‬שבו התייחס אלתרמן למאבקים‬ ‫הבין־סיעתיים שהתחוללו אז בתוך מפ"ם‪ 50.‬מה שנאמר באותו טור לא היה‬ ‫כלל לרוחו של עמית‪ :‬הוא האשים את אלתרמן ב"ניטראליות עויינת" כלפי‬ ‫מפ"ם‪ ,‬כינה את כתיבתו כ"חרוזים ודמגוגיה"‪ ,‬אך לבסוף פנה אליו בבקשה‪,‬‬ ‫כמעט בתחינה‪ ,‬להימנע בעתיד מלהתערב בענייניה הפנימיים של המפלגה‪ .‬את‬ ‫השורה האחרונה של מכתבו סיים עורך על המשמר בלשון זה‪" :‬ואתה מוטב לך‬ ‫שתחזור ותתמיד להיות מה שהיית — בין המשוררים אשר יסדו עוז לשירתם‬ ‫מפי חלוצים ומפעליהם‪ ,‬מפי חלוצים ומאבקיהם לגאולת היהודי והאדם על‬ ‫אדמת ישראל הנגאלת"‪51.‬‬ ‫כשקרא אלתרמן את דבריו של משה שמיר החליט לעבור לסדר היום‪ .‬לא כך‬ ‫היה כשקרא את מכתבו הגלוי של יעקב עמית‪ ,‬שלא זו בלבד שערער על התוקף‬ ‫המוסרי של אמירתו ביחס לשילומים‪ ,‬אלא גם כלל בו ביקורת מנומסת אך‬ ‫פוגענית‪ ,‬שהתייחסה לדרך ההתנהלות שלו ב"הטור השביעי"‪ .‬אלתרמן החליט‬ ‫[ ‪] 406‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫אפוא להגיב‪ ,‬ואף דבריו שלו נוסחו כפנייה גלויה וישירה אל הנמען עצמו‪ .‬את‬ ‫עיקר הדברים ייחד אלתרמן לוויכוח בעניין השילומים‪ ,‬אך הוא התייחס גם‬ ‫להערה בנוגע לטור "היציאה והקצף"‪ ,‬ורק לבסוף הגיב על מה שאמר בנוגע‬ ‫לזיקה שבין עמדותיו המפלגתיות למעמדו כמשורר‪ .‬בנושא השילומים טען‬ ‫אלתרמן כי עמית פסח בדבריו לחלוטין על מה שהיה עיקר במאמרו — לא‬ ‫עצם עמדתה של מפ"ם‪ ,‬אלא מערכת ההנמקות הנלווית לה היא שעוררה‬ ‫את התנגדותו‪ :‬הפסילה המוחלטת של כספי השילומים כאילו היו טמאים‬ ‫בצד הנכונות לקבל אותם על ידי צד שלישי; הטענה שלא מן העניין בדבר‬ ‫מידת הסיוע שבמשא ומתן לכניסת גרמניה למשפחת העמים ולחיזוק הברית‬ ‫האטלנטית; החרדה מן ההתקרבות שעשויה לחול בין העמים עקב השילומים‪,‬‬ ‫בצד הנכונות והפתיחות לקיים מגע עם הגרמנים מן המזרח‪" .‬גם כשאתה חורץ‬ ‫משפט על רשימתי בעניין השילומים ומתפלא על הסתייגותה מעמדת מפ"ם‬ ‫ומסיק מסקנות ממנה" — כותב אלתרמן בלא מעט סרקזם — "אין אתה נוגע‬ ‫בעניין זה‪ ,‬שעמדתי עליו לא ברפרוף והקדשתי לו חלק ניכר של דברי‪ .‬אין אתה‬ ‫נוגע בו אף בקצה קצהו של קולמוסך המייסר והמשתומם"‪.‬‬ ‫אחרי שסילק עם עמית את חשבון השילומים התפנה אלתרמן לדון עמו‬ ‫בחלק הראשון של מאמרו שבו הוצג‪ ,‬למעשה‪ ,‬כמשורר הממסד‪ ,‬ואף נתבע‬ ‫על ידי הכותב לקום ולהודות שאכן הוא מזדהה עם השלטון ונוהג כחסיד‬ ‫של מפלגה אחת‪ ,‬ושהוא — כלשונו של עמית — "כמעט תמיד בכיוון אחד‪,‬‬ ‫כמעט תמיד נגד כיוון אחר"‪ .‬אלתרמן בחר לצטט דווקא שורה זו‪ ,‬וממנה נגזרו‬ ‫הדברים שלהלן‪:‬‬ ‫נכון אני להודות שאני כמעט־מוגדר שאני כמעט־צד‪ ,‬שאני אפילו מוגדר‬ ‫בהחלט וצד בהחלט‪ ,‬שאני מכוון דברי ושיפוטי על תופעות ומעשים לא‬ ‫בלי ראות קשר וזיקה ביניהם כי מתוך אמונה איתנה ועקבית שעולם זה‬ ‫של "דמוקרטיה פורמלית" שאנו חיים בו הוא העולם היחיד שיש בו סיכוי‬ ‫להיאבקות חופשית ונמרצת על גאולתו ותיקונו וכי בהיאבקות זו ולמענה‬ ‫אין לנהוג משוא־פנים בשום ממשל רשמי או בלתי רשמי ובשום מפלגה‬ ‫ובשום עניין‪.‬‬ ‫היה זה משפט ארוך‪ ,‬שבעים מילים‪ ,‬שבהן הציג אלתרמן‪ ,‬כמעט כבדרך אגב‪,‬‬ ‫את ה"אני מאמין" שלו כמשורר הפועל בזירה הציבורית תוך כדי נכונות להביע‬ ‫דעה בעניינים השנויים במחלוקת‪ ,‬כשהוא מונחה על ידי האמת הפנימית שלו —‬ ‫[ ‪] 407‬‬

‫אלתרמן‬

‫כך שהדבר מותיר לו את חופש הפעולה המלא להיות "בעד" או "נגד" השלטון‪,‬‬ ‫או בנוגע לכל מפלגה שהיא‪ ,‬אפילו היא מפלגת השלטון‪ .‬עמית‪ ,‬מציין אלתרמן‬ ‫בשמץ של לגלוג‪ ,‬נתן לזה ניסוח פשוט וגלוי יותר‪" ,‬הסתגלות לקו הרשמי‬ ‫ושאיפה להיות בסדר וכו'‪ "...‬אלתרמן העדיף בכל זאת להעמיד מול זה נוסחה‬ ‫משלו‪52.‬‬ ‫עמדתו של אלתרמן בנושא השילומים‪ ,‬שמלכתחילה היתה לא לגמרי‬ ‫עקבית וגם לקתה בערפול מסוים‪ ,‬התבהרה והתגבשה לאחר שההסכם היה‬ ‫לעובדה מוגמרת‪ .‬הוא עשה זאת בטור "אחרי חתימת ההסכם" שפורסם ב־‪12‬‬ ‫בספטמבר ‪ ,1952‬יומיים בלבד לאחר טקס החתימה שהתקיים בלוקסמבורג —‬ ‫כשאת גרמניה מייצג הקנצלר קונרד אדנאואר‪ ,‬ואת מדינת ישראל שר החוץ‬ ‫משה שרת‪ .‬כעת תמך אלתרמן בגילוי לב וללא סייג בהסכם השילומים‪ ,‬אף‬ ‫שהסכם זה הושג באמצעות משא ומתן ישיר שממנו היה מסויג‪ .‬הוא אימץ‬ ‫אפוא את הגישה שלפיה מדינה ריבונית רשאית לפעול בעניינים כגון אלה‬ ‫"ק ִחיהוּ ‪,‬‬ ‫בעצמה ולא על ידי מתווכים — בדיוק כפי שגרסו בן־גוריון ושרת‪ָ :‬‬ ‫יח‪/‬‬ ‫יהם! ְּב ִלי ָלטוּ ַח ִט ַ‬ ‫יח‪ָ /‬ק ִחיהוּ וְ לֹא ַעל יְ ֵדי ַמ ְל ָא ְך‪ְּ /,‬ביָ ֵד ְך ִמ ֵיד ֶ‬ ‫וְ לֹא ַעל יְ ֵדי ׁ ָש ִל ַ‬ ‫ְוּב ִלי ַמ ֵּס ָכה וּ ָמ ָס ְך!" אלתרמן חזר גם על העמדה שהשמיע בשיר הראשון שחיבר‬ ‫בנושא‪ ,‬לפיה מדינת ישראל היא־היא היורשת החוקית של ששת המיליונים‪:‬‬ ‫"ע ְמ ִדי ְמ ִדינַ ת ַה ְ ּיהוּ ִדים! ִע ְמ ִדי‪ְ ,‬מצוּ ַדת ַעם ָענִ י‪ִ /‬ע ְמ ִדי‪ ,‬יוֹ ֶר ׁ ֶשת יְ ִח ָידה!‪ַ /‬ק ְּב ִליהוּ‬ ‫ִ‬ ‫ימה ִוּב ְר ָע ָדה"‪ .‬ואם אמנם כך‪ ,‬אם המדינה‬ ‫ֶאת ַּב ְרזֶ ל ַה ּׁשֹד ַה ֶ ּג ְר ָמנִ י‪ַ /,‬ק ְּב ִליהוּ ְּב ֵא ָ‬ ‫ואזרחיה הם יורשיהם החוקיים של הקורבנות‪ ,‬הרי שהזכות להכריע בעניין זה‬ ‫מסורה בידי אזרחי המדינה‪ ,‬ולא בידי הקורבנות‪" :‬לֹא ֲאנַ ְחנוּ נִ ְפסֹק ִאם ֲע ָפ ָרם‬ ‫ׁשוֹ ֵקט‪ /,‬אוֹ ּבוֹ ֵער ִמ ְּכ ִל ָּמה‪ ,‬אוֹ עוֹ נֶ ה ָא ֵמן‪ַ ——/...‬א ְך ִאם ֵח ְטא הוּ א‪ָ ,‬ע ֵל י נ וּ‬ ‫יָ חוּ ל ַה ֵח ְטא‪ָ /,‬ע ֵלינוּ ׁ ֶש ָא ַמ ְרנוּ ‪ֵ :‬הן!" דברים אלה נכתבו במידה רבה נגד עמדת‬ ‫האופוזיציה‪ ,‬מימין ומשמאל‪ ,‬שטענה כי שלילתה את ההסכם נעשית‪ ,‬כביכול‪,‬‬ ‫בשמם של הקורבנות‪ .‬אלתרמן גם הקפיד לומר‪ ,‬כפי שעשה בעבר‪ ,‬כי מטרת‬ ‫"וּבא יוֹ ם! ְּב ִלי ַכ ֵּבס‬ ‫השילומים היא החזרת השוד‪ ,‬ולא סליחה או כפרת עוונות‪ָ :‬‬ ‫וּ ָמ ֵרק‪ /,‬וּ ִמ ְּב ִלי ְלנַ ּקוֹ ת וְ ִל ְצרֹף ָּבאוּ ר‪ְ /,‬ק ִחי ֶאת ֶּכ ֶסף ַה ּׁשֹד ִמ ֵידי ַההוֹ ֵרג"‪ .‬בשלב‬ ‫זה של הוויכוח על השילומים התפרשה אמירה זו כהיענות למה שאמר בן־‬ ‫גוריון בכנסת בינואר ‪" :1952‬פשע בעל ממדים עצומים ואיומים כאלה אין‬ ‫לו כפרה בשום פיצוי חומרי [‪ ]...‬אולם העם הגרמני‪ ,‬גם אחרי מיגור שלטונו‬ ‫של היטלר‪ ,‬עודנו מוסיף ליהנות מפירות הטבח והביזה והשוד של היהודים‬ ‫הנרצחים"‪ .‬עורכי דבר בחרו להכתיר את הידיעה בלשון זו‪" :‬בל יהיו רוצחי‬ ‫עמנו גם יורשיו!"‪53‬‬ ‫[ ‪] 408‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫שבוע ימים לאחר פרסום השיר — בערב ראש השנה תשי"ג — התפרסם‬ ‫במדור "מכתבים למערכת" של משא מכתב מאת מניה‪ ,‬חברת קיבוץ אשדות‬ ‫יעקב מאוחד‪ ,‬שבא למחות על מה שנכתב בטורו האחרון של אלתרמן‪ .‬אך לא‬ ‫רק בו‪ :‬למעשה ביטא המכתב אכזבה עמוקה מאלתרמן‪ ,‬המשורר הנערץ‪ ,‬שנתן‬ ‫ביטוי למאבקי דורו ועמו‪ ,‬שהפגין עוז רוח בשיריו האנטי־אימפריאליסטיים‬ ‫שכוונו מול בריטניה הגדולה‪ ,‬שהיה אח ֵורע למחנה החלוצי — והנה‪ ,‬כל זה‬ ‫איננו‪" :‬ושאלתי את עצמי" — כתבה מניה — "לאן נעלמו כל אלה מתאריך‬ ‫מסוים ואילך? איך גונבה וחדרה לבין שורותיו של המשורר אמיץ־הלב מימי‬ ‫המאבק‪ ,‬אותה ותרנות‪ ,‬אותה פשרנות‪ ,‬אותו רצון 'להיות בסדר'"‪ .‬דוגמה בולטת‬ ‫לכך היתה השיר האחרון‪ ,‬שבו‪ ,‬לפי התרשמותה‪ ,‬נמהל יינם החריף מלפנים של‬ ‫שירי אלתרמן במים פושרים‪ ,‬בגילוי פנים לכאן ולכאן‪ ,‬ואף טעם של העדר‬ ‫כנות היה בו‪ .‬המשך המכתב התייחס ישירות אל הנושא השנוי במחלוקת‪:‬‬ ‫"האומנם מאמין המשורר נתן אלתרמן כי מכסף מגואל זה של רצחנים נתיך לנו‬ ‫חרבות להגנתנו?" — תהתה מניה‪ .‬היא גם ביקשה לדעת אם אין אלתרמן מודע‬ ‫למה שכותבים רוב עיתוני המערב‪ ,‬ש"אויבי עמנו"‪ ,‬היינו הגרמנים‪ ,‬הולכים‬ ‫ומתחזקים‪ ,‬לא מעט בזכות אותו "כתב־מחילה" שמכרנו להם‪" .‬או שמא בכספם‬ ‫הם‪ ,‬מאמין הוא נעשה גם נשק כנגדם?" מאלתרמן המשורר מצפה מניה למשהו‬ ‫אחר‪ ,‬לנשק הרוח ולנשק השיר העז‪ ,‬לאומץ‪ ,‬לעצמאות‪ ,‬להוקעה של כל מה‬ ‫שאיננו אנושי‪ ,‬בקיצור‪ :‬מושא געגועיה הוא אותו "טור שביעי" שאינו חושש מן‬ ‫האמת‪ ,‬גם מן האמת הרשמית‪ ,‬הנושאת את "מצנפת המרדנים" שהלמה אותו‪,‬‬ ‫דבר שיכול היה להקל על מי שהוא מתנגד להם לעכל את השירים הנכתבים‬ ‫נגדם‪ .‬לשון אחר‪ :‬לפחות לגבי קוראת אחת — קוראת שהרימה את קולה —‬ ‫הרכנת הראש של אלתרמן נוכח הסכם השילומים שכבר נחתם נראית חשודה‪,‬‬ ‫מוטעית ובוודאי אינה הולמת את שיעור קומתו כמשורר‪54.‬‬ ‫והיה עוד ספח אחד לשיר "אחרי חתימת ההסכם"‪ :‬היה זה המאמר "תשובה‬ ‫לשר החוץ"‪ ,‬שבו התפלמס אלתרמן עם מה שאמר משה שרת במסיבת עיתונאים‬ ‫שנערכה ב־‪ 14‬בספטמבר‪ ,‬מיד לאחר שובו לארץ מטקס החתימה‪ .‬שרת טען‬ ‫אז שהרוב המכריע בקרב תומכי ההסכם מחטיא את המטרה‪" :‬כוונתי לאלה‬ ‫הרואים את ההסכם כרע הכרחי‪ ,‬כביכול‪ ,‬ומוכנים להצדיק את הדין כאילו‬ ‫רק באין ברירה‪ ,‬בעיני אלה ההסכם הוא הישג חומרי מזה עם ויתור מוסרי‬ ‫מזה‪ ,‬כשהראשון מחפה על השני ומפצה בעדו"‪ .‬אלתרמן‪ ,‬משום־מה‪ ,‬התרשם‬ ‫כאילו דברי שרת מכוונים כלפיו‪ ,‬כמי שאכן ביקש לתת ביטוי בכתיבתו לאותן‬ ‫"כפילות־התגובה וכפילות־הרגש" שחשו בהן רבים מבין מחייבי ההסכם נוכח‬ ‫[ ‪] 409‬‬

‫אלתרמן‬

‫המפגש עם גרמניה‪ ,‬שכל תכליתו היתה השבת הגזלה‪ .‬על רקע זה תקף את שר‬ ‫החוץ על שפירש עמדה זו באופן מוטעה‪" .‬החתימה אינה כפילות של הישג‬ ‫חומרי מזה ושל ויתור מוסרי מזה" — הסביר אלתרמן — "שום 'הישג חומרי'‬ ‫אין בו כדי לחפות על ויתור מוסרי בתחום זה שאנו דנים‪ ,‬ואילו כזה היה שורש‬ ‫המלחמה הנפשית שניטשה בלב רבים ממחייבי ההסכם‪ ,‬כי אז היתה החלטתם‬ ‫לחיוב צריכה להימחות ככתם מתולדות העם"‪ .‬הטיעון השני התייחס לאמירה‬ ‫של שרת לגבי מה שחווה בלוקסמבורג — "לא הייתי זקוק לתנחומים ולעידוד"‬ ‫— אמר שרת — "לא הרגשתי אלא גאווה"‪ .‬בנדון זה נשמע אלתרמן תקיף‬ ‫ובוטה‪ :‬הפגישה פנים אל פנים עם נציגי גרמניה לצורך המשא ומתן היא עניין‬ ‫שאי אפשר לפטור אותו‪ ,‬כפי שעשה שרת‪ ,‬על ידי ניסוחים מהוקצעים‪ .‬מחובתנו‬ ‫לשמור עליו מפני פשטות וקלות יחס‪ ,‬מפני דרדור לעבר השגרה‪ .‬את הטור‬ ‫חתם במשפט הבא‪" :‬החתימה על ההסכם היא אקט מדיני שיש לחשוף את מלוא‬ ‫משמעותו‪ ,‬שיש בה אור וחושך ומכוות־אש גם יחד‪ .‬משמעותו זו אינה מתמצה‬ ‫בנימה של ניצחון וקורת־רוח בלבד"‪ .‬כמי שהצטרפותו אל מחייבי ההסכם היתה‬ ‫עקלקלה וכנראה לגמרי לא קלה‪ ,‬ניצל אלתרמן את הפולמוס עם שרת כדי‬ ‫להדגיש עד כמה התמיכה בהסכם היא לדידו עניין מורכב‪ ,‬מסובך‪ ,‬לא חגיגי‬ ‫בעליל‪ ,‬ואף רמז לגבי מה שהוא עתיד עוד לכתוב בנושא — על הצורך להישמר‬ ‫מפני הקלות הבלתי נסבלת של המגעים עם גרמניה‪ ,‬שהצטיירה בעיניו כבר אז‬ ‫כאחת הסכנות הטמונות בהסכם זה‪55.‬‬ ‫לשרת‪ ,‬בשונה מבן־גוריון‪ ,‬לא היו קשרים מיוחדים עם אלתרמן‪ ,‬אך הוא‬ ‫היה צרכן מושבע של "הטור השביעי"‪ ,‬ולא אחת רשם ביומניו את רשמיו‬ ‫למקרא הטור‪ ,‬לעתים הגיב עליו בביקורת‪ ,‬לעתים עוררה בו כתיבתו של‬ ‫אלתרמן התפעלות של ממש‪ .‬אלא שהפעם לא היה זה סתם "טור שביעי" אלא‬ ‫טור המכוון כולו נגדו‪ ,‬מה גם שתוכן המאמר נגע בהסכם השילומים — שהיה‪,‬‬ ‫ללא ספק‪ ,‬גולת הכותרת של פעולתו המדינית והדיפלומטית בתפקידו כשר‬ ‫החוץ‪ .‬מבחינתו התגובה היתה בלתי נמנעת‪ ,‬ואף שהיא התמהמהה מעט‪ ,‬זמנה‬ ‫הגיע‪ .‬וכך‪ ,‬בתחילת דצמבר פורסמה בדבר רשימה ארוכה ומנומקת פרי עטו‪,‬‬ ‫ובה תגובה על מאמרו הקצר של אלתרמן שנכתב בתגובה על נאומו במסיבת‬ ‫העיתונאים‪ 56.‬תחילה ביקש שרת לסלק את הרושם כאילו האמירה שהשמיע‪,‬‬ ‫לפיה בין המחייבים את ההסכם יש מי שרואים את ההישג החומרי כמפצה‬ ‫על הוויתור המוסרי‪ ,‬כוונה כלפי אלתרמן‪ ,‬שכן נהיר לו לחלוטין כי בשיריו‬ ‫ובמאמריו הוצגה עמדה שונה‪ ,‬שהעניקה להישג החומרי דווקא צידוק מוסרי־‬ ‫היסטורי עליון‪ .‬אולם את עיקר דבריו ייחד שרת למושג ה"גאווה" שעל השימוש‬ ‫[ ‪] 410‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫בו חלק אלתרמן מכול וכול‪ .‬בנדון זה נמנע שרת מלהשמיע דברי התנצלות —‬ ‫אכן‪ ,‬רגש הגאווה והגאון השתלט על כל ישותו ומילא את חדרי לבו כשנכנס‬ ‫לטקס חתימת ההסכם בארמון לוקסמבורג‪ .‬וזאת על שום מה? על שום הכרת‬ ‫השינוי ההיסטורי המהותי שהתרחש בגורלו של העם היהודי‪" :‬יען היה זה אחד‬ ‫מאותם רגעי השיא" — כתב משה שרת — "אשר כל החי אותם זוכה לתפוש‬ ‫מחדש במלוא חושיו‪ ,‬וכאילו במשנה־כוח‪ ,‬את תוכנה המהפכני‪ ,‬המשנה גורל‪,‬‬ ‫של התמורה ההיסטורית שחלה במעמד העם היהודי — את המהות החדשה‬ ‫שנוצקה לתוך מעגל חייו — עם תקומת מדינתו העצמאית"‪ .‬הכרה זו היא‬ ‫שעשתה את רגש הגאווה לאפשרי‪ ,‬כמעט לבלתי נמנע‪ .‬הוא גם דחה את הניסיון‬ ‫של אלתרמן לתאר את ההסכם כ"אקט מדיני שיש בו אור וחושך ומכוות אש גם‬ ‫יחד"‪ .‬הדימויים הספרותיים הדו־משמעיים שניפק לא היו מקובלים עליו‪ ,‬שהרי‬ ‫הוא‪ ,‬כמי שכונן את הסכם השילומים‪ ,‬מוכן היה לראות בו את נקודת האור‬ ‫בלבד‪ ,‬את היותו מסמן שינוי משמעותי בגיבוש העצמאות הלאומית‪" .‬במידה‬ ‫שיתממש ההסכם" — כתב שרת — "בנו ורק בנו תלוי הדבר לעשותו לאחת‬ ‫מאבני היסוד האיתנות של בניין עתידנו"‪ .‬ישר וגלוי עיניים התייצב שר החוץ‬ ‫אל מול המשורר הדגול שקרא אותו לסדר‪ ,‬חף לחלוטין מן הצורך להצטדק‬ ‫בפניו‪ ,‬נאמן עד תום לאמת הפנימית שלו ולחזון המדיני שהוא־הוא שהופקד‬ ‫על ביצועו‪.‬‬ ‫ואכן ההסכם התממש‪ :‬ביום חמישי‪ 13 ,‬באוגוסט ‪ ,1953‬פרסם דבר ידיעה‬ ‫קטנה בעמוד הראשון של הגיליון‪ ,‬לפיה "משלוח השילומים הראשון עומד‬ ‫להגיע היום"‪ .‬דוּבר על אונייה בשם "אתרוג" ובה ‪ 400‬טונות של "סחורות־‬ ‫שילומים"‪ ,‬בעיקר ברזל וזבל כימי‪ ,‬האמורה לעגון בנמל חיפה או בנמל תל‬ ‫אביב‪ 57.‬די היה בידיעה זו כדי שאלתרמן יזדרז ויכתוב עוד באותו בוקר‬ ‫האנייה הראשונה" המקדם את פניה של האונייה שבדרך‪,‬‬ ‫שיר בשם "עם בוא ֳ‬ ‫שפרסומו בדבר למחרת היום חפף בדיוק ליום הולדתו ה־‪" .43‬לֹא לֹא ְּבקוֹ ל‬ ‫ר־פנִ ים‪ ]...[ /‬נָ ִביא ֶאת ַה ְּס ִפינוֹ ת ִעם ׁשֹד ַה ֶ ּג ְר ָמנִ ים" — הכריז‬ ‫דְּ ָמ ָמה אוֹ ְּב ֶה ְס ֵּת ּ ָ‬ ‫אלתרמן בפתח השיר‪ ,‬כשהוא מתייחס לשמועות שאמנם הוכחשו בידיעה בדבר‬ ‫הכוונה להעלים את תאריך בואה של האונייה ושל אונייה נוספת‪ ,‬בשל תוכניתם‬ ‫של מתנגדי השילומים לקיים שביתות והפגנות‪ .‬גישתו בנדון זה היתה חד־‬ ‫משמעית‪ :‬לא רק שאין להטיל איפול על בוא האוניות‪ ,‬להפך‪ :‬יש לעשות זאת‬ ‫בגלוי ולאור היום‪ ,‬ודווקא אלה שתמכו כמותו בהסכם השילומים הם שצריכים‬ ‫להציג דרישה זו ולהיישיר מבט אל מול תוצאות העמדה שנקטו‪ .‬ואם יהיו‬ ‫הפגנות — יש להיערך לזה בהתאם‪ ,‬אך אין להפוך אותן לתירוץ כדי להעלים‬ ‫[ ‪] 411‬‬

‫אלתרמן‬

‫"אנַ ְחנוּ ׁ ֶש ָע ַמ ְדנוּ וְ ִה ְצ ַּב ְענוּ ֵ'הן!'‪ְּ /‬ב ֵעת ֲה ַרת־גּ וֹ ָרל‪ְּ ,‬ביָ ד מוּ ֶר ֶמת‪,‬‬ ‫את המאורע‪ֲ :‬‬ ‫—‪ֲ /‬אנַ ְחנוּ ַה ִּמ ְט ָען נָ קוּ ם ִל ְפרֹק ְל ֵעין‪ַ /‬ה ְּכ ָלל וְ ַה ָ ּי ִחיד וּ ְל ֵע י ן ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש!" רק‬ ‫פרסום מלא‪ ,‬מדויק ואמין בדבר בואן של אוניות המטען ימנע את האפשרות‬ ‫להתעלמות ממציאות חדשה זו‪ ,‬והוא אף יתבע מן הציבור להתמודד עם מלוא‬ ‫"צ ִר ְ‬ ‫יך ׁ ֶש ִ ּי ָּנ ְטעוּ ְּב ֵלב יָ ִחיד וּ ְלאֹם‪/,‬‬ ‫המשמעות ההיסטורית הגלומה בהסכם זה‪ָ :‬‬ ‫ְּבאוֹ ר ָמ ֵלא וָ ָחד‪ְ ,‬ללֹא ִע ְר ּפוּ ל וָ ע ֶֹקף‪ַ /‬מ ׁ ְש ָמעוּ תוֹ ‪ֻ ,‬ח ְמ ַרת דִּ ינוֹ ׁ ֶשל זֶ ה ַה ּיוֹ ם‪ /,‬יוֹ ם‬ ‫ּבוֹ א ַה ִּמ ְט ָענִ ים וְ ַה ׁ ְש ָל ַכת ָהע ֶֹגן"‪ .‬באמירה זו סגר אלתרמן מעגל — תחילה העניק‬ ‫גיבוי מלא למי שנשאו ונתנו לשם קבלת שילומים באמצעות המעצמות‪ .‬בשלב‬ ‫הבא‪ ,‬כשהמגעים נעשו לישירים‪ ,‬היה בין המסתייגים‪ ,‬בעיקר מחשש שמשא‬ ‫ומתן ישיר עלול להוליך להפשרת האיבה בין יהודים לגרמנים‪ .‬לבסוף נמלך‬ ‫בדעתו ותמך תמיכה שלמה בהסכם השילומים על פי המתווה של בן־גוריון‬ ‫ושרת‪ ,‬כשהוא מכיר בהכרח לקיים משא ומתן ישיר עם הגרמנים‪ .‬עתה‪ ,‬עם בוא‬ ‫לגבות‬ ‫האונייה הראשונה‪ ,‬ולאחר שההסכם נכנס לשלב הביצוע‪ ,‬שב אלתרמן ַ‬ ‫אותו‪ ,‬כשהוא נוטל עליו את מלוא האחריות האישית בגין עמדה זו‪58.‬‬ ‫ְ‬ ‫באחת משורות השיר כתב אלתרמן‪ַּ ——" :‬תם ַה ִ ּו ּכוּ ַח‪ָּ .‬תם‪ .‬וְ ִאם ַ ּגם יִ ָּמ ׁ ֵשך‪/,‬‬ ‫לֹא הוּ א ַע ְכ ׁ ָשו ִע ָ ּקר‪ַ .‬ה ּכֹל ֻה ַ ּגד‪ָּ ,‬בא ֵא ֶלם"‪ .‬ואכן‪ ,‬בכל הנוגע להסכם השילומים‬ ‫תם הוויכוח‪ ,‬אך לא לגבי מכלול היחסים שבין ישראל לגרמניה בעידן שלאחר‬ ‫הסכם השילומים — נושא שאלתרמן‪ ,‬יותר מרבים מן הכותבים בארץ‪ ,‬לא יחדל‬ ‫לדון בו ולדוש בו‪ .‬אכן אלתרמן הפנים את הצורך בהסכם השילומים והצדיק‬ ‫אותו כהכרח בל יגונה לצורך חיזוקה המשקי והביטחוני של מדינת ישראל‪,‬‬ ‫שהיה לדידו ערך עליון‪ .‬ועם זאת קבע לעצמו סייג ברור‪ ,‬שהשתמע במעומעם‬ ‫במאמר "השילומים והדמגוגיה"‪ ,‬אך היה לקו מוצהר ותקיף ככל שביצועו של‬ ‫הסכם השילומים צבר תאוצה והוביל באופן בלתי נמנע להתקרבות בין המדינות‬ ‫במגוון של מישורים‪ .‬מנקודת מבטו לא היה ההיתר שניתן לממשלת ישראל‬ ‫לקשור קשר עם גרמניה לצורך קבלת פיצויים על הגזלה והשוד בגדר היתר‬ ‫גורף‪ ,‬שבעקבותיו תיסלל הדרך להתהווּ ת קשרים שהם מעבר להסכם עצמו‪.‬‬ ‫כבר בשיר "הפילהרמוניה החרושת והתרבות"‪ ,‬שנכתב חודשים אחדים בלבד‬ ‫לאחר חתימת הסכם השילומים שתמך בו‪ ,‬קידם אלתרמן בברכה את תוצאות‬ ‫המשאל שנערך בתזמורת הפילהרמונית ששלל השמעת יצירות משל המלחין‬ ‫ריכרד שטראוס‪ ,‬שהיה תומך של המשטר הנאצי‪ ,‬ואף חידד את הדברים בעת‬ ‫שמתח ביקורת על סירובו של הכנר ישה חפץ לוותר על נגינת שטראוס בעת‬ ‫ביקורו בארץ‪ .‬לא חלף זמן רב והוא יצא במתקפה שלוחת רסן נגד השחקנית‬ ‫אורנה פורת ובעיקר נגד שולחיה בגין מסע הופעות שערכה על אדמת גרמניה‪.‬‬ ‫[ ‪] 412‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫"בזְ ַמן אוֹ תוֹ וִ ּכוּ ַח ַעל ַה ּׁ ִש ּלוּ ִמים" — כתב אלתרמן — "יָ ַד ְענוּ ִּכי ְּב ִדין ָאמוֹ ר ָא ַמ ְרנוּ‬ ‫ִּ‬ ‫יל ְך ְּכמוֹ סוּ ִמים‪ְּ /‬בזֶ ה ַה ָּנ ִתיב ְּב ִלי ְסיָ ג ְוּב ִלי ָמ ֵגן"‪ 59.‬ואכן‪,‬‬ ‫ֵהן—‪ֲ /‬א ָבל נִ ׁ ְש ַּב ְענוּ לֹא ֵל ֵ‬ ‫שירים אלה היו הסנוניות הראשונות שבישרו את הקו שינקוט בעתיד‪ :‬מצד‬ ‫אחד תמיכה בקשרים חומריים ופרגמטיים עם גרמניה‪ ,‬אך מצד אחר שלילה‬ ‫מוחלטת של קשרי חברה ותרבות ומניעת התקרבות בין שני העמים‪ .‬בן־גוריון‪,‬‬ ‫המדינאי המעשי ומרחיק הראות‪ ,‬ידע היטב כי שני המרכיבים האלה הם בגדר‬ ‫עסקת חבילה‪ ,‬ולאחר שהשיג את הסכם השילומים המשיך להוביל את מדינת‬ ‫ישראל לפיוס כולל עם גרמניה‪ .‬אלתרמן המשורר קיווה בכל זאת לקיים את‬ ‫ההבחנה הרצויה לו בין מוסר לפוליטיקה‪ ,‬שעל פיה יהיה אפשר למדינת ישראל‬ ‫מפרות הסכם השילומים אך עם זאת יהיה עליה להינזר ככל האפשר‬ ‫ליהנות ּ ֵ‬ ‫מגרמניה ומן הגרמנים‪ .‬אין ספק שזאת היתה עמדה ייחודית‪ ,‬מעין עמדת ביניים‬ ‫בין עמדתו של בן־גוריון‪ ,‬שאותה היה מוכן לאמץ חלקית‪ ,‬ובין עמדתם של‬ ‫גורמי אופוזיציה‪ ,‬בכלל זה אנשי רוח רבים‪ ,‬ששללו שלילה מוחלטת את הסכם‬ ‫השילומים ואת כל מה שעתיד היה להיגזר ממנו‪60.‬‬

‫ה‬ ‫אף שדגל בעקביות בהגמוניה של מחנה הפועלים וחתר למען שיתופה של‬ ‫מפ"ם בממשלה‪ ,‬גילה אלתרמן יחס ביקורתי‪ ,‬לעתים עוין‪ ,‬כלפי מפלגה זו בשל‬ ‫יחסה האוהד לברית המועצות‪ .‬ההערכה שרחש כלפי האידאולוגיה החלוצית‬ ‫של המפלגה וחלקה בבניין הארץ לא העניקה לה מבחינתו כל חסינות; אף‬ ‫לא הקשר האישי שלו אל כמה מן האישים הבולטים במפלגה זו — דוגמת‬ ‫יצחק שדה‪ ,‬אברהם שלונסקי‪ ,‬משה שמיר — ואף לא קרבת הנפש לאחותו לאה‬ ‫להב‪ ,‬חברת קיבוץ תל עמל‪ ,‬שהיתה גם היא חברת מפ"ם ופעילה מרכזית של‬ ‫תנועת השומר הצעיר‪ .‬אלתרמן מצדו לא היה מעולם שותף להיקסמות מברית‬ ‫המועצות‪ ,‬שהיתה נחלתם של רבים בשמאל הסוציאליסטי — בכלל זה אנשי‬ ‫ציבור‪ ,‬סופרים‪ ,‬אינטלקטואלים‪ ,‬עיתונאים‪ ,‬לוחמי ההגנה והפלמ"ח‪ ,‬חברי‬ ‫קיבוצים‪ ,‬ראשי תנועות נוער — שנשאו עיניהם אל ברית המועצות כאל מופת‬ ‫של חברה מתקדמת‪ ,‬גישה שהתחזקה בעקבות ניצחונה על גרמניה הנאצית‪.‬‬ ‫יתר על כן‪ :‬הוא היה מתנגד חריף של המשטר הסובייטי‪ ,‬וראה בו משטר‬ ‫טוטליטרי המושתת על עריצות וטרור‪ ,‬השולל חופש‪ ,‬מתעלם מזכויות אדם‬ ‫ומשעבד את הפרט לצורכי המדינה והחברה‪ .‬הישגי החברה הסובייטית בבניין‬ ‫המדינה החדשה‪ ,‬בכלכלה או בקידום נושאים חברתיים לא הרשימו אותו‪,‬‬ ‫[ ‪] 413‬‬

‫אלתרמן‬

‫וסטלין לא נחשב בעיניו מעולם לשמש העמים‪ .‬בימי מלחמת העולם השנייה‬ ‫התגייסה שירתו לתמיכה בעולם החופשי במלחמתו בנאצים — המנהיג הנערץ‬ ‫עליו היה וינסטון צ'רצ'יל — אף כי פה ושם העניק ציון לשבח גם למלחמתם‬ ‫של הרוסים‪ .‬שירו על עמידת הגבורה של העיר סטלינגרד‪ ,‬שתושביה המשיכו‬ ‫לקיים את חיי השגרה שלהם בזמן המצור הנאצי‪ ,‬היה אחד משיאיו של המדור‬ ‫"רגעים"‪ 61.‬אולם ההערכה לכושר הלחימה ולעמידה של ברית המועצות כפי‬ ‫שנגלו במלחמה לא גרמה לו לשנות את דעתו כהוא זה ביחס למשטר הנהוג בה‪.‬‬ ‫אלתרמן נתן לעמדה זו ביטוי נוקב בשיריו ובמאמריו‪ ,‬ולימים אף כתב מחזה‬ ‫בנושא זה‪ ,‬כשהוא מגלה נכונות להתעמת עם גורמי השמאל באותו הלהט‪,‬‬ ‫ההתמדה והחריפות שבחר בשעתו להתעמת עם הפורשים‪62.‬‬ ‫לראשונה הסתייג אלתרמן מן המשטר הנהוג בארצות הגוש המזרחי עוד‬ ‫בשלהי מלחמת העצמאות‪ ,‬זאת בעקבות הטלת עונשי מאסר על פעילי עלייה‬ ‫בהונגריה וברומניה‪ 63.‬אולם המתקפה הגדולה הראשונה היתה בדצמבר ‪:1951‬‬ ‫הוועידה ה־‪ 15‬של אגודת הסופרים העברים‪ ,‬שנערכה באותו שבוע בתל אביב‪,‬‬ ‫יצאה בקריאה לברית המועצות לפתוח את שעריה ליהודים הרוצים לעלות‬ ‫לישראל והביעה "חרדה וכאב" לנוכח גורלם של סופרי עברית ויידיש שהיו‬ ‫נתונים זה שנים במעצר‪ ,‬בלי שנודע דבר על גורלם‪ ,‬ואשר בסופו של דבר הוצאו‬ ‫להורג במרתפי כלא לוביאנקה שבמוסקבה בפקודתו הישירה של סטלין (בין ‪11‬‬ ‫ל־‪ 12‬באוגוסט ‪ .)1952‬הסופר משה שמיר דרש להוריד את ההצעות מסדר היום‪,‬‬ ‫בטענה שהן "פוליטיות"‪ .‬משלא נתקבל ערעורו — קם ועזב את הוועידה‪64.‬‬ ‫אלתרמן לא נשאר חייב אף לא לרגע‪" :‬מדוע אסור לשאֹל על סופרים יהודים‬ ‫ברוסיה?" — שאל במרי לבו ב"הטור השביעי" שפורסם שלושה ימים בלבד‬ ‫"אנָ ׁ ִשים ָצ ְללוּ ְּכמוֹ ֶא ֶבן ִל ְב ֵאר‪ /.‬נֶ ֶע ְלמוּ ‪ָ ,‬א ְמנָ ם לֹא‬ ‫לאחר תום ועידת הסופרים‪ֲ :‬‬ ‫ר־ה ַ ּק ָ ּים‪ /.‬יֵ ׁש אוֹ ְמ ִרים ׁ ֶש ַח ִ ּיים ֵהם וְ יֵ ׁש ַה ּסוֹ ֵבר‪ֶ ׁ /‬ש ָח ְטאוּ וְ נִ ְס ּפוּ ְּב ִמ ׁ ְש ּ ַפט ָה ָעם‪/.‬‬ ‫ַּב ִּמ ׁ ְש ָט ַ‬ ‫ּ‬ ‫ַא ְך לֹא זֶ ה ַה ֻּמ ְפ ָלא‪ַ .‬ה ֻּמ ְפ ָלא הוּ א‪ָ ,‬ח ֵבר‪ַ /:‬מדּ וּ ַע‪ָ /‬אסוּ ר ּפֹה‪ִ /‬ל ׁ ְשאֹל‪ַ /‬א ָים?" סביב‬ ‫השאלה הזאת נסב למעשה כל הטור כולו — הרי אין זה דבר שבשגרה‪ ,‬כך כתב‪,‬‬ ‫שספרות שלמה יורדת לטמיון‪ ,‬שסופרים נעלמים בלי שישאירו אחריהם זכר‪,‬‬ ‫שאין יודעים אם חיים הם אם מתים‪ .‬מה הפסול שנמצא בעצם השאלה עצמה‪,‬‬ ‫יסט מוּ ָעד?"‪ 65‬בתגובה‬ ‫ן־ל ַה ְכ ִעיס‪ /‬וּ ָפ ׁ ִש ְ‬ ‫"ל ָּמה ָּכל ַהנּ וֹ ֵג ַע ָּב ּה ַאף ְּב ֻמ ָעט‪ /‬הוּ א ַמ ְק ׁ ָש ְ‬ ‫ָ‬ ‫פרסם משה שמיר רשימה‪ ,‬ולבד מדקדוקי פרוצדורה יצא בה להגנה גורפת של‬ ‫ברית המועצות‪ ,‬הגדיר אותה כ"מבצר של שלום וסוציאליזם ושחרור־עמים‬ ‫בעולם"‪ ,‬ובעיקר טען כי יש עניינים אשר לא הובהרו סופית מבחינת העובדות‪,‬‬ ‫ולכן מן הדין לבדוק אותם "בטרם יעשו עניין למחאות ולהחלטות בעלות אופי‬ ‫[ ‪] 414‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬ ‫אלתרמן‪66.‬‬

‫הפגנתי"‪ .‬היה בזה יותר מרמז לגינוי שנשמע זה עתה מפיו של‬ ‫חלפה כמעט שנה‪ ,‬ושוב יצא אלתרמן לתקוף את חוגי מפ"ם בגין עמדתם‬ ‫הפרו־סובייטית‪ ,‬זאת על רקע משפטי פראג‪ ,‬שנערכו באותה עת בבירת‬ ‫צ'כוסלובקיה‪ 14 .‬נאשמים הועמדו לדין‪ ,‬מהם ‪ 11‬יהודים‪ ,‬שהבולט בהם היה‬ ‫רודולף סלנסקי‪ ,‬שכיהן כמזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה‪.‬‬ ‫שכוּ ונו נגד ברית המועצות‪ ,‬בשירות האימפריאליזם‬ ‫הם הואשמו בפעולות ּ‬ ‫האמריקני ובהסתייעות בארגונים ציוניים לצורך פעולות ריגול ומעשים‬ ‫חתרניים במדינות הדמוקרטיה העממית‪ .‬שני ישראלים‪ ,‬שמעון אורנשטיין‪,‬‬ ‫הנספח המסחרי בצירות ישראל בפראג‪ ,‬ומרדכי אורן‪ ,‬מפעילי מפ"ם בארגונים‬ ‫הבין־לאומיים‪ ,‬הועמדו גם הם למשפט‪ :‬אורן הואשם בהשתייכות לרשת ריגול‬ ‫בריטית ובסיוע לסלנסקי‪ ,‬לאחר שקודם לכן שימש עד במשפט שנערך לו‪.‬‬ ‫משפטי פראג‪ ,‬שנתפסו במערב כמשפטים מבוימים שנועדו לחסל את מתנגדי‬ ‫המשטר‪ ,‬העסיקו במשך זמן רב את הכנסת‪ ,‬העיתונות ודעת הקהל בארץ‪ ,‬לא‬ ‫מעט גם בשל ההיבט היהודי שלהם; במיוחד הטרידו המשפטים את חוגי מפ"ם‪,‬‬ ‫בגין מעורבותו התמוהה והבלתי מוסברת במשפט של מרדכי אורן‪ ,‬שהיה איש‬ ‫אמונם של בכירי המפלגה‪ .‬המשפטים החלו ב־‪ 20‬בנובמבר‪ ,‬הם התנהלו בקצב‬ ‫מהיר‪ 11 ,‬נאשמים ובתוכם סלנסקי נדונו למוות והוצאו להורג ב־‪ 3‬בדצמבר‪.‬‬ ‫אורן ואורנשטיין נשפטו לתקופות מאסר שונות‪.‬‬ ‫משפטי פראג‪ ,‬יותר מאירועים רבים אחרים‪ ,‬לא נתנו לאלתרמן מנוח‪ .‬הוא‬ ‫עקב בשקדנות רבה אחרי כל מה שנכתב בעניין זה בביטאונה של מפ"ם‪ ,‬על‬ ‫המשמר‪ ,‬לעתים העתיק לפנקסו קטעים מן העיתון — הן מן הכרוניקה והן מן‬ ‫מערה אל תוך הפנקס את מחשבותיו ותהיותיו בפרשה זו‪.‬‬ ‫המאמרים — כשהוא ֶ‬ ‫לא בחלק האינפורמטיבי של העיתון ולא במאמר הראשי אין זכר לבעיה‬ ‫המוסרית המצפונית העיקרית שהמשפט מעמיד בפניה את שכלו ואת לבו‬ ‫של אדם‪ :‬בעיית הספק בצדקתו של הכוח העורך את המשפט הזה‪ ,‬בעיית‬ ‫הספק העקרוני החייב להתעורר גם ביחס לאשמתם ולטיב הודאותיהם של‬ ‫שאר הנאשמים; דמות הערכים האנושיים המוסריים המצפוניים שמשפט‬ ‫זה חייב לעורר חרדה להם‪ ,‬דמות משמעותה הכללית העקרונית של‬ ‫תופעה אפלה זו שאינה יכולה להיות מובדלת לעצמה ואינה יכולה לתת‬ ‫מקום‪ ,‬כלאחר יד‪ ,‬לפסוק כגון "מפלגת הפועלים המאוחדת עומדת ללא‬ ‫רתיעה לימין הארצות הסוציאליסטיות והדמוקרטיות העממיות במאבק"‬ ‫נגד אויבים מבית (!) ומחוץ‪67.‬‬ ‫[ ‪] 415‬‬

‫אלתרמן‬

‫לא רק על המשמר עניין את אלתרמן — הוא רשם לעצמו ראשי פרקים מדברים‬ ‫שקרא בעיתונים דבר ומעריב‪ ,‬וכן ציטוטים מתוך שידורי "קול ישראל"‪ .‬רושם‬ ‫רב במיוחד עשה עליו "מכתב למערכת" שהופיע בדבר בחתימת ס‪.‬ש‪ .‬יריב‪,‬‬ ‫שהיה כינוי העט של דוד בן־גוריון‪ ,‬ושבו גילה הבנה עמוקה לפרשה מורכבת‬ ‫זו‪ .‬הרשימה באה כתגובה למאמר המערכת של דבר שבחר להתייחס אך ורק‬ ‫לפן האנטישמי של המשפט‪" .‬הקלון המוסרי ב'משפטים' אלה אינו פחות‬ ‫ּ‬ ‫מזעזע ומחריד מן הקלון האנטישמי" — כתב בן־גוריון — "ויש להצטער על‬ ‫כך שהמאמר הראשי של עתון פועלי א"י עובר על זה בשתיקה"‪ .‬ועל כך כתב‬ ‫אלתרמן בפנקסו‪" :‬מה שראינו ב'מכתב' זה הוא מיסודי דברים ומיסודי שאלות‬ ‫שמשפט פראג מעלה אותם על הפרק"‪ .‬וכן‪" :‬דומה שב‪.‬ג‪ .‬חוץ מתפקידיו‬ ‫המדיניים יש לו‪ ,‬אפוא‪ ,‬עוד מלאכה — להעמיד את הקוראים העברים על עיקרן‬ ‫של בעיות‪ ,‬במקום שהפובליציסטים שמלאכתם בכך‪ ,‬אינם תופסים את העיקר"‪.‬‬ ‫וזה היה בדיוק קו המחשבה שלו עצמו‪" :‬כמעט אותם דברים ממש אך חוזר‬ ‫וטוען גם אני (בע"פ‪ ,‬כמובן‪ ,‬עד הגיע תור הכתיבה) — לא העוול לציונים בלבד‬ ‫הוא הצריך להסעיר את הנפש ולעורר את המחשבה"‪ .‬הוא אף רשם לעצמו‬ ‫לברר במערכת אם אמנם בן־גוריון הוא שכתב את המכתב‪ ,‬ואם כך הדבר‪ ,‬ראוי‬ ‫יהיה לכתוב אליו מכתב אישי‪ .‬ועוד כתב‪" :‬לנושא זה התכוונתי לייחד את הטור‬ ‫של יום ו' הבא וזאת גם רשמתי לפני ביום קראי את המאמר המדובר"‪68.‬‬ ‫הטור שאליו התכוון אלתרמן אכן התפרסם בסופו של אותו שבוע‪ .‬הוא קרא‬ ‫לו בשם "הסערה"‪ ,‬ובו פרש לראשונה את הגיגיו בנוגע למשפטי פראג‪ .‬המוטו‬ ‫לשיר — "רוחות הזעף חלוף יחלופו" — הועתק תחילה אל הפנקס מסיומת של‬ ‫מאמר שהתפרסם בעל המשמר‪ 69,‬שלטעמו שיקף היטב את העיוות הבסיסי‬ ‫שאפיין‪ ,‬לטעמו‪ ,‬את עמדתה של מפ"ם בפרשה‪" :‬המאמר הראשי ב'על המשמר'‬ ‫— מיום ד'" — כתב אלתרמן — "חושף באופן מלא ונמרץ מאשר עד כה את‬ ‫משמעות ההתקפה על הציונות — ומשלב במושג ציונות גם את המדינה —‬ ‫אך שוב — שום הבעת היסוס לגבי עיקרים אנושיים־אידיאולוגיים שהמשפט‬ ‫מערער"‪ .‬בשיר עצמו השתמש אלתרמן שימוש אירוני בציטטה מתוך על‬ ‫המשמר שהתנוססה בראשו — נכון‪ ,‬הכול עובר‪ ,‬הרוחות יחלופו‪ ,‬הסופה תחלוף‬ ‫גם היא‪ ,‬המפלגה תמשיך‪ ,‬השד אינו נורא כל כך‪ .‬ובכל זאת הפעם יהיה קצת‬ ‫קשה לשכוח איך עמדה מפלגה זו בקרב ללא תקדים אל מול העובדות והעדויות‬ ‫שנפרשו לנגד עיניה‪ ,‬ובלבד שיהיה בידה לשמר את ססמאותיה‪ .‬בהקשר זה מתח‬ ‫ביקורת על הניסיון להמעיט במשקלה של הפרשה ולגמד אותה‪ ,‬בין היתר על‬ ‫ידי הפניית המבט לעבר "השאלה היהודית"‪ ,‬כאילו העיקר היה בזה‪ 70.‬מוצלח‬ ‫[ ‪] 416‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫ונוקב ממנו היה הטור שפורסם כעבור שבוע‪ ,‬ושאותו כתב אלתרמן לאחר‬ ‫שכבר בוצעו פסקי הדין‪ .‬שמו של הטור היה "משירי לוחמי המחר"‪ ,‬ובו נשמע‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬קולם של דוברי מפ"ם הנושאים נאום מפויט ונמלץ הבא ללמד על‬ ‫עצמם סנגוריה‪ ,‬אך דווקא נאום זה הוא שחושף את מלוא ערוותם‪:‬‬ ‫וַ יְ ִהי ְּב ִה ְתנַ ּ ֵׂשא ִמ ׁ ְש ּ ַפט ַה ּׁ ֶש ֶקר‬ ‫ְל ָה ִאיר ֱאמוּ נוֹ ת־וְ ִט ָיבן ַּכ ָּבזָ ק‪,‬‬ ‫ָע ַמ ְדנוּ וְ ָעשִׂ ינוּ ְּבנַ ְפ ׁ ֵשנוּ ֶס ֶקר‬ ‫ֹאמר ִל ְל ָב ֵבנוּ ‪ֲ :‬חזַ ק וְ נִ ְת ַח ָ ּזק!‬ ‫וַ נּ ַ‬ ‫ת־אמוּ נִ ים ְלנַ ֵּס ַח‬ ‫וַ ֵּנ ֵצא ַה ְצ ָה ַר ֱ‬ ‫יעים‬ ‫וּ ְל ַאחוֹ ת ָּב ּה ְס ֵפקוֹ ת וּ ְפ ָרצוֹ ת ְוּב ִק ִ‬ ‫ֹאחז ְּב ָחזְ ָקה ְּב ַק ְרנוֹ ת ַה ִּמזְ ֵּב ַח‬ ‫וַ נּ ַ‬ ‫ְּבעוֹ ֶדנּ וּ רוֹ ֵת ַח ִמדְּ ֵמי נְ ִק ִ ּיים‪.‬‬ ‫ֹאש‪ְּ ,‬כ ִמנּ ַֹער‪,‬‬ ‫יע לוֹ א ֶֹמן ֵמר ׁ‬ ‫וַ ַּנ ִּב ַ‬ ‫וַ ִּנ ְק ָרא לוֹ‬ ‫ִמ ׁ ְש ּ ָפט ס וֹ ְצ יָ ִל י ְס ִט י‪ ...‬וָ ָהס!‬ ‫ם־ה ּת ַֹאר‬ ‫י־ד ַעת ֶאת זֶ ה ׁ ֵש ַ‬ ‫ָּכ ְך ִע ַ ּו ְתנוּ ְּב ִל ַ‬ ‫ַּכ ֲא ׁ ֶשר לֹא ֻע ַ ּות וְ ֻע ַ ּקם ֵמ ָאז‪...‬‬ ‫הפעם הרחיק אלתרמן לכת בזה שהציג את אנשי מפ"ם כטיפשים‪ ,‬כשקרנים‪,‬‬ ‫כמי שעסוקים בתמרונים מילוליים שנועדו לחפות על מעשי זוועה‪ ,‬וכמי‬ ‫שמעדיפים להיאחז באופן כפייתי במוסכמות ובשגרות מחשבה אידאולוגיות‬ ‫שהם משועבדים להן במקום לנהוג ביושר לב‪ ,‬להפעיל שיקול דעת ולקרוא את‬ ‫תמונת המציאות כמות שהיא באמת‪71.‬‬ ‫באותו היום שבו פורסם השיר התכנסה מועצת הקיבוץ המאוחד בשפיים‪,‬‬ ‫ולמרות סדר היום שנקבע מראש נערכו הדיונים בצל משפט פראג‪ .‬מנהיג‬ ‫התנועה יצחק טבנקין השמיע נאום חוצב להבות ובו קבל על התנכלותה של‬ ‫מפא"י למפ"ם בעת שהמפלגה חוֹ וה את אחת השעות הקשות בתולדותיה‪ .‬תוכן‬ ‫הנאום הובא בדבר ביום שני‪ 7 ,‬בדצמבר‪ ,‬ולמקרא הדברים לא יכול היה אלתרמן‬ ‫להבליג‪ :‬הוא לא המתין אפילו עד להופעת "הטור השביעי"‪ ,‬וכבר ביום רביעי‪,‬‬ ‫‪ 9‬בדצמבר‪ ,‬פרסם בעיתון רשימה בשם "מבעד לטרוניה"‪ ,‬שנועדה לקעקע את‬ ‫[ ‪] 417‬‬

‫אלתרמן‬

‫התוקף המוסרי של נאום טבנקין‪ .‬הוא טען במאמר כי אנשי מפלגת הפועלים‬ ‫המאוחדת מחויבים — מבחינת ההיגיון והיושר החברתי — להשיב על שאלה‬ ‫אחת בלבד‪ :‬כיצד אפשר לפסול את משפט פראג בסעיף אחד בלבד ולדלג על‬ ‫יתר הספקות שמעורר המשפט‪ ,‬ואף להוסיף ולכנות אותו בכינויים כמו "משפט‬ ‫סוציאליסטי" או "משפט צדק"‪ ,‬ואף להכריז פעם אחר פעם על התייצבותם‬ ‫לימין המשטר והממשלה העורכים משפט זה‪" .‬כאילו המשפט 'רע' הוא אך‬ ‫ורק משום שהוא 'רע ליהודים'‪ ,‬וכי אילו נשלף קוץ זה שבאליה‪ ,‬כי אז העדויות‬ ‫[‪ ]...‬וכל מסכת השקר המנקר עינים — כל אלה — ראויים להוסיף ולהיות מופת‬ ‫שיש ללכת לאורו ויש להקדישו ולהעריצו"‪ .‬היינו‪ :‬שוב העלה אלתרמן את‬ ‫סוגיית "השאלה היהודית"‪ ,‬שלפי תפיסתו זכתה להעצמה מפי דוברי מפ"ם‪,‬‬ ‫זאת כחלופה לחשבון נפש אמתי ביחס לכלל הדברים שהתגלו במשפט‪ .‬מלבד‬ ‫זה דחה אלתרמן בתוקף רב את תלונתו של טבנקין על כך שתנועתו נאלצת‬ ‫לעמוד בימי המשפט מול התעמרותה של מפא"י‪ ,‬כאילו היתה זו "הגדולה‬ ‫שברעות"‪ ,‬ואילולא היא — הכול היה בא על מקומו בשלום‪ .‬והרי לא היטפלותה‬ ‫של מפא"י היא שורש הבעיה אלא אותן העובדות המרות שבשלהן נתבעת‬ ‫המפלגה לתת דין וחשבון‪ ,‬ושמהן בחרה לחמוק‪72.‬‬ ‫המתכון הבדוק של "שירי לוחמי המחר" נראה הולם גם בעת התגובה על‬ ‫משפט הרופאים‪ ,‬שהיה העילה לפתיחת הסיבוב השלישי במערכה המתמשכת‬ ‫שקיים אלתרמן נגד משטר העריצות של ברית המועצות וגרורותיה ועוד יותר‬ ‫מזה כלפי תומכיו של משטר זה מבית‪ .‬ב־‪ 13‬בינואר ‪ 1953‬הודיעה מוסקבה‬ ‫על העמדתם לדין של תשעה רופאים יהודים‪ ,‬שהואשמו בחברות בארגון יהודי‬ ‫הקשור עם הג'וינט ובמזימה להמית כמה ממנהיגי ברית המועצות באמצעים‬ ‫רפואיים‪ .‬אלתרמן חיבר אז שיר בשם "התמיהה היחידה"‪ ,‬ובחר להשמיע בו את‬ ‫קולם של מדריכי תנועות הנוער‪ ,‬הנמנים אף הם עם "לוחמי המחר"‪ ,‬שלגביהם‬ ‫תופעות מעין אלה אינן אלא הכרח בל יגונה הנגזר מצרכיו של עולם המהפכה‪:‬‬ ‫(א ַחר ִה ּסוּ ס ְמ ַעט)‪ֵ :‬א ַרע ַמה ּׁ ֶש ֵא ַרע‪ ]...[ /.‬עוֹ ַלם‬ ‫ת־הנּ ַֹער‪ַ ,‬ס ְחנוּ ‪ַ /‬‬ ‫יכי ְּתנוּ ַע ַ‬ ‫"וְ ָאנוּ ‪ַ ,‬מ ְד ִר ֵ‬ ‫ַה ַּמ ְה ּ ֵפ ָכה ָחמוּ ר הוּ א‪ֵ /.‬אין ְּב ֵר ָרה"‪ .‬תחילה נתגלתה הקנוניה של מנהיגי מהפכת‬ ‫"שרוּ ת ַה ִּב ָּטחוֹ ן‬ ‫אוקטובר — זינובייב‪ ,‬ריקוב‪ ,‬קמניב ובוכרין — אבל‪ ,‬תודה לאל‪ֵ ׁ ,‬‬ ‫ִ ּג ָּלה ֶאת ַה ְ ּק ָל ִפים‪ /‬וַ ַ ּי ְך ָּב ַע ְר ּ ָפ ִדים ַוּב ּׁ ְש ָר ִצים ַוּב ְּכ ָל ִבים"‪ .‬אלתרמן כיוון את דבריו‬ ‫אל הטיהורים הגדולים שערך המשטר הסובייטי במחצית השנייה של שנות‬ ‫השלושים‪ ,‬אשר זכו בשעתם לתמיכה מצד מאיר יערי‪ ,‬מנהיג מפ"ם‪ 73.‬אחר כך‬ ‫גילו בוני הדמוקרטיות העממיות את מי שריגלו למען משטרים זרים — הכוונה‬ ‫למשפטי פראג — ושוב ניצל עולם המהפכה‪ .‬עתה הגיע זמנו של קשר הרופאים‪:‬‬ ‫[ ‪] 418‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫יהם שָׂ ִרים ִה ְפ ִקידוּ גּ וּ ף‬ ‫י־ה ְ ּק ֶר ְמ ִלין‪ַ ,‬ה ְּמאוֹ רוֹ ת ַה ִּנ ָ ּצ ִבים‪ֶ ׁ ]...[ /,‬ש ִּב ֵיד ֶ‬ ‫"רוֹ ְפ ֵאי־מוֹ ׁ ְש ֵל ַ‬ ‫וָ רוּ ַח‪ָ /,‬היוּ ְּכנֻ ְפיַ ת שְׂ ִכ ִירים‪ /‬וְ ֶח ֶבר ַק ָ ּצ ִבים‪ֶ ׁ /‬ש ָ ּז ְממוּ ֶמ ְר ַחץ דָּ ִמים ְל ִפי ַה ּלוּ ַח"‪ .‬הפרק‬ ‫האחרון בשיר העלה השערה שנראתה לכאורה הזויה‪ :‬ראשי שירות הביטחון‪,‬‬ ‫אלה ש"גילו את הקלפים"‪ ,‬עתידים להתגלות בעצמם כבוגדים‪ ,‬או אז תבוא‬ ‫במקומם בולשת חדשה ותוקיע אותם‪ ,‬וגם לזה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬יעניקו לוחמי המחר‬ ‫את ברכתם‪ .‬נראה כי חושיו החדים של אלתרמן לא הטעו אותו גם בעניין זה‪74.‬‬ ‫פרשת קשר הרופאים לא נמשכה זמן רב — ב־‪ 5‬במארס ‪ 1953‬נודע על מות‬ ‫סטלין‪ ,‬והדבר הביא לסיום יחסית מהיר של הפרשה‪ .‬עם מותו זכה סטלין לדברי‬ ‫קילוס ושבח מפי משוררים רבים‪ ,‬אך לא מפיו של אלתרמן‪ ,‬שדווקא גינה את‬ ‫גילויי האבל שהופגנו בעיר נצרת‪ ,‬אחד ממעוזיה של המפלגה הקומוניסטית‬ ‫הישראלית‪ 75.‬בתוך כך הגיעו ידיעות בדבר ביטול האשמה כלפי הרופאים‪,‬‬ ‫בשעה שאלה שהאשימו אותם הפכו באחת לאויבי העם — בדיוק כפי שנחזה‬ ‫בשיר "התמיהה היחידה"‪ .‬נוכח התרחשויות אלה שחרר אלתרמן את חרצובות‬ ‫לשונו וכתב שיר שאמנם התייחס למשפט הרופאים‪ ,‬אך למעשה בא להוקיע את‬ ‫ד־א ּׁ ָשה‪ְּ /,‬ב ֶא ֶרץ ַה ִּמ ׁ ְש ּ ָפט ׁ ֶש ָּב ּה‬ ‫"אף לֹא ֶא ָחד‪ ,‬לֹא ׁ ֵשד וְ לֹא יְ לוּ ִ‬ ‫כל השיטה כולה‪ַ :‬‬ ‫ילת‬ ‫ישה‪ִ /‬ל ְמ ּת ַֹח ֵצל ָס ֵפק‪ַ /‬על ֲע ִל ַ‬ ‫ל־פה ִל ְפצוֹ ת ִוּב ְל ִח ׁ ָ‬ ‫יִ שְׂ ַ ּגב ָא ָדם‪ַ /,‬ר ּׁ ַשאי ָהיָ ה ְּב ַד ּ ֶ‬ ‫ַה ָּסם!" יתר על כן‪ :‬העיתונות הסובייטית גידפה את מי שהואשמו ברצח ז'דנוב‪,‬‬ ‫מבכירי המשטר הסובייטי‪ ,‬סופרים ואמנים קינאו ברופאה לידיה טימשוק‬ ‫שגילתה כביכול את הקשר‪ ,‬ואילו עתה‪ ,‬בהתהפך הגלגל‪ ,‬הכול מדברים בה‬ ‫סרה‪ ,‬ואף "עיטור לנין" שזכתה בו נלקח ממנה‪ .‬בזה נחשף פרצופה האמתי‬ ‫של ברית המועצות‪ ,‬שבה המשפט הוא קריקטורה‪ ,‬המחשבה איננה חופשית‪,‬‬ ‫ודעת הקהל היא לא יותר מחותמת גומי למעשי המשטר‪ .‬אלא שעיקר זעמו של‬ ‫אלתרמן הופנה שוב כלפי חסידי המשטר שמחוץ לברית המועצות שהסכימו‬ ‫לכול והסכינו לכול וזאת כאשר הזכות לביקורת ולמחשבה חופשית היתה‬ ‫נתונה בידיהם‪ ,‬שכן בניגוד לאותה לידיה טימשוק‪ ,‬שסגדה לשקר מהכרח‪ ,‬הם‬ ‫בחרו לסגוד לו מרצונם החופשי‪76.‬‬ ‫טוריו של אלתרמן בגנות מפ"ם לא השאירו כלל את ראשי התנועה אדישים‬ ‫— הכול הכירו בכישרונו הספרותי הגדול ובעטו השנון‪ ,‬בהשפעה שהיתה לו‬ ‫על קהל הקוראים‪ ,‬ביוקרה שהוא נהנה ממנה‪ ,‬ועקב כך חששו מן הפגיעה‬ ‫שהוא עשוי לפגוע בתנועה לא רק בקרב הציבור הכללי אלא גם בקרב שוחריה‬ ‫של המפלגה‪ .‬ואף שאלתרמן פרסם את שיריו בענייני השעה בדבר‪ ,‬הרי שאת‬ ‫"הטור השביעי" — בכלל זה את הטורים העוקצניים שכיוון כלפי מפ"ם — קראו‬ ‫גם בקיבוצי השומר הצעיר‪ .‬מי שמצא לנכון להגיב על התבטאויות אלה היה‬ ‫[ ‪] 419‬‬

‫אלתרמן‬

‫מרדכי בנטוב‪ ,‬איש משמר העמק‪ ,‬שהיה אז חבר כנסת מטעם מפ"ם‪ ,‬ולשעבר‬ ‫שר בממשלה הזמנית‪ .‬בנטוב היה גם אחיה של הבמאית שולמית בת־דורי‪,‬‬ ‫שעודדה בשעתה את רחל מרכוס להתחיל לחפש את מזלה ב"שלג לבנון"‪ ,‬ובכך‬ ‫גרמה‪ ,‬ולוּ בעקיפין‪ ,‬למפגש שבינה לבין אלתרמן‪ .‬בסוף יוני ‪ 1953‬פרסם בנטוב‬ ‫מאמר רחב יריעה בעל המשמר‪ ,‬כשהעילה לפרסום היא שירים שכתב אלתרמן‬ ‫בתגובה על גזר הדין במשפטם של יוליוס ואתל רוזנברג‪ ,‬שנדונו למוות בגין‬ ‫האשמה בריגול לטובת ברית המועצות‪ .‬בשירים אלה ערער אלתרמן על גזר‬ ‫הדין שהוביל להוצאתם להורג של בני הזוג רוזנברג‪ ,‬שהיה בעיניו בלתי הולם‬ ‫את רוח הדמוקרטיה‪ ,‬כפי שהוא נטה להבין אותה‪ .‬את מאמר התגובה שלו פתח‬ ‫בנטוב במילות כבוד‪ ,‬כמקובל בין מתפלמסים‪ ,‬ובהן העלה על נס את אלתרמן‬ ‫שבחר שלא להיות משורר בכלוב הזהב‪ ,‬אלא איש המוטרד על ידי אי־שקט‬ ‫פנימי‪ ,‬המתבונן אל מציאות חיינו ונפגע על ידיה‪ .‬לכן אלתרמן חביב על כולנו‬ ‫— כך בנטוב — גם כאשר אינו צודק‪ ,‬וגם כאשר ראיית המציאות שלו לוקה‬ ‫בתמימות‪ .‬מכאן ואילך שטח את טענותיו בזו אחר זו‪ ,‬כשברקע מהדהדים דברי‬ ‫הלעג והארס שהפנה המשורר כלפי משוררי המחר‪ .‬הדמוקרטיה המערבית —‬ ‫כך טען — היא בגדר אחיזת עיניים‪ .‬צאו וראו מה קורה בארצות הברית של‬ ‫אייזנהאואר‪ ,‬מה קרה בוויימאר‪ ,‬מה קרה בצרפת בימי פטן‪ .‬הכיסא החשמלי של‬ ‫הזוג רוזנברג אינו בגדר חריגה או פגיעה בדמוקרטיה‪ ,‬כפי שסבר אלתרמן‪ ,‬אלא‬ ‫הוא הדבר עצמו‪ .‬כנגד זה הציב בנטוב את עולם המהפכה‪ ,‬עולם הקרב והמתרס‪,‬‬ ‫זה שאלתרמן איננו מסוגל להכיר בערכו ואינו מוצא דרך להשתייך אליו‪ .‬אחר‬ ‫כך באה אמירת המפתח‪" :‬המהפכה אינה מצעד־כלולות‪ .‬היא אכזרית‪ ,‬היא‬ ‫חשדנית‪ ,‬היא מפילה קרבנות — ביניהם גם חפים מפשע‪ ,‬עם כל הטראגיות‬ ‫שבדבר‪ .‬אך עד כל כמה שלא נתקומם נגד עוות־הדין הנלווה אליה לעתים‬ ‫— איש עוד לא המציא מהפכה ללא רבב"‪ .‬בהמשך הובאו דוגמאות — משה‬ ‫רבנו‪ ,‬יהושע בן נון‪ ,‬הורדוס‪ ,‬וכמובן המהפכה הצרפתית‪ ,‬זו שפילסה את הדרך‪,‬‬ ‫בסיכומו של דבר‪ ,‬להגשמת הסוציאליזם‪ .‬פסקת הסיום של המאמר הציבה בפני‬ ‫אלתרמן את הצורך לבחור בין הדמוקרטיה המערבית‪ ,‬שלפי בנטוב פשטה את‬ ‫הרגל‪ ,‬לבין הקרב והמתרס‪ ,‬שמאחוריהם בוקע עולם חדש‪ ,‬זה שבידינו לבנות‬ ‫אותו‪" .‬והשעה תובעת‪ :‬מי לנו ומי לצרינו"‪77.‬‬ ‫מה שכתב בנטוב היה מבחינתו של אלתרמן בגדר סדין אדום‪ .‬בתוך‬ ‫"בן נון והקונטררבולוציה"‪ ,‬שהחזיק‬ ‫שבוע ימים הופיע שיר התגובה שלו‪ַּ ,‬‬ ‫וכלל ציטטים ארוכים מתוך מאמר הפולמוס שפורסם‬ ‫לא פחות מ־‪ 82‬שורות ָ‬ ‫בעל המשמר‪ .‬פרשת הזוג רוזנברג‪ ,‬שהיתה עילת הוויכוח‪ ,‬נדחקה לקרן זווית‪,‬‬ ‫[ ‪] 420‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫ותחת זאת מיקד אלתרמן את המתקפה בדברים שהשמיע בנטוב ביחס לאופייה‬ ‫האכזרי של המהפכה‪ ,‬שלצורך המחשה קבע שאין היא בגדר "מצעד כלולות"‪:‬‬ ‫"בנְ טוֹ ב ַקר וְ נִ ְמ ָרץ ַמה ָּנבוֹ א ִּב ְט ָענוֹ ת‪ /‬יֵ ׁש ָּת ִמיד ִּבי ִמ ְק ָצת נְ ִחיתוּ ת ַח ְס ַרת־‬ ‫ֶּ‬ ‫יהם ַ ּגם ַח ּ ִפים ִמ ּ ֶפ ׁ ַשע'"‪ .‬מעבר‬ ‫ן־ה ֶה ְס ֵּבר ׁ ֶשדְּ רוּ ׁ ִשים ָק ְר ָּבנוֹ ת‪'ֵּ /‬בינֵ ֶ‬ ‫יֶ ׁ ַשע‪ /‬מוּ ל ֶה ְגיוֹ ַ‬ ‫לאמירה הכללית‪ ,‬ששללה מכול וכול את הססמה שלפיה המטרה מקדשת‬ ‫את האמצעים‪ ,‬התייחס אלתרמן באופן ממוקד לאנשי מפ"ם‪ ,‬רעיו של בנטוב‪,‬‬ ‫שבמרוצת השנים אישרו בצורה גורפת כל בית כלא ודין‪ ,‬אף שתמיד ביקשו‬ ‫שבהם ינהגו בצורה קצת שונה‪ .‬פרק מיוחד בשיר התייחס לנושא הדמוקרטיה‪,‬‬ ‫ובו תהה אלתרמן — על רקע פרשת הזוג רוזנברג — אם היה בנטוב מתיר גם‬ ‫למי שדוגלים במשטר הדמוקרטי לעצום עין ולהתעלם מ"חשבון־הפרטים"‪,‬‬ ‫כולל התרת דמם של חפים מפשע‪ ,‬כשם שהוא נוהג ביחס לפרשות אפלות‬ ‫בהיסטוריה של המהפכה‪ .‬הפרק האחרון של השיר התייחס לפרשת כיבוש‬ ‫הארץ על ידי יהושע בן נון‪ ,‬ומכאן נגזר שמו‪ :‬אלתרמן חש שלא בנוח מול‬ ‫עצם השימוש שעושים דוברי מפ"ם ב"מוּ ַסר־יְ הוֹ ׁ ֻש ַע" לצורך מתן צידוק ליד‬ ‫הקשה שבה נוהגת המהפכה‪ ,‬אף שלפי גרסתו‪ ,‬שמן הסתם נשלפה לצורכי‬ ‫ויכוח בלבד‪ ,‬לא היה כובש כנען מעז לוותר על סייגים שהטילו עליו עשרת‬ ‫הדיברות‪ ,‬דבר שבא לרמז על דרך הפעולה נטולת הרסן של מי שאותם בחר‬ ‫לכנות בשם "לוחמי המחר"‪78.‬‬ ‫חלף עוד שבוע‪ ,‬ובנטוב פרסם בעל המשמר מאמר בשם "על הגרעין ועל‬ ‫המוץ"‪ ,‬שכותרת המשנה שלו היתה‪" :‬דברים אל נתן אלתרמן"‪ .‬ואכן‪ ,‬הדברים‬ ‫היו ערוכים כפנייה ישירה‪ ,‬מעין מכתב גלוי לנתן אלתרמן‪ .‬בנטוב הלך סחור־‬ ‫סחור‪ ,‬לעתים ליטף את אלתרמן על כוחו כסופר‪ ,‬לעתים עקץ אותו בגין שימוש‬ ‫בקלישאות מבית מדרשו של בן־גוריון‪ ,‬ולעתים דיבר אליו בנימה פטרונית‪,‬‬ ‫כאילו המדובר הוא באדם שכוונותיו טובות אך הוא מצוי במצב של אובדן דרך‪.‬‬ ‫אבל אט־אט הגיע אל העיקר‪" :‬על הגרעין ועל המוץ" היה חשבונו הכולל‪,‬‬ ‫הממצה‪ ,‬של אחד מראשי מפ"ם עם נתן אלתרמן כמתנגדו העקבי של המשטר‬ ‫הסובייטי‪ ,‬כשברקע מהדהד הוויכוח על משפטי פראג — ציפור הנפש של‬ ‫מפלגת הפועלים המאוחדת‪ ,‬ולו רק בשל הדילמה שנוצרה אז לרגל מעורבותו‬ ‫של מרדכי אורן בפרשה‪ .‬גוף המאמר היה כתב הגנה שתכליתו היתה לגונן‬ ‫עד תום על צדקת דרכה של המהפכה הסובייטית ועל עולם המחר שהציע‬ ‫הקומוניזם‪ .‬חד וחלק‪" .‬אם אורן חף מפשע" — תהה בנטוב — "כלום באופן‬ ‫אוטומאטי מסתבר מכאן כי כל מי שנידון בצ'כוסלובאקיה על ריגול ובגידה —‬ ‫גם הוא חף מפשע? כל משטר יכול לטעות — האם יוצא מזה שאם טעה פעם‬ ‫[ ‪] 421‬‬

‫אלתרמן‬

‫אחת טעה בכל המקרים?" בפנותו אל "ידידי אלתרמן" קבע בנטוב בפסקנות כי‬ ‫המאבק הנטוש בעולם אינו על צדק וזכויות דמוקרטיות‪ ,‬אלא סביב השאלה אם‬ ‫יהיה או לא יהיה "משטר של התעשרות למעטים והתרוששות לרבים"‪ ,‬ומי שלא‬ ‫מבחין בזה מתהלך כנראה בעיניים עצומות‪ .‬ואם אמנם כך‪ ,‬הרי שהמכותב‪ ,‬כמו‬ ‫גם הקוראים‪ ,‬נקראים לעמוד בפני הכרעה הנראית לו כבלתי נמנעת‪" :‬שהרי‬ ‫בעולמנו הקונקרטי ישנה ברירה היום לא בין הרבה כוחות‪ ,‬אלא בין שניים‬ ‫בלבד‪ :‬הקפיטאליזם היורד והסוציאליזם העולה"‪79.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שהיה כבר למוד קרבות‪ ,‬התעקש בכל זאת לומר את המילה‬ ‫האחרונה‪ .‬חלף עוד שבוע‪ ,‬ובדבר פורסם שיר המשך בשם "עוד למסע הכלולות"‪,‬‬ ‫שכותרתו נתלתה בדימוי שטבע בנטוב במאמרו הראשון‪ ,‬לפיו "המהפכה איננה‬ ‫מצעד־כלולות"‪ .‬החלק הראשון של השיר התייחס ישירות למאמרו של בנטוב‪,‬‬ ‫ובייחוד לפסקה אחת שהובאה בראש השיר‪" :‬אתה פוסל משטר‪ ,‬פוסל מטרתו‪,‬‬ ‫פוסל הנהגתו משום האמצעים הקשים שהוא נאלץ‪ ,‬או חשב שהיה נאלץ‪ ,‬לאחוז‬ ‫בהם"‪ .‬ועל כך השיב לו אלתרמן בלשונו הוא‪:‬‬ ‫ִּכי לֹא ָה ֶא ְמ ָצ ִעים וְ לֹא ָה ֵא ׁש־וְ ָהעוֹ ָלה‬ ‫ֹאש ֶאת ַה ִּמ ׁ ְש ָטר וְ ַה ְּס ָמ ִלים‪,‬‬ ‫ּפוֹ ְס ִלים ֵמר ׁ‬ ‫ִּכי ִאם ַה ֲח ׁ ֵש ָכה ַה ְמ ׁ ֻש ְכ ָל ָלה וְ ַה ְמ ֻע ָּלה‬ ‫ׁ ֶש ָּב ּה ָה ֶא ְמ ָצ ִעים ַה ָּללוּ ּפוֹ ֲע ִלים‪,‬‬ ‫ית־ה ְמ ֻה ָּל ָלה‬ ‫ית־ה ֲח ׁ ָש ִא ַ‬ ‫ַה ֲח ׁ ֵש ָכה ַה ִּמ ׁ ְש ַט ְר ִּת ַ‬ ‫ׁ ֶש ְּס ִביב ְמכוֹ נָ ָתם ׁ ֶשל ָה ֵא ִלים‪.‬‬ ‫שורש הרע טעון אפוא באמון העיוור שרוחש בנטוב לאותה מכונה‪ ,‬בלי לתהות‬ ‫כלל על קנקנה‪ ,‬או על טיב מעשיה‪ ,‬והדבר מעניק לה למעשה הכשר לכל‬ ‫המעשים הנעשים על ידיה ובשמה‪ ,‬יהיה אשר יהיה מי שיעמוד בראשה‪ .‬בחלקו‬ ‫השני של השיר התייחס אלתרמן לידיעה שהתפרסמה בעיתון פראבדה ב־‪10‬‬ ‫ביולי‪ ,‬יום פרסום מאמרו של בנטוב‪ ,‬בדבר מעצרו של לברנטי בריה‪ ,‬ממפקדי‬ ‫המשטרה החשאית בימי סטלין; הנה דוגמה חיה לאיש שהיה עד כה האורים‬ ‫והתומים של המשטר‪ ,‬מפעילם האכזר של אותם אמצעים קשים שבנטוב הצדיק‬ ‫אותם‪ ,‬האחראי לטיהורים הגדולים‪ ,‬שלפתע מוצא את עצמו מוצג כ"הרפתקן"‬ ‫ו"שכיר הכוחות האימפריאליסטיים"‪ .‬אלא שגילוי מעין זה‪ ,‬שהיה אמור לפגוע‬ ‫באמון שראשי מפ"ם רוחשים למשטר הסובייטי‪ ,‬מתקבל על ידיהם דווקא‬ ‫כהוכחה לצדקת המשטר‪ ,‬שכביכול איננו חושש מלהוקיע מקרבו את אלה‬ ‫[ ‪] 422‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫שסרחו‪ .‬העיקרון המנחה אותם הוא אפוא אחד‪ :‬השליט צודק‪ ,‬הבוגד נענש‪,‬‬ ‫וצדקו של השלטון הוא השלטון עצמו‪80.‬‬ ‫הסיומת של פולמוס זה נקשרה גם היא בשמו של בריה‪ .‬בריה‪ ,‬שבמשך‬ ‫עשרות שנים הטיל אימה בשם המשטר הסובייטי‪ ,‬הוצא להורג על ידי יורשי‬ ‫סטלין ב־‪ 23‬בדצמבר ‪ 1953‬בטענה של "בגידה במולדת"‪ .‬עיתון דבר מ־‪24‬‬ ‫בדצמבר דיווח לקוראיו כי ההודעה על פסק הדין שפורסמה בעיתוני מוסקבה‬ ‫החזיקה שלוש שורות‪ ,‬וצוין בה מועד ביצוע פסק הדין בלבד‪ .‬ב־‪ 25‬בדצמבר‬ ‫פרסם אלתרמן טור בשם "שלֹש השורות" בו טען כי פרסום זה הוא עדות נוספת‪,‬‬ ‫חמורה מאין כמוה‪ ,‬לאופיו המעוּ ות של המשטר השורר בברית המועצות‪ .‬אך‬ ‫כמו במהלך הוויכוח כולו‪ ,‬אין הוא בא חשבון עם המשטר הסובייטי בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫גם‪ ,‬ואולי בייחוד‪ ,‬עם אלה הסוגדים לו מתוך בחירה‪ .‬הצימוד שבו נחתם השיר‬ ‫"ה ַע ְבדוּ ת ֲא ׁ ֶשר לֹא‬ ‫ביטא הרבה כעס‪ ,‬אך מבין השיטין בקע ממנו לא מעט כאב‪ָ :‬‬ ‫יה"‪81.‬‬ ‫יה‪ָ /.‬ה ַע ְבדוּ ת ׁ ֶש ֵר ֶע ָ‬ ‫יך נוֹ שְׂ ִאים ֶאת ְּכ ָב ֶל ָ‬ ‫ת־א ֶרץ ְ ּגבוּ ֶל ָ‬ ‫ְגבוּ לוֹ ֶ‬

‫ו‬ ‫במודעה שפורסמה ב־‪ 8‬בינואר ‪ 1954‬התבשרו מנויי דבר על הופעתו הקרובה‬ ‫של הספר השני של הטור השביעי‪ .‬למנויים הובטח כי מי שישלם לשנה מראש‬ ‫עבור מנוי לעיתון יקבל במהלך חודש פברואר את הטור השביעי (ספר שני)‬ ‫מאת נתן אלתרמן — "‪ 432‬עמודים‪ ,‬נייר משובח‪ ,‬כריכה הדורה"‪ 82.‬מודעות‬ ‫מסוג זה הופיעו גם בחודשים הבאים‪ .‬ואכן‪ ,‬הספר ראה אור בפברואר‪ ,‬והופעתו‬ ‫צוינה במסיבת השקה שנערכה בתחילת מארס בבית דבר בתל אביב‪ .‬היתה זו‬ ‫מסיבה צנועה ואינטימית‪ ,‬שנטלו בה חלק חברי המערכת של העיתון וקומץ‬ ‫ידידים‪ .‬את המסיבה פתח דוד זכאי‪ ,‬בעל הטור "קצרות"‪ ,‬ולאחריו דיבר חיים‬ ‫שורר‪ ,‬שהיה העורך הראשי של העיתון‪ .‬שורר סקר בפרוטרוט את מדורי הספר‬ ‫השונים והדגים כיצד השירים הכלולים בו‪ ,‬והספר בכללותו‪ ,‬מכילים בתוכם את‬ ‫המהלך הגדול של ההיסטוריה הישראלית בעת האחרונה‪ .‬דיבורו נסק לגבהים‬ ‫— הוא תיאר את הספר כ"אפופיאה הגדולה של האומה" וכ"אספקלריה לתקופה‬ ‫הגדולה של תקומתנו"‪ .‬הסופר משה שמיר‪ ,‬שזה לא כבר נכווה ברותחין על ידי‬ ‫אלתרמן‪ ,‬נשא גם הוא דברים‪ ,‬ובהם הצביע על התחושה ההיסטורית המפליאה‬ ‫של המשורר‪ ,‬שהוא יחיד בדורו לצירוף של כישרון שירי עילאי וחוש הומור‬ ‫וסאטירה‪" .‬זהו כשרון חד־פעמי‪ ,‬הטור השביעי איננו הצומת המשרת את‬ ‫הזמן‪ ,‬אלא מלכה בפני עצמה‪ .‬אין חסד־שירה בשירתנו היום כחסד שירתו של‬ ‫[ ‪] 423‬‬

‫אלתרמן‬

‫כמגיה‪ ,‬סיפר על תהליך העשייה של‬ ‫ּ‬ ‫אלתרמן"‪ .‬דניאל לייבל‪ ,‬שעבד בדבר‬ ‫השיר‪ ,‬החל בהגשת כתב היד וכלה בהגהה‪ ,‬המזכיר לו פסוק בתהלים ח ד‪:‬‬ ‫יך ַמ ֲעשֵׂ ה ֶא ְצ ְּבע ֶֹת ָ‬ ‫י־א ְר ֶאה ׁ ָש ֶמ ָ‬ ‫יך יָ ֵר ַח וְ כוֹ ָכ ִבים ֲא ׁ ֶשר ּכוֹ נַ נְ ָּתה"‪ .‬אחרון הדוברים‬ ‫"כ ֶ‬ ‫ִּ‬ ‫במסיבה היה אלתרמן עצמו‪ ,‬שהודה למי שדיברו לכבודו‪ ,‬וציין כי מעל לכול‬ ‫הוא רואה עצמו כמי שחייב תודה לאווירה השוררת בבית דבר‪ ,‬שהיא "אוירה‬ ‫של חירות‪ ,‬חופש ורווחה רוחנית‪ ,‬הנותנת אפשרות לעבוד ללא סייגים"‪83.‬‬ ‫שש שנים עברו מאז פרסומו של הקובץ הראשון של שירי הטור השביעי‪,‬‬ ‫שהופעתו בדפוס היתה צמודה להכרזתו של דוד בן־גוריון על הקמת המדינה‪.‬‬ ‫הקובץ ההוא הכיל מבחר מן הטורים שנכתבו מאז ראשית הופעתו של "הטור‬ ‫השביעי" ועד סוף שנת ‪ ,1947‬בתוספת מבחר מתוך שירי "רגעים"‪ .‬בקובץ‬ ‫השני‪ ,‬שזה עתה הגיעה שעת פרסומו‪ָּ ,‬כלל אלתרמן מבחר שירים שהופיעו‬ ‫מאז ראשית ‪ 1948‬ועד תחילת ‪ :1954‬השיר המוקדש למשורר יעקב פיכמן‬ ‫לרגל קבלת פרס ביאליק‪ ,‬ואשר התפרסם בדבר ב־‪ 8‬בינואר ‪ ,1954‬הוכנס גם‬ ‫הוא לקובץ החדש ממש ברגע האחרון‪ .‬בסך הכול פרסם אלתרמן בתקופה‬ ‫האמורה ‪ 207‬טורים‪ ,‬מתוכם בחר לכלול בקובץ השני של הטור השביעי ‪142‬‬ ‫שירים בלבד‪ ,‬כאשר כמעט שליש מן החומר שפורסם בשנים אלה נדון להישאר‬ ‫שכלל‬ ‫גנוז בין דפי העיתון דבר‪ .‬אלתרמן לא רק בחר בקפידה את השירים ּ‬ ‫בקובץ; הוא עבר על כל אחד מהם בקולמוס אחרון — לעתים קיצר‪ ,‬לעתים‬ ‫הוסיף בית אחד או שניים‪ ,‬במקומות שונים שינה מילה או ליטש את הסגנון‪,‬‬ ‫ויש שצירף לשירים כמה שורות רקע שנועדו להאיר את נסיבות הפרסום‪ .‬את‬ ‫כלל שירי הספר חילק בשׂ וֹ ם שכל ל־‪ 11‬מדורים‪ ,‬ולכל אחד מהם ייחד נושא‬ ‫או דגש המיוחד לו‪ .‬הקובץ נפתח במדור "צבת ראשונה"‪ ,‬שהחזיק את שירי‬ ‫מלחמת העצמאות‪ ,‬והוא נחתם במדור "המחרשה הגדולה"‪ ,‬שעיקרו בניין‬ ‫הארץ וחיזוק כוחה המשקי‪ ,‬המדיני והצבאי‪ .‬בין לבין נכללו מדורים בעלי אופי‬ ‫כללי שנגעו בהיבטים שונים של חיי החברה והמדינה ("מעשה המנורה"‪" ,‬נפש‬ ‫המאזנים" ו"על הגשר הצר")‪ ,‬בצד מדורים על נושאים ממוקדים — יחסי ישראל‬ ‫והתפוצה ("ניו פומבדיתא")‪ ,‬הוויכוח על פירוק הפלמ"ח ("שתי־שיבולים־‬ ‫וחרב")‪ ,‬התנהלות השלטון כלפי המיעוט הערבי ("אבן בוחן") ושאלת היחס‬ ‫לברית המועצות ("פרשת הדרכים")‪ .‬יוצא דופן היה המדור "לכל המעוניינים"‪,‬‬ ‫שהתמקד ברובו בפוליטיקה הבין־לאומית‪ .‬השיר שהועמד בראש הספר היה‬ ‫"דבר מבקיעי הדרך"‪ ,‬שנכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות‪ ,‬עם פתיחת‬ ‫הדרך לירושלים‪ ,‬והשיר שחתם אותו היה "המחרשה הגדולה"‪ ,‬המעלה על נס‬ ‫את מפעל ההתיישבות והפיתוח החקלאי של הארץ‪ .‬במצטבר‪ ,‬כוננו השירים‬ ‫[ ‪] 424‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫הכלולים בספר את סיפורה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות‪ :‬מצד אחד‬ ‫ניתן בהם ביטוי להגשמת חזון הדורות — הניצחון במלחמה המוליך להקמתה‬ ‫מגנה על‬ ‫של מדינה יהודית עצמאית הקולטת עלייה‪ ,‬מיישבת את השממה‪ִ ,‬‬ ‫ביטחון תושביה‪ ,‬מקימה שלטון דמוקרטי‪ ,‬מטפחת את הלשון העברית‪ ,‬מייצרת‬ ‫תעשייה‪ ,‬שואפת לצדק חברתי‪ ,‬לרווחה ולחינוך ומונהגת מתוך השראה וחזון‬ ‫על ידי האיש העומד בראשה — דוד בן־גוריון‪ .‬ומצד אחר‪ ,‬הוצגה כאן חברה‬ ‫אזרחית בבוקר שלמחרת המלחמה‪ ,‬הנאלצת להתמודד עם קשיי הקליטה של‬ ‫העולים החדשים‪ ,‬הנתונה בקונפליקטים פנימיים‪ ,‬במאבקים בין המפלגות‬ ‫ובעימותים עם התפוצה היהודית‪ ,‬כשהיא נדרשת לא אחת להכרעות בענייני‬ ‫מוסר ופוליטיקה‪ ,‬פגיעות בזכויות האזרח‪ ,‬בעיות כלכלה ותקציב‪ .‬אמנם‬ ‫ההרואיקה מן הימים של טרם מדינה לא פגה עדיין‪ ,‬אך על סדר היום הלאומי‬ ‫עלו נושאים חדשים וצרכים חדשים שמן הדין היה למצוא להם מענה‪ .‬הטור‬ ‫השביעי‪ :‬ספר שני צמח היישר מתוך מציאות זו‪.‬‬ ‫אלתרמן היה באותן שנים משורר פופולרי מאוד‪ ,‬והספר השני של הטור‬ ‫השביעי — כמו זה שקדם לו — נהנה מתפוצה גדולה‪ 84.‬הופעתו לוּ ותה בפרסום‬ ‫כמה מאמרים ורשימות‪ ,‬שניתן בהם ביטוי להערכה האישית שממנה נהנה‬ ‫ולמעמד המיוחד שזכה לו בגין מדורו השבועי בדבר‪" .‬הטורים שמפרסם נתן‬ ‫אלתרמן בערבי שבתות ב'דבר'" — כתב חיים תורן בהפועל הצעיר — "כונסו עתה‬ ‫לתוך ספר והם רעננים כביום נתינתם‪ ,‬מאלפים ומושכים בניגונם‪ ,‬בפשטותם‬ ‫ובעממיותם"‪ .‬לזה הוסיף כי אלתרמן מתגלה גם בספר זה "לא רק כמשורר רב־‬ ‫כוח‪ ,‬בעל כשרון ביטוי קצוב ומלוטש‪ ,‬עז וחריף [‪ ]...‬אלא גם כמשורר־לוחם‪,‬‬ ‫העומד בשער בהתמדה ובעוז רוח‪ ,‬מעודד‪ ,‬מגיב ומציף‪ ,‬מנחם מתריע ומוכיח‬ ‫ולא אחת אף פוצע‪ — ,‬אך פצעיו הם תמיד פצעי־אוהב"‪ .‬רחל כצנלסון־שזר‪,‬‬ ‫שהיתה בעלת מדור משלה בעיתון דבר הפועלת‪ ,‬השוותה בין אלתרמן לברנר‪,‬‬ ‫בין המדור "ציונים" שבו היה מפרסם ברנר את הגיגיו הפוליטיים והחברתיים‬ ‫לבין מדורו של אלתרמן‪" :‬לכן אנו מצפים ל'טור השביעי' כאשר ציפינו לדברו‬ ‫של ברנר; ובפובליציסטיקה שצריכה להדריך את דורנו ולהתיר את קושיותיו‪,‬‬ ‫אין כלל שני לנתן אלתרמן"‪ .‬ב"י מיכלי פרסם מאמר מפורט במוסף לספרות‬ ‫של העיתון זמנים‪ ,‬והעלה בו את התביעה "להימנע מן החלוקה המיכאנית בין‬ ‫השיר 'הרציני'‪ ,‬שבן־נצח הוא‪ ,‬ובין השיר 'האקטואלי'‪ ,‬שבן־חלוף הוא"‪ .‬שמא‬ ‫דווקא השיר המזדמן‪ ,‬נוסח מה שמייצר אלתרמן‪ ,‬הוא זה שאחרי ככלות הכול‬ ‫סולל את דרכו אל הנצח‪" :‬הנצח והשעה לא לפי הנושא הם נמדדים‪ ,‬אלא לפי‬ ‫דרגת גיבושו הפיוטי‪ ,‬לפי הלהט המוסרי שלו‪ .‬יש שר על שאלה משאלות היום‬ ‫[ ‪] 425‬‬

‫אלתרמן‬

‫ושירתו שירה‪ ,‬ויש שר על הנצח ושירתו גם בת־יומה איננה"‪ .‬אלתרמן‪ ,‬לדעתו‬ ‫של מיכלי‪ ,‬מתייחס לקטגוריה הראשונה‪ .‬שאלה דומה עלתה ברשימתו של נח‬ ‫טמיר בדבר‪ ,‬אף כי בכיוון שונה‪" :‬אין שירתו אמנות לשם אמנות אלא אמנות‬ ‫לשם אמת ואמונה‪ .‬הוא גם לא התכוון בשירתו זו לדורות‪ .‬אך מי שנאמן לשעתו‬ ‫נאמן לדורו וליותר מזה‪ ,‬מפני שבכוחו של רגע אחד להחריב ורגע אחד עשוי‬ ‫להכריע כחוליה בנצח‪ ,‬לשנות דברים או להחזיר דברים לכיוונם הרצוי"‪85.‬‬ ‫החודשים הראשונים של שנת ‪ ,1954‬שבהם הופיע הכרך השני של הטור‬ ‫הפ ֵרדה של אלתרמן מתאטרון לי־לה־לו‪ .‬לאחר הפסקה‬ ‫השביעי‪ ,‬היו גם חודשי ּ‬ ‫של יותר משנה וחצי שנכפתה עליו בשל אירועי המלחמה‪ ,‬חידש משה ואלין‬ ‫באוקטובר ‪ 1949‬את פעילותו של לי־לה־לו‪ .‬בהתאם למציאות החדשה הוחלף‬ ‫שם התאטרון מ"תאטרון־רוויו בארץ ישראל" ("‪)"Li-La-Lo Palestine Revue‬‬ ‫— כפי שנקרא בתקופת המנדט — ל"תאטרון לי־לה־לו ישראל"‪ .‬גם הרכב‬ ‫השחקנים היה ברובו חדש‪ :‬ג'ני לוביץ' עזבה את הארץ זה לא כבר‪ ,‬ושושנה‬ ‫דמארי‪ ,‬שהיתה כוכבת לי־לה־לו‪ ,‬פיתחה באותן שנים קריירה בארצות הברית‪.‬‬ ‫את מקומה מילאה זמרת בת תימן‪ ,‬חנה אהרוני‪ ,‬שגם אותה הפך ואלין לכוכבת‪.‬‬ ‫רוב השחקנים והזמרים היו עולים חדשים ממזרח אירופה‪ ,‬בראשם ג'טה לוקה‪,‬‬ ‫שחקנית וזמרת ילידת רומניה‪ ,‬ניצולת השואה‪ ,‬שהיתה באחת לקומיקאית‬ ‫הבולטת של הלהקה‪ .‬אולם למרות שינויי העתים הצליח ואלין להחזיר לתאטרון‬ ‫כמה מן הכוחות שעשו אותו לפני המלחמה — אלתרמן כמחבר פזמונים ראשי‪,‬‬ ‫וילנסקי כמלחין הבית וכמנהל מוזיקלי‪ ,‬והבמאי זנון ורדן‪ ,‬שהיה אחראי לחלק‬ ‫מן התוכניות‪ ,‬אם כי לא לכולן‪ .‬די מהר זכה התאטרון לאמון מחדש מצד הקהל‬ ‫— בתוך השנה הראשונה נערכו ‪ 416‬הצגות וביקרו בהן שבעים אלף צופים‪ .‬רק‬ ‫תוכנית הפתיחה‪" ,‬חדר להשכיר"‪ ,‬עלתה על הבמה ‪ 250‬פעם‪ ,‬הן בתל אביב והן‬ ‫בערי השדה‪ ,‬זאת בתקופה של פחות מארבעה חודשים‪86.‬‬ ‫אלתרמן חידש במלוא המרץ את עבודתו ככותב פזמונים‪ ,‬מלאכה שהיתה‬ ‫אהובה עליו במיוחד‪ :‬הוא ביצע אותה בקלות רבה‪ ,‬התהילה שהיא זיכתה אותו‬ ‫היתה מידית‪ ,‬מה גם ששכרה של מלאכה זו היה בצדה‪ .‬פזמוניו רצו תוכנית‬ ‫אחרי תוכנית‪ ,‬כשכמה מהם הופכים ללהיטים‪ .‬בלט מכולם השיר "אני חדש‬ ‫בארץ"‪ ,‬המגולל את תלאותיו של עולה חדש‪ ,‬שזכה לביצוע מבריק בידי ג'טה‬ ‫"אנִ י ָח ָד ׁש ָּב ָא ֶרץ" — שרה ג'טה לוקה — "זֹאת רוֹ ִאים ִמ ָ ּיד‪ /.‬זֶ ה ֻמ ְר ָ ּג ׁש‪/,‬‬ ‫לוקה‪ֲ .‬‬ ‫זֶ ה ֻמ ְר ָ ּג ׁש‪ְּ /‬ב ַמ ָּבט ֶא ָחד"‪ .‬ככלל‪ ,‬נטו רבים מן הפזמונים להציג את חיי המדינה‬ ‫הצעירה‪ ,‬כשהם נעים בין הסאטירי לסנטימנטלי‪ :‬כמה מן השירים חשפו את‬ ‫מצוקת הדיור הקשה‪ ,‬את יחסי האזרח והמנגנון הממשלתי ואת קשיי הקליטה‬ ‫[ ‪] 426‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫של העולים החדשים בארץ‪ .‬כך בשיר "יגעת ומצאת" שעניינו האזרח והמנגנון‪:‬‬ ‫ת־ה ּ ַׂשר‪ִּ /,‬כי זֶ ה ֲח ִצי ׁ ָשנָ ה ִמ ָּכאן‪/‬‬ ‫"הוּ א ַל ִ ּק ְריָ ה ָּכל ּב ֶֹקר ָסר‪ֶ /‬אל ְס ַגן ַה ְּס ָגן ׁ ֶשל ַּת ַ‬ ‫הוּ א ְמ ַח ּ ֵפשׂ ֶאת זֶ ה ַה ְּס ָגן —‪ַ /‬ה ּיוֹ ם אוֹ ְמ ִרים‪ָּ :‬תבוֹ א ָמ ָחר‪ָ /,‬מ ָחר אוֹ ְמ ִרים — ֲח ָבל‬ ‫את‪ "...‬בפזמוניו לא חדל‬ ‫את‪ /,‬הוּ א ַרק יָ ָצא וְ לֹא ָחזַ ר —‪ֲ /‬א ָבל יָ ַג ְע ָּת וּ ָמ ָצ ָ‬ ‫ׁ ֶש ָּב ָ‬ ‫אלתרמן לתקוף את יהודי אמריקה‪ ,‬אלה שאינם מסוגלים להבחין בין חניתה‬ ‫לברונכס‪ ,‬ואף עלב בהם על שנתנו לעצמם הכשר מלא להמשיך את נצח‬ ‫הגלות ("דרישת שלום מברוקלין")‪ .‬הוא גם קרא לתייר היהודי (במסגרת השיר‬ ‫"תיירים") לא רק לבקר בארץ‪ ,‬אלא פשוט לחזור הביתה‪" :‬לֹא ַרק ִל ְראוֹ ת‪ ,‬לֹא‬ ‫ַרק ִל ְראוֹ ת‪ִּ /.‬כי טוֹ ב ַּב ַּביִ ת סוֹ ף ָּכל סוֹ ף‪ֲ ,‬חזִ יז וָ ַר ַעם‪ /,‬וּ ְכ ַדאי ֲא ִפ ּלוּ ְל ַב ֵ ּקר ּבוֹ עוֹ ד‬ ‫ַה ּ ַפ ַעם‪ ]...[ /,‬לֹא ַרק ִל ְראוֹ ת‪ ,‬לֹא ַרק ִל ְראוֹ ת"‪ .‬לעומת זה כתב שיר מלא רגש‬ ‫לכבודה של העלייה מתימן ("בשבילי זה מספיק")‪ ,‬שנמסר לביצועה של הזמרת‬ ‫ר־פ ֶלד‪/.‬‬ ‫יע ַעל ְּכנַ ף ִצ ּפוֹ ּ ֶ‬ ‫ם־ר ֲח ִמים‪ֶ ׁ /‬ש ִה ִ ּג ַ‬ ‫חנה אהרוני‪" :‬זֶ ה ׁ ִשיר זֶ ֶמר ָּת ִמים ַעל ׁ ָשלוֹ ַ‬ ‫ד־ה ְ ּק ָס ִמים‪ /‬וּ ִמ ָ ּיד ִה ְתיַ ּׁ ֵשב ַעל ַמ ְח ֶצ ֶלת"‪ .‬ומהי תגובתו של‬ ‫ַרק יָ ַרד ַר ֲח ִמים ִמ ַּמ ְר ַב ַ‬ ‫ץ־ג ֻל ּיוֹ ת‪ֵ ,‬חי‬ ‫יתי ִק ּבוּ ָ ּ‬ ‫"א ְך ָר ִא ִ‬ ‫שלום־רחמים לנוכח המפגש עם ישראל הצעירה? ַ‬ ‫יתי מוֹ ְפ ִתים לֹא ָל ִריק‪ /,‬וּ ְמ ִדינָ ה וּ ְצ ָבאוֹ ת ִעם נְ שִׂ יא־יִ שְׂ ָר ֵאל —‪ /‬וְ אוּ ַלי‬ ‫ָה ֵאל‪ /,‬וְ ָר ִא ִ‬ ‫ילי זֶ ה ַמ ְס ּ ִפיק"‪ .‬אכן‪ ,‬עולים אלה — ולא יהודי אמריקה — הם בעיניו אות‬ ‫ִּב ׁ ְש ִב ִ‬ ‫ומופת להגשמת החזון של שיבת ציון‪ .‬לא אחת העלה אלתרמן על נס את הישגי‬ ‫הפיתוח והחקלאות המקומית — כך בשיר "מסיבה — לכבוד‪ ,"...‬שבו הילל‬ ‫וקילס את הפרה "סתוית" מכפר גלעדי‪ ,‬שהניבה מאה אלף ליטר חלב‪ .‬מאורע‬ ‫"ל ֶכ ֶתר ׁ ֶשל ּ ָפז‬ ‫זה צוין חודשים אחדים קודם לכן במסגרת "הטור השביעי"‪ְ :‬‬ ‫ָּכל ִא ּׁ ָשה ְמ ַח ָּכה‪ְ /,‬וּב ֶמ ׁ ִשי וָ חוּ ר ִמ ְתיַ ְפיֶ ֶפת‪ֲ /,‬א ָבל ִאם נוֹ ְצ ָרה ִהיא ִל ְהיוֹ ת ְל ַמ ְל ָּכה‪/,‬‬ ‫ַמ ְל ָּכה ִהיא ֲא ִפ ּלוּ ָּב ֶר ֶפת"‪87.‬‬ ‫בזו אחר זו הריץ ואלין חמש תוכניות‪ ,‬אלא שבסוף ‪ 1953‬החליט להשכיר‬ ‫את התאטרון למפיק ג'ורג' ואל‪ ,‬עולה חדש מרומניה‪ ,‬שהיה בעל ניסיון רב‬ ‫בניהול תאטרון אופרטה‪ .‬ואל הפך את התאטרון על כרעיו ועל קרבו —‬ ‫הוא עשה אותו למעין "מיוזיק הול"‪ ,‬ששׂ ם דגש בממד החיצוני של ההצגה‪:‬‬ ‫אפקטים‪ ,‬תפאורות מפוארות‪ ,‬אביזרי במה‪ ,‬תאורה‪ ,‬תלבושות נוצצות‪ ,‬שמלות‬ ‫וכלל סוללה של זמרים ושחקנים‪ ,‬צורפה‬ ‫פאר ופאות‪ .‬מספר המבצעים גדל ָ‬ ‫להקת בלט‪ ,‬ואת המופעים ליוותה תזמורת בהרכב מלא‪ .‬בתוכנית הראשונה‬ ‫בהרכב החדש‪" ,‬חדשות בלי־לה־לו"‪ ,‬השתתפו שבעים מבצעים! תאטרון‬ ‫הרוויו האיכותי של ואלין‪ ,‬שמאז פתיחתו המחודשת היה גם לקברט סאטירי‬ ‫שעניינו חברה ופוליטיקה‪ ,‬היה כלֹא היה‪ .‬אלתרמן וּ וילנסקי היו מחוץ לתחום‪,‬‬ ‫גם השחקנים ברובם התפזרו‪ ,‬במקומם עלו על הבמה זמרי אופרטה וכוכבי‬ ‫[ ‪] 427‬‬

‫אלתרמן‬

‫בידור‪ ,‬רובם יוצאי רומניה‪ .‬ואלין חזר לתאטרון רק בסתיו ‪ ,1953‬כשהוא מנסה‬ ‫באופן נואש להחזיר את לי־לה־לו למתכונתו הקודמת כתאטרון קברט ולשקם‬ ‫את תדמיתו בציבור‪ .‬הוא גייס מחדש את אלתרמן‪ ,‬את וילנסקי ואת ורדן‪,‬‬ ‫חנה אהרוני המשיכה להיות כוכבת העל‪ ,‬אך רוב המשתתפים היו חדשים‪.‬‬ ‫ההופעות של התאטרון‪ ,‬שהתפצלו בתקופת ג'ורג' ואל בין אולם "רמה" ברמת‬ ‫גן לבין אולם "ישה חפץ"‪ ,‬התקיימו מעתה אך ורק באולם הישן והטוב‪ ,‬שהוא‬ ‫עצמו היה בגדר המצאה של ואלין‪ ,‬ושהפך במרוצת הזמן לשם נרדף לתאטרון‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫אולם את הנעשה אין להשיב‪ :‬ב־‪ 31‬באוקטובר ‪ 1953‬התקיימה הצגת הבכורה‬ ‫של התוכנית החדשה‪" ,‬זהירות‪ ,‬הדרך בתיקון"‪ ,‬שהיתה‪ ,‬למעשה‪ ,‬התוכנית ה־‪25‬‬ ‫של לי־לה־לו‪ .‬עם כל הכוונות הטובות‪ ,‬לא הצליח ואלין להתנער ממורשת‬ ‫ה"מיוזיק הול" של ג'ורג' ואל — בהצגת הקברט שולבה להקת בלט בסגנון‬ ‫תימני בהדרכת אלישבע מונה‪ ,‬ברקע ניגנה תזמורת גדולה‪ ,‬שותפו בה שחקנים‬ ‫וזמרים רבים‪ ,‬ואף כמה מסממני הראווה שאפיינו את הפקותיו של ואל נותרו‬ ‫בעינם‪ .‬אף התוכנייה ציינה זאת במפורש — "הצגת־פאר פוליטית־סאטירית‬ ‫ב־‪ 2‬חלקים ו־‪ 19‬תמונות מאת זנון ורדן"‪ .‬האם בבחירת שם ההצגה ניסה ואלין‬ ‫לרמוז על כך כי הדרך שבה פוסע מחדש לי־לה־לו נמצאת כרגע בתיקון?‬ ‫בפזמון הנושא של ההצגה שיחק אלתרמן לאורך יותר מחמישים שורות עם‬ ‫הקלישאה המוּ כרת כל כך משלטי חוצות ואשר היתה לשם התוכנית‪" :‬זהירות‪,‬‬ ‫הדרך בתיקון!" הוא דיבר על שיבושים בפרוגרס האנושי‪ ,‬בטכנולוגיה‪ ,‬ביחסים‬ ‫בינו לבינה‪ ,‬רמז לשליחים ולעסקנים שדואגים לעצמם ואינם שמים כלל לב‬ ‫לכך שהדרך עדיין בתיקון‪ ,‬ואף ניצל את ההזדמנות כדי לעקוץ פעם נוספת את‬ ‫ציוני ברונכס וברוקלין שנמנעים מלעלות לארץ‪ .‬מדוע? כיוון שהדרך עדיין‬ ‫בתיקון! אולם‪ ,‬בסיכומו של דבר‪ ,‬חזקה עלינו שעם קצת נחישות ומאמץ נדע‬ ‫להתגבר על המכשולים שבדרך‪:‬‬ ‫ֵאין דּ וֹ ֲה ִרים ָּת ִמיד ְּכ ֵחץ וָ ֶק ַלע — ֶא ָּלא‬ ‫ׁשוֹ ְק ִעים ַּבחוֹ ל‪ ,‬מוֹ ׁ ְש ִכים ָּבעֹל‪ ,‬חוֹ ְת ִרים ַּב ֶּס ַלע‪,‬‬ ‫ַא ְך ִאם ׁשוֹ ְמ ִרים ַעל ַה ַּת ְכ ִלית וְ ַה ִּכוּ וּ ן‪,‬‬ ‫עוֹ ְב ִרים ְּב ֵס ֶדר ֶאת ַהדֶּ ֶר ְך ְּב ִת ּקוּ ן‪.‬‬ ‫זְ ִהירוּ ת‪ַ ,‬הדֶּ ֶר ְך ְּב ִת ּקוּ ן‪,‬‬ ‫זְ ִהירוּ ת‪ַ ,‬הדֶּ ֶר ְך ְּב ִת ּקוּ ן‪,‬‬ ‫ָּכ ֵא ֶּלה ַה ִּמ ִּלים‪,‬‬ ‫[ ‪] 428‬‬

‫םידוהיה תנידמ‬

‫ָּכזֶ הוּ ַה ִּנגּ וּ ן‪:‬‬ ‫זְ ִהירוּ ת‪ַ ,‬הדֶּ ֶר ְך ְּב ִת ּקוּ ן‪...‬‬ ‫אלא שחיים גמזו‪ ,‬המבקר האימתני של עיתון הארץ‪ ,‬ועמו גם אחרים‪ ,‬לא קנו‬ ‫את הסחורה‪ .‬גמזו פסק‪" :‬הדרך עדיין בתיקון" — הוא התכוון כמובן לדרכו של‬ ‫התאטרון המתחדש — ולבד מכמה פזמונים של אלתרמן לא מצא משהו שיהיה‬ ‫בו כדי להצדיק את התוכנית‪ .‬כל השאר היה לדעתו טפל וחסר טעם‪ .‬ואלין לא‬ ‫נואש‪ ,‬וב־‪ 2‬בפברואר ‪ 1954‬העלה על הבמה את "הילולילה"‪ ,‬הצגה מפוארת‬ ‫ב־‪ 26‬תמונות‪ ,‬אשר הורכבה ברוּבה מחומרים שלוקטו ממופעים קודמים‪ ,‬בכלל‬ ‫זה פזמונים שחיבר אלתרמן‪ .‬אך זו היתה הצגת הבידור האחרונה‪ .‬מבקר דבר‬ ‫השבוע‪ ,‬שליווה כמה הפקות של לי־לה־לו‪ ,‬קרא את ואלין לסדר‪ :‬אמנם התוכנית‬ ‫החדשה טובה מן הקודמת‪ ,‬אך היא חורגת מן המסגרת המקובלת של "אמנות‬ ‫זעירה"‪ .‬אולם‪ ,‬המשיך המבקר‪ ,‬ייתכן שדווקא ואלין‪ ,‬בהיותו אימפרסריו ותיק‪,‬‬ ‫מיטיב להכיר את טעם הקהל‪ ,‬המתרשם מכמות יותר מאשר מאיכות‪ ,‬ולכן‬ ‫הוא נוטה להתחשב בדעתו‪ .‬אשר נהור כתב בידיעות אחרונות כי לי־לה־לו‬ ‫זנח לחלוטין את הדרך של שילוב דברי סאטירה פוליטית בתוכניותיו והוא‬ ‫פנה לשעשוע בתור שעשוע בלבד‪ ,‬אף כי ההפקה במתכונת הנוכחית נראתה‬ ‫לו בהחלט ראויה‪ .‬ואכן‪" ,‬הילולילה" התקבלה יפה על ידי הקהל‪ ,‬התוכנית‬ ‫המשיכה לרוץ עד סוף אפריל‪ ,‬אך גם בזה לא היה כדי לחלץ את התאטרון מן‬ ‫שבה מצא את עצמו‪ .‬ב־‪ 5‬במאי הוציא משה ואלין הודעה דרמטית‬ ‫המלכודת ּ‬ ‫לעיתונות ומסר בה על הפסקת פעילותו של לי־לה־לו‪ ,‬התאטרון שבמשך עשור‬ ‫יצר בארץ תרבות קברט ראויה לשמה‪ ,‬העניק בידור באיכות גבוהה לעשרות‬ ‫אלפי צופים‪ ,‬הביא לעולם את מיטב הפזמונים של אלתרמן וּ וילנסקי‪ ,‬בכללם‬ ‫"כלניות" ו"לילה לילה"‪ ,‬גילה את שושנה דמארי‪ ,‬קלט במאים מחוננים כמו‬ ‫זנון ורדן‪ ,‬יצחק נוז'יק וביטוש דוידוב‪ ,‬והעניק במה לאמנים מופלאים כמו‬ ‫מתתיהו רוזין‪ ,‬ז'ני לוביץ'‪ ,‬ג'טה לוקה וחנה אהרוני‪ .‬במקרה או שלא במקרה גם‬ ‫התאטרון הסאטירי המטאטא‪ ,‬שקדם ללי־לה־לו‪ ,‬הודיע באותה שנה על סגירת‬ ‫שעריו‪ .‬חשבון הזמנים היה פשוט‪ :‬עשר שנים היה אלתרמן עם המטאטא‪ ,‬עשר‬ ‫שנים עם לי־לה־לו‪ ,‬בסך הכול עשרים שנה של כתיבה לבמה הקלה‪ .‬אכן‪ ,‬זה‬ ‫היה סופו של פרק‪88.‬‬

‫[ ‪] 429‬‬

‫פרק עשירי‬

‫זמן וזירה‬ ‫(‪)1957-1954‬‬

‫א‬ ‫ב־‪ 15‬בינואר ‪ 1954‬פרשה בלה אלתרמן באופן רשמי מעבודתה במרפאת‬ ‫השיניים שבבית הבריאות על שם שטראוס‪ ,‬שם החלה לעבוד ב־‪ ,1939‬מיד‬ ‫לאחר פטירת בעלה יצחק אלתרמן‪ .‬בהסכמי הפרישה שבינה לבין העירייה‬ ‫הובטחה לה פנסיה חודשית קבועה לכל ימי חייה‪ ,‬בתוספת מענק חד־פעמי בסך‬ ‫‪ 500‬ל"י‪ .‬במכתב שהועבר ממחלקת החינוך של עיריית תל אביב אל גזברות‬ ‫העירייה ביקש ראש המחלקה לחינוך ד"ר שלום לוין לעשות מחווה לבלה‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ואף להעניק לה מענק פרישה בסך ‪ 1,000‬ל"י — זאת "לאור השרות‬ ‫החשוב של בעלה המנוח למפעל החנוך בת"א"‪ .‬המענק המובטח לא ניתן‪ ,‬אך‬ ‫עם זאת הביאה התערבותו של לוין לכך שבחישוב הכולל של הפנסיה נלקחו‬ ‫בחשבון גם שנות עבודתו של יצחק אלתרמן‪ .‬בשעתה‪ ,‬לאחר מותו של יצחק‬ ‫אלתרמן‪ ,‬הציעה העירייה לאלמנתו אפשרות לתעסוקה אך נמנעה מלהעניק לה‬ ‫פיצויים‪ .‬לכן נעשה החישוב כאילו החלה בלה את עבודתה בעירייה ב־‪,1934‬‬ ‫וזו הסתכמה בעשרים שנות עבודה‪ .‬על פי זה הועמד סכום הפנסיה שלה על‬ ‫‪ 95.070‬ל"י בחודש‪ .‬בהודעה שלקראת הפרישה‪ ,‬שנשלחה אליה ב־‪ 6‬בדצמבר‬ ‫‪ 1953‬על ידי ראש העירייה חיים לבנון הודה לה לבנון על שירותה הנאמן‬ ‫לעירייה ואף איחל לה חיים ארוכים‪1.‬‬ ‫כבר לפני הפרישה ניכרו אצל בלה קשיים בתפקוד‪ ,‬היו סימנים של היחלשות‬ ‫הזיכרון וחלה ירידה משמעותית ביכולות הטכניות שלה‪ .‬אלא שהפרישה מן‬ ‫העבודה יצרה בעיות חדשות‪ :‬בלה נאלצה מעתה לשהות ימים שלמים בבית‬ ‫בלי שאיש יהיה לצדה‪ .‬אלתרמן ישב ספון בחדרו או הסתובב בבתי הקפה‪,‬‬ ‫תרצה היתה בבית הספר‪ ,‬ובהמשך היום בתנועת הנוער או בפעילויות אחרות‪,‬‬ ‫גם רחל היתה עסוקה בחזרות בתאטרון‪ ,‬בהופעות ובנסיעות‪ .‬בלה מיעטה לצאת‬ ‫מן הבית‪ ,‬כל יציאה היתה בחזקת סכנה‪ ,‬וכל שנותר לה היה לרדת מדי פעם‬ ‫[ ‪] 430‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫לדירתו של אחיה זלמן ולבלות את הזמן בשיחות עם גיסתה‪ .‬תנאי המגורים היו‬ ‫קשים גם הם — מאז ומתמיד חלקה בלה את חדרה עם תרצה‪ ,‬ועתה‪ ,‬משבגרה‬ ‫תרצה‪ ,‬היה צורך דחוף שיהיה לה חדר משלה‪ .‬וכך‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬התגבשה תוכנית‬ ‫לפיה תעבור בלה להתגורר בקיבוץ תל עמל‪ ,‬סמוך לבתה לאה‪ ,‬במקום שתנאי‬ ‫החיים יהיו נוחים ובטוחים יותר עבורה מאשר השהייה בדירה קטנה וצפופה‬ ‫במרכז תל אביב‪ .‬המעבר לקיבוץ נעשה בקיץ ‪ ,1955‬לרשותה של בלה הועמדה‬ ‫אז דירת חדר ונוספו לה מטבח ושירותים‪ ,‬אך כעבור זמן פינו עבורה לאה‬ ‫ומשה את דירתם בשיכון ותיקים‪ ,‬לאחר שזו עברה שיפוץ יסודי‪ ,‬והם עצמם‬ ‫עברו להתגורר בדירה קטנה יותר הסמוכה לדירתה של הסבתא‪ .‬משנזקקה בלה‬ ‫להשגחה צמודה נשכרה עבורה מטפלת שהתגוררה ִאתה דרך קבע‪ .‬שמה היה‬ ‫ברטה‪ ,‬היא היתה ילידת אזרבייג'ן‪ ,‬ובין השתיים נרקמו יחסים קרובים‪ .‬הוצאות‬ ‫האחזקה של המטפלת היו על חשבון חסכונותיה של בלה‪ ,‬וכשכספים אלה לא‬ ‫הספיקו — השלים אלתרמן את כל מה שנדרש‪2.‬‬ ‫בזמן שבלה עקרה לקיבוץ עשו אלתרמן ורחל את ההכנות האחרונות‬ ‫לקראת המעבר מדירתם ברחוב בן עמי ‪ 7‬לדירה בשדרות נורדאו ‪ .30‬אל הבית‬ ‫שברחוב בן עמי נכנסה משפחת אלתרמן מיד לאחר מות יצחק‪ :‬היתה זו דירה‬ ‫שכורה‪ ,‬לא גדולה‪ ,‬והתגוררו בה במשך כל השנים ארבע נפשות שחלקו ביניהן‬ ‫שלושה חדרים‪ .‬בשעתו נודע לדוד בן־גוריון כי לאלתרמן אין דירה משלו‪,‬‬ ‫וכי הוא מתגורר בתנאים לא נוחים ובסביבה שאינה יכולה להעניק לו את‬ ‫השקט הדרוש לעבודתו‪ .‬בן־גוריון פנה לעוזריו וביקש מהם להציע לו רכישת‬ ‫דירה בתנאים נוחים באחד השיכונים שנבנו אז לטובתם של אנשי צבא קבע‪.‬‬ ‫כשהועברה ההצעה באמצעות שמעון פרס דחה אותה אלתרמן על הסף‪ :‬אם אכן‬ ‫ייהנה מדירת מגורים שקיבל אותה בתנאים משופרים בזכות בן־גוריון אמנם‬ ‫לא תהיה לו בעיה כלשהי לכתוב דברים נגדו‪ .‬אך מה יהיה — שאל בתמיהה‬ ‫את שמעון פרס — אם ירצה לכתוב בעדו?‪ 3‬הצעת בן־גוריון ירדה מעל הפרק‪,‬‬ ‫אך אלתרמן לא ויתר בכל זאת על הסיכוי לרכוש דירה לעצמו‪ .‬לאחר תקופה‬ ‫של חיפושים נפל הפור על דירה בבית משותף שנבנה בשדרות נורדאו ושניתן‬ ‫היה לרכוש אותה בתנאים נוחים‪ :‬הדירה החדשה‪ ,‬שגודלה היה ‪ 81‬מ"ר‪ ,‬היתה‬ ‫מחולקת לשלושה חדרים וחצי‪ ,‬היתה שם מרפסת קדמית שהשקיפה על השדרה‬ ‫שממנה אפשר היה לראות את הים‪ ,‬גם מיקומה בקומה הרביעית של הבית עשה‬ ‫אותה ליותר מאוּ וררת בחודשי הקיץ החמים‪ .‬הסביבה עצמה היתה נוחה ביותר‬ ‫— הבית שכן ממש בפינת רחוב דיזנגוף‪ ,‬במרחק שתי תחנות אוטובוס בלבד‬ ‫ממקום מושבו ב"כסית"‪ .‬זה היה בדיוק כמו להגיע לשם מרחוב בן עמי‪ ,‬רק‬ ‫[ ‪] 431‬‬

‫אלתרמן‬

‫מהכיוון ההפוך‪ .‬מבחינתה של תרצה היה למגורים בשדרות נורדאו יתרון ברור‪,‬‬ ‫זה עתה נרשמה ללימודים בתיכון עירוני ד' שברחוב ויצמן‪ ,‬וגם לשם אפשר היה‬ ‫להגיע בקלות‪ ,‬אם ברגל ואם באוטובוס‪.‬‬ ‫עם המעבר של בלה לתל עמל החל אלתרמן לקיים ִעמה קשר מכתבים‬ ‫קבוע‪ ,‬שכמוהו לא ידע מאז הימים שבהם למד בצרפת‪" 4.‬אמא יקרה" — כך‬ ‫נהג לפתוח את המכתבים‪ ,‬ששפעו געגועים‪ ,‬דאגה ואהבה‪ .‬הוא כתב לה עשרות‬ ‫מכתבים‪ ,‬לפחות מכתב אחד מדי שבוע‪ ,‬מדי חודש גם דאג להעביר אליה את‬ ‫הצ'ק הקבוע מן העירייה‪ .‬אחת לכמה זמן הכין חבילה שכללה את העיתונים‬ ‫בשפה הרוסית שהגיעו לארץ מברית המועצות — השבועון הפופולרי אוגוניוק‬ ‫והירחון הספרותי זנמיה‪ ,‬וכמובן גם את דבר השבוע — ושיגר לה אותם באמצעות‬ ‫הדואר‪ .‬לעתים שלח לה חבילות‪ .‬נוסף לזה הגביר אלתרמן את ביקוריו בתל‬ ‫עמל‪ ,‬מעבר למכסת הביקורים השגרתית שלו ושל בני משפחתו בקיבוץ‪" .‬אני‪,‬‬ ‫כמו שנדברנו" — כתב לה באחד ממכתביו הראשונים — "אשתמש בכל הזדמנות‬ ‫כדי לבקר אצלכם ולראותכם ואם תזדמן לי בקרוב איזו נסיעה בסביבותיכם‬ ‫אגש כמובן גם אליכם"‪ .‬גם רחל עשתה כל מאמץ להגיע לקיבוץ בעת שסיירה‬ ‫עם התאטרון באזור הצפון‪ .‬מלבד הביקורים והמכתבים היה גם קשר טלפוני‪,‬‬ ‫אם כי הדבר היה כרוך בקשיים רבים‪ .‬לרשות חברי הקיבוץ היה מכשיר טלפון‬ ‫אחד שהיה מותקן בחדר האוכל‪ ,‬אלתרמן נהג לצלצל בדרך כלל בימי שישי‬ ‫ב־‪ ,19:45‬פעם הקדים להתקשר בכמה דקות ובלה ובני משפחת להב לא נמצאו‬ ‫ליד הטלפון‪ .‬במכתב הסבר ששלח אלתרמן לאמו התנצל על התקלה והבטיח‬ ‫לה שהיא לא תישנה‪" :‬מובן שהתקשרתי פעם שניה אך עוד לפני שקבלתי את‬ ‫השיחה צלצלתם אתם אלינו‪ .‬הפעם לא אקדים יותר מדי ואני מקווה שתהיו ליד‬ ‫הטלפון בשעה שיבוא הצלצול‪ ,‬כאמור בשעה שמונה פחות רבע"‪.‬‬ ‫לא אחת הצטרפה תרצה לאמה רחל לביקור בתל עמל‪ ,‬וגם בלה עצמה הגיעה‬ ‫מדי פעם לביקורים בתל אביב‪ .‬וכשלא הגיעה‪ ,‬הפציר בה אלתרמן שוב ושוב‬ ‫להניח הכול ולבוא‪ .‬הוא גם טרח לשכנע אותה כי המעבר לתל עמל הוא זמני‪,‬‬ ‫לא סופי‪ ,‬ותמיד פתוחה בפניה הדרך לחזור לתל אביב‪ .‬כשעברה בלה לדירת‬ ‫הקבע כתב אליה אלתרמן כי השינוי יהיה בוודאי לטובה‪ ,‬והוא רק יחזק את‬ ‫הקשר שלה לסביבה החדשה‪" .‬עם זאת עליך לדעת" — הדגיש בהמשך המכתב —‬ ‫"כי את שייכת גם לשדרות־נורדוי ‪ ,30‬וכי גם כאן יש לך רזידנציה שאת חייבת‬ ‫לשהות מפעם לפעם‪ .‬גם כאן‪ ,‬כמו בתל־עמל‪ ,‬יש לך אזרחות־כבוד־ואהבה‪ ,‬ואני‬ ‫מקווה כי תתייחסי ברוח טובה להתחרות שביני לבין לאה בעניין זה"‪ .‬במכתב‬ ‫מאוחר יותר העלה אלתרמן את האפשרות בדבר החלפת דירתם בקומה הרביעית‬ ‫[ ‪] 432‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫בשדרות נורדאו בדירה גדולה יותר‪ ,‬בת ארבעה חדרים‪ ,‬בקומה הראשונה‪ .‬אם‬ ‫אמנם תתממש התוכנית‪ ,‬תוכל בלה בשלב מסוים לחזור ולגור יחד ִאתם‪ :‬החדר‬ ‫הרביעי‪ ,‬חדר גדול ויפה עם מרפסת‪ ,‬יוקצה עבורה‪ ,‬והדבר יאפשר לה להיות גם‬ ‫ִאתם וגם ברשות עצמה‪ .‬שהרי בעבר — ברחוב בן עמי — נהגה בלה לחלוק את‬ ‫חדרה עם תרצה‪ .‬בהקשר זה גילה גם טפח מרגשותיו‪:‬‬ ‫צריך אני לומר לך שאני ממש מאושר כשאני חושב שיהיה לך חדר משלך‬ ‫בדירה החדשה שלנו ושתהיי יחד אתנו‪ .‬אני בטוח שתרגישי את עצמך‬ ‫מצוין כשתגורי כאילו בתוך שיכון־פרטי־שלך ועם זאת יחד אתנו‪ .‬עליך‬ ‫לדעת כי דבר זה נחוץ בייחוד גם לי עצמי‪ .‬אני מרגיש יותר ויותר שאת‬ ‫פשוט נחוצה לי כאן‪ ,‬על ידי‪ ,‬וכך מרגישים גם כולנו‪.‬‬ ‫אלתרמן אהב את הביקורים אצל אמו בתל עמל‪ ,‬וגם נתן לכך ביטוי בכתב‪:‬‬ ‫"ביקורי בתל־עמל היה לי לתענוג" — כתב לאמו בשובו מאחד הביקורים —‬ ‫"אני מרגיש עוד יותר מאשר קודם כמה טבעי ונחוץ היה לי הביקור הזה‪.‬‬ ‫שמחתי לראותך בריאה ושקטה ומאירה"‪ .‬בהזדמנות אחרת‪ ,‬לאחר שביקר עם‬ ‫רחל ותרצה בדירתה החדשה בקיבוץ‪ ,‬כתב לה‪" :‬עוד אנו מלאים רשמים מן‬ ‫הביקור אצלך‪ .‬היה זה יום נפלא‪ ,‬יום של סיפוק והנאה"‪ .‬אלתרמן הדגיש כי‬ ‫אף שזוהי דירה חדשה חשו בה שלושתם כאילו הכול מוכר‪ ,‬כל פינה בה היתה‬ ‫כה קרובה לכל אחד מהם‪ ,‬הוא גם הבטיח שבהקדם יחזרו לבקר בהרכב מלא —‬ ‫"לא רק להנאתך כי אם גם להנאתנו אנו"‪ .‬פעם אחרת כתב לה‪" :‬טוב שיחד עם‬ ‫הגעגועים אליך אני יודע שבזמן ביקורי אצלך אני מוצא אותך בריאה ומאירה־‬ ‫פנים ומבלה את הזמן בסביבה שקטה וטובה ובחברת ידידות ומכרות המכבדות‬ ‫ומחבבות אותך"‪ .‬הוא אף הביע סיפוק מכך שאמו נעשתה כה אהודה בסביבה‬ ‫שבה היא מתגוררת‪" .‬עלי לומר לך" — כך כתב — "שזה נותן לי רגש סיפוק רב‬ ‫ואפילו קצת גאוה שיש לי אמא כזאת"‪.‬‬ ‫במכתבים שנשלחו לאמו גילה אלתרמן עניין בכל פרט הנוגע לחיי היום־יום‬ ‫שלה‪ .‬כששלח לה מקרר חדש הקפיד לברר אם כבר הותקן החיבור לחשמל ואם‬ ‫היא שבעת רצון ממנו‪ .‬בעצתו של סוכן המקררים הורה לה להסיר בימי הקיץ‬ ‫מן המקרר את המכסה של המוטור‪ ,‬כדי שלא יתחמם יותר מדי‪ ,‬וגם להחזיק‬ ‫את המקרר במרחק עשרה סנטימטר מן הקיר כדי למנוע חום‪ .‬בכלל‪ ,‬חום הקיץ‬ ‫הטריד אותו‪ ,‬הוא רצה לדעת איך בלה עומדת בזה‪ ,‬וכיצד משפיע הקירור‬ ‫שהתקינו בחדרה‪ .‬בתשובה על שאלתה כתב לה במדויק ובסבלנות רבה באילו‬ ‫[ ‪] 433‬‬

‫אלתרמן‬

‫שעות אפשר לשמוע חדשות ברדיו‪ .‬מפעם לפעם המטיר עליה שאלות משלו‪:‬‬ ‫האם נהנתה בנשף פורים שנערך בקיבוץ? מה היו רשמיה מן הטיול בכינרת?‬ ‫איזה רושם עשתה עליה הצגת התאטרון שראתה בעפולה? במכתב אחר הודה‬ ‫לה על תיאור העץ שמול חלונה הפורח בימים אלה שלפני הקיץ‪" .‬כל ענין‬ ‫שמסב לך הרגשה טובה וקורת־רוח משמח גם אותנו שהרי אנו שותפים לך‬ ‫בכל הדברים הללו גם מרחוק"‪ .‬בייחוד הגיב בשמחה כששמע על הקשר הטוב‬ ‫שנוצר בינה לבין הנכדים‪" .‬מה שאת כותבת על הנכדים‪ ,‬ערן וגלי ואקי‪ ,‬הבאים‬ ‫אל חדרך לעתים קרובות‪ ,‬הוא באמת דבר יפה ומשמח [‪ ]...‬אין ספק כי כשם‬ ‫שאת נהנית מהם כך גם הם נהנים ממך"‪.‬‬ ‫וכשם שרצה לשמוע דברים מפיה על הקורות אותה ועל בני משפחתו בתל‬ ‫עמל‪ ,‬כך עדכן אותה מדי שבוע על מה שקורה מבית‪ .‬ודאי כבר ידוע לכם —‬ ‫כתב לה בינואר ‪ — 1956‬כי לחנה גורדון נולד בן למזל טוב‪ ,‬ביום א' השבוע‪.‬‬ ‫האם והילד בריאים וביום א' הבא תיערך הברית‪ .‬במכתב נפרד דיווח לה כי שמו‬ ‫ילדה השני של חנה‪ ,‬הוא אבנר‪ .‬רחל נמצאת בחזרות‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫של הרך הנולד‪ ,‬שהוא‬ ‫אתמול נערכה הפרמיירה והכול עבר יפה‪ ,‬עכשיו התאטרון יצא לסיבוב גדול‬ ‫בכל מיני מקומות בארץ‪ .‬דוּ דוּ ‪ ,‬הבן של חנה‪ ,‬חולה‪ ,‬זלמן והנה לקחו אליהם את‬ ‫הילד השני‪ ,‬זה מעייף אותם מאוד‪ ,‬אבל המחלות‪ ,‬כך הם אומרים‪ ,‬הן מחלות‬ ‫ילדים רגילות והנחת שיש להם מן הנכדים שקולה כנגד כל הטרחה‪ .‬אורה‪,‬‬ ‫אחותה הצעירה של חנה‪ ,‬ילדה גם היא בן — כך בישר לה באוקטובר ‪— 1957‬‬ ‫שמא תהיה אפשרות למישהו מכם‪ ,‬במיוחד לאמא‪ ,‬לבוא ולהשתתף בשמחת‬ ‫המשפחה‪ .‬מגן הילדים של בלומה בפתח תקווה התקבלה תעודה על נטיעת‬ ‫חמישה עצים ב"יער הילד"‪ ,‬על שמו של אבא‪" .‬כשתהיי בתל־אביב אמסור‬ ‫לך את התעודה הזאת ותצרפי אותה אל קודמותיה המעידות גם הן כמה שמור‬ ‫זכרו של אבא בלב כל אלה שידעוהו"‪ .‬בפברואר ‪ 1957‬דיווח אלתרמן לאמו על‬ ‫פטירת אמה של רחל — ההלוויה התקיימה אתמול‪ ,‬ורחל נמצאת לימים אחדים‬ ‫בחדרה‪" .‬אמא שלה‪ ,‬סוניה מרכוס‪ ,‬היתה אשה חזקה‪ ,‬פקחת וישרה‪ .‬מטפוס‬ ‫ֵ‬ ‫הנשים היהודיות טובות הגזע‪ .‬רבים מאנשי המושבה השתתפו בהלויה וחלקו‬ ‫לה את הכבוד האחרון"‪.‬‬ ‫אלתרמן שיתף את אמו לפרטים לגבי ידיעות שהגיעו אליו באופן בלתי‬ ‫צפוי בנוגע לקרובי המשפחה שלהם שחיו ברוסיה‪ ,‬מאחורי מסך הברזל‪ .‬מכתב‬ ‫מפורט בנושא זה נשלח ב־‪ 28‬ביולי ‪ ,1957‬וזה היה המכתב הארוך ביותר ששיגר‬ ‫לאמו אי־פעם‪ .‬הוא סיפר לה כי הזמרת רמה סמסונוב‪ ,‬שהשתתפה בפסטיבל‬ ‫במוסקבה‪ ,‬פגשה באקראי בחנות כלבו אישה כבת ‪ 45‬שניגשה אליה בזהירות‪,‬‬ ‫[ ‪] 434‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫ולאחר שווידאה שהיא מדברת יידיש שאלה אותה אם היא מכירה את נתן‬ ‫אלתרמן‪ .‬והרי רמה מכירה אותנו יפה‪ ,‬והיא אמרה שכן‪ ,‬ואז סיפרה לה האישה‬ ‫כי היא אשת בנה של גיטל ביאלי‪ ,‬אחותו של יצחק אלתרמן וחברת נעורים של‬ ‫בלה‪ .‬על פי תיאום ביניהן‪ ,‬נפגשו רמה סמסונוב וגיטל ביאלי למחרת היום בבית‬ ‫הכנסת‪" .‬היא מספרת על הרושם העז אשר גיטל עשתה עליה בחכמתה‪ ,‬באפיה‬ ‫ובהליכותיה ובכל הופעתה‪ .‬אכן כששמעתי את רמה מספרת על כך היה נדמה‬ ‫לי רגע שאני שומע משהו על טיבו של אבא"‪ .‬מכתב נוסף בעניין נשלח לאמו‬ ‫בתחילת ספטמבר‪ ,‬הפעם סיפר על מדריכת מחול בשם דיתה שפגשה את גיטל‬ ‫עם עוד כמה יהודים שהתקהלו סביב האוטובוס של חברי המשלחת הישראלית‬ ‫סמוך לבית הכנסת‪ .‬לאחר שווידאה שהיא אכן מכירה את המשפחה‪ ,‬סיפרה‬ ‫לה גיטל על הידידות הרבה שהיתה בינה לבינך ומסרה לידיה גלויות תצלום‬ ‫ממראות מוסקבה‪ .‬על גבי התצלומים רשמה בכתב יד מרוסק ורוטט‪" :‬לנתן‬ ‫אלטרמן לזכרון אהבה מאת דודתו מרים" (כשמה העברי של גיטל)‪ .‬את צרור‬ ‫התצלומים יראה לבלה לכשתגיע לתל אביב‪.‬‬ ‫במכתביו ביטא אלתרמן דאגה לבריאותה של אמו‪ ,‬עניין מפתיע למדי‬ ‫לגבי מי שמעולם לא ידע לשמור על בריאותו שלו‪ .‬באחד המכתבים הודיע‬ ‫לה כי זה עתה קיבל מן הרופא את התוצאות האחרונות של הבדיקות ושל‬ ‫הצילומים שאותם עשתה בתל אביב‪ .‬הבדיקות — כך כתב — משביעות רצון‬ ‫בהחלט ולא אותרה בעיה כלשהי‪ .‬לזה הוא צירף עצה רפואית משלו‪" .‬העיקר‬ ‫— לא להתאמץ יותר מדי‪ .‬לא לטלטל חפצים כבדים או מזוודות ולא להתכופף‬ ‫בצורה מופרזת‪ .‬שום דיאטה מיוחדת אינה נחוצה לך‪ .‬עלייך להימנע רק‬ ‫מאכילת דברים מלוחים"‪ .‬במכתבים הבאים חזר שוב ושוב על האזהרה שתימנע‬ ‫מאכילת דברים מלוחים‪ ,‬ולזה צירף כעבור זמן אזהרה נוספת — שתימנע גם‬ ‫מאכילת מטוגנים‪" .‬שמרי נא על הדיאטה שציווה הרופא — המנעי מדברים‬ ‫מלוחים ומטוגנים‪ .‬את המינימום הזה את מוכרחה לקיים"‪ .‬לעומת זה עודד‬ ‫אותה להרבות באכילת ענבים‪ ,‬לאחר ששמע ממנה כי בתל עמל התחיל זה עתה‬ ‫בציר הענבים‪" .‬השתדלי ליהנות מן הפרי הטוב הזה המביא קצת רעננות בחום‬ ‫הקיץ"‪ .‬כשחזרה רחל מביקור בתל עמל כתב אלתרמן לאמו כי הצטער לשמוע‬ ‫שהיא עדיין מרבה להתכופף מעבר למידה המותרת‪ .‬טוב אפוא עשתה רחל‬ ‫מכלי הבית מן האצטבה התחתונה לעליונה כדי‬ ‫שנטלה יוזמה והעבירה כמה ּ‬ ‫שתימנע מכיפופים מיותרים‪ .‬חשוב היה לו שתרבה לנוח‪ ,‬שתפנק את עצמה‪,‬‬ ‫שתדאג לנוחיות שלה‪ ,‬שתצא מדי פעם לחופשה בבית הבראה‪ .‬הוא אפילו‬ ‫תיאם את מועד חופשתה בבית ההבראה של קריית ענבים עם זה של הלוינים‪,‬‬ ‫[ ‪] 435‬‬

‫אלתרמן‬

‫שהיו חבריה הקרובים‪ .‬ובעת ששהתה שם כתב לה כך‪" :‬אני שמח שהפעם יש‬ ‫לך הנאה מבית ההבראה וכנראה תחזיקי בו מעמד ולא תפסיקי באמצע כרגיל"‪.‬‬ ‫הוא גם דרש בשלומם של הד"ר לוין ושל רעייתו ליזה‪" .‬מסרי להם תודה‬ ‫על ידידותם הטובה‪ ,‬הישנה והחדשה תמיד‪ .‬אני מאחל להם ימי מרגוע טובים‬ ‫ובריאות"‪.‬‬ ‫שלא במפתיע‪ ,‬מאז עקרה לתל עמל היתה בלה לחוליית החיבור בין‬ ‫אלתרמן לבין בני משפחתו‪ ,‬שאליהם היה קשור בעבותות אהבה‪ .‬אולי ראה‬ ‫בזה גם דרך לתקשר עם אמו‪ .‬הוא סיפר לה באחד המכתבים כי שמע דברים‬ ‫נפלאים על הרצאה שהיתה ללאה בנתניה‪ ,‬ושמא תוכל לבקש ממנה שתשלח‬ ‫לו את חוברת הקיבוץ הארצי שבה נדפסו עיקרי דבריה‪ .‬גם שמו של משה להב‪,‬‬ ‫בעלה של לאה‪ ,‬נזכר במכתבים‪ .‬לא אחת הגיע משה לרגל עבודתו לירושלים‬ ‫או לתל אביב‪ ,‬אלתרמן ביקש לשמוע ממנו על שלום המשפחה‪ ,‬על שלום אמו‪,‬‬ ‫לעתים ניצל את בואו כדי להעביר באמצעותו מכתב או חבילה שנועדו לבלה‪.‬‬ ‫בייחוד רצה אלתרמן לשמוע ממנה על ילדיה של לאה — ערן‪ ,‬גלי ואקי‪ .‬הוא‬ ‫ִהרבה לשאול לשלומו של ערן‪ ,‬שעשה אז את שירותו הצבאי‪ .‬אם קיבל חופשה‪,‬‬ ‫אם הגיע לחגיגת פורים בקיבוץ‪ ,‬אם שלום לו‪ .‬הוא התעניין תדיר בשלומה‬ ‫של גלי‪ ,‬שהיתה שחיינית עטורת פרסים‪ ,‬שעשתה עליו רושם ביופייה‪ ,‬בשקט‬ ‫שקרנה ממנה‪ .‬וכמובן התעניין בבן הזקונים אקי‪ ,‬הקרוב לו‬ ‫שהיה בה ובאצילות ָ‬ ‫מכולם‪ ,‬שאתו נהג להחליף מדי פעם מכתבים‪ ,‬ושעבורו אסף בולים‪ ,‬ושתמיד‬ ‫ידע לשוחח אתו בגובה העיניים‪" .‬את כותבת כי אקי היה חולה קצת וכי את‬ ‫טפלת בו קצת בדירתך‪ .‬אני בטוח שגם פינקת אותו מעט ושגם הוא וגם את‬ ‫נהניתם מזה‪ .‬מסרי לו ברכות ממני ושיהיה בריא‪ .‬כבר יש לי חשק לראות אותו‪,‬‬ ‫את הילד המקסים הזה"‪ .‬את מכתביו חתם אלתרמן כמעט תמיד בבקשה למסור‬ ‫דרישת שלום לבני משפחת להב‪" .‬ומסרי שלום‪ ,‬אמא יקרה‪ ,‬ללאה ולמשה‬ ‫ולילדים שלך נתן"‪.‬‬ ‫התוכן המשפחתי המפויס כל כך של מכתבים אלה‪ ,‬שאין להטיל ספק‬ ‫בכנותם וברגש החם שהיה משוקע בהם‪ ,‬לא שיקף כהוא זה את המתחים‪ ,‬הקשיים‬ ‫וחיבוטי הנפש שהיו מנת חלקו של הכותב בחיי היום־יום שלו‪ .‬בעצם השנים‬ ‫שבהן שהתה בלה בתל עמל שקד אלתרמן על כתיבת הספר עיר היונה‪ ,‬שעתיד‬ ‫היה לחולל מהומה בקריית ספר‪ .‬האם כתב לה אי־פעם על הלבטים‪ ,‬הקשיים‪,‬‬ ‫ההישגים ומפחי הנפש שהיו קשורים בכתיבתו? בצד זה נתבע אלתרמן להתייצב‬ ‫בכל שבוע על במת העיתון ולשאת את דברו לאומה המצפה למוצא פיו‪ .‬מאז‬ ‫קמה המדינה מצא את עצמו ניצב בצומת הדמים שבין הספרות לפוליטיקה‪:‬‬ ‫[ ‪] 436‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫הלאומי‪ ,‬הציבורי והפוליטי היו חלק בלתי נפרד ממנו‪ ,‬הם מילאו את כל חדרי‬ ‫לבו‪ ,‬גורל המדינה נתפס על ידיו כעניין אישי לחלוטין‪ .‬בתקופה שבה שהתה‬ ‫בלה בתל עמל היה אלתרמן נתון בחרדה בגין המצב הביטחוני‪ ,‬הוא קיים ויכוח‬ ‫ציבורי נוקב סביב פרשת קסטנר‪ ,‬נלחם למען העלייה ממרוקו‪ ,‬הציג עמדות לא‬ ‫שגרתיות בנושא דת ומדינה‪ ,‬ליווה מתוך פתוס והתרוממות רוח את מסע צה"ל‬ ‫בסיני‪ .‬אך דבר מכל זה לא זכה לביטוי במכתבים‪ .‬גם חייו האישיים זכו למידור‬ ‫מוחלט‪ :‬השהייה בבית שלא תמיד אהב להיות בו‪ ,‬ההתרוצצות בין שתי הנשים‪,‬‬ ‫פרשת היחסים עם הבת האהובה והמחוננת אך הפגועה תדיר שהיתה בעצם‬ ‫שנות ההתבגרות שלה‪ ,‬הימים והלילות הארוכים שבהם בילה בבתי הקפה‪,‬‬ ‫העישון המופרז‪ ,‬השתייה שלא היו לה גבולות‪ .‬כל זה לא היה כנראה מעניינה‬ ‫של אמו‪ ,‬ואולי היתה זו בריאותה הרופפת שעשתה אותה לנמען שאינו כשיר‬ ‫לקליטת מסרים מורכבים‪ .‬אולם גם בתנאים מגבילים אלה ביטאו המכתבים לא‬ ‫רק את נאמנותו של אלתרמן לדיבר החמישי‪ ,‬שכבר הוּ כחה היטב בימי חוליו‬ ‫של אביו‪ ,‬אלא גם את עומק אהבתו ואת דאגתו הכנה לאמו הקשישה‪ ,‬שהקשר‬ ‫האינטימי ביניהם היה לגביו אי של ביטחון ושלווה בתוך הסערות הגדולות‪ ,‬הן‬ ‫בשטח הציבורי והן בשטח הפרטי‪ ,‬שבהן התנהלו חייו‪.‬‬

‫ב‬ ‫בראשית אפריל ‪ ,1954‬לאחר הפסקה שנטל לצורך פרסום הקובץ השני של‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬שב אלתרמן לעבודתו במערכת דבר‪ ,‬וכבר באותו החודש נקלע‬ ‫למחלוקת חדשה‪ ,‬מן החריפות והדרמטיות שידע עד כה‪ .‬הכול החל ביום‬ ‫הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות‪ .‬על רקע פרסומים שמילאו את העיתונים‬ ‫לקראת היום הזה‪ ,‬ואל מול הופעתו של ספר מלחמות הגטאות‪ 5,‬פרסם אלתרמן‬ ‫במסגרת "הטור השביעי" את השיר "יום הזיכרון — והמורדים"‪ ,‬ובו סיכם‪,‬‬ ‫בדרך מיוחדת משלו‪ ,‬את השקפתו על המרד‪ ,‬זאת בהקשר הרחב של הערכת‬ ‫העמידה של הציבור היהודי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה‪.‬‬ ‫דעתו של אלתרמן לא היתה נוחה כלל מפולחן המרד‪ ,‬אשר פשׂ ה בקרב‬ ‫הציבור הרחב בארץ‪ ,‬ואשר טופח בייחוד על ידי תנועות השמאל — הן השומר‬ ‫הצעיר והן הקיבוץ המאוחד‪ .‬בכל שנה ושנה התקיימו עצרות זיכרון בקיבוץ יד‬ ‫מרדכי בנגב ובקיבוץ לוחמי הגטאות בצפון‪ ,‬ובשתיהן העלו על נס את פעולתן‬ ‫של המחתרות‪ ,‬את ההתנגדות האקטיבית לנאצים ואת האתוס של המרד‪ ,‬כאילו‬ ‫זה היה חזות הכול‪ .‬אלתרמן סלד מכך‪ .‬הוא אמנם ידע להעריך את גבורתם של‬ ‫[ ‪] 437‬‬

‫אלתרמן‬

‫המורדים בגטו ורשה — הרי הוא־הוא שכתב את "נערה עברייה" ואת "אמרה‬ ‫חרב הנצורים" — אך האידאליזציה של המרד לא נראתה לו כלל‪ ,‬הוא ראה‬ ‫בזה קריאה לא נכונה‪ ,‬אפילו מסולפת‪ ,‬של מציאות השואה‪ .‬בצד ההסתייגות‬ ‫מפולחן המרד חש אי־נוחות לנוכח המושג "כצאן לטבח"‪ ,‬שהיה הצד האחר של‬ ‫המטבע‪ :‬איך בכלל אפשר לבוא בטענות אל המוני בית ישראל שנרצחו על ידי‬ ‫מכונת ההשמדה הנאצית ולומר להם‪ :‬למה לא מרדתם? מדוע לא התנגדתם?‬ ‫איך קיבלתם עליכם את הדין? כמי שנולד בוורשה‪ ,‬כמי שגדל בערי נכר ובגר‬ ‫בקישינב‪ ,‬היה אלתרמן רחוק מרחק רב מן המנטליות שוללת הגולה שיצרה‬ ‫תחושת עליונות מדומה של הישראלים מול היהודים‪ .‬הוא גם הביט משתאה‬ ‫על היהירות שהתפתחה בקרב הצברים‪ ,‬ילידי הארץ‪ ,‬שנטלו להם רשות לחרוץ‬ ‫משפט כלשהו על אלה שהיו שם‪ .‬מי שַׂ מכם? תחושות אלה התחדדו באותו‬ ‫זמן על רקע משפטו של ישראל קסטנר‪ ,‬שהיה סגן יושב ראש ועדת ההצלה‬ ‫בהונגריה‪ ,‬ואשר משפט הדיבה שניהלה המדינה בשמו בגין דברי הבלע שכתב‬ ‫עליו מלכיאל גרינוולד הפך באחת ל"אני מאשים" בוטה ומרגיז המופנה כלפי‬ ‫המנהיגות היהודית בתקופת השואה‪ 6.‬בייחוד נרתע מהופעתו המתנשאת של‬ ‫שמואל תמיר‪ ,‬סנגורו של מלכיאל גרינוולד‪ ,‬שהזדרז להאשים את קסטנר בשיתוף‬ ‫פעולה עם הנאצים‪ ,‬ואף טען שמאמציו הכנים להציל יהודים — שבהחלט נשאו‬ ‫פרי — הרדימו את יהודי הונגריה ומנעו מהם למרוד בנאצים‪ .‬הוא גם לא שׂ בע‬ ‫נחת מכך שתמיר‪ ,‬איש תנועת החרות‪ ,‬העניק למשפט ממד פוליטי‪ :‬הוא יצא‬ ‫לנגח את מפא"י‪ ,‬שהיתה שנואה עליו‪ ,‬בזה שקישר בין מחדליו של קסטנר‪,‬‬ ‫שהיה איש מפא"י ומועמדה לכנסת‪ ,‬לבין מה שהצטייר בעיניו כמחדלי הנהגת‬ ‫היישוב בהצלת יהודים בתקופת השואה‪ .‬אולם לא זה היה המניע שבגינו יצא‬ ‫אלתרמן למערכה‪ :‬עוד ב־‪ 1947‬אמר לאבא קובנר‪ ,‬שאילו הוא‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬היה‬ ‫שם — היה עם אנשי היודנראט‪ .‬שהרי מישהו היה צריך ליטול אחריות‪ ,‬מישהו‬ ‫מבין המנהיגים היה חייב להידבר עם נציגי השלטון הנאצי‪ .‬אז איך אפשר כך‪,‬‬ ‫במחי יד‪ ,‬לקום בוקר אחד‪ ,‬ועוד בטריטוריה שלא טעמה את טעם השואה‪,‬‬ ‫ולהעמיד את קסטנר אל עמוד הקלון?‪7‬‬ ‫בשיר עצמו התרחק אלתרמן ממשפט קסטנר‪ ,‬הוא אפילו לא רמז עליו‪.‬‬ ‫אבל המשפט היה ברקע‪ .‬השאלה למה מרדו או לא מרדו נשאלה אז ביתר‬ ‫שאת‪ .‬ההאשמה ב"כצאן לטבח" ריחפה אז באוויר‪ .‬הסלידה מהיודנראט היתה‬ ‫בשיאה‪ .‬אלתרמן החליט אפוא להתמודד עם הנושא לרוחב כל החזית‪ .‬לתקן‬ ‫עיוותים‪ ,‬להעמיד דברים על דיוקם‪ ,‬לנסות ולשנות את עולם המושגים שחלק‬ ‫גדול מן הציבור היה ממולכד בו‪ .‬לצורך זה נקט צעד קיצוני‪ :‬הוא החליט לגרור‬ ‫[ ‪] 438‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫אל הזירה את "הלוחמים והמורדים" עצמם‪ ,‬את ראשי המחתרות ומנהיגי המרד‪,‬‬ ‫שהיו בעיניו אנשים מורמים מעם‪ ,‬ולהטיל דווקא עליהם להשמיע את הביקורת‬ ‫על פולחן המרד והעמדתו במרכז‪ .‬כאילו להם‪ ,‬למורדים עצמם‪ ,‬לא נוח בזה‪,‬‬ ‫כאילו דעתם אינה נוחה מעולם המושגים המעוּ ות והלא צודק שקנה לו שליטה‬ ‫על דרך התבוננותם של הישראלים בשואה‪ .‬את השיר פרסם אלתרמן ביום‬ ‫שישי‪ 30 ,‬באפריל‪ ,‬כ"ז בניסן תשי"ד — שבו חל יום הזיכרון — אף כי האירועים‬ ‫עצמם הוקדמו באותה שנה ליום חמישי‪ 29 ,‬באפריל‪ .‬ואלה היו בתי הפתיחה‬ ‫של השיר‪:‬‬ ‫ְוּביוֹ ם ַה ִ ּז ָּכרוֹ ן ָא ְמרוּ ַה ּלוֹ ֲח ִמים וְ ַה ּמוֹ ְר ִדים‪:‬‬ ‫ַאל ַּת ִ ּציבוּ אוֹ ָתנוּ ַעל ַּכן‪ְ ,‬ל ִה ָּב ֵדל ִמן ַהגּ וֹ ָלה ְּכאוֹ ר־יָ ֵהל‪.‬‬ ‫ִּב ׁ ְש ַעת ַה ִ ּז ָּכרוֹ ן ַה ּזֹאת ֲאנַ ְחנוּ ִמן ַה ַּכן יוֹ ְר ִדים‬ ‫ָל ׁשוּב וּ ְל ִה ְת ָע ֵרב ָּב ֲא ֵפ ָלה ִעם קוֹ רוֹ ָתם ׁ ֶשל ֲהמוֹ נֵ י ֵּבית־יִ שְׂ ָר ֵאל‪.‬‬ ‫ָא ְמרוּ ַה ּלוֹ ֲח ִמים וְ ַה ּמוֹ ְר ִדים‪ :‬יוֹ ם ָה ֵעדוּ ת‬ ‫ִס ְמלוֹ ָה ִע ָ ּק ִרי־וַ ֲא ִמ ִּתי ֵאינוֹ ִמ ְת ָרס נֶ ְאדָּ ִרי ַב ֶּל ָהבוֹ ת‬ ‫יע אוֹ ָלמוּ ת‬ ‫וְ לֹא ְדמוּ ת ֶע ֶלם וְ ַע ְל ָמה ֲא ׁ ֶשר ֵה ִגיחוּ ְל ַה ְב ִק ַ‬ ‫ְּכ ֶד ֶר ְך ַה ְּתמוּ נוֹ ת ַה ִּנ ְצ ִח ּיוֹ ת ׁ ֶשל ְמ ִרידוֹ ת־עוֹ ָלם דּ וֹ ְלקוֹ ת וְ לֹא ָּכבוֹ ת‪.‬‬ ‫לֹא זוֹ ִהי ַמ ְח ַצ ְב ָּת ּה ׁ ֶשל ַה ְּתקוּ ָפה‪ַ .‬אל נְ ַע ֵּטר ָל ּה ֶאת ִד ְג ֵלי ַה ְ ּק ָרב‬ ‫ִל ְראוֹ ת ָּב ֶהם ֶאת ִמ ּצוּ יָ ּה‪ֶ ,‬את ְ ּג ֻא ַּלת ְּכבוֹ ָד ּה וְ ִצדּ וּ ָק ּה‪.‬‬ ‫ָא ְמרוּ ַה ּלוֹ ֲח ִמים וְ ַה ּמוֹ ְר ִדים‪ֲ :‬אנַ ְחנוּ ֵח ֶלק ִמן ָה ָעם ָה ָרב‬ ‫וּגבוּ ָרתוֹ וּ ֵמ ֶה ְמיַ ת ִּב ְכיוֹ ָה ֲע ֻמ ָ ּקה‪8.‬‬ ‫וְ ֵח ֶלק ִמ ְּכבוֹ דוֹ ְ‬ ‫והדברים המשיכו לזרום בשיר ברוח זו‪ :‬יש לדחות את שגרתה של המליצה‬ ‫ואת טיפוח הסמלים המקובלים‪ ,‬היינו אלה המעמידים את הלוחמים במרכז‪.‬‬ ‫אף אין זה נכון לשים חיץ בין אלה שמצאו את מותם כשנשק בידם ובין מותן‬ ‫של הקהילות "וְ ַעד ְל ִג ּבוֹ ֵרי ַה ּ ַפ ְרנָ ִסים וּ ׁ ְש ַת ְד ָלנִ ים"‪ ,‬הלוא הם אנשי היודנראט‪,‬‬ ‫שלהם העניק אלתרמן בשורות אלה רהביליטציה גמורה‪ .‬דווקא מי שראה את‬ ‫התקופה בכל מורכבותה‪ ,‬חזקה עליו שיימנע מלומר כי דווקא חותם הקרב‬ ‫הוא זה שמייצג אותה באופן הנכון‪ .‬בוודאי‪ ,‬החרב‪ ,‬הקרב‪ ,‬המתרס‪ ,‬הם סמלים‬ ‫ראויים לשבח‪ ,‬אבל לא הם בלבד יכולים לסמל את יום הזיכרון‪ .‬ובכלל‪,‬‬ ‫אין ללמד סנגוריה על ימי השואה על ידי אזכורו החוזר ונשנה של המרד‪,‬‬ ‫[ ‪] 439‬‬

‫אלתרמן‬

‫"ה ֶּמ ֶרד הוּ א ַרק ָּתו‬ ‫כדי שהוא יציל‪ ,‬כביכול‪ ,‬את כבודה האבוד של התקופה‪ַ .‬‬ ‫ֶא ָחד ַּב ּ ָפ ָר ׁ ָשה" — קבע אלתרמן ללא שמץ של היסוס — הוא בוודאי איננו‬ ‫מוקד התקופה‪ ,‬וכבודה של האומה‪ ,‬מבלעדי המרד‪ ,‬אינו נופל בעיניו כלל‬ ‫מכבודן של אומות אחרות‪ .‬ובכלל‪ ,‬יש לאומה גם סמלים אחרים‪ ,‬שיש בהם גם‬ ‫"'שוֹ ָאה ָת ִמיט ָע ֵלינוּ‬ ‫גבורה וגם כבוד — למשל אותם אבות יהודים שטענו כי ׁ‬ ‫ַה ַּמ ְח ֶּת ֶרת'"‪ ,‬או אותו ילד או ילדה אשר אבדו בשואה בלי להשאיר מאחוריהם‬ ‫ב־מ ְּנ ָדנָ ּה‪/‬‬ ‫"גם ֵא ֶּלה ִמ ִּס ְמ ֵלי ַה ְ ּז ַמן וּ ִמ ְל ַח ְמ ּתוֹ וְ ַאל נַ ְכ ֶהם ִּב ְב ַרק ַה ֶח ֶר ִ‬ ‫זכר כלשהו‪ּ ַ .‬‬ ‫ימי ׁ ָש ַמיִ ם" — סיכם אלתרמן את טיעונו‪.‬‬ ‫ְּכ ִדין ַע ִּמים ׁ ֶש ּלֹא ָע ְמדוּ ְּבנִ ָּסיוֹ ן ָּכזֶ ה ִמ ֵ‬ ‫הס ּפים‪ .‬כעבור כמה ימים התייצבו אבא קובנר‬ ‫דבריו‪ ,‬כצפוי‪ ,‬הרעישו את ִ‬ ‫ורעייתו ויטקה בביתו בתל אביב כדי לשטוח בפניו את טענותיהם‪ .‬אלתרמן‬ ‫היה ביחסי ידידות עם קובנר עוד מאז הגיעו לארץ‪ ,‬כשם שהיה בקשרים עם‬ ‫לוחמי מחתרת אחרים‪ .‬כמו מקופל בשניים ישב אל מול אורחיו‪ ,‬שרחש להם‬ ‫הרבה הערכה וכבוד‪ ,‬וכשהוא רכון אל מחברת קטנה הקשיב לכל מילה שיצאה‬ ‫מפיהם ורשם לעצמו את עיקרי הדברים‪" .‬אתמול היו אצלי קובנר וויטקה"‬ ‫— סיכם אלתרמן למחרת היום את מהלך הביקור‪" .‬באו בענין 'הטור'‪ .‬באו‬ ‫בידידות ובסבר־פנים‪ ,‬אבל בתוך כך חומרה של תהייה‪ ,‬של תביעת־בירור‪ ,‬של‬ ‫תקיפה"‪ .‬מתברר כי כמה חברים באו אליהם עם העיתון ואמרו להם "תראו מה‬ ‫הוא כותב"‪ ,‬מאז לא נחו ולא שקטו‪ ,‬באו לקבל הסבר‪ .‬אלתרמן ציין כי קובנר‬ ‫וּ ויטקה‪ ,‬שהיו מן הסתם נסערים מאוד‪ ,‬דיברו מתוך התאפקות ושליטה עצמית‪.‬‬ ‫"לא סטו אפילו בפסוק אחד מדרך הריעות והשיחה מלב־אל־לב וגם בהמשך‬ ‫הדברים‪ ,‬כשנהפך הדיון בינינו לדו־שיח‪ ,‬לא נתערבב בדבריהם ובתגובותיהם‬ ‫אפילו צל של יצר פולמוסנות ונוקשות של שכנוע־ויהי־מה"‪ .‬קובנר חש כי‬ ‫הדברים שכתב אלתרמן פוגעים בדימויָ ם של אנשי המחתרת‪ ,‬ועוד יותר מזה‬ ‫מקלים עם אלה שהתנגדו למחתרת‪ .‬עם זאת גילה הבנה לגבי חלק ממה שנכתב‬ ‫ִ‬ ‫בשיר או ממה שנמסר לו בעל פה‪ ,‬לפחות על פי מה שרשם אלתרמן‪:‬‬ ‫לסיכומם של דברים מסכים קובנר כי מרד זה‪ ,‬מצד מהותו ושורשו‬ ‫ותכליתו‪ ,‬מצד הבעיות האפילות שעמדו בפניו‪ ,‬מצד מלחמות־הנפש‬ ‫הקשות שליווהו‪ ,‬אינו סובל ואינו צריך לסבול שיצררו את זכרו ואת‬ ‫מהותו בכמה מליצות משתגרות על עמידה על הנפש ועל גאווה לאומית‬ ‫ועל גאולת־כבוד ועל הקמת קיר חלק של נאומים ופסלים בינו לבין‬ ‫חשיכתה ועומקה של התקופה כולה ושל העם כולו‪ .‬הוא מסכים לכך‬ ‫שדרך הנאום והכתיבה‪ ,‬ההולכת ומשתרשת בתוכנו לגבי פרשה זו‪ ,‬כל‬ ‫[ ‪] 440‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫המילון‪ ,‬כל "הנומנקלטורה"‪ ,‬בלשונו‪ ,‬אינם הולמים את הדברים‪ ,‬אינם‬ ‫חופפים את תוכנם ואף מדלדלים ומרוקנים אותם‪.‬‬ ‫קובנר ביטא התנגדות גם למיסוד ולהפרדה בין שואה לגבורה‪ ,‬הוא אף הסתייג‬ ‫בפני אלתרמן מדרך השימוש במושג "כצאן לטבח"‪ ,‬שהוא עצמו טבע אותו‬ ‫בזמן אחר‪ ,‬במקום אחר ובמשמעות שונה לגמרי‪ .‬הוא היה נכון אפילו להסכים‬ ‫כי הדיבור הפסקני על היודנראט הוא "דיבור שטחי וחוטא"‪ ,‬שהופך את כל‬ ‫הכלול בו "לצניפה אחת של ביזוי וניוול"‪ .‬הוא אף דיבר בנימה של הסתייגות‬ ‫על כך שעורכי ספר מלחמות הגטאות הכתירו את אחד הפרקים מתוך ספרה‬ ‫של רוז'קה קורצ'ק‪ ,‬חברתו למחתרת בגטו וילנה‪ ,‬תחת הכותרת "המאבק עם‬ ‫היודנראט"‪ .‬זה נראה לו שטחי ולא מתאים‪9.‬‬ ‫התגובה הפומבית הראשונה לשיר הפרובוקטיבי של אלתרמן היתה מהירה‬ ‫מאוד‪ ,‬קצרה ומחממת לב‪ :‬היא הופיעה במסגרת המדור "בשולי דברים" שבדבר‬ ‫שלושה ימים בלבד לאחר פרסום השיר‪ ,‬היינו ב־‪ 3‬במאי ‪" :1954‬מתוך גרונו‬ ‫של המשורר דיבר הפעם הכאב והאלם של ששה המליונים ושל שארית פליטת‬ ‫העם שבעטיים של אלף אלפי סיבות‪ ,‬לא זכו להגיע 'לחרב השלופה‪ ,‬הקרב‬ ‫והמתרס'" — נאמר ברשימה‪ .‬אלתרמן אף מתואר בה כמי שרוח הקודש שרתה‬ ‫עליו‪ .‬הכותב‪ ,‬שחתם בראשי תיבות (ק‪.‬ש‪ ).‬היה ק' שבתאי‪ ,‬שם עט של שבתאי‬ ‫קשב־קלוגמן‪ .‬קשב־קלוגמן היה עיתונאי ותיק שהצטרף למערכת דבר לאחר‬ ‫עלייתו ארצה סמוך לקום המדינה‪ .‬בזמן המלחמה היה כלוא בגטו וילנה‪.‬‬ ‫תגובתו לשיר של אלתרמן‪ ,‬שנכתב מלכתחילה מתוך עמדה חריגה ושנויה‬ ‫במחלוקת‪ ,‬לא הפתיעה איש‪ :‬מאז בואו לארץ פרסם קשב־קלוגמן שורה של‬ ‫מאמרים ובהם התייצב לצדם של היהודים שלא הלכו בדרך המאבק ותבע שלא‬ ‫לחלל את זכרם‪ .‬הוא היה מתנגד מובהק לתפיסה שרווחה בחוגים שונים‪ ,‬וגם‬ ‫מצאה לה ביטוי‪ ,‬כי יהודי אירופה הלכו למותם "כצאן לטבח"‪ ,‬שלוּ ותה תמיד‬ ‫בתמיהה גלויה וסמויה מדוע היהודים בהמוניהם נמנעו מלהרים את נס המרד‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬לפחות במקרה זה‪ ,‬שירו של אלתרמן לא נפל על אוזן ערלה‪10.‬‬ ‫אולם בצד הערה זניחה זו עורר השיר התנגדות עצומה‪ .‬בראש החזית‬ ‫שקמה נגד אלתרמן עמד דוד כנעני‪ ,‬חבר קיבוץ מרחביה‪ ,‬אחד מראשי ספרית‬ ‫פועלים ומבקר ספרות אנין טעם שחשף לראשונה בפני הקוראים‪ ,‬בזמן אמת‪,‬‬ ‫את גדולתו של הספר שמחת עניים‪ .‬החרה החזיק אחריו טוביה בוז'יקובסקי‪,‬‬ ‫איש קיבוץ לוחמי הגטאות‪ ,‬שנמנה בשעתו עם לוחמי גטו ורשה‪ .‬מאמרו של‬ ‫כנעני היה תקיף‪ ,‬לוחמני ונטול פשרות‪" :‬לשם מה נכתב השיר הזה‪ ,‬מה תכליתו‪,‬‬ ‫[ ‪] 441‬‬

‫אלתרמן‬

‫את מי ואת מה הוא בא לשרת?" — הכריז כנעני בפתח דבריו‪ .‬בהמשך דחה את‬ ‫טיעוניו של אלתרמן אחד לאחד‪ :‬העם אמנם חלק רחמים ויגון וחרון אין אונים‬ ‫לילדה הקטנה שהיתה לקורבן‪ ,‬אך הוא לא חלק לה "מגבורתו ומכבודו"‪ ,‬כשם‬ ‫שלא חלק זאת לאבות שהלכו בהמוניהם למות‪ .‬אם הורגים בנו ורוצחים בנו‬ ‫אין בזה שמץ מן הגבורה ומן הכבוד‪ .‬הגבורה והכבוד שמורים רק למי שנטלו‬ ‫יוזמה ובחרו בדרך ההתנגדות‪ .‬הוא גם העלה את ההשערה שלוּ ידעו המיליונים‬ ‫מראש את הצפוי להם — "יכלו ליהפך לכוח שהיה מעסיק ומטריד רבבות‬ ‫חיילים נאציים‪ ,‬יותר רבים מהם היו ניצולים‪ ,‬היה ניתן טעם אחר למותם"‪.‬‬ ‫האשמה בדבר הליכת היהודים "כצאן לטבח" אין כאן‪ ,‬אך הד להאשמה זו‬ ‫בוודאי מבצבץ מבין השיטין‪ .‬בייחוד התריס כנעני כנגד העמדת המורדים‬ ‫והשתדלנים על כן אחד — אמנם "לא כל השתדלנים־והפרנסים היו מסוגם של‬ ‫אנשי היודנראטים‪ ,‬ולכמה מהם ניתן ליהנות מן הספק‪ ,‬אך אפילו אלה — על‬ ‫כן אחד יוצבו עם אנילביץ'‪ ,‬פרומקה וויטנברג?" וכצפוי‪ ,‬עימת הכותב את מה‬ ‫שכתב אלתרמן לאחרונה עם שורות מתוך שמחת עניים‪ ,‬שבעיניו היה ספר‬ ‫הראוי לתואר "נבואי" — הן ביחס לאירועים שהתרחשו כעבור זמן בגטו ורשה‪,‬‬ ‫והן ביחס לאירועים שהתרחשו בין חומות סטלינגרד‪" .‬הנצורים בגיטאות כבר‬ ‫לא הספיקו לקרוא ב'שמחת עניים'" — כתב כנעני — "אך הטהורים שבהם‬ ‫כאילו הגשימו את דבר השיר לכל פרטיו"‪ .‬האומנם מתכחש אלתרמן לאמת‬ ‫זו?‪11‬‬ ‫ואלתרמן‪ ,‬כדרכו‪ ,‬לא הותיר את הדברים ללא מענה‪ .‬בפנקסיו סיכם בכובד‬ ‫ראש ובדייקנות רבה את התגובות שהתפרסמו בעיתונות‪ ,‬ובתוך כך גיבש‬ ‫והתווה בזהירות ובשׂ וּ ם שכל את טיעוני הנגד שלו‪ .‬את התשובה על הביקורת‬ ‫פרסם הפעם מחוץ למסגרת של "הטור השביעי"‪ :‬היא הופיעה בדבר בצורת‬ ‫מאמר שנדפס לרוחב חמישה טורים בעמוד מספר ‪ 2‬של העיתון ועוד על פני‬ ‫שני טורים בעמוד מספר ‪ .7‬שם המאמר היה‪" :‬פני המרד ופני זמנו"‪ 12.‬מאמרו‬ ‫של אלתרמן נועד‪ ,‬במוצהר‪ ,‬לארגן מחדש את מערכת המושגים הנפוצה ביחס‬ ‫לשואה‪ ,‬שאותה ראה כמעוּ ותת ומסולפת‪ .‬אפילו קובנר‪ ,‬שבאופן אינסטינקטיבי‬ ‫התנגד לסגנון של אלתרמן אף כי נטה לקבל רבים מטיעוניו‪ ,‬הכיר בכך‬ ‫שלאלתרמן היתה עמדה מגובשת בנושא זה‪ ,‬שנבעה אצלו מתפיסת עומק של‬ ‫ההיסטוריה היהודית‪13.‬‬ ‫מהי‪ ,‬אפוא‪ ,‬עיקרה של הדרך שבה אנו רואים ומלמדים לראות את דברי ימי‬ ‫כיליונו של החלק השלישי מן העם היהודי? בראש ובראשונה — מתיחת‬ ‫[ ‪] 442‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫קו ברור ובולט העובר בתקופה ומבדיל בה שני ערכים שונים ונבדלים‬ ‫זה מזה‪ :‬השואה והמרד‪ .‬שני השמות הללו נעשים כמין שני קטבים אשר‬ ‫ביניהם מתחלקת‪ ,‬באופן ברור ונחרץ‪ ,‬מערכת יחסינו ומחשבותינו ופסקי־‬ ‫דין שלנו לגבי אותה תקופה‪.‬‬ ‫אלתרמן שלל מכול וכול את הראייה המקוטבת‪ ,‬זו המבחינה בין "שואה"‬ ‫ל"גבורה"‪ ,‬והיא־היא שנראתה לו כשורש הרע‪ .‬וכשם שלא היה מוכן לאמץ‬ ‫את תיאור השואה כ"צנפה אפלה ומשוועת של המונים מרומים ומסונוורים"‪,‬‬ ‫הנמצאים בתוך מלכודת‪ ,‬מובלים למוות כשהם נאחזים בחיים בשארית‬ ‫כוחותיהם‪ ,‬ואגב כך מאבדים את צלם האדם‪ ,‬כך לא נראתה לו תמונת המרד‪ ,‬זו‬ ‫"הקוראה לזרות הלאה את תקוות־השווא‪ ,‬התקוות שחלליהן מרובים מחלליו של‬ ‫קרב עם נשק ביד‪ ,‬הקוראה‪ ,‬באין שומע לה‪ ,‬אל נתיב המרד והגבורה והכבוד"‪.‬‬ ‫הוא גרס אפוא כי דימויים אלה‪ ,‬שהיו רווחים בשיח הציבורי‪ ,‬מסולפים מיסודם‪,‬‬ ‫ויש להציע להם חלופה‪.‬‬ ‫בבירור שערך בהמשך המאמר בסוגיית המרד קבל אלתרמן על כך ש"אנו"‪,‬‬ ‫כלומר הישראלים‪ ,‬משתמשים בצורה פשטנית באוצר המושגים המקובל ביחס‬ ‫למרידות עמים ובכלל זה באוצר ערכיה של ארץ ישראל החדשה‪ ,‬ומנסים‬ ‫להתאים אותו ביחס לשואה‪ ,‬זאת בלי להבין את העדר ההתאמה בין מושכלות‬ ‫ראשונים אלה לבין המציאות של ימי השואה‪ .‬ערכים אלה התובעים מאתנו‬ ‫את העמידה על הנפש‪ ,‬את מצוות אש תחת אש‪ ,‬מחלחלים אל תוך השיח‬ ‫הציבורי על ימי השואה והמרד‪" ,‬בלי לחוש כי מרד זה שובר שוב את מסגרות‬ ‫המונחים הללו ופורץ ויוצא מתוכן וגורר אגב כך סבך גדול של שאלות וספקות‬ ‫ולמלחמות־נפש אשר הן ולא קוויהן הברורים והישרים של האנדרטאות משווים‬ ‫לו את צלמו האמתי ואת רקעו האמתי"‪ .‬על רקע זה אין תורת המרד נראית‬ ‫כה חד־משמעית וכה מובנת מאליה‪ ,‬בוודאי לא בנסיבות שבהן מיעוט נרדף‬ ‫וחסר טריטוריה ניצב פנים אל פנים מול מכונת ההשמדה האדירה של גרמניה‬ ‫הנאצית בלי שיהיו בידיו אמצעים כלשהם כדי להגן על עצמו‪ .‬והרי כך —‬ ‫לגרסתו של אלתרמן — סברו גם המורדים עצמם‪ .‬לראיה הביא את כתביהם של‬ ‫יוצאי המחתרות (רוז'קה קורצ'ק בספרה להבות באפר וחייקה גרוסמן באנשי‬ ‫המחתרת)‪ ,‬ועל בסיס הכתבים האלה חשף את לבטיהם של המורדים עצמם‪,‬‬ ‫את חוסר הוודאות שהיה גם להם בנוגע למהותו של הפתרון הסופי‪ ,‬את אי־‬ ‫יכולתם בעצם להציע הצלה ממשית להמונים היהודים‪ ,‬ואת נכונותם לא אחת‬ ‫להשעות את ההתנגדות כדי שלא יגרמו‪ ,‬על ידי פעולה בטרם עת‪ ,‬לכיליונם של‬ ‫[ ‪] 443‬‬

‫אלתרמן‬

‫רבים‪" .‬אנו‪ ,‬המדברים כיום על המרד כעל מעשה לחימה המסתבר מאליו‪ ,‬מן‬ ‫החושים הבריאים ומן הכבוד הלאומי והאנושי‪ ,‬האין אנו חוטאים בכך לנפשה‬ ‫של התקופה ולאמיתם של המורדים עצמם?"‪14‬‬ ‫כשהוא משוחרר לחלוטין מן החשש מפני "מה יגידו"‪ ,‬עשה אלתרמן צעד‬ ‫נוסף ויצא להגנתה של המנהיגות היהודית ששיתפה פעולה עם הנאצים‪ ,‬זו‬ ‫שפעלה במסגרת מוסד ה"יודנראט"‪ ,‬אשר עצם אזכורו באותם ימים עורר‬ ‫חלחלה‪ ,‬בוז ושאט נפש‪ .‬הוא אף אישר כי בעת שהשתמש בביטוי "הפרנסים‬ ‫והשתדלנים" התכוון למעשה אל היודנראט‪ ,‬אך לא היתה לו התעוזה לומר‬ ‫זאת בצורה מפורשת‪ .‬רק במאמר קרא לילד בשמו‪ ,‬ואף גילה כי הוא מתייחס‬ ‫למעט מקרים‬ ‫ֵ‬ ‫בכבוד ובהערכה למוסד זה ואל האישים שפעלו במסגרתו —‬ ‫חריגים‪ .‬בנסיבות של אותם ימים‪ ,‬כך סבר‪ ,‬לא היה אפשר לפעול אחרת‪ .‬יתר‬ ‫על כן‪ :‬אלתרמן חזר וציטט כמה מדבריה של רוז'קה קורצ'ק‪ ,‬חברת המחתרת‬ ‫בגטו וילנה‪ ,‬שלפיהם אנשי המחתרת לא שללו בהכרח את דרך המשא ומתן עם‬ ‫הנאצים שנקטו מנהיגי הקהילות‪ ,‬ואף מצא בהם נימה של הערכה לאישיותם‬ ‫של כמה מראשי היודנראט‪ ,‬כמו אפרים ברש בביאליסטוק ואפילו גנץ בליטא‪.‬‬ ‫הוא גם לא חמק מן השאלה כיצד היה נוהג אילו היה אז בגטו‪" :‬כבר אמרתי‬ ‫זאת בעל־פה לאחדים ממורדי הגטאות ואני חוזר ואומר זאת כאן" — התייחס‬ ‫אלתרמן לדבריו הוא בעת שיחה שקיים בשעתו עם אבא קובנר‪ ,‬שבה הצהיר‬ ‫כי היה מצטרף אל אנשי היודנראט‪" .‬אינני יודע באמונתו של מי הייתי חי ומת‬ ‫אילו הייתי שם‪ .‬ודוד כנעני" — הוסיף והקשה — "האם הוא יודע בוודאות‬ ‫גמורה עם מי היה הוא נמצא? האם הוא בטוח בכך?"‬ ‫אלתרמן לא נמנע מלדון גם בשאלת המורשת‪ :‬מה עלינו להנחיל לדור‬ ‫הבא? והרי על כך דיברו גם כנעני וגם טוביה בוז'יקובסקי‪ ,‬ושניהם‪ ,‬האמונים על‬ ‫מורשתן של תנועות הנוער החלוציות שנשאו בעיקר עוּ לו של המרד‪ ,‬הביעו את‬ ‫הכרתם הנחרצת בצורך להנחיל לדור הבא את מופת הגבורה‪ .‬לא זו הדרך‪ ,‬סבר‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שנחרד מעצם האפשרות שהערכת התקופה תיעשה מתוך התחשבות‬ ‫בצרכים של חינוך הדור הבא‪ .‬ואם אכן קיים הצורך להנחיל ליהודי החדש‬ ‫את ההכרה כי מוֹ תר ההגנה מן הכניעה‪ ,‬אין לעשות כן באמצעים קיצוניים‬ ‫כמו "הארה־ואיפול" של קורות ישראל בתקופה זו‪ :‬מה שחשוב הוא לקרב את‬ ‫הדור הצעיר אל האמת‪ ,‬לפתח בו חושים נכונים לגבי ההיסטוריה היהודית כפי‬ ‫שהיא‪ ,‬בלי להתנצל‪ ,‬ולטעת בו יחס של כבוד אל שיאיה‪ ,‬שלא היו בהכרח‬ ‫שיאים של קרב‪ ,‬וללמד אותו להכיר את מלוא המורכבות והסבכים שבהם היתה‬ ‫נתונה‪ .‬ואם אמנם חושש כנעני מפני מה שהוא מכנה בשם "ערבוב פרשיות‬ ‫[ ‪] 444‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫פאטלי" בין שואה לגבורה‪ ,‬אולי מסוכנים ופטליים יותר הם דווקא הדברים‬ ‫שהוא עצמו משמיע‪ ,‬המונעים מאתנו לראות נכוחה את מה שאלתרמן מציג‬ ‫כ"פניה הדמועים וקשים־כאבן של ההיסטוריה היהודית"‪ ,‬שהרי כזאת היא ואין‬ ‫בלתה‪ ,‬ויש לה כל הסיבות והצידוקים להיות כמות שהיא‪ ,‬ולכן "אין אנו רשאים‬ ‫ליטול ממנה את הכבוד והגבורה גם כשאין האקדח בידה וגם כשאין היא על‬ ‫המתרס"‪15.‬‬ ‫לפולמוס שהתעורר בעקבות פרסום הטור של אלתרמן ביום השואה תשי"ד‬ ‫היתה גם מערכה שנייה‪ ,‬אולם זו התרחשה רק מקץ שנה‪ ,‬בקיץ ‪ .1955‬זה היה‬ ‫בעקבות פסק הדין במשפט קסטנר שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים‬ ‫ב־‪ 22‬ביוני של אותה שנה‪ .‬הכרעת הדין במשפט היתה ברורה‪ :‬תביעת הדיבה‬ ‫שהגיש היועץ המשפטי לממשלה בשמו של ישראל קסטנר ושהופנתה נגד‬ ‫מלכיאל גרינוולד נדחתה‪ ,‬ובכך קיבל בית המשפט את טענת הנאשם (גרינוולד)‬ ‫לפיה ישראל קסטנר‪ ,‬אשר טען כל העת כי הציל יהודים‪ ,‬אכן שיתף פעולה‬ ‫עם הנאצים בהונגריה בתקופת השואה‪ .‬נשיא בית המשפט המחוזי‪ ,‬השופט‬ ‫בנימין הלוי‪ ,‬נהג בחומרה רבה בנימוקיו להכרעת הדין‪ ,‬ואף הרחיק לכת בכך‬ ‫שתיאר את קסטנר‪ ,‬ממנהיגי יהדות הונגריה בתקופת השואה‪ ,‬כאדם "שמכר‬ ‫את נפשו לשטן" — קביעה שהסעירה את המדינה כולה‪ .‬החלטתו של היועץ‬ ‫המשפטי להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון רק החריפה את‬ ‫הוויכוח הפוליטי סביב המשפט‪ ,‬וזה צבר תאוצה לקראת הבחירות לכנסת‬ ‫השלישית שעמדו להיערך ב־‪ 26‬ביולי‪ :‬תנועת החרות הגישה הצעת אי־אמון‬ ‫בממשלה‪ ,‬כשהיא מבקרת את התנהלות הממשלה בפרשה לאורך כל הדרך‪,‬‬ ‫תוך כדי הסתייגות מפורשת מן ההחלטה לערער על פסק הדין של השופט‬ ‫הלוי‪" :‬האם כל המדינה היתה מגייסת את כל כוחותיה כדי לעמוד מאחורי‬ ‫קסטנר — אולי מתוך שגיאה‪ ,‬אן מתוך אי־ידיעה — לולא היה מועמד במקום‬ ‫נכבד ברשימה מסויימת לכנסת השנייה?" — תהה חבר הכנסת יוחנן באדר‪ ,‬איש‬ ‫חרות‪ .‬חברת הכנסת אסתר וילנסקה‪ ,‬שהגישה הצעת אי־אמון נפרדת מטעם‬ ‫מפלגת מק"י‪ ,‬טענה‪" :‬הממשלה חיפתה על פשעיו של קסטנר בהגשת המשפט‬ ‫נגד גרינוואלד‪ ,‬חיפתה על קסטנר במהלך המשפט ומוסיפה לחפות על פשעיו‬ ‫גם לאחר פרסום פסק הדין"‪ .‬אמנם הצעות האי־אמון נדחו ברוב קולות‪ ,‬אולם‬ ‫הימנעותה מהצבעה של מפלגת הציונים הכלליים‪ ,‬שהיתה שותפה לממשלה‪,‬‬ ‫הובילה להחלטתו של ראש הממשלה משה שרת להגיש את התפטרותו לנשיא‪,‬‬ ‫שבעקבותיה הקים ממשלת מעבר שכיהנה עד לבחירות‪ 16.‬אלתרמן מצא את‬ ‫עצמו אפוא בעין הסערה — הן בשל המחלוקת העקרונית שהיתה לו עם כל‬ ‫[ ‪] 445‬‬

‫אלתרמן‬

‫מה שייצג פסק הדין של השופט הלוי‪ ,‬והן בשל המתקפה שלוחת הרסן כלפי‬ ‫שעמה היה מזוהה‪ ,‬ואשר מצאה את עצמה כשהיא חשופה להאשמות‬ ‫מפא"י‪ִ ,‬‬ ‫חמורות שהיו לדידו מופרכות לחלוטין‪ .‬הוא אף חתם על כרוז תמיכה במפא"י‬ ‫שיזמה קבוצה גדולה של סופרים ואנשי מדע ורוח‪ ,‬ושהתפרסם ברבים ממש‬ ‫ערב הבחירות‪17.‬‬ ‫בין ‪ 1‬ביולי ל־‪ 12‬באוגוסט ‪ 1955‬פרסם אלתרמן סדרת שירים שעסקו‬ ‫כולם בנושא זה‪ ,‬כשהוא מתפלמס עם בני פלוגתא שונים‪ ,‬בכלל זה עם אישים‬ ‫שהגיבו על דברים שכתב הוא עצמו‪ .‬וכמו בסיבוב הקודם‪ ,‬גם הפעם לוּ ותה‬ ‫הכתיבה בעבודת הכנה מדוקדקת שהתנהלה על דפיו של פנקס קטן‪ ,‬ובו רשם‬ ‫באותיות צפופות ובשורות מתעקלות את מה שהרעיד אז את לבו‪ :‬אלתרמן‬ ‫הערה אל תוך הפנקס קטעים שלמים מתוך העיתונות היומית‪ ,‬ולצדם רשם את‬ ‫הגיגיו ומחשבותיו בפרשת המרד והיודנראט‪ ,‬שעל ניתוחה והבנתה שקד מאז‬ ‫תחילת המשפט‪ .‬פושעים ובוגדים היו בין היהודים‪ ,‬כך כתב‪ ,‬ולא רק בין אנשי‬ ‫היודנראט‪ ,‬אבל אין זה נותן היתר להכפשה גורפת של היודנראט ולתיאור דרכו‬ ‫כפשע וכבגידה‪ .‬עמדה זו מתעלמת מן המציאות וחוטאת לאמת‪" .‬פושעים היו —‬ ‫אבל היודנראט כמושג אסור לו שיוכתם באופן טוטאלי‪ ,‬כמוכה בעיוורון ופושע‬ ‫כנגד החלוצים שראו‪ ,‬כביכול‪ ,‬את הנולד"‪ .‬הוא הפריך את טענתו של הלוי‬ ‫לפיה "תוכניות המיוחסים" שהוצעו לקסטנר — הכוונה לרכבת ההצלה — היו‬ ‫אמצעי בידי הנאצים למנוע התנגדות המונית‪ ,‬שכן אילו היו המנהיגים מזהירים‬ ‫את ההמונים היו ההמונים הולכים בדרך ההתנגדות האקטיבית ומרימים את‬ ‫נס המרד‪ .‬זהו הסבר פדנטי‪ ,‬לוקה בשטחיות‪ ,‬שכל תמונת התקופה מדברת‬ ‫נגדו — שהרי גם במקומות אחרים לא היתה התנגדות; ועל כך אין השופט‬ ‫אומר דבר וחצי דבר‪ .‬ולזה הוסיף‪" :‬באיזו מידה של פדנטיות נלעגת‪ ,‬שטחית‪,‬‬ ‫מסביר פסה"ד את חוסר ההתנגדות‪ .‬בנין ההסבר מערים אשמה על גבי אשמה‪,‬‬ ‫בסדר הגיוני כביכול — כאילו לפני השופט מקרה קלוז' בלבד [‪ "]...‬העיר קלוז'‬ ‫שבטרנסילבניה היתה‪ ,‬כידוע‪ ,‬עיר הולדתו‪ ,‬ולכן‪ ,‬על פי הלוי‪ ,‬לא היה אפשר‬ ‫לצפות שתהיה בה התנגדות‪ .‬בין לבין נשתרבבה השורה הבאה‪ ,‬שניקזה לתוכה‬ ‫את אי־ההסכמה העקרוני בינו לבין מי שקיבלו את פסק הדין ככתבו וכלשונו‪:‬‬ ‫"ובכן שוב — ענין שתי הדרכים שכביכול תהום ביניהן"‪18.‬‬ ‫בה בעת באו השירים — שירים שנכתבו בסגנון שונה מכל מה שהיה מקובל‬ ‫עד אז ב"הטור השביעי"‪ :‬כל אחד מן השירים הורכב מכמה פרקים והחזיק‬ ‫עשרות טורי שיר‪ ,‬כאשר בין הטורים — שהיו ברובם ארוכים‪ ,‬וכחניים ואף‬ ‫נטולי ברק שירי — שולבו קטעי פרוזה נרחבים שהיו חלק בלתי נפרד מן הרצף‬ ‫[ ‪] 446‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫של השיר ושימשו את המחבר כאסמכתה להצגת העמדה שכנגד וכנקודת מוצא‬ ‫לפרישׂ ת טיעוניו‪ .‬קטעים אלה נלקחו ממקורות שונים — חלקם מספרות המרד‪,‬‬ ‫שבה רכש אלתרמן במרוצת הזמן בקיאות מופלגת‪ ,‬חלקם נלקחו ממאמרים או‬ ‫מנאומים שהתפרסמו בשולי המשפט וחלקם מתוך פרסומים שהופיעו כתגובה‬ ‫על עמדותיו‪ .‬כל שנכתב על ידיו באותם ימים הצטרף לאמירה רציפה‪ ,‬אמיצה‬ ‫ועזת ביטוי שנגזרה מהשקפת עולם סדורה ובנויה היטב בסוגיית "שתי הדרכים"‪,‬‬ ‫מושג שהוטבע בבית היוצר שלו עצמו‪ ,‬ושהיה מאז למטבע לשון עוברת לסוחר‪:‬‬ ‫באמצעות מושג זה ִהנהיר אלתרמן את הדילמה שעמדה‪ ,‬כביכול‪ ,‬בפני יהודי‬ ‫אירופה בזמן השואה‪ ,‬שנאלצו לבחור בין דרך המרידה וההתנגדות למעשי‬ ‫הנאצים ובין דרכם של היודנראטים ששיתפו פעולה כדי להציל או להאריך את‬ ‫חייהם של חלק מיהודי הקהילה‪ .‬האם עמדה בפניהם בכלל האפשרות לבחור‬ ‫בין שתי הדרכים? ואם אמנם כן‪ ,‬איזו היתה הדרך הנכונה שאותה היה עליהם‬ ‫לבחור? שאלה זו‪ ,‬שריחפה על פני משפט קסטנר‪ ,‬שבה וריחפה על פני הפולמוס‬ ‫שפרץ בעקבותיו‪ ,‬כשאלתרמן מנסה להציע לה מענה משלו‪ 19.‬עם פרסום השיר‬ ‫האחרון בסדרה זו נודעו זה כבר תוצאות הבחירות לכנסת השלישית‪ ,‬שעל‬ ‫בסיסן התקיים המשא ומתן להקמת הממשלה החדשה‪ :‬מפא"י איבדה בהן‬ ‫חמישה מנדטים‪ ,‬הציונים הכלליים נחלשו מאוד‪ ,‬ואילו תנועת החרות — זו‬ ‫שיזמה את הצעת האי־אמון בעקבות פסק הדין — הכפילה את כוחה והיתה‬ ‫לאופוזיציה הראשית של מפא"י בכנסת‪.‬‬ ‫בשיר "מסביב למשפט"‪ ,‬שפורסם בדיוק שמונה ימים אחרי פסק הדין‪,‬‬ ‫התפלמס אלתרמן לאו דווקא עם פסק הדין עצמו ("לֹא ַעל ּ ְפ ַסק ֵּבית ַהדִּ ין‬ ‫ַה ְּמחוֹ זִ י יְ ֻד ַּבר ָּבזֶ ה‪ ,‬עוֹ ד ַה ִמ ׁ ְש ּ ָפט לֹא ָתם") אלא עם דברים שנאמרו סביב פסק‬ ‫הדין‪ ,‬בייחוד על ידי נציגי התנועה לאחדות העבודה‪ .‬בראש הטור הביא אלתרמן‬ ‫קטע מתוך מאמר שהתפרסם בלמרחב ובו נקבע במפורש כי דרך המרד היתה‬ ‫הדרך היחידה שנותרה ליהודים בזמן השואה‪ ,‬ואילו דרך היודנראטים היתה‬ ‫"פסולה‪ ,‬משלה‪ ,‬מבישה ומסייעת להשמדה"‪ .‬מול ציטטה זו הציב המשורר שתי‬ ‫ציטטות נרחבות מתוך רשימות שחיבר מרדכי טננבוים‪ ,‬מפקד המחתרת בגטו‬ ‫ביאליסטוק‪ ,‬שהציג תמונה מורכבת בהרבה — מחתרת המהססת לצאת לפעולה‪,‬‬ ‫מוכנה אף להשלים עם הקרבתם של חלק מן היהודים כדי להציל את הרוב‪ ,‬וכל‬ ‫זה על מנת להרוויח זמן ולצפות להתקדמות בחזית הרוסית‪ .‬כהמשך למובאות‬ ‫הללו באו הדברים שלו עצמו‪ :‬כל הדיבורים על "שתי דרכים" ברורות‪ ,‬חתוכות‪,‬‬ ‫חד־משמעיות שהיה אפשר לבחור ביניהן — האחת שראתה כביכול את הנולד‬ ‫והשנייה שלקתה בעיוורון — כל זה‪ ,‬מנקודת מבטו של אלתרמן‪ ,‬אינו אלא‬ ‫[ ‪] 447‬‬

‫אלתרמן‬

‫"ש ֵּתי ְד ָר ִכים ֲחתוּ כוֹ ת ְּב ִד ּבוּ ר‪,‬‬ ‫הבל ורעוּ ת רוח והוא נטול כל אחיזה במציאות‪ְ ׁ :‬‬ ‫ימ ַתי וְ ַא ֵ ּיה? ֵאי ַה ְּסיָ ג ׁ ֶש ֵּבין דֶּ ֶר ְך‬ ‫ׁ ְש ֵּתי ְד ָר ִכים ֲחלוּ קוֹ ת וּ ְפסוּ קוֹ ת‪ַ /— ,‬ה ֻא ְמנָ ם? ֵא ָ‬ ‫יה‪ ,‬יוֹ ְמיוֹ ָמ ּה נַ ֲעוֵ ה ַה ֻח ּקוֹ ת‪ /,‬יִ ְט ּ ְפחוּ ַעל ּ ְפנֵ י זוֹ‬ ‫ְל ֶד ֶר ְך?‪ָּ /‬כל ַד ּ ֵפי ַה ְּתקוּ ָפה‪ֻ ,‬ע ְבדּ וֹ ֶת ָ‬ ‫יצה‪ ,‬יְ ַצוּ וּ ְל ַס ְּל ָק ּה ִמ ּ ֶפ ֶרק!" אכן‪ ,‬אלתרמן חזר ושלל את הראייה המקוטבת‬ ‫ַה ְּמ ִל ָ‬ ‫של השואה‪ ,‬כפי שעשה ב"יום הזיכרון — והמורדים"‪ ,‬ועתה‪ ,‬משהיתה לה שוב‬ ‫"אל נִ ְבנֶ ה‬ ‫עדנה‪ ,‬חזר וגייס את מיטב כוחו הרטורי כדי לעקור אותה משורש‪ַ :‬‬ ‫נָ א ַּכ ּיוֹ ם ַה ֶ ּזה נְ ֻא ִמים ַעל אוֹ ָת ּה ֲח ֻל ָ ּקה‪ /‬יְ ִה ָירה ְוּברוּ ָרה ׁ ֶשל ׁ ִשיטוֹ ת וּ ְד ָר ִכים‪ֶ ׁ ,‬ש ִע ַ ּקר‬ ‫יה‪ְ /‬ר ִא ַ ּית ַהנּ וֹ ָלד ְל ָאחוֹ ר! ֶאל יְ סוֹ ד ַה ְּתקוּ ָפה‪ֶ ,‬אל ֻע ְמ ָק ּה‪ /,‬לֹא נַ ֲחדֹר ַעל יְ ֵדי‬ ‫ימנֶ ָ‬ ‫ִס ָ‬ ‫יה!"‬ ‫ׁ ֶש ָּנקוּ ם ְל ׁ ַש ַּנוֹ ת וּ ְל ַע ֵ ּות ֶאת ּ ָפנֶ ָ‬ ‫דבריו של אלתרמן חוללו מיד סערה‪ ,‬ואלה נתערבבו בלהט הוויכוח‬ ‫ובחילופי המהלומות וההשמצות שליוו את מערכת הבחירות לכנסת השלישית‪,‬‬ ‫שכוּ ונו נגדו‬ ‫שבה תפס משפט גרינוולד־קסטנר מקום בולט‪ 20.‬מאמרי פולמוס ּ‬ ‫פורסמו על ידי משה כרמל‪ ,‬שהיה עורך למרחב ואחד מראשי התנועה לאחדות‬ ‫העבודה‪ ,‬ועל ידי מאיר בן־גור‪ ,‬שהיה חבר המערכת של העיתון‪ .‬כעבור זמן‬ ‫הצטרף אליהם יצחק צוקרמן ("אנטק")‪ ,‬חבר קיבוץ לוחמי הגטאות‪ ,‬שנמנה‬ ‫בשעתו עם ראשי המרד בגטו ורשה‪" .‬כן‪ ,‬יש שתי דרכים‪ ,‬ידידי‪ ,‬גם טננבוים‬ ‫בחר‪ ,‬לפי עניות הבנתי במאורעות הנוראים ההם‪ ,‬את דרכו [‪ ]...‬דרך ההצלה‪,‬‬ ‫ההתנגדות והמרד" — כתב משה כרמל כשהוא פונה אל אלתרמן‪ ,‬זאת במגמה‬ ‫לערער על הטיעון שהשמיע בשיר "מסביב למשפט" ועל האסמכתה ששימשה‬ ‫לו‪ ,‬כביכול‪ ,‬לצורך אותו טיעון‪ .‬שהרי לגבי דידו ההבחנה בין שתי הדרכים‬ ‫ברורה וחד־משמעית‪ :‬בעיניו יש הבדל חותך שאי אפשר לעמעם אותו בין‬ ‫דרך ההתנגדות‪ ,‬העמידה על הנפש‪ ,‬הגבורה והמרד — ובין הדרך המתאפיינת‬ ‫בחולשה‪ ,‬בכניעה‪ ,‬בהפקרה ובשיתוף פעולה‪ .‬ואף שלא הזכיר ולו במילה אחת‬ ‫את שמו של קסטנר‪ ,‬הרי היה ברור לכול שהוא מזהה אותו ואת דומיו עם הדרך‬ ‫השנייה‪ ,‬שאותה הוא מגנה גינוי מוחלט‪ .‬ולכן הטשטוש והעדר ההבחנה בין‬ ‫שתי הדרכים — כפי שעשה אלתרמן — הם בעיניו בגדר עוולה מוסרית‪ ,‬העשויה‬ ‫אף לעוות את הלקח שאנו נדרשים להנחיל לדורות הבאים‪ .‬שכן‪ ,‬לשיטתו של‬ ‫כרמל‪ ,‬מה שנכון שם נכון גם כאן‪ ,‬אם באירופה של ימי השואה ואם במדינת‬ ‫ישראל של מלחמת העצמאות‪" :‬ואני שואל אותך בתום לב‪ ,‬נתן אלתרמן ידידי‪,‬‬ ‫קבל כל הלוחמים שעמדו עמנו במלחמה בצפון הארץ ובדרומה" — התריס‬ ‫כלפיו מי שהיה מפקד חזית הצפון במלחמת העצמאות‪" .‬אם נידרש‪ ,‬אתה ואני‪,‬‬ ‫לשוב ולצאת עם יחידת־לוחמים אל מקום שם המוות קוצר [‪ ]...‬כלום לא נתבע‬ ‫מהם נאמנות עד הסוף‪ ,‬כלום לא נאמר להם כי בשום תנאי לא יפקיר אדם‬ ‫[ ‪] 448‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫את חברו בשדה הקרב למוות כדי להציל את עצמו?" זאת ועוד‪" :‬כלום לא‬ ‫נגיד להם‪ :‬בשום מצב אין להסגיר חבר לאוייב תוך מגמה של הצלה עצמית?"‬ ‫כאסמכתה לדבריו ציטט מדברי המשורר עצמו‪ ,‬שבהם הוא מוצא סתירה לעמדה‬ ‫"'שנֵ י ֵר ִעים יָ ְצאוּ ַלדֶּ ֶר ְך" — הרי כך כתב‬ ‫המוצגת על ידיו בעצם הימים האלה‪ְ ׁ :‬‬ ‫"מי ֵמ ֶהם יָ ׁשוּב ּבוֹ ֵגד?"‪21‬‬ ‫אלתרמן בשיר "דרך‪ ,‬דרך‪ ,‬נתיבה" — ִ‬ ‫החרה החזיק אחריו מאיר בן־גור‪ ,‬שמאמרו פורסם באותו הגיליון עצמו‪.‬‬ ‫"המשורר" — פנה בן־גור אל אלתרמן באופן ישיר‪ ,‬וחזר ופנה אליו במטבע‬ ‫לשון זו — "אם גם עטך לא שקט ונגעת בנושא שהסעיר את הארץ 'מסביב‬ ‫למשפט'‪ ,‬משמע שעניין נכבד מאוד עלה על סדר היום של ימינו אלה"‪ .‬ואחרי‬ ‫תפארת הפתיחה‪ ,‬שהיה בה משום ביטוי למעמד הסגולי השמור לאלתרמן‪ ,‬עבר‬ ‫בן־גור אל העניין עצמו‪ ,‬כשהוא דוחה את טיעוניו בשתי ידיים‪ :‬בשונה מכרמל‬ ‫דיבר בן־גור במפורש על העם שהלך "כצאן לטבח"‪ ,‬ואף שהיה מוכן להכיר‬ ‫באופייה המורכב של כל אחת משתי הדרכים‪ ,‬עמד במלוא התוקף על נבדלותן‬ ‫המוחלטת זו מזו‪ .‬זאת ועוד‪ :‬לאחר שמנבכי העם המובל לטבח עלתה הקריאה‬ ‫למרד — הכריז בן־גור — "היה היתה היא לדרך האחת!" ולכן‪ ,‬כשיבואו ילדינו‬ ‫לשבת על ברכינו וללמוד על השואה‪ ,‬יהיה בן־גור מוכן להנחיל להם מתוך מה‬ ‫שכתב אלתרמן עד כה רק את השיר "תפילת נקם"‪ ,‬זה הנכלל בספר מלחמות‬ ‫הגטאות‪ ,‬ולא את השיר "מסביב למשפט"‪ ,‬שקטעים ממנו מצוטטים לאורך‬ ‫המאמר לצורך ניגוח‪ ,‬ערעור והלעגה‪ .‬הוא יצא להגנת הלוחמים הגיבורים‪,‬‬ ‫אלה שלהם נאווה תהילה‪ ,‬שכן גבהות קומתם צמחה מתוך השכול‪ ,‬מתוך חוסר‬ ‫האונים האכזרי‪ ,‬ולנוכח ההשלמה עם גילויים שונים של שיתוף פעולה‪" .‬לה‪,‬‬ ‫המשורר‪ ,‬לגבורה זו‪ ,‬מגיע השיר של שני הטורים"‪ .‬קריאה זו לסדר מופנית אליו‬ ‫בעיקר כתגובה על אותן שורות בשיר שבהן מחה על כך כי תהילת הלוחמים‬ ‫מוענקת להם על חשבונם ועל גבם של כל האחרים‪22.‬‬ ‫ואז נשמע ברמה גם קולו של יצחק צוקרמן ("אנטק")‪ ,‬מראשי הארגון היהודי‬ ‫הלוחם בגטו ורשה‪ .‬באספת בחירות של לאחדות העבודה שנערכה באחד מלילות‬ ‫שבת בקולנוע אסתר בתל אביב פנה איש המחתרת ישירות לאלתרמן ("אני רוצה‬ ‫להודיע קבל־עם ובאוזני המשורר נתן א‪ )".‬והכריז בדרמטיות כי אם הלוחמים‬ ‫ואנשי היודנראט מוצגים כאילו דרכם היא אחת‪ ,‬הרי שיש לערוך משפט בישראל‬ ‫ולהעמיד לדין את הלוחמים באשמת הריגתם של "'אחינו' היודנראטניקים"‪.‬‬ ‫בהמשך נאומו בא צוקרמן חשבון עם מק"י‪ ,‬עם הסוכנות היהודית‪ ,‬עם קסטנר‬ ‫— אך בעיקר עם נתן אלתרמן‪ :‬הוא קבע כי אכן היו שתי דרכים במאבק‪ ,‬וכי הוא‬ ‫וחבריו מעולם לא גרסו שתדלנות‪ .‬הוא גם האשים את אלתרמן בסילוף דברים‬ ‫[ ‪] 449‬‬

‫אלתרמן‬

‫שכתב מרדכי טננבוים‪ ,‬שעמד בראש המחתרת בגטו ביאליסטוק‪ ,‬ושאותם בחר‬ ‫להביא בראש "הטור השביעי"‪ .‬בדבריו שיבח את הרוח של אי־הכניעה שטופחה‬ ‫בגטו‪ ,‬וגינה את ראש היודנראט של וילנה‪ ,‬גנץ‪ ,‬ששלח את שוטריו היהודים‬ ‫להוציא להורג ‪ 400‬איש ואחר כך טען כי הוא נקי בפני ההיסטוריה‪" .‬רק בשורות‬ ‫השיר של נתן אלתרמן חיים בשלום היודנראטניקים והלוחמים" — הכריז צוקרמן‪,‬‬ ‫ולא ִהרפה‪ :‬הוא סיפר לשומעיו שהקשיבו לו בדריכות כי בעת שקרא את שירו‬ ‫של אלתרמן "מסביב למשפט" ישב בנו על ברכיו‪ ,‬ופתאום נתפס לשם "אנטק"‬ ‫המופיע בשיר‪ ,‬הוא המשיך לקרוא בו‪ ,‬אך לא הבין מילה‪ .‬ואז אמר בלבו‪" :‬מה טוב‬ ‫שהוא לא מבין‪ .‬אולי לכשיגדל הבן יישכח השיר הזה בישראל‪ ,‬למען הבן‪ ,‬למען‬ ‫שירתו הגדולה של המשורר נתן אלתרמן‪ ,‬והדור הבא‪ ,‬אם הוא יעמוד עוד אי־פעם‬ ‫על פרשת דרכים‪ ,‬אולי ידע מהלקח המר שלנו לצעוד בצעדי־און ובביטחה אלי־‬ ‫מרד!" הקהל פרץ בתשואות סוערות‪23.‬‬ ‫ספק אם צוקרמן לא שם לב לכך שאלתרמן היה נוכח באותו זמן באספה‬ ‫ושמע היטב את הדברים‪ :‬הרי ביתו שברחוב בן עמי היה במרחק כמה פסיעות‬ ‫בלבד מקולנוע אסתר שהיה ממוקם מצדה המזרחי של כיכר צינה דיזנגוף‪.‬‬ ‫או שמא ראה צוקרמן את אלתרמן בזווית העין‪ ,‬ודווקא בשל כך יידה בו‬ ‫בליסטראות‪ .‬לשם הגילוי הנאות דיווח אלתרמן על כך לקוראי "הטור השביעי"‬ ‫מ־‪ 22‬ביולי‪ ,‬שאותו הכתיר בכותרת‪" :‬עוד על שתי הדרכים"‪ .‬הוא נימק את‬ ‫יסטוֹ ְריָ ה ַע ְצ ָמ ּה‪.‬‬ ‫"מה אוֹ ֶמ ֶרת‪ַ /‬ה ִה ְ‬ ‫בואו לאספה בכך שרצה לשמוע במו אוזניו ָ‬ ‫את ּה ַעל ָ ּגב‪ִ /,‬מ ּ ִפי ַאנְ ֶטק ַה ּׁ ָשב ְל ַד ֵּבר ַעל ַק ֵ ּוי‪/‬‬ ‫ָמה אוֹ ֶמ ֶרת ִה ָּנ ּה‪ִ /‬מ ּ ִפי ְבנָ ּה ׁ ֶש ָּכ ַרע ְלשֵׂ ָ‬ ‫יעה וְ ַעל ֶמ ֶרד"‪ .‬אלתרמן דחה את ההאשמה שהפנה‬ ‫יְ סוֹ ָד ּה ׁ ֶשל ֵעת ֵקץ‪ַ ,‬על ְּכנִ ָ‬ ‫כלפיו צוקרמן על שציטט בצורה מעוותת את כתביו של מרדכי טננבוים — הוא‬ ‫חזר וטען שדווקא הוא‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬היה נאמן לרוח הדברים — ועוד יותר מזה‬ ‫חלק על קריאתו הדרמטית שאם אמנם הלוחמים וה"יודנראטניקים" הם כביכול‬ ‫"אחים"‪ ,‬כפי שמשתמע מדברי המשורר‪ ,‬אזי יש להעמיד לדין את הלוחמים על‬ ‫הריגת אחיהם ה"יודנראטניקים"‪ .‬אלתרמן‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא ידע מניין צצה המילה‬ ‫"אחים"‪ ,‬אך עם זאת נמנע מלהיגרר אתו לוויכוח סמנטי‪ .‬מה שחשוב היה‬ ‫לו לומר הוא שדבריו של צוקרמן הם בגדר הפללה בלתי מוצדקת של מוסד‬ ‫היודנראט‪ ,‬כשדרך הצגתו לוקה בשטחיות ואף סותרת את מה שעולה גם מתוך‬ ‫כתבי המורדים עצמם‪ .‬הוא גם סירב לקבל את האופן שבו בחר להציג את יחסי‬ ‫המחתרת והיודנראט שהיו‪ ,‬לדבריו‪ ,‬מורכבים בהרבה ורבי־פנים‪ .‬דווקא הקריאה‬ ‫בספרות המרד היא שמוליכה למסקנה כי לא היו "שתי דרכים"‪ ,‬שכן ברבים מן‬ ‫הצמתים שאליהם נקלעו היהודים בארצות הכיבוש הנאצי ואל מול הדילמות‬ ‫[ ‪] 450‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫הלא אנושיות שלתוכן נקלעו שררה לא רק הבנה בין הגופים אלא התפתח‬ ‫ביניהם אפילו שיתוף פעולה‪ ,‬כשאנשי המחתרות — מתוך דאגה לכלל — גילו‬ ‫נכונות להשעות את פעולות ההתנגדות‪ ,‬ואף נתנו הסכמה שבשתיקה למשלוח‬ ‫יהודים למוות‪ ,‬בתקווה שהקרבת המעטים תוביל בסיכומו של דבר להצלת‬ ‫הרבים‪" .‬אנטק‪ ,‬אנטק" — פנה אלתרמן בהתרגשות אל לוחם הגטו הנערץ‪,‬‬ ‫כשהוא מנסה לומר שאין בכוונתו לפגוע בכבודם של לוחמי הגטאות — כל‬ ‫רצונו הוא לשכנע אותם לנטוש את הססמאות‪ ,‬את הקלישאות ואת הדימויים‬ ‫שלפי דעתו מסלפים את פני ההיסטוריה‪:‬‬ ‫ָא ְמנָ ם ֵּכן‪ ,‬לֹא ִקידוֹ ת ׁ ֶשל ּ ֻפ ְל ָחן ְת ַב ְק ׁשוּ ‪,‬‬ ‫וְ יָ ַד ְע ִּתי ֲאוִ יר ַהדְּ ָממוֹ ת ַה ָ ּקם‬ ‫יכם ְל ֵבינֵ ינוּ ַעל ַאף ַה ְּמהוּ ָמה‪.‬‬ ‫ֵּבינֵ ֶ‬ ‫ימה ְמ ׁ ַש ַ ּו ַעת‪.‬‬ ‫ְּב ָכל דִּ ין־וּ ְד ָב ִרים יֵ ׁש ְצ ִר ָ‬ ‫ין־שנִ ית‪.‬‬ ‫ַא ְך ִא ְּת ֶכם ּ ִפ ְקדוֹ נָ ּה ׁ ֶשל ְּתקוּ ָפה ֵא ׁ ֵ‬ ‫ּבוֹ אוּ ‪ּ ,‬בוֹ אוּ ַא ֶּת ם ְל ֶעזְ ַרת ָה ָעם‪,‬‬ ‫וּ ִמנְ עוּ הוּ ִמ ֵּתת ּתוֹ ְלדוֹ ָתיו ִּב ְדפוּ ִסים‬ ‫ֹאבד ָּבם ִמדַּ ַעת‪.‬‬ ‫ׁ ֶש ּכ ָֹחן יִ ׁ ְש ְּב ֵרם אוֹ י ַ‬ ‫והרי לשם כך בדיוק בחר להוריד את הלוחמים מן הכן ולשים בפיהם דיבור‬ ‫השולל את יתרון הערך שיש להם ביחס לראשי הקהילות‪ ,‬ולא כל שכן ביחס‬ ‫להמוני בית ישראל שהלכו‪ ,‬כביכול‪" ,‬כצאן לטבח"‪.‬‬ ‫עבר עוד שבוע‪ ,‬ובדבר הודפס השיר "דינו של עיקרון" ולו כותרת משנה —‬ ‫"עוד לשתי הדרכים"‪ ,‬אות וסימן לכך כי גם פרק זה דן באותו הנושא עצמו‪ .‬על‬ ‫פני שלושה טורים ארוכים המשיך אלתרמן להתפלמס עם תפיסותיהם של משה‬ ‫כרמל ומאיר בן־גור‪ ,‬כשהוא מוסיף להיסמך בדיונו על כתבי המורדים שמהם‬ ‫ציטט באריכות — ובכלל זה דברים שכתב צוקרמן עצמו בספר מלחמות הגטאות‪,‬‬ ‫שהוא נמנה עם עורכיו‪ ,‬ודברים שכתבה חייקה גרוסמן בספרה אנשי המחתרת‪.‬‬ ‫על בסיס מקורות אלה‪ ,‬שקרא אותם קריאה חתרנית‪ ,‬הציג אלתרמן עמדה ששום‬ ‫סופר או היסטוריון יהודי שכתב על השואה לא העז להציג לפניו‪ :‬התביעה‬ ‫לרהביליטציה של מוסד היודנראט ושל האנשים שעמדו בראשו‪ .‬בחלקים מן‬ ‫השיר חזר אלתרמן על טיעונים שנשמעו כבר בפרסומים קודמים‪ ,‬שעיקרם‬ ‫הדגשת האינטרס המשותף של אנשי היודנראט ושל ראשי המחתרת לגונן על‬ ‫חיי הקהילה‪ ,‬להימנע מפרובוקציות‪ ,‬לדחות את המרד עד לרגע האחרון‪ .‬לשון‬ ‫[ ‪] 451‬‬

‫אלתרמן‬

‫אחר‪ :‬המרד לא הציע כל אלטרנטיבה מעשית לדרכו של היודנראט‪ ,‬מה גם‬ ‫שמנהיגי הקהילות מילאו תפקידים ונשאו באחריות לקיום השוטף בגטאות‬ ‫באופן שאנשי המחתרת לא היו מסוגלים לבצע‪ .‬הוא גם דחה בבוז ובשאט נפש‬ ‫את ההערכה כאילו המחתרות ראו את הנולד והיודנראט הוא שלקה בעיוורון;‬ ‫כל זה אין לוֹ על מה שיסמוך‪ .‬עם זאת היה אלתרמן מוכן להכיר בכך כי אכן היו‬ ‫משתפי פעולה שחצו ממש את הקווים ושמעשיהם ראויים לגינוי; אך בעיניו‬ ‫אין די בזה כדי לשלול את הלגיטימיות של המוסד כולו‪ .‬נאמן עד תום להצהרה‬ ‫שהצהיר בפני אבא קובנר ב־‪ 1947‬כי לוּ היה בגטו היה נמנה עם אנשי היודנראט‬ ‫המשיך אלתרמן לבסס ולחדד את עמדתו ללא מורא וללא משוא פנים‪ ,‬בלי‬ ‫להירתע כלל מן האווירה הציבורית העוינת שנוצרה בעקבות המשפט על דרכו‬ ‫של היודנראט ומן ההאשמות שהועלו בהקשר זה בנוגע למדיניות ההצלה של‬ ‫מפא"י בתקופת השואה‪ 24.‬גם הביקורת שהופנתה כלפיו אישית לא גרמה לו‬ ‫חולשת דעת אלא דווקא דרבנה אותו לדבוק באמת שלו ולבטא אותה בגילוי לב‬ ‫גמור ובלי לעגל פינות‪.‬‬ ‫כתב ההגנה על אנשי היודנראט הגיע לשיאו באותם פרקים בשיר שבהם‬ ‫העלה המשורר על נס את דמותו של אפרים ברש‪ ,‬שעמד בראש היודנראט בגטו‬ ‫ביאליסטוק‪ .‬לאחר כיבוש האזור על ידי הגרמנים ידע ברש היטב על רציחת‬ ‫המוני יהודים על ידי האיינזצגרופן‪ ,‬אך הוא האמין כי העבודה היצרנית תהיה‪,‬‬ ‫כדבריו‪" ,‬תריס בפני הפורענות"‪ ,‬ו"מרכז פעולתנו שיש בה כדי להצילנו — הוא‬ ‫התעשיה המתפתחת מאוד"‪ .‬לכן הוא שקד על רתימת אנשי הגטו לעבודה‪ ,‬מתוך‬ ‫תקווה שאף אם בדרך זו לא יוכל להציל את כולם — לפחות יציל חלק מהם‪.‬‬ ‫הוא קיים קשרים טובים עם אנשי המחתרת‪ ,‬פעל בתיאום עם מרדכי טננבוים‪,‬‬ ‫הוא אף סייע להם בכספים‪ ,‬באמצעים‪ ,‬במומחים‪ .‬עם זאת סמוך לפרוץ המרד‬ ‫החריפו היחסים ביניהם והגיעו לכדי קרע גמור‪ .‬על אפרים ברש למד אלתרמן‬ ‫בעיקר מקריאה בספרה של חייקה גרוסמן אנשי המחתרת‪ ,‬הוא סיכם אותו‬ ‫בפרוטרוט במחברותיו‪ ,‬ודרכו ניסה לעקוב אחרי הגיון מעשיו בנסיבות הימים‬ ‫ההם‪ ,‬ובייחוד ללמוד על שיתוף הפעולה ועל האמון ההדדי בינו לבין הארגון‬ ‫היהודי הלוחם‪ .‬כמוצא שלל רב נאחז אלתרמן באותן פסקאות בספר שבהן‬ ‫חייקה גרוסמן‪ ,‬שנמנתה עם לוחמי הגטו‪ ,‬התירה לעצמה לדבר בהערכה על‬ ‫אישיותו של ברש‪ ,‬על הגינותו ועל כוונותיו הטובות‪ .‬על רקע זה כתב את‬ ‫השורות הבאות‪ ,‬שכמותן לא כתב משורר עברי לפניו‪:‬‬ ‫ֹאש ַה ּ ֵשׂ ָיבה‬ ‫וְ נִ ֶ ּצ ֶבת ַע ְכ ׁ ָשו ְל ָפנַ י דְּ מוּ ת ִא ׁיש־יוּ ֶדנְ ַרט‪ ,‬ר ׁ‬ ‫[ ‪] 452‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫יע‪.‬‬ ‫יסטוֹ ק‪ .‬דּ ֹם הוּ א מוֹ ִפ ַ‬ ‫אל ְ‬ ‫ת־ג ּטוֹ ְּביַ ִ‬ ‫ֹאש ֲע ַד ֶ ּ‬ ‫ׁ ֶשל ֶא ְפ ַריִ ם ָּב ָר ׁש‪ ,‬ר ׁ‬ ‫ֵּכן‪ֲ ,‬א ִפ ּלוּ ַא ַחת ִ ּג ּבוֹ רוֹ ת ָה ֻא ָּמה‪ַ ,‬חיְ ָקה ְגרוֹ ְס ַמן‪ֶ ׁ ,‬שהוּ א ִא ׁיש ֶח ְר ָמ ּה וְ ִר ָיב ּה‪,‬‬ ‫יה‪.‬‬ ‫ְּת ַכ ֵּנהוּ ִעם ֵקץ‪ַ :‬ה ְ ּיהוּ ִדי ַה ֵ ּג ֶאה‪ֵ ׁ ...‬שם ַא ְחרוֹ ן ׁ ֶש ִּנ ַּתן לוֹ ִמ ּ ִפ ָ‬ ‫ַקו ָל ָקו ִמ ְצ ָט ֶר ֶפת דְּ מוּ תוֹ ְּב ִס ְפ ֵרי יְ ִר ָיביו ַה ַח ִ ּיים וּ ֵמ ִתים‪,‬‬ ‫ת־כף וָ א ֶֹמן‪.‬‬ ‫יע ַּ‬ ‫ִּב ְפסוּ ִקים ׁ ֶשל ֲח ׁ ָשד‪ֶ ׁ ,‬של ָּכבוֹ ד‪ֶ ׁ ,‬של ּ ְפ ִג ׁישוֹ ת ְּת ִק ַ‬ ‫וְ נִ ְד ֶמה ִלי ָת ִמיד ִּכי ֵאי ִמי ְמ ַח ֶּכה ְּב ֶח ׁ ְש ַכת ָה ִע ִּתים‬ ‫ִאם יָ קוּ ם ִמי ָלגֹל ַה ֶח ְר ּ ָפה ֵמ ֶא ְפרוֹ ַה ָ ּזרוּ י ַּכדּ ֶֹמן‪25.‬‬ ‫ב־‪ 12‬באוגוסט פרסם אלתרמן בדבר את השיר "ולעניין 'הלקח לדור'‪ ,"...‬שהיה‪,‬‬ ‫למעשה‪ ,‬הפרק האחרון במסכת ההגותית בנושא "שתי הדרכים" שגיבש בדי עמל‬ ‫בימים שלאחר משפט קסטנר‪ .‬באותו הגיליון עצמו‪ ,‬בעמוד ‪ ,4‬התפרסם מכתב‬ ‫גלוי לנתן אלתרמן מאת מתי מגד‪ ,‬שהתייחס גם הוא לאותה הפרשה‪ :‬מגד‪ ,‬שהיה‬ ‫סופר ואיש פלמ"ח‪ ,‬העריץ את הגבורה וסלד מן ה"שתדלנים"‪ ,‬כפי שהיטיב לבטא‬ ‫זאת ברשימה קצרה בשם "בין הכניעה והגבורה" שהתפרסמה מיד לאחר משפט‬ ‫קסטנר‪ 26.‬במכתב הגלוי‪ ,‬שבו הגיב על הטורים שפורסמו במהלך חודש יולי‪,‬‬ ‫הפציר מגד באלתרמן להביא בחשבון לא רק את מה שהיה אלא את מה שעתיד‬ ‫היה להיות‪ ,‬היינו את הייררכיית הערכים שעליה יש לגדל את הדור הצעיר‪ .‬אם‬ ‫מעבר לשיקולים אחרים‪ ,‬לאלה‬ ‫אמנם כך‪ ,‬הרי אין ספק כי יש לתת קדימות‪ֵ ,‬‬ ‫שהרימו את נס המרד‪" .‬לא‪ ,‬איני טוען חלילה‪ ,‬לסילופה של האמת ההיסטורית‬ ‫למען סמלים וסיסמאות" — כתב מגד‪" .‬רק שואל אני אותך‪ ,‬את עצמי‪ ,‬את‬ ‫כולנו‪ ,‬כיצד‪ ,‬באיזה דרכים‪ ,‬נקבעת האמת ההיסטורית בתודעת האומה? וכיצד‬ ‫ובאיזה דרכים יכולה וצריכה אמת־העבר להיקבע בתודעת הדורות־בעתיד?" על‬ ‫שאלה זו הוא מציע תשובה‪ ,‬אמנם בהיסוס‪ ,‬אך בכל זאת יש בידיו תשובה‪" :‬רק‬ ‫'נקודות־האחיזה' של המרד‪ ,‬הן המאפשרות לנו [‪ ]...‬לזכור את פרשת־השואה‬ ‫כחלק אינטגראלי‪ ,‬חי‪ ,‬מתודעתנו ההיסטורית — ושום 'טובי היהדות והוגיה'‬ ‫לא היו מצילים אותה בכל מעשיהם ושיקוליהם המוסריים הנכוחים והצודקים‬ ‫ביותר!" ובהתייחסו לשירו האחרון של אלתרמן חלק מגד במלוא החריפות על‬ ‫ניסיונו של המשורר להוכיח את הזכות השווה ביחס לזיכרון ההיסטורי הן לגבי‬ ‫ברש והן לגבי המורדים‪ .‬אך גם אם מבחינה תאורטית הזכות אכן שווה‪ ,‬אף‬ ‫שאין הוא סבור כך‪ ,‬לא כך יתעצב הזיכרון ההיסטורי של העם‪ .‬העם‪ ,‬גורס‬ ‫מגד‪ ,‬יזכור אך ורק את טננבוים ולא את ברש‪ ,‬לאו דווקא משום שטננבוים‬ ‫היה לכאורה "צדיק" מברש‪" :‬אלא משום שבמעשיו של טננבוים היתה גלומה‬ ‫[ ‪] 453‬‬

‫אלתרמן‬

‫משמעות־לעתיד‪ ,‬תביעה לעתיד‪ ,‬ובמעשיו של ברש — יהיו אצילים וצודקים‬ ‫ומועילים (גם למרד עצמו!) ככל שיהיו — לא היתה גלומה משמעות זו"‪ .‬לאורך‬ ‫המכתב ִהרבה מגד לשלוף פסוקים וציטטות מתוך דברים שכתב אלתרמן עצמו‪,‬‬ ‫הן משמחת עניים והן מן "הטור השביעי"‪ ,‬ובאמצעותם ניסה להוכיח את דבקותו‬ ‫של המשורר בערכים של התנגדות אקטיבית‪ ,‬גבורה ומרד‪ ,‬שהיו למקור השראה‬ ‫לדור שלם של אנשים שגדל וחונך על שירתו‪27.‬‬ ‫כחבר מערכת דבר קרא אלתרמן‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬את מכתבו של מגד קודם‬ ‫פרסומו‪ ,‬ואף שלא הזכיר אותו‪ ,‬היו הדברים ברקע הטור‪ .‬לנוכח כל מי שצוטט‬ ‫משירי הגבורה שלו עצמו‪ ,‬בכלל זה על ידי מתי מגד‪ ,‬ביקש אלתרמן להבהיר‬ ‫אחת ולתמיד את השוני העקרוני בין תנאי הקיום של אומה טריטוריאלית‪ ,‬כפי‬ ‫שהיה היישוב היהודי בתקופת המלחמה‪ ,‬לבין תנאי הקיום בגולה‪ ,‬שבה מצאו‬ ‫עצמם היהודים מול האיום הנאצי כשהם נטועים על אדמת נכר‪ .‬לא‪ ,‬בן־גור‬ ‫וכרמל‪ ,‬אמר אלתרמן בפנותו אל השניים שקמו לערער על דבריו‪ .‬אין אני אומר‬ ‫כי אין "שתי דרכים" בכל תנאי שהוא‪ .‬אך שם‪ ,‬בגולה‪ ,‬בהבדל מארץ ישראל‬ ‫החדשה‪ ,‬לא היו שתי דרכים‪ ,‬דרך ההתנגדות מזה ודרך הכניעה מזה‪ ,‬והאפשרות‬ ‫ֹאמר ִּכי חוֹ ָבה ָל ַד ַעת‪/,‬‬ ‫"א ְך נ ַ‬ ‫לבחור בין השתיים כלל לא היתה קיימת‪ .‬בלשונו‪ַ :‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ָא ז‪ֵּ ,‬ב ָחשֵׂ ף ַעד ַהיְ סוֹ ד ָּכל מוֹ ָרא ִמ ׁ ְש ּ ָפ ָט ּה ׁ ֶש ל גּ וֹ ָל ה‪ /,‬לֹ א ָה י וּ ׁ ְש ֵּתי‬ ‫ְד ָר ִכים‪ ,‬לֹא ָהיְ ָתה ֶד ֶר ְך ְק ָרב ְלמוּ ל דֶּ ֶר ְך נִ ְכנַ ַעת"‪ 28.‬בתוך כך סירב אלתרמן בכל‬ ‫תוקף לאמץ את מושג "הלקח לדור" כפי שזה הועלה על ידי משה כרמל‪ ,‬ואשר‬ ‫לו העניק מתי מגד בסיס עיוני רחב‪ .‬את ההיסטוריה יש ללמוד כמות שהיא‪,‬‬ ‫"כי ַה ְ ּז ַמן ַה ּצוֹ ֶפה ִמ ֻּס ְּבכוֹ לֹא יִ ֵּתן‪ ,‬לֹא‬ ‫ואין להתאים אותה לטובת צורכי ההווה‪ִּ :‬‬ ‫ר־ה ַהשְׂ ֵּכל ׁ ֶש ָּב ַח ְרנוּ ָלשִׂ ים ְּב ֵכ ֵלינוּ ‪ְ /‬וּב ׁ ָש ְמעוֹ ֶאת דְּ ָב ֵרנוּ‬ ‫יִ ֵּתן ְל ַח ֵּלץ‪ִ /‬מדִּ ינָ יו ֶאת מוּ ַס ַ‬ ‫יס ָמה‪ ...‬הוּ א ּפוֹ ֵר ׁש ְל ִא ּטוֹ ִמ ְ ּק ָה ֵלנוּ "‪.‬‬ ‫נִ ּ ָשׂ א ְל ַע ֵ ּות ִמ ׁ ְש ּ ָפטוֹ וּ ְל ַא ֵּמץ‪ָ /‬לנוּ ֶל ַקח יָ ֶאה ְל ִס ְ‬ ‫על רקע הדברים האלה שב אלתרמן לגנות את פולחן המרד (להבדיל מן המרד‬ ‫עצמו)‪ ,‬כשהוא תובע לשפוט את העבר על פי קני מידה של אמת וצדק‪ ,‬בלי‬ ‫לערב בזה שיקולים שאינם ממין העניין‪ .‬עמדה זו הוצגה במלוא העוצמה בבית‬ ‫האחרון של השיר‪ ,‬שהיא הד מאוחר‪ ,‬טעון ומועצם‪ ,‬למה שהכריז המשורר בשיר‬ ‫"יום הזיכרון — והמורדים"‪ ,‬אשר בו החל‪ ,‬למעשה‪ ,‬הוויכוח על שתי הדרכים‪:‬‬ ‫"קוּ ם וּ ְק ָרא ַל ִּמ ׁ ְש ּ ָפט ֶאת ַה ְּכרוּ ז‪ֶ ,‬את ַה ּ ַפיִ ט וְ ֶאת ֲח ָמתוֹ ‪ֶ /,‬את ֲא ַרד ַה ּ ְפ ָס ִלים! —‬ ‫ימינְ ָך‪ְּ ,‬ב ֵאין ַט ַעם ַעוְ ָלה ִע ָּמדוֹ ‪/,‬‬ ‫וְ ַה ֶּמ ֶרד ׁ ֶש ֵאין ִצ ְד ָקתוֹ ְמיֻ ֶּס ֶדת‪ַ /‬על ִעוּ וּ ת‪ ,‬יַ ֲעמֹד ִל ִ‬ ‫ח־לדּ וֹ ר‪ֵ ...‬אין נִ שְׂ ָ ּגב ִמ ִּל ְקחוֹ ׁ ֶשל דִּ ין ֶצ ֶדק!"‪29‬‬ ‫וּ ְל ִענְ יַ ן אוֹ תוֹ ֶל ַק ַ‬ ‫ואכן‪ ,‬במילים אלה חתם אלתרמן את הפולמוס הסבוך והקשה שנקלע‬ ‫אליו בעקבות משפט קסטנר‪ ,‬אם כי האפילוג לפולמוס נכתב רק כעבור יותר‬ ‫[ ‪] 454‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫משנתיים‪ .‬היה זה השיר "שלושים לרצח קסטנר" שפורסם בעקבות ההתנקשות‬ ‫בחייו של ישראל קסטנר‪ :‬בליל ‪ 4‬במארס ‪ ,1957‬בעת ששב מעבודתו במערכת‬ ‫העיתון ההונגרי אויקלט‪ ,‬נורה קסטנר על ידי מתנקשים שארבו לו ליד ביתו‬ ‫ברחוב עמנואל ‪ 7‬בתל אביב‪ .‬הוא נפצע אנושות‪ ,‬וכעבור ‪ 11‬יום מת מפצעיו‪.‬‬ ‫שלושת המתנקשים‪ ,‬לאומנים קיצוניים‪ ,‬ראו עצמם כמי שסוגרים חשבון עם‬ ‫מי שלגביו קבע השופט הלוי כי הוא מכר את נפשו לשטן‪ .‬אלתרמן גינה בכל‬ ‫פה את רוצחיו של קסטנר‪ ,‬הוא גם הוקיע‪ ,‬בכל הזהירות הדרושה‪ ,‬את פסק‬ ‫הדין שתלה בו את האשמה של שיתוף פעולה עם הנאצים ואשר היה לכאורה‬ ‫המניע לביצוע הרצח‪ .‬עם זאת העריך אלתרמן‪ ,‬אף שהיה מעורב עד צוואר‬ ‫בוויכוח סביב המשפט‪ ,‬כי לא בית המשפט הוא שיכריע בשאלת העמידה‬ ‫היהודית בארצות הכיבוש הנאצי בתקופת השואה‪ :‬שאלה זו תוכרע בבוא הזמן‬ ‫על ידי הדיון הציבורי‪ ,‬ייתכן שעל ידי ההיסטוריונים‪ ,‬זאת לאחר שייערך בירור‬ ‫פחות רגשי ופחות מעורב שיסתמך על ראיות אחרות מאלה הנדונות בערכאות‬ ‫ית ּה‪/— ,‬‬ ‫אש ָ‬ ‫המשפטיות‪ .‬וזה לשונו‪" :‬הוּ א [הרצח] ְמ ַצ ֶ ּוה ָל ׁשוּב ֶאל ָּכל ַה ּ ָפ ָר ׁ ָשה ֵמ ֵר ׁ ִ‬ ‫ת־ה ֵעת‪ֲ /,‬א ׁ ֶשר אוּ ַלי לֹא ָּכ ְך ָצ ִריךְ‬ ‫ֲא ׁ ֶשר אוּ ַלי לֹא ַּת ֲה ִל ְ‬ ‫יך־דִּ ינִ ים ָר ִגיל יָ ֶאה ָל ּה ְּבקוֹ רוֹ ָ‬ ‫ָהיָ ה ְל ַה ֲעלוֹ ת אוֹ ָת ּה וּ ֵמ ִר ְב ָצ ּה ְל ַה ֲח ִר ָיד ּה‪ַ /— ,‬א ְך ֵמ ַע ָּתה לֹא הוּ א ִב ְל ַבד ָּב ּה יַ ֲעמֹד‬ ‫ְל ֵכס ׁשוֹ ֵפט!"‪ 30‬אולי משום כך בחר אלתרמן שלא להגיב על פסק הדין שניתן‬ ‫בינואר ‪ 1958‬בבית המשפט העליון‪ ,‬שביטל את רוב סעיפיו של פסק הדין של‬ ‫בית המשפט המחוזי‪ ,‬ובכך התניע למעשה את תהליך הרהביליטציה הציבורית‬ ‫של ישראל קסטנר‪31.‬‬

‫ג‬ ‫בדצמבר ‪ 1955‬נחרד אלתרמן לקרוא בעיתונים דיווחים של עיתונאים שיצאו‬ ‫למרוקו ועקבו מקרוב אחרי הדרך שבה טיפלו שליחי הסוכנות במועמדים לעלייה‪.‬‬ ‫עברה יותר משנה מאז התחדש גל העלייה ממרוקו‪ ,‬לאחר כמה שנות יובש‪,‬‬ ‫ומדינת ישראל הוצפה בעשרות אלפי עולים מארץ זו‪ 32:‬השינוי התחולל בעקבות‬ ‫התגברות גל הטרור שהפעילו לוחמי התנועה הלאומית נגד הצרפתים‪ ,‬טרור שפגע‬ ‫גם ביהודים ועורר אי־ביטחון‪ .‬על המשבר הביטחוני נוסף משבר כלכלי ומספר‬ ‫הצובאים על דלת משרד העלייה בקזבלנקה גאה; רבים מאלה שביקשו לעלות היו‬ ‫מבין השכבות הנמוכות‪ ,‬ובהם ציבור גדול של חולים‪ ,‬זקנים ומעוטי יכולת‪ .‬על רקע‬ ‫ּ‬ ‫זה הפעילה הסוכנות‪ ,‬בתיאום עם הממשלה‪ ,‬תקנות שנקבעו עוד ב־‪ 1951‬ואשר‬ ‫נקראו‪" :‬חוקי הסלקציה"‪ .‬לכאורה חלו תקנות אלה על העלייה מכל הארצות‪ ,‬אך‬ ‫[ ‪] 455‬‬

‫אלתרמן‬

‫הן יושמו בקפדנות רבה והשפיעו באופן מיוחד על העלייה משתי תפוצות שזכו‬ ‫לציונים נמוכים בהייררכיה של העליות לארץ‪ :‬זו של מרוקו וזו של פרס‪ .‬עקרונית‪,‬‬ ‫מדינת ישראל היתה מעוניינת להגביר את העלייה מארצות אלה‪ ,‬אך לאו דווקא‬ ‫מתוך אותו ציבור שהתדפק בהן על דלתות משרדי העלייה‪ .‬היא חפצה בצעירים‬ ‫ובבריאים‪ ,‬לא בעולים שייפלו על שכם הקופה הציבורית‪33.‬‬ ‫עוד בתקופת המאבק‪ ,‬ועוד יותר מזה לאחר קום המדינה‪ ,‬היתה העלייה‬ ‫בגדר ציפור הנפש של אלתרמן‪ :‬הוא היה משורר ההעפלה‪ ,‬וככזה ביטא את‬ ‫עמדתה של ההנהגה הציונית כפי שזו התנהלה אל מול המדיניות הבריטית‪,‬‬ ‫ואשר שללה מכול וכול את ההגבלות שהוטלו על מספרי העולים ועל טיב‬ ‫העולים‪ .‬משקמה המדינה קידם בברכה את בואם של יהודים מכל הגלויות —‬ ‫ימן‪ִ ,‬מ ָּמרוֹ קוֹ ‪ֵ ,‬מהֹדּ ּו‪ִ /‬מ ְּמ ָערוֹ ת ֲח ׁ ֵשכוֹ ת‪ִ ,‬מ ּבוֹ רוֹ ת ֲע ׁ ֵשנִ ים‪ִ /‬מ ָ ּצ ְר ַפת‪ִ ,‬מ ְּס ַט ְמ ּבוּ ל‪,‬‬ ‫"מ ֵּת ָ‬ ‫ִ‬ ‫יליוֹ ן ַה ּׁ ֵשנִ י"‪ .‬כך כתב כשחגגה הארץ‬ ‫יל־שחוֹ ר וְ ֵליל־א ֶֹדם‪ְּ /,‬כ ָבר צוֹ ֵעד ַה ִּמ ְ‬ ‫ִמ ֵּל ׁ ְ‬ ‫‪34‬‬ ‫בדצמבר ‪ 1949‬את "יום המיליון"‪ .‬בה בעת לא חדל לתקוף את יהודי ארצות‬ ‫הברית‪ ,‬שטיפחו את האידאולוגיה של הציונות הפסיבית‪ ,‬ושלמעשה פטרו‬ ‫את עצמם מן המחויבות לעלות לארץ כדי להגשים בפועל את החזון הציוני‪.‬‬ ‫כל השנים נשא עיניו אל מעבר למסך הברזל‪ ,‬לברית המועצות‪ ,‬לבו היה מלא‬ ‫געגועים ליהדות הרוסית‪ ,‬שממנה בא‪ .‬הוא חזר והעלה על סדר היום הציבורי‬ ‫את שאלת "אסירי ציון"‪ ,‬שלפי הרגשתו נדחקה לקרן זווית‪ .‬הוא אפילו התנגד‬ ‫לתיקון בחוק השבות שנועד להגביל בחוק את עלייתם של גורמים פליליים;‬ ‫אין צורך להתעסק בדקדוקי עניות של חקיקה‪ ,‬יש לפתוח לרווחה את שערי‬ ‫הארץ בפני יהודים ובמקרים חריגים תימצא דרך לפעול בצורה חריגה‪ .‬במהלך‬ ‫השנים גילה עניין במתרחש הן ביישובי העולים והן במעברות‪ ,‬ובתוך כך עקב‬ ‫אחרי מפעלי העזרה וההיחלצות של היישוב הוותיק — הצבא או בני המושבים‬ ‫— לטובת העולים החדשים‪ .‬רושם חזק במיוחד עשתה עליו כתבה שפורסמה‬ ‫בעיתון מעריב‪ ,‬ובה סוּ פר על עולה חדש שעמד לעלות עם משפחתו על האונייה‬ ‫"אדריה" שעמדה להחזיר אותו לרומניה‪ ,‬אך נכנע ברגע האחרון ללחץ אשתו‬ ‫ובנותיו‪ ,‬התחרט וחזר לביתו במעברת אבו כביר‪ .‬לכבודו של אותו "יורד"‪,‬‬ ‫מושקו צ'וררו שמו‪ ,‬כתב אלתרמן שיר הלל‪ ,‬המסתיים בשורות אלה‪:‬‬ ‫ַה ִ ּצ ּיוֹ נוּ ת — יֵ ׁש וְ תוֹ ִהים ֲאנַ ְחנוּ ַמ ִהי‪.‬‬ ‫עוֹ ד לֹא ָק ַב ְענוּ ַמ ְס ְמרוֹ ת ָּב ּה ְּב ַפ ִּט ׁיש‪.‬‬ ‫־ע ֶרב דּ ֹם ָּכ ְר ָעה ִהיא‪.‬‬ ‫יה אוֹ תוֹ ֶ‬ ‫ַא ְך ַעל ִּב ְר ֶּכ ָ‬ ‫חש ְך‪ְ ,‬ל ַר ְג ָליו ׁ ֶשל זֶ ה ָה ִא ׁיש‪35.‬‬ ‫י־שם ַּב ׁ ֶ‬ ‫ֵא ׁ ָ‬ ‫[ ‪] 456‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫על שולחנו של נתן אלתרמן היו מונחים שני עיתונים‪ :‬הארץ מ־‪ 14‬בדצמבר‬ ‫ודבר מ־‪ 23‬בדצמבר‪ .‬שני שליחים מטעם עיתונים אלה יצאו אז למרוקו‪ :‬שבתי‬ ‫טבת (שהיה קרוב משפחה של אלתרמן) מטעם עיתון הארץ ואורי אורן מטעם‬ ‫דבר — וכל אחד מהם שלח סדרת כתבות ובה דיווח לקוראים על מבצע העלייה‬ ‫של יהודי מרוקו‪ .‬בכתבות שבהן עיין אלתרמן דיווחו שני העיתונאים על‬ ‫אירועים שונים שהיו עדים להם‪ ,‬ואשר שניהם היו קשורים במדיניות העלייה‬ ‫הסלקטיבית‪ .‬אורי אורן‪ ,‬שכתב מקזבלנקה‪ ,‬ליווה את עבודתם של שני שליחי‬ ‫עלייה‪ ,‬אנשי צוות המיון‪ ,‬שהיו עדים לשורה של מקרים קשים בעת שיצאו‬ ‫לכפרים ולמקומות נידחים כדי לבחון את כשירותם של מי שהתכוונו לעלות‬ ‫לארץ‪ .‬מפי שליח הסוכנות יצחק בן־שמש שמע אורן עדות על הורים שבכו‬ ‫בדמעות כשהודיעו להם שלא יוכלו לקחת עמם יותר מחמישה ילדים‪ .‬את‬ ‫החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? — כך שאלו‪ .‬באחת העיירות פגש‬ ‫בחור שהיה במקצועו אינסטלטור‪ ,‬אב לשבעה ילדים‪ ,‬את כולם הציב בשורה‬ ‫אחת‪ ,‬מסודרים על פי הגובה‪ .‬כשאמר לו השליח כי מכסת הילדים מוגבלת‬ ‫לחמישה‪ ,‬חשב האב בתחילה כי הוא מתלוצץ‪ ,‬שזו רק מהתלה‪ .‬אולם משחדרו‬ ‫הדברים להכרתו היה אחוז זעם נורא‪" :‬אתה רואה שניים אלה? צעק‪ ,‬אני חונק‬ ‫אותם על המקום‪ .‬ימותו השניים ויחיו החמישה"‪ .‬טבת‪ ,‬ששלח את הדיווחים‬ ‫מכנאס‪ ,‬סיפר על יהודי הכפר אייט בולי סאמאר שהובאו לעיר זו‪ ,‬שם‬ ‫מן העיר ּ‬ ‫התקיים תהליך המיון‪ :‬אלה שיעברו אותו — ייסעו הלאה‪ ,‬אלה שייפסלו —‬ ‫ייאלצו להישאר בעיר‪ ,‬ולא יוכלו עוד לחזור לכפרם‪ .‬אחד מבני הכפר שאמור‬ ‫היה לעבור את תהליך המיון היה דוד דנינו‪ ,‬שבכרטיסו נרשם כי אינו מסוגל‬ ‫לעבודה גופנית‪ .‬לרופא נאמר שהוא צולע מקצת‪ .‬בעת הבדיקה ביקש ממנו‬ ‫הרופא לרוץ כמה צעדים‪" .‬דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומות" — כתב‬ ‫טבת — "הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת‬ ‫ולרוץ‪ .‬הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אלם‪ .‬הרופא סבור שהפגם‬ ‫שבדנינו אינו פוסלו"‪ .‬באולם שבו נערך תהליך המיון‪ ,‬המקושט בתמונותיו‬ ‫של מלך מרוקו‪ ,‬עומדות המשפחות שנפסלו ומתייפחות‪ .‬המשפחות שאושרו‬ ‫לעלייה מתפזרות בשקט‪36.‬‬ ‫למקרא פרסומים אלה היה אלתרמן נסער כולו‪ ,‬ולא בכדי‪ :‬מאז תחילת שנת‬ ‫‪ 1954‬הופיעו במסגרת "הטור השביעי" כמה וכמה טורים שהתמקדו בעלייה‬ ‫מצפון אפריקה‪ ,‬שהיה בהם כדי להעיד על יחסו האוהד של המשורר כלפי ציבור‬ ‫זה‪ .‬אלתרמן היה מוטרד לא רק מחוקי הסלקציה אלא מעצם יחסה השלילי של‬ ‫החברה בישראל אל העולים ממרוקו‪ :‬ככלל‪ ,‬בסולם התדמיות שהלך והתעצב‬ ‫[ ‪] 457‬‬

‫אלתרמן‬

‫במדינה החדשה‪ ,‬תפסו מקום בדרג הנמוך עולים מארצות האסלאם‪ ,‬המזרחים‪,‬‬ ‫כשיוצאי מרוקו נמצאים במדרג התחתון‪ .‬הוא סלד מגישה זו‪ ,‬ולא אחת הגיב‬ ‫עליה בדרך מעוררת השראה‪ 37.‬ביום שישי‪ 19 ,‬בפברואר‪ ,‬צדה את עינו ידיעה‬ ‫שהובאה בתחתית העמוד הראשון של דבר‪ ,‬במסגרת שחורה‪" :‬נתן אלבז —‬ ‫הקריב חייו כדי להציל חיי חבריו"‪ .‬הסופר הצבאי של העיתון סיפר על חייל‬ ‫שעסק בפירוק נשק‪ ,‬הרימון שבידו עמד להתפוצץ‪ ,‬ובראותו בסביבתו חיילים‬ ‫נמנע מלהשליך את הרימון‪ ,‬צעק "רימון"‪ .‬חבריו יצאו חיים‪ ,‬הוא נהרג‪ .‬האירוע‬ ‫כולו נמשך ארבע שניות בלבד‪ .‬בידיעה גם נכתב‪" :‬נתן אלבז היה בן ‪ ,20‬עולה‬ ‫ממרוקו‪ ,‬עמד להשתחרר מן צבא בעוד ‪ 4‬חודשים‪ .‬הוריו עודם בקזבלנקה"‪.‬‬ ‫בתוך ימים אחדים פרסם אלתרמן את השיר "על החייל אלבז"‪ ,‬ובו העלה על נס‬ ‫את מעשה הגבורה של החייל‪ ,‬כשהוא מסלק חשבון עם בעלי הדעות הקדומות‬ ‫ומצרי דרכה של העלייה מצפון אפריקה‪ .‬במהלך השיר מתואר מעשהו של‬ ‫ֵ‬ ‫החייל שלב אחרי שלב‪ ,‬כשבין הבתים מופיע פזמון חוזר‪ ,‬הניתן בשינויים קלים‪,‬‬ ‫"ה ּה‪ָ ,‬חמוּ ם וְ נִ ְמ ָהר ִל ְב ִלי־‬ ‫ובו נזכר שוב ושוב מוצאו הצפון־אפריקני של הנופל‪ָ :‬‬ ‫חֹק‪ׁ /,‬ש ֶֹר ׁש ַא ְפ ִר ָיקה‪ֶּ ,‬בן ָמרוֹ ק‪ָ /.‬ה ּה‪ ,‬דּ וֹ ֵהר ְללֹא ְסיָ ג ַוּב ָּלם‪ְּ /,‬כ ִא ׁיש ּ ֶפ ֶרא ֲא ׁ ֶשר‬ ‫ֵמעוֹ ָלם"‪ .‬התדמית השלילית של עולי מרוקו — חמומי מוח‪ ,‬פורעי חוק‪ ,‬נטולי‬ ‫מעצורים‪ ,‬פראים — עוברת בשיר זה מהפך‪ ,‬הנגזר מן הסתירה הגלויה לעין‬ ‫שבין מעשהו הנאצל‪ ,‬החורג מכל דפוסי התגובה הצפויים ממי שנקלע למצב‬ ‫כמו זה‪ ,‬לבין תכונות האופי ודפוסי ההתנהגות שהחברה ייחסה ליוצאי מרוקו‪.‬‬ ‫בגרסה שונה מעט של הפזמון החוזר המשיך אלתרמן להפנות את עטו המושחז‬ ‫אל היחס העוין‪ ,‬המתנשא והמפליל המופגן על ידי החברה והממסד האשכנזיים‬ ‫כלפי העלייה ממרוקו‪ ,‬תוך כדי רמיזה לחוקי הסלקציה‪ ,‬שמשום־מה לא הופעלו‬ ‫"ה ּה‪ּ ,‬פוֹ ֵרץ וְ ׁשוֹ ֵטף ִל ְב ִלי־חֹק‪ָ /,‬ה ּה‪ָ ,‬צ ַרת ֲע ִל ַ ּית ָמרוֹ ק‪ָ /.‬ה ּה‪,‬‬ ‫לגבי המקרה הנדון‪ָ :‬‬ ‫ממצב אלתרמן‬ ‫ֵ‬ ‫יְ סוֹ ד ֶר ְג ֶר ִס ִיבי ְוּג ָלם—‪ֶ /‬ס ֶל ְק ִט ִיבי‪ִ ,‬ר ּבוֹ ן עוֹ ָלם"‪ .‬ואם לא די בזה‪,‬‬ ‫את פרשת נפילתו של החייל אלבז ברצף של סיפור התקומה‪ ,‬כשאלבז עצמו —‬ ‫המנודה‪ ,‬המשוקץ והמזולזל — הופך בו באחת לדמות עתירת תהילה‪ ,‬אם לא‬ ‫לגיבור דורנו‪:‬‬ ‫ֶאת קוֹ רוֹ ת ָה ִע ִּתים ַּב ֶח ֶרט‬ ‫ט־פז‪,‬‬ ‫ָה ִע ְב ִרית ְּת ָפ ֵר ׁש ְוּב ֵע ּ ָ‬ ‫ֶאת ְל ַבב ַה ְּתקוּ ָפה ַה ִּנ ְס ֶּת ֶרת‬ ‫ְמ ַח ּ ֶפשֶׂ ת יָ ָד ּה ְּב ַפ ָּנס‪...‬‬ ‫ַה ְּתקוּ ָפה ְּכמוֹ ֵלב נִ ׁ ְש ֶּב ֶרת‬ ‫[ ‪] 458‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫ֶאל ַא ְר ַּבע ׁ ְשנִ ּיוֹ ֶת ָ‬ ‫יך‪ַ ,‬א ְל ָּבז‪.‬‬ ‫יהן ִהיא ּכוֹ ַר ַעת ַּכחֹק‪,‬‬ ‫ֲא ֵל ֶ‬ ‫ׁש ֶֹר ׁש ַא ְפ ִר ָיקה‪ֶּ ,‬בן ָמרוֹ ק‪,‬‬ ‫ִמ ּתוֹ ָכן ִהיא הוֹ ָמה ְּכמוֹ יָ ם —‬ ‫וְ יָ ִעיד ָּב ּה ִר ּבוֹ ן עוֹ ָלם‪38.‬‬ ‫אלתרמן היה עקבי בעמידתו לצד העלייה ולצד העולים מצפון אפריקה‪ ,‬ואף‬ ‫שהיה איש מפא"י היה מנוער לחלוטין ממדיניותה של מפלגה זו‪ ,‬שלאורך‬ ‫כל הדרך גילתה יחס חשדני כלפי העולים מארצות האסלאם‪ ,‬נהגה כלפיהם‬ ‫בפטרונות ולמעשה הדירה אותם משותפות בחיי הכלכלה‪ ,‬החברה והתרבות‬ ‫של המדינה‪ 39.‬במהלך שנת ‪ 1955‬כתב כמה טורים שהתייחסו להיבטים שונים‬ ‫הקשורים לעלייה מארצות אלה‪ ,‬אף כי לא תמיד נסקו השירים אל אותו גובה‬ ‫פיוטי שאליו נסק השיר "על החייל אלבז"‪ .‬בשיר בשם "גישה חדשה" גינה‬ ‫אלתרמן את האווירה שפשׂ תה בציבור‪ ,‬אשר החל להתייחס אל עליית ההמונים‬ ‫— בעיקר מאז החל הגל השני — כאילו היתה חרב חדה המונחת על צווארו‪.‬‬ ‫אלתרמן דיבר על העלייה בכלל‪ ,‬אך הכול ידעו מניין באו אותם עולים שעליהם‬ ‫דיבר — המדובר היה בעלייה של בני עדות המזרח‪ .‬חודשים אחדים לאחר מכן‬ ‫הופיע השיר "שער העלייה"‪ ,‬ובו מחה על הפעלת כוח משטרתי שנועד לכפות‬ ‫על ‪ 88‬עולים שהגיעו מן הכפר דמנת שבמרוקו להמשיך בדרכם אל המושב‬ ‫משואה שבחבל לכיש‪ ,‬כשהם דורשים לצאת למחנה "שער העלייה"‪ ,‬שם נמצאו‬ ‫עולים נוספים מדמנת‪ ,‬או להמשיך ולהישאר בנמל‪ 40.‬אלתרמן לא שלל את‬ ‫שמייצגה המובהק היה לוי אשכול‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫מדיניות הפיזור של אוכלוסיית העולים‪,‬‬ ‫אולם הוא שלל בכל תוקף את מדיניות המוסר הכפול‪ ,‬הנוהגת כך כלפי העולים‬ ‫החדשים‪ ,‬ובייחוד המזרחים‪ ,‬אך פוטרת מן החובה את האוכלוסייה הוותיקה‪,‬‬ ‫שהיתה ברוּבה אשכנזית‪ .‬בהקשר אחר הציג אלתרמן את עולי צפון אפריקה‬ ‫בדמותם של החלוצים החדשים‪ ,‬זאת על רקע ידיעה שהופיעה באחד העיתונים‬ ‫ובה דוּ וח כי המתיישבים ב־‪ 12‬מתוך ‪ 13‬יישובים שנוסדו לאחרונה בחבל לכיש‬ ‫הם עולים שהגיעו לארץ מחלק זה של העולם‪ .‬הוא קרא לשיר "נטל הקליטה"‪,‬‬ ‫בהסיטו את ִחצי הביקורת מן הנקלטים ומפנה אותם אל הקולטים‪ .‬הצהרה‬ ‫זו סללה את הדרך בפני מתקפה נוספת על מדיניות העלייה הסלקטיבית‪,‬‬ ‫כשהתואנה הפעם היא שמדיניות זו מעניקה יתרון ערך לחזק ולבריא על פני‬ ‫החלש‪ ,‬לצעיר על פני הזקן‪ ,‬למפרנסים על פני הנזקקים‪ .‬אלתרמן ראה בכך‬ ‫הפרה בוטה של צווי המוסר היהודי ופגיעה אנושה בחזון שיבת ציון‪ .‬הפתרון?‬ ‫[ ‪] 459‬‬

‫אלתרמן‬

‫אם אמנם הנימוק הכלכלי הוא העומד מאחורי מדיניות הסלקציה — והנימוק‬ ‫הכלכלי אכן שיחק תפקיד — הרי שיש להעדיף באופן חד־משמעי את טובת‬ ‫העלייה על פני טובתו של המשק; קל יותר יהיה לנו לשאת בנטל הכלכלי‬ ‫מאשר ב"נֵ ֶטל ַה ְּכ ִל ָּמה"‪41.‬‬ ‫קו ישר מוליך מן השירים האלה אל השיר "ריצתו של העולה דנינו" —‬ ‫שיאה של שירת המחאה של אלתרמן‬ ‫ּ‬ ‫השיר החותם את שנת ‪ — 1955‬שהוא‬ ‫בנושא העלייה הסלקטיבית‪ .‬שיר זה נגזר באופן ישיר מן הרשימות שנתקל‬ ‫בהן המשורר בעת שקרא את הדיווּ חים שהגיעו ממרוקו הן בהארץ והן בדבר —‬ ‫האחת של אורי אורן והאחרת של שבתי טבת‪ .‬אלתרמן בחר הפעם להביא בגוף‬ ‫השיר עצמו ציטוטים נרחבים משתי רשימות אלה‪ ,‬המשמשות בידו אסמכתאות‬ ‫לקעקע בהן את חוקי הסלקציה‪ .‬על מה שכתב אורי אורן‪ ,‬שתיאר את אותו אב‬ ‫שעמד נכלם לנוכח הידיעה שיוכל לעלות רק עם חלק מילדיו‪ ,‬הגיב אלתרמן‬ ‫כך‪:‬‬ ‫ֵּכן‪ֶ ,‬ק ַטע ׁ ֶש ָּכזֶ ה‪ֵ .‬אינִ י יוֹ ֵד ַע ַמה‬ ‫ל־כ ְך ִהיא ׁ ֶשאוּ ַלי‬ ‫ל־כ ְך‪ .‬דַּ ְע ִּתי ַע ָּ‬ ‫דַּ ְע ְּת ֶכם ַע ָּ‬ ‫ְּבקוּ ם ֻח ֵ ּקנוּ ־זֶ ה ָח ְר ָדה ָה ֲא ָד ָמה‬ ‫ַּת ְח ֵּתינוּ וַ ִּת ְק ָרא‪ֵ :‬הם — לֹא ַא ֶּתם — ָּבנַ י!‬ ‫דַּ ְע ִּתי ִהיא ִּכי ְּב ָכ ְך ׁ ֻש ָּנה וַ ִ ּי ְת ַע ֵ ּות‬ ‫ ‬ ‫י־א ָּמה וְ נִ ְס ַּת ֵּלף ִט ְב ָע ּה‬ ‫יְ סוֹ ד יִ ְצ ֵר ֻ‬ ‫וְ נִ ְת ַּב ָ ּזה ּכ ָֹח ּה‪ֲ ,‬א ׁ ֶשר ָּכ ׁ ַשל ִמ ּ ֵשׂ את‬ ‫ֶאת ׁ ְשנֵ י ַה ִּתינוֹ קוֹ ת ֵּבין ַה ׁ ּ ִש ְב ָעה‪.‬‬ ‫עוד יותר מזה היה אלתרמן נסער מדיווחו של טבת‪ ,‬שסיפר על המועמד לעלייה‬ ‫דוד דנינו‪ .‬הוא הגיב כמשורר — בהתרגשות‪ ,‬בפתוס‪ ,‬בהענקת משמעות סמלית‪,‬‬ ‫כמעט מטפיזית‪ ,‬למעמד זה‪:‬‬ ‫וְ ֵאל ֶע ְליוֹ ן ׁ ָש ַמע! וְ כֹה ָא ַמר לוֹ ֵאל‪:‬‬ ‫רוּ ץ‪ ,‬רוּ ץ‪ַ ,‬ע ְבדִּ י ָדנִ ינוֹ ‪ ,‬רוּ ץ ִּכי לֹא ִת ְמ ַעד —‬ ‫ֹק־ליִ שְׂ ָר ֵאל‬ ‫ִא ְּת ָך ֲאנִ י! ִאם זֶ ה ַהח ְ‬ ‫יָ כֹל נוּ ַכל לוֹ ׁ ְשנֵ ינוּ ְּכ ֶא ָחד!‬ ‫רוּ ץ‪ ,‬רוּ ץ‪ַ ,‬ע ְבדִּ י ָדנִ ינוֹ ‪ֶ ...‬עזְ ְר ָך ֲאנִ י‪...‬‬ ‫[ ‪] 460‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫רוּ ץ‪ ,‬רוּ ץ וְ ַאל ֵּת ַחת‪ִּ ,‬כי ֲא ַכ ֶּסה מוּ ְמ ָך‪...‬‬ ‫ֲא ָבל לֹא ֲא ַכ ֶּסה ֶע ְל ּבוֹ ן ְּת ִח ַ ּית ַע ִּמי‬ ‫ֲא ׁ ֶשר זִ יוָ ּה נוֹ ֵצץ ְּב ִד ְמ ֲע ָך!‬ ‫האין כאן הד לפסוקי המקרא‪ ,‬לפרשת לך לך (בראשית יב) לסיפור מאבקו‬ ‫של יעקב עם המלאך‪ ,‬שאמנם הותיר אותו צולע על ירכו‪ ,‬אך העניק לו את‬ ‫"אל־‬ ‫השם "ישראל"‪ ,‬המזוהה עם שמה של האומה (בראשית לב)‪ ,‬ואף לקריאה ַ‬ ‫ִּת ָירא ַע ְבדִּ י יַ ֲעקֹב" (ישעיה מד ב)? אולם אלתרמן לא הסתפק בתמונה זו בלבד‪,‬‬ ‫שהיא כה עמוסה באנלוגיות מקראיות ובסמלים דתיים‪ .‬מיד לאחריה נוספו‬ ‫עוד שלושה בתים‪ ,‬ובהם פנייה ישירה אל הציבור‪ ,‬שכללה תביעה לוויתורים‬ ‫כלכליים כדי להקל את מימון בואם לארץ של עולי מרוקו; אם לא נעשה כן‪,‬‬ ‫יהיה בזה משום פגיעה אנושה באחד מערכי היסוד שלמענם נלחמה מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬ומי יודע‪ ,‬אולי היא תידרש להילחם למענם גם בעתיד‪42.‬‬ ‫גם אחרי "ריצתו של העולה דנינו" המשיך אלתרמן ללחום ללא מורא את‬ ‫מלחמתם של יהודי מרוקו‪ .‬שנת ‪ 1956‬היתה שנה רעה לביטחון ישראל — עסקת‬ ‫הנשק הצ'כית־מצרית שנחתמה בספטמבר ‪ ,1955‬התנגשויות דמים בגבולות‪,‬‬ ‫פעולות גמול ואיומי מלחמה‪ .‬והנה‪" ,‬תוכנית חירום" שיזמה ועדה במפא"י‬ ‫תבעה להכריז על משטר כוננות שיחייב היערכות תקציבית והפניית משאבים‬ ‫לחיזוק המערך הביטחוני‪ 43.‬האם ייתכן אחרת? האם יש מישהו שלא יכיר‬ ‫בחומרת השעה? האומנם יקל אלתרמן ראש בצורכי הביטחון? ואכן‪ ,‬אלתרמן‬ ‫הכיר במלוא חומרתה של השעה‪ ,‬הרי הוא שפרסם אז את השיר "מחירו של‬ ‫השלום"‪ ,‬שבו ביטא באופן הצלול ביותר את אווירת החירום ששררה במדינה‪44.‬‬ ‫אולם בה בעת היה זה אלתרמן‪ ,‬יותר מרבים אחרים‪ ,‬שלא מוכן היה להסכים עם‬ ‫התוכנית לקצץ בתקציבי העלייה מצפון אפריקה עקב תוכנית החירום‪ .‬ולכך‬ ‫בדיוק כיוון המשורר את דבריו בטור ששמו "חירום ועלייה"‪ .‬הקול המושמע‬ ‫("א ְמ ָרה ׁ ְש ַעת ֵחרוּ ם")‪ ,‬הגורסת‬ ‫קולה של שעת החירום עצמה ָ‬ ‫ּ‬ ‫בשיר זה הוא‬ ‫לכאורה שאין עדיפה ממנה‪ ,‬אך עם זאת היא ניצבת אחוזת תמיהה אל מול‬ ‫"ע ִל ַ ּית ָה ָר ׁש" —‬ ‫נכונותו של העם להקריב על מזבחה את מה שהוא מכנה ֲ‬ ‫"אב יְ הוּ ִדי ָלקוּ ם‪ִ /‬עם‬ ‫הלוא היא העלייה ממרוקו — ועקב כך‪ ,‬למשל‪ ,‬להכריח ָ‬ ‫ְצרוֹ רוֹ ָתיו וְ ִעם ִּתינוֹ קוֹ ָתיו ֲעשֶׂ ֶרת‪ /‬וּ ְל ִה ָ ּו ֵא ׁש ִמן ַהיְ ׁשוּ ָעה‪ִּ ,‬כי ַּתם ִר ׁ ּשוּ ם‪ "...‬היֹה לא‬ ‫יהיה! לדבריו‪ ,‬הנאמרים ללא קישוטי יתר‪ ,‬כל מהלך שיש בו משום הסבה של‬ ‫המשאבים המיועדים לעלייה כדי לממן בהם את צורכי הביטחון הוא מהלך‬ ‫פסול‪ ,‬ואם ייעשה כן — יהיה הדבר בגדר פגיעה בלב לבו של האתוס הציוני‪45.‬‬ ‫[ ‪] 461‬‬

‫אלתרמן‬

‫בעוד המתיחות הביטחונית נמשכת ובאופק נראתה חשרת מלחמה‪ ,‬פרסם‬ ‫אלתרמן במהלך חודש יוני ‪ ,1956‬בהפרש של שבוע ימים בלבד‪ ,‬עוד שני טורים‬ ‫מבין השניים נקרא "מתיבת המכתבים"‪ ,‬וזה‬ ‫על אותו הנושא עצמו‪ .‬הראשון ּ‬ ‫שלאחריו "שער מרוקו"‪ ,‬כשכל אחד מהם הוא תגובה לידיעות בעניינה של‬ ‫העלייה ממרוקו שהתפרסמו בעיתונות היומית בעצם הימים האלה‪ .‬את "מתיבת‬ ‫המכתבים" כתב אלתרמן בעקבות מכתב שנשלח ממרוקו להנהלת הסוכנות‬ ‫בירושלים‪ ,‬אותו חשף העיתון ידיעות אחרונות‪ .‬המכתב ָּכלל פנייה של ‪150‬‬ ‫יהודים יושבי העיירה אופראן ‪ ,‬אשר מצאו את עצמם נטושים לאחר שהצעירים‬ ‫כבר עלו לארץ‪" .‬קחו אותנו לעבדים וכל מה שאתם מוציאים עלינו ועל הוצאות‬ ‫עלייתנו לישראל — תנכו מעבודתנו ומלחמנו בבואנו לישראל"‪ .‬כתב העיתון‬ ‫הגדיר את האיגרת "קריאת הצלה מזעזעת מיהודים הגרים בעיירה במרוקו"‪46.‬‬ ‫לגבי אלתרמן היתה ידיעה זו — שאותה ציטט בראש השיר — בגדר הזדמנות‬ ‫לפתיחה מחדש של תיק העלייה הסלקטיבית‪ ,‬לברר אותו‪ ,‬לדון בו‪ ,‬להעלות‬ ‫מחדש את נימוקי הבעד והנגד‪ ,‬ועל בסיס כל אלה לקבוע בצורה שאינה‬ ‫משתמעת לשתי פנים כי מדיניות זו גורמת לעוולה מוסרית — להשפלתם של‬ ‫אנשים‪ ,‬לביזויָ ם של זקנים וחולים‪ ,‬לקרע בתוך המשפחות עצמן — וכי היא‬ ‫עומדת בניגוד משווע להנחות היסוד של המפעל הציוני ולרעיון שיבת ציון‪.‬‬ ‫אלתרמן משלב אפוא בשיר הן טיעונים הנגזרים מן הקו הציוני והן טיעונים‬ ‫בעלי תוקף אוניברסלי‪ ,‬שעניינם הגנה על ערכים אנושיים שהוא ראה אותם‬ ‫כמקודשים‪ .‬בתוך כך תקף המשורר לא רק את קובעי המדיניות אלא גם את‬ ‫מבצעיה‪ ,‬אנשי צוותי המיון‪ ,‬שעל עבודתם למד‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬מן הכתבות ששוגרו‬ ‫יצד‪,‬‬ ‫"וּב ָכל־זֹאת ֵאין ִל ְת ּפֹס ֵּכ ַ‬ ‫ממרוקו גם בידי אורי אורן וגם בידי שבתי טבת‪ְ .‬‬ ‫יצד לֹא ָקם ָּב ֶהם ֶא ָחד‬ ‫יאם ֶאל ְק ַהל עוֹ ִלים נִ ְד ָהם ֶאת ַה ָ ּצעוֹ ת ִח ּלוּ ל ַה ּׁ ֵשם‪ֵּ /,‬כ ַ‬ ‫ַּב ֲה ִב ָ‬ ‫ְ‬ ‫יח ׁ ְש ִליחוּ תוֹ ִּב ְפנֵ י ׁשוֹ ְל ָחיו‪ֶ ׁ /‬ש ֵּכן ָא ְמנָ ם ָה ִע ָ ּק ר וֹ ן ָא ׁ ֵשם‪ַ ,‬אך לֹא‬ ‫ׁ ֶש ִה ְת ָמ ֵרד וְ ׁ ֶש ֵה ִט ַ‬ ‫ימיו"‪47.‬‬ ‫ַח ּ ִפים ַ ּגם ְמ ַק ְ ּי ָמיו וּ ַמ ְג ׁ ִש ָ‬ ‫לא פחות מדאיגה היתה הידיעה שהתפרסמה בדבר ב־‪ 13‬ביוני‪ ,‬שכותרתה‬ ‫"תקווה להמשך העלייה ממרוקו"‪ .‬אלא שתוכן הידיעה — בניגוד למה שבישרה‬ ‫הכותרת — חשף את מה שכבר החל להיוודע ברבים‪ :‬יש בכוונת ממשלת מרוקו‬ ‫לעצור את העלייה‪ ,‬ולאחרונה אף נתעורר ספק אם כאלף יהודים הממתינים‬ ‫במחנה שליד קזבלנקה‪ ,‬שכבר הובטחה יציאתם‪ ,‬אכן יוכלו להפליג לישראל‪,‬‬ ‫או שיישלחו בחזרה לעיר מוצאם‪ 48.‬אכן‪ ,‬צדקו חוזי השחורות‪ ,‬ועם התבססותו‬ ‫של השלטון הערבי העצמאי ננעלו שערי העלייה‪ ,‬כשרוב יהודי מרוקו‪ ,‬כולל‬ ‫רבים שרצו לעלות‪ ,‬נשארו מאחור‪ 49.‬הפרק הראשון של השיר "שער מרוקו"‪,‬‬ ‫[ ‪] 462‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫שהתפרסם באותו השבוע‪ָּ ,‬כלל ציטוטים שנלקחו מתוך מאמר מערכת של‬ ‫עיתון הארץ‪ ,‬שנודע עד כה בתמיכתו במדיניות העלייה הסלקטיבית‪ ,‬אך עתה‪,‬‬ ‫לנוכח השינוי במצב‪ ,‬החלו פרנסיו להרהר בקול רם בנוגע לצדקתה של עמדה‬ ‫זו‪ 50.‬לציטוט מן העיתון הקדים אלתרמן את ההסבר הבא‪" :‬הקטע המצוטט‬ ‫להלן מביע יפה מבעד לחזרה המאומצת ומפותלת על עקרונות שמכבר‪ ,‬משהו‬ ‫מחולשת־הדעת שתקפה את מאשריהן של שיטות העליה הקיימות‪ .‬קטע זה"‬ ‫— כך נכתב — "נדפס ב'הארץ'‪ ,‬אך אין הוא עשוי להיות יוצא־דופן גם בכמה‬ ‫עיתונים וגם בפרסומי הסברה של הסוכנות והממשלה"‪ .‬אחר כך היו עוד שלושה‬ ‫פרקים‪ ,‬כולם כתובים במשקל ובחרוז‪ ,‬ובהם חזר אלתרמן‪ ,‬בניסוחים שונים‪ ,‬על‬ ‫עיקרי הביקורת שנהג להשמיע ביחס לחוקי הסלקציה‪ .‬מרכז הכובד של השיר‬ ‫היה הדימוי הטעון של השער הנסגר‪ ,‬השער החורק‪ ,‬החושף באחת את גודל‬ ‫ד־עווֹ ן‪ׁ /,‬שוֹ ֵאל ֵא ְ‬ ‫יך דּ וֹ ר ׁ ֶשל לוֹ ֲח ִמים וְ ׁ ֶשל‬ ‫"ה ׁ ּ ַש ַער ֲא ׁ ֶשר זָ ע‪ְּ ,‬כמוֹ ּפוֹ ֵק ָ‬ ‫ההחמצה‪ַ :‬‬ ‫ּבוֹ נִ ים‪ֵ /‬א ְ‬ ‫יך דּ וֹ ר ֲא ׁ ֶשר שָׂ ָרה ִעם ׁ ֶש ֶמ ׁש ְּב ִג ְבעוֹ ן‪ִ ׁ /‬ש ֵּלב‪ְּ ,‬ב ַה ְג ׁ ָש ַמת ֶחזְ יוֹ ן ַה ֶחזְ יוֹ נִ ים‪ֶ ׁ /‬של‬ ‫י־כבוֹ ד וְ ֶע ְל ּבוֹ נִ ים"‪ .‬בדמיונו‬ ‫ְּת ִח ַ ּית ָעם‪ַּ ,‬ת ְב ִלין ָּכזֶ ה ׁ ֶשל ֵח ְטא‪ִ ,‬צ ְביוֹ ן־‪ְ /‬לוַ י ׁ ֶשל ִא ָ‬ ‫של הכותב נמהל הקול הצורמני של חריקת השער‪ ,‬המאותת כי אין עוד דרך‬ ‫חזרה‪ ,‬עם שתיקתה של אותה נערה‪ ,‬אשר רבצה יום אחרי יום על מדרגות‬ ‫משרד העלייה‪ ,‬מסרבת לקום ממקומה‪ ,‬לאחר שנודע לה כי היא מועמדת לצאת‬ ‫באונייה רק בתנאי שתשאיר מאחור גם את אביה וגם את אמה‪ .‬ודווקא נערה‬ ‫זו‪ ,‬שאמנם ויתרה על העלייה לארץ‪ ,‬אותה אלתרמן בחר לצרף‪ ,‬בטרם נעילת‬ ‫שער‪ ,‬לשורת הגיבורים האלמונים מקרב עולי מרוקו‪ ,‬לצדם של החייל אלבז‬ ‫ושל העולה דנינו‪:‬‬ ‫ָּכ ְך‪ַּ ,‬כ ְמ ֻס ּ ָפר‪ָ ,‬ר ְב ָצה ׁשוֹ ֶת ֶקת וּ ְמ ֻכ ֶ ּו ֶצת‪,‬‬ ‫וּ ִמ ְס ַּת ֵּבר ׁ ֶש ָּכ ְך ִהיא נִ ׁ ְש ֲא ָרה רוֹ ֶב ֶצת‪...‬‬ ‫וּ ִמ ְס ַּת ֵּבר ׁ ֶש ָּכ ְך‪ְּ ,‬ב ַח ּכוֹ ָת ּה ַעד ּבוֹ ׁש‪,‬‬ ‫וּ ְב ִה ָּמ נְ ָע ּה ִמ ֶּל ֶכת ַּב ְּס ִפינָ ה ֶאל יָ ם‪,‬‬ ‫ד־אנוֹ ׁש‬ ‫ִהיא ָבנוּ נִ ְל ֲח ָמה ַעל ַצו ׁ ֶשל ְּכבוֹ ֱ‬ ‫וְ ַגם‪ ,‬אוּ ַלי‪ַ ,‬על ַמ ׁ ּ ֶשהוּ ִמ ְּכבוֹ ד ָה ָעם‪51...‬‬ ‫בין השיטין של השיר "שער מרוקו" נזכר שמו של יאני אבידוב כמי שתבע‬ ‫לזרז את העלייה ממרוקו כל עוד אפשר‪ ,‬ולו רק כדי שיהיה סיפק להעלות‬ ‫לפחות את מי שכבר עברו את תהליך המיון‪ .‬אבידוב‪ ,‬איש נהלל‪ ,‬היה ידיד קרוב‬ ‫[ ‪] 463‬‬

‫אלתרמן‬

‫של אלתרמן‪ ,‬והוא נודע בזכות פעילותו למען העלייה מארצות המזרח בטרם‬ ‫ולאחר קום המדינה‪ .‬ספרו של אבידוב‪ ,‬נתיבים נעלמים‪ ,‬הופיע ב־‪ ,1955‬סמוך‬ ‫לתחילת גל העלייה השני ממרוקו‪ ,‬וּודאי שגם ספר זה תרם את חלקו לגיבוש‬ ‫יחסו השלילי של אלתרמן לחוקי הסלקציה; זאת אף על פי שאבידוב עצמו היה‬ ‫היוזם של פרויקט "עליית הצעירים" ממרוקו בסוף ‪ ,1951‬ובכך העניק למעשה‬ ‫הכשר לפירוקן של משפחות‪ ,‬להדרתם של הזקנים והחולים ולמתן העדפה‬ ‫ברורה לעולים צעירים‪ .‬כמי שחלק על עמדה זו מעיקרה‪ ,‬מצא לו אלתרמן חיזוק‬ ‫לעמדתו דווקא בדברים שכתב אבידוב עצמו‪ :‬הוא דלה מתוך הספר את סיפורה‬ ‫של אישה אחת‪ ,‬בת מרוקו‪ ,‬שבניה נמנעו מלממש את זכותם לעלייה‪ ,‬ולו רק כדי‬ ‫שלא להיפרד מאמם‪ .‬ערב אחד הופיעה האישה בבית הוועד היהודי באלג'יר‪ ,‬שבו‬ ‫נתקבצו המוני יהודים שרצו לעלות לארץ‪ ,‬והפצירה בשליח כי יתיר לה לנסוע‬ ‫ארצה עם הבנים‪ .‬אבידוב הסביר לה שאין הדבר אפשרי‪ :‬קודם ייסעו הבנים‪,‬‬ ‫ולכשיתבססו‪ ,‬תיסע גם היא‪ .‬האישה יצאה שותקת מן החדר‪ ,‬ולרגע נדמה היה כי‬ ‫הבינה את הדברים‪ .‬אולם באותו לילה השליכה את עצמה מן הקומה השנייה של‬ ‫הבית ועם בוקר מצאוה מתה על המדרכה‪" .‬מקרה זה הסעיר והרגיז את הציבור‪,‬‬ ‫ואנו לא יכולנו למצוא כל פתרון לבעיה כאובה זו" — כתב אבידוב‪" .‬המדינה‬ ‫הצעירה לא יכלה להירתם לעול חדש זה ולקבל לתוכה את כל הזקנים והחולים‬ ‫אשר צבאו על שעריה"‪ .‬למרות הנימוקים שהעלה אבידוב‪ ,‬התקשה אלתרמן‬ ‫להסכין עם השיטה‪" :‬שיטת ה ע ל י י ה ה ס ל ק ט י ב י ת — שיש מצדיקים אותה‬ ‫כעיקרון מדיני אמיץ ומפוכח — נגלית כאן על כל מורך לב ואכזריות שבה"‪52.‬‬ ‫ככלל‪ ,‬לא ִהרבה אלתרמן בכתיבת רשימות על ספרים‪ ,‬אולם כשהגיע לידיו‬ ‫ספרו של יאני אבידוב‪ ,‬החליט לכתוב עליו‪ ,‬אף כי הרשימה התפרסמה שלא‬ ‫במסגרת "הטור השביעי"‪ 53.‬ודאי שיחקה כאן הידידות בינו לבין אבידוב‪ ,‬שהיה‬ ‫מן האנשים החביבים עליו והמוערכים על ידיו‪ .‬אין ספק שהוא ראה בו בר־‬ ‫סמכא בכל הנוגע לפרשת העלייה ממרוקו‪ ,‬ולכן העניק לספר קדימות בסדר‬ ‫היום הספרותי שלו‪ .‬אולם לגבי דידו היה הספר הרבה יותר מכל אלה‪ .‬נתיבים‬ ‫נעלמים חשף‪ ,‬למעשה‪ ,‬פרק עלום בהיסטוריה הציונית המודרנית — הלוא הוא‬ ‫סיפור תולדותיהם של יהודים מארצות אסיה ומארצות אפריקה ופרשת עלייתם‬ ‫לארץ‪ .‬נכון‪ ,‬את יהודי המזרח גילה אלתרמן יחסית במאוחר‪ ,‬רק מאז ימי מלחמת‬ ‫העצמאות‪ ,‬אבל מאותו רגע ראה בהם חלק בלתי נפרד מן הכלל היהודי‪ .‬ולכן‪,‬‬ ‫מעבר ליחסי החברות שבינו לבין אבידוב‪ ,‬מה שהניע את כתיבת רשימת הביקורת‬ ‫היה תכניו של הספר‪ ,‬ששוחזרו בו מבצעי ההעפלה והעלייה בקרב קהילות סוריה‪,‬‬ ‫עיראק‪ ,‬טורקיה‪ ,‬יוון וצפון אפריקה‪ ,‬שאותם היטיב המחבר להכיר ושבקרבם‬ ‫[ ‪] 464‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫פעל במשך שנים רבות‪ .‬אלתרמן קרא את הספר בשקיקה‪ ,‬כשהוא מלא סקרנות‬ ‫לגבי האנשים‪ ,‬הפעולות והמצבים ששורטטו בו בעט סופרים‪ ,‬אך בעיקר היה‬ ‫נרגש לגלות‪ ,‬אולי בפעם הראשונה‪ ,‬את האפופיה של שיבת ציון המודרנית שלא‬ ‫בהקשר של תולדות יהודי אירופה‪ ,‬זו שעמדה במרכזו של השיח הציוני‪ ,‬אלא‬ ‫כאירוע היסטורי שמי שעומדים במרכזו הם המזרחים‪.‬‬ ‫ובלשון הפרוזה של אלתרמן‪:‬‬ ‫אבל אם יש לספר זה ענייני־לוואי שהם כעיקר‪ ,‬הרי שלא ברקע המדיני‬ ‫הם‪ ,‬כי אם בתחום אחר — בגילוי פניהן של קהילות רחוקות ונידחות‬ ‫שהקורא לא שיער טיבן ועצם מציאותן‪ .‬אכן‪ ,‬מעשה קיבוץ גלויות‪ ,‬הוא‬ ‫במידה רבה גם מעשה ג י ל ו י גלויות‪ .‬אחד מעיקריו של ספר זה הן אותן‬ ‫תמונות חולפות של חיים והווי ומנהגות ומראה של ישובי מדבר והרים‬ ‫ומאורות כרכים‪ ,‬אשר השליח מגיע אליהם בדרכי נדודיו‪ .‬תמונות כמו‬ ‫אלה‪ ,‬הן ואחרות כמותן‪ ,‬עתידות להפוך לאט לאט על פיה את קערת‬ ‫מושגינו הרדודים והנוחים על צלם־דמותו של העם היהודי‪ .‬כל עוד אין‬ ‫חטיבות קיום אלו מצטרפות למערכת מושגים שלנו על כללותה של‬ ‫האומה‪ ,‬אין אנו מכירים את דמות עצמנו‪ .‬מידת דבקותן של החטיבות‬ ‫הללו במקור מחצבתם היא מן הגילויים המופלאים ביותר של כוחה‬ ‫וחיותה של האומה‪54.‬‬ ‫מסקנות אלה תואמות להפליא את גישתו הבסיסית של אלתרמן‪ ,‬שלגביו החזון של‬ ‫קיבוץ גלויות לא היה ססמה ריקה‪ .‬אל מול הגישות המקוטבות שהסתמנו ביחס‬ ‫של החברה כלפי עליית ההמונים‪ ,‬אימץ אלתרמן את הגישה שלא נטתה בהכרח‬ ‫להעניק יתרון ערך ליהודים יוצאי אירופה‪ ,‬דגל בעלייה גדולה‪ ,‬מידית וכללית‬ ‫מארצות אסיה ואפריקה‪ ,‬האמין בשילוב מהיר של העולים מן התפוצות השונות‪,‬‬ ‫ובסופו של דבר ראה בתוספת הדמוגרפית מארצות האסלאם לא מכשלה לחייה‬ ‫של המדינה‪ ,‬אלא אירוע מכונן‪ ,‬המחייב שינוי עולם המושגים המקובל והתאמתו‬ ‫למציאות החדשה‪ ,‬שבה המזרחים הם חלק חיוני ובלתי נפרד מן הכלל הישראלי‪.‬‬ ‫ואם אמנם כך‪ ,‬מי אנו שנדחה‪ ,‬ולו עולה אחד בלבד‪ ,‬מקרב ציבורים אלה?‪55‬‬

‫ד‬ ‫ב־‪ 13‬בדצמבר ‪ 1957‬התפרסם במסגרת "הטור השביעי" השיר "לא תקום‬ ‫[ ‪] 465‬‬

‫אלתרמן‬

‫'מלחמת תרבות'"‪ ,‬שכותרתו הטעונה מכוונת למושג "מלחמת תרבות"‬ ‫במשמעותו המקורית — ‪ .Kulturkampf‬מקורו של מושג זה הוא בימי מלחמות‬ ‫הדת שניהל ביסמרק‪ ,‬ושהיה מטבע לשון נפוצה לתיאור העימותים בין שמרנים‬ ‫לליברלים על דמותה של המדינה המודרנית‪ .‬הקריאה בשיר היתה‪ ,‬אפוא‪,‬‬ ‫להימנע מ"מלחמת תרבות"‪ ,‬ופירושה המעשי של קריאה זו היה קבלה‪ ,‬לפחות‬ ‫חלקית‪ ,‬של העמדה המזוהה כשמרנית או כדתית‪ ,‬תוך כדי סירוב מוצהר לאמץ‬ ‫בצורה גורפת את הקו שנחשב לליברלי‪ ,‬קרי‪ :‬חילוני‪56.‬‬ ‫סירובו של נתן אלתרמן להתייצב באופן אוטומטי לצד הציבור החילוני לא‬ ‫בא כלל בהפתעה‪ ,‬אם כי בשיר זה זכתה השקפתו בענייני דת ומדינה לניסוח‬ ‫"היוּ לוֹ יְ ָח ִסים ְט ִמ ִירים ִעם ַה ִּמ ְק ָרא‬ ‫המקיף‪ ,‬המפורט והרהוט ביותר מאי־פעם‪ָ .‬‬ ‫וְ ִעם ָק ְד ׁ ֵשי ַה ַ ּי ֲהדוּ ת" — כתב עליו המשורר יעקב אורלנד‪ .‬ואכן כך היה‪ .‬אלתרמן‬ ‫נולד בוורשה להורים שגדלו בבתים מסורתיים שבתחום המושב‪ ,‬אך בבגרותם‬ ‫התאימו עצמם לאורח החיים המודרני‪ .‬עם זאת נשלח אלתרמן בימי מגורי‬ ‫המשפחה בקישינב לבית הספר מגן דוד‪ ,‬שהיה בו שילוב של חינוך דתי עם‬ ‫חינוך ציוני‪ .‬בבית הוריו של אלתרמן בתל אביב שמרו על כשרות בשל המגורים‬ ‫המשותפים עם סבתו סטרנה פרידה שהיתה אישה דתית‪ .‬בכל ליל שבת היתה‬ ‫סטרנה פרידה מדליקה נרות‪ ,‬לפני כן היתה נוטלת את זוג הפמוטים הישנים‬ ‫שהיו ברשותה והיתה מושחת עליהם צבע — לעתים כסף ולעתים זהב‪ .‬כשבגר‬ ‫נהג אלתרמן כאדם חילוני וחופשי בכל דבר ועניין‪ ,‬וככזה היה מזוהה בציבור‪.‬‬ ‫אך גם לזה שׂ ם כמה סייגים‪ :‬הוא נהג לצום ביום הכיפורים‪ ,‬בימים הנוראים‬ ‫הלך לבית כנסת‪ ,‬הקפיד על עריכת סדר פסח כהלכתו‪ ,‬כשנפטר אביו צימח‬ ‫את זקנו ומפעם לפעם נכנס לבית כנסת כדי להיות נוכח בעת אמירת "קדיש"‪.‬‬ ‫הוא גם דאג לקיים שנה אחרי שנה את האזכרה לאביו ביום פטירתו‪ ,‬כשהוא‬ ‫מצפה מבני משפחתו להיות נוכחים בה גם כן‪ .‬הוא גם לא היה אדיש למוצא‬ ‫החב"די של משפחתו‪ ,‬וּ מדי שנה בשנה‪ ,‬בכ"ו בסיוון‪ ,‬נסע לכפר חב"ד כדי‬ ‫להשתתף בהילולה המסורתית הנערכת לרגל יום פטירתו של רבי שניאור זלמן‬ ‫מלאדי‪ ,‬מייסד התנועה‪ .‬הוא בא לשם עם כמה מחבריו‪ ,‬התיישב ליד השולחנות‬ ‫הארוכים‪ ,‬ניהל שיחות עם מי שישבו סביבו‪ ,‬שתה הרבה אלכוהול והרגיש את‬ ‫עצמו לגמרי בבית‪ .‬הוא שמר על קשרים מצוינים עם כמה מאנשי כפר חב"ד‪,‬‬ ‫וכשאלה הראו עצמם בפתח "כסית" יצא לקראתם וביקש מהם להצטרף אליו‬ ‫לשולחן‪ .‬את שיחתו אתם ניהל חליפות בעברית וביידיש‪ ,‬שהרי את היידיש‬ ‫"אנִ י חוֹ ׁ ֵשב ׁ ֶש ָהיָ ה לוֹ ֶה ְס ֵּכם‬ ‫ירש מסבתו ודיבורו בה היה שוטף‪ 57.‬כותב אורלנד‪ֲ :‬‬ ‫ת־ה ּׁ ָשבוּ ַע‬ ‫ֲח ׁ ָש ִאי ִעם ַה ּבוֹ ֵרא‪ָ /‬מ ַתי ְל ַה ֲא ִמין וּ ָמ ַתי לֹא‪ְּ /.‬כ ׁ ֶש ּ ִפ ַ ּז ְמ ִּתי ְּב ָאזְ נָ יו ֶאת ּ ָפ ָר ׁ ַש ַ‬ ‫[ ‪] 466‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫י־ה ִּמ ְק ָרא‪ /‬נִ ְת ַל ְח ְלחוּ ֵעינָ יו ְוּב ָכל ּבוֹ א ַה ַּליְ ָלה‪ /‬לֹא ָהיָ ה ֶא ְפ ׁ ָשר ְל ַד ֵּבר ִּב ְמ ִח ָ ּצתוֹ‬ ‫ְּב ַט ֲע ֵמ ַ‬ ‫ַעל ִס ְפרוּ ת לוֹ ֲעזִ ית"‪ .‬באחת משיחותיו עם אורלנד אמר לו אלתרמן כי הוא מקנא‬ ‫ת־מס ֶֹרת‪ ,‬וּ ִמ ַ ּצד‬ ‫"א ְצ ִלי ָהיְ ָתה ַרק ְק ָצ ָ‬ ‫בו שזכה לינוק מן המקורות ממש מילדותו‪ֶ ,‬‬ ‫ֶא ָחד ִּב ְל ָבד"‪ ,‬כך אמר‪58.‬‬ ‫שלוש שנים קודם פרסום השיר‪ ,‬בדצמבר ‪ ,1954‬פרץ בירושלים עימות אלים‬ ‫בין דתיים לחילוניים‪ .‬פרטי האירוע היו אלה‪ :‬חרדים משכונת מאה שערים‬ ‫בירושלים‪ ,‬ובעיקר "נטורי קרתא" ומנהיגם עמרם בלוי‪ ,‬ערכו הפגנות חוזרות‬ ‫ונשנות ליד מועדון של "ארגון אמהות עובדות"‪ ,‬ששכן ברחוב דבורה‪ ,‬סמוך‬ ‫לבית הכנסת של חסידי ברסלב‪ .‬ההפגנות היו אלימות‪ ,‬עפו אבנים והתנופפו‬ ‫אלות‪ ,‬ובמהלכן נפצעו שוטרים‪ ,‬שומר המועדון ועוברים ושבים‪ .‬עמרם בלוי‬ ‫נעצר ל־‪ 11‬יום‪ ,‬ועמו נעצרו עוד ‪ 18‬מתפרעים‪ .‬בגל שני של התפרעויות‪ ,‬שהיה‬ ‫חמור מקודמו‪ ,‬נפצע מפקד הנפה של מחוז הבירה ישראל מייברג‪ .‬בעת המהומות‬ ‫צעקו החרדים‪" :‬הלאה המשטרה הציונית‪ ,‬יחי בינאום ירושלים!" ההפגנות נגד‬ ‫המועדון לא היו אירוע יחיד — הם היו חלק מאופנסיבת שבת רחבה‪ ,‬שניהלו‬ ‫החרדים בירושלים במשך כעשרה שבועות‪ .‬בתגובה על ההתפרעות ליד המועדון‬ ‫החליט הוועד הפועל של מועצת עיריית ירושלים "לא להיכנע לכל לחץ וכפייה‬ ‫ולדחות כל הצעה להעביר את המועדון למקום אחר"‪ 59.‬עיתון דבר‪ ,‬שדיווח‬ ‫על האירוע‪ ,‬לא ברר במילים‪ :‬בידיעה שפורסמה לרגל חידוש ההפגנות דיבר‬ ‫העיתון על "השתוללותם של הדתיים החשוכים" ושל "קנאים מבית הכנסת של‬ ‫חסידי ברסלב"‪ .‬הגדיל לעשות בעל מאמר המערכת‪" ,‬דבר היום"‪ :‬המפגינים זכו‬ ‫בכינויים כמו‪" :‬הדתיים הקיצוניים"‪" ,‬הפורעים" ו"בריונים משתוללים"‪ .‬דבר‬ ‫גם קבע‪" :‬הכת הזאת רואה את עצמה עומדת מעל למדינה וחוקיה ומעל לדת‬ ‫ומצוותיה"‪ ,‬והיא זו שהפכה את העיר ירושלים "לגיא חזיון מתמיד של פרעות‬ ‫ובזיון"‪ .‬המאמר ָּכלל גם המלצות לפעולה‪ :‬לפי עמדת בעל המאמר‪ ,‬אם יימשכו‬ ‫ההתנפלויות‪ ,‬לא יהיה אפשר להשאיר את הטיפול בנושא רק בידי המשטרה‪,‬‬ ‫גם תושבי ירושלים יידרשו לממש את "הזכות הטבעית" שלהם להגנה עצמית‪.‬‬ ‫מעל לכול‪ ,‬ראה העיתון את ההתפרעויות בירושלים‪ ,‬שלדבריו נהנות מרוח‬ ‫גבית מצד המפלגות הדתיות‪ ,‬כערעור וכאיום על ההסכם שאינו כתוב המסדיר‬ ‫את ענייני הדת במדינה‪60.‬‬ ‫זווית הראייה של אלתרמן לגבי אירועים אלה היתה שונה לחלוטין מזו של‬ ‫העיתון שבו היה מועסק ושממנו קיבל את משכורתו‪ :‬בשיר בשם "המועדון‬ ‫והחומה"‪ ,‬שנכתב לאחר שאירועים אלה הגיעו לשיא‪ ,‬הוצגה שאלה שלא היה‬ ‫לה זכר בעיתון עד כה‪ ,‬האם באמת חייב המועדון להתעקש על זכותו להשתקע‬ ‫[ ‪] 467‬‬

‫אלתרמן‬

‫בדיוק מול בית כנסת? אלתרמן תהה מה היה קורה אם היו מציבים בשיכון‬ ‫המזוהה עם אחת המפלגות בעיר או בכפר מועדון של מפלגה יריבה‪ .‬האם‬ ‫הדבר היה מתקבל בסבלנות ובאורך רוח? לטיעון זה נלווים ביטויי אהדה‪ ,‬מעט‬ ‫גלויים‪ ,‬מעט סמויים‪ ,‬המופנים כלפי הציבור הדתי‪ :‬יש לזכור‪ ,‬גורס אלתרמן‪,‬‬ ‫שה"טרוף" שאותו מייחס הציבור החילוני לציבור הדתי הוא "אוֹ תוֹ ֵטרוּ ף‪ֶ ׁ /‬ש ּלֹא‬ ‫יָ ְכלוּ לוֹ ָּכל ׁשוֹ ְט ֵרי עוֹ ָלם ַ ּגם יַ ַחד" — רמז ברור לכוח העמידה של היהודים מול‬ ‫ושבו הוא רואה את סוד קיומו של העם‬ ‫כוחות שונים שקמו עליהם לכלותם‪ּ ,‬‬ ‫היהודי‪ .‬ולכן המסקנה היא אחת — יש לסגור לאלתר את המועדון ההסתדרותי‬ ‫הממוקם בלב השכונה החרדית ומול בית הכנסת של חסידי ברסלב‪ ,‬שכן את‬ ‫המחלוקת בין דתיים לחילוניים‪ ,‬שמן הסתם עוד תוסיף ותלווה אותנו‪ ,‬יש‬ ‫לפתור לא בכוח משטרתי או על ידי התגוננות עצמית של הציבור החילוני —‬ ‫מר ּבית‪ ,‬ממש בכפפות של משי‪:‬‬ ‫כפי שהציע דבר — אלא מתוך רגישות ַ‬ ‫ְּב ָכל ֲא ׁ ֶשר ֶא ְפ ׁ ָשר ִל ְסגּ ֹר ֶאת ַה ִ ּז ָירה‬ ‫יֵ ׁש ְל ָס ְג ָר ּה! יֻ ְר ַחק ַה ּמוֹ ֲעדוֹ ן ִמ ֵּבית ַה ְּכנֶ ֶסת‪.‬‬ ‫ישה וּ ַמ ְח ּ ִפ ָירה‪,‬‬ ‫ת־מ ְצ ּפוּ ן ִהיא‪ְ ,‬מ ִב ׁ ָ‬ ‫ָא ְמנָ ם ְּכ ִפ ַ ּי ַ‬ ‫־ה ַּמ ְצ ּפוּ ן ַאל נָ א יִ ְר ַּתח! יִ ְגמֹל נָ א ֶח ֶסד!‬ ‫ַא ְך ח ֶֹפ ׁש ַ‬ ‫גישה זו זכתה להעצמה בשיר בשם "המועדון‪ ,‬המועדון"‪ ,‬שעסק גם הוא בפרשה‬ ‫זו‪ ,‬ואשר התייחס באופן ישיר לניסיונה של המשטרה‪ ,‬בהתחדש ההפגנות‪ ,‬לפזר‬ ‫את המתפרעים באמצעות זרנוקי מים‪ .‬ומי יודע‪ ,‬אולי בהמשך יינקטו אמצעים‬ ‫הננקטים בדרך כלל מול צר ואויב — הקמת חומה‪ ,‬התקנת זרקור‪ ,‬מנגנון אזעקה‪,‬‬ ‫שמירה‪ ,‬חוליות הגנה אזרחיות וכולי‪ .‬אכן‪ ,‬זה יהיה מועדון מבוצר לתפארת‪.‬‬ ‫אלא שהמשורר לועג למתבצרים‪ ,‬למתחפרים‪ ,‬לאלה שאינם מוכנים‪ ,‬מטעמים‬ ‫עקרוניים‪ ,‬לאמץ את הפתרון הפשוט שהוצע על ידיו מלכתחילה‪" :‬זֶ ה יִ ְהיֶ ה‬ ‫מוֹ ֲעדוֹ ן ְמ ֻב ָ ּצר‪ָ .‬ע ָליו ֶּכ ֶתר‪ֶ ׁ /‬של ִע ְ ּק ׁשוּ ת נְ כוֹ נָ ה ַּב ָּמקוֹ ם ַה ָּנכוֹ ן‪ֵ /.‬אין ְּב ֵר ָרה ֲח ֵב ִרים‪.‬‬ ‫יעה‪ ,‬וְ ִל ֵּבנוּ דוֹ ֵר ׁש נִ ָ ּצחוֹ ן"‪61.‬‬ ‫ִּכי ְּתזוּ זַ ת ֵמ ָאה ֶמ ֶטר‪ִ /‬היא ְּכנִ ָ‬ ‫מה שאמר אלתרמן לא היה בהכרח מקובל על קהילת דבר‪ .‬יצחק מאור‪,‬‬ ‫אחד הכותבים בעיתון‪ ,‬לא אהב‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬את העמדה שנקט המשורר‬ ‫ביחס לפרשה זו ואת האופן שבו בחר להתנסח‪ .‬לדבריו‪ ,‬לא העיקשות היא‬ ‫שמנחה את המתבצרים במועדון‪ ,‬אלא העמידה על העיקרון של חופש המצפון‪,‬‬ ‫שמיעוט קנאי מבקש ליטול מן הרוב‪ .‬ודי בכך שיהיה ויתור במקום הזה‪ ,‬עד‬ ‫שמיעוטים אחרים יטילו באלימות את חיתתם על העם היושב בציון‪ .‬המאמר‬ ‫[ ‪] 468‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫כלל סקירה על יחסי חילוניים־דתיים בישראל‪ ,‬כשבעל המאמר מחווה את דעתו‬ ‫הנחרצת כי אין בארץ אתאיזם מאורגן ולוחם‪ ,‬וכי הציבור החופשי בו פועל‬ ‫לסיפוק "הצרכים הדתיים" ונוהג ביחס של כבוד כלפי המסורת וערכיה‪ .‬ואף‬ ‫על פי כן ישנם ניסיונות חוזרים ונשנים של "חוגים קלריקליים"‪ ,‬שהם מיעוט‪,‬‬ ‫להטיל את מרותם ואת אורח חייהם על רוב תושבי המדינה‪ .‬לכן תוהה הכותב‬ ‫מדוע טרח בעל "הטור השביעי" לכתוב פעמיים על פרשת המועדון‪ ,‬ולא עוד‬ ‫אלא שהעלה את הדרישה ליחס של סלחנות וּ ותרנות דווקא מן הצד הנתקף‪ .‬גם‬ ‫עניין זרנוקי המים עלה במאמר‪ :‬הנה חשופה המשטרה להתנפלויות‪ ,‬לגידופים‬ ‫לחרבות ולאבנים מצד "נטורי קרתא"‪ ,‬ובמקום לנקוט כלפיהם אמצעים חמורים‬ ‫העדיפו להתיז עליהם רק מים קרים‪ ,‬ועל זה יצא קצפו של המשורר! עדיף‬ ‫היה — כתב יצחק מאור — אילו היה מגנה את הרב שקילל וגידף‪ ,‬ואילו היה‬ ‫מוקיע את הפיכת בית המדרש על שמו של רבי נחמן מברסלב לבסיס שממנו‬ ‫הושלכו אבנים במטרה לפגוע במועדון ובמשתמשים בו‪ .‬סיכום הדברים היה זה‪:‬‬ ‫"לא ולא! כאשר מערערים את היסוד החיוני של הדמוקרטיה הישראלית — את‬ ‫חופש המצפון‪ ,‬אין עוד מקום ל'ליברליות' מופרזת‪ .‬ומותר לה למשטרת ישראל‬ ‫להתיז מים קרים נגד אבנים‪ ,‬גם אם הן נזרקות בידי רב"‪62.‬‬ ‫"ת ְהיֶ ינָ ה ַגם ִּת ְהיֶ ינָ ה עוֹ ד‬ ‫כמו ששיער אלתרמן בשיר "המועדון והחומה"‪ִּ ,‬‬ ‫ִה ְ ּזדַּ ְּמנֻ ּיוֹ ת יָ פוֹ ת‪ְ /‬ל ִה ְתמוֹ ֵדד ִעם ַה ְּב ָעיָ ה‪ַ .‬אל דְּ ָא ָגה‪ִ .‬היא ִּת ְרדְּ ֵפנוּ "‪ .‬ואכן‪ ,‬ב־‪20‬‬ ‫ביולי ‪ 1956‬התפרסם ב"הטור השביעי" השיר "חופש־הדעות והטלפיים"‪,‬‬ ‫שבו נכנס המשורר לעומקה של המחלוקת בעניין גידול חזירים בארץ‪ .‬הרקע‬ ‫לכתיבת השיר היה "חוק ההסמכה" שהונח על שולחן הממשלה בחודש יולי‬ ‫של אותה שנה‪ ,‬ושלפיו אמורה היתה להינתן לרשות מקומית הסמכות לחוקק‬ ‫חוק עזר עירוני האוסר גידול חזירים והחזקתם בתחומי הרשות‪ 63.‬פרסום השיר‬ ‫של אלתרמן קדם בימים אחדים לדיון במליאת הכנסת‪ ,‬שהיה מתוח וסוער‪,‬‬ ‫ואף ניכרה בו הכוונה להשפיע על מקבלי ההחלטות להצביע בעד החוק‪:‬‬ ‫ת־החֹק‬ ‫"לֹא‪ֵ ,‬אין אוּ ַלי ֶה ְכ ַרח ִּכי נֵ ָח ֵלץ ַע ִ ּזים וְ נֶ ְא ּ ְפ ֵדי ֵחמוֹ ת‪ְ /‬ל ִס ּכוּ ָל ּה ׁ ֶשל ַה ָ ּצ ַע ַ‬ ‫רש ְ'ליַ ּפוֹ ת ּכ ָֹחן ׁ ֶשל ָר ׁ ֻש ּיוֹ ת ְמקוֹ ִמ ּיוֹ ת‪/‬‬ ‫ַה ִּנ ׁ ְש ָק ָפה ִמ ֶּנ ֶגד‪ֶ /.‬א ְפ ׁ ָשר וְ ַגם ֲאנַ ְחנוּ עוֹ ד נִ ְד ׁ‬ ‫ְל ַה ְג ָּב ַלת'‪ ...‬וְ כוּ ֵלי‪ִ ...‬אם נִ ְר ֶאה ִּכי ַה ֲחזִ ִיר ָ ּיה ְגבוּ ל ְמ ֻס ָ ּים ַמ ֶּס ֶגת"‪ .‬השיר עצמו היה‬ ‫ערוך כדיאלוג בין איזושהי בת קול הקוראת לסופר לגייס את עטו כדי לסכל‬ ‫את החוק‪ ,‬זאת בשם החופש ונגד הכפייה הדתית‪ ,‬כשדווקא העט הוא שמעלה‬ ‫עמדה שכנגד — שמא במקרה הזה "וְ ַה ְג ָּב ָלה ְמ ֻס ָ ּי ָמה [של החופש] אוּ ַלי ִהיא ָּכאן‬ ‫ִמן ָה ִענְ יָ ן‪ֵ .‬אין ִהיא ּ ְפסוּ ָלה ֵמ ִע ָ ּק ָר ּה"‪ .‬בדרך זו חשף אלתרמן לא רק את הדילמה‬ ‫שהיתה בציבור בסוגיה זו ואת העמדות המקוטבות שעתידות היו להיות מוצגות‬ ‫[ ‪] 469‬‬

‫אלתרמן‬

‫בכנסת‪ :‬בשעה שמפלגות השמאל — מפ"ם ואחדות העבודה — התנגדו לחוק‬ ‫בשם ערכי החופש וההתנגדות לכפייה הדתית‪ ,‬כך מפלגות הימין — חרות‬ ‫והציונים הכלליים — דיברו במושגים של "הכרה לאומית"‪ ,‬מסורת וסמלים‪,‬‬ ‫והדבר הביא אותן לתמוך בחוק‪ .‬בתווך עמדו אנשי מפא"י‪ ,‬שתמיכתם בחוק‬ ‫היתה בעלת אופי פרגמטי‪ ,‬זאת מתוקף מחויבותם לפשרה שהושגה ביניהם לבין‬ ‫המפלגות הדתיות‪ ,‬יוזמות החוק‪ ,‬ושהיתה הבסיס להסכם הקואליציוני‪.‬‬ ‫אך בצד הדילמה היתה גם הכרעה‪ :‬אלתרמן התייצב בצורה חד־משמעית‬ ‫בעד החוק ונגד גידול חזירים‪ ,‬וּ דבריו תואמים במקרה זה את השיח של הימין‪.‬‬ ‫הנימוקים היו לא דתיים או הלכתיים‪ ,‬אלא לאומיים והיסטוריים‪ :‬הגאוגרפיה‬ ‫של ארץ ישראל‪ ,‬הזיכרון הלאומי‪ ,‬תולדות העם‪ ,‬הדימויים והסמלים המוטבעים‬ ‫בתרבות היהודית — כל אלה עושים את גידול החזירים בארץ לדבר שאין הדעת‬ ‫סובלת‪ .‬עמדה זו מומחשת היטב בבית הזה‪:‬‬ ‫ֹאמר ִלי ָה ֵעט‪:‬‬ ‫זָ ַע ְפ ִּתי‪ :‬לֹא! ַהח ֶֹפ ׁש‪ָ ,‬אח‪ֵ ,‬אינוֹ נִ ָּתן ַל ֲח ֻל ָ ּקה! וַ ּי ֶ‬ ‫ב־ש ִירים‪— ,‬‬ ‫ׁ ְש ַמע‪ְ ,‬מ ַכ ֵּת ׁ ִ‬ ‫ ‬ ‫אוּ ַלי ָ ּג ַרם נוֹ ָפ ּה ׁ ֶשל זֹאת ָה ָא ֶרץ‪ ,‬אוֹ נוֹ ף ּתוֹ ְלדוֹ ת ָה ָעם‪ ,‬אוֹ ְּכמוֹ זֶ ה‬ ‫ִד ְב ֵרי ַה ְבלוּ ת ׁ ֶש ַּב ׁ ּשוּ ַליִ ם‪,‬‬ ‫ ‬ ‫ב־הח ֶֹפ ׁש לֹא יַ ְכ ִח ׁיש‪ִּ ,‬כי ְק ָצת מוּ זָ ר יִ ְהיֶ ה ִל ְפגּ ׁש‬ ‫ַא ְך ַ ּגם אוֹ ֵה ַ‬ ‫ַחוּ וֹ ת יְ הוּ ִד ּיוֹ ת ׁ ֶשל ֲחזִ ִירים‬ ‫ ‬ ‫ְ‬ ‫ֹאמר‪ִ ,‬לירוּ ׁ ָש ַליִ ם‪.‬‬ ‫ַּבדֶּ ֶרך ָהעוֹ ָלה‪ ,‬נ ַ‬ ‫אכן הפור נפל‪ ,‬והדילמה היתה כלֹא היתה‪ :‬בתי השיר התייצבו בזה אחר זה‬ ‫לטובת "חוק ההסמכה" ונגד גידול חזירים‪ .‬הצרימה שבנוכחותו של החזיר על‬ ‫ל"מ ְדרוֹ נָ ּה ׁ ֶשל ְצ ָפת" וגם ביחס‬ ‫רקע נופה של ירושלים משוכפלת גם ביחס ִ‬ ‫ל־א ִביב ַה ֶ ּק ֶרת"‪ .‬כך‪ ,‬לדעת אלתרמן‪ ,‬מתגבש המצע‬ ‫"מ ּלוּ ד ֶאל ֵּת ָ‬ ‫לדרך המובילה ִ‬ ‫המשותף לדתיים ולחילוניים גם יחד‪ ,‬שהוא מייחל לו‪ :‬אלה באים מצד הדת‪,‬‬ ‫ואלה באים מצד הנוף וההיסטוריה‪ ,‬ושניהם יחד מותירים למעשה את החזיר‬ ‫מחוץ לתחום‪ .‬או בלשון המשורר‪" :‬וּ ַמ ָ ּצבוֹ ׁ ֶשל ַה ֲחזִ יר ָּב ֶא ְמ ַצע ְק ָצת לֹא נוֹ ַח"‪64.‬‬ ‫הסיבוב השלישי במערכה זו היה בשלהי ‪ ,1957‬והוא נסב סביב פרשת‬ ‫קבורתו של הילד אהרן שטינברג בפרדס חנה‪ :‬שטינברג‪ ,‬בן לאב יהודי ולאם‬ ‫נוצרייה‪ ,‬מת משיתוק ילדים בבית החולים רמב"ם בחיפה‪ ,‬ובמצוות הרב של‬ ‫פרדס חנה‪ ,‬י"ז דיסקין‪ ,‬נקבר בחלקה שמחוץ לגדר‪ .‬לעג הגורל היה שאביו של‬ ‫הילד שקל לקבור אותו בבית עלמין נוצרי בחיפה‪ ,‬אך שם נדחה בטענה כי הילד‬ ‫[ ‪] 470‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫הוא יהודי‪ .‬הפרשה עוררה סערה ומחאות נגד גילויי כפייה דתית — תושבים‬ ‫בפרדס חנה פירקו את הגדר של בית הקברות כדי שקברו של הילד ייכלל‬ ‫בתחומו‪ .‬בעקבות האירוע התקיים דיון סוער בממשלה ולאחר מכן בכנסת‪,‬‬ ‫ובמהלכו נאמרו דברים קשים נגד עלייתן לישראל של נשים נוכריות מטעמים‬ ‫של שמירה על טהרת הגזע היהודי‪ .‬הפרשה חזרה לדיון בממשלה‪ ,‬שר הפנים‬ ‫ישראל בר־יהודה תבע לשנות את מקום קבורתו של הילד‪ ,‬והדבר הוביל להקמת‬ ‫ועדת שרים שעליה הוטל לבחון את סדרי הקבורה בישראל‪.‬‬ ‫את תגובתו הראשונה על הפרשה‪ ,‬שזכתה להד תקשורתי עצום‪ ,‬הביא‬ ‫אלתרמן בשיר "לאט לנו"‪ ,‬שפורסם ב־‪ 6‬בדצמבר ‪ ,1957‬ימים אחדים לאחר‬ ‫מותו של הילד‪ .‬מול רגשות הזעם שעורר מעשהו של הרב‪ ,‬שחלחלו בדעת‬ ‫"ל ַאט ָלנוּ "‪ ,‬לאמור‪ :‬אל‬ ‫הקהל‪ ,‬בעיתונות‪ ,‬בממשלה ובכנסת‪ ,‬קם אלתרמן ואמר‪ְ :‬‬ ‫לנו להתלהם‪ ,‬יש לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה‪ .‬בנוגע ליחס השלילי‬ ‫שנגלה בפרשה זו‪ ,‬כמו גם במקרים אחרים‪ ,‬כלפי הנשים הלא יהודיות‪ ,‬השמיע‬ ‫המשורר גינוי מוחלט‪ .‬לדבריו‪ ,‬אותה אבן שורקת שגררה את המילה "ז'יד"‬ ‫(יהודי)‪ ,‬הפכה עתה לאבן שורקת הגוררת את המילה "גוי"‪ .‬ואת זה‪ ,‬למוֹ תר‬ ‫לומר‪ ,‬אין הדעת סובלת‪ .‬לא כן לגבי פסיקתו של הרב דיסקין שתבע לקבור את‬ ‫הילד מחוץ לגדר‪ ,‬דבר שעורר מחאה ציבורית רחבה‪ .‬אלתרמן יצא להגנתו של‬ ‫הרב‪ ,‬שנהג לדבריו על פי ההלכה‪ ,‬וגינה בחריפות את דברי המשטמה שהופנו‬ ‫נגדו‪ .‬ובכלל‪ ,‬הוא התריע מן הפחד המופרז מפני כפייה דתית‪ ,‬ואף המליץ‬ ‫"א ְכזָ רוּ ת? נְ ָב ָלה?‬ ‫בפני קוראיו לגלות מידה של מתינות ביחס לקודשי ישראל‪ַ :‬‬ ‫ַמ ֲעשֵׂ ה ּ ֶפ ׁ ַשע? ְל ַאט ָלנוּ ‪ .‬נַ נְ ִמ ְ‬ ‫ּ‬ ‫יך נָ א קוֹ ל‪ /.‬נָ ִסיר נָ א ֶאת ִמ ְב ַחר ַה ֲח ָרפוֹ ת ַה ֶזה‪ .‬לֹא הוּ א‬ ‫ָּכאן ַה ַּמ ְת ִאים וְ ַה ּקוֹ ֵל ַע‪ֵּ /.‬בין ָּכל ּתוֹ רוֹ ת וֶ ֱאמוּ נוֹ ת וְ ֶע ְקרוֹ נוֹ ת ׁ ֶש ָּבעוֹ ָלם ְראוּ יָ ה ְל ָכ ְך‬ ‫יה"‪ .‬גישה זו לא היה בה כדי להפתיע‪,‬‬ ‫יה וְ ֵכ ֶל ָ‬ ‫ּ ָפחוֹ ת ִמ ּכֹל‪ /‬דַּ ת ַה ְ ּיהוּ ִדים ַעל ֻח ּקוֹ ֶת ָ‬ ‫שהרי כך נהג גם באירועים קודמים שבהם סוגיית היחסים בין דתיים לחילוניים‬ ‫עלתה על סדר היום הציבורי‪ .‬כבדרך אגב סגר אלתרמן חשבון עם חוגי השמאל‬ ‫שביקרו בחומרה את מעשה הרב‪ :‬הוא הזכיר את אותה "אידאולוגיה מתקדמת"‬ ‫מבית מדרשה של מפ"ם שגילתה הבנה למעשי נבלה ואכזריות קשים מזה‪ ,‬הוא‬ ‫גם רמז לפילוג בתנועה הקיבוצית שתבע בקנאות להפריד לא בין אחוזות קבר‪,‬‬ ‫כפי שהיה הדבר בפרשת פרדס חנה‪ ,‬אלא בלב לבם של יישובים הומי אדם‬ ‫ושוקקי חיים‪65.‬‬ ‫את עמדתו העקרונית בסוגיה זו‪ ,‬באופן בלתי תלוי במקרה זה או אחר‪ ,‬פרשׂ‬ ‫אלתרמן בפירוט ובהרחבה בטור "לא תקום 'מלחמת תרבות'"‪ ,‬שכתב מתוך‬ ‫שילוב מרשים בין בתי שיר לקטעי פרוזה‪ 66.‬שורת הפתיחה של השיר היתה‪:‬‬ ‫[ ‪] 471‬‬

‫אלתרמן‬

‫"היֹה לֹא ִּת ְהיֶ ה וְ קוֹ ם לֹא ָּתקוּ ם‪'ִ /‬מ ְל ֶח ֶמת ַּת ְר ּבוּ ת' ִּכ ְגזֵ ָרה"‪ .‬לדעת אלתרמן לא‬ ‫ָ‬ ‫־ה ַּמ ְצ ּפוּ ן" ואף לא חקיקת רוב בכנסת‪ ,‬יש בהם כדי להכשיר‬ ‫מושג כמו "ח ֶֹפ ׁש ַ‬ ‫את הדרך ליצירת מצב שבו היהדות החילונית תנחיל תבוסה ליהדות הדתית‪:‬‬ ‫"לֹא יֻ ַּתן ִּכי יִ ׁ ְש ַּכח ַה ְ ּיהוּ ִדי ֶה ָח ָד ׁש‪ֶ /‬את חוֹ בוֹ ַל ְ ּיהוּ ִדי ַ'ה ָ ּי ׁ ָשן'‪ "...‬על עיקרון זה דן‬ ‫הפרק השני של השיר‪ ,‬הכתוב פרוזה‪ .‬בפרק זה נטען במפורש כי אין להתיר‬ ‫בשום פנים ואופן את התלקחותה של מלחמה בין דתיים לחילוניים בישראל‪,‬‬ ‫שהיא‪ ,‬מעצם טבעה‪ ,‬מלחמה מכלה ומהרסת‪ .‬על בסיס הנחה זו מאשרר‬ ‫אלתרמן את עמדתו הידועה זה כבר נגד גידול חזירים בארץ‪ ,‬מביע התנגדות‬ ‫להנהגת נישואים אזרחיים על פי החלטת רוב‪ ,‬ואף גורס כי יש להימנע מחקיקה‬ ‫בשאלת מיהו יהודי‪ .‬עימות חזיתי בכל אחד מן הנושאים האלה נושא בחובו‬ ‫את הסכנה להיגררות למלחמת תרבות‪ ,‬אשר אותה הוא מבקש למנוע בכל‬ ‫מחיר‪" .‬מדינת ישראל והרוב החילוני שבה" — כך כתב — "אשר קבלו אך זה‬ ‫לפני עשר שנים את עיקר האחריות להמשך דברי ימיו של העם ולאחדותו של‬ ‫העם‪ ,‬יישמרו מלבעוט בעיטה מכוונת ומאורגנת בכלים שהחזיקו פקדון זה‬ ‫עד עכשו"‪ .‬אלתרמן מדבר במושגים של ויתור‪ ,‬פתיחות‪ ,‬התחשבות‪ ,‬הימנעות‬ ‫מכפייה מצפונית על הצד האחר (הדתי דווקא)‪ ,‬תוך כדי הדגשת המצע המשותף‬ ‫לשני המחנות — עולם מלא של זיכרונות‪ ,‬חוויות‪ ,‬מראות‪ ,‬שבלב האיש החילוני‬ ‫הם נתפסים כהיסטוריה‪ ,‬ואילו בלב האיש המאמין נתפסים כאמונה‪ .‬לאור‬ ‫זה‪ ,‬החברה החופשית נבחנת לא רק בהתעקשות על הגשמת החירות‪ ,‬אלא גם‬ ‫בנכונות להטיל סייגים על החירות שניתנה לה‪.‬‬ ‫או אז חוזרים החרוז והמשקל בדרך של מונולוג דרמטי שאת חומריו‬ ‫שולף אלתרמן ממעמקי הזיכרון הקולקטיבי היהודי מימי רוסיה הצארית‪ ,‬ארץ‬ ‫הולדתם של אבותיו‪:‬‬ ‫(כ ְך ָא ַמר נַ ַער ָקט ׁ ֶש ִּב ְצ ָבא נִ יקוֹ ַלי‪,‬‬ ‫וַ ֲאנִ י ָּ‬ ‫נַ ַער ָקט ׁ ֶש ַחי ִל ְפנֵ י ֵמ ָאה ׁ ָשנָ ה)‬ ‫ָע ַמ ְד ִּתי ֵלילוֹ ת ְרצוּ ִפים נֶ ֱענָ ׁש ַעל ִּב ְר ַּכי‬ ‫וְ ׁשוֹ ט יָ ַרד ָע ַלי ִמדֵּ י ֲחטֹף אוֹ ִתי ׁ ֵשנָ ה‪.‬‬ ‫[‪ ]...‬וְ יוֹ ֵד ַע ֲאנִ י‪ַ :‬ה ַּמ ְל ָא ְך ַה ּׁשוֹ ְמ ֵרנִ י ֵמ ָרע‬ ‫ֶאל ָא ִבי־מוֹ ִרי ָּבא ְּב ֶחזְ יוֹ ן ֲחלוֹ ם‬ ‫וְ אוֹ ֵמר לוֹ ‪ַ :‬על ַמה ַּנ ְפ ׁ ְש ָך ָמ ָרה?‬ ‫ַה ַּנ ַער ֶאת ׁ ֵשם יִ שְׂ ָר ֵאל ְמ ַקדֵּ ׁש ַּב ַּליְ ָלה ַוּב ּיוֹ ם‪.‬‬ ‫[ ‪] 472‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫את ההמחשה למסירות הנפש היהודית‪ ,‬לנאמנות לדת ולמסורת‪ ,‬לדבקות‬ ‫באמונה ובמורשת ישראל נוטל אלתרמן מעולמה של רוסיה הצארית של אמצע‬ ‫המאה התשע עשרה‪ ,‬שבה נחטפו ילדי יהודים מבתיהם כדי שישרתו במשך‬ ‫שנים בצבא הצאר‪ ,‬והדבר ניתק אותם לא רק ממשפחותיהם אלא גם מעמם‬ ‫ומדת אבותיהם‪ .‬והנה עולה בשיר דמות של ילד יהודי‪ ,‬בסך הכול ילד בן י"ד‬ ‫שנים‪ ,‬המגלה מסירות נפש ונכונות להקרבה עצמית למען שמירת דתו ואמונתו‪.‬‬ ‫האם נוכל להישאר אדישים למול תמונה קשה זו? "כן‪ ,‬גם זהו 'אספקט' של‬ ‫השאלה שאנו דנים בה"‪ ,‬הסביר אלתרמן בשובו אל שורות הפרוזה‪" .‬אין ולא היו‬ ‫בתולדות האמונות והדעות כלים ותכנים ועקרונות שנעטרו שפעה כזאת של‬ ‫מסירות לב ומסירות דמים כמו כליהן ותכניהן של האמונה וההלכה בישראל"‪.‬‬ ‫ולכן‪ ,‬גם בעניין הקבורה בפרדס חנה מוכן אלתרמן להימנע מעימותים‪ ,‬לא‬ ‫רק משום שהוא מכיר בצדקת פסיקתו של הרב מבחינה הלכתית‪ ,‬אלא משום‬ ‫שלנגד עיניו עולות דמויותיהם של ילדים שנאבקו על שמירת אמונתם בצבא‬ ‫הצאר‪ .‬שהרי לדבריו‪" ,‬מדינה אשר פרקי היסטוריה כאלה ניצבים מאחוריה יש‬ ‫לה מעצורים נפשיים מסוימים לגבי סיסמאות־קרב מסוימות"‪ .‬ואמנם מעצורים‬ ‫נפשיים אלה מונעים אותנו מללכת בדרך של חקיקה אנטי־דתית‪ ,‬שכן זו עשויה‬ ‫להוליך למלחמת תרבות שאותה הוא שולל מכול וכול‪ .‬לכן יש לדעתו לשמור‬ ‫על איזונים ובלמים‪ ,‬ולהימנע מכיבושים נוספים אם על ידי הציבור הדתי‪ ,‬אם‬ ‫על ידי הציבור החילוני‪ .‬אלתרמן היה בהחלט מודע לכך כי זו איננה ססמה‬ ‫מלהיבה‪ ,‬אין בה ההילה הכובשת של ססמאות החירות‪ ,‬אך יש בה‪ ,‬כנגד זה‪,‬‬ ‫מידה של אחריות ציבורית‪ ,‬והיא העושה אותה בעיניו לחזקה יותר ולנשמעת‬ ‫יותר מאשר חצוצרות הקרב‪ .‬האומנם זהו ה"סטטוס קוו" שעליו הסכימו דוד‬ ‫בן־גוריון ונציגי המפלגות הדתיות בראשית ימי המדינה? לכאורה כן‪ .‬אך‬ ‫הרטוריקה שנוקט המשורר והמעורבות הרגשית העמוקה המשוקעת בשורות‬ ‫אלה מחלצות את אמירתו ממרחב המחיה של השיח הפוליטי הרווח ומעניקות‬ ‫לה תנופה ועומק שהם מעבר להגדרה זו‪.‬‬ ‫גם טיעוניו אלה לא נותרו ללא מענה‪ :‬בדבר נמצא דווקא מי שיצא להגן‬ ‫על אלתרמן — היה זה חבר המערכת מיכאל אסף שגרס כי טור זה אינו בא‬ ‫ללמד סנגוריה דווקא על הציבור הדתי אלא על הציבור היהודי בכללותו‪ .‬כנגד‬ ‫זה נתפרסמה‪ ,‬כצפוי‪ ,‬תגובה עוינת בעיתון על המשמר‪" .‬עם מי נתן א‪ .‬מדבר‬ ‫משפטים" — זעקה הכותרת — כשהכותב‪ ,‬שהופיע בשם העט "ע‪ .‬אבי־רמי"‪,‬‬ ‫משמש‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬פה לרבים‪ .‬הוא ציין כי קריאת "הטור השביעי" האחרון‬ ‫עוררה רגשות קשים בקרב ציבור הפועלים על מפלגותיו השונות‪ ,‬בשל ההנחה‬ ‫[ ‪] 473‬‬

‫אלתרמן‬

‫של הכותב "כאילו הציבור החילוני כופה כפייה של 'חופשיות' ו'התפקרות' על‬ ‫הציבור הדתי‪ ,‬ולא להיפך‪ ,‬כפי שהמצב הוא כיום"‪ .‬ודאי חרה לו על שאלתרמן‬ ‫ניצל את הדיון בשאלת הקבורה בשיר הראשון מבין השניים לעריכת השוואה‬ ‫שאינה ממין העניין בין ההפרדה שנהג הרב בפרדס חנה לבין ההפרדה שנוקטים‬ ‫אותה הפלגנים בקיבוץ המאוחד‪ ,‬החמורה בעיניו בהרבה‪" .‬מה עניין שמיטה‬ ‫אצל הר סיני?" — תהה אבי־רמי‪ .‬אולם עיקר הקצף שבמאמרו יצא על דברים‬ ‫אחרים‪ :‬על העמדה הפסקנית בזכות כפיית חוקים ומשפטים שאין להם הצדקה‪,‬‬ ‫על ההתעלמות המוחלטת מעובדת השתלטותם של בעלי הכפייה הדתית‪ ,‬על‬ ‫הצגתו של הצד הכופה כאילו הוא היה הקוזאק הנגזל‪ ,‬על אופיים הדמגוגי של‬ ‫החרוזים המוקדשים לנער מצבא ניקולאי‪ ,‬כאילו יש בזה משום הוכחה לצורך‬ ‫לבער את גידול החזיר מישראל‪ .‬שמא עינוי נשים בתקופת האינקוויזיציה —‬ ‫שאל — יש בו כדי לחייב את נשי ישראל לטבול במקוואות כשרות? ואשר לעצם‬ ‫הקריאה שמשמיע אלתרמן — "לא תקום 'מלחמת תרבות'"‪ :‬אם זו לשון נבואה‬ ‫ואם זו לשון ציווי‪ ,‬הרי יש לזכור כי בכל מלחמה יש שני צדדים‪ ,‬זה שמתקיף‬ ‫וזה שמתגונן‪ ,‬אבל אם הצד המתגונן מגלה חולשה ומוותר על מה שנלקח ממנו‬ ‫בחוזק יד‪ ,‬עלול הצד האחר‪ ,‬שקם להתגרות בו‪ ,‬להשתלט על כל שטחי החיים‬ ‫ולהטביע בהם את חותמו‪ ,‬שהוא בעיניו חותם האמת‪" .‬מלחמה ושלום בעסקי‬ ‫'תרבות'" — סיכם בעל הטור בעל המשמר — "תלויים בצד התוקפני‪ ,‬שאם יוסיף‬ ‫לכפות עלינו דת כגיגית‪ ,‬לא תהיה תקווה‪ ,‬לצערנו‪ ,‬להתקיימותה של הנבואה‬ ‫'לא תקום מלחמת תרבות'"‪67.‬‬

‫ה‬ ‫ב־‪ 1‬בפברואר ‪ 1955‬דיווח דבר בעמוד הראשון של העיתון על הוצאתם להורג‬ ‫יום קודם לכן של ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר‪ ,‬שני יהודים אזרחי מצרים‬ ‫שנדונו למוות באשמת ריגול לטובת ישראל ונדונו למוות בתלייה‪" .‬מצרים לא‬ ‫תינקה על הדם ששפכה בזדון" — הכריז ראש הממשלה משה שרת‪ .‬התליות‬ ‫בקהיר הסעירו את דעת הקהל בארץ‪ ,‬הרושם היה שמצרים טפלה האשמות‬ ‫שווא על שני הצעירים בעוון היותם יהודים ובשל זיקתם לישראל והוציאה‬ ‫אותם להורג על לא עוול בכפיהם‪ .‬התליות בקהיר הביאו לשיא תקופה של‬ ‫אי־שקט וחוסר יציבות בצמרת המדינה‪ ,‬שידעה בחודשים האחרונים זעזועים‬ ‫קשים‪ ,‬שנעלמו מעיני הציבור‪ .‬התשובה לחוסר היציבות ניתנה בתוך זמן קצר‪:‬‬ ‫ב־‪ 18‬בפברואר הודיע דבר כי דוד בן־גוריון נענה לבקשתו של ראש הממשלה‬ ‫[ ‪] 474‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫שרת לקבל עליו את תפקיד שר הביטחון במקומו של פנחס לבון שנאלץ‬ ‫להתפטר מתפקידו‪ .‬ב־‪ 20‬בפברואר התקיימה ישיבת ממשלה והוחלט בה על‬ ‫צירופו של בן־גוריון כשר ביטחון‪ .‬בו ביום נסע משה שרת לשדה בוקר וכמי‬ ‫שכפאו שד הזמין את קודמו לחזור לממשלה‪ .‬למחרת עלה בן־גוריון לירושלים‪,‬‬ ‫בא לבניין הכנסת ונשבע אמונים כשר הביטחון החדש‪68.‬‬ ‫לאחר ההוצאה להורג של מרזוק ועזר נפגש אלתרמן ביוזמתו עם נחמיה‬ ‫ארגוב‪ ,‬שהיה מזכירו הצבאי של בן־גוריון‪ ,‬ושאתו היה בקשר קרוב‪ .‬מעבר‬ ‫לתפקיד הפורמלי‪ ,‬היה נחמיה ארגוב איש סודו של בן־גוריון‪ ,‬ונמנה עם חוג‬ ‫ה"צעירים" שהקיף את המנהיג גם בתקופת גלותו בשדה בוקר — בראשם‬ ‫הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס‪ .‬ארגוב היה רווק‪ ,‬הוא‬ ‫התגורר לא הרחק מכיכר דיזנגוף‪ ,‬לעתים קרובות בא לעת ערב ל"כסית"‪ .‬את‬ ‫השיחה על אירועי קהיר קיימו השניים‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬במקום אחר‪ .‬אלתרמן שאל‬ ‫את ארגוב אם יהיה זה נכון לומר כי אם בן־גוריון היה עומד בראשות הממשלה‬ ‫היה נאצר שוקל פעם נוספת אם להוציא להורג את מרזוק ועזר‪ ,‬זאת בשל‬ ‫החשש או אי־הידיעה מה עשויה להיות תגובתו של בן־גוריון‪ .‬ארגוב‪ ,‬מצדו‪,‬‬ ‫אישר את ההערכה של אלתרמן‪ ,‬כשדברי התשובה שלו כללו רמזים לכמה‬ ‫דברים שהשתיקה יפה להם‪" :‬אני יכול להבטיחך נאמנה‪ ,‬ולא מתוך שיקול‪,‬‬ ‫אלא מתוך ידיעה‪ ,‬כי אילו היה בן־גוריון ראש־ממשלה‪ ,‬לא היה קורה כל האסון‬ ‫של מצרים" — אמר ארגוב לאלתרמן שישב משתאה‪ .‬והוא הסביר‪ :‬מה שהיה‬ ‫בקהיר לא היה משפט ראווה — כפי שהכול סברו‪ .‬האנשים שנתפסו במצרים‬ ‫פעלו מתוך פקודה מפורשת‪ .‬ואם מישהו צריך לתת על כך את הדין — נותן‬ ‫הפקודה הוא שצריך לתת את הדין‪ .‬ובהתייחסו לבן־גוריון‪ ,‬בהמשך לשאלתו‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬אמר כך‪" :‬אילו היה בן־גוריון ראש־ממשלה — לא היתה ניתנת‬ ‫פקודה טיפשית כזאת‪ ,‬כי לא היה איש שהיה מעז להפעיל מכשיר כזה ללא‬ ‫ידיעת ראש־הממשלה"‪69.‬‬ ‫הדברים נפלו על אלתרמן כרעם ביום בהיר‪ ,‬הוא היה כנראה אחד האנשים‬ ‫הראשונים שמחוץ למעגל מקבלי ההחלטות שנרמז לו על "העסק ביש"‬ ‫שהתרחש חודשים קודם לכן במצרים‪ ,‬כאשר רשת ריגול ישראלית שפעלה‬ ‫בקהיר ובאלכסנדריה נלכדה‪ ,‬חלק מאנשיה נדונו למאסרים ממושכים‪ ,‬ושניים‬ ‫הוצאו להורג‪ .‬בשיחה עם אלתרמן גלגל ארגוב‪ ,‬למעשה‪ ,‬את האחריות על‬ ‫שר הביטחון פנחס לבון כמי שנתן את ההוראה הלא אחראית והלא שקולה‬ ‫לבצע שורה של פעולות חבלה במצרים‪ ,‬בשיתוף יהודי המקום‪ ,‬כדי להבאיש‬ ‫את ריחם של המצרים בעיני הבריטים ובכך להשהות את הפינוי המתוכנן‬ ‫[ ‪] 475‬‬

‫אלתרמן‬

‫של הבריטים מאזור תעלת סואץ‪ 70.‬רק אחרי שיחה זו ניגש אלתרמן לכתיבת‬ ‫השיר "הדף הפתוח" שבו‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬קונן על מותם של מרזוק ועזר‪ ,‬שסימל‬ ‫בעיניו את הקשר הנאצל המחבר בין המדינה לעם; ומצד אחר שאל את השאלה‬ ‫ֹאבדוּ — זֹאת נַ ִ ּג ָידה נָ א‬ ‫הדרמטית "לֹא ַרק ֵא י ְך ִּכי ִאם ָל ָּמ ה נָ ְפלוּ ִג ּבוֹ ִרים‪ /‬וַ ּי ְ‬ ‫ת־פ ְל ּפוּ ל" שהוליכו לפעולה‬ ‫"א ְס ְט ַר ֶט ְגיוֹ ּ ִ‬ ‫— ְּכ ֵלי ִמ ְל ָח ָמה"‪ .‬אלתרמן רמז על מיני ִ‬ ‫ֹאש" של‬ ‫"מ ַ ּדת ַק ּלוּ ת־יָ ד וּ ִמ ַ ּדת ַק ּלוּ ת־ר ׁ‬ ‫הנמהרת‪ ,‬שתוכנה לא היה ידוע כלל‪ ,‬על ִ‬ ‫מי שהיו אחראים לפעולה זו‪ .‬סיום השיר היה תקיף וחותך‪ :‬מה שנדרש עתה‬ ‫"מ ְס ָקנָ ה ַמ ֲעשִׂ ית"‪,‬‬ ‫איננו הסבר ביחס למה שאירע כאן‪ ,‬מה שנדרש עתה הוא ַ‬ ‫ובמשתמע‪ :‬סילוקו של שר הביטחון לבון‪ ,‬שארגוב הטיל עליו את האחריות‬ ‫למעשה‪ .‬אמנם הדברים נאמרו בלשון מעורפלת למדי‪ ,‬אך יודעי ח"ן הבינו‬ ‫בדיוק למה הכוונה‪ 71.‬האם חשיפה חלקית ועמומה זו של הפרשה‪ ,‬שהיתה‬ ‫לוטה בערפל הצנזורה‪ ,‬נעשתה על דעתו של אלתרמן בלבד? והאם הדרישה‬ ‫לסילוקו של לבון‪ ,‬אף שלא נהגתה במפורש‪ ,‬היתה רק פרי יוזמתו? או שמא‬ ‫היה כאן תיאום כוונות בינו לבין ארגוב‪ ,‬שהיה מעוניין — יחד עם חוג הצעירים‬ ‫שהיה מקורב אליו — להכשיר את דעת הקהל לקראת פיטורי לבון וחזרתו של‬ ‫בן־גוריון לממשלה?‪72‬‬ ‫השיר בוודאי הוֹ תיר את רישומו‪ ,‬וייתכן מאוד שגם השפיע על תהליך‬ ‫קבלת ההחלטות‪ .‬ביום שישי‪ 11 ,‬בפברואר‪ ,‬שעות אחדות לאחר הופעת העיתון‬ ‫דבר‪ ,‬התייצב הרמטכ"ל משה דיין בלשכת ראש הממשלה‪ :‬דיין בא לגונן על‬ ‫בנימין גיבלי‪ ,‬ראש אמ"ן‪ ,‬שלבון האשים אותו כמי שנתן את ההוראה לפעולה‬ ‫האומללה במצרים‪ .‬בין היתר אמר דיין לשרת‪ ,‬כפי שהאחרון כתב ביומנו‪:‬‬ ‫"'הנה היום הופיע נתן אלתרמן בטור השביעי וקריאת־תגר בפיו‪' :‬האם דרושים‬ ‫היו קרבנות אלה? מי יתן את הדין?'" ואם אחרי קריאה שכזאת ייוודע כי גיבלי‬ ‫סולק מתפקידו‪'" ,‬ברור יהיה לכל כי הקולר תלוי בצוארו'"‪ 73.‬כעבור יומיים‪,‬‬ ‫ב־‪ 13‬בפברואר‪ ,‬התקיימה ישיבת ממשלה‪ ,‬ובה שוב נזכר שמו של אלתרמן‪ :‬שר‬ ‫המשפטים פנחס רוזן העלה לדיון את פרשת קהיר בעקבות מה שקרא ב"הטור‬ ‫השביעי" יומיים קודם לכן‪ ,‬אך לאחר דבריו לא התקיים דיון‪ .‬במקום זה נערך‬ ‫דיון ב־‪ 16‬בפברואר במסגרת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון‪ .‬בישיבה זו‬ ‫קם רוזן ואמר כי אין הוא יכול להשתחרר מן הרושם שמה שעשה שר הביטחון‬ ‫למצער‪ ,‬מעשה של קלות דעת (כניסוחו של‬ ‫— שנעדר מחמת מחלה — היה‪ִ ,‬‬ ‫אלתרמן בשיר)‪ .‬בעקבות הישיבה נסעו גולדה מאיר ומרדכי נמיר לשדה בוקר‬ ‫כדי לשכנע את בן־גוריון לקבל עליו שוב את תפקיד שר הביטחון‪ ,‬ובן־גוריון‬ ‫נתן את הסכמתו‪ .‬יומיים לאחר מכן‪ ,‬ב־‪ 18‬בפברואר‪ ,‬התפטר לבון מן הממשלה‪.‬‬ ‫[ ‪] 476‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫עיתונאי דבר חגי אשד‪ ,‬שחקר את הנושא על פי מינוי רשמי‪ ,‬כתב כי פרסום‬ ‫שירו של נתן אלתרמן החיש את "סיום פרפורי ההכרעה" ביחס לעתידו של שר‬ ‫הביטחון‪74.‬‬ ‫שובו של בן־גוריון לממשלה הביא באחת למדיניות של הקשחה ביחס אל‬ ‫מדינות ערב‪ ,‬בייחוד מצרים‪ ,‬שהתבטאה בעיקר בפעולות התגמול שביצע צה"ל‬ ‫כתגובה על חדירת מסתננים לארץ או התגרויות אחרות של המצרים והסורים‪.‬‬ ‫האדריכל של פעולות התגמול היה הרמטכ"ל משה דיין‪ ,‬שנהנה מגיבויו המלא‬ ‫של שר הביטחון‪ .‬רק שבוע ימים חלף מאז נתמנה בן־גוריון מחדש לתפקיד‪,‬‬ ‫וכבר ב־‪ 28‬יצא צה"ל למבצע צבאי בעזה‪ ,‬המכוּ נה "חץ שחור"‪ ,‬שגרם לעשרות‬ ‫הרוגים ופצועים ולהרס רב בצד המצרי‪ .‬אולם גם פעולת עזה לא בלמה את‬ ‫המשך חדירתם של המסתננים‪ ,‬והם המשיכו לגרום לפגיעה בנפש וברכוש‪.‬‬ ‫בארץ שררה אווירת חירום לאומית‪ ,‬וזו הגיעה לשיאה ב־‪ 27‬בספטמבר ‪,1955‬‬ ‫ביום שבו הודיע נשיא מצרים נאצר בשידור רדיו‪" :‬בשבוע שעבר חתמנו‬ ‫על הסכם מסחרי עם צ'כוסלובקיה‪ ,‬שלפיו תספק לנו מדינה זו נשק תמורת‬ ‫כותנה ואורז"‪ .‬תחושה זו העמיקה עקב סדרת תקריות קשות שאירעו בסוף‬ ‫אוקטובר ובתחילת נובמבר על גבול ישראל מצרים‪ ,‬וכן תקריות שהיו בגבול‬ ‫הירדני והסורי וחדירות של המצרים ליד אילת‪ .‬בתחילת נובמבר התרבו גם‬ ‫שכללו דיווּ חים על שלושת‬ ‫הפרסומים בדבר היקף העסקה הצ'כית־מצרית‪ּ ,‬‬ ‫אלפים מומחים סובייטים העתידים ללוות את משלוחי הנשק הגדולים‪ ,‬לאמן‬ ‫את המצרים ולהקים חיל תעופה מצרי רחב ממדים‪ .‬אלתרמן הזדהה לגמרי עם‬ ‫אווירת החירום הלאומית — הוא גיבה את המדיניות הניצית של הממשלה‪,‬‬ ‫ולא התייחס כלל לביקורת שהושמעה לא אחת בנוגע לממדים הלא סבירים‬ ‫של פעולות הגמול שנקט הצבא‪ :‬רק בסוף אוקטובר‪ ,‬בעקבות התקפה מצרית‬ ‫על נקודת ביקורת באזור המפורז בניצנה‪ ,‬כבשו חיילי צה"ל מחנה צבאי מצרי‬ ‫בכונתילה‪ ,‬ובמהלך הפעולה נהרגו עשרה אנשים ו־‪ 29‬נלקחו בשבי‪ .‬אולם‬ ‫שירי אלתרמן שבו והציגו את מדינת ישראל כמדינה החפצה אך ורק בשלום‬ ‫והחשופה למתקפות רצחניות מצד הערבים שפוגעות בקורבנות תמימים ואשר‬ ‫מאיימות על עצם קיומה‪ .‬וכך‪ ,‬בעיצומם של אותם ימים‪ ,‬הופיע במסגרת "הטור‬ ‫השביעי" השיר "מאחורי החומה"‪ ,‬שהיה שיר תהילה עתיר דברי שבח וקילוס‬ ‫לצה"ל‪ ,‬שאותו בחר המשורר להציג כערובה היחידה‪ ,‬הבלעדית‪ ,‬להמשך קיומה‬ ‫של המדינה אל מול הסכנות האורבות לה‪ ..." .‬וְ ָכ ְך ּ ִפ ְתאֹם ְּב ָך עוֹ ֶב ֶרת ַמ ֲח ׁ ָש ָבה"‬ ‫ה־ב ָכ ְך‪ֶ ׁ ,‬ש ּלֹא ִמדַּ ַעת‪ַ ,‬א ָחא‪ַ /,‬על ַה ָ ּצ ָבא‪ֵּ ,‬כן‪,‬‬ ‫"ה ְרהוּ ר ׁ ֶשל ַמ ְּ‬ ‫— כתב אז אלתרמן — ִ‬ ‫ּ‬ ‫ה־ס ָתם ַעל ַה ָ ּצ ָבא‪ַ /,‬על ֶע ֶצם ָה ֻע ְבדָּ ה ַהזֹאת ַה ִּנ ָצ ָבה‪ַּ /‬כ ַחיִ ץ ַה ּמוֹ נֵ ַע ֶאת ִר ְד ֵּתנוּ‬ ‫ָּכ ָכ ְ‬ ‫[ ‪] 477‬‬

‫אלתרמן‬

‫"על ַצ ַה"ל‪ֵּ ...‬כן‪ַ ,‬על ֶע ֶצם ֱהיוֹ תוֹ ַק ָ ּים‪/‬‬ ‫ׁ ַש ַחת"‪ .‬בבית השני הדברים מתחדדים‪ַ :‬‬ ‫(ל ִפי ֻח ֵ ּקי ּ ְפ ׁשוּ ָטם‪ֶ ׁ /‬של‬ ‫ן־ה ֶּס ֶכר‪ֶ ׁ /,‬ש ּלוּ ֵלא הוּ א‪ִּ ,‬כי ָאז ְ‬ ‫ַעל ֶע ֶצם יֵ ׁשוּ תוֹ ׁ ֶשל זֶ ה ִּבנְ יַ ַ‬ ‫ן־ליל ְּב ִלי אוֹ ת וָ זֵ ֶכר"‪.‬‬ ‫י־שם‪ִּ /,‬כי ָאז נִ ְמ ִחים ָאנוּ ִּב ֵ‬ ‫א־א ׁ ָ‬ ‫ַהדְּ ָב ִרים)‪ֵּ ,‬כן‪ַ ,‬א ָחא‪ ,‬לוּ ֵלא הוּ ֵ‬ ‫"כן‪ַ ,‬צ ַה"ל" — שנועד לאשרר שוב‬ ‫השיר החזיק ‪ 13‬בתים‪ 75 ,‬שורות‪ ,‬כשהביטוי ֵּ‬ ‫ושוב את תקפותה של אמירה זו — חוזר ומופיע בו אחת לכמה בתים‪ .‬שהרי‬ ‫לאלתרמן אין כלל ספק מי התוקפן‪ ,‬מי הקורבן‪ ,‬ולמי נאווה תהילה‪75.‬‬ ‫ושפניה למלחמה‪,‬‬ ‫סירובו המוחלט להכיר באפשרות שישראל היא התוקפן‪ּ ,‬‬ ‫ניכר היטב באופן שבו הגיב אלתרמן על "מבצע כינרת" ("מבצע עלי זית")‪.‬‬ ‫בתגובה על הטרדת דייגים בכינרת פשטו כוחות צה"ל על מוצבים סוריים‬ ‫ממזרח לכינרת בליל ‪ 11‬בדצמבר‪ ,‬ובפעולה שנמשכה עד שעות הבוקר‬ ‫אבדות כבדות‪ 54 :‬הרוגים‪ ,‬ועוד שלושים חיילים שנלקחו‬ ‫נגרמו לסורים ֵ‬ ‫בשבי‪ .‬לצה"ל היו שישה הרוגים ו־‪ 14‬פצועים‪" .‬הידיעות על המבצע נפלו‬ ‫על המערכת הפוליטית בישראל כרעם ביום בהיר" — כתב מרדכי בר־און‪,‬‬ ‫בעת שבא לשחזר את אווירת אותם ימים‪" .‬איש לא הבין מה ראה בן־גוריון‬ ‫לאשר מבצע כה גדול‪ ,‬שלא עמד בשום יחס להתגרויות שקדמו לו"‪ 76.‬נוסף על‬ ‫כך היה ערעור על הפעולה בממשלה‪ ,‬שלא אחת התייצבה נגד הקו התוקפני‬ ‫שייצג בן־גוריון‪ .‬ביום שלמחרת המבצע הגיבו הסורים בהפגזת עין גב‪ .‬באו"ם‬ ‫נפתח דיון ב"מבצע כינרת"‪ ,‬ונוצרה אווירה בין־לאומית קשה‪ .‬בנסיבות אלה‬ ‫נתקל המבצע בדעת קהל מסויגת מבית ובייחוד ביחס בלתי אוהד מצדה של‬ ‫העיתונות‪ .‬ואילו אלתרמן‪ ,‬שנמנע בדרך כלל מלהתייחס לפעולות הגמול‪,‬‬ ‫בחר הפעם להגיב‪ ,‬זאת בדרך המיוחדת לו‪ :‬עשרה ימים לאחר המבצע פרסם‬ ‫שיר בשם "ערכן של הטרדות" ובו יצא בביקורת מוחצת נגד עמדת העיתונות‬ ‫כלפי "מבצע כינרת"‪ .‬בדברי ההסבר שקדמו לשיר ציין אלתרמן‪" :‬הפעולה נגד‬ ‫עמדות ההטרדה הסוריות לא זכתה אצלנו ל'עתונות טובה'‪ .‬העתונים בחלקם‬ ‫הגדול כתבו‪ ,‬זה בהסתייגות יותר וזה בהסתייגות פחות‪ ,‬ש'אין להשוות את‬ ‫הנזק שפעולות ההטרדה הסורית גרמו לנו עם הנזק שמבצע כנרת גרם לנו'"‪.‬‬ ‫אלתרמן ראה בתגובה זו עמדה מתנשאת של יושבי מרכז הארץ המגלים חוסר‬ ‫הספר‪ .‬בנימה אירונית שאל המשורר‪ ,‬בגוף‬ ‫ָ‬ ‫רגישות והבנה לגורלם של תושבי‬ ‫השיר עצמו‪ ,‬מה היה קורה אילו תותח ערבי אחד היה יורה אחת לשבוע אל‬ ‫יהי ָמה ָּכל‬ ‫שטח מערכות העיתונים‪" :‬יִ ָּת ֵכן‪ ...‬יִ ָּת ֵכן ִּכי ָהיָ ה עוֹ ֶלה קוֹ ל‪ְ /‬ל ַס ֵּלק וִ ִ‬ ‫ֶע ְמדָּ ה ׁ ֶשל ִטוּ וּ ַח‪ /.‬יִ ָּת ֵכן וְ ָהיִ ינוּ דוֹ ְר ׁ ִשים זֹאת ְּב ִלי ָּכל‪ִ /‬ה ְס ַּת ְ ּיגוּ ת‪ִ ...‬מי יוֹ ֵד ַע ַמה דֶּ ֶרךְ‬ ‫ָהרוּ ַח?" כשהשמיע טיעון זה לא עלה כלל על דעתו שמא יש בכל זאת מידה‬ ‫של צדק בעמדת העיתונות לפחות במקרה זה‪ ,‬שעורר ביקורת ציבורית כמעט‬ ‫[ ‪] 478‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫גורפת‪ 77.‬יתר על כן‪ :‬שבועיים אחר כך‪ ,‬ב־‪ 6‬בינואר ‪ ,1956‬כתב אלתרמן זו‬ ‫הפעם השנייה על פרשת התאבדותו של אורי אילן בכלא דמשק‪ ,‬שהיתה בעיניו‬ ‫ילן ׁ ֶש ִּנ ְל ַחם‬ ‫סמל למלחמתו הנחושה והנואשת של עם נצור באויביו‪" :‬זֶ הוּ אוּ ִרי ִא ָ‬ ‫ימים־וְ ָע ְר ָמה וְ נִ ְפ ָּתל וְ נוֹ ֵפל‪ /.‬לֹא ָהיָ ה אוּ ַלי ְק ָרב ַמר ִמ ֶ ּזה וּבוֹ ֵדד‪/‬‬ ‫ף־א ִ‬ ‫ין־עד‪ְ /‬סחוּ ֵ‬ ‫ְּב ֵא ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ִּב ְק ָרבוֹ ת ְמצוֹ ֵרך‪ ,‬יִ שְׂ ָר ֵאל"‪ .‬השיר אמנם נכתב לציון מלאות שנה למותו הטרגי‬ ‫של אורי אילן‪ ,‬אך עצם פרסומו על רקע הוויכוח הציבורי סביב "מבצע כינרת"‬ ‫היה בגדר תזכורת עקיפה — מדעת או שלא מדעת — בנוגע למצב השורר בגבול‬ ‫ישראל־סוריה‪ ,‬זאת כבלם לדברי הביקורת שהוטחו בעת ההיא כלפי המבצע‬ ‫השנוי במחלוקת‪78.‬‬ ‫במהלך שנת ‪ 1956‬הוסיף אלתרמן וטיפח את תחושת החירום‪ ,‬כשהוא מודע‬ ‫היטב להערכות שהיו אז בצה"ל ובמערכת הביטחון כי צפויה מלחמה בקיץ‪ ,‬אף‬ ‫כי ספק אם שיער כי היוזמה עשויה לבוא דווקא מצד ישראל‪ 79.‬בשיר שנכתב‬ ‫בחודש מארס תיאר את אווירת הדריכות והמתח השוררת באזור לקראת הכרעה‬ ‫"אל ַה ִּס ְפ ָרה ֲא ׁ ֶשר ֵה ִע ָירה ֶאת‬ ‫צבאית אפשרית‪ ,‬בציינו כי מחוגי השעון קרבים ֶ‬ ‫ַּת ׁ ַש"ח"‪ .‬היינו‪ :‬שוב ניצבת ישראל בפני תוקפנות כלל ערבית העשויה לגרור‬ ‫אותה לסיבוב שני‪ ,‬דוגמת מלחמת העצמאות‪ .‬אלא שאין הוא נרתע כלל‬ ‫ממלחמה זו — כמי שקיים קשר אינטימי עם הרמטכ"ל משה דיין‪ ,‬שנהג לסייר‬ ‫אתו בבסיסי צבא ואף הציג בפניו הערכות מצב‪ ,‬היה אלתרמן משוכנע בניצחונו‬ ‫המוחץ של צה"ל במלחמה שתבוא ובתבוסה הגדולה הצפויה לערבים‪ .‬בצד זה‬ ‫ביטא את הצורך הדחוף בחימושה של ישראל‪ ,‬ולו כדי לחזק את כוח ההרתעה‬ ‫שלה בפני התוקפנות הערבית‪ :‬אם יינתנו לה שישים או שבעים מטוסי סילון‪,‬‬ ‫כך כתב‪ ,‬ייאלצו מנהיגי ערב לנהוג במידת ההיגיון ותימנע מלחמה; לכן הוא‬ ‫הציע למנהיגי העולם‪ ,‬אלה הדורשים את טובת הערבים‪ ,‬להזדרז ולחמש את‬ ‫ישראל ולקנות בכך את השלום במחיר מציאה‪.‬‬ ‫בעוצמה מוגברת חזר אלתרמן על דברי האזהרה שלו בשיר בשם "בפתחו‬ ‫של יום"‪ ,‬שנכתב לקראת יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל‪ :‬בסגנון‬ ‫מרומם‪ ,‬שהיה בו שמץ מן המליצה‪ ,‬פנה המשורר ישירות אל מדינות ערב‬ ‫(תוך כדי שימוש במונח הכוללני "ערב"‪ ,‬הנטול מן המקרא) כשהוא מתריע‬ ‫בהן לבל יפתחו במלחמה‪ ,‬שאם יעשו כן ייתקלו בעם חזק ונחוש המוּ נע מכוח‬ ‫דברי הימים שלו והנכון להילחם עד חורמה כדי למנוע מעצמו תבוסה‪ ,‬גלות‬ ‫"ע ָרב‪ִ ,‬ח ׁ ְש ִבי ַד ְר ֵּכ ְך ְּבעוֹ ד מוֹ ֵעד! הוֹ ֵל ְך וְ ַדק‪ ,‬הוֹ ֵל ְך וְ ַדק ַהחוּ ט!‪ַּ /‬ב ֲחלוֹ ֵמ ְך‬ ‫וחורבן‪ֲ :‬‬ ‫ְ‬ ‫יטך גּ וֹ זֵ ר ָע ַלי ָ ּגלוּ ת!‪ִ /‬ה ְתנַ ֲע ִרי ֵמ ֲחלוֹ מוֹ ת ִעוְ ִעים! אוּ ַלי זוֹ‬ ‫ְּכ ָב ַליִ ְך ַעל יָ ַדי וְ ׁ ַש ִּל ֵ‬ ‫ַה ׁ ּ ָש ָעה ָה ַא ֲחרוֹ נָ ה!‪ַ /‬ר ּבוֹ ת יַ ְר ֵא ְך ַה ְ ּק ָרב‪ַ ,‬א ְך לֹא יַ ְר ֵא ְך ֶאת ָה ֻא ָּמה ַה ּזֹאת ַעל ְ ּגחוֹ נָ ּה!"‬ ‫[ ‪] 479‬‬

‫אלתרמן‬

‫בתוך כך התחייב אלתרמן כי לא ישראל היא שתפתח במלחמה‪ ,‬אך אם תידרש‬ ‫להילחם היא אכן תילחם; לכן קרא למדינות ערב‪ ,‬כפי שעשה בשיר הקודם‪,‬‬ ‫למנוע את הרעה ולהושיט יד לשלום‪80.‬‬ ‫בשעה שאלתרמן קרא למדינות ערב להושיט יד לשלום — מדינת ישראל‬ ‫היא שחיפשה מלחמה‪ .‬בן־גוריון‪ ,‬ועמו דיין ופרס‪ ,‬היו נחושים להתגרות‬ ‫במצרים כדי לגרור אותה לסכסוך מזוין ואחר כך להכות אותה ולהחליש את‬ ‫כוחה הצבאי‪ ,‬בטרם תוכל להפיק את מלוא התועלת מן העסקה הצ'כית־מצרית‪.‬‬ ‫בחודשי האביב של שנת ‪ 1956‬כבר נרקמה על ידי פרס ודיין ה"קנוניה" הגדולה‬ ‫של תיאום ושל שיתוף פעולה עם הצרפתים והבריטים — הצרפתים‪ ,‬שרצו‬ ‫בהפלת משטרו של נאצר כדי למתן את מלחמת אלג'יריה‪ ,‬והבריטים‪ ,‬שרצו‬ ‫למנוע את פינויה המתוכנן של תעלת סואץ‪ .‬אלא שבדרך למימוש התוכנית‬ ‫רבת־המעוף עמדה מכשלה בדמותו של משה שרת‪ ,‬ששימש בימי היישוב ראש‬ ‫המחלקה המדינית של הסוכנות ומאז קום המדינה כיהן כשר החוץ‪ .‬כמדינאי‬ ‫בלט שרת כמי שהטיף למתינות‪ ,‬הימנעות מתגובה נמהרת ולהדגשת אפקט‬ ‫ההרתעה‪ ,‬כשהוא חולק באופן עקבי על האקטיביזם הצבאי מבית מדרשו של‬ ‫בן־גוריון; קיטוב זה חולל עימות מתמיד בין השניים‪ ,‬וזה הסלים בצורה ניכרת‬ ‫מאז שובו של בן־גוריון למשרד הביטחון בפברואר ‪ .1955‬המתיחות הגיעה‬ ‫לשיאה באמצע שנת ‪ ,1956‬והיא הכשירה את הקרקע להתפטרותו המאולצת‬ ‫של שרת מן הממשלה‪ .‬ההתפטרות לוּ ותה בהערכה כי שרת‪ ,‬בזהירותו‬ ‫ובהססנותו‪ ,‬היה למכשול בפני בן־גוריון ותומכיו להיות הצד היוזם והמוביל‬ ‫בעימות מול מצרים‪ .‬במאמר מערכת שפורסם בעיתון הארץ נקבע‪" :‬התפטרותו‬ ‫של מר שרת היא נצחונו של מר בן־גוריון; האיש החזק שבין שני האישים השיג‬ ‫את מבוקשו"‪81.‬‬ ‫בשיר ארוך ונפתל שנכתב לרגל פרישת שרת‪ ,‬ואשר בלט בנימה האפולוגטית‬ ‫שלו‪ ,‬ניסה אלתרמן‪ ,‬דווקא מתוקף היותו מעריץ מושבע של בן־גוריון‪ ,‬להעריך‬ ‫על דרך החיוב את אותם כישורים של שרת שנדרשו בדרך כלל לגנאי — הירידה‬ ‫לפרטים‪ ,‬הסגנון הנמלץ‪ ,‬ההתעסקות במעשה האפור‪ ,‬הנכונות לשאת עליו את‬ ‫דימוי ההססן והחלש; זאת בצד ההערכה המובנת מאליה‪ ,‬שלא היתה כלל‬ ‫שנויה במחלוקת‪ ,‬בנוגע לתרומתו הכוללת ועתירת השנים למדיניות החוץ של‬ ‫ישראל‪ .‬ולכן‪" ,‬יֻ ַ ּגד לוֹ ִּכי ָה ָעם וְ ַה ְּמ ִדינָ ה ַה ּזֹאת נוֹ ְתנִ ים לוֹ וְ יִ ְּתנוּ לוֹ ֶאת ַהיְ ָקר‬ ‫וְ ַה ּתוֹ ָדה‪ַ /‬על עֹל ֲא ׁ ֶשר נָ שָׂ א וְ ַעל ַה ּ ְפ ִרי ֲא ׁ ֶשר ָעשָׂ ה וְ ַה ְּמרוֹ ִרים ֲא ׁ ֶשר שָׂ ַבע וְ ַעל ֶה ְת ֵמד‬ ‫וָ א ֶֹמן"‪ .‬עם זאת ביטא אלתרמן חשש שמא הסתלקותו של שרת תגרום לערעור‬ ‫האיזון הפנימי בממשלה ותוליך למדיניות שתהיה בעלת אופי הרפתקני‪ .‬נראה‬ ‫[ ‪] 480‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫שהרעיון של מלחמה יזומה‪ ,‬שבוודאי דובר בו אז כעל אפשרות קרובה‪ ,‬עורר בו‬ ‫רתיעה ואי־שקט‪ .‬אולם הרהור עברה זה נדחה על הסף מכוח ההערכה השגויה‬ ‫"היָ ה נִ ׁ ְש ָאר וְ נֶ ֱא ָבק‪,‬‬ ‫כי עצם פרישתו השקטה מבטלת חששות אלה‪ ,‬שאילולא כן ָ‬ ‫יה ְל ָה ִקים‪ֶ /‬את דַּ ַעת ַה ָ ּק ָהל‪.‬‬ ‫ָהיָ ה רוֹ ֶאה לוֹ ְלחוֹ ָבה‪ְ /,‬ל ִה ּׁ ָש ֵאר וּ ְל ֵה ָא ֵבק וְ ַעל ַר ְג ֶל ָ‬ ‫רש ֵּברוּ ר ָמ ֵלא"‪ .‬כמי שרחש אמון ללא סייג לבן־גוריון הפנים אלתרמן לבסוף‬ ‫ִל ְד ׁ‬ ‫את הגרסה הרשמית שלפיה התפטרות שרת היא פרי הסכמה ג'נטלמנית בינו‬ ‫לבין ראש הממשלה שמטרתה טובת המדינה‪ ,‬ובזה נתן למעשה הכשר — למרות‬ ‫היסוסיו — לניצחונה המלא של "אסכולת בן־גוריון"‪82.‬‬ ‫דרוך ומתוח המתין משה שרת בשבוע התפטרותו לעיתון דבר של יום שישי‪,‬‬ ‫כדי לשמוע את דבר המשורר‪ .‬מה שעתיד היה אלתרמן לומר הדיר שינה מעיניו‪.‬‬ ‫הרי הוא היה‪ ,‬גם בעיניו‪ ,‬האורים והתומים‪" .‬כל השבוע הייתי דרוך בציפיה‬ ‫לקראת גליון 'דבר' של יום ו'" — כתב שרת ביומנו — "היעמוד לנתן א' עוז‬ ‫הרוח לאמר את דברו הנוקב והמזוקק על נושא הימים האלה‪ ,‬או יסטה ויידחק‬ ‫לאיזו פינה נידחת של חיי הציבור‪ ,‬או שמא בכלל יאלם דומיה כפי שהוא עושה‬ ‫בשעות מצוקה נפשית וסבך ללא מוצא?" לשון אחר‪ :‬האם אלתרמן יעז פנים‬ ‫אל מול המנהיג הנערץ עליו‪ ,‬דוד בן־גוריון‪ ,‬או שמא יגזור על עצמו שתיקה?‬ ‫הופעת הטור‪ ,‬למרות מורכבותו ואפילו חמקמקותו‪ ,‬הפתיעה את שרת לטובה‪:‬‬ ‫"מאוד התרוממה רוחי ונזדקפה קומתי בראותי את הכותרת 'פרישת שרת'‪ ,‬את‬ ‫רוחב יריעת הטור ואת אורכה" — כתב שרת מתוך רגש של הקלה‪" .‬ולא בעד‬ ‫עצמי אלא בעד הציבור שבו אני חי‪ .‬היתה זו עדות כי לא פסו אמונים‪ ,‬לא סף‬ ‫אומץ־לב האזרחי‪ ,‬לא קהה המצפון"‪ .‬שרת ציין שהיו מקרים בעבר שמהם היה‬ ‫אפשר להסיק שאלתרמן נוטה להתעלם ממנו או אינו מעריך אותו כערכו‪ ,‬ואילו‬ ‫עתה כל זה היה כלא היה‪" :‬היה בטור זה מעין חיסול פירוד הלבבות וכריתת‬ ‫ברית ביני לבין משורר הוגה‪ ,‬יחיד־סגולה בביטוי ציבורי‪ ,‬אשר כה הוקרתי"‪.‬‬ ‫על השיר עצמו כתב שרת דברים נמלצים‪ ,‬כמיטב הסגנון שהוא היה אמון עליו‬ ‫כאיש אוהב ספרות ואוהב לשון‪" :‬הטור עצמו נותן כבוד גם לנושא גם למחברו"‬ ‫— כך כתב‪" .‬יצירה דקת־חדירה‪ ,‬עמוקת־רגש‪ ,‬עזת־ביטוי ונדיבת־שבח מעבר‬ ‫לכל מה שיכולתי לפלל"‪ .‬וככל שהמשיך לכתוב כך גם גברה התפעלותו‪" :‬כל‬ ‫בית ובית הוא פרק־תוכן בפני עצמו וצירופם יחד מעיד מה רחב הרקע שמסוגל‬ ‫אדם זה להקיף בראייתו ומה נוקבת הבחנתו בתכונות נפש של יחיד וברחבי לבו‬ ‫של הציבור"‪ .‬והוא סיכם‪" :‬באמת אין כמוהו בתוכנו‪ ,‬אחד ואין שני לו"‪ .‬קנאת‬ ‫שרת בבן־גוריון‪ ,‬שניזונה גם מן ההערצה שהופגנה כלפיו במשך השנים על ידי‬ ‫אלתרמן‪ ,‬מצאה לה בשורות אלה מעט ניחומים‪83.‬‬ ‫[ ‪] 481‬‬

‫אלתרמן‬

‫בנסיבות אלה חש שרת בצורך לפתוח את סגור לבו בפני אלתרמן‪ ,‬ובליל‬ ‫שני‪ ,‬לאחר יום עמוס של מפגשים ושיחות‪ ,‬הסתגר בשעת חצות בחדר העבודה‬ ‫שבביתו וכתב אליו איגרת‪ ,‬ובה דיבר על כך שהוא מוקיר ואף רעייתו מוקירה‬ ‫את מה שכתב‪ ,‬זאת בגין רוחב היריעה‪ ,‬החדירה לעומק‪ ,‬הביטוי הנוקב ואף‬ ‫הנדיבות שנגלתה בדברי ההערכה שכוּ ונו אליו‪" .‬אשרי מי שנגזר עליו לפעול‬ ‫כמדינאי ואשר זכה לעורר התגלות כה מרהיבה של עוז־רגש ועוצם ביטוי אצל‬ ‫משורר יחיד סגולה"‪ .‬הוא שיבח גם את סגולות השפה של אלתרמן‪ ,‬אך מעבר‬ ‫לדיבור הכללי התייחס לשתי אמירות שמהן הרשה לעצמו להסתייג‪ ,‬ולוּ גם‬ ‫בעדינות‪" :‬קירטע לבי עם קריאת השורות על רתיעתי ממאבק פומבי ומדרישת‬ ‫בירור מלא" — כתב אליו שרת‪ .‬אמנם הוא נמנע משני הדברים האלה בהכרה‬ ‫צלולה‪ ,‬אך ספק בעיניו אם אכן ירד המשורר לסוף דעתו לגבי הנימוקים שבגינם‬ ‫בחר להתאפק‪ .‬ההסתייגות השנייה התייחסה לאמירה שהובאה בשיר שלפיה‬ ‫הוא‪ ,‬שרת‪ ,‬מייחל לכך כי "הנשאר"‪ ,‬היינו בן־גוריון‪" ,‬יהא עמו הצדק כאשר עד‬ ‫הנה"‪ .‬גם את זה לא נטה שרת לקבל הן מן הטעם העקרוני‪ ,‬והן בשל ההתייחסות‬ ‫לפרט הנדון‪ .‬שרת כתב‪" :‬אילו באמת האמנתי כי 'עד הנה' תמיד צדק‪ ,‬כי אז לא‬ ‫נתעוררה בי היוזמה להיות פליג‪ ,‬הדברים שבינינו לא היו באים עד משבר והטור‬ ‫השביעי של ערב שבת שעברה לא היה נכתב"‪ .‬אלתרמן קיבל את האיגרת‪ ,‬קרא‬ ‫אותה בתשומת לב וכמובן גם טרח להשיב עליה‪" :‬בשמחה ובריגשת־לב קיבלתי‬ ‫את מכתבך הנאצל והנדיב" — פתח‪ ,‬כהרגלו‪ ,‬בדברי נימוס‪ .‬אולם הדברים שכתב‬ ‫בהמשך היו כלליים ובלתי מחייבים‪ .‬הוא ניסה להסביר כי הטור שזכה לשבחיו‬ ‫של שר החוץ היוצא לא היה רק ביטוי אישי שלו‪ ,‬אלא הוא ביטא את רחשי לבם‬ ‫של רבבות‪ .‬אין הוא מתיימר‪ ,‬חלילה‪ ,‬לומר שהיה פה לרבים‪ ,‬בנוסח המקובל‪,‬‬ ‫אולם הוא מרשה לעצמו לומר‪" :‬הייתי לענין זה אחד מני רבים־עד־מאוד"; אי‬ ‫לזאת הוא רואה במכתב ששלח אליו שרת כמיועד לא רק אליו אלא "אל כל‬ ‫אלה שדעתם ורגשיהם לנוכח תקופה קשה זו שעברה עליך היו כשלי"‪ .‬הוא גם‬ ‫הביע את ביטחונו "כי עוד תהיה לי ולכולנו הזכות גם להסכים לך ולהזדהות‬ ‫אתך בכל לב [‪ ]...‬בעומדך בשער ובלכתך בדרך שעוד גדולות נכונו לך בה ועוד‬ ‫תהיה תפארתך עליה"‪ .‬על הערעורים שהיו במכתב שרת בחר אלתרמן לפסוח‪,‬‬ ‫הוא הותיר אותם כפתוחים לבירור בהזדמנות אחרת‪ ,‬אולי בעל פה‪84.‬‬ ‫אין ספק כי שעתו היפה של אלתרמן במהלך הקיץ החם של שנת ‪,1956‬‬ ‫שבו צעדה ישראל בטוחות לקראת מלחמה‪ ,‬היתה בשלהי אוגוסט‪ ,‬כאשר‬ ‫נכח בפריקת ציוד צבאי בנמל הקישון‪ .‬באותו קיץ הגיע הנשק מצרפת בכמה‬ ‫משלוחים‪ ,‬והראשון בהם היה ב־‪ 24‬ביולי‪ .‬אלתרמן הוזמן על ידי משה דיין‬ ‫[ ‪] 482‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫להיות נוכח באחת הפריקות שעליהן הוטל איפול כבד ביותר‪ .‬רק כמה אנשי‬ ‫סוד‪ ,‬ממקורבי השלטון‪ ,‬הוזמנו להיות נוכחים במעמד‪" .‬חוף הקישון‪ ,‬שהיה‬ ‫עד אור אחרון שומם ועזוב‪ ,‬הופך עם ראשית הלילה למרחשת" — רשם כתב‬ ‫הארץ שבתי טבת‪ ,‬שהוזמן באותו ערב כדי לתעד את המאורע‪ .‬טבת תיאר כיצד‬ ‫בשעה תשע בערב נעצרה שיירה קטנה של מכוניות וממנה ירדו בן־גוריון‪,‬‬ ‫משה דיין ושמעון פרס‪ .‬נוכחותו של אלתרמן היתה כמובן יוצאת דופן‪" :‬היחיד‬ ‫שאינו 'מן המניין' הוא המשורר נתן אלתרמן‪ ,‬שהוזמן במיוחד על־ידי דיין‬ ‫ושעתיד להנציח את המאורע בשיר" — כתב טבת‪ .‬בהמשך הרשימה תיאר את‬ ‫האירוע עצמו — גוש ענק‪ ,‬גוש של פלדה‪ ,‬שמראהו כמראה לווייתן‪ ,‬נראה‬ ‫לפתע בפאתי המבוא לנמל‪ .‬הגוש מתקרב אט־אט אל מול פני הצופים‪ .‬נשמעת‬ ‫חריקה צורמת של שרשראות ברזל שמפירה את השקט‪ .‬כל זה מתרחש בחסות‬ ‫הלילה‪ ,‬כי חושך מכסה‪" .‬הצלתה של ישראל הופכת לעובדה‪ .‬הגיעה שעתה של‬ ‫הגאות"‪ — 85‬כותב שבתי טבת‪ ,‬כשהוא רומז בדבריו לשם המבצע של הבאת‬ ‫הנשק מצרפת‪ ,‬שנקרא "גאות"‪ .‬לגבי הבכירים שנכחו במקום — בן־גוריון‪,‬‬ ‫דיין ופרס — היה ברור כי עסקת הנשק‪ ,‬שהיתה חיונית לישראל‪ ,‬היתה קשורה‬ ‫ללא הפרד בהתקשרות צבאית־מדינית צרפתית־ישראלית שהתרקמה בסתר זה‬ ‫חודשים אחדים‪ ,‬ושמטרתה היתה להביא להפלת נאצר ובסיוע ישראלי לצרפת‬ ‫במלחמת אלג'יריה‪ .‬ואילו בנוגע לאלתרמן‪ ,‬שחרד חרדת אמת לעצם קיומה של‬ ‫מדינת ישראל‪ ,‬התפרשה עסקת הנשק עם צרפת אך ורק כמאורע גורלי ודרמטי‬ ‫וכנקודת מפנה בחייו של העם הנצור והמאוים הזוכה סוף־סוף בנשק הדרוש לו‬ ‫כדי שיוכל לגונן על עצם קיומו‪86.‬‬ ‫את רשמיו מן המעמד ביטא אלתרמן בשיר אקסטטי בן ‪ 52‬שורות ארוכות‬ ‫שבו הציג את פריקת הנשק כאירוע מכונן בתולדות העם והמדינה‪ ,‬שכן כלי‬ ‫הברזל שהועברו לידי צה"ל בחשכת הלילה בנמל הקישון הם שייתנו בידיו את‬ ‫הכוח ללחום מלחמת מגן ואף לנצח בה‪ ,‬וזה מה שיכריע את עתידה של מדינת‬ ‫ישראל — לחיים או לאבדון‪:‬‬ ‫אוּלי זֶ ה ַליְ ָלה ׁ ֶש ָהיָ ה‪ ,‬אוֹ ֵליל ֲחלוֹ ם‪ַּ .‬ב ֲחלוֹ מוֹ — ַּב ְרזֶ ל‪ַ ,‬ה ְר ֵּבה ַּב ְרזֶ ל‪ַּ ,‬ב ְרזֶ ל ָח ָד ׁש‬ ‫ַ‬ ‫נוֹ שֵׂ א ָקנִ ים ָמ ֳא ָר ִכים‪ ,‬רוֹ ֵעם ַעל ׁ ַש ְר ׁ ְשרוֹ ת ּ ְפ ָל ִדים‪,‬‬ ‫יע ֵמ ָרחוֹ ק‪ ,‬עוֹ ֶלה ַעל חוֹ ף ְוּבעוֹ ד ֻּכ ּלוֹ ִד ְמיוֹ ן ְּכ ָבר הוּ א ֻּכ ּלוֹ ַמ ָּמ ׁש‪,‬‬ ‫ַמ ִ ּג ַ‬ ‫ְ‬ ‫אשוֹ נָ ה ָּב ֲא ָד ָמה הוּ א נֶ ְה ּ ָפך ְלכ ַֹח יְ הוּ ִדי‪.‬‬ ‫יעתוֹ ָה ִר ׁ‬ ‫וְ ִעם נְ ִג ָ‬ ‫י־ח ָר ׁש‪,‬‬ ‫י־ח ָר ׁש וּ ְכ ִל ָ‬ ‫[‪ ]...‬וְ ָכל ֶא ָחד ֵמ ֶהם‪ָּ ,‬כל ְּכ ִל ָ‬ ‫[ ‪] 483‬‬

‫אלתרמן‬

‫ט־שנִ י‪:‬‬ ‫ְּב ִה ָּב ְלעוֹ ָּב ַא ְפלוּ ִלית‪ַ ,‬מ ׁ ְש ִחיל ׁ ִשנּ וּ י ַּבנּ וֹ ף ְּכחוּ ׁ ָ‬ ‫ת־א ֶרץ יְ הוּ ִדית‪ֲ ,‬א ׁ ֶשר ָהיְ ָתה ִּכ ְב ַשֹת ָה ָר ׁש‪,‬‬ ‫עוֹ ד ִּכ ְב ַר ֶ‬ ‫יאתוֹ ׁ ֶשל ֶה ָענִ י‪.‬‬ ‫הוֹ ֶפ ֶכת ֶאת ַצ ְל ָמ ּה ִל ְהיוֹ ת ְּכ ִפירוֹ וּ ְל ִב ָ‬ ‫[‪ ]...‬זֶ ה ַליְ ָלה ׁ ֶש ָהיָ ה אוֹ ׁ ֶש ִ ּי ְהיֶ ה‪ִ .‬אם ָּכ ְך אוֹ ָּכ ְך — ֵאין הוּ א ִד ְמיוֹ ן ּכוֹ זֵ ב‪,‬‬ ‫הוּ א ַליְ ָלה ַא ְלמוֹ נִ י וְ הוּ א ֵליל ַחג ׁ ֶש ִ ּי ָ ּז ֵכר ֵמ ֵע ֶבר ִל ְגבוּ לוֹ ת ַה ְ ּז ַמן ַה ֶ ּזה‪.‬‬ ‫ַא ׁ ְש ֵרי ָה ָעם ׁ ֶש ָּכ ָכה לוֹ ‪ֶ ׁ ...‬שדַּ וְ ָקא ֶח ְסרוֹ נָ יו ְ ּגלוּ יִ ים ְל ֵעין אוֹ ֵהב וּ ְל ֵעין אוֹ יֵ ב‬ ‫חש ְך ְמ ַכ ֶּסה‪.‬‬ ‫וְ ַדוְ ָקא ַה ָ ּיפוֹ ת וְ ָה ַע ּזוֹ ת ִּב ְמ ָלאכוֹ ָתיו ְסמוּ יוֹ ת ַעד ֵעת‪ִּ .‬כי ׁ ֶ‬

‫ביום ‪ 18‬באוגוסט רשם דוד בן־גוריון ביומנו‪" :‬אתמול הביא לי אלטרמן‬ ‫'טור שבועי' שכתב בעקבות נוכחותו בבוא אונית הנשק הרביעית‪ .‬טור נהדר‪,‬‬ ‫מהטובים ביותר של אלתרמן‪ ,‬אבל אמרתי לו שעליו לגנוז אותו עד עת מצוא"‪87.‬‬ ‫מאחר שמבצע הבאת הנשק נערך תחת מעטה כבד של סודיות‪ ,‬ממילא לא‬ ‫היתה הצנזורה מאשרת את פרסום השיר‪ .‬בינתיים קרא בן־גוריון את השיר בפני‬ ‫חברי הממשלה — בדרך זו יכול היה לשתף את עמיתיו במה שקורה בלילות‬ ‫בנחל קישון‪ :‬נראה שמה שהיה ידוע למשורר לא היה ידוע אפילו לשרים‪ .‬רק‬ ‫כעבור חודשיים זכה השיר להתפרסם ברבים‪ ,‬וגם זאת בצורה חריגה‪ .‬ב־‪15‬‬ ‫באוקטובר הופיע בן־גוריון במליאת הכנסת ומסר הודעה מדינית‪ .‬לאחר תיאור‬ ‫מצב העניינים‪ ,‬אשר הוליך לעסקת הנשק הצ'כית־מצרית‪ ,‬דיבר ראש הממשלה‬ ‫על מאמצי הרכש הגדולים שעשתה ישראל בזמן האחרון‪ ,‬תוך שהוא מדגיש כי‬ ‫מאמצים אלה נמצאים עדיין בעיצומם‪ .‬אלה הם ימים של חרדה גדולה — אך‬ ‫אלה הם גם ימים של "חוויות גיל עמוקות" — אמר ראש הממשלה‪ .‬ההמשך‬ ‫היה כרוך בהפתעה‪:‬‬ ‫ואולי מן הראוי שאמסור לכם אחת החוויות כפי שהנציח אותה משורר‬ ‫אדיר־ביטוי החותם בשם נתן א‪ .‬בקראי דברי המשורר כאן אני יודע שאני‬ ‫מקפח העתון אשר לו נועד השיר הזה‪ ,‬אולם נדמה לי כי דברים אלה‬ ‫צריכים להישאר ב"דברי הכנסת" כנכס המדינה וצבא־הגנה לישראל‪.‬‬ ‫ואז פתח בן־גוריון וקרא את שירו של אלתרמן מראשיתו ועד סופו‪ 88.‬בבוקר‬ ‫שלמחרת פורסם השיר — שעוכב במשך יותר מחודשיים על ידי הצנזורה —‬ ‫בשלושה עיתונים‪ :‬דבר‪ ,‬הארץ ולמרחב‪ .‬קולו של בן־גוריון הקורא את השיר‬ ‫[ ‪] 484‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫נשמע גם ביומני החדשות של "קול ישראל"‪ 89.‬לקראת סוף השבוע כתב דוד‬ ‫יס ּפר" — כתב לאזר‪ ,‬ברומזו‬ ‫לאזר במעריב רשימה אחוזת התפעמות‪" :‬עוד ֻ‬ ‫לכותרת שניתנה לשיר — כיצד קרה הדבר הזה‪ ,‬שראש ממשלת ישראל‪,‬‬ ‫בעיצומו של נאום פוליטי בכנסת‪ ,‬קרא בהתרגשות כה רבה את דברי השירה;‬ ‫וכיצד נוצרה אותה שירה גדולה באותו לילה של ראשית אלול‪ ,‬תחת הרושם של‬ ‫פריקת הכלים"‪ .‬אין כל ספק‪ :‬מעמד קריאת השיר היה‪ ,‬לדעת לאזר‪ ,‬רגע גדול‬ ‫לשירה העברית — שהרי זו היתה הפעם הראשונה בתולדות השירה העברית‬ ‫שראש ממשלת ישראל קרא מעל במת הכנסת שיר עברי במלואו ואף הכריז‬ ‫עליו כעל "נכס המדינה וצבא־הגנה לישראל"‪ .‬אכן‪ ,‬זכה אלתרמן למה שלא‬ ‫זכה קודמו‪ ,‬ביאליק‪ ,‬או מי שקדם לביאליק‪ ,‬הלוא הוא יל"ג‪ ,‬שאף הציג בשעתו‬ ‫את השאלה "למי אני עמל?" אכן עתה ניתנה התשובה על שאלה זו‪" :‬אחד‬ ‫היורשים בעולמות השירה‪ ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬קיבל השבוע מפי ראש הממשלה את‬ ‫התשובה הנכונה‪ :‬כ ד א י היה העמל ו י ש שכר למשורר ולשיר"‪90.‬‬ ‫דומה שיותר מכול ריגשה המחווה של בן־גוריון את אלתרמן עצמו‪ .‬הערצתו‬ ‫את בן־גוריון היתה לדידו מושכל ראשון והיא לא רפתה אף לא לרגע‪ ,‬רק לפני‬ ‫ימים אחדים אשרר אותה מחדש‪ ,‬ובקול גדול‪ ,‬בשיר תהילה שנכתב לרגל יום‬ ‫הולדתו השבעים של ראש הממשלה‪ ,‬שבו קשר לו כתרים שלא היו כדוגמתם‪,‬‬ ‫ואף נשא תפילה לשלומו ולהמשך דרכו‪ ,‬זאת מתוך הכרה בלתי מעורערת כי‬ ‫חייו ומעשיו הם־הם שחוללו את תקומת ישראל בדורנו‪ 91.‬ב־‪ 16‬באוקטובר‪,‬‬ ‫למחרת הנאום בכנסת‪ ,‬שלח המשורר מכתב לידידו נחמיה ארגוב‪ ,‬מזכירו‬ ‫הצבאי של ראש הממשלה‪ ,‬שנועד‪ ,‬בעקיפין‪ ,‬לבן־גוריון עצמו‪" .‬יודע אני כי מה‬ ‫שעשה ראש הממשלה‪ ,‬בכללו בנאומו אותו טור שכתבתי‪ ,‬אינו עניין לאמירת‬ ‫תודה" — פתח אלתרמן את מכתבו‪" .‬ובכל זאת רוצה הייתי כי יודע לו‪ ,‬לדוד‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬ולו רק ברמיזה בלבד‪ ,‬כמה נפעם אני מן הזכות הגדולה והמפתיעה‬ ‫הזאת שזכיתי"‪ .‬הוא היטיב גם להגדיר את טיבה של אותה זכות‪" :‬השמעת‬ ‫הטור כולו מפי האיש הנעלה והמורם מעם‪ ,‬ומעל לרמה שבבמות (להכריח‬ ‫כנסת שלמה לשמוע את השיר מראש ועד סוף!‪ )..‬ואותן מלות הערכה מופלאות‬ ‫ונמרצות שהוקדמו למקרא השיר‪ — ,‬היש שכר סופרים רב מזה בדורנו?" צנוע‬ ‫כדרכו‪ ,‬ולא מטעמי נימוס‪ ,‬הטיל אלתרמן ספק אם אכן הוא ראוי לשכר זה‪" .‬אין‬ ‫אני רואה שכר זה כדבר שמגיע לי אך שמור אשמרנו כתשורה יקרה המעידה‬ ‫על נדיבותו המאירה של נותנה"‪ .‬הוא אף סיפר לארגוב עד כמה השתומם כאשר‬ ‫אנשים ברחוב ניגשו אליו‪ ,‬בירכו אותו‪ ,‬לחצו לו יד‪ .‬זה נגע לו ללב‪ ,‬אף שהיה‬ ‫מורגל בכגון אלה גם בעבר‪ .‬את מכתבו סיים במילים אלה‪" :‬אני כותב לך זאת‬ ‫[ ‪] 485‬‬

‫אלתרמן‬

‫ידיד יקר כדי להתחלק אתך בהרגשה החגיגית הממלאה את לבי‪ ,‬הרגשה שאיני‬ ‫מתביש בה ואיני מתכחש לה‪ ,‬גם אם יודע אני יודע היטב שאין אני ראוי לה"‪92.‬‬ ‫כעבור בדיוק שבועיים‪ ,‬ב־‪ 29‬באוקטובר ‪ ,1956‬הודיע דובר צה"ל‪" :‬כוחות‬ ‫צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פידאיון בכונתילה וראס אל נקב‪ ,‬ותפסו עמדות‬ ‫מערב מצומת הדרכים נחל‪ ,‬בקרבת תעלת סואץ"‪ .‬אל המידע נלווה גם הסבר‪:‬‬ ‫"פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית‬ ‫ביבשה ובים ואשר מגמתם גרימת הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל"‪.‬‬ ‫כך החלה מלחמת סיני‪ ,‬הידועה גם בשם "מבצע קדש"‪ :‬במהלך המלחמה‬ ‫התמוטט הצבא המצרי במדבר סיני‪ ,‬ובה בעת פעלו כוחות צבא של צרפת‬ ‫שכוּ נה בשם "מבצע מוסקטר"‪ .‬ב־‪5‬‬ ‫ובריטניה באזור תעלת סואץ במסגרת מבצע ּ‬ ‫בנובמבר הסתיים המהלך הישראלי במלחמה והוכרז על הפסקת אש‪ .‬לרשותו‬ ‫של צה"ל‪ ,‬בפיקודו של משה דיין‪ ,‬נרשם ניצחון מזהיר‪ :‬במשך שמונה ימים‬ ‫הוכרע הצבא המצרי‪ ,‬נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני‪ ,‬כוחות צה"ל הגיעו עד‬ ‫למצרי טיראן‪ .‬ב־‪ 6‬בנובמבר‪ ,‬בעת מסדר הסיום של המלחמה‪ ,‬שנערך בשארם‬ ‫א־שיח'‪ ,‬נקראה איגרת מאת דוד בן־גוריון‪" :‬אילת שוב תהיה הנמל העברי‬ ‫ֵ‬ ‫הראשון בדרום ומצרי ים סוף ייפתחו לשיט ישראלי‪ ,‬ויוטבת‪ ,‬המכונה טיראן‪,‬‬ ‫שהיתה עוד לפני אלף וארבע מאות שנים מדינה עברית — תשוב להיות חלק‬ ‫ממלכות ישראל השלישית"‪ .‬רוח הניצחון פיעמה גם בנאום שנשא בן־גוריון‬ ‫בכנסת ב־‪ 7‬בנובמבר‪" :‬מעמד סיני שנתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של‬ ‫צה"ל — הוא נקודת־המוקד גם של ביצרוננו‪ ,‬ביטחוננו ושלומנו הפנימי וגם של‬ ‫יחסינו בזירה העולמית ובמזרח התיכון"‪93.‬‬ ‫למחרת היום‪ ,‬ב־‪ 8‬בנובמבר‪ ,‬הגיע אלתרמן לבית דבר ובאמתחתו כתב היד‬ ‫של השיר שנועד לסוף אותו שבוע‪ .‬בשל גודל המאורע החליט עורך דבר להציב‬ ‫הפעם את "הטור השביעי" לא בעמוד השני של העיתון‪ ,‬כנהוג מאז ייסוד המדור‬ ‫בפברואר ‪ ,1943‬אלא בראש העמוד הראשון‪ ,‬מצדו השמאלי של הגיליון‪ֵ .‬שם‬ ‫השיר היה "מנגד להר"‪ ,‬והוא התמקד יותר מכול במפגש עם הר סיני‪ ,‬שהיה רגע‬ ‫השיא בתולדות המערכה‪:‬‬ ‫ְּב ַפ ֲא ֵתי ָדרוֹ ם ׁ ֶשל שְׂ ֵדה ַה ְ ּק ָרב ַה ֶ ּזה‬ ‫ׁ ֶש ּבוֹ ֵחילוֹ ת אוֹ יֵ ב הוּ ְפצוּ ְּכ ִב ְס ָע ָרה‪,‬‬ ‫ְּב ַפ ֲא ֵתי ָדרוֹ ם ׁ ֶשל שְׂ ֵדה ַה ְ ּק ָרב‪ ,‬נוֹ שֵׂ א‬ ‫־ב ָעב ָה ָהר ָה ָרם וְ ַהנּ וֹ ָרא‪.‬‬ ‫ֹאשוֹ ָּ‬ ‫ר ׁ‬ ‫[ ‪] 486‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫לֹא יֵ ֶצר ִּכ ּבוּ ׁ ִשים ּ ָפ ַעם ָּב ְך יִ שְׂ ָר ֵאל‪,‬‬ ‫ִּכי יֵ ֶצר ַה ִ ּק ּיוּ ם ׁ ֶש ָ ּגח ִמן ַה ֵּמ ָצר!‬ ‫יל ְך ָה ַעז וְ ַהגּ וֹ ֵאל‬ ‫ְּת ִה ַּלת סוּ ַפת ֵח ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ּ ָפ ְר ָצה ִל ְקרֹא ָל ְך דְּ רוֹ ר‪ ,‬וַ ַ ּי ִּכ ֵירך ָה ָהר!‬ ‫[‪ ]...‬לֹא ׁשוֹ ֲא ֵפי ׁ ְש ָט ִחים ֲאנַ ְחנוּ ‪ַ ,‬א ְך ְּב ִאם‬ ‫יֵ ׁש ֲחזָ ָקה ְל ִמי ַעל זֶ ה ָה ָהר ָה ָרם‪,‬‬ ‫ת־ה ָעם ָה ִע ְב ִר ִ ּיים‬ ‫תוּבה ִהיא ְּבקוֹ רוֹ ָ‬ ‫ְּכ ָ‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ָראוּ אוֹ תוֹ ָע ׁ ֵשן ְּביַ ְלדוּ ָתם!‬ ‫[‪ִ ]...‬ל ְמ ַר ֲא ׁשוֹ ת נוֹ ְפ ַליִ ְך‪ ,‬יִ שְׂ ָר ֵאל‪ ,‬הוּ א ָקם‪,‬‬ ‫ַהר ַה ּלוּ חוֹ ת‪ְּ ,‬כ ֵעד ִא ֵּלם ַל ַּמ ֲחזֶ ה‪.‬‬ ‫יסת ָה ָעם‪ ...‬‬ ‫ִל ְמ ַר ֲא ׁשוֹ ת נוֹ ְפ ַליִ ְך — ֲע ִר ַ‬ ‫ֵאין שְׂ ֵדה ְת ִה ּלוֹ ת נִ שְׂ ָ ּגב וָ ָרם יוֹ ֵתר ִמ ֶ ּזה‪94.‬‬ ‫רוממות הרוח שתקפה את בן־גוריון היתה גם נחלתו של אלתרמן‪ :‬המלחמה‬ ‫נועדה לפרוץ את המצור‪ ,‬להביס את הצבא המצרי‪ ,‬להבטיח את המשך הקיום‬ ‫של השבט היהודי בארץ ישראל אך לא לכבוש שטחים‪ .‬אך הנה‪ ,‬כמעט בהיסח‬ ‫הדעת‪ ,‬נפלו השטחים לידינו‪ .‬בן־גוריון‪ ,‬המדינאי המפוכח והפרגמטי‪ ,‬מיהר‬ ‫להכריז על כינונה של "מלכות ישראל השלישית"‪ .‬ואילו אלתרמן‪ ,‬שהמיתוס‬ ‫לא היה זר לו‪ ,‬הכריז גם הוא על זכות הקניין השמורה לעם ישראל על הר סיני‪,‬‬ ‫המזוהה עם ערש האומה‪ ,‬שכן בו ניתנו לוחות הברית ובו ניתנה תורת משה שהם‬ ‫בסיס קיומו של העם‪ 95.‬בכלל‪ ,‬רושם הרחבתם של גבולות הארץ לא הותיר את‬ ‫אלתרמן מנגד‪ .‬בעקבות סיור בא־טור שבסיני‪ ,‬שאותו יזם שמעון פרס‪ ,‬כתב‬ ‫בפנקסו כי בנסיעתו לשם נגלו לעיניו האופקים הרחבים שהיו לנחלת העם‬ ‫באבם‪ :‬הידיעה‬ ‫כולו‪ 96.‬אולם‪ ,‬למרבה האירוניה‪ ,‬הרהורים אלה נקטעו בעודם ִ‬ ‫הראשית של העיתון דבר מ־‪ 9‬בנובמבר — ש"הטור השביעי" נדפס סמוך לה‬ ‫— מסרה את תוכן נאומו של בן־גוריון לאומה ערב קודם לכן‪ ,‬שבו הודיע כי‬ ‫באיגרת תשובה שנשלחה על ידיו לנשיא ארצות הברית אייזנהאואר נכללה‬ ‫ההבטחה‪" :‬לכשייעשו הסידורים הדרושים בדבר כניסתו של כוח בינלאומי‬ ‫לאיזור סואץ יוחזרו כוחותינו ממצרים"‪ .‬בהצהרה זו החלה למעשה הספירה‬ ‫לאחור לקראת הנסיגה המלאה מן השטחים שנכבשו במלחמה‪ ,‬כולל הר סיני‬ ‫ומצרי טיראן‪97.‬‬ ‫[ ‪] 487‬‬

‫אלתרמן‬

‫שירו של אלתרמן‪ ,‬שליווה את פרוץ המלחמה‪ ,‬זכה לקיתונות של רותחין‬ ‫מידי מיכאל הרסגור — היסטוריון‪ ,‬מורה וכותב פעיל בעיתונה של מק"י‪ ,‬קול‬ ‫העם‪ .‬תחת הכותרת "סופרים רכובים על תותח" תקף הרסגור בזמן אמת את כל‬ ‫אותם הסופרים שנסחפו ברוח הלאומנית בעקבות כיבוש מדבר סיני — ובראשם‬ ‫אורי צבי גרינברג‪" ,‬המושך בעט הפאשיסטי"‪ ,‬כשדבריו מכוונים לשיר "ניצנה‬ ‫שער לסיני"‪ ,‬שנכתב עוד בערב המערכה‪ .‬אולם מה שמדאיג את הכותב הוא‬ ‫שגם אחרים נסחפו בגל עכור זה‪ ,‬ואפילו נתן אלתרמן נראה כמי שנסתפח‬ ‫לאסכולתו של אצ"ג‪ ,‬ולצדו גם אחרים — השמות הנזכרים הם ש‪ .‬שלום ומשה‬ ‫שמיר‪ .‬בהתייחסו לשיר "מנגד להר" שפורסם ימים אחדים קודם לכן‪ ,‬תהה‬ ‫הרסגור "הכיצד אפשר באותו בית שירה עצמו להכריז על דבר והיפוכו‪ ,‬להכריז‬ ‫על כך ש'לא שואפי שטחים אנחנו' ועל כך שיש לנו זכות קנין על הר סיני? —‬ ‫מר בן־גוריון" — כך כתב — "פיזר את קווי שביתת־הנשק לכל רוח בהבל פיו‬ ‫(אשרי המאמין) ועתה בא נתן א‪ .‬ומבטל את הגבול הבינלאומי בין ארץ־ישראל‬ ‫למצרים בחרוז וחצי"‪ .‬כאן ציטט הרסגור בית נוסף של השיר‪ ,‬המדבר על כך‬ ‫שיש מקומות שבהם נגע "נצחה של האומה"‪ ,‬ושהקשר אליה חזק יותר מאשר‬ ‫"שטרי־קניין פרטי של ביי ושל פחה"‪ .‬מה היה אומר אלתרמן‪ ,‬תוהה הרסגור‪,‬‬ ‫אם איזה פייטן ערבי היה מכריז כי מדינת ישראל חייבת להיות ערבית‪" ,‬וחובה‬ ‫זאת עזה מכל שטרי־קנין של פרדסן ושל קיבוץ?" ואחר הדברים האלה אומר‬ ‫הרסגור בלעג‪" :‬על הצד הספרותי מוטב‪ ,‬כמובן‪ ,‬שלא להתעכב"‪98.‬‬ ‫שבוע ימים לאחר מכן‪ ,‬לאחר ששקעו מעט ענני המלחמה‪ ,‬פרסם אלתרמן‬ ‫במסגרת "הטור השביעי" שני פרקים‪ :‬הראשון שבהם — "בתוך הטלטלה" —‬ ‫היה דיון עיוני ומושכל בתוצאות המלחמה‪ .‬הפרק השני — "תנופת המסע"‬ ‫— ניסה ליצור תמונת תקריב של הלוחם הבודד הנושא בעול המלחמה‪ ,‬זאת‬ ‫בתגובה על דברי פרשנים צבאיים שהדגישו דווקא את המהירות המפתיעה שבה‬ ‫ר־א ׁש וְ ַעל ַ ּג ּבוֹ ֵרעוֹ ׁ ֶשעוֹ ד ּבוֹ‬ ‫התנהלה מלחמת סיני‪ַ ..." :‬רק ַה ּלוֹ ֵחם ׁ ֶש ָ ּז ַחל ִּב ְמ ַט ֵ‬ ‫נְ ׁ ָש ָמה‪ /‬יָ ַדע ָמה ָא ְרכוּ ‪ָ ,‬מה ָא ְרכוּ ַה ׁ ּ ְשנִ ּיוֹ ת ָהעוֹ ְברוֹ ת ַּב ָּס ְך‪ַ /‬עד ִה ְת ַק ּ ֵפל ַּת ְח ָּתיו עוֹ ד‬ ‫ׁ ַש ַעל ֲא ָד ָמה"‪ .‬בדין וחשבון שערך בפרק הראשון של השיר התייחס אלתרמן‬ ‫בחיוב הן למניעים שהובילו למלחמה‪ ,‬והן לתוצאות המלחמה‪ ,‬כשהוא מתווכח‬ ‫עם גורמים במערכת הציבורית והפוליטית שמתחו ביקורת על דרך ההתנהלות‬ ‫של ממשלת ישראל‪ .‬הוא אף התאים את השיח שלו למציאות הפוליטית החדשה‬ ‫אשית נוֹ ֶב ְמ ֶּבר־זֶ ה ֻמ ְ ּג ָרה‬ ‫ימי ֵר ׁ ִ‬ ‫"ב ֵ‬ ‫כשקבע כי מלחמת סיני היתה מלחמה יזומה‪ִּ :‬‬ ‫ַח ׁ ְש ַרת אוֹ יֵ ב ֲא ׁ ֶשר ָע ְמ ָדה ַא ַחר ָּכ ְת ֵלנוּ ‪ /‬דְּ רוּ ָכה ִלזְ נֹק וּ ְל ַג ְל ְ ּג ֵלנוּ יָ ָּמה ְּבב ֶֹקר לֹא ָעבֹת‬ ‫וְ לֹא ָרחוֹ ק"‪ .‬בהתפלמסו עם מי שהתנגדו ליציאה למלחמה — בייחוד שרי מפ"ם‬ ‫[ ‪] 488‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫— טען אלתרמן כי לולא הקדימה ישראל לצאת למלחמה אמנם היתה מנצחת‬ ‫"ח ֵר ָבה וַ ֲע ׁ ֵשנָ ה וַ ֲהרוּ ַסת ָע ִרים‬ ‫במערכה‪ ,‬אך ניצחון זה היה מושג במחיר כבד — ֲ‬ ‫ָהיִ ית עוֹ ָלה ִמ ִּנ ְצחוֹ נֵ ְך ִּבשְׂ ֵדה ַה ֶ ּק ֶטל‪ /,‬לוּ ֵלא ִה ׁ ְש ַּכ ְמ ְּת ִל ׁ ְש ּבֹר ְּבעוֹ ד מוֹ ֵעד ַה ֶח ֶרב‬ ‫אר ְך!" משמע שאלתרמן‪ ,‬שהכריז בערב יום העצמאות תשט"ו כי‬ ‫ׁ ֶש ֻה ְּנ ָחה ַעל ַצ ָ ּו ֵ‬ ‫לא מדינת ישראל היא זו שתפתח במלחמה יזומה‪ ,‬שינה את טעמו‪ ,‬והוא אימץ‬ ‫למעשה את הגרסה שלפיה בנסיבות מסוימות גם מלחמת בררה היא למעשה‬ ‫מלחמת אין בררה‪ ,‬ומתוקף זה יש לראות בה מלחמה צודקת‪ .‬הוא גם דחה את‬ ‫הטענות שהושמעו כבר אז בדבר קנוניה שנעשתה עם בריטניה וצרפת‪ ,‬כאשר‬ ‫שתי המעצמות בחרו ללחום מלחמה אנכרוניסטית למען האינטרסים שלהן‬ ‫במזרח התיכון ובצפון אפריקה‪ :‬ישראל‪ ,‬לפי גרסתו‪ ,‬נלחמה במלחמה זו אך ורק‬ ‫וביה "בגורלות‬ ‫מניה ּ‬ ‫ּ‬ ‫את מלחמת הקיום שלה עצמה‪ ,‬אולם מלחמה זו השתלבה‬ ‫מזרח ומערב גם יחד"‪ ,‬ומתוקף זה היתה למלחמה על שלום העולם‪ .‬הוא גם‬ ‫שלל את הטענות כי המבצע הצבאי עלול להעצים את השנאה באזור‪ ,‬ההפך‬ ‫הוא הנכון‪ :‬הזעזוע והטלטלה שהמלחמה גרמה להם עשויים להערכתו לשחרר‬ ‫את מנהיגי ערב מרעיונות עוועים בדבר חיסולה של מדינת ישראל‪ .‬ואם אמנם‬ ‫כך‪ ,‬הרי שמלחמה זו מסמנת ראשיתו של מפנה שיביא לחילוצו של האזור כולו‬ ‫ממעגל הדמים שהוא נתון בו‪ ,‬אשר איננו בגדר גזרת גורל‪99.‬‬ ‫אולם עד מהרה פינו שירי הקרב והניצחון את מקומם לשיר מחאה חריף‬ ‫ובוטה שבו נאלץ אלתרמן להתעמת עם הממסד הביטחוני בפעם האחת והיחידה‬ ‫בתקופה זו‪ .‬בליל ‪ 29‬באוקטובר‪ ,‬הלילה שבו החלה מערכת סיני‪ ,‬הרגו חיילי‬ ‫משמר הגבול ‪ 47‬בני אדם בכפר קאסם‪ ,‬לאחר שכמה מתושבי המקום הפרו בלא‬ ‫יודעין את העוצר שהוכרז באזור המשולש שעות אחדות בלבד לפני תחילת‬ ‫המלחמה‪ .‬ב־‪ 1‬בנובמבר הקים דוד בן־גוריון ועדת חקירה לבדיקת הפרשה‪,‬‬ ‫וזו הגישה את מסקנותיה ב־‪ 11‬בנובמבר‪ .‬פרטי האירוע וכן מסקנות הוועדה‬ ‫הובאו באותו יום לידיעת חברי הממשלה‪ .‬הציבור‪ ,‬עם זאת‪ ,‬לא ידע על כך‬ ‫דבר‪ ,‬שכן הצנזורה הצבאית הטילה על הפרשה איפול כבד במשך יותר מחודש‬ ‫ימים‪ .‬ידיעה עמומה על הטבח אמנם התפרסמה בעיתון הארץ ב־‪ 6‬בנובמבר‪,‬‬ ‫אך כל שנאמר בה היה‪" :‬מספר אזרחים ערביים נהרגו ונפצעו ביום ב' בשבוע‬ ‫שעבר בזמן העוצר בשלושה כפרים במשולש הישראלי כפר קאסם‪ ,‬ג'לג'וליה‬ ‫וטייבה"‪ .‬רק בתחילת דצמבר‪ ,‬לקראת הופעתו המתוכננת של ראש הממשלה‬ ‫בכנסת‪ ,‬החלה הצנזורה להתיר בהדרגה את הרסן‪ .‬רק אז — ב־‪ 7‬בדצמבר —‬ ‫פרסם אלתרמן ב"הטור השביעי" שיר בשם "תחום המשולש" שהוקדש כולו‬ ‫לפרשת כפר קאסם‪ ,‬ובו דיבר באומץ לב אזרחי על פשע מלחמה שבוצע בזמן‬ ‫[ ‪] 489‬‬

‫אלתרמן‬

‫האחרון‪ ,‬אף כי נמנע מלמסור את פרטיו — אם בגלל מגבלות הצנזורה‪ ,‬ואם‬ ‫משום שנרתע מלתאר את הדברים כפי שהיו באמת‪:‬‬ ‫ַא ַחר ׁ ֶש ִּנ ְת ַח ְ ּורוּ ְל ָך ּ ְפ ָר ָטיו ׁ ֶשל אוֹ תוֹ ַמ ֲעשֶׂ ה ַמ ֲח ִריד‪,‬‬ ‫ּ ְפ ָר ָטיו ׁ ֶש ֵאין ַה ָ ּיד מוּ ֶר ֶמת ְל ַס ּ ְפ ָרם ִּב ְכ ָתב לֹא ַרק ִמ ַּט ֲע ֵמי ֶצנְ זוּ ָרה ְמ ֻצ ָ ּוה‪...‬‬ ‫יָ ַד ְע ָּת‪ֵ :‬אין ִל ְכ ּתֹב ַעל ָּכל נוֹ שֵׂ א ַא ֵחר‪ .‬לֹא ַמ ֲא ָמר וְ לֹא ִס ּפוּ ר וָ ׁ ִשיר‪.‬‬ ‫ִּכי ְמ ָס ֶר ֶבת ָה ִע ְב ִרית ִל ְדלֹג ַעל נְ ָב ָלה ׁ ֶש ֶּנ ֶעשְׂ ָתה ְּביִ שְׂ ָר ֵאל‪ָּ .‬כ ְך ֳא ִפי ַה ָּל ׁשוֹ ן‬ ‫ַה ּזֹאת‪ָּ ,‬כזֶ ה ִט ָיב ּה‪.‬‬ ‫בצד הגדרת האירוע כמעשה נבלה ("נְ ָב ָלה ְּביִ שְׂ ָר ִאל" — על פי דברים כב כא)‪,‬‬ ‫תלה בו אלתרמן כינויים טעונים כמו "תועבה" או "זוועה"‪ .‬אולם לא רק האירוע‬ ‫נדרש לגנאי; אלתרמן מתח ביקורת נוקבת גם על קשר השתיקה ועל העלמת‬ ‫מידע מן הציבור בכל הנוגע לפרטי הפרשה‪ .‬הוא גם תבע מן הציבור שלא‬ ‫להסתפק במסירת הנושא להכרעת בית המשפט‪ ,‬אלא לערוך בעצמו חשבון‬ ‫נפש נוקב ולהפיק ממנו לקחים‪:‬‬ ‫ר־ה ָּכ ָרה‬ ‫לֹא ִּת ָּת ֵכן ֶח ְב ַרת ֱאנוֹ ׁש‪ ,‬לֹא יִ ָּת ֵכן ִצ ּבוּ ר ַּב ַ‬ ‫יפי מוּ ָסר)‬ ‫(ב ִלי ִה ְצ ָט ְרכוּ ת ְל ַמ ִּט ֵ‬ ‫ׁ ֶש ּלֹא יֵ הֹם ְל ֵעת ִמ ְק ֶרה ָּכזֶ ה וְ לֹא יִ ׁ ְש ַאל ְּ‬ ‫יצד ָק ָרה ַמה ׁ ּ ֶש ָ ּק ָרה וְ ֵא ְ‬ ‫יך יָ כ וֹ ל ָה יָ ה ִל ְקרוֹ ת ַמה ׁ ּ ֶש ָ ּק ָרה‬ ‫ֵּכ ַ‬ ‫ְ‬ ‫וְ ֵאיך וּ ַמה ַח ָ ּיב הוּ א ַל ֲעשׂ וֹ ת ְּכ ֵדי ׁ ֶש ּלֹא ִּת ְק ֶרה ָּכזֹאת ָמ ָחר‪.‬‬ ‫אלתרמן בחר לומר כי העובדה שהאירוע התרחש על סף מלחמה או בהקשרה‬ ‫מקלות; הציווי של "לא תרצח" הוא‬ ‫איננה יכולה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬לשמש בגדר נסיבות ִ‬ ‫מוחלט‪ ,‬ודווקא מלחמה זו היא שמזמנת לנו תזכורת לגביו ומעניקה לו תוקף‬ ‫מחודש‪:‬‬ ‫ָא ְמנָ ם — ַעל ַסף ַה ִּמ ְל ָח ָמה ָהיָ ה ַה ַּמ ֲעשֶׂ ה‪ַ .‬על ַסף ַמ ָּסה ְגדוֹ ָלה וְ ַס ַער ַרב‪,‬‬ ‫ַא ְך ִאם יֵ ׁש ַט ַעם ְל ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן ׁ ֶשל 'נְ ִס ּבוֹ ת'‪ְּ ...‬כ ַק ֵּטגוֹ ר נוֹ ֵשֹאת קוֹ ָל ּה ֵעת ֲע ָברוֹ ת!‬ ‫ַעל ַסף זִ ַירת ְק ָרבוֹ ת ָהיָ ה ַה ַּמ ֲעשֶׂ ה‪ָ .‬א ֵכן‪ֲ .‬א ָבל ִּב ְק ֵצה זִ ַירת ַה ְ ּק ָרב‪,‬‬ ‫ש ֶרת ַהדִּ ְּברוֹ ת‪100.‬‬ ‫ְּב ַפ ֲא ֵתי ָדרוֹ ם ׁ ֶשל ַה ִ ּז ָירה ַה ּזֹאת ָק ִמים צוּ ָקיו ׁ ֶשל ַהר ֲע ֶ ׂ‬ ‫המשורר חיים גורי קרא את מה שכתב אלתרמן‪ ,‬ומיהר להגיב על כך במדורו‬ ‫"מה אומרים" בעיתון למרחב‪ :‬באופן בלתי נמנע נזכר גורי בשיר "על זאת"‪,‬‬ ‫[ ‪] 490‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫אותה קריאת מחאה נגד רצח חפים מפשע שהשמיע המשורר בעיצומה של‬ ‫מלחמת העצמאות‪" .‬לא‪ ,‬אף אחד מנרצחיה החפים־מחטא של מלחמת השחרור‬ ‫לא קם לתחייה בעקב השיר‪ ,‬אך אפשר היה ללכת ברחוב מבלי להשפיל עיניים‪,‬‬ ‫אפשר היה לעסוק בצווי החובה למיניהם — ר ק ל א ח ר י ו "‪ .‬וכך גם הפעם —‬ ‫"עם הקריאה בא פתע שינוי מוחלט באווירה‪ ,‬ואיזה ענן כבד‪ ,‬מחניק‪ ,‬שלחץ על‬ ‫הגולגולת באלפי א ט מ ו ס פ ר ו ת — נתפרק באחת‪ ,‬ואפשר היה לנשום אויר‬ ‫אחר"‪ .‬גורי אף הציע לקברניטי צה"ל להפיץ את השיר ביחידות הצבא‪ ,‬כפי‬ ‫שנהג בן־גוריון בשעתו עם "על זאת"‪ .‬על השיר עצמו כתב כי הוא היה גולת‬ ‫הכותרת במסע המחאה שעבר את הארץ כולה לחקירה גלויה‪ ,‬להסרת האיפול‬ ‫שהוטל‪" .‬כי בו היתה האזהרה כי על סף תהום עמדנו‪ .‬כי רוח של הארץ הזאת‬ ‫חוללה‪ .‬כי התרבות העברית בסכנה‪ ,‬כי עברנו על ה ל א ו הראשון שניתן‬ ‫לנו על אותו הר‪ ,‬שעליו דרכו כעת רגליו של הצבא העברי"‪ .‬בדברו על אותה‬ ‫תקרית‪ ,‬בעת שאמר את הדברים האלה — סיכם גורי — "אמר אותם (אלתרמן)‬ ‫גם בשמו של כל אחד מאתנו"‪101.‬‬ ‫הד ְּברוֹ ת" שב ועלה כעבור‬ ‫הקישור בין פרשת כפר קאסם לבין "הר עשרת ִ‬ ‫ימים אחדים בנאום שנשא דוד בן־גוריון בפני מליאת הכנסת; ומי יודע‪ ,‬אולי‬ ‫נעשה קישור זה בהשפעת השיר של אלתרמן‪ .‬ביום רביעי‪ 12 ,‬בדצמבר ‪,1956‬‬ ‫בשעת צהריים‪ ,‬קיימה הכנסת ישיבה מיוחדת על "המאורע בכפרי המשולש"‪.‬‬ ‫הישיבה נמשכה ‪ 12‬דקות בלבד — והיא כללה אך ורק את הודעת ראש הממשלה‬ ‫שהוקדשה לנושא זה‪ .‬בן־גוריון מסר דו"ח מפורט לחברי הכנסת על השתלשלות‬ ‫הפרשה‪ ,‬גינה את המעשה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים‪ ,‬ולאחר דבריו —‬ ‫על פי בקשת היושב ראש יוסף שפרינצק — כיבדה הכנסת את חללי כפר קאסם‬ ‫בקימה‪ .‬בדבריו ביטא בן־גוריון חרדה מן האפשרות של "מעשה זוועה כזה‬ ‫הפוגע ביסודות הקדושים ביותר של המוסר האנושי השאוב מתורת ישראל"‪.‬‬ ‫אחר כך בחר להתייחס במפורש למעמד הר סיני‪'" :‬לא תרצח' הוא הצו העליון‬ ‫שנמסר לנו מהר סיני‪ .‬ואין עם בעולם שמחשיב יותר מהעם היהודי יקר חיי‬ ‫האדם‪ ,‬פירוש הדבר חיי כל אדם‪ ,‬בלי הבדל מין‪ ,‬גזע‪ ,‬דת ולאום"‪ .‬הוא דיבר‬ ‫גם על הפרת עקרון יסוד אחר שהונחל על ידי התורה — "כאזרח מכם יהיה‬ ‫הגר ִאתכם ואהבת לו כמוך"‪ 102.‬כמו במקרה של השיר "על זאת"‪,‬‬ ‫לכם ַה ֵגר ָ‬ ‫שנכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות‪ ,‬השכיל אלתרמן גם הפעם לשים סייג‬ ‫להזדהות שלו עם הממסד המדיני והצבאי‪ ,‬כדי להתריע מפני טשטוש‪ ,‬אדישות‬ ‫ואטימות לב לנוכח התרחשותם של פשעי מלחמה‪103.‬‬ ‫בחודשים שלאחר המלחמה התייצב אלתרמן חד־משמעית לצד מדיניותו‬ ‫[ ‪] 491‬‬

‫אלתרמן‬

‫של בן־גוריון והצדיק בפה מלא את ההחלטה לסגת מכל השטחים שנכבשו‬ ‫במלחמה‪ .‬מה שנכתב בשיר "מנגד להר" היה בגדר התפרצות ספונטנית שלא‬ ‫היה לה המשך — בדיוק כמו נאומו של בן־גוריון על "מלכות ישראל השלישית"‪.‬‬ ‫אלתרמן ליווה את המשא ומתן המדיני בסדרת שירים שבהם נתן גיבוי מלא‬ ‫למדיניות הממשלה‪ ,‬ואף הביע תמיכה ללא סייג בפעולות הצבא הממלא אחר‬ ‫החלטות הדרג המדיני‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בשיר "טעמם של דברים"‪ ,‬שבו שיבח את‬ ‫צה"ל על שהוא מתקדם בסערה בעת הקרב‪ ,‬אך בזמן של לחץ מדיני הוא נסוג‬ ‫לאטו‪ ,‬ולא עוד אלא שהוא מבצע מהלך זה מתוך שהוא מתגבר על המרירות‬ ‫"א ׁ ְש ֵרינוּ וְ ַא ׁ ְש ָריו ׁ ֶש ָּכ ְך הוּ א ַה ַּמ ָ ּצב וְ לֹא ְל ֵה ֶפ ְך" — העיר המשורר‪.‬‬ ‫האצורה בו‪ַ .‬‬ ‫אשוֹ נִ ים‬ ‫"לצ ֶֹר ְך ִה ְת ַקדְּ מוּ ת וְ ַה ְב ָק ָעה — ֵהם ִר ׁ‬ ‫והוא הדין גם לגבי המפקדים‪ְ :‬‬ ‫ְל ַט ְעמוֹ ׁ ֶשל ְק ָרב‪ /‬וּ ְלצ ֶֹר ְך נְ ִס ָיגה ְּב ֵעת ֶה ְכ ַרח — ֵהם ַא ֲחרוֹ נִ ים ְּב ַצד ַהדֶּ ֶגל"‪ 104.‬הוא‬ ‫אף השמיע שיר שבח עתיר הפלגות ("שיר הורסי הכבישים") לנוכח מדיניות‬ ‫"האדמה החרוכה" שאותה ביצע צה"ל בהוראת הממשלה ושהתבטאה בהרס‬ ‫הכבישים והתשתיות בכל רחבי סיני — פעולה שנתקלה בהתנגדות קשה מצד‬ ‫האו"ם‪ 105.‬בה בעת צידד אלתרמן בקו הקשוח שנקטה הממשלה במהלך המשא‬ ‫ומתן‪ ,‬כשטיעוניו ניזונים שוב ושוב מן הדימוי של מדינת ישראל כקורבן החלש‬ ‫והצודק המגונן על עצמו מפני התוקפן‪" :‬לֹא יֶ ְחדַּ ל ַעם נָ צוּ ר‪ְּ ,‬בבוֹ אוֹ ַעד ֲהלוֹ ם‪/‬‬ ‫ִמ ִּמדַּ ת ַס ְח ָטנוּ ת ֲחשׂ וּ ַכת ַמ ְעצוֹ ר‪ /‬לֹא יֶ ְחדַּ ל ִמ ִּל ְסחֹט ִק ּיוּ ם־חֹק וְ ׁ ָשלוֹ ם‪ /‬וְ ִל ְסחֹט‬ ‫ִּב ּ ָטחוֹ ן וְ שִׂ ְגשׂ וּג ָּב ֵאזוֹ ר"‪ .‬כך כתב במחאה על טענותיו של שגריר ארצות הברית‬ ‫באו"ם הנרי קבוט לודג' שאמר בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם‪" :‬אין שום‬ ‫מדינה בעולם רשאית לסחוט מחיר בעד הסכמתה לציית לעקרונות היסודיים‬ ‫של האו"ם"‪ 106.‬בצד הביקורת על המדיניות האמריקנית כתב אלתרמן שיר‬ ‫תהילה נרגש ונמלץ לכבודה של צרפת‪ ,‬ובו ָחלק שבחים למדינה זו הן בגין‬ ‫הסיוע הצבאי ערב המלחמה והן בשל התמיכה ללא סייג שהעניקה לישראל‬ ‫ן־פ ְתאֹם‪ַּ ,‬כ ֵח ׁ ֶשק‬ ‫"היָ ה ְּב ָך ְרצוֹ ּ ִ‬ ‫במהלך המשא ומתן המדיני שהיה אז בעיצומו‪ָ :‬‬ ‫ילי ַה ַּמ ְר ֶס ְליֶ זָ ה‪ִ /,‬ל ְקרֹא ְּבקוֹ ל ָ ּגדוֹ ל ְּכ ֵמ ֵא ֶל ָ‬ ‫יך — וִ יו ַלה‬ ‫ַה ֵּנעוֹ ר ָּת ִמיד ְלקוֹ ל ְצ ִל ֵ‬ ‫ְפ ַרנְ ס" — כתב אלתרמן‪ ,‬חניך תרבות צרפת ומתרגמם של רסין ומולייר‪ .‬הוא‬ ‫גם תיאר באופן ציורי את מעמד הענקת אות לגיון הכבוד מטעם ממשלת צרפת‬ ‫למנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס‪ ,‬ואף הודה לאלה מבין קברניטי המדינה‬ ‫שהשכילו לרכוש את לבו של העם הצרפתי‪ 107.‬אולם כמי שניסה להדחיק את‬ ‫הזיקה שבין "מבצע קדש" ל"מבצע מוסקטר" — שם הקוד הצבאי למתקפה של‬ ‫צרפת ובריטניה על מצרים — נמנע אלתרמן מלציין ולוּ רק ברמז כי לא רק‬ ‫ה"אבירות" הצרפתית פעלה כאן‪ ,‬אלא גם רצונם של ראשי הרפובליקה הרביעית‬ ‫[ ‪] 492‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫למוטט את משטרו של נאצר ובדרך זו להביא לחיסול המרד באלג'יריה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬התעלמותו של אלתרמן מממד זה של מפת המציאות הפוליטית‬ ‫עוררה ביקורת מצדו של משה שמיר‪ ,‬שהיה אז איש מפ"ם‪ ,‬ומתוקף זה שלל‬ ‫את הברית האסטרטגית שקמה בין ישראל לבין מעצמות המערב‪ .‬צרפת זכתה‬ ‫בשבוע שעבר‪ ,‬מבלי דעת‪ ,‬באות כבוד שאין למעלה ממנו בישראל — כך שמיר‬ ‫— הלוא הוא "הטור השביעי" פרי עטו של אלתרמן‪ .‬לכבוד זה זכו עד כה מעטים‬ ‫בלבד‪ :‬יצחק שדה‪ ,‬העלייה השנייה‪ ,‬דוד בן־גוריון‪ ,‬רב חובל איטלקי‪ ,‬הפלמ"ח‪,‬‬ ‫אברהם שלונסקי ואולי עוד כתריסר אנשים ומוסדות — והנה‪ ,‬באות הזה זכתה‬ ‫עכשיו ממשלת צרפת! למרות האירוניה‪ ,‬נמנע שמיר מלשלול את המחווה‬ ‫שעשה אלתרמן כלפי הצרפתים‪ ,‬אך הוא העמיד מולה תמרור אזהרה‪ :‬אהבת‬ ‫ישראל את צרפת והכרת גדולתה — כך טען — מיוסדות כולן על האינטרס‬ ‫ועל התועלת הכרוכים בקבלת סיוע צבאי‪ ,‬ואל לנו — ולאלתרמן — להתכחש‬ ‫לזה‪" :‬תוסיפו להביא תועלת" — כך שמיר — "נוסיף לאהוב אתכם‪ ,‬תחדלו —‬ ‫נחדל"‪ .‬אולם יותר מכול היה שמיר מוטרד מכך שאלתרמן התעלם לחלוטין מן‬ ‫האינטרס שהנחה את הצרפתים בקביעת יחסם אלינו — חיזוק מעמדם וביצור‬ ‫עתידם במלחמה האימפריאלית שהם מנהלים באלג'יריה‪ ,‬ושאת צדקתה שלל‬ ‫הכותב מכול וכול‪ .‬לנוכח זה ציפה שמיר מאלתרמן‪ ,‬שבו ראה את מחנך הדור‪,‬‬ ‫לעמוד על משמר הדיוק המוסרי גם בתקופה של הסגר ומצור‪ .‬אכן צרפת היא‬ ‫ידידתה של ישראל‪ ,‬פסק שמיר‪ ,‬אך לא מתוך אבירות סתם‪ ,‬אלא מתוך אינטרס‬ ‫מדיני ברור; לכן ראוי היה לומר לקוראים כי גם אם צרפת נתנה לנו נשק‪ ,‬אין‬ ‫אנו מוכנים להכניס את עצמנו בסבך של עסקי האימפריה‪" .‬את הדיוק הזה" —‬ ‫מסכם שמיר — "את האבל הזה‪ ,‬לא מצאתי בטורו של אלתרמן"‪108.‬‬ ‫עם סיום ארבעת חודשי המשא ומתן וקבלת ההחלטה הסופית על נסיגה‬ ‫משארם א־שיח' ומרצועת עזה‪ ,‬פרסם אלתרמן ב־‪ 8‬במארס שיר ארוך ופרטני‬ ‫בשם "דינה של החלטה" ובו סיכם למעשה את הפרק המדיני של מלחמת סיני‪.‬‬ ‫הוא תקף את מתנגדי הנסיגה משמאל ומימין — הן את מפ"ם ואחדות העבודה‪,‬‬ ‫הן את הציונים הכלליים — והביע תמיכה בהחלטת הרוב בממשלה שאישר את‬ ‫הנסיגה‪ ,‬שיבח את דרך ניהול המשא ומתן המדיני אל מול האו"ם והמעצמות‬ ‫והעריך לחיוב את תוצאות המלחמה‪ .‬בהסתמכות על נאומו של בן־גוריון‬ ‫במליאת הכנסת ב־‪ 5‬במארס‪ ,‬טען אלתרמן כי במלחמת סיני ובמשא ומתן‬ ‫המדיני שבא בעקבותיה הגיעה ישראל להישגים שעליהם אפילו לא חלמנו‪:‬‬ ‫המצרים‪ ,‬ערעור מעמדה של‬ ‫ָ‬ ‫אישור בין־לאומי לגירושו של צבא מצרים מחוף‬ ‫יחת ׁ ְש ָע ִרים לֹא נוֹ ְדעוּ‬ ‫"ה ּ ְשׂ גוּ ִס ּכוּ יֵ י ֶמ ְר ָח ִבים ֲח ָד ׁ ִשים וּ ְפ ִת ַ‬ ‫מצרים ברצועת עזה וכן ֻ‬ ‫[ ‪] 493‬‬

‫אלתרמן‬

‫ה־ל ְּנצוּ ִרים"‪.‬‬ ‫ַעד ֲהלֹם‪ִ /,‬ס ּכוּ יֵ י ִה ְת ַא ְ ּזרוּ ת ְלשִׂ ְגשׂ וּג ִוּב ּצוּ ר‪ְ ,‬לעוֹ ִלים וְ ֵכ ִלים וּ ְפ ָל ָד ַ‬ ‫עמידה סרבנית‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬אמנם היתה מעניקה למדינת ישראל עוד שטח‪ ,‬אך‬ ‫היתה גורמת נזק מדיני וכלכלי חמור‪ ,‬פוגעת בסיכויי העלייה והפיתוח ומחדדת‬ ‫את האיבה בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב‪" .‬יֵ ׁש ְּתמוּ רוֹ ת ַל ַּמ ּ ָפה וְ ׁ ִש ְט ָח ּה"‬ ‫— סיכם אלתרמן את טיעוניו‪ ,‬כשהוא מפנים עד תום את הרציונל המדיני של‬ ‫"א ָבל‪ /‬לֹא ַה ׁ ּ ֶש ַטח‪ִּ ,‬כי ֶע ֶצם ּתוֹ כוֹ ׁ ֶשל ַה ֵ ּי ׁש‪ֶ ׁ /,‬של ַה ָ ּקם וְ נִ ְב ָרא‪ ,‬הוּ א‬ ‫בן־גוריון‪ֲ .‬‬ ‫ע־ק ֵד ׁש"‪ .‬לדבריו‪ ,‬זו היתה האמת שמן הדין‬ ‫ַהנִ יר ּבוֹ נִ ׁ ְש ַּתל‪ /‬וְ יִ ּ ָשׂ א ּ ֵפרוֹ ָתיו ִמ ְב ַצ ָ‬ ‫היה לומר אותה לצבא — לחיילים‪ ,‬לטוראים ולמפקדים — לכל אלה שחוללו‬ ‫את המבצע הגואל‪ ,‬ועתה הם נאלצים לקפל את הדגלים במו ידיהם‪ .‬בתוך כך‬ ‫ייחד המשורר שניים מבתי השיר לדברי הערכה גלויים‪ ,‬ישירים ולחלוטין לא‬ ‫מצטדקים למהלכיו של בן־גוריון‪ ,‬האיש שהוביל את ההחלטה לסגת למרות‬ ‫ההתנגדות הקשה שנתקל בה בממשלה ומחוצה לה‪ .‬את עמידתו של בן־גוריון‬ ‫— דווקא עמידת הפשרן‪ ,‬הוותרן‪ ,‬זה שיודע לסגת — הציג המשורר כאחד מרגעי‬ ‫השיא בתולדותיו כמדינאי‪" :‬יִ ָּת ֵכן ְוּב ִס ְפ ֵרי ַה ּקוֹ רוֹ ת ַעל דַּ ף‪ /‬יֵ ָא ֵמר לֹא ִּבשְׂ ַפת‬ ‫ְמ ׁ ָש ִלים‪ִּ /‬כי ָהיָ ה זֶ ה ַא ַחד ָה ַע ִ ּזים ִּב ְצ ָע ָדיו‪ /‬וּ וַ דַּ אי לֹא ַא ַחד ַה ַ ּק ִּלים‪109"...‬‬ ‫את המילה האחרונה על מלחמת סיני השמיע אלתרמן כעבור פחות משנה‪,‬‬ ‫בסוף ינואר ‪ ,1958‬עם פרישתו של משה דיין מתפקידו כרמטכ"ל‪ .‬אלתרמן‬ ‫היה מוקסם מאישיותו של דיין‪ :‬יליד הארץ‪ ,‬צבר שגדל במושב‪ ,‬בנם של חלוצי‬ ‫העלייה השנייה ומייסדי דגניה‪ ,‬חייל עטור תהילה‪ ,‬יפה תואר‪ ,‬דובר עברית‬ ‫רהוטה ואדם בעל סגנון‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬אלתרמן היה יליד הגולה‪ ,‬שגדל‬ ‫בקישינב‪ ,‬בן העלייה הרביעית‪ ,‬עירוני‪ ,‬הוא דיבר עברית במבטא רוסי‪ ,‬ועל אף‬ ‫הצלחתו המסחררת כמשורר והשפעתו הרחבה חש עצמו תמיד מנותק מעולם‬ ‫המעשה — דיין‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬נשא אשכול של תכונות שבוודאי נכסף אליהן‬ ‫בסתר לבו ושהיו מעבר להשגתו‪ .‬דיין היה גם איש ספרות ושירה‪ ,‬והערצתו‬ ‫לשירת אלתרמן היתה גלויה לכול; אך לא אל "הטור השביעי" נשא דיין את‬ ‫נפשו‪ ,‬אלא דווקא אל הליריקה שלו‪ ,‬הוא אהב את שירי האהבה הסוערים‬ ‫שכוּ ונו אל הצד האפל‬ ‫וטעוני המתח‪ ,‬את שירי הקורבן והמוות‪ ,‬את השירים ּ‬ ‫והנסתר שבאדם‪ 110.‬אלתרמן ודיין נמשכו זה אל זה — אלתרמן ראה בדיין את‬ ‫מנהיג העתיד של האומה‪ ,‬זה שיעמוד בראש לאחר הסתלקותו של בן־גוריון מן‬ ‫ההנהגה‪ .‬דיין ראה באלתרמן את הגדול שבמשוררי האומה‪ ,‬הוא קרא כל שורה‬ ‫שכתב‪ ,‬לימים אף הציב את תמונתו על שולחן העבודה שלו ליד תמונותיהם‬ ‫של בן־גוריון ושל חיים שיבא‪ ,‬קצין הרפואה הראשון של צה"ל‪ ,‬מייסדו של‬ ‫בית החולים בתל השומר‪ 111.‬השניים הקפידו לשמור על קשר שוטף‪ :‬דיין אהב‬ ‫[ ‪] 494‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫לשוחח עם אלתרמן‪ ,‬שיתף אותו בענייני ביטחון‪ ,‬לא אחת הזמין אותו לסיורים‬ ‫בשטח ואף ִאפשר לו מדי פעם לצפות בתמרוני הצבא‪ .‬מלחמת סיני היתה אחת‬ ‫מפסגות הקריירה של דיין כמצביא — הוא נתגלה כאסטרטג צבאי מזהיר‪ ,‬ושמו‬ ‫הלך לפניו בארץ ובעולם כולו‪ .‬אלתרמן עקב בהשתאות אחר היערכות הצבא‬ ‫למלחמה ועוד יותר מזה אחר הניהול המרשים ורב־התנופה של המערכה עצמה‪.‬‬ ‫הוא גם רחש כבוד לאופן שבו ביצע דיין את מבצע הנסיגה מן השטחים שנכבשו‬ ‫במלחמה‪ ,‬זאת מתוך נאמנות עד תום להכרעות הדרג המדיני‪112.‬‬ ‫אמנם היו הזדמנויות קודמות שבהן חלק אלתרמן שבחים לדיין‪ ,‬אולם‬ ‫פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל העניקה לו את ההזדמנות לכתוב שיר דיוקן‬ ‫המוקדש לו — דוגמת שירי הדיוקן שנהג לחבר מפעם לפעם לאישים שרחש‬ ‫להם כבוד או אפילו הערצה‪ ,‬ביניהם מדינאים‪ ,‬אנשי צבא‪ ,‬אמנים או סופרים‪.‬‬ ‫אכה‪ֶ ׁ /‬ש ֵאין ָמ ָרה ִמ ֶּמ ָּנה" — פתח אלתרמן‬ ‫"על ַסף ׁ ָשנִ ים ָרעוֹ ת ֻה ְפ ַק ְד ָּת ַעל ְמ ָל ָ‬ ‫ַ‬ ‫את השיר‪ ,‬כשהוא מתייחס לתקופת המתח והחרדה שהובילה למלחמת סיני‬ ‫"א ְך ָהיָ ה זֶ ה ּ ֶפ ֶרק‪ֲ /‬א ׁ ֶשר‬ ‫ולמלחמה עצמה‪ ,‬שבה מילא דיין את התפקיד הראשי‪ַ .‬‬ ‫ָח ַת ְך אוּ ַלי ַח ִ ּיים ַל ַּמ ְמ ָל ָכה‪ /‬וּ ְל ָכל יוֹ ׁ ְש ֵבי ְגבוּ ָל ּה ִמ ְּכ ָפר ַעד ִעיר סוֹ ֶח ֶרת"‪ .‬ולזה הוא‬ ‫ת־מפ ָֹרדוֹ ת ְל ֶר ֶצף)‬ ‫(ב ִה ְת ַאחוֹ ת ְּתקוּ פוֹ ְ‬ ‫מוסיף‪" :‬זֶ ה ּ ֶפ ֶרק־זְ ַמן ֲא ׁ ֶשר אוּ ַלי יִ ְהיֶ ה זָ כוּ ר ְּ‬ ‫ימת ַמ ְס ֵעי ִמ ְל ֶח ֶמת ַה ׁ ּ ִש ְחרוּ ר‪ַ /,‬על ַאף ׁ ֶש ִהיא ַא ַחת וְ לֹא נִ ׁ ְשנֵ ית ַעד נֶ ַצח"‪ .‬אחר‬ ‫ַּכ ֲח ִת ַ‬ ‫ית ֵלב? ְוּב ֵכן‪ִ ,‬אם יֵ ׁש‬ ‫"ב ֶּמה ׁ ָש ִב ָ‬ ‫כך בא אלתרמן לפענח את סוד אישיותו של דיין‪ַּ :‬‬ ‫ׁשוֹ ֵאל‪ֲ /‬הלֹא יֶ ׁ ְשנוֹ ֵמ ׁ ִשיב‪ .‬וּ ְל ָך אוֹ ֵמר הוּ א ָּכ ָכה‪ָ /:‬ה ָעם ָא ַהב ְּב ָך ֶאת ֶא ֶרץ יִ שְׂ ָר ֵאל‪/‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ִה ָּנ ּה ּ ְפרוּ שָׂ ה ָע ֶל ָ‬ ‫יך ְּכמוֹ ׁ ַש ַחר"‪ .‬בעיני אלתרמן מבטא דיין באופן אותנטי את‬ ‫ארץ ישראל החדשה‪ ,‬הוא כמעט שם נרדף לה‪ ,‬ומכאן סוד קסמו ופשר האהבה‬ ‫שהעם רוחש לו; אך בצד היותו יחיד ומיוחד‪ ,‬דיין הוא גם חלק מדור — זה‬ ‫הדור הראשון של ילידי הארץ‪ ,‬אלה שנשאו את עמם עלי שכם‪ ,‬ושמורשתו חיה‬ ‫ובועטת עד עצם היום הזה‪ .‬לבני הדור‪ ,‬ולדיין בכלל זה‪ ,‬מייחס אלתרמן שורה‬ ‫של תכונות טרומיות‪ ,‬כמו מעשיוּ ת‪ ,‬פיכחון‪ ,‬אומץ לב‪ ,‬צלילות דעת‪ ,‬ויתור על‬ ‫פתרונות קלים‪ ,‬חשיבה לא שגרתית‪ ,‬שנאת המליצה השלובה באהבה לפיוט‪,‬‬ ‫"משה ַד ָ ּין" — אומר המשורר כשהוא נוקב‬ ‫אהבת מולדת ונכונות להקרבה‪ֶ ׁ .‬‬ ‫יטב יוֹ ֵד ַע‪ִּ /‬כי‬ ‫"א ׁ ְש ֵרי ָה ָעם ֲא ׁ ֶשר ִּב ְהיוֹ ת‪ַ /‬ה ֶח ֶרב ָמ ִגנּ וֹ ‪ִ ,‬ל ּבוֹ ֵה ֵ‬ ‫לראשונה את שמו — ַ‬ ‫יה"‪ .‬ואם אמנם‬ ‫יה וּ פוֹ ְק ֶד ָ‬ ‫ֵאין ִא ּתוֹ ְד ֻמ ּיוֹ ת ַע ּזוֹ ת וְ נִ ְפ ָלאוֹ ת‪ֵ /‬מ ֵא ּלוּ ׁ ֶשהוּ שְׂ מוּ ׁשוֹ ְמ ֶר ָ‬ ‫כך‪ ,‬יכול העם לסמוך את ידיו גם על האיש שיבוא אחריו‪ ,‬היינו חיים לסקוב‪,‬‬ ‫שהרי גם הוא יהיה נאמן לאותה מורשת; אך באותה המידה רשאי הוא לצפות‬ ‫לגדולות מן האיש הפורש מתפקידו‪ .‬השיר מסתיים בטון מרומם תוך כדי רימוז‬ ‫"משה ַד ָ ּין‪ַ ,‬א ׁ ְש ֵרי ָה ָעם ׁ ֶש ָּכ ָכה לוֹ !‪ִ /‬ל ּבוֹ ְל ָך ִמ ׁ ְש ָּכן‪ .‬וְ עוֹ ד‬ ‫למקרא ולתפילה גם יחד‪ֶ ׁ :‬‬ ‫[ ‪] 495‬‬

‫אלתרמן‬

‫ַר ּבוֹ ת דְּ ָר ֶכ ָ‬ ‫"א ׁ ְש ֵרי ָה ָעם ׁ ֶש ָּכ ָכה‬ ‫יך"‪ .‬המקור היה בספר תהלים קמד טו‪ ,‬שם נאמר‪ַ :‬‬ ‫ּלוֹ ‪ַ ,‬א ׁ ְש ֵרי ָה ָעם ׁ ֶשיְ הֹוָ ה ֱאל ָֹהיו"‪113.‬‬

‫ו‬ ‫"ת ִחי ָצ ְר ַפת וְ יִ שְׂ ָר ֵאל!‪ֵּ /‬בינֵ ינוּ ֵאין ְּכ ָבר ׁשוּ ם ֶה ְבדֵּ ל!" — כך שרה רביעיית מועדון‬ ‫ְּ‬ ‫התאטרון בתוכנית הראשונה של המועדון שנחנך במוצאי שבת‪ 11 ,‬במאי ‪,1957‬‬ ‫חודשים אחדים בלבד לאחר תום מלחמת סיני‪ ,‬ובימי השיא של ידידות ישראל־‬ ‫צרפת‪ .‬המנגינה היתה של ז'אק אופנבך‪ ,‬התמליל של דן אלמגור‪ ,‬והמילים —‬ ‫חלקן בעברית‪ ,‬חלקן בצרפתית — זרמו מפי המבצעים בקלילות רבה ונקלטו‬ ‫בשקיקה על ידי הקהל‪ .‬שגריר צרפת בישראל פייר ז'ילבר‪ ,‬שהיה שגריר אהוב‬ ‫ונערץ שהיטיב לדבר עברית‪ ,‬נכח באחת ההופעות של הלהקה והתמוגג מנחת‪.‬‬ ‫הוא גם הזמין את הרביעייה למסיבה שערך בביתו וביקש מחבריה לבצע את‬ ‫השיר בפני האורחים‪114.‬‬ ‫"מועדון התיאטרון" שהוקם במרתף שברחוב בן יהודה מספר ‪ 57‬פינת‬ ‫רחוב מנדלי מוכר ספרים היה פרי יוזמה של יוסף מילוא‪ ,‬המייסד והמנהל‬ ‫של התאטרון הקאמרי‪ .‬מילוא‪ ,‬שמשך אחריו את יצחק קדישזון‪ ,‬ששימש אז‬ ‫מנהל אדמיניסטרטיבי של התאטרון‪ ,‬ראה לנגד עיניו מועדונים מסוג דומה‬ ‫שהיו באירופה‪ ,‬שבהם היה שילוב בין תוכניות קברט לבין מפגשים של שוחרי‬ ‫תרבות ואמנות שאמורים היו לבוא אל המועדון כדי לצפות בתוכניות‪ ,‬לפגוש‬ ‫חברים וגם ליהנות מכוסית משקה ומארוחה קלה‪ .‬במסגרת התוכניות להקמת‬ ‫המועדון הקים מילוא רביעייה שאותה הרכיב משלושה משחקני הקאמרי —‬ ‫גדעון זינגר‪ ,‬יעקב בן סירא ושמעון בר‪ ,‬ואליהם צירף שותף רביעי‪ ,‬ראובן שפר‪.‬‬ ‫המודל היה זה של הלהקה הצרפתית "האחים ז'ק" ("‪,)"Les Fréres Jacques‬‬ ‫רביעייה קולית שנוסדה ב־‪ 1944‬ושילבה זמרה‪ ,‬כוראוגרפיה ומערכונים‪ ,‬והיתה‬ ‫לאחד מנושאי הדגל של השנסון הצרפתי‪ .‬מילוא אף הלביש את שחקניו בלבוש‬ ‫דומה‪ :‬חולצות טריקו מקושטות פסים‪ ,‬כתפות העשויות מרצועות אלסטיות‪,‬‬ ‫עניבות פרפר ומגבעות קש מעוגלות‪ .‬הכותב המרכזי לתוכנית הראשונה היה‬ ‫דן אלמגור‪ ,‬סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬שהתפרסם‬ ‫בזכות תוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת"‪ .‬מלבדו גייס המועדון‬ ‫לשורותיו את חיים חפר‪ ,‬שהיה פזמונאי בעל מוניטין‪ .‬מי שכתבו את המוזיקה‬ ‫היו אלכסנדר (סשה) אברמוביץ (לימים ארגוב)‪ ,‬גארי ברתיני‪ ,‬יוחנן זראי ומאיר‬ ‫נוי‪ .‬ליד הפסנתר ישב יוחנן זראי‪ .‬בערב הראשון כללה תוכנית הלהקה רק‬ ‫[ ‪] 496‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫שישה פזמונים וכמה קטעי קישור‪ .‬השיר "ברית צרפת וישראל" היה רק אחד‬ ‫מהם‪ ,‬אך הוא שכבש את לב הקהל והפך לשלאגר‪115.‬‬ ‫אולם למילוא היו גם שאיפות אמנותיות אחרות והוא קיווה להגשים אותן‬ ‫במסגרת המועדון‪ .‬אחת מהן היתה להעלות באופן קבוע אופרטות של ז'אק‬ ‫אופנבך‪ ,‬מלחין יהודי גרמני‪ ,‬בנו של חזן‪ ,‬שכבש את פריז במחצית השנייה של‬ ‫המאה התשע עשרה‪ ,‬ואשר נחשב לאיש שהמציא את ז'אנר האופרה הקלה ולמי‬ ‫שהניח את היסוד למחזה המוזיקלי‪ .‬רעיון זה זכה לעידוד על ידי המוזיקאי‬ ‫פרנק פלג‪ ,‬גם הוא יוצא צ'כיה וידידו הטוב של מילוא‪ ,‬שסבר אף הוא שאופנבך‬ ‫ראוי לנראוּ ת רבה יותר על הבמה העברית‪ .‬פלג‪ ,‬יחד עם המלחין יוסף טל‪,‬‬ ‫קיבלו עליהם את הניהול המוזיקלי של התוכנית‪ .‬כשנבחרו שתי האופרטות‬ ‫מתוך רפרטואר של יותר ממאה יצירות פרי עטו של אופנבך‪ ,‬פנה מילוא אל‬ ‫אלתרמן וביקש ממנו לתרגם אותן לעברית‪ .‬אמנם אפשר היה לפנות למתרגמים‬ ‫אחרים — האופרטה לא היתה בדיוק הז'אנר שלו — אך מילוא ידע היטב כי‬ ‫שותפותו בתוכנית תקנה למועדון לא מעט פרסטיז'ה‪ .‬האופרטות שנבחרו היו‬ ‫"אירוסין לאור הירח" ו"הכלה המוגרלת" — הן היו קצרות מאוד‪ ,‬כל אחת מהן‬ ‫כללה מערכה אחת‪ ,‬והיא נמשכה לערך חצי שעה‪ .‬מילוא היה כמובן הבמאי‪,‬‬ ‫הוא הלביש את השחקנים בתלבושות מסורתיות ובפאות נוכריות‪ ,‬ואף התפאורה‬ ‫שהקים אריה נבון תאמה את רוח התקופה‪ .‬שניים מבין חברי הרביעייה‪ ,‬שמעון‬ ‫בר וגדעון זינגר‪ ,‬היו שותפים להפקה‪ ,‬ולצדם התייצבה קבוצה של זמרות‪,‬‬ ‫והידועה שבהן היתה הסופרן רמה סמסונוב‪ .‬יוסף טל וקורט ניטקביץ ליוו את‬ ‫הזמרה בשני פסנתרים‪ .‬וזה היה החלק הראשון של התוכנית הראשונה שבה נחנך‬ ‫המועדון‪ .‬החלק השני של הערב כלל את הופעת הרביעייה‪ .‬הופעת הרביעייה‬ ‫היתה הצלחה מסחררת‪ ,‬האופרטות הצליחו פחות‪ ,‬והדבר גרם למילוא לוותר‬ ‫על כוונתו המקורית לעשות את אופנבך למרכיב קבוע בתוכניות המועדון‪.‬‬ ‫עם זאת מצא אלתרמן את עצמו‪ ,‬בזכות עבודת תרגום זו‪ ,‬שותף פעיל לפרק‬ ‫חדש בתולדות התאטרון הקאמרי‪ ,‬כשם שהיה שותף לערב המערכונים הראשון‬ ‫באולם "מוגרבי"‪ ,‬שבעקבותיו נוסד התאטרון‪116.‬‬ ‫במקרה או שלא במקרה היו השנים ‪ ,1957-1956‬שבהן נרקמה ברית‬ ‫הידידות בין ישראל לצרפת‪ ,‬לעונה פרנקופונית במיוחד ביצירתו של אלתרמן‪.‬‬ ‫ב־‪ 1‬בינואר ‪ 1956‬העלה הקאמרי בהצגת בכורה את הקומדיה "כובע הקש‬ ‫האיטלקי"‪ ,‬שהוצגה בעיצומה של תקופת המתח הביטחוני ופעולות הגמול‪.‬‬ ‫את המחזה כתב אז'ן לביש‪ ,‬בן דורו של ז'אק אופנבך‪ ,‬המתרגם לעברית היה‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬הבמאי יוסף מילוא‪ ,‬משה מוקדי צייר את התפאורה ופרנק פלג‬ ‫[ ‪] 497‬‬

‫אלתרמן‬

‫חיבר את המוזיקה‪ .‬לביש היה אמן הפארסה‪ ,‬ז'אנר שהיה קליל ושטחי אף יותר‬ ‫מזה של הקומדיה‪ .‬מעשה בחתן פריזאי הדוהר על סוס בדרך לחתונתו‪ ,‬הוא‬ ‫נקלע לתסבוכת לאחר שהסוס שעליו הוא רוכב אוכל לתיאבון את כובע הקש‬ ‫האיטלקי של עלמה צעירה המתעלסת ביער עם קצין צרפתי‪ ,‬והדבר מאלץ אותו‬ ‫להשיג עבורה בהקדם כובע חלופי‪ ,‬שאילולא כן עלולה הצעירה להיות קורבן‬ ‫לזעמו של הקצין‪ .‬יום החתונה הופך אפוא לשרשרת של חיפושים קדחתניים‬ ‫ואליהם מצטרפים כל קרואי החתונה‪ ,‬הסבורים לתומם כי המקומות שהם‬ ‫נסחבים אליהם והמצבים המוזרים שלתוכם נקלעו אינם אלא חלק בלתי נפרד‬ ‫מן האירוע עצמו‪" .‬איזו עלילה אפסית־חיננית!" — כתבה מבקרת התאטרון‬ ‫של עיתון דבר הפועלת שצפתה בהצגה‪ 117.‬אולם עלילה אפסית־חיננית זו‪,‬‬ ‫כפי שעלתה על במת הקאמרי‪ ,‬זכתה לשבחים מופלגים מצד מבקרי התאטרון‬ ‫— הכול היללו את מיומנותו ואת יכולת ההמצאה של יוסף מילוא כבמאי‪,‬‬ ‫את הופעתו עתירת הכישרון של שי אופיר ששיחק את תפקיד החתן פאדינר‬ ‫והיה לכוכב ההצגה‪ ,‬וגם תרגומו של אלתרמן זכה להערכה רבה‪" :‬המתרגם‪,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬עשה מיבצע־ווירטואוז‪ ,‬בהגישו לנו לשון שהיא תשלובת של‬ ‫קלילות ומובנות‪ ,‬מחוננת בתרבות פנימית ומשובצת בחסד־אמצאה־קומי‪ ,‬לשון‬ ‫מבריקה ושובה־אוזן בטקסט ובפזמונים כאחת"‪ 118.‬הנוסח העברי של המחזה‬ ‫פורסם במלואו בחוברת הראשונה של אמנות הבמה‪ ,‬כתב עת לענייני תאטרון‬ ‫שנוסד על ידי התאטרון הקאמרי בעריכתו של בנימין תמוז‪ ,‬שלא זכה להוציא‬ ‫את שנתו הראשונה‪119.‬‬ ‫תרגום נוסף מן הדרמטורגיה הצרפתית במהלך עונה פרנקופונית זו היה‬ ‫העיבוד של ז'אק קופו לאחים קרמזוב — הרומן האחרון שחיבר דוסטויבסקי‪.‬‬ ‫ז'אק קופו (‪ — )Jaques Copeau‬במאי‪ ,‬תאורטיקן ושחקן רב־השפעה בתאטרון‬ ‫הצרפתי — עיבד את הרומן למחזה עוד ב־‪ ,1911‬לאחר ששנה קודם לכן הועלתה‬ ‫גרסה דרמטית של הרומן‪ ,‬בעלת אופי שונה לגמרי‪ ,‬בתאטרון המוסקבאי‬ ‫האמנותי‪ .‬הצגת "האחים קרמזוב" הועלתה בהבימה בבימויו של צבי פרידלנד‬ ‫לרגל מלאות ‪ 75‬שנה למותו של דוסטויבסקי‪ ,‬תאריך שזכה לציון במקומות‬ ‫שונים בעולם‪ ,‬ובכלל זה גם בארץ‪ .‬מועד הבכורה היה ‪ 6‬באוקטובר ‪ ,1956‬אך‬ ‫ההצגה המשיכה לרוץ ללא הפרעות גם לאחר שפרצו הקרבות בסיני‪ .‬הביקורת‬ ‫היתה דו־כיוונית — בצד ההתפעלות מעצם המשימה הכבדה שהתאטרון נטל‬ ‫עליו דיברו המבקרים על הצגה כבדה‪ ,‬הנעה באטיות‪ ,‬שעם כל החשיבות שיש‬ ‫בה אין היא מצליחה להעביר אלא מעט שבמעט ממה שמצוי ברומן עצמו‪ .‬בתוך‬ ‫כך התפתח דיון סביב השאלה בדבר היחס שבין המחזה לבין הרומן הגאוני‪ ,‬ואף‬ ‫[ ‪] 498‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫נערכה השוואה בין העיבוד הצרפתי לבין הגרסה הדרמטית הרוסית שהוצגה‬ ‫קודם לכן במוסקבה‪ .‬התרגום של אלתרמן זכה להתייחסויות אחדות בלבד‪,‬‬ ‫שנעו בין הערכה לביקורת‪ .‬נחמן בן־עמי כתב ש"תרגומו של נתן אלתרמן הוא‬ ‫עשיר וערב לאוזן עד־מאוד"‪ ,‬עזריה רפפורט ציין לשבח את ההברקות הרבות‬ ‫של מי שתיאר כ"מתרגמו המצויין של המחזה"‪ .‬רק עזרא זוסמן‪ ,‬שאת דעתו‬ ‫החשיב אלתרמן יותר מזו של עמיתיו‪ ,‬היה מסויג‪" :‬חזקה על נתן אלתרמן" —‬ ‫כתב זוסמן בדבר — "שהעברית שלו בתרגומו משופרת ושקולה; חבל שהוא‬ ‫תרגם משפטים רבים הנוגדים את רוח המקור ולפעמים גם פוגעים"‪ .‬אמר — אך‬ ‫לא פירש‪120.‬‬ ‫אולם גולת הכותרת של העונה היתה הופעתם בדפוס של שני מחזות מאת‬ ‫מולייר בתרגומו של נתן אלתרמן — "הקמצן" ו"החולה המדומה"‪ .‬שני מחזות‬ ‫אלה הועלו זה לא כבר על הבמה — בתאטרון האהל ובתאטרון הקאמרי —‬ ‫ועתה ראו אור כספר במסגרת ספרית המחזה‪ ,‬שאותה יזמה הוצאת הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ 121.‬החוזה לפרסומם של מחזות מולייר בעברית נחתם ב־‪ 7‬בפברואר‬ ‫‪ ,1955‬והוא סימל את ראשית הקשר בין אלתרמן לבין הוצאת הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫שעתידה היתה לשמש לו אכסניה — תחילה לפרסום תרגומי המחזות‪ ,‬ובהמשך‬ ‫גם לפרסום יצירתו המקורית‪ .‬מי שיזם את המהלך היה מנחם דורמן‪ ,‬איש קיבוץ‬ ‫גבעת ברנר ומראשי הוצאת הספרים‪ ,‬שחתר ללא לאות למטרה זו‪ ,‬וראה בה‬ ‫את אחד היעדים החשובים שהציב לעצמו בפעולתו כמוציא לאור‪ 122.‬במהלך‬ ‫המשא ומתן הציע אלתרמן לדורמן לכתוב הקדמה לספר הקומדיות‪ ,‬והדבר‬ ‫הוביל בסיכומו של דבר לכתיבת מונוגרפיה קצרה שנועדה‪ ,‬לפי הצעתו של‬ ‫דורמן‪ ,‬להופיע כספרון נפרד‪" .‬קראתי את ספרך‪ ,‬הוא יפה מאוד‪ .‬אני משבח את‬ ‫העובדה שלא התביישת לתת הרבה אינפורמאציה" — אמר אלתרמן לדורמן‬ ‫בעת שנפגשו כדי לציין את הופעת שני הספרים‪ .‬כזה היה אלתרמן בשיפוטו‪ ,‬גם‬ ‫כשנגעו הדברים בחברים הקרובים לו — מושחז‪ ,‬ציני‪ ,‬לעתים גם מרושע‪ .‬דורמן‬ ‫היה נבוך‪ ,‬שכן מתגובתו הלקונית‪ ,‬שהיתה כביכול לשבח‪ ,‬הבין בנקל כי נתן‬ ‫אלתרמן חושב בלבו מחשבות אחרות‪ ,‬לאו דווקא חיוביות‪ ,‬על הספרון שכתב‪.‬‬ ‫ביומנו כתב כך‪'" :‬הכול קבור' בהדגשה 'החיובית' על ריבוי האינפורמאציה‪,‬‬ ‫ועתה צא ונחש מה יש בספרוני שעורר בו תגובות שליליות"‪ .‬בינו לבינו העלה‬ ‫דורמן את ההשערה שמא יש בחיבור יסוד "מרקסיסטי"‪ ,‬שבגינו נטה לבאר‬ ‫גילויים מסוימים ביצירת מולייר בקשר עם נסיבות סוציאליות וכלכליות‪,‬‬ ‫בשעה שלאלתרמן היתה לדבריו "אוורסיה" כלפי גישה מעין זו‪" .‬יכול להיות"‬ ‫— סיכם דורמן — "כי באחד הימים הקרובים אשאל אותו במישרים‪' :‬אמור לי‪,‬‬ ‫[ ‪] 499‬‬

‫אלתרמן‬ ‫בעיניך?'" ‪123‬‬

‫נתן‪ ,‬מה טעם לא מצא חיבורי על מולייר חן‬ ‫פרסומם של המחזות בתרגום עברי ולצדם הספר המוקדש למולייר פתחו‬ ‫פתח לדיון בענק הקומדיות הצרפתי‪ ,‬אך לא פחות מזה באלתרמן המתרגם‪.‬‬ ‫ישראל זמורה‪ ,‬שעמד תמיד לצד אלתרמן‪ ,‬גם כשפרסם את ספריו בהוצאה‬ ‫אחרת‪ ,‬שיבח את דרך התרגום שלו‪ ,‬המתגלית במיטבה בייחוד בתרגומים מן‬ ‫הקלסיקה העולמית‪ .‬הוא המליץ לקוראים לקרוא את התרגום מול המקור — רק‬ ‫אז יוכלו להעריך נכונה את האחריות‪ ,‬הכישרון והטעם המשוקעים על ידיו‬ ‫במלאכת התרגום‪ .‬את תרגום שתי הקומדיות של מולייר ופרסומן כספר העריך‬ ‫זמורה כ"תוספת נכס לספרותנו"‪ 124.‬לא פחות נלהב היה א"ב יפה‪ ,‬מבקר רהוט‬ ‫ופרנקופון נודע‪ ,‬שהשווה את עבודת התרגום של "הקמצן" שביצע אלתרמן‬ ‫לעבודתם של שני מתרגמים אחרים של המחזה — מ' קרישבסקי‪ ,‬שתרגם את‬ ‫המחזה (בשם "הכילי") בהזמנת התאטרון האמנותי הארץ־ישראלי‪ ,‬ושאול‬ ‫טשרניחובסקי‪ ,‬שתרגום המחזה של מולייר היה רק רכיב אחד במפעל התרגום‬ ‫עתיר הממדים שלו‪ .‬יפה מצא את אלתרמן מבריק יותר ואולי גם מדויק יותר‬ ‫מקרישבסקי‪ ,‬אף שלא נטה כלל לזלזל בתרגום המוקדם‪ .‬וכשהשווה את אלתרמן‬ ‫לטשרניחובסקי כתב כך‪" :‬כל החיספוסים המצויים בתרגומו של טשרניחובסקי‬ ‫[‪ ]...‬אין זכר מהם בתרגומו של אלתרמן‪ .‬זאת ועוד‪ :‬תרגומו של אלתרמן יש‬ ‫בו יותר ה ש ר א ה ו ח ג י ג י ו ת ‪ ,‬הנאים למחזה שהצגתו בימינו אינה יכולה‬ ‫להיעשות אלא על דרך ה ס ט י ל י ז א צ י ה "‪ .‬יפה הביע בהזדמנות זו תמיהה‬ ‫לנוכח מיעוט התרגומים של מולייר לעברית‪ ,‬ועם זאת מחה בפני פטרוני הוצאת‬ ‫הספרים על הקדמת פרסומם של "הקמצן" ו"החולה המדומה" על פני מחזות‬ ‫אחרים‪ ,‬דוגמת "טרטיף" או "המיזנטרופ"‪ .‬מחזות אלה‪ ,‬לדעת יפה‪ ,‬הם שראויים‬ ‫לזכות לקדימות על ידי עורכי ספרית המחזה‪125.‬‬ ‫תרגומיו של אלתרמן למחזות מולייר יכלו מעתה לשמש לא רק חומר‬ ‫להאזנה או לצפייה‪ ,‬אלא חומר קריאה ממש‪ .‬אפשר היה לעלעל בין דפי הספר‬ ‫שהופיע בספרית המחזה‪ ,‬לעקוב אחר המהלך הנפתל של העלילה‪ ,‬להשתהות מול‬ ‫דמויותיו הססגוניות של מולייר‪ ,‬לצחוק לנוכח שפע המצבים הקומיים‪ ,‬ליהנות‬ ‫מדקויות הלשון‪ ,‬להרחיב את הדעת אל מול תובנותיו של המחזאי על הטבע‬ ‫האנושי — וכמובן לעמוד על קסמי תרגומו של אלתרמן‪ .‬הנה המחזה "הקמצן"‪,‬‬ ‫שפרשׂ את עלילותיו של הרפגון‪ ,‬שכל עולמו ומערכות היחסים המקיפות אותו‬ ‫— עם בנותיו‪ ,‬עם עובדי משק ביתו‪ ,‬עם הגברים שהן חפצות בהם ועם האישה‬ ‫שהוא חפץ בה — כל אלה מוכתבים אך ורק על ידי שיקול אחד‪ :‬הממון‪ .‬באחת‬ ‫הסצנות‪ ,‬שבה נדמה לו להרפגון כי מטמונו נגנב‪ ,‬הוא גועה בבכי‪ ,‬צווח‪ ,‬משתולל‪,‬‬ ‫[ ‪] 500‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫פונה אל הרשויות כדי שיתחקו אחרי הגנב ויחזירו לו את כספו‪ .‬והנה סיפורו‬ ‫ושב ֵעת‬ ‫ּ‬ ‫של "החולה המדומה"‪ ,‬מחזהו האחרון של מולייר‪ ,‬שהיה גם שחקן‪,‬‬ ‫העלאתו על במת התאטרון ב־‪ 17‬בפברואר ‪ 1673‬נפח את נשמתו‪ .‬בקומדיה זו‬ ‫חוזר מולייר לעסוק באחד הנושאים האהובים עליו‪ ,‬עולם הרפואה‪ ,‬כשהפעם הוא‬ ‫בוחר להלעיג לא על הרופאים‪ ,‬אלא דווקא על החולים‪ :‬במרכז המחזה מוצבת‬ ‫דמותו של ארגן‪ ,‬אזרח עשיר הנעשה לצרכן בלתי נלאה של רופאים ושל תרופות‪,‬‬ ‫מתוך שהוא מדמיין לעצמו כי הוא חולה במחלות שונות ומשונות אף שאין לדבר‬ ‫כל אחיזה במציאות‪ .‬עד כדי כך מגיעים הדברים שהוא מנסה לכפות על בנותיו‬ ‫להינשא לרופא ולרוקח‪ ,‬כדי שאלה ישמשו אותו מכאן ואילך ללא קבלת תמורה‪.‬‬ ‫אחד משיאי המחזה הוא טקס הכתרתו של ארגן בתואר רופא‪ ,‬המרמז על טקסי‬ ‫ההכתרה של רופאים שהיו נהוגים באירופה מאז ימי הביניים; מן הסתם נכח‬ ‫אלתרמן באחד מהם‪ ,‬אם בפריז ואם בננסי‪ .‬במלאכת התרגום של סצנה זו תמרן‬ ‫אלתרמן בכישרון ספרותי נדיר ותוך שהוא מייצר שפע בלתי נדלה של המצאות‬ ‫לשוניות בין ארבע לשונות שונות — לטינית‪ ,‬צרפתית‪ ,‬עברית וארמית — כשהוא‬ ‫מעניק מקבילה הולמת‪ ,‬מצחיקה עד דמעות‪ ,‬לטקסט המקורי‪:‬‬ ‫נְ שִׂ יא ַה ֶּט ֶקס‪:‬‬ ‫ימה‪,‬‬ ‫יס ָ‬ ‫ַק ֵּבל ִמ ְצנַ ְפ ָּתא דוֹ ְקטוֹ ִר ִ‬ ‫ימה‪,‬‬ ‫יס ָ‬ ‫ִע ָּמ ּה ָּת ִלין ָח ְכ ָמה ַר ִּב ִ‬ ‫יאם ּ ְפרוֹ ּ ְפ ַר ְק ִט ָיקה —‬ ‫יצנְ ִצ ַ‬ ‫וְ ִע ָּמ ָד ּה ִל ֶ‬ ‫ה־מ ְב ָה ְק ִּת ָיקה‬ ‫וְ יֵ ׁש ְל ָך ַא ְס ַמ ְכ ִט ָיק ֻ‬ ‫ֶמדִּ ָיק ֶרה‪,‬‬ ‫יס ֶט ְריוּ ם ְל ַה ְת ִקינָ ֶרה‪,‬‬ ‫ְק ִל ְ‬ ‫דָּ ם ְל ַה ִ ּקיזָ ֶרה‪,‬‬ ‫ְּב ִאזְ ֵמל ֲחתוֹ ָכ ֶרה‬ ‫ְוּגזוֹ ָר ֶרה‬ ‫וְ ַק ֵ ּצ ָצ ֶרה‬ ‫יל ֶרה‬ ‫וַ ֲח ָל ִלים ְל ַה ּ ִפ ָ‬ ‫ּ‬ ‫ְּב ִלי ּ ַפ ַחד ִמדִּ ינָ א ִד ׁ ְש ַמ ָיא וְ ַא ְר ָעא‪.‬‬ ‫ַה ֻּמ ְס ָמ ְך‪:‬‬ ‫ְ ּג ַרנְ דֶּ ס דּ וֹ ְקטוֹ ֶרס דְּ דוֹ ְק ְט ִרינָ ה‪,‬‬ ‫יצינָ ה‪,‬‬ ‫ן־ק ָיקא ִעם ׁ ְש ָאר ִמינֵ י ִר ִ‬ ‫דְּ ׁ ֶש ֶמ ִ‬ ‫[ ‪] 501‬‬

‫אלתרמן‬

‫יסימוּ ס‬ ‫יל ִ‬ ‫ֲהלֹא ֶא ְהיֶ ה ְּכ ַג ְברוּ ס ֱאוִ ִ‬ ‫יסימוּ ס‬ ‫יסימוּ ס וְ ִא ְטלוּ ִל ִ‬ ‫חוּ ִכ ִ‬ ‫יכם ְל ַס ּ ֵפ ָר ֶרה‬ ‫ִאם ֶא ֱעמ ַֹדם ׁ ִש ְב ֵח ֶ‬ ‫יע ֶרה [‪]...‬‬ ‫וְ ג ֶֹדל ְּת ִה ַּל ְת ֶכם ְל ַה ִּב ָ‬ ‫ָל ֵכן ִּב ְר ׁשוּ ְת ֶכם לֹא ִד ּבוּ ַרם ַא ְר ִח ַיבם‬ ‫ִּכי עֹז לֹא ַא ְר ִה ַיבם‬ ‫וּ ְל ָכבוֹ ַדם וִ ָיק ָרם ַרק זֹאת ָא ׁ ִש ַיבם‪:‬‬ ‫־ק ּצוּ ָרא‪,‬‬ ‫ַאנְ ּתוּ ִלי נְ ַתנְ ּתוּ ‪ ,‬א ַֹמר נָ א ּ ְפרוֹ ִ‬ ‫יוֹ ֵתר ִמ ּׁ ֶש ָּנ ְתנוּ ִלי ּ ַפ ֶּטר ֶאט נַ ּטוּ ָרה‪.‬‬ ‫ּ ַפ ֶּטר ֶאט נַ ּטוּ ָרה‬ ‫ָלעוֹ ָלם ֱה ִביאוּ נִ י‬ ‫וְ ַאנְ ּתוּ ‪ ,‬דֶּ ה יוּ ֶרה‪,‬‬ ‫ְלרוֹ ֵפא דִּ ְק ַט ְר ּתוּ נִ י‪.‬‬ ‫יסימוּ ס‪,‬‬ ‫וְ ַעל ָּכ ָכה‪ ,‬קוֹ ְר ּפוּ ס דּ וֹ ְק ִט ִ‬ ‫ְּב ָך ֶאשְׂ ָמ ָחה וְ ָאשִׂ ישִׂ ימוּ ס‪.‬‬ ‫וְ ָכל עוֹ ד ֲאנִ י ַחי וְ ַק ָ ּימוּ ס‬ ‫ִל ִּבי ָמ ֵלא ׁ ֶש ַבח ַּכ ָ ּימוּ ס‪.‬‬ ‫ַמ ְק ֵה ָלה‪:‬‬ ‫וִ יוָ ט‪ ,‬וִ יוָ ט‪ ,‬וִ יוָ ט‬ ‫וִ יוָ ט ַל ֲע ֵדי ַעד‪.‬‬ ‫וִ יוָ ט ְלדוֹ ְקטוֹ ר נוֹ בוּ ס‬ ‫ׁ ֶשהוּ א ָּבחוּ ר וָ טוֹ בוּ ס‪.‬‬ ‫ׁ ְשנוֹ ת ֶא ֶלף ֲע ֵלי ַא ְר ָעא‬ ‫יב ֶרה‬ ‫יִ זְ ֶּכה ַמנְ זָ ֶ'רה ַגם ִּב ָּ‬ ‫וְ ָדם ְל ַה ִ ּקיזָ ֶרה‬ ‫יד ֶרה‪126.‬‬ ‫וּ ׁ ְשאוֹ ָלה ְלהוֹ ִר ָ‬ ‫בהערות המתרגם שבשולי המהדורה כתב אלתרמן כך‪:‬‬ ‫קומדיה זו‪ ,‬שכיום טענתה נראית לנו כמו נטולת אחיזה של ממש ויסוד‬ ‫השעשוע והשחוק לשם־שחוק כמו גובר בה על שאר תכניה‪ ,‬הרי לאמיתו‬ ‫של דבר‪ ,‬מצד מוחשיותם של הנושא והכוונה‪ ,‬היא טבועה בחותם חיי אדם‬ ‫[ ‪] 502‬‬

‫הריזו ןמז‬

‫וחברה לא פחות‪ .‬ומבחינת הכתובת הברורה אולי אף יותר משאר מחזותיו‬ ‫הגדולים של מולייר‪ ,‬אף כי עניינם נועד להיות בר־קיימא יותר מעניינה‪.‬‬ ‫אמנם דמותו של הרופא‪ ,‬כחומר לשחוק‪ ,‬היתה דמות קבע בפארסה‬ ‫האיטלקית ונמצא מולייר ממשיך כאן מסורת כבוּ דה של תאטרון־לשמו‪,‬‬ ‫אבל כבשאר עניינים כן גם כאן הוציא מולייר את הנושא והדמות מתחומי‬ ‫המותנה אל תחום האמת והחיים אשר לספרות הגדולה‪.‬‬

‫[ ‪] 503‬‬

‫פרק אחד עשר‬

‫במבואי "עיר היונה"‬ ‫(‪)1959-1957‬‬

‫א‬ ‫יום העצמאות העשירי למדינת ישראל נחוג ברוב עם בד' באייר תשי"ח‪ ,‬לאחר‬ ‫שהוקדם ביום אחד‪ ,‬והאופוריה פשטה בכול‪ :‬ישיבה מיוחדת של הכנסת‪ ,‬מצעד‬ ‫צבאי בירושלים‪ ,‬מפגן לילי של צה"ל באצטדיון רמת גן‪ ,‬טקס חלוקת פרסי‬ ‫ישראל לאישים המובילים במדינה‪ ,‬ריקודים וחגיגות בכל רחבי הארץ‪ ,‬בערים‬ ‫וביישובים‪ .‬בערב החג התנוססה בראש גיליון דבר הקריאה הבאה‪" :‬בעשור‬ ‫לקוממיות ישראל תתברך המדינה בשלום ובביצור בטחונה‪ ,‬בהמשך עליה‬ ‫והאדרת פיתוח ובניין"‪ .‬בגיליון שהופיע למחרת החג נכתב במאמר המערכת‬ ‫כי הפעם לא היתה זו רק שמחת יום העצמאות‪ ,‬כבשנים קודמות‪ .‬עיקר תוכנו‬ ‫של החג היה בהכרת העובדה כי מדינת ישראל עמדה במבחן במשך עשר שנים‬ ‫קשות ביותר — בתחום המדיני‪ ,‬הכלכלי‪ ,‬החברתי והתרבותי‪" .‬ומי עוד במדינות‬ ‫הצעירות של דורנו" — הקשה בעל המאמר — "נאלץ לעמוד בניסיון שאין לו‬ ‫אח ודוגמא כעליה המונית וקיבוץ הגלויות? ומי כישראל נתון במצור ובהסגר‬ ‫זה עשר שנים‪ ,‬למן יומה הראשון של המדינה?"‪1‬‬ ‫מי שציפה לשמוע את דברו של אלתרמן לרגל יום מיוחד זה‪ ,‬להאזין לקולו‬ ‫ולשמוע את פרשנותו — התאכזב לגלות כי בגיליון יום שישי‪ ,‬ביום שלמחרת‬ ‫החג‪ ,‬לא נדפס שיר כלשהו משלו‪ :‬במקום שיועד ל"הטור השביעי" מימים‬ ‫ימימה תפסו ההמשכים של שתי ידיעות שהופיעו בעמוד הראשון — האחת‬ ‫בעניין מצעד צה"ל‪ ,‬והאחרת בעניין המפגן הלילי באצטדיון רמת גן‪ .‬האם היה‬ ‫זה עיכוב טכני או שמא התלבט הכותב כיצד להתמודד עם חג העשור? שהרי‬ ‫כתיבתו של אלתרמן התנהלה לא רק על פי רצונו האישי‪ ,‬היא היתה גם כפופה‪,‬‬ ‫לעתים בצורה אכזרית‪ ,‬ללוח זמנים‪ .‬ואכן‪ ,‬המעמסה היתה כבדה — בייחוד‬ ‫בימים אלה‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬הוא היה האיש שחיבר את "מגש הכסף"‪,‬‬ ‫שנכתב בעקבות החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית‪ ,‬ושהיה לימים לשיר‬ ‫[ ‪] 504‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫המזוהה בה"א הידיעה עם שנת תש"ח‪ ,‬עם מלחמת העצמאות ועם תקומתה של‬ ‫המדינה‪ .‬אלא שמאז חיבורו של "מגש הכסף" חלפו עשר שנים‪ ,‬מדינת ישראל‬ ‫נכנסה לשנת העשור לקיומה‪ ,‬שנת תשי"ח הוכרזה כ"שנת העשור"‪ ,‬ואלתרמן‪,‬‬ ‫שהשלים זה עתה ‪ 15‬שנים של כתיבה רצופה מעל דפי דבר‪ ,‬ניצב שוב בפני‬ ‫הצורך הדחוף להיענות לציפייה שתלה בו קהל הקוראים‪ .‬מה יאמר? מה ישיר?‬ ‫האם יֵ דע גם הפעם לחבר את השיר הנכון למועד זה? האם אכן נס "מגש הכסף"‬ ‫יחזור על עצמו?‬ ‫ההארה באה‪ ,‬כמו במקרים קודמים‪ ,‬כמעט ברגע האחרון — והשיר "סיפורו‬ ‫של נסים שושנת־יעקב על חג העשור" פורסם בי"ב באייר‪ 2 ,‬במאי‪ ,‬בדיוק‬ ‫שבוע ימים לאחר החג עצמו‪ .‬השיר היה מרוחק מאוד מ"מגש הכסף"‪ ,‬בסגנונו‬ ‫ובתוכנו‪ :‬הנערה והנער‪ ,‬נציגי דור בארץ‪ ,‬נעדרו ממנו לחלוטין‪ ,‬ואת מקומם‬ ‫מילא העולה החדש‪ ,‬המזרחי‪ ,‬נסים שושנת־יעקב שמו‪ ,‬ששרטוטי דמותו נראו‬ ‫כבר בכמה מן השירים שחיבר אלתרמן על רקע העלייה הגדולה מארצות אסיה‬ ‫ואפריקה‪ ,‬בכלל זה "ריצתו של העולה דנינו" או "על החייל אלבז"‪ 2.‬רשות‬ ‫הדיבור בשיר נמסרת כולה לנסים שושנת־יעקב‪ ,‬שנקלע באקראי לריאיון‬ ‫עיתונאי‪ ,‬ובו התבקש לאתר את רשמיו בעקבות חגיגות יום העצמאות העשירי —‬ ‫דבר שהצדיק‪ ,‬בדיעבד‪ ,‬את פרסום הטור החגיגי באיחור של שבוע‪ .‬בתשובה על‬ ‫שאלות העיתונאי נושא המרואיין מונולוג המשתרע על פני ‪ 48‬שורות ארוכות‪,‬‬ ‫כשאלתרמן עושה מאמץ לשוות לצורת הדיבור שלו גוון מזרחי מובהק‪ .‬במהלך‬ ‫הריאיון מספר המרואיין על חג של זיקוקים ובמות בידור‪ ,‬על חג שבו כל חלון‬ ‫וגזוזטרה קושטו בדגלון‪ ,‬והשיא היה המצעד הצבאי בירושלים‪ ,‬שאליו נסע עם‬ ‫מי שנלווה אליו למשך כל אירועי החג‪ ,‬הלוא הוא בן הזקונים שלו מושיקו‪:‬‬ ‫ְוּבתוֹ ְך ָּכל ֵא ֶלה ִה ְס ּתוֹ ַב ְב ִּתי ַגם ֲאנִ י‪ ,‬נִ ִּסים‪ ,‬וְ ַה ׁ ּ ָש ָעה ְּכ ָבר ׁ ְש ַּתיִ ם‬ ‫ת־ה ֵּליל‪,‬‬ ‫לש ַא ֲח ֵרי ֲחצוֹ ַ‬ ‫וְ ׁ ָש ׁ‬ ‫וּ ְכ ָבר אוֹ ֵמר ֲאנִ י ְל ָך‪ָ ,‬ח ֵבר — ְּכ ָבר ּכ ַֹח לֹא ָהיָ ה ִּבי ְל ַה ְמ ׁ ִש ְ‬ ‫יך ָלחֹג‬ ‫ֶאת ַה ּ ִשׂ ְמ ָחה ֲה ִכי ְגדוֹ ָלה ְּב ָכל ּתוֹ ְלדוֹ ת ַעם יִ שְׂ ָר ֵאל‪,‬‬ ‫ֲא ָבל יָ ַד ְע ִּתי ִּכי רוֹ ֶב ֶצת ַהחוֹ ָבה ָע ַלי וְ ִכי רוֹ ֶב ֶצת ָע ַלי זְ כוּ ת ֲא ׁ ֶשר‬ ‫ָּכמוֹ ָה לֹא יָ ַדע ָה ָעם‪ַ ,‬אף ִּכי זָ ֵקן ַע ִּתיק הוּ א‪,‬‬ ‫ן־ה ְ ּזקוּ נִ ים‬ ‫וְ ַעל ְּכ ֵת ַפי‪ ,‬נוֹ ָסף ַעל ָּכל ַה ְ ּזכוּ ת וְ ַהחוֹ ָבה‪ ,‬רוֹ ֵכב ֶּב ַ‬ ‫מוֹ ׁ ִשיקוֹ ‪.‬‬ ‫לסקירה האקסטטית של אירועי החג‪ ,‬הספוגה כולה באהבת העם‪ ,‬הארץ המדינה‬ ‫[ ‪] 505‬‬

‫אלתרמן‬

‫וצה"ל‪ ,‬ישנו רובד נוסף‪ .‬לא די בכך שהדובר מתייחס אל האירוע כאל החג הכי‬ ‫גדול בתולדות העם‪ ,‬ולא רק בתולדות המדינה‪ ,‬בדבריו הוא מזכיר "אוֹ ר שְׂ ֵרפוֹ ת‬ ‫ג־ה ׁישוּ ָעה"‪ ,‬וכשמגיעה‬ ‫"ח ַ‬ ‫ֵמ ָאז" זכר לחורבן‪ ,‬ואילו את החג עצמו הוא מכנה בשם ַ‬ ‫שעת הסיכום של יום העצמאות‪ ,‬כאשר גם המצעד הצבאי כבר מאחוריו‪ ,‬מפליג‬ ‫נסים שושנת־יעקב בתיאורים הכוללים גם הם זכרי לשון וארמזים המעניקים‬ ‫למאורע‪ ,‬ביודעין או שלא ביודעין‪ ,‬ממד היסטורי‪ ,‬אפילו משיחי‪:‬‬ ‫וְ ָאז ֲאנִ י אוֹ ֵמר לוֹ ‪ :‬נוּ ם מוֹ ׁ ִשיקוֹ ‪ ,‬נוּ ם‪ .‬יָ ֶפה ָעשִׂ ינוּ ׁ ֶש ּ ָשׂ ַמ ְחנוּ ִעם‬ ‫ָה ָעם וְ ַה ְ ּג ֻא ָּלה‪.‬‬ ‫ֵּכן‪ִ ,‬עם ָה ָעם וְ ַה ְ ּג ֻא ָּלה‪ִ .‬עם ֶה ָח ָתן וְ ַה ַּכ ָּלה‪ .‬וְ זוֹ ִמ ְצוָ ה ְגדוֹ ָלה‪ ,‬מוֹ ׁ ִשיקוֹ ‪,‬‬ ‫זוֹ ִמ ְצוָ ה ְגדוֹ ָלה‪.‬‬ ‫ַא ׁ ְש ֵרינוּ ׁ ֶש ָ ּז ִכינוּ ְל ַק ֵ ּים אוֹ ָת ּה‪ ,‬מוֹ ׁ ִשיקוֹ ‪ .‬וְ ִאם ָק ׁשוֹ ת ָע ַלי ָר ַכ ְב ָּת ָּכל‬ ‫ַה ּיוֹ ם‪ֵ ,‬אין ִּבי ִטינָ ה ָע ֶל ָ‬ ‫יך‪.‬‬ ‫ימי ָעשׂ וֹ ר‪ ,‬יִ ְר ַּכב ִּבנְ ָך‬ ‫ִּכי ְּב ַעד זֶ ה‪ ,‬מוֹ ׁ ִשיקוֹ ‪ְּ ,‬בבוֹ א זְ ַמן‪ְ ,‬ל ֵעת ֶא ָחד ִמ ֵ‬ ‫אר ָ‬ ‫יך‪.‬‬ ‫ַעל ַצ ָ ּו ֶ‬ ‫בעשור למדינת ישראל מוצב אפוא העולה החדש כגיבור דורנו‪ ,‬מעין ממשיך‬ ‫לנערה ולנער‪ ,‬שלמרות מיעוט שנותיו בארץ והרקע המזרחי שלו נבחר להיות‬ ‫למייצג של כלל ישראל (שהרי "שושנת יעקב" הוא אחד מכינוייה של כנסת‬ ‫ישראל)‪ ,‬ובתור שכזה הוא מוצא את עצמו שותף מלא לחזון הציוני‪ ,‬ואף נמצא‬ ‫מרמז על כך שהקמת מדינת ישראל היא בגדר אתחלתא דגאולה‪ .‬תפיסת‬ ‫"כור ההיתוך" — שבה האמין בן־גוריון‪ ,‬ושאותה אימץ אלתרמן בלי שמץ של‬ ‫ספקנות — חגגה בשיר הזה את ניצחונה המלא‪3.‬‬ ‫"שנת העשור" למדינת ישראל‪ ,‬שהחלה באופן רשמי באייר תשי"ח‬ ‫והסתיימה באייר תשי"ט‪ ,‬חלה בתקופה של שקט יחסי בגבולות‪ ,‬שהושג בעקבות‬ ‫מלחמת סיני‪ ,‬שיפור במצב הכלכלי (שהביא בהדרגה לחיסול המעברות)‪ ,‬גידול‬ ‫באוכלוסייה (מ־‪ 650,000‬ב־‪ 1948‬ל־‪ 1.8‬מיליון ב־‪ )1958‬ויציבות פוליטית‪.‬‬ ‫בנסיבות אלה המשיך "הטור השביעי" בשגרת יומו‪ :‬המהומות בנצרת שפרצו‬ ‫לרגל אחד במאי (ימים אחדים לאחר יום העצמאות העשירי)‪ ,‬המחלוקת‬ ‫שהתעוררה בממשלה ובציבור סביב שאלת רישום הלאום בתעודת הזהות‪ ,‬מותו‬ ‫של המשורר יעקב פיכמן‪ ,‬ועידת המורים‪ ,‬בריחת האסירים מכלא שאטה‪ ,‬יובלו‬ ‫של אהרן מסקין‪ ,‬ההכרזה על הבימה כעל תאטרון לאומי‪ ,‬פסק הדין במשפט כפר‬ ‫קאסם‪ ,‬שאלת יחסי יהודים־גרמנים על רקע הכוונה להקרין בארץ סרט גרמני‬ ‫[ ‪] 506‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫על ישראל‪ ,‬הענקת מעמד של עיר לאילת והשערורייה שפרצה ב־‪ 1‬באפריל‬ ‫‪ 1959‬עקב הקריאה הפומבית לגיוס אנשי מילואים‪ .‬אירועי שנת העשור עצמם‬ ‫— שהתפרשו מאייר עד אייר — זכו לאזכור רק בשני מקרים שהתרחשו במהלך‬ ‫חודש אוגוסט ובהפרש של שבוע ימים בלבד‪ :‬המאורע האחד הוא חידון התנ"ך‬ ‫הבין־לאומי הראשון‪ ,‬שהיה מן האירועים המרגשים והמסעירים שנועדו לציין‬ ‫שנה מיוחדת זו‪ .‬לכבוד המאורע כתב אלתרמן שיר משעשע בשם "החידון‬ ‫הגדול ונאום ליש"‪ ,‬ובו תיאר את המעמד מנקודת המבט של ליש מספר שמואל‪,‬‬ ‫דמות שולית לגמרי במקרא‪ ,‬הנרעש לנוכח אזכור שמו בתשובה על לאחת‬ ‫("מה ׁ ּ ֵשם ִא ׁיש וְ ׁ ֵשם ִעיר וְ ַח ָ ּיה יַ ְחדַּ ו?")‪ .‬האירוע האחר‬ ‫השאלות שהוצגו בחידון ַ‬ ‫היה מפגן ענק שערך חיל האוויר בשדה תימן שליד באר שבע ושמשך אליו‬ ‫מאה אלף איש‪ .‬שם השיר היה "אל המפגן"‪ ,‬ובו חשף אלתרמן פעם נוספת את‬ ‫הערצתו לטייסים‪ ,‬שהיו תמיד בעיניו השאור שבעיסה‪ .‬אפילו פקקי התנועה‬ ‫שהשתרכו בדרך למפגן נדרשו על ידיו לקולא — שכן בעיניו היתה זו הפגנת‬ ‫המונים שדרכה ביטא העם את רגשי האהבה והתודה הרוחשים בלבו כלפי‬ ‫"בחוּ ֵרי ֵחיל ָה ֲאוִ יר" — ביטוי שחזר בשיר כמה וכמה פעמים‪ .‬כבדרך אגב גילה‬ ‫ַּ‬ ‫אלתרמן לקוראים כי גם הוא נמנה עם אותם מאה אלף שפילסו את דרכם אל‬ ‫המפגן‪4 .‬‬ ‫אולם לא על השירים האלה היתה תפארתו של אלתרמן‪ ,‬וספק אם בהם‬ ‫ביקש לחלות את פניה של מדינת ישראל בעשור לקיומה‪ .‬ב־‪ 14‬ביוני ‪— 1957‬‬ ‫פה של שנת העשור — התפרסמה במוסף לספרות של עיתון הארץ רשימה‬ ‫על ִס ּ‬ ‫מייסדה‬ ‫ּ‬ ‫קצרה‪ ,‬ובה שיחה עם המוציא לאור והמבקר הספרותי ישראל זמורה‪,‬‬ ‫ומנהלה של הוצאת מחברות לספרות‪ ,‬שבה פרסם אלתרמן את ספרי השירה‬ ‫שלו מאז שנת ‪ .1941‬זמורה היה גם האיש האחראי לפרסום ספרו הראשון‪,‬‬ ‫כוכבים בחוץ‪ ,‬שיצא לאור בשנת ‪ 1938‬בהוצאת יחדיו‪ .‬כותרת הכתבה היתה‬ ‫כדלהלן‪" :‬לקראת הופעת ספר שירים חדש של נתן אלתרמן"‪ .‬זמורה סיפר‬ ‫למראיינת‪ ,‬ורה לוין‪ ,‬על כך שעברו ‪ 14‬שנה מאז הופעת ספרו האחרון של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שירי מכות מצרים‪ .‬הוא נמנע משום־מה מלכלול במניין זה את שתי‬ ‫האסוּ ּפות של הטור השביעי‪ ,‬שאותן לא החשיב כנראה כספר שירה מקורי‪ .‬אולם‬ ‫עתה נפל דבר‪ :‬אלתרמן‪ ,‬שבשנה הקודמת מלאו ‪ 25‬שנה ליצירתו השירית‪,‬‬ ‫עומד לפרסם ספר שירים חדש! לשאלת המראיינת קבע זמורה את היחס שבין‬ ‫החומר הישן לחומר החדש — לדבריו‪ ,‬תשעים אחוזים מן הספר החדש הם‬ ‫שירים שלא התפרסמו מעולם‪ .‬בהמשך השיחה סקר את מדורי הספר השונים‪,‬‬ ‫ובראשם המדור הפותח — "שירי עיר היונה" — שעליו דיבר רק ברמז‪'" :‬שירי‬ ‫[ ‪] 507‬‬

‫אלתרמן‬

‫עיר היונה' שנושאם מלחמת השחרור והקמת המדינה‪ ,‬ותמצא בהם שדנים‬ ‫בפרשת קפריסין‪ ,‬במלחמה באנגלים‪ ,‬הרהורים על מהותה של המדינה ומגמתה‪,‬‬ ‫ועוד"‪ .‬ואף שבמהלך הריאיון השתדל זמורה שלא להיסחף בהפלגות — כך‬ ‫המראיינת — לא נמנע המוציא לאור מלהביע הערכה משלו על הספר‪" :‬לדעתי‬ ‫ברורים וצלולים שירים אלה משיריו הקודמים של אלתרמן [‪ ]...‬אכן‪ ,‬יש כאן לא‬ ‫רק המשך שירתו הגדולה‪ ,‬אלא זהו גילוי חדש של המשורר"‪5.‬‬ ‫הדריכוּ ת לקראת הופעתו של הספר החדש השתקפה עוד קודם לכן בכתבת‬ ‫שער שהוקדשה לנתן אלתרמן‪ ,‬ושהתפרסמה בתחילת החודש בשבועון רימון‬ ‫— שבועון חדשות קצר ימים בעריכתו של שלמה טנאי‪ ,‬שהוקם כגוף מתחרה‬ ‫להעולם הזה‪ .‬על שער העיתון‪ ,‬בצד תצלום דיוקן של אלתרמן — מחווה נדירה‬ ‫לסופר או למשורר כלשהו — הובאה הכותרת‪" :‬חייו ויצירתו של המשורר‬ ‫והפזמונאי"‪ .‬בגיליון עצמו הובאה כתבה גדולה‪ ,‬עטורת תצלומים‪ ,‬מאת חנן‬ ‫שפר‪ ,‬וכותרתה — "הניגון הישן חוזר" — ומעליה‪ ,‬באותיות מובלטות‪" :‬לאחר‬ ‫‪ 13‬שנות הפוגה מופיע 'עיר היונה'‪ ,‬ספר חדש של נתן אלתרמן‪ ,‬הכולל את‬ ‫מבחר שיריו הליריים מאז 'מכות מצרים'"‪ .‬בנוסח מעט סנסציוני סקר הכותב‬ ‫את תולדות חייו של אלתרמן‪ ,‬סיפר על מקרים שבהם צוטטו שיריו מעל‬ ‫דוכן הכנסת‪ ,‬ציין את הערצת דור הסופרים הצעירים לכתיבתו‪ ,‬ציטט קטעים‬ ‫מתוך שמחת עניים‪ ,‬ואף זכר לציין את הישגיו של המשורר בתחומי התרגום‬ ‫והפזמונאות‪ .‬במסגרת מיוחדת‪ ,‬שהתנוססה בראש הרשימה‪ ,‬הוסבר המושג‬ ‫"משורר לאומי"‪ ,‬ומדוע אלתרמן הוא האיש הראוי מכולם לשאת תואר זה‪ .‬וכל‬ ‫זה בגדר קדימון לקראת הופעת ספר השירים החדש‪ ,‬עיר היונה שמו‪ ,‬שציבור‬ ‫חובבי השירה מצפה לו זה זמן רב‪ ,‬העומד להופיע באמצע חודש זה‪" .‬הופעת‬ ‫ספרי־שירים בישראל אינה תופעה שכיחה ביותר‪ ,‬אבל גם לא נדירה ביותר"‬ ‫— כותב שפר‪" .‬מכל מקום‪ ,‬נדירים הם המקרים‪ ,‬שהופעת ספר־שירים תהיה‬ ‫מלווה בציפייה כה גדולה ובדריכות כה מתוחה כמו הופעת ספר שיריו של‬ ‫נתן אלתרמן"‪ .‬את פשר הציפייה נימק הכותב בהמתנה רבת־השנים — מאז‬ ‫‪ — 1944‬לעוד ספר שירים של אלתרמן‪ ,‬שהוא‪ ,‬כידוע‪ ,‬לא רק בעל מעמד מיוחד‬ ‫בספרות אלא גם בחיי המדינה‪" .‬והכל מצפים לדעת" — כותב שפר — "מה כעת‬ ‫באמתחתו של נתן אלתרמן‪ ,‬באילו פנים יתגלה לפני הציבור?"‪6‬‬ ‫מה שתיאר כתב רימון לא היה בגדר הפרזה‪ .‬אכן‪ ,‬הציפייה לספר החדש‬ ‫בקהילה הספרותית וסביבה היתה עצומה‪ :‬אלתרמן היה משורר עתיר תהילה —‬ ‫ספרי השירה המוקדמים שלו הטביעו חותם עמוק על שירת הדור‪ ,‬ובכתיבתו‬ ‫בדבר הפך לדמות מרכזית ונערצת בחיי היישוב והמדינה‪ .‬עם זאת היתה תהייה‬ ‫[ ‪] 508‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫ממה נבעה ההפסקה הממושכת מאז הופעת ספר שיריו האחרון — שירי מכות‬ ‫מצרים‪ .‬אמנם‪ ,‬במשך כל אותן שנים לא חדל אלתרמן לכתוב בכל ערוץ שהוא‪,‬‬ ‫הן מקור והן תרגום‪ ,‬הוא גם פרסם שני קבצים עזי רושם של "הטור השביעי"‪ ,‬אך‬ ‫ספר שירים של ממש לא הופיע‪" .‬שתיקה נמשכת של משורר מעוררת סקרנות"‬ ‫— כתב לימים חיים גורי‪" .‬מה הוא עושה לה‪ ,‬מה הוא עושה?"‪ 7‬כה גדולה‬ ‫היתה הסקרנות עד שמשה דיין‪ ,‬שכיהן אז כרמטכ"ל‪ ,‬ושהיה ידוע בהערצתו‬ ‫הגדולה לשירת אלתרמן‪ ,‬שיגר את שלישו סגן אלוף מרדכי בר־און אל המוציא‬ ‫הפנייה‬ ‫לאור ישראל זמורה וביקש ממנו לראות את יריעות ההגהה של הספר‪ּ .‬‬ ‫החמיאה מאוד לזמורה‪ ,‬אך בכל זאת פניו של בר־און הושבו ריקם‪ .‬באדיבות‬ ‫רבה הסביר לו זמורה כי אין הוא רשאי לחשוף את ההגהות בטרם עת‪ ,‬ו"כי גם‬ ‫מצביא שומר את תוכניותיו כסוד כמוס עד פרוץ המלחמה!" עם זאת ביקש‬ ‫זמורה מבר־און להעביר לרמטכ"ל מסר כי מיד עם הופעת הספר ישלח לו את‬ ‫אחד העותקים הראשונים‪ 8.‬וכך היה‪ :‬עם הופעת הספר נשלח מיד עותק אחד‬ ‫לכתובתו של משה דיין‪ ,‬ועותק נוסף נשלח לכתובתו של שלישו מרדכי בר־און‪,‬‬ ‫שהיה ידוע כאיש אוהב ספרות ושירה‪ .‬על העותק לבר־און כתב אלתרמן את‬ ‫ההקדשה הבאה‪" :‬למרדכי בר־און בכל הידידות הנאמנה‪ .‬מאת אחד מאוהביו‬ ‫הרבים"‪ .‬חתום‪ :‬נתן‪9.‬‬

‫ב‬ ‫הופעת עיר היונה היתה מאורע עתיר תהודה בחיים הספרותיים של מדינת ישראל‬ ‫ובוודאי צומת חשוב בתולדותיו של אלתרמן‪ .‬כפי שהצהיר המוציא לאור זמורה‪,‬‬ ‫רוב הספר הכיל שירים חדשים‪ ,‬ומיעוטו שירים שכבר פורסמו בעבר‪ .‬אלתרמן‬ ‫העמיד בו חמישה מדורים‪ :‬המדור הראשון‪ ,‬שנקרא "שירי עיר היונה"‪ ,‬היה כולו‬ ‫חדש‪ ,‬והוא היה מחצית הספר‪ .‬המחצית השנייה של הספר התפצלה לארבעה‬ ‫מדורים‪ ,‬חלקם כללו שירים שכבר פורסמו (במחברות לספרות‪ ,‬בלוח הארץ‬ ‫ובשנתון דבר)‪ ,‬וחלקם היו חדשים‪ .‬המדור השני ברצף‪" ,‬שירים על רעות הרוח"‪,‬‬ ‫החזיק בתוכו את המחזור הנושא שם זה‪ ,‬בבחינת שיר־נושא‪ ,‬ובהמשך לו מקבץ‬ ‫של שירי תל־אביב (כגון "שלושה שירים בפרוור")‪ ,‬ה"שירים על ארץ הנגב"‪,‬‬ ‫בלדות הגבורה והעמידה על הנפש מימי מלחמת העולם השנייה ("אמרה חרב‬ ‫הנצורים" ו"כבר תמו יום קרב וערבו")‪ ,‬וכן שיר הפולמוס עם הכנענים‪" ,‬מריבת‬ ‫קיץ"‪ .‬המדור השלישי‪" ,‬כחוט השני"‪ ,‬היה חף מפוליטיקה‪ :‬נכללו בו בעיקר‬ ‫שירי אהבה ("ניגון עתיק"‪" ,‬העלמה"‪" ,‬קרן הפוך") וכן שלושה "שירי גוזמאות"‬ ‫[ ‪] 509‬‬

‫אלתרמן‬

‫שנכתבו ברוח מעשיותיו של רבה בר בר חנה‪ ,‬מן הדור השלישי של אמוראי בבל‪.‬‬ ‫המדור הרביעי — שגם הוא היה חדש — החזיק סדרה של ‪ 19‬מונולוגים שיריים‬ ‫באורכים שונים‪ ,‬המושמעים מפיהם של דמויות‪ ,‬עצמים ומושגים המגדירים‬ ‫כביכול את עצמם‪ :‬חלקם היה בעל אופי כללי ("הרחוב"‪" ,‬הפונדק הישן") וחלקם‬ ‫בעל אופי יהודי או ישראלי ("השומע עברית"‪" ,‬חצרו של קיבוץ"‪" ,‬זהבם של‬ ‫היהודים")‪ .‬אלתרמן קרא לסדרה בשם "שירי נוכחים"‪ .‬את סדר השירים חתם‬ ‫"שיר עשרה אחים"‪ ,‬שפורסם חלקית בתחילת שנות הארבעים‪ :‬אלתרמן הוסיף לו‬ ‫"פתיחה חדשה"‪ ,‬ערך בו כמה תיקונים וכתב מחדש את שירו של האח השביעי‪,‬‬ ‫"שיר שמחת מעשה"‪ ,‬שעניינוֹ מעשה המדינה‪10.‬‬ ‫מרכז הכובד של הספר החדש היה‪ ,‬לכל הדעות‪ ,‬המחזור "שירי עיר היונה"‪,‬‬ ‫שממנו נגזר שמו של הספר‪ :‬היתה זו יצירה בהיקף של ‪ 157‬עמודי שיר‪,‬‬ ‫המורכבת משלושים שירים‪ ,‬חלקם ארוכים ומרובי חלקים‪ ,‬שנכתבו במגוון‬ ‫רחב של צורות פרוזודיות (היינו מבחינת השורה השירית‪ ,‬המשקל‪ ,‬החריזה‬ ‫ומבנה הבית)‪ .‬ביצירה זו נטל עליו אלתרמן משימה ששום משורר עברי לא נטל‬ ‫אותה לפניו — כתיבת שיר ארוך שיגולל את סיפור התקומה של מדינת ישראל‪,‬‬ ‫אשר עמדה אז על סף שנת העשור לקיומה‪ .‬בשאיפתו לכונן אפוס לאומי הלך‬ ‫אלתרמן‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬בעקבות המשוררים הקלסיים‪ :‬בייחוד המשורר הלטיני‬ ‫ורגיליוס‪ ,‬שבשירו "אינאיס" גולל את סיפור הולדתה של רומי — העיר שהיתה‬ ‫לממלכה‪ ,‬ומממלכה לאימפריה‪ .‬לכרך השלם קרא המשורר בשם עיר היונה‪,‬‬ ‫שם הנגזר מן המחזור הפותח‪ ,‬שהיה עיקרו של הספר‪ .‬כשנשאל אלתרמן על‬ ‫ידי גיסו משה להב מה מסמלת היונה — השיב ברטינה‪" :‬אין פה שום סמלים‪,‬‬ ‫אני מדבר על יונה ומתכוון ליונה"‪ 11.‬אך בכל זאת היה כאן סמל — היונה כמי‬ ‫שהופיעה בתום המבול‪ ,‬ומתוקף זה היתה לסמל של בניין‪ ,‬פיוס ושלום‪" :‬וַ ָּתבֹא‬ ‫י־ק ּלוּ ַה ַּמיִ ם ֵמ ַעל‬ ‫יה וַ ֵ ּי ַדע נ ַֹח ִּכ ַ‬ ‫ֵא ָליו ַה ּיוֹ נָ ה ְל ֵעת ֶע ֶרב וְ ִה ֵּנה ֲע ֵלה־זַ יִ ת ָט ָרף ְּב ִפ ָ‬ ‫ָה ָא ֶרץ" (בראשית ח יא)‪ .‬וכנגד זה — השימוש ב"יונה" כנגזרת של הפועל "ינה"‬ ‫(במשמעות של נגש‪ ,‬הציק‪ ,‬לחץ) המופיע במקרא בהקשרים שונים‪ :‬בראש‬ ‫וראשונה בצפניה ג א — "הוֹ י מ ְֹר ָאה וְ נִ ְג ָא ָלה ָה ִעיר ַה ּיוֹ נָ ה"‪ ,‬הפסוק שאליו מרמזת‬ ‫ל־א ֶרץ‬ ‫ל־ע ֵּמנוּ וְ ֶא ֶ‬ ‫ֹאמרוּ קוּ ָמה וְ נָ ׁ ֻש ָבה ֶא ַ‬ ‫כותרת השיר‪ ,‬וכן בירמיהו מו טז‪" :‬וַ ּי ְ‬ ‫מוֹ ַל ְד ֵּתנוּ ִמ ּ ְפנֵ י ֶח ֶרב ַה ּיוֹ נָ ה"‪ ,‬שאליו יש התייחסות בגוף השיר עצמו‪ .‬הצירוף‬ ‫"עיר היונה" נושא אפוא מסר כפול — זאת ברוח הנאמר ב"שיר פותח"‪ ,‬שהיה‬ ‫ֹאש חוּ צוֹ ת‪ /‬וּ ְפנֵ י‬ ‫הראשון בסדר השירים‪" :‬וְ ָה ֵעת ְּכמוֹ ִעיר ׁ ֶש ָּב ּה‪ָּ /‬כל דִּ ין ָעשׂ וּ י ְּבר ׁ‬ ‫יה ַה ֶּנ ְחצוֹ ת"‪12.‬‬ ‫ַה ּיוֹ נָ ה וְ ִא ְב ַחת ַח ְר ָּב ּה‪ֵ /‬הן דְּ מוּ ת ּ ָפנֶ ָ‬ ‫כמו אצל רבים מן המשוררים הקלסיים‪ ,‬משמש השיר הפותח אינבוקציה‪,‬‬ ‫[ ‪] 510‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫כלומר קריאה אל המוזות‪ ,‬שבמסגרתה נוהג המשורר לומר את דברו על המעשה‬ ‫הפיוטי עצמו‪ .‬כאן מכריז המשורר‪ ,‬בסגנון שיש בו משהו מן הארכאי‪ ,‬כי‬ ‫"בשׂ וֹ א [כלומר בשיא] ׁ ְשאוֹ נָ ּה‪ֶ ׁ /‬של ָה ֵעת"‪,‬‬ ‫השירים הנכללים בקורפוס זה נכתבו ְּ‬ ‫היינו בעיצומה של תקופה סוערת והרת גורל‪ ,‬שבה נבראו עיר‪ ,‬ארץ ולשון‪.‬‬ ‫לשון אחר‪ :‬תקופת הקמת המדינה‪ .‬הוא גם נותן בעת כמה וכמה סימנים — החי‬ ‫אינו יושב בה תחת הגפן‪ ,‬אפילו המת לא נח בה בשלום על משכבו; הצדק‬ ‫והחטא שוכנים בה זה ליד זה‪ ,‬שהרי המלחמה‪ ,‬אף שהיא בגדר מלחמה צודקת‪,‬‬ ‫"א ֲה ָבה וְ שִׂ נְ ָאה וּ ְק ָרב" מתחככים אלה‬ ‫כרוכה בשפיכות דמים; זוהי תקופה שבה ַ‬ ‫"עד ּבוֹ א‪ /‬יָ בוֹ א נוֹ שֵׂ א ֲא ֻל ּמוֹ ָתיו"‪ .‬בשבר פסוק זה טמון רמז למאורע‬ ‫באלה — ַ‬ ‫יתנוּ ַּכ ֲא ִפ ִיקים‬ ‫ת־ש ִב ֵ‬ ‫של שיבת ציון — כנאמר בתהלים קכו ד‪"ׁ :‬ש ָוּבה יְ הֹוָ ה ֶא ׁ ְ‬ ‫־ה ָ ּז ַרע‪ּ ,‬בֹא־יָ בֹא‬ ‫ַּב ֶּנ ֶגב‪ַ :‬ה ּז ְֹר ִעים ְּב ִד ְמ ָעה ְּב ִר ָּנה יִ ְקצֹרוּ ‪ָ .‬הלוֹ ְך יֵ ֵל ְך ָוּבכֹה נֹשֵׂ א ֶמ ׁ ֶש ְך ַ‬ ‫ְב ִר ָּנה נֹשֵׂ א ֲא ֻל ּמ ָֹתיו"‪ 13.‬אכן‪ ,‬פני התקופה הן כפניו של האל יאנוס‪ ,‬בעל שני‬ ‫הפרצופים‪ ,‬ובתור שכזאת היא ַ"ר ָּבה וְ ִע ְ ּק ׁ ָשה ִל ְכ ָתב"‪ ,‬רמז לאתגר שבפניו ניצב‬ ‫"ב ִע ְב ִרית ַה ּכוֹ ֶת ֶבת‬ ‫המשורר הבא למלל תקופה זו ולהעניק לה ייצוג הולם‪ .‬ולכן‪ָּ :‬‬ ‫יה ׁ ִש ֵירי זֶ ה ַה ְ ּצרוֹ ר‪/‬‬ ‫ִס ּפוּ ר אוֹ ִמזְ מוֹ ר‪ִ /‬מ ְת ָע ְר ִבים ׁ ְש ִת ָיק ָת ּה וּ ׁ ְשאוֹ נָ ּה‪ /.‬לוּ יִ ְ ּגעוּ ְּב ׁשוּ ֶל ָ‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ׁ ֵשם ָל ֶהם ִעיר ַה ּיוֹ נָ ה"‪.‬‬ ‫ויש שיר פתיחה נוסף‪ ,‬הנקרא "דו שיח"‪ :‬שיר זה כתוב בנוסח של בלדה‪ ,‬וכל‬ ‫כולו חילופי דברים בין גבר לאישה‪ ,‬שהם שוכני עפר‪ .‬השניים‪ ,‬מיכל ומיכאל‪,‬‬ ‫נציגיו של דור הלוחמים במלחמת העצמאות‪ ,‬שהגיחו היישר מן השיר "מגש‬ ‫הכסף"‪ ,‬מקיימים ביניהם דו־שיח‪ ,‬וכל אחד מהם מבקש לדעת מה עלה בגורל‬ ‫זולתו‪ .‬מיכאל‪ ,‬המשלה את עצמו עדיין שמיכל נותרה בחיים‪ ,‬מספר לה על‬ ‫יכל‪ַ ,‬א ֵ ּי ְך?"‬ ‫"מ ַ‬ ‫נפילתו בקרב‪ ,‬אך בה בעת מעניק לעובדת מותו פשר היסטורי‪ִ .‬‬ ‫— פותח מיכאל ואומר בנוסח השגור בפיו בכל אחת מפניותיו אל בת הזוג‪.‬‬ ‫יח ּה ֵמ ֶא ֶרב" (היינו‪ :‬מן המארב — על‬ ‫"ס ִּכין ָהיִ ינוּ ְּב ַכ ּ ָפ ּה‪ֶ ׁ /‬של ֵעת לֹא ַרחוּ ָמה ַּב ֲה ִג ָ‬ ‫ַ‬ ‫פי איוב לח מ)‪ .‬שוב נזכרת "העת" — הפעם היא מאופיינת כלוחמנית וכנטולת‬ ‫רחמים — שבשמה או מטעמה הקריב מיכאל את חייו‪ .‬ולא רק הוא‪ ,‬אלא אותי‬ ‫ואת ויתר בני הדור שאותו אנחנו מייצגים‪ .‬אל מול אמירה זו של מיכאל מובאת‬ ‫יכ ֵאל"‪ .‬מיכל מתייצבת כאישה‪,‬‬ ‫"ה ּה‪ִ ,‬מ ָ‬ ‫תגובתה של מיכל הפותחת במילים‪ָ :‬‬ ‫כאם‪ ,‬כנציגת המין הנשי‪ ,‬ובתור שכזאת היא באה להשמיע לכאורה הצהרה‬ ‫אנטי־מלחמתית‪ ,‬שכן המלחמה והמוות הם ניגוד גמור למהותה של האישה‪,‬‬ ‫שהיא אם כל חי‪" :‬לֹא ַל ַּס ִּכין ָּבנִ ים וְ לֹא ֵת ֵלד ַה ֶח ֶרב"‪ .‬כך בחלק הראשון של‬ ‫"א ְך ְּב ֵעינֵ י נָ ׁ ִשים" —‬ ‫המשפט‪ .‬אלא שחלקו השני מעניק צידוק למעשה ההקרבה‪ַ :‬‬ ‫"הן סוֹ ְככוֹ ת ַעל ֶע ֶרשׂ "‪ .‬משמע שמיכל‪,‬‬ ‫אומרת מיכל‪ ,‬כשכוונתה לסכין ולחרב — ֵ‬ ‫[ ‪] 511‬‬

‫אלתרמן‬

‫שחוותה את מות עצמה‪ ,‬מרכינה גם היא את ראשה בפני העת ובפני גזר דינה‬ ‫אהובה‪ ,‬ואף‬ ‫ּ‬ ‫של ההיסטוריה‪ ,‬ובכך היא בעצם משלימה עם אובדנו הנורא של‬ ‫ָ‬ ‫עם האובדן שלה עצמה‪" .‬וּ ְכמוֹ ַעל ּ ִפי ַה ֵּנ ֶבל נִ ׁ ְש ָמ ִתי רוֹ נֶ נֶ ת‪ִּ /,‬כי ְּב ִצדְּ ך ֲאנִ י ֵּבין‬ ‫ְר ָג ִבים ׁשוֹ ֶכנֶ ת"‪.‬‬ ‫סדר השירים עצמו הורכב משלוש חטיבות גדולות‪ ,‬אף שאלה לא סומנו‬ ‫באופן חיצוני‪ .‬החטיבה הראשונה כללה שירים שהתמקדו בתקופת המאבק‪ ,‬תוך‬ ‫כדי שימת דגש בעלייה הבלתי לגלית ("ההעפלה")‪ ,‬שבמסגרתה הגיעו לארץ‬ ‫מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד לסיום המנדט הבריטי כ־‪ 120‬אלף עולים‪,‬‬ ‫רובם ניצולי השואה‪ .‬ההעפלה היתה מפעל מתוחכם ורב־תושייה שנוהל על‬ ‫ידי המוסד לעלייה ב'‪ ,‬ומטרתו היתה לעקוף את גזֵ רות "הספר הלבן"‪ ,‬לגלות‬ ‫התנגדות לשלטון הבריטי‪ ,‬ואף להבאיש את ריחה של בריטניה לעיני העולם‪.‬‬ ‫טווח השנים שבו מדובר הוא בין סוף ‪ 1945‬ותחילת ‪ 1946‬ועד מאי ‪.1948‬‬ ‫החטיבה השנייה כללה את שירי מלחמת העצמאות — כשהשירים השונים‬ ‫מייצגים מצבים‪ ,‬שלבים ואף אירועים מוגדרים היטב במהלך המלחמה‪ ,‬שבה‬ ‫ניצב היישוב היהודי תחילה מול ערביי ארץ ישראל‪ ,‬ובהמשך מול אופנסיבה‬ ‫צבאית של מדינות ערב שהתערבו בסכסוך‪ .‬טווח הזמנים הוא מסוף נובמבר‬ ‫‪ 1947‬ועד שוך קרבות מלחמת העצמאות באביב־קיץ ‪ .1949‬במרכזה של‬ ‫החטיבה השלישית הוצבה העלייה הגדולה‪ ,‬זו שהתרחשה בטווח השנים‬ ‫‪ .1953-1948‬עלייה זו‪ ,‬שזרמה לארץ בשנים הראשונות שלאחר הקמת מדינת‬ ‫ישראל ושהכפילה את אוכלוסיית המדינה‪ ,‬היתה מאורע מהפכני ששינה את‬ ‫המפה הדמוגרפית של העם היהודי בעולם ושחולל תמורה ביישוב היהודי‬ ‫בארץ‪ .‬לקראת סופו של המחזור הציב אלתרמן שני שירי סיום‪ ,‬מעין מקבילה‬ ‫לשירי הפתיחה‪ :‬שירים אלה — "צלמי פנים" ו"נספח לשיר צלמי פנים" — הם‬ ‫בעיקרם דברי הגות שבהם נדונה המשמעות הכוללת של התמורה שהתחוללה‬ ‫בתולדות עם ישראל שהוא‪ ,‬המשורר‪ ,‬היה עד לה‪ .‬קו ישיר מוליך אפוא משירי‬ ‫"הטור השביעי" אל "שירי עיר היונה"‪ ,‬אלא שכאן נוטל המחבר את אותם‬ ‫החומרים עצמם ומרכיב מהם את סיפור התקומה כפי שהוא מבין אותו בחלוף‬ ‫הזמן; הוא אף נמנע ברוב המקרים מלציין את המאורעות בשמם או מלזהות‬ ‫את האתרים שבהם מתרחש הסיפור‪ ,‬וזאת כדי להעלים ולטשטש את הפרטי‬ ‫והמקומי ובדרך זו להקנות לסיפור תוקף כללי‪.‬‬ ‫שלושה ראשי חץ היו למאבק נגד הבריטים בתקופה זו‪ :‬ההגנה‪ ,‬ההתיישבות‬ ‫וההעפלה‪ 14.‬אלתרמן ייחס משקל רב להעפלה‪ ,‬והוא ראה בה את חוד החנית —‬ ‫הממשי והסמלי — במאבקם של העם היהודי והיישוב לתקומה מדינית‪ .‬עובדה‬ ‫[ ‪] 512‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫היא כי מתוך שלושים השירים הכלולים ב"שירי עיר היונה"‪ ,‬מחציתם יוחדה‬ ‫לנושא זה‪ .‬זאת ועוד‪ :‬בשונה מרוב הסופרים בני "דור בארץ"‪ ,‬בחר אלתרמן‬ ‫להעניק קדימות לפרשת ההעפלה; הוא אף גורס‪ ,‬בגוף השירים עצמם‪ ,‬כי‬ ‫"מלחמת היהודים" לא החלה בתש"ח — כפי שמקובל לחשוב — אלא בשנת‬ ‫‪ ,1946‬היינו עם תחילתה של העלייה הבלתי לגלית‪ ,‬כאשר עצם השימוש במטבע‬ ‫לשון זו (‪ )bellum judaecum‬שאותה שאל מיוספוס פלאביוס‪ ,‬נועד לרמז על כך‬ ‫כי מלחמת התקומה היא מלחמה כלל־יהודית‪ ,‬ואין לייחס אותה ליישוב העברי‬ ‫ולבני הארץ בלבד‪ .‬חטיבת שירים זו ִשחזרה למעשה את תולדות ההעפלה‬ ‫בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה‪ .‬דומה שאין היבט כלשהו של מפעל זה‬ ‫שלא זכה לאזכור או לציון בעיר היונה‪ :‬רכישת האוניות ביוון ובצרפת וביתר‬ ‫"ערי החוף הדרומיות"‪ ,‬תוך כדי שימוש בדרכי עורמה ובאמצעים לא חוקיים;‬ ‫המסע עתיר התלאות של בני הגולה בדרכם לארץ; הובלת המעפילים בדרכי‬ ‫הים על ידי אנשי ההגנה; ההתמודדות עם הצי הבריטי; הגירוש לאי קפריסין‬ ‫ולמחנות המעצר; התגייסות היישוב למען המעפילים ולילות ההורדה בחופי‬ ‫הארץ‪ .‬בתוך כך יוחד אחד השירים‪" ,‬קרואי מועד" שמו‪ ,‬לתיאור התנהלותו‬ ‫של היישוב המאורגן בהגנה ובהתיישבות‪ ,‬כשמפעל ההעפלה הוא חלק בלתי‬ ‫נפרד מסדר היום שלו‪ .‬את סיפור העלייה הבלתי לגלית רקם אלתרמן על‬ ‫יסוד היכרותו לפרטים עם מפעל זה‪ ,‬שהוא ליווה אותו מתוך מעורבות אישית‬ ‫גדולה‪ ,‬כשכמה מן השירים הכלולים בו מתייחסים באופן ישיר לאירועים שהיו‪,‬‬ ‫גם אם אין הם מוזכרים בשמם‪ .‬בסיומה של החטיבה מובא מחזור שירים הנקרא‬ ‫"ילודי האישה"‪ ,‬המשרטט את דמותם של ארבעה ילדים ניצולי השואה — "בן‬ ‫השרופה"‪" ,‬בן ישנת העפר"‪" ,‬בני הטבועה" ו"בן האובדת" — העושים את‬ ‫דרכם לארץ על סיפונה של אחת מספינות המעפילים‪15.‬‬ ‫בסיפור ההעפלה‪ ,‬בגרסה המוצגת כאן‪ ,‬הוסט הדגש במידה רבה אל‬ ‫המעפילים עצמם‪ ,‬יוצאי הגולה‪ ,‬שדמותם נעלמה או אפילו הועלמה מן השיח‬ ‫על ההעפלה במהלך שנות החמישים‪ .‬כך ב"שיר של מסע"‪ ,‬שבו משרטט‬ ‫המשורר את דיוקנם של בני הגולה‪ ,‬המעפילים‪ ,‬המוצגים כמי שפועלים מתוך‬ ‫רצונם החופשי והמלוכדים סביב המטרה להגיע אל הארץ המובטחת‪ ,‬שהיא‬ ‫מחוז חפצם‪" :‬נָ ְס ָעה גוֹ ָלה ּ ְפרוּ ַעת צוּ רוֹ ת ַּכ ִּמ ׁ ְש ָּב ִרים‪ַ /,‬א ְך יְ ִח ַידת ִּכוּ וּ ן!" וכן‪:‬‬ ‫וביה‪ ,‬את הגרסה‬ ‫מניה ּ‬ ‫ּ‬ ‫"נָ ְס ָעה גוֹ ָלה ְסבוּ ַכת דְּ ָר ִכים ְוּברוּ ַרת ָקו"‪ .‬בזה הוא שולל‪,‬‬ ‫שלפיה מסעם של המעפילים נבע ממניעים שליליים‪ ,‬שהרי לכאורה מדובר‬ ‫כאן בפליטי חרב הבורחים לכל כיוון שהוא‪ 16.‬בשירים העוקבים מסר אלתרמן‬ ‫את רשות הדיבור למעפילים עצמם‪ ,‬ובדרך זו העניק קול לאותו ציבור עלום‪,‬‬ ‫[ ‪] 513‬‬

‫אלתרמן‬

‫מרוחק‪ ,‬שהוא עצמו לא השתייך אליו מעולם‪ .‬כך ב"שיר של נרדפים" וב"שיר‬ ‫של זקנים"‪ ,‬וכך גם בשיר "חופת הימים"‪ ,‬המגולל את סיפור המרד שפרץ‬ ‫באחת מאוניות המעפילים‪ ,‬כשבני הגולה קוראים בו תיגר על צוות הפיקוד של‬ ‫האונייה‪ ,‬שהיה מורכב ברובו מאנשי ההגנה‪ .‬תמונה רומנטית ורווּ יַ ת אמפתיה‬ ‫של המעפילים מוצגת בשיר "עיר הגירוש"‪ ,‬שבו מצטייר מחנה המגורשים‬ ‫כעיירה יהודית בזעיר אנפין וכהמשך — אם כי זמני — של אורחות הקיום‬ ‫היהודי בארצות הגולה‪ .‬גם סיפורם של הילדים ששרדו את השואה מובא‬ ‫מנקודת המבט של הקורבנות כשברקע מושמעים הדיה של תפילת אזכרה על‬ ‫גורל הנרצחים — "שנהרגו ונשחטו ונשרפו ונחנקו ונקברו חיים"‪17.‬‬ ‫עם זאת אין אלתרמן ממעיט כהוא זה בתיאור חלקו של היישוב במפעל‬ ‫ההעפלה‪ ,‬שאותו הוא שוזר בחטיבת השירים כולה‪ .‬אחרי ככלות הכול הוא היה‬ ‫לדבר היישוב‪ ,‬בוודאי בשנות הארבעים המאוחרות‪ ,‬ובתור שכזה‬ ‫האיש שנחשב ּ‬ ‫נשא עמו מחויבות עמוקה כלפי המפעל של ארגון עלייה ב'‪ ,‬ואף היה מקורב אל‬ ‫כמה מאנשי הארגון‪ .‬הוא מעלה בשיריו על נס את רוכשי האוניות‪ ,‬אנשי עלייה‬ ‫ב'‪ ,‬הוא מאיר באור יקרות את נערי הפלי"ם‪ ,‬מעניק את רשות הדיבור ללוחם‬ ‫פלמ"ח העושה דרכו על אחת מאוניות המעפילים ומשרטט באהדה את דמותם‬ ‫של מפקדי הספינות‪ .‬מקום מרכזי במסכת זו תופס השיר "סיפור מלילה"‪ ,‬הוא‬ ‫הלילה שבין ‪ 24‬ל־‪ 25‬במארס ‪ ,1946‬שזכה לכינוי "ליל וינגייט"‪ :‬היה זה מבצע‬ ‫רחב היקף של ההגנה בשיתוף עם מפקדת תנועת המרי‪ ,‬שנועד לקלוט ‪248‬‬ ‫מעפילים שהגיעו מאיטליה ולפזרם במקומות מסתור בבתיהם של תושבי תל‬ ‫אביב‪ .‬הפעולה נחשפה על ידי הבריטים ולכן כשלה‪ ,‬חברת ההגנה ברכה פולד‬ ‫נהרגה מאש שנורתה ממשוריין בריטי‪ ,‬והמעפילים שהיו על סיפון האונייה‬ ‫גורשו למחנה המעצר בעתלית‪ .‬אולם כישלון הפעולה אינו מטריד כלל את‬ ‫המשורר‪ .‬יתר על כן‪" :‬ליל וינגייט" הוא בעיניו ביטוי עילאי לחלקו של היישוב‬ ‫במפעל ההעפלה‪ ,‬עד כדי כך שהוא מתעלם לחלוטין מן הביקורת שבחר בשעתו‬ ‫להשמיע בדבר העדר מחויבות מספקת מצד היישוב לעניין ההעפלה‪ .‬יחס של‬ ‫רוממות מגלה המשורר כלפי ברכה פולד‪ ,‬קורבן הפעולה‪ ,‬אף שהוא נמנע‬ ‫מלהזכיר אותה בשמה‪ .‬בה הוא רואה את דמות המופת של הנערה העברייה‬ ‫לב ּכוֹ ת‪ .‬אלא‬ ‫שאת מותה בטרם עת ממטח יריות של חיילים בריטים הוא בא ַ‬ ‫שלגבי דידו מותה של ברכה פולד איננו חסר פשר‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ :‬כמו מיכל‬ ‫ומיכאל‪ ,‬גם צעירה זו משמשת סכין בכפה של "העת"‪ ,‬ובשמה של העת הזאת‪,‬‬ ‫שבה מגויסים הכול למאבק לשחרור לאומי‪ ,‬היא מוצאת את מותה‪ .‬ולכן‪:‬‬ ‫[ ‪] 514‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫ֵעת קוֹ ל ָהמוֹ ן וּ ִמ ְצוָ תוֹ ‪ֵ ,‬עת ֶק ֶצב‬ ‫הוֹ ְל ֵכי ַּב ָּס ְך‪ֵ ,‬עת ֶצוֶ ת‪ֵ ,‬עת ָה ֵרם‬ ‫יצה‪ ,‬רוֹ ֶע ֶצת‪,‬‬ ‫ַמ ּ ָׂשא יַ ְחדָּ ו‪ֵ ,‬עת ָע ִר ָ‬ ‫ְ‬ ‫ֵעת חֹק ַל ּכֹל‪ִ — ,‬מ ּתוֹ ך ּתוֹ ָכ ּה נוֹ ׁ ֵשם‬ ‫יתן ׁ ֶשל ֶע ֶצב‬ ‫ּכ ָֹחם ָה ַר ְך וְ ָה ֵא ָ‬ ‫וְ ׁ ֶשל ְּב ִדידוּ ת ֵאין ֵק ֶצה וְ ֵאין ׁ ֵשם‪18.‬‬ ‫אל סדר השירים המתייחסים לתקופת המאבק מצרף אלתרמן‪ ,‬אי־שם באמצע‪,‬‬ ‫את "דף של מיכאל"‪ ,‬הכותב מכתב אל חברתו מיכל מעל לסיפונה של אוניית‬ ‫מעפילים‪ ,‬ובו הוא נותן פתחון פה לדמות המייצגת את דור הלוחמים ילידי‬ ‫הארץ‪ ,‬אנשי ההגנה או הפלמ"ח‪ .‬הדברים המושמעים בנדון זה הם ברורים‬ ‫"ש ִּנינוּ ְל ָל ׁשוֹ ן‪ְ ,‬ל ִה ָ ּגיוֹ ן‪ְ ,‬ל ֶצ ֶלם‪ְ /,‬ל ֶק ֶצב ַה ִה ּלוּ ְך‪ְ ,‬ל ַקו ַה ַּמ ֲעשֶׂ ה‪ְ ,‬לת ֶֹכן‬ ‫ונוקבים — ׁ ֻ‬ ‫ַהדִּ ּבוּ ר וּ ְל ַט ֲע ֵמי ַה ּׁ ִשיר‪ַ /,‬ל ֲה ָגבוֹ ת ַה ּ ַפ ַחד וְ ַה ְ ּצחוֹ ק‪ .‬לֹא ֵעת ָלבוֹ א ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן ִמי ֶה ֱענִ י‬ ‫אוֹ ֶה ֱע ׁ ִשיר‪ַ /,‬א ְך ַה ְּתמוּ ָרה נָ ְפ ָלה וַ ְּת ִהי ְל ֶפ ֶלא"‪ .‬האין בדברים האלה הד לנאומו‬ ‫המפורסם של יודקה‪ ,‬גיבור סיפורו של חיים הזז "הדרשה"‪ ,‬שדיבר גם הוא על‬ ‫שתי תרבויות‪ ,‬זו שנוצרה בגולה וזו שנוצרה בארץ? אך בניגוד ליודקה‪ ,‬שתבע‬ ‫להסיק מכך מסקנות והציע לתת גט כריתות להיסטוריה היהודית‪ ,‬מתבונן‬ ‫מיכאל מתוך רגישות ואמפתיה בפליטי החרב המצטופפים על סיפון האונייה‪,‬‬ ‫הוא אף נוטה להכיר בקשר עתיר השנים של העם אל הגולה‪ ,‬ואילו העתיד‬ ‫נשאר לגביו בגדר תעלומה‪ .‬ליל ההורדה‪ ,‬שבו נפגשים הקולטים והנקלטים‪,‬‬ ‫הוא מבחינתו אירוע מכונן‪ ,‬החושף באופן דרמטי את המתח שבין שני השבטים‪:‬‬ ‫"עת ִּכי עוֹ ְמ ִסים ָאנוּ ֶאת ַה ָּב ִאים ַּב ֲח ׁ ֵש ָכה‪ֵ ,‬עת ִּכי נוֹ שְׂ ִאים ָאנוּ ֶאת ַח ָ ּי ָתם ַעל‬ ‫ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫ימ ָתם וְ ֶאת ֶאנְ ַקת גּ וּ ָפם ַהדַּ ך וְ ַה ִּנ ָ ּגף‪ַ /‬אך ַ ּגם ֶאת‬ ‫ָ ּגב‪ָ /,‬ח ׁ ִשים ֲאנַ ְחנוּ ֶאת ֶח ְרדַּ ת נְ ׁ ִש ָ‬ ‫ַּכ ּ ָפ ָתם נִ ְס ֶ ּג ֶרת ַעל ְ ּגרוֹ נֵ נוּ "‪ .‬מי חזק ממי? מי יגבר על מי? מה תהיה דמותו של‬ ‫האדם החדש בארץ ישראל? האם התרבות העברית הילידית‪ ,‬שנוצרה בארץ‬ ‫מאז ראשית היישוב החדש‪ ,‬זו הקיימת כמה עשרות שנים בלבד‪ ,‬היא שתטמיע‬ ‫לתוכה את העולים החדשים‪ ,‬יוצאי הגולה‪ ,‬או שמא התרבות הגלותית בת שנות‬ ‫אלפיים היא שתטמיע לתוכה את ילידי הארץ? האם — כלשון המשל המוצג‬ ‫בשיר — הרחיים יטחנו את הגרעין‪ ,‬או שמא הגרעין יטחן את אבן הרחיים?‪19‬‬ ‫לזה נספח "עוד דף"‪ ,‬ובו נשמע בבירור קולו של המספר הסמכותי‪ ,‬המעניק‬ ‫פירוש משלו לפרשת ההעפלה‪ ,‬שונה מזה המוצע ב"דף של מיכאל"‪ .‬סיכום זה‬ ‫מציג את ימי ההעפלה בהקשר הרחב של "העת"‪ ,‬היינו של התקופה המתפרשׂ ת‬ ‫בטווח השנים ‪ ,1953-1946‬והוא מאיר אותם כאתחלתא דגאולה‪ ,‬כראשיתה‬ ‫[ ‪] 515‬‬

‫אלתרמן‬

‫של אחרית הימים‪ .‬רושם זה נוצר תחילה על ידי הקישור המובלע לפרק נב‬ ‫בספר ישעיהו‪ ,‬הכולל את אחד מחזיונות הגאולה של הנביא‪" :‬עוּ ִרי עוּ ִרי ִל ְב ׁ ִשי‬ ‫ל־ה ָה ִרים‬ ‫ֻע ֵ ּז ְך ִצ ּיוֹ ן ִל ְב ׁ ִשי ִּב ְג ֵדי ִת ְפ ַא ְר ֵּת ְך יְ רוּ ׁ ָש ַל(יִ )ם ִעיר ַה ּק ֶֹד ׁש‪ַ ...‬מה ָּנאווּ ַע ֶ‬ ‫יע יְ ׁשוּ ָעה א ֵֹמר ְל ִצ ּיוֹ ן ָמ ַל ְך ֱאל ָֹהיִ ְך"‪.‬‬ ‫יע ׁ ָשלוֹ ם ְמ ַב ּ ֵׂשר טוֹ ב ַמ ׁ ְש ִמ ַ‬ ‫ַר ְג ֵלי ְמ ַב ּ ֵׂשר ַמ ׁ ְש ִמ ַ‬ ‫לכאורה מצביע אלתרמן בשורות אלה דווקא על השוני המזדקר לעין בין חזון‬ ‫הגאולה הזוהר שמשרטט הנביא לבין המציאות שהוא עד לה‪ ,‬שאין בה רבב‬ ‫של חגיגיות‪" :‬יְ ֵמי ט ַֹרח‪ ,‬יְ ֵמי יְ ׁשוּ ָעה ֲע ֵצ ִבים‪ַּ /‬ב ְּמ ִריבוֹ ת ַוּבדְּ ָחק‪ָ .‬ה ּה‪ְּ ,‬תקוּ ָפה ִח ְד ַלת‬ ‫ּת ַֹאר!" יתר על כן‪" :‬לֹא נָ אוִ ית ְּכ ַר ְג ֵלי ְמ ַב ּ ֵׂשר‪ ,‬לֹא ַה ְ ּצ ִבי‪ָ /‬ל ְך ָא ַצל ֵמהוֹ דוֹ "‪ .‬אך מן‬ ‫הלאו משתמע ההן‪ ,‬שכן עצם השימוש במילים ובביטויים השאולים מנבואת‬ ‫ישעיהו מעניק לאירועים המתוארים פירוש משיחי‪ .‬כך גם בהמשך השיר‪ ,‬שבו‬ ‫מכונים השלבים השונים במסע המעפילים בשם "תחנות הגאולה"‪ ,‬ואילו שנת‬ ‫‪ ,1946‬שבה החלה העלייה הבלתי לגלית‪ ,‬מאופיינת על ידי תוארי לוואי שגם‬ ‫להם הדהוד משיחי‪" :‬נִ ְצנְ ָצה ְּכמוֹ ְצ ִבי וּ ְכ ַע ּמוּ ד ָה ֵא ׁש‪ְ ׁ /‬שנַ ת ַה ַּסף ַה ֶּנ ְח ָרץ ַא ְר ָּב ִעים‬ ‫וָ ׁ ֵש ׁש"‪ 20.‬קו זה מתעצם בבתי הסיום של השיר‪ ,‬שבהם מתוארת מלחמתו של העם‬ ‫כ"עת ְ ּג ֻא ָּלה"‪ ,‬אף כי היא חסרה כמה מן הסממנים המובהקים המזוהים‬ ‫על הים ֵ‬ ‫עם ימות המשיח‪ְּ ]...[" :‬בקוּ ם ֵעת ְ ּג ֻא ָּלה‪ /‬לֹא ִעם קוֹ ל ַה ּׁשוֹ ָפר ַה ִּנ ּ ָׂשא ַּב ּׁ ַש ַער‪ִּ /,‬כי‬ ‫ִעם קוֹ ל ׁ ְש ִת ָיק ָת ּה ׁ ֶשל גּ וּ ָפה ֲאמוּ ָלה‪ֶ ׁ /‬ש ָ ּק ַב ְרנוּ ַּב ָ ּים ְּב ִלי זוֹ ֵכר ֶאת ְ ּגמוּ ָל ּה‪ֶ ׁ /‬ש ָ ּג ַמ ְלנוּ‬ ‫ָל ּה‪ָ .‬קמוּ ּ ְפנֵ י ׁ ַש ַחר"‪ .‬אמנם השימוש במילון זה נעשה בהקשר חילוני‪ ,‬אולם הוא‬ ‫נועד להעניק ל"עת"‪ ,‬שהיא גיבורת היצירה‪ ,‬פירוש גאולתי ולהציגה כאירוע‬ ‫המשנה סדרי עולם‪.‬‬ ‫את מלחמת תש"ח הציג אלתרמן בסדרה של שישה שירים‪ ,‬וכל אחד מהם‬ ‫"ב ׁ ְשנַ ת‬ ‫התייחס לקטע כלשהו בתולדות המלחמה או להיבט מסוים שלה‪ִּ .‬‬ ‫ַּת ׁ ַש"ח ָה ֲאמוּ ָרה‪ֲ /,‬א ׁ ֶשר ָמ ְל ָאה ִמ ּקוֹ ל ָח ָר ׁש‪ָ /,‬ה ְפ ָכה ָה ֲא ָד ָמה עוֹ ָר ּה‪ /‬וַ ִּת ָ ּק ֵרא ְּב ׁ ֵשם‬ ‫ָח ָד ׁש"‪ .‬תיאור המלחמה נפתח בשיר "מלחמת ערים"‪ ,‬המתייחס לקרבות בגבול‬ ‫תל אביב‪-‬יפו שהתרחשו בחודשים אפריל־מאי ‪ ,1948‬ובכלל זה לנפילתה‬ ‫של יפו ב־‪ 13‬במאי‪ .‬אחריו בא השיר "ובחורף ההוא"‪ ,‬המעוגן בשלב הראשון‬ ‫של מלחמת העצמאות‪ ,‬שבו נאלץ היישוב להתגונן אל מול פעולות האיבה‬ ‫הערביות‪ ,‬שבוצעו במידה רבה בחסות השלטון הבריטי‪ .‬השירים שבהמשך הם‬ ‫"שבחי החושך" ו"שבחם של הכלים"‪ ,‬ובשניהם מטפח המשורר את הדימוי‬ ‫של מלחמת מעטים מול רבים‪ ,‬של חלשים מול חזקים‪ :‬השיר האחד הוא אודה‬ ‫לחושך‪ ,‬והוא מעלה על נס את האסטרטגיה של ניהול קרבות בלילה‪ ,‬שטופחה‬ ‫על ידי היישוב עוד מימי "פלוגות הלילה" של וינגייט; השיר השני הוא אודה‬ ‫לאותם כלים שאינם כלי מלחמה ממש — מוט‪ ,‬סולם‪ ,‬צבת‪ ,‬סכין מקופלת‪ ,‬כלי‬ ‫[ ‪] 516‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫חפירה‪ ,‬פחי מים ודלק‪ ,‬מכונת ירייה — שעצם השימוש בהם מעיד על מגבלות‬ ‫מבין שבעת השירים‬ ‫כוחו הצבאי של העם הנלחם על חייו‪ .‬השיר החמישי ּ‬ ‫המרכיבים חלק זה קרוי "ליל חניה"‪ ,‬ובו מוצג הוויי המחנה הצבאי‪ ,‬תוך כדי‬ ‫שימת דגש בלוחמים כבני אדם‪ .‬נקודת השיא היא השיר "בטרם יום"‪ ,‬המתמקד‬ ‫בקרב לטרון‪ ,‬שהוא למעשה הקרב היחיד מבין כלל קרבות מלחמת העצמאות‬ ‫הזוכה לייצוג פרטני במסגרת זו‪ .‬מכאן מדלג אלתרמן היישר אל הקרבות בדרום‬ ‫ובנגב‪ ,‬שניטשו בהפסקות בין יוני ‪ 1948‬למארס ‪ .1949‬הוא עצמו היה שותף‬ ‫לקרבות אלה למשך ימים אחדים בלבד‪ .‬בשיר‪ ,‬הנקרא "ליל תמורה"‪ ,‬משולבים‬ ‫הגיגיו של המחבר על אמנות השיר יחד עם דברי סיכום על המלחמה עצמה‪.‬‬ ‫גם בחלק זה של המחזור נזכרת שוב ושוב המילה "עת"‪ ,‬וכן מילים נרדפות לה‬ ‫— "התקופה"‪" ,‬הזמן"‪" ,‬קורות הימים" — דבר המקבע את מעמדה של ישות זו‬ ‫כגיבור הסמוי של היצירה כולה‪.‬‬ ‫אדם קרוב אצל עצמו‪ ,‬ולכן בחר אלתרמן לפתוח חלק זה של המחזור‬ ‫בשיר "מלחמת ערים"‪ ,‬המשחזר את המלחמה על הבית‪ .‬חלקים נרחבים בשיר‬ ‫מוקדשים לתיאורה של תל אביב‪" ,‬עיר היהודים החדשה"‪ ,‬ובכלל זה לתיאור‬ ‫שכונותיה הדרומיות של העיר ("הפרוור הדרומי")‪ ,‬בעת שהיו חשופות לסדרה‬ ‫של תקריות אש בגין הסמיכות ליפו‪ .‬לא ירושלים‪ ,‬העיר ההיסטורית‪ ,‬בירת הנצח‬ ‫של העם היהודי‪ ,‬אלא דווקא תל אביב‪ ,‬העיר העברית הראשונה‪ ,‬החילונית‪,‬‬ ‫"עיר לֹא ִקדְּ ׁשוּ ָה ָה ָאבוֹ ת‪ /‬וְ ִעיר לֹא‬ ‫המפולשת‪ ,‬עירם של הסוחרים והמתווכים‪ִ ,‬‬ ‫ֲא ֵהבוּ ָה ַה ָּבנִ ים"‪ ,‬היא זו שמייצגת באפוס של אלתרמן את התחייה היהודית‪ ,‬ולכן‬ ‫ניצחונה על יפו — העיר הערבית‪ ,‬מן הקדומות שבערי הארץ — נושא עמו ערך‬ ‫סמלי‪ 21.‬עם זאת מלווה אלתרמן מתוך זעזוע ניכר היטב את תבוסתה של יפו‪,‬‬ ‫שהיה עד לה‪ ,‬ואת מראות הגירוש הקשים שליוו את התבוסה‪22:‬‬ ‫ֵאיד יָ פוֹ וְ ִק ָ ּצ ּה‪ְ .‬מ ֻס ֶ ּג ֶרת‬ ‫וְ ִל ׁ ְשנַ יִ ם ַצ ְל ָמ ּה ְמ ׁ ֻש ָּסע‪:‬‬ ‫ִמ ִּמזְ ָרח ַּת ֲחלֹם ׁשֹד ֵמ ֶא ֶרב‬ ‫וּ ִמ ָ ּים ָל ּה ֶח ְרדַּ ת ְמנוּ ָסה‪.‬‬ ‫ׁ ָשם יוֹ ֵרד ֲהמוֹ נָ ּה ׁ ְשתוּ ם ַעיִ ן‬ ‫וְ נִ ְק ָּבץ ְּבמוֹ ַרד ַה ֵּתל‬ ‫ת־ק ַּביִ ם‬ ‫יש ַ‬ ‫ְוּב ִד ׁ ְשדּ וּ ׁש וּ נְ ִק ׁ ַ‬ ‫ְרכוּ ׁשוֹ ְל ָפנָ יו גּ וֹ ֵלל‬ ‫[ ‪] 517‬‬

‫אלתרמן‬

‫וְ ִסירוֹ ת ַה ּסוֹ ֵחר וְ ַהדַּ יִ ג‬ ‫ילל‬ ‫עוֹ ְמסוֹ ת ִא ׁיש וּ ְק ָל ָלה וִ ֵ‬ ‫וְ קוֹ ֵר ַע ַס ְל ָע ּה ׁ ָש ַמיִ ם‬ ‫וּ ֵמ ִעיד ָע ָליו יָ ם וָ ֵאל‪— ,‬‬ ‫שורות אלה‪ ,‬הכלולות בפרק השלישי של השיר (שכותרתו "עיר קורסת")‪ ,‬אכן‬ ‫נוגעות בלב הטרגדיה שפקדה את יפו‪ ,‬אף ששיר זה הוא היחיד שבסדרת שירי‬ ‫שחווה אותם‬ ‫מלחמת העצמאות שבו מתייחס אלתרמן לאירועי המלחמה כפי ָ‬ ‫"האחר"‪ ,‬היינו תושביה הערבים של הארץ‪23.‬‬ ‫השיר "בטרם יום"‪ ,‬שעניינו קרבות לטרון‪ ,‬הוא השיר המרכזי בסדרת השירים‬ ‫על מלחמת העצמאות‪ :‬הוא מורכב מארבעה פרקים‪ ,‬המחזיקים יחד ‪ 132‬שורות‪.‬‬ ‫בלילה שבין ‪ 24‬במאי ל־‪ 25‬במאי ‪ 1948‬נערך ניסיון ראשון לכבוש את לטרון‬ ‫במבצע בן נון א'‪ .‬הכוח התוקף‪ ,‬בפיקודו של שלמה שמיר‪ ,‬כלל את חטיבה‬ ‫שבע שאך הוקמה‪ ,‬ושתוגברה על ידי ‪ 32‬לוחמים מחטיבת "אלכסנדרוני"‪ .‬הכוח‬ ‫היה מורכב מלוחמים ברמות הכשרה שונות‪ ,‬חלקם אנשי פלמ"ח‪ ,‬חלקם אנשי‬ ‫חי"ש וחלקם אנשי גח"ל (גיוס חוץ־לארץ) שהגיעו לארץ אך ימים אחדים לפני‬ ‫המבצע‪ .‬עקב העדר מידע מודיעיני מהימן‪ ,‬לא ידעו בצה"ל כי הכוח המגן על‬ ‫מתחם לטרון נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על פני הכוח התוקף‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬הקרב על כיבוש הנקודות השולטות ברכס לטרון הסתיים בכישלון‪,‬‬ ‫והכוח התוקף נאלץ לסגת לאחר שספג אבדות כבדות‪ .‬אבדות החטיבה במבצע‬ ‫בן נון א' הסתכמו ב־‪ 74‬הרוגים‪ ,‬שישה שבויים ופצועים רבים‪ .‬ניסיון נוסף‬ ‫לכבוש את המתחם נעשה בשתי התקפות ליליות ב־‪ 30‬במאי‪ ,‬אך גם זה הסתיים‬ ‫בתבוסה‪ .‬גם מחירו של הקרב הזה היה קשה מנשוא — ‪ 45‬הרוגים‪ .‬קרב לטרון‬ ‫היה אחד מן הקרבות השנויים ביותר במחלוקת במהלך מלחמת העצמאות‪ :‬מול‬ ‫התנגדותם של גורמים בצמרת צה"ל‪ ,‬התעקש בן־גוריון על כיבוש המבצר‪,‬‬ ‫בטענה כי אם אין לטרון — אין כביש לירושלים‪ ,‬ואם אין כביש אין ירושלים‪,‬‬ ‫ואם אין ירושלים אין מדינה‪ .‬המחלוקת סביב מבצע לטרון פרצה בזמן המלחמה‬ ‫עצמה‪ ,‬והיא ליוותה אותו גם לאורך שנות החמישים‪ .‬המבקרים התייחסו בעיקר‬ ‫לצדדים הצבאיים של המבצע‪ ,‬אך גם לבעיית הרכב הכוח הצבאי‪ ,‬שמנה מספר‬ ‫רב של עולים חדשים‪ ,‬בהם ניצולי השואה‪ ,‬ואף שרידים אחרונים למשפחות‬ ‫שהוכחדו‪ ,‬אשר נשלחו אל הקרב כמעט ללא הכשרה צבאית‪ .‬לימים היו שראו‬ ‫בקרבות לטרון ביטוי מזוויע למנהיגותו של דוד בן־גוריון‪ ,‬שעשה‪ ,‬לשיטתם‪,‬‬ ‫שימוש ציני בניצולי השואה כדי לסלול על גופותיהם את הדרך לירושלים‪24.‬‬ ‫[ ‪] 518‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫אזכוּ ר מפורש של‬ ‫אף שאלתרמן נמנע מלנקוב את השם "לטרון"‪ ,‬כלל השיר ּ‬ ‫חטיבה שבע‪ ,‬מבצע בן נון א' כונה "ליל חטיבה שביעית"‪ ,‬הוא גם טרח לנסח‬ ‫"ח ִט ַיבת ָה ַר ְג ִלים‬ ‫בלשון כמו צבאית את משימת הקרב שהוטלה על היחידה‪ֲ :‬‬ ‫יח‪ֶ /‬אל גּ וּ ָפ ּה ֶאת ּכֹחוֹ ת ָהאוֹ יֵ ב ִמן ַה ַ ּקו‬ ‫ֹאמר — נוֹ ֲע ָדה ְל ַה ִּס ַ‬ ‫יעית — ָּכ ְך נ ַ‬ ‫ַה ּׁ ְש ִב ִ‬ ‫ַה ִּתיכוֹ ן ַּב ּׁ ְש ֵפ ָלה‪ּ ַ /‬גם ֵמ ִעיר ַה ִּב ָירה ְל ָמ ׁ ְש ָכם וּ ְל ָה ֵקל ַה ָּמצוֹ ר"‪ .‬אולם מה שעניין את‬ ‫אלתרמן באמת היה השתתפותם בקרב של העולים החדשים‪ ,‬שמיד עם הגיעם‬ ‫ממחנה המעצר בקפריסין וממקומות אחרים עברו תהליך מהיר של גיוס והוסעו‬ ‫אל שדה הקרב אף שלא נולדו בארץ ולא גדלו בה‪ ,‬חלקם היו שרידים של‬ ‫משפחות שנשמדו בשואה‪ ,‬אנשים שהיו זרים לנוף ולא ידעו את השפה‪ ,‬שחשו‬ ‫ניכור כלפי בני תל אביב והמשקים‪ ,‬שנחשפו לראשונה ללהט השמש‪ ,‬ששמעו‬ ‫פקודה עברית שאת תוכנה לא הבינו‪ ,‬ועוד בטרם עלות השחר מצאו את מותם‬ ‫בקרב למען העם והארץ — בחושך‪ ,‬בעיוורון‪ ,‬בלי לדעת את שם השדה המחשיך‬ ‫שנפלו בו‪ .‬מול החיזיון הזה‪ ,‬שהוא מופלא בעיניו‪ ,‬עומד המשורר נפעם‪ ,‬כשם‬ ‫שעמד נפעם מול המפגש שבין בני הגולה לבין ילידי הארץ בעת שגולל את‬ ‫סיפור ההעפלה‪:‬‬ ‫לֹא נָ ׁ ִשיר זֹאת ְל ׁ ֵשם נִ עוּ ר ח ֶֹצן‬ ‫וְ ִצדּ וּ ק ׁ ֶש ְּל ַא ַחר ַמ ֲעשֶׂ ה‪,‬‬ ‫ַא ְך ְר ֵתת נִ ׁ ְש ַּת ֲחוֶ ה ְלע ֶֹצם‬ ‫ַהדְּ ָב ִרים ַה ִּנ ְג ִלים ַּב ַּמ ֲחזֶ ה‪.‬‬ ‫מתוך מודעות לביקורת שנמתחה על גיוסם לקרב של עולים חדשים נטולי‬ ‫הכשרה צבאית‪ ,‬מבקש אלתרמן להדגיש — דווקא מתוך שהיה נאמנו של בן־‬ ‫גוריון‪ ,‬שהושמץ בגין מבצע לטרון — כי שיר התהילה שהוא משמיע איננו‬ ‫אפולוגטי ואין הוא נועד להסיר ממישהו את האחריות לכשלים הנודעים של‬ ‫מבצע זה‪ .‬אולם למרות הביקורת נפילתם בקרב של העולים החדשים‪ ,‬גם‬ ‫אם היה זה קרב כושל‪ ,‬הוא בעיניו אחד האירועים המכוננים ורבי־המשמעות‬ ‫בקורות האומה בימים האלה‪ ,‬ולא פחות מאשר שלב נוסף בדרך להגשמת חזון‬ ‫"כי ָה ִא ׁיש ַה ּיוֹ ׁ ֵשב ַּת ַחת ֶ ּג ֶפן‪ֲ /,‬ע ֵלי ֶא ֶרץ ָרוָ ה ִמ ָּטל‪ִ /,‬עם ָה ִא ׁיש ַה ּׁשוֹ ֵכב‬ ‫הגאולה‪ִּ :‬‬ ‫ַּת ַחת ֶא ֶבן‪ /‬יְ ַד ְּברוּ ‪ֵ .‬אל שְׂ ָפ ָתם לֹא ָּב ַלל"‪ .‬אל הרמיזה לנבואת אחרית הימים‬ ‫שבספר מיכה (ד ד)‪ ,‬המדמיינת מצב עתידי שבו יֵ שבו איש תחת גפנו ואיש‬ ‫תחת תאנתו‪ ,‬מתווספת עוד רמיזה‪ ,‬שממנה משתמע כי הארץ שלמענה נפלו בני‬ ‫בליל של לשונות תהיה ביום מן הימים שפה אחת ודברים אחדים‪,‬‬ ‫הגולה דוברי ִ‬ ‫[ ‪] 519‬‬

‫אלתרמן‬

‫י־שם ָּב ַלל יְ הֹוָ ה‬ ‫ל־כן ָק ָרא ׁ ְש ָמ ּה ָּב ֶבל ִּכ ׁ ָ‬ ‫"ע ֵּ‬ ‫וזאת כהיפוך לנאמר בבראשית יא ט‪ַ :‬‬ ‫ל־ה ָא ֶרץ"‪.‬‬ ‫ל־פנֵ י ָּכ ָ‬ ‫יצם יְ הֹוָ ה ַע ּ ְ‬ ‫ל־ה ָא ֶרץ וּ ִמ ּׁ ָשם ֱה ִפ ָ‬ ‫שְׂ ַפת ָּכ ָ‬ ‫סדרת שירי מלחמת העצמאות נחתמת בשיר "ליל תמורה"‪ ,‬שבו מוקדש‬ ‫הפרק האחרון‪ ,‬שמא האקורד האחרון‪ ,‬לדיון עקרוני בסוגיה של מוסר ומלחמה‪,‬‬ ‫שאלתרמן נדרש לה אם מתוקף היותו משורר "על זאת" ואם מתוקף פרשת כפר‬ ‫קאסם‪ ,‬שהתרחשה בעיצומם של הימים שבהם הכין את הספר לדפוס‪ .‬במהלך‬ ‫השיר מנסה המשורר לתהות על קנקנה של "החרב היהודית"‪ ,‬שהיא למעשה‬ ‫הכלי האחד ואין בלתו שבאמצעותו הושג הניצחון במלחמת העצמאות‪ .‬מה‬ ‫טיבה של החרב הזאת‪ ,‬מהיכן מוצאה‪ ,‬ומה מבדיל‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬בינה לבין "חרבות‬ ‫גויים"? לתהייה זו מוצעת גם תשובה‪ :‬החרב היהודית אינה אלא "גיורת"‪,‬‬ ‫שעברה‪ ,‬כביכול‪ ,‬תהליך של המרת דת‪ ,‬הוא אף עורך השוואה בינה לבין רות‬ ‫המואבייה‪ ,‬אישה נוכרית שלמעשה המירה את דתה והיתה בכך לחלק בלתי‬ ‫נפרד מעם ישראל‪ ,‬ואף דוד המלך נחשב לצאצא שלה‪ .‬מה שמטריד אפוא את‬ ‫אלתרמן הוא המתח המובנה שבין המסורת היהודית‪ ,‬שהיא בעיקרה מסורת בעלת‬ ‫תוכן רוחני‪ ,‬החף מכל אלימות‪ ,‬לבין הכורח הבלתי נמנע להילחם‪ ,‬להפעיל כלי‬ ‫נשק ולגרום לשפיכות דמים‪ .‬זאת ועוד‪ :‬עובדת היותה של ההיסטוריה היהודית‬ ‫רצף של רדיפות‪ ,‬פורענויות ואלימות היא שמקשה על העם לחצות את הקווים‬ ‫ולעבור לצד השני של המתרס‪ .‬עם זה מעניק השיר את מלוא הגיבוי להמרה‬ ‫זו‪ :‬שוב ושוב עולה בו הדימוי של מעטים מול רבים‪ ,‬נצורים מול צרים‪ ,‬רודפים‬ ‫מול נרדפים‪ ,‬כובשים מול נכבשים‪ ,‬צודקים מול חוטאים‪ .‬ואם אמנם כך‪ ,‬אין‬ ‫לו לעם אלא להתגבר על העכבות שהוא נתון בהן ולאמץ לחיקו את הפלד‪,‬‬ ‫החרב‪ ,‬החומר והכוח‪ .‬להפוך מרוחני לפיזי‪ ,‬מקורבן למקרבן‪ .‬אך גם היתר זה‬ ‫"עת ִּכי יָ קוּ ם ֲע ֵלי ַמ ָּסד‪ָ /‬ה ָעם ַה ֶ ּזה וְ ׁש ֶֹר ׁש יַ ְך‪ /‬לוּ יִ ּׁ ָש ֵמר‬ ‫ניתן בתנאים מגבילים‪ֵ :‬‬ ‫ּבוֹ ‪ּ ַ ,‬גם ַּב ַּסד‪ִ /,‬טיבוֹ ַה ָ ּזר ׁ ֶש ֵאין לוֹ ָאח"‪ .‬דבר והיפוכו? לא לגמרי‪ .‬גם אם יש צידוק‬ ‫מלא לקום ולאחוז בחרב היונה‪ ,‬אין בזה כדי לשלול את שימורה של המורשת‬ ‫הטרום־ממלכתית‪ ,‬אם לא הגלותית‪ ,‬שהתאפיינה במצב של זרות‪ ,‬או ֵגרוּ ת או‬ ‫אחרוּ ת‪ ,‬ומתוקף זה מצאה לה ביטוי באמונה באל‪ ,‬בשאיפה לצדק‪ ,‬בהימנעות‬ ‫מסגידה לפסל ומסכה ובהתוויית החזון האוניברסלי של אחרית הימים‪ .‬מורשת‬ ‫זו עשויה אפוא לשמש ערובה מפני שימוש עודף ובלתי מרוסן בכוח צבאי‪ ,‬ולכן‬ ‫אסור לה שתיכחד‪25.‬‬ ‫מכלל המאורעות המסעירים שגדשו את הארץ עם קום המדינה ובשנות‬ ‫החמישים — הקמת צה"ל‪ ,‬התבססות מוסדות השלטון‪ ,‬ההכרזה על ירושלים‬ ‫כעל בירת ישראל‪ ,‬ההכרה הבין־לאומית שזכתה לה המדינה החדשה‪ ,‬ייבוש‬ ‫[ ‪] 520‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫ביצות החולה‪ ,‬מפעלי הפיתוח הגדולים‪ ,‬כיבוש השממה‪ ,‬מלחמות הגבול‬ ‫ומבצע סיני — העלייה הגדולה היא שכבשה את דמיונו של אלתרמן‪26.‬‬ ‫הוא לא רק עקב אחרי העלייה והעולים מאחורי המכתבה או מבתי הקפה‬ ‫של תל אביב‪ ,‬הוא קם ונסע למקומות שונים בארץ — למעברות‪ ,‬לשכונות‬ ‫עולים‪ ,‬למושבים‪ ,‬לערי הפיתוח — כדי לראות במו עיניו את הנס של קיבוץ‬ ‫הגלויות‪ .‬לא אחת היה מגיע ל"כסית"‪ ,‬פוגש שם את מי מן הסופרים או‬ ‫האמנים שהזדמנו למקום באותה שעה‪ ,‬וממש סוחב אותם לסיורים‪ .‬ואכן‪,‬‬ ‫"הטור השביעי" של שנות החמישים המוקדמות היה גדוש שירים בנושאי‬ ‫עלייה וקליטה‪ ,‬שהתאפיינו בפתיחות רבה כלפי העולים מארצות המזרח‪.‬‬ ‫ביחסו לעלייה הגדולה שאב אלתרמן השראה מדוד בן־גוריון‪ ,‬מייסד המדינה‪,‬‬ ‫שחזון קיבוץ הגלויות והדבקות ברעיון של "כור ההיתוך" היו נדבך מרכזי‬ ‫בתמונת העולם שלו ובאופן שבו ראה את יחסי המדינה והעם‪ .‬אולם מעל‬ ‫לכול היה כאן מניע אישי — אהבת העולים נבעה מעומק לבו‪ ,‬משורש נשמתו‪,‬‬ ‫מאהבת ישראל שפיעמה בו והדריכה את יחסו ואת שיקוליו במגוון רחב של‬ ‫נושאים‪ ,‬ובכלל זה בנושא העלייה‪.‬‬ ‫שישה שירים הוקדשו לפרשת העלייה; הבולט שבהם הוא השיר "עיר‬ ‫חדשה"‪ ,‬המסמן את המרחב הפיזי והסמלי שדרכו מתבונן אלתרמן בעלייה‬ ‫הגדולה‪ .‬ברקע השיר ניצבות עיירות הפיתוח‪ ,‬לימים ערי הפיתוח‪ ,‬שהחלו לקום‬ ‫בארץ במחצית הראשונה של שנות החמישים‪ ,‬רובן בנגב ומיעוטן בגליל‪ .‬השיר‬ ‫מתאר כיצד הובאו העולים החדשים‪ ,‬לא באו אלא הובאו‪ ,‬כיצד הוסעו המדברה‪,‬‬ ‫לא נסעו אלא הוסעו‪ ,‬כשהם מוצאים עצמם‪ ,‬ממש בעל כורחם‪ ,‬בלב לבו של‬ ‫המישור הצחיח‪ ,‬מוקפים חולות‪ ,‬כשהארץ כולה חשופה‪ ,‬בלי עץ ובלי מים‪.‬‬ ‫שבו חשו זרות נוראה‪ ,‬החלו להיווצר חיים חדשים‪,‬‬ ‫ושם‪ ,‬בלב המישור‪ ,‬במקום ּ‬ ‫נפתחו סדנאות‪ ,‬מסעדות‪ ,‬מספרות‪ ,‬מכבסות‪ ,‬חנויות ובתי מלאכה‪ ,‬נבנו בתים‬ ‫ונקבעו חלונות ודלתות‪ ,‬נחנך הרחוב האחד מוכה השמש‪ ,‬הצהוב‪ ,‬נטול הצל‪,‬‬ ‫הוקם שוק‪ ,‬בצבצו חיי מסחר בזעיר אנפין‪ ,‬בצל סככה קלה נצפתה צעירה מבנות‬ ‫בבליל של שפות‪ ,‬את תבשיל הצהריים‬ ‫ִ‬ ‫המזרח המגישה לסועדים‪ ,‬המדברים‬ ‫המצומק‪ .‬וזה‪ ,‬לטעמו של אלתרמן‪ ,‬הסיפור שאותו יש לספר‪ ,‬זה הנושא שהשפה‬ ‫העברית נדרשת לו‪ ,‬והוא שיתפוס אט־אט את המקום הראוי לו בסדר היום של‬ ‫הספרות בת הזמן‪:‬‬ ‫ִעם דְּ ָלתוֹ ת נִ ְק ָּבעוֹ ת ַעל ִציר‪,‬‬ ‫ִעם ִּכ ְסאוֹ ת וְ ׁ ֻש ְל ָחן וְ ִעם ֵעז וָ שֶׂ ה‪,‬‬ ‫[ ‪] 521‬‬

‫אלתרמן‬

‫נִ ְכנָ ִסים ֵהם ֶאל ּתוֹ ְך ִס ּפוּ ִרים וָ ׁ ִשיר‬ ‫ִל ְהיוֹ ת ּת ֶֹכן ָל ֶהם וְ נוֹ שֵׂ א‪.‬‬ ‫ֵעת ַר ָּבה לֹא ֵּת ַדע ָה ִע ְב ִרית ַה ִּנ ְכ ֶּת ֶבת‬ ‫יהם ֵּת ֵל ְך ׁ ֶש ִבי‪.‬‬ ‫ֲע ִלילוֹ ת ֲא ֵחרוֹ ת‪ַ .‬א ֲח ֵר ֶ‬ ‫כאשר אלתרמן כתב את השורות האלה עדיין לא חוסלו המעברות‪ ,‬המוני עולים‬ ‫חיו בתנאים של דחקות ועוני‪ ,‬המתח בין ותיקים לחדשים היה עצום‪ ,‬ויותר מכל‬ ‫דבר אחר החלה להיווצר פצצת הזמן העדתית‪ ,‬שהוא עצמו עתיד להתייחס אליה‬ ‫בתקופה יותר מאוחרת‪ ,‬בפרוץ מהומות ואדי סליב‪ .‬אולם מתחים וקונפליקטים‬ ‫אלה נדחים כולם הצדה לנוכח החיזיון המסחרר של הולדת עם חדש בארץ‬ ‫חדשה‪ ,‬שזה לגביו אחד מגילוייו המופלאים‪ .‬אכן‪ ,‬הארץ משנה אט את פניהם‬ ‫של העולים החדשים‪ ,‬אבל יותר משהיא משנה את פניהם‪ ,‬הם משנים את נוף‬ ‫הארץ‪ .‬שיר הסיום של חטיבה זו נקרא "קול חוצות"‪ ,‬גם הוא מתרחש בעיר‬ ‫החדשה‪ ,‬השעה היא שעת לילה‪ ,‬והזמן הוא תחילת הסתיו‪ .‬נשמעים קולות של‬ ‫זמרה‪ ,‬קולות ריב‪ ,‬כלב נובח‪ ,‬סוס צוהל‪ ,‬רעשם של כלי עבודה‪ ,‬אור חיווריין‬ ‫מאיר את דוכני הרוכלים‪ ,‬אנשים מוכרים וקונים‪ ,‬אשכנזים ומזרחים מהלכים זה‬ ‫לצד זה‪ ,‬הכול מתנהל בשופי‪ ,‬כאילו כך היו פני הדברים מעולם‪ .‬הדובר עצמו‬ ‫מנסה ללכוד את הרגע‪ ,‬בטרם יחלוף‪ ,‬להיות חלק ממנו‪ ,‬שכן כמו רגעים אחרים‬ ‫שלכד במחזור שירים זה‪ ,‬גם הרגע הזה מעורר תחושה עזה של ראשוניות‪.‬‬ ‫הביטוי "שעת בריאה"‪ ,‬הרוֹ וח בחלקים אחרים של "שירי עיר היונה"‪ ,‬תקף גם‬ ‫כאן‪:‬‬ ‫ָה ְרחוֹ ב ָח ָד ׁש וַ ֲח ָד ׁ ָשה ָה ִעיר‬ ‫וַ ֲח ָד ׁ ִשים ָה ֵא ׁש וְ ֶה ָע ׁ ָשן‪.‬‬ ‫ַּב ֶּמה יוּ ׁ ַשר ָה ַר ַע ׁש ַה ָ ּצ ִעיר?‬ ‫ִּב ְפרוֹ ְטרוֹ טוֹ ָה ַעז וְ ַה ָ ּי ׁ ָשן‪.‬‬ ‫נֵ ֵל ְך ָּב ְרחוֹ ב ְּב ֶט ֶרם ֵה ָח ֵבא‬ ‫יפים וְ נִ ׁ ְש ָחזִ ים‪.‬‬ ‫ּ ְפ ָר ָטיו ַה ַּמ ְח ִר ִ‬ ‫נֵ ֵל ְך טוֹ ְב ִלים ְּב ׁ ַש ֲא ַגת ַח ֵ ּיי‬ ‫ַה ְּס ָפ ַרדִּ ים וְ ָה ַא ׁ ְש ְּכנַ ִ ּזים‪.‬‬ ‫נִ ְר ֶאה ֶאת ַה ּקוֹ לוֹ ת וְ ַהדְּ ָב ִרים‬ ‫[ ‪] 522‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫ׁ ֶש ּלֹא יִ ְהיוּ ַעד נֶ ַצח ְלזָ ָרא‪,‬‬ ‫לֹא ָּכל ׁ ֶש ֵּכן ְּבעוֹ ד ֵהם נִ ָ ּג ִרים‬ ‫אשוֹ ן ׁ ֶשל ְס ָע ָרה‪.‬‬ ‫ֶאל ֶע ֶרב ְס ָתו ִר ׁ‬ ‫שני שירי הנעילה של המחזור הם לכאורה שני כתובים המכחישים זה את זה‪.‬‬ ‫השיר הראשון‪ ,‬שיר "צלמי פנים"‪ ,‬הוא מסה הגותית‪ ,‬הכתובה בנוסח פיוטי‪ ,‬שבה‬ ‫מתדיין המחבר בשאלות נכבדות שבחר להעלות על סדר היום מתוקף המציאות‬ ‫החדשה שנוצרה בארץ — הקמת המדינה‪ ,‬הניצחון במלחמת העצמאות וקיבוץ‬ ‫הגלויות‪ .‬בהמשך לשירי החטיבה הקודמת מטעים אלתרמן גם בשיר זה את‬ ‫אופיו ההטרוגני של העם היושב בציון‪ ,‬כאשר בתחום הצר שבין החוף להר‬ ‫שוכנים זה לצד זה יוצאי שבטים וגלויות שונים‪ ,‬שיש להם מגוון של מסורות‪,‬‬ ‫ת־כ ְל ַאיִ ם‪/‬‬ ‫"ש ְב ִעים‪ַ /‬צ ְל ֵמי ּ ָפנִ ים לוֹ ‪ִ .‬ל ְק ָרבוֹ ִּ‬ ‫לשונות‪ ,‬זיכרונות‪ ,‬מנהגים ומזג‪ִ ׁ .‬‬ ‫יבים‪ֲ /‬א ׁ ֶשר ֵמ ַא ׁ ְש ְּכנַ ז ַעד נַ ֲה ַריִ ם‪ִּ /.‬כי ֵאל ֶא ָחד ְּב ָר ָאהוּ ‪ַ ,‬אךְ‬ ‫ָק ִמים ּבוֹ ַה ּ ְט ָב ִעים וְ ַה ִּנ ִ‬ ‫ְּכמוֹ ‪ִ ׁ /‬ש ְב ִעים ְּברוּ ִאים צוֹ ֶפה הוּ א ִמ ְּמקוֹ מוֹ "‪ .‬הצגת הדברים בנוסח זה מבטאת‬ ‫הכרה בפלורליזם של המורשת הגלותית‪ ,‬תוך כדי הימנעות מקביעת מתכון או‬ ‫נוסחה כלשהי שנועדה להגדיר או לכוון את התפתחות הדברים בעתיד‪ .‬אולם‬ ‫את עיקר דבריו מייחד המשורר לדיון ארכני‪ ,‬מסורבל ופרטני בשאלת היחס‬ ‫שבין גולה לארץ ישראל על רקע כינון המדינה‪ .‬לכאורה אלתרמן הוא ציוני‬ ‫שולל גולה‪ ,‬המעלה על נס את לידתה של האומה החדשה בטריטוריה משלה‬ ‫ובמסגרת של ריבונות מדינית‪ ,‬שהיא אנטי־תזה לחיי הגלות‪ ,‬אותם הוא מזהה‬ ‫עם רדיפות‪ ,‬פורענויות ומצב מתמיד של קורבנות‪ .‬עם זאת אין ההיפרדות מן‬ ‫הגלות מחייבת בהכרח שלילה גורפת של המורשת הגלותית; ההפך הוא הנכון‪,‬‬ ‫דווקא בעת המעבר לקיום ממלכתי יש לשמור מכל משמר על אותו יתרון ערך‬ ‫מוסרי שהיה נחלתם של היהודים בעת שהיו פזורים בין האומות‪ ,‬כשהם נטולי‬ ‫טריטוריה ומסגרת מדינתית משלהם‪" .‬וְ הוּ א נִ יצוֹ ץ ׁ ֶשל ַס ְר ָּבנוּ ת וּ ְמ ִרי‪ֳ /,‬ק ָבל דַּ ְר ֵכי‬ ‫קוֹ רוֹ ת ַע ִּמים וְ יֵ ֶצר‪ַ ]...[ /‬על ּ ְפנֵ י ָה ִריב‪ָ ,‬ה ַר ַהב וְ ַהיְ ִרי‪ֶ ׁ /,‬ש ִּל ְמ ִדינוֹ ת ַה ֶח ֶרב וְ ַה ֵּנזֶ ר‪/‬‬ ‫ילה"‪ .‬השינוי שהתחולל בעם‬ ‫י־ה ֲע ִל ָ‬ ‫־מ ֶ ּק ֶדם ֵהן ִע ָּלה‪ְ /‬ל ִע ָ ּק ֵרי ׁ ִש ֵיר ָ‬ ‫ֹאש ִ‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ֵמר ׁ‬ ‫בדור האחרון הוא אמנם שינוי מהפכני‪ ,‬שביטוייו הבולטים הם הטריטוריה‪,‬‬ ‫המסגרת המדינית־ריבונית‪ ,‬הלשון העברית שהיתה לשפה חיה‪ ,‬אימוץ המגן‬ ‫והחרב והמעמד שנרכש על ידיו בקרב משפחת העמים‪ .‬יתר על כן‪ :‬הלידה‬ ‫מחדש של העם מוצגת כתחילתה של "אחרית הימים"‪ ,‬כשלראשונה משתמש‬ ‫המשורר במושג טעון זה‪ .‬לתמונת עתיד זו מתלווה עם זאת הציפייה כי למרות‬ ‫גופה החדש תוסיף האומה לצלוע על ירכה‪ ,‬כפי שאירע ליעקב בעת המפגש‬ ‫[ ‪] 523‬‬

‫אלתרמן‬

‫עם המלאך (בראשית לב)‪ .‬למרבה הפליאה דווקא אלתרמן‪ ,‬שלאורכו של כל‬ ‫מחזור השירים עמד משתאה מול פלא לידתו של העם החדש וכינונה של מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬מבטא בשעת נעילה את חששו מפני התמכרות יתר של העם לסמלי‬ ‫הממלכה ולהיווצרותם של דפוסי התנהגות כמו פולחן המדינה‪ ,‬לאומנות‪,‬‬ ‫כוחנות וחומרנות‪ ,‬שנראים לו כזרים וכלא מתאימים לטבע היהודי‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬וכאילו בסתירה לכל מה שנאמר לעיל‪ ,‬מצרף אלתרמן‬ ‫לשיר זה נספח‪ ,‬ובו הוא נושא המנון לממלכה‪ ,‬המלווה בפולמוס עם האופנה‬ ‫הספרותית בת זמנו‪ ,‬השוללת מהלך זה‪ .‬ואכן‪ ,‬ראויה המדינה בעיניו לשיר שבח‪,‬‬ ‫שכן היא־היא שהעניקה לעם את החירות שהיתה דרושה לו כדי לחיות חיים‬ ‫מלאים‪ ,‬חופשיים‪ ,‬גם חומריים וגם רוחניים‪ ,‬והיא גם שהבטיחה את המשך‬ ‫קיומו‪ ,‬אחרי שנראה היה שהקיץ עליו הקץ‪ .‬כך‪ ,‬כבדרך אגב‪ ,‬נזכרת גם השואה‪.‬‬ ‫בהמשך השיר נמנות הסכנות הרובצות לפתחה של המדינה‪ ,‬אך כנגדן מוצגת‬ ‫הטענה שאין קיום תקין ללאום אלא במסגרת מדינית־ריבונית‪ ,‬וכי למדינה אין‬ ‫תחליף‪ .‬את זאת יודעים להעריך דווקא מי שהיו עדים‪ ,‬כמוהו‪ ,‬למאורע של‬ ‫הולדת המדינה ולמהפך שהיא חוללה בתולדות העם‪ .‬מילות התנצלות אלה‬ ‫מובילות את המשורר אל דבר ההמנון עצמו‪ ,‬שבו מתוארת הולדתה של המדינה‬ ‫בכור המצרף של מלחמת העצמאות כאילו היתה מעשה הבריאה‪ ,‬המתחולל לא‬ ‫מכוחו של צו אלוהי‪ ,‬אלא בזכות קורבנם של מיכל ומיכאל‪ ,‬הלוא הם "מגש‬ ‫הכסף" שעליו ניתנה מדינת היהודים‪ .‬השיר מתכתב עם שירו הלאומי של יהודה‬ ‫הלוי‪" ,‬ציון הלא תשאלי"‪ ,‬ודרכו הוא משרטט את תמונת השחר העולה על העם‬ ‫החונה בסוכות; זאת על פי במדבר (לג ה)‪" :‬וַ ִ ּי ְסעוּ ְבנֵ י־יִ ְ ׂש ָר ֵאל ֵמ ַר ְע ְמ ֵסס וַ ַ ּי ֲחנוּ‬ ‫ְּב ֻס ּכֹת"‪ .‬תמונה זו נועדה לציין כי המציאות המתוארת נתונה עדיין במצב של‬ ‫התהוות; ימי הבראשית של המדינה אמנם תמו‪ ,‬אך אין הם אלא בגדר מבואה‬ ‫"ע ִּתים‬ ‫לימים ולזמנים שאליהם צופה המשורר ושאותם אי אפשר אלא לשער‪ִ :‬‬ ‫יהן ּת ַוּגף דַּ ְל ָּתן‪ַ /.‬א ְך ַמ ְראוֹ ָתיו וּ ַמ ֲעשָׂ יו‪ /‬וּ ִמ ׁ ְש ּ ָפ ָטיו‬ ‫חוֹ ְלפוֹ ת‪ ,‬עוֹ ְברוֹ ת ַה ַּסף‪ /,‬וְ ַא ֲח ֵר ֶ‬ ‫ׁ ֶשל זֶ ה ַה ְ ּז ַמן‪ְ ּ /‬פתוּ ִחים יִ ְהיוּ ְּביַ ד ַעם ָרב‪ֱ /‬א ֵלי ַה ְר ֵחק ַה ְר ֵחק ִמ ָּכאן"‪ .‬אכן‪ ,‬תוכנם של‬ ‫הימים שיבואו הוא עלום‪ ,‬אך מי שהיה שותף לתקופה הסוערת המשנה סדרי‬ ‫עולם — שנות המאבק‪ ,‬מלחמת העצמאות‪ ,‬הקמת המדינה‪ ,‬בואה של העלייה‬ ‫הגדולה והקמת היישובים החדשים — יודע בעליל שזו רק תחילתו של סדר‬ ‫עולם חדש‪ ,‬שסופו מי ישורנו‪.‬‬ ‫בדיון המתקיים בשולי השיר "ליל תמורה" נפרשׂ ת בפני הקורא הדילמה‬ ‫הכרוכה בכתיבתה של יצירה זו‪ .‬בתחילת השיר מעמיד המשורר בספק את‬ ‫עצם הפרקטיקה של כתיבת מחזור שירים זה‪" .‬לֹא ָּכ ְך וְ לֹא ַעל ָּכ ְך ָראוּ י ִל ְכ ּתֹב"‪.‬‬ ‫[ ‪] 524‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫"ל ׁ ִשיר לֹא ַע ל ִּכ י ֶא ת‪ָ ּ .‬פחוֹ ת דְּ ָר ׁ ָשה‪ .‬יוֹ ֵתר‪/‬‬ ‫לדבריו‪ ,‬תפקידה של השירה הוא ָ‬ ‫יאם ְּב ִלי ַהדָּ ֵג ׁש ַה ִּמ ׁ ְש ַּת ֵּמ ַע‪ּ ַ /.‬גם ֵּתת ִח ָידה ְּב ִלי ּ ִפ ְתרוֹ נָ ּה‪.‬‬ ‫גּ וּ ֵפי ְד ָב ִרים וְ ִח ּיוּ ָתם‪ַ .‬ל ֲה ִב ָ‬ ‫יה"‪.‬‬ ‫ִל ְסמ ְֹך ַעל ַה ּקוֹ ֵרא ׁ ֶשהוּ א ּפוֹ ֵתר‪ /.‬לֹא ְל ַע ֵ ּגל‪ָ .‬ל ֵתת ַּב ּׁ ִשיר ִמ ְפ ָל ׁש ֶאל ֶא ֶרץ וְ ׁ ָש ֶמ ָ‬ ‫והרי זו היתה תמיד דרכו של אלתרמן‪ ,‬הן בליריקה שלו והן בשירי "הטור‬ ‫השביעי"‪ ,‬שניתן בהם ייצוג לדברים כשהם לעצמם‪ ,‬לא לאחר מעשה אלא‬ ‫ש"ה ּכֹל ָהיָ ה ׁשוֹ נֶ ה‬ ‫ַ‬ ‫בשעת מעשה‪ ,‬כמעט ללא דרוש ופרשנות‪ .‬הוא אף קובע‬ ‫ִמן ַה ְמ ֻס ּ ָפר ַּב ּׁ ִשיר"‪ ,‬כשלאמירה זו יש טעם לוואי של החמצה‪ .‬ואז מוצג הטיעון‬ ‫שכנגד‪ :‬ישנם זמנים או מצבים שבהם הכללוּ ת האנושית‪ ,‬החברתית‪ ,‬ההיסטורית‬ ‫והפוליטית היא בבחינת ישות מוחשת‪ ,‬ולכן אפשר או אפילו נדרש לתת בה‬ ‫סימנים‪ .‬בזמנים אלה ההוויה הקולקטיבית‪ ,‬הגורל המשותף‪ ,‬ההיסטוריות של‬ ‫הרגע הם חלק בלתי נפרד מחיי היום־יום של האנשים והפרטים החיים בצלם‪.‬‬ ‫במצבים חריגים אלה חורגת השירה מגדרה הרגיל‪ ,‬והיא ניצבת בפני האתגר של‬ ‫ייצוג מהויות אלה‪ .‬על רקע זה חוזר המשורר לדון במושג "העת"‪ ,‬שאותו הציג‬ ‫בשיר הפתיחה‪ ,‬כשהוא מרחיב את הטענה הנשמעת בו בדבר הצורך במתן ייצוג‬ ‫הולם לישות זו‪ .‬בתוך כך עולה מן הכתובים הגדרה פרטנית של ה"עת" הזאת‪,‬‬ ‫שאופייה הייחודי והמופלא הוא המכשיר את הדרך לייצוגה בספרות‪:‬‬ ‫זְ ָמן ּ ֶפ ֶרא וְ נִ ְמ ָלץ‪ָ ּ .‬פנָ יו לֹא ּ ְפנֵ י ָה ִא ׁיש וְ ָה ִא ּׁ ָשה‪.‬‬ ‫ּ ָפנָ יו ּ ְפנֵ י ַה ְּת ָא ִרים ַהנּ וֹ ָד ִעים — ֻא ָּמה וָ דוֹ ר וָ ָא ֶרץ וּ מוֹ ֶר ׁ ֶשת‪.‬‬ ‫יש ּה‪,‬‬ ‫יה‪ֵ .‬הם ְ ּג ִב ׁ ָ‬ ‫יה וּ ְדפוּ ֶס ָ‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ַמ ֲח ׁ ֶש ֶבת ָה ָא ָדם אוֹ ָתם ָה ְר ָתה וְ ֵה ָּמה ֲא ִפ ֶיק ָ‬ ‫יתם ֵּת ֵבל נִ ְר ֵאית ָל ּה וּ מוּ ֶח ׁ ֶשת‪.‬‬ ‫ּבוֹ ִמ ׁ ְש ַּת ְּב ִרים ַה ַּמ ֲעשִׂ ים וְ ַה ַּמ ְראוֹ ת ְוּב ַת ְבנִ ָ‬ ‫ואת זה ניסה אלתרמן לעשות ב"שירי עיר היונה"‪.‬‬

‫ג‬ ‫הסקרנות העצומה שעוררה הופעת הספר השפיעה‪ ,‬מטבע הדברים‪ ,‬על מהירות‬ ‫התגובה‪ :‬שכן ימים אחדים בלבד לאחר שהספר נשלח למערכות העיתונים כבר‬ ‫היה אפשר למצוא כמה רשימות ביקורת שהוקדשו לו‪ .‬מכולם הגדיל לעשות‬ ‫אהרן מגד‪ ,‬עורך "משא"‪ ,‬המוסף היוקרתי לספרות של העיתון למרחב‪ ,‬שהחליט‬ ‫להקדיש את גיליון יום שישי‪ 21 ,‬ביוני‪ ,‬להופעת הספר‪ .‬בצד מאמר המערכת‪,‬‬ ‫שכתב מגד עצמו‪ ,‬כלל המוסף רשימה פרי עטו של ישראל זמורה וכן מבחר‬ ‫שירים‪ ,‬רובם מתוך המחזור "שירי עיר היונה" ("שיר הזקנים"‪" ,‬שבחי החושך"‬ ‫[ ‪] 525‬‬

‫אלתרמן‬

‫ו"בן השרופה")‪ .‬ואלה דברי מגד‪:‬‬ ‫אמרנו לכתוב דברים זהירים‪ ,‬שקולים ומדודים‪ ,‬על ספר שירים שהופיע‪,‬‬ ‫כמצוות הנימוס וכמשפט העורכים [‪ ]...‬והעט הנסער [‪ ]...‬התפרץ מתחת‬ ‫ליד המאלפת‪ ,‬לכתוב באותיות גדולות‪ ,‬לו הפעם הזאת בלבד‪ ,‬במלים‬ ‫כאלה או כאלה‪ ,‬כי נפל דבר! [‪ ]...‬ומדוע לא? — אמרנו לבסוף — מדוע‬ ‫לא להעריץ‪ ,‬להשיל נעל‪ ,‬להשתחוות אפיים? מדוע לכלוא את התודה‬ ‫והברכה במידת ההתאפקות המלומדת ולעשות דבר יום־יום שכיח‪ ,‬כשכה‬ ‫בלתי־שכיחים הדברים? כשלא אחת לארבע־עשרה שנים מופיע ספר כזה‪,‬‬ ‫וגם לא אחת לשלושים‪ ,‬וכשהופעתו היא אולי המאורע הספרותי הגדול‬ ‫ביותר מאז פסקה שירתו של ביאליק?‬ ‫אכן‪ ,‬מגד המאופק והשקול חרג הפעם מכל הכללים המקובלים עליו ומן‬ ‫הסייגים ששׂ ם עליו כעורך‪ ,‬ובצעד חסר תקדים התיר לעצמו להכריז בקול גדול‬ ‫במסגרת טור המערכת על ספר שקרא זה עתה כעל "מאורע ספרותי גדול"‪,‬‬ ‫פשוטו כמשמעו‪ ,‬ולהציגו כאחת מנקודות השיא בתולדותיה של הספרות‬ ‫העברית‪ ,‬כששירתו של ביאליק‪ ,‬היא ולא אחרת‪ ,‬משמשת לו אמת מידה‬ ‫לשיפוט ולהערכה‪.‬‬ ‫בהמשך הדברים פרשׂ מגד כמה מן המראות הנגלים לעיניו ושהפעימו‬ ‫אותו בעת הקריאה — כלי השיט הנושאים את העם אל חופו‪ ,‬ילודי האישה‪,‬‬ ‫המחתרת ועושי הכלים‪ ,‬הלוחמים בגבול הערים‪ ,‬השבטים והעדות המתלכדים‬ ‫לעם ובהתלכדם יחד בוראים מדינה‪ .‬והנה‪ ,‬הדברים שהם בעצם חדשים — הרי‬ ‫מדובר במאורעות שהתחוללו בעשר השנים האחרונות — נשמעים לו כעתיקים‪,‬‬ ‫"כדברי הימים‪ ,‬כפרקים בתולדות עמים וגורלם"‪ ,‬והתקופה‪ ,‬שזה עתה חווינו‬ ‫אותה‪ ,‬הופכת להיסטוריה‪ .‬ומול כל זה תר הכותב אחרי מילה או ביטוי שיחברו‬ ‫יחד את הדברים ויבארו את הגיונם הפנימי‪ .‬והמילה היא אחת — "אפוס" —‬ ‫והיא חוזרת בדבריו שוב ושוב‪ .‬למגד אין מילה אחרת‪ .‬הדברים הנשמעים בשיר‬ ‫הם "עתיקים כאפוס"‪ .‬ספר השירים היה "לאפוס של הדור הזה"‪ .‬ואף שהוא‬ ‫מוצא עצמו שבוי בקסמו של האפוס — הוא אף קורא לו "האודיסיאה שלנו" —‬ ‫לא נותר מגד אדיש אל מול חלקו השני של הספר‪ ,‬שהוא היפוכה של השירה‬ ‫הלאומית‪ ,‬ושבו נחשפים דווקא הדברים הקטנים‪ ,‬חיי היום־יום‪ ,‬חיי הפרזות על‬ ‫הבליהם ועל עצבם‪ ,‬שבהם טמונים אותם הערכים הנצחיים שלעולם לא יאבדו‪.‬‬ ‫כאן הוא מאבחן מסורות שיריות אחרות לגמרי‪ ,‬אלה של שיר העם‪ ,‬הבלדה‪,‬‬ ‫[ ‪] 526‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫המכתם והמשל‪ ,‬וגם כאן‪ ,‬לדבריו‪ ,‬מגיע אלתרמן לשיאי יצירה — שיאים של‬ ‫עמקות וחוכמה‪ ,‬שהם אולי מן המיטב שבשירת העולם‪ .‬וכך מזדקר הספר עיר‬ ‫אגפיו — זה של "שירי קודש" וזה של "שירי חול"‪ ,‬כהגדרתו‬ ‫היונה — על שני ּ‬ ‫הקולעת של הכותב‪ ,‬ואשר צירופם יחד מציב בפני הקורא עולם מלא‪ ,‬עשיר‬ ‫ומופלא‪" .‬הרי זה ספר להתפעם ממנו" — מסיים מגד את המשא שלו‪ ,‬כשהוא‬ ‫כמעט קצר נשימה‪" .‬ספר לצלול בעומקו‪ .‬ספר ללמוד אותו‪ ,‬להפוך בו ולהפוך‬ ‫בו‪ .‬זכתה בו השירה לשעה גדולה‪ ,‬ותקופה של עלילות גדולות — לעליית‬ ‫נשמה"‪27.‬‬ ‫גם מערכת דבר ערכה לאלתרמן קבלת פנים חמה‪ :‬אמנם המוסף לספרות‬ ‫של העיתון הסתפק בפרסום מאמר פרי עטו של זמורה‪ ,‬שהופיע גם הוא ב־‪21‬‬ ‫ביוני‪ ,‬אך יום קודם לכן — ב־‪ 20‬ביוני — הקדיש השבועון דבר השבוע כתבת‬ ‫שער לרגל הופעת הספר‪ :‬את השער עיטר תצלום דיוקן של אלתרמן‪ ,‬כשבגוף‬ ‫הגיליון התפרסמה רשימה פרי עטו של הסופר משה שמיר‪ .‬הרשימה נשאה את‬ ‫הכותרת "הזמר הנודד"‪ ,‬והיא כללה וידוי אישי ונסער של שמיר על תולדות‬ ‫היכרותו עם שירת אלתרמן‪ ,‬ואותה עיגן הכותב בהתייחסות למקום שתפסה‬ ‫שירה זו בחוויית הדור כולו‪ .‬שמיר המשיל את שירת אלתרמן לתיבת זמרה‪,‬‬ ‫אותה תיבה שממנה בקעו שירי כוכבים בחוץ‪ ,‬שמחת עניים ושירי מכות מצרים‪,‬‬ ‫שאת קולה חיכינו לשמוע מחדש כל אותן שנים‪ :‬חיכינו‪ ,‬אמר שמיר‪ ,‬כמספר‬ ‫השנים הדרוש להקים מדינה ולהביאה לשנתה העשירית‪ ,‬חיכינו לה כמספר‬ ‫השנים הנדרש להעמיד בנים ובנות וללמדם קרוא וכתוב‪ ,‬חיכינו לה כמספר‬ ‫השנים הנדרש כדי להקים דור חדש של משוררים וסופרים‪" .‬והנה שוב היא‬ ‫שרה מעל עמודיו של ספר שירים חם וחי וריחני‪ ,‬ששמו של נתן אלתרמן קבוע‪,‬‬ ‫כחותם‪ ,‬בראש — ספר 'עיר היונה'"‪ .‬ועתה‪ ,‬משנתממשה סוף־סוף הציפייה‪ ,‬מה‬ ‫בעצם נגלה לעינינו? מה שנגלה הוא כי אותו זמר נודד‪ ,‬הבעלים של אותה‬ ‫תיבת הזמרה‪ ,‬הפך עתה — הודות ל"שירי עיר היונה" יותר מאשר מכוח שירי‬ ‫"הטור השביעי" — למה שהוא בחר לכנות בשם "משורר האומה"‪ .‬היות משורר‬ ‫האומה הוא נֵ טל כבד‪ ,‬מאז ביאליק ניסו אותו אחרים‪ ,‬אך איש מהם לא עמד‬ ‫בזה‪ .‬והנה‪ ,‬לנגד עינינו ממש‪ ,‬מוּ רם הנטל הכבד הזה‪ ,‬הנה הוא נישא‪ ,‬הנה הוא‬ ‫ניצב‪" .‬כסבל זה‪ ,‬שבטרם יעמוס משאו הכבד ייכף לרגע‪ ,‬ישחה תחת המשא‪,‬‬ ‫ואחר כך יתרומם אט־אט וגבו כפוף־כובד" — המשיך שמיר את משלו — "כסבל‬ ‫זה קיבל על עצמו הזמר הנודד את המשא הכבד‪ ,‬והוא נושאו‪ ,‬הוא מרימו אל‬ ‫על"‪ .‬הרשימה לוּ ותה במגוון תצלומים — אלתרמן עם שלונסקי וזמורה בימי‬ ‫טורים‪ ,‬אלתרמן עם שלונסקי ורעייתו‪ ,‬אלתרמן עם בן־גוריון בעת תדרוך צבאי‪,‬‬ ‫[ ‪] 527‬‬

‫אלתרמן‬

‫חבורת מחברות לספרות מתייצבת לצילום קבוצתי על רקע לוח מודעות באחד‬ ‫מרחובות תל אביב‪ ,‬אלתרמן בעת מסיבה ספרותית ב"כסית"‪ ,‬כשהוא יושב‬ ‫לצדם של זאב יוסיפון‪ ,‬אהרן מגד‪ ,‬אמיר גלבע ומרדכי טביב‪28.‬‬ ‫למקהלת המשבחים את עיר היונה הצטרף גם עיתון הארץ‪ ,‬אף אם בנימה‬ ‫יותר מאופקת‪ :‬ב־‪ 21‬ביוני התפרסמה ב"תרבות וספרות" רשימה מאת יעקב‬ ‫הורוביץ‪ ,‬עורך המוסף‪ ,‬שיחד עם אלתרמן נמנה בשעתו עם חבורת כתובים‪ .‬אין‬ ‫זה גם מקרה שהורוביץ בחר לעטר את המאמר בתמונה של אלתרמן הצעיר‪,‬‬ ‫הנראה עומד על רקע לוח מודעות כשסיגריה שמוטה בקצות פיו — זהו אלתרמן‬ ‫כפי שהוא הכיר אותו‪ .‬ברשימה עצמה האריך הורוביץ בהבאת ציטוטים‪ ,‬אולי‬ ‫כדי לצמצם בדברים ִמשל עצמו‪ ,‬מה גם שהציטוטים נלקחו דווקא מן החלקים‬ ‫האחרים של הספר — מן המחזור "שירים על רעות הרוח" ומן השיר "האסופי"‪,‬‬ ‫הנכלל במדור "כחוט השני"‪ .‬ככלל‪ ,‬סגנונו של הורוביץ היה פחות מתלהם‬ ‫מזה של מגד‪ ,‬מעט חמקמק‪ ,‬אף כי גם הוא לא חסך בשבחים‪" .‬האפשר לקרוא‬ ‫שירים‪ ,‬ספר שירים שלם של ‪ 350‬עמוד‪ ,‬בהבלע אחד כמעט‪ ,‬כפי שקוראים‬ ‫רומן מותח ומרתק?" — פתח ושאל‪ .‬ותשובתו‪" :‬אפשר ואפשר"‪ .‬שהרי המדובר‬ ‫הוא בספר שירים של אלתרמן‪ ,‬הניחן במוזיקליות נפלאה‪ ,‬בלשון מצוחצחת‪,‬‬ ‫חדשנית וגם שורשית‪ ,‬שהיא כ"נקטאר אלוהי"‪ ,‬ועוד יותר מזה — בשירה שהיא‬ ‫ביטוי לדור‪" .‬כן" — כותב הורוביץ — "שירים אלה הם אפוס הדור‪ ,‬תוך־תוכן‬ ‫של עשרים השנים האחרונות‪ ,‬על כל הצרות והיגונות שלהן‪ ,‬אך גם התקוות‬ ‫הגדולות והשמחות הקטנות עם הגדולות"‪ .‬ולאחר שאמר "אפוס"‪ ,‬ואף הציג‬ ‫כמה דוגמאות לכוח הפיוטי הטמון ביצירה‪ ,‬ביקש הורוביץ לברר מושג זה‪:‬‬ ‫"אכן — אפוס הדור‪ ,‬שיר מזמור לנוער הפלאים הזה שלנו‪ ,‬שנתן לנו לא רק‬ ‫שחרור‪ ,‬וקיום מדיני‪ ,‬אלא גם את עצם חיינו"‪ .‬אך בצד הנאמר יש גם מה שלא‬ ‫נאמר‪ ,‬ואת זה משאיר הורוביץ‪ ,‬כמקובל‪ ,‬לדיון נוסף‪ ,‬שזמנו עוד יבוא‪ .‬שורת‬ ‫הסיום של המאמר היא כולה שבח‪" :‬יום הופעת ספר זה הוא יום חג‪ ,‬יום גדול‬ ‫לכל אוהבי שירה‪ ,‬חג גדול לספרותנו‪ ,‬יום גדול בשביל כולנו"‪29.‬‬ ‫פרץ התגובות המהירות כל כך על הופעת עיר היונה העמיד במבוכה את‬ ‫דוד לאזר‪ ,‬העורך הספרותי של מעריב‪ ,‬שעותק של הספר הגיע משום־מה‬ ‫לידיו בזמן שכבר מלאו העיתונים דברי הערכה וניתוח ולאחר שנראה היה כי‬ ‫הביקורת מעטרת אותו בשבחים‪ .‬לכל זה נתן לאזר ביטוי במכתב גלוי שהופנה‬ ‫אל "אלתרמן היקר"‪ ,‬ושאותו פרסם שבוע ימים לאחר מכן במדורו הקבוע "מעט‬ ‫לעט"‪" .‬מה אפשר עוד להוסיף למה שנאמר כבר?" — כתב לאזר לאלתרמן‬ ‫בעיים רוחו‪" .‬להפליג בשבחים? להביא ציטטות אחרות‪ ,‬כלומר — כפי שאמר‬ ‫[ ‪] 528‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫זאת מישהו‪' ,‬לרכב על הטקסט של הזולת'?" ויתר על כן — כלום אלתרמן זקוק‬ ‫בכלל לשבחים‪ ,‬שהרי מי כמוהו יודע — הוא מוסיף וכותב — "כי ספר השירים‬ ‫החדש שלך הוא פאר השירה העברית החדשה‪ ,‬הישג פיוטי עצום שמעטים‬ ‫כמוהו בימינו"‪ .‬אך מאחר שהשבח הוא בגדר המובן מאליו — בוחר לאזר לבוא‬ ‫אל אלתרמן דווקא בדברי תרעומת‪ ,‬תרעומת שהיא בגדר איפכא מסתברא‪,‬‬ ‫שהרי גם היא כולה שבח‪ :‬הכיצד נמנע המשורר מלהביא את השירה הגדולה‬ ‫הזאת בפני הקורא במשך כל כך הרבה שנים? הייתכן? ומה היה קורה אילו‬ ‫ביאליק היה משהה את "בעיר ההרגה" זמן רב כל כך? שווה בנפשך‪ ,‬הוא אומר‪,‬‬ ‫אילו השירים היו מתפרסמים אז‪ ,‬כשהם מלווים‪ ,‬למשל‪ ,‬את פרשת קפריסין או‪,‬‬ ‫לחלופין‪ ,‬את ראשיתה של מלחמת העצמאות בעת שהחזית היתה בפרווריה‬ ‫הדרומיים של תל אביב‪ .‬המשורר הלטיני הורציוס — מזכיר לנו לאזר — ייעץ‬ ‫למשוררים לעכב את כתבי היד שלהם במשך תשע שנים — "ואילו אתה עברת‬ ‫את הגבול המותר והרצוי לפי הורציוס — חיכית שתים עשרה שנה ויותר! איך‬ ‫אפשר?" אלא שגם דברי ההתרסה המושמעים על ידי לאזר נאמרים ברוח טובה‪,‬‬ ‫לא בכעס‪ ,‬אלא מתוך הערצה‪" ,‬משורר נערץ" הוא קורא לו‪ ,‬והם גורפים לתוכם‬ ‫גם את החלקים האחרים של הספר — שגם הם מהלכים עליו קסם — ובהם‬ ‫"שירי נוכחים"‪" ,‬שירים על רעות הרוח"‪" ,‬שיר עשרה אחים" — כלום לא היה‬ ‫אפשר לפצל את השפע הבלתי נדלה הזה לכמה כרכים? ובין כל אלה בוחר‬ ‫לאזר לסמן שני שירים הלקוחים דווקא מן החלק השני של הספר‪" ,‬ניגון עתיק"‬ ‫ו"העלמה"‪ ,‬שאותם‪ ,‬לדבריו‪ ,‬היה אפשר לייחס למשורר בסדר גודל של היינה;‬ ‫וכמו שיריו של היינה‪ ,‬אף שירים אלה מצפים "לשוברט שלהם"‪ ,‬שיבוא ויעניק‬ ‫להם את הלחן ההולם‪ .‬והוא חותם‪" :‬שלך בהערצה — ד‪.‬ל‪30".‬‬ ‫במוצאי שבת‪ 29 ,‬ביוני‪ ,‬נערכה מסיבה רבת־משתתפים לכבוד הופעת הספר‬ ‫בביתם של אהרן מגד ואידה צורית ברחוב דיזנגוף ‪ .288‬כמה חודשים לפני כן‬ ‫עשה אלתרמן את דרכו אל אותה הכתובת‪ ,‬לאחר שמגד נענה לבקשתו וכינס‬ ‫בביתו כמה סופרים כדי שישמיע באוזניהם קטעים מעיר היונה‪ .‬היה שם קומץ‬ ‫סופרים — ביניהם אמיר גלבע‪ ,‬עוזר רבין ואחרים‪ .‬לאחר שאלתרמן סיים לקרוא‬ ‫השתררה בחדר שתיקה‪ .‬בניגוד למגד‪ ,‬המארח‪ ,‬שהשירה סחפה אותו‪ ,‬ההרגשה‬ ‫הכללית בין המתאספים‪ ,‬שלא היה מי שיבטא אותה‪ ,‬היתה שזה לא היה אלתרמן‬ ‫שאותו הכרנו‪ .‬אבל בינתיים חלף זמן‪ ,‬הספר ראה אור‪ ,‬והתגובות הראשונות‬ ‫עליו היו נסערות‪ .‬הפעם בא אלתרמן לביתו של מגד לא כדי לשלוח בלון ניסוי‬ ‫אלא כדי לחגוג את הספר‪ .‬ואכן‪ ,‬הבית היה מלא מפה לפה‪ ,‬למעשה חיכתה‬ ‫לו שם כל הספרות העברית — היו שם שלונסקי‪ ,‬רפאל אליעז‪ ,‬יהודית הנדל‪,‬‬ ‫[ ‪] 529‬‬

‫אלתרמן‬

‫חיים גורי‪ ,‬אמיר גלבע‪ ,‬משה שמיר‪ ,‬אבא קובנר‪ ,‬נתן זך‪ ,‬ישראל זמורה‪ ,‬א"ד‬ ‫שפיר‪ ,‬וגם המבקר הצעיר דן מירון‪ ,‬שנחשב לכוכב‪ .‬שלונסקי אפילו התבדח‬ ‫ואמר‪" :‬אם תיפול פצצה על הבית — יהיה זה סוף לספרות העברית"‪ .‬והיו גם‬ ‫אחרים — אלתרמן הזמין לערב גם חברים שלא היו סופרים‪ ,‬את שמעון פרס‪,‬‬ ‫שהיה מנכ"ל משרד הביטחון‪ ,‬את חברו הקרוב יאני אבידוב‪ ,‬איש נהלל‪ ,‬שהיה‬ ‫פעיל בעלייה הבלתי לגלית‪ ,‬את איסר הראל‪ ,‬ראש שירותי הביטחון‪ ,‬ועוד רבים‬ ‫אחרים שאותם סחב מ"כסית"‪ .‬כולם שתו‪ ,‬שתו הרבה‪ ,‬ואלתרמן יותר מכולם‪.‬‬ ‫השתייה היתה הפעם נחוצה מתמיד — כך אפשר היה להיות במסיבה וגם לא‬ ‫להיות בה‪ .‬בסוף הערב היו כולם שתויים‪ .‬רחל מרכוס היתה דווקא במצב רוח‬ ‫מרומם ולא חדלה לפטפט עם כל מי שישב לצדה‪ .‬צילה בינדר היתה לעומתה‬ ‫אומללה מאוד — היא שכבה על הספה ובכתה‪ .‬מירה שלונסקי‪ ,‬אשת המשורר‪,‬‬ ‫איבדה במהומה את שיניה התותבות‪ ,‬והכול רצו לחפש אותן‪ ,‬אפילו מתחת‬ ‫לכיסאות‪ .‬מי שעוד שתה ללא גבול היה המשורר הצעיר נתן זך‪ ,‬שכבר זה זמן‬ ‫חיכה לאלתרמן בפינה‪ .‬בשלב מסוים של הערב רץ זך בבהילות למרפסת הבית‬ ‫והקיא את נשמתו על הכבסים של הדירה שמתחת לביתם של בני הזוג מגד‪31.‬‬ ‫שיאה של המסיבה היה הנאומים‪ .‬רבים דיברו‪ ,‬האכזבה מן הספר הורגשה‬ ‫באוויר‪ ,‬אבל אף אחד לא העז לבטא במפורש את מה שהרגיש או חשב‪.‬‬ ‫ראשון הדוברים היה שלונסקי‪ ,‬שציטט את מה שאלתרמן כתב לו בהקדשה‬ ‫("לשלונסקי‪ ,‬הרב והחבר‪ ,‬שכל שיר עברי חדש הוא בעל חוב לו")‪ ,‬ואף אמר‬ ‫שהוא "אחד המצויינים שבמשוררינו"‪ ,‬לא יותר מזה‪ .‬כשפנה לדבר על הספר‬ ‫עצמו סיפר שלונסקי שאלתרמן אמר לפני שנים שהוא רוצה להגיע לידי כך‬ ‫שיאמר בשיר את המילה "ציונות"‪ ,‬וזה‪ ,‬בעצם‪ ,‬מה שעשה בספר הזה‪ .‬ויותר‬ ‫מזה לא אמר‪ .‬כששב למקומו לאחר נאומו הקצר לחש שלונסקי באוזנו של‬ ‫מנחם דורמן כי בשיר "‪ 12‬באוקטובר" נותן מיאקובסקי את כל המהפכה‬ ‫הבולשביסטית‪ .‬כמה מילים — ונפתחים אופקים חדשים‪ .‬אין השירה עוסקת‬ ‫בפרטים‪" .‬מכאן עליך להבין" — כתב דורמן למחרת היום ביומנו — "כי בעיני‬ ‫ש‪ .‬אין 'עיר היונה' אלא מעין 'טור שביעי' משוכלל יותר‪ ,‬מעודן יותר‪ ,‬גבוה‬ ‫יותר"‪ .‬אחר כך דיברו חיים גורי ואמיר גלבע‪ ,‬שניהם היו כבר שתויים למחצה‪.‬‬ ‫גורי תיאר את התפתחותה של שירת אלתרמן מאז כוכבים בחוץ‪ ,‬הדברים היו‬ ‫יפים‪ ,‬אך קשה היה להבין מה באמת חשב על הספר‪ .‬גלבע דיבר דווקא על‬ ‫התפתחות השירה שלאחר אלתרמן‪ .‬גם הוא‪ ,‬כמו גורי‪ ,‬עקף את הספר‪ .‬גורי‬ ‫עצמו שמע במסדרון ליחושים על הספר‪ .‬מישהו אמר ש"אשריו שזכה להיוולד‬ ‫בדור שבו נכתב הספר הזה"‪ ,‬אך היו גם מי שלחשו שזהו "טור שביעי גרוע"‪.‬‬ ‫[ ‪] 530‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫אבא קובנר‪ ,‬שהיה מפוכח לגמרי‪ ,‬דיבר על הספר בטון מרומם‪ ,‬בחגיגיות‪" .‬אין‬ ‫זה רק ספר מלחמת הקוממיות של ישראל‪ ,‬אלא גם ספר מלחמת הקוממיות‬ ‫של השירה העברית"‪ .‬דברים דומים נשמעו גם מפיהם של משה שמיר ושל זאב‬ ‫יוסקוביץ (יוסיפון)‪ ,‬שהיה ידיד קרוב לאלתרמן‪ .‬אבל הדברים התפזרו בחלל‪,‬‬ ‫איש באמת לא הקשיב להם ברצינות‪.‬‬ ‫ואז דיבר אלתרמן‪ .‬הוא היה כמעט שיכור לגמרי‪ ,‬הוא חזר על עצמו‪ ,‬הוא‬ ‫גמגם‪ ,‬על פניו השתפך מדי פעם חיוך רחב ומרושע‪ .‬עם זאת נזהר‪ ,‬בחוכמתו‪,‬‬ ‫שלא לפגוע באיש‪" .‬אני מופתע מגל האהדה או נכון יותר מקבלת הפנים‬ ‫שנתעוררה עם צאת 'עיר היונה'‪ .‬אשרי האיש שהצעירים ממנו אינם דוחים‬ ‫אותו"‪ ,‬אמר אלתרמן‪ ,‬ספק ברצינות‪ ,‬ספק בנימה צינית‪ .‬ואחר כך‪ ,‬בהרמת קול‪,‬‬ ‫כאילו צפה קדימה אל הוויכוח העתיד להתחולל סביב הספר‪" :‬אני אשלם את‬ ‫מה שכתבו עלי אהרן מגד ומשה שמיר‪ .‬אשלם בהחלט"‪ .‬ובתגובה על דבריו‬ ‫של שלונסקי אמר משהו כמו‪" :‬שלונסקי אמר 'ציונות'‪ .‬אני חושב שמי שחי‬ ‫בארץ הזאת‪ ,‬בדור הזה‪ ,‬ואיננו שר את החיים האלו — זה איננו משורר‪ .‬בריחת‬ ‫השירה בת זמננו אל האישי שבאישי — יש בה משום חרשות מסויימת‪ ,‬כלפי‬ ‫הנוף‪ ,‬הזמן‪ ,‬והאוויר בו אנו חיים"‪ .‬וכשנאמר המשפט הזה‪ ,‬שלח אלתרמן מבט‬ ‫בירכתי החדר‪ ,‬ופלט‪" :‬הנה יושב לו‬ ‫ּ‬ ‫מלא מרירות ושנאה לעבר נתן זך‪ ,‬שעמד‬ ‫נתן זך‪ .‬משורר מן הצעירים המשחק אצלנו‪ ,‬בשנת ‪ ,1957‬אכסיסטנציאליזם‪,‬‬ ‫להלכה ולמעשה‪ ,‬מגלח את גולגלתו כדי קרחת שלמה ומגדל זקנקן‪ ,‬צהבהב‪.‬‬ ‫דוגל בזנות"‪ .‬זה היה כמעט בחמש לפנות בוקר והאורחים החלו לעזוב את ביתו‬ ‫של מגד‪ .‬רק צילה בינדר‪ ,‬ששתתה הרבה עד שהתעלפה‪ ,‬נשארה ללון במקום‪.‬‬ ‫כמה מן החברים‪ ,‬בתוכם אלתרמן‪ ,‬התקבצו באיזה בית קפה ברחוב בן יהודה‪,‬‬ ‫והמשיכו לשתות‪ .‬עכשיו אלתרמן היה שיכור ממש‪ .‬רגע ניסה לשיר‪ ,‬ולרגע חזר‬ ‫ושקע‪ ,‬עייף לגמרי‪ ,‬בהרהורי שכרותו‪ .‬יהודית הנדל התיישבה לידו‪ ,‬התרפקה‬ ‫עליו ואמרה‪" :‬מוכנה אני לכרוע ברך לפני האיש הזה"‪ .‬לפתע הופיעה צילה‬ ‫בינדר והתיישבה מול אלתרמן‪ .‬אחר כך נכנסה חבורת אנשים‪ ,‬ביניהם אלכסנדר‬ ‫מבין יושבי הקפה קרא לאלתרמן‪ ,‬אך הוא נשאר תקוע על מקומו‪,‬‬ ‫פן‪ .‬מישהו ּ‬ ‫לאחר שלא הצליח לקום‪" .‬אתה תשלח את הספר למערכת 'קול העם'?" צעק‬ ‫אליו אלכסנדר פן‪ ,‬כשהוא מנפנף במקל‪" .‬אני אשלח‪ ,‬כמובן" — מלמל אלתרמן‬ ‫— "אשלח על־ידי האדמיניסטראציה"‪.‬‬ ‫מה שאלתרמן חרד ממנו אכן בא‪ :‬אחרי התגובות המתלהמות של‬ ‫הימים הראשונים הגיעו השתיקות הארוכות‪ ,‬דווקא מצד אנשים שמהם היה‬ ‫רוצה לשמוע את שבחו של הספר‪ .‬היו גם המלמולים שנאמרו כדי לצאת‬ ‫[ ‪] 531‬‬

‫אלתרמן‬

‫ידי חובה — לאיש חכם כמו אלתרמן לא היה קושי להבחין בהם — היו גם‬ ‫הדיבורים שנשמעו בחדרי חדרים על הציפייה שנכזבה‪ ,‬על הכישוף שפג‪,‬‬ ‫על כך שאלתרמן בעצם לא סיפק את הסחורה‪ .‬בצד זה החלו להישמע דברי‬ ‫ביקורת גם בפומבי‪ .‬ב־‪ 9‬באוגוסט התפרסם על דפי "משא" מאמר ארוך‪,‬‬ ‫מפורט ונפתל מאת הסופר והמבקר מתי מגד‪ ,‬שהיה בגדר היפוכם של הדברים‬ ‫שנאמרו על ידי אחיו אהרן מגד בפתח הגיליון החגיגי של המוסף שהוקדש‬ ‫להופעת הספר‪ .‬הכותרת היתה בעלת אופי כללי — "שליחותה של שירה"‪,‬‬ ‫ואף שהדברים לא הופנו אל אלתרמן ישירות‪ ,‬כפי שעשה זאת דוד לאזר‪,‬‬ ‫בכל זאת הגדיר הכותב בתת־הכותרת את רשימתו "מעין מכתב גלוי לנתן‬ ‫אלתרמן"‪ .‬מעל לכותרת הציב העורך כותרת־על — "בויכוח על 'עיר היונה'"‬ ‫— זאת במגמה להקדים ולייצר מעין בלם זעזועים‪ ,‬וכאילו לומר לקוראים‪:‬‬ ‫להלן הנגד — אבל יש‪ ,‬כזכור‪ ,‬גם הבעד‪.‬‬ ‫מאמרו של מגד היה גדוש דברי התנצלות ששיקפו‪ ,‬כנראה‪ ,‬אי־נוחות מצדו‬ ‫של הכותב‪ ,‬חשש כבד מן הפגיעה בפרה קדושה כמו אלתרמן‪ ,‬וגם צורך למגן‬ ‫את העורף למקרה שהדברים לא יתקבלו‪" .‬מודה אני ומתוודה‪ :‬אפשר האשמה‬ ‫רק בי היא" — פתח ואמר‪ ,‬ומכאן ואילך דיבר אל הקוראים כביכול בנימה‬ ‫של ביטול עצמי‪ ,‬כאילו הוא‪ ,‬מגד‪ ,‬משועבד לסגנונות שירה שאליהם הורגל‬ ‫בנעוריו‪ ,‬שקשה לו להיפתח לצורות ביטוי חדשות‪ ,‬שיש סוג של שירה שאותו‬ ‫הוא מורגל לקבל ויש סוג אחר — כנראה זה הגלום ב"שירי עיר היונה" —‬ ‫שאותו הוא מתקשה לקבל‪ .‬כן־כן‪ ,‬האשמה היא בו‪ ,‬וגם ההפסד כולו שלו‪ .‬ובצד‬ ‫הפרק "הרהורי־אשם" שבו פתח את דבריו‪ ,‬בא פרק נוסף "דיוקנו של המשורר"‪,‬‬ ‫שבו עשה את הצעד הבא — הוא הסביר לקוראיו כי מה שחשוב לו בשירה זהו‬ ‫"דיוקנו של המשורר"‪ ,‬ובזה הוא מתכוון ל"אישיות השירית" שלו‪ ,‬ולפעמים‬ ‫יש לאישיות הזאת פנים שונות‪ ,‬כמו שהיו עד כה בשירת אלתרמן‪ ,‬וזה היה‬ ‫בעצם מה שאהב‪ .‬וכך‪ ,‬לאט־לאט‪ ,‬התקרב מגד אל המטרה‪" :‬ודווקא על זאת לא‬ ‫יכולתי לסלוח לו למשורר‪ ,‬על שברבים משיריו ניסה לכפות את הדיוקן האחד‪,‬‬ ‫ששוב אין בו ריבוי פנים וזיקות [‪ ]...‬רק על זאת לא יכולתי לסלוח‪ ,‬על שניסה‬ ‫לאנוס את הגילויים הרבים [‪ ]...‬למרותה של השקפה אחת‪ ,‬כל חובקת‪ ,‬כל־‬ ‫יודעת"‪ .‬ועל זה מצר המבקר עד מאוד‪" :‬לא משום שהשירים אינם 'מוצלחים'"‬ ‫— הוא מתחטא בפני קוראיו — "או יש בהם פגמים‪ ,‬או משום שדרכם שונה מן‬ ‫הדרך המקובלת בשירה בימינו‪ ,‬אלא משום שיש בהם מעשה אונס‪ ,‬גם כלפי‬ ‫הקורא‪ ,‬או כלפי האדם‪ ,‬וגם אם כוונתו ותכליתו נכבדה היא ביותר"‪ .‬לשון אחר‪:‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬לפי שיטתו של מגד‪ ,‬ויתר על מורכבות או על דו־משמעות‪ ,‬שהיא‬ ‫[ ‪] 532‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫בעיניו נפש השיר‪ ,‬וכל מה שנותר היה למעשה אינדוקטרינציה אידאולוגית‬ ‫המקלקלת את השורה‪.‬‬ ‫ורק אחרי כל זה‪ ,‬אחרי שהכשיר את השטח שלב אחרי שלב — פתח מגד‬ ‫ראש פרק נוסף‪" ,‬האדם שמאחרי השירים"‪ ,‬שבראשו הוצב משפט המחץ שאל‬ ‫תוכו התנקז הדיון כולו‪" :‬לא" — כתב מגד בלשון שאינה משתמעת לשתי‬ ‫פנים — "איני מאמין בעולם שהקימו שירי 'עיר היונה' ואיני מקבל את האדם‬ ‫החי בעולם זה"‪ .‬חד וחלק‪ .‬אחר כך בדק את עצמו שוב ואמר כי הביטוי שנקט‬ ‫— "איני מקבל" — איננו הביטוי המתאים‪ ,‬ולכן בחר בביטוי אחר‪ ,‬חמור ממנו‪:‬‬ ‫"דוחה אני מעיקרו את הניסיון‪ ,‬המעקם את דמותם של החיים האנושיים‪,‬‬ ‫אונסם‪ ,‬כופה עליהם השגות והוויות ורגשות שאינם מטיבם‪ ,‬שאין הם מסוגלים‬ ‫לעמוד בהם‪ ,‬שאין צורך בהם"‪ .‬וכאן‪ ,‬סוף־סוף הצליח מגד לשחרר את הנצרה‪.‬‬ ‫ואף שהדברים נוסחו בדרך של שאלה‪ ,‬הרי שנראה היה כי כוונתו של המבקר‬ ‫לא היתה בעצם לשאול‪ ,‬אלא דווקא להשיב‪:‬‬ ‫מה ממני יהלוך אם אוכיח כי בשירי השער 'עיר היונה' כופה אלתרמן‬ ‫בשרירות לב את המשמעת והסמל על המאורעות הפרטיים‪ ,‬המסופרים‬ ‫בשירים? — מה ממני יהלוך‪ ,‬אם אוכיח כי משתמש הוא לא פעם באביזרי־‬ ‫קישוט מלאכותיים‪ ,‬מוכרים משירים אחרים שלו — שבהם‪ ,‬על־פי הרוב‪,‬‬ ‫שזורים הם ברקמת השיר החיה — כדי לעשות את הקפיצה מן המאורע‬ ‫הפרטי והתיאור האינפורמטיבי אל המשמעות הכללית ואל הסמל? מה‬ ‫ממני יהלוך‪ ,‬אם אוכיח שלא־פעם מבקש אלתרמן לשוות צביון שירי‬ ‫לתיאור האינפורמטיבי‪ ,‬או להכללה הפובליציסטית?‬ ‫ואם אמנם כך — תהה מגד‪ ,‬שהלך ונעשה סרקסטי — האם יש בכל זה כדי לבטל‬ ‫את ערכם של השירים‪ ,‬שתכליתם‪ ,‬כידוע‪ ,‬גדולה כל כך או נשגבה כל כך? אולי‬ ‫כן‪ ,‬אולי לא‪ .‬אך הדברים כבר נאמרו‪ .‬מגד העלה גם את השאלה כיצד אדם‬ ‫המצוי בתוך העולם השירי שמכונן אלתרמן יתייחס מעתה ואילך לתולדות‬ ‫עמו ולמדינתו‪ ,‬שהרי אם אכן יבחר לקבל את הדברים כנתינתם — יהיה עליו‬ ‫ספר‪ ,‬או‬ ‫להסיק מסקנות‪ ,‬למשל לצרור את מיטלטליו וללכת לאלתר ליישוב ָ‬ ‫אולי להתגייס לצבא; שהרי "שירי עיר היונה" הם שירים נטולי הומור לחלוטין‪,‬‬ ‫וככאלה הם מטילים עלינו עול כבד‪ .‬או שמא האשם הוא רק בו — חזר מגד‬ ‫בסוף דבריו אל נימת ההיתממות שפתח בה — שמא קוראים אחרים‪ ,‬טובים‬ ‫וראויים ממנו‪ ,‬יראו בזה את האמת‪" .‬או אז לא רק אודה על טעותי אלא אברך‬ ‫[ ‪] 533‬‬

‫אלתרמן‬

‫בדחילו ורחימו את היום שבו זכתה השירה והיתה באמת לתורת־חיים"‪.‬‬ ‫שבה היה גיליון "משא" זה פרוש על שולחן העבודה שלו‬ ‫השבת הקיצית ּ‬ ‫לא היתה מן השבתות הנעימות שהיו לאלתרמן‪ .‬אמנם הוא כבר ידע על דברי‬ ‫כפירה ועל ביטויי זלזול שהושמעו כלפי עיר היונה‪ ,‬הדברים עברו מפה לאוזן‪,‬‬ ‫אך זה לראשונה שדברים מעין אלה הועלו על הכתב‪ .‬מה לא נאמר כאן על‬ ‫מחזור השירים החדש‪ ,‬זה שנועד על ידיו להיות לאפוס לאומי? שהשירים‬ ‫אינם אמינים‪ ,‬שהם מייצרים עולם שאי אפשר לחיות בו‪ ,‬שהנושא הוא אמנם‬ ‫נשגב אך הביצוע עצמו רווּ י כשלים‪ ,‬שאת מקומם של העושר‪ ,‬המורכבות‪,‬‬ ‫ריבוי הפנים וההומור שיוחסו לשירתו המוקדמת תופסת מעתה ראייה‬ ‫לאומית‪ ,‬מונוליטית‪ ,‬אפילו כפייתית‪ ,‬כזאת שהקורא המעודן והמשכיל לא רק‬ ‫שאיננו נמשך אליה אלא מבקש לשמור ממנה מרחק‪ .‬ולזה נתלוו האירוניה‪,‬‬ ‫ביטויי הזלזול שנשתרבבו פה ושם‪ ,‬המכות שמתחת לחגורה‪ ,‬שגם העטיפה‬ ‫האפולוגטית והניסוחים הפתלתולים של הכותב לא הצליחו לחפות עליהם‪,‬‬ ‫אולי אף היה בהם כדי להעצימם‪ .‬ספק גם אם הניסיונות של אהרן מגד לתקן‬ ‫את מה שקלקל אחיו באמת הועילו‪ :‬ב־‪ 30‬באוגוסט התפרסמה ב"משא" רשימה‬ ‫מאת בנימין חכלילי‪ ,‬לשעבר מזכיר הנוער העובד וכותב מאמרים לעת מצוא‪,‬‬ ‫שגינה בחריפות את תפיסתו של מתי מגד השוללת מעיקרה שירה לאומית —‬ ‫שוב עלתה ההקבלה ל"בעיר ההרגה" — מה גם שעצם המהלך שנקט אלתרמן‬ ‫עורר אצל הכותב הערכה וכבוד‪" :‬בקריאה ראשונה‪ ,‬נראה לי כי בכל אופן חלק‬ ‫מן השירים נתנו ביטוי חדש לתחושת הזמן ופתחו אשנבים חדשים‪ .‬הם ליריקה‬ ‫רבת ערך"‪ .‬מגד אף ִהקצה מקום בבמה היוקרתית שלו לכותב בלתי מוכר בשם‬ ‫זאב וייסמן‪ ,‬שרק בסוף נובמבר התעורר לכתוב מאמר פרשנות על הספר‪ ,‬ובו‬ ‫הצטרף למקהלת אלה שקראו את השירים מתוך הרכנת ראש ושראו בהם ניסיון‬ ‫מרשים לבטא באמצעות השירה המודרנית "תהליך היסטורי‪ ,‬מהפכני וסוער"‬ ‫בחיי העם במאבקו למען עצמאותו‪ .‬פרסומים אלה‪ ,‬יש להניח‪ ,‬לא חמקו מעיניו‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬אך לא היה בהם כדי לשכך את העלבון שנשא בלבו מאז הופעת‬ ‫הספר; שהרי לא חכלילי ולא וייסמן היו האנשים שמהם ציפה ללמד סנגוריה‬ ‫על עיר היונה‪ ,‬שבו ראה‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬את פסגת יצירתו‪.‬‬ ‫אולם ההתקפות לא תמו‪ .‬הפרועה והארסית מכולן — לפחות לאותה שעה —‬ ‫הגיעה מכיוונו של השבועון העולם הזה שבעריכת אורי אבנרי‪ .‬העולם הזה היה‬ ‫ומתמיד נגד אלתרמן‪ ,‬הוא ראה בו משורר שכבר מזמן איבד את חירותו‬ ‫מאז ִ‬ ‫ושעבד עצמו לשירות המנגנון‪ ,‬ובעיקר לשירותו של בן־‬ ‫האינטלקטואלית ִ‬ ‫גוריון‪ .‬הכינוי "משורר חצר"‪ ,‬שרדף אחרי אלתרמן במשך שנים‪ ,‬היה בפי כתבי‬ ‫[ ‪] 534‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫העיתון בגדר שגרת לשון‪ .‬אולם הפעם התחכום והציניות הגיעו לשיא‪ :‬לקראת‬ ‫ראש השנה תשי"ח (ספטמבר ‪ )1957‬הופיע הגיליון המיוחד של העיתון‪ ,‬שבו‬ ‫הוכרז על "איש השנה" — בשנה זו נפלה הבחירה על מצביא סיני משה דיין‬ ‫הפליאה‬ ‫— וכן על אנשי השנה בתחומי עיסוק שונים‪ ,‬בכללם ספרות‪ .‬למרבה ּ‬ ‫הנבחר הפעם היה דווקא אלתרמן‪ ,‬אלא שהבחירה בו היתה דווקא לשלילה‪:‬‬ ‫"המצפון הלאומי הרע" — זה היה ניסוחה של הכותרת‪ ,‬ולצדה התנוססה תמונת‬ ‫דיוקן של אלתרמן כשהוא מעשן סיגריה‪ .‬בתחילת הדברים ציין כותב הרשימה‬ ‫את דלות היבול הספרותי של השנה החולפת‪ ,‬שלא נמצא בה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬דבר מה‬ ‫שראוי היה לציין אותו לשבח‪ .‬ובהעדר מועמד אחר‪ ,‬קבע‪ ,‬מגיע תואר "איש‬ ‫הספרות של תשי"ז" לנתן אלתרמן‪ ,‬זאת בגין הופעת ספרו עיר היונה‪" .‬הייתה‬ ‫זאת יצירה בלתי־שווה מאוד" — נימק בעל הרשימה את בחירת העיתון‪" .‬בצד‬ ‫שירים אמיתיים‪ ,‬בעלי רמה ורגש‪ ,‬בלטו פזמונים אפורים כשק‪ ,‬מעין טור‬ ‫שביעי־וחצי‪ ,‬שהעידו על ירידתו המעציבה של איש שביטא פעם מאין כמוהו‬ ‫את הרגש הלאומי"‪ .‬ומן הספר גלשו הדברים אל האיש עצמו‪" :‬אלתרמן הוא‬ ‫אחד מקרבנות המדינה‪ .‬יוצר שהפך כלי שרת ותועמלן של השלטון‪ .‬האיש‬ ‫שנחשב פעם למצפון הלאומי‪ ,‬הפך יותר ויותר למצפון הלאומי הרע"‪ .‬אלתרמן‬ ‫סלד מהעולם הזה והיה מורגל בהשתלחויות של העיתון כלפיו‪ ,‬אבל ספק אם‬ ‫יכול היה להישאר אדיש לנוכח דברים אלה‪ ,‬לא רק בשל תוכנם החריף והבוטה‪,‬‬ ‫אלא גם בשל ההקשר שבו נשמעו‪ :‬הנה‪ ,‬כביכול‪ ,‬בא העיתון סוף־סוף לברך‬ ‫אותו‪ ,‬להכתירו כ"איש השנה" בתחום הספרות — אך הברכה היתה לקללה‪32.‬‬ ‫חודשים אחדים לאחר מכן‪ ,‬באמצע דצמבר‪ ,‬קיבל אלתרמן הודעה מטעם ראש‬ ‫עיריית תל אביב חיים לבנון לפיה ועדת השופטים לפרס ביאליק לשנת תשי"ח‬ ‫החליטה לבחור בו כחתן הפרס לספרות יפה עבור ספרו עיר היונה‪ .‬האומנם היה‬ ‫זה פרס ניחומים? לכאורה היה אפשר לפרש זאת כך‪ .‬בחבר השופטים לפרס‬ ‫באותה שנה היו הפרופ' דב סדן‪ ,‬המבקר שלום קרמר והסופר ישורון קשת‪.‬‬ ‫מי שנתן את הטון היה הבכיר שבחבורה‪ ,‬הלוא הוא דב סדן‪ ,‬שהיה עמיתו של‬ ‫אלתרמן במערכת דבר במשך שנים‪ ,‬שניהם חסו בצלו של ברל כצנלסון‪ ,‬ואף‬ ‫שהיתה ביניהם מחלוקת ארסית מעט בעניין המעבר של אלתרמן מדבר להארץ‪,‬‬ ‫רחשו השניים מלכתחילה כבוד רב זה לזה ואף למדו במרוצת הזמן לחבב איש‬ ‫את רעהו‪ .‬בשלהי ‪ 1949‬נטש סדן את מערכת דבר ונקרא ללמד ספרות עברית‬ ‫וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬ממקום כהונתו החדש היה‬ ‫סדן לאישיות בעלת מעמד אקדמי‪ ,‬ספרותי וציבורי‪ ,‬ודעתו היתה נשמעת יותר‬ ‫מתמיד‪ .‬סדן‪ ,‬בשונה מרוב הפרשנים והמעריכים‪ ,‬ראה את עיר היונה אחרת‪:‬‬ ‫[ ‪] 535‬‬

‫אלתרמן‬

‫כמבקר שהחשיב מאוד את הקשר שבין הסופר לבין רוח האומה — ומכאן גם‬ ‫הערצתו העמוקה לביאליק — הבחין מיד כי אלתרמן כתב אפוס לאומי‪ ,‬פשוטו‬ ‫כמשמעו‪ ,‬ולא היה בלבו ספק כלשהו כי למרות כל משמיציה‪ ,‬יצירה זו היא נכס‬ ‫לדורות‪ .‬הוא גם היה בקיא ורגיל בפוליטיקה של הספרות‪ ,‬ולכן רצה לנצל את‬ ‫הפרס לצורך עצירת המפולת שחולל הספר בדימויו הציבורי של המשורר‪ .‬קרמר‬ ‫וקשת לא חלקו על דעתו‪ .‬ואילו אלתרמן‪ ,‬שלא היה שוחר פרסים ושמעולם גם‬ ‫לא פונק בהם‪ ,‬ידע להעריך את המחווה‪ ,‬ומי יודע‪ ,‬אולי גרם לו הפרס‪ ,‬שהגיע‬ ‫בתקופה כה קשה‪ ,‬מידה מסוימת של הקלה‪.‬‬ ‫קהל רב גדש את בית ביאליק בתל אביב בליל עשרה בטבת תשי"ח (‪2‬‬ ‫בינואר ‪ — )1958‬שהיה יום פטירתו ה־‪ 24‬של ח"נ ביאליק‪ .‬רוב המתאספים באו‬ ‫לכבודו של אלתרמן‪ ,‬אך היו גם מי שבאו לכבד את פרופ' שאול ליברמן‪ ,‬חוקר‬ ‫התלמוד הנודע‪ ,‬זוכה הפרס לחוכמת ישראל‪ .‬מי שבלט בנוכחותו היה ראש‬ ‫הממשלה דוד בן־גוריון‪ ,‬שהגיע לבית הסופר בעיצומו של משבר קואליציוני‬ ‫שגרם להתפטרות הממשלה‪" .‬אני בא בשמחה על שסיימתי מעשה מרכבה‬ ‫שנגרם לא בשל חכמת ישראל אלא להיפך" — אמר לעיתונאים ברוח מבודחת‪.‬‬ ‫בקהל נכחו בני משפחתו של אלתרמן — אמו בלה אלתרמן‪ ,‬אשתו רחל מרכוס‪,‬‬ ‫בתו תרצה‪ ,‬שהיתה אז תלמידת כיתה יב‪ ,‬ואחותו לאה להב‪ ,‬שבואה מן הצפון‪,‬‬ ‫מקיבוץ תל עמל‪ ,‬ריגש אותו במיוחד‪ 33.‬לאחר דברי ראש העיר וקריאת שירים‬ ‫מאת ביאליק מפי המשורר זלמן שניאור הושמעו נימוקי השופטים לפרס מפיו‬ ‫של דב סדן‪ ,‬שפרשׂ את עיקרי משנתו‪ .‬סדן קבע‪" :‬הספר 'עיר היונה' משקף‬ ‫דרגת עליה בשירתו של נתן אלתרמן‪ ,‬שעיקרה נפלג לכפל רשויות — הרשות‬ ‫האחת הפתוחה לזירת הציבור ונפתוליו; הרשות האחרת החתומה באזור האדם‬ ‫לעצמו ולבטיו"‪ .‬דברים חמים במיוחד נאמרו על ידי סדן על חלקו הראשון של‬ ‫הספר‪" ,‬שירי עיר היונה"‪ ,‬שזכה עד כה לקיתונות של צוננין‪ ,‬ושגם השבחים‬ ‫שהורעפו עליו פה ושם לא תאמו את רף הציפיות של המשורר‪ .‬במדור זה —‬ ‫קבע סדן — נתלכדו היתרונות שנמנו במיטב שבשירת הציבור שלו‪ ,‬כשרוח‬ ‫אמיצה של אהבת העם ואהבת היישוב‪ ,‬המנשבת בין השירים ובתוכם‪" ,‬העלתה‬ ‫בגבישי־ביטוי את בבואתה החיה והרוגשת של מערכת הישוב במיפנה־העתים‪,‬‬ ‫כשגורל האומה כולה נקלע בין כלייה לתקומה‪ ,‬הלא היא המערכה האדירה‬ ‫על מפתנה של מדינת־ישראל"‪ .‬בסיום דבריו ציין סדן‪" :‬ועדת השופטים רוצה‬ ‫להביע את שמחתה על הזימון הנאה‪ ,‬כי במלאת חצי יובל לפרס זכה לו משורר‬ ‫שיצירתו היא עדות מובהקת למולד חדש של החזיון‪ ,‬שביאליק קראו בשם‪:‬‬ ‫שירתנו הצעירה"‪.‬‬ ‫[ ‪] 536‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫לאחר הדברים האלה נקרא אלתרמן על ידי ראש העיר לגשת לקבל את‬ ‫הפרס הנושא את שמו של ביאליק — אותו ביאליק שהיה המשורר הנערץ עליו‬ ‫עוד בילדותו‪ ,‬שהיה בן בית אצל הוריו בקישינב ובתל אביב‪ ,‬ושלהגנתו יצא מול‬ ‫מתקפת שלונסקי כשהיה סטודנט בננסי‪ .‬הוא היה נרגש גם מן הדברים שאמר‬ ‫סדן‪ ,‬שכאילו נועדו לטהר את שמו‪ .‬לדברי סופר הארץ‪ ,‬שסקר את האירוע‪,‬‬ ‫נראה המשורר קם ממקומו במושב הקיצוני שבשורה האחרונה של האולם‪,‬‬ ‫כשהוא לבוש חליפה כהה וחיוור מהתרגשות‪ .‬ראש הממשלה‪ ,‬שישב לימינו‬ ‫של ראש העירייה‪ ,‬לחץ את ידו של המשורר ובירכו בלבביות‪ .‬לאחר מכן נקרא‬ ‫ד"ר טוביה בר־אילן לקבל את המחאת הפרס מידי ראש העיר כנציגו של פרופ'‬ ‫ליברמן‪ ,‬שהעדיף משום־מה להישאר בביתו בניו יורק‪ .‬נקראו מברקי ברכה‬ ‫של נשיא המדינה יצחק בן־צבי ושל חברת הכנסת שושנה פרסיץ‪ ,‬המשורר‬ ‫אהרן צייטלין הרצה על ביאליק ועל שירתנו הצעירה‪ ,‬וראש הממשלה דוד בן־‬ ‫גוריון — שנקרא להשמיע דברי סיום — כינה את נתן אלתרמן "המשורר אדיר‬ ‫הביטוי ורב־התבונה"‪ ,‬ואף העלה על נס את החלטת העירייה להעניק את הפרס‬ ‫לחוכמת ישראל לשאול ליברמן‪ ,‬לאחר שנמנע ממנו לקבל פרס אחר — פרס‬ ‫הרב קוק — בשל היותו תושב חוץ־לארץ‪ .‬ואילו אלתרמן עצמו‪ ,‬שהיה איש‬ ‫נחבא אל הכלים ומיעט להופיע בציבור‪ ,‬ושברגעי התרגשות ומתח נטה לגמגם‪,‬‬ ‫לא נקרא כלל אל הבמה כדי לשאת דברים — לא בשם עצמו ולא בשמם של שני‬ ‫חתני הפרס‪ ,‬שאחד מהם כלל לא הופיע לטקס‪34.‬‬ ‫הענקת פרס ביאליק לאלתרמן הביאה לחשיפה נוספת של עיר היונה‪,‬‬ ‫ואף נתנה הזדמנות למוספי יום שישי‪ 10 ,‬בינואר‪ ,‬לפרסם כמה מאמרים על‬ ‫הספר שנכתבו כולם בנימה אוהדת‪ :‬אהרן מגד שב וכתב ב"משא"‪ ,‬מרדכי יפה‬ ‫ב ּ‬ ‫הבֹקר‪ ,‬שלום קרמר בהארץ ושלמה גרודזנסקי בדבר‪ 35.‬החשוב שבין המאמרים‬ ‫שנתפרסמו בעקבות הענקת הפרס היה מאמרו של דב סדן‪ ,‬ראש הרכב השופטים‪,‬‬ ‫שהופיע ימים אחדים קודם לכן מעל במת הפועל הצעיר‪ .‬סדן קרא למאמרו‬ ‫"במבואי עיר היונה"‪ ,‬כשדיונו חורג בהרבה ממה שנאמר על ידיו במסגרת‬ ‫הנמקות השופטים בפרס‪ .‬תחילה ניסה סדן לעשות סדר במערך התגובות שליוו‬ ‫את הופעת הספר — שחלקן לקו בגוזמת יתר‪ ,‬כגון אמירתו של מגד "מאז‬ ‫ביאליק"‪ ,‬או הגדרתו של אלתרמן על ידי שמיר כ"משורר האומה"‪ ,‬ואילו אלה‬ ‫שנאמרו בעיקר שלא בפומבי‪ ,‬שעברו מפה לאוזן‪ ,‬בייחוד מפי משוררים‪ ,‬בעיקר‬ ‫צעירים‪ ,‬השמיעו את גנותם‪ .‬לקוראיו ניסה סדן להסביר כי אלתרמן תפס אותנו‬ ‫בהפתעה — שכן מאז נעשה "הטור השביעי" קבע ושירתו האחרת נעשתה יותר‬ ‫ויותר ארעי‪ ,‬נוצר הרושם המטעה כי זהו משורר שהכרוניקה השתלטה עליו‬ ‫[ ‪] 537‬‬

‫אלתרמן‬

‫עד תום‪ .‬אולם דווקא בדיאלקטיקה שבין שירי הארעי שב"הטור השביעי" לבין‬ ‫הפרישׂ ה הרחבה של היצירה החדשה טמון המפתח להבנת התופעה הנגלית‬ ‫עתה; מפתח זה אינו אלא ההיסטוריה עצמה‪ ,‬שהיא־היא המסגרת שבה פועל‬ ‫המשורר‪ .‬אופן הקריאה של סדן ב"שירי עיר היונה" נועד להמחיש את תקפותה‬ ‫של הנחה זו‪:‬‬ ‫[‪ ]...‬אל חופי העיר מתדפק גורל־עם‪ :‬מעליהם נראה גורל עם‪ ,‬כשקוי‬ ‫החופים מתוחים כקוי גבול בין כליה ותקומה‪ .‬מעל חופיה נשמעת‬ ‫תפילת־האזכרה הנאמרת בבתי־התפילה‪ :‬שנהרגו‪ ,‬שנשרפו‪ ,‬שנחנקו‪ ,‬והיא‬ ‫נשמעת באופן שכל קטע של אזכרה בא על מלוא גילומו בתמונות אדירות‬ ‫המרעישות באמת־ציוריותם את נפשנו עד היסוד בה [‪ ]...‬על המצע הזה‪,‬‬ ‫מצע האחרית של גולת אירופה‪ ,‬מתגוללות תחנות מלחמת־היהודים‪ ,‬נראה‬ ‫הישוב על ריבוי פניו ובבואתו בזוטות כשם שנראית־הליכת עם לארצו [‪]...‬‬ ‫ופני ההיסטוריה ומהלכה נשקפים לא במליצה הכוללנית אלא בתמונה‬ ‫המפורטת‪ ,‬לא במשטח החול המטשטש אלא בגרגיר המבליט‪ ,‬והעמידה היא‬ ‫בתוך העם‪ ,‬בתוך מלחמתו‪ ,‬בתום היומיום על ניגודיו‪ ,‬וביחוד מתוך קריאת‬ ‫הדברים בשמם‪ .‬והכל מתוך תודעה כי ההיסטוריה‪ ,‬כפי שהיתה‪ ,‬אינה ניתנת‬ ‫למחיקה‪ ,‬ורישומיה של ההיסטוריה הזאת‪ ,‬כפי שהיתה‪ ,‬חיים בנו‪ ,‬כי אין אנו‬ ‫בעצם אלא תקצירה; תודעה שכלולה בה ממילא ההתרסה כנגד האסקיפיזם‬ ‫האחד מתולדתנו‪ ,‬על דרך הקיצור והדילוג‪ ,‬וכנגד האסקיפיזם האחר ממנה‪,‬‬ ‫על דרך הדחייה של כל שהוא לפני חופה של תל־אביב‪36.‬‬ ‫לכאורה נראה היה כי דבריו של סדן אכן יחתמו את הפולמוס סביב הספר‪ ,‬וכי‬ ‫עמדת האמצע שניסה להוביל בין המקלסים לשוללים היא שתסלול את הדרך‬ ‫לקריאה מבינה‪ ,‬אמפתית ומעמיקה של עיר היונה כיצירה שגדולתה היא בכך‬ ‫שהיא מגלמת היסטוריה של עם‪ ,‬ובתור שכזאת היא ממלאת את הפונקציה של‬ ‫שירה מכוננת תודעה — כדוגמת יצירות שהיו עד כה‪ ,‬לפי השקפתו של סדן‪,‬‬ ‫המיטב שבספרותנו‪ .‬אולם מתברר כי את המילה האחרונה בוויכוח לא אמר‬ ‫סדן‪ ,‬אלא דווקא המבקר ברוך קורצווייל‪ ,‬אשר לפתע — בערב פסח של שנת‬ ‫תשי"ח — התעורר כאילו מרבצו כדי לנגח את אלתרמן ולהפיל אותו בחזרה‬ ‫על הקרשים‪ .‬בשנות החמישים היה קורצווייל בשיא יוקרתו‪ ,‬ומאמריו הסדורים‬ ‫מעל דפי המוסף לספרות של הארץ‪ ,‬שהצטיינו בעמקות ובחריפות‪ ,‬זכו לתהודה‬ ‫רבה והשפיעו מאוד על הכותבים והקוראים גם יחד‪ .‬במרוצת השנים לא גילה‬ ‫[ ‪] 538‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫קורצווייל עניין מיוחד באלתרמן — קרבתו למפא"י‪ ,‬הערצתו לבן־גוריון ופולחן‬ ‫המדינה שעמו היה מזוהה יצרו אצלו מן הסתם זרות ותחושת מרחק; ואילו על‬ ‫הליריקה לא מצא עד אז צורך להגיב‪ .‬הוא כתב עליו רק פעם אחת‪ ,‬בשלהי‬ ‫מלחמת העצמאות‪ ,‬כשנפעם מן ההומניזם שלו כפי שזה מצא את ביטויו בשירו‬ ‫"על זאת"‪ .‬אולם כשהופיע עיר היונה לא יכול היה קורצווייל לעמוד עוד מנגד‬ ‫— זה היה ספר השירה המדובר ביותר בישראל בשנת העשור לקיומה‪ ,‬מה גם‬ ‫שהספר‪ ,‬כשלעצמו‪ ,‬נשא עמו אמירה מסכמת לגבי תקומת המדינה ומהות‬ ‫המפעל הציוני; באותו אופן שבו קורצווייל לא יכול היה שלא להשתתף בדיון‬ ‫על ימי צקלג‪ ,‬רומן הענק של ס‪ .‬יזהר‪ ,‬שהופיע בשנת העשור ממש‪ ,‬ושגם עליו‬ ‫יצא במתקפה חזיתית — רעיונית וסגנונית — כשהוא נוקט כלפיו לשון בוטה‬ ‫ומשולחת כל רסן‪.‬‬ ‫את מאמר הביקורת שהופיע בשני המשכים‪ ,‬פתח קורצווייל בהתנצלות‬ ‫כביכול‪ ,‬על תגובתו המאוחרת — הרי הוא‪ ,‬בניגוד למבקרים אחרים‪ ,‬אינו ניחן‬ ‫ב"השראה עליונה"‪ ,‬ולכן אין הוא יכול להרבות בשבחים או לחלק פרסים‬ ‫בזריזות כה רבה‪ .‬הוא‪ ,‬לעומתם‪ ,‬קרא את הספר ארבע פעמים‪ ,‬התלבט בו‪,‬‬ ‫הוא עדיין מתלבט‪ ,‬אך בכל זאת יש עמו מסקנות — והמסקנות היו עגומות‬ ‫מאוד‪ .‬אלתרמן הוא משורר מוכשר‪ ,‬בזה קורצווייל משוכנע‪ ,‬אלתרמן יכול‬ ‫אפילו להיות משורר גדול — עובדה‪ :‬הספר החדש מכיל שירים יפים מאוד‪,‬‬ ‫שהוא אף מציין כמה מהם — כמו "דו שיח"‪" ,‬סתיו"‪" ,‬העלמה"‪" ,‬האסופי" או‬ ‫"שיר עשרה אחים"‪ ,‬הממוקמים ברובם במדורים האחרים שבספר‪ ,‬אלה שאינם‬ ‫נוגעים בהכרח בתקומת המדינה‪ .‬שכן עיקר הביקורת מופנה דווקא כלפי‬ ‫המחזור הפותח‪" ,‬שירי עיר היונה"‪ ,‬שבו מתרחש הצירוף הלא מוצלח‪ ,‬לטעמו‪,‬‬ ‫בין שירה לבין אקטואליות‪ ,‬ושאותו — מסביר קורצווייל לקוראיו — יש לשפוט‬ ‫ולהעריך לאור טיבה של השירה עצמה‪ ,‬לא על פי המציאות שהולידה אותו (רמז‬ ‫למשפטו של סדן)‪ .‬קורצווייל מנה שורה של כשלים אמנותיים של אלתרמן‬ ‫— ובראשם החריזה‪ ,‬שבמקרים רבים נראתה לו שטחית‪ ,‬פגומה‪ ,‬מלאכותית‪,‬‬ ‫"חרזנות סנטימנטאלית"‪ ,‬דבר שעושה שירים רבים או חלקים בתוכם לקלושים‬ ‫ואולי גם ללא אמינים‪ .‬ככלל‪ ,‬השירים אינם עשויים ברמה אחת‪ ,‬ויש בהם‬ ‫ערבוב של מין בשאינו מינו‪ .‬אולם בעיקר הפנה קורצווייל את תשומת הלב‬ ‫של הקוראים לסבך הרעיוני של היצירה‪ ,‬להצגה של עמדות הסותרות זו את זו‪,‬‬ ‫ומכאן גם להעדרו של חזון רוחני בר תוקף — הנה‪ ,‬במחזור כמו "צלמי פנים"‪,‬‬ ‫אלתרמן מיטיב לשרטט את דיוקנה של הגולה‪ ,‬את ייחודה הרוחני של התרבות‬ ‫שנוצרה שם‪ ,‬יש רגעים שהוא נשמע בהם אפילו כמו מנהיג אגודת ישראל‬ ‫[ ‪] 539‬‬

‫אלתרמן‬

‫יצחק ברויאר — אמר קורצווייל‪ ,‬ספק ברצינות ספק באירוניה‪ .‬אלא שמיד אחר‬ ‫כך הוא נוטש את הכול וגולש לפולחן המדינה והמעשים והכלים והדברים‬ ‫החומריים הסותרים סתירה מובנית את כל מה שנאמר קודם‪ .‬כאן חוזר אלתרמן‪,‬‬ ‫לדבריו‪ ,‬להיות משוררה של תנועת הפועלים וההסתדרות‪ .‬אלתרמן נראה לו גם‬ ‫כמי שנקלע לסבך בכל הנוגע לאופן השימוש בדימוי היונה‪ ,‬על כל מטעניו‪,‬‬ ‫שאותו בחר להעמיד כמטפורה המרכזית של היצירה‪ .‬תוך כדי הדברים התרפק‬ ‫האמתי‬ ‫ִ‬ ‫קורצווייל על מורשת ביאליק‪ ,‬הזכיר את טשרניחובסקי‪ ,‬אבל המופת‬ ‫לדידו היה אורי צבי גרינברג — היחיד שהצליח באמת לרומם את האקטואלי‬ ‫למעלת שירה בעלת תוקף וערך אמנותי‪ .‬לרגע היה אף נדמה כי קורצווייל בחר‬ ‫לשלוח את אלתרמן‪ ,‬שהוכר כמשורר הדור‪ ,‬אל גרינברג הרביזיוניסט‪ ,‬המוקע‪,‬‬ ‫זה שהיה במשך שנים מחוץ למחנה‪ ,‬לעשות אצלו שיעורי בית‪ .‬והמסקנה? זו‬ ‫מובאת במשפט החותם את המאמר הארוך‪ ,‬והיא מוּ רדת כקורנס כבד על ראשו‬ ‫של הכותב‪" :‬היצירה הלירית הגדולה ביותר של תקופתנו" — קבע קורצווייל‬ ‫— "הוא הספר 'רחובות הנהר' לא‪.‬צ‪ .‬גרינברג ולא 'עיר היונה' לאלתרמן"‪37.‬‬

‫ד‬ ‫התבָ ה המזמרת‪.‬‬ ‫כמו אור מעולם אחר הגיח אל תוך הקיץ של שנת ‪ 1958‬ספר ֵ‬ ‫היה זה בעיצומם של הימים שבהם אפפה את הארץ תחושת רוממות לרגל‬ ‫אירועי שנת העשור‪ .‬במודעה שפורסמה ב־‪ 27‬ביולי במוסף לספרות של דבר‬ ‫מטעם הוצאת מחברות לספרות נמסר על הופעת הספר החדש‪ ,‬ובו "שירים‬ ‫לבני הנעורים"‪ .‬מרהיב‪ ,‬צבעוני‪ ,‬עמוס שירים ארוכים וקצרים‪ ,‬מודפס באותיות‬ ‫גדולות ומאירות עיניים ועטור ברישומי עיפרון ובציורי צבע נפלאים פרי‬ ‫מכחולה של צילה בינדר‪ ,‬היה ספר התבה המזמרת לאחד הספרים המבוקשים‬ ‫והאהובים של הקיץ‪ .‬תרצה‪ ,‬שזה לא כבר סיימה את בית הספר התיכון והיתה‬ ‫על סף גיוס‪ ,‬נסעה לביקור קיץ — כמנהגה במשך הרבה שנים — אל בית דודתה‬ ‫לאה להב שבקיבוץ תל עמל‪ ,‬ובמזוודתה עותק של הספר שהועיד אלתרמן‬ ‫לאחיינו האהוב אקי‪ .‬מכל ילדיה של אחותו לאה היה אקי‪ ,‬שנקרא על שמו‬ ‫של יצחק אלתרמן‪ ,‬קרוב אליו במיוחד — הוא נהג להתכתב אתו‪ ,‬לקיים אתו‬ ‫שיחות ארוכות‪ ,‬לשחק אתו משחקי לשון‪ ,‬לחוד לו חידות‪ ,‬ללכת אתו לקרקס‪.‬‬ ‫בחופשות הגדולות בילה אקי בתל אביב פרקי זמן ממושכים‪ ,‬הוא התגורר בבית‬ ‫שבשדרות נורדאו‪ ,‬כשהדוד נתן הוא שטרח בכל פעם להכין עבורו ארוחת ערב‪.‬‬ ‫ומי יודע‪ ,‬אולי היה זה אקי שמילא את הצורך הטבעי של אלתרמן להיות אב‬ ‫[ ‪] 540‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫לבן‪ .‬כשהגיעה תרצה לקיבוץ התמקמו היא ואקי בפינה שקטה שמאחורי בית‬ ‫להב‪ ,‬ובמשך שעות קראו יחד את ספר התבה המזמרת‪ :‬הם קראו וצחקו‪ ,‬קראו‬ ‫וצחקו — את השיר המוזר על חנות השעונים‪ ,‬על הישיש התשיש‪ ,‬על מעשה‬ ‫בחיריק קטן‪ ,‬את שיחותיהן של החיות — הסנאים‪ ,‬הטווסים והתוכיים — וכמובן‬ ‫את השירים על נפלאות הקרקס‪ ,‬שהזכירו לאקי את השעות הקסומות שבהן‬ ‫לקח אותו דודו לצפות בנפלאות קרקס "מדרנו"‪ ,‬שאחת לכמה שנים התמקם‬ ‫בכיכר המדינה בתל אביב‪ .‬תרצה היתה סקרנית לדעת מהו השיר האהוב על‬ ‫אקי‪ ,‬שהיה אז בן ‪ ,12‬והוא‪ ,‬מעט מהסס‪ ,‬בחר את "מסעות בנימין מטוּ ֶד ָלה"‪.‬‬ ‫"ועלייך?" — שאל אקי‪'" .‬ספני שלמה המלך'" — השיבה לו‪ ,‬כאילו היה זה‬ ‫ן־ג ֶבר‪ ,‬יָ ם ֵאלוֹ ת‪ְּ /.‬ב ִסירוֹ ת‬ ‫ן־ג ֶבר‪ֶ /‬ע ְציוֹ ָ ּ‬ ‫ן־ג ֶבר‪ֶ ,‬ע ְציוֹ ָ ּ‬ ‫"ע ְציוֹ ֶ ּ‬ ‫בגדר המובן מאליו‪ֶ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ַה ָ ּים יֵ ָע ֶבר‪ָ /‬וּב ֳאנִ ּיוֹ ת ְ ּגדוֹ לוֹ ת‪ַ /.‬אך ָר ָחב ִמ ָ ּים ֵלב ָ ּג ֶבר‪ִ /,‬מי עוֹ ְברוֹ ְּב ֵאין ָמ ׁשוֹ ט?‪/‬‬ ‫ן־ג ֶבר‪ ,‬יָ ם ֵאלוֹ ת"‪38.‬‬ ‫ן־ג ֶבר‪ֶ /‬ע ְציוֹ ָ ּ‬ ‫נַ ֲע ָרה ֵמ ֶע ְציוֹ ָ ּ‬ ‫פרסום ספר התבה המזמרת לא היה בגדר הפתעה‪ .‬שירת ילדים היתה אחד‬ ‫מתחומי העיסוק של אלתרמן מאז ראשית דרכו כיוצר‪ :‬שבועות אחדים בלבד‬ ‫לאחר שובו לארץ מננסי פרסם במוסף לילדים של דבר (ב־‪ 11‬בנובמבר ‪ )1932‬את‬ ‫השיר הקצרצר "גד גיבור ציד"‪ ,‬ובזה חנך‪ ,‬למעשה‪ ,‬את דרכו כמשורר הכותב גם‬ ‫לילדים‪ .‬אלתרמן הלך בעקבות אביו‪ ,‬יצחק אלתרמן‪ ,‬שספרו משחקים פרבלים‬ ‫כלל שירי משחק לילדים; הוא ראה לנגד עיניו‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬את המופת שהציב‬ ‫ביאליק — שבצד "בעיר ההרגה" או "המתמיד" טרח לחבר שורות בלתי נשכחות‬ ‫כמו "נַ ד‪ ,‬נֵ ד‪ ,‬נַ ד‪ ,‬נֵ ד‪ֵ /,‬רד‪ֲ ,‬ע ֵלה‪ֲ ,‬ע ֵלה וָ ֵרד!‪ַ /‬מה ְּל ַמ ְע ָלה?‪ַ /‬מה ְּל ָמ ָּטה? —‪ַ /‬רק‬ ‫ֲאנִ י‪ֲ /,‬אנִ י וָ ָא ָּתה"‪ .‬גם שניים מן המפורסמים שבבני דורו — אברהם שלונסקי‬ ‫ולאה גולדברג — נודעו כמחברי שירים וסיפורים לילדים‪ .‬שירי הילדים שכתב‬ ‫אלתרמן ושירי הילדים שתרגם לעברית משפות שונות הופיעו במרוצת השנים‬ ‫בעיתונות שנועדה לילדים‪ ,‬בספרים ובאנתולוגיות‪ .‬השיר לחנוכה "נס גדול‬ ‫היה פה"‪ ,‬שהופיע ב־‪ 1933‬במוסף לילדים של דבר‪ ,‬נהנה מפופולריות עצומה‬ ‫ונעשה לאחד השירים המדוקלמים והמומחזים ביותר בגני הילדים ובבתי הספר‪.‬‬ ‫מאוחר יותר נכלל השיר באחד מכרכי מועדים בעריכת חיים הררי‪ ,‬אשר שימש‬ ‫במשך שנים מאגר של כרוניקות‪ ,‬סיפורים‪ ,‬שירים ומחזות שנועדו לחגי ישראל‪.‬‬ ‫את האפרוח העשירי‪ ,‬שהיה ספרו הראשון לילדים‪ ,‬פרסם אלתרמן ב־‪,1943‬‬ ‫וב־‪ 1946‬הופיע תרגומו מרוסית של ספר שירי הילדים של ק‪ .‬צ'וקובסקי‪,‬‬ ‫ברמלי‪ 39.‬בהזדמנויות שונות תרגם שירים לילדים שכתבה ביידיש המשוררת‬ ‫היהודייה ילידת פולין‪ ,‬קדיה מולודובסקי‪ 40.‬בצד אלה חיבר מפעם לפעם‬ ‫חידות‪ ,‬שהיו ברובן תרגומים או עיבודים שלוקטו מאסוּ ּפות קיימות‪ ,‬ושגם אותן‬ ‫[ ‪] 541‬‬

‫אלתרמן‬

‫הועיד לילדים‪ .‬חידות אלה הצטברו לכמות ניכרת למדי‪ ,‬ובשלב מסוים נערך‬ ‫אלתרמן להוציאן כספר‪41.‬‬ ‫הספר החדש היה עם זאת לספר הילדים הגדול‪ ,‬העשיר והמגוון ביותר‬ ‫שחיבר אלתרמן מעודו‪ .‬דמיונו הפורה‪ ,‬השנינות וההומור שלו‪ ,‬העושר הלשוני‪,‬‬ ‫משחקי לשון‪ ,‬הווירטואוזיות של החרוז והמשקל‪ ,‬היכולת לספר סיפור‪ ,‬התבונה‬ ‫והרגישות האנושית שניחן בהם — כל אלה ניכרו היטב בספר‪ ,‬והם שעשו את‬ ‫הופעתו למאורע חד־פעמי בעולמה של ספרות הילדים העברית‪ 42.‬מה שבלט‬ ‫לעין היה הרצון של אלתרמן להעניק לספר מסגרת אחידה ולהציגו לא כאוסף‬ ‫"ה ֵּת ָבה‬ ‫שירים מקרי אלא כיחידה אחת‪ ,‬רציפה ושלמה‪ .‬כך נולד הרעיון של ַ‬ ‫ַה ְמזַ ֶּמ ֶרת"‪ ,‬זו תיבת הנגינה שהיתה מוּ כרת לאלתרמן מערי הנכר של מזרח‬ ‫אירופה שבהן עברו עליו שנות ילדותו‪ ,‬אולי גם מן השנים שבהן התגורר בננסי‪,‬‬ ‫ושלא אחת השתמש בה בשיריו המוקדמים‪ .‬ואכן‪ ,‬כבר בעמוד הראשון מסביר‬ ‫אלתרמן לקוראים בני הארץ‪ ,‬שלא טעמו את טעמן של תיבות נגינה‪ ,‬מה טיבה‬ ‫של אותה תיבה מזמרת‪ ,‬שבעוד רגע קט יחלו לבקוע מתוכה צליליהם של ‪35‬‬ ‫שירים שימלאו את חללו של הספר‪ .‬בעמוד שלצד השיר ציירה צילה בינדר‬ ‫בעט שחור תמונה של תיבה פתוחה‪ ,‬המאוכלסת בדמויות ובדימויים שאותם‬ ‫עתיד הקורא לפגוש במהלך הקריאה‪:‬‬ ‫ה־מזַ ֶּמ ֶרת?‬ ‫ַמ ִהי ֵת ָב ְ‬ ‫ַמה ִּט ָיב ּה ַוּב ֶּמה ּכ ָֹח ּה?‬ ‫ְּב ׁ ָש ָעה ׁ ֶש ּפוֹ ְת ִחים אוֹ ָת ּה‪ ,‬לוּ ַרק ְּכזֶ ֶרת‪,‬‬ ‫קוֹ ל זֶ ֶמר עוֹ ֶלה ִמ ּתוֹ ָכ ּה‪.‬‬ ‫ִּכי ָחבוּ י ְּבתוֹ ָכ ּה ַמנְ ָ ּגנוֹ ן זָ ִעיר‬ ‫ַה ֵּנעוֹ ר ְּבסֹב ַה ִּמ ְכ ֶסה ַעל ִציר‪,‬‬ ‫ילה ְלזַ ֵּמר וּ ְלנַ ֵ ּגן ִהיא‪.‬‬ ‫ְוּבכֹחוֹ ַמ ְת ִח ָ‬ ‫ָא ֵכן ִּכ ׁ ְש ָמ ּה ֵּכן ִהיא‪.‬‬ ‫עוד זה מדבר‪ ,‬והנה החלו שירי התיבה לריב ביניהם מי יהיה הראשון‪ .‬כל אחד‬ ‫אשוֹ ן ְל ֵר ָעיו‪/‬‬ ‫"ה ִר ׁ‬ ‫מהם תבע להקדים ולעבור לפני התיבה‪ .‬לבסוף נפלה ההכרעה‪ָ :‬‬ ‫אתיִ ם‬ ‫(פחוֹ ת ָמ ַ‬ ‫יְ ֵהא ׁ ִשיר ַעל נוֹ ֵס ַע ָ ּגדוֹ ל וָ ָרב‪ֶ ׁ /‬ש ָע ַר ְך ַמ ָּס ָעיו ִל ְפנֵ י ֶא ֶלף ׁ ָשנִ ים‪ָ ּ /‬‬ ‫אשוֹ נִ ים‪ַ /.‬ה ְח ָל ָטה נְ בוֹ נָ ה‪ִ .‬מי‬ ‫ת־ר ׁ‬ ‫אוֹ ֵמ ָאה ׁ ְשמוֹ נִ ים)‪ְ /‬וּב ִגילוֹ ְּכ ָבר ָראוּ י הוּ א ִלזְ כוּ ִ‬ ‫אשוֹ ן ַעל ַה ַּסף?‪ִּ /‬בנְ יָ ִמין ִמ ּטוּ ֶד ָלה‪ִ .‬ה ְפכוּ ֶאת ַהדַּ ף"‪ .‬משמע‪ :‬בנימין מטודלה הוא‬ ‫ִר ׁ‬ ‫זה שראוי‪ ,‬לפחות מחמת גילו‪ ,‬לזכות ראשונים‪.‬‬ ‫[ ‪] 542‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫ובכן‪ ,‬הפכנו את הדף‪ ,‬והנה לפנינו השיר הראשון — "מסעות בנימין‬ ‫מטודלה"‪ ,‬זה שהיה אהוב במיוחד על אחיינו של המשורר‪ .‬לא בכדי בחר‬ ‫אלתרמן להעניק זכות ראשונים בספר לדמותו הססגונית של בנימין מטודלה‪,‬‬ ‫כמי שעשוי היה לכבוש את דמיונם של הילדים‪ .‬הנה הם ניצבים פנים אל‬ ‫פנים מול הרפתקן יהודי שמלפני כמעט אלף שנה‪ ,‬מן העיר טודלה שבספרד‪,‬‬ ‫שבסביבות שנת ‪ 1165‬שׂ ם את נפשו בכפו ויצא למסע עתיר סכנות שנמשך ‪13‬‬ ‫שנים‪ ,‬שבמהלכו חצה שלוש יבשות — אירופה‪ ,‬אסיה ואפריקה‪:‬‬ ‫ת־כ ָפר וְ ָע ִרים‬ ‫הוּ א ָע ַבר נְ אוֹ ְּ‬ ‫וְ ָה ִרים ָּבם ָהרוּ ַח יִ ֵּל ָלה‪,‬‬ ‫יע ִרים‪,‬‬ ‫הוּ א ָס ַבב ֲע ָרבוֹ ת וִ ָ‬ ‫וְ לֹא נָ ח ְּב ָכל ֵא ֶּלה הוּ א‪ֶ ,‬א ָּלא‬ ‫ַ ּגם ָח ָצה ַ ּג ֵּלי יָ ם סוֹ ֲע ִרים‬ ‫ִּב ְס ִפינָ ה ׁ ֶש ִּנ ְק ֵראת ָק ַר ֶ ּו ָלה‪,‬‬ ‫ִּכי נוֹ ֵס ַע ָ ּגדוֹ ל‪,‬‬ ‫ִּכי נוֹ ֵס ַע ָ ּגדוֹ ל‪,‬‬ ‫ָהיָ ה ִּבנְ יָ ִמין ִמ ּטוּ ֶד ָלה‪.‬‬ ‫בהמשך השיר מתלווה הכותב אל בנימין מטודלה במסעותיו‪ ,‬בהם ראה נפילים‬ ‫וננסים ודרקון יורק אש והידרה ורכב על פילים ועל גב לביאה וצנח ממצוקים‪,‬‬ ‫אך גם לא זנח לרגע את מורשת אבותיו — הוא ערך מסע אל הסמבטיון‪ ,‬שמעבר‬ ‫לו שוכנים עשרת השבטים‪ ,‬ביקר בירושלים‪" ,‬עיר ציון"‪ ,‬טיפס על הכרמל‪,‬‬ ‫שבה פרחה תרבות ישראל בתקופה הקדומה‪.‬‬ ‫ובדרך להודו — ערך גיחה לבבל‪ּ ,‬‬ ‫בנימין מטודלה מוצג גם כאדם מאמין‪ ,‬שבבואו אל הנמל היה תמיד נושא‬ ‫תפילה לאל שיצליח את דרכו‪ .‬וישנו בנימין מטודלה הסופר‪ ,‬שטרח להעלות‬ ‫הכול על הכתב‪ ,‬ושספרו היה למקור ידע שאין דומה לו להכרת עולמן של‬ ‫קהילות ישראל בימי הביניים‪ ,‬סביבות המגורים שלהן‪ ,‬מנהגיהן‪ ,‬אורחות החיים‬ ‫שהתגבשו בהן והאישים הבולטים שפעלו בתוכן‪:‬‬ ‫ְוּב ׁשוּבוֹ ִמדְּ ָר ָכיו הוּ א יָ ׁ ַשב‬ ‫וּ ִמ ָ ּיד נוֹ ָצתוֹ ֵה ֵח ָּלה‬ ‫ִח ׁיש ִל ְכ ּתֹב ֶאת קוֹ רוֹ ת ַמ ָּס ָעיו‪,‬‬ ‫ֲע ֵלי ֵס ֶפר‪ִ ,‬מ ָּלה ְּב ֶס ַלע‪.‬‬ ‫[ ‪] 543‬‬

‫אלתרמן‬

‫ָּכ ְך ָּכ ַתב וְ ָכ ַתב וְ ָכ ַתב‬ ‫ָּכל יָ ָמיו הוּ א ִל ְב ִלי יִ ְת ַע ֵ ּצ ָלה‪.‬‬ ‫ִּכי ָהיָ ה לוֹ ְּב ִלי סוֹ ף‬ ‫ַמה ִּל ְכ ּתֹב וְ ִל ְכ ּתֹב‬ ‫ְלאוֹ תוֹ ִּבנְ יָ ִמין ִמ ּטוּ ֶד ָלה‪.‬‬ ‫הסיפור שסיפר אלתרמן על בנימין מטודלה עמד בראש מקבץ של ‪ 13‬שירים‬ ‫שלא היו עשויים מעור אחד‪ .‬כמו מניפה רבת־צבעים‪ ,‬נפרשׂ ים פרשיות מן העבר‬ ‫כשפֹה ושם מתגנב לתוכם‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫ומראות מן הטבע וסיפורי מעשה ומשחקי לשון‪,‬‬ ‫כמצופה משירה הפונה אל הקורא הצעיר‪ ,‬טעם לוואי דידקטי‪ .‬בולטים בנוכחותם‬ ‫הם השירים שתוכנם היסטורי‪ ,‬שבהם התמקד אלתרמן בדמויות בולטות‬ ‫בתולדות העם היהודי מן המקרא עד ימינו‪ .‬אחרי שנפרד מבנימין מטודלה גולל‬ ‫את סיפורם של ספני שלמה המלך‪ ,‬חבורה של יורדי ים עזי נפש שהשיטו את צי‬ ‫המלך עד למדינת שבא‪ ,‬שרטט את דיוקנו של המשורר־המצביא שמואל הנגיד‪,‬‬ ‫הנוחל ניצחון מול חיל סביליה בקרב על גרנדה‪ ,‬ובשיר מלא שנינה הציג בפני‬ ‫קוראיו את דמותם המשונה‪ ,‬ההזויה‪ ,‬הסגפנית ואחוזת האידאלים של האבות‬ ‫המייסדים‪ ,‬אנשי העלייה השנייה‪ .‬כותרות כמו "גשם ושמש או איך העולם נראה‬ ‫באור שמש‪ ,‬אחרי סערת־היורה" או "מחולות הציפורים בערבי סתיו עם שקיעת‬ ‫החמה" הוליכו לשירים שבאו בהמשך‪ ,‬ושבהם נגלה יופיו וקסמו של הטבע —‬ ‫הד רחוק למראות‪ ,‬לצבעים‪ ,‬לריחות ולקולות שמילאו בשעתם את דפי כוכבים‬ ‫בחוץ‪ .‬הנה העיר הרחוצה והבוהקת‪ ,‬זו הנגלית באור השמש לאחר סערת היורה‬ ‫— "וּ ִמ ֶ ּזה־וּ ִמ ֶ ּזה ַלדְּ ָר ִכים ָה ָאצוֹ ת‪ /‬נוֹ ְצצוֹ ת ַה ְ ּג ָבעוֹ ת‪ /,‬נוֹ ְצ ִצים ֲערוּ ִצים‪ְ /.‬רחוּ ִצים‬ ‫ַה ְּכ ָפ ִרים‪ְ ,‬רחוּ צוֹ ת ַה ְ ּקבוּ צוֹ ת‪ /‬וְ עוֹ ְמ ִדים ְרחוּ ִצים‪ִ /‬ק ּבוּ ִצים"‪ .‬בשירים הפילולוגיים‬ ‫שנכללו גם כן במקבץ זה‪ ,‬סיפר המשורר על החיריק הנלחם על נפשו ועל‬ ‫גורלה של פ"א סופית המחליטה להיעלם לאחר שעלבו בה‪ ,‬אלא שהעדרה‬ ‫מחולל תוהו ובוהו ומותיר את השפה העברית כשהיא חסרת אונים‪" :‬סוּ ִסים‬ ‫־ש ְטפוּ ‪ָ /‬ע ְמדוּ ‪ /‬לֹא עוֹ ד ׁ ָש ְטפוּ ׁ ָשטֹ‪ִ /...‬ט ּפוֹ ת ְּב ָרזִ ים ׁ ֶש ִּט ְפ ְטפוּ ‪ָ ּ /‬פ ְסקוּ ‪ /‬לֹא‬ ‫ׁ ֶשדָּ ֲהרוּ ׁ ָ‬ ‫עוֹ ד נָ ְטפוּ נָ טֹ‪ "/...‬בין אלה לאלה שילב אלתרמן שירים הומוריסטיים על אנשים‬ ‫שונים ואף משונים — על "הישיש התשיש"‪ ,‬על אב ְקטן קומה שבניו ענקים‪,‬‬ ‫על השען המודד את הזמן ועל האיש אשר שר למגבעתו לאחר שזו פרחה מעל‬ ‫ראשו באמצע הרחוב‪:‬‬ ‫עוּ ף ִה ְג ַּב ַה ְּת‪ִ ,‬מ ְג ַּב ַעת‪ֶ ,‬אל ׁ ַש ַחק‪,‬‬ ‫[ ‪] 544‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫עוּ ף ִה ְג ַּב ַה ְּת‪ִ ,‬מ ְג ַּב ַעת‪ַּ ,‬כ ֶּנ ׁ ֶשר‪.‬‬ ‫לֹא ִה ְס ּ ַפ ְק ִּתי‪ֵ ׁ ,‬ש ָדה ִמ ּׁ ַש ַחת‪,‬‬ ‫ְלזַ ֵּנק וּ ְל ַס ֵּכל ַה ֶ ּק ׁ ֶשר —‬ ‫וְ נִ ׁ ְש ַא ְר ִּתי ִּכ ְכ ִסיל‪ָ ,‬ה ּה‪ִ ,‬מ ְג ַּב ַעת‪,‬‬ ‫וְ ָע ַלי ָק ַר ְח ִּתי ַה ֻּמ ְפ ַּת ַעת‪.‬‬ ‫לב הספר הוא המחזור "צרור נפלאות הקרקס"‪ ,‬ובו אגד של שירים שבהם מכונן‬ ‫אלתרמן את עולם הקרקס שריתק תמיד את דמיונו‪" .‬מה שאני רוצה לומר‬ ‫הוא שבזמן חופש־פסח זה עליך לבוא לזמן־מה לתל־אביב" — כתב לאחיינו‬ ‫אקי ב־‪ 31‬במארס ‪" .1958‬הפעם יהיה לביקורך כאן עניין מיוחד — הקרקס‪.‬‬ ‫אתה מוכרח לראותו וזו באמת הזדמנות שלא כדאי להחמיצה"‪ 43.‬אין תמה‬ ‫כי מי שכתב את "שבחי קלות־הדעת"‪ ,‬מי שדיבר על "רודפי השטותים"‪ ,‬מי‬ ‫שמעולם לא חיפה על התמכרותו ל"הבלי הבלים"‪ ,‬לבו הלך שבי אחר הקרקס‪,‬‬ ‫אותה זירה המתנהלת בצלו של אוהל ענק שבחסותו מתקבצים ליצנים‪ ,‬קוסמים‪,‬‬ ‫לוליינים וחיות מאולפות‪ ,‬המעוררים צחוק‪ ,‬עושים קסמים‪ ,‬מבצעים פעלולים‪,‬‬ ‫מחוללים מצבים מעוררי ריגוש ופורשׂ ים סדרה של מראות מרהיבים‪ ,‬העוקרים‬ ‫משגרת היום־יום שלו ומוליכים‬ ‫את הצופה הישוב על הספסלים שמסביב לזירה ִ‬ ‫אותו לעולם קסום‪ ,‬בדוי‪ ,‬דמיוני ועתיר הפתעות‪ .‬על גבי חבית הפוכה‪ ,‬בכניסה‬ ‫ילינְ ֶדר ׁ ֶשל שַׂ ר ְט ָק ִסים"‪ ,‬מזמין הכרוז‬ ‫"ב ִמ ְג ַּב ַעת ִצ ִ‬ ‫לאוהל הקרקס‪ ,‬כשהוא לבוש ְּ‬ ‫את הקהל לבוא בשערי הקרקס‪ ,‬וגם המחבר‪ ,‬שעומד תחילה מנגד‪ ,‬מתפתה‬ ‫לבוא עם כל הקהל בשער האוהל‪" ,‬וְ ַע ְכ ׁ ָשו ְּב ׁ ִש ִירים ֲא ָח ִדים ׁ ֶש ְּל ַה ָּלן‪ /‬יְ ֻס ּ ְפרוּ‬ ‫יתי יָ כוֹ ל‪ֲ /.‬א ָבל‬ ‫נִ ְפ ְלאוֹ ת ַה ִ ּק ְר ָקס‪ .‬לֹא ֻּכ ָּלן‪ֶ ׁ /‬ש ֲה ֵרי לוּ ָע ַמ ְד ִּתי ִל ְמנוֹ ת ַה ּכֹל‪ /‬לֹא ָהיִ ִ‬ ‫ִמן ַה ְמ ַעט ׁ ֶש ֻ ּי ַ ּגד וְ יוּ ׁ ָשר‪ /‬יוּ ַכל ַה ּקוֹ ֵרא ַל ֲעמֹד ַעל ַה ּׁ ְש ָאר"‪ .‬ואז באים בזה אחר‬ ‫זה השירים על הלוליינית הרוכבת בעת ובעונה אחת על ארבעה סוסים‪ ,‬על‬ ‫הפרופסור גונדולפיני המפליא בקסמיו‪ ,‬על תזמורת בעלי החיים‪ ,‬על הופעת‬ ‫הליצנים‪ ,‬על הזוג ניסימוב־את־ניסימובה שהגיעו מהקווקז ועתה הם מבצעים‬ ‫את להטוטיהם במרומי הטרפז‪ ,‬על האיש החזק הנוגס מטבעות נחושת‪ ,‬על‬ ‫"ה ּז'וֹ נְ ְג ֶלר ָה ַא ּׁ ָשף"‪ ,‬המשחק בקלי־קלות בשלל כדורים צבעוניים‪ ,‬על הפילים‬ ‫ַ‬ ‫־בזָ ק"‪ ,‬המפליא‬ ‫המאולפים המשחילים חוט במחט‪ ,‬על "דּ וֹ ְקטוֹ ר ָּבזָ קוּ ס ַּבר־מ ַֹח ָּ‬ ‫"ש ִה ִ ּגיעוּ ִמ ְ ּגדוֹ ת‬ ‫בחישובים מתמטיים ובתרגילי זיכרון‪ ,‬ועל חמשת האחים וַ נְ ג‪ֶ ׁ ,‬‬ ‫ה־קיַ נְ ג‪ /,‬דֶּ ֶר ְך‪ /‬נְ ַמל‪ /‬הוֹ נְ ג־קוֹ נְ ג"‪ ,‬המקימים פירמידות לתפארת‪ ,‬שהן סמל‬ ‫ְט ֶס ְ‬ ‫לשלמות הביצוע‪ ,‬לשליטה עד תום בגוף האדם‪ ,‬ולא פחות מזה — ל"יחד"‪,‬‬ ‫לשיתוף פעולה בין האחים ואף לערבות הדדית‪:‬‬ ‫[ ‪] 545‬‬

‫אלתרמן‬

‫ֲא ָבל חוּ ץ ִמן ַה ּכ ַֹח ַה ֶ ּזה ַה ִּנ ְד ָר ְך‪,‬‬ ‫יצה וְ ַה ְּנחוּ ׁ ָשה‬ ‫ַא ָּתה ׁשוֹ ֵמ ַע ַּבדְּ ָמ ָמה ַה ּזֹאת ָה ַא ִּמ ָ‬ ‫עוֹ ד ַמ ּׁ ֶשהוּ ‪,‬‬ ‫ַמ ּׁ ֶשהוּ ַחם וְ ַרךְ‬ ‫יתר וּ ְמ ַח ֵּבר ֶאת ְּבנֵ י וַ נְ ג‪ְּ ,‬כמוֹ חוּ ט‪ָ ,‬אח ֶאל ָאח‪...‬‬ ‫ַחם וְ ַר ְך וְ הוֹ ֶמה ְּכ ֵמ ָ‬ ‫זֶ ה ֶק ׁ ֶשר ָה ַא ֲה ָבה ֵּבין ַה ֲח ִמ ּׁ ָשה‪.‬‬ ‫באמצע היתה הפסקה‪ .‬ובהפסקה‪ ,‬על רקע צלילי הנעימות שמשמיעה התזמורת‪,‬‬ ‫המתערבבים בקולות שיחה ובקול פיצוח בוטנים וגרעינים‪ ,‬מזמן אלתרמן שני‬ ‫פקידים קשישים‪ ,‬היושבים בשורה שמספרה — איך לא? — שישים‪ ,‬ומתלוננים‬ ‫"גם ֲאנִ י ְמ ַב ֵ ּק ׁש ַּב ַּת ְר ּבוּ ת ַרק ִעדִּ ית"‪,‬‬ ‫זה בפני זה על ילדיהם שגררו אותם לקרקס‪ּ ַ .‬‬ ‫נשבה בקסמיו‬ ‫אומר אחד הקשישים‪ ,‬אף כי הוא נכון להודות כי מצא עצמו ֶּ‬ ‫"א ְך ִה ֵּנה‪ְ ,‬ל ַמ ְר ֵאה נִ ְפ ְלאוֹ ת ַהגּ וּ ף‪ִ /‬ה ְתעוֹ ֵרר ִל ְר ָג ִעים ִּבי ִמין ֵח ׁ ֶשק‬ ‫של הקרקס‪ַ :‬‬ ‫יעה ֶא ָּלא ַחג‪/‬‬ ‫ָלעוּ ף‪ְּ /‬כאוֹ ָתם מוּ ְקיוֹ נִ ים ֲא ׁ ֶשר ֵאין ָל ֶהם ְסיָ ג‪ /‬וְ גוּ ָפם ֵאינוֹ חֹל וִ ִיג ָ‬ ‫אתי ָּב ֶהם ַעל ִמדַּ ת ַה ַ ּק ּלוּ ת‪ /‬לֹא זָ ָכה ָל ּה גּ וּ ֵפנוּ ַה ֶ ּזה ֶה ָחלוּ ד"‪ .‬חברו נוטה לקבל‬ ‫וְ ִק ֵּנ ִ‬ ‫את דעתו‪ ,‬אך מוסיף לה הגיג משלו — אותה קלות של אנשי הזירה‪ ,‬אין זה‬ ‫כלל דבר של מה בכך‪ ,‬שהרי זו נקנית בעמל של שנים! ולכן‪ ,‬בצד הריגוש‬ ‫"ה ִ ּק ְר ָקס הוּ א אוּ ַלי ַה ָּמקוֹ ם ּבוֹ‬ ‫שמעורר המופע‪ ,‬יש בו אפילו מוסר השכל‪ַ :‬‬ ‫אכ ּתוֹ ׁ ֶשל ָא ָדם ַה ּׁ ְש ֵלמוּ ת ַה ֻּמ ְח ֶל ֶטת" — הסביר הדובר לבן שיחו‪.‬‬ ‫ׁ ַש ֶּל ֶטת‪ִּ /‬ב ְמ ַל ְ‬ ‫סוּגם‪ֲ /‬א ׁ ֶשר ֵאין ָּבם ְר ׁשוּ ת ְל ִר ּׁשוּ ל וְ ִל ְפ ָגם‪ִּ /‬כי ְּב ׁ ֶשל‬ ‫"זֶ ה ַא ַחד ִמ ְקצוֹ עוֹ ת ְמ ַע ִּטים ְּב ָ‬ ‫ימה‪ "...‬באתנחתא קומית‬ ‫ימה‪ַּ /‬ב ִּמ ְקצוֹ ַע ַה ֶ ּזה ִל ְפ ָע ִמים ֵאין ִק ָ‬ ‫ִה ְת ַר ּׁ ְשלוּ ת וְ ִל ּקוּ י וּ ְפ ִג ָ‬ ‫זו‪ ,‬הכתובה בסגנון המקאמה‪ ,‬ניסה אלתרמן לא רק לבאר לעצמו ולקוראיו את‬ ‫סוד הקסם של הקרקס‪ ,‬אלא אף לערער על תקפותה של ההייררכיה המקובלת‬ ‫שבין "תרבות גבוהה" ל"תרבות נמוכה"‪ .‬והרי תפיסה זו היתה אחת מהנחות‬ ‫היסוד שלו כאמן‪ ,‬שלאורך כל השנים תפס מקום כה נכבד בהיכל השירה‪,‬‬ ‫אך בה בעת כתב מאות פלייטונים‪ ,‬היה מחבר סדרתי של פזמונים ושירי זמר‪,‬‬ ‫ומעולם לא הדיר את רגליו מן הבמה הזעירה‪ ,‬הקברט ותאטרון הרוויו‪.‬‬ ‫בסיפה של ספר התבה המזמרת שיבץ אלתרמן את "שירי שיחתן של‬ ‫ֵ‬ ‫"משל החיות" הקלסי‪ ,‬שנחשב מתמיד ז'אנר‬ ‫בריות"‪ ,‬שהם גלגול מודרני של ְ‬ ‫אטרקטיבי גם לילדים‪ 44.‬המדור כולל תשעה מונולוגים המושמעים מפיהן של‬ ‫קבוצות שונות של בעלי חיים וכל קבוצה מוסרת עדות על אופייה המיוחד‪,‬‬ ‫שאינו אלא משל להיבטים שונים של טבע האדם‪ .‬הסנאים המוצבים בפתח‬ ‫[ ‪] 546‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫המדור מגלמים את הקלות‪ ,‬את התנועה הזריזה‪ ,‬הם המבצעים טיפוס על עץ‬ ‫בזינוק אחד‪ .‬המרמיטות נקשרות בשינה שאין לה סוף‪ .‬התוכיים — ביכולת‬ ‫הלשונית המבוססת על חיקוי‪ :‬אחד מהם מצטט את שייקספיר‪ ,‬השני מדקלם‬ ‫את יבגני אונייגין‪ .‬השלישי מתבטא ביוונית וברומית בלבד — כל תוכי והעולם‬ ‫הלשוני של בעליו‪ .‬גם לחרקים מצא אלתרמן מקום — הנה "פרת משה רבנו"‪,‬‬ ‫אותה חיפושית צבעונית ויפת מראה‪ ,‬שהיא וחברתה מטיילות בניחותא על‬ ‫עלה ירקרק של דלעת‪ ,‬בלי שיפריעו לאיש‪ .‬תכונתם המופגנת של הטווסים‬ ‫זו הגנדרנות‪ ,‬המומחשת במלוא העוצמה לא רק בשיר של אלתרמן אלא גם‬ ‫בציור של בינדר‪ ,‬שהצבע השליט בו הוא ורוד אדמדם‪ ,‬ובו נראים שני טווסים‬ ‫הפורשׂ ים את נוצותיהם המתרוממות לרוחב הדף ועד קצהו העליון‪ .‬כניגוד‬ ‫להם מופיעים שלושת הצבים כמי שכל מהותם היא אטיות‪ ,‬קשישוּ ת וכובד‪.‬‬ ‫הג'ירפים — ולא הג'ירפות — אלה מצטיינים בגובה‪ ,‬אף שגובהם וצורתם‬ ‫הגמלונית מעוררים בהם לעתים אי־נוחות‪ .‬הזיקיות‪ ,‬שהן שלוש במספר‪,‬‬ ‫מתאפיינות במנגנון ההסוואה שלהן‪ ,‬הן רואות ואינן נראות‪ ,‬כשכל אחת מהן‬ ‫מגוללת את סיפור ההסוואה שלה‪ .‬ולבסוף מופיעים הסייחים‪ ,‬שכל מהותם היא‬ ‫פרץ של עלומים‪ .‬הופעתם של הסייחים מעוררת אי־נחת בקרב סוסי העבודה‬ ‫הקשישים‪ ,‬המתיחות בין הדורות פורצת במלוא עוזה‪ ,‬אך גם בזה אין להשבית‬ ‫את השמחה‪:‬‬ ‫לֹא ַל ׁ ּ ָשוְ א ָּכל רוֹ ֵאינוּ שָׂ שִׂ ים וּ שְׂ ֵמ ִחים‬ ‫וְ לֹא ׁ ָשוְ א ַ ּגם ַאנְ ׁ ֵשי ַה ַּמדָּ ע ַה ֻּמ ְמ ִחים‬ ‫ְּכ ָבר ָא ְמרוּ‬ ‫וְ ָק ְבעוּ‬ ‫ְּב ַק ְּמ ָטם ַה ְּמ ָצ ִחים‬ ‫ָה ָאחוּ‬ ‫ָמקוֹ ם ְמ ֻצ ָ ּין ַל ְּסיָ ח הוּ א‬ ‫וְ ַה ְּסיָ ח הוּ א‬ ‫ֶמ ֶל ְך ַמ ְל ֵכי ָה ָאחוּ ‪.‬‬ ‫תם ספר התבה המזמרת‪.‬‬ ‫לא רק תרצה ואקי היו נלהבים מן הספר‪ .‬ספר התבה המזמרת התקבל‬ ‫בחמימות רבה בשבועוני הילדים המובילים — דבר לילדים ומשמר לילדים‪.‬‬ ‫בדבר לילדים צוטט השיר הפותח את הספר‪ ,‬ולזה נלוו דברי הסבר משל הכותב‬ ‫[ ‪] 547‬‬

‫אלתרמן‬

‫שנועדו לאשר את מה שנאמר על ידי המשורר הדגול בפתח ספרו ביחס לאותה‬ ‫תיבה‪" :‬ואכן‪ ,‬אך נפתח אותה‪ ,‬מיד היא מזדמרת‪ .‬קולות נפלאים עולים מתוכה‪,‬‬ ‫הומים ונפעמים ומפעימים את לב הקורא — בחן הרב שבשירים‪ ,‬בכשרון‬ ‫המבריק‪ ,‬ביכולת המפתיעה‪ ,‬בשובבות הנפלאה‪ ,‬בחכמה המזהירה"‪ .‬בטור סמוך‬ ‫ועמה סקירה קצרה של תולדות חייו — הנה‪,‬‬ ‫התנוססה תמונתו של נתן אלתרמן ִ‬ ‫הזדמנות טובה לילדיהם של קוראי דבר לקנות ידע על המשורר שרבים ראו בו‬ ‫את המשורר הלאומי‪ .‬הגדיל לעשות דווקא משמר לילדים‪ :‬על שער החוברת‬ ‫מ־‪ 28‬באוגוסט הופיע הציור המופלא של צילה בינדר‪ ,‬ובו להקת ציפורים‬ ‫הטסה ברום השמים‪ ,‬זה הציור הנלווה לשיר‪" :‬מחולות הציפורים בערבי סתיו‬ ‫עם שקיעת החמה"‪ .‬בגוף החוברת נדפסה רשימה מאת עורך העיתון שלמה ניצן‬ ‫ולצדה שרטוט התיבה מעשה ידיה של בינדר‪ ,‬השיר "מסעות בנימין מטודלה"‬ ‫שהובא במלואו וטור קצר על אודות המשורר‪ .‬כותרת הרשימה היתה‪" :‬תיבת‬ ‫הפלאים של נתן אלתרמן"‪ .‬כמו עמיתו בדבר לילדים ציטט ניצן תחילה את‬ ‫השיר המבאר את פשר השם "תבה מזמרת"‪ ,‬אחר כך הצביע בהתלהבות על‬ ‫האוצרות הטמונים ב"תיבה" — הסיפורים על האותיות‪ ,‬נפלאות הקרקס‪ ,‬סיפורי‬ ‫החיות‪ .‬בתוך כך גם סיפק לקוראיו מדריך לקריאת הספר‪ :‬שימו לב‪ ,‬אמר ניצן‬ ‫לקוראיו הצעירים‪ ,‬לסיפור המעשה‪ ,‬לחרוזים‪ ,‬לקצב החוזר‪ ,‬לדימויים‪ ,‬כדאי‬ ‫וכדאי לתת את הדעת על כל אחד מהם‪" ,‬כי הם עשירי דמיון‪ ,‬מתנגנים כמו‬ ‫צלילי מנגינה כובשת‪ ,‬משופעים בהפתעות שונות ורבות — ממש כמו תיבת‬ ‫פלאים של קוסם"‪ .‬הוא גם שיבח את מעשה ידיה של הציירת‪ ,‬שהוא חלק בלתי‬ ‫נפרד מתיבת פלאים זו‪" :‬גם ציורים נפלאים נושרים מתוך התיבה המזמרת‬ ‫הזאת‪ ,‬השירים הם מעשי ידיו של נתן אלתרמן‪ ,‬הציורים — מעשה־ידיה‬ ‫להתפאר של צילה בינדר"‪45.‬‬ ‫אל הקולות האלה הצטרפה שורה ארוכה של כותבים שקידמה את פניו של‬ ‫הספר בעיתונות הספרותית‪ ,‬זו שמיועדת לקוראים רגילים‪ .‬לא‪ ,‬קבעו הכותבים‪,‬‬ ‫אין זה ספר המיועד לילדים בלבד‪ ,‬זהו ספר לבני שבע עד שבעים‪ ,‬עשיר‬ ‫אגפים שונים בשירת אלתרמן‪ ,‬ומתוקף‬ ‫ומתוחכם‪ ,‬שבחלקיו מקיים דיאלוג עם ּ‬ ‫זה הוא חלק בלתי נפרד מן ה"קאנון" של יצירתו‪ .‬בלמרחב ובמעריב הקדישו‬ ‫עורכי המוספים לספרות את טור המערכת להופעת ספר התבה המזמרת‪ ,‬שנתפס‬ ‫על ידיהם כמאורע בחיי הספרות בארץ‪" :‬כאן נמחק הגיל" — כתב חיים גורי‬ ‫בטור המערכת של "משא"‪ ,‬המוסף לספרות של למרחב‪" .‬לא בגין 'הנושאים'‪,‬‬ ‫מעז אני לומר‪ ,‬אלא בגין ה מ מ ד‪ .‬בגין יכולתו של האוהב למצוא בשיר כמידתו‬ ‫הוא‪ .‬לעמוד מופקד בפני מפולת האסוציאציות‪ .‬לקשור קשרי קשרים"‪ .‬לא‬ ‫[ ‪] 548‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫קשה להבחין‪ ,‬העיר גורי‪ ,‬כי יד אחת כתבה את עיר היונה‪ ,‬את כוכבים בחוץ‬ ‫ואת ספר התבה המזמרת‪ .‬דוד לאזר‪ ,‬מעריץ מושבע של אלתרמן‪ ,‬הפליג בשבחי‬ ‫הספר במדורו "מעט לעט"‪ ,‬שהופיע במעריב‪ .‬הילדים ודאי ייהנו מן "המוזה‬ ‫האלתרמאנית" המתנגנת בספר הזה‪ ,‬שנועד לכאורה לילדים‪ .‬אבל את טעמה‬ ‫המיוחד של שירה מעודנת זו‪ ,‬על מכלול הישגיה הטכניים והלשוניים‪ ,‬מסוגלים‬ ‫להעריך כראוי רק אותם קוראים מבוגרים‪ ,‬אניני טעם‪ ,‬שקראו את שירי הילדים‬ ‫של צ'וקובסקי הרוסי ויוליאן טובים היהודי־פולני; קוראים אלה‪ ,‬לדעת לאזר‪,‬‬ ‫יכולים אפוא לברך ברכת "שהחיינו" על כך ששירתנו העברית הגיעה לרמה‬ ‫כזאת ולהישגים שכאלה‪ .‬לצד טורים אלה — שעצם פרסומם העיד על המשקל‬ ‫שייחסה הקהילה הספרותית לספר התבה המזמרת — פורסמו מאמרי הערכה‬ ‫מאת מבקרי ספרות נחשבים דוגמת גדעון קצנלסון‪ ,‬ש"י פנואלי‪ ,‬ישראל זמורה‬ ‫וא"ב יפה‪ .‬ספר התבה המזמרת זכה להד גם בכתבי עת מקצועיים ובהם הודגש‬ ‫הצד החינוכי של הספר‪ ,‬בהיותו מכשיר המעניק לילד חוכמת חיים‪ ,‬חושף אותו‬ ‫לנושאים היסטוריים‪ ,‬מחדד את החוש הלשוני שלו ומפתח את הדמיון והרגש‪.‬‬ ‫זאת‪ ,‬כמובן‪ ,‬בעזרתם של הורים ומורים‪ ,‬שאמורים לסייע לו לקרוא את הספר‬ ‫בשׂ וֹ ם שכל ולהפיק ממנו את מלוא ההנאה והתועלת‪46.‬‬ ‫מכלל שירי ספר התבה המזמרת השירים שנחרתו בזיכרון היו דווקא השירים‬ ‫ּ‬ ‫בעלי האופי הלאומי והתוכן ההיסטורי‪" :‬הקרב על גרנדה"‪" ,‬אנשי עלייה שנייה"‬ ‫ו"ספני שלמה המלך" נכללו במהדורות שונות של מקראות ישראל‪ ,‬והודות‬ ‫לזה היו ללחם חוק של רבים מילדי ישראל‪ 47.‬השירים זכו לתפוצה גדולה גם‬ ‫הודות ללחנים רבי־ההשראה שחיברה נעמי שמר‪ ,‬שהיתה מעריצה מושבעת‬ ‫של אלתרמן‪ :‬את "ספני שלמה המלך" הלחינה שמר עוד ב־‪ 1959‬עבור הצגת‬ ‫התאטרון הסאטירי סמבטיון‪ ,‬שם בוצע השיר על ידי אריק איינשטיין ויוסי‬ ‫פרוסט‪ .‬ב־‪ 1965‬כתבה לחן ל"מסעות בנימין מטודלה" ומסרה אותו לביצועו‬ ‫של השחקן והזמר שמעון בר‪ 48.‬שלא כמו הפזמונים‪ ,‬שירי ספר התבה המזמרת‬ ‫לא נועדו להלחנה‪ ,‬אבל אלתרמן נענה בחיוב לפנייתה של נעמי שמר ונתן את‬ ‫הסכמתו המלאה להלחין את השירים‪ .‬וכששאלה אותו‪ ,‬בדחילו ורחימו‪ ,‬אם‬ ‫ניתן להשמיט כמה בתים מן השיר "ספני שלמה המלך" לצורך ההלחנה השיב‬ ‫גם כן בחיוב‪" .‬זה לא כתבי הקודש"‪ ,‬אמר אלתרמן לשמר‪49.‬‬ ‫הקיץ חלף הלך לו‪ ,‬עברה עוד שנה‪ ,‬ושוב הפתיע אלתרמן את קהל הקוראים‬ ‫בספר חדש‪ ,‬שהופיע במסגרת האכסניה שהיתה לביתו השני — הוצאת הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ 50.‬הספר החדש נקרא בלדות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד‪ ,‬וגם הוא‬ ‫ומלבבת‪ :‬כריכת הספר היתה מכוסה‬ ‫ּ‬ ‫יצא לאור במתכונת שובת עין‪ ,‬צבעונית‬ ‫[ ‪] 549‬‬

‫אלתרמן‬

‫בצבע ירוק‪ ,‬הכותרת נדפסה באותיות מעוטרות שצבען אדום־לבן‪ ,‬ולצד הכותרת‬ ‫הוצגו שלושה תחריטים שנלקחו מדפוס אנגלי ישן של בלדות שהושאל להוצאה‬ ‫על ידי בית הספרים הלאומי בירושלים‪ .‬השירים עצמם נדפסו בגופן מוגדל‪,‬‬ ‫כותרות השירים ניתנו בצבע אדום‪ ,‬ותחריטים מאוסף הבלדות הישן קישטו את‬ ‫פנים הקובץ‪ .‬תחריטים אלה נצבעו גם הם באדום‪ .‬כל זה יצר רושם של עולם‬ ‫מרוחק‪ ,‬מסתורי וארכאי שתאם את רוח הבלדות‪ .‬בספר עצמו נכללו ‪ 35‬שירים‪,‬‬ ‫כמה מהם הופיעו כבר ב־‪ 1950‬בכתב העת אורלוגין שערך אברהם שלונסקי‬ ‫ובקובץ יבול שהוקדש ליובלו החמישים של המשורר‪ 51.‬מי שצירף אותם יחד‬ ‫לראשונה במחברת היה חברו הקרוב של אלתרמן‪ ,‬זאב יוסיפון — היתה זו‬ ‫מחברת צנומה‪ ,‬בכריכה חומה‪ ,‬שעליה נכתב "צרור בלדות מאנגלית" מאת‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬ובתוכה נדפסו בכתב מכונה שמונה שירים‪ ,‬בכללם "שלושה בני־‬ ‫עורב"‪" ,‬אדוַ רד‪ ,‬אדוַ רד" ו"מרגרט הנאווה"‪ ,‬כשנוסח השירים שונה מעט מזה‬ ‫שהובא לבסוף בספר‪ 52.‬יוסיפון היה מייסד תל"ם (לימים "אמנות לעם")‪ ,‬אשר‬ ‫מתוקף עיסוקיו נדד במקומות שונים בארץ — בערים‪ ,‬בקיבוצים‪ ,‬במושבות;‬ ‫לכן הוא עשה לו מנהג לקרוא משירי אלתרמן בפני קהלים מזדמנים‪ ,‬כשחיבה‬ ‫מיוחדת שמורה אצלו לאוסף הבלדות‪ .‬לכן אין זה מקרה שאלתרמן בחר להקדיש‬ ‫לו את הספר החדש‪" :‬ליוסיפון‪ ,‬למינסטרל היהודי שבו‪ ,‬לתרמיל ולנבל שעל‬ ‫גבו ולפיטן שבחובו‪ ,‬מוקדש אוסף זה של שירת המינסטרלים שמקדם"‪ .‬ברוח‬ ‫זו כתב אלתרמן גם את ההקדשה האישית בעותק שיועד ליוסיפון ושאותו מסר‬ ‫"ל ֵר ַע ְּכ ָאח‪ְ ,‬ליוֹ ִסיפוֹ ן‪ִ /,‬ל ְב ָע ָליו‬ ‫לו בחודש תמוז תשי"ט (יולי־אוגוסט ‪ְ :)1959‬‬ ‫ַה ֻח ִ ּקי ׁ ֶשל ֵס ֶפר זֶ ה‪ּ /,‬תוֹ ָדה ְמ ַעט ַעל ֲח ֵברוּ תוֹ ֲא ׁ ֶשר ָא ְר ָחה ִע ִּמי‪ /,‬וְ ִהיא ֲח ֵברוּ ת יְ ׁ ָשנָ ה‬ ‫ה־ת ִמיד‪ְּ /‬כ ׁ ִשיר־זֶ ֶמר יָ ׁ ָשן וָ טוֹ ב"‪53.‬‬ ‫וַ ֲח ָד ׁ ָש ָּ‬ ‫אלתרמן הקדים לשירים דברי מבוא‪ ,‬וניכרה מהם בקיאותו הרבה במסורת‬ ‫של הבלדה‪ ,‬בהיסטוריה של הז'אנר‪ ,‬בתכונות המאפיינות סוגה זו וכן במפעלי‬ ‫האיסוף והמחקר שנתכנו סביבו‪ .‬בין השורות היה אפשר להבחין בקרבה הנפשית‬ ‫שחש כלפי עולמה של הבלדה‪ :‬לעתים אף נוצר הרושם כי בשורות אלה ישנה‬ ‫התייחסות עקיפה לכמה מן השירים הידועים שלו‪ ,‬ואף להיבטים שונים באמנות‬ ‫השיר שלו עצמו‪ .‬וכך כתב בהקדמה‪:‬‬ ‫עולמה של הבלאדה הוא עולם קשה וסוגר על עצמו‪ .‬חזיונות החיים‬ ‫מתחוללים בה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשעות הקץ המרוכזות והנמהרות‪ .‬המניעים‬ ‫וההתרחשויות הם קיצוניים בתכלית ודחיסותם כמו אינה מניחה מקום‬ ‫לשום תערובת מפורשת של הגיוני לב‪ ,‬של תהיות וחקירה־במופלא‪,‬‬ ‫[ ‪] 550‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫או לתשובות של קביעת עקרונות ומציאת משמעות לדברים‪ .‬עמידתם‬ ‫של גבוריה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור‬ ‫המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד‬ ‫עם הגזר‪ ,‬ורק לעתים רחוקות הוא מניח מפלש אל תחושת ההזדככות‬ ‫וההתעלות אשר לטראגדיה הקלאסית‪ .‬אף עיקרי האמונה הדתית שהיו‬ ‫טוויים וארוגים לאין הפרד בעולמו של איש ימי־הביניים אינם באים כאן‬ ‫לידי אישור מודע ונותן־פורקן‪ ,‬והם ממוזגים‪ ,‬כמו שכבר צוין לעיל‪ ,‬בתוך‬ ‫מסורת חשכה של איתני יער וים וסופה‪ ,‬או רוחות שאול ורפאים‪ ,‬כוחות‬ ‫שאינם קמים כביכול לבשר אלא על עצמם בלבד‪ .‬ואף־על־פי־כן‪ ,‬בתוך‬ ‫מעבה זה‪ ,‬עולה ובוקעת מן הבלאדה שירת כוחם ונצחם של האהבה‪,‬‬ ‫של האומן‪ ,‬של הרעות והחובה והנדר‪ .‬אלה הם‪ ,‬על אף הכל ובסופו של‬ ‫דבר‪ ,‬הכוחות המניעים את סיפור המעשה והם המביאים אותו אל הפתרון‬ ‫והשלמות גם בשעה שאין שלמות זו אלא שלמותם של התבוסה והמוות‪54.‬‬ ‫בספרייתו הפרטית של אלתרמן‪ ,‬ששימשה אותו לצורכי עבודתו‪ ,‬היה מונח דרך‬ ‫קבע האוסף הראשון של הבלדות שהוציא לאור תומאס פרסי בשנת ‪Reliques( 1765‬‬ ‫‪ ,)of Ancient English Poetry‬ואשר בזכותו הפכה הבלדה ממסורת שהתקיימה‬ ‫במשך מאות בשנים רק בעל פה למסורת שבכתב‪ .‬בספרייה נמצא גם אוסף מאוחר‬ ‫שפורסם על ידי ר' גרייבס בשנת ‪55 .)English and Scotish Ballads( 1963‬‬ ‫בהקדמה לקובץ הבלדות התייחס אלתרמן בהרחבה לספרו של פרסי‪ ,‬שהיה‬ ‫ללא כל ספק הבסיס לעבודתו‪ .‬אלתרמן תרגם בלדות גם מספרו של גרייבס‪ ,‬וכן‬ ‫עמד לרשותו אוסף הבלדות בן חמשת הכרכים של פרנסיס ג'יימס צ'יילד (‪The‬‬ ‫‪ )English and Scottish Popular Ballads‬שהופיע בטווח השנים ‪,1898-1882‬‬ ‫ושהצטיין בהיקפו העצום ובריבוי הנוסחים שנכללו בו‪ .‬הוא צירף לספר הערות‬ ‫מלומדות ובחר להציב אותן בראש השירים‪ ,‬מתחת לכותרות‪ ,‬ואף הקפיד לנקדן‪.‬‬ ‫על השיר "שיח בר" שהוא אחד מן השירים הכלולים בקובץ‪ ,‬טרח להסביר‬ ‫לקוראיו כי מה שמובא בפניהם אינו אלא קטע מתוך בלדה גדולה‪" ,‬הבלדה‬ ‫הספר האנגלי‬ ‫של קרב אוטרבורן"‪ ,‬העוסקת בפשיטה שערכו הסקוטים על אזור ָ‬ ‫בשנת ‪ ,1387‬כנקמה על התקפתו של ריצ'רד השני על סקוטלנד‪ .‬הוא גם ציין‬ ‫כי הבלדה שממנה בחר את הקטע הנכלל בספר הבלדות היא נוסחה סקוטית של‬ ‫סיפור המעשה‪ ,‬וכי מצויה גם בלדה אנגלית מאותה תקופה שבה סיפור המעשה‬ ‫מובא מנקודת המבט של אנשי ריצ'רד השני‪ 56.‬בשילובן של הערות מלומדות‬ ‫כאלה השתדל לשתף את הקורא בידע המקצועי שרכש בתחום זה‪ ,‬אך כל זה‬ ‫[ ‪] 551‬‬

‫אלתרמן‬

‫בלי להעיק עליו יתר על המידה ובלי שייווצר הרושם כאילו נועד הספר ללמד‬ ‫את הקורא במקום לענג אותו‪.‬‬ ‫‪57‬‬ ‫מכלל השירים שבקובץ היו בלדות‪ ,‬היתר היו "שירי זמר"‪ .‬נטיית הלב‬ ‫‪ּ 17‬‬ ‫של אלתרמן היתה להקנות עדיפות לבלדות שבמרכזן אירוע דרמטי — בדרך‬ ‫"מה ַח ְר ְּב ָך נוֹ ֶט ֶפת דָּ ם‪,‬‬ ‫כלל עימות בין־אישי או משפחתי — המוביל לסוף טרגי‪ַ .‬‬ ‫ץ־ט ּפוּ ַחי וְ לֹא ָקם‪ִ /,‬א ִּמי‪ִ ,‬א ִּמי!"‬ ‫יתי ֶאת נֵ ִ‬ ‫"כי ִה ִּכ ִ‬ ‫ֶא ְדוַ ְרד‪ֶ ,‬א ְדוַ ְרד?" שואלת האם‪ִּ .‬‬ ‫— משיב הבן‪ .‬בבית הבא אחריו‪ ,‬העשוי במתכונת של הבית שקדם לו‪ ,‬אומר‬ ‫"את‬ ‫הבן לאמו כי הכה את סוסו‪ .‬רק בבית השלישי הוא מגלה את הסוד הנורא‪ֶ :‬‬ ‫ָא ִבי ׁ ֶש ָא ַה ְב ִּתי ָק ַט ְל ִּתי ַה ּיוֹ ם‪ִ /,‬א ִּמי‪ִ ,‬א ִּמי!" במה תכפר על כך‪ ,‬שואלת האם‪ ,‬והבן‬ ‫משיב כי יֵ רד הימה בסירה וייסע לאן שתישא אותו הרוח‪ .‬ומה יהיה על ביתו‪,‬‬ ‫"העוֹ ָלם הוּ א ָגדוֹ ל" — משיב הבן — "לוּ יֵ ְצאוּ ִל ְפ ׁשֹט יָ ד‪/,‬‬ ‫על אשתו‪ ,‬על בניו? ָ‬ ‫יהם לֹא ֶא ְר ֶאה ַעד עוֹ ָלם‪ָ ,‬ה ּה!" ה"פואנטה" מתרחשת בבית השביעי‪,‬‬ ‫[‪ִּ ]...‬כי ּ ְפנֵ ֶ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫החותם את השיר‪" :‬וּ ְל ִא ְּמך הוֹ ָר ְתך‪ ,‬זוֹ ִא ְּמך יַ ִ ּק ָירה‪ַ ]...[ /,‬מה ְּב ִפיך‪ַ ,‬ה ִ ּג ָידה נָ א‪,‬‬ ‫יהנּ ֹם ָל ְך ְּב ִפי ִל ְמ ֵא ָרה‪ִּ /,‬כי ָל ַח ׁ ְש ְּת ַה ְּמזִ ָּמה ַעל‬ ‫"ק ְל ַלת ֵ ּג ִ‬ ‫ְּבנִ י‪ָ ,‬ה ּה?" והבן משיב‪ִ :‬‬ ‫ָאזְ נִ י‪ָ ,‬ה ּה!" לקוראיו הסביר אלתרמן‪" :‬בלדה סקוטית עתיקה זו היא מן הנודעות‬ ‫ביותר ויצאו לה מוניטין גם מחוץ לאיים הבריטיים‪ .‬סממני הלחן הנמרץ־וכובש‬ ‫ודרמטיות המתח הגובר‪ ,‬המכוון כולו אל התגלות־פתאום שבסיום‪ ,‬הם כאן‬ ‫במלוא תוקפם"‪58.‬‬ ‫בתהליך הבחירה של החומר הספרותי גילה אלתרמן חוסר עניין מוחלט‬ ‫באותן בלדות — והיו רבות כאלה — שבהן הופיע המוטיב של גלגול נשמות‪,‬‬ ‫שבמרכזן ניצבת מכשפה רעה או שבהן נצפים ֵפיות או יצורים על־טבעיים‬ ‫אחרים‪ .‬לעומת זה הלך לבו שבי אחרי בלדות ושירי זמר שבהם נכחו רוחות‬ ‫רפאים‪ ,‬בייחוד כאשר נוכחות זו הביאה למפגשים רבי־מתיחות ואפופי מסתורין‬ ‫בין המת ובין החי‪ .‬והרי זה היה סממן מובהק של שירים רבים שאותם כתב‬ ‫בעבר‪ 59.‬על סף נישואיה לוויליאם "הצח" מוצאת מרגרט "הנאווה" את מותה‪,‬‬ ‫אך בו בלילה היא חוזרת לבית חתנה‪ .‬היא מופיעה שם כרוח רפאים‪" :‬וַ יְ ִהי ִּב ְפנוֹ ת‬ ‫י־א ׁיש יְ ׁ ֵשנִ ים וְ ֵאין־נָ ע‪ָ /,‬אז ָּב ָאה נִ ׁ ְש ַמת ַמ ְר ָ ּג ֶרט ַה ָּנאוָ ה‪/,‬‬ ‫יוֹ ם וְ ַה ַּליְ ָלה יָ ַרד‪ְ /‬וּבנֵ ִ‬ ‫נִ ְ ּצ ָבה ְל ַר ְג ֵלי ֲח ָתנָ ּה"‪ .‬למחרת היום ממהר ויליאם לביתה של מרגרט ומבקש את‬ ‫רשותו של אחיה לנשק את שפתיה של אהובתו המתה‪ .‬אלא שנשיקה זו מקרבת‬ ‫"ל ַמ ְר ָ ּג ֶרט‬ ‫את מותו שלו‪ ,‬כשם שהיא מובילה לאיחודם הנצחי של האוהבים‪ְ :‬‬ ‫יתה ֶאת ַמ ְר ָ ּג ֶרט ָה ַא ֲה ָבה‪ֶ /,‬את‬ ‫יליַ ם ָמ ָחר יוֹ ם ַא ֲחרוֹ ן‪ֵ /.‬ה ִמ ָ‬ ‫יוֹ ם ַא ֲחרוֹ ן ַה ּיוֹ ם‪ְ /,‬לוִ ְ‬ ‫יליַ ם ֵה ִמית ַה ָ ּיגוֹ ן"‪ .‬לימים צמחה שושנה מעל לקברה של מרגרט‪ ,‬מעל לקברו‬ ‫וִ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ֹאש ַה ִּמ ְגדָּ ל‪ֵ /,‬אין דֶּ ֶרך ְל ַמ ְע ָלה‬ ‫"צ ְמחוּ ַגם ִה ְג ִּביהוּ ַעד ר ׁ‬ ‫של ויליאם עלה הסרפד‪ָ .‬‬ ‫[ ‪] 552‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫ִמ ֶ ּזה‪ /.‬וְ ׁ ָשם נִ ְק ׁ ְשרוּ ֶק ׁ ֶשר ְּב ִרית אוֹ ֲה ִבים‪ָּ /,‬כל ַעיִ ן ָּת ְמ ָהה ַל ַּמ ֲחזֶ ה"‪ 60.‬נאמן לנטייתו‬ ‫להעדיף שירים המיוצבים בגבול שבין עולם החיים לעולם המתים צירף אלתרמן‬ ‫ללקט שבחר גם את "שיר טירוף לעלמה" מאת המשורר בן המאה השבע עשרה‬ ‫רוברט הריק‪ ,‬שקובץ שיריו עמד דרך קבע בספרייתו (‪The Poems of Robert‬‬ ‫‪ .)Herrick‬השיר של הריק הוא בלדה ספרותית‪ ,‬שבה נשמע קולה של אישה‬ ‫שעקיצת דבורה המיתה את חתנה‪ ,‬ועתה היא משוטטת כאחוזת טירוף במטרה‬ ‫אהובה המת‪:‬‬ ‫ּ‬ ‫לחבור אל‬ ‫ֶה ָע ָפר ַה ַ ּקר ַה ָ ּקר‬ ‫יע‪.‬‬ ‫יע נִ ַ‬ ‫ׁ ָשם אוֹ תוֹ ֵמנִ ַ‬ ‫ׁ ָשם ָארוּ ץ! אוֹ נְ ׁ ִש ָיקה‬ ‫יאה‪.‬‬ ‫ֵמ ִא ִּתי ֵא ָליו ָּת ִב ָ‬ ‫ַאל ָּת ַרע לוֹ ‪ .‬לֹא‪ .‬הוּ א ֵמת‪,‬‬ ‫ַא ְך זוֹ ֵכר הוּ א ִמי אוֹ ֵהב לוֹ ‪,‬‬ ‫ֹאשוֹ ַּב ּסוּ ף ּתוֹ ֵמ ְך‪,‬‬ ‫ִמי ר ׁ‬ ‫ִמי ִל ְפגּ ַֹע ּבוֹ אוֹ ֵרב לוֹ ‪.‬‬ ‫ַר ְך וָ טוֹ ב הוּ א‪ֲ ,‬אדוֹ נִ י‪.‬‬ ‫ְּב ַענְ ֵפי ְס ָב ִכים ָק ׁ ְש ֶרנּ וּ‬ ‫וְ שָׂ ֵאהוּ ִל ְמעוֹ נִ י‪.‬‬ ‫ַא ְך ַל ּׁ ָשוְ א‪ .‬לֹא ֶא ְמ ָצ ֶאנּ וּ ‪61 .‬‬ ‫כשפרסם אלתרמן עוד ב־‪ 1950‬את הבלדה הסקוטית "ג'ון אנדרסון‪ ,‬ג'ון‪ ,‬ג'ו‬ ‫שלי" מאת רוברט ברנס‪ ,‬כתב המבקר שלמה צמח מאמר דקדקני ומתלהם‪,‬‬ ‫ומנה בו שורה של אי־דיוקים בתרגום השיר‪ .‬אלתרמן לא ישב מנגד‪ ,‬ועל אותה‬ ‫שבה שטח צמח את טענותיו — עיתון הארץ — הציג את נימוקי הנגד‬ ‫הבמה ּ‬ ‫שלו‪ ,‬שלפיהם מה שהוצג על ידי צמח כשגיאה או כאי־דיוק אינו אלא פרי‬ ‫הכרעה שמחשבה בצדה‪ ,‬ולא תוצאה של בערות‪ ,‬קלות דעת או חוסר אחריות‬ ‫לדברים‪ ,‬כפי שעשוי היה להשתמע מדברי המבקר‪ .‬הוא אף ניצל את ההזדמנות‬ ‫כדי להרחיב את הדיבור לא רק ביחס לעקרונות שהנחו אותו בעבודת תרגום‬ ‫זו‪ ,‬אלא במלאכת התרגום בכלל‪ .‬בעקבות צמח קרא אלתרמן למאמר בשם "על‬ ‫'חירות פיוטית'"‪ ,‬כשהוא דורש מושג זה לשבח‪ ,‬לא לגנאי‪ 62.‬ואכן‪ ,‬במלאכת‬ ‫[ ‪] 553‬‬

‫אלתרמן‬

‫התרגום של הבלדות ושירי הזמר של אנגליה וסקוטלנד‪ ,‬שכונסו בספר זה‪ ,‬נהג‬ ‫אלתרמן מידה רבה של חירות פיוטית‪ .‬למשל‪ :‬לשיר "שתי האחיות" באוסף‬ ‫של צ'יילד ישנם ‪ 21‬נוסחים‪ .‬מתוכם בחר שני נוסחים ויצר הכלאה חופשית‬ ‫של שניהם‪ .‬הוא גם קבע את מספר הבתים שבשיר‪ ,‬השמיט בתים שלמים ואף‬ ‫הסכמה המטרית‪,‬‬ ‫שינה את סדרם‪ 63.‬במקרים אחרים נהג אלתרמן להאחיד את ֵ‬ ‫לא תמיד הקפיד על דיוק מילולי‪ ,‬פה ושם הוסיף סימני קריאה לצורכי הדגשה‬ ‫לפי שיקוליו הוא‪ ,‬לעתים התיר לעצמו ללטש את הטקסט המקורי שהיה בעל‬ ‫אופי עממי ופשטני‪ ,‬ויש שאף שינה את הסיומים‪ .‬לאחר שהשיב על טענותיו‬ ‫הפרטניות של צמח אחת לאחת הוסיף אלתרמן כמה שורות סיכום‪ ,‬שייצגו‬ ‫היטב את תפיסת התרגום שלו‪:‬‬ ‫ראוי לומר ולהטעים כי מתרגם המחסיר‪ ,‬למשל‪ ,‬גוון חשוב כמו פיק־‬ ‫ברכים יש שהוא עושה בכך דבר של מצווה אם הוא מונע במחיר זה פיק־‬ ‫ברכיים משורה שלימה או מן השיר כולו [‪ ]...‬במלים אחרות‪ ,‬אם שומה‬ ‫על פרט מסוים‪ ,‬ואפילו חשוב‪ ,‬לבוא במקום יתרון בנין וקצב ורציפותו‬ ‫של הלך־רוח‪ ,‬כי אז ח ו ב ה להתגבר ולמצוא לו תחליף ואפילו לדחותו‪.‬‬ ‫הסך הכולל — ולא פעולות החיבור והחיסור שבאמצע — הוא הקובע‬ ‫אם התוצאה היא הפסד או רווח‪ .‬ענין זה וכן חישובים אחרים [‪ ]...‬הם‪,‬‬ ‫בעוונותינו‪ ,‬מן הכלים שבלעדיהם אסור לגשת למלאכת תרגום שירה ומן‬ ‫הכללים שבלעדיהם אין לדון עליה‪ .‬דרך השימוש בהם היא לפעמים קשה‬ ‫ועדינה יותר מכל אופן אחר‪ ,‬אך היא הדרך היחידה שיש ללכת בה‪ ,‬אף‬ ‫אם אין היא מהנה את יצר הסיפוק העצמי‪ ,‬המסית את המתרגם לגלגל את‬ ‫השיר מכלי אל כלי בתקיפות פשטנית שיש בה מן האלימות והשבירה‬ ‫יותר משיש בה מן הכוח והבנין‪.‬‬ ‫ואף על פי כן‪ ,‬בעת שניגש להתקין את קובץ הבלדות‪ ,‬נמנע אלתרמן מלכלול‬ ‫בו את הבלדה על "ג'ון אנדרסון"‪ ,‬שעליה יצא קצפו של צמח‪.‬‬ ‫מן הרגע הראשון התקבל הספר בהתלהבות רבה‪ ,‬כשדקדוקי הביקורת בנוסח‬ ‫צמח צוללים לתהום הנשייה‪ .‬הגדיל לעשות הסופר משה שמיר‪ ,‬שקרא למאמר‬ ‫שפרסם במעריב בשם "כליל יופי"‪ ,‬ולא עוד אלא שבגוף המאמר כינה את הספר‬ ‫גם "כליל יופי" וגם "כליל השלמות"‪ .‬מעל לכול הביע שמיר הערכה למלאכת‬ ‫התרגום של אלתרמן‪ ,‬שביסס אותה על אינטואיציה בלבד‪ ,‬לא על השוואת‬ ‫נוסחים‪" :‬רק במקרים מעטים מצליח מעשה תרגום להעביר מלשון ללשון את‬ ‫[ ‪] 554‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫מלוא טעמם‪ ,‬ריחם‪ ,‬כוחם ודקותם של דברי שיר" — קבע משה שמיר‪ ,‬כשהוא‬ ‫מציין את הספר הנדון על ידיו כאחד מן המקרים האלה‪" .‬הקורא העברי יכול‬ ‫לגשת עתה אל אצטבת ספריו‪ ,‬ליטול את הכרך הירוק‪ ,‬המודפס בהידור ובטוב‬ ‫טעם בידי הוצאת 'הקיבוץ המאוחד'‪ ,‬ולשקוע הישר והעמק אל תוך עולם‬ ‫הבלדה האנגלית"‪ .‬ואף שהלקט הכלול בספר לא הציג בהכרח מבחר מייצג של‬ ‫מסורת ספרותית זו‪ ,‬הרי שלדידו של שמיר לא היה כלל ספק שמעתה ואילך‪,‬‬ ‫בזכות הקובץ המונח לפניו‪ ,‬חזקה עליו שיֵ דע בלדה מהי‪ .‬ולא עוד אלא שהספר‬ ‫הוא בעיניו מפתח להבנת שירתו של אלתרמן‪ ,‬המזוהה כל כך עם עולם הבלדה‪.‬‬ ‫לפתע אף נדמה לו שאת ספר הבלדות ושירי הזמר של אנגליה וסקוטלנד חיבר‬ ‫אלתרמן עצמו‪" :‬ספר שירים חדש של אלתרמן בידינו‪ .‬מן הטוב שבטובו‪ ,‬מן‬ ‫הצח והעממי‪ ,‬מן הרונן ואפל‪ ,‬מן המתוח ומזמר‪ ,‬נתן נתן"‪64.‬‬ ‫ציון הקשר שבין אלתרמן לבין עולם הבלדה היה במוקד מאמר הביקורת‬ ‫של מתי מגד‪ ,‬שליווה את שירתו לאורך השנים‪ ,‬תמיד בכובד ראש‪ ,‬לא תמיד‬ ‫בהסכמה‪ .‬אלא שלבירורה של סוגיה זו קדמו דברי הערכה על הספר כדבר‬ ‫העומד בפני עצמו — הן בשל התוכן הספרותי שלו והן בזכות מלאכת התרגום‪:‬‬ ‫מגד ראה כברכה גדולה את עצם פרסומו בעברית של קובץ תרגומים המפגיש‬ ‫את הקורא עם שירי עם ישנים אלה‪ ,‬בעלי הטעם המיוחד‪ ,‬ולא עוד אלא שבזכות‬ ‫מבין הקוראים שאינם מסוגלים‬ ‫"תרגומו המצוין של המשורר" ניתנת לאלה ּ‬ ‫לקרוא את השירים במקורם "ליהנות מן היין המשומר הלז בקנקנו החדש‪,‬‬ ‫שאינו פוגם בטעמו המקורי"‪ .‬אחר כך בא לדון בזיקה שבין העולמות‪ .‬טענתו‬ ‫היתה כי עולמו השירי של אלתרמן עומד בסימן הבלדה‪ ,‬על תכונותיה ועל‬ ‫סימניה; טענה כוללת זו נשענה על אסמכתאות שלוקטו מאגפים שונים של‬ ‫שירתו — כוכבים בחוץ‪ ,‬שמחת עניים‪ ,‬עיר היונה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הצביע מגד על‬ ‫הופעתו של המת־החי בשיר "גר בא לעיר" בשמחת עניים אל מול מה שנמצא‬ ‫בבלדות המקוריות‪ ,‬או על ההקבלה שבין סיום השיר "הנה תמו יום קרב וערבו"‪,‬‬ ‫שהיה בעיניו "כולו בלאדי"‪ ,‬לסיומה של הבלדה "סיר פטריק ספנסר" שבקובץ‬ ‫התרגומים החדש‪ .‬ולזה הוסיף את האמירה הכוללת הבאה‪" :‬איני יודע מה הם‬ ‫המניעים הראשונים‪ ,‬המודעים או הלא־מודעים‪ ,‬אשר הוליכו את אלתרמן אל‬ ‫הבלדה דווקא כמתכונת־יסוד לגיבוש עולמו השירי וחוקיותו" — כתב מגד‬ ‫— "אך ברי לי שהזיקה הפנימית של שירתו כולה אל הבלדה היא גורם קבוע‬ ‫ודומיננטי שלא פעם כופה אפילו את עצמו על השירים הבודדים"‪65.‬‬ ‫הבלדות ושירי הזמר של אנגליה וסקוטלנד זכו לפופולריות רבה‪ :‬הספר‬ ‫נדפס בכמה מהדורות‪ ,‬ובמרוצת הזמן היה לאחד מספריו הנודעים והאהובים‬ ‫[ ‪] 555‬‬

‫אלתרמן‬

‫של אלתרמן‪ ,‬בעיקר בקרב קוראים צעירים‪ .‬וכשם ששוחרי שירתו ידעו לצטט‬ ‫מן הזיכרון את "עוד חוזר הנִ גון שזנחת לשוא"‪ ,‬השיר שפתח את כוכבים בחוץ‪,‬‬ ‫כך היטיבו להכיר את הבלדה האנגלית על "אדוַ רד‪ ,‬אדוַ רד" — כמובן‪ ,‬לא‬ ‫בנוסחה המקורי‪ ,‬אלא בלבוש העברי שהעניק לה המשורר‪ .‬וגם זאב יוסיפון‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫המינסטרל היהודי‪ ,‬המשיך להסתובב בשבילי הארץ‪ ,‬כשהוא קורא את השירים‬ ‫המתורגמים‪ ,‬אמנם ללא ליווי מוזיקלי‪ ,‬אך בסגנון שהיה בו משהו מן המסורת‬ ‫של שיר העם הנמסר בעל פה‪ ,‬ובדרך זו הוא חודר ומחלחל אל לבם ואל נפשם‬ ‫של מי שבחרו להאזין לו‪.‬‬

‫ה‬ ‫כבר בזמן הכינוס בביתו של אהרן מגד לרגל הופעת עיר היונה שם אלתרמן לב‬ ‫לנוכחותו המתריסה של נתן זך‪ ,‬שנמנה עם אורחי המסיבה‪ .‬הוא עקב אחריו‬ ‫בחשדנות‪ ,‬וכשנשא את נאומו התבונן לעברו בבוז מהול ברוגז ושלח בו את‬ ‫ִחציו המורעלים‪ .‬בחושיו החדים ידע המשורר לסמן את המטרה‪ ,‬אך ברגע של‬ ‫חולשת דעת מיהר לבזבז עליה תחמושת‪ .‬בעלפון החושים שפקד אותו באותו‬ ‫ערב לא שיער אלתרמן כי הקרב האמתי עוד לפניו‪ ,‬ושגם דיבורו העוקצני‬ ‫והמזלזל לא יהיה בו כדי להרתיע את המשורר הצעיר מלצאת למערכה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬נתן זך היה יריב קשה לאלתרמן‪ .‬הוא נולד לאב גרמני ולאם איטלקייה‬ ‫בברלין בשנת ‪ .1930‬שמו היה אז הארי זייטלבך‪ .‬לארץ הגיע בגיל שש‪ ,‬גדל‬ ‫בחיפה‪ ,‬למד באוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬וכבר בצעירותו בלט בכישרון‬ ‫הספרותי שלו‪ .‬את ספר שיריו הראשון — שירים ראשונים — פרסם ב־‪,1955‬‬ ‫ובזה סימן את מקומו כאחת הדמויות המובילות בדור המשוררים שקם בארץ‬ ‫בשנים שלאחר קום המדינה‪ ,‬לצדם של יהודה עמיחי‪ ,‬דוד אבידן‪ ,‬דליה רביקוביץ‬ ‫ואחרים‪ .‬אולם בצד היותו משורר מחונן היה זך אדם בעל אופקים ספרותיים‬ ‫רחבים‪ ,‬אינטלקט חריף וכושר אנליטי יוצא מגדר הרגיל‪ .‬מראשית דרכו החל‬ ‫לפרסם‪ ,‬בצד שירה‪ ,‬גם מאמרים ומסות בענייני ספרות‪ ,‬שנתנו ביסוס היסטורי‬ ‫ותאורטי לשינוי שביקש לחולל במפת הספרות העברית‪ ,‬ובתוך כך חיזקו את‬ ‫מעמדו כאישיות מרכזית בחיים הספרותיים וכמי שנותן את הטון וקובע את‬ ‫הטעם לדור חדש של יוצרים ומבקרים‪ .‬מלכתחילה נראה היה — גם על פי‬ ‫סגנון השירה שלו עצמו‪ ,‬ולא פחות מזה ממה שנאמר או השתמע ממאמריו —‬ ‫כי דעתו של זך אינה נוחה כלל משירת דור שלונסקי־אלתרמן‪ ,‬על שמשל אז‬ ‫בכיפה‪ ,‬וגם עם שירת ממשיכיהם‪ ,‬דוגמת חיים גורי‪ .‬בשנת ‪ — 1954‬עוד לפני‬ ‫[ ‪] 556‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫שהופיע ספרו הראשון — פרסם זך מאמר בשם "בעקבות משורר שנשכח"‪ ,‬ובו‬ ‫העלה על נס דווקא את דוד פוגל — ששירתו הלירית‪ ,‬המופנמת והסוגסטיבית‪,‬‬ ‫שכללה שירים קצרים ומלנכוליים שנכתבו בריתמוס חופשי ושהיו נטולי כל‬ ‫הצטעצעות לשונית‪ ,‬ולא כל שכן גורלו האישי‪ ,‬שטלטל אותו מארץ לארץ‬ ‫והותיר אותו למעשה ללא מולדת‪ ,‬לא אפשרו את התקבלותו אל לב הקאנון‬ ‫והותירו אותו מחוץ למחנה‪ .‬האזכור של פוגל היה כמובן חלק מתכנון ארוך‬ ‫טווח‪ ,‬שמטרתו היתה לקרוא מחדש את שירת העבר לקראת כינונו של סדר‬ ‫חדש בשדה השירה העכשווי‪ .‬כך בדיוק נהג המשורר האנגלו־אמריקני ט"ס‬ ‫שב ֵעת שביקש להוביל שינויי סגנון בשירה האנגלית ליווה את שירתו‬ ‫אליוט‪ּ ,‬‬ ‫שלו‪ ,‬שהיתה מהפכנית כשלעצמה‪ ,‬בכתיבת מאמרי ביקורת שארגנו מחדש את‬ ‫ההייררכיה של שירת הדורות הקודמים ובכך יצר מצע רוחני ואסתטי שאפשר‬ ‫את ניצחונה של השירה החדשה‪ ,‬שהוא היה בין ראשי מבשריה‪66.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬יותר מאשר שלונסקי‪ ,‬היה האיש שאותו ראה זך לנגד עיניו‪ .‬מאז‬ ‫הופעת כוכבים בחוץ ב־‪ 1938‬היה אלתרמן לדמות הנערצת והמשפיעה ביותר‬ ‫בשירה העברית‪ ,‬וסגנונו השירי היה מושא לחיקויים רבים‪ .‬בצד זה היה אלתרמן‬ ‫בולט ונערץ בחיים הציבוריים‪ ,‬זאת בעיקר הודות למעמד המיוחד שרכש לו‬ ‫בגין כתיבת "הטור השביעי"‪ .‬השילוב של שני ההישגים הללו העניק לו מעמד־‬ ‫על של משורר לאומי‪ ,‬תואר שהיה שמור עד אז רק לביאליק‪ .‬זך חשב שיש‬ ‫לשים קץ לכל זה‪ .‬הוא תיעב את הסגנון השירי של אלתרמן‪ ,‬הוא חשב שהוא‬ ‫יותר פזמונאי מאשר משורר‪ ,‬אך לא פחות מזה סלד גם מן הפוליטיקה שלו —‬ ‫קרבתו למפא"י ולבן־גוריון‪ ,‬הערצתו לצה"ל ולמשה דיין והשתתפותו העקבית‬ ‫והנלהבת בפולחן המדינה‪ .‬משהחל להתוודע לבוהמה התל־אביבית‪ ,‬הבחין כי‬ ‫אלתרמן היה המנהיג הבלתי מעורער שלה‪ ,‬ומי יודע‪ ,‬אולי גם זה היה לצנינים‬ ‫בעיניו‪ 67.‬את בשורת הסגנון החדש הביא זך כבר בספרו הראשון‪ ,‬והוא נערך‬ ‫באותו הזמן לפרסום ספרו השני — שירים שונים — שאמור היה להעניק תנופה‬ ‫נוספת לנוסח השירי שביקש לקדם‪ .‬זך גם הרגיש — כפי שבשעתו חש שלונסקי‬ ‫אל מול ביאליק — כי יוקרתו העצומה של אלתרמן ומעמדו הספרותי הבלתי‬ ‫מעורער הם מכשול‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬בפניו ובפני בני דורו המבקשים לחדור‬ ‫אל לב השירה העברית ולקבוע לעצמם מקום‪ .‬הרצון לקרוא תיגר עליו ועל‬ ‫שירתו קינן בו זה זמן‪ ,‬אולם הוא חיכה לשעת כושר כדי לתת לו ביטוי‪ .‬ושעת‬ ‫הכושר אכן הגיעה‪ :‬קבלת הפנים הצוננת לעיר היונה פגעה מאוד ביוקרתו של‬ ‫אלתרמן והשאירה אותו מצולק ופגוע‪ .‬אמנם היו גם דברי תהילה שנשמעו‬ ‫מפיהם של מגד ושמיר‪ ,‬והיה פרס ביאליק‪ ,‬ולאחריו המאמר של סדן — אבל‬ ‫[ ‪] 557‬‬

‫אלתרמן‬

‫בקרב נותני הטעם בספרות העברית נותרה תחושה של אכזבה גדולה‪ ,‬ושררה‬ ‫ביניהם הסכמה כי אלתרמן המיתולוגי לא הצליח הפעם לממש את הציפיות‬ ‫שתלו בו‪ .‬על רקע זה באה ההשתלחות הבלתי מרוסנת של קורצווייל שהפגין‬ ‫זלזול גם בפוליטיקה של אלתרמן וגם בסגנון האמנותי שלו‪ ,‬הוא גם דחה מכול‬ ‫וכול את ההשוואה בינו לבין ביאליק‪ ,‬ובסיכום הדברים קבע כי ספר השירה‬ ‫הגדול של העשור הוא רחובות הנהר של גרינברג ולא עיר היונה‪ .‬וזך‪ ,‬שקרא‬ ‫הכול וידע הכול‪ ,‬הבין היטב שזה הרגע שבו מוטל עליו להנחית את המכה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬באביב של שנת ‪ 1959‬יצא זך בהתקפה חזיתית ראשונה על נתן‬ ‫אלתרמן‪ .‬את רשימתו‪ ,‬שנשאה את השם הצנוע "הרהורים על שירת אלתרמן"‪,‬‬ ‫בחר זך לפרסם בחוברת ‪ 4-3‬של כתב העת עכשיו‪ ,‬שהוא נמנה עם צוות העורכים‬ ‫שלו‪ ,‬לצדם של גבריאל מוקד ויהודה עמיחי‪ 68.‬עכשיו (שהופיע תחילה תחת‬ ‫השם "אוגדן") היה כתב עת ספרותי בעל אופי חדשני ואוונגרדי‪ ,‬ששאף לפלס‬ ‫דרך למה שנקרא לימים "דור המדינה" בספרות ובשירה‪ ,‬ולהציע אלטרנטיבה‬ ‫לספרות העברית כפי שזו התגבשה בתקופת היישוב ובימי מלחמת העצמאות‪.‬‬ ‫"מגמותינו הן רבות" — הכריזו העורכים בפתח החוברת השלישית‪ ,‬שסימנה‬ ‫התחלה חדשה‪" .‬מגמה אחת היא להדפיס את דבריהם של סופרים ישראליים‬ ‫צעירים [‪ ]...‬מגמה אחרת היא לנסות להיחלץ מהאקלים הספרותי התרבותי‬ ‫השורר כיום בארץ‪ .‬זאת ניתן לעשות בדרכים רבות"‪ .‬אחת מן הדרכים שבחרו‬ ‫העורכים היתה שלא לפרסם כמה מן השמות המוכרים בבמות הספרותיות —‬ ‫רשימת הפסולים כללה לא רק שמות כמו אלתרמן‪ ,‬שלונסקי ולאה גולדברג;‬ ‫גם יוצרי "דור בארץ"‪ ,‬דוגמת גורי ושמיר‪ ,‬נשארו מחוץ לתחום‪ .‬החוברת שבה‬ ‫נתפרסם מאמרו של זך כללה שמות כמו דליה רביקוביץ‪ ,‬יהודה עמיחי‪ ,‬דן פגיס‬ ‫וה' בנימין‪ ,‬נכללו בה דברי ביקורת של מוקד‪ ,‬והובאו בה תרגומים משל ייטס‬ ‫ואודן‪ .‬במאמר מיעט זך להתייחס לעיר היונה‪ ,‬אף שהספר היה עדיין באוויר‪,‬‬ ‫וגם הפוליטיקה של אלתרמן‪ ,‬שבוודאי היתה מאוסה עליו‪ ,‬לא הוזכרה אפילו‬ ‫ברמז‪ .‬זך דיבר על ספרות‪ ,‬על ספרות טהורה‪ ,‬והוא בחר לדבר עליה במונחים‬ ‫ספרותיים טהורים‪ .‬מה שבעצם עניין אותו היה כוכבים בחוץ‪ .‬כשפרסם אלתרמן‬ ‫את כוכבים בחוץ היה בן ‪ .28‬כשפרסם זך את "הרהורים על שירת אלתרמן" היה‬ ‫בן ‪ .29‬מאז חלפו יותר משני עשורים‪ ,‬אלתרמן היה על סף השנה החמישים‬ ‫לחייו‪ ,‬מאז כתב את שמחת עניים ואת שירי מכות מצרים ואת עיר היונה והוציא‬ ‫לאור את קובצי הטור השביעי‪ ,‬אך כוכבים בחוץ היה עדיין בגדר קודש הקודשים‬ ‫של שירתו‪ .‬הספר זכה להערצת הכול‪ ,‬תמיד אפשר היה לראות אותו על מדף‬ ‫הספרים של חובבי שירה וספר‪ ,‬צעירים נטלו אותו בתרמילם בצאתם לקרב‪,‬‬ ‫[ ‪] 558‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫רבים זכרו בעל פה שירים שנכללו בו‪ ,‬מספר לא מבוטל של סופרים הושפע‬ ‫ממנו‪ ,‬וביטויים או צירופים שהיו פזורים בו — כמו הוא הלך בשדות או אפורים‬ ‫כשק — שימשו כותרות לספרים אחרים‪ ,‬שזכו גם הם לפופולריות רבה‪ .‬ואל‬ ‫המקום הזה‪ ,‬אל מה שנחשב אז היהלום שבכתר שירתו של אלתרמן‪ ,‬כיוון נתן‬ ‫זך את בליסטראותיו‪.‬‬ ‫כבר בשורות הפתיחה של המאמר ציטט זך שורות מתוך לפני השער האפל‬ ‫"ל ַאט עוֹ ִלים סוּ ַסי‪ַ /‬על ַמ ֲע ֵלה ָה ָהר‪ַ /,‬ליְ ָלה ְכ ָבר ׁשוֹ ֵכן ׁ ָשחוֹ ר‪/‬‬ ‫מאת דוד פוגל‪ְ :‬‬ ‫ָּבנוּ ַוּב ּכֹל"‪ .‬המסר היה ברור‪ ,‬וזך דאג לכך שאיש לא יטעה בהבנתו — כך צריך‬ ‫לכתוב‪ ,‬בדיוק כמו פוגל‪ ,‬ולא כמו שכותב אלתרמן‪ .‬ההשוואה עתידה לחזור‪,‬‬ ‫וביתר שאת‪ ,‬גם בהמשך‪ .‬אומרים — כתב זך — כי שירת אלתרמן היא הישג‬ ‫בכל מה שקשור לריענון לשון השירה העברית החדשה‪ ,‬לפתיחות בפני לשון‬ ‫הדיבור‪ ,‬הן בבחירת המילים והן בריתמוס‪ .‬לא כך הדבר‪ ,‬כלל וכלל לא‪ ,‬צאו‬ ‫וראו מה שעשה‪ ,‬למשל‪ ,‬דוד פוגל‪ .‬ובהמשך‪ ,‬כדי לחדד את הרושם השלילי‬ ‫ביחס לאלתרמן‪ ,‬בחר זך להביא ציטוטים נבחרים משל אורי צבי גרינברג (מתוך‬ ‫אנקריאון על קוטב העיצבון)‪ ,‬ביאליק ואפילו יצחק למדן‪ .‬רק לא אלתרמן‪.‬‬ ‫"הדיבורים על החידוש שבלשונו החיה‪ ,‬היומיומית‪ ,‬המדוברת‪ ,‬של אלתרמן‪,‬‬ ‫לעומת זו של קודמיו (ושלונסקי בכללם) הינם‪ ,‬אפוא‪ ,‬לפחות מוגזמים" — כתב‬ ‫זך‪" .‬אנו עלולים להגיע למסקנה שההיפך נכון יותר; לשונו של אלתרמן היא‬ ‫הרבה פחות דיבורית — ולעיתים אף יותר ארכאית־בארוקית — מזו של משוררים‬ ‫עבריים רבים אחרים"‪ .‬ואז‪ ,‬כדי לחדד את המסר‪ ,‬הצביע הכותב על שורה של‬ ‫ביטויים וצירופים שדלה דווקא מעיר היונה‪ ,‬ושנראו לו מלאכותיים להחריד‪:‬‬ ‫"הדָּ ֵג ׁש ַה ִּמ ׁ ְש ַּת ֵּמ ַע" ָ"רם ַּכ ּ ָפה וּ ַמ ּקוֹ ר" וכיוצא‬ ‫"חמוּ דוֹ ת יְ ִפי ַהנּ וֹ ף"‪ַ ,‬‬ ‫"כ ְבמוֹ ע ֶֹשף"‪ֲ ,‬‬ ‫ִ‬ ‫באלה‪ .‬והרשימה ארוכה‪.‬‬ ‫וזו היתה רק ההתחלה‪ .‬אחר כך נטל זך לעצמו פסק זמן כדי להסביר‬ ‫לקוראיו מדוע עורר בו כוכבים בחוץ לא רק התנגדות או ביקורת‪ ,‬אלא "רתיעה‬ ‫אינסטינקטיבית כמעט"‪ .‬הסיבות לכך היו רבות‪ ,‬והוא בא למנות אותן אחת‬ ‫לאחת‪ ,‬כשכל אמירה נפתחת בצירוף‪" :‬אינני אוהב"‪ :‬אינני אוהב — אמר זך —‬ ‫"את האימז' שכל עיקריו אביזר וג'סטה של קרשי הבמה"‪ ,‬המשרת מטרות שאותן‬ ‫הוא מגדיר כ"דקוראטיביות" בלבד‪ .‬אינני אוהב — כך אמר — "את ההכרזות‬ ‫הפסבדו מנוסות‪ ,‬שחרף־הכל אינן אלא הכרזות פסבדו־מנוסות" אינני אוהב —‬ ‫קבע זך — "את הבלתי אנושי [‪ ]...‬על כל האכזוטי־מזרחני" שבו‪ .‬ובהמשך‪ :‬אינני‬ ‫אוהב "את הפאתוס הממותק"‪ ,‬ועוד יותר מזה "את הבית השקול והמוברח‪,‬‬ ‫הגורר אחריו עוד בית שקול‪ ,‬מדוד ומוברח‪ ,‬ועוד בית שקול‪ ,‬מדוד ומוברח‪ ,‬עד‬ ‫[ ‪] 559‬‬

‫אלתרמן‬

‫שבית שקול‪ ,‬מדוד ומוברח‪ ,‬אחרון מבריח אותי מן השיר"‪ .‬הוא גם לא אהב את‬ ‫"הסנטימנטאליות המוקיונית" של אלתרמן‪ ,‬שראה אותה כחיפוי על העדר רגש‪,‬‬ ‫את "הדימוי שאיבד כל יסוד חושיי"‪ ,‬את השימוש המופרז באוקסימורונים‪,‬‬ ‫שהיה בעיניו אמצעי שרירותי שנועד לייצר אווירה "פיוטית"‪ .‬הוא לא אהב "את‬ ‫אי־יכולתם של שירי 'כוכבים בחוץ' להיות פיזיים יותר בנופיהם‪ ,‬אוטנטיים‬ ‫יותר בלשונם ו'מעוטי אמצעים' יותר"‪ .‬ואת כל שאמר גיבה‪ ,‬כמובן‪ ,‬בציטוטים‬ ‫שבחר בקפידה מתוך הרפרטואר העשיר של כוכבים בחוץ‪ .‬ביטויים‪ ,‬צירופים‬ ‫וניסוחים שהקסימו את קוראי אלתרמן‪ ,‬ושהיו מצוטטים בפי כול‪ ,‬הפכו בעיניו‬ ‫דוגמה לכשל פיוטי‪ .‬למשל ׁ"שוֹ ַקיִ ְך ְּת ִה ָּלה ְללוֹ ְט ׁ ֵשי ַה ַּמ ֶּת ֶכת" — זה ממש בלתי‬ ‫אנושי‪ ,‬אקזוטי־מזרחני‪ .‬ביטוי כמו ׁ"שוּ ַרת אוֹ טוֹ ּבוּ ִסים ְּכ ֵב ִדים ִּכ ְד ָמעוֹ ת" גילם‬ ‫בעיניו את ה"דימוי שאיבד כל יסוד חושיי"‪ .‬והוא הדין לגבי הצהרה בנוסח‪:‬‬ ‫"ה ֵּנה ַה ַּב ְרזֶ ל‪ָ ,‬ה ֱא ִליל וְ ָה ֶע ֶבד‪ /,‬נַ ּ ַפח ַה ָ ּי ִמים ַהנּ וֹ שֵׂ א ְּב ֻע ָּלם"‪ ,‬שהיתה בעיניו דוגמה‬ ‫ִ‬ ‫מובהקת לאותה נטייה ל"הכרזות פסבדו־מנוסות" שאלתרמן לקה בהן‪.‬‬ ‫ואחרי שרשרת גינויים זו של שירת אלתרמן‪ ,‬שגולל בלשון כמעט היפנוטית‪,‬‬ ‫התפנה זך אל מה שנראה לו כעיקר‪ :‬הריתמוס של אלתרמן‪ ,‬אותה "סימטריה‬ ‫משקלית חדגונית" שמשעבדת למרותה את הכול‪ .‬מכלל הטיעונים שהשמיע‬ ‫בגנות שירת אלתרמן — ואלה לא היו מבוטלים כלל וכלל — ראה זך דווקא בזה‬ ‫את נקודת התורפה העיקרית של שירי כוכבים בחוץ; זאת בזמן שהמוזיקליות‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬שהיתה גורם משמעותי ביותר להיקסמות משירתו‪ ,‬נדרשה רק‬ ‫לשבח‪" .‬המוסיקה לפני הכול!" — כמאמרו של פאול ורלן‪ .‬בפרישׂ תה של‬ ‫טענה זו‪ ,‬שמוקדש לה עיקרו של המאמר‪ ,‬נע הכותב בין אמירות כוללניות‪,‬‬ ‫גורפות ובהחלט תוקפניות לבין ניתוחי טקסט דקים ופרטניים‪ ,‬שבהם הפגין את‬ ‫שליטתו המוחלטת במדיום השירי ואת מיומנותו בעניינים פרוזודיים (מצלול‬ ‫וריתמוס)‪" .‬עוד לא היה בשירה העברית החדשה משורר חשוב שהמוסיקה של‬ ‫השיר שלו תהיה כל־כך רחוקה מן הרתמים של הלשון המדוברת"‪ .‬וכעבור‬ ‫כמה פסקאות‪" :‬באומרי שלשונו של אלתרמן רחוקה מלשון הדיבור כיוונתי‪,‬‬ ‫אפוא‪ ,‬לא רק לאוצר המילים‪ ,‬אלא גם להיעדר הרתמים והאינטונאציות של‬ ‫לשון הדיבור‪ ,‬לאוניפורמיות המשקלית המדוקדקת‪ ,‬הנוטלת את נשמתה של‬ ‫מלה במקומה"‪ .‬בעקיפין הלעיג זך גם על קוראיו של אלתרמן‪ ,‬שכביכול נפלו‬ ‫במלכודת המוזיקלית שהכין עבורם המשורר‪ ,‬שלגביהם המשקל הסכמטי‬ ‫הוא ההנאה הפרימיטיבית ביותר‪ ,‬הדלה מכולן‪ ,‬שכן "רק אדם חסר־כישרון‬ ‫מינימאלי ליהנות מדקויות וגוני־הביטוי של הריתמוס האישיים יותר יכול‬ ‫ליפול לה קורבן"‪ .‬היקסמות השווא משיר דוגמת "העורב" של אדגר אלן פו‪,‬‬ ‫[ ‪] 560‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫שיר שהיה נערץ על אלתרמן‪ ,‬היתה — לטעמו של זך — תופעה דומה‪.‬‬ ‫ובצד כל זה היו הדוגמאות‪ ,‬ההשוואות והציטטות‪ ,‬שכל כולן נועדו למטרה‬ ‫אחת — להוכיח עד כמה אלתרמן הוא סכמטי‪ ,‬שקול ומדוד‪ ,‬לא טבעי ומהונדס‪.‬‬ ‫הניתוחים עצמם ֻלוו בביטויים קשים — זך דיבר על "רדיפת הסימטרייה של‬ ‫אלתרמן"‪ ,‬על העמדת תמונות ב"מיטת־סדום מהוקצעת המתקרית הריתמוס‬ ‫האלתרמני"‪ ,‬על "ריתמוס המוכתב מן החוץ‪ ,‬המפריד בין האדם לבין העולם‬ ‫ממש" ועל כך ששירתו היא בעצם "מצעד מילים דמוקרטיות‪ ,‬שכל אחת מהן‬ ‫שווה לחברתה‪ ,‬ולפיכך אין גם אחת מהן שווה לעצמה"‪ .‬לכך שימשו דוגמה‬ ‫"מי‬ ‫השורות הבאות‪ ,‬שהכותב בחר לתאר אותן כ"מבעיתות בחוסר־אנושיותן"‪ִ :‬‬ ‫יָ ִבין ֵאי צוֹ ָפה לוֹ ׁ ְש ַעת ַה ּ ְפ ֻקדָּ ה‪ִ /‬אם ַה ְר ֵחק אוֹ ִאם ּ ֶפ ַתח ַה ַּביִ ת?‪ִ /‬מי יָ מוּ ת‪ְּ ,‬בנֵ י ִא ִּמי‪/‬‬ ‫וְ יִ ּפֹל ַא ּ ְפ ַר ְקדָּ ן‪ִ /‬מי יָ מוּ ת וְ יִ ּפֹל ַא ּ ַפיִ ם"‪ .‬הריתמוס הזה — לדעת זך — משעבד את‬ ‫הכול‪ ,‬מונע כל אפשרות להתעכב‪ ,‬לעצור‪ ,‬להשתהות‪ ,‬להסס‪ ,‬להתחשב‪ ,‬להביא‬ ‫בחשבון את הפרט האותנטי‪ .‬לא כך‪ ,‬למשל‪ ,‬פועל הריתמוס של פוגל — כן‪,‬‬ ‫שוב פוגל — שבו מצא זך את כל מה שחסר לו בשיריו של אלתרמן; שכן אצל‬ ‫פוגל אין "השתלטות רכושנית על המילים"‪ ,‬הריתמוס רלוונטי בעיניו לנושא‪,‬‬ ‫כל מילה היא הישג‪ ,‬ישנה השתהות במידה הדרושה‪ ,‬אין דבר המגיע למיצויו‬ ‫ה־נא‬ ‫"עיֵ ִפים ֲאנַ ְחנוּ ‪ /,‬נֵ ְל ָכ ָּ‬ ‫המלא‪ ,‬הדלות שלו היא דלות המעידה על אושר‪ֲ .‬‬ ‫חוּבים ַּב ָּמוֶ ת"‪ .‬ומתוך שבחיו של פוגל‬ ‫חוּבים ַּב ַּליְ ָלה‪ְּ /‬ת ִ‬ ‫ִל ׁישוֹ ן‪ְ //.‬קצוֹ ת ַה ָ ּי ִמים ְּת ִ‬ ‫נשמעה‪ ,‬מניה וביה‪ ,‬גנותו של אלתרמן‪" :‬השיר אינו נחפז אל סופו בסחפו עימו‪,‬‬ ‫כגלי גיאות‪ ,‬כל חומר מחומרי העולם‪ ,‬הנקרים לו בדרכו והנעלמים מתחת לפני‬ ‫המים המשווים הכול והמחניקים הכול"‪.‬‬ ‫ולפתע‪ ,‬על דרך האסוציאציה‪ ,‬פנה זך לדון‪ ,‬ולוּ בקצרה‪ ,‬בספרו האחרון של‬ ‫אלתרמן‪ .‬הדיון בפוגל הזכיר לו כי מעטים השירים אצל אלתרמן שיש בהם‬ ‫"מתיחות פנימית אמיתית"‪ ,‬שכן מהלכו של השיר האלתרמני ידוע מראש‪ ,‬פתור‬ ‫מראש‪ ,‬ודוגמה לזה היא דווקא השירים שבעיר היונה‪ .‬אלא שבניגוד למבקרים‬ ‫אחרים שניסו להפריד בין החלק הלאומי של הספר לבין חלקיו האחרים טען‬ ‫זך שאין כאן ניגוד או שוני‪" .‬גישה א־פריורית אחת באה לידי ביטוי בכל‬ ‫השירים"‪ ,‬וזו‪ ,‬כמובן‪ ,‬איננה נזקפת לזכותו של אלתרמן‪ .‬אותה גישה א־פריורית‬ ‫זוהתה על ידיו עם השקפת עולם שאותה הגדיר "פוזיטיביסטית"‪ ,‬כזאת המנסה‬ ‫להבין הכול ולסלוח על הכול‪ .‬מוצאה של השקפה זו הוא בתחושה פטריוטית‬ ‫המלמדת זכות על המעשים הלאומיים שאותם הם נועדו לשרת‪ .‬וכך‪ ,‬מבלי‬ ‫משים‪ ,‬הצטרף זך אל מקהלת המלעיזים על עיר היונה‪ ,‬אף כי טיעוניו לא ּכוּ ונו‬ ‫בהכרח אל התוכן הלאומי של הספר אלא לדברים לגמרי אחרים‪ :‬הוא גינה את‬ ‫[ ‪] 561‬‬

‫אלתרמן‬

‫הספר על שהוא לוקה בעודף שכלתנות‪ ,‬על שהשיר מרוכז בעיקר סביב נושאו‪,‬‬ ‫על שאין כמעט מקום לדמיונו הסוגסטיבי של הקורא‪ ,‬ושמה שקורה בשיר הוא‬ ‫מה שקורה בשירת ההשכלה של העמים ושלנו — אחרי שתרגמת את השיר‬ ‫ללשון פרוזה‪ ,‬לא הותרת ממנו דבר‪ .‬כך לגבי המחזור הפותח את "שירי עיר‬ ‫היונה"‪ ,‬כך גם לגבי המחזור "שירי נוכחים" הנכלל במדור הרביעי והנמנה עם‬ ‫אותם מדורים שחמקו כביכול משבט הביקורת‪ ,‬אחרי שכל זעמה הופנה כלפי‬ ‫המדור הראשון‪.‬‬ ‫בשלב הזה של המאמר ציטט זך שיר שלם — "שדרות בגשם" שמו — וממנו‬ ‫"באוֹ ר ַוּב ֶ ּג ׁ ֶשם ָה ִעיר ְמס ֶֹר ֶקת‪ַ /.‬ה ָ ּי ָפה ֶּב ֱא ֶמת — ִהיא‬ ‫זינק אל ההבקעה האחרונה‪ָּ :‬‬ ‫ָּת ִמיד ַּב ְ ּי ׁ ָשנִ ית‪ֵ /.‬א ֵל ְך נָ א ַה ּיוֹ ם‪ִ ,‬עם ִּב ִּתי ַה ּצוֹ ֶח ֶקת‪ֵּ /,‬בין ָּכל ַהדְּ ָב ִרים ׁ ֶשנּ וֹ ְלדוּ ׁ ֵשנִ ית"‪.‬‬ ‫אלא ששיר זה‪ ,‬שהיה אהוב על קוראים כה רבים‪ ,‬לא עשה על הכותב רושם‬ ‫כלשהו‪ .‬יתר על כן‪ :‬לדידו של זך שיר זה היה הוכחה לכך שאין המשורר מצליח‬ ‫כלל להמחיש את מה שצריכה להיות החוויה של השיר — השדרות בגשם‪.‬‬ ‫"מתי בכלל הולך המשורר באותן שדרות בגשם? מהי מסגרתו הזמנית של‬ ‫השיר?" — שאל זך בלעג‪ .‬לדעתו לא היה כאן ניסיון ממשי לשתף את הקורא‬ ‫למעט "רגשי השתתפותנו‬ ‫במשהו קונקרטי‪ ,‬לעורר את רגישותו כלפי דבר מה‪ֵ ,‬‬ ‫הסנטימנטאלית" שאותם הוא דולה לקראת סיומו של השיר‪ .‬בעקבות זה עולה‬ ‫שוב שורה של טיעונים והאשמות — אלתרמן הוא רב־מג של מילים‪ ,‬אך ישנו‬ ‫פגם מובנה ברגישותו כלפי העולם של האנשים והדברים; השירה שלו חותרת‬ ‫אל "המופשט הפשטני"‪ ,‬תוך כדי איבוד מתמיד של מגע עם הקונקרטי; שירתו‬ ‫היא לא פחות מאשר "סימפטום לעקרות־הרגש‪ ,‬לאינאונים"‪ ,‬לחוסר יכולת‬ ‫לגעת בממשי‪ ,‬הג'סטות המלודרמטיות שלו אינן אלא "נקמה על המחסור"‪.‬‬ ‫בקיצור‪" :‬אלתרמן יודע לנסח יותר משהוא מסוגל להרגיש"‪ ,‬המילה אצלו היא‬ ‫בבחינת "מסך היורד על הדברים"‪ ,‬והיא יוצרת חיץ בינינו לבין העולם‪ ,‬עוד‬ ‫בטרם התחוללה בעצם קרבה כלשהי‪ .‬הדוגמה האחרונה היתה השיר "כבר תמו‬ ‫יום קרב וערבו" שנכלל בעיר היונה‪ .‬זך הציג את האם הפטריוטית הניצבת ליד‬ ‫בנה המוטל פצוע כשהיא אומרת‪" :‬דָּ ם‪ֶ /‬את ַר ְג ֵלי ִא ָּמהוֹ ת יְ ַכס‪ֲ /,‬א ָבל ׁ ֶש ַבע יָ קוּ ם‬ ‫יוּבס"‪ — ,‬וכל זה‪ ,‬כך טען — עוד לפני שהיה בדעתה‬ ‫ָה ָעם‪ִ /,‬אם ֲע ֵלי ַא ְד ָמתוֹ ַ‬ ‫לחבוש את פצעיו‪ .‬משפט הסיום המינורי‪ ,‬הלא מתלהם‪ ,‬סוגר‪ ,‬למעשה‪ ,‬את כל‬ ‫החשבון כולו‪" :‬לומר דברים אלה ולכתוב כך — פירושו בשביל משורר בן־זמננו‬ ‫הסתכנות באיבוד אימונם של אלה מבינינו שעדיין לא נואשו מלמצוא בשירה‬ ‫דבר־מה בעל ערך בשעה שהם זקוקים לו"‪.‬‬ ‫מה שכתב זך על אלתרמן היה מקיף‪ ,‬עקרוני‪ ,‬גורף הכול‪ ,‬מפתיע בכושר‬ ‫[ ‪] 562‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫הניתוח שלו‪ ,‬מיומן‪ ,‬חריף בניסוחיו‪ .‬המטרה היתה ברורה‪ :‬לערוך מתקפה‬ ‫טוטלית במטרה להרוס את המוניטין של המשורר‪ .‬זך לא הסתיר זאת כלל —‬ ‫למתקפה על אלתרמן היה בעיניו יתרון ערך ציבורי ומוסרי גם יחד‪ ,‬שכן היא‬ ‫נועדה כביכול להזהיר את הציבור מן ההשפעה המזיקה של שירה זו‪ ,‬המהלכת‬ ‫עליו קסם‪ 69.‬אמנם‪ ,‬מי שהיה מעט בקיא בהיסטוריה של האמנות ושל הספרות‬ ‫יכול היה גם אז לראות את הדברים בפרופורציה — גם זך‪ ,‬כמו משוררים ואמנים‬ ‫שקדמו לו‪ ,‬ראה צורך "להשליך את פושקין מספינת הדור" לפני שהוא עצמו‬ ‫יעלה עליה ויתפוס בה את עמדת הפיקוד‪ 70.‬יתר על כן‪ :‬שלילתו את אלתרמן‬ ‫נשענה על הנחות יסוד שנגזרו מן הפואטיקה החדשה שאותה הוא עצמו רצה‬ ‫לקדם‪ ,‬וששאפה לכונן שירה שלשונה קרובה יותר ללשון הדיבור‪ ,‬שהיא טבעית‬ ‫יותר‪ ,‬פחות קישוטית‪ ,‬אולי גם יותר אמתית‪ ,‬שהריתמוס שלה חופשי‪ ,‬שהצד‬ ‫הצורני שלה פחות מלוטש ומתובנת‪ ,‬שהפיגורטיביות שלה ממותנת‪ ,‬שיש בה‬ ‫פחות שכלתנות ובוודאי יתר התנזרות מנושאים ומוטיבים בעלי אופי לאומי או‬ ‫פטריוטי‪ .‬זך ניגש אפוא לשפוט את אלתרמן לא על פי ההיגיון הסגנוני והפואטי‬ ‫ששימש מצע לשירתו‪ ,‬אלא על פי קריטריונים אסתטיים שנגזרו מתפיסה אחרת‬ ‫וממסורת ספרותית שונה‪ ,‬שאותה ניסה לכונן‪ .‬מבחינה זו ביקורת אלתרמן לא‬ ‫היתה לגביו אלא אמצעי שעליו בנה את ה"אני מאמין" שלו עצמו‪ ,‬היא היתה‬ ‫למעשה המניפסט הספרותי שבאמצעותו הכריז על דרכו האמנותית‪ ,‬השונה‬ ‫מזו של הדור שקדם לו‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ :‬מבחינתו היה זה גם המניפסט של דור‬ ‫משוררים חדש‪ ,‬צעיר‪ ,‬ישראלי‪ ,‬משוחרר מסבל הירושה של הדור שקדם לו‪,‬‬ ‫שביקש להתבטא בשפה אחרת ולהציע לקהל הקוראים העברי "שירים שונים"‬ ‫— ככותרת ספרו השני של זך‪ ,‬שיצא לאור זמן קצר לאחר פרסומה של רשימה‬ ‫זו‪.‬‬ ‫מאמרו הסנסציוני של זך עורר תגובות חריפות בקרב ציבור הקוראים‪,‬‬ ‫הקהילה הספרותית היתה מוכת הלם‪ .‬היו אף מי שראו בדברים שכתב חילול‬ ‫השם ממש‪ .‬לגבי רבים היה אלתרמן המשורר הטוב מכולם‪ ,‬הנערץ מכולם‪ ,‬זך‬ ‫היה בעצם הראשון שביקש להוריד אותו מגדולתו‪ .‬הוא גם אמר‪ :‬תזיזו אותו‬ ‫קצת הצדה‪ ,‬תראו שיש טובים ממנו‪ .‬היו גם תגובות בכתב — היו מבקרים‬ ‫שסברו כי עם סוג כזה של ביקורת אין כלל להתווכח‪ ,‬אחרים חשו צורך לצאת‬ ‫להגנת אלתרמן תוך כדי הזכרת חובם לו כקוראים וכמשוררים‪ .‬היו מי שחששו‬ ‫כי ביקורת כה קטלנית תרחיק מאלתרמן קוראים פוטנציאליים‪ .‬נמצאו גם כאלה‬ ‫שהבחינו בכך שיש כאן מחלוקת בין טעמים של דורות שונים‪ ,‬וכי מדובר פה על‬ ‫סוגים שונים של הנאה מן השירה‪ .‬באופן בלתי צפוי הופיע באותו קיץ מאמר‬ ‫[ ‪] 563‬‬

‫אלתרמן‬

‫מקיף ומעמיק מאת ברוך קורצווייל‪ ,‬ובו ניתח הכותב מתוך הערכה וכבוד את‬ ‫תוכנה האוניברסלי של שירת אלתרמן‪ ,‬ולאחר שבפרסום קודם דיבר בביטול על‬ ‫עיר היונה‪ .‬ואף אם קורצווייל לא התכוון לכך‪ ,‬הרי שהעיתוי שבו פורסם המאמר‬ ‫העמיד אותו כאנטי־תזה למה שאמר זך‪ 71.‬אולם ספק אם היה בכל זה כדי לשכך‬ ‫את עלבונו של המשורר‪ :‬רשימתו של זך היתה עבורו מכה קשה‪ ,‬אולי המכה‬ ‫הקשה ביותר שספג מאז תחילתה של הקריירה הספרותית שלו‪ .‬אמנם הוא‬ ‫הותקף בעבר על ידי מרדכי שלו ויונתן רטוש‪ ,‬ורק לאחרונה נחשף לרשימות‬ ‫נשכניות שהטילו דופי בעיר היונה‪ .‬אבל זך עלה על כולם — הוא לא הסתפק‬ ‫בעיר היונה‪ ,‬הוא הלך אחורה עד כוכבים בחוץ‪ ,‬שאותו ניסה לכתוש עד דק‪ ,‬בתוך‬ ‫כך השמיע רמיזות גם על הספרים האחרים — שמחת עניים‪ ,‬שירי מכות מצרים‬ ‫וכמובן עיר היונה‪ .‬ולא עוד אלא שמאמרו פרשׂ כמעט באופן שיטתי שורה‬ ‫ארוכה של פגמים ומומים ששירתו כביכול לקתה בהם‪ :‬אוצר המילים‪ ,‬המוזיקה‪,‬‬ ‫צורות השיר‪ ,‬הרגש והראייה‪ ,‬הדימויים‪ ,‬תפיסת המציאות‪ ,‬אפילו האמינות שלו‬ ‫כמשורר הועמדה בסימן שאלה‪ .‬נוסף על כך ִהרבה זך לצטט מתוך שירים שזכו‬ ‫במרוצת השנים רק לשבחים‪ ,‬והנה אלה הושמו על ידיו ללעג ולקלס‪ .‬ואת מי‬ ‫הוא מעמיד מולו‪ ,‬כאילו היה אות ומופת? את דוד פוגל — משורר צדדי‪ ,‬לא‬ ‫נחשב כמעט‪ ,‬ששיריו הפזורים לא היו כלל בהישג יד‪72.‬‬ ‫אלתרמן היה מספיק ישר עם עצמו כדי שלא לזלזל בערכו של היריב‬ ‫שהתייצב מולו — הוא ידע היטב כי זך הוא קורא מזהיר של שירה‪ ,‬חריף מאין‬ ‫כמוהו‪ ,‬בעל השכלה ספרותית רחבה‪ .‬ימים אחדים לאחר פרסום המאמר ביקש‬ ‫מיעקב אורלנד‪ ,‬ידידו הקרוב‪ ,‬לתאם ביניהם פגישה‪ ,‬הוא רצה לרדת לעומק‬ ‫הדברים‪ ,‬להבין את הטענות אחת לאחת‪ .‬הפגישה נקבעה לאחד מימי השבוע‬ ‫בשעה ארבע אחר הצהריים‪ .‬המקום — קפה "כסית"‪ .‬אורלנד עצמו התבקש על‬ ‫ידי אלתרמן להיות באותה שעה בקפה‪ ,‬כמעין עד שמיעה לשיחה‪ .‬כשהגיע‬ ‫אורלנד ל"כסית" היה המקום עדיין ריק‪ ,‬רק אלתרמן ישב בירכתי בית הקפה‪,‬‬ ‫מתוח‪ ,‬חשדן‪ ,‬כשהוא מוצץ מקטרת ריקה‪ .‬בדיוק בשעה ארבע הגיע למקום איש‬ ‫צעיר‪ ,‬חיוור‪ ,‬נבון למראה‪ ,‬הוא ניגש אל אלתרמן‪ ,‬הושיט לו יד לשלום‪ ,‬חייך‬ ‫במבוכה וישב‪ .‬אלתרמן קידם את פניו בנימוס‪ ,‬במין נדיבות של גביר שהיה‬ ‫מורגל בה‪ ,‬אם כי אורלנד דק המבט הבחין שהיתה בו חרדה מוסווית‪ ,‬שלא‬ ‫היתה אופיינית לו כלל‪ .‬וזה היה‪ ,‬כצפוי‪ ,‬נתן זך‪ .‬הם שוחחו בקול נמוך‪ ,‬אורלנד‬ ‫בקושי הצליח לקלוט את הדברים‪ .‬אולם נתן זך‪ ,‬שישב פנים אל פנים מול‬ ‫אלתרמן‪ ,‬דרוך וקשוב‪ ,‬שמע היטב את הדברים‪" .‬עד כדי כך אלתרמן כלום?"‬ ‫— שאל אלתרמן — "כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכל כלום? הכל?"‬ ‫[ ‪] 564‬‬

‫"הנויה ריע" יאובמב‬

‫בינתיים הגיע למקום יוסיפון‪ ,‬ידידו הטוב של אלתרמן‪ ,‬ואתו יעקב הורוביץ‬ ‫שבא עם אשתו‪ .‬הם הצטרפו לשולחנו של אורלנד‪ .‬משהבין יוסיפון כי האיש‬ ‫היושב עם אלתרמן אינו אלא זך‪ ,‬זינק ממקומו‪ ,‬לזך היה נדמה כי הוא הולך‬ ‫להרוג אותו‪" .‬אתה אדיוט! זה אדיוט!" — צעק יוסיפון‪ .‬אך אלתרמן היסה אותו‪:‬‬ ‫"הלוואי זה היה אדיוט"‪ .‬כך אמר‪ .‬אחר כך קם זך ממקומו‪ ,‬נפרד מאלתרמן ויצא‬ ‫מבית הקפה‪ .‬לימים סיפר כי חש עצמו אדם שבור‪ .‬אלתרמן הצטרף לשולחן‬ ‫של החבורה‪ .‬ליד אורלנד‪ ,‬הורוביץ ויוסיפון עדיין מלכותו היתה מלכות‪ .‬הוא‬ ‫נטל מן השולחן את הכוסית של הורוביץ‪ ,‬הערה אותה לגרונו‪ ,‬והפטיר‪" :‬חכמן‪,‬‬ ‫הבחור הזה‪ ,‬אין מה להגיד‪ .‬אבל הנימוקים שלו — לך תתוכח עם מתימטיקה"‪.‬‬ ‫אחר כך שתה כוסית כפולה שהביא לו המלצר‪ ,‬ואז החל לצחוק את צחוקו‬ ‫המוּ כר‪ ,‬שהסגיר מעט מבוכה‪ .‬הורוביץ רצה לשחרר קצת את הלחץ‪ ,‬ואז סיפר‬ ‫סיפור על הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט‪ ,‬שהעיר פעם למקרא אחד מספריו‬ ‫של שלמה מימון כי מבין כל אלה שמטילים ספק בדעותיו‪ ,‬אין מי שמבין אותו‬ ‫כמוהו‪ .‬אלתרמן שתק‪ ,‬הצחוק נעלם מעל פניו‪ ,‬נראה היה שהוא נתון בסערת‬ ‫נפש‪ .‬לבסוף קם ממקומו וסינן‪" :‬באמת? מעניין‪ ,‬לא ידעתי‪ .‬איש חכם קנט‪,‬‬ ‫מה?" ואז פנה אל אורלנד בהומור מר‪ ,‬כאילו ביקש לחמוק מדבר האיוולת‬ ‫שהשמיע הורוביץ‪" :‬שמעת‪ ,‬דוקטור וואטסון‪ ,‬מה הוא אמר? טוב‪ ,‬לא עכשיו‪,‬‬ ‫נדבר על זה אחר־כך"‪ .‬ואז יצא בסערה מן הקפה‪73.‬‬ ‫זך ידע היטב שאלתרמן איננו סולח לו על פרסום המאמר‪ ,‬ושהוא לא יסלח‬ ‫לו על כך לעולם‪ .‬אבל תל אביב היתה עיר קטנה‪ ,‬אנשי הבוהמה התחככו זה‬ ‫בזה‪ ,‬כך שמדי פעם הזדמן לאלתרמן ולזך להיתקל זה בזה‪ .‬באחד הלילות של‬ ‫חורף ‪ 1962‬ישב אלתרמן ב"כסית" עם חבריו הטובים — זאב יוסיפון ושלמה‬ ‫שבא‪ .‬החבר'ה הצעירים ישבו בשולחן נפרד‪ .‬זך‪ ,‬שהיה שתוי‪ ,‬קם פתאום‬ ‫ממקומו ולהפתעת חבריו התקדם לכיוון השולחן שלידו ישב אלתרמן‪ ,‬כרע‬ ‫ברך לפניו וחיבק את ברכיו‪ .‬ואלתרמן‪ ,‬באופן קצת מוזר‪ ,‬הושיט יד וליטף לו‬ ‫את הראש‪ .‬בהמשך הלילה‪ ,‬כשכולם היו שתויים‪ ,‬בעיקר אלתרמן וזך‪ ,‬הוחלט‬ ‫לעבור ולחגוג בבר קטן בשם "קוויקי"‪ ,‬שלום עליכם פינת בן יהודה‪ ,‬שהיה‬ ‫פתוח עד אור הבוקר‪ .‬הצעירים שהיו בקפה באו כולם‪ ,‬ביניהם עורך עכשיו‬ ‫גבריאל מוקד ואתו המשורר יאיר הורביץ‪ ,‬שהיה חביב על אלתרמן‪" .‬קוויקי"‬ ‫היה מקום צפוף‪ ,‬מהביל‪ ,‬שרחש זונות וסרסורים‪ .‬הם שתו ושתו‪ ,‬ואז לחש זך‬ ‫באוזנו של אלתרמן‪" :‬כולם כאן זונות וערסים"‪ .‬ואלתרמן השיב לו‪" :‬נתן‪ ,‬יש‬ ‫כאן רק שתי זונות — אתה ואני!" עם אור ראשון‪ ,‬שיכור כלוט‪ ,‬קם אלתרמן‬ ‫לד ּבר‪ .‬אבל איש לא רצה לשמוע‪ .‬כולם המשיכו לדבר‪ ,‬לצחוק‪ ,‬להרעיש‪ .‬ואז‬ ‫ַ‬ ‫[ ‪] 565‬‬

‫אלתרמן‬

‫צעק זך‪" :‬זונות‪ ,‬תשתקו‪ ,‬אתם יודעים מי מדבר? מדבר נתן אלתרמן‪ .‬תסתמו‬ ‫את הפיות! שקט!" מה שאמר זך העלה את חמתו של אחד הסרסורים‪ ,‬הוא קם‬ ‫כשבידו סכין ומזלג וניסה לכלות בו את זעמו‪ .‬ואז הבחין זך כי מישהו זינק‬ ‫במהירות הבזק ונעמד בינו לבין הסרסור‪ ,‬כשהוא מנסה לגונן עליו‪ .‬זה היה נתן‬ ‫אלתרמן‪74.‬‬

‫[ ‪] 566‬‬

‫פרק שנים עשר‬

‫השחרית הפלאית של העלייה השנייה‬ ‫(‪)1962-1959‬‬

‫א‬ ‫האווירה ששררה במפקדת פיקוד הנח"ל שביפו היתה חגיגית במיוחד‪ :‬לצד‬ ‫חיילי הבסיס וקציניו‪ ,‬וכן קצינים אורחים מכל זרועות הצבא‪ ,‬בלטו בנוכחותם‬ ‫מפקד ֵגיסות השריון האלוף חיים בר־לב‪ ,‬סגנו אלוף משנה דוד אלעזר‪ ,‬קצינים‬ ‫מבסיסי השריון ברחבי הארץ‪ ,‬קצין חינוך ראשי וכן אמנים רבים — שחקנים‪,‬‬ ‫מוזיקאים‪ ,‬מחברים ואנשי במה‪ .‬רב סרן שאול ביבר‪ ,‬קצין התרבות של גיסות‬ ‫השריון‪ ,‬התהלך בין הקרואים כמחותן‪ :‬הרי לא כל יום מזדמנת לידיו הצגת‬ ‫בכורה של להקה צבאית‪ ,‬ובייחוד להקה שאותה כונן במו ידיו רק שנה אחת‬ ‫קודם לכן — להקת גיסות השריון‪ .‬הוא לחץ את ידי הבאים‪ ,‬טפח על שכמם‬ ‫של כמה ממכריו הקצינים‪ ,‬החליף חיבוקים ונשיקות עם חבריו מהברנז'ה‪,‬‬ ‫אמר מילה פה ומילה שם‪ ,‬ובתוך כך הציץ מפעם לפעם אל מאחורי הקלעים‬ ‫כדי לראות שהכול ערוך ומוכן למופע הבכורה‪ .‬לרגעים הסתודד עם נעמי‬ ‫פולני‪ ,‬במאית הלהקה‪ ,‬שגם היא נעה הלוך ושוב בין אולם הכניסה אל מאחורי‬ ‫הקלעים‪ .‬ביבר היה נרגש במיוחד עם בואם של המשורר נתן אלתרמן ורעייתו‬ ‫השחקנית רחל מרכוס‪ .‬אחרי שלחצו את ידו בחמימות‪ ,‬תפסו השניים מקום‬ ‫צדדי באחת השורות האחוריות‪ ,‬ושם ישבו‪ ,‬נראים ולא נראים‪ ,‬כשהם מצפים‬ ‫בדריכות לתחילת הערב‪.‬‬ ‫זה היה בחול המועד סוכות שנת תש"ך‪ 20 ,‬באוקטובר ‪ .1959‬בדיוק בשעה‬ ‫‪ 20:30‬התייצבו על הבמה חברי להקת גיסות השריון — שמונה חברים‪ ,‬שלוש‬ ‫חברות ושני מנגנים — והשמיעו את קטע הפתיחה לתוכנית "יותר מדי אבק"‪1.‬‬ ‫התוכנית החדשה — שהיתה השנייה בתולדות הלהקה — הוכנה ברובה על ידי‬ ‫הבמאית נעמי פולני‪ ,‬בבימוי המערכונים סייע לה יואל זילברג‪ .‬הפעם התמקדה‬ ‫התוכנית בנושאים שייחדו את גיסות השריון‪ ,‬והיא נועדה לטיפוח גאוות‬ ‫היחידה‪ .‬סוּ ּפר בה על טנקים‪ ,‬זחלמים‪ ,‬אבק‪ ,‬לכלוך‪ ,‬חיי פרך‪ ,‬אהבת הכלי‬ ‫[ ‪] 567‬‬

‫אלתרמן‬

‫וניצחונות סיני — כפי שנכתב בעיתון במחנה‪ 2.‬את הפזמונים והלחנים חיברו‬ ‫חיים חפר‪ ,‬נעמי שמר וסשה ארגוב‪ ,‬ואילו המערכונים היו פרי עטם של דן בן‬ ‫אמוץ‪ ,‬אפרים קישון ודן אלמגור‪ .‬משתתפי המופע היו חיילים וחיילות בשירות‬ ‫סדיר — לא מוּ כרים ברובם — אך כולם צעירים מאוד‪ ,‬מוכשרים ושופעי חן‪ .‬בין‬ ‫אלה שהתייצבו אותו ערב על הבמה היו ברק עמרני‪ ,‬יוסי צמח‪ ,‬זמירה חיון‪ ,‬צבי‬ ‫גרטל‪ ,‬גבי אקשטיין‪ ,‬עידו מוסינזון ותרצה אלתרמן (אתר)‪.‬‬ ‫תרצה התגייסה לשירות סדיר במחזור אוקטובר של שנת ‪ ,1958‬עוד לפני‬ ‫שמלאו לה ‪ .18‬המכתב הראשון ששיגר אלתרמן אל המען הצבאי שלה נכתב‬ ‫ב־‪ 15‬באוקטובר‪" :‬מעכשיו‪ ,‬כמובן‪ ,‬תתחילי לקבל מכתבים מאיתנו" — כך כתב‬ ‫לה‪" .‬היום קבלנו סוף־סוף את כתובתך המלאה‪ — ,‬וגם את הצלום המפתיע‬ ‫והמקסים כל כך‪ .‬ובקרוב‪ — ,‬כל יום שעובר מקרב אותנו לכך — הלא נראה גם‬ ‫אותך עצמך‪ ,‬תיצקין הנפלאה שלנו"‪ .‬כעבור ארבעה ימים‪ ,‬ב־‪ 19‬באוקטובר‪ ,‬יצא‬ ‫מכתב נוסף‪" :‬במכתבך היום קיבלנו גם את הצילום‪ ,‬שבו את נראית בעבודתך‬ ‫במטבח‪ ,‬לכלוכית ונסיכה קטנה שלי‪ .‬מכתבך המלא רגש ומחשבה ושאר־רוח‬ ‫הוכיח לי שוב שאת חודרת לעומקם של דברים ויודעת לתפוש את משמעותם‬ ‫הפנימית"‪ .‬ועוד כתב לה אלתרמן‪" :‬יודע אני‪ ,‬מה קשה וחריף המעבר שעברת‬ ‫מסביבה אל סביבה‪ ,‬ולכן שמחתי שבעתיים למקרא דבריך היפים והנכונים‪,‬‬ ‫דברים אשר החכמה והאמת שבהם מתובלים בחיוך ובאהבה‪ .‬תודה לך‪ ,‬בתי‬ ‫שלי‪ ,‬על כל זה"‪ 3.‬גם במכתבים אחרים השפיע אלתרמן על בתו הרבה אהבה‬ ‫ורוך‪" .‬תרצה‪ ,‬בתי שלי"‪ ,‬כתב אליה ב־‪ 21‬באוקטובר‪" ,‬הנה כבר יום שלישי‬ ‫ואם יתנו לכם חופש השבוע‪ ,‬הרי שעוד יומיים‪ ,‬שלושה־ימים‪ ,‬ואת כאן‪ ,‬בבית‪.‬‬ ‫מחשבה זו פשוט מרקידה בי את הלב"‪ .‬ובהמשך כתב כך‪" :‬כן‪ ,‬תיצקין שלי‪,‬‬ ‫פעמים אני מהרהר שגם אני ממלא בימים אלה כמוך חובת אימונים‪ ,‬אימונים‬ ‫ותרגילים של נשיאת געגועים אליך כשאת מחוץ לבית"‪ .‬את המכתבים שכתבה‬ ‫כיוונה תרצה אל שני ההורים‪ ,‬לעתים כתבה אל רחל בלבד‪ .‬אלתרמן קרא‬ ‫בשקיקה רבה גם את מה שכתבה לרחל‪ ,‬עינו כלל לא היתה צרה‪ ,‬במכתבו כתב‬ ‫לה כי שמח על הדברים לא פחות משרחל שמחה בהם‪" ,‬שמחתי גם מפני שאת‬ ‫היא שכתבת אותם ומפני שזכות גדולה היא לאמא ולאבא בהיות בתם הנפלאה‬ ‫מפנקת אותם לפעמים‪ .‬ובכך אני מודה לך על כל הטוב שקיבלתי גם אני ממך‬ ‫במכתביך"‪ .‬בצד המכתבים שיגרה תרצה מדי פעם דברים שכתבה‪ ,‬אלתרמן‬ ‫מיהר לקרוא אותם וגם הגיב מתוך אהדה ועמקות‪ .‬כך במכתב מ־‪ 5‬בנובמבר‪:‬‬ ‫יודע אני שהשירים אינם לך בבחינת מותרות לשעת הפנאי ואם מצאת לך‬ ‫[ ‪] 568‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫זמן ואפשרות וחשק‪ ,‬על אף הסביבה והעיסוקים שאת שרויה בהם בימים‬ ‫אלה‪ ,‬לכתוב את השיר הנפלא שכתבת‪ ,‬מסתבר שגם דברי עליו לא יראו‬ ‫לך טפלים ומוזרים בתוך החובות והטרדות הממלאות את זמנך כיום‪ .‬כל‬ ‫צידוקו של העמל הזה‪ ,‬שעליך לשאת בו עוד שבוע ימים‪ ,‬הרי בסופו־של־‬ ‫דבר בכך שהוא בא כדי שאפשר יהיה לכתוב שירים ולחיות את הדברים‬ ‫שעליהם השירים נכתבים‪.‬‬ ‫אלתרמן גם סיפר לה על החבילה ששלחו לה‪ ,‬ובה ּ ֵפרות‪ ,‬מיני מתיקה ו"געגועים‬ ‫רבים"‪ .‬את מכתביו חתם בדרך כלל במילה "אבא" או "שלך‪ ,‬אבא"‪ .‬לעתים‪,‬‬ ‫בברכה שקדמה לחתימה‪ ,‬גילה לה משהו מצפונות לבו‪" :‬וכל טוב לך‪ ,‬בתי‬ ‫היקרה ואני אוהב אותך ומכבד אותך (כן‪ ,‬אוסיף גם מכבד אותך) מאוד מאוד‪.‬‬ ‫שלך אבא"‪.‬‬ ‫להתכתבות שבין אלתרמן לתרצה היה גם תוכן מעשי‪ ,‬הנוגע לעתיד‬ ‫השירות הצבאי שלה‪ .‬חלומה הגדול של תרצה‪ ,‬שהיתה נערה ברוכת כישרונות‪,‬‬ ‫היה להיות שחקנית‪ ,‬מן הסתם שחקנית גדולה‪ .‬היא ירשה את כישרון המשחק‬ ‫של אמה‪ ,‬ובוודאי הוזנה גם מאהבת התאטרון של אביה‪ .‬לקראת הגיוס היתה‬ ‫תרצה נחושה בדעתה להתקבל ללהקה צבאית‪ ,‬זאת במטרה להתחיל בקריירה‬ ‫הבמתית שלה מוקדם ככל האפשר‪ .‬חודשים אחדים לפני הגיוס בא אלתרמן‬ ‫בדברים עם רב סרן שאול ביבר ובדק אצלו את אפשרות הצטרפותה של בתו‬ ‫ללהקת גיסות השריון‪ ,‬שזה עתה קמה‪ .‬וביבר‪ ,‬שהכיר את תרצה וידע על כישרון‬ ‫המשחק שלה‪ ,‬ושמעל לכול כיבד את בקשתו של אלתרמן‪ ,‬לא היסס אף לרגע‪,‬‬ ‫והבטיח שיעשה כל שניתן כדי שתתקבל ללהקה‪ .‬הוא אפילו ויתר לה על מבחן‬ ‫קבלה (אודיציה)‪ ,‬כפי שמחייבות התקנות‪" 4.‬אתמול הודיע לי שאול כי עניין‬ ‫הלהקה אושר רשמית" — שמח אלתרמן לדווח לה במכתבו מתחילת נובמבר‪.‬‬ ‫"נתקבל אישור להעברתך לגיסות שריון וכאן את כבר בתחום סמכותו של‬ ‫שאול וכבר את חברה בלהקה"‪ .‬ועוד כתב‪" :‬הנה כי כן‪ ,‬נסתיים התהליך הזה‬ ‫והושגה המטרה‪ .‬בעצם‪ ,‬מובטח מלכתחילה ורק הפרוצדורה הרשמית‪ ,‬עד‬ ‫שעברה את השלבים השונים‪ ,‬הצריכה קצת זמן‪ .‬ובכן‪ ,‬נוכחנו לדעת (אני ואת)‬ ‫שאפשר לסמוך על שאול"‪ .‬אלתרמן היה מלא סיפוק מכך שהצליח לספק לבתו‬ ‫את הסחורה המבוקשת‪ ,‬ובהזדמנות זו שלח ברכות של הצלחה ושל התגשמות‬ ‫התקוות‪" :‬אמא ואני מברכים אותך להצטרפותך ללהקה ומאחלים לך עבודה‬ ‫מעניינת ומועילה והרבה הצלחות‪ .‬אני בטוח כי עבודתך בלהקה זו תהיה לך‬ ‫הכשרה יפה להמשך לימודיך וכי תדעי להפיק מכך את כל התועלת"‪.‬‬ ‫[ ‪] 569‬‬

‫אלתרמן‬

‫ימים אחדים לאחר סיום הטירונות התייצבה תרצה לחזרה הראשונה של‬ ‫הלהקה שהתקיימה במועדון מלוא‪ ,‬סמוך לכיכר דיזנגוף‪ .‬היא הגיעה לשם‬ ‫בלוויית אביה‪ ,‬שבא לתת לה גיבוי וגם לראות שהכול בסדר‪ .‬כשנכנסה לאולם‬ ‫החזרות עשתה רושם בצורת ההופעה שלה — שמלה מתרחבת‪ ,‬עשויה מבד‬ ‫שעליו פסים כחולים ולבנים‪ ,‬ועיניה מעוטרות באיפור כבד‪ .‬כשהתחילו החזרות‬ ‫לבשה בגדים רגילים‪ ,‬פחות מהודרים‪ ,‬אך לא חדלה לאפר את עיניה‪ 5.‬היא‬ ‫השתלבה עד מהרה בעבודת הלהקה‪ ,‬שנערכה אז לקראת התוכנית השנייה‪,‬‬ ‫ובתוך זמן קצר אף צורפה לתוכנית הראשונה שהמשיכה לרוץ‪ .‬תרצה היטיבה‬ ‫לשיר ולהתנועע על הבמה‪ ,‬אך לא בלטה במיוחד כשחקנית‪ .‬כנגד זה עשתה‬ ‫רושם של בחורה מבריקה‪ ,‬בעלת כושר ביטוי בלתי רגיל שבלטה גם בהיקפי‬ ‫הקריאה העצומים שלה‪ .‬תמיד באה מצוידת בספרים‪ ,‬בעיקר ספרי שירה‪,‬‬ ‫ולעתים התיישבה וקראה שירים באוזני החברים‪ .‬בלהקה מצאה לה תרצה חבר‪,‬‬ ‫את החבר הראשון שלה — יוסי צמח‪ ,‬צעיר ירושלמי בעל רעמת שׂ ער ועיניים‬ ‫ירוקות יוקדות‪ ,‬שידע לרקוד ולשיר ובעיקר הפליא לנגן‪ .‬צמח נעשה בן בית‬ ‫אצל משפחת אלתרמן‪ ,‬רחל גילתה כלפיו יחס חם וקראה לו "בני" וגם הזמינה‬ ‫אותו לאכול ממאכליה המשובחים‪ ,‬בייחוד אהב כשהציעה לו מרק אטריות‪ .‬גם‬ ‫אלתרמן העניק לו מידה של תשומת לב‪ ,‬לעתים אפילו הזמין אותו עם תרצה‬ ‫להצטרף אליו ל"כסית"‪ .‬עם זאת שמר על מרחק‪ ,‬כשהוא מקפיד לקרוא לו‬ ‫"יוסף"‪ ,‬ולא "יוסי"‪ 6.‬הבית בשדרות נורדאו היה פתוח גם בפני חברים אחרים‬ ‫בלהקה‪ ,‬שהיו קרובים לתרצה ולמדו לחבב אותה וכמובן העריכו מאוד את רוחב‬ ‫דעתה‪ ,‬אף כי לא אחת נתקפו מבוכה נוכח השינויים הלא צפויים במצב הרוח‬ ‫שלה‪ :‬לעתים היתה עליזה עד כדי קיצוניות‪ ,‬צחקה והשתוללה וחיבקה את מי‬ ‫שנקרה על דרכה‪ ,‬ולעתים שקעה בעצבות‪ ,‬עד כדי ניתוק מגע עם אלה שסבבו‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫משהשלים אלתרמן את המשימה להכניס את תרצה ללהקה הצבאית‪ ,‬הוטלה‬ ‫עליו משימה נוספת — לכתוב פזמון עבור הלהקה‪ .‬זה היה רצונה של תרצה‪,‬‬ ‫והוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא יכול היה לסרב לה‪ .‬מאז תחילת שנות השלושים כתב אלתרמן‬ ‫עשרות אם לא מאות פזמונים שבוצעו על ידי מיטב הזמרים ושזכו לפופולריות‬ ‫עצומה; עם זאת‪ ,‬מעולם לא הזדמן לו לכתוב משהו עבור אחת מן הלהקות‬ ‫הצבאיות‪ ,‬אף שאלה מילאו תפקיד מרכזי בזירת הזמר העברי מאז ראשית‬ ‫ימי המדינה‪ .‬על מה יכתוב את השיר? — תהה אלתרמן‪ .‬הוא סלד מהמחשבה‬ ‫שיצטרך ליישר קו עם השירים על ההוויי הצבאי שנועדו לחזק את המורל‪ ,‬אף‬ ‫שלו אישית לא היה כל קושי לקלס את הצבא ואת לוחמיו — כפי שעשה לא‬ ‫[ ‪] 570‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫אחת בשירי "הטור השביעי"‪ .‬אך כמו תמיד‪ ,‬ההתבהרות באה לו לפתע‪ .‬אכן‬ ‫הוא יכתוב עבור הלהקה פזמון על חייל‪ ,‬ואפילו על חייל שמסר את חייו למען‬ ‫המולדת‪ ,‬אבל לא על החייל יפה הבלורית והתואר‪ ,‬אלא דווקא על חייל אחר‪,‬‬ ‫מעט חריג‪ ,‬זה שהיה מאז ילדותו מושא ללעג של הסובבים אותו‪ .‬עם זאת היה‬ ‫זה חייל מסור‪ ,‬נאמן‪ ,‬תמים בכל לבו‪ ,‬אשר ברגע של אמת הגיר את דמו והקריב‬ ‫את חייו למען הכלל‪ .‬הוא בחר לו את השם "אליפלט"‪ ,‬הנשמע לכאורה חריג‪,‬‬ ‫אף כי היה זה שמו של אחד מגיבורי דוד (שמואל ב כג לד)‪.‬‬ ‫כשנראה היה לו שהשיר מוכן למשלוח העתיק אותו אלתרמן במכונת כתיבה‪,‬‬ ‫הכניס אותו למעטפה וניגש לסניף הדואר שברחוב דיזנגוף‪ .‬משם שיגר את‬ ‫המכתב לכתובת הצבאית שמסרה לו תרצה‪ .‬כשקיבלה תרצה את כתב היד של‬ ‫השיר מסרה אותו בשמחה לידיה של נעמי פולני‪ ,‬במאית הלהקה‪ ,‬ופולני מצדה‬ ‫התקשרה לסשה ארגוב‪ ,‬שעבדה אתו בשיתוף מאז ימי הצ'יזבטרון‪ ,‬וביקשה‬ ‫ממנו לחבר את הלחן‪ 7.‬ארגוב‪ ,‬שהיה אישיות בולטת ומובילה בזמר הישראלי‪,‬‬ ‫לא צבר עד אז הרבה שעות אלתרמן‪ ,‬שביכר לעבוד עם מלחינים אחרים‪ ,‬בעיקר‬ ‫משה וילנסקי‪ 8.‬יתר על כן — בשני מקרים קודמים עלתה עבודתם המשותפת‬ ‫על שרטון‪ :‬ב־‪ 1956‬הלחין ארגוב את שירו של אלתרמן "זמר מפוחית"‪ ,‬שנועד‬ ‫להיות מושר במסגרת הצגת רוויו של דן בן אמוץ וחיים חפר‪" ,‬ת"ק על ת"ק"‬ ‫שמה‪ ,‬שהועלתה בתאטרון הקאמרי בבימויו של שמואל בונים‪ .‬לבסוף לא נכלל‬ ‫הפזמון בתוכנית‪ ,‬וביצועו נדחה לכמה שנים‪ .‬כעבור שנתיים התבקש ארגוב‪,‬‬ ‫ללא ידיעתו של אלתרמן‪ ,‬להלחין את "הבלדה על הנה קש" שחיבר ברטולד‬ ‫ברכט ("‪ ,)"Ballade von der Hannah Cash‬שתרגם אלתרמן שנים רבות קודם‬ ‫לכן עבור תאטרון המיניאטורות החיפאי תיבת נח‪ .‬השיר — המתאר את יחסו‬ ‫האלים של קנט הסכינאי לאשתו הנה‪ ,‬זונה לשעבר — בוצע ברוב כישרון על ידי‬ ‫הזמר אריק לביא על במת מועדון התאטרון‪ .‬לביא הכניס גם כמה שינויים בשיר‪,‬‬ ‫בין היתר שינה את שם הגיבור ל"הנס"‪ ,‬לגיבורה קרא "אנה" — והדבר לא מצא‬ ‫חן בעיני אלתרמן‪ .‬אלא שגם גורל השיר הזה לא צלח‪ :‬בשל השימוש במילה‬ ‫"זונה" החליט "קול ישראל" למנוע את השמעתו ברדיו‪ ,‬והשיר נגנז‪ .‬אלתרמן‬ ‫ידע על הפסילה‪ ,‬אך החליט שלא להתנגד לה — אם משום שקיבל את שיקוליו‬ ‫של "קול ישראל"‪ ,‬ואם משום שנטר ללביא על שעשה בשיר כבתוך שלו מבלי‬ ‫שהתייעץ עמו‪ 9.‬לאחר שני הניסיונות הלא מוצלחים הללו לא היה עוד המשך‬ ‫לשיתוף הפעולה בין השניים — עד שנקרא ארגוב על ידי פולני להלחין את‬ ‫"אליפלט"‪ .‬באותה הזדמנות הלחין שיר נוסף מפרי עטו של אלתרמן‪ ,‬ושיועד‬ ‫גם הוא עבור הלהקה‪ :‬שם השיר היה "פרד לתפארת"‪ ,‬וסוּ ּפר בו על גדוד נהגי‬ ‫[ ‪] 571‬‬

‫אלתרמן‬

‫הפ ָרדות‪ ,‬שהיה הראשון מבין הגדודים העבריים שהקימו הבריטים במלחמת‬ ‫ּ‬ ‫העולם הראשונה‪ .‬את ביצוע השיר הזה החליטה פולני לדחות עד לתוכנית‬ ‫הבאה של הלהקה‪10.‬‬ ‫לאחר קטע מוזיקלי שנקרא "וריאציות"‪ ,‬שבו נפתחה התוכנית‪ ,‬שרו חברי‬ ‫הלהקה את "רוחלה"‪ ,‬פזמון מאת חיים חפר‪ ,‬ולאחריו הוצג המערכון המוזיקלי‬ ‫"אופנת כובעים"‪ ,‬פרי עטו של דן אלמגור‪ .‬ואז הגיע תורו של השיר "אליפלט"‪.‬‬ ‫חברי הלהקה התייצבו בשורה על הבמה‪ ,‬כשתרצה יוצאת אל מחוץ לשורה‪ ,‬נערכת‬ ‫לשיר את תפקיד הסולו — היו מי שריננו כי אלתרמן העמיד זאת כתנאי למסירת‬ ‫השיר ללהקה‪ .‬בקול סדוק‪ ,‬אך טעון רגש‪ ,‬שרה תרצה את השיר שכתב אביה‬ ‫הנערץ למנגינה שחיבר סשה ארגוב‪ .‬תרצה שרה את הבית הראשון בלבד‪ ,‬ואחר‬ ‫כך הצטרפו אליה חברי הלהקה‪ ,‬שניצבו על הבמה ללא תנועה‪ ,‬מלוּוים באקורדיון‪.‬‬ ‫יפ ֶלט‪ /‬וְ נַ ִ ּג ָידה ֻּכ ָּלנוּ ְּבקוֹ ל" — היו המילים הראשונות של‬ ‫"נְ זַ ֵּמר נָ א ֶאת ׁ ִשיר ֱא ִל ֶ‬ ‫"כ ֲא ׁ ֶשר עוֹ ד ָהיָ ה הוּא ַרק יֶ ֶלד‪ְּ /,‬כ ָבר ָהיָ ה הוּא ִּב ׁיש־‬ ‫השיר‪ ,‬שאותן שרה תרצה‪ַּ .‬‬ ‫ַ ּגדָּ א ָגדוֹ ל"‪ .‬וכך גולל השיר את סיפורו של חייל מסכן‪" ,‬ביש־גדא גדול"‪ ,‬שמאז‬ ‫"א ִפ ּלוּ ְּב ִמיל"‪ .‬אלא שלו‪ ,‬כך‬ ‫ומתמיד הרבו ללעוג לו‪ ,‬אמרו עליו שאין לו אופי ֲ‬ ‫נדמה‪ ,‬לא היה אכפת‪ :‬כשגזלו ממנו צעצוע‪ ,‬עוד כשהיה ילד‪ ,‬המשיך משום־מה‬ ‫לחייך‪ .‬כשבגר‪ ,‬היה גם כן שווה נפש אל מול העלבונות שספג‪ .‬תמיד היה מוקף‬ ‫"כי ָס ִביב‪ְּ ,‬כ ִכנּ וֹ ר וְ ָח ִליל‪ַ /‬מנְ ִ ּגינָ ה ְמ ִא ָירה‪,‬‬ ‫באיזה פסקול שמימי שהיה מגונן עליו — ִּ‬ ‫ְמ ַצ ְל ֶצ ֶלת" ואז הגיע ליל הקרב — אליפלט היה כבר חייל — העמדה הקדמית היתה‬ ‫מנותקת‪ ,‬מלאי התחמושת אזל בה‪ ,‬מי ישליך את חייו ויֵ צא אל הקו הקדמי להביא‬ ‫יפ ֶלט ְּכ ִא ּלוּ‪ /‬הוּא ֻמ ְכ ָרח ֶאת ַה ְּמ ַלאי ְל ַחדֵּ ׁש‪ /,‬וְ ֵכיוָ ן ׁ ֶש ֵאין‬ ‫"אז ִה ְר ִ ּג ׁיש ֱא ִל ֶ‬ ‫תחמושת? ָ‬ ‫א ִֹפי ְּב ִמיל לוֹ ‪ /,‬הוּא זָ ַחל ָּכ ְך יָ ׁ ָשר מוּל ָה ֵא ׁש" — המשיכו חברי הלהקה לגולל את‬ ‫סיפורו של הגיבור־התם‪ ,‬כשהחיילים שלמרגלות הבמה מאזינים לסיפור בקשב רב‪,‬‬ ‫מי מהם נזכר אולי במין טיפוס דומה שבו נתקל אי־פעם בבית הספר או במהלך‬ ‫שירותו הצבאי‪ .‬כשהוא המום ופצוע שב אליפלט מן העמדה הקדמית‪ ,‬אך גם‬ ‫וּע‪/‬‬ ‫"ב ְב ִלי ַד ַעת ַמדּ ַ‬ ‫כשכרע‪ ,‬גם כשנפל‪ ,‬לא חדל לחייך את חיוכו המוזר והמבויש‪ִּ ,‬‬ ‫יצד ְוּב ׁ ֶשל ַמה ֶ ּזה וְ ֵא ְ‬ ‫יך"‪ .‬באותו הרגע התרונן דבר מה בלב החיילים‪ ,‬והמנגינה‬ ‫וְ ֵכ ַ‬ ‫"כי ָס ִביב‪ְּ ,‬כ ִכנּ וֹ ר וְ ָח ִליל" — שבה המנגינה ונסקה‬ ‫שתמיד אפפה אותו נגעה גם בהם‪ִּ .‬‬ ‫"איזֶ ה‬ ‫אל על‪ ,‬כשארגוב מחולל בשורה זו את אחד הרגעים היפים של הזמר העברי‪ֵ .‬‬ ‫יפ ֶלט"‪ ,‬מלמלו בינם לבין עצמם‪ ,‬בראותם את אותו שלומיאל‪ ,‬שהכול‬ ‫יֶ ֶלד ַא ָּתה‪ֱ ,‬א ִל ֶ‬ ‫דיברו בו דופי‪ ,‬מכלה אט־אט את חייו‪ .‬ולא רק החיילים הרכינו ראש‪ :‬לפתע‪,‬‬ ‫בבחינת דאוס־אקס־מכינה‪ ,‬הופיע ממרומים המלאך גבריאל‪ ,‬כשגם הוא מרכין את‬ ‫ראשו אל מול גבורתו של החייל המת‪:‬‬ ‫[ ‪] 572‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫ַוּב ַּליְ ָלה‪ָ ,‬חבוּ ׁש ַק ְסדַּ ת ּ ֶפ ֶלד‪,‬‬ ‫יאל‬ ‫ַאט יָ ַרד ַה ַּמ ְל ָא ְך ַ ּג ְב ִר ֵ‬ ‫יפ ֶלט‬ ‫וְ נִ ַ ּג ׁש ִל ְמ ַר ֲא ׁשוֹ ת ֱא ִל ֶ‬ ‫ׁ ֶש ּׁ ָש ַכב ַּב ִּמ ׁ ְש ָלט ַעל ַה ֵּתל‪.‬‬ ‫יפ ֶלט‪ַ ,‬אל ּ ַפ ַחד‪,‬‬ ‫הוּ א ָא ַמר‪ֱ :‬א ִל ֶ‬ ‫יפ ֶלט‪ַ ,‬אל ּ ַפ ַחד וָ ִחיל‪,‬‬ ‫ֱא ִל ֶ‬ ‫ָ‬ ‫ַּב ָּמרוֹ ם ָלנוּ יֵ ׁש ִמ ְּמך נַ ַחת‪,‬‬ ‫ַאף ׁ ֶש ֵאין ְל ָך א ִֹפי ְּב ִמיל‪.‬‬ ‫למחרת היום פורסמה ביקורת נלהבת על המופע של להקת גיסות השריון במדור‬ ‫"אלף לילה ולילה" של העיתון ידיעות אחרונות‪" :‬הרבה דמיון‪ ,‬הרבה עליזות‪,‬‬ ‫צחוק בריא ומידה לא־מבוטלת של כשרון‪ ,‬הושקעו בתכנית החדשה של להקת‬ ‫השריון 'יותר מדי אבק'" — כתב המבקר — "לפחות לשניים מבין המשתתפים‬ ‫הצעירים אפשר לנבא עתיד על בימותינו‪ ,‬ולאו־דוקא על אחת הבימות המהוות‬ ‫'המשך־רגיל' ללהקות הצבאיות"‪ .‬אך היתה בדברים גם נימה של הסתייגות‪,‬‬ ‫שכוּ ונה אל הבלתי צפוי לחלוטין‪" :‬האמנם יש מקום לשיר 'אליפלט' של נתן‬ ‫ּ‬ ‫אלתרמן בתכנית זו?" — כך שאל‪11.‬‬ ‫"אליפלט" סימן את תחילתו של שיתוף פעולה עתיר הצלחות בין נתן‬ ‫אלתרמן לבין סשה ארגוב‪ ,‬שהיו גם לידידים בנפש‪ .‬ארגוב‪ ,‬שנולד בביאליסטוק‬ ‫וגדל במוסקבה‪ ,‬היה צעיר מאלתרמן בארבע שנים‪ ,‬מנעוריו היה פסנתרן מחונן‪,‬‬ ‫ואת עבודתו כמלחין ביצע תמיד בשעות הפנאי — במשך שנים עבד בבנק‬ ‫לתעשייה‪ ,‬ורק בשלב מאוחר בחייו החל לעבוד כמוכר בחנות הספרים ברוסית‬ ‫של בולוסלבסקי‪ ,‬עד שהיה לבעלים שלה‪ .‬הוא ורעייתו נוסיה‪ ,‬שהיתה גם היא‬ ‫מוזיקאית‪ ,‬התגוררו עם שני ילדיהם בדירה קטנה במרכז תל אביב‪ ,‬ברחוב‬ ‫סירקין‪ ,‬מרחק כמה תחנות אוטובוס משדרות נורדאו‪ ,‬וסגנון חייהם הפשוט‬ ‫והצנוע הלם את סגנון חייו של אלתרמן ואת דרך ההתנהלות שלו‪ .‬גם אלתרמן‬ ‫וגם ארגוב חשו שבחיבור השיר "אליפלט" מצאו שניהם לשון משותפת‪ ,‬אף‬ ‫שהשיר עצמו — הגם שריגש את השומעים בעת מופעיה של להקת גיסות‬ ‫השריון — לא חדר עדיין אל הציבור הרחב‪ .‬הביצוע שבו שימשה תרצה כסולנית‬ ‫אמנם נשמר בהקלטה‪ ,‬אך לא יצא לאור בתקליט ולעתים נדירות הושמע ברדיו‪.‬‬ ‫אולם זו היתה רק ההתחלה‪ :‬כאשר התוכנית "יותר מדי אבק" המשיכה לרוץ בין‬ ‫בסיסי צה"ל‪ ,‬נטלה נעמי פולני את השיר ומסרה אותו לביצועה של להקה חדשה‬ ‫[ ‪] 573‬‬

‫אלתרמן‬

‫שהרכיבה מיוצאי להקות צבאיות — להקת "התרנגולים"‪ .‬הופעת הבכורה של‬ ‫"התרנגולים" נערכה במארס ‪ ,1960‬ובמהלכה הושמע השיר בביצוע הרכב קולי‬ ‫חדש‪ ,‬כשתפקיד הסולו הופקד בידי הזמר יהורם גאון‪ ,‬שהיה אז בראשית דרכו‪.‬‬ ‫בביצוע זה הפך "אליפלט" בתוך זמן קצר לקלסיקה ישראלית‪ ,‬ולאחד השירים‬ ‫הנפוצים ביותר בעצרות אבל ובימי זיכרון‪ .‬בימים שבהם הועם מעט זוהרם‬ ‫של הנערה והנער‪ ,‬הפוסעים אט־אט אל מול האומה‪ ,‬דווקא שירם של אלתרמן‬ ‫וארגוב על ה"ביש גדא" שהיה למגש הכסף הצליח לחדור אל לבבות רבים וקנה‬ ‫לו מקום בלב הקונצנזוס הלאומי‪.‬‬

‫ב‬ ‫את השבוע הראשון של שנת ‪ 1960‬בילה אלתרמן במעקב דרוך אחרי הידיעות‬ ‫שמילאו את העיתונים יום אחרי יום ובהן נמסר על התפרצויות אנטישמיות‬ ‫בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה‪.‬‬ ‫הכול התחיל עוד בשלהי השנה שעברה‪ ,‬ולגמרי לא במקרה — בימי חג‬ ‫המולד‪ .‬ב־‪ 28‬בדצמבר ‪ 1959‬פרסם עיתון דבר ידיעה ולפיה יושב ראש מפלגת‬ ‫הרייך הגרמני בקלן ועמו עוד כמה חשודים נעצרו לחקירה‪ .‬המעצר נעשה‬ ‫בעקבות חילול בית הכנסת החדש בעיר קלן‪ ,‬שקירותיו כוסו בצלבי קרס‬ ‫ובססמאות נאו־נאציות‪ .‬נשיא גרמניה המערבית היינריך ליבקה והקנצלר‬ ‫קונרד אדנאואר גינו את המעשה‪ .‬המקרה עצמו אירע יומיים קודם לכן‪ ,‬ב־‪26‬‬ ‫בחודש‪ ,‬בדיוק בחג המולד‪ .‬עורך שבועון יהודי‪ ,‬קרל מרקס שמו‪ ,‬אמר כי חילול‬ ‫בית הכנסת "הבאיש שוב את ריחה של גרמניה בעולם כולו"‪ .‬אולם הגינויים‬ ‫לא הועילו‪ :‬בימים הבאים דיווח העיתון על עוד תקריות אנטישמיות שאירעו‬ ‫במערב גרמניה‪ .‬בשידור לאומה לרגל ראש השנה פנה נשיא גרמניה המערבית‬ ‫אל עמו בבקשה להימנע מתקריות מעין אלה‪" .‬כשמעלים אנו על דעתנו את‬ ‫המחשבה כי בערב חג־המולד חולל בית תפילה יהודי בצורה כה מסלידה‬ ‫מתעוררים בנו חששות עמוקים נוכח מעשה כה ברוטלי" — אמר הנשיא‪.‬‬ ‫בהמשך השמיע קריאה להימנע להבא ממעשים כגון אלה‪" :‬יש צורך שכל אחד‬ ‫מאתנו יגלה ערנות רבה יותר כדי למנוע מעשים כאלה המעוררים שאט נפש‪,‬‬ ‫הפוגעים באנשים חפים והמכתימים את שם גרמניה"‪ .‬מאמר המערכת של דבר‬ ‫מ־‪ 1‬בינואר התריע על כך שבגרמניה ישנו יחס סלחני כלפי נאצים לשעבר‪,‬‬ ‫מפעילות חינוכית שתביא‬ ‫ואף מתח ביקורת על הימנעותה של ממשלת גרמניה ּ‬ ‫"לחיסון הנוער מפני החידק הנאצי"‪.‬‬ ‫[ ‪] 574‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫ככל שנקפו הימים נראה היה שהאירועים צוברים תאוצה‪ :‬הגיעו ידיעות על‬ ‫ציור צלבי קרס וכתיבת ססמאות אנטי־יהודיות בבריטניה‪ ,‬בנורווגיה באוסטריה‬ ‫ובבלגיה‪ .‬על רקע זה הודיע נחום גולדמן‪ ,‬נשיא ההסתדרות הציונית‪ ,‬כי ארגון‬ ‫נאצי מחתרתי הוא שאחראי להתפרצויות באירופה‪ .‬אולם הצהרות לחוד‬ ‫ומציאות לחוד‪ :‬ההתפרצויות באירופה הלכו והחמירו‪ .‬איגרת שנשלחה אל הרב‬ ‫של מילנו איימה במעשי גמול נגדו ונגד שאר חברי הקהילה היהודית‪ .‬הרב של‬ ‫אמסטרדם קיבל מכתבי איום‪ .‬צלבי קרס צוירו על חלונות ראווה של שישה‬ ‫בתי עסק יהודיים במקומות שונים בבריטניה‪ .‬לנוכח ידיעות אלה קיימה מליאת‬ ‫הכנסת דיון בנושא‪ :‬בתשובה להצעה לסדר היום הודיע שר המשפטים פנחס רוזן‬ ‫כי קיים יסוד לחשש כי האירועים השונים מונחים על ידי ארגון אנטישמי בין־‬ ‫לאומי הפועל ברחבי אירופה‪" .‬הזדעזענו ונחרדנו נוכח גילויי השנאה וההסתה‬ ‫נגד יהודים שפרצו בעת האחרונה בגרמניה והתפשטו משם בארצות אחרות" —‬ ‫הכריז רוזן‪ .‬אולם התגובה החריפה ביותר אל מול אירועים אלה היתה בגרמניה‬ ‫עצמה — ממשלת בון החליטה לנקוט אמצעים חריפים נגד גילויי האנטישמיות‪,‬‬ ‫ואף הפנתה קריאה לבונדסטאג הגרמני למהר ולהעביר חוק נגד הסתה לאומנית‬ ‫וגזעית‪ .‬במקביל נתקבלה בפרלמנט של מערב ברלין החלטה להוציא אל מחוץ‬ ‫לחוק את כל הארגונים הנאו־נאציים‪ .‬וילי ברנדט‪ ,‬שכיהן אז כראש העיר ברלין‪,‬‬ ‫מיהר להכריז כי לא יתיר לקבוצות נאו־נאציות לפעול בתחומה של עירו‪" :‬אנו‬ ‫נכה בהן בכל מקום ומקום‪ .‬זוהי חובתנו המוסרית והלאומית" — אמר ברנדט‪12.‬‬ ‫האירועים כשלעצמם לא הפתיעו את אלתרמן‪ ,‬כך לפחות הצהיר במאמר‬ ‫בשם "התופעה המסתורית וסיבותיה"‪ ,‬שכתב על רקע אירועים אלו‪ .‬מה‬ ‫שהפתיע אותו יותר היה הגילוי מחדש של העובדה כי גם עתה‪ ,‬יותר מעשור‬ ‫לאחר הקמת המדינה‪ ,‬ממשיכים קיבוצים יהודיים להתקיים "בין הגויים" כפי‬ ‫שהיה בעבר‪ .‬יתר על כן‪ :‬אלתרמן חש אי־נוחות מכך שאורח החיים השלו‬ ‫כביכול של יהודי אירופה מתקיים בצלן של ממשלות הנוטות לו חסד ובחסותם‬ ‫המגנים עליו‪ .‬בייחוד ביטא סלידה מתחייתו של הקיבוץ‬ ‫של כוחות משטרתיים ִ‬ ‫היהודי בגרמניה‪ ,‬עד כדי כך שלפי תפיסתו "משיחת צלב־הקרס על דלתי ההיכל‬ ‫היהודי שהוקם בקלן הגרמנית היא עניין צורם פחות מעצם הקמתו של היכל זה‬ ‫על אדמת גרמניה לאחר השואה הנוראה"‪ .‬אלתרמן לא חסך את ִחצי הלעג שלו‬ ‫גם מנשיא ההסתדרות הציונית נחום גולדמן‪ ,‬כשהביקורת מופנית כלפי כוונתו‬ ‫של גולדמן לייעץ לממשלת גרמניה כיצד לחנך את העם ואת הנוער כדי למנוע‬ ‫הישנותן של תופעות מעין אלה‪ .‬בעיניו לא היה דבר מגוחך יותר מכך שמנהיג‬ ‫ציוני בדור שלאחר השואה נוטל עליו את התפקיד לדאוג לחינוכו ולבריאותו‬ ‫[ ‪] 575‬‬

‫אלתרמן‬

‫הנפשית של העם הגרמני‪ .‬אולם העקיצות כלפי גולדמן — שממנו ביטא סלידה‬ ‫גם בעבר — היו עניין שולי‪ :‬לדידו היו התקריות האנטישמיות באירופה ביטוי‬ ‫מועצם לאנומליה של הקיום היהודי בגלות‪ ,‬ובמשתמע היה בהן כדי להעניק‬ ‫אשראי מוסרי נוסף לקיומה של מדינת ישראל‪13.‬‬ ‫אלתרמן חזר ונדרש לעניין גרמניה והיהודים כעבור כמה חודשים לרגל‬ ‫מאורע אחר לגמרי — פגישתם של ראש הממשלה דוד בן־גוריון וקנצלר‬ ‫גרמניה המערבית קונרד אדנאואר שהתקיימה ב־‪ 14‬במארס ‪ ,1960‬בשעה תשע‬ ‫בבוקר‪ ,‬במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק‪ .‬הפגישה התקיימה במהלך ביקור‬ ‫מדיני של בן־גוריון בארצות הברית‪ ,‬ששיאו היה מפגש עם הנשיא אייזנהאואר‬ ‫בבית הלבן‪ .‬המגעים לקיום הפגישה בין ראש ממשלת ישראל לקנצלר הגרמני‬ ‫— שקיומה נשמר בסוד כמעט עד לרגע האחרון — התנהלו זה זמן‪ ,‬ושהותם‬ ‫בו בזמן בארצות הברית היא שאפשרה לבסוף את קיומה‪ .‬פגישה זו — כפי‬ ‫שכתב הביוגרף של בן־גוריון‪ ,‬מיכאל בר־זהר — "המחישה באורח דרמתי את‬ ‫ההתפייסות הפורמאלית בין העם היהודי בדמותה של מדינת ישראל לבין‬ ‫גרמניה החדשה‪ ,‬זו של אדנאואר"‪ .‬מה שחיזק רושם זה היה הצהרתו הדרמטית‬ ‫של בן־גוריון בפני העיתונאים שהמתינו לו ולקנצלר בצאתם מן הפגישה‪:‬‬ ‫"בקיץ האחרון אמרתי בכנס‪ ,‬שגרמניה של היום איננה גרמניה של אתמול"‪,‬‬ ‫אמר בן־גוריון‪" .‬אחרי פגישתי עם הקנצלר בטוח אני‪ ,‬ששיפוט זה היה נכון"‪14.‬‬ ‫לאמירה זו של בן־גוריון היתה תהודה בין־לאומית חזקה‪ ,‬והיא סייעה רבות‬ ‫לגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה לחזור ולהשתלב מחדש במשפחת‬ ‫העמים‪.‬‬ ‫כמי שהיה תומך עקבי של בן־גוריון לעניין הקשר המדיני והרשמי עם גרמניה‬ ‫אך בר־פלוגתא שלו בכל הנוגע לפיוס כולל בין הגרמנים ליהודים‪ ,‬פגישת בן־‬ ‫גוריון־אדנאואר‪ ,‬ובייחוד הדברים שנאמרו בעקבותיה‪ ,‬גילמו בעיניו את כל מה‬ ‫שנראה לו מוקצה מחמת מיאוס ביחסים שבין שני העמים‪ .‬את הרשימה בנושא‬ ‫זה כתב מתוך מבוכה וכאב — הן מתוקף רגישותו הקיצונית לנושא המדובר‪ ,‬והן‬ ‫בשל הערצתו הידועה לדוד בן־גוריון‪ ,‬שאותה לא טרח להסוות גם בשעה של‬ ‫מחלוקת‪" .‬בטחונו העמוק של ראש־הממשלה בנכונותו של אותו צעד לא גרע‪,‬‬ ‫כנראה‪ ,‬מכובד משמעותה של ההחלטה גם לגביו [‪ ]...‬אבל החלטתו ומעשהו‬ ‫היו ברורים וחותכים"‪ ,‬כתב אלתרמן בהתייחסו לבן־גוריון‪ .‬ואם אמנם כך‪ ,‬גם‬ ‫ההתנגדות להחלטה זו ולמעשה שעשה בן־גוריון צריכה גם היא להיות חדה‬ ‫וברורה‪ .‬זה היה אחד מאותם רגעים שבהם בחר אלתרמן להתעמת עם דוד בן־‬ ‫גוריון‪ ,‬למרות האשראי העצום שהעניק לו‪ .‬במאמר חזר אלתרמן על תפיסת‬ ‫[ ‪] 576‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫היסוד שלו שלפיה היחסים הבלתי רשמיים עם גרמניה — בתחום התרבותי‪,‬‬ ‫החברתי והסמלי — הם הפסולים בעיניו‪ ,‬ולכן מוטב היה אילו סייג בן־גוריון‬ ‫את פגישתו עם הקנצלר הגרמני לתחום המדיני והרשמי בלבד‪ ,‬ואילו הוא עשה‬ ‫דווקא את ההפך מזה‪ :‬שהרי בהבחנה העקרונית שהציע בין גרמניה של היום לזו‬ ‫של אתמול העניק בן־גוריון הכשר גורף לאומה הגרמנית‪ ,‬ואת זאת‪ ,‬כך סבר‪ ,‬יש‬ ‫לדחות בכל התוקף‪ .‬מה גם שאם חל שינוי כלשהו בגרמניה‪ ,‬הרי אין לראות בזה‬ ‫שידוד מערכות מוסרי‪ ,‬אלא פועל יוצא של הניצחון המוחץ של בעלות הברית‬ ‫במלחמת העולם השנייה‪ .‬בסיכום הדברים טען אלתרמן כי השאלה שאנחנו‬ ‫מצוּ וים לשאול את עצמנו היא‪" :‬באיזו מידה רשאי ויכול העם היהודי להתעלם‬ ‫ביחסים עם גרמניה של ה י ו ם‪ ,‬מן המשקע הנורא שהשאירה בו גרמניה של‬ ‫א ת מ ו ל"‪ .‬וליתר דיוק‪" :‬באיזו מידה הוא רשאי למחות משקע זה מתודעתו‬ ‫ומהגיון־חייו‪ .‬באיזו מידה הוא רשאי לנתק עצמו מן המשקע הזה ניתוק המנוגד‬ ‫לחוקי יסוד של רציפות חיי־יחיד וחיי־ציבור"‪ .‬וכדי לשלול מן הפגישה‬ ‫שהתקיימה בוולדורף אסטוריה את הערך שיוחס לה — בראש וראשונה על ידי‬ ‫בן־גוריון עצמו — העדיף אלתרמן לתאר אותה כלא יותר מאשר "פרק־זמן של‬ ‫שתי שעות בתולדות היחס בין עם ישראל ובין גרמניה בזמן החדש‪ ,‬וכי על אף‬ ‫הכול לא 'היסטוריה נעשתה במנהאטן'"‪ .‬הוא אף הכתיר את המאמר — שהיה‬ ‫אחד משיאי הפובליציסטיקה שלו — בכותרת‪" :‬לא 'פגישה היסטורית'"‪15.‬‬ ‫דבריו של אלתרמן על המשקע הנורא שהותירה גרמניה של אתמול בעם‬ ‫היהודי קיבלו בתוך פרק זמן קצר ביותר המחשה בלתי צפויה לחלוטין‪ .‬ב־‪23‬‬ ‫במאי נפל דבר בישראל‪ :‬באותו יום התייצב ראש הממשלה דוד בן־גוריון מעל‬ ‫הס ּפים — אדולף‬ ‫במת הכנסת בירושלים ומסר הודעה שהרעישה את אמות ִ‬ ‫אייכמן‪ ,‬מראשי מתכנניה של השמדת היהודים באירופה‪ ,‬נלכד בארגנטינה‬ ‫והובא לארץ‪ ,‬והוא יעמוד בקרוב למשפט‪" .‬קומי על רגליך אשה יהודיה‪ ,‬קומי‬ ‫על רגליך" — קרא אלתרמן מעל דפי "הטור השביעי" שהופיע לקראת סופו של‬ ‫אותו שבוע‪ ,‬זאת על רקע ידיעה שהתפרסמה באחד מעיתוני הערב בדבר עוברת‬ ‫אורח שראתה קבוצה של אנשים מתגודדים סביב גיליון של עיתון‪ ,‬ומשראתה‬ ‫את הכתוב בו צנחה מתעלפת והוּבלה לחנות סמוכה‪ ,‬במקרה היתה זו חנות‬ ‫צעצועים‪" .‬קומי על רגליך" — קרא מי שלא חדל ולו לרגע לתת דעתו למשקע‬ ‫הנורא שהשאירה בנו גרמניה של אתמול‪" .‬את פה‪ ,‬בין החיים‪ ,‬והערב הוא‬ ‫ערב חול רגיל ואדולף אייכמן נתפס בידי שלוחיה של המדינה היהודית והוא‬ ‫עכשיו בתוכה‪ ,‬והוא אולי אינו רחוק מן המקום שאת עומדת בו‪ ,‬והוא כלוא‬ ‫ומחכה לדין"‪ .‬באחת ניסה אלתרמן לקשור את פרשת לכידתו ומשפטו הצפוי‬ ‫[ ‪] 577‬‬

‫אלתרמן‬

‫של אייכמן למאורע של הקמת מדינת ישראל‪ ,‬זאת בתגובה לערעורים שהחלו‬ ‫להישמע בדבר ההיגיון שבשפיטתו בארץ‪" .‬עם תפיסתו ומשפטו־העתיד של‬ ‫שופך דמי העם‪ ,‬נגלית ישראל לאומה כולה כקובעת לראשונה את תקפם של‬ ‫חוקים אלה במקום התוהו שנשקף עד כה מתוך בקיעי ההיסטוריה היהודית" —‬ ‫הכריז אלתרמן‪ .‬והמסקנה ברורה‪" :‬ישראל לא תוציא את המשפט הזה מידיה‬ ‫ולא תמסרנו לאחרים‪ .‬היא תשב לדין ונפשה פכחון‪ ,‬ועצביה ברזל ותקומתה‬ ‫הממלכתית אין לה טעם רב יותר ממאזני־משפט אלה שבידה הפעם"‪ .‬בתוך‬ ‫כך דחה אלתרמן בתוקף ומתוך שאט נפש את ערעורה של ארגנטינה‪ ,‬שראתה‬ ‫בחטיפתו של אייכמן פגיעה בריבונותה כמדינה והפרה בוטה של החוק הבין־‬ ‫לאומי‪16.‬‬ ‫משפט אייכמן נפתח בפני הרכב מיוחד בבית העם בירושלים ב־‪ 11‬באפריל‬ ‫‪ ,1961‬כשהוא מעורר התרגשות עזה בציבוריות הישראלית ותגובות ערות‬ ‫ברחבי העולם כולו‪ .‬למשך זמן־מה עמד המשפט בראש סדר היום של אלתרמן‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬שלא כמו חיים גורי‪ ,‬שנכח באולם בית העם כל ימי המשפט ודיווח‬ ‫עליו לעיתון למרחב‪ ,‬נשאר אלתרמן מסוגר בדירתו שבשדרות נורדאו‪ ,‬כשהוא‬ ‫מקשיב בריכוז רב לדיונים הארוכים ששודרו ברדיו‪ .‬הוא גם קרא בשקידה‬ ‫רבה את הדיווּ חים על המשפט שהופיעו בעיתונות היומית ולעתים אף הגיב‬ ‫עליהם‪ .‬המעקב אחרי מהלך המשפט לוּ וה ברישום עיקרי דברים בפנקסו — אם‬ ‫דברים שנאמרו בבית הדין עצמו ושאותם שמע ברדיו או העתיק מן העיתון‪,‬‬ ‫ואם דברים שנכתבו על אודות המשפט בעיתונות המקומית או בעיתונות חוץ‪.‬‬ ‫לצד אלה העלה על הכתב שברי רעיונות‪ ,‬כשהוא מסמן לצדם את המילה‪:‬‬ ‫"לציין"‪ ,‬שפירושה‪ :‬לציין במאמר‪ 17.‬התוצאה היתה תריסר רשימות שפורסמו‬ ‫ברצף במסגרת "הטור השביעי" מתחילת אפריל ועד אמצע אוגוסט; בטורים‬ ‫אלה העלה אלתרמן הרהורים ביחס לסוגיות שונות שעלו במשפט‪ ,‬דן בעדויות‬ ‫(סאלו בארון‪ ,‬אבא קובנר‪ ,‬ק' צטניק) או הגיב על ויכוחים שרחשו בשולי‬ ‫המשפט‪ .‬לעתים גלש לתובנות בעלות אופי יותר כללי הנוגעות בשואה ולקחה‪.‬‬ ‫ואף שהשואה העסיקה אותו תדיר‪ ,‬הרי שדומה שמאז ימי משפט קסטנר לא‬ ‫התפנה לכתוב על נושא זה בצורה כה ממוקדת ובאותה מידה של ריכוז כפי‬ ‫שעשה זאת עכשיו‪18.‬‬ ‫הריגוש שאחז באלתרמן ביום שבו נודע על לכידתו של אייכמן שב וכבש‬ ‫את חדרי לבו ביום פתיחת המשפט‪" .‬קולו החד והחותך של פקיד בית המשפט‬ ‫בירושלים פילח את קורות ענותו של העם היהודי עד לקצווי מרחקים" — כך‬ ‫כתב‪ .‬אלתרמן היה נסער מעצם השמעת שתי המילים העבריות "בית המשפט"‪,‬‬ ‫[ ‪] 578‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫שלמשמען חייב היה אייכמן לקום על רגליו ולעמוד דום‪ .‬תמונה זו סימלה‬ ‫לגביו את הקשר בין לכידתו של אייכמן והמשפט הנערך לו בירושלים עם‬ ‫תקומת ישראל בארצו‪ :‬לשיטתו‪ ,‬עיקר העניין היה בזה שעצם קיום המדינה‬ ‫שאפשר‪ ,‬בפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית‪ ,‬עריכת משפט צדק למי‬ ‫הוא זה ִ‬ ‫שקם על העם היהודי להורגו‪ .‬במאמרים שבאו בהמשך דן אלתרמן בהיבטים‬ ‫שונים של הפרוצדורה המשפטית‪ ,‬שכבר בשעת מעשה עוררה תהיות וביקורת‪:‬‬ ‫הוא גרס‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי הפרטים המובאים במשפט‪ ,‬כל הפרטים‪ ,‬הם רלוונטיים‪,‬‬ ‫גם אם כביכול נראה היה שיש בהם משום סטייה מן הדיון; שהרי תכלית‬ ‫המשפט היא "חישוף מהותו והוקעתו של הפשע עצמו"‪ ,‬ומאחר שהפשע הוא‬ ‫תכנונה וביצועה של השמדת עם‪ ,‬הרי שמציאות זו מורכבת בראש וראשונה‬ ‫מפרטים‪ ,‬מרבבות פרטים‪ ,‬ואלה חיוניים לאו דווקא "לשם שלמותה של היריעה‬ ‫ּ‬ ‫ההיסטורית‪ ,‬אלא לשם שלמות המהלך המשפטי"‪ .‬וכשעלתה על הפרק שאלת‬ ‫תכליתו של המשפט‪ ,‬הציג אלתרמן את עמדתו בנושא זה בגילוי לב גמור‪:‬‬ ‫לשיטתו‪ ,‬תכליתו של המשפט אינה אלא היא המשפט עצמו‪ ,‬היינו עשיית דין‬ ‫צדק עם מי שהיה "ראש משמידיו של העם היהודי באירופה"; לא חינוך הדור‬ ‫הצעיר ולא הוספת צידוק לקיום המדינה‪ ,‬אלא עשיית דין‪" :‬עשיית דין" — כפי‬ ‫שניסה להסביר — "אינה כלי להשגת מטרות שלאחריה‪ ,‬אלא תוצאה מוכרחת‬ ‫ממעשים ומאורעות שקדמו לה וגרמו אותה"‪ .‬או‪ ,‬בניסוח אחר‪" :‬משפט זה‬ ‫הוא פרי שהבשיל בתקפם של כוח וכורח אשר מחוץ למושגים של תכלית‬ ‫ו'כדאיות'‪ ,‬פרי אשר דמי הנרצחים הם שורשיו והם שהצמיחוהו בתוקף חוקות‬ ‫הגיון ומוסר וטבע שעליהם העולם עומד"‪.‬‬ ‫מטבע הדברים שדיוני המשפט עוררו אצל אלתרמן הרהורים ומחשבות‬ ‫ועמן עלו לדיון כמה שאלות רגישות ושנויות במחלוקת‪.‬‬ ‫ביחס לתקופה עצמה‪ִ ,‬‬ ‫השאלה הראשונה‪ ,‬שהציבור בישראל לא הרפה ממנה מעולם‪ ,‬היתה שאלת‬ ‫"כצאן לטבח" או‪ ,‬לחלופין‪" ,‬מדוע היהודים לא התקוממו" — נושא שהוא‬ ‫עצמו דן בו לעייפה בתקופת משפט קסטנר‪ ,‬ושביחס אליו הציג בשעתו עמדה‬ ‫לא שגרתית שגימדה את משקלו של המרד ודווקא גילתה הבנה להתנהגות‬ ‫ה"פסיבית" של המוני היהודים‪ .‬אל מול משפט אייכמן לא ראה אלתרמן כל‬ ‫סיבה לסגת מעמדתו‪ ,‬יתר על כן‪ ,‬לטעמו ערער המשפט על עצם התוקף של‬ ‫שאלה זו‪" ,‬ובו יותר מבכל עת אחרת נתגלה חוסר־שחר שבה ועוול שבה"‪.‬‬ ‫השאלה השנייה היתה "מדוע לא הושיעו"‪ ,‬והיא נסבה בעיקר סביב פרשת‬ ‫הונגריה‪ ,‬שכן הונגריה היתה המקרה הראשון בתולדות השואה שבו לוּ ותה‬ ‫ודאות ההשמדה באפשרות ההצלה‪ ,‬וזו לא נוצלה כלל‪ .‬את כתב האשמה בנדון‬ ‫[ ‪] 579‬‬

‫אלתרמן‬

‫זה הפנה היישר לבעלות הברית‪ ,‬שדחו ברגל גסה את כל האופציות לעכב את‬ ‫ההשמדה‪ :‬הן נמנעו מהפצצת מסילות הברזל בדרך לאושוויץ‪ ,‬סירבו להפציץ‬ ‫את מחנות המוות‪ ,‬לא התירו את הורדת כוח הצנחנים של צעירי ארץ ישראל‬ ‫בהיקפו המקורי‪ ,‬ואף לא הכריזו על מתן מקלט ליהודים שיורשו לצאת משטח‬ ‫הכיבוש הגרמני‪ .‬דבר מזה לא נעשה‪ .‬מכאן נגזרת שאלה שלישית‪ ,‬והיא שאלת‬ ‫חלקו של העם היהודי שנמצא מחוץ למעגל השואה בהצלת יהודים‪ .‬בהקשר זה‬ ‫בא אלתרמן ללמד סנגוריה על היישוב היהודי בארץ ישראל‪ ,‬שבניגוד לביקורת‬ ‫שנשמעה בציבור נכון היה לדעתו לעשות את הנדרש למען יהודי אירופה‪.‬‬ ‫"העם היהודי צריך לשנן לעצמו כי אפילו בהיות ידיו כרותות ורגליו כבולות‪,‬‬ ‫היו בניו נכונים להשליך עצמם אל תוך השריפה האוכלת את חייהם באירופה‬ ‫כדי להחיש קורטוב ישועה" — כך כתב‪ ,‬כשהוא שב ומפנה אצבע מאשימה‬ ‫אל בעלות הברית‪" :‬אלה שמנעו ממנו את הזכות הזאת ואת החסד הזה הם‬ ‫אותם כוחות שסירבו לתת לכלואי מחנות־המוות את הזכות ואת החסד ליהרג‬ ‫בהפצצה בריטית‪ ,‬כדי לא להישרף בכבשן הגרמני"‪ .‬עם זאת חיפש אלתרמן‬ ‫חיזוק לעמדה זו‪ ,‬והוא מצא אותו בדברים שכתב בנדון זה חיים גורי‪ ,‬ושנכללו‬ ‫באחד מדיווחיו השוטפים ממשפט אייכמן‪ .‬אלה שימשו לו תנא דמסייע‪.‬‬ ‫המעקב היום־יומי אחרי המשפט ובייחוד מעמד העדויות — יותר ממאה‬ ‫עדים עלו על הדוכן — הטה את מבטו של אלתרמן לכיוון נוסף‪ ,‬לא אל העולם‬ ‫שהעדים באו ממנו ושאותו הם נועדו לייצג‪ ,‬אלא דווקא אל העולם שאליו‬ ‫הם משויכים כיום‪ .‬מראה דמותם של ניצולי השואה והצגתם כחלק בלתי‬ ‫נפרד מנוף הארץ היו מרכיב חשוב ב"שירי עיר היונה"‪ ,‬שבהם גולל את סיפור‬ ‫התקומה‪ .‬עתה בא המשפט‪ ,‬על גלריית העדים המרשימה שנחשפה בו‪ ,‬ולנגד‬ ‫עינינו התייצבו האנשים והנשים הללו‪ ,‬הנושאים על גבם את נטל השואה‪ ,‬והנה‬ ‫הם פזורים בכל המלאכות והעיסוקים בארץ והם חלק בלתי נפרד מרקמת חייה‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬קלסתר פניו של העם כפי שהוא היום — שוב נדרש אלתרמן לעניין "צלמי‬ ‫פנים" — נושא עליו את תו חותמם הייחודי של אנשים אלה‪ ,‬חותם שאין דומה‬ ‫לו בשום אומה ולשון‪ .‬תובנה זו סייעה לאלתרמן בניסוח הגדרה רבת־תנופה‬ ‫— עקרונית וכוללת — של האדם היהודי בן זמננו‪" :‬כשם שנחרת באומה הזאת‪,‬‬ ‫בשחר ימיה‪ ,‬תו מגעו של המלאך בכף ירך יעקב" — כך כתב — "כך נחרת בה‬ ‫כיום תו מגעה של אושוויץ"‪ .‬ברם‪ ,‬אותו דגם מחשבה יושם על ידיו גם ביחס‬ ‫לגרמנים — כשם שאושוויץ‪ ,‬כמקום וכסמל‪ ,‬עיצבה את דמותה של האומה‬ ‫היהודית כמהות כוללת‪ ,‬כך גם היתה לסימן ההיכר של המורשת הקולקטיבית‬ ‫של העם הגרמני‪ ,‬והדבר מערער על העמדה המקובלת על רבים שלפיה יש‬ ‫[ ‪] 580‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫להבחין בין הפושעים בפועל ובין הכלל כולו‪ .‬על בסיס הנחה זו קבע אלתרמן‪:‬‬ ‫"אושוויץ היא נכס עולמי גדול ותקיף‪ ,‬ונכס זה סימן המוצא הגרמני חרות בו"‪,‬‬ ‫ואם אמנם כך‪ ,‬מנוע האדם היהודי בן זמננו מלקיים מגעים חברתיים ותרבותיים‬ ‫כלשהם עם הגרמנים‪ ,‬שהרי אין דרך למדר את המגעים האלה מזכר המגע‬ ‫הגרמני עם אושוויץ‪ .‬עמדה זו בדבר המותר והאסור ביחסי ישראל־גרמניה‬ ‫טופחה על ידיו באופן עקבי מאז ימי הפולמוס הציבורי של ימי השילומים ועד‬ ‫לפגישה שהתקיימה בוולדורף אסטוריה בין בן־גוריון לקונרד אדנאואר‪ ,‬שעליה‬ ‫קרא תיגר‪ .‬משפט אייכמן רק חידד והעצים עמדה זו‪ ,‬ואף נתן בידו את הכלים‬ ‫להציע לה ניסוח מחודש‪.‬‬ ‫את מסכת עיוניו לרגל משפט אייכמן חתם אלתרמן בשני מאמרים שנכתבו‬ ‫בהפרש ניכר — האחד‪" ,‬הדין והגיונו"‪ ,‬שנכתב ערב מתן פסק הדין‪ ,‬והשני‪,‬‬ ‫"לעת נטילת אחריות"‪ ,‬שהופיע ימים אחדים לאחר ביצוע גזר הדין‪ .‬המאמר‬ ‫הראשון היה תגובה לדברים שנאמרו בנוגע לחוסר הפרופורציה בין ממדיו‬ ‫העצומים של הפשע לבין העונש הצפוי לנאשם — דבר שעשוי היה ליטול את‬ ‫עוקצו של פסק הדין‪ .‬סוגיית העונש הטרידה את אלתרמן עוד במהלך נאומי‬ ‫הסנגוריה‪ ,‬אך עמדתו היתה נחרצת‪ :‬הוא רשם בפנקסו כי לאחר כל שנשמע‬ ‫בפסק הדין וכל מה שהוכח במשפט אין אלא עונש אחד שיש להטיל עליו‪,‬‬ ‫והוא עונש מוות‪ .‬אמנם‪ ,‬אפילו רוצח הוא אדם‪ ,‬לא במקרה בחרה מדינת ישראל‬ ‫לבטל את עונש המוות על רצח‪" ,‬אך מי שחוטא נגד האנושות‪ ,‬מי שפוגע לא‬ ‫בשלום החברה אלא בעצם קיומה‪ ,‬מי שהאמין שמותר להמית אומה‪ ,‬ניער [‪]...‬‬ ‫עצמו מחוץ למין האנושי — והחברה האנושית מצווה להקיא אותו מתוכה ולו‬ ‫רק כדי להגן על עצמה מפני פושעים מסוגו"‪ 19.‬במאמר עצמו גרס אלתרמן כי‬ ‫משפט אייכמן הוא משפט לכל דבר ועניין‪ ,‬משפט שיש בו דין ויש בו גמול‪,‬‬ ‫יש אשמה ויש עונש‪ ,‬ולכן‪ ,‬לדידו‪ ,‬גודלו של הפשע אין בו כדי לדחות את‬ ‫האפשרות של הרשעה בדין‪ ,‬אלא דווקא לשלול את ההיתכנות להענקת זיכוי‪.‬‬ ‫את ההסתייגויות שנשמעו בנוגע להטלת עונש על אייכמן קשר אלתרמן בין‬ ‫היתר לאי־היכולת של הציבור להסתגל לשינוי ההיסטורי שבו בית דין יהודי‬ ‫גוזר את דינו של גוי שרדף את ישראל‪ ,‬מצב שנעשה אפשרי אך ורק לאחר‬ ‫כינונה של מדינת ישראל‪ .‬את המניע הפסיכולוגי הזה יש לדחות מכול וכול‪,‬‬ ‫ולאחר שדוחים אותו אין כל סיבה שבעולם להקל בעונשו של הנאשם מתוקף‬ ‫ממדיו של הפשע שביצע‪ .‬עם זאת הודה במקצת הטענה‪ ,‬היינו בזה שגם לאחר‬ ‫שיינתן העונש — חמור ככל שיהיה — הפשע יישאר בעינו‪:‬‬ ‫[ ‪] 581‬‬

‫אלתרמן‬

‫כן‪ ,‬הדין והצדק עומדים קצרי יד אל מול גודלה של הזוועה‪ ,‬אך קוצר־יד‬ ‫זה אינו מפריך את קביעתם של אשמה וגזר‪ .‬קוצר־יד זה אינו אומר אלא‬ ‫שגם לאחר המשפט ולאחר הגזר‪ ,‬ויהיה פסק־הדין אשר יהיה‪ ,‬יוסיף פשע‬ ‫זה להיות לא מכופר ולא מחול‪ ,‬ורק מבחינה זו יש באותה תחושה של‬ ‫קוצר־יד אמת גדולה וטבעית‪ .‬אמת זו אומרת שקצרה ידם של כל משפט‬ ‫וכל גזר־דין מלתת סיפוק של מחיקת חשבון‪ ,‬שכן‪ ,‬מעבר לכל דין ולכל‬ ‫גזר‪ ,‬צריך אותו פשע להוסיף ולהתנשא כעדות מחרידה ולא־נמחית בזכרון‬ ‫תולדות האדם‪20.‬‬ ‫על אף פער הזמנים והשוני בנסיבות שבהן נכתב‪ ,‬נראה המאמר "לעת נטילת‬ ‫אחריות" כמאמר המשך ל"הדין והגיונו"‪ .‬דווקא על רקע אי־הנוחות או הרתיעה‬ ‫שעורר ביצוע גזר הדין בחוגים מסוימים‪ ,‬בא אלתרמן לערער על הלגיטימיות‬ ‫של תחושות אלה ולתבוע יחס שונה כלפי אירוע זה — "יחס [‪ ]...‬של הכרת‬ ‫אחריות מלאה ושותפות מדעת לא רק לגבי תהליך המשפט ולגבי פסק הדין‬ ‫אלא גם לגבי ביצוע הגזר"‪ .‬שוב עלתה הטענה שכבר הושמעה קודם לכן בנוגע‬ ‫לצדקת פסק דין שהושת על אייכמן‪ ,‬שהרי‪ ,‬לדבריו‪ ,‬משפט ירושלים‪ ,‬למרות‬ ‫היותו אחד מן המאורעות הגדולים בתולדות ישראל‪ ,‬היה בראש וראשונה‬ ‫משפט פלילי על מעשי פשע‪ ,‬אשר סומן בתווית "תיק פלילי מס‪,"40/61 .‬‬ ‫ואשר העונש עליו נגזר מחומרת העברה‪ .‬נכון‪ ,‬אין כלל התאמה בין ממדי הפשע‬ ‫לבין העונש עצמו‪ ,‬כפי שטענו אז וכפי שטוענים היום‪ ,‬אך אין בזה כדי לבטל‬ ‫את תקפותו ואת נחיצותו של העונש עצמו‪" :‬מי שמשער אפשרותו של גזר‬ ‫דין‪ ,‬המרשיע את האשם וחושף את כל אימת הפשע ואינו עונש את מי שנמצא‬ ‫חייב בו‪ ,‬נמצא משער אפשרותו של אבסורד אשר מתוכו צועקים דמי המומתים‬ ‫בקול גדול לא פחות מאשר באין דין כלל"‪ .‬על יסוד הנחה זו שלל אלתרמן‬ ‫את עמדתו של הפילוסוף מרטין בובר‪ ,‬שטען בריאיון לניו יורק טיימס שאין‬ ‫כל עונש שיהלום את הפשעים שהוצגו במשפט ולא ייתכן כל גמול עליהם‬ ‫ולכן "אין ביצוע הגזר משרת אף אחת מן המטרות המקובלות של ההענשה"‪.‬‬ ‫הביקורת על טיעוני בובר היתה מהולה בלגלוג על הפוזה ההומניסטית שלו‪ ,‬לא‬ ‫רק משום שאין הוא נותן את דעתו על חומרת העונש לגבי הנדון עצמו‪ ,‬אלא‬ ‫משום שעמדתו‪ ,‬הנגזרת מן העיון המופשט‪ ,‬אוטמת עצמה לחלוטין מן הצורך‬ ‫האנושי הבסיסי לגמול לפושע על הפשע שביצע‪ ,‬שהוא היסוד שעליו צמחו‬ ‫המשפט והצדק‪" :‬כן" — אומר אלתרמן — "חמת השנאה לפשע וחמת הגמול‬ ‫לעושה מציאותה אינה יאה אולי לעיון הצרוף‪ ,‬אך היעדרה עשוי לשמוט מתחת‬ ‫[ ‪] 582‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫רגלי החברה האנושית את היסוד שממנו צמחו קנאת הצדק והדין"‪ .‬הוא התייחס‬ ‫אף ביתר זלזול לטיעונים שהושמעו בריאיון שלפיהם עשוי גזר הדין לשבש את‬ ‫"ניצוצות ההומניזם" המסתמנים אצל הנוער הגרמני‪ ,‬ואף להסיר מכשול בפני‬ ‫גידולן של מגמות אנטי־הומניות בעולם — לא ולא‪ ,‬השיב לו בעל הטור‪ ,‬מן‬ ‫הבחינה המעשית ישמש גזר הדין דווקא גורם מרתיע בעולם‪ ,‬בבחינת דם יהודי‬ ‫אינו הפקר‪ ,‬ובכך‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬יינתן "שירות להומניזם"‪ ,‬אף כי במובן שונה מזה‬ ‫שהוצע על ידי הפילוסוף רב־היוקרה‪21.‬‬

‫ג‬ ‫בשעות הבוקר של יום שישי‪ 5 ,‬באוגוסט ‪ ,1960‬טלפנה רחל מרכוס אל חנה‬ ‫גורדון‪ ,‬בת הדוד של אלתרמן‪ ,‬וביקשה ממנה לסור אליהם באותו ערב בסביבות‬ ‫השעה שמונה‪ .‬חנה תהתה על מה ולמה‪ ,‬ורחל‪ ,‬שמיעטה להזמין אורחים לביתה‪,‬‬ ‫הסבירה לה כי לנתן יש יום הולדת‪ ,‬רק לפני ארבעה ימים‪ ,‬בתשעה באב‪ ,‬מלאו‬ ‫לו חמישים‪ .‬כשהגיעה חנה גורדון לבית שבשדרות נורדאו גילתה שם קומץ‬ ‫אנשים‪ :‬מלבד נתן‪ ,‬רחל ותרצה היו שם משה דיין‪ ,‬המוציא לאור ישראל זמורה‪,‬‬ ‫ועוד כמה אורחים שאת זהותם לא ידעה‪ .‬על שולחן צדדי הונחו המתנות‪ ,‬אחת‬ ‫מהן היתה רפרודוקציה של הצייר ראובן‪ ,‬שאותה הביא משה דיין‪ .‬האורחים‬ ‫ישבו במעגל בחדרה של רחל מרכוס‪ ,‬ששימש גם סלון של הבית‪ .‬התקיימה‬ ‫שיחה שקטה‪ ,‬בטונים נמוכים‪ ,‬אלתרמן ישב כאילו מכווץ בתוך עצמו‪ ,‬ורק רחל‬ ‫גילתה פעלתנות יתר — היא יצאה אל המטבח וחזרה ממנו פעם אחר פעם‪,‬‬ ‫כשהיא מביאה תקרובת לאורחים‪ .‬הכול מעשה ידיה‪ .‬במהלך המסיבה העבירו‬ ‫האורחים מיד ליד את גיליון דבר שהופיע באותו בוקר‪ ,‬שהיה מלא וגדוש‬ ‫אלתרמן‪ :‬מערכת העיתון הפתיעה את בעל היובל בכך שהציבה את תמונתו‬ ‫בדיוק במקום שבו מתפרסם מדי שבוע "הטור השביעי"‪ ,‬ולצדה המילים האלה‪:‬‬ ‫"לבעל הטור השביעי — ברכת 'דבר'"‪ .‬גם המוסף לספרות ואמנות של העיתון‬ ‫הוקדש כולו לאלתרמן‪ ,‬והוא כלל מאמרים ורשימות מאת אברהם שאנן‪ ,‬ישראל‬ ‫זמורה‪ ,‬יהודית הנדל ושלמה גרודזנסקי‪ .‬ובצד כל אלה — שיר בשם "צעד‬ ‫מכונף" מאת עמיתו למערכת דבר‪ ,‬המשורר עזרא זוסמן‪ .‬הכול היו מורגלים‬ ‫בשירים שכתב אלתרמן בהזדמנויות שונות לכבודם של שחקנים‪ ,‬משוררים‬ ‫ואנשי ציבור‪ ,‬אך שיר הנכתב לכבוד אלתרמן היה בגדר חריג ולכן עורר סקרנות‬ ‫רבה‪.‬‬ ‫אולם לא רק דבר חגג את אלתרמן — כמעט כל העיתונים היומיים שהופיעו‬ ‫[ ‪] 583‬‬

‫אלתרמן‬

‫באותו בוקר בחרו לייחד את המוסף לספרות לכבודו של בעל היובל‪ :‬כך‬ ‫בהארץ‪ ,‬על המשמר‪ ,‬למרחב‪ ,‬הבקר וידיעות אחרונות‪" .‬לנתן אלתרמן מעומק‬ ‫הלב" — הקדים בדברי ברכה יעקב הורוביץ‪ ,‬עורך מוסף הארץ‪ ,‬ובעבר מאנשי‬ ‫חבורת "יחדיו"‪ .‬המאמר המרכזי בעל המשמר הופקד בידי אברהם שלונסקי‪,‬‬ ‫האיש שפרסם את שירו הראשון "בשטף עיר"‪ ,‬והיה למעשה החונך שלו בשדה‬ ‫השירה העברית‪ .‬תמונתם של שלונסקי ואלתרמן‪ ,‬היושבים יחד ליד שולחן‬ ‫בבית קפה כשהם במיטב עלומיהם‪ ,‬קישטה את הגיליון‪ .‬ב"משא"‪ ,‬המוסף‬ ‫הספרותי של למרחב‪ ,‬הקדיש אהרן מגד את טור המערכת לכבודו של אלתרמן‪,‬‬ ‫ולצדו התייצבו עוד שני מברכים — בני מהרשק‪ ,‬הפוליטרוק של הפלמ"ח‪,‬‬ ‫שהביא את "ברכת הלוחמים"‪ ,‬והמשורר רפאל אליעז‪ ,‬שבחר לפרסם מחדש את‬ ‫השיר "דו־שיח במרתף היין"‪ ,‬שהוקדש לבעל היובל‪ .‬לצד דברי הברכה‪ ,‬תקצירי‬ ‫הביוגרפיה והתצלומים החדשים והישנים‪ ,‬כללו המוספים לספרות שפע של‬ ‫מאמרי פרשנות על יצירתו של המשורר‪ ,‬פרי עטם של מבקרים ידועי שם כמו‬ ‫גדעון קצנלסון‪ ,‬א"ב יפה‪ ,‬יעקב בהט‪ ,‬יעקב רבי‪ ,‬ש"י פנואלי‪ ,‬ישראל זמורה‪,‬‬ ‫מתי מגד — ולצד כל אלה‪ ,‬המבקר הצעיר דן מירון‪ ,‬שנעשה בתוך פרק זמן‬ ‫קצר לדמות מרכזית בביקורת אלתרמן‪ .‬פרסומים נוספים לציון יום הולדתו‬ ‫של אלתרמן הופיעו בהמשך החודש‪ ,‬אחד מהם היה מאמר פרי עטו של זלמן‬ ‫שזר‪ ,‬אז יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית‪ ,‬ששילב זיכרונות מימי עבודתם‬ ‫המשותפת בדבר עם דברי שבח מופלגים עליו ועל יצירתו‪ .‬את מאמרו סיים‬ ‫שזר בקריאה "אל‪ ,‬משורר נצור"‪ ,‬כמעין פרפרזה של הביטוי "אל‪ ,‬מלך נצור"‬ ‫("‪ ,)"God, Save the King‬המוּ ּכר היטב מן ההמנון הבריטי‪ .‬ואף שלא היה רודף‬ ‫כבוד‪ ,‬לא היה אלתרמן אדיש או ציני אל מול הדברים שנכתבו או נאמרו עליו‬ ‫לרגל היובל‪ ,‬גם אם דבק בהם אבק של מליצה‪ :‬שכן אחרי החבטות שספג מידיו‬ ‫של נתן זך‪ ,‬היו הגיליונות המיוחדים שהופיעו לכבודו בגדר אשרור מחדש של‬ ‫המעמד הבכיר שהוא נהנה ממנו‪ ,‬של העניין הרב שיצירתו מוסיפה לעורר ושל‬ ‫האהבה השמורה לו עדיין בלב רבים‪22.‬‬ ‫האם פורסם ריאיון כלשהו עם אלתרמן לכבוד יום הולדת החמישים? ודאי‬ ‫שלא‪ .‬ואכן‪ ,‬הריאיון שלא פורסם הוא לכאורה נושאה המוצהר של כתבת השער‬ ‫שהוקדשה לאלתרמן בשבועון דבר השבוע‪ ,‬פרי עטה של העיתונאית רות בונדי‪.‬‬ ‫מה היה יותר מתאים במועד זה מאשר לראיין את נתן אלתרמן‪ ,‬לשאול אותו‬ ‫שאלות‪ ,‬לקבל עליו פרטים‪ ,‬לדעת מקרוב מה הוא נוהג לעשות ומה הוא חושב‪.‬‬ ‫אך במקרה דנן זה היה פשוט בלתי אפשרי‪ .‬בונדי למדה להבין‪ :‬נתן שונא‬ ‫פרסומת‪ ,‬ונתן בורח מכבוד‪ ,‬ונתן לעולם לא ידבר בפומבי‪ ,‬ונתן לא מצטלם‬ ‫[ ‪] 584‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫ונתן לא ידבר עם איש על עבודתו‪ ,‬ונתן לא ייתן לאיש להיכנס לחדרו‪ .‬לצורך‬ ‫הכנת הכתבה אמנם הצליחה לדבר עם שניים מחבריו‪ ,‬זאב יוסיפון וישראל‬ ‫זמורה‪ ,‬אך כל היתר השיבו פניה ריקם‪ ,‬חוששים לתגובתו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬ממה‬ ‫שליקטה ידעה בונדי לספר על אלתרמן שאינו נוסע לחוץ־לארץ כבר שלושים‬ ‫שנה‪ ,‬שלא תבע לעצמו תוארי כבוד וקישוטים אחרים‪ ,‬שיכול היה להיות חבר‬ ‫כנסת ולא רצה‪ ,‬שלא עשה דבר למען תרגום שיריו לשפות אחרות‪ ,‬ושמעולם‬ ‫לא ביקש לו רווחה או שיכון או תנאים אחרים שייטיבו עם מצבו‪ .‬בצד כל זה‬ ‫הדגישה את אומץ לבו‪ ,‬את סירובו לקבל מרות‪ ,‬את נכונותו להתעמת גם עם בן־‬ ‫גוריון‪ ,‬את מנהגו הקבוע לסייע לנזקקים ואת נטייתו להעדיף את אנשי המעשה‬ ‫על פני מעשה השירה‪ .‬בונדי נמנעה מלהזכיר את פרשת צילה בינדר‪ ,‬שהיתה‬ ‫ידועה לכול‪ ,‬או את נטייתו המופרזת לשתייה‪ .‬דיבורים כאלה לא היו מקובלים‬ ‫בעיתון‪ ,‬בוודאי לא בדבר‪ .‬כנגד זה סיפרה דווקא על אלתרמן הממהר לחזור‬ ‫הביתה מכל מקום שהוא נמצא בו‪ ,‬על הבן המסור המשגר מדי שבוע מכתב‬ ‫אל אמו בתל עמל‪ ,‬על האב לאין קץ שלבו מלא אהבה לבתו בת ה־‪ .19‬לבד‬ ‫מתמונת דיוקן בשער השבועון‪ ,‬הצלם היה בוריס כרמי‪ ,‬עוטרה הכתבה בשפע‬ ‫של תצלומים — אלתרמן כותב ליד שולחן בבית קפה‪ ,‬אלתרמן עם בתו תרצה‪,‬‬ ‫עם "ידידו האהוב" יצחק שדה‪ ,‬עם דוד בן־גוריון‪ ,‬עם חבר לנשק בעת שירותו‬ ‫הצבאי ועם חבריו הסופרים ב"כסית"‪ .‬כשפגש אלתרמן כעבור ימים אחדים את‬ ‫רות בונדי במערכת דבר‪ ,‬אמר לה‪ ,‬בלא מעט אירוניה‪ ,‬כי הוא ישתדל להיות‬ ‫כמו שהיא כתבה‪23.‬‬ ‫ברם‪ ,‬הדבר שריגש אותו יותר מכל הדברים שנאמרו או נכתבו עליו לרגל‬ ‫יום הולדתו היה מכתב ברכה ארוך ואישי מאוד ששלח אליו דוד בן־גוריון‪,‬‬ ‫שכלפיו חש תמיד הערצה עמוקה‪ .‬בראשית המכתב סיפר בן־גוריון כי עורך‬ ‫דבר‪ ,‬חיים שורר‪ ,‬פנה אליו לפני שבועות אחדים וביקש ממנו לכתוב משהו‬ ‫לכבוד המוסף המיוחד שתוכנן על ידי דבר‪ .‬אלא שהוא דחה את ההצעה‪ ,‬שכן‬ ‫אף שיש לו יחס לשירה — לעניין זה הזכיר את שירתו של ביאליק — הרי הוא‬ ‫איננו מבקר ספרותי‪ ,‬וכיצד יהין לכתוב עליו בפומבי משהו הנוגע בתחום זה‪.‬‬ ‫עם זאת חש בן־גוריון צורך נפשי עמוק לכתוב לו במכתב פרטי את אשר הוא‬ ‫— לא כמבקר ספרות אלא כאחד מקוראי עברית וחובב ספרות טובה — רוחש‬ ‫כלפיו "כאזרח‪ ,‬כאדם וכמשורר"‪ .‬במכתב הדגיש בן־גוריון כי ישנה "חשיבות‬ ‫אזרחית עליונה" לשירי אלתרמן‪ ,‬וזה העניין שאליו ביקש להתייחס‪ ,‬אף שאין‬ ‫בכך כדי לבטל צדדים אחרים של שירתו‪ ,‬שאותם הוא מכיר פחות‪" .‬אני רואה‬ ‫אחד מגילויי גדולתך הספרותית והשירית שאתה נזקק דווקא לענינא דיומא‬ ‫[ ‪] 585‬‬

‫אלתרמן‬

‫ואתה מצליח מאין כמוך לתת להם ביטוי מוצק‪ ,‬פיוט‪ ,‬קוסם ומעלה‪ ,‬כאשר לא‬ ‫עשה זאת אף אחד ממשוררינו" — כתב בן־גוריון‪ .‬הוא גם מצא לנכון לציין כי‬ ‫לפי התרשמותו לא נגרע דבר "מיופיו וחנו ושיריותו האמתית ובת־הקיימה של‬ ‫שירך על־ידי המגע המיידי‪ ,‬הקרוב והבלתי־אמצעי של ההופעה או המאורע‪,‬‬ ‫שאתה הופך בקסם המסתורי של עט־המשורר לפנינה ספרותית"‪ .‬ולזה נוספו‬ ‫גם דברי ברכה שנימתם אישית‪" :‬יובל" — כתב בן־גוריון — "אינו אלא הזדמנות‬ ‫נאותה לתת ביטוי לרחשי אדם לחברו‪ ,‬ולא תתרעם עלי אם הרשיתי לעצמי‬ ‫להגיד מעט מרחשי לבי כלפיך‪ ,‬רחשי הוקרה‪ ,‬אהבה והשתאות"‪ .‬בשולי‬ ‫המכתב‪ ,‬בנ"ב שלו‪ ,‬הביע בן־גוריון את צערו על כך שאלתרמן מוסיף לדבוק‬ ‫בשמו הלועזי‪ ,‬ואינו מאמץ לו שם עברי‪ ,‬מה גם שהשם אלתרמן‪ ,‬שפירושו "איש‬ ‫זקן"‪ ,‬אינו הולם אותו כלל וכלל‪" .‬תסלח לי על הערה מחוצפת זו" — חתם ראש‬ ‫הממשלה‪24.‬‬ ‫חגיגה רודפת חגיגה‪ :‬עוד לא נדם קול מצהלות החוגגים לרגל יום הולדתו‬ ‫של אלתרמן‪ 25,‬והנה התבשרו הוא ורחל על נישואיה הקרובים של בתם תרצה‬ ‫לשחקן עודד קוטלר‪ .‬ומעשה שהיה כך היה‪ :‬לבקשת התאטרון הקאמרי תרגם‬ ‫אלתרמן את הקומדיה "רוזנים ואביונים" ("‪ )"Misère et Noblesse‬מאת‬ ‫המחזאי האיטלקי אדוארדו סקרפטה‪ ,‬הנחשב לנציג הבולט ביותר של התאטרון‬ ‫הנפוליטני‪ .‬שמואל בונים‪ ,‬שהיה הבמאי‪ ,‬בחר הפעם לצווֵ ת להצגה גם את אשתו‬ ‫של אלתרמן רחל מרכוס‪ ,‬וגם את בתו‪ ,‬תרצה אתר‪ .‬מרכוס‪ ,‬שהיתה שחקנית‬ ‫ותיקה ומנוסה‪ ,‬זכתה להופיע בתפקיד קונצ'טה‪ ,‬אחד התפקידים הראשיים‪:‬‬ ‫קונצ'טה היא האם הגדולה והפעלתנית של משפחת אביונים‪ ,‬המתגוררת עם‬ ‫עוד משפחה בתוך חדר חשוך‪ ,‬שכר הדירה איננו משולם‪ ,‬הילדים צורחים מרעב‬ ‫והייאוש אוכל בכל פה‪ .‬לעומתה היתה תרצה שחקנית מתחילה בלבד‪ ,‬ולה נתן‬ ‫בונים להופיע בתפקיד משני בחשיבותו‪ :‬אתר צוּ ותה לשחק את ג'מה‪ ,‬בתו של‬ ‫עשיר חדש בשם גאטנו סמולונה‪ ,‬שאינו אלא טבח לשעבר שעלה לגדולה לאחר‬ ‫מות מעסיקו‪ ,‬ובזכות זה רכש לו מעמד חברתי גבוה‪.‬‬ ‫מלבד רחל מרכוס ותרצה אתר השתתפו בהצגה עוד שלושה עשר שחקנים‬ ‫ושחקניות שהיו מן השורה הראשונה של שחקני התאטרון הקאמרי‪ .‬אחד הם‬ ‫היה עודד קוטלר‪ ,‬שחקן צעיר ויפה תואר‪ ,‬ששיחק או אוג'ניו‪ ,‬מחזרה הנלהב‬ ‫והמיוסר של ג'מה‪ ,‬תפקיד שהלם בהחלט את כישוריו‪ .‬אוג'ניו נאלץ לפעול‬ ‫בשתי חזיתות — מול אביו האציל המגלה התנגדות ליחסים הנרקמים בינו‬ ‫לבין ג'מה‪ ,‬אך לא פחות מזה עליו לשאת חן מלפני אביה של ג'מה‪ ,‬גאטנו‬ ‫סמולונה‪ ,‬העשיר החדש‪ ,‬המציב בפני בן האצילים תנאים מחמירים קודם שייתן‬ ‫[ ‪] 586‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫לו היתר לשאת את בתו לאישה‪ .‬בה בעת נדרש סמולונה להתמודד עם רצונו‬ ‫העז של בנו לואיגי'נו‪ ,‬שהוא אחיה של ג'מה‪ ,‬לשאת לאישה את פופלה‪ ,‬בתם‬ ‫של זוג האביונים קונצ'טה ובעלה פסקואלה‪ .‬קשרי האהבה הנרקמים במחזה‬ ‫חוצים לבסוף את חומת הכסף והמעמד‪ ,‬והם מגיעים לסיומם הטוב במפגש‬ ‫ססגוני הנערך בביתו הנוצץ והמהודר של סמולונה‪ .‬על הבמה חיזר קוטלר אחרי‬ ‫ג'מה‪ ,‬ואילו מאחורי הקלעים החל להתרקם קשר רומנטי בינו לבין זו שהופיעה‬ ‫בתפקיד ג'מה‪ ,‬הלא היא תרצה אתר‪ ,‬בתה מלאת החן והקסם של רחל מרכוס‪,‬‬ ‫ששיחקה את קונצ'טה‪ .‬בנסיבות שנוצרו נזקק קוטלר‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬לא להסכמתו‬ ‫של גאטנו סמולונה‪ ,‬אלא דווקא להסכמתו של מתרגם המחזה‪ .‬לא חלפו אלא‬ ‫חודשים אחדים מאז הצגת הבכורה‪ ,‬ותרצה אתר ועודד קוטלר נכנסו בברית‬ ‫הנישואין‪26.‬‬ ‫הצגת הבכורה של "רוזנים ואביונים" נערכה באולם הבית של התאטרון‬ ‫הקאמרי שברחוב נחמני ב־‪ 20‬ביוני ‪ ;1960‬ההצגה זכתה להצלחה גורפת‪ ,‬והיא‬ ‫הועלתה על הבמה כמעט מדי ערב‪ .‬רק בליל ‪ 22‬בנובמבר נאלץ התאטרון‬ ‫להשבית את ההצגה באופן חד־פעמי‪ .‬הסיבה‪ :‬מסיבת החתונה של תרצה אתר‬ ‫ועודד קוטלר‪ ,‬שנערכה באותו ערב ממש בבית המלין בתל אביב‪ .‬אלתרמן‬ ‫עצמו היה נסער — הוא סבב בין הקרואים כשהוא לבוש חליפה שחורה‪ ,‬ובזמן‬ ‫החופה‪ ,‬מחמת כבוד המעמד‪ ,‬חבש כובע שחור‪ .‬תרצה היתה כלה לכל דבר‬ ‫ועניין‪ :‬היא ישבה על במה מוגבהת‪ ,‬לבושה בשמלת כלה לבנה‪ ,‬וממרום שבתה‬ ‫לחצה את ידי המברכים‪ .‬רחל מרכוס היתה המארחת החמה‪ ,‬הנדיבה והעניקה‬ ‫תשומת לב לכל אחד מן האורחים‪ .‬אלתרמן הזמין לחתונה את כל העולם‬ ‫ואשתו‪ ,‬את חבריו מן הפוליטיקה‪ ,‬את אנשי מערכת דבר‪ ,‬את אנשי התאטרון‪,‬‬ ‫את הסופרים והמשוררים‪ ,‬את יושבי "כסית"‪ ,‬את קרובי המשפחה שלו ושל‬ ‫רחל ואת הידידים הטובים באמת — יאני אבידוב‪ ,‬יוסיפון‪ ,‬ישראל זמורה‪ .‬אפילו‬ ‫ראש הממשלה דוד בן־גוריון הוזמן לחתונה‪ ,‬אך הוא הסתפק במכתב ברכה‬ ‫בלבד‪" :‬לנתן א‪ — ".‬כך כתב — "ברכתי הלבבית לכלולות בתך תרצה עם בחיר‬ ‫לבבה‪ .‬צר לי שלא אוכל להשתתף הערב בשמחתך‪ ,‬אבל דע כי כל חוויותיך הן‬ ‫משותפות למוקיריך ולידידיך‪ ,‬כי אוהבים אותך"‪ .‬והיו כמובן האורחים הרבים‬ ‫שבאו לכבודם של חנה ופנחס קוטלר‪ ,‬הוריו של עודד‪ ,‬שהיו סוחרים ידועי‬ ‫שם‪ ,‬בעלים של חנות סיטונאית ברחוב לוינסקי בתל אביב‪ .‬למחרת החתונה‬ ‫חזרו כולם לעבודה בתאטרון — כבר ב־‪ 23‬בנובמבר נערכה בנחמני הצגה של‬ ‫"רוזנים ואביונים"‪ ,‬בהשתתפותם של רחל מרכוס (האם)‪ ,‬תרצה אתר (הבת)‬ ‫ועודד קוטלר (החתן)‪ .‬כעבור יומיים פורסמה מודעת ברכה בעיתון דבר לכבודם‬ ‫[ ‪] 587‬‬

‫אלתרמן‬ ‫לבה‪27.‬‬

‫של רחל ונתן אלתרמן לרגל נישואי בתם תרצה עם בחיר‬ ‫שני האירועים בחייו של אלתרמן — יובל החמישים ונישואיה של בתו‬ ‫תרצה — התרחשו בצמידות למועד שבו התלקחה הסערה הפוליטית הגדולה‬ ‫שזכתה לשם "פרשת לבון"‪ ,‬אשר התבררה בדיעבד כגורם העיקרי שהביא את‬ ‫קץ שלטונו של דוד בן־גוריון‪ .‬ב־‪ 25‬באוגוסט ‪ 1960‬הסתיים משפטו של אברי‬ ‫זיידנברג גלעד‪ ,‬הידוע בשם הצופן "האדם השלישי"‪ ,‬זאת בגין אופן התנהלותו‬ ‫סביב "עסק הביש" שאירע במצרים בשנת ‪ ,1954‬בעת כהונתו של לבון כשר‬ ‫הביטחון‪ .‬בעקבות פסק הדין דרש לבון זיכוי מידי בטענה שהוכח כי לא הוא‬ ‫האיש שנתן את ההוראה לפעולה האומללה שבגינה נאסרו חבריה של רשת‬ ‫הריגול במצרים ושניים מהם הוצאו להורג‪ .‬ראש הממשלה מינה ועדה בראשות‬ ‫שופט בית המשפט העליון חיים כהן כדי לברר אם מי מראשי המודיעין דאז‬ ‫מסר עדות שקר בפני ועדת אולשן־דורי‪ ,‬שמונתה בשעתה לחקור אירוע זה‪,‬‬ ‫אלא שלבון סירב להופיע בפני הוועדה‪ ,‬בטענה שעצם הקמתה היא קנוניה‬ ‫נגדו וכי יש להצהיר על חפותו לאלתר‪ .‬דרישה זו נדחתה על ידי בן־גוריון‪,‬‬ ‫והדבר הביא את לבון להופיע במהלך אוקטובר בפני ועדת החוץ והביטחון‬ ‫של הכנסת‪ ,‬ובפניה גולל בפירוט רב את מה שאירע באותם ימים‪ :‬לבון גרס כי‬ ‫התפטר ממשרתו כשר הביטחון בשנת ‪ 1955‬לא בגלל אחריותו ל"עסק הביש"‪,‬‬ ‫לא מפני שלא התקבלו דרישותיו לשינויים שהציע במבנה משרד הביטחון‪ ,‬אלא‬ ‫משום שדרש פיטורים של שני אנשים‪" ,‬ששום אדם המכבד את עצמו לא יכול‬ ‫היה‪ ,‬לאחר מה שקרה בפרשה מסוימת‪ ,‬להמשיך ולעבוד איתם בכפיפה אחת"‪.‬‬ ‫בתוך כך הסביר לבון לוועדה כי בעת כהונתו כשר הביטחון נרקמה נגדו קנוניה‬ ‫שמטרתה היתה להכשילו בתפקיד זה‪ .‬ב־‪ 15‬באוקטובר מסרה ועדת כהן את‬ ‫מסקנותיה לרמטכ"ל‪ ,‬ותשעה ימים לאחר מכן — ב־‪ 24‬באוקטובר — קבע היועץ‬ ‫המשפטי גדעון האוזנר כי לנוכח מסקנות הוועדה אין לדעת בבירור אם אכן‬ ‫נעשו מעשי זיוף‪ ,‬ולכן יש להמשיך ולחקור את הפרשה‪ .‬מכאן ואילך התגלגלו‬ ‫המאורעות ככדור שלג‪ :‬ב־‪ 1‬בנובמבר מינתה הממשלה ועדה של שבעה שרים‬ ‫לחקור את הפרשה‪ ,‬דיוניה נמשכו כחודשיים‪ ,‬ובסוף דצמבר פורסמו מסקנותיה‬ ‫ובהן הקביעה שלפיה פנחס לבון "לא נתן את ההוראה"‪ .‬בן־גוריון דחה בתוקף‬ ‫את מסקנות הוועדה ותבע את הקמתה של ועדת חקירה משפטית‪ .‬המפלגה‬ ‫והממשלה התנגדו לו‪ ,‬אך איומי הפרישה שלו עשו את שלהם‪ :‬המפלגה נכנעה‬ ‫ללחץ‪ ,‬ולאחר דיון ממושך שהתקיים במרכז מפא"י החליט המרכז להדיח את‬ ‫לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות‪ .‬זה היה בפברואר ‪ .1961‬בעקבות ההדחה‬ ‫נגרם משבר ממשלתי‪ ,‬ובמארס הוחלט ללכת לבחירות כלליות‪ .‬הבחירות‬ ‫[ ‪] 588‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫לכנסת החמישית התקיימו ב־‪ 8‬באוגוסט‪ ,‬ובעקבותיהן הוקמה ממשלה חדשה‪,‬‬ ‫גם היא בראשותו של דוד בן־גוריון‪.‬‬ ‫לראשונה התייחס אלתרמן לפרשה במאמר בשם "כשהדברים על חודם"‪,‬‬ ‫שפורסם ב־‪ 21‬באוקטובר‪ ,‬יום אחד בלבד לאחר הופעתו הרביעית והאחרונה של‬ ‫פנחס לבון בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת‪ .‬מטעם זה ניתן במאמר משקל‬ ‫יתר לדברים שהשמיע לבון בדברי העדות שלו‪ ,‬ושאת תמציתם הציג בריאיון‬ ‫מורחב ומיוחד שהעניק בשבוע זה לעיתון דבר‪ .‬אולם העילה לכתיבת המאמר‬ ‫היתה מאמר בשם "צבא העם וכבודו" שפרסם יהודה גוטהלף‪ ,‬מעורכי דבר‪,‬‬ ‫שבו השווה את הפרשה הנוכחית לפרשת דרייפוס‪ ,‬שבה נקשר קשר נגד קצין‬ ‫יהודי בצבא צרפת שהואשם בבגידה במולדת‪ ,‬כשהאשמה זו לוּ ותה במערכת‬ ‫השמצות מתוכננת‪ ,‬בזיופים ובמעשי הונאה‪ ,‬שכל מטרתם היתה להפליל את‬ ‫הקצין‪ .‬השוואה זו החלה לצבור תאוצה בקרב תומכיו של לבון‪ .‬גוטהלף אף‬ ‫הביע חשש מכך שהחרדה מפני פגיעה בדרך זו או אחרת בכבודו של צה"ל‬ ‫עשויה לגרום לעיוות התהליך המשפטי‪ ,‬ובזה למנוע את טיהור שמו של לבון‪.‬‬ ‫בתשובה לדברי גוטהלף גונן אלתרמן על בן־גוריון והצביע על הצעדים שנקט‬ ‫בזמן האחרון‪ ,‬שלדעתו העידו על נחישות דעת לרדת לחקר האמת ולא על‬ ‫כוונה לטייח אותה‪ .‬לכן ההשוואה לפרשת דרייפוס נראתה לו בלתי הולמת‬ ‫בעליל‪ ,‬לא כל שכן הציטוטים שהביא הכותב מנאומיו של ז'ורז' קלימאנסו‪,‬‬ ‫מנהיג השמאל הצרפתי שיצא להגן על דרייפוס‪ .‬כשהוא חדור רגש פטריוטי‬ ‫קבע אלתרמן כי לחברה הישראלית ולמדינת ישראל בעשור השני לקיומה כלל‬ ‫לא מגיע או עדיין לא מגיע‪ ,‬שאחד הפובליציסטים הטובים שלה ישלב בדיונו‬ ‫בהליך המשפטי המתנהל כאן ציטוטים הלקוחים מתוך נאומים שהוטחו בשעתם‬ ‫נגד משטר שהיה לסמל של עיוות דין בתולדות הזמן החדש‪ .‬את המשך המאמר‬ ‫הקדיש אלתרמן להתקפה חזיתית על לבון‪ ,‬לא משום שיצא למאבק על טיהור‬ ‫שמו‪ ,‬שעמו היה מוכן להזדהות — אלא בשל ההכפשה השיטתית של מערכת‬ ‫הביטחון שהיתה לחלק בלתי נפרד ממאבק זה‪ .‬מה שהשתמע מדברי לבון הוא‬ ‫ש"הכוח אשר עליו משליכה ישראל את יהב קיומה אינו רחוק מלהידמות‬ ‫למשהו מעין עולם תחתון של תככים ופחדנות ושקר"‪ .‬ועל כך — סבר אלתרמן‬ ‫— אין לעבור לסדר היום‪ .‬משנאמרו הדברים האלה‪ ,‬לא משנה בעצם מי התחיל‪,‬‬ ‫מה שחשוב — ולמעשה בלתי נמנע — הוא לברר דברים אלה עד תומם‪ ,‬זאת כדי‬ ‫שהאמת תצא לאור‪" :‬את התמונה שהוא (לבון) העלה לפני הציבור אין להסיר‬ ‫מן הפרק לפני בירור מידת אמת שבה" — כתב אלתרמן‪" .‬אין להסירה מן הפרק‬ ‫אף אם יסכים לכך בעליה עצמו‪ .‬משמעה של תמונה זו [‪ ]...‬כבר אינה בשליטתו‬ ‫[ ‪] 589‬‬

‫אלתרמן‬

‫ומשהוצבה קבל עם נעשה בעליה אחראי לתוצאות בירורה‪ ,‬הן אם היא אמיתית‬ ‫והן אם יתברר שאין בה ממש"‪28.‬‬ ‫מאמר זה היה בגדר יריית פתיחה‪ .‬מאז לא הרפה אלתרמן מן הנושא‪ ,‬ובמשך‬ ‫כמה חודשים גייס למעשה את "הטור השביעי" לטובת הפרשה‪ ,‬כשהמאמרים‬ ‫המתפרסמים בו מתאפיינים בעוצמה רגשית גדולה‪ ,‬בלהט ובפולמוסנות‪,‬‬ ‫בהיאבקות על עקרונות אך לא פחות מזה בהתעסקות בפרטים ובפרטי הפרטים‬ ‫שצצו ועלו במהלך הוויכוח הציבורי‪ .‬ב־‪ 23‬בדצמבר‪ ,‬קצת יותר מחודש מאז‬ ‫תחילת הפרשה‪ ,‬הופיע בדבר מאמר בשם "הבהלה לא תתקן דבר" ובו הגיב‬ ‫אלתרמן על המחלוקת הציבורית שפרצה בעקבות סירובו של בן־גוריון לאמץ‬ ‫את מסקנות ועדת השרים שטיהרה את לבון ותבע במקום זה הקמתה של ועדת‬ ‫חקירה משפטית‪ .‬ב־‪ 6‬בינואר ‪ ,1961‬במאמר בשם "כיצד 'להתגבר'?" התייחס‬ ‫אלתרמן לאיומים שהשמיע בן־גוריון לפרוש מן הממשלה‪ ,‬זו הממשלה שלא‬ ‫נענתה לדרישתו להקים ועדת חקירה משפטית שתחקור את הפרשה עד תומה‪.‬‬ ‫ב־‪ 27‬בינואר הופיע המאמר "מפגן הרוח"‪ ,‬שהיה תשובה למתקפה שערכו‬ ‫"אנשי הרוח" נגד בן־גוריון‪ .‬ב־‪ 10‬בפברואר‪ ,‬במאמר הנקרא "לפני סיום"‪,‬‬ ‫כתב אלתרמן על החלטתו השנויה במחלוקת של מרכז מפא"י להדיח את‬ ‫פנחס לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות‪ .‬ההמשך לזה היה מאמר שפורסם‬ ‫ב־‪ 24‬בפברואר‪" ,‬על בירור מדומה"‪ ,‬שנכתב כתגובה לביקורת שהפנה כלפיו‬ ‫הפילוסוף נתן רוטנשטרייך‪ ,‬שהיה איש מפא"י ומראשי התומכים בלבון‪ .‬מאמר‬ ‫נוסף בשרשרת זו — "הקלפי — מוצא או מבוא?" — פורסם ב־‪ 24‬במארס‪,‬‬ ‫הפעם בעקבות המשבר הממשלתי שפרץ על רקע הפרשה‪ .‬אחר כך באו אירועי‬ ‫משפט אייכמן‪ ,‬שנפתח ב־‪ 11‬באפריל‪ ,‬והנושא ירד למעשה מסדר היום‪ .‬באופן‬ ‫לא צפוי חזר אלתרמן לדון בזה ב־‪ 1‬בספטמבר במאמר בשם "פחדי שווא"‪,‬‬ ‫שנכתב בעקבות פרסום הדו"ח של ועד הסטודנטים של האוניברסיטה העברית‬ ‫שדווקא צידד‪ ,‬אף אם באיחור‪ ,‬בתביעתו של בן־גוריון להקמת ועדת חקירה‬ ‫משפטית‪ .‬הדי הפרשה הוסיפו להישמע במאמרים שנכתבו בעקבות הבחירות‬ ‫לכנסת החמישית‪ ,‬וביתר שאת במאמר שהתפרסם ב־‪ 29‬בספטמבר‪ ,‬לרגל יום‬ ‫הולדתו ה־‪ 75‬של דוד בן־גוריון ("השנה השבעים וחמש")‪ .‬במאמר זה‪ ,‬שהיה‬ ‫מעין אפילוג לפרק זה בתולדות הפרשה‪ ,‬ביטא אלתרמן מחדש את הערצתו‬ ‫למנהיג המורם מעם‪ ,‬שאליו המשיך להתייחס כאל גיבורו של סיפור חיים גדול‬ ‫שאין רבים כמותו‪ ,‬אף אם אירועי השנה החולפת הותירו אותו חבול ומצולק‪29.‬‬ ‫ההגנה על בן־גוריון לאורך כל כתיבתו של אלתרמן באותה שנה היתה‬ ‫נחרצת‪ .‬אלתרמן תמך ללא סייג בהסתייגויות של בן־גוריון מדרכי עבודתה‬ ‫[ ‪] 590‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫של ועדת השבעה‪ ,‬ובמקביל אימץ לחלוטין את עמדתו בזכות הקמתה של‬ ‫ועדת חקירה משפטית‪ .‬רק באמצעות הליך משפטי — חזר אלתרמן וקבע‪ ,‬תוך‬ ‫כדי הישענות על מגוון של נימוקים — אפשר יהיה להביא פרשה זו לסיומה‪.‬‬ ‫הצדק בעניין זה הוא עם בן־גוריון‪ ,‬והתנגדותו להחלטות הממשלה אינן‬ ‫בגדר התנכלות לדמוקרטיה אלא דווקא ביטוי לשמירה עיקשת ועקבית על‬ ‫יסודותיה‪ .‬יתר על כן‪ :‬אלה המתנגדים לדרישה זו‪ ,‬שהיא בגדר המובן מאליו‪,‬‬ ‫הם הפוגעים והמאיימים על תקינותו של המבנה הדמוקרטי‪ .‬אלתרמן היה‬ ‫משוכנע כי המלחמה שלחם בן־גוריון‪ ,‬גם אם היו בה חריקות‪ ,‬היא אחת מן‬ ‫המלחמות "הגדולות והצודקות" שלחם אי־פעם‪ .‬וכשאיים בן־גוריון כי יפרוש‬ ‫מן הממשלה כיוון שאין הוא יכול להסכין לעמדותיה‪ ,‬וכשקראו לו מכל עבר‬ ‫"להתגבר" על עצמו‪ ,‬תהה אלתרמן איך וכיצד יכול הוא להתגבר על מה שהוא‬ ‫כל כך עקרוני בעיניו — בין שמדובר בתביעה להקמת ועדת חקירה משפטית‬ ‫ובין שמדובר בתביעה לערוך בירור במוסדות המפלגה בגין האשמותיו של לבון‬ ‫שכוונו אל מערכת הביטחון‪ .‬עם זאת עוררה בו החלטת מרכז מפא"י להדיח את‬ ‫לבון ממשרתו כמזכיר הכללי של ההסתדרות תחושה מסוימת של אי־נוחות‪,‬‬ ‫אף כי מלכתחילה לא שלל את זכותו העקרונית של בן־גוריון "ללחוץ למען‬ ‫החלפתו של כל אדם שהוא בכל משרה ציבורית שהיא‪ ,‬אם הוא סבור שאין‬ ‫אדם זה צריך להוסיף ולכהן בה"‪ .‬עם זאת הוא מתח ביקורת על אופן התנהלותו‬ ‫של המרכז‪ ,‬שסירב להקים ועדת בירור לבדיקת הפרשה‪ ,‬כפי שנתבע לעשות‪,‬‬ ‫ובמקום זה ניגש היישר אל נאומי הסיכום ואל ההצבעה הסופית‪ .‬עקב התנהלות‬ ‫זו הצטיירה החלטת ההדחה בציבור "כמין גזירת גורל שאינה עניין לדיון כלל"‪,‬‬ ‫היינו‪ :‬ככניעה עיוורת לתכתיב חיצוני‪ .‬זה גם מה שהשתמע מנוסח ההחלטה‪,‬‬ ‫שקבע‪" :‬במסיבות הקיימות במדינה ובתנועה לא יוכל פ‪ .‬לבון לכהן בשם‬ ‫המפלגה כמזכיר ההסתדרות"‪ .‬מה שהטריד אפוא את אלתרמן לא היה תוכנה‬ ‫העגום של החלטת המרכז‪ ,‬אלא החשש מכך שהאחריות לקבלת ההחלטה תיפול‬ ‫בסיכומו של דבר על כתפי בן־גוריון‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬יותר מכול חס אלתרמן על כבודו של בן־גוריון‪ ,‬חרד להמשך כהונתו‪,‬‬ ‫והתריע כל העת לבל תיפגע דמותו ההיסטורית‪ ,‬שהיתה בעיניו מאז ומתמיד‬ ‫נה האמתי של הדמוקרטיה‪,‬‬ ‫מג ּ‬ ‫בגדר נכס לאומי‪ .‬אלתרמן ראה בבן־גוריון את ִ‬ ‫ואת סירובו העיקש "לפרוש מן הפרשה" נטה לפרש כביטוי לנאמנות לעקרונות‬ ‫שעליהם מושתת המשטר הדמוקרטי וכגילוי של מצפוניות מן המעלה העליונה‪.‬‬ ‫"עמדתו של בן־גוריון בעיקריה של אותה מחלוקת מרה"‪ ,‬כתב אלתרמן‪" ,‬היתה‬ ‫עמדה של הגנה הכרחית על יסודותיו של משטר דמוקרטי ועל עקרונות חוק‬ ‫[ ‪] 591‬‬

‫אלתרמן‬

‫ודרכי חריצת דין שאי אפשר לה למדינה בלעדיהם"‪ .‬ולכן לא הוא האיש‬ ‫שיש להפנות כלפיו אצבע מאשימה‪ ,‬אלא דווקא כלפי מי שמצאו בו דופי‪,‬‬ ‫הטילו ספק בטוהר כוונותיו ואף הציגו את עמדתו ואת מניעיו בצורה מסולפת‬ ‫לחלוטין‪ .‬במאבקו בפרשה — נגד לבון‪ ,‬נגד ועדת השרים ובעד ועדת חקירה‬ ‫משפטית — אבחן אלתרמן את אותו דפוס התנהגות האופייני לדרך התנהלותו‬ ‫של מייסד המדינה והאיש העומד בראשה יותר מעשור; זה היה הכוח המניע‬ ‫בקבלת שורה של החלטות שהיו גורליות לעם ולמדינה‪ .‬אירועי היום נבחנו‬ ‫אפוא על ידיו לא רק מנקודת המבט של ההווה‪ ,‬אלא בהקשר היסטורי רחב‪.‬‬ ‫"העובדה שכוונת פרישתו של בן־גוריון‪ ,‬מחמת נסיבות הכופות עליו‪ ,‬לדעתו‪,‬‬ ‫את הפרישה‪ ,‬יוצרת לחץ כבד" — כתב אלתרמן — "עובדה זו כרוכה בכל זאת‬ ‫לא רק בפרשת לבון אלא גם בכובד משקלה של פרשת תולדות חייו ופעליו‬ ‫של בן־גוריון מיום עלותו ארצה ועד קום המדינה ומעת קום המדינה ועד היום‬ ‫הזה"‪ .‬האשראי שאלתרמן העניק לבן־גוריון היה רב‪ ,‬האמון שרחש לו היה‬ ‫מוחלט‪ ,‬ולכן לא היה בלבו ספק כי כל מה שקורה מסביב הוא עניין זמני בלבד‪,‬‬ ‫ושלמרות הגורמים העומדים עליו לכלותו "לא תיהרס תמונת בן־גוריון בלב‬ ‫האומה ובלב תולדותיה ובסיכום סופי אף בלב חבריו למלחמות ולמפעלים"‪.‬‬ ‫שהרבה יותר לדבר בשבחו של בן־גוריון מאשר בגנותו של לבון‪ ,‬נראה‬ ‫אף ִ‬ ‫שאלתרמן לא יכול היה להשלים עם ההאשמות שהפנה שר הביטחון לשעבר‬ ‫כלפי צה"ל ומשרד הביטחון‪ .‬הוא ידע להוקיר את כישרונותיו וכישוריו של‬ ‫לבון כמנהיג וכאיש ציבור‪ ,‬ואף לאחר שהודח ממשרתו כמזכיר ההסתדרות סבר‬ ‫לתומו כי עוד צפויים לו תפקידים ראויים בעתיד‪ .‬הוא לא שיער כלל כי המערכה‬ ‫שמנהל נגדו בן־גוריון תוריד עליו את הכורת‪ .‬כשדן בלבון התמקד אלתרמן‬ ‫באירועים שהתרחשו מאז אוגוסט ‪ ,1960‬כשהוא נמנע לחלוטין מלהיכנס‬ ‫לתחום נבכי פרשת ‪ ,1954‬שאותם הותיר לבדיקתה של הוועדה המשפטית‪ ,‬אם‬ ‫אכן תקום‪ .‬כמי שקידש את צה"ל ואת מערכת הביטחון ואף כתב לכבודם שירי‬ ‫הלל‪ ,‬לא יכול היה אלתרמן להסכין עם עצם האפשרות שאכן נרקמו קנוניות‬ ‫בצבא‪ ,‬שקצינים בכירים חתרו במזיד תחת הממונה האזרחי עליהם‪ ,‬ושאווירת‬ ‫פלילים ורקב שוררת במערכות הביטחון של ישראל‪ .‬שוב ושוב תבע מלבון‬ ‫לחזור בו מהאשמות קשות אלה‪ ,‬ואף התריע מפני החתירה להגיע ל"סוף פסוק"‬ ‫בענייני הפרשה בטרם יתברר נושא זה עד תומו‪ .‬ואף שלא אמר זאת במפורש‪,‬‬ ‫הרי שהתנגדותו ללבון ונכונותו להשלים עם ההדחה ניזונו לא מעט מן היחס‬ ‫השלילי שהיה לו כלפיו בגין התבטאויותיו נגד הצבא ולא פחות מזה בשל‬ ‫סירובו המוחלט לחזור בו מהאשמות אלה‪" .‬דברי אשמה של לבון כנגד משרד‬ ‫[ ‪] 592‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫הביטחון"‪ ,‬כך כתב‪" ,‬דברים שתיארו משרד זה כמין מאורת פריצים‪ ,‬אין לעבור‬ ‫עליהם לסדר היום לא מפני שמשרד הביטחון‪ ,‬או כל מוסד אחר במדינה‪ ,‬הם‬ ‫'מקודשים'‪ ,‬אלא מפני שהודעות ורמיזות של הוצאת לעז [‪ ]...‬אינן צריכות‬ ‫להיות קודש מפני כבוד אומרן"‪ .‬כשאמר את הדברים האלה‪ ,‬או דברים דומים‬ ‫להם‪ ,‬ניסה אלתרמן לגונן לא רק על הצבא‪ ,‬אלא גם על "צעירי בן־גוריון"‪,‬‬ ‫בייחוד על משה דיין ושמעון פרס‪ ,‬שהיו שנואים על לבון‪ ,‬ושבהם ראה הוא את‬ ‫מנהיגי העתיד של ישראל‪.‬‬ ‫במהלך הוויכוח על הפרשה מצא אלתרמן את עצמו בעימות חריף עם‬ ‫גורמים רבים בציבוריות הישראלית — עם צמרת מפא"י‪ ,‬עם מפלגות השמאל‪,‬‬ ‫עם מערכת דבר שהסתייגה מהתנהלותו של בן־גוריון ועם "אנשי הרוח"‪ ,‬שהיו‬ ‫ברובם פרופסורים מן האוניברסיטה העברית‪ .‬חריף במיוחד היה העימות בין‬ ‫אלתרמן לבין קבוצת אנשי הרוח‪ ,‬שלראשונה בתולדות המדינה התייצבו ככוח‬ ‫מוסרי ופוליטי שהיה מוכן לבקר את השלטון ובתור שכזה היו איום ממשי‬ ‫על המשך כהונתו של בן־גוריון‪ .‬אלתרמן דחה בתוקף את שני גילויי הדעת‬ ‫שהם פרסמו‪ ,‬האחד ב־‪ 30‬בדצמבר ‪ 1960‬והשני ב־‪ 12‬בינואר ‪ ,1961‬וכן את‬ ‫העמדות והרעיונות שנכללו במאמרים שכתבו כמה מאנשי הקבוצה‪ ,‬בכללם‬ ‫יוסף ג' ליבס‪ ,‬יעקב כץ ונתן רוטנשטרייך‪ .‬בתגובתו לפרסומים אלה לא יכול‬ ‫היה אלתרמן להסוות את תחושת הבוז שחש כלפי מי שהצטיירו בעיניו כאנשים‬ ‫יפי נפש‪ ,‬שבזכות תוארם האקדמי נהנים מאמון ציבורי שאין הם כלל ראויים‬ ‫לו‪ :‬הוא זעם על כך שחותמי הכרוזים קמו כאיש אחד על בן־גוריון‪ ,‬סירבו לתת‬ ‫לו "כל אשראי אנושי"‪ ,‬הדביקו פירוש עוין לכוונות ההתפטרות שלו‪ ,‬התייחסו‬ ‫בפקפוק ובחוסר אמון למניעים המנחים אותו‪ ,‬וכנגד זה גילו אמפתיה גמורה‬ ‫לנוכח מאבקו של לבון לטיהור שמו‪ ,‬תוך כדי התעלמות מן הנזקים החמורים‬ ‫שגרם בדרך שבה ניהל את המאבק‪ .‬הוא לגלג על ההתבטאויות של מי מהם‬ ‫שלפיהן אין עוד עניין ציבורי בחקר הפרשה‪ ,‬וכמובן תהה כיצד טחו עיניהם‬ ‫מראות כי סירובו של בן־גוריון להוריד את העניין מעל סדר היום הציבורי ועוד‬ ‫יותר מזה תביעתו למיצויה של הפרוצדורה המשפטית ייצגו ערכים שדווקא‬ ‫הם‪ ,‬מתוקף היותם "אנשי רוח"‪ ,‬אמורים להיות מחויבים להם‪ .‬אלתרמן קיבל גם‬ ‫את הרושם שאנשי הרוח אינם מעריכים את בן־גוריון כערכו‪ ,‬אולי נשכח מהם‬ ‫מקומו בתולדות התחייה העברית‪ ,‬וכנראה חש עצמו נפגע גם מכך שאפשרות‬ ‫הסתלקותו מן השלטון הדאיגה אותם הרבה פחות מכפי שהדאיגה אותו‪ .‬את‬ ‫הביקורת שהפנה כלפיהם סיכם בזה הלשון‪:‬‬ ‫[ ‪] 593‬‬

‫אלתרמן‬

‫לא מסע זה של אנשי הרוח בישראל‪ ,‬מסע של החשדה נמהרה וטוטלית‪,‬‬ ‫מסע של אנשי רוח מתנשאים‪ ,‬לא ייזכר כתופעת כבוד של ביקורת ציבורית‬ ‫ושל נאמנות לאמת‪ .‬אנשי הרוח במדינת ישראל המזדעזעים מפני כל מה‬ ‫שנראה להם כפולחן אישיות כלפי בן־גוריון צריכים היו אולי להזדעזע‬ ‫קצת‪ ,‬לפחות קצת‪ ,‬גם לנוכח העובדה שנציגיה של האינטליגנציה העברית‬ ‫עטו על אדם זה במסע של הוקעה ועלבונות והחשדה ואשמות שחיתות‬ ‫במידה אשר שום איש ציבור עוד לא זכה לה במדינה זו [‪ ]...‬דומה כי אנשי‬ ‫הרוח בישראל היו צריכים להזדעזע קצת מן העובדה שהרוח — אשר אותה‬ ‫הם מייצגים כאילו נשאה וסחפה במחי אחד את כל עברו וזכויות פעליו‬ ‫של האיש הזה‪ ,‬אשר אפשר אולי עוד למצוא לו בכל זאת צד זכות בבניין‬ ‫הדמוקרטיה המדינית ובתחייה הרוחנית של ישראל — והוקיעו אותו כסמל‬ ‫הרקבון והפחדנות הנפשעת [‪ ]...‬יש רק לקוות כי מכל הסתערות ההוקעה‬ ‫הלוהטת הזאת יישאר בבוא הזמן רק להט קל של סומק בושה בלחיי‬ ‫מחולליה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬למרות האופוזיציה הקשה שקמה עליו‪ ,‬שרד שלטונו של בן־גוריון גם‬ ‫משבר זה‪ .‬אלתרמן עקב מתוך סיפוק אחרי תוצאות הבחירות לכנסת החמישית‬ ‫שבהן איבדה מפא"י חמישה מנדטים בלבד — תוצאה שלפחות בעיניו היתה‬ ‫הישג של ממש‪ ,‬בעיקר לנוכח ה"קוניונקטורה" הקשה שבה נערכו הבחירות‪,‬‬ ‫אשר היתה לרעת המפלגה והאיש העומד בראשה‪ .‬לשמחתו נשארה מפא"י‬ ‫הכוח המוביל במדינה‪ ,‬ובן־גוריון נותר ליד הגה השלטון‪ .‬אולם הסיפוק היה‬ ‫זמני בלבד‪ :‬ההצלחה האלקטורלית היחסית שזכו לה בן־גוריון ומפא"י לא‬ ‫ביטלה וספק אם בלמה את מה שאלתרמן חשש ממנו יותר מכול — הכרסום‬ ‫בדימויו של בן־גוריון ובאמון הציבור בו‪ .‬סינדרום זה ניכר היטב במהלך שנת‬ ‫הפרשה‪ ,‬שבה ניצב מייסד המדינה בן ה־‪ 75‬בפני מתקפות חסרות תקדים‪ ,‬עד‬ ‫כדי גילויי מיאוס קיצוניים בו ובשלטונו‪ .‬אך לא רק בן־גוריון יצא ניזוק מן‬ ‫המערכה‪ .‬במאמר שכותרתו "על ה'פרשה' ולקחה"‪ ,‬שהתפרסם בביטאון מפ"ם‬ ‫בשער‪ ,‬התייחס דניאל בן־נחום‪ ,‬מעורכי הביטאון‪ ,‬להתנהלותו של אלתרמן‬ ‫בתקופת הפרשה‪ ,‬שהיתה בעיניו חיזיון מעציב‪ .‬הוא תהה כיצד משורר רודף‬ ‫צדק דוגמת אלתרמן נותן את ידו לאי־צדק משווע‪ ,‬זאת בשונה מעמדתם של‬ ‫רוב הסופרים ואנשי הרוח‪ .‬זאת ועוד‪" :‬ידענו שהוא חובב תיאטרליות ומבצעי־‬ ‫קרקס" — כתב בן־נחום — "אך הפעם הוא נזקק למעשי לולינות ואקרובאטיקה‬ ‫מסוכנת‪ ,‬כדי לשים חושך לאור ולהצדיק — ויהי מה! את צעדיו המוזרים של‬ ‫[ ‪] 594‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫המנהיג הנערץ עליו‪ ,‬ולא חש ולא הרגיש כיצד הוא הולך ונהפך ממשורר 'חצרו‬ ‫של קיבוץ' ל'משורר החצר' סתם"‪ .‬לא רק לגבי בן־נחום‪ ,‬אלא גם לגבי רבים‬ ‫אחרים‪ ,‬גרמה פרשת לבון לא רק להרס אגדת בן־גוריון‪ ,‬היא גרמה גם להרס‬ ‫אגדת אלתרמן‪30.‬‬

‫ד‬ ‫המערכה שניהל אלתרמן לאורך השנה בגין פרשת לבון התרחשה לצד ההכנות‬ ‫הקדחתניות שנערכו בתאטרון הקאמרי לקראת העלאתו על הבמה של המחזה‬ ‫"כינרת כינרת"‪ .‬העלאת המחזה סימנה ראש פרק חדש‪ ,‬צפוי ולא צפוי‪ ,‬במהלך‬ ‫חייו של המשורר‪.‬‬ ‫ביום ‪ 23‬בדצמבר ‪ 1959‬נחתם חוזה בין אלתרמן לבין התאטרון הקאמרי‪,‬‬ ‫חוזה שהסדיר לא את העלאת "כינרת כינרת" אלא את העלאתו של מחזה‬ ‫אחר‪ ,‬שקדם לו‪ ,‬בשם "פונדק הרוחות"‪ 31.‬הקשר בין אלתרמן לבין עולם‬ ‫התאטרון בכלל‪ ,‬והתאטרון הקאמרי בפרט‪ ,‬לא היה חדש‪ ,‬ואף על פי כן לא‬ ‫חיבר מעולם מחזה משלו‪ .‬לכאורה היו לו כל הכישורים הדרושים להיעשות‬ ‫מחזאי‪ :‬אהבה עצומה למדיום של התאטרון‪ ,‬היכרות אינטימית עם המחזאות‬ ‫הקלסית והמודרנית‪ ,‬ובעיקר ניסיון מעשי‪ ,‬שהתבטא בעבודת התרגום הענפה‬ ‫שלו ובכתיבתו לבמה הזעירה‪ .‬מה גרם אפוא לאלתרמן דווקא עכשיו‪ ,‬על‬ ‫סף העשור השישי לחייו‪ ,‬לכתוב מחזה? האם חש לפתע פתאום דחף בלתי‬ ‫ניתן לשליטה של אמן בוגר המבקש ליצור משהו חדש‪ ,‬שונה מכל מה שעשה‬ ‫בעבר? שהרי המחזה שכתב — דרמה פיוטית על הדילמה של האמן בין החובה‬ ‫לביתו‪ ,‬לאשתו‪ ,‬למשפחתו לבין ההתמכרות המוחלטת לאמנותו — היה‪ ,‬במובן‬ ‫מסוים‪ ,‬סיכום סמלי של חייו שלו‪ .‬או שמא סיבת המהלך החדש היתה התערבות‬ ‫מבחוץ‪ :‬עם ידידיו של אלתרמן בעולם התאטרון נמנה הבמאי גרשון פלוטקין‪,‬‬ ‫שהיה דמות מרכזית בתאטרון הקאמרי‪ ,‬ולא אחת פלוטקין הוא שדיבר על לבו‬ ‫של אלתרמן להפנות את מרצו ואת כישרונו לכתיבת מחזה‪ .‬ואולי טמון סוד‬ ‫המפנה במאורע אחר‪ ,‬שחווה אלתרמן בזמן האחרון — פרשת נתן זך‪ .‬אין זה‬ ‫מן הנמנע כי לאחר שהפנים את מה שעשה לו זך‪ ,‬שהצליח לפגוע במעמדו‬ ‫כמשורר ואף כרסם בדימוי העצמי שלו‪ ,‬חיפש אלתרמן אפיקי יצירה חדשים‪,‬‬ ‫מחוץ לשירה‪ .‬בנסיבות אלה זימן לו התאטרון דרך מילוט שבהחלט הלמה את‬ ‫כישוריו ואפילו קסמה לו‪.‬‬ ‫מלכתחילה היה בכוונת מנהלי הקאמרי להעלות את "פונדק הרוחות"‬ ‫[ ‪] 595‬‬

‫אלתרמן‬

‫לרגל חנוכת הבניין החדש של התאטרון שהלך ונבנה בקרן הרחובות דיזנגוף‬ ‫ופרישמן‪ ,‬שהיתה מתוכננת לסתיו ‪ .1960‬הידיעה על כך שמחזה של אלתרמן‬ ‫יחנוך את האולם החדש נפוצה ברבים‪ ,‬עוד לפני שהיה סיפק בידי התאטרון‬ ‫להחתים אותו על החוזה‪ :‬ב־‪ 16‬בדצמבר ‪ 1959‬פורסמו הדברים בו בזמן גם‬ ‫בדבר וגם בהבקר‪" .‬מחזהו של אלתרמן לפתיחת בנין ה'קאמרי'" — כך היה‬ ‫נוסחה של כותרת הידיעה בדבר‪ .‬אלא שבינתיים התברר כי הבנייה מתעכבת‪,‬‬ ‫ושהפתיחה הרשמית תידחה לפחות בשנה‪ ,‬היינו עד לסוף ‪ .1961‬בזמן שבין‬ ‫לבין חכך פלוטקין בדעתו‪ ,‬ועם חידוש המגעים עם אלתרמן לקראת פתיחת‬ ‫האולם החדש העלה בפניו את הרעיון לחבר מחזה על נושא ישראלי מקומי;‬ ‫שהרי מחזה מעין זה יהלום יותר את מעמד הפתיחה של התאטרון‪ .‬ואילו את‬ ‫"פונדק הרוחות" אפשר יהיה להעלות על הבמה במועד אחר‪ .‬אלתרמן נעתר‬ ‫להצעה ברצון‪ ,‬ובתוך זמן קצר הצליח להשלים את כתיבתו של מחזה נוסף‪,‬‬ ‫השונה בתוכנו ובסגנונו מן המחזה הקודם‪ .‬כך נולד "כינרת כינרת"‪.‬‬ ‫החוזה החדש בין אלתרמן ובין התאטרון הקאמרי נחתם ב־‪ 10‬באפריל‬ ‫‪ 32 .1961‬יומיים אחר כך יצאה הודעה לעיתונות ובה נתבשר הציבור על‬ ‫השינויים בתוכניותיו של התאטרון לקראת חנוכת הבניין‪ ,‬ועל הכוונה להעלות‬ ‫את "כינרת כינרת" במקום "פונדק הרוחות"‪ .‬ידיעה מפורטת במיוחד פורסמה‬ ‫בעיתון הבית של אלתרמן‪ ,‬דבר‪ ,‬וכן בעיתונים אחרים — ביניהם הארץ‪ ,‬מעריב‬ ‫ולמרחב‪ .‬דבר מסר פרטים על תוכנו של המחזה‪ ,‬שעניינו תקופת העלייה השנייה‪,‬‬ ‫ועל קבלת הפנים האוהדת שזכה לה בקרב השחקנים‪ .‬העיתון גם סיפר כי לאחר‬ ‫התלבטות לא קלה השתכנעו השחקנים כי יש לתת קדימות ל"כינרת כינרת"‪,‬‬ ‫שנושאו ישראלי‪ ,‬על פני "פונדק הרוחות"‪ ,‬שנושאו כלל־אנושי‪ 33.‬על פי החוזה‬ ‫שנחתם עם הקאמרי הובטחו לאלתרמן חמישה אחוזים מהכנסות ההצגה ו־‪15‬‬ ‫אחוזים מן ההכנסות בגין מכירת המחזה; החוזה כלל סעיף מפורש ובו התחייב‬ ‫התאטרון להדפיס את המחזה ב־‪ 10,000‬עותקים ולהעמידו למכירה החל מערב‬ ‫הבכורה‪ .‬בכל אחד מן הסעיפים הובטחה לאלתרמן מפרעה בסך ‪ 3,000‬ל"י‪.‬‬ ‫"כינרת כינרת" לא נולד יש מאין‪ .‬אף שעלה לארץ עם הוריו במסגרת‬ ‫ברוּבה‪ ,‬חש אלתרמן קרבת נפש והזדהות‬ ‫ּ‬ ‫העלייה הרביעית‪ ,‬העירונית והבורגנית‬ ‫עמוקה עם אנשי העלייה השנייה‪ ,‬שבהם ראה את מניחי היסוד ליישוב היהודי‬ ‫בארץ ישראל וכמי שחוללו מפנה של ממש בתולדות העם היהודי‪ .‬אלתרמן‬ ‫הכיר גם באופן אישי רבים מאנשי העלייה השנייה — החל מברל כצנלסון‪,‬‬ ‫האיש שקלט אותו בעיתון דבר‪ ,‬ועד דוד בן־גוריון‪ ,‬שרחש לו הערצה עמוקה‬ ‫מכוננה של מדינת היהודים‪ .‬במהותו ובאורחות חייו היה אלתרמן‬ ‫ּ‬ ‫וראה בו את‬ ‫[ ‪] 596‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫אדם עירוני‪ ,‬אך ידע להוקיר את הציונות המגשימה‪ ,‬העובדת‪ ,‬ובייחוד את‬ ‫המפעל הקיבוצי‪ ,‬שתחילתו בימי העלייה השנייה‪ .‬לאלתרמן היתה גם היכרות‬ ‫אישית עם קבוצת דגניה‪ ,‬שהיתה אם הקבוצות‪ :‬בצעירותו נהג לבקר שם את‬ ‫אהובתו עבריה שושני‪ ,‬שהועסקה כגננת‪ ,‬ובמרוצת השנים קיים קשרים עם‬ ‫מרים ויוסף ברץ‪ ,‬שהיו ממייסדי הקיבוץ‪ .‬כשפרסמה מרים ברץ את זיכרונותיה‬ ‫שלח לה אלתרמן מכתב מלא הערכה‪ ,‬וכשפרסם יוסף ברץ את סיפור תולדותיה‬ ‫של דגניה‪ ,‬פרסם רשימה בדבר‪ ,‬ובה הפליג בשבחי הספר‪34.‬‬ ‫לתחושות אלה נתן אלתרמן ביטוי גם בשיריו‪ .‬באוקטובר ‪ ,1950‬במלאות‬ ‫ארבעים שנה לייסודה של דגניה‪ ,‬פרסם במסגרת "הטור השביעי" את השיר‬ ‫"עם תמונת הצריף באום־ג'וני" — מחווה לאם הקבוצות‪ ,‬שהוקמה על אדמות‬ ‫היישוב הערבי אום ג'וני‪ .‬השיר התייחס אל התצלום של הצלם הנודע אברהם‬ ‫סוסקין שבו נראים ראשוני דגניה כשהם מכונסים לתמונה קבוצתית על הגג ועל‬ ‫המדרגות ועל המעקה של הצריף הראשון‪ ,‬כשההתבוננות בתצלום מלוּ וה בפנייה‬ ‫ית ְך ַה ּ ִפ ְל ִאית‪ַ ,‬ה ְ ּקרוּ ָעה‪ַ ,‬ה ּסוֹ ֶע ֶרת‪/,‬‬ ‫"ש ֲח ִר ֵ‬ ‫ישירה ונרגשת אל התקופה עצמה‪ַ ׁ :‬‬ ‫ימה ַעד ִח ּיוּ ְך‪ /‬וְ ִע ְ ּק ׁ ָשה ַעד ָמגוֹ ר‪ֵ /.‬אי ָבזֶ ה‪ִּ ,‬ב ְס ִביבוֹ ת ֲח ֵצ ָר ּה ׁ ֶשל ִּכ ֶּנ ֶרת‪/,‬‬ ‫ַה ְּת ִמ ָ‬ ‫‪35‬‬ ‫יהם ֶאת ַח ָ ּייו ׁ ֶשל ַהדּ וֹ ר"‪ .‬כעבור שנים‪ ,‬לרגל יובל העלייה‬ ‫ַא ְּת ָה ַפ ְכ ְּת ַעל ּ ְפנֵ ֶ‬ ‫השנייה‪ ,‬פרסם אלתרמן באותה מסגרת את השיר "האיר השחר"‪ ,‬הממוקד סביב‬ ‫דמותה של המשוררת רחל‪ ,‬שאותה ואת שירתה ראה כסמל וכמופת לעידן יוצא‬ ‫דופן‪ ,‬שבו פעלו אישים יחידי סגוּ לה שהניחו את היסוד החומרי והרוחני ליישוב‬ ‫היהודי בארץ ישראל‪ ,‬ולימים למדינת ישראל‪ .‬כמוטו לשיר הציב אלתרמן קטע‬ ‫מזיכרונותיו של ידידו זלמן שזר‪ ,‬שרחל היתה אהובתו‪ ,‬ובו תיאר את מפגשו‬ ‫שירה המפורסם "כינרת" שהיה‬ ‫ּ‬ ‫הראשון ִאתה‪ ,‬ואילו בשיר עצמו ציטט מתוך‬ ‫מזוהה על ידיו עם רוח התקופה‪:‬‬ ‫ָה ּה‪ִּ ,‬כ ֶּנ ֶרת ׁ ֶש ִּלי‪ִ ...‬מי יֵ ַדע ַמה ּקוֹ ֵב ַע‬ ‫ֶאת נִ ְצ ָחם ׁ ֶשל ׁ ִש ִירים? דְּ מוּ ת גּ וֹ ֶל ׁ ֶשת ִמ ֵּתל‪:‬‬ ‫ִּכ ְצ ִליל נֵ ֶבל רוֹ נֵ ן וְ רוֹ ֵחק וְ גוֹ וֵ ַע‬ ‫נִ ׁ ְש ַּת ְּל ָבה ִהיא ָל ַעד ְּב ׁ ִש ַירת יִ שְׂ ָר ֵאל‪.‬‬ ‫ַּב ׁ ּ ִש ָירה ַוּבנּ וֹ ף‪ָ .‬ה ּה‪ַ ,‬ע ְל ָמה ְמזַ ֶּמ ֶרת‬ ‫ת־א ָגם‪ֵ ...‬אי ּ ַפ ְ ּי ָטן ׁ ֶש ִּנ ְב ַלע‬ ‫וְ כוֹ ֶב ׁ ֶש ֲ‬ ‫ת־א ֶרץ‬ ‫וְ ָהיָ ה ְל ֶא ָח ד ִעם ַמ ְר ֵאה ִּכ ְב ַר ֶ‬ ‫ְּכ ָר ֵחל־וְ ׁ ִש ָיר ּה ִעם ִּכ ֶּנ ֶרת ׁ ֶש ָּל ּה?‪36‬‬ ‫[ ‪] 597‬‬

‫אלתרמן‬

‫והיה כמובן השיר "אנשי עלייה שנייה"‪ ,‬שאותו בחר אלתרמן לשבץ במסגרת‬ ‫ספר התבה המזמרת‪ ,‬שיועד לילדים‪ .‬הוא סיפר בו את סיפורם של עלמים צעירים‬ ‫ועלמות צעירות שהגיעו לארץ עם צרורות זעירים‪ ,‬ולאחר שהתהלכו בה לאורכה‬ ‫ולרוחבה יצאו לסקל ולחפור באר ולחרוש ולזרוע‪ ,‬ייסדו את "השומר" ויצאו‬ ‫לפעולות הגנה‪ ,‬נטשו את הלשונות שדיברו בהן והחלו לדבר עברית‪ ,‬הקימו‬ ‫את דגניה ואת כינרת‪ ,‬כשהם דבקים באמונתם כי בארץ תקום אומה אך ורק אם‬ ‫יהיו בה פועלים עברים‪ ,‬שומרים עברים ועובדי אדמה‪ .‬ומה היו אומרים עליהם?‬ ‫י־א ָדם ְמ ׁ ֻש ִּנים!" אמירה זו חוזרת לאורך כל השיר במתכון של פזמון‬ ‫"איזֶ ה ִמין ְּבנֵ ָ‬ ‫ֵ‬ ‫חוזר‪ ,‬כאשר התמיהה או אפילו הלעג המופנה‪ ,‬כביכול‪ ,‬כלפי החלוצים פורצי‬ ‫הדרך מכוּ ון‪ ,‬בעצם‪ ,‬כלפי מי שלא השתייכו מעולם לקבוצה נבחרת זו ולא נטלו‬ ‫חלק בחזון שטיפחה‪ ,‬זה שממנו השתלשל המפעל הציוני‪ .‬והנה‪ ,‬השנים חולפות‪,‬‬ ‫ואנשי העלייה עוברים את הארץ לאורכה ולרוחבה‪ ,‬רואים בתי מלאכה ושדות‬ ‫פורחים‪ ,‬וגם איכרים‪ ,‬פועלים וחיילים עברים‪ ,‬מושבות וקיבוצים‪ ,‬ומול כל אלה‬ ‫"מי ּ ִפ ֵּלל? ִמי ָח ַלם? ַמה ּׁשוֹ נִ ים ַה ְ ּז ַמ ִּנים!" אכן‪ ,‬החזון היה‬ ‫הם עומדים משתאים‪ִ :‬‬ ‫למציאות! אלא שבני הדור הזה‪ ,‬שלדידם כל זה הוא בגדר המובן מאליו‪ ,‬אינם‬ ‫"הדְּ ָב ִרים ּכֹה ּ ְפ ׁשוּ ִטים‪ַ /...‬מה ִּל ְרגּ ֹש וְ ִל ְתהוֹ ת?‪/‬‬ ‫תופסים כלל מה מוזר כאן כל כך‪ַ .‬‬ ‫י־א ָדם ְמ ׁ ֻש ִּנים ְמאֹד!"‪ 37‬אין זה כלל מקרה כי דווקא השיר הזה‪ ,‬מכלל‬ ‫ֶּב ֱא ֶמת ְּבנֵ ָ‬ ‫שירי העלייה השנייה שחיבר אלתרמן‪ ,‬הוא ששובץ לבסוף בפתח התוכנייה של‬ ‫הצגת "כינרת כינרת" בתאטרון הקאמרי‪.‬‬ ‫את "כינרת כינרת" כתב אלתרמן במרוצת החורף של שנת ‪,1961-1960‬‬ ‫היינו בדיוק בזמן שצוין יובל החמישים לייסוד דגניה‪ .‬די היה לו להתבונן‬ ‫בגיליונות דבר שהגיעו מדי בוקר אל סף ביתו כדי למצוא בהם תזכורת חוזרת‬ ‫ונשנית לגבי יובלה של דגניה — הן בידיעות על אירועים שנערכו במקומות‬ ‫שונים לרגל היובל והן במודעות לעשרות שהציפו את העיתון ושבהן שיגרו‬ ‫ארגונים ומוסדות שונים את ברכתם ל"אם הקבוצות" ביום חגה‪ .‬האם אין‬ ‫סיפורה של דגניה תואם את אותה ציפייה למחזה על נושא "ישראלי מקומי"‬ ‫שעליו דיבר פלוטקין? — הרהר אלתרמן באחד הימים‪ .‬אמנם‪ ,‬גם בשנים עברו‬ ‫כתב על מעשי הראשונים‪ ,‬אך דווקא בשנה זו נראה לו הדבר חיוני במיוחד‪:‬‬ ‫מדינת ישראל היתה אז בת יותר מעשר שנים‪ ,‬וללבו התגנב לא אחת החשש‬ ‫שמא החזון והלהט שליוו את ימי היישוב ואת שנותיה הראשונות של המדינה‬ ‫מאבדים תנופה‪ ,‬והציבור מתחיל אט־אט לשקוע ביום קטנות‪ .‬במאמר שכתב‬ ‫ביולי ‪ 1960‬לרגל ועידת הקיבוץ המאוחד שנערכה בעין חרוד ביטא אלתרמן‬ ‫ללא חציצות את הערכתו העמוקה לתנועה הקיבוצית ולתפקיד החשוב שהיא‬ ‫[ ‪] 598‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫מוסיפה למלא בתולדות הארץ‪ .‬לכאורה זוהי מעין שמורת טבע‪ ,‬שבה עדיין‬ ‫פועם החזון החלוצי במלוא העוצמה‪ ,‬בשעה שמחוצה לה יש סימנים ברורים‬ ‫של שחיקה‪" :‬התנועה הקיבוצית של ישראל" — כך כתב — "היא כיום החוג‬ ‫היחיד באומה שבו יורדות בעיותיהם הגדולות של העם והארץ מן הפרוגראמה‬ ‫והסיסמה אל השרשים ונהפכות לתוכן חייו ושאלות קיומו המוחשי של האיש‬ ‫החי"‪ 38.‬אין ספק כי הפולמוס הציבורי סביב פרשת לבון‪ ,‬ובייחוד הערעור‬ ‫שהחל להסתמן אז על מעמדו של דוד בן־גוריון‪ ,‬רק חידדו אצלו את התחושה‬ ‫שקיננה בלבו בדבר הפער ההולך ומעמיק‪ ,‬שלא לטובה‪ ,‬בין החברה בישראל‬ ‫לבין מורשתם של האבות המייסדים‪ .‬נס העלייה השנייה נראה נחוץ עתה יותר‬ ‫מתמיד‪ ,‬ויש מי שנדרש להניף אותו ברבים‪.‬‬ ‫הסיפור שעליו הושתת המחזה היה מעשה שהיה‪ ,‬ובמרכזו דמותו של‬ ‫המחנך ברוך בן־יהודה (ליבוביץ)‪ ,‬שאלתרמן היה תלמידו בגימנסיה הרצליה‪39.‬‬ ‫את הסיפור על אודות בן־יהודה שמע בעת שערך ביקור בדגניה‪ ,‬הוא אף ראה‬ ‫בארכיון הקיבוץ את המסמכים הנוגעים בפרשה זו‪ .‬בן־יהודה לימד עברית‬ ‫בדגניה בשנים ‪ ,1915-1914‬ואחר כך היה מורה בראש פינה‪ .‬בשנת ‪ ,1920‬בעת‬ ‫שערך עם תלמידיו ביקור בתל אביב‪ ,‬פגש את בצלאל יפה‪ ,‬שעמד אז בראש‬ ‫חברת "גאולה" שעסקה ברכישת קרקעות‪ ,‬ויפה ביקש ממנו להעביר לדגניה‬ ‫חמישים לא"י‪ .‬אלא שבבואו לטבריה גילה בן־יהודה כי להוותו נגנב כל כספו‬ ‫בעת נסיעה ברכבת בין חיפה לטבריה‪ .‬הוא הודיע מיד לאנשי דגניה שבכוונתו‬ ‫להחזיר את הכסף‪ .‬ואכן‪ ,‬כעבור כשלושה חודשים בא לקיבוץ ועמו הסכום‬ ‫שנגנב‪ ,‬שאותו צבר בדי עמל מעבודתו כמורה‪ .‬אלא שחברי דגניה נעלבו‪ ,‬כאילו‬ ‫אין הוא נותן בהם אמון‪ ,‬וסירבו לקבל את הכסף‪ ,‬אף לא כתרומה לספרייה‪.‬‬ ‫הוחלט לקיים תהליך של בוררות‪ ,‬ובו שימש בן־יהודה תובע‪ ,‬ויוסף אהרונוביץ‪,‬‬ ‫מראשי הפועל הצעיר‪ ,‬שימש בו שופט‪ .‬פסק הבוררות של אהרונוביץ היה‬ ‫"שאין שום רשות למר ב' ליבוביץ לדרוש מקבוצת דגניה שתקבל ממנו כסף‬ ‫שאינו שייך לה בהחלט"‪ .‬הוא אף הטיל קנס על בן־יהודה בשל הצעתו שנראתה‬ ‫לו מעליבה‪ .‬סיפור מהופך זה הקסים את אלתרמן‪ ,‬הוא אף אימת את גרסתו‬ ‫י־א ָדם ְמ ׁ ֻש ִּנים"‪ ,‬הלוקים‪ ,‬כנראה‪,‬‬ ‫"בנֵ ָ‬ ‫בדבר היותם של אנשי העלייה השנייה ְּ‬ ‫ביושר קיצוני עד כדי ויתור על כסף שבעצם נועד להם‪ ,‬ואף קונסים את זה שבא‬ ‫להחזיר להם את הכסף‪ .‬אל תוך הסיפור הזה שילב אלתרמן סיפור נוסף‪ ,‬גם הוא‬ ‫מימיה הראשונים של דגניה‪ ,‬אשר שאב מתוך ספר זיכרונותיו של שמואל דיין‪,‬‬ ‫שהיה מראשוני דגניה‪ .‬בזיכרונותיו גולל דיין את פרשת חייו ומותו של משה‬ ‫ברסקי‪ ,‬חלוץ יליד רוסיה שנרצח בידי ערבים ב־‪ 22‬בנובמבר ‪ ,1913‬שמונה‬ ‫[ ‪] 599‬‬

‫אלתרמן‬

‫חודשים לאחר הגיעו לדגניה‪ .‬ברסקי הפך לסמל להקרבה עבור ההתיישבות‬ ‫שבה הגיבו הוריו על נפילתו‪:‬‬ ‫היהודית בארץ ישראל‪ ,‬לא מעט הודות לדרך ּ‬ ‫תחילה שלחו ארצה במקומו את אחיו‪ ,‬ואחר כך הגיעו לכאן בעצמם‪ .‬הסיפור‬ ‫נגע לדיין באופן אישי — ברסקי נסע למלחמיה (לימים מנחמיה) כדי להשיג‬ ‫תרופה למחלתו‪ ,‬ובדרכו חזרה לדגניה מצא את מותו‪ .‬קברו של ברסקי‪ ,‬שנכרה‬ ‫ליד הכינרת‪ ,‬היה הקבר הראשון של קבוצת דגניה‪40.‬‬ ‫באחד הימים זימן אליו אלתרמן את האנשים הכי קרובים אליו — את אשתו‬ ‫רחל‪ ,‬את צילה בינדר‪ ,‬את תרצה בתו ואת בעלה הטרי‪ ,‬השחקן עודד קוטלר‪.‬‬ ‫כשהתכנסו כולם בבית שבשדרות נורדאו ביקש אותם לסור לחדר העבודה‬ ‫שלו‪ ,‬מקום שלאיש לא היתה בו דריסת רגל‪" .‬בואו תכנסו‪ ,‬בואו תכנסו" —‬ ‫אמר אלתרמן בהתרגשות‪ ,‬שהיה בה אף שמץ של מבוכה‪ .‬בחדר חיכתה לכולם‬ ‫הפתעה‪ :‬הוא הוציא ממגירתו כתב יד של יצירה חדשה — המחזה "כינרת‬ ‫כינרת" — וביקש רשות לקרוא אותו בפניהם‪ .‬אמנם היו בחדר שתי שחקניות‬ ‫ועוד שחקן אחד‪ ,‬אך אלתרמן בחר לקרוא את המחזה בעצמו‪ ,‬כשהוא ממלא‬ ‫לבדו את כל התפקידים‪ .‬ואף שהיה כבד פה‪ ,‬הקריאה הפעם היתה שוטפת‪,‬‬ ‫קלילה‪ ,‬כשהוא מדלג ללא מאמץ רב בין הקטעים שנכתבו פרוזה לבין החלקים‬ ‫הפיוטיים‪ ,‬שהיו רוב הטקסט‪ .‬ככלל‪ ,‬שרתה על המחזה רוח טובה‪ ,‬והיו בו לא‬ ‫מעט רגעים מעוררי צחוק‪ .‬כשפונה מרדכי (שהוא בן דמותו של בן־יהודה) אל‬ ‫אחד מחברי הקבוצה‪ ,‬יהודה שמו‪ ,‬בדרישה לקבל ממנו את הכסף‪ ,‬אומר לו‬ ‫יכים אוֹ ְת ָך‪ֲ ,‬א ָבל‪/‬‬ ‫"אנַ ְחנוּ אוֹ ֲה ִבים אוֹ ְת ָך‪ָ ,‬מ ְרדְּ ַכי‪ֲ ,‬אנַ ְחנוּ ‪ְ /‬ק ׁשוּ ִרים ְּב ָך וּ ְצ ִר ִ‬ ‫יהודה‪ֲ :‬‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫יע‬ ‫ֶאת ְמקוֹ ְמך ֵּבינֵ ינוּ לֹא ִּת ְקנֶ ה ְלך ְּב ֶכ ֶסף‪ַ /.‬א ָּתה יוֹ ֵד ַע ָמה ַא ָּתה עוֹ שֶׂ ה?‪ַ /‬א ָּתה ַמ ִ ּצ ַ‬ ‫ָלנוּ ׁש ַֹחד!" ואלתרמן‪ ,‬שנהנה כל כך מן האיפכא מסתברא של הסיפור‪ ,‬לא‬ ‫הפסיק לצחקק‪ .‬אך היו במחזה גם רגעים של קדרות ועצב‪ ,‬הקשורים בנפילתו‬ ‫של חבר הקבוצה ליובה (בן דמותו של משה ברסקי)‪ .‬כשבאים הוריו של ליובה‬ ‫"א ָבל‬ ‫לארץ‪ ,‬אחרי שבנם איננו עוד בין החיים‪ ,‬שואלת האם את חברי הקבוצה‪ֲ :‬‬ ‫ֶמה ָהיוּ ְד ָב ָריו ָה ַא ֲחרוֹ נִ ים? ַמה הוּ א ָא ַמר?" משיב לה יהודה‪" :‬הוּ א ָא ַמר — ִא ָּמא"‪.‬‬ ‫וכשהאם שואלת שוב‪" :‬הוּ א‪ָ ...‬א ַמר עוֹ ד ַמ ׁ ּ ֶשהוּ ?" ויהודה השיב‪" :‬הוּ א ָא ַמר —‬ ‫ִא ָּמא‪ִ .‬א ָּמא ׁ ֶש ִּלי"‪ .‬אלתרמן הפסיק פתאום את הקריאה ופרץ בבכי‪41.‬‬ ‫בתחילת מאי הודיע גרשון פלוטקין על השלמת הליהוק‪ ,‬כשהוא מתגאה על‬ ‫שהצליח לגייס למשימה את מיטב השחקנים והאמנים‪ :‬בצד כוכבי הקאמרי‪ ,‬כמו‬ ‫יוסף ידין‪ ,‬אברהם בן־יוסף‪ ,‬אברהם חלפי ורחל מרכוס‪ ,‬רעיית המחבר‪ ,‬צורפו‬ ‫גם צעירים מבטיחים וביניהם גילה אלמגור‪ ,‬אילי גורליצקי‪ ,‬ליאור ייני ואף‬ ‫הזמר הצעיר יהורם גאון‪ .‬האמן הצעיר דני קרוון הוזמן לעצב את התפאורות‪,‬‬ ‫[ ‪] 600‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫טובה קליינר הופקדה על התלבושות‪ ,‬והמלחין והמנצח גארי ברתיני התבקש‬ ‫לחבר את המוזיקה‪ .‬אולם הסנסציה הגדולה מכולן היתה הסכמתה של שחקנית‬ ‫הבימה חנה רובינא‪ ,‬הגברת הראשונה של התאטרון הישראלי‪ ,‬לחצות את‬ ‫הקווים ולהופיע במחזה שיועלה על במת הקאמרי‪ ,‬ולא עוד אלא בתפקיד‬ ‫"האשה האורחת"‪ ,‬אמו של ליובה‪ ,‬שהיה תפקיד משנה‪" .‬רובינא תשתתף‬ ‫בהצגת 'כנרת' לאלתרמן בקאמרי" — כותרות בסגנון זה‪ ,‬באותיות מובלטות‪,‬‬ ‫הופיעו ב־‪ 23‬במאי בכל העיתונים היומיים‪ ,‬בעקבות הודעה שנמסרה במסיבת‬ ‫עיתונאים שנערכה מטעם התאטרון הקאמרי‪ ,‬ובה השתתפו מנהל התאטרון‬ ‫יעקב אגמון והשחקנית בתיה לנצט‪ .‬במסיבה אמרה לנצט‪" :‬מחזהו של נתן‬ ‫אלתרמן עוסק בהווי העליה השניה והוא כתוב בצורת סיפור המשולב באפיזודות‬ ‫שונות‪ .‬במחזה זה עשרה תפקידים‪ ,‬באותה רמה‪ ,‬ולכן יש להעריך הסכמתה של‬ ‫הגב' רובינא לשחק בתפקיד שאינו מרכזי"‪ 42.‬רובינא היתה ידידה קרובה של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ובמרוצת השנים צברו יחד הרבה שעות "כסית"‪ .‬אך הקשרים ביניהם‬ ‫לא התמצו רק בזה‪ :‬בימי מלחמת העולם השנייה הופיעה רובינא בתאטרון‬ ‫בפירנצה וקראה בפני חיילי הבריגדה את שירו "הלשון השבדית"‪ ,‬שהיה שיר‬ ‫מחווה לשבדים על התנהלותם בתקופת השואה; בשלהי המלחמה הופיעה‬ ‫בתפקיד ראשי במחזה "פדרה" מאת רסין‪ ,‬שהוא היה מתרגמו לעברית; ומאז‬ ‫קום המדינה נהגה לדקלם את "מגש הכסף" בכינוסים ובעצרות עם‪ ,‬דבר שתרם‬ ‫הרבה למוניטין של השיר‪ .‬אלתרמן מצדו העריץ אותה ואת אמנותה‪ ,‬וכשקיבלה‬ ‫בשנת ‪ 1955‬את הפרס על שם אברהם ברץ לאמנות התאטרון הקדיש לה "טור‬ ‫שביעי"‪ ,‬ובו לא היסס להשמיע את שבחה קבל עם‪" :‬נְ ָב ֵר ְך ֶאת ּבוֹ ָא ּה נִ גּ וּ נִ ית‬ ‫יאה‪ /.‬נְ ָב ֵר ְך ֱהיוֹ ָת ּה ְרתוּ ָקה ְּב ׁ ַש ְר ׁ ֶש ֶרת‪ֶ /‬אל‬ ‫וּ מוּ ֶא ֶרת‪ְ /,‬מ ׁשוּ ָלה ְּכיוֹ נָ ה וּ ְמ ׁשוּ ָלה ִּכ ְל ִב ָ‬ ‫ְ‬ ‫ֹאמר ָל ּה‪ּ :‬תוֹ ָדה ָלך‪ִ ,‬א ׁ ּ ָשה ַּב ֲע ֶט ֶרת‪ /,‬וְ תוֹ ָדה‪,‬‬ ‫יִ חוּ ד ָה ִעגּ וּ ל ׁ ֶש ֶּנ ְח ַּתם ְּבבוֹ ָא ּה‪ /...‬וְ נ ַ‬ ‫שַׂ ֲח ָקנִ ית ִע ְב ִר ָ ּיה נִ ְפ ָל ָאה"‪ .‬על פי בקשתה הגיע אלתרמן לביתה שברחוב גורדון‬ ‫וקרא באוזניה את המחזה‪ .‬רובינא נענתה מיד‪43.‬‬ ‫השמועה על המחזה החדש של אלתרמן עשתה לה כנפיים‪ :‬ב־‪ 29‬ביולי‬ ‫שיגר ראש הממשלה דוד בן־גוריון מכתב אל אלתרמן‪ ,‬ובו כתב לו כך‪" :‬שמעתי‬ ‫שכתבת מחזה על העליה השניה — ואמרו לי כי לא בא כבושם הזה‪ .‬האוכל‬ ‫להשיג לקריאה הכתב־יד? איני צריך להגיד שאהיה אסיר תודה‪ ,‬ואולי יותר‬ ‫מזה"‪ .‬אלתרמן נלחץ מן הפנייה — המחזה עדיין לא היה גמור‪ ,‬הוא לא רצה‬ ‫לחשוף אותו בפני איש‪ ,‬אך כיצד ישיב ריקם את פניו של בן־גוריון‪ ,‬האיש‬ ‫הנערץ עליו כל כך? למחרת היום ישב וכתב איגרת ארוכה אל ראש הממשלה‪,‬‬ ‫ובה כרך את סירובו לחשוף את המחזה בהערות שונות על אודות יצירתו‬ ‫[ ‪] 601‬‬

‫אלתרמן‬

‫החדשה‪ .‬במכתבו הסביר לבן־גוריון שמלכתחילה נכתב המחזה להצגה ולא‬ ‫לקריאה‪ ,‬ויש לו משום־מה הרגשה שרק בהיות המחזה "חי מדבר" על הבמה‬ ‫ייעלמו החסרונות שבכתב ויהפכו אולי ליתרונות במתיים‪" .‬הכתב וההצגה הם‬ ‫מבחינה זו חלקים של שלמות אחת‪ ,‬וכך ראיתי את הדברים במחשבה תחילה"‪.‬‬ ‫על תוכן המחזה כתב את הדברים הבאים‪:‬‬ ‫השמועה ששמעת כי זהו מחזה "על העליה השניה" היא נכונה כמובן‬ ‫מבחינת זמנו ומקומו של המחזה אך לא מבחינת ההיקף והכוונה‪ .‬רק‬ ‫סממנים מסויימים של אוירה ושיחות [‪ ]...‬הם המיצגים את התקופה‪ .‬אין‬ ‫במחזה ביטוי לבעיות יסודיות והתרחשויות עיקריות של הזמן ואין בו עוד‬ ‫דברים רבים שוודאי יבוקשו מידו‪ .‬חיברתיו כאילו אין הוא אלא אחד מן‬ ‫המחזות שתקופה זו ראויה להם‪ ,‬וכאילו המחזה האמתי‪ ,‬המקיף והיסודי‬ ‫על העליה השניה‪ ,‬כבר נכתב לפניו‪ .‬לולא זאת היה הנושא הזה מרתיע‬ ‫אותי מלעשות אף את המעט שעשיתי‪.‬‬ ‫אלתרמן התנצל כמובן על כך שאין הוא נענה לפנייה של אדם "יקר ונערץ"‬ ‫עליו‪ ,‬אך עם זאת הצהיר כי הוא שומר לעצמו "את השמחה ורגש הסיפוק"‬ ‫שבקשה זו גרמה לו‪44.‬‬ ‫היערכותו של התאטרון להצגה שולבה כל העת במערכת משומנת של‬ ‫יחסי ציבור שנועדה בראש וראשונה לשווק את האולם החדש‪ .‬לקראת סוף‬ ‫דצמבר — שסומן מעתה כמועד הפתיחה — הוצפו העיתונים בשפע של ידיעות‬ ‫וכתבות על הקאמרי החונך את ביתו‪ ,‬שכללו פרטים על הבניין המפואר‪ ,‬על‬ ‫האולם המחזיק ‪ 900‬מקומות ועל הבמה העמוקה שזכה לה התאטרון שאין‬ ‫דוגמתה בכל הארץ‪ .‬ב־‪ 24‬בדצמבר‪ ,‬ימים אחדים לפני חנוכת הבניין‪ ,‬קיים‬ ‫התאטרון עוד מסיבת עיתונאים וזו זכתה לסיקור נרחב כמעט בכל העיתונים‪45.‬‬ ‫ההתכנסות נועדה קודם כול לתת פתחון פה לעושים במלאכת הבניין החדש‪,‬‬ ‫ולאחריה נערך סיור בבניין עצמו בהדרכת האדריכל דב כרמי‪ ,‬שהסביר את‬ ‫פלאיו‪ .‬גרשון פלוטקין‪ ,‬שהופיע גם הוא בפני העיתונאים‪ ,‬הדגיש בדברים‬ ‫שנשא את העובדה ש"מוסד עברי חדש ייחנך על ידי הצגת מחזה עברי שנושאו‬ ‫העלייה השנייה"‪ .‬אולם הצימוק של המסיבה היה בהופעתו של אלתרמן עצמו‪,‬‬ ‫אשר היה ידוע כאדם נחבא אל הכלים‪ ,‬וכמי שנמנע באופן עקבי למדי מלדבר‬ ‫באירועים ציבוריים‪ .‬ולמרות זאת‪ ,‬בשל גודל השעה‪ ,‬השתכנע הפעם להתייצב‬ ‫מול העיתונאים‪ .‬הוא השמיע דברי תודה לגרשון פלוטקין על שפתח בפניו את‬ ‫[ ‪] 602‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫שערי התאטרון הקאמרי ואת שטח היצירה הדרמטי‪ ,‬הודה לשחקנים "שלפעמים‬ ‫הצטערתי שהם טובים מהטקסט שבפיהם"‪ ,‬ובייחוד הודה לחנה רובינא‪ ,‬שעל‬ ‫הסכמתה להשתתף בהצגה אמר‪" :‬מבחינה אישית [‪ ]...‬זוהי זכות שעוד לא היתה‬ ‫לי בספרות ואיני יודע אם תהיה לי גדולה ממנה"‪.‬‬ ‫בנאום עצמו‪ ,‬שרק חלקו היה מוכן בכתב‪ ,‬הסיר אלתרמן במשהו את העמימות‬ ‫בכל מה שנוגע לתוכן המחזה‪ ,‬שהתאטרון עצמו‪ ,‬בכל פרסומיו‪ ,‬הקפיד לשמור‬ ‫עליה‪ ,‬ואף נכנס להגיגים פרשניים הנוגעים לתקופה עצמה ולאופן שבו הוא בא‬ ‫לייצג אותה‪" :‬זו היתה תקופת שחרית‪ ,‬שאנו כיום קצת נוטים להסתכל בה כמו‬ ‫אנשים מבוגרים המסתכלים על נעורים‪ ,‬על תום‪ ,‬על תמהונות" — פתח אלתרמן‬ ‫ואמר — "אבל למעשה היתה זו אחת התקופות הרציניות ביותר בדברי ימי העם‬ ‫החדשים [‪ ]...‬היא היתה תקופת ההבקעה שבזכותה כל עניין התחיה העברית‪,‬‬ ‫סמליה וערכיה‪ ,‬עוד נמשכים כיום"‪ .‬עם זאת הדגיש אלתרמן כי תקופת שחרית‬ ‫זו מוצגת מנקודת המבט של תקופת הבגרות הרואה מתוך סלחנות את הטוב‬ ‫אך גם את התמוה‪ ,‬הגרוטסקי‪ ,‬בן הזמן שעבר זמנו‪ .‬בהקשר זה גילה לעיתונאים‬ ‫את סיפור המעשה‪ ,‬ואף מצא לנכון לציין כי ברוך בן־יהודה‪ ,‬גיבור הסיפור‪ ,‬היה‬ ‫מורו למתמטיקה בגימנסיה הרצליה‪ ,‬ואף המורה האהוב עליו ביותר‪ .‬אלתרמן‬ ‫לא שלל את האפשרות כי "כינרת כינרת" נושא עמו "תזה" כלשהי‪ .‬ואם אמנם‬ ‫כך — הרי שהיא חורגת מן הרוח של השירה והדרמטורגיה בת זמננו‪ ,‬העומדת‬ ‫בסימן הניכור בין האדם היחיד לבין מה שסובב אותו‪" :‬אני רק רוצה לציין שמי‬ ‫שניגש אל העלייה השנייה‪ ,‬אל התקופה ההיא‪ ,‬רואה בה מיזוג מופלא של חיי‬ ‫נפש של פרט שהגיעו בתקופה ההיא לחריפות יוצאת מן הכלל [‪ ]...‬ובין החיים‬ ‫של אדם עם רעהו ושל אדם למען משהו שנמצא מחוצה לו"‪ .‬וגם לזה‪ ,‬ואולי‬ ‫בעיקר לזה‪ ,‬ביקש המחזה לתת ביטוי‪46.‬‬ ‫הצגת הבכורה של "כינרת כינרת" נועדה להתקיים במוצאי שבת‪30 ,‬‬ ‫בדצמבר ‪ .1961‬לכן מלאו עיתוני השבוע האחרון של השנה האזרחית הן‬ ‫בידיעות‪ ,‬בפרסומים ובשפע של תמונות הנוגעים לחנוכת המשכן החדש‪,‬‬ ‫והן לגבי ההצגה פרי עטו של אלתרמן‪ 47.‬החנוכה הרשמית של האולם היתה‬ ‫למעשה ב־‪ 27‬בדצמבר‪ ,‬והיא כללה את הצגת "סיפור הבמה" מאת דן מירון‬ ‫בבימויו של שמואל בונים‪ ,‬שנכתב במיוחד לערב זה‪ ,‬והמערכון "הגברת‬ ‫השחורה מהסוניטות" מאת ג'ורג' ברנרד שו בבימויו של גרשון פלוטקין‪ .‬וזה‬ ‫היה בעצם המתאבן ל"כינרת כינרת" שאמור היה להוביל את אירועי הפתיחה‬ ‫לשיאם‪ .‬בפרסומים לקראת הערב נמסר כי ההצגה תיערך בחסות שר האוצר‬ ‫לוי אשכול‪ ,‬ושדוד בן־גוריון הוזמן גם הוא‪ .‬העיתונים דיווחו על כך כי המעמד‬ ‫[ ‪] 603‬‬

‫אלתרמן‬

‫יהיה חגיגי במיוחד‪ ,‬וישתתפו בו סופרים‪ ,‬משוררים‪ ,‬ציירים‪ ,‬שחקנים ואנשי‬ ‫ציבור רבים‪ ,‬ולצדם ברוך בן־יהודה עצמו‪ ,‬כמה מראשוני דגניה‪ ,‬וכן שרה־‬ ‫זלאטה יהודאי‪ ,‬אלמנתו בת ה־‪ 78‬של חיים ברוך יהודאי (לשעבר קסטריל)‪,‬‬ ‫שהיו בעליו של מלון ביפו שבו התאכסנו רבים מאנשי העלייה השנייה‪48.‬‬ ‫במדור "הימים הללו" בעיתון הארץ צייר הקריקטוריסט בס זוג מבוגר הלבוש‬ ‫הכרזה של "כינרת כינרת"‪ .‬מעל לציור רשם שתי ציטטות‬ ‫במיטב בגדיו על רקע ּ‬ ‫— "הקהל אדיש לעליה" (מדברי א‪ .‬ציזלינג) ו"הקאמרי מציג מחזה על העליה‬ ‫השניה" (מן העיתונות)‪ .‬ומתחת לתמונה נכתבו הדברים שאותם‪ ,‬כנראה‪ ,‬אומרת‬ ‫האישה לבעלה בדרכם אל ההצגה‪ —" :‬אנחנו אדישים? ‪ 300‬ל"י עלתה לנו‬ ‫ההצגה על העליה השניה!"‪ 49‬הקריקטורה של דוש במעריב היתה ברוח יותר‬ ‫מפויסת ופחות ביקורתית‪ .‬במרכזה נראה עמוד מודעות ועליו כרזה גדולה שזה‬ ‫לשונה‪" :‬סוף סוף נפתח נפתח הקאמרי הקאמרי החדש החדש בהצגה בהצגה‬ ‫חגיגית חגיגית (מאד מאד) כנרת כנרת"‪ 50.‬עוד מסרו העיתונים כי בתום ההצגה‬ ‫תיערך קבלת פנים מטעם מזכיר ההסתדרות אהרן בקר בבית ליסין‪ ,‬וכי במהלך‬ ‫השבוע הראשון שלאחר הבכורה יתקיימו הצגות מיוחדות בפני תנועות הנוער‪,‬‬ ‫אנשי מדע‪ ,‬ותיקי ההתיישבות העובדת ואנשי יישובי העולים‪ ,‬וכן תתקיים הצגה‬ ‫מיוחדת לצה"ל במעמד ראש המטה הכללי רב אלוף צבי צור‪.‬‬ ‫לבאי הערב ציפתה תוכנייה עשויה בטוב טעם‪ ,‬וכן הוּ צאה למכירה מהדורה‬ ‫מהודרת של המחזה בלוויית עיטורים יפים להפליא פרי מכחולו של מעצב‬ ‫התפאורה דני קרוון‪ 51.‬התוכנייה כללה שירים שחיבר אלתרמן על העלייה‬ ‫השנייה‪ ,‬סקירה כללית של תוכן המחזה‪ ,‬תמונות היסטוריות מראשית ימי‬ ‫דגניה‪ ,‬וכן איגרת ברכה שכתב נותן החסות לערב‪ ,‬לוי אשכול‪ ,‬שהוא עצמו‬ ‫נמנה עם אנשי העלייה השנייה‪ ,‬ובזמנו אף היה חבר בקבוצת דגניה‪ .‬אשכול‬ ‫כתב כי זיכרונות העבר עם תקוות לעתיד עלו בו עם קריאת "כינרת כינרת"‪,‬‬ ‫שכן בעיניו זוהי יצירה "הנותנת ביטוי לרוח ששררה בלב מניחי היסודות‪,‬‬ ‫יצירה החושפת מאוייהם של כובשי האדמה ומפלסי נתיב במולדת בימי העליה‬ ‫השנייה" — כתב לוי אשכול‪" .‬בראשית היתה הקבוצה‪ ,‬דרכה ביטא העובד את‬ ‫שאיפותיו לצדק חברתי ובה השקיע מאמציו למהפכה הלאומית והאישית"‪ .‬אך‬ ‫לא רק על העבר נסבו דבריו של השר‪ ,‬אלא גם על ההווה ועל העתיד‪" :‬ואולם‬ ‫יש להקנות ערכים אלו גם להווה ולעתיד‪ .‬בקוראי את המחזה של אלתרמן‬ ‫הרגשתי השאיפה לכך‪ .‬זאת ברכתי מקרב לב למחבר ולשחקנים ברוכי הכשרון‪,‬‬ ‫שיצליחו לחזק ולבצר הגשר הרוחני בין הימים שהיו לאלה שיבואו"‪ .‬ואף שנוסח‬ ‫הדברים תאם את הדגם המקובל של איגרות ברכה לאירועים מעין אלה‪ ,‬שיקפו‬ ‫[ ‪] 604‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫דברי אשכול את אופק הציפיות שליווה את העלאת "כינרת כינרת" — הן מצד‬ ‫המחזאי והתאטרון והן מצד העיתונות והקהל‪52.‬‬ ‫בשעה ‪ 20:30‬בדיוק כבה האור‪ ,‬וכל ‪ 900‬הצופים שגדשו את האולם המתינו‬ ‫בהתרגשות לעליית המסך‪ .‬אך קודם לעליית המסך נדלקה אלומת אור‪ ,‬ועל‬ ‫הבמה הופיע אליעזר‪ ,‬אחד מחברי הקבוצה‪ ,‬שנועד למלא גם את תפקיד‬ ‫המספר‪ .‬מעין גלגול של דמות הקונפרנסיֶ ה‪ ,‬זו שאלתרמן כה היטיב להכירה‬ ‫מעבודתו בבמה הזעירה‪ .‬אליעזר פנה אל הצופים והזמין אותם לבוא אחריו אל‬ ‫ימה ִאם נָ בוֹ א — ִה ֵּנה ַע ְכ ׁ ָשו‬ ‫הסביבה ואל המקום שבהם מתרחש המחזה‪" .‬וּ ְפנִ ָ‬ ‫יחתוֹ ׁ ֶשל ַה ָּמ ָס ְך —"‪ .‬אז עלה המסך‪ ,‬ועל הבמה נראו שניים‪,‬‬ ‫יע‪ַ /‬ה ְ ּז ַמן ִל ְפ ִת ָ‬ ‫ִה ִ ּג ַ‬ ‫טניה ומרדכי‪ :‬מרדכי נראה יושב ליד השולחן‪ ,‬טניה עמדה בפתח‪ .‬מי שהציג‬ ‫אותם בפני הקהל היה אליעזר — הנה‪ ,‬כך אמר‪ ,‬פניהם של אישה ואיש‪ ,‬שהם רק‬ ‫"תקוּ ָפה ֻמ ּ ָשׂ ג ָר ָחב ִהיא‪ַ .‬א ְך ֲהיֵ ׁש ָמקוֹ ם‪ָּ /‬ב ּה ְל ֻע ְבדּ וֹ ת ׁ ֶש ּלֹא‬ ‫הד לתקופה שחלפה‪ְּ :‬‬ ‫ילה‪ֲ /.‬א ָבל ׁ ָש ָעה ַא ַחת ׁ ֶשל ַליְ ָלה אוֹ ׁ ֶשל יוֹ ם —‪ָּ /‬ב ּה יֵ ׁש ָמקוֹ ם ַל ּכֹל‪.‬‬ ‫ְּכ ִד ּיוּ ָקן? ָח ִל ָ‬ ‫ילה?" בסיומה של התמונה השמיע אליעזר את החידוד הבא‪:‬‬ ‫ִּכי ַמה ִהיא לֹא ֵה ִכ ָ‬ ‫"וְ ִאם ָא ַמ ְר ִּתי זְ ַמן‪ ,‬דּ וֹ ַמנִ י ׁ ֶש ְ ּז ַמ ָּנ ּה‪ֶ ׁ /‬של ַה ְקדָּ ָמה ָח ַלף‪ .‬יֵ ׁש ְל ַה ְת ִחיל ְּב ֶע ֶצם‪ְּ /.‬כ ָבר‬ ‫ְמ ֻא ָחר‪ .‬עוֹ ד ֶר ַגע ַרק‪ָ ...‬מה ַה ׁ ּ ָשנָ ה?‪ְ ׁ /‬שנַ ת ֶא ֶלף ְּת ׁ ַשע ֵמאוֹ ת ׁ ְש ֵּתים ֶעשְׂ ֵרה — וָ ֵח ִצי"‪.‬‬ ‫הוראת הבמה הקצרה שלהלן היתה זו‪" :‬נעלם בחושך‪ .‬החזיון מתחיל"‪.‬‬ ‫החיזיון עצמו נע הלוך ושוב בין שני תדרים — הקומי והפתטי — אף כי לא‬ ‫תמיד נשמר ביניהם איזון‪ .‬במערכה הראשונה נראים חברי קבוצת "הגלילה"‬ ‫כשהם מתדיינים בפרשה משונה הקשורה בחבר שאיבד כנראה את כספי הקבוצה‬ ‫שהחזיק כפיקדון‪ ,‬ואחר כך התעקש וגייס את הסכום החסר והכניס אותו לקופה‬ ‫"א ְמ ִרי‪ַ ,‬ה ֵאין זֶ ה ׁ ֶש ֶקר?"‬ ‫הכללית‪ .‬מעשהו של אותו חבר מקומם עליו את חבריו‪ִ :‬‬ ‫ילה ֶּב ֱאמוּ נָ ם ׁ ֶשל ֲח ֵב ִרים?‪ֲ /‬הלֹא‬ ‫"ה ֵאין זוֹ ְמ ִע ָ‬ ‫— שואל יהודה בתימהון את טניה‪ַ .‬‬ ‫ְ‬ ‫זֶ ה סוֹ ף ַל ּכֹל‪ֲ .‬הלֹא ִאם ָּכ ְך‪ ,‬מוּ ָטב‪ֶ ׁ /‬ש ֵּנ ָה ֵפך ִמ ָ ּיד ְל ׁשוֹ ְד ֵדי ְד ָר ִכים‪ /‬וְ נֶ ֱארֹב ִא ׁיש‬ ‫ישהוּ זוֹ ֵחל ֶאל ַה ֻ ּק ּ ָפה ִל ְמעֹל‪ /‬וּ ְל ַה ׁ ְש ִאיר ְּבתוֹ ָכ ּה‬ ‫ְל ֵר ֵעהוּ ֶּב ָח ֵצר ְּכ ֵדי ִל ְראוֹ ת‪ִ /‬אם ִמ ׁ ֶ‬ ‫ֶּכ ֶסף!" אולם מרדכי אינו היחיד ההולך בדרך זו‪ :‬במהלך המערכה נשמע קולו‬ ‫של זרח‪ ,‬המופיע בדמות האידאליסט‪ ,‬הסגפן‪ ,‬הסולד סלידה גמורה מחיי נוחות‬ ‫וממותרות‪ .‬באופן פרדוקסלי מוטרד זרח מכך שאיחר להצטרף לקבוצה‪ ,‬והדבר‬ ‫מונע ממנו לחוש את מה שחשו קודמיו‪:‬‬ ‫יעזֶ ר‪—,‬‬ ‫ָל ֶהם לֹא נָ ְתנוּ ְּכלוּ ם‪ֲ ...‬א ָבל ַּכ ּיוֹ ם‪ֱ ,‬א ִל ֶ‬ ‫ָּת ֵאר ְל ָך‪ַּ :‬כ ּיוֹ ם ָחלוּ ץ עוֹ ֶלה ְל ִה ְתיַ ׁ ּ ְשבוּ ת‬ ‫וּ ְמ ַק ֵּבל — ֲח ׁשֹב נָ א! חוּ ׁ ָשה ִעם ַח ּלוֹ ן‪,‬‬ ‫[ ‪] 605‬‬

‫אלתרמן‬

‫ִעם ֶּת ֶבן ְמ ֻע ֶּלה ִל ׁישֹן ָע ָליו וְ ִעם ַס ְפ ָסל‪,‬‬ ‫וְ עוֹ ד ְמ ַעט‪ֲ ,‬אנִ י אוֹ ֵמר ְל ָך‪,‬‬ ‫ִּת ְהיֶ ה ְל ָך ַמ ְח ֶצ ֶלת ְמיֻ ֶח ֶדת ָל ִר ְצ ּ ָפה‬ ‫יעזֶ ר!‬ ‫ְּכמוֹ ַל ַּמ ָה ָר ָג'ה! לֹא‪ֱ ,‬א ִל ֶ‬ ‫ּ‬ ‫ָע ַלי ְל ִה ָּמ ֵלט ִמ ֶ ּזה‪ִ ,‬ל ְבר ַֹח ֶאל ָמקוֹ ם ׁ ֶש ֵי ׁש ּבוֹ עוֹ ד‬ ‫ְק ָצת ֲחלוּ ִצ ּיוּ ת ַמ ָּמ ׁש‪...‬‬ ‫ברור מאליו כי הקהל העירוני שהיה שותף לחברת השפע שהחלה לצוץ בארץ‬ ‫בשנות השישים הגיב על הקטע הזה בצחוק‪ ,‬צחוק על תמימותם של הראשונים‪,‬‬ ‫המובאת פה לידי הקצנה‪ .‬אך היו גם רגעים שבהם נחמץ הלב‪ ,‬רגעים שבהם‬ ‫נחשף סבלם העילאי של החלוצים‪ ,‬בייחוד בעת שעולה שמו של ליובה‪ ,‬חבר‬ ‫הקבוצה שנפל‪ ,‬אשר דמו שנשפך נמצא מחזק את הקשר שנוצר במקום בין‬ ‫ל־ה ָע ָפר ַה ֶ ּזה" — אומר יהודה בעת ויכוח עם הסוחר פיטלזון‬ ‫"ת ֶ‬ ‫האדם לאדמה‪ֵּ :‬‬ ‫"אינוֹ ִס ָּבה ִל ְבר ַֹח‪ .‬הוּ א ִס ָּבה‪ְ /‬ל ִה ׁ ּ ָש ֵאר ָּכאן‪ַ ,‬פיְ ְטל‪ .‬זֶ ה ׁ ֶש ִּנ ְט ַמן‪ַּ /‬ת ַחת ַה ֵּתל ָהיָ ה‬ ‫— ֵ‬ ‫ָק ׁשוּ ר ֶאל ַה ָּמקוֹ ם ַה ֶ ּזה"‪ .‬ועל מה דיבר ברגעיו האחרונים? — שואל פיטלזון‪,‬‬ ‫המייצג במובהק את עולם הערכים הבורגני‪ .‬ויהודה משיב‪" :‬הוּ א ִּב ֵ ּק ׁש ִּכי נְ ָק ֵרב‬ ‫ֶאת ִמ ָּטתוֹ ‪ֶ /‬אל ַה ַח ּלוֹ ן‪ְּ ,‬כ ֵדי ִל ְראוֹ ת ֶאת ֶה ָה ִרים ָה ֵא ֶּלה‪ /‬וְ ַה ִּב ְק ָעה ַה ּזֹאת —"‪.‬‬ ‫כשעלה המסך במערכה השנייה נגלה לעיני הצופים בית המלון של חיים‬ ‫ברוך ביפו‪ ,‬ששימש — בחיים ובמחזה — אכסניה ומקום התוועדות לעולים‪,‬‬ ‫בחלקה המוקדם מספקת‬ ‫ּ‬ ‫לחלוצים‪ ,‬לסוחרים‪ ,‬לעסקנים‪ ,‬לסתם עוברי אורח‪.‬‬ ‫המערכה למחזה אינטרמצו קומי‪ ,‬קליל ושובה לב‪ ,‬זאת באמצעות הופעתם של‬ ‫כמה טיפוסים משונים ומצחיקים‪ ,‬המזדמנים לאכסניה‪ ,‬שאין להם כלל נגיעה‬ ‫בסיפור המרכזי‪ .‬אחר כך משתנה הטון‪ ,‬כאשר אליעזר‪ ,‬שגם הוא מדרי האכסניה‪,‬‬ ‫מספר לבעלי הבית הנרעשים על אודות חלוצה צעירה שעבדה בחלקת שדה של‬ ‫שכלוּ כוחותיה‪ .‬זלטינה‪ ,‬הלוא היא‬ ‫איכר יהודי‪ ,‬שם עסקה בתלישת קטניות‪ ,‬עד ּ‬ ‫שרה־זלאטה יהודאי‪ ,‬שהיתה נוכחת בבכורה נסערת כולה למשמע הסיפור‪:‬‬ ‫יהן‬ ‫‪...‬ב ּיוֹ ם ׁ ֶש ּבוֹ ֵהן ַמ ִ ּגיעוֹ ת ָּב ֳאנִ ָ ּיה‪ .‬יֵ ׁש ֵּבינֵ ֶ‬ ‫ַּ‬ ‫ָּכ ֵא ּלוּ ׁ ֶש ַה ֵּלב ַמ ָּמ ׁש‪ַ ...‬א ָּתה ֵמ ִבין?‬ ‫ַה ֵּלב ּבוֹ ֶכה‪ְ ׁ .‬ש ֵקטוֹ ת ָּכ ֵא ּלוּ ‪ֲ .‬ע ִדינוֹ ת‪.‬‬ ‫ְּב ַצ ְ ּוארוֹ נִ ים ְ ּגב ִֹהים‪ְּ ...‬בל ֶֹבן‬ ‫ן־מה‪,‬‬ ‫ַה ּ ְ ׂש ָמלוֹ ת ָה ֲא ֻר ּכוֹ ת‪ .‬וּ ְל ַא ַחר זְ ַמ ָ‬ ‫ְּכ ׁ ֶש ַא ָּתה ּפוֹ ֵג ׁש אוֹ ָתן‪ָ ...‬ה ּה‪ֱ ,‬אל ִֹהים‪...‬‬ ‫[ ‪] 606‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫ְּכ ִא ּלוּ ִמ ְל ָח ָמה ָהיְ ָתה‪ְּ .‬כ ִא ּלוּ‬ ‫ָע ׁ ָשן וַ ֲא ָבנִ ים וּ ֶמ ַלח וְ קוֹ ִצים‬ ‫ִל ְּטפוּ אוֹ ָתן ְּב ִצ ּ ָפ ְרנַ יִ ם‪.‬‬ ‫את התפקיד של זלטינה בחר פלוטקין להפקיד בידיה האמונות של רחל מרכוס‪,‬‬ ‫רעייתו של נתן אלתרמן‪ ,‬שלבד מהיותה חברת הקאמרי ושחקנית בעלת כישרון‬ ‫היתה ידועה ברוחב לבה‪ ,‬בנדיבותה‪ ,‬באנושיות הרבה שקרנה מכל מעשיה‪ .‬על‬ ‫דרישת התשלום עבור ההתאכסנות במלון ויתרה זלטינה מזמן‪ .‬עתה‪ ,‬לאחר‬ ‫ששמעה את סיפורו‪ ,‬היא דוחקת באליעזר‪ ,‬שהגיע לאכסניה כשהוא חולה‪,‬‬ ‫"ש ֵתה‪ְ ׁ ,‬ש ֵתה‪ ...‬לֹא ִמן ַה ּכוֹ ס" — אומר לו חיים‬ ‫לשכב במיטה ולשתות כוס תה‪ְ ׁ .‬‬ ‫"ש ַמ ְע ָּת — ִהיא אוֹ ֶמ ֶרת ְּב ַכ ּ ִפית"‪.‬‬ ‫ברוּ ך‪ָ ׁ .‬‬ ‫וזה היה בדיוק הרגע שבו עלתה חנה רובינא על הבמה בלוויית השחקן‬ ‫אריה מסינגר‪ ,‬כשכניסתה התקבלה במחיאות כפיים סוערות‪ .‬על פי הוראות‬ ‫הבמה של אלתרמן "נכנסים איש ואשה‪ ,‬בגיל העמידה‪ .‬הוא במעיל 'ויזיטקה'‪,‬‬ ‫במשקפים‪ ,‬אולי רואה־חשבונות או רוקח של עיר־שדה‪ .‬היא — תמירה‪ ,‬יפה‬ ‫עדיין‪ ,‬לבושה בקפדנות פשוטה ונקיה‪ .‬הם מחזיקים זה בידו של זה‪ .‬שקטים‪,‬‬ ‫מהססים‪ ,‬עומדים בפתח"‪ .‬השניים היו הוריו של ליובה‪" .‬הוּ א ָהיָ ה יֶ ֶלד טוֹ ב" —‬ ‫אומרת האישה רובינא לשלושת רעיו של ליובה — אליעזר ועמו יהודה ומרדכי‬ ‫"אנִ י אוֹ ֶמ ֶרת יֶ ֶלד‪ְּ .‬כ ׁ ֶשהוּ א ָעזַ ב אוֹ ָתנוּ ָהיָ ה ִּכ ְמ ַעט‬ ‫— שהגיעו גם הם לאכסניה‪ֲ .‬‬ ‫"עזַ ב‬ ‫יֶ ֶלד‪ .‬הוּ א יָ ָצא ַּב ַּליְ ָלה‪ֲ .‬א ִפ ּלוּ לֹא נִ ְפ ַרד ֵמ ִא ָּתנוּ ‪ַ .‬מ ָּמ ׁש יֶ ֶלד‪ "...‬והיא ממשיכה‪ָ :‬‬ ‫אוֹ ָתנוּ ַּב ַּליְ ָלה וְ לֹא נִ ְפ ַרד ֲא ִפ ּלוּ ‪ָ ּ .‬פ ַחד ׁ ֶש ּלֹא יִ ְהיֶ ה ָּבנוּ ּכ ַֹח‪ .‬הוּ א ָא ַהב אוֹ ָתנוּ ‪ָּ .‬כ ַתב ָלנוּ‬ ‫ִמ ְכ ָּת ִבים שְׂ ֵמ ִחים‪ָּ .‬ת ִמיד שְׂ ֵמ ִחים וְ ַא ַחר ָּכ ְך ָּב ָאה ַה ְפ ָס ָקה‪ .‬וְ ַא ַחר ָּכ ְך ָּכ ְת ָבה ָלנוּ [‪]...‬‬ ‫ֵּכן‪ַ ...‬ה ֲח ֵב ָרה ׁ ֶש ּלוֹ ‪ָּ ...‬כ ְת ָבה ָלנוּ ׁ ֶשהוּ א ֵאינֶ נּ וּ "‪ .‬נבוכים‪ ,‬מגמגמים‪ ,‬מספרים חברי‬ ‫הקבוצה על נסיבות מותו של ליובה‪ ,‬וכשתובעת אמו לדעת מה היו מילותיו‬ ‫"א ָמא ׁ ֶש ִלי"‪,‬‬ ‫הב ֵררה אלא לומר לה כי ליובה אמר ִ‬ ‫האחרונות‪ ,‬לא נותרה בידם ּ‬ ‫אותן שתי מילים שגרמו לאלתרמן לפרוץ בבכי בעת שקרא את המחזה בפני‬ ‫משפחתו‪ .‬בהוראות הבמה כתוב לאמור‪" :‬האשה — פניה מתאבנות בחיוך של‬ ‫האם‪ ,‬וגם האב מחרה מחזיק אחריה‪,‬‬ ‫אור‪ .‬היא פונה אל החלון"‪ .‬אחר כך שואלת ֵ‬ ‫מדוע לא הביאו את ליובה לקבר ישראל‪ ,‬מדוע לא קברו אותו כדין בבית‬ ‫עלמין יהודי‪" .‬הכל שותקים" — כתוב בהוראות הבמה‪ .‬לבסוף שובר יהודה‬ ‫"שמוֹ נָ ה ְג ָב ִרים וּ ׁ ְש ֵּתי נָ ׁ ִשים ִלווּ אוֹ תוֹ ‪ִ .‬א ׁיש לֹא ָהיָ ה ׁ ָשם ִמ ְּל ַב ֵ ּדנוּ ‪.‬‬ ‫את השתיקה‪ְ ׁ :‬‬ ‫ְס ִב ֵיבנוּ ַרק ׁ ָש ַמיִ ם וַ ֲא ָד ָמה‪ .‬לֹא ָהיוּ ִא ָּתנוּ ׁ ָשם לֹא ַעם יְ הוּ ִדי וְ לֹא ֵע ָדה וְ לֹא ַא ִחים וְ לֹא‬ ‫ָאבוֹ ת וְ ִא ָּמהוֹ ת‪ַ .‬רק ׁ ָש ַמיִ ם וַ ֲא ָד ָמה וַ ֲאנַ ְחנוּ "‪ .‬מבעד לדברים האלה הדהדה פרשת‬ ‫[ ‪] 607‬‬

‫אלתרמן‬

‫מותו של יוסף בוסל‪ ,‬מראשוני דגניה‪ ,‬שלאחר טביעתו בכינרת הובא לקבורה‬ ‫על ידי חבריו ליד חופו של האגם‪ ,‬ללא טקס יהודי‪ ,‬כשברקע נשמעות צעקותיה‬ ‫של אמו של בוסל‪ ,‬שעלתה לארץ אחריו והצטרפה לקהילה החרדית בטבריה‪:‬‬ ‫במרייה‪" .‬יהודים כשרים‪ .‬מהרו‬ ‫ּ‬ ‫"—קיראו לי את החברה קדישא!" — זעקה האם‬ ‫קחו אותו אל בית־העולם‪ .‬אם טבע כאן — סימן ואות הוא מהאלוהים‪ ,‬שרצונו‬ ‫להחזירו אליו‪ .‬כאן‪ ,‬ולא במקום אחר‪ ,‬ייטמן!!!"‪53‬‬ ‫האומנם משולש רומנטי? עם עלות המסך במערכה השלישית — המתרחשת‬ ‫גם היא ב"הגלילה" — נראית חברת הקבוצה טניה‪ ,‬השוכבת חולה על מיטתה‪,‬‬ ‫בחולייה‪ .‬טניה‪ ,‬שהיתה אהובתו של ליובה‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫כשלידה יקותיאל‪ ,‬הסועד אותה‬ ‫לחברה המת‪ ,‬לבין אהבתה‬ ‫ּ‬ ‫מופיעה כמי שנתונה בכף הקלע בין מחויבותה‬ ‫את מרדכי‪ ,‬הנושא רגשות אשם בגין מותו של ליובה‪ .‬מעל מיטתה נושאת‬ ‫טניה מונולוג‪ ,‬שהוא אחד השיאים הפיוטיים של המחזה‪ ,‬שבו מתערבב סיפורה‬ ‫האישי עם סיפורם של החלוצים‪ ,‬בוני הארץ‪:‬‬ ‫יֶ ׁ ְשנָ ּה ׁ ֶש ֶמ ׁש ֲחזָ ָקה‬ ‫ׁ ֶש ֵאין ָל ּה ֵקץ‪ ,‬וְ יֵ ׁש ֵא ֵדי ִּב ָ ּצה וַ ֲא ָבנִ ים‬ ‫וַ ֲא ָבנִ ים וְ ׁ ֶש ֶמ ׁש וְ ֵא ֵדי ִּב ּצוֹ ת וְ רוּ ַח ְּכמוֹ ֵא ׁש‪,‬‬ ‫ישית‪,‬‬ ‫ְּכ ֶל ָה ָבה ׁ ְשקוּ ָפה וְ לֹא נִ ְר ֵאית‪ַ ,‬ר ָּכה וַ ֲח ִר ׁ ִ‬ ‫יה‬ ‫ִּכ ְמ ַעט וְ לֹא נוֹ ׁ ֶש ֶמת‪ֶ ,‬ל ָה ָבה ׁ ֶש ְּל ַמ ְר ֵאה ּ ָפנֶ ָ‬ ‫ָּב ְרחוּ ַה ְ ּי ָערוֹ ת‪ַ ,‬ה ַּמיִ ם‪ַ ,‬ה ּ ָשׂ דוֹ ת‪ָ ,‬ה ֲאנָ ׁ ִשים‬ ‫וְ ַה ָּנ ׁ ִשים‪ָ ,‬ה ֲא ָהבוֹ ת וְ ַה ְ ּצחוֹ ִקים‪ ,‬וְ ַה ְּב ִכ ּיוֹ ת‪ ,‬וְ נִ ׁ ְש ֲארוּ‬ ‫יפי ָא ָבק‬ ‫ָה ֲא ָבנִ ים ַה ֲחשׂ וּ פוֹ ת ִעם ְצ ִע ֵ‬ ‫ַ ּד ִ ּקים וְ נוֹ ְצ ִצים וְ ׁ ֶש ֶמ ׁש ֲחזָ ָקה‪,‬‬ ‫ׁ ֶש ֵאין ָל ּה ֵקץ [‪]...‬‬ ‫כשמגיעים האיש והאישה‪ ,‬הוריו של ליובה‪ ,‬לקבוצת "הגלילה"‪ ,‬רומז להם‬ ‫מרדכי על האפשרות כי ליובה הוא שמשך אליו את כדורי המרצחים‪ ,‬ולוּ‬ ‫כדי שלא יהיה חיץ בינו לבין טניה‪ ,‬וכך מצא את מותו‪ .‬אלא שהשניים‪ ,‬שכל‬ ‫מעייניהם נתונים בטניה‪ ,‬אינם שועים לדבריו‪" :‬הוּ א לֹא יָ ׁשוּב‪ ,‬יַ ְל ָ ּדה‪ ...‬הוּ א‬ ‫לֹא יָ ׁשוּב עוֹ ד ְלעוֹ ָלם‪ — "...‬מנחמת אותה האישה‪ ,‬אמו של ליובה‪ .‬בתוך כך‬ ‫מתחלף התדר‪ ,‬ועל סדר היום של המחזה שבה ועולה הפרשה המתעתעת של‬ ‫אובדן הכסף‪ ,‬זאת בעקבות קריאתו של יהודה לכינוסה של אספה כללית שבה‬ ‫יידרשו החברים לקבל החלטה כיצד יש לנהוג לנוכח עמדתו של מרדכי‪ ,‬שסירב‬ ‫[ ‪] 608‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫עד כה לקבל עליו את דין הקבוצה‪ .‬וכשלהפתעת הכול קורא מרדכי להפסיק‬ ‫לדון בזה‪ ,‬רמז לנכונותו לשנות את עמדתו‪ ,‬תובעת החברה ריבה במפגיע שאת‬ ‫"מדּ וּ ַע זֶ ה ֵאין צ ֶֹר ְך?‪ /‬וְ ָל ָּמה זֶ ה ּ ִפ ְתאֹם ְּכ ִא ּלוּ לֹא ָח ׁשוּב?‪ /‬זֶ הוּ‬ ‫הדיון יש לקיים‪ַ :‬‬ ‫יפ ּיוֹ נִ י"‪.‬‬ ‫ִענְ יָ ן ּ ְפ ִרינְ ִצ ּ ִ‬ ‫אט־אט נסגרים הקצוות של המחזה‪ ,‬אף כי השאלה מה ייעשה בכסף שאבד‬ ‫עדיין נשארת בגדר שאלה פתוחה‪ .‬מי שמתייצב במרכז הבמה בשלב זה הוא‬ ‫יהודה‪ ,‬שמתוקף תפקידו כסדרן העבודה של הקבוצה נושא נאום קודר ומוסרני‬ ‫שאתם יידרשו חברי הקבוצה להתמודד בעתיד‬ ‫בדבר המטלות הכבדות והקשיים ִ‬ ‫הנראה לעין‪ .‬אלא שהנאום נקטע באמצע‪ ,‬כשלבמה מגיח לפתע צלם‪ ,‬שנוכחותו‬ ‫מפוגגת באחת את נימת כובד הראש שהשתלטה על המחזה‪ .‬מתברר שהצלם‪,‬‬ ‫שהוא בן דמותו של אברהם סוסקין‪ ,‬נשלח למקום מטעם פיק"א (החברה‬ ‫להתיישבות יהודית בארץ ישראל) במטרה לצלם את המתיישבים הראשונים‪,‬‬ ‫דבר שנודע לימים כ"תמונת הצריף הראשון באום־ג'וני"‪ .‬עם בואו נאספות אל‬ ‫הבמה הנפשות הפועלות שאכלסו את המחזה — חברי הקבוצה‪ ,‬באי האכסניה‬ ‫של חיים ברוך‪ ,‬וכמובן האיש־האורח והאישה־האורחת‪ .‬אז נזכרים הכול שיש‬ ‫להזמין גם את הילד — הילד הראשון שנולד ב"הגלילה"‪ ,‬הלוא הוא משה‬ ‫דיין‪ ,‬בנם של דבורה ושמואל דיין‪ ,‬שאת סיפור לידתו וגידולו על ידי הקבוצה‬ ‫הכיר אלתרמן מקריאה בזיכרונותיה של מרים ברץ‪ 54.‬אלא שאמו ריבה‪ ,‬אשת‬ ‫הפרינציפים‪ ,‬טוענת שאין מה להביא אותו‪ ,‬שהרי הוא עדיין אינו "חבר מלא"‬ ‫של הקיבוץ‪ .‬ובעוד הצלם מרכיב את המצלמה על תלת־רגל ואומר למצטלמים‬ ‫מה לעשות‪ ,‬מחזיר לעצמו יהודה את רשות הדיבור‪ ,‬הפעם לא כסדרן עבודה‪,‬‬ ‫אלא כמי שהדרמטורג בחר בו לשאת את מונולוג הסיום של המחזה‪:‬‬ ‫עוֹ ד ֲאנַ ְחנוּ‬ ‫אשיתוֹ ׁ ֶשל יוֹ ם‪ ,‬וְ יִ ָּת ֵכן‬ ‫ְּב ֵר ׁ ִ‬ ‫ִּכי ֲאנָ ׁ ִשים ֲא ׁ ֶשר יָ בוֹ אוּ ַא ֲח ֵרינוּ‬ ‫יה ְר ֲהרוּ ְל ֶר ַגע‬ ‫יַ ִּביטוּ ַּב ְּתמוּ נָ ה ַה ּזֹאת וִ ַ‬ ‫ִה ֵּנה ַה ַה ְת ָח ָלה‪ ...‬וְ לֹא יֵ ְדעוּ אוּ ַלי‬ ‫ילנוּ לֹא ָהיְ ָתה זֹאת ַה ְת ָח ָלה‬ ‫ִּכי ִּב ׁ ְש ִב ֵ‬ ‫ִּכי ִאם ַה ּכֹל — — וּ ִמ ׁ ּשוּ ם ָּכ ְך אוּ ַלי ָהיְ ָתה זוֹ‬ ‫ַגם ַה ְת ָח ָלה ׁ ֶשל ַמ ׁ ּ ֶשהוּ ‪ ...‬זֶ ה ִה ְת ַע ְר ֵּבב ֶא ְצ ֵלנוּ‬ ‫ֹאש‬ ‫ִעם ָּכל ִט ְרדוֹ ת יוֹ ם יוֹ ם‪ִ ,‬עם ּכ ֶֹבד ר ׁ‬ ‫ְוּב ִדיחוּ ת דַּ ַעת‪ִ ,‬עם ֲא ֵספוֹ ת ַר ּבוֹ ת‪,‬‬ ‫[ ‪] 609‬‬

‫אלתרמן‬

‫וְ ִעם ְּב ִדידוּ ת ַר ָּבה‪ִ ,‬עם ׁ ְש ֵאלוֹ ת ַה ְר ֵּבה‬ ‫וְ ִעם ְּת ׁשוּבוֹ ת ְמ ַעט‪ ,‬וְ ַגם ִעם ְק ָצת‬ ‫— וְ זֶ ה אוּ ַלי ִע ָ ּקר — ְק ָצת ֲעבוֹ ָדה‪ ,‬וְ ִל ְפ ָע ִמים‬ ‫ֲא ִפ ּלוּ ְק ָצת יוֹ ֵתר ִמ ְק ָצת‪ֵּ .‬כן‪ ,‬זוֹ ָהיְ ָתה ְּב ֶע ֶצם‬ ‫ַה ַה ְמ ָצ ָאה ָה ִע ָ ּק ִרית‪ ...‬טוֹ ב‪ ,‬זֶ ה ְּכ ָבר נוֹ שֵׂ א‬ ‫ִלנְ אוּ ם ְלחוּ ד‪...‬‬ ‫תוך כדי הדברים נזכר יהודה בכמה שינויים שיש להכניס בסידור העבודה‬ ‫לימים הקרובים‪ ,‬אולם שוב נקטעים דבריו על ידי הצלם הרוצה לצלם את‬ ‫"ל ׁ ְש ּתֹק! זוֹ ַר ַחת!‪ /‬זוֹ ַר ַחת ַה ַח ָּמה!" הוראות הבמה שלהלן‬ ‫המעמד ממש ברגע זה‪ִ :‬‬ ‫הן אלה‪" :‬אור החמה בוקע ומציף את הניצבים באור גדול‪ .‬הכול שותקים‪ .‬הצלם‬ ‫מניף ידו לאות שהוא מצלם‪ .‬מסך"‪.‬‬

‫ה‬ ‫הביקורות על "כינרת כינרת" לא איחרו לבוא‪ ,‬ונראה כי רוב המבקרים לא‬ ‫נשבו בקסם המחזה או ההפקה‪ .‬יתר על כן‪ :‬הציפיות הגדולות שטיפח התאטרון‬ ‫הקאמרי לקראת הצגת הבכורה רק העצימו את גודל האכזבה‪.‬‬ ‫ראשון המגיבים היה חיים גמזו‪ ,‬מבקר התאטרון של עיתון הארץ‪ ,‬שהטיל‬ ‫את חיתתו במשך שנים על מחזאים‪ ,‬מפיקים‪ ,‬במאים ושחקנים‪ .‬גמזו היה ידידו‬ ‫מנוער של אלתרמן‪ ,‬יחד התגוררו בחדר אחד ואף ישנו במיטה אחת במלון‬ ‫שבה למדו שניהם בסורבון;‬ ‫"ארמיטאז'" ברובע בלוויל בפריז במהלך השנה ּ‬ ‫ויחד נהגו לשבת מפעם לפעם ב"כסית"‪ ,‬ללגום כוסית קוניאק ולשוחח על‬ ‫הנושאים האהובים על שניהם — ספרות‪ ,‬אמנות ותאטרון‪ .‬אולם לא איש כגמזו‬ ‫ינהג איפה ואיפה אפילו בידיד נעורים ובמשורר נערץ דוגמת אלתרמן בעת‬ ‫שהוא נקרא להעביר את יצירתו הדרמטורגית בשבט הביקורת‪" .‬הכל ציפו‬ ‫למחזהו הראשון של אלתרמן‪ :‬הכל ציפו לאיזו חוויה אדירה‪ ,‬שתסחוף אותנו‬ ‫לתוך מערבולת הרחשים המתעוררים עם הכמיהה החרישית לימים עברו" —‬ ‫כתב גמזו בבוקר יום שני במדור הקבע שלו‪ ,‬שכל העיניים נשואות אליו‪ .‬אך‬ ‫כגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה‪ :‬במקום אותה חוויה שציפו לה ניתנו רק‬ ‫שביבים‪ ,‬זיקוקין די נור‪ ,‬אך לא יותר מזה‪ .‬משמעות הדברים היא‪ ,‬לפי גמזו‪" ,‬כי‬ ‫אין 'כנרת כנרת' מחזה של ממש‪ ,‬מחזה של קונפליקט‪ ,‬אשר בו באות הבעיות על‬ ‫פתרונן‪ ,‬או נשארות תלויות בפתרונו האישי של כל אחד מקרב הצופים; אין זה‬ ‫[ ‪] 610‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫מחזה שיש בו שלמות רעיונות‪ ,‬תחבירית‪ ,‬קונסטרוקטיבית"‪ .‬אחר כך קרא לילד‬ ‫בשמו‪ :‬המחזה איננו מחזה כלל‪ ,‬זוהי בעצם "מסכת" — כלומר חיזיון דרמטי‬ ‫צב ּה של הכינרת‪ ,‬היינו‬ ‫כק ּ‬ ‫מדרג נמוך בהרבה — כזה שקצב ההתנהלות שלו הוא ִ‬ ‫אטי‪ ,‬לאה ונעדר דרמה של ממש‪ .‬האם לא היו אנשי העלייה השנייה — תהה‬ ‫גמזו — אנשים הנתונים בקונפליקטים אידאולוגיים או אישיים שיכולים היו‬ ‫להזין‪ ,‬בעצם‪ ,‬דרמה גדולה ומורכבת מזו? "כאן‪ ,‬במסכת זו" — חזר גמזו על‬ ‫המינוח העוקצני — "נרמז משהו על כגון אלה‪ ,‬אך הפך למערכת־פיוס והשלמה‬ ‫והכל נכנס למסלולו"‪ .‬לבסוף נקט נימה של פיוס שנועדה למתן‪ ,‬כביכול‪ ,‬את‬ ‫עמדת הפתיחה שלו‪ :‬גם אם מומחי הדרמטורגיה ימצאו דופי במחזה‪ ,‬וגם יצדקו‬ ‫בכך‪ ,‬יאמר הוא‪ ,‬גמזו‪ ,‬כי אין בנמצא ולו מחזה ישראלי אחד שיש בו "רגעים כה‬ ‫נרגשים ותמימים של שחוק מבעד לדמע"‪ ,‬או "התרפקות כה קולעת על טוהרו‬ ‫המגוחך כביכול ועל גיחוכו המטהר של העבר"‪55.‬‬ ‫לא פחות ביקורתי מגמזו‪ ,‬אולי פחות ארסי ממנו‪ ,‬היה נחמן בן־עמי‪,‬‬ ‫שהרשימה שפרסם במעריב הופיעה באותו היום שבו פרסם גמזו את הביקורת‬ ‫פרי עטו‪ .‬גם בן־עמי התייחס למחזה כאל "מסכת"‪ ,‬ולא עוד אלא שהוא תיאר‬ ‫אותו כמסכת מקוטעת‪" ,‬העשויה קרעי נוסטאלגיה‪ ,‬סנטימנטאליזם ובדחנות‪,‬‬ ‫קטעים‪ ,‬קטעים‪ ,‬מלוקטים לאלומה רופפת"‪ .‬אלתרמן הוא משורר דגול‪ ,‬הודה‬ ‫בן־עמי‪ ,‬אך כמחזאי הוא אינו אלא מחזאי מתחיל‪ ,‬שאינו פטור מכישלונות‪ ,‬אף‬ ‫כי העזתו להתחיל בקריירה של מחזאי ראויה לדעת המבקר למלוא ההערכה‪.‬‬ ‫בן־עמי ירד גם לפרטים‪ ,‬בעיקר לעג לעיצוב הסטראוטיפי של הדמויות‪ ,‬שכולן‬ ‫"חד־סטריות" ו"חד־צבעיות"‪ ,‬נטולות לחלוטין כל גוון אינדיבידואלי ואף חסר‬ ‫בהן לאורך המחזה יסוד של התפתחות‪ ,‬והדבר נוטל מן השחקנים מרחב לפתח‬ ‫משחק כלשהו‪ ,‬לאחר שהציגו את עצמם בפעם הראשונה על הבמה‪ .‬גם פלוטקין‪,‬‬ ‫האיש שבעצם הביא את אלתרמן אל התאטרון ומי שהיה אחראי בפועל להפקת‬ ‫הענק של "כינרת כינרת"‪ ,‬לא יצא נקי מלפניו‪ :‬בן־עמי הביע אי־נחת גלוי מן‬ ‫הבימוי של פלוטקין‪ ,‬שבעצם נגרר אחרי הטקסט‪ ,‬ולא תרם למחזה "לא ברק‬ ‫ולא אמצאה" משל עצמו‪ .‬הוא אף תמה על כך שהגברת הראשונה של התאטרון‬ ‫הישראלי‪ ,‬חנה רובינא‪ ,‬הוטרחה לבוא מהבימה להקאמרי‪ ,‬וכל זה לשם תפקיד‬ ‫פעוט שכלל לא הצדיק את הטרחה‪ ,‬לא כל שכן את המהומה התקשורתית‬ ‫שהתחוללה סביבו‪ .‬את דבריו סיים נחמן בן־עמי בנימה צינית‪" :‬גבורי 'כנרת‬ ‫כנרת'" — כך כתב — "כולם נחשונים‪ ,‬יוצאים לדרך־חתחתים לא־סלולה‪ ,‬נכונים‬ ‫לספוג מהלומות ולהקריב קרבנות‪ .‬בכתבו מחזה זה‪ ,‬הצטרף אליהם אלתרמן"‪56.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬אלתרמן לא חדל לספוג מהלומות‪ .‬אלה הגיעו במרוכז בעיתוני סוף‬ ‫[ ‪] 611‬‬

‫אלתרמן‬

‫השבוע‪ ,‬שכללו רשימות ארוכות‪ ,‬מפורטות ומנומקות על המחזה ועל ההצגה‪.‬‬ ‫מסה ארוכה ורגישה נכתבה על ידי עזרא זוסמן בדבר‪ ,‬שחש כאב עמוק על כישלון‬ ‫המחזה‪ :‬מה גדולה היתה הציפייה שהנה־הנה היה המשורר הגדול למחזאי‪,‬‬ ‫ושהוא האיש שבידו הכלים להשמיע לנו את הניגון של התקופה‪ ,‬לרדת אל‬ ‫תהום נפשה‪" .‬לכאורה" — כתב זוסמן — "אין התעודה קשה כל כך לגבי משורר‬ ‫כאלתרמן‪ ,‬אך מדוע נתנה לנו הצגה זו טעם של אכזבה מעורב בעיצבון‪ ,‬ודווקא‬ ‫משום שהמחבר היה הפעם מן המעולים שבינינו‪ ,‬מבחירי השירה העברית"‪.‬‬ ‫די היה בדברים האלה כדי לבטא את אי־הנחת של זוסמן מן היצירה הבמתית‬ ‫הראשונה של אלתרמן‪ .‬ההסברים באו בהמשך — ערבוב סגנונות‪ ,‬סתירות שאינן‬ ‫מתיישבות‪ ,‬מצד אחד שאיפה לייצר תאטרון אותנטי ומצד אחר "תאטרון אחר"‬ ‫(אבסורדי)‪ ,‬מעבר חופשי מדי "מגרוטסקה בימתית לסנטימנט ריאליסטי"‪ .‬לא‬ ‫שונות בהרבה היו הנמקותיה של הסופרת והמבקרת אידה צורית‪ ,‬שבמאמרה‬ ‫בלמרחב קבלה בעיקר על שאלתרמן לא היה עקבי דיו בקו שנקט בראשית‬ ‫המחזה‪ ,‬שעיקרו "הגזמה־עד־אבסורד"‪ .‬אילו כך נהג — סברה הכותבת — היתה‬ ‫התוצאה קומדיה מקורית מאוד‪ ,‬בגישתה ובנושאה‪ ,‬שלא היה נגרע ממנה כהוא‬ ‫זה מיחסו הרומנטי של המחבר לתקופה‪ .‬אולם‪ ,‬לדעת הכותבת‪ ,‬הונחה אלתרמן‬ ‫גם על ידי תחושה של אחריות חינוכית‪ ,‬וזו פוררה את הקומדיה והעמיסה על‬ ‫המחזה שפע של תמונות שטחיות ובעלות אופי פשטני‪ ,‬כמו במחזה חובבים‪.‬‬ ‫המגנים הצטרף שוב חיים גמזו‪ ,‬שכדרכו פרסם רשימה נוספת‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫אל מקהלת‬ ‫מפורטת יותר‪ ,‬בגיליון יום שישי של הארץ‪ ,‬ובה חזר והסביר לקוראיו שדרמה‬ ‫היא קודם כול קונפליקט‪ ,‬ושבמחזה אין קונפליקט‪ ,‬ואף שמחזאי כמוהו רשאי‬ ‫לחוקק חוקים משל עצמו‪ ,‬הרי שגם אז אין היצירה יכולה להיות צרור של‬ ‫תמונות שהן לרוב דו־ממדיות‪ ,‬במקום שתשמש בבואה של עולם שיש בו לא‬ ‫רק משטח אלא גם עומק‪" .‬מתעורר החשד שלא תיאור אובייקטיבי יש כאן‪,‬‬ ‫אלא שליחות חינוכית‪ .‬והפדגוגיה" — הסביר המבקר המלומד — "היא לרוב‬ ‫בעוכריה של הדרמתורגיה"‪ .‬ואף שאלתרמן משך אליו כמעט את כל האש‪,‬‬ ‫כולל מצדו של גמזו‪ ,‬איש מן המבקרים לא בחר להגיד ולו מילה טובה אחת על‬ ‫הבימוי של פלוטקין‪ ,‬ש"כינרת כינרת" היה לגביו ממש משאת נפש‪ ,‬היו אף מי‬ ‫שהסתייגו מעבודתו של האמן הצעיר ועתיר הכישרון דני קרוון‪ ,‬ואפילו היחס‬ ‫הסלחני והאוהד שגילתה הביקורת כלפי כמה מן השחקנים כמו זלמן לביוש‪,‬‬ ‫רחל מרכוס וחנה רובינא לא היה בו כדי לשנות את הטון השלילי שקנה לו‬ ‫שליטה בביקורת‪57.‬‬ ‫הביקורות הלא מחמיאות בעליל הצטברו אט־אט על שולחנו של אלתרמן‪,‬‬ ‫[ ‪] 612‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫הוא בוודאי לא היה אדיש להן‪ ,‬אך רוחו ולבו היו נתונים באותה עת במקום אחר‬ ‫לגמרי‪ .‬ימים אחדים לאחר הצגת הבכורה של "כינרת כינרת" הגיע טלפון מניו‬ ‫יורק‪ .‬על הקו היה עודד קוטלר‪ ,‬בעלה של תרצה‪ .‬ביוני ‪ ,1961‬חודשים אחדים‬ ‫לאחר חתונתם‪ ,‬ארזו תרצה ועודד את המזוודות והפליגו לארצות הברית‪ ,‬שם‬ ‫התעתדו ללמוד משחק‪ .‬בזכות המלצה של אהרן מסקין קיבל עודד קוטלר מלגה‬ ‫ללימודים ב־‪ ,Neighborhood Playhouse School of Theatre‬אחד מבתי הספר‬ ‫היוקרתיים למשחק בארצות הברית‪ ,‬שנוהל על ידי סנפורד מייסנר — מורה עתיר‬ ‫תהילה שפיתח שיטת משחק שנחשבה בשעתה חדשנית‪ ,‬אף שהיתה מבוססת‬ ‫ברוּבה על המסורת הרוסית ועל הטכניקה של סטניסלבסקי‪ .‬תרצה‪ ,‬שרצתה גם‬ ‫היא להיות שחקנית‪ ,‬הצטרפה אליו לנסיעה‪ ,‬ואף היא נרשמה כתלמידה באותו‬ ‫בית ספר‪ .‬ההתחלה היתה חלקה ומבטיחה‪ :‬השניים שכרו דירה קטנה ברחוב ‪88‬‬ ‫ב"א ּ ֶפר וֶ סט סייד"‪ ,‬החלק הצפוני־מערבי של מנהטן‪,‬‬ ‫(מספר הבית היה ‪ַ ,)330‬‬ ‫לא הרחק מנהר ההדסון‪ .‬בוקר־בוקר עלו שניהם על הרכבת התחתית ועשו את‬ ‫דרכם אל הסטודיו לדרמה ששכן בחלקו המזרחי של רחוב ‪ .54‬השיעורים בבית‬ ‫הספר ניתנו על ידי מייסנר עצמו או על ידי מורים שפעלו בהשראתו‪ .‬עודד‬ ‫התגלה כבעל כישרון מובהק‪ ,‬והיה שאפתן וחדור מוטיבציה — בזה הבחינו‬ ‫הכול — ואילו תרצה הרשימה את סביבתה ביופייה הבלתי רגיל‪ ,‬ברכות שקרנה‬ ‫ממנה‪ ,‬בנועם הליכותיה‪ .‬בשיעורים היה עודד נמרץ‪ ,‬פעלתן‪ ,‬תמיד ביקש לבצע‬ ‫את הדברים על הצד הטוב ביותר — תרצה גילתה בהם פחות עניין‪ ,‬אולי חשה‬ ‫תסכול אל מול כישרון המשחק של בעלה ושל סטודנטים אחרים שגם בהם דבק‬ ‫סביבה; מדי פעם‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫אבק כוכבים‪ .‬לא אחת היה רושם שהיא מנותקת ממה שקורה‬ ‫במהלך השיעורים‪ ,‬רכנה על השולחן ושרבטה כמה שורות של שיר‪58.‬‬ ‫המכתבים ששיגרה תרצה להוריה מניו יורק היו חדורי אופטימיות ולא‬ ‫הסגירו דבר מן המצוקה שהחלה לחלחל בה‪ .‬באוגוסט שיגרה מכתב ארוך‬ ‫ומפורט וכתוב בטוב טעם לאביה‪ ,‬לרגל יום הולדתו‪ ,‬והוא — בדברי התשובה‬ ‫שלו — לא יכול היה שלא להסגיר‪ ,‬במלוא גילוי הלב‪ ,‬את עוצמת אהבתו‪ ,‬ולא‬ ‫כל שכן את הערצתו‪ ,‬לבתו יחידתו‪:‬‬ ‫בקושי ניתקתי את עצמי לעסקי יומיום ממעגל הקסם הכובש של דבריך‬ ‫הנפלאים ועוד אני שרוי בהם‪ ,‬וכך הייתי רובץ ורובץ בתוכם‪ ,‬בתוך שירה‬ ‫וחכמה שבהם ואהבה שבהם‪ .‬אין אני ראוי אף למעט מן המעט מן הדברים‬ ‫שבמכתבך‪ .‬יותר ממהות שלי נשקפת מתוכו מהותך שלך‪ ,‬נשקף עושרך‬ ‫הנפשי הנפלא‪ ,‬השופע וההומה‪ .‬תודה לך‪ .‬בזמן האחרון אני חש יותר‬ ‫[ ‪] 613‬‬

‫אלתרמן‬

‫ויותר כי דברים שאני עושה‪ ,‬או משתדל לעשות‪ ,‬יש בהם יסוד חזק של‬ ‫"בשבילך"‪ ,‬כדי להיות ראוי לך קצת‪ ,‬לך ולעודד הנפלא שלך ושלנו‪ ,‬שאנו‬ ‫אוהבים אותו ויודעים את הכוחות הנעלים הספונים בו‪59.‬‬ ‫אלא שכעבור כמה חודשים התחילו לצוץ בעיות‪ :‬תרצה שקעה בדיכאון‪ ,‬מיעטה‬ ‫לאכול‪ ,‬ובהדרגה חדלה להופיע בבית הספר למשחק‪ .‬עודד מצדו המשיך‬ ‫לשמור על סדר יום רגיל ויצא מדי בוקר לשיעורים‪ ,‬לא מוותר כהוא זה על‬ ‫תוכנית הלימודים שלו‪ ,‬כשהוא מותיר את תרצה מסוגרת בתוך הדירה הקטנה‬ ‫כשהווילונות מוּ רדים‪ ,‬שוקעת בשינה שאין לה סוף‪ .‬כשחזר קוטלר מבית הספר‬ ‫היה מוצא אותה שרועה על מיטתה‪ ,‬תשושה‪ ,‬נטולת יכולת להניע איבר‪ .‬היא‬ ‫סירבה לאכול‪ ,‬מיעטה לשתות‪ ,‬גופה הלך והתדלדל‪ ,‬ברגע מסוים נראתה כשק‬ ‫של עצמות‪ .‬ניסיונות שעשה לעודד אותה‪ ,‬להרגיע אותה‪ ,‬להחזיר אותה אליו לא‬ ‫הועילו‪ .‬אף שכוחותיה הלכו ואזלו‪ ,‬היו לה מדי פעם התקפי זעם והתפרצויות‬ ‫שהיה קשה לעצור אותם‪ .‬קוטלר הזעיק אל הבית את רופא המשפחה וזה רשם‬ ‫לה כדורי הרגעה‪ ,‬אבל גם כדורים אלה לא היה בהם כדי להועיל‪ .‬לאט־לאט‪,‬‬ ‫בהדרגה‪ ,‬נראה היה לו כי אשתו תרצה — היפה‪ ,‬הקורנת‪ ,‬עתירת הכישרונות —‬ ‫הולכת ומתרחקת‪ ,‬הולכת ואוזלת‪ ,‬ממש לנגד עיניו‪.‬‬ ‫בצר לו החליט עודד להרים טלפון לאלתרמן ולבקש אותו למהר ולבוא‪.‬‬ ‫מאז ומתמיד היתה תרצה אישה רדופת פחדים‪ ,‬רגישה ושברירית‪ .‬כשהשתתפה‬ ‫במחנה קיץ של התנועה המאוחדת בכפר בלום‪ ,‬עוד בהיותה תלמידת בית‬ ‫ספר‪ ,‬ביקשה לישון בחדרה של המדריכה‪" .‬אני פוחדת מהחושך" — אמרה‬ ‫לה‪ .‬וכשאספה אותה המדריכה לחדרה‪ ,‬ביקשה תרצה להשאיר את האור דלוק‪.‬‬ ‫"בבית שלנו מהלכות בלילות רוחות קרות"‪ ,‬כך סיפרה לה במרוצת אותו לילה‪,‬‬ ‫שבו פתחה בפניה את סגור לבה‪ .‬הפחדים שאחזו בה מצאו ביטוי גם בשיר‬ ‫בשם "הפחד" שמסרה לעיתון שהוציאה קבוצת תלמידים בעירוני ד'‪ ,‬ושמו‬ ‫"מלילות"‪" :‬אני הוא הפחד‪ ,‬נוקשה ואמיץ‪ /.‬אל תירא‪ ,‬כי אני עמדך‪ /.‬עמדך‬ ‫אנכי‪ ,‬וחושיך אקיץ‪ /,‬ואני מקנן בגופך"‪ .‬בהזדמנות אחרת‪ ,‬בעת מסיבה של‬ ‫חברי להקת גיסות השריון‪ ,‬מצא אותה שאול ביבר בחדר האמבטיה כשהיא‬ ‫מדממת‪ ,‬ורידיה נמצאו חתוכים‪ 60.‬עם זאת תפקודה היה ללא דופי‪ ,‬הכישרון‬ ‫שפע ממנה‪ ,‬והיא הקסימה את כל רואיה‪ .‬אך כל זה קרס באחת‪ :‬הריחוק מן‬ ‫הארץ‪ ,‬הניתוק מבית ההורים והשהות בעיר זרה ומאיימת עשו כנראה את‬ ‫שלהם‪ .‬מלבד זה היתה תרצה נתונה בלחצים כבדים בבית הספר‪ ,‬די מהר איבדה‬ ‫את הביטחון ביכולת המשחק שלה ובסיכוי לפתח קריירה במתית‪ .‬ברגע של‬ ‫[ ‪] 614‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫חרדה ואובדן עשתונות‪ ,‬לאחר שהוטל עליה לבצע תרגיל כלשהו‪ ,‬ניגש אליה‬ ‫ג'רי היימן‪ ,‬חבר ללימודים‪ ,‬והציע לה גלולת מרץ‪ .‬וזו היתה רק ההתחלה‪ .‬פה‬ ‫ושם החלו להישמע רינונים על קשיים שהתגלו בחיי הנישואים שלה עם בחיר‬ ‫לבה מאז הגיעם לניו יורק‪ ,‬דבר שלכאורה החמיר את מצבה‪ .‬כעבור זמן אף‬ ‫נפוצו שמועות שתרצה ניסתה לשים קץ לחייה‪61.‬‬ ‫אלתרמן נחרד לשמוע את הדיווּ ח של עודד בטלפון ומבקשתו שימהר‬ ‫לבוא לניו יורק‪ .‬תרצה‪ ,‬בתו היחידה‪ ,‬היתה בבת עינו‪ ,‬הוא היה מחובר אליה‬ ‫בעבותות של חושך‪ ,‬משתאה תדיר לנוכח יופייה והיכולות שגילתה‪ ,‬אך תמיד‬ ‫חרד לשלומה‪ ,‬כשחרדה זו מלוּ וה ברגשות אשמה קשים על כך שנזנחה כילדה‪,‬‬ ‫על זה שראתה אותו לא אחת מתגולל בשכרותו‪ ,‬על כך שתמיד היתה לו אישה‬ ‫נוספת מלבד אמה‪ .‬כמה שמח בנישואיה לעודד — מעתה יש לה בן זוג כלבבה‪,‬‬ ‫עלם חמודות‪ ,‬שנישאה לו כדת וכדין ושאתו יהיה לה בית משלה‪ ,‬חדר משלה‪.‬‬ ‫הוא גם ליווה ברוח טובה את החלטתם של בני הזוג לנסוע לניו יורק כדי‬ ‫לקדם יחד את עתידם המקצועי‪ .‬מעודדים היו המכתבים הראשונים שהגיעו‬ ‫מניו יורק‪ ,‬שבהם כתבה תרצה ברוב טעם על חייה המשותפים עם עודד ועל‬ ‫המפגש המהמם עם העיר החדשה‪ .‬אך כל זה‪ ,‬מתברר‪ ,‬היה בגדר אחיזת עיניים‪:‬‬ ‫עכשיו נתגלתה האמת לאמתה — תרצה טרופת נפש‪ ,‬תרצה שרויה בדיכאון‬ ‫שאין ממנו מוצא‪ .‬וגם אם הדברים לא נאמרו במפורש‪ ,‬ידע אלתרמן בחוש כי‬ ‫חייה של תרצה תלויים לה מנגד‪.‬‬ ‫המחשבה על נסיעה לניו יורק ללא כל הכנה מוקדמת הביכה אותו לגמרי‪.‬‬ ‫אלתרמן ידע בקושי מה זה חוץ־לארץ‪ .‬כשהיה צעיר נסע ללמוד בצרפת ושהה‬ ‫שם שלוש שנים‪ .‬מאז עברו כבר שלושים שנה‪ .‬בקיץ של שנת ‪ 1937‬נסע שוב‬ ‫לצרפת כדי לסעוד את אביו החולה שנותח בפריז‪ .‬אבל ככלל נמנע אלתרמן‬ ‫מלצאת את גבולות הארץ‪ .‬הוא היה כאן‪ ,‬כולו כאן‪ ,‬כשרוב חייו עוברים עליו‬ ‫לא רק בארץ אחת ובעיר אחת אלא בטווח של כמה רחובות — בן־עמי‪ ,‬נורדאו‪,‬‬ ‫דיזנגוף ושינקין‪ ,‬שם ניצב בית דבר‪ .‬הוא קרא את עיתונות העולם‪ ,‬היה בקיא‬ ‫בכל מה שקורה‪ ,‬תרגם את שייקספיר ואת פירנדלו‪ ,‬ידע כמה שפות‪ ,‬כתב על‬ ‫מה שמתרחש בברלין‪ ,‬במוסקבה ובניו יורק ועקב ברוב עניין אחרי הטיסות‬ ‫לחלל‪ ,‬אך מעולם לא עלה על דעתו לארוז מזוודה ולנסוע לאן שהוא — לצרפת‪,‬‬ ‫שאותה הכיר בצעירותו ושאת תרבותה כה אהב‪ ,‬או לאנגליה — מולדתו של‬ ‫שייקספיר וארצם של כותבי הבלדות‪ .‬ואולי סתם כך לאיטליה‪ ,‬אולי אפילו‬ ‫לשווייץ‪ .‬כשנסעה אשתו רחל עם התאטרון הקאמרי להופיע בחוץ־לארץ‪ ,‬לא‬ ‫ביקש כלל להצטרף לנסיעה ונשאר תמיד בבית‪ .‬ועכשיו‪ ,‬לפתע פתאום‪ ,‬מהיום‬ ‫[ ‪] 615‬‬

‫אלתרמן‬

‫למחר‪ ,‬צריך לעלות על מטוס ולנסוע לניו יורק‪.‬‬ ‫את כרטיס הטיסה רכש אלתרמן הודות להלוואה בסך ‪ 5,000‬לירות שקיבל‬ ‫מהוצאת הקיבוץ המאוחד‪ .‬בזכות הלוואה זו יכול היה לרכוש את כרטיס הטיסה‬ ‫וגם להשאיר לו כסף להוצאות המחיה בניו יורק — מי יודע‪ ,‬אולי השהות שם‬ ‫עשויה להתארך מעבר למתוכנן‪ .‬אלא שלעסקה זו היו שני צדדים‪ .‬מנחם דורמן‪,‬‬ ‫שדאג להשגת הסכום המבוקש‪ ,‬ניצל את ההזדמנות כדי לקבל מאלתרמן הבטחה‬ ‫שעם שובו לארץ ישלים את מפעל תרגומי מולייר‪ ,‬ובכך ימצא עצמו פטור מן‬ ‫הצורך להחזיר את ההלוואה‪ ,‬שמניה וביה הפכה למפרעה‪ 62.‬גם ידידו שמעון‬ ‫פרס‪ ,‬שהיה מנכ"ל משרד הביטחון‪ ,‬התגייס לעזרתו‪ :‬הוא הפעיל את השפעתו‬ ‫כדי לזרז את הטיפול בהוצאת הדרכון על ידי משרד הפנים — אפילו דרכון לא‬ ‫היה לו — ובקבלת אשרת כניסה מידי הקונסוליה האמריקנית בתל אביב‪ .‬כשהוא‬ ‫מצויד בכרטיס טיסה‪ ,‬בדרכון ובאשרת כניסה יצא אלתרמן בטיסת אל על בבוקר‬ ‫‪ 9‬בינואר‪ ,‬ובשעות הערב של אותו היום הגיע לנמל התעופה "איידלוויילד" שליד‬ ‫ניו יורק‪ .‬לאחר שהחתים את דרכונו ואסף את המזוודה האחת שנטל עמו ויצא‬ ‫מאולם המכס‪ ,‬פגש אלתרמן את ישעיהו אברך‪ ,‬שבא להקדים את פניו‪ .‬אברך‬ ‫שימש אז נציג ההסתדרות בצפון אמריקה‪ ,‬ובהיותו משתתף פעיל בדבר היתה‬ ‫בינו לבין אלתרמן היכרות רבת־שנים‪ .‬לאחר שלחצו ידיים בחום הוליך אותו‬ ‫אברך לאולם רחב ידיים‪ ,‬ובבואו לשם הפנה את תשומת לבו לעבר יציע מקבלי‬ ‫הפנים — ושם‪ ,‬מעבר למחיצת זכוכית‪ ,‬ראה את שני הילדים — את תרצה ואת‬ ‫עודד‪" ,‬קרובים כל כך‪ ,‬ממשיים כל כך‪ ,‬פתאומיים כל כך"‪ ,‬כפי שכתב למחרת‬ ‫לרעייתו רחל‪ .‬לאחר המתח הנורא שהיה שרוי בו מאז נקרא לבוא לניו יורק חש‬ ‫אלתרמן הקלה עצומה‪ .‬הנה תרצה‪ ,‬שנדמה היה שחייה תלויים לה מנגד‪ ,‬עומדת‬ ‫לא הרחק ממנו‪ ,‬יפה כתמיד‪ ,‬נשענת קלות על כתפו של חתנו האהוב‪ ,‬עיניה‬ ‫לטושות בערגה לעבר אביה הנערץ הפוסע לאטו לעבר יציע מקבלי הפנים‪.‬‬ ‫משדה התעופה נסעו אלתרמן ואתו תרצה ועודד במכוניתו של אברך אל‬ ‫הדירה ברחוב ‪ ,88‬ושם — על פי בקשה מפורשת של אלתרמן — שיגרה תרצה‬ ‫באמצעות הטלפון מברק לרחל‪ ,‬ובו הודיעה לה משמו של אלתרמן שהוא הגיע‬ ‫בשלום לניו יורק ושהכול בסדר‪ .‬למחרת היום‪ ,‬לאחר שהתאושש מעט מן‬ ‫הטיסה‪ ,‬התיישב אלתרמן בחדרו הקטן שבמלון ברחוב ‪ — 99‬הסמוך לביתם של‬ ‫בתו וחתנו — וכתב מכתב ארוך ומפורט לרחל היקרה והאהובה‪ ,‬ובו פירט בפניה‬ ‫אחד לאחד את רשמי השעות הראשונות לביקורו‪ .‬כל הפחדים וכל החששות‬ ‫כאילו נעלמו‪ ,‬ואלתרמן היה חדור אופטימיות‪:‬‬ ‫אך מה שברור כבר עכשיו הוא שכעת אין מקום לדאגה‪ ,‬והכול שקט ובריא‬ ‫[ ‪] 616‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫ויפה ומלא שמחה ואהבה‪ .‬זה הוא העיקר וזאת רציתי לומר לך קודם כל‪,‬‬ ‫בראש מכתבי הראשון אליך מכאן‪ ,‬כדי שלא יהיה צל דאגה בלב וכדי‬ ‫שתהיי שלווה ומאושרת כמוני עכשיו‪ ,‬וכדי שתרגיעי ותשמחי גם את‬ ‫חנה ופנחס [הורי עודד קוטלר] שאולי בכל זאת אינם שקטים‪ .‬אמרי להם‬ ‫שהילדים בריאים ומאושרים ומלאי אהבה ושמחת־חיים‪.‬‬ ‫כדי לתת חיזוק לדבריו סיפר אלתרמן בפרוטרוט על המפגש בשדה התעופה‪,‬‬ ‫על הנסיעה המשותפת הביתה‪ ,‬על הערב הנפלא שבילו יחד בדירה שזכה סוף־‬ ‫סוף לראות במו עיניו לאחר שעד כה היה עליו להסתפק בתצלומים בלבד‪.‬‬ ‫נכון‪ ,‬תרצה אמנם חיוורת מאוד — בזה היה אלתרמן מוכן להודות — אך לפי‬ ‫התרשמותו אין זה חיוורון המעיד על חולשה או על חולי‪" .‬זהו לובן עמום‬ ‫ומאיר המתמזג לשלמות נפלאה עם קומתה התמירה‪ ,‬עם כל דמותה המתוחה‬ ‫והרוטטת והמוצקת"‪.‬‬ ‫המכתבים הבאים שנשלחו במהלך ינואר היו בנוסח דומה‪ :‬אלתרמן דיווח‬ ‫לרחל פרט אחרי פרט איך עוברים הימים‪ ,‬סיפר על השעות הנפלאות שהוא‬ ‫ושבו רכש עבור תרצה פרטי‬ ‫מבלה בחברת הילדים‪ ,‬על יום קניות שערך ִאתם ּ‬ ‫ביגוד ואף קנה עבורה שטיח שיקשט את דירתם הקטנה‪ .‬הכול שפע אהבה‬ ‫גם לתרצה וגם לעודד‪ ,‬אך בעיקר הפליג בשבחה של תרצה — הוא סיפר‬ ‫לרחל כיצד הקסימה את כל רואיה בארוחת ערב שאליה זימן אותם אברך‪,‬‬ ‫על הישגיה המצוינים בבית הספר‪ ,‬על כוחות השירה המפכים בה ועל הדפים‬ ‫של פיוט ושל פרוזה שכתבה‪ .‬הוא גם יידע אותה על כך שיצר קשר עם קרובי‬ ‫משפחה בניו יורק‪ :‬הוא הזכיר את אשלה‪ ,‬אחייניתה של רחל‪ ,‬ואת בעלה בוב‪,‬‬ ‫טוּבה הזמינה את שלושתם לבוא אליה‬ ‫ּ‬ ‫וכן קרובת משפחה בשם אדלה‪ ,‬שברוב‬ ‫סבי‪ ,‬הלוא‬ ‫לארוחת צהריים משפחתית‪ .‬הוא גם סיפר לה שסעד בחברתו של ּ‬ ‫הוא העיתונאי שבתי טבת‪ ,‬בעלה של בת דודו אורה‪ ,‬שהגיע לארצות הברית‬ ‫לצורך סיבוב הרצאות במועדוני "בית הלל"‪ .‬עוד כתב אלתרמן לרחל כי כבר‬ ‫מילא את חובתו כלפי אהרן מסקין ורעייתו והלך לפגוש את בנו אמנון ואת בת‬ ‫זוגו פרידה‪ .‬הוא ביקש ממנה להודיע למסקינים שאין להם מה לדאוג‪ ,‬פרידה‬ ‫מתכוונת להתגייר עוד לפני החתונה המתוכננת עם אמנון‪ .‬אך כל זה היה קצף‬ ‫על פני המים‪ ,‬לאמתו של דבר ניסה אלתרמן לצמצם ככל האפשר את הצד‬ ‫החברתי של הביקור‪ ,‬שהרי סיבת בואו היתה תרצה וכל מה שקורה לה וכל‬ ‫היתר היה בעיניו טפל‪ .‬ואכן‪ ,‬הוא עקב בתשומת לב רבה אחרי מצבה‪ ,‬וגם‬ ‫לזה התייחס במכתביו לרחל‪ ,‬אם כי דיווּ חיו היו על פי רוב חמקניים וניכרה‬ ‫[ ‪] 617‬‬

‫אלתרמן‬

‫בהם התאמצות רבה לומר שהכול בסדר ושבעצם אין מקום לדאגה‪" :‬אמנם כן‪,‬‬ ‫נסיעתי לכאן לא היתה נסיעה לשם עניין קל־ערך‪ .‬זו היתה נסיעה נחוצה מאוד‪.‬‬ ‫אפילו הכרחית"‪ .‬ואחרי קביעה זו הוצע הסבר‪ ,‬מעט מרוכך‪ ,‬בנוגע למצבה‬ ‫של תרצה‪" :‬געגועיה ולבטיה של תרצה שלנו הביאו אותה לידי מתח נפשי רב‬ ‫ביותר ונצטרפו לכך גם גורמים קלים ביותר שבמצב אחר אולי לא היו מעיקים‬ ‫עליה כל כך אך במצב נסער כמו זה נעשה כל עניין בעל חשיבות וכוח־מחץ"‪.‬‬ ‫הוא הוסיף והסביר‪" :‬תרצה שלנו" נלחמה נגד כל זה‪ ,‬היא עמדה במערכה כבדה‬ ‫וממושכת‪ ,‬לעתים גם בעזרתן של מה שאלתרמן הגדיר "תרופות פרמצבטיות"‪,‬‬ ‫אך השפעתן של אלה לא תמיד היתה לטובה‪.‬‬ ‫גם לאהובתו צילה בינדר שיגר אלתרמן מכתבים‪ ,‬אך בהם — בניגוד‬ ‫בולט למכתבים שנשלחו לרחל — נמנע כמעט לחלוטין מלדבר על הילדים‪.‬‬ ‫המכתבים עסקו בעיקר בצילה עצמה — אלתרמן ניסה כל הזמן להרגיע אותה‪,‬‬ ‫לומר לה שהוא חושב עליה לעתים קרובות‪" ,‬ורק מחשבות טובות‪ ,‬יפות"‪,‬‬ ‫ושהוא מתגעגע אליה ואוהב אותה והוא מבקש אותה "שתהיי שמחה ויפה‪,‬‬ ‫מושכת וחכמה ופיקחת וממולחת ומתוקה ושתבלי את הזמן באופן מלא ויפה"‪.‬‬ ‫הוא דחה מכול וכול את דברי העלבון והזעם והכאב שביטאה במכתב ששיגרה‬ ‫אליו‪ ,‬ושבו כתבה במרירות על כך שהיא מרגישה נטושה ונשכחת מלב ואף‬ ‫האשימה אותו שאין בו אפילו רחמים כלפיה‪ .‬בצד המאמצים לשכך את זעמה‬ ‫ולהעתיר עליה דברי חיבות סיפר לה אלתרמן דברים על ניו יורק שאותם לא‬ ‫סיפר לרחל‪" :‬את הפגישות עם אנשים שישנם פה‪ ,‬יהודים של עברית ויהודים‬ ‫של אידיש וכל מיני קונסולים ישראלים‪ ,‬אני מקצץ עד למינימום האחרון"‬ ‫— כך כתב לה — "ואם אצליח להמשיך בכך אגיע בעזרת השם למדרגה שבה‬ ‫יחדלו בכלל לומר לי שלום ולא כל שכן לטלפן אלי ולשלוח לי כל מיני מסג'ס‬ ‫ואינויטישנס"‪ .‬גם על העיר עצמה סיפר לה דברים שלא נזכרו כלל במכתבים‬ ‫לרעייתו — אמנם הוא לא ראה בה הרבה‪ ,‬אבל במעט שראה דווקא גילה הרבה‬ ‫יופי‪" .‬היא נהדרה במקומות שבהם מצטופפים יחד גורדי השחקים ופעמים‬ ‫אני מרחם על האמריקאים אשר בעלי־טעם שונים הכניסו להם למוח שעירם‬ ‫היא גסה ומכוערת"‪ .‬לא‪ ,‬לא כך הדבר‪" ,‬יש כאן‪ ,‬דווקא במקומות המפורסמים‬ ‫בעולם ב'כיעור האמריקאי' שלהם‪ ,‬פינות משגעות ביופיין"‪ .‬רשמים אלה‬ ‫העלה אלתרמן במכתב ששיגר לצילה ב־‪ 22‬בנובמבר‪ ,‬בדיוק ‪ 12‬יום לאחר‬ ‫בואו לעיר‪.‬‬ ‫הרבה תיירות לא עשה אלתרמן בניו יורק‪ ,‬אף שזה היה ביקורו הראשון‬ ‫באמריקה‪ .‬במכתב לידידו יוסיפון השווה את עצמו לאותו שבלול‪" ,‬שגם אם‬ ‫[ ‪] 618‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫תטיס אותו בשבעה מטוסים על פני שבעה ימים הריהו נשאר מכונס בתוך‬ ‫קונכיה או צדף שלו ואינו מחונן בייצר התירות"‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מחדרו שבמלון‪,‬‬ ‫כפי שכתב ליוסיפון‪ ,‬צפה בנהר ההדסון וראה את האוניות השטות עליו‪,‬‬ ‫מראה שדי בו כדי להזין את הנפש למשך כמה שבועות‪ .‬הוא כתב לו גם על‬ ‫יופיים הסמוי מן העין של רחובות ניו יורק‪ ,‬שבהם אהב לשוטט‪ .‬באריכות‬ ‫רבה גולל בפניו את רשמי הביקור שערך במערכת העיתון היידי פארווערטס‪,‬‬ ‫אולי האירוע הרשמי היחיד שהיה שותף לו בעת הביקור‪ .‬מה שכתב אלתרמן‬ ‫נראה היה כמו פלייטון על שרידי היידיש באמריקה‪ ,‬בין היתר סיפר על המבקר‬ ‫האמנותי של העיתון "הדומה לשפן משכיל ומבוהל‪ ,‬וסגן העורך הראשי היושב‬ ‫בכסאו בבטחון ובמידה של זחיחות הדעת כמי שיודע שהגלות היהודית תימשך‬ ‫עוד אלף שנים לפחות ולפי שעה אין לחשוש לשינויים‪ ,‬וכדומה"‪ .‬כשנכנס‬ ‫לחדר הדפוס נתקל בעיתונאי ְקטן קומה שזעק חמס על כך ש־‪ 12‬רשימות שלו‬ ‫מונחות במגירתו של העורך ועדיין לא פורסמו‪ .‬מתברר שאותו יהודי‪ ,‬שטאק‬ ‫שמו‪ ,‬הוא בן דודו של דב סדן‪ ,‬שהיה בשעתו עמית של אלתרמן במערכת דבר‪.‬‬ ‫"וכששמעתי זאת" — כתב ליוסיפון — "שמחתי גם על עצם העובדה שפטישו‬ ‫של פארווערטס גם הוא יש לו סדן כלשהו‪ ,‬ושמחתי גם על כך שנתפרש לי‬ ‫עניין אותו שפע של שתים עשרה רשימות שאינן ודאי אלא טיפה מן הים"‪.‬‬ ‫היה רמז בזה לכתיבתו של סדן עצמו‪ ,‬שהיה גם הוא כמעיין המתגבר‪ .‬לא‬ ‫לשווא האריך אלתרמן בדיווח על ביקורו בפארווערטס‪ :‬הוא ידע היטב עד‬ ‫כמה סביבה זו של כותבי יידיש היתה קרובה ללבו של רעו הטוב‪ ,‬הוא גם יכול‬ ‫היה לדמיין איזה רושם היה משאיר על אנשי המערכת לוּ הזדמן לשם‪ .‬פה‬ ‫ושם עבר לכתיבה ביידיש‪ ,‬ואף את שם משפחתו של מי שכונה בשם יוסיפון‪,‬‬ ‫הלוא הוא "יוסקוביץ"‪ ,‬איית‪ ,‬אולי שלא ביודעין‪ ,‬תוך פזילה אל הכתיב היידי‬ ‫("יוסקוויץ")‪ .‬בשולי המכתב שאל לשלום ידידו‪ ,‬כשהוא צופה לעבר היום שבו‬ ‫ישוב לארץ‪" :‬וכתוב‪ ,‬ידיד יקר‪ ,‬מה שלומך? איך אתה מרגיש בבריאות הגוף?‬ ‫שמור על עצמך ודחה עד שובי כמה מן המעשים־תעתועים שלבך ודאי נמשך‬ ‫אליהם‪ .‬נתענג עליהם יחד בשותפות"‪63.‬‬ ‫ההתייצבות הזמנית במצבה של תרצה שיפרה לא מעט את מצב הרוח של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ובתנאים אלה שקל לנצל את שהותו שם לצורכי עבודה‪ .‬הרעיון לקצר‬ ‫את הביקור לא עלה כלל‪ :‬במכתבים שנשלחו לרחל הסביר במפורש כי בכוונתו‬ ‫להישאר בעיר לזמן ממושך‪ ,‬היתה לו תחושה ברורה כי עצם הנוכחות שלו‬ ‫יש בה כדי להועיל לתרצה‪ .‬לכן טוב שלקח עמו כמה כתבי יד לעבודה‪ .‬אלא‬ ‫שבינתיים היתה מוטלת עליו משימה די דחופה‪ :‬מן התאטרון הקאמרי כתבו‬ ‫[ ‪] 619‬‬

‫אלתרמן‬

‫לו כי בתחילת פברואר יתקיים בתל אביב סימפוזיון המוקדש ל"כינרת כינרת"‬ ‫— הצגה שעל אף הסתייגותה של הביקורת המשיכה לתפוס כותרות ומשכה‬ ‫אליה ציבור גדול של צופים‪ .‬בסימפוזיון אמורים היו להשתתף הבמאי גרשון‬ ‫פלוטקין‪ ,‬הצייר דני קרוון‪ ,‬הסופר משה שמיר‪ ,‬המבקר חיים גליקשטיין וחבר‬ ‫מערכת הוצאת הקיבוץ המאוחד מנחם דורמן והוא‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬נתבקש לשלוח‬ ‫להתכנסות נכבדה זו דברים משלו‪ .‬ואף שהיה מרוחק באותם ימים מן ההצגה‬ ‫סביבה‪ ,‬החליט להיענות לבקשה‪ .‬התוצאה‬ ‫ּ‬ ‫ומן הדיון הציבורי שהחל להתרקם‬ ‫שכללה את הגיגיו על המחזה —‬ ‫היתה רשימה שהשתרעה על פני כמה עמודים‪ּ ,‬‬ ‫הרקע‪ ,‬הדמויות‪ ,‬התכלית הרעיונית והסגנון האמנותי‪.‬‬ ‫אם יש בו במחזה הזה שאלה עיקרית שהוא נוגע בה הרי זו שאלה אשר‬ ‫פניה נשקפות כיום‪ ,‬פעמים ברוב כוח ורוב ענין‪ ,‬דווקא מתוך מחזות‬ ‫החושך והשלילה‪ ,‬היא שאלת הקשר בין עולמו הפנימי של היחיד ובין‬ ‫העולם החיצון‪ ,‬הן עולם הזולת הבודד והן עולם הכלל על אמונות ודעות‬ ‫ויצירי חומר ורוח ודמיון שלו [‪ ]...‬התקופה שבה נתון סיפור המחזה‪,‬‬ ‫שחרית התחייה העברית בארץ־ישראל‪ ,‬אין לך יאה יותר ממנה להשיב‬ ‫על שאלה כזאת בדרך שונה מן המקובל כיום‪ .‬אותה תקופה הייתה מיזוג‬ ‫מושלם ומופלא של עולם היחיד ועולם הכלל‪ ,‬שהחיו זה את זה ושיוו זה‬ ‫לזה חריפות וכוח במידה שאין למעלה ממנה‪.‬‬ ‫ובשולי המכתב — שהשתרע על כמה עמודים — הוסיף אלתרמן בבדיחות‬ ‫הדעת את המשפט הבא‪" :‬ניו־יורק‪ ,‬בצל החושה הגדולה המכונה 'אמפיר סטייט‬ ‫בילדינג'"‪64.‬‬ ‫אולם הרגיעה — כך מתברר — היתה זמנית בלבד‪ :‬לקראת בואו של‬ ‫אלתרמן אספה תרצה כוחות כדי להתרומם מעל למצב שהיתה שרויה בו‬ ‫וכדי לשוות לחייה לפחות מראית עין של עסקים כרגיל‪ .‬גם נוכחותו בשטח‬ ‫של אביה היתה עבורה מקור עידוד‪ .‬אבל לא לאורך זמן‪ .‬בתחילת פברואר‬ ‫שוב נתגלו סימני המחלה — תרצה החלה להיעדר מבית הספר‪ ,‬היא מיעטה‬ ‫לאכול‪ ,‬הרבתה לישון‪ ,‬ומדי פעם היתה נתונה להתפרצויות‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שביקר‬ ‫בביתם של בני הזוג וראה את כל זה לא מיהר להכיר בחומרת המצב‪ .‬הוא‬ ‫עודד את תרצה והשפיע עליה אהבה‪ ,‬כשבסתר לבו האמין שעם הרבה רצון‬ ‫טוב וסבלנות הדברים יסתדרו‪ .‬לא כך ראה את הדברים בעלה של תרצה‪,‬‬ ‫עודד קוטלר‪ .‬באחד הלילות‪ ,‬כשהוא וקוטלר פסעו לעבר דירתו של אלתרמן‬ ‫[ ‪] 620‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫שמעבר לפינה‪ ,‬ניסה חתנו להסביר לו עד כמה מצבה חמור‪ ,‬שתרצה בעצם‬ ‫מתפוררת‪ ,‬שכל מה שקרה בשבועות הראשונים של ביקורו לא היה יותר‬ ‫מאשר הצגה אחת גדולה‪ .‬אלתרמן לא השתכנע‪ ,‬לעתים אף התווכח עם עודד‪,‬‬ ‫אולי מבלי דעת ביקש להכחיש את המחלה‪ .‬אך לא לזמן רב‪ :‬באחד מביקוריו‬ ‫מצא את תרצה כשהיא רבוצה על המיטה באפס מעשה‪ ,‬מסרבת לקום‪.‬‬ ‫אלתרמן ניסה‪ ,‬בדרכו שלו‪ ,‬לעודד אותה שלא תמשיך ככה‪ ,‬ברוֹ ך ובנועם‬ ‫ביקש ממנה לקום‪ .‬ואז התרוממה תרצה מעל מיטתה‪ ,‬פרועה ונטולת שליטה‬ ‫עצמית‪ ,‬הושיטה את ידה האחת לעבר החלון ותלשה בכוח את הווילון עם‬ ‫המוט שהיה מחובר אליו‪" .‬תלך מפה" — צעקה לעבר אביה‪ .‬אלתרמן עמד‬ ‫שתוק‪ ,‬כתפיו מכוּ וצות‪ ,‬ראשו מורכן‪ .‬אחרי כמה דקות סב בשקט על עקביו‬ ‫ויצא את הבית‪ .‬עכשיו ידע שתרצה חולה מאוד‪.‬‬ ‫קוטלר ואלתרמן התחילו לדרוש ברופאים‪ .‬בתחילה חידשו את הקשר עם‬ ‫רופא המשפחה‪ ,‬שטיפל בתרצה מאז תחילת המשבר‪ .‬הוא היה אדם מסור מאוד‪,‬‬ ‫אך כל מה שהציע לה היה כדורי הרגעה‪ ,‬שהשפעתם היתה קצרת מועד‪ .‬משנראה‬ ‫היה כי מצבה לא הוטב כלל‪ ,‬המליץ רופא המשפחה לבקש את עצתו של‬ ‫פסיכיאטר‪ .‬הוא הפנה אותם לאיש בכיר בתחום שניאות לקבל אותם בהתראה‬ ‫יחסית קצרה‪ .‬וכך‪ ,‬באחד הבקרים של שלהי פברואר שנת ‪ 1962‬הגיע אלתרמן‬ ‫ברגל ממלונו שברחוב ‪ 99‬אל דירתם של תרצה ועודד ברחוב ‪ ,88‬כדי להצטרף‬ ‫אליהם לביקור אצל הרופא‪ .‬אלא שלהפתעתם הודיעה תרצה שהיא מסרבת‬ ‫לבוא‪ ,‬אף שכל מה שתוכנן היה על דעתה‪ .‬קוטלר הזעיק את רופא המשפחה‪,‬‬ ‫ורק לאחר שזה הגיע לדירה הסכימה לקום מן המיטה‪ ,‬להתלבש ולצאת ִאתם‬ ‫לדרך‪ .‬עם רופא המשפחה נסעו במונית לכיוון הווילג'‪ ,‬שם שכנה הקליניקה של‬ ‫הפסיכיאטר‪ .‬במהלך הנסיעה השתנה הכול בבת אחת — תרצה היתה פתאום‬ ‫ערנית‪ ,‬דיברה‪ ,‬פטפטה‪ ,‬הפליאה בקסמיה‪ .‬תחילה קיבל הפסיכיאטר לשיחה‬ ‫את רופא המשפחה‪ ,‬אחר כך שוחח עם תרצה במשך זמן רב‪ ,‬ולבסוף ביקש‬ ‫שגם אלתרמן וקוטלר יצטרפו לפגישה‪ .‬בשיחה נדונו אפשרויות שונות לגבי‬ ‫הטיפול העתידי — בין היתר הועלתה הצעה שתרצה תיסע בחברתו של אביה‬ ‫לתקופה של מנוחה באיזשהו סנטוריום בהרי הקטסקיל‪ .‬תרצה עצמה‪ ,‬שכנראה‬ ‫עשתה רושם חזק על הפסיכיאטר בעת ששוחחו בשניים‪ ,‬בחרה משום־מה שלא‬ ‫לקחת חלק בשיחה הקבוצתית‪ .‬במשך רוב הזמן ישבה בשקט‪ ,‬מנותקת‪ ,‬שקועה‬ ‫בתוך עצמה‪ .‬אלא שלפתע נשמע קולה‪ ,‬בלחש‪ ,‬במלמול‪ ,‬כאילו ממקום אחר —‬ ‫"‪ ."I want to go home‬כלומר‪" :‬אני רוצה הביתה"‪ .‬כך אמרה‪ .‬בתוך ‪ 48‬שעות‬ ‫מזמן השיחה עלו אלתרמן ותרצה אתו על מטוס אל על בדרכם חזרה לארץ‪.‬‬ ‫[ ‪] 621‬‬

‫אלתרמן‬

‫עודד קוטלר‪ ,‬בעלה של תרצה‪ ,‬לא הצטרף לנסיעה‪ ,‬הוא העדיף להישאר לבדו‬ ‫בניו יורק כדי להמשיך את לימודיו בבית הספר למשחק‪ .‬ואף שלא הכריז על‬ ‫כך‪ ,‬נראה היה שהבין כבר אז כי גם לאחר שיסיים את הלימודים ויחזור לארץ‪,‬‬ ‫ספק אם תרצה והוא יוסיפו לחיות בשניים‪.‬‬

‫ו‬ ‫תרצה לא חזרה עוד לדירה המשותפת שלה ושל עודד קוטלר‪ ,‬לאחר שהפירוד‬ ‫הרשמי ביניהם היה רק עניין של זמן‪ .‬היא התגוררה באופן זמני בבתי ידידים‪,‬‬ ‫עברה טיפולים בבית החולים תל השומר‪ ,‬ובהדרגה החל מצבה להתייצב‪.‬‬ ‫בנובמבר של אותה שנה פגשה על במת תאטרון זוית‪ ,‬שם שיחקה במחזה "שטח‬ ‫של הפקר" מאת יהודה עמיחי‪ ,‬את בנימין (בנץ') סלור‪ ,‬יוצא קיבוץ נחשון‬ ‫שעבד בתאטרון כנגר וכחשמלאי‪ ,‬והשניים היו לזוג‪ 65.‬אלתרמן חזר הביתה‬ ‫לרחל‪ ,‬לצילה‪ ,‬עד מהרה חידש את שגרת היום שלו‪ ,‬אולם אותות המסע לניו‬ ‫יורק ניכרו בו היטב‪ .‬היו מחבריו שהבחינו כי משהו נסדק בו‪ ,‬לתמיד‪ ,‬כאילו‬ ‫מעתה והלאה נעשה יותר שחוח‪ .‬יומיים־שלושה אחרי שחזר לארץ פגש אותו‬ ‫יעקב אורלנד ליד בית דודתו של אורלנד‪ ,‬בקרן הרחובות מלצ'ט ובר אילן‪.‬‬ ‫לאורלנד לא היה ברור מה הוא עשה שם‪ ,‬שכן בדרך כלל לא נהג להזדמן‬ ‫לסביבה זו‪ .‬אלתרמן היה הלום יין‪ .‬כשראה את אורלנד הסתכל בו בעיניים‬ ‫מצועפות‪ ,‬רושפות אש‪ ,‬ופתאום שילב את זרועו בזרועו ואמר לו‪" :‬עכשיו‬ ‫הולכים לשמוח כל הלילה"‪ .‬כשהתחילו ללכת פיזם אלתרמן‪ ,‬כאילו בזעם‪ ,‬את‬ ‫"עץ הרימון"‪ ,‬שיר ידוע שאורלנד היה מחברו‪ .‬הם המשיכו ללכת במורד רחוב‬ ‫רש"י‪ ,‬השמש התחילה לשקוע‪ ,‬ובמעלה רחוב המלך ג'ורג' פנו שמאלה לעבר‬ ‫אלנבי‪ ,‬ופניהם לכיוון ביתו‪ .‬בקטע הזה התחיל אלתרמן מתייפח לתוך עצמו‪,‬‬ ‫מדי פעם השתנק‪ ,‬הוא ניתק את זרועו מאורלנד ואחר כך שב ונשען על כתפו‪,‬‬ ‫מתייפח ומשתנק לסירוגין‪ .‬אורלנד נכנס למספרה שבקרבת מקום והוציא לו‬ ‫כוס מים‪ .‬כשנדמה היה שהוא מתאושש מעט המשיכו ללכת — עברו את קפה‬ ‫"עטרה"‪ ,‬מול רחוב ביאליק‪ ,‬ודרך מעבר צר התקדמו לכיוון כרם התימנים‪.‬‬ ‫ושם‪ ,‬בתוך אותו מעבר צר‪ ,‬התיישב אלתרמן על ספסל והתחיל ממרר בבכי‪,‬‬ ‫הוא בכה אל תוך זרועו הימנית של אורלנד‪ ,‬שמעולם‪ ,‬מעולם‪ ,‬לא ראה אותו‬ ‫בוכה‪ .‬אורלנד הדליק לו סיגריה ונתן לו להירגע‪ .‬כשקמו ללכת פנו לרחוב‬ ‫אלנבי ומשם לרחוב פינסקר ומשם לכיכר דיזנגוף‪" .‬בוא‪ ,‬נשתה כוסית" — הציע‬ ‫אלתרמן לחברו בעת שהגיעו שניהם לכיכר‪ .‬הם נכנסו לקפה של "הבולגרי"‪,‬‬ ‫[ ‪] 622‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫ואלתרמן שתה ושתה‪ ,‬תוך כדי מלמול קטעי שורות מתוך שמחת עניים‪ .‬כל‬ ‫אותו הזמן החזיק בידו של חברו הטוב‪ .‬לבסוף אמר לו‪" :‬לא אשכח לך את זאת‬ ‫לעולם‪ ".‬אורלנד נמנע מלהשיב‪ ,‬הוא חש אי־שקט‪ ,‬ופתאום שאל אותו אלתרמן‪,‬‬ ‫קצת בדאגה‪" :‬אורלנד‪ ,‬אתה בסדר?"‪66‬‬ ‫הטור הראשון שפרסם אלתרמן מאז שובו מארצות הברית הופיע ב־‪2‬‬ ‫במארס‪ ,‬לאחר הפסקה של שלושה חודשים‪ .‬הוא התייחס בו לפרשת חטיפתו של‬ ‫הילד יוסל'ה שוחמכר‪ ,‬שעדיין תפסה כותרות‪ ,‬ושהוא עצמו נדרש לה עוד לפני‬ ‫נסיעתו‪ .‬בין תחילת מארס לסוף יוני הופיעו בדבר עוד עשרה שירים ומאמרים‪,‬‬ ‫ושוב נכנס המדור לאלם ממושך‪ 67.‬את עיקר מרצו הקדיש אלתרמן באותו הזמן‬ ‫לקריאת ההגהות ולתיקונים אחרונים של מהדורת כל כתביו‪ ,‬שעמדה לראות‬ ‫אור במסגרת הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ .‬זיכרון דברים לעניין הוצאת הכתבים‬ ‫נחתם ב־‪ 7‬בספטמבר ‪ ,1960‬ובו נקבע כי המהדורה תחזיק ארבעה כרכים‪ ,‬ושהיא‬ ‫נועדה לראות אור לקראת פסח תשכ"א (אפריל ‪ .)1961‬אולם רק כעבור שנה‪,‬‬ ‫ב־‪ 31‬במאי ‪ ,1962‬הופיעה מודעה בעמוד הראשון של דבר‪ ,‬ובה נתבשר קהל‬ ‫"שוחרי השירה העברית" על צאתם לאור של כתבים בארבעה כרכים‪ ,‬שדרכם‬ ‫התוודעו דורות של קוראים חדשים אל אלתרמן ואל שירתו‪ .‬הכרך הראשון‪,‬‬ ‫שנקרא שירים שמכבר‪ ,‬איגד יחד את שלושת ספרי השירה הקלסיים — כוכבים‬ ‫בחוץ‪ ,‬שמחת עניים ושירי מכות מצרים‪ .‬כרכים ב' וג' הוקדשו ל"הטור השביעי"‪.‬‬ ‫הכרך הרביעי‪ ,‬שתוכנן להופיע בסוף השנה‪ ,‬כלל את עיר היונה‪ ,‬בדיוק במתכונת‬ ‫שבה הופיע הספר ב־‪ .1957‬חלקים גדולים מיצירתו של אלתרמן נשארו כמובן‬ ‫בחוץ‪ ,‬כשהסדרה מכילה רק את מה שהוא ראה כעידית של יצירתו‪ .‬אלתרמן‬ ‫נמנע מלכלול את שירתו משנות השלושים שקדמה לכוכבים בחוץ‪ ,‬את הרשימות‬ ‫המוקדמות בפרוזה‪ ,‬את מאות הפזמונים ושירי הזמר‪ ,‬את שירי "רגעים"‪ ,‬את‬ ‫שירתו לילדים‪ ,‬את שפעת תרגומיו או מבחר מהם וכן דברים שכתב לבמה‪ .‬הוא‬ ‫היה גם בררן מופלג ביחס ל"הטור השביעי"‪ :‬מתוך ‪ 659‬טורים שהתפרסמו בין‬ ‫פברואר ‪ ,1943‬המועד שבו נחנך הטור‪ ,‬ועד דצמבר ‪ 1961‬נכללו בספר רק ‪280‬‬ ‫טורים‪ ,‬היינו יותר ממחצית החומר הוא דן לגניזה‪ .‬אולם מה שבלט יותר מכול‬ ‫היה עצם שילובם של שירי "הטור השביעי" במסגרת ארבעת הכרכים‪ ,‬ולא כל‬ ‫שכן שיבוצם בין שתי האסוּ ּפות של שירתו‪ :‬מהלך זה שיקף את התייחסותו של‬ ‫המשורר לשירים אלה כאל חלק בלתי נפרד מן הקאנון של יצירתו‪ .‬נתן אלתרמן‬ ‫חבר אפוא ל"נתן א‪ ,".‬והשניים היו לבשר אחד‪68.‬‬ ‫החידוש לכאורה היה בתוכן ובמבנה של כרכי הטור השביעי‪ .‬הספר הראשון‪,‬‬ ‫שנקרא כך על ידי המחבר‪ ,‬היה למעשה הכלאה של שני הכרכים שיצאו לאור עד אז‬ ‫[ ‪] 623‬‬

‫אלתרמן‬

‫— זה שהתפרסם בתש"ח‪ ,‬וכלל שירים שהתפרסמו עד קום המדינה‪ ,‬וזה שהתפרסם‬ ‫בתשי"ד‪ ,‬ובו שירים שליוו את שנות המדינה הראשונות‪ .‬במהלך הצירוף של שני‬ ‫הכרכים לכרך אחד השמיט אלתרמן עשרות שירים‪ ,‬ואף ערך שינויים במבנה של‬ ‫המדורים השונים‪ .‬בדומה לקובץ הראשון שיצא לאור בתש"ח‪ ,‬גם הספר החדש‬ ‫נפתח במדור "מכל העמים"‪ ,‬ובראשו אחד משירי השואה המובהקים שלו — השיר‬ ‫"ליל מלחמה"‪ .‬לאחריו באו המדורים "נקודת ארכימדס"‪" ,‬דרך בים" ו"מגש‬ ‫הכסף" — ובהם שירים מימי מלחמת העולם השנייה‪ ,‬המאבק בבריטים ומלחמת‬ ‫העצמאות‪ .‬במסגרת המדור "העולם ושות'" צירף אלתרמן יחד שירים שעניינם‬ ‫בעולם שמחוץ לישראל‪ ,‬ולאחריו‪ ,‬במדור "אומרים ישנה ארץ"‪ ,‬נכללו שירים‬ ‫שיש להם נגיעה בהוויי המדיני והחברתי של היישוב ושל ראשית ימי המדינה‪.‬‬ ‫אחר כך הופיעו מדורים קטנים יותר ובעלי תוכן מוגדר‪" :‬ניו־פומבדיתא" (יחסי‬ ‫ישראל־תפוצה)‪" ,‬אבן בוחן" (בין יהודים לערבים)‪" ,‬שתי־שיבולים־וחרב" (פרשת‬ ‫פירוק הפלמ"ח) ו"פרשת הדרכים" (ברית המועצות)‪ .‬הקובץ נחתם במדור רחב‬ ‫היקף בשם "המחרשה הגדולה"‪ ,‬כשם השיר האחרון בספר‪ ,‬ובו מגוון שירים על‬ ‫פניה השונות של ישראל החדשה‪.‬‬ ‫הספר השני של הטור השביעי היה חדש כולו‪ :‬אלתרמן כינס לתוכו שירים‬ ‫ומאמרים מן השנים תשי"ד־תשכ"ב‪ ,‬בכללם המאמר על "ימי חומה ומגדל"‬ ‫שהופיע רק ב־‪ 8‬בדצמבר ‪( 1961‬א' טבת תשכ"ב)‪ ,‬היינו ממש סמוך למועד‬ ‫מסירתו של הספר לדפוס‪ .‬היה זה כרך עב כרס שהחזיק ‪ 543‬עמודים‪ .‬הוא‬ ‫נפתח בשיר "סיפורו של נסים שושנת־יעקב" שאותו כתב לרגל יום העצמאות‬ ‫העשירי של מדינת ישראל‪ ,‬ונחתם במאמר "הדין והגיונו" שהופיע עם סיום‬ ‫השלב הראשון של משפט אייכמן‪ .‬בין לבין הובאו שירים שנחלקו לתשעה‬ ‫מדורים‪ ,‬תוך כדי יצירת הקבלה לפחות חלקית למבנה החלק הראשון‪ .‬בצד‬ ‫מדורים שעניינם נושאי ביטחון ("הקו הראשון") וקליטת עלייה ("החוק‬ ‫והשבות") — שתפסו מקום בולט בסדר היום של אלתרמן בשנות החמישים‬ ‫— הוקדשו מדורים מיוחדים לבעיית יחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי‬ ‫בישראל ("אכן גם זה")‪ ,‬ליהדות ברית המועצות ("הרב עוזי")‪ ,‬לפולמוס סביב‬ ‫משפט קסטנר ("מדות הדין")‪ ,‬לשאלת יחסי ישראל־גרמניה ("פולמוס הנשק")‬ ‫ולמשפט אייכמן ("המשפט")‪ .‬כן נכללו בספר מדורים בעלי אופי יותר כללי‪,‬‬ ‫המייצגים היבטים שונים של החברה בישראל באותן שנים — "תווי פנים" ו"זמן‬ ‫וזירה"‪ .‬במהלך העריכה של הספר השני הכניס אלתרמן שינויים וקיצורים‪ ,‬הוא‬ ‫המשיך ותיקן ללא לאות גם על גבי יריעות ההגהה‪ ,‬והדבר גרם לכך שהנוסח‬ ‫שבספר לא היה זהה תמיד לנוסח שבעיתון‪69.‬‬ ‫[ ‪] 624‬‬

‫היינשה היילעה לש תיאלפה תירחשה ‬

‫הופעת כתבים בארבעה כרכים — המהדורה הקאנונית של כתבי אלתרמן —‬ ‫לא זכתה לתהודה שהיתה ראויה לה‪ .‬כבדרך שגרה אמנם הופיעו כמה רשימות‬ ‫ובהן תגובה על פרסום הכתבים‪ ,‬אך לא היה בזה כדי לתת ביטוי הולם למשקלם‬ ‫של ספרים אלה לא רק בתולדותיו של אלתרמן‪ ,‬אלא בתולדות הספרות‬ ‫העברית בעת החדשה‪ 70.‬למרבה הפליאה לא נערכו ערבי השקה ואירועים‬ ‫מיוחדים‪ ,‬ובשום מקום לא התקיים דיון עומק על יצירת אלתרמן לנוכח‬ ‫המפגש עם ארבעת הכרכים‪ .‬תגובה שונה מעט‪ ,‬ובהחלט מלבבת‪ ,‬היתה זו של‬ ‫הפזמונאי יוסי גמזו‪ ,‬שנדרש לנושא במדורו "על ספסל בשדרה" שהתפרסם‬ ‫דרך קבע בעיתון דבר‪ .‬גמזו קרא לטור בשם "שמחת עשירים" (במהופך‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫"כי ֻע ׁ ּ ַש ְרנוּ ‪ֻ ,‬א ׁ ּ ַש ְרנוּ (לֹא‪ֵ ,‬אין ְמ ִק ִּלין‪ְּ /‬בשִׂ ְמ ָחה‬ ‫ל"שמחת עניים")‪ ,‬ובו כתב כך‪ִּ :‬‬ ‫ָ‬ ‫ילין! —‪/‬‬ ‫ישא וָ ָטף‪ֶ /‬את ְּכ ָת ֶביך ֻּכ ָּלם)‪ֵּ — /‬כן‪ְּ ,‬כ ָת ִבין וּ ְת ִק ִ‬ ‫ׁ ֶש ָּכזֹאת‪ִּ ,‬ב ְראוֹ ת ְק ׁ ִש ׁ ָ‬ ‫ת־ה ַּמדָּ ף‪ .")...‬וכמו כותבים אחרים שהגיבו על‬ ‫ף־ה ִּס ְפרוּ ת (לֹא ִס ְפרוּ ַ‬ ‫ַעל ַמדַּ ַ‬ ‫פרסום הכתבים בחר גם הוא להגדיר את אלתרמן כקלסיקן‪ ,‬אם כי קלסיקן מזן‬ ‫־בן־דוֹ ִפי‪ַ /‬ה ִּנ ְלוֶ ה ַלדְּ ָב ִרים‪ַ )...‬א ָּתה ָקם‬ ‫(הא‪ ,‬נ ֶֹפ ְך ֶּ‬ ‫אסיקוֹ נִ ים ָ‬ ‫ל־ק ָל ִ‬ ‫"כי ִּב ְק ַה ְ‬ ‫מיוחד‪ִּ :‬‬ ‫אסיקוֹ נְ ְט ָרא ָּכזֶ ה‪ִּ /,‬ת ְמהוֹ נִ י‪ /,‬יוֹ ֵצא־ד ֶֹפן‪ֶ ׁ /,‬ש ּקוֹ ִרין ּבוֹ ‪ַ /‬גם ֵח ֶרף יִ ְפ ַעת־‬ ‫ְּכ ִפ ְר ָכה‪ְ /:‬ק ָל ִ‬ ‫יכה‪ "...‬בתוך כך מודה גמזו בהשפעת אלתרמן על כתיבתו‪ ,‬עובדה הנזקפת‪,‬‬ ‫ַה ְּכ ִר ָ‬ ‫יט ָיבה‪ַ /‬ל ֲעשׂ וֹ ת‪ִ ,‬אם‬ ‫כמובן‪ ,‬לזכותו של אלתרמן‪" :‬וּ ִמ ָּכאן‪ַ ,‬אלוּ ִפי‪ֶ ׁ /‬ש ָּברוּ ר ִּכי נֵ ִ‬ ‫ַצ ֵ ּית־נְ ַצ ֵ ּית ַל ַּת ְכ ִּתיב‪ַ /‬ה ּקוֹ ֵב ַע ִּכי ֵאין עוֹ ד ׁשוּ ם‪ַ /‬א ְל ֶּת ְר ַמנְ ִט ָיבה‪ֶ ׁ /‬ש ִּת ׁ ְשוֶ ה לוֹ ‪,‬‬ ‫ן־טיב‪ "...‬כנגד זה התייחס הכותב בביטול גמור לאלה שקמו‬ ‫ַלדֶּ ֶגם‪ְּ /,‬ב ַא ְל ֶּת ְר ַמ ִ‬ ‫"הא‪ֵ ,‬א ַיבת ַה ְ ּק ִטינִ ים‪ַ ,‬ה ְּנג ָֹלה‬ ‫נגד אלתרמן‪ ,‬כשדבריו מכוונים לזך ולחבורתו‪ָ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ְל ֵעינֵ ינוּ ‪ְּ /‬ב ַד ְּב ָרם‪ְּ ,‬כ ַקו־ר ַֹחב ֵּבינוֹ ת ַל ְּת ָל ִמים‪ְּ /,‬כ ַת ְס ִּב ְ‬ ‫(אך —‬ ‫יך ֶא ִד י ּ ָפ א ִל י ָאנוּ ׁש‪ַ /‬‬ ‫ֵּבינֵ ינוּ —‪ְּ /‬כ ָבר דְּ רוּ ׁ ִשים ְל ׁ ֵשם ָּכ ְך‪ /‬זִ ְיגמוּ נְ ד ְפרוֹ יְ ִדים ׁ ְש ֵל ִמים‪ .")...‬סיום השיר היה‬ ‫רגשני והוא שיקף את תחושתם של רבים ביחס לשירתו של אלתרמן‪ ,‬למרות‬ ‫"ל ִב ְר ַּכת־נֶ ֱהנִ ין‪ַ ,‬ל ּ ִׂש ְמ ָחה ַה ּלוֹ ֶה ֶבת‪/,‬‬ ‫המחלוקת שנתעוררה סביבו באותן שנים‪ְ :‬‬ ‫ּ‬ ‫ת־ר ְג ׁ ָש ֵתנוּ ‪ִּ ,‬ת ּ ַפח נָ א רוּ ָח ּה!‪ֵ /‬מעוֹ ָלם לֹא ָהיְ ָתה עוֹ ד ַא ְר ִצי ְמא ֶֹה ֶבת‪ְּ /‬ב ַפ ְי ָטן‪/‬‬ ‫ְלסוּ ְמ ַק ִ‬ ‫ִּכ ְהיוֹ ָת ּה ְמא ֶֹה ֶבת ְּב ָך!!!‪ "...‬אלתרמן הכיר היטב את הכותב‪ ,‬שהיה בנו של חיים‬ ‫גמזו‪ ,‬ואף היה לו חלק בכניסתו לעולם הספרות‪ :‬בשעתו הגיע גמזו הצעיר‬ ‫לדירתו בשדרות נורדאו כדי להראות לו את ספרו הראשון‪ ,‬שהיה עדיין‬ ‫בכתובים‪ ,‬ולאחר שקרא בפניו כמה קטעים מתוך כתב היד זכה ממנו לאישור‬ ‫המצופה להוציא את הספר בדפוס‪ .‬הוא אף סייע לו להיקלט בעיתון דבר‪ ,‬ועינו‬ ‫לא היתה צרה כלל אל מול ניסיונותיו של המחבר הצעיר למלא את החלל‬ ‫שבו התפרסם השיר‬ ‫שהותיר אחריו "הטור השביעי"‪ ,‬שהלך ונעלם‪ .‬בצהרי היום ּ‬ ‫עבר יוסי גמזו ב"כסית"‪ ,‬במקרה או שלא במקרה‪ ,‬ואלתרמן‪ ,‬שראה אותו בזווית‬ ‫[ ‪] 625‬‬

‫אלתרמן‬

‫העין‪ ,‬קרא לו להתקרב אליו ולחץ את ידו בחמימות‪ ,‬בלי להוסיף מילה‪ .‬כן־כן‪,‬‬ ‫גם מחמאות כאלה עושות לפעמים רושם‪71.‬‬

‫[ ‪] 626‬‬

‫פרק שלושה עשר‬

‫שוק המציאות‬ ‫(‪)1966-1962‬‬

‫א‬ ‫הצגת הבכורה של המחזה "פונדק הרוחות" — פרי רוחו ועטו של נתן אלתרמן‬ ‫— התקיימה באולם התאטרון הקאמרי במוצאי שבת‪ 29 ,‬בדצמבר ‪ .1962‬ואף‬ ‫שההפקה הבמתית של "כינרת כינרת" קדמה לזו של "פונדק הרוחות"‪ ,‬הרי‬ ‫ש"פונדק הרוחות"‪ ,‬ולא "כינרת כינרת"‪ ,‬הוא המחזה שסימל את הפריצה‬ ‫הגדולה של אלתרמן אל עולם המחזאות‪.‬‬ ‫אלתרמן הגיש לתאטרון הקאמרי את כתב היד של "פונדק הרוחות" בתחילת‬ ‫דצמבר ‪ ,1959‬והחוזה בינו לבין התאטרון — שקבע את היקף התמלוגים‪ ,‬וכן‬ ‫התחייבות לפרסם את המחזה כספר — נחתם ב־‪ 23‬בחודש‪ .‬הנהלת הקאמרי‬ ‫מסרה על כך הודעה לעיתונות‪ ,‬והעיתונים מצדם העניקו לאירוע זה כיסוי‬ ‫נאות‪ .‬בעיתון למרחב נכתב‪" :‬התרגשות רבה עוררה היום בקרב שחקני‬ ‫התאטרון הקאמרי ובציבור שוחרי הבמה הידיעה כי מחזה מקורי של המשורר‬ ‫נתן אלתרמן‪' ,‬פונדק הרוחות'‪ ,‬יועלה על בימת הקאמרי"‪ .‬לדברי העיתון סירבה‬ ‫הנהלת התאטרון למסור פרטים על תוכן המחזה‪ ,‬אך אישרה כי מחזהו של‬ ‫אלתרמן התקבל פה אחד על ידי ועדת הרפרטואר‪ ,‬וכי הוא נועד לחנוך את‬ ‫הבניין החדש של התאטרון‪ .‬כתב עיתון הבקר‪ ,‬שפנה אל ההנהלה בדרישה‬ ‫לדעת בכל זאת מהו תוכן המחזה‪ ,‬זכה לשמוע‪" :‬המחבר השביע אותם (היינו‬ ‫את אנשי הקאמרי) לא לגלות את התוכן לפני שיתיר להם"‪" .‬אינני יודע מה‬ ‫כאן הסוד" — נכתב בעיתון — "ייתכן שהמחבר רוצה אולי לשנות את התוכן‪.‬‬ ‫מאחר שזה נושא אקטואלי ודאי אינו רוצה שתוכנו יהיה נחלת הפומביות עד‬ ‫להצגה‪ .‬ויתכן‪ ,‬שהנהלת הקאמרי קיבלה עצת מומחה לפרסום שכדאי 'לעורר‬ ‫מתח'‪ ,‬על ידי שמירת סודיותו של המחזה"‪ .‬העיתון ידיעות אחרונות נקט נוסח‬ ‫יותר סנסציוני‪'" :‬פצצה' ש'הקמרי' החזיקה מזה שבועיים בגדר 'נשק סודי'‪,‬‬ ‫התפוצצה אתמול‪ :‬נתן אלתרמן‪ ,‬מגדולי המשוררים העבריים בדורנו‪ ,‬שמעודו‬ ‫[ ‪] 627‬‬

‫אלתרמן‬

‫לא עסק במחזאות‪ ,‬הגיש ל'קאמרי' מחזה בשם 'פונדק הרוחות'"‪ .‬כתב מעריב‬ ‫הצליח בכל זאת לקבל מידע כלשהו על תוכן המחזה‪" :‬אמן‪ ,‬שנלחם כל ימי‬ ‫חייו מלחמה נואשת כדי 'להצליח'‪ ,‬משיג בסוף את מבוקשו‪ ,‬ואז הוא מגלה כי‬ ‫'הכל הבלים' — לא היה כדאי"‪ .‬הארץ כתב כי המחזה "כולל נושאים הידועים‬ ‫היטב משירתו והוא משולב בפרוזה ובשירה‪ .‬זמן ההצגה יימשך כשלוש שעות"‪.‬‬ ‫עם קבלת כתב היד כינס גרשון פלוטקין את אנשי התאטרון הקאמרי כדי‬ ‫לקרוא בפניהם את המחזה‪ .‬ההקראה נמשכה כחמש שעות‪ .‬בידיעות אחרונות‬ ‫נאמר כי המחזה עורר התפעלות גדולה אצל השומעים‪ ,‬ואלה מביניהם שהם‬ ‫בעלי טעם והבנה בדרמטורגיה נטו להשוות אותו ל"פר גינט" של איבסן או‬ ‫למחזותיו של ברטולד ברכט‪ .‬בדבר צוטטו השחקנים כמי שהגדירו את המחזה‬ ‫כ"יצירה בלתי־רגילה שאותה הם רואים כשיא עבודתם במשך ‪ 14‬שנות קיום‬ ‫התיאטרון"‪ .‬השאלה מי יביים את המחזה הטרידה מאוד את הנהלת התאטרון‪.‬‬ ‫שמות שונים עלו בפני הוועדה האמנותית שהתכנסה לדון בנושא — ליאופולד‬ ‫לינדברג‪ ,‬מנהל ה"שאושפילהאוז" בציריך‪ ,‬גרשון פלוטקין‪ ,‬שמואל בונים ויוסף‬ ‫מילוא‪" .‬מי יביים את אלתרמן?" נכתב במדור "שבע המוזות" שבלמרחב‪ .‬כל‬ ‫השמות שהועלו בוועדת הרפרטואר הוזכרו כמובן בעיתונים‪ ,‬ובכמה מהם נאמר‬ ‫כי עבודת הבימוי תימסר‪ ,‬כנראה‪ ,‬לשני במאים — פלוטקין ובונים‪ .‬אולם בתחילת‬ ‫ינואר החליטה הוועדה האמנותית של התאטרון להפקיד את מלאכת הבימוי‬ ‫בידיו של גרשון פלוטקין‪ ,‬שהיה האיש החזק בהקאמרי‪ ,‬מה גם שפלוטקין היה‬ ‫כנראה היחיד שהיה בסוד כתיבת המחזה ושלו מסר אלתרמן מלכתחילה את‬ ‫כתב היד‪ .‬אולם מכאן ואילך התחילה סחבת — אם בגלל הדחייה במועד פתיחתו‬ ‫של הבניין החדש‪ ,‬ואם בשל היסוסים שהתעוררו כבר אז‪ ,‬דווקא אצל פלוטקין‪,‬‬ ‫אם אכן זהו המחזה שראוי לחנוך בו את הבניין החדש‪ .‬בתוך כך נכנס התאטרון‬ ‫למצב המתנה עד לקבלת כתב היד של "כינרת כינרת"‪ ,‬והדבר גרם להקפאת‬ ‫ההכנות להעלאת המחזה הראשון‪ .‬עם זאת הדחייה היתה זמנית בלבד‪ ,‬אך גם‬ ‫היא קיבלה תוקף פורמלי‪ :‬עם חתימת החוזה על הצגת "כינרת כינרת" דרש‬ ‫אלתרמן מן התאטרון התחייבות ברורה בנוגע לעתיד המחזה "פונדק הרוחות"‪.‬‬ ‫לחוזה המקורי מדצמבר ‪ 1959‬צורף אפוא נספח (מיום ‪ 26‬באפריל ‪ )1961‬ובו‬ ‫התחייב הקאמרי להציג את המחזה במהלך עונת התאטרון ‪ ,1962-1961‬ולא‬ ‫יאוחר מפתיחת עונת ‪ .1963-1962‬ואכן כך היה‪1.‬‬ ‫החזרות המחודשות לקראת ההצגה החלו בספטמבר ‪ .1962‬בשלב זה קיבלו‬ ‫השחקנים לידיהם כתב יד מתוקן וקצר בהרבה מן הנוסח שהובא לקריאה‬ ‫בפעם הקודמת‪ .‬כמה חודשים קודם לכן שיגר פלוטקין לאלתרמן מזכר מפורט‬ ‫[ ‪] 628‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שהשתרע על פני שבעה עמודים צפופים שכלל ניתוח מעמיק ויסודי של‬ ‫המחזה‪ ,‬ולצדו הצעות לשינויים — גדולים כקטנים‪ .‬בתחילת המכתב נראה‬ ‫פלוטקין כמי שמהלך על בהונות‪ ,‬הוא חשש כנראה כי אלתרמן ייפגע מהערותיו‬ ‫וימשוך ידו מכל העניין‪ ,‬וכך יחמיץ הקאמרי הפקה שהוא ייחס לה חשיבות‬ ‫עצומה‪ .‬לכן הקפיד לפתוח את דבריו בדברי התנצלות וכיבושין‪ ,‬גם בהמשך‬ ‫היה זהיר ומנומס‪ ,‬אך תוכן הדברים היה מחמיר ותובעני‪ .‬אחרי דברי המבוא‬ ‫הקדיש פלוטקין סעיף מיוחד לכל היבט של המחזה — הקונפליקט הדרמטי‪,‬‬ ‫העלילה‪ ,‬עיצוב הדמויות הראשיות‪ ,‬אופיין של דמויות המשנה — כשהוא מנתח‬ ‫את הנושא לפרטי פרטים‪ ,‬ואף מציע לאלתרמן הצעות קונקרטיות לשכתוב‪,‬‬ ‫תיקון ושינוי‪ .‬כבר בראשית דבריו העיר פלוטקין כי בפני אלתרמן עומדות שתי‬ ‫אפשרויות — ביצוע תיקונים כמותיים‪ ,‬בעיקר "בדרך הרכוז והקצוץ הטכני"‪,‬‬ ‫או "תקון בדרך שנוי פנימי־מהותי יותר‪ ,‬המחייב כתיבה מחדש של קטעים‬ ‫שנכתבו או אף הוספה של קטעים שלא נכתבו"‪ .‬הוא חזר על עמדתו בסעיף‬ ‫השביעי של המזכר‪ ,‬סעיף הסיכום‪ ,‬ובו מנה אחד לאחד את המהלכים שיש‬ ‫בפסקה האחרונה של המזכר‪,‬‬ ‫לבצע לאחר שתתקבל החלטה לכאן או לכאן‪ּ .‬‬ ‫שנשאה את הכותרת "סוף דבר"‪ ,‬כתב פלוטקין‪" :‬אם [‪ ]...‬הנכתב לעיל לא‬ ‫ייראה למחבר כדברים ללא שחר‪ ,‬ואם יש בדברים אלה בסיס לעבוד המחזה‬ ‫באחת מן הדרכים‪ ,‬אפשר יהיה לעבור לשלב שני של עבוד מעשי על ידי מראי־‬ ‫מקומות בגוף הטקסט עצמו"‪ .‬לאחר שקרא את ההערות החליט אלתרמן לבחור‬ ‫באפשרות הראשונה‪ ,‬היינו זו של הקיצוץ הטכני — אם בשל הקושי והמאמץ‬ ‫הכרוכים בכתיבה מחדש‪ ,‬ואם משום שראה את הדברים בצורה מעט שונה‪.‬‬ ‫אולם גם מלאכת הקיצור והריכוז לא היתה קלה‪ ,‬וגם היא חייבה ויתור על‬ ‫חלקים מסוימים במחזה וכתיבה מחדש של חלקים אחרים‪ ,‬תוך כדי התחשבות‬ ‫לפחות בחלק מן הרעיונות שעלו במזכר‪ .‬לצורך זה בילה אלתרמן עם פלוטקין‬ ‫לילות רבים בביתו שברחוב מאפו ‪ ,28‬בדרך כלל על כוסית קוניאק‪ ,‬ובעצה אחת‬ ‫אתו ערכו את הנוסח המתוקן של המחזה‪2.‬‬ ‫במקביל לעבודה על המחזה עצמו‪ ,‬קבע פלוטקין את הרכב המשתתפים‬ ‫שכלל את מיטב השחקנים של התאטרון הקאמרי‪ :‬יוסף ידין זכה‬ ‫בהצגה‪ּ ,‬‬ ‫בתפקיד הראשי במחזה‪ ,‬זה של הכנר חננאל‪ ,‬ואליו צורפו אברהם בן־יוסף‪,‬‬ ‫חנה מרון‪ ,‬זלמן לביוש ואברהם חלפי‪ .‬מי שעוד צוּ וַ ת להצגה היה עודד קוטלר‪,‬‬ ‫עדיין חתנו של אלתרמן‪ ,‬שבינתיים חזר מלימודיו בניו יורק ונכנס לעבודה‬ ‫בתאטרון בתנופה גדולה‪ .‬בצעד לא שגרתי הזמין פלוטקין את שחקנית האהל‬ ‫נינט דינר לקחת חלק בהצגה ולמלא בה את תפקיד נעמי‪ ,‬אשת הכנר חננאל‪,‬‬ ‫[ ‪] 629‬‬

‫אלתרמן‬

‫שהיה התפקיד הנשי הראשי‪ .‬אורחים מבחוץ היו גם הזמרים ישראל גוריון ובני‬ ‫אמדורסקי‪ ,‬שנודעו אז כ"צמד הדודאים"‪ ,‬שהתבקשו לבצע כמה שירים‪ .‬עיצוב‬ ‫התפאורה נמסר הפעם לידיו של אריה נבון‪ ,‬ואת המוזיקה אמור היה לחבר‬ ‫גארי ברתיני‪ ,‬שכבר הוכיח את יכולתו ב"כינרת כינרת"‪ .‬החזרות הראשונות‬ ‫נערכו בנוכחותו של אלתרמן‪ ,‬שדבק מאוד בתאטרון‪ ,‬ושבכל מאודו שאף‬ ‫להיות שותף להפקה‪ .‬הוא אף ִהרבה להעיר הערות לבמאי ולשחקנים‪ ,‬והדבר‬ ‫גרם להם אי־נוחות ומבוכה‪ .‬אלא שלכולם — בייחוד לפלוטקין — היתה יראת‬ ‫כבוד מופלגת כלפיו והם חששו לקרוא לו לסדר‪ .‬מי שאזרה עוז ועשתה זאת‬ ‫היתה חנה מרון‪ ,‬שלבד מתפקידה בהצגה נמנתה גם עם הנהלת התאטרון‪ .‬מרון‬ ‫ניגשה אל אלתרמן באחת החזרות ואמרה לו כהאי לישנא‪" :‬אלתרמן לך הביתה‬ ‫ותחזור לחזרה הכללית"‪ .‬אלתרמן היה מופתע מן הדרישה‪ ,‬אך הוא נענה לה‬ ‫מיד‪ .‬מעתה נערכו החזרות בלעדיו‪ ,‬אך מעורבותו בהפקה לא הסתיימה עד‬ ‫לרגע האחרון‪ :‬הוא ִשכתב דיאלוגים והוסיף קטעים שנמצאו חסרים‪ ,‬היה שותף‬ ‫לפתרון בעיות טכניות שהציב בפניו הבמאי וכן עבד באופן אינדיבידואלי עם‬ ‫כמה מן השחקנים כדי שהטקסט יהלום את אפשרויות הביצוע‪ .‬בייחוד התמסר‬ ‫ליוסף ידין‪ ,‬שהרגיש במרוצת החזרות כי נדרשים כמה שינויים בדמות המרכזית‬ ‫שאותה התבקש לגלם‪ .‬חנה מרון היתה יותר בוטה‪ ,‬היא הביעה חוסר שביעות‬ ‫רצון משיבוצה לתפקיד משנה של בעלת פונדק (הלוא הוא "פונדק הרוחות")‪,‬‬ ‫ואף עמדה לפרוש מן ההפקה‪ .‬לבסוף התנתה את המשך השתתפותה בכך‬ ‫שאלתרמן יחבר עבורה פזמון‪ ,‬אולי זה מה שיעשה את התפקיד למעט יותר‬ ‫ממשי‪ .‬לאלתרמן לא היתה כל בעיה‪ ,‬ובתוך יום חזר אל הקאמרי כשבאמתחתו‬ ‫פזמון חדש‪" ,‬שיר הפונדקית"‪ .‬לאחר שקראה את מה שכתב ביטלה מרון את‬ ‫האיום והחליטה להמשיך את השתתפותה בהצגה‪.‬‬ ‫ההיערכות לקראת העלאת "פונדק הרוחות" על במת התאטרון הקאמרי‬ ‫חוללה גל שני של פרסומים בעיתונות — הגל הראשון היה כבר בסוף ‪,1959‬‬ ‫מיד לאחר הגשת המחזה לתאטרון‪ .‬פרסומים אלה‪ ,‬שהלכו וגברו עד לשעת‬ ‫הבכורה‪ ,‬נועדו להכשיר את הלבבות לקראת מה שסומן על ידי רוב הכותבים‬ ‫כמאורע חריג ובולט בתולדות התאטרון הישראלי‪ .‬ידיעות על ההכנות להפקה‬ ‫הופיעו בעיתונים שונים מאז אוגוסט ‪ ,1962‬כשאט־אט מוסר האיפול מעל לתוכן‬ ‫המחזה‪" .‬פונדק הרוחות" — נכתב במדור הבידור "אורות הבמה" של העיתון‬ ‫ידיעות אחרונות — "הוא מעין אגדת פאוסט מודרנית המספרת על מוסיקאי‬ ‫שנפרד מרעייתו ומכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בתהילה של וירטואוז"‪.‬‬ ‫אולם עיקר הכתיבה על ההצגה הקרבה ובאה היתה סמוך לבכורה‪ ,‬והיא כללה‬ ‫[ ‪] 630‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫דיווּ חים יותר מפורטים על המחזה ועל ההצגה‪ ,‬כולל שיחות עם השותפים לה‪.‬‬ ‫סטפאן גלברט בעל המשמר שוחח עם יוסף ידין‪ ,‬שקיבל את התפקיד הראשי‪,‬‬ ‫וזה סיפר לו שלמן היום הראשון שבו הביא אלתרמן את המחזה — מאז עברו‬ ‫כמעט שנתיים — היתה בקרב אנשי התאטרון התרגשות גדולה‪" ,‬מעין הרגשת‬ ‫חג‪ .‬כולם חשו כי נולד משהו‪ ,‬שכל אחד מהם ציפה לו זה זמן רב"‪ .‬במעריב מסר‬ ‫יצחק אברהמי פרטים ראשונים על תוכן המחזה‪ ,‬שכנראה נמסר לו לקריאה‪,‬‬ ‫ואף הדגים את דבריו על ידי ציטוט של כמה שורות שנראו לו כובשות לב‬ ‫במיוחד‪ .‬הוא הוסיף לזה דברי הערכה משלו‪ ,‬ששיקפו את הריגוש שפקד אז‬ ‫את התקשורת עוד לפני הרמת המסך‪" :‬כדאי להזכיר כי 'פונדק הרוחות' ה ו א‬ ‫המחזה הראשון של אלתרמן‪ ,‬ועל כן‪ ,‬נוסף להתפעמות הבאה עם קריאתו‪ ,‬באה‬ ‫גם הפליאה על ההישג־האמנותי־דרמטי‪ ,‬שאליו הגיע המשורר בדרך החדשה‬ ‫שבחר בה"‪ .‬את פניה של ההצגה החדשה קידמה גם כתבה נרחבת ועתירת‬ ‫שבחים שהופיעה בעיתון דבר‪ ,‬פרי עטו של מי שהיה אז בכיר כתבי התרבות‬ ‫בארץ‪ ,‬מיכאל אוהד‪3.‬‬ ‫ב־‪ 23‬בדצמבר‪ ,‬ימים אחדים לפני הצגת הבכורה‪ ,‬ערך התאטרון הקאמרי‬ ‫מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב בהשתתפות המחזאי‪ ,‬הבמאי‪,‬‬ ‫התפאורן והשחקן הראשי‪ .‬גרשון פלוטקין דיבר על עבודת הבימוי ועל התביעות‬ ‫הקשות שהעמיד המחזה בפני הצוות; אריה נבון דיבר על מורכבות התפאורה‪,‬‬ ‫המתחלפת פעמים רבות‪ ,‬ועל הנוף המיוחד שניסה להעלות על הבמה‪ ,‬ש"יש‬ ‫בו מרוח האגדה העממית והבלדה"; יוסי ידין סיפר על ההתלהבות מן המחזה‬ ‫אך גם על העבודה עם המחזאי — "היה נפלא לעבוד עם אלתרמן אבל קשה"‪.‬‬ ‫וגם אלתרמן‪ ,‬שמיעט בדרך כלל לדבר על האמנות שלו‪ ,‬אמר את דברו‪ .‬הדברים‬ ‫שאמר לא היו סדורים‪ ,‬בחלקם אף עמומים‪ ,‬והם נגעו‪ ,‬כמעט באקראי‪ ,‬בהיבטים‬ ‫שונים של המחזה‪:‬‬ ‫הוא [המחזה] מורכב מיסודות של סיפור עם‪ :‬עיקרו החטא והגמול‪ .‬ליסוד‬ ‫זה הוסיף המחבר סיטואציה שנוצרה בעולם המודרני‪ :‬יש טענה האומרת‪,‬‬ ‫כי עקרון החטא והגמול שולטים בכל שטחי החיים להוציא את עולם הרוח‬ ‫והיצירה‪ ,‬שכאן פג תוקפם — בעולם זה בא בחשבון רק הפרי‪ ,‬התוצאה‪,‬‬ ‫שהם המצדיקים את עצמם‪ ,‬והאמצעים והדרכים אליהם אינם חשובים‪.‬‬ ‫מחזה זה לא בא לסיים את הוויכוח‪ ,‬אך בו נקבע‪ ,‬כי עקרון הניתוק הזה‬ ‫הוא מופרך‪ ,‬והאיש שמעל בשבועתו — נושא את דינו‪.‬‬ ‫[ ‪] 631‬‬

‫אלתרמן‬

‫ויש גם נושא אחר שהמחזה דן בו‪ ,‬המשתלשל מן הנושא הראשון‪:‬‬ ‫הקשר האמתי עם העולם הממשי‪ ,‬עם העולם האמתי‪ ,‬הוא לכאורה דרך‬ ‫היצירה האמנותית‪ .‬אולם האמנות הצמיחה סביבה עולם של טקס חברתי‬ ‫רדוד‪ ,‬בו מסתובבים יוצרי האמנות ולשם באים הצרכנים — והוא ההיפך‬ ‫מייעוד האמנות‪ .‬הוא המנתק אותה מכל תחושה אמתית‪ ,‬הוא עושה את‬ ‫האמנות אירוע‪ ,‬פרסום‪ ,‬תעשייה‪ .‬גיבור "פונדק הרוחות" הוא מוסיקאי‪,‬‬ ‫ואחת הסיבות לכך היא שבאמנות המוסיקה‪ ,‬העמוקה והענוגה באמנויות‪,‬‬ ‫דווקא היא שהופכת היום לאירוע נוצץ‪ ,‬החזק מכל זה שעולם האמנות‬ ‫הוא באמת‪.‬‬ ‫אלתרמן לא שכח גם להזכיר כי "פונדק הרוחות" הוא סיפור על אהבה בין שני‬ ‫אנשים‪ ,‬ואהבתה של האישה‪ ,‬שהיא כמעין חוט ָשני העובר במחזה‪" ,‬היא אולי‬ ‫התשובה לכל השאלות במחזה‪ ,‬או אולי שאלה נוספת לכולן"‪4.‬‬ ‫תוך כדי ההכנות האחרונות להעלאתו של "פונדק הרוחות" על הבמה פרסם‬ ‫התאטרון הקאמרי את הנוסח הכתוב של המחזה — בדיוק כפי שנהג במקרה‬ ‫של "כינרת כינרת"‪ .‬מהלך זה התחייב מן החוזה שנחתם עם אלתרמן‪ ,‬שכלל‬ ‫סעיף ובו התחייב התאטרון להוציא לאור את המחזה בשתי מהדורות‪ ,‬כל אחת‬ ‫בת ‪ 5,000‬עותקים‪ ,‬ולשלם למחבר מפרעה בסך ‪ 3,000‬לירות ועוד ‪ 15‬אחוזים‬ ‫מן המכירה‪ .‬כן הובטחו למחבר חמישים עותקים של המחזה‪ .‬את הפקת הספר‬ ‫מסר התאטרון‪ ,‬בעצה אחת עם אלתרמן‪ ,‬לידי עמיקם גורביץ'‪ ,‬שזה לא כבר‬ ‫הכין לדפוס את "כינרת כינרת"; אלא שבינתיים הקים גורביץ' הוצאת ספרים‬ ‫משלו‪ ,‬עמיקם שמה‪ ,‬ובמסגרתה יצא הספר לאור‪ .‬החוברות העשויות בטוב טעם‬ ‫ובהן המחזה‪ ,‬שהודפס בליווּ י איוריו של אריה נבון‪ ,‬החלו להימכר (במחיר‬ ‫לירה אחת) כבר במהלך הצגות ההרצה‪ ,‬כך שתוכן המחזה לא היה עוד בגדר‬ ‫סוד‪ 5.‬אלתרמן עצמו החל להכין ספרים לחלוקה למקורביו‪ .‬באחד מהם‪ ,‬שיועד‬ ‫לפלוטקין‪ ,‬כתב אלתרמן כי לאחר שהעמיס עליו בזמן האחרון מילים כה רבות‪,‬‬ ‫אומר‪ ,‬עד כמה עקב "בשתיקה משתאה" אחרי כל מה‬ ‫ברצונו לומר לו‪ ,‬בלי ֶ‬ ‫שעשה מן הפונדק הזה‪ .‬את ההקדשה סיים בלשון זו‪" :‬הקשרים שנטוו בינינו‬ ‫מנגנים עכשיו באוזני כמיתרים‪ .‬אינני יודע אם אוסיף עוד לכתוב לבמה‪ ,‬אך‬ ‫יודע אני כי שותף ומורה כמוך לא אמצא עוד‪ .‬תודה לך על הכל‪ ,‬שלך תמיד‬ ‫נתן"‪ 6.‬ואכן‪ ,‬כבר ביום שישי‪ 28 ,‬בדצמבר‪ ,‬עוד בטרם עלה "פונדק הרוחות" על‬ ‫הבמה‪ ,‬התפרסמו בשני עיתונים מאמרי ביקורת רחבי היקף שהתמקדו באופן‬ ‫[ ‪] 632‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫בלעדי בניתוח ספרותי של המחזה‪ ,‬ללא נגיעה בהיבט הבמתי שלו‪ .‬בהארץ נדפס‬ ‫מאמר מאת דן מירון ("על 'פונדק הרוחות'")‪ ,‬ובהבקר מאמר מאת הלל ברזל‬ ‫("עיקר וטפל ב'פונדק הרוחות'")‪ .‬על בסיס קריאת המחזה הציע כל אחד מהם‬ ‫פרשנות עומק של יצירתו החדשה של אלתרמן‪ ,‬אף כי שיפוטם היה מאופק‪:‬‬ ‫ברזל קבע שלמרות חולשות שאותן הגדיר "רעיוניות"‪ ,‬זהו "מחזה טוב שיש בו‬ ‫שירה‪ ,‬חוכמה וידיעה לרוב של סודות החיזיון [‪ "]...‬מירון היה יותר פסקני —‬ ‫הוא ראה ב"פונדק הרוחות" יצירה מינורית של משורר גדול‪ ,‬יצירה שעתידה‬ ‫לתפוס‪ ,‬לדעתו‪ ,‬מקום משני במסכת יצירתו של אלתרמן‪ .‬עם זאת עצם פרסומם‬ ‫המוקדם של שני המאמרים היה בו כדי להעיד כי המחזה "פונדק הרוחות"‬ ‫הוא בהחלט עניין לענות בו‪ ,‬והדבר העלה מן הסתם את רף הציפיות של קהל‬ ‫הצופים לקראת הצגת הבכורה‪.‬‬ ‫בדיוק שנה אחת חסר יום אחד לאחר העלאת "כינרת כינרת" על במת‬ ‫התאטרון הקאמרי העלה התאטרון את המחזה "פונדק הרוחות"‪ ,‬כשנתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬המחזאי‪ ,‬נמצא שוב באור הזרקורים‪ .‬שמו הציף את העיתונים‪ ,‬דבריו‬ ‫צוטטו בהם‪ ,‬תמונתו התנוססה בכל מקום‪ .‬בערב הבכורה החגיגי שהתקיים‬ ‫באולם החדש של הקאמרי בנוכחות קהל נכבד של מוזמנים השתדלו רבים‬ ‫מהם להתחכך בו וללחוץ את ידו‪ .‬בדוכנים שהוצבו במקומות שונים באכסדרה‬ ‫ולצדה נערמו בערמות החוברות הקומפקטיות‬ ‫נמכרה התוכנייה של ההצגה‪ִ ,‬‬ ‫של המחזה שהוציא עמיקם גורביץ'‪ ,‬שנחטפו כלחמניות טריות‪ .‬ההתרגשות‬ ‫שאחזה בקהל עם עליית המסך היתה רבה‪ ,‬הכול עקבו בדריכות אחר הדרמה‬ ‫הפיוטית שהתחוללה על הבמה‪ ,‬הקשיבו ברוב קשב לשורותיו הקסומות של‬ ‫המשורר‪ ,‬התבוננו במשחקם המיומן של טובי השחקנים‪ ,‬האזינו למוזיקה‬ ‫המקורית של גארי ברתיני וצפו בתפאורות הענק המרשימות של אריה נבון‬ ‫שמילאו את החלל‪ .‬בשורות הקדמיות של האולם‪ ,‬בין יתר הנכבדים שהתרווחו‬ ‫על כיסאותיהם‪ ,‬בלטו בנוכחותן שתי נשים‪ ,‬רחל מרכוס וצילה בינדר‪ ,‬שבמהלך‬ ‫ההצגה ישבו ובכו‪ .‬האומנם זיהו את סיפורו של הכנר חננאל‪ ,‬גיבור המחזה‪,‬‬ ‫עם סיפור חייו של אלתרמן? והרי רק יום קודם לכן‪ ,‬במאמרו בהבקר‪ ,‬טען‬ ‫הלל ברזל‪" :‬חננאל" אינו אלא עיבוד של "נתנאל"‪ ,‬ו"נתנאל" אינו אלא קיצור‬ ‫שמו של אלתרמן‪ ,‬המרמז אל שתי האותיות הראשונות הן של שמו הפרטי והן‬ ‫של שם המשפחה שלו‪ .‬והאם זיהו בשתי הנשים שעל הבמה — נעמי‪ ,‬האישה‬ ‫אישה האמן‪ ,‬ובפונדקית‪ ,‬אשת הבשרים‬ ‫ּ‬ ‫החוקית‪ ,‬המשעבדת את חייה למען‬ ‫הפתיינית‪ ,‬את שתי הנשים בחייו של אלתרמן‪ ,‬היינו את עצמן? אלתרמן עצמו‬ ‫ישב בקצה האולם‪ ,‬כבוש בתוך המקטורן שלו‪ ,‬מתוח‪ ,‬מאזין לכל מילה של‬ ‫[ ‪] 633‬‬

‫אלתרמן‬

‫המחזה שאותה חצב בסלע‪ .‬בהפסקה שבין המערכות יכול היה לקלוט הדים‬ ‫ראשונים על הרושם העמוק שעשתה ההצגה עד כה על מי מן הצופים‪ .‬אולם‬ ‫פסק הדין ניתן בסיום‪ :‬עם רדת המסך פרץ הקהל בתשואות סוערות וממושכות‬ ‫שקדה על הבמה‪ ,‬ועמה יתר העושים‬ ‫וקיבל בהתלהבות את להקת השחקנים ַ‬ ‫במלאכה — המחזאי עצמו‪ ,‬הבמאי גרשון פלוטקין‪ ,‬שהיה במידה רבה "המוזה‬ ‫של המחזה"‪ ,‬כפי שאלתרמן עצמו התבטא במסיבת העיתונאים‪ ,‬והצייר אריה‬ ‫נבון‪ .‬בסך הכול היו באותו ערב עשר הרמות מסך‪.‬‬ ‫בעמוד השער של המחזה הודפס שרטוט דק ובו נראית דמותה של אישה‬ ‫הניצבת בתחילתו של שביל ארוך‪ ,‬עטור עצים‪ ,‬ההולך ונעלם אי־שם באופק‪.‬‬ ‫האין כאן הד לתמונת הפתיחה של כוכבים בחוץ‪ ,‬זו שבה "הדרך עודנה נפקחת‬ ‫לאורך"? האישה הנראית בתמונה היא נעמי‪ ,‬אשת חננאל‪ ,‬שעם ראשית המחזה‬ ‫נותנת לו הרשאה ללכת בדרך שבחר בה כדי להגשים את ייעודו כאמן‪ .‬בגרסה‬ ‫הראשונה של המחזה נועד חננאל להיות פסנתרן‪ ,‬פלוטקין לא אהב את זה‬ ‫ותהה על עצם בחירתו של אלתרמן באמן מבצע‪ ,‬אך אם אמנם כך — מוטב היה‬ ‫אילו עשה אותו לשחקן‪ .‬לבסוף התפשרו השניים ועשו אותו לכנר‪ .‬בתמונת‬ ‫הפתיחה של המחזה נראה חננאל כמי שנערך עם אור ראשון לצאת את הבית‬ ‫בגנבה‪ ,‬כשהוא מנצל את העובדה שאשתו נעמי עדיין ישנה את שנת הלילה‪.‬‬ ‫אולם נעמי‪ ,‬בניגוד למצופה‪ ,‬קמה ממשכבה‪ ,‬ואף מציעה לו עסקה שתבטיח את‬ ‫הצלחתו — היא תגייס עבורו אלף דינרי זהב מן החלפן‪ ,‬ותמורתם תשעבד עצמה‬ ‫כשפחה לבן החלפן‪ ,‬החושק בה‪ ,‬למשך תקופה של ‪ 12‬שנה‪ .‬בתום השנים האלה‪,‬‬ ‫ולאחר שיגשים את שאיפת חייו — לטפח את אמנותו ולהיות לכנר מפורסם —‬ ‫יהיה חננאל מחויב לחזור אליה‪ ,‬לאותה בקתה צנועה ששניהם חולקים אותה‬ ‫עכשיו ביניהם‪ .‬בלי אומר ודברים נושא חננאל את נעמי מעל משכבה ויוצא‬ ‫עמה החוצה‪ ,‬כשהוא עושה את דרכו לבית החלפן‪ ,‬שם עתידה נעמי להשלים‬ ‫כמ ּה‬ ‫את אותה עסקה‪ :‬היא תמכור את עצמה לחלפן‪ ,‬והוא יזכה בחירות שהוא ֵ‬ ‫אליה‪ .‬אך כל זה בתנאי אחד — חזרתו אליה בתום התקופה שהוקצבה לו‪ .‬לא‬ ‫לשווא הכריזו העיתונים‪" :‬פונדק הרוחות" הוא "אגדה פאוסטית"‪ ,‬שהרי עסקה‬ ‫דומה לזו נעשתה במחזה הקלסי של גיתה על ידי דוקטור פאוסט כאשר קיבל‬ ‫מידי מפיסטופלס את נעוריו בחזרה‪ ,‬כל זה כדי לזכות באהבתה של גרטכן‪ ,‬אך‬ ‫רק לאחר שהתחייב בפניו לוותר על הנעורים ברגע שיידרש לזה‪.‬‬ ‫בתמונה השנייה של המערכה הראשונה נראה לראשונה פונדק הרוחות‪ ,‬זה‬ ‫שעל שמו נקרא המחזה‪ .‬על הבמה ניצב פונדק דרכים‪ ,‬המוצג כמקום משכנן‬ ‫של המוזות‪ ,‬שבו פוגש חננאל טיפוסים שונים ומשונים שכמותם לא ראה‬ ‫[ ‪] 634‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫מעולם‪ :‬בעל תיבת נגינה‪ ,‬הנזכרת גם היא בשירי אלתרמן המוקדמים‪ ,‬ועמו‬ ‫הקוף והתוכי‪ ,‬הניצב בפתח הפונדק‪ ,‬שם הוא נושא את משלו על האדם וגורלו;‬ ‫פושט היד הערמומי‪ ,‬הרודף אותו כצל‪ ,‬והמזכיר לו שלא בטובתו את מה שצפוי‬ ‫לו בסוף הדרך; ומעל לכול הפונדקית עצמה‪ ,‬האישה הפתיינית‪ ,‬שאת דמותה‬ ‫הקסומה העלה אלתרמן שנים אחדות קודם לכן בשיר "ערב בפונדק־השירים‬ ‫("כי נֶ ְהדַּ ְר ְּת‪ּ ,‬פוּ נְ דָּ ִקית‪,‬‬ ‫הנושן וזמר לחיי הפונדקית"‪ ,‬שנכלל בכוכבים בחוץ ִּ‬ ‫ילים‪ /‬וַ ִּת ְג ִאי ְּב ָמ ְתנַ יִ ְך וּ ִמי יְ ַח ְּב ֵקן?")‪" .‬הפונדקית" — כתב פלוטקין‬ ‫ֵמ ֲה ַדר ַה ּ ִפ ִ‬ ‫בהערותיו — "היא ניגודה של נעמי‪ ,‬היא האישה שלעולם היא הווה בלבד"‪.‬‬ ‫המפגש עם הפונדק מעניק לאמן את החירות האישית שכה ייחל לה‪ :‬קודם לכן‬ ‫עזב את הבקתה שהתגורר בה‪ ,‬נטש את ביתו‪ ,‬ניתק עצמו מאשתו ויצא לדרך‬ ‫— ועתה‪ ,‬בפונדק‪ ,‬ניתנה לו סוף־סוף האפשרות לשהות במחיצתן של המוזות‪,‬‬ ‫ליהנות מחסדיה של אישה שאיננה אשתו‪ ,‬להרגיש עצמו חופשי ומאושר‬ ‫ולהתמכר בכל מאודו לסערת הימים שבפתח‪ ,‬ימים שבהם יוכל להגשים את‬ ‫חלומו להיות אמן‪ .‬ולא עוד אלא שבפונדק הרוחות נמצא לחננאל בעל ברית‬ ‫— הלוא הוא פושט היד‪ ,‬הפושט את לבושו הנוכחי ומאמץ לעצמו את דמותו‬ ‫של אימפרסריו רב־תושייה‪ ,‬הנצמד אליו מכאן ואילך‪ ,‬והמוליך אותו — כשאלף‬ ‫דינרים בכיסו — אל פסגת ההצלחה‪.‬‬ ‫במעמדים הבאים במחזה מעמת אלתרמן את עולמו של חננאל עם עולמה‬ ‫של נעמי‪ ,‬זו שנותרה מאחור והיתה לשפחה של בן החלפן‪ .‬המערכה השנייה‬ ‫נפתחת בתמונה קורעת לב של נעמי‪ ,‬הנראית כשהיא הולכת כפופה‪ ,‬נושאת‬ ‫על גבה שק כבד‪ ,‬עייפה עד מוות‪ .‬חלפה שנה אחת מאז בואה לבית החלפן‪.‬‬ ‫ובן החלפן‪ ,‬החושק בה‪ ,‬הרוצה בה לאישה‪ ,‬אך היודע שלא ישיג אותה לעולם‪,‬‬ ‫מתעמר בה‪ ,‬משפיל אותה‪ ,‬מטיל עליה עונשים כבדים שמענים את גופה ואת‬ ‫נפשה‪ .‬הוא רוצה לשבור אותה‪ ,‬לגרום לכך שבתום ‪ 12‬השנים שקצבה תבוא‬ ‫אל חננאל כשהיא זוחלת על ארבע‪ .‬אך נעמי נחושה להחזיק מעמד‪ :‬כמו‬ ‫סולוויג לפניה‪ ,‬גיבורת המחזה "פר גינט" של איבסן‪ ,‬היא נחושה בדעתה שלא‬ ‫אהובה אליה‬ ‫ּ‬ ‫להישבר‪ ,‬להחזיק מעמד עד הסוף‪ ,‬להמתין בסבלנות עד לשוב‬ ‫כשהיא ממתינה לו זקופת קומה‪ .‬במקביל עובר המחזה אל הערים הגדולות‪,‬‬ ‫הכרכים‪ ,‬אולמות הקונצרטים הזוהרים‪ :‬שם נראה חננאל‪ ,‬כוכב עליון‪ ,‬שזכה‬ ‫ּ‬ ‫במהלך השנה הראשונה לחירותו להתגלות מטאורית‪ .‬פושט היד החליף זה‬ ‫כבר את דמותו לזו של "איש עסקים טרוד‪ ,‬נמרץ" — כפי שאלתרמן מגדיר‬ ‫זאת בהוראות הבימוי שלו — והוא שמפיק‪ ,‬מארגן ומהנדס את חייו של חננאל‪,‬‬ ‫מלווה אותו למופעים‪ ,‬מוסר הודעות לעיתונאים המשחרים לפתחו‪ ,‬קורא לו‬ ‫[ ‪] 635‬‬

‫אלתרמן‬

‫לחזור אל הבמה שוב ושוב כדי לקוד קידה נוספת כאות תודה על הרעם הבלתי‬ ‫פוסק של מחיאות הכפיים‪ .‬כביכול הוא זה הרודה בו בשוט‪ ,‬וחננאל‪ ,‬שלגביו‬ ‫נדחקה נעמי אל מחוזות השכחה‪ ,‬רואה עצמו כמי שנושא בעול‪ ,‬כאילו הוא‬ ‫שנשא על גבו את השק‪ .‬באחת הסצנות המתוחות שבמערכה השנייה מוליך‬ ‫המחזאי את נעמי אל הפונדק שבו שוהה חננאל‪ ,‬אלא‪ ,‬כפי שאלתרמן מסביר‬ ‫בהוראות הבמה‪" ,‬חננאל אינו חש את מציאותה כאן‪ ,‬וכך במשך כל הקטע‬ ‫להלן‪ .‬עכשו הוא מסתכל לצד שממנו היא באה‪ ,‬ואינו נע‪ ,‬כאילו הוא רואה‬ ‫מבעדה והלאה את האויר השקוף"‪ .‬נעמי‪ ,‬הפונה אל הסובבים אותה בדברים‬ ‫היוצאים מן הלב‪ ,‬נחרדת לגלות שאין לה כלל קיום בעולמו של חננאל‪ ,‬ולו רק‬ ‫כדי מחשבה אחת בלבד‪.‬‬ ‫המערכה השלישית מובילה אל הבלתי נמנע‪ ,‬אל המפגש הדרמטי בין חננאל‬ ‫הפ ֵרדה‪ .‬במזימה‬ ‫לבין נעמי האמור להתקיים בתום ‪ 12‬השנים שחלפו מאז מעמד ּ‬ ‫של הרגע האחרון מנסה בן החלפן למנוע את המפגש — הוא מאשים אותה‬ ‫בגנבת כספו‪ ,‬שוטרים שנקראים למקום עומדים לעצור אותה‪ ,‬ורק התערבותו‬ ‫לנאמנה של נעמי‪ ,‬היא שחושפת את אשמת השווא‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫של בעל התיבה‪ ,‬שהיה‬ ‫והיא שמותירה אותה חופשית וחפה מכל אשמה לקראת הפגישה עם חננאל‪.‬‬ ‫בו בזמן נראה חננאל כשהוא עוזב את האולם אחרי הקונצרט האחרון שלו‪,‬‬ ‫שהיה הגדול מכולם‪ ,‬קודם שהוא יוצא לפגישה עם נעמי‪ ,‬מלוּ וה על ידי פושט‬ ‫היד‪ ,‬הדמות המחזיקה לאורך כל המחזה את שעון העצר של הזמן‪ .‬בדרכו הוא‬ ‫עובר בפונדק‪ ,‬אך הפונדקית‪ ,‬שזקנה בינתיים‪ ,‬אינה מעוררת בו עניין‪ :‬עוד לפני‬ ‫בואו היא משמיעה את "זמר הפונדקית" — אחת מנקודות השיא של המחזה —‬ ‫המספר על הזמן החולף‪ ,‬על גוף המתבלה ועל שעות החמדה היפות שידע הגוף‬ ‫בטרם בלותו‪ .‬כך אנו מגיעים אל התמונה השישית של המערכה השלישית שבה‬ ‫נחתם המחזה‪ .‬בפתח הבקתה ניצבת נעמי כשהיא שבורה וחבולה‪ :‬נעוריה חלפו‪,‬‬ ‫שערה היפה גולח בגין מחלת הבהרות‪ ,‬משא השנים ניכר בה היטב‪ .‬מולה ניצב‬ ‫בעלה‪ ,‬חננאל הכנר‪ ,‬מבוגר בשנים אך עדיין במלוא זוהרו‪ .‬לבה של נעמי גואה‬ ‫מאהבה ומאושר‪ :‬בדיוק כמו סולוויג במחזה של איבסן‪ ,‬שובו של בעלה לבקתה‬ ‫אחרי כל השנים האלה עושה אותה מאושרת ואין בלבה אף שמץ של חרטה‬ ‫על הקורבן שהקריבה למענו‪ ,‬היא אף מגלה נכונות לפטור אותו ממחויבותו‬ ‫לשבועה‪ .‬ואילו חננאל‪ ,‬המגיע אל הפגישה בלב חצוי — מה לי ולה‪ ,‬הוא אומר‬ ‫לפושט היד בדרכם אל הבקתה — מחליט בכל זאת לבלות את שארית חייו‬ ‫במחיצתה של נעמי‪ :‬הרי הוא מיצה את התהילה שהעניקה לו האמנות‪ ,‬הוא‬ ‫אפילו מאס בה‪ ,‬ועתה הוא מבקש לעשות את דרכו בחזרה אל החיים עצמם‪.‬‬ ‫[ ‪] 636‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫ואף הפטוֹ ר שמעניקה לו נעמי מן השבועה אין בו כדי להניע אותו לעזוב בשנית‬ ‫את הבקתה ולהתחיל הכול מחדש‪ .‬אולם נעמי יודעת אל נכון שהשיבה של‬ ‫חננאל היא שיבה מאוחרת‪ :‬חיים שלמים‪ ,‬שאי אפשר לשוב ולחיות אותם‪ ,‬חלפו‬ ‫ואינם‪ .‬לכן היא נענית לקריאתו של פושט היד‪ ,‬הנגלה על מפתן הבית‪ ,‬ויחד‬ ‫אתו יוצאת לדרך שהיא‪ ,‬כך נראה‪ ,‬דרכה האחרונה‪ .‬האיור ששרטט אריה נבון‪,‬‬ ‫שבו נראית נעמי כשהיא ניצבת על ִס ּפ ּה של הדרך‪ ,‬שהוצב בפתחה של חוברת‬ ‫המחזה‪ ,‬הוא האיור שמקשט אותה גם בסיומה‪.‬‬ ‫המחזה "פונדק הרוחות" העניק לספרות העברית דרמה פיוטית שהיתה‬ ‫כשלעצמה בגדר זן נדיר על רקע הנוף הצחיח של המחזה המקורי‪ .‬הוא החזיר‬ ‫את הצופים אל מאגר הדימויים והמוטיבים של שירת אלתרמן‪ ,‬שנעשו ֵשם‬ ‫דבר מאז כוכבים בחוץ‪ ,‬והעמיד אותם בהקשר חדש‪ .‬הוא החיה את הסוגה של‬ ‫"מחזה האמן"‪ ,‬ה־‪ ,Künstler-Drama‬תוך כדי הארת הקונפליקט שבין האמנות‬ ‫ובין החיים‪ ,‬נושא שעמד לא אחת על סדר היום של הדרמטורגיה העולמית‪7.‬‬ ‫"הדחף לעבר היצירה האומנותית קורע את האדם מתוך רקמה מסובכת זו של‬ ‫זיקות החיים ומבודד אותו ממנה" — כך כתב פלוטקין במזכר‪ ,‬ובזה ראה את‬ ‫עיקר עניינו של המחזה‪ .‬מבין השיטין ניתן היה גם להבחין בהשתקפות חייו של‬ ‫אלתרמן במחזה‪ ,‬אף אם הדברים נרמזו מבעד לשבעה צעיפים‪ .‬לכן אין זה מקרה‬ ‫ששתי הנשים בחייו‪ ,‬רחל מרכוס וצילה בינדר‪ ,‬נצפו בעת הצגת הבכורה כשהן‬ ‫בירכתי האולם‪ ,‬כל אחת במקומה‪ ,‬ובוכות בחשאי‪ .‬בצד כל אלה העניק‬ ‫ּ‬ ‫יושבות‬ ‫המחזה לצופיו‪ ,‬ולא פחות מזה לקוראיו‪ ,‬כמה שורות שיר שהיו מן השורות‬ ‫היפות שאותן חיבר אלתרמן מעודו‪ .‬בפתח המחזה‪ ,‬כשהוא נערך לצאת לדרך‪,‬‬ ‫נושא חננאל את המונולוג הבא‪:‬‬ ‫נַ ְת ִחיל ֶאת ַה ִּס ּפוּ ר‪ַ .‬א ׁ ְשמ ֶֹרת ַא ֲחרוֹ נָ ה‬ ‫ׁ ֶשל ַליְ ָלה ַּב ַח ּלוֹ ן‪ֵ .‬אין ַּכ ׁ ּ ָש ָעה ַה ּזֹאת‬ ‫ׁשוֹ ֶת ֶקת וְ נָ ְכ ִרית‪ִ .‬היא ְקרוֹ ָבה ַל ׁ ּ ַש ַחר‪,‬‬ ‫ִהיא ַעל ִס ּפוֹ ‪ֲ ,‬א ָבל ֶמ ְר ָחק ֵאין ֵקץ ַמ ְבדִּ יל‬ ‫ֵּבינָ ּה ְלעוֹ ָלמוֹ ׁ ֶשל יוֹ ם‪ְ ׁ .‬ש ַעת ֵּת ֵבל ֵר ָיקה‬ ‫ׁ ֶשל ִק ּ ָפאוֹ ן ּ ָפקוּ ַח‪ֲ .‬ע ָל ָטה וְ ַל ַהט‬ ‫ׁ ֶשל ּכוֹ ָכ ִבים דּ וֹ ְל ִקים [‪]...‬‬ ‫ובהמשך‪:‬‬ ‫[ ‪] 637‬‬

‫אלתרמן‬

‫ֲאנִ י ָא ׁשוּב ֵא ַליִ ְך‪ ,‬נָ ֳע ִמי‪.‬‬ ‫ַע ְכ ׁ ָשו ֲאנִ י יוֹ ֵד ַע ִּכי ָא ׁשוּב‪ַ ,‬רק ַה ׁ ּ ָשנִ ים‬ ‫ַּת ֲחל ְֹפנָ ה ִל ְב ִלי ׁשוּב‪ַ ,‬רק ַה ַח ִ ּיים‬ ‫ֹאבדוּ ְּב ִלי ׁשוּב‪ֲ .‬א ָבל ֲאנִ י‬ ‫אוּ ַלי י ְ‬ ‫ָא ׁשוּב‪ ,‬נָ ֳע ִמי‪ֵ .‬אינִ י יָ כוֹ ל ׁ ֶש ּלֹא‬ ‫ָל ׁשוּב — — ְּכ ׁ ֵשם ׁ ֶש ֵאין ֲאנִ י יָ כוֹ ל‬ ‫ׁ ֶש ּלֹא ָלנוּ ס ִמ ּפֹה ַה ַּליְ ָלה ֶאל ַּת ְכ ִלית ַח ַ ּיי‬ ‫יל ּה נוֹ ַצ ְר ִּתי [‪]...‬‬ ‫ׁ ֶש ִּב ׁ ְש ִב ָ‬ ‫לה של נעמי‪ ,‬כשכל החיים‬ ‫ולאחר שכבר עבר את הסף ויצא לדרך‪ ,‬משוחרר מעוּ ּ‬ ‫לפניו — אומר חננאל את הדברים האלה‪:‬‬ ‫אשוֹ ן ׁ ֶשל דְּ רוֹ ר‬ ‫ּ ֻפנְ דָּ ק ַּבדֶּ ֶר ְך‪ .‬יוֹ ם ִר ׁ‬ ‫אשר‪.‬‬ ‫ִה ֵּנה נִ ׁ ְש ַלם‪ .‬יוֹ ם ֲעלוּ ִמים‪ ,‬יוֹ ם ׁ ֶ‬ ‫ַמ ָ ּגע ֶא ָחד וּ ִפ ְתאוֹ ִמי ׁ ֶשל ח ֶֹפ ׁש‪.‬‬ ‫נָ ַג ְע ִּתי ְּב ִס ּפוּ ר ַח ַ ּיי‪ — ,‬וּ ְכ ָבר ֲאנִ י ׁשוֹ ֵמ ַע ִמ ּתוֹ כוֹ‬ ‫ֶאת ַס ֲע ַרת ּכ ָֹחם ׁ ֶשל ָּכל יָ ִמים ֲא ׁ ֶשר יָ בוֹ אוּ ‪,‬‬ ‫ֲא ׁ ֶשר ְל ֻע ָּמ ָתם יִ ְהיֶ ה ַגם יוֹ ם ַא ֲחרוֹ ן‪ ,‬יוֹ ם ָמוֶ ת‪,‬‬ ‫ְּכפוֹ ׁ ֵשט־יָ ד ָעלוּב ַה ָּבא ָל ַק ַחת‬ ‫ַרק ֶאת ְק ִל ּ ַפת ַהגּ וּ ף ׁ ֶש ִּת ָ ּז ֵרק ֵא ָליו‬ ‫ַּכ ֲא ִסימוֹ ן ׁ ָשחוּ ק [‪]...‬‬ ‫וכנגד זה‪ ,‬בתמונת הסיום‪ ,‬בוקעים במלוא העוצמה דבריה של נעמי‪:‬‬ ‫וְ ִאם ׁ ִש ַּל ְמ ִּתי‪,‬‬ ‫וְ ִאם ׁ ִש ַּל ְמ ִּתי‪ֲ ,‬חנַ נְ ֵאל‪ַ ,‬ה ֵאין ִלי‬ ‫ְר ׁשוּ ת ְל ָכ ְך? ׁ ְש ַאל ֶאת ֲח ֵב ֶר ָ‬ ‫יך‪,‬‬ ‫ַה ֵאין ִלי ְר ׁשוּ ת? ִמי שָׂ ם אוֹ ָתם ׁשוֹ ְפ ִטים?‬ ‫ַה ֵאין ְר ׁשוּ ת ְל ִא ׁיש ָל ֵתת נַ ְפ ׁשוֹ‬ ‫ְּב ַעד נֶ ֶפ ׁש זוּ ָלתוֹ ? ֵּכן‪ְּ ,‬ב ַעד נֶ ֶפ ׁש‪,‬‬ ‫ְּב ַעד ֲחלוֹ ם‪ְּ ,‬ב ַעד עוֹ ָלם ָמ ֵלא‪ָ ,‬ל ֵתת ִח ָּנם!‬ ‫יח‬ ‫את ָך‪ ,‬נַ ִּנ ַ‬ ‫יח ִּכי ׁ ִש ַּל ְמ ִּתי ַח ָּט ְ‬ ‫נַ ִּנ ַ‬ ‫ָ‬ ‫אתך ׁ ִש ַּל ְמ ִּתי‪ְ ,‬וּב ֵכן‪ָ ,‬מה?‬ ‫ִּכי ַח ָּט ְ‬ ‫[ ‪] 638‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫ֱאמֹר ָל ֶהם ִּכי ִאם ׁ ֻש ַּלם ַה ֵח ְטא‬ ‫ֲה ֵרי ׁ ֶש ֵאין עוֹ ד ֵח ְטא‪ַ .‬א ָּתה ׁשוֹ ֵמ ַע?‬ ‫ֵאין ֵח ְטא! ַא ָּתה נָ ִקי!‬ ‫וחננאל‪ ,‬נפעם‪ ,‬משיב לה בזה הלשון‪:‬‬ ‫ָ ּד ָבר ֶא ָחד נִ ׁ ְש ַאר‪ ,‬נָ ֳע ִמי‪ ,‬אוֹ ָת ּה ְר ׁשוּ ת‬ ‫ְּכפוּ ָפה‪ּ ְ ,‬גלוּ ָחה‪ּ ,‬בוֹ ֶד ֶדת ׁ ֶש ָּנ ַט ְל ְּת‪ֶ ׁ ,‬ש ּלוּ ֵלא ִהיא‬ ‫ֵאין ָהעוֹ ָלם ִּכי ִאם ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן‬ ‫ׁ ֶשל ֶרוַ ח וְ ֶה ְפ ֵסד‪ֲ ,‬א ׁ ֶשר ָע ָליו ֵאין לוֹ ִק ּיוּ ם‬ ‫ֲא ִפ ּלוּ יוֹ ם ֶא ָחד‪.‬‬ ‫כשתמה הצגת הבכורה של "פונדק הרוחות"‪ ,‬וכטוֹ ב לבם עליהם‪ ,‬מיהרו‬ ‫השחקנים‪ ,‬הזמרים‪ ,‬הנגנים‪ ,‬עובדי התאטרון הקאמרי‪ ,‬הבמאי‪ ,‬המחזאי‬ ‫והמלחין‪ ,‬ועמם מנהלי התאטרון ואחדים מן השוחרים אל מועדון "בוסתן"‪,‬‬ ‫מעין פונדק מקומי‪ ,‬כדי לחגוג את המאורע‪ .‬מצב הרוח של המתכנסים הרקיע‬ ‫שחקים‪ .‬עליזה במיוחד היתה השחקנית חנה מרון‪ ,‬הלוא היא בעלת הפונדק‪:‬‬ ‫באופן ספונטני נטלה עליה את תפקיד מנחה הערב והזמינה בזה אחר זה את‬ ‫המברכים‪ ,‬אף שרובם לא נערכו לכך ועל כן הסתפקו באמירות סרק ובצחקוקים‪.‬‬ ‫ראשון המוזמנים היה ראש העיר מרדכי נמיר‪ ,‬אדם אוהב תאטרון ואמנות וידיד‬ ‫קרוב של אלתרמן‪ ,‬שצבר יחד אתו הרבה שעות ב"כסית"‪ .‬נמיר היה במצב‬ ‫רוח מבודח גם הוא‪ .‬למרבה ההפתעה בחר להזכיר דווקא את השחקן הצנוע‬ ‫ביותר במחזה — הקוף‪" .‬זה היה יצור אנושי‪ ,‬נראה שבזמננו מתעלה הקוף על‬ ‫האדם"‪ .‬ואחר כך היתמם ושאל‪" :‬מדוע התכבדתי בנאום הראשון?" — שאל ואף‬ ‫השיב‪" :‬הגעתי למסקנה‪ ,‬שבלבד כדי להזמין את אברהם שלונסקי לשאת את‬ ‫דבריו"‪ .‬ואז דיבר שלונסקי‪ ,‬שידע להעריך את יכולותיו של אלתרמן אך תמיד‬ ‫חיפש אותו אי־שם בפינה‪ .‬אמר שלונסקי‪" :‬המבקרים וודאי יאמרו שבמחזה‬ ‫חוזר אלתרמן על עצמו‪ .‬אני אומר‪ :‬אם משורר איננו חוזר על עצמו הוא חוזר‬ ‫על אחרים"‪ .‬בין לבין סיפרה חנה מרון שעד לפני זמן קצר עוד הביעה חשש אם‬ ‫יהיה בכוחו של הקאמרי לבצע את המחזה‪ .‬וזה משום־מה הזכיר לה את הבדיחה‬ ‫על אותו זוג תיירים שביקר ברומא וראה את הקולוסאום‪ ,‬והאישה אומרת‪" :‬ככה‬ ‫זה‪ ,‬כאשר מתחילים לבנות בלי כסף"‪ .‬דיברו עוד נחום שמיר‪ ,‬משוחרי התאטרון‬ ‫הקאמרי‪ ,‬וכן יגאל ידין‪ ,‬רמטכ"ל לשעבר ופרופסור לארכאולוגיה‪ ,‬ומעל לכול‬ ‫[ ‪] 639‬‬

‫אלתרמן‬

‫— אחיו של השחקן יוסף ידין‪ ,‬שמילא את התפקיד הראשי‪ .‬אלתרמן התבקש‬ ‫לומר דברי נעילה‪ ,‬אך הוא היה עייף ומותש וגם שתה הרבה‪ ,‬ובכלל‪ ,‬דיבור‬ ‫בקהל לא היה הקטע שלו‪ .‬הוא אמר משהו כגון‪" :‬אחרי המחזה שנמשך שעתיים‬ ‫אין לי כרגע מה לאמר‪ .‬אלא איך נהוג אצלנו‪ ,‬כאשר אחד נואם שלש שעות‬ ‫ואומר‪' :‬חברים יש לי להגיד משהו'‪ .‬ה'משהו' נמשך כעשר דקות נוספות"‪ .‬וכאן‬ ‫נתפזרה המסיבה‪8.‬‬ ‫הביקורות שהתפרסמו בעיתונות היומית תאמו בכללותן את אופק הציפיות‬ ‫של פרנסי הקאמרי‪ ,‬אף שבצד דברי השבח‪ ,‬שלעתים היו מופלגים‪ ,‬נאמרו דברים‬ ‫שלא היו נעימים לאוזן‪ .‬עזרא זוסמן כתב בדבר רשימה ארוכה מאוד‪ ,‬שבה‬ ‫אמנם העתיר שבחים על יצירתו של אלתרמן‪ ,‬עמיתו למערכת בדבר‪ ,‬אך מתח‬ ‫ביקורת על אופן הביצוע‪ .‬התפאורות של נבון — שהכול דיברו בשבחן — נראו לו‬ ‫מפוארות מדי‪ ,‬לא שייכות לעניין‪ ,‬והבימוי ה"מבריק מבחוץ" של פלוטקין חסר‬ ‫היה‪ ,‬לטעמו‪ ,‬את הטון המאופק‪ ,‬הרוחני‪ ,‬שתובע המחזה; כך גם בחירתו של יוסף‬ ‫ידין‪ ,‬שתפקיד חננאל היה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬מחוץ לטווח כישרונו‪ .‬יורם קניוק בלמרחב‬ ‫אהב מאוד את המחזה‪ ,‬שנראה לו כסיכום דרכו הספרותית של אלתרמן — הוא‬ ‫הזכיר אותו בנשימה אחת עם מחזותיו של לורקה ועם אלה של אליוט — הוא אף‬ ‫העריך את הבימוי של פלוטקין‪ ,‬אך גם הוא חשב כי יוסף ידין החמיץ את העניין‪.‬‬ ‫יוסף ימבור בעל המשמר אמר את הדברים האלה‪" :‬הטכסט הוא יפה להפליא‪.‬‬ ‫הבימוי — מצויין‪ .‬התפאורה משולה לחלום והמשחק הוא טוב [‪ ]...‬ואף־על־פי־‬ ‫כן אין 'פונדק הרוחות' מחזה תיאטרוני [‪ "]...‬אליקים ירון בהבקר דיבר על "יום‬ ‫ניצחון לבמה העברית"‪ ,‬אך עם זאת הציע לשוב ולהרהר על אודות הצגה חשובה‬ ‫זו‪ ,‬שלטעמו הצליחה לחפות על מה שהוא כינה בשם "החולשות הדרמטיות של‬ ‫המחזה"‪ .‬פסקני ונחרץ לשלילה היה ד"ר אמיל פוירשטיין בהצֹפה‪ :‬הוא קבע כי‬ ‫הדגש ב"פונדק הרוחות" הושם בשירה יותר מאשר במחזה‪ ,‬זוהי אולי פואמה‪,‬‬ ‫ייתכן שזהו מחזה לקריאה‪ ,‬אך ברור לו לחלוטין כי מה שמוגש כאן "רחוק מאוד‬ ‫ממחזה של ממש"‪ .‬אולי אפילו "כינרת כינרת" טוב ממנו כמחזה‪" .‬הכל מקוטע‬ ‫כאן — כשאנו דנים ביצירה מבחינת התיאטרון — הכל מפוצל הכל מופשט‪.‬‬ ‫כל הכבוד ל'תיאטרון הקאמרי' אשר העז לרתום עצמו לבצוע המשימה הקשה‬ ‫הזאת"‪ .‬על המשחק סירב כמעט לדון‪ ,‬כיוון שלדעתו אין כמעט מה לשחק כאן‪,‬‬ ‫ובכל זאת ביטא את התרשמותו מיכולת המשחק של כמה מן השחקנים בכללם‬ ‫יוסף ידין‪ .‬חבל היה לו על חנה מרון‪ ,‬שנאלצה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬לבזבז את כישרונה על‬ ‫תפקיד כמו הפונדקית‪ .‬השורה האחרונה ברשימתו של פוירשטיין היתה זו‪" :‬שני‬ ‫הדודאים מוסיפים ענין להצגה המוזרה"‪9.‬‬ ‫[ ‪] 640‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫אולם כל מה שנאמר על ידי מבקרי התאטרון על ההצגה‪ ,‬לטוב ולמוטב‪ ,‬היה‬ ‫בטל בשישים לעומת ביקורת אחת ויחידה‪ ,‬פרי עטו של מבקר אחד‪ ,‬שהנחיתה‬ ‫מכת מחץ על "פונדק הרוחות"‪ ,‬וגררה את אחד הפולמוסים הלוהטים ביותר על‬ ‫יחסי התאטרון והביקורת שידע התאטרון הישראלי מעודו‪ .‬הפרשה התחילה‬ ‫בקול ענות חלושה‪ .‬בידיעה קטנה שהתפרסמה בעיתון הארץ למחרת הבכורה‬ ‫נכתב‪" :‬בגלל אריכות הצגת המחזה 'פונדק הרוחות'‪ ,‬שהועלה אמש בהצגת־‬ ‫בכורה בתל־אביב — נדחה פרסום הביקורת המוקדמת עליו לגליון מחר (יום‬ ‫ב')"‪ .‬מי שקרא את הידיעה הבין שעליו להמתין עוד ‪ 24‬שעות עד שישמע את‬ ‫דברו של חיים גמזו‪ ,‬מבקר התאטרון‪ ,‬שנחשב לפוסק הראשון והאחרון‪ .‬בפועל‬ ‫נמשכה ההמתנה ‪ 48‬שעות‪ ,‬שכן הרשימה הופיעה משום־מה רק בגיליון יום‬ ‫שלישי‪ 1 ,‬בינואר‪ .‬וזה היה הפתיל שהצית את התבערה‪ :‬ברשימה קצרה בשם‬ ‫"'פונדק הרוחות' — ב'קאמרי'"‪ ,‬שנדפסה במדור "תיאטרון"‪ ,‬הוציא גמזו את‬ ‫הגזר‪ :‬הוא העיד על עצמו שסיים לקרוא את המחזה שעה קלה לפני הרמת‬ ‫המסך וחיכה "בעצירת נשימה ובתפילה" להצלחת ההצגה‪ .‬בסתר לבו קיווה‬ ‫כבר אז כי הבמאי ינפה מן הטקסט את מה שהיה ראוי לנפות ממנו‪ ,‬לנוכח‬ ‫הפגמים שאיתר במחזה‪ .‬תקוותיו כמובן נכזבו‪ .‬הבימוי לא עלה יפה בעיניו‪ ,‬וגם‬ ‫לא משחקם של שני הכוכבים — יוסי ידין וחנה מרון‪" .‬פונדק הרוחות"‪ ,‬קבע‪,‬‬ ‫אינה אותה דרמה פיוטית שהתאטרון הישראלי נכסף אליה‪ ,‬אם כי ייתכן שעם‬ ‫במאי אחר ושחקנים אחרים היא עשויה בכל זאת למצוא לה מקום על הבמה‪.‬‬ ‫ברשימתו ביטא גמזו אכזבה עמוקה וצער כן‪ ,‬שנבעו כפי הנראה מן הציפיות‬ ‫הגדולות שעורר התאטרון הקאמרי במשך חודשים‪ ,‬ושגם הוא מצא את עצמו‬ ‫שבוי בהן‪ .‬אולם אמירה זו‪ ,‬שכאילו נועדה לרכך את דבריו‪ ,‬היתה כמדקרות חרב‬ ‫בלבם של מבצעי ההצגה‪ .‬המסר היה אפוא חד־משמעי‪ ,‬והוא שידר אי־שביעות‬ ‫רצון קיצונית מן ההצגה‪" .‬הגמיזה הגדולה" — כך כינה השבועון העולם הזה את‬ ‫המתקפה של גמזו על "פונדק הרוחות"‪ ,‬כשהוא מרמז לפועל "לגמוז" שאותו‬ ‫חידש הסאטיריקן אפרים קישון לאחר שהמבקר הנודע ביקר בצורה חריפה את‬ ‫אחת מיצירותיו לבמה‪ .‬דוד לאזר‪ ,‬העורך הספרותי אנין הטעם של מעריב‪ ,‬חיפש‬ ‫גם הוא את המילה הנכונה כדי לתאר את מה שאירע‪ .‬הוא הכתיר את רשימתו‬ ‫בסוף אותו השבוע במילים "זבנג וגמזנו"‪10.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬מה שכתב גמזו לא היה חמור בהרבה ממה שאמרו מבקרים אחרים‪,‬‬ ‫אך גמזו היה גמזו‪ .‬התאטרון הקאמרי היה כמוכה הלם‪ .‬אלתרמן היה מופתע‬ ‫ופגוע‪ ,‬ואף שגמזו היה זהיר בהתייחסות הישירה אליו‪ ,‬הוא ראה בדברים שכתב‬ ‫פגיעה אישית גסה‪ .‬פלוטקין נעלב עד עמקי נשמתו — "פונדק הרוחות" היה‬ ‫[ ‪] 641‬‬

‫אלתרמן‬

‫בבת עינו‪ ,‬אחד השיאים של עבודתו כבמאי‪ ,‬מה גם שהשותפות עם אלתרמן‬ ‫היתה יקרה לו מכול‪ .‬ישעיהו (שייקה) וינברג‪ ,‬מנהל התאטרון‪ ,‬הסתובב כנשוך‬ ‫נחש‪ :‬במשך שנתיים שכנע התאטרון הקאמרי את עצמו ואת העולם שהצגת‬ ‫"פונדק הרוחות" נועדה להיות מאורע אמנותי נדיר‪ ,‬וכי מדובר במחזה המקורי‬ ‫הטוב ביותר שנכתב אי־פעם שהוא גם ציון דרך בדרמה העולמית בתקופתנו‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬כגודל הציפייה‪ ,‬כך גם עוצמת הנפילה‪ .‬אלא שהפעם החליט התאטרון‬ ‫שלא להבליג‪ ,‬והוא יצא למתקפת נגד אל מול המבקר‪ ,‬כשהוא מגייס למטרה‬ ‫זו את כל התותחים הכבדים‪ .‬מי שיצא ראשון למתקפה היה וינברג עצמו‪,‬‬ ‫שבריאיון עם העיתונאית סילבי קשת בידיעות אחרונות אמר דברים חד־‬ ‫משמעיים בגנותו של המבקר‪" :‬קראתי רק בעיתון יומי אחד ביקורת הסוטה‬ ‫באופן קיצוני מן התגובה הכללית‪ ,‬וסבורני שאותו מבקר מעיד בדבריו לא על‬ ‫ההצגה‪ ,‬אלא על עצמו‪ .‬ואולי יש מקום לחקור במניעים שהניעו אותו לכתיבה‬ ‫זו"‪ .‬וינברג הוסיף‪" :‬מדובר במבקר אשר זה מכבר אין השחקנים מתייחסים‬ ‫ברצינות לדבריו‪ .‬אפשר לומר עליו מה שאמר ברנרד שו ב'דון ז'ואן בגיהינום'‪:‬‬ ‫'אני מסכים אתך שאולם הקונצרטים הוא מקום משעמם לחרש'"‪ .‬במיוחד יצא‬ ‫וינברג להגנתה של השחקנית־הכוכבת חנה מרון‪ ,‬שלקתה מידי גמזו‪ ,‬ושחוללה‬ ‫מהומה בתאטרון בעקבות הרשימה‪ .‬לא על מה שאמר אמיל פוירשטיין קבלה‬ ‫מרון‪ ,‬אלא רק על מה שאמר גמזו‪ .‬וינברג גם הצביע על הקהל הגדול שצפה עד‬ ‫כה בהצגה — הצגות ההרצה הקדימו את הבכורה בשבועיים — ומנה ‪ 15‬אלף‬ ‫צופים! "אי אפשר להפוך רבבות של קהל לכסילים" — אמר לסילבי קשת‪ .‬וזו‬ ‫גם היתה הכותרת שהמראיינת בחרה להציב בראש הרשימה‪11.‬‬ ‫אחרי שווינברג ירה את הירייה הראשונה שוחררו כל החרצובות‪ .‬רשימת‬ ‫הביקורת היתה לשיחת היום בחוגי האמנות והבוהמה התל־אביבית‪ ,‬ורבים‬ ‫מן האנשים שהיו קשורים בהפקה ניצלו כל הזדמנות כדי להכפיש את שמו‬ ‫של המבקר‪ .‬אולם הקאמרי לא הסתפק בזה‪ :‬במאי ההצגה גרשון פלוטקין‬ ‫פרסם ב־‪ 11‬בינואר בדבר מאמר בשם "דיון שהגיע זמנו"‪ ,‬שבו יצא למתקפה‬ ‫נגד חיים גמזו‪ ,‬מהלך החורג בהחלט מכללי המשחק המקובלים‪ .‬בפועל‬ ‫נמנע פלוטקין מלהפריך את הטענות שהשמיע גמזו בעיתון‪ ,‬שנגעו לפגמים‬ ‫שבמחזה‪ ,‬לקונספציה השגויה של הבמאי ולמשחקם הלא מזהיר של השחקנים‪.‬‬ ‫תחת זאת תקף פלוטקין את גמזו ואת סגנונו‪ ,‬במאמץ לערער על תוקפה של‬ ‫הביקורת שכתב ואף להוביל לכרסום באשראי הציבורי שממנו הוא נהנה‬ ‫כמבקר‪ .‬הוא תקף את תרבות הכתיבה שלו‪ ,‬שהתאפיינה בהעדר נימוס‪ ,‬טען‬ ‫שהוא לוקה ביהירות ובשחצנות בלתי מרוסנות‪ ,‬ואף תלה בו מיני האשמות‬ ‫[ ‪] 642‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫הנוגעות להתנהגותו האישית — כגון שהוא נראה מפהק או פזור דעת בכמה‬ ‫מן ההצגות שאותן בא לבקר‪ .‬מאמץ מיוחד עשה פלוטקין כדי להגן על שמה‬ ‫הטוב של חנה מרון‪ .‬אמנם גמזו נושא בכתרים רבים‪ ,‬כתב פלוטקין‪ ,‬אך זכותה‬ ‫ותרומתה של חנה מרון לתאטרון בישראל גדולות בהרבה מן הזכות והתרומה‬ ‫השמורות לו‪ .‬אין הוא פטור גם "מן המינימום של דרך ארץ ונימוס"‪ ,‬גם כאשר‬ ‫הוא מפרסם דברי ביקורת שליליים‪ .‬פלוטקין אף התריע על כך כי גמזו נהפך‬ ‫למעין "קומיסר" בכל שטחי האמנות בארץ‪ ,‬ותהה אם לא הגיע הזמן של אלה‬ ‫שהכתירו אותו לתפקידיו השונים לתת דעתם על כך‪.‬‬ ‫בו בערב נערך במועדון "צוותא" בתל אביב סימפוזיון רב־משתתפים לרגל‬ ‫העלאת "פונדק הרוחות"‪ ,‬שנוצל גם הוא‪ ,‬לפחות בחלקו‪ ,‬למתקפה על גמזו‪.‬‬ ‫מאות מאזינים גדשו את האולם‪ ,‬ועוד כמאתיים איש נותרו בחוץ‪ ,‬והדבר העיד על‬ ‫העניין העצום שעוררה ההצגה החדשה — אם מחמת סגולותיה שלה‪ ,‬אם מחמת‬ ‫המהומה הציבורית שהתעוררה בעקבותיה‪ .‬שלונסקי היה מנחה הערב‪ ,‬פלוטקין‬ ‫נשא דברים גם על ההצגה וגם על מי שביקר את ההצגה‪ ,‬המבקר דן מירון הוזמן‬ ‫לנתח את המחזה‪ ,‬אך גיבור הערב היה נתן אלתרמן‪ ,‬שחילק גם הוא את דבריו‬ ‫בין הגיגים לא סדורים שעניינם המחזה לבין דברים שנאמרו בגנותו של גמזו‪.‬‬ ‫אלתרמן היה נסער‪ ,‬פגוע‪ ,‬הדברים שאמר היו תזזיתיים‪ ,‬את רובם אמר שלא מן‬ ‫הכתב‪ .‬הוא הזכיר את ידידותו רבת־השנים עם גמזו‪ ,‬את דברי השבח ששמע‬ ‫ממנו בדפוס ובעל פה‪ ,‬גם את דברי הביקורת שעל חלק מהם היה נכון להודות‪,‬‬ ‫הוא סיפר גם על כך שבשעתו יצא להגן עליו בפני מתקיפיו‪ .‬אלא שעכשיו בחר‬ ‫לקרוא לו לסדר‪" :‬אומרים על משורר שהוא יכול להתנוון‪ ,‬יכולים לאמר על כל‬ ‫אדם שיכולה לבוא תקופה שבה הוא סוטה מהמסילה‪ .‬לאחר שמעמדו הוא מעמד‬ ‫זה‪ ,‬הוא תופעה ציבורית שצריך לעמוד עליה"‪ .‬המסקנה ברורה‪ :‬גמזו סטה הפעם‬ ‫מן המסילה‪ .‬בהמשך דבריו הגן אלתרמן כארי לא על עצמו אלא על מבצעי‬ ‫המחזה‪ ,‬ובראש כולם חנה מרון‪ ,‬שאותה בחר גמזו לתאר כ"אבן נגף" של ההצגה‪.‬‬ ‫וזה‪ ,‬לדעת אלתרמן‪ ,‬היה כישלונו הגדול‪ .‬הוא גם מחה על ההיטפלות של המבקר‬ ‫למעצבת תלבושות צעירה‪ ,‬שלטעמו עשתה עבודה מצוינת‪ .‬לדעת אלתרמן‬ ‫שורש הרע בכך שלמבקר התאטרון ישנו הביטחון כי מה שהוא אומר יישאר‬ ‫ללא תגובה‪ .‬את המצב הזה יש לשנות מן היסוד‪" :‬אני אומר‪ ,‬אם יחדל מוסר‬ ‫הציונים המתחלקים ואיש מסתפק בציוניו‪ ,‬אלא אנשים יקומו וירגישו ערבות‬ ‫משותפת למפעל משותף" — כך אמר — "זה יביא ברכה לכל האווירה המשתררת‬ ‫גם בבקורת‪ ,‬זה יבריא גם את הבקורת‪ .‬יכתבו מחזות טובים ממני‪ ,‬אין ספק בזה‪,‬‬ ‫אך הלוואי יעשו את מה שאני עשיתי היום‪ ,‬ובאופן יותר טוב ממני"‪12.‬‬ ‫[ ‪] 643‬‬

‫אלתרמן‬

‫גמזו גם הוא לא נשאר חייב‪ :‬במעריב של יום א'‪ 13 ,‬בינואר — בעת שהעיתונים‬ ‫דיווחו בהרחבה על הסימפוזיון שנערך בצוותא — נתפרסם ריאיון שערך יוסף‬ ‫לפיד‪ ,‬אשר בו ניתנה לו הזדמנות להשמיע את תגובתו‪" .‬אני לא חושש מפני‬ ‫ההתקפות האלה‪ .‬הן לא מעניינות אותי" — אמר בתגובה למה שנאמר עליו בליל‬ ‫שבת‪ ,‬בייחוד על ידי מחבר "פונדק הרוחות"‪" .‬אני מאמין בשליחותי‪ ,‬לומר את‬ ‫האמת לקהל אפילו אם היא פוגעת ומכאיבה לאדם שאני חושבו לאחד מגדולי‬ ‫משוררינו ולאחד האנשים היקרים לי ביותר אישית" — אמר גמזו‪ .‬כעבור ימים‬ ‫אחדים ראיין לפיד‪ ,‬בנפרד‪ ,‬גם את גמזו וגם את פלוטקין‪" .‬לעומת אחרים —‬ ‫אני כבשה תמימה!" — צוטט גמזו בכותרת המאמר‪ .‬ואילו פלוטקין הכריז‪:‬‬ ‫"פעם אחת צריך להשיב לו כגמולו"‪ .‬בריאיון סיפר גמזו ללפיד על ידידותו‬ ‫רבת־השנים עם אלתרמן‪ ,‬ועל רקע זה חשף גם את הדילמה שלו כמבקר‪:‬‬ ‫" [‪ ]...‬אתה צריך להאמין לי שכאב לי‪ ,‬כאילו סכין חתכה בבטני‪ ,‬עת נאלצתי‬ ‫למתוח ביקורת על היצירה שלו‪ .‬יכולתי כמובן לחלות 'מחלה דיפלומאטית'‬ ‫ולהשאיר למישהו אחר את כתיבת הביקורת" — הסביר את עצמו למראיין‪.‬‬ ‫ובהמשך‪" :‬לא עשיתי כך‪ .‬הייתי כן לעצמי‪ .‬ואני משתדל להיות ישר עם מצפוני‪.‬‬ ‫אולם יכולתי לקוות שדווקא בזכות הידידות האינטלקטואלית המקשרת בינינו‬ ‫יקבל אלתרמן את הביקורת שלי בהבנה"‪ .‬בנוסח קצת שונה חזר גמזו על הדברים‬ ‫בשיחה לשבועון במחנה‪ :‬הוא דיבר בו דווקא בשבח המחזה‪ ,‬אך ביקר קשות‬ ‫את ביצועו בתאטרון הקאמרי — הן מצד הבימוי והן מצד המשחק‪ .‬בהגדרת‬ ‫עקרונותיו אמר כך‪" :‬אין נפלא בחיים כידידות‪ ,‬אבל אסור שהידידות תעמוד‬ ‫כחיץ בין המבקר לבין האמת‪ .‬אסור שהאמת תהיה דרכון לפרוטקציה"‪13.‬‬ ‫מלחמת המגן שניהל גמזו זכתה גם היא לתמיכתם של כמה בעלי טורים‪:‬‬ ‫בצד הפרסומים העוינים נשמעו קולות אחרים‪ ,‬שביטאו אי־נחת מן המערכה‬ ‫המתוזמנת והמתוקשרת שניהל התאטרון הקאמרי נגד המבקר ונגד מוסד‬ ‫הביקורת בכלל‪ .‬במדור "כוכבים ומזלות" בעיתון הארץ פרסם נתן דונביץ‬ ‫מאמר ארוך ומפורט שתיאר את השתלשלות הפרשה כולה‪ ,‬כשהוא מדמה את‬ ‫הסתערותו של התאטרון הקאמרי על חיים גמזו כ"ציד מכשפות"‪ .‬זו היתה גם‬ ‫כותרת המאמר‪ ,‬והיא אמרה את הכול‪ .‬תחקיר מפורט פורסם גם בעיתון חרות‬ ‫בידי הכתב הצעיר של העיתון דן מרגלית תחת הכותרת המגרה‪" :‬מי מעונין‬ ‫'לגמוז' את גמזו?" גמזו היה היחיד שרואיין לצורך כתבה זו‪ ,‬שלא היה בה‬ ‫שמץ של אהדה לאופן התנהלותו של התאטרון הקאמרי‪ .‬חריף במיוחד בדרך‬ ‫ההתבטאות שלו היה רם עברון‪ ,‬שבמדור "בין הקלעים" בעיתון למרחב בחר‬ ‫לתקוף דווקא את מאמרו של פלוטקין בדבר‪ ,‬שלקה לטעמו בהעדר מוחלט‬ ‫[ ‪] 644‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫של נימוקים ענייניים‪ ,‬כשהוא נוטה לפרש את המתקפה של פלוטקין על גמזו‬ ‫כניסיון של התאטרון למצוא שעיר לעזאזל לאחר ש"פונדק הרוחות" לא הניב‬ ‫את התוצאה המצופה‪" .‬רמתה של ביקורת התיאטרון בארץ היא נושא הראוי‬ ‫לוויכוח" — כתב — "אך אם יכול מבקר רע לשלוט שנים‪ ,‬סימן שגם התיאטרון‬ ‫רע ואין לו משקל ציבורי אמיתי"‪ .‬הוא גם טען כי הביקורת על הביקורת לא‬ ‫הצטיינה בכנות וברמה אינטלקטואלית נאותה‪ ,‬ולכן התוצאה היא דווקא חיזוק‬ ‫מעמדו הציבורי של "האויב הנורא" שנגדו יצא התאטרון בחרבות שלופות‪ .‬זו‬ ‫היתה גם רוח הדברים בכמה מכתבים למערכת שפורסמו בעיתונים היומיים‪:‬‬ ‫כותב בשם חיים זילברשטיין הצהיר כי הוא אמנם מסתייג מן הביקורת של גמזו‪,‬‬ ‫אך לדעתו היה על התאטרון לעבור עליה בשתיקה‪" ,‬ולהסתפק בזרי הדפנה‬ ‫שענדו למחזה מבקרים אחרים"‪ .‬בעיקר תמה זילברשטיין בנוגע למעורבותו של‬ ‫אלתרמן בוויכוח‪ ,‬נושא שהמקטרגים האחרים העדיפו לפסוח עליו‪" :‬תמוהה עוד‬ ‫יותר עמדתו של מחבר המחזה שהצטרף לעדת הצעקנים" — כתב זילברשטיין‪.‬‬ ‫"נדמה לי ששתיקה תהיה יאה לו יותר מניסיון להגן על יצירתו"‪14.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬כך נראה‪ ,‬לא שעה כלל לעצתו של זילברשטיין‪ ,‬או שמא לא ראה‬ ‫את המכתב ששלח למערכת הארץ‪ .‬אחרי שאמר מה שאמר בסימפוזיון בצוותא‬ ‫חזר וביטא את עמדתו בעוד שתי הזדמנויות‪ .‬ב־‪ 1‬בפברואר שלח המשורר‬ ‫גם הוא מכתב למערכת הארץ ובו תגובה כוללת על עמדותיו והתבטאויותיו‬ ‫של גמזו בוויכוח שהסתעף מביקורתו על "פונדק הרוחות"‪ ,‬ובייחוד בעקבות‬ ‫התבטאויותיו בכתבה בשבועון במחנה‪ 15.‬אלתרמן ניסח את טיעוניו בשבעה‬ ‫סעיפים קצרים‪ ,‬שסומנו בסדר אלף־ביתי‪ :‬איש לא העלה ולא יעלה על הדעת‬ ‫לבקש מחיים גמזו ביקורת המוּ נַ עת על ידי "ידידות או פרוטקציה"; גמזו‪ ,‬הקנאי‬ ‫לאמת ולצדק שלו‪ ,‬צריך להכיר בכך ש"ניצוץ מזה עשוי להבהב גם בלבם‬ ‫של אחרים"‪ ,‬ולא כל טיעון נובע בהכרח רק מאינטרסים; בשום שטח בחיינו‬ ‫התרבותיים אין "חסינות של שיפוט" כמו זו שנתקבעה בביקורת התאטרון; יש‬ ‫בהחלט מקום לחילופי דברים ולמחלוקות בין מבקר למבוקר‪ ,‬והדבר עשוי אף‬ ‫להשביח את הביקורת התאטרלית בישראל; ביקורת הביקורת נעשית חיונית‬ ‫בייחוד לנוכח העמדה המתנשאת והפסקנית של המבקר המסוים‪ ,‬שכתיבתו‬ ‫גולשת לעתים "אל מדרגה של בנאליות אלבומית ושל קלישאות נדושים";‬ ‫ברתחת השעה אמנם נאמרו דברים לא ראויים — הודה אלתרמן — אך דווקא‬ ‫גמזו‪ ,‬האמון על ביטויים מעליבים או פסלניים‪ ,‬והמשתמש בהם בשם "חופש‬ ‫הביקורת"‪ ,‬הוא האחרון הרשאי לקבול על כך; לאחר שתחלוף הסערה‪ ,‬ראוי‬ ‫שגמזו ישוב ויהרהר בבחינה העקרונית של הדיון‪" ,‬שרק היא עשויה להיות‬ ‫[ ‪] 645‬‬

‫אלתרמן‬

‫לברכה לתיאטרון ולביקורת גם יחד"‪ .‬תגובתו של גמזו לא איחרה לבוא‪ ,‬ובמאמר‬ ‫תשובה הגדיר את המתקפה עליו כ"הסתערות אינטרסנטית" וסילוק חשבונות‬ ‫אישיים מצד אנשים מובילים בעולם התאטרון‪ ,‬המעמידים פנים כאילו הם‬ ‫מקיימים דיון רעיוני‪ .‬גמזו גם לא היסס לשלוף מן הגנוזות דברים שכתב עליו‬ ‫אלתרמן בהקדשה לאחד מספריו‪ ,‬שם הגדיר עצמו כ"שומע לקחו"‪ :‬אם אמנם‬ ‫כך‪ ,‬מה תוקף יש לדברים שנאמרו על ידיו זה עתה‪ ,‬שכל תכליתם היא לערער‬ ‫על סמכותו כמבקר?‪16‬‬ ‫ההזדמנות הנוספת להתערב בפולמוס‪ ,‬שנראה היה שכבר חלף ואיננו‪,‬‬ ‫נקרתה על דרכו של אלתרמן בעקבות החלטה של ועד אגודת העיתונאים מ־‪3‬‬ ‫במארס לגנות את מאמרו של גרשון פלוטקין שהופיע בדבר בשל פגיעתו הלא‬ ‫עניינית באישיותו של המבקר חיים גמזו‪ ,‬זאת בעקבות פנייה שקיבל הוועד‬ ‫בשעתו מ"חברי תא מבקרי התיאטרון ותא עורכי 'המדור לספרות'" שליד‬ ‫אגודת העיתונאים‪ ,‬שהתכנס לדון בתקרית שאירעה בין התאטרון לביקורת‬ ‫סביב "פונדק הרוחות"‪ 17.‬תחת הכותרת התמימה כל כך‪" ,‬ועד האגודה‬ ‫החליט‪ ,"...‬יצא אלתרמן במתקפה נגד החלטתה של אגודת העיתונאים‪ ,‬אך‬ ‫זו גלשה במהרה למתקפה חסרת תקדים על חיים גמזו‪ ,‬שדמתה בסגנונה‬ ‫האגרסיבי ובנימתה הסרקסטית לכמה מן המאמרים שכתב בנושא הפרשה‪.‬‬ ‫אמנם היה למאמר היבט עקרוני — אלתרמן חזר וניסח את תפיסתו בעניין זכות‬ ‫הערעור על סמכותה של הביקורת‪ ,‬נושא שעלה גם בעבר ושהתחדד בפולמוס‬ ‫האחרון‪ :‬הזכות לבקר את המבוקר אינה מוטלת בספק‪ ,‬אך בהחלט ייתכן שגם‬ ‫למבוקר שמורה הזכות‪ ,‬או לעתים אף מוטלת עליו החובה‪ ,‬לבקר את המבקר‪.‬‬ ‫אחר כך הופנתה הכוונת אל גמזו‪ ,‬כשאלתרמן מנפנף‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בדברים הלא‬ ‫נעימים והלא ענייניים בעיניו שאמר עליו בתגובה על מכתבו למערכת הארץ‪.‬‬ ‫הוא הפריך כמובן את טענת המבקר כאילו הביקורת המופנית מוּ נעת אך ורק‬ ‫על ידי אינטרסים אישיים‪ ,‬וכי הפקפוק המובע כלפי סמכותו כמבקר הוא נטול‬ ‫בסיס ענייני ונובע כולו מ"חשבונות"‪ .‬כדי לחזק טענה זו דחה אלתרמן את‬ ‫הניסיון להשוות בין חיים גמזו למחזאי הבריטי ג'ורג' ברנרד שו‪ ,‬שנהג גם הוא‬ ‫בביקורת התאטרון שלו בשררה ובפסקנות‪ :‬מה שמותר לשו אינו מותר בהכרח‬ ‫גם לגמזו‪ ,‬ששיפוטיו בענייני טעם וסגנון נתלים לא אחת בהסברים נלעגים‪,‬‬ ‫מליציים‪ ,‬סרי טעם‪ .‬טענה זו לוּ ותה במבחר ציטוטים מביכים למדי שאותם דלה‬ ‫אלתרמן מתוך כמה מרשימותיו האחרונות של המבקר‪ .‬בעקבות הציטוטים בא‬ ‫הסיכום‪" :‬דומה‪ ,‬שהפשוט והיומיומי שבהישגי הבמה העברית‪ ,‬שד"ר גמזו הוא‬ ‫שופטה לשבט ולחסד‪ ,‬מתנשא כמונבלאן וכאלברוס וקאזבק (שהם מן הגבוהים‬ ‫[ ‪] 646‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שבהרים)‪ ,‬מבחינת הטעם הטוב‪ ,‬לעומת גלישות כאלו של המבקר"‪ .‬ולאחר‬ ‫שהכה בו ללא רחם‪ ,‬כפי שידע לעשות‪ ,‬ניסה אלתרמן לבצע פעולת ריכוך‬ ‫אחרונה בזה שהצהיר‪ ,‬בפסקנות ובהתנשאות‪ ,‬כי לגמזו יש בהחלט סגולות‬ ‫טובות‪ ,‬והוא מסוגל אף להגיע לכתיבה טובה מזו שאותה הדגים זה עתה‪ ,‬אך‬ ‫שימורן של תכונות אלה מותנה‪ ,‬כמובן‪ ,‬בכך שיֵ דע לתקן את דרכיו‪ .‬הוא גם‬ ‫סיפק לו את ההנחיות הדרושות לעניין זה‪" :‬עליו להתייחס אולי ביתר ספקנות‬ ‫אל עצמו וביתר קשב וזהירות אל זולתו‪ ,‬להיות חרד קצת פחות על כבודו שלו‬ ‫וקצת יותר על כבודם של אחרים"‪ .‬נאום המשורר‪.‬‬ ‫אה‪ ,‬הידידות‪ ,‬הידידות! מה נאמר ומה לא נאמר על הידידות רבת השנים‬ ‫בין אלתרמן לגמזו במהלך הוויכוח על "פונדק הרוחות"‪ .‬בריאיון ליוסף לפיד‬ ‫התרפק גמזו על זיכרונות הימים הרחוקים ההם‪ ,‬שבהם הוא ואלתרמן היו‬ ‫סטודנטים בפריז‪" .‬בשנת ‪ — "1929‬סיפר גמזו ללפיד — "כאשר היינו בני ‪,18‬‬ ‫הפלגנו יחד מן הארץ לצרפת‪ .‬בפאריס התגוררנו בחדר אחד‪ .‬לנתן היה מעט‬ ‫מאד כסף ולי לא היתה פרוטה‪ .‬הוא הבחין בכך שאני רעב לפת לחם והוא‬ ‫היה משאיר על שולחנו ‪ 5‬או ‪ 10‬פרנקים — ולא אומר מילה‪ .‬מאז ועד היום‬ ‫הזה נמשכת בינינו ידידות אמת‪ ,‬ידידות בלב ובנפש"‪ .‬ואף אלתרמן לא נשאר‬ ‫חייב‪ ,‬ובסעיף האחרון שבמכתבו למערכת הארץ מסר את ההצהרה הבאה‪" :‬אני‬ ‫בטוח שהידידות שבינינו תעמוד בעינה‪ ,‬אף שהוא הרבה כל־כך להעסיק בה את‬ ‫הציבור שלא לצורך ולנפנף בה כעדות לחוסר משוא־פנים‪ .‬ברוח של ידידות‬ ‫הנני מעיר איפוא" וכולי‪ .‬ואכן‪ ,‬סיפור הידידות לא היה מדומה‪ :‬בפריז גרו‬ ‫השניים בחדר אחד ואף ישנו במיטה אחת‪ ,‬יחד טיילו ברחובות העיר‪ ,‬ביקרו‬ ‫במוזאונים הגדולים‪ ,‬ובפרוטה האחרונה שהיתה בכיסם הלכו לראות תאטרון‪.‬‬ ‫כשהגיע אלתרמן לפריז לרגל מחלת אביו‪ ,‬עשה גמזו כל שביכולתו כדי להקל‬ ‫עליו במשך כל ימי שהותו בעיר‪ ,‬שהיו עבורו קשים מנשוא‪ .‬הקשר נמשך גם‬ ‫בארץ — דרכיהם של אלתרמן וגמזו הצטלבו בבתי הקפה של תל אביב‪ ,‬בתאטרון‪,‬‬ ‫בתערוכות‪ ,‬בחוגי העיתונאים‪ ,‬תמיד היה להם על מה לדבר ותמיד נמצאה להם‬ ‫שפה משותפת‪ .‬גמזו אף הכיר טובה לאלתרמן שהושיט לו עזרה בהזדמנויות‬ ‫שונות‪ :‬הוא השתדל בשעתו למנוע פרסומו בדבר של מניפסט שהופנה נגדו על‬ ‫ידי קבוצת שחקנים וציירים‪ ,‬הוא שהמליץ בפני ראש העיר מרדכי נמיר למנות‬ ‫אותו לתפקיד מנהל מוזאון תל אביב‪ ,‬והוא דאג גם לבנו‪ ,‬יוסי גמזו‪ ,‬להתקבל‬ ‫כבעל טור בעיתון דבר‪ .‬סוף פסוק‪ :‬בתום הוויכוח על "פונדק הרוחות" חל נתק‬ ‫גמור ביחסים שבין אלתרמן לגמזו‪ ,‬והשניים לא החליפו ביניהם עוד מילה‪18.‬‬ ‫[ ‪] 647‬‬

‫אלתרמן‬

‫ב‬ ‫ערב־ערב העלה הקאמרי את "פונדק הרוחות" בפני אולמות מלאים‪ ,‬הקהל אהב‬ ‫את ההצגה‪ ,‬שחלל הבמה הנהדר שלה‪ ,‬הטקסט הפיוטי ועתיר הדמיון של אלתרמן‪,‬‬ ‫ההרכב המעולה של צוות השחקנים והמוזיקה הקסומה של גארי ברתיני בביצועם‬ ‫של "הדודאים" העניקו לו חוויה נפלאה‪ ,‬למרות החסרונות שציינו המבקרים‪.‬‬ ‫נראה היה שגם הביקורת הקטלנית של גמזו לא הכשילה את ההצגה‪ ,‬ההפך הוא‬ ‫הנכון‪ :‬הסערה הציבורית שהתעוררה סביב "פונדק הרוחות" רק הגבירה את כוח‬ ‫המשיכה שלה‪ ,‬שכן רבים וטובים החליטו לכתת רגליהם לבניין התאטרון שברחוב‬ ‫פרישמן ולו רק כדי לדעת על מה כל הרעש‪.‬‬ ‫לא חלף זמן רב‪ ,‬וכבר מצא אלתרמן את עצמו מעורב בעוד הפקה שיזם‬ ‫התאטרון הקאמרי‪ ,‬שלמרבה העניין האפילה על קודמותיה‪ .‬מה שעמד עתה על‬ ‫הפרק היה ההעלאה מחדש של המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ ,‬שהוצג‬ ‫לראשונה במתכונת של קומדיה מוזיקלית בתאטרון האהל בינואר ‪,1943‬‬ ‫בתרגומו של אלתרמן הצעיר‪ .‬הגורם המניע שמאחורי יוזמה זו היה הצורך‬ ‫לייצר סוף־סוף מחזמר עברי מקורי‪ ,‬זאת בתקופה שבה הוצפה הארץ במחזות‬ ‫שיוּבאו מחוץ־לארץ‪ ,‬בעיקר מארצות הברית‪ .‬ההודעה על כך נמסרה‬ ‫ּ‬ ‫זמר‬ ‫לראשונה במסיבת עיתונאים מטעם התאטרון הקאמרי שנערכה באפריל ‪,1961‬‬ ‫ובקיץ של אותה שנה החליטה הוועדה האמנותית של התאטרון להפקיד את‬ ‫מלאכת הבימוי בידיו של גרשון פלוטקין‪ .‬פלוטקין‪ ,‬שהיה האיש שהביא את‬ ‫אלתרמן לתאטרון‪ ,‬אמור היה לעבוד בשיתוף פעולה אתו על הכנת הגרסה‬ ‫הכוונות לבין מועד הביצוע עבר זמן‬ ‫החדשה של המחזה‪ .‬אולם בין הצהרת ּ‬ ‫ניכר‪ :‬רק באפריל ‪ 1964‬הגיעה הנהלת הקאמרי להסכם משפטי עם יורשי‬ ‫גרונמן‪ ,‬שנפטר ב־‪ ,1952‬על רכישת זכויות המחזה‪ .‬הסכם משפטי נפרד נחתם‬ ‫עם אלתרמן‪ ,‬שהיה בעל הזכויות על הנוסח העברי‪ .‬אלתרמן התחייב להתקין‬ ‫את התרגום ולהתאימו להצגה מחודשת וכן להוסיף פזמונים משלו על אלה‬ ‫שחיבר בעבר — כל זה עד ‪ 15‬במאי ‪ .1964‬את כתיבת המוזיקה הזמין הקאמרי‬ ‫אצל סשה ארגוב‪ ,‬שזה לא כבר הלחין את "אליפלט"‪ ,‬ועל ההצגה הופקד לא‬ ‫גרשון פלוטקין אלא שמואל בונים‪ ,‬שעוד בימים שבהם ביים בצ'יזבטרון‬ ‫העלה על הבמה כמה משיריו המולחנים של אלתרמן‪ .‬יותר מכול נודע בונים‬ ‫במיומנותו ובכישרונו בהעלאת מופעים המשלבים משחק וזמר‪ .‬אלתרמן חיבב‬ ‫את בונים‪ ,‬שהיה מעריץ מושבע שלו‪ ,‬וכשהיה פוגש אותו ברחוב היה נוהג‬ ‫להכריז‪ ,‬ספק מתוך חיבה ספק מתוך לעג‪" :‬זהירות! כאן ּבוּ נִ ים" (בשורוק)‪ ,‬על‬ ‫משקל‪" :‬זהירות‪ ,‬כאן בוֹ נים" (בחולם)‪19.‬‬ ‫[ ‪] 648‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שכלל תיקוני טקסט‬ ‫מרגע שאלתרמן הגיש את כתב היד המתוקן לתאטרון‪ָּ ,‬‬ ‫מזעריים ותוספת של עוד כמה פזמונים‪ ,‬נטל בונים את המושכות והתחיל להריץ‬ ‫את ההפקה‪ .‬השאלה הדחופה היתה מי ימלא את התפקיד הראשי‪ ,‬שהוא אתגר‬ ‫עצום לשחקן‪ :‬לא רק שעליו לשאת בכפל תפקידים — זה של שלמה המלך‬ ‫וזה של שלמי הסנדלר — אלא שעליו לשאת למעשה בתפקיד מרובע‪ ,‬שהרי‬ ‫ישנם במחזה מצבי ביניים שבהם שלמה המלך הוא שלמי ושלמי הוא שלמה!‬ ‫שמותיהם של כמה שחקנים עלו בבורסת השמות‪ .‬יוסי ידין‪ ,‬למשל‪ ,‬שהיה חבר‬ ‫הנהלת הקאמרי‪ ,‬העלה את שמותיהם של שני שחקנים ותיקים ומיומנים‪ ,‬האחד‬ ‫היה זלמן לביוש והשני אברהם בן־יוסף‪ .‬אולם בונים היה נעול על שם אחד‬ ‫בלבד‪ :‬אילי גורליצקי‪ .‬גם אלתרמן וגם בונים‪ ,‬כמו ותיקי התאטרון האחרים‪,‬‬ ‫זכרו היטב את משחקו המופלא של שמחה צחובל‪ ,‬שהחזיק בתפקיד בהפקה‬ ‫של האהל‪ ,‬ושניהם תרו אחרי שחקן שניחן בכישרון וביכולת להיכנס לנעליים‬ ‫הגדולות של קודמו בתפקיד‪ .‬בונים סחב אתו לחיפה גם את אלתרמן וגם את‬ ‫הכוראוגרפית הנודעת אנה סוקולוב‪ ,‬שנענתה להזמנת הקאמרי להשתתף‬ ‫בהפקה‪ .‬הוא רצה שגם הוא וגם היא יראו במו עיניהם את גורליצקי — שבעבר‬ ‫הופיע בתאטרון הקאמרי — בהצגת "הפשפש" מאת גוגול שהועלתה אז על‬ ‫במת התאטרון העירוני בבימויו של יוסף מילוא‪ .‬לאחר הצפייה בהצגה לא היה‬ ‫לאיש מהם ספק‪ :‬אילי גורליצקי‪ ,‬הצעיר הגרום‪ ,‬בעל פיקת הגרגרת ופני הנזיר‬ ‫הסגפניות — הוא הבחירה הנכונה‪ .‬אחר כך צורפו לצוות שתי כוכבות — יונה‬ ‫עטרי בתפקיד נעמה‪ ,‬אשת שלמי‪ ,‬והזמרת רחל אטאס כנופרית‪ ,‬בת פרעה‪ .‬יתר‬ ‫השחקנים היו ברוּבם חברי האנסמבל של התאטרון הקאמרי‪.‬‬ ‫החזרות התחילו באמצע יוני‪ ,‬זמן קצר לאחר שארגוב השלים את כתיבת‬ ‫המוזיקה‪ .‬ההפקה היתה בממדים שהתאטרון לא היה כלל מורגל בהם‪ :‬חוץ‬ ‫מצוות השחקנים הגדול — ההצגה מנתה ‪ 18‬שחקנים — הביאה עמה אנה‬ ‫סוקולוב להקת ריקוד שלמה‪ ,‬שנועדה למלא חלק פעיל בהצגה‪ .‬הניהול‬ ‫המוזיקלי הופקד בידי אריה לבנון‪ ,‬שעבד על התזמור והרכיב תזמורת בת שישה‬ ‫נגנים‪ ,‬שהיתה אמורה ללוות את ההצגה מדי ערב‪ .‬התפאורן אריה נבון בחר‬ ‫הפעם לתכנן תפאורות ענק‪ ,‬אף שהיו קלילות באופיין‪ ,‬כדי שיתאימו לשני‬ ‫המרחבים שבהם התנהלה ההצגה — ארמונו של המלך שלמה מזה ורחבת השוק‬ ‫של ירושלים מזה‪ .‬בשלב מסוים התבקש נבון לשרטט גם את התלבושות שהיו‬ ‫אמורות להתאים לזמנים הרחוקים ההם — ימי מלכותו של שלמה‪ .‬על ההפקה‬ ‫ניצח בונים‪ ,‬כשהוא נתמך על ידי מנהל הקאמרי שייקה וינברג‪ ,‬שהיה מעורב‬ ‫בהפקה עד לפרט האחרון‪ .‬והיה כמובן אלתרמן‪ ,‬שאף שהיה במעמד המתרגם‬ ‫[ ‪] 649‬‬

‫אלתרמן‬

‫והמעבד בלבד‪ ,‬ראה את ההצגה כהצגה שלו‪ :‬הוא נכח כמעט בכל החזרות‪,‬‬ ‫האזין לשחקנים‪ ,‬תיאם עמדות עם בונים‪ ,‬במידת הצורך תיקן את הטקסט כדי‬ ‫שהשחקנים ירגישו אתו בנוח‪ ,‬וכשהתברר שצריך פזמון נוסף הלך הביתה‬ ‫ולמחרת חזר לתאטרון כשהפזמון בידו‪.‬‬ ‫ככל שהעבודה התקדמה התעוררה בקרב השותפים הרגשה לא טובה‪ ,‬נדמה‬ ‫היה שההצגה לא מצליחה לעלות על המסלול הנכון‪ .‬היו הטקסט של אלתרמן‪,‬‬ ‫הלחנים של ארגוב‪ ,‬היו שחקנים נפלאים וכמובן היה במאי מבריק ומיומן כמו‬ ‫בונים‪ ,‬אבל הכול יחד עשה רושם לא טוב‪ ,‬כאילו הדברים אינם מתחברים‬ ‫למשהו שלם‪ .‬הספקן מכולם ביחס להפקה היה אלתרמן ועמדתו כמובן השפיעה‬ ‫על כל יתר השותפים‪ .‬יום אחד ניגש לאילי גורליצקי וליונה עטרי ואמר להם‪:‬‬ ‫"אתם עושים תפקידים מצוינים‪ .‬אבל ההצגה הזאת — זה לא זה"‪ .‬בהזדמנות‬ ‫אחרת‪ ,‬בתום אחת החזרות‪ ,‬מצאו עצמם אלתרמן‪ ,‬בונים וגורליצקי עושים יחד‬ ‫את דרכם הביתה‪ ,‬לאורך רחוב דיזנגוף‪ .‬ושם‪ ,‬ליד עץ שניצב מול קפה "כסית"‪,‬‬ ‫נעצרו ודיברו על ההצגה‪ .‬אלתרמן היה מדוכדך לחלוטין‪ ,‬ואילי ניסה לעודד‬ ‫אותו‪" .‬תתפלא" — אמר לו — "אתה עוד תראה שההצגה תעלה ויבוא קהל"‪.‬‬ ‫המילים האלה לא עשו רושם על אלתרמן‪ .‬הוא הביט על בונים ואמר לו באופן‬ ‫החלטי‪" :‬אני לא נותן שההצגה תעלה"‪ .‬בונים נראה המום‪" .‬אבל נתן" — אמר‬ ‫— "אני עוד לא סיימתי לביים את ההצגה"‪" .‬לא סיימת?" — אמר לו אלתרמן‬ ‫בפרץ של רשעוּ ת‪" .‬אתה עוד לא התחלת"‪ .‬זו היתה גם רוח הדברים בקרב בכירי‬ ‫הקאמרי‪ ,‬ובראשם וינברג‪ .‬כמה מהם הוזמנו לצפות באחת החזרות והתגובות‬ ‫היו צוננות‪ .‬חנה מרון‪ ,‬שהיתה מבכירי התאטרון‪ ,‬דיברה על ההפקה המתוכננת‬ ‫בזלזול מופגן‪" .‬זהו מיוזיקל"‪ ,‬אמרה‪" ,‬זו אינה אמנות‪ .‬אבל לעשות מיוזיקל זה‬ ‫מדע מדויק‪ .‬כאן אין את זה"‪.‬‬ ‫כשהתקרב מועד הבכורה מלאו העיתונים בכתבות אוהדות ובתצלומים‬ ‫שובי עין שהיו אמורים לסלול את הדרך בפני המופע החדש‪ .‬עמנואל בר־‬ ‫קדמא‪ ,‬הכתב לענייני אמנות ובידור של ידיעות אחרונות‪ ,‬דיבר בהתלהבות על‬ ‫כך שבשעה שבהבימה הציגו עד לאחרונה את "גברתי הנאווה"‪ ,‬הרי שבהקאמרי‬ ‫עומדים להעלות מחזמר שכולו מקור‪ .‬בר־קדמא עוד לא צפה בהצגה‪ ,‬אבל די‬ ‫לו בטקסט שנמסר לו לקריאה כדי לצפות לגדולות‪" :‬אני מחזיק את המחזה‬ ‫בידי ומדפדף בו‪ .‬התרגום המבריק של אלתרמן — ריח מגדים לו‪ .‬החרוזים‬ ‫זורמים בשטף"‪ .‬אך לשון ההפלגה לא נתמצתה רק בזה‪" :‬החיבורים הלשוניים‪,‬‬ ‫הצירופים האסוציאטיביים של המלים‪ ,‬משחקו הנהדר והדו־משמעויות‬ ‫הזרועות‪ ,‬במיטב הזרע שהעברית מסוגלת להצמיח"‪ ,‬כל אלה עושים לדעתו‬ ‫[ ‪] 650‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫את החיזיון "למאכל־תאווה לשחקן שבא לומר את הטכסטים הללו ולקהל‬ ‫— שבא להעשיר בהם את יצרי־ההנאה שלו"‪ .‬הרבה אשראי העניק בר־קדמא‬ ‫לאילי גורליצקי‪ ,‬שאתו נפגש וממנו שמע על ילדותו בשכונת פועלים בתל‬ ‫אביב‪ ,‬על לימודיו בסטודיו של הקאמרי שממנו עשה את דרכו לתאטרון ועל‬ ‫המפגש המפתיע עם אלתרמן ובונים‪ ,‬שיחד הוליכו אותו אל התפקיד הנכסף‪.‬‬ ‫בר־קדמא אמנם זכר את שמחה צחובל הבלתי נשכח‪ ,‬שהיה שחקן עתיר ניסיון‬ ‫בעת שביצע את התפקיד (הוא היה אז בן ‪ ,)45‬אך לא היה לו כל קושי להמר על‬ ‫גורליצקי‪ ,‬שהיה אז רק בן ‪ .29‬גם ביתר השותפים להפקה תלה תקוות גדולות‬ ‫— בבמאי שמואל בונים‪ ,‬יוצר הסגנון הצ'יזבטרוני‪ ,‬במלחין סשה ארגוב שכבר‬ ‫הוכיח בעבר שלו ולבונים יש לשון משותפת‪ ,‬וכמובן באריה נבון‪ ,‬זה "שבנה את‬ ‫הנוף" שבו מתנהלת המהתלה‪ .‬כתבות ברוח זו פרסמו גם אחרים — משה נתן‬ ‫בדבר ומיכאל אוהד בהארץ‪20.‬‬ ‫אולם הרוח הטובה ששׂ ררה בחוץ לא תאמה את הרוח הרעה ששׂ ררה בפנים‪.‬‬ ‫שבה היו חברים‬ ‫כשבוע לפני הבכורה התכנסה הוועדה האמנותית של הקאמרי ּ‬ ‫חנה מרון‪ ,‬יוסי ידין‪ ,‬גרשון פלוטקין וישעיהו וינברג והמליצה להוריד את ההצגה‬ ‫בנימוק שאין היא עומדת ברמה אמנותית נאותה‪ .‬אלתרמן היה ממש בפניקה‪,‬‬ ‫הוא אפילו איים כי יביא עורך דין אם לא יעצרו את ההצגה‪ .‬האווירה היתה‬ ‫עכורה‪ ,‬בונים שכב בחדר האיפור של אילי גורליצקי כשמגבות לחות מכסות‬ ‫על מצחו‪ ,‬ואילו וינברג הסתובב הלוך ושוב כשהוא מסנן בפיו‪" :‬דם התיאטרון‬ ‫על ראשך! דם התיאטרון על ראשך!" הדברים היו מכוּ ונים‪ ,‬כמובן‪ ,‬לבונים‪.‬‬ ‫אולם בונים לא נכנע ותבע לקיים את החזרות עד תומן‪ ,‬לערוך חזרה גנרלית‬ ‫אחת שתהיה פתוחה לקהל ולהעלות את ההצגה במועד‪ .‬כעת פרץ ויכוח בינו‬ ‫לבין וינברג אם לקיים את החזרה הגנרלית עם או בלי קהל‪ .‬וינברג חשש להביא‬ ‫קהל‪ ,‬בונים היה משוכנע שזה חיוני‪ .‬בשל כך תבע וינברג מבונים שאם אכן יהיה‬ ‫קהל יהיה עליו להפסיק את החזרה מפעם לפעם‪ ,‬לתת הוראות בימוי‪ ,‬להראות‬ ‫לקהל שהעבודה עוד לא נגמרה ויש עוד מה לפתח‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שהיה שותף גם‬ ‫שב ֵעת החזרה הגנרלית יֵ שב הוא בשורה הראשונה‪,‬‬ ‫הוא לדיון‪ ,‬עמד על כך ּ‬ ‫ואילו שש השורות שמאחוריו יישארו ריקות לגמרי‪ .‬הוא רצה להבטיח לעצמו‬ ‫אזור סטרילי שייצור הפרדה מוחלטת בינו לבין הצופים‪.‬‬ ‫ביום שישי‪ 11 ,‬בספטמבר‪ ,‬בשעות הערב — הצגת הבכורה נועדה למוצאי־‬ ‫שבת — נערכה החזרה הגנרלית‪ .‬הקהל היה ברובו קהל מוזמנים‪ ,‬אנשים מביני‬ ‫עניין‪ .‬אפשר היה לראות שם את נעמי שמר‪ ,‬את חיים חפר‪ ,‬את דן בן אמוץ‪,‬‬ ‫שכל אחד מהם יכול היה לחסל את ההצגה בהבל פה‪ .‬אלתרמן ישב‪ ,‬כמסוכם‪,‬‬ ‫[ ‪] 651‬‬

‫אלתרמן‬

‫באמצע השורה הראשונה‪ ,‬כששש השורות שמאחוריו נותרו ריקות‪ .‬נפתח‬ ‫המסך וארמון המלך הקליל והיפהפה שעיצב אריה נבון נראה לעין כול‪ .‬הקהל‬ ‫שירה של רחל אטאס‪ ,‬שזכה‬ ‫ּ‬ ‫רפליקות נשמע‬ ‫הגיב במחיאות כפיים‪ .‬אחרי כמה ּ‬ ‫לקשב עצום‪ ,‬ומיד לאחריו הופיע אילי גורליצקי על הבמה וההצגה התחילה‬ ‫לרוץ‪ .‬הוא אמר רק כמה מילים והקהל התחיל לצחוק‪ .‬אחרי הקטע הראשון של‬ ‫הריקוד היו שוב מחיאות כפיים‪ .‬הדיאלוגים המשיכו להתגלגל ובקהל נשמעו‬ ‫רעמי צחוק‪ .‬ככל שנקף הזמן זרם הטקסט של אלתרמן מן הבמה אל הקהל‬ ‫והקהל נענה לו בכל לבו‪ .‬ההצגה שטפה‪ ,‬זרמה ללא תקלות‪ ,‬בונים לא הפסיק‬ ‫אותה ולו פעם אחת כדי לתת הוראות בימוי‪ ,‬כפי שהתחייב בפני וינברג‪ .‬וינברג‬ ‫שתק ולא אמר דבר‪ ,‬רק בהפסקה‪ ,‬כדי לחפות על המבוכה שאחזה בו‪ ,‬העיר‬ ‫לאילי גורליצקי משהו על האיפור שלו שהיה כבד מדי‪ .‬אלתרמן עצמו‪ ,‬שהיה‬ ‫בולט מאוד במקומו‪ ,‬הסב מדי פעם את ראשו לאחור‪ ,‬הקשיב לרעמי הצחוק‪,‬‬ ‫לוודא שאכן כך הדבר‪ .‬מדי פעם הניד את ראשו כאילו הוא מבקש לומר שהכול‬ ‫בסדר‪ .‬שמואל בונים וסשה ארגוב עמדו בירכתי הבמה‪ ,‬מחזיקים זה בידו של זה‪.‬‬ ‫לקראת הסיום נשמע "שיר הפיוס"‪ ,‬שחיבר אלתרמן לפי בקשתו המפורשת של‬ ‫"גם ְּב ִלי ׁ ַש ְר ִביט אוֹ ֵּכס אוֹ ֶּכ ֶתר‪ַ /‬א ָּתה זִ יוִ י וַ ֲה ָד ִרי" — שרה יונה‬ ‫אילי גורליצקי‪ּ ַ :‬‬ ‫"א ָּתה ְּב ִלי ָּכל ּתוֹ ֶס ֶפת־יֶ ֶתר‪ /,‬מוֹ ׁ ְש ִלי‪ַ ,‬מ ְל ִּכי‬ ‫עטרי‪ ,‬בתפקיד נעמה‪ ,‬אשת הסנדלר‪ַ .‬‬ ‫"לקוֹ ל‬ ‫וְ ַסנְ דְּ ָל ִרי"‪ .‬ואילו אילי גורליצקי‪ ,‬ששיחק בתפקיד הסנדלר‪ ,‬השיב לה‪ְ :‬‬ ‫יק־ב ְר ַּכיִ ם וְ ַר ְג ַליִ ם‪ /‬וְ נַ ֲע ַליִ ם‬ ‫דְּ ָב ַריִ ְך‪ֵ ,‬א ׁ ֶשת ַחיִ ל‪ַ /,‬ה ּכֹל רוֹ ֵקד ִּבי ַעד ַהיְ סוֹ ד‪ְּ /‬ב ִפ ִּ‬ ‫וְ סוּ ְליוֹ ת"‪ .‬המילים של אלתרמן‪ ,‬המוזיקה של ארגוב‪ ,‬הביצוע של יונה ואילי‪,‬‬ ‫ההעמדה של בונים‪ ,‬הלבוש הכמו תנ"כי של נבון הסעירו את הקהל‪ .‬היה רעם‬ ‫אדיר של מחיאות כפיים‪ .‬הדקות האחרונות שעוד נותרו חלפו במהירות הבזק‬ ‫והחזרה הגיעה לסיומה‪.‬‬ ‫למחרת בערב‪ ,‬בעת הצגת הבכורה‪ ,‬ידעו הכול כי ההצלחה מונחת בכיסם‪.‬‬ ‫אבל לא ידעו עד כמה‪ :‬בתוך זמן לא רב התברר כי "שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר" היתה להצגה המצליחה ביותר בתולדות התאטרון הקאמרי‪ ,‬שציין‬ ‫אז מלאות עשרים שנה לייסודו‪ .‬הביקורת היתה מלאה שבחים — לתרגום‪,‬‬ ‫לבימוי‪ ,‬למשחק‪ ,‬למוזיקה‪ ,‬לתפאורה‪ ,‬קצת פחות למחולות — והקהל נהר‬ ‫בהמוניו‪ :‬ההצגה הועלתה בסיבוב הראשון מדי ערב בפני אולמות מלאים‪ ,‬עד‬ ‫להצגה ה־‪ !400‬אילי גורליצקי היה לכוכב עליון‪ ,‬תצלומי דיוקן שלו מילאו את‬ ‫שערי המוספים והמגזינים‪ ,‬יונה עטרי ורחל אטאס זכו גם הן לרגעי תהילה‪,‬‬ ‫פזמוני אלתרמן וארגוב נהנו מפופולריות עצומה‪ ,‬וההצגה זכתה בפרס המועצה‬ ‫הציבורית לתרבות ואמנות כהצגה המקורית הטובה ביותר לשנת ‪ 1964‬ובפרס‬ ‫[ ‪] 652‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫"כינור דוד"‪ .‬אלתרמן פשוט לא ידע את נפשו מרוב שמחה‪ ,‬הרי הכול היה‬ ‫מעל ומעבר לציפיות‪ .‬וכשנשאל בפליאה על ידי הנשיא זלמן שזר‪ ,‬שבא‬ ‫לצפות בהצגה הכל כך מדוברת‪ ,‬איך כל זה קרה — השיב לו אלתרמן‪ ,‬מגמגם‪:‬‬ ‫"ק‪....‬ק‪ ...‬ק‪...‬קרה נס!" עם זאת לוּ ותה ההצגה‪ ,‬לפחות בראשיתה‪ ,‬בנימה‬ ‫צורמת‪ :‬בפרסומים המוקדמים ציין הקאמרי כי המחזה העתיד לעלות על הבמה‬ ‫הוא "מאת סמי גרונימן ונתן אלתרמן"‪ .‬יורשיו של גרונמן ראו עצמם נפגעים‪,‬‬ ‫ובמכתב שנשלח נדרש התאטרון לשנות את הפרסומים ולהקפיד על ציון שמו‬ ‫של גרונמן כמחבר‪" .‬מר אלתרמן הוא המתרגם והמחבר של הפזמונים‪ ,‬אולם‬ ‫אינו מחברו של המחזה" — נכתב במכתב שנשלח להנהלת הקאמרי מטעם‬ ‫הוצאת מועדים‪ ,‬שהיתה בעלת הזכויות על המחזה‪ .‬נערכו בירורים בעניין‪,‬‬ ‫ובסיכומם התחייב הקאמרי להקפיד על כך שבפרסומים הבאים תיעשה הבחנה‬ ‫ברורה בין סמי גרונמן כמחבר לבין אלתרמן כמתרגם‪ .‬אולם גם בזה לא היה‬ ‫כדי למנוע את הזיהוי של ההצגה עם אלתרמן‪ ,‬והדבר העניק לו מידה רבה של‬ ‫פופולריות ואף העלה את יוקרתו‪.‬‬ ‫בין שלל הביקורות האוהדות שפורסמו בעקבות ההצגה בלט הפעם לטובה‬ ‫מאמר הביקורת שפרסם חיים גמזו במסגרת המוסף לספרות של הארץ‪ .‬לדידו‬ ‫של גמזו היתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל לעשות תיקון‪ ,‬זאת לאחר תגובתו‬ ‫הפושרת למדי ל"כינרת כינרת" והמתקפה שלוחת הרסן על "פונדק הרוחות"‪.‬‬ ‫גמזו דן בהצגה בשובה ונחת — הוא הסביר לקהל קוראיו כי המחזמר בן ימינו‬ ‫יורשה של האופרטה‪ ,‬פירט את התנאים המאפשרים הצלחה של מחזמר‬ ‫ּ‬ ‫הוא‬ ‫(השילוב האמנותי של ידיעת משחק‪ ,‬מחול וזמר) ואף הזכיר לקוראיו כי המחזה‬ ‫שמחברו הוא סמי גרונמן שנכתב במקורו בגרמנית ושתורגם על ידי אלתרמן‬ ‫הוצג בשעתו בתאטרון האהל‪ ,‬הצגה שאותה זכר היטב‪ .‬גמזו היה זהיר בהערכות‬ ‫שחילק לשחקנים‪ ,‬רובם לא עמדו לדבריו בתנאים המחמירים של המחזמר‪ ,‬ואף‬ ‫אילי גורליצקי — שכל המבקרים נשאו אותו על כפיים — תואר על ידיו כמי‬ ‫שמשחק "טוב" ומזמר "ככה־ככה" ועדיין אינו "מרקד כדבעי"‪ ,‬אבל לעומת זה‬ ‫ציין שהוא מיטיב להגות את הטקסט ודווקא זה היה לדידו "למרכיב העיקרי‬ ‫של הצלחתו"‪ .‬על בונים כבמאי אמר שעשה "מלאכה נאה"‪ ,‬על המנגינות של‬ ‫ארגוב ציין כי הן "ערבו לאוזנינו"‪ ,‬הוא שׂ בע נחת מעבודתה של אנה סוקולוב‪,‬‬ ‫וגם תיאר את התפאורה של נבון כ"תכליתית וגם יפה"‪ .‬על אלתרמן העתיר‬ ‫שבחים לרוב‪ ,‬אף כי בחר להדגיש את חלקו בהצגה "כמתרגם וכמעבד"‪ ,‬כאילו‬ ‫ביקש לשים סייג בין היכולת הבלתי ניתנת לערעור בתחום התרגום לתאטרון‬ ‫לעומת הישגיו כמחזאי מקורי‪" .‬עיבודו של אלתרמן" — כתב גמזו — "הוא מלא‬ ‫[ ‪] 653‬‬

‫אלתרמן‬

‫חיות כיום‪ ,‬כפי שהוא היה לפני עשרים ושתים שנה‪ .‬מכאן יכולים אנו להסיק‬ ‫מה גדולה תרומתו לתיאטרון הישראלי‪ ,‬כמתרגם וכמעבד"‪ .‬הוא גם זכר היטב‪,‬‬ ‫וגם ציין זאת במפורש‪ ,‬כי מחבר המחזה הוא סמי גרונמן‪ ,‬ואלתרמן הוא שהעניק‬ ‫לו "לבוש עברי"‪" :‬הברקותיו של הטכסט‪ ,‬פקחותו וחן אמצאותיו הלשוניות של‬ ‫נתן אלתרמן מבליטים מבעד ללבוש העברי המצויין את תבונת ההומור וחיות‬ ‫ההקבלות של סמי גרונימן"‪ .‬בסיכום העיר גמזו כי בונים הסיח משום מה את‬ ‫דעתו מתמונות המלל הממושכות באמצעיתה של ההצגה‪ ,‬אולם הטכסט הקליל‬ ‫והפיקח של הצמד גרונמן‪-‬אלתרמן גאל גם תמונות אלה‪ ,‬ובסך הכול זוהי הצגה‬ ‫"אשר בכללותה נהנינו ממנה מאוד"‪21.‬‬ ‫מבוסם כולו מהצלחת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" — שהועלתה כעבור‬ ‫כמה חודשים בתאטרון שרה ברנאר בפריז — העלה אלתרמן בשיחותיו עם‬ ‫ידידו שמואל בונים את הרעיון לצאת בהפקה חדשה‪" .‬יש לך צמד כל כך‬ ‫נחמד — יונה ואילי" — כך אמר לבונים‪" .‬ראוי שנעלה איתם הצגה לשניים‬ ‫מתוך פזמונים ישנים גם חדשים שלי"‪ 22.‬בונים מיהר להעלות את ההצעה בפני‬ ‫יונה עטרי ואילי גורליצקי‪ ,‬שעוד קודם לכן גלגלו ביניהם מחשבות להופיע‬ ‫בשניים‪ :‬הרעיון היה להעלות את מופע המערכונים והפזמונים המצליח של‬ ‫צמד השחקנים האמריקני‪ ,‬מייק ניקולס ואליין מיי‪ ,‬אך התוכנית לא יצאה אל‬ ‫הפועל‪ .‬הפנייה של בונים אליהם היתה באמצע ‪ ,1965‬בזמן שהצגת המחזמר‬ ‫של הקאמרי המשיכה לעלות על הבמה כמעט מדי ערב‪ ,‬בעוד הקאמרי מקיים‬ ‫מגעים להעלאת המחזה בחוץ־לארץ‪ .‬כמי שכבר היו ערוכים להופיע יחד‪ ,‬ושרק‬ ‫לאחרונה התנסו בעבודה משותפת גם עם אלתרמן וגם עם בונים‪ ,‬נענו השניים‬ ‫בהתלהבות‪ .‬אל החבורה הצטרף המפיק המנוסה יצחק קול (קולקר)‪ ,‬שניהל‬ ‫בעבר את התאטרון הקאמרי‪ .‬קול ובונים הקימו יחד חברת הפקות בשם "בו־‬ ‫קול" וזו נטלה עליה את המשימה להפיק את המופע החדש‪ .‬חלוקת ההכנסות‬ ‫נקבעה מראש‪ 25 :‬אחוזים למפיקים‪ ,‬וכך גם לאלתרמן ולכל אחד מן השחקנים‬ ‫השותפים למופע‪ .‬כך נולד "שוק המציאות"‪23.‬‬ ‫"שוק המציאות" החזיר את אלתרמן אל הז'אנר שכה אהב‪ ,‬ושאתו היה‬ ‫מזוהה זה עשרות שנים‪ .‬מאז ימי צעירותו כתב מאות פזמונים ושירי זמר‬ ‫שזכו להצלחה עצומה‪ .‬אולם לאחר שהצטמצמה פעילותו של תאטרון לי־‬ ‫לה־לו‪ ,‬שנסגר סופית בסתיו ‪ ,1953‬נותר אלתרמן ללא מסגרת קבועה של‬ ‫כתיבת פזמונים‪ ,‬והכמות ירדה בהרבה‪ .‬פה ושם אמנם חיבר שירים שנועדו‬ ‫להלחנה‪ ,‬בעיקר על פי הזמנות מיוחדות‪ ,‬אך אלה הלכו ונעשו נדירים‪ .‬העלאת‬ ‫"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" על הבמה יצרה אפוא הזדמנות בלתי רגילה‬ ‫[ ‪] 654‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫לשוב ולכתוב פזמונים‪ ,‬והיא עוררה בו את התיאבון להמשיך ולעשות בתחום‬ ‫זה‪ .‬עם זאת ברור היה לו כי החזרה אל הבמה הזעירה לא נועדה לבוא על‬ ‫חשבון התוכניות שהיו לו כמחזאי‪ .‬למרות האכזבות שספג בעקבות "כינרת‬ ‫כינרת" ועוד יותר מזה לאחר "פונדק הרוחות"‪ ,‬היה אלתרמן נחוש בדעתו‬ ‫להתמיד בדרך החדשה שבחר בה‪ .‬ואכן‪ ,‬בזמן שהתגבשו תוכניות ההצגה "שוק‬ ‫המציאות" נכתבו הטיוטות הראשונות של המחזה "משפט פיתגורס" שעמד‬ ‫לעלות בהבימה‪ ,‬ובמקביל החלו דיבורים על כתיבת מחזה חדש עבור התאטרון‬ ‫הקאמרי במתכונת דומה לזו של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ .‬הכול קיוו כי‬ ‫הנס שחולל אלתרמן עם הטקסט של גרונמן איננו אירוע חד־פעמי‪ ,‬וכי כישוריו‬ ‫כמחזאי וכפזמונאי בוודאי יעמדו לו בעת שיבוא לחבר מחזמר משל עצמו‪.‬‬ ‫לפגישה הראשונה עם צמד השחקנים הגיע אלתרמן ובאמתחתו כ־‪300‬‬ ‫פזמונים שאותם מצא‪ ,‬לשמחתו‪ ,‬כשהם מועתקים בסדר מופתי במחברתו של‬ ‫עמיקם גורביץ'‪ ,‬שהיה מופקד על ההוצאה לאור הן של "כינרת כינרת" והן של‬ ‫"פונדק הרוחות"‪ .‬משראה גורביץ' שאלתרמן מגלה חוסר עניין מוחלט ביחס‬ ‫לכתבי היד של הפזמונים‪ ,‬החליט — ביוזמה עצמית‪ ,‬אך בהסכמת המשורר —‬ ‫לאסוף אותם בעצמו‪ 24.‬מתוך הרפרטואר הקיים‪ ,‬שהיה כבר בגדר קלסיקה‪,‬‬ ‫נבחרו שבעה פזמונים‪ ,‬ועליהם הוסיף אלתרמן שישה פזמונים חדשים‪ .‬את‬ ‫המוזיקה לשירים הישנים חיבר בשעתו משה וילנסקי‪ ,‬ואילו את רוב השירים‬ ‫החדשים הלחין סשה ארגוב‪ ,‬רק שניים מהם נמסרו להלחנה לידי דב זלצר‪ .‬את‬ ‫השירים עיבד אריה לבנון‪ ,‬שמונה גם למנהל המוזיקלי של הערב‪ .‬והיה עוד‬ ‫שותף אחד‪ ,‬או שותפת‪ ,‬הלוא היא תרצה אתר‪ ,‬בתו של אלתרמן‪ .‬באחת החזרות‪,‬‬ ‫שבהן הקפיד להיות נוכח‪ ,‬פנה המשורר לשחקנים‪ ,‬כשהוא מגמגם‪" :‬יש לי שיר‬ ‫של תרצה‪ ,‬מאוד יפה‪ .‬כדאי לכם לעשות אותו"‪ .‬שם השיר היה "לו הייתי דג"‪,‬‬ ‫וגם אותו הלחין ארגוב‪ .‬אילי גורליצקי ביקש לראות את הדף‪ ,‬ולאחר שאלתרמן‬ ‫יתי דָּ ג‪ְ ּ ,‬פלוּ ם‬ ‫מסר לו אותו‪ ,‬מעט מתוח‪ ,‬קרא את השורות הראשונות‪" :‬לוּ ָהיִ ִ‬ ‫יתי דָּ ג‪ֶ ׁ /,‬ש ֶמ ְך יְ ַר ְק ַרק‪ְ ,‬מאוּ ָמה לֹא ָח ַסר‬ ‫ּ ְפ ִלי‪ֶ ׁ /,‬ש ֶמ ְך יְ ַר ְק ַרק —‪ְ ּ /‬פלוּ ם ּ ְפ ִלי‪ /,‬לוּ ָהיִ ִ‬ ‫ִלי"‪ .‬בצד ישב סשה וניסה את המלודיה על הפסנתר‪" .‬למה לא?" אמר אילי‪.‬‬ ‫"ניקח את זה‪ .‬בשמחה‪ ",‬כשהוא מסייע לאלתרמן להיפטר מאי־הנוחות שהיתה‬ ‫כרוכה בניסיון הגלוי לעין לקדם את האינטרסים המקצועיים של בתו‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬על הבמה הושמעו "חרוזים ישנים גם חדשים"‪ ,‬כפי שנכתב על הכרזה‬ ‫הססגונית ששיווקה את המופע‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שבחר את הפזמונים הישנים בקפידה‬ ‫רבה‪ ,‬הרחיק לכת עד לחגיגת פורים של תאטרון המטאטא משנת ‪ ,1939‬ומשם‬ ‫דלה את "אלימלך"‪ .‬השיר בוצע אז על ידי אסתר גמליאלית ויעקב טימן‪ .‬גם‬ ‫[ ‪] 655‬‬

‫אלתרמן‬

‫השיר "צריך לצלצל פעמיים" — שליָ מים היה לאחד משירי המותג של שושנה‬ ‫דמארי — נכתב באותה שנה ללהקת "כל הרוחות" ובוצע על ידי אחת מחברות‬ ‫הלהקה‪ ,‬ברונקה זלצמן‪ .‬מתוכניות "לי־לה־לו" בחר אלתרמן שלושה פזמונים‬ ‫— "בכל זאת יש בה משהו"‪ ,‬שהתפרסם בשעתו בביצוע של הזמרת ג'ני לוביץ'‪,‬‬ ‫הפזמון "זאת אומרת"‪ ,‬וכן את "לימון וצלחת"‪ ,‬שבגרסתו הקודמת נקרא‬ ‫"שיר הטיילת"‪ .‬שלושת השירים בוצעו בזמנו על־ידי צמד הזמרים מתתיהו‬ ‫רוזין ואירנה רוז'ינסקה‪ ,‬והם נכללו בתוכניות שהעלה תאטרון הרוויו בשנת‬ ‫‪ .1946‬לזה צורפו שבעה פזמונים חדשים‪" :‬שוק המציאות"‪" ,‬בובות שעווה"‪,‬‬ ‫"קונצרטינה וגיטרה"‪" ,‬בלדה על חמוריקו"‪" ,‬הצלם" ו"רגע של בידור"‪ .‬סוף־‬ ‫סוף נמצאה גאולה גם לשיר "זמר מפוחית"‪ ,‬השיר הראשון של אלתרמן שאותו‬ ‫הלחין ארגוב‪ ,‬ושהשמעתו התעכבה כמעט עשר שנים‪25.‬‬ ‫בקלילות ובחן שהיו לתו ההיכר של השניים‪ ,‬עלו אילי גורליצקי ויונה‬ ‫עטרי בפתח הערב על הבמה‪ ,‬חבושים מגבעות קש שטוחות ומעוגלות‪ ,‬לבושים‬ ‫ז'קטים מפוספסים ועונבים עניבות סרט — ברוח תקופת תל אביב הקטנה‪.‬‬ ‫"— ִעזְ ִבי‪ ,‬יוֹ נָ ִתי‪ָּ ,‬כל ִמינֵ י ַה ָ ּצעוֹ ת‪ /‬וּבוֹ ִאי נָ רוּ ָצה ֶאל ׁשוּ ק ַה ְּמ ִציאוֹ ת" — קרא אילי‬ ‫ליונה בשיר הפתיחה ששמו‪ ,‬כצפוי‪ ,‬הוא "שוק המציאות"‪" .‬וּ ַמה ְּכ ָבר נִ ְמ ָצא ׁ ָשם?‬ ‫וּ ַמה ְּכ ָבר נִ ְר ֶאה ׁ ָשם?" שואלת יונה בפליאה‪ ,‬כשהיא נשרכת אחריו אל השוק‪.‬‬ ‫"חצוֹ ְצ ָרה ַע ִּת ָיקה‪/‬‬ ‫ושם‪ ,‬בזה אחר זה‪ ,‬פורשׂ לפניה אילי את נפלאות המקום‪ֲ :‬‬ ‫ׁ ֶשעוֹ ָד ּה ְמ ַח ְצ ֶר ֶצת‪ָ /.‬ק ַר ִּבינָ ה ְּב ִלי ֶה ֶדק‪ /‬וְ ַח ְר ִסינָ ה ִעם ֶס ֶדק‪ֲ /,‬חרוּ זִ ים ְללֹא חוּ ט —‪/‬‬ ‫ַמה ּׁ ֶש ֵאין ַּב ֲחנוּ ת"‪ .‬פלאי השוק מתערבבים בחרוזיו של אלתרמן‪ ,‬שהפליא הפעם‬ ‫בלהטוטיו‪ ,‬ואלה מתמזגים יחד עם הלחן עתיר ההמצאות שחיבר סשה ארגוב‪,‬‬ ‫המגיע לאחד מרגעי השיא שלו בפזמון החוזר‪"ׁ :‬שוּ ק ַה ְּמ ִציאוֹ ת‪ׁ /,‬שוּ ק ַה ְּמ ִציאוֹ ת‪/,‬‬ ‫ֵאיזֶ ה ּ ְפ ָל ִאים‪ֵ /,‬איזֶ ה ּ ְפ ִליאוֹ ת‪ִ /,‬הזְ דַּ ְּמנֻ ּיוֹ ת‪ְ /‬מאֹד ַמ ְפ ִּתיעוֹ ת‪ׁ /,‬שוּ ק ַה ְּמ ִציאוֹ ת‪ׁ /,‬שוּ ק‬ ‫ַה ְּמ ִציאוֹ ת"‪ .‬באחת מן הרשימות שפורסמו לקראת העלאת המופע על הבמה‬ ‫נשאל אילי גורליצקי אם יש איזה "אופי" או מכנה משותף לתוכנית החדשה‪ .‬וזו‬ ‫היתה תשובתו‪" :‬לא‪ .‬השם הוא — 'אילי ויונה בשוק המציאות'‪ .‬חיפשנו מציאות‬ ‫אצל אלתרמן‪ .‬מצאנו‪ .‬אין אלה מציאות במובן הרע של המלה‪ .‬אצל אלתרמן‬ ‫אין מציאות כאלה"‪26.‬‬ ‫יחד עם בונים העמיד אלתרמן קברט מוזיקלי בעל גיוון רב‪ ,‬שמיזג ישן‬ ‫ושכלל פזמונים ושירי זמר שנכתבו בסגנונות שונים‪ .‬בקלילות ובחן‬ ‫ָּ‬ ‫וחדש‪,‬‬ ‫עברו יונה ואילי מתמונה לתמונה‪ ,‬פעם היה זה דו־שיח משעשע בין הגברת‬ ‫נינה‪ ,‬שהיא סניטר ותיק‪ ,‬ומר זברה‪ ,‬המשמש פקח בנמל‪ ,‬הנע בין דיווּ ח הדדי על‬ ‫אודות עבודתם האפרורית של השניים לבין דיבורים על מחלות עונתיות‪ ,‬ופעם‬ ‫[ ‪] 656‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫היה זה דו־שיח לא פחות משעשע בין "אדון צלחת" לבין "מי לימון"‪ ,‬שחילופי‬ ‫הדברים ביניהם בסגנון הנון־סנס עוררו גלי צחוק וגרפו מחיאות כפיים‪ .‬יונה‬ ‫עטרי כבשה את הקהל כששרה בקולה העמוק ובדיקציה המדויקת שלה את‬ ‫"צריך לצלצל פעמיים"‪ ,‬הספוג כולו עצב‪ ,‬אך לא פחות מזה כשביצעה בנענועי‬ ‫גוף וקול את השיר על אלימלך‪ ,‬הגבר המטורזן ושובר הלבבות‪ ,‬שאותו היא‬ ‫מנסה לצוד‪ .‬אילי גרף רעמי צחוק כשהופיע בתפקיד של צלם מן הסוג הישן‪,‬‬ ‫בעל מצלמה עם שלוש חרצובות‪ ,‬הנושא מונולוג המוקדש לתחום העיסוק‬ ‫ֹאמר‬ ‫"ל ַח ֵ ּי ְך‪ ,‬לֹא ָלנוּ ַע‪ָּ /,‬כ ְך י ַ‬ ‫שלו‪ ,‬כשמפיו משתלשלים חרוזיו של אלתרמן‪ְ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ַה ַ ּצ ָּלם‪ַ /,‬רק ִט ְב ִעי‪ ,‬לֹא ָמתוּ ַח‪ /‬זֶ ה ִמנְ ַהג ָהעוֹ ָלם‪ /.‬לֹא ִל ְמ ׁשֹך ַּב ְּכ ֵת ַפיִ ם‪ְ /,‬ליַ ּׁ ֵשר ֶאת‬ ‫לש!" ובתווך ניצב השיר הארוך‬ ‫ֹאש‪ /,‬זֶ הוּ זֶ ה! ַא ַחת‪ְ ׁ ,‬ש ַּתיִ ם‪ — /,‬לֹא ָלנוּ ַע — ׁ ָש ׁ‬ ‫ָהר ׁ‬ ‫— ספק פזמון‪ ,‬ספק מערכון מושר — ושמו "בובות־שעווה"‪ ,‬שמשך ביצועו‬ ‫היה שש דקות וחצי‪ .‬זה היה השיר היחיד שנכלל בתוכנייה של הערב‪ ,‬ואליו‬ ‫צורפו הוראות במה‪" :‬השחקנים מופיעים כשני מאנקנים‪ .‬הם באים אל הבמה‬ ‫בנסיעה על פלטפורמה זעירה‪ ,‬כשגבם אל הקהל‪ .‬הפלטפורמה מסתובבת ואנו‬ ‫רואים אותם עומדים עמידה של בובות בחיוך מאובן"‪ .‬ומה הלאה? "אחר־כך‬ ‫הם מסתכלים זה בזה לסירוגין וחוזרים מיד לעמידה הקודמת כשהם נתפסים‬ ‫בקלקלתם‪ .‬משחק זה חוזר כמה פעמים בצורות שונות‪ .‬אחר־כך הם פותחים‬ ‫"ענָ נִ ים ְמ ַט ּ ְפ ִסים ָּב ֶר ַקע‪ְ ׁ /,‬שוָ ִקים וְ חוּ צוֹ ת ְמזַ ְּמ ִרים‪/,‬‬ ‫ושרים"‪ .‬ומה הם שרים? ֲ‬ ‫ְ‬ ‫א־מ ִרין‪ /.‬וְ נוֹ ׁ ֵשב ַּבחוּ צוֹ ת ָהרוּ ַח‪/‬‬ ‫חשך הוּ א אוּ ְל ְט ָר ָ‬ ‫ַה ּׁ ָש ַמיִ ם לוֹ ְב ׁ ִשים ָמ ֶרנְ גּ וֹ ‪ ,/‬וְ ַה ׁ ֶ‬ ‫ַה ּצוֹ נֵ ן‪ֶ ,‬ה ָח ִריף‪ַ ,‬ה ָּמלוּ ַח‪ /,‬וּ ְסעוּ ָרה ַה ּ ְׂש ֵד ָרה‪ /‬וְ ָר ִצים ָה ֵע ִצים‪ְּ /‬ב ֶה ְמיָ ה ְצ ִע ָירה‪ֶ ׁ /‬של‬ ‫ָע ִלים נוֹ ְצ ִצים"‪27.‬‬ ‫הצגת הבכורה של "שוק המציאות" התקיימה באולם התאטרון הקאמרי‬ ‫ביום שישי‪ 6 ,‬בינואר‪ .‬שלושה ימים אחר כך‪ ,‬ב־‪ 9‬בחודש‪ ,‬נתפרסמה בעיתון‬ ‫הארץ רשימת הביקורת הראשונה שהיתה לגמרי לא מחמיאה‪ .‬הכותבת היתה‬ ‫העיתונאית הדה בושס‪ ,‬שלזמן־מה מילאה את מקומו של ד"ר גמזו האימתני‪,‬‬ ‫שחולל את הסערה הגדולה שפרצה אחרי העלאת "פונדק הרוחות"‪" .‬ערב בידורי‪,‬‬ ‫לפרקים ארוך מדי ולפרקים נטול גוון וקצב" — זה היה המשפט הפותח של הדה‬ ‫בושס‪ ,‬שהיתה ידועה בתוקפנותה ובשיפוטה המחמיר‪ .‬בהמשך הרשימה הביעה‬ ‫העבר של אלתרמן‪ ,‬שנוטה אל ֵעבר‬ ‫בושס תמיהה על דרך הבחירה של פזמוני ָ‬ ‫"הבידורי־הקל"‪ ,‬והחסרה ייצוג הולם של יצירתו בתחום זה‪ .‬גם העבודה של‬ ‫הבמאי בונים לא זכתה הפעם לשבחים‪" :‬העמדת הפזמונים היא שגרתית ביותר‪,‬‬ ‫ובימויו של שמואל בונים מבוסס רובו ככולו על תנועות חוזרות על עצמן‪,‬‬ ‫המעוררות במקרה הטוב גיחוכים קלים וחולפים"‪ .‬על הצמד עטרי־גורליצקי‬ ‫[ ‪] 657‬‬

‫אלתרמן‬

‫הסתפקה המבקרת באמירה שהוא בעל הופעה מקצועית‪ ,‬אך כדי להגיש ערב‬ ‫שלם יש לדעתה לגבש סגנון‪" ,‬ובכך אין הם מצליחים"‪ .‬הסיכום הכולל היה‬ ‫עגום‪" :‬וחבל ועצוב שכל חזרה נוסטאלגית מסוג זה משאירה אחריה טעם פושר‬ ‫וקלוש ומביאה בכנפיה אכזבה מחודשת‪ ,‬תוך הכרה ברורה שהאקטואליות של‬ ‫אז חסרת משמעות לגבינו כיום"‪ .‬הפזמונים החדשים שנכללו בתוכנית — והם‬ ‫היו מרכז הכובד — לא זכו אפילו לאזכור‪28.‬‬ ‫עבר קצת זמן‪ ,‬ודברי המבקרת כאילו נשכחו מלב‪ .‬מדי ערב בערב רצה‬ ‫הצגת "שוק המציאות" באולם "נחמני" בתל אביב וגם במקומות אחרים בארץ‬ ‫בפני אולמות מלאים‪ ,‬כשצמד השחקנים זוכה להצלחה מסחררת‪ .‬תקליט של‬ ‫שירי "שוק המציאות" יצא לאור וזכה לתפוצה גדולה‪" .‬קול ישראל" שידר את‬ ‫התוכנית במלואה‪ ,‬ופזמוני ההצגה הושמעו שוב ושוב במסגרת תוכניות הרדיו‪.‬‬ ‫וגם התגובות בעיתונות לא איחרו לבוא‪ :‬במוסף הארץ התפרסמה כתבת מגזין‬ ‫גדולה ונלהבת של מיכאל אוהד‪ ,‬שהזדרז לערוך השוואות בין כמה מן הביצועים‬ ‫שראה ב"שוק המציאות" לביצועים קודמים של כוכבי העבר‪ ,‬כשעמדתו נוטה‬ ‫דווקא לטובתם של כוכבי ההווה‪ .‬מבין השירים החדשים שנכללו בתוכנית אהב‬ ‫אוהד בייחוד את "בובות־שעווה" שהיה‪ ,‬בעיניו‪" ,‬היפה בפזמונים"‪ .‬לא פחות‬ ‫נלהב היה אורי קיסרי‪ ,‬שכתב כך‪" :‬ברחוב נחמני בתל־אביב‪ ,‬באולמו הישן של‬ ‫הקאמרי‪ ,‬מתקיימת תערוכה של כישרון‪ .‬כל המוצגים — כישרון‪ .‬כל המציגים‬ ‫— כישרון‪ .‬הכישרון מולך שם‪ .‬הוא אקלים‪ ,‬תוכן‪ ,‬ביצוע‪ ,‬אווירה‪ ,‬ואפילו‬ ‫הנאה"‪ .‬קיסרי אהב גם הוא את "בובות־שעווה"‪ ,‬לא פחות מזה את "קונצרטינה‬ ‫וגיטרה"‪ ,‬אך מעל לכול אהב את אלתרמן‪" :‬ובמרכז ניצב נתן אלתרמן‪ .‬לא‪,‬‬ ‫הוא לא ניצב‪ .‬הוא נעלם‪ .‬הוא היה כאן‪ ,‬השתעשע כאן בצעצועים‪ ,‬בדימויים‪,‬‬ ‫בהברות ובטונים — והלך‪ .‬הלך והשאיר על מרבד הקסם הזה את אביזרי הנוי‬ ‫שלו כאילו אמר‪ :‬טלו אותם‪ ,‬זו נדבתי לכם"‪ .‬השורה התחתונה היתה זו‪" :‬במורד‬ ‫רחוב נחמני מוצגת ההצגה המובחרת של העונה‪ .‬אל תחמיצו"‪29.‬‬

‫ג‬ ‫אחרי מסך אחרון של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‬ ‫(האורות כבים‪ .‬שלמה ושלמי על הבמה)‬ ‫א־ק ַרב‪ַ ׁ ,‬ש ְל ַמי‪ ,‬א ַֹמר ְל ָך דְּ ַבר־סוֹ ד‪:‬‬ ‫שלמה‪ּ :‬ב ֹו ְ‬ ‫ּ‬ ‫ּ‬ ‫שִׂ ֵחק ִלי ַה ַּמ ָזל ַּב ַה ָ ּצ ָגה ַהזֹאת‪.‬‬ ‫ ‬ ‫[ ‪] 658‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫אשית — ֵאין סוֹ ד‪ֵ ׁ .‬שנִ ית‪ַ ,‬מ ְל ִּכי וַ ֲאדוֹ נִ י ִלי‪,‬‬ ‫שלמי‪ֵ :‬ר ׁ ִ‬ ‫ילי‪.‬‬ ‫לֹא ַה ַּמ ָ ּזל שִׂ ֵחק‪ִ .‬ל ׁ ְשנֵ ינוּ שִׂ ֵחק ִא ִ‬ ‫ ‬ ‫יתי ִּכ ְבגוֹ ָרל‪.‬‬ ‫שלמה‪ֵּ :‬כן‪ּ ,‬בוֹ זָ ִכ ִ‬ ‫שלמי‪ָ :‬ל ֵכן ַא ְמ ִליץ‪ִּ ,‬כי‬ ‫יצ ִקי‪.‬‬ ‫ַ ּגם ִלי ֵאין ָּכל ִס ָּבה ִל ְק ּבֹל ַעל גּ וֹ ְר ִל ְ‬ ‫ ‬ ‫שלמה‪ַ ׁ :‬ש ְל ַמי‪ַ ,‬מ ֵהר וּ ְמ ָצא אוֹ תוֹ ‪ֲ .‬אנִ י ֻמ ְכ ָרח‬ ‫לוֹ ַמר לוֹ ְד ַבר ּתוֹ ָדה‪.‬‬ ‫ ‬ ‫שלמי‪ַ :‬מ ְל ִּכי‪ַ ,‬רד ַה ָּמ ָסך‪ְ.‬‬ ‫שלמה‪ :‬לֹא‪ ,‬לֹא‪ִ .‬ל ְפנֵ י ׁ ֶש ִּנ ְפ ָר ִדים וּ ִמ ְס ַּת ְּל ִקים‬ ‫ָע ַלי לוֹ ַמר לוֹ ׁ ֶש‪...‬‬ ‫ ‬ ‫ְ‬ ‫שלמי‪ַ :‬רד ַה ָּמ ָסך‪ַ ,‬מ ְל ִּכי‪.‬‬ ‫ְ‬ ‫שלמה‪ַ :‬א ָּתה אוֹ ֵמר זֹאת וּ ְמ ַח ֵ ּיך‪...‬‬ ‫שלמי‪ֵּ :‬כן ַ ּגם ַא ָּתה‪...‬‬ ‫ילי ׁ ְשמוֹ ?‪ָ ...‬היְ ָתה‬ ‫שלמה‪ :‬נָ כוֹ ן‪ָ .‬א ַמ ְר ָּת ִא ִ‬ ‫ִלי ֲהנָ ָאה ִמ ֶּמנּ וּ ‪ַ .‬ה ַ ּק ּלוּ ת וְ ַע ְמקוּ ָת ּה‬ ‫ ‬ ‫יטה‬ ‫ָהיוּ בוֹ ְתאוֹ מוֹ ת‪ַ .‬ה ֵחרוּ ת וְ ַה ּׁ ְש ִל ָ‬ ‫ ‬ ‫ת־ש ַבע נֶ ֶהנְ ָתה‪.‬‬ ‫ָהיוּ בוֹ ‪ּ ַ .‬גם ִא ִּמי ַּב ׁ ֶ‬ ‫ ‬ ‫שלמי‪ֵּ :‬כן‪ִ ,‬היא ָא ְמ ָרה ִלי זֹאת‪.‬‬ ‫שלמה‪ַ ׁ :‬ש ְל ַמי‪ַ ,‬ה ְק ׁ ִש ָיבה‪ַ ,‬קח‬ ‫ִמ ְס ּ ַפר זוּ זִ ים‪ֲ ,‬ה ֵרי ַה ְ ּצרוֹ ר‪ ,‬וְ רוּ ץ וּ ׁ ְש ַלח‬ ‫ ‬ ‫ּ‬ ‫ּ ְפ ָר ִחים לוֹ ַגם ִּב ׁ ְש ִמי‪ֱ .‬אמֹר לוֹ ׁ ֶש ִישְׂ ַמח‪,‬‬ ‫ ‬ ‫ׁ ֶש ּלֹא יִ ְהיֶ ה ָעצוּב‪.‬‬ ‫ ‬ ‫שלמי‪ַ :‬מ ְל ִּכי‪ַ ,‬רד ַה ָּמ ָסך‪ְ.‬‬ ‫שלמה‪ָ ׁ :‬ש ַמ ְע ִּתי ְּכ ָבר! ַמ ֵהר! ֱאמֹר לוֹ ּכֹה ֶל ָחי‬ ‫וְ ֵתן ּתוֹ ָדה לוֹ ִמ ּׁ ְשלֹמֹה‪.‬‬ ‫ ‬ ‫שלמי‪ :‬וּ ִמ ּׁ ַש ְל ַמי‪— — .‬‬ ‫שמע והעתיק — נתן‪.‬‬ ‫לא‪ ,‬אין זו עוד סצנה בלתי ידועה או גנוזה מתוך "שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר"‪ .‬באחד מערבי חודש פברואר‪ ,‬לאחר מסך אחרון‪ ,‬חיכה אלתרמן לאילי‬ ‫גורליצקי מאחורי הקלעים וביקש את תשומת לבו לרגע‪ .‬אילי היה עדיין לבוש‬ ‫בגלימת המלך וכתר על ראשו‪ ,‬מותש כולו מן ההופעה שזה עתה הסתיימה‪,‬‬ ‫רעם מחיאות הכפיים של הקהל הנרגש מהדהד באוזניו‪ .‬אלתרמן‪ ,‬קצת נבוך‪,‬‬ ‫[ ‪] 659‬‬

‫אלתרמן‬

‫ביקש למסור לידיו ספר חדש שזה עתה יצא לאור‪" .‬גם לך כתבתי משהו"‪ ,‬אמר‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ספק מגמגם‪ ,‬כשהוא מצביע על ההקדשה הארוכה‪ ,‬הכתובה בשורות‬ ‫מעט אלכסוניות והמנוקדת בקפידה‪ ,‬שאותה חיבר לכבודו של השחקן שכה‬ ‫אהב‪ ,‬ושהודות לו זכה גם הוא להרבה רגעי חסד‪30.‬‬ ‫לא רק אילי גורליצקי היה מופתע מן התשורה‪ .‬בחורף של שנת ‪ ,1965‬בשעה‬ ‫שהצגות המחזמר היו בעיצומן‪ ,‬ותוך כדי הוויכוח המתחדש בעניין פרשת לבון‬ ‫שקרע לגזרים את מפלגת השלטון‪ ,‬הפתיע אלתרמן את קהל הקוראים בפרסום‬ ‫ספר שירים חדש‪ ,‬שסגנונו היה שונה מזה של כל ספריו הקודמים‪ .‬הספר יצא‬ ‫לאור במסגרת הוצאת מחברות לספרות‪ ,‬שבה פרסם המשורר את ספרי השירה‬ ‫הקודמים שלו ורבים מתרגומיו‪ .‬מבחינתו של ישראל זמורה‪ ,‬בעל ההוצאה‪,‬‬ ‫היתה הופעת ספר חדש של אלתרמן תמיד בגדר מאורע‪ ,‬אך הפעם היה למאורע‬ ‫זה טעם נוסף‪ :‬במו עיניו ראה בשנים האחרונות את הקשר המתהדק בין אלתרמן‬ ‫לבין הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬שבידה — ולא בידיו — הפקיד זה לא כבר את‬ ‫הוצאת כתביו‪ .‬לאט־לאט היטשטש הזיהוי הכל כך מובן מאליו שבין המשורר‬ ‫הדגול לבין ההוצאה שהוא ייסד אותה‪ ,‬ושאלתרמן ליווה אותה מאז ערש‬ ‫הולדתה‪ .‬ולכן‪ ,‬אף שהיה דל באמצעים‪ ,‬פרסם זמורה מודעה גדולה בעיתון‬ ‫דבר‪ ,‬ובה הוכרז באותיות בולטות במיוחד‪" :‬חגיגת קיץ — ספר שירים חדש‬ ‫של נתן אלתרמן — הוצאת מחברות לספרות"‪ .‬ותו לא‪ .‬היה זה ב־‪ 19‬בפברואר‬ ‫‪ .1965‬כעבור עשרה ימים פרסם זמורה רשימה בדבר‪ ,‬כדי להודיע קבל עולם על‬ ‫הופעת הספר אך גם כדי להקנות לקהל הקוראים מושג כללי על מבנהו הכללי‪,‬‬ ‫נושאיו וסגנונו‪ 31.‬מה שזמורה נמנע מלספר לקוראיו הוא שמלכתחילה עמד‬ ‫אלתרמן לקרוא לספר בשם "משלי קיץ"‪ ,‬אך ברגע האחרון ממש‪ ,‬בעת שהגיעה‬ ‫לידיו יריעת ההגהה של שער הספר‪ ,‬מחק משום־מה את השם וכתב במקומו‪:‬‬ ‫"חגיגת קיץ"‪ 32.‬בכותרת המשנה ציין אלתרמן שהספר הוא "סדרת שירים"‪,‬‬ ‫והוא אף הקפיד לציין מספר ליד כל אחד משירי הספר‪ .‬בסך הכול הכיל הספר‬ ‫חגיגת קיץ ‪ 45‬שירים‪ ,‬חלקם שירים קצרים יחסית‪ ,‬וחלקם שירים ארוכים‪ ,‬שהיו‬ ‫מחולקים אף הם לכמה פרקים‪ .‬את העטיפה לספר עיצבה צילה בינדר — היא‬ ‫היתה עשויה משטח אפור‪ ,‬שמו של אלתרמן הודפס עליו באותיות בצבע לבן‪,‬‬ ‫שם הספר ושם ההוצאה הודפסו בצבע כתום‪ .‬את השם "חגיגת קיץ" קישטה‬ ‫בינדר על ידי ניקוד מלא‪ .‬פשוט‪ ,‬נעים לעין‪ ,‬לא מתחכם בעליל‪.‬‬ ‫ספר שירים? אכן‪ ,‬כך היה הספר למראית עין‪ .‬אולם חגיגת קיץ היה בעצם‬ ‫סוגה חדשה — סדרת שירים ארוכה זו התאפיינה בכך שהשירים השונים שהרכיבו‬ ‫אותה‪ ,‬בתוספת כמה קטעי פרוזה ששולבו בתוכה‪ ,‬התחברו לכדי סיפור עלילה‬ ‫[ ‪] 660‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫הומוריסטי‪ ,‬מעין רומן בחרוזים‪ .‬עוד לפני שניגש לכתיבה סיפר אלתרמן לבתו‬ ‫תרצה כי עלה בדעתו ספר שבכוונתו לקרוא לו "ירח איסטנבול"‪ ,‬שבו יספר‬ ‫על פרוור סואן המאוכלס בטיפוסים ססגוניים‪ ,‬ושעלילתו תהיה מרתקת ואף‬ ‫יהיה בה שוד בנק‪ .‬כשדיבר אלתרמן בפני תרצה על "הפרוור הסואן" ראה‬ ‫לנגד עיניו מקום מוגדר היטב‪ ,‬שבצבץ קודם לכן ב"שירי עיר היונה"‪ :‬הלוא זו‬ ‫שכונת פלורנטין‪ ,‬אותו "פרוור דרומי" השוכן בגבולה של יפו‪ .‬שכונת פלורנטין‬ ‫הוקמה בשנת ‪ 1927‬על ידי דוד פלורנטין מסלוניקי‪ ,‬ובתחילה שכנו בה בעיקר‬ ‫יהודים יוצאי יוון ויוצאי טורקיה‪ .‬מכאן נגזר השם "סטמבול"‪ ,‬שאותו בחר‬ ‫אלתרמן להצמיד לרובע‪ ,‬זאת כנגזרת משמה הקודם של העיר איסטנבול‪,‬‬ ‫הבירה ההיסטורית של טורקיה‪ ,‬שהיה "סטנבול" (‪ .)Stanbul‬אל התושבים‬ ‫יוצאי יוון וטורקיה שהתגוררו בשכונת פלורנטין נוספו בשנות השלושים לא‬ ‫מעט עולים מפולין‪ ,‬וגל נוסף של עולים — רובם מצפון אפריקה — הגיעו‬ ‫למקום מיד לאחר קום המדינה‪ .‬תושבי שכונת פלורנטין היו בעלי מלאכה‪,‬‬ ‫סוחרים זעירים ופועלים‪ ,‬ואף שמייסדיה היו אנשים אמידים‪ ,‬היתה השכונה‬ ‫במרוצת הזמן למקום מוזנח‪ ,‬שולי‪ ,‬המאוכלס על ידי תושבים דלי אמצעים‪,‬‬ ‫כמעט שכונת עוני‪.‬‬ ‫לאלתרמן היה קשר רב־ימים לסביבה זו‪ :‬ברחוב רענן‪ ,‬מרחק צעדים אחדים‬ ‫מרחוב פלורנטין‪ ,‬שכנה הכריכייה המפורסמת של משפחת בינדר‪ ,‬הוריה של‬ ‫צילה‪ .‬בית המשפחה היה צמוד לכריכייה‪ ,‬ואלתרמן הגיע לכאן לעתים קרובות‪,‬‬ ‫בעיקר כשליווה בערבים את צילה בדרכה חזרה הביתה‪ .‬אולם לא רק הביקורים‬ ‫אצל צילה בינדר הם שמשכו את אלתרמן אל האזור‪ .‬שכונת פלורנטין היתה‬ ‫סביבה בעלת הוויי עממי‪ ,‬בגוון ספרדי־מזרחי‪ ,‬שהילך עליו קסם‪ .‬אלתרמן‬ ‫אהב ללכת לאורכם של הבתים שהיו מחוברים זה לזה‪ ,‬לפגוש את הסבלים‬ ‫הסלוניקאים‪ ,‬להציץ אל הסנדלריות ואל בתי המלאכה‪ ,‬ובייחוד לשוטט בשוק‬ ‫הססגוני ששכן בתחילה ברחוב השוק ואחר כך נדד לרחוב לוינסקי‪ .‬גם לאחר‬ ‫שצילה עקרה משם ועברה לגור בצפון תל אביב חזר אל השכונה מדי פעם‪ ,‬ויש‬ ‫שהיה מתיישב באחת המסבאות הקטנות‪ ,‬בטברנה "מונטה קרלו" שנוהלה על‬ ‫ידי משפחה מיוצאי יוון‪ ,‬או בבית האוכל "אלימלך" שם הוגש אוכל בסגנון‬ ‫יהודי מזרח־אירופי‪ .‬לאחר קום המדינה העניקו לו הביקורים בשכונה את‬ ‫ההזדמנות לפגוש פנים אל פנים את העולים החדשים‪ ,‬אלה שהתמקמו על קו‬ ‫התפר שבין תל אביב ליפו‪ .‬שם‪ ,‬ברחובות ובסמטאות שהתפרשׂ ו משני צדיו של‬ ‫רחוב הרצל‪ ,‬בצל הבתים המתפוררים‪ ,‬בחנויות הקטנות ובבתי המלאכה‪ ,‬יכול‬ ‫היה אלתרמן להיתקל בפועלים יוצאי מזרח אירופה‪ ,‬באנשים קשי יום מצפון‬ ‫[ ‪] 661‬‬

‫אלתרמן‬

‫אפריקה‪ ,‬בניצולי השואה‪ ,‬וגם לחזור ולפגוש את דייריה הוותיקים של השכונה‪,‬‬ ‫ילידי יוון וטורקיה‪ ,‬שבבתי המרזח שלהם חש את עצמו כבן בית‪ ,‬ושבחברתם‬ ‫אהב להריק אל גרונו כוסית ועוד כוסית‪ ,‬לעתים עד שנמצא שתוי לגמרי‪.‬‬ ‫חגיגת קיץ היה‪ ,‬בעצם‪ ,‬סיפור הפרוורים של נתן אלתרמן‪ .‬אלתרמן יצר‬ ‫יצירה קרנבלית‪ ,‬תוססת‪ ,‬מלאת הומור‪ ,‬משוחררת מן המוסכמות הספרותיות‬ ‫שהנחו אותו ביצירות שקדמו לה‪ .‬הוא גם התרחק מרחק ניכר מן האופי המרצין‪,‬‬ ‫הכמעט נבואי‪ ,‬שאפיין את מחזורי השירה הגדולים שלו — שמחת עניים‪ ,‬שירי‬ ‫מכות מצרים ושירי עיר היונה‪ .‬חגיגת קיץ היתה קומדיה עתירת הפתעות‪,‬‬ ‫ששילבה את המקומי והראלי עם הפנטסטי‪ ,‬שהחליפה סגנונות בקצב מסחרר‪,‬‬ ‫ושהשתמשה שימוש מתוחכם במאגר נרחב של מסורות קומיות‪ :‬הקומדיה‬ ‫דל'ארטה‪ ,‬הקומדיות של שייקספיר ושל מולייר‪" ,‬אופרה בגרוש" של ברטולד‬ ‫ברכט והקומדיה העממית היהודית של גולדפדן‪ .‬אפשר היה להבחין בה גם‬ ‫בטביעת האצבעות של המקאמה העברית‪ ,‬שיצרה שילוב בין סיפור עלילה‪,‬‬ ‫אלמנטים קומיים‪ ,‬תיאורי הוויי וחריזה וירטואוזית‪ .‬לרגע אף נדמה היה כי‬ ‫אלתרמן ביטל בספר זה את החציצה השמורה היטב בין שירתו האמנותית לבין‬ ‫כתיבתו לבמה הזעירה‪ ,‬שנועדה במוצהר לצורכי בידור‪ .‬אולם האפקט הקומי‬ ‫שביצירה לא היה בו כדי להטעות את הקורא‪ :‬שכן מבעד לתחבולות העלילה‬ ‫ולנתזי ההומור התייצב אלתרמן בסדרת שירים זו כמי שמגלה את הפנים‬ ‫האחרות של סיפור התחייה הציוני‪ ,‬כפי שהוא צץ ועולה מתוך הוויי החיים של‬ ‫הפרוור והפריפריה‪ .‬לזה נלווה גם רובד של הגות והתבוננות עצמית של משורר‬ ‫מבוגר‪ ,‬בשל‪ ,‬חכם ולמוד ניסיון‪ ,‬המשקיף ממרום שבתו על תהפוכות החיים‪,‬‬ ‫כשהוא מגלה יחס ספקני‪ ,‬לפעמים אפילו ציני‪ ,‬כלפי מצבו של האדם‪.‬‬ ‫וזו עלילת הסיפור הפתלתולה שרקם אלתרמן‪ ,‬המתרחשת במהלכו של ערב‬ ‫קיץ אחד‪ ,‬ואשר לה יועד גם מקום אחד‪ ,‬הלוא הוא שכונת סטמבול‪:‬‬ ‫פקידי הסניף המקומי של הבנק נערכים לקראת מסיבת היובל של הסניף‬ ‫שנועדה להתקיים בקומה השנייה של מסעדת "סטמבול"‪ ,‬ששמה כשם השכונה‪.‬‬ ‫באותה עת מתכנן מישה ברחסיד‪ ,‬עבריין בעל לב זהב ועברית מצוחצחת‪ ,‬מעין‬ ‫רובין הוד מקומי‪ ,‬לשדוד את הבנק על ידי פריצה לביתה של אלמנה כשפנית‪,‬‬ ‫המכונה "המכשפה"‪ .‬דירת האלמנה שוכנת ממש מעל לסניף‪ ,‬ולכן מתכנן‬ ‫ברחסיד לחדור תחילה לדירתה‪ ,‬וממנה אל סניף הבנק‪ .‬אלא שתוכניתו לא‬ ‫עולה יפה‪ :‬ברחסיד ציפה למצוא את האלמנה כשהיא ישנה שנת ישרים לאחר‬ ‫ביקורו הלילי של שומר הבנק סימן טוב‪ ,‬אלמן טרי שהיה נוהג לפקוד אותה מדי‬ ‫ערב‪ .‬אלא שלרגל המסיבה נאלץ סימן טוב לבטל את הביקור‪ ,‬והאלמנה‪ ,‬שהיתה‬ ‫[ ‪] 662‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫ערוכה לקדם את פני הפורץ‪ ,‬הזדרזה להשליך עליו פתילייה בוערת; בנסיבות‬ ‫אלה נאלץ ברחסיד לנטוש את תוכניתו המקורית לפרוץ לבנק ובמקום זה‬ ‫מצא עצמו מתעסק בחילוצה של האלמנה מן השרפה שפרצה במקום‪ .‬בהמשך‬ ‫הערב נענה ברחסיד לפנייתה של צעירה בשם מרים־הלן המשמשת מלצרית‬ ‫ב"סטמבול" המפצירה בו להציל אותה מנחת זרועו של סרסור בשם וולדרסקי‪,‬‬ ‫שבגינו הגיעה לשכונה‪ .‬וולדרסקי דרש ממנה לצאת לזנות‪ ,‬ואם לא תיענה לו‬ ‫— ישחית את פניה‪ .‬ברחסיד מגיע לקומה הראשונה של המסעדה‪ ,‬שם מתפתחת‬ ‫תגרת סכינים בינו לבין וולדרסקי וגורמת לפציעתו‪ .‬לפתע פתאום מתחוללת‬ ‫סופה והשכונה מתכסה בעלטה‪ ,‬והדבר מאלץ את עובדי הבנק להפסיק את‬ ‫מסיבת היובל בעיצומה‪ .‬מי שגרמה לכל המהומה היא מרת סימן טוב‪ ,‬אשתו‬ ‫המתה של שומר הבנק‪ ,‬שהחליטה להתערב במהלך העניינים‪ :‬היא הפכה על‬ ‫פניה את היורה הרותחת שהכינה האלמנה הכשפנית כדי לעורר את אהבתו‬ ‫של מי שהיה בעלה‪ ,‬ובמקביל ניתקה את זרם החשמל במסעדה כדי לשבש את‬ ‫מזימתו השפלה של וולדרסקי ולאפשר לברחסיד לחלץ את הנערה‪.‬‬ ‫לעלילת הסיפור שלוחה נוספת‪ ,‬שבמרכזה קבוצת עולים חדשים מיישוב‬ ‫מרוחק בנגב הנערכת ללינת לילה בשכונת סטמבול‪ ,‬סמוך למסעדה‪ ,‬כשכוונתה‬ ‫לצאת עם בוקר להפגנה מול בניין הסוכנות‪ .‬בתוך כך מגולל המספר את סיפור‬ ‫חייו של ציבא תשובה‪ ,‬שהוא אחד ממשתתפי ההפגנה‪ ,‬המתרחש מחוץ לזירה‬ ‫של סטמבול‪ .‬ציבא (בנוסח קודם של היצירה שמו היה אלברט) הוא יוצא מרוקו‪,‬‬ ‫תושב עיירת פיתוח בנגב העובד למחייתו במכתש הסמוך לעיירה‪ :‬כשעזב את‬ ‫מרוקו נאלץ להשאיר מאחור את הוריו‪ ,‬שלא נמצאו כשירים לעלייה‪ ,‬כשהגיע‬ ‫לארץ הובל באישון לילה להתיישבות בלב השממה‪ ,‬מאז היה לפועל קשה יום‬ ‫שפרנסתו בדוחק‪ ,‬ולא עוד אלא שילדיו‪ ,‬שגדלו בארץ‪ ,‬יצאו לתרבות רעה‪.‬‬ ‫ההצטלבות בין העלילות מתרחשת כאשר ציבא תשובה מגלה לתדהמתו את‬ ‫בתו האובדת‪ ,‬מרים־הלן (שמה במקור היה ג'נט)‪ ,‬בעת שהיא נלווית למישה‬ ‫ברחסיד‪ ,‬המוּ צא מן המסעדה כשהוא נישא על גבי אלונקה‪ .‬רק התערבותה‬ ‫הפעילה של קלרה‪ ,‬בעלת המסעדה‪ ,‬הנוטה חסד לנערה‪ ,‬מונעת מציבא לכלות‬ ‫ּ‬ ‫בה את זעמו‪ .‬בתוך כך מוסחת דעתו של ציבא בשל עניין אחר לגמרי‪ :‬קופאי‬ ‫הבנק‪ ,‬שחש מתוסכל בעקבות ביטול המסיבה‪ ,‬משליך מבעד לחלון הקומה‬ ‫השנייה גביע כסף שרכשו עובדי הבנק כתשורה למנהל הסניף‪ .‬בו ברגע פותח‬ ‫ציבא בריצה ברחובות השכונה במטרה למצוא את החפץ המושלך‪ ,‬שאותו הוא‬ ‫מזהה כגביע הכסף שמסר בשעתו כמשכון ומאז נעלמו עקבותיו‪ .‬בשובו עם‬ ‫הגביע אל מרכז השכונה הוא נחשד תחילה בגנבה‪ ,‬אך החשד מוסר מעליו‬ ‫[ ‪] 663‬‬

‫אלתרמן‬

‫די מהר‪ :‬שוטר המקוף המקומי יוסף יעקב מעיד קבל עם כי גביע הכסף הוא‬ ‫נכס של משפחת תשובה מדורי דורות‪ ,‬ובכך למעשה חוזרת האבדה לבעליה‪.‬‬ ‫באותה הזדמנות השוטר מבשר למרים־הלן שמישה ברחסיד ניצל מן הפציעה‪,‬‬ ‫וכי וולדרסקי הורחק מן השכונה לצמיתות‪ .‬כמו ברטולד ברכט לפניו (ב"אופרה‬ ‫בגרוש")‪ ,‬גם אלתרמן מגלה יחס סלחני כלפי פושעים ומפירי חוק‪ ,‬והוא פוטר‬ ‫אותם בלא כלום‪.‬‬ ‫כמה מן המבקרים שכתבו על חגיגת קיץ סמוך להופעת הספר ציינו את‬ ‫המפגש המתקיים בו בין המשורר נתן אלתרמן ובין "ישראל השנייה" — נושא‬ ‫שזכה לייצוג נרחב הן בהטור השביעי והן בעיר היונה‪ .‬ואכן‪ ,‬ליל הקיץ המהביל‬ ‫שבשכונת סטמבול מאיר לעין כול את סיפורם הכאוב של עולי ארצות המזרח‪,‬‬ ‫שהיה כה קרוב ללבו של אלתרמן‪ ,‬אך בה בעת הוא נושא בחובו גם את בשורת‬ ‫התיקון‪ :‬הפגישה טעונת המתח ורווּ ית החשד בין ציבא תשובה לבין בתו‬ ‫מרים־הלן מוליכה בסיכומו של דבר לפיוס ולהשלמה‪ ,‬וגביע הכסף — מורשת‬ ‫המשפחה מדורות — מוחזר לרשות בעליו‪ .‬גם ההפגנה שנועדה לבוקר שלמחרת‬ ‫מתפזרת בלא כלום‪ ,‬והעימות שעמד לפרוץ בין ישראל השנייה לבין ישראל‬ ‫הראשונה נמנע גם הוא‪ .‬כשנרגעות הרוחות עולה האלמנה אל גג ביתה ומשם‬ ‫היא משמיעה את "שיר המכשפה"‪ ,‬בנוסח המזכיר את הקומדיה הנודעת של‬ ‫אברהם גולדפדן‪ ,‬שאותה תרגם אלתרמן בצעירותו‪ .‬המונולוג השירי שנושאת‬ ‫המכשפה משחזר את עוללותיה של שכונת סטמבול במהלך אותו ליל קיץ רב־‬ ‫תהפוכות‪ ,‬והוא נחתם בדברי כיבושין המופנים אל הצעירה שניצלה מן התופת‪,‬‬ ‫מרים־הלן‪ .‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬לסיפור הזה יש סוף טוב‪:‬‬ ‫ָּכ ְך ִהיא דִּ ְּב ָרה‪ַ ,‬ה ִ ּידְּ עֹנִ ית‪,‬‬ ‫ט־ר ַגע‬ ‫וְ נִ ׁ ְש ַּת ְּת ָקה‪ .‬עוֹ ד ִּכ ְמ ַע ֶ‬ ‫ָע ְמדוּ ָכל ַה ָ ּק ָהל ְּב ִלי נִ יד‪,‬‬ ‫יה‪.‬‬ ‫ְּכמוֹ תוֹ ִהים ְל ֵהד דְּ ָב ֶר ָ‬ ‫ֹאש ּה‬ ‫ִמ ְריָ ם ְל ַאט נָ שְׂ ָאה ר ׁ ָ‬ ‫יה‪ְ ּ ,‬פנֵ י ִא ּׁ ָשה‬ ‫וְ ַעל ּ ָפנֶ ָ‬ ‫יָ ָפה‪ָ ׁ ,‬ש ְכנוּ ִח ּיוּ ְך וָ אוֹ ר‬ ‫ׁ ֶש ּלֹא יָ ַד ְענוּ ֵפרוּ ׁ ָשם‪33.‬‬ ‫ההכלאה של סיפור הפשע עם הסיפור החברתי מתרחשת על רקע הנופים‪ ,‬המראות‪,‬‬ ‫[ ‪] 664‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫הצבעים והריחות של שכונת סטמבול‪ ,‬המהלכת עלינו קסם‪ :‬שיר מספר ‪,17‬‬ ‫הפרות"‪ ,‬מכיל ‪ 14‬פרקים‪ ,‬ובו תיאור מפורט של שפע הפרות‬ ‫הנקרא "שוק ּ ֵ‬ ‫הגודשים את דוכני השוק‪ ,‬כשלכל פרי צבע משלו‪ :‬האדום‪ ,‬הצהוב‪ ,‬הכחול‪,‬‬ ‫שבה מטעי הפרי מילאו את השווקים‪ .‬גם‬ ‫השחור והכתום‪ .‬היתה זו שנת ברכה ּ‬ ‫לבנים‪ ,‬של רעפים‪,‬‬ ‫המראה הציורי של השכונה ניבט מבעד לשיר‪ :‬סטמבול של ֵ‬ ‫פחים וברזִ לים‪ .‬אך מעל לכול נוכח הקיץ‪ ,‬רב־עוצמה‪ ,‬חזק‪ ,‬מקרין על הכול‪,‬‬ ‫ישות המבליחה פעם אחר פעם כאילו היא היתה גיבור הסיפור‪" .‬שוק הפרות"‬ ‫הוא גם שיר תהילה לקיץ — אור הקיץ מאיר את הכול‪ ,‬הוא גובר‪ ,‬הוא לוהט‪ ,‬זהו‬ ‫קיץ מלא כוח‪ ,‬נהדר‪ ,‬איתן‪ ,‬נכון‪ ,‬נוצץ; סטמבול של קיץ אמנם מזכירה גם את‬ ‫סטמבול של חורף‪ ,‬אך הקיץ גובר על החורף‪ ,‬הוא חזק ממנו‪ ,‬הוא צוחק לו בלי‬ ‫קול‪ .‬אור הקיץ שב ונבחן מכל צדדיו‪ ,‬האור גח‪ ,‬הוא משתבר בעצמים‪ ,‬זהו אור‬ ‫זוהר ושלם‪ ,‬אור שאינו שוכך‪ ,‬הוא חשוף וגלוי‪ ,‬אל מולו העוף והחיה נאלצים‬ ‫לתור אחרי מקום מוצל כדי להסתתר ממנו‪ .‬אבל עכשיו כבר לילה‪ ,‬זהו ליל ירח‪,‬‬ ‫רומנטי לא פחות‪ ,‬הירח אינו כבה‪ ,‬הוא מאיר את הלילה‪ ,‬הלילה חם‪ ,‬הכול ערים‪,‬‬ ‫מכל עבר נשמעים קולות אנשים מזמרים‪ .‬ירח בסטמבול‪ .‬נקודת השיא של‬ ‫השיר היא וידויו של הדובר‪ ,‬זה שמשמיע את שיר התהילה לקיץ‪ ,‬שלרגע משתף‬ ‫את הקוראים בצפונות לבו‪" :‬לֹא ֵעת אוּ ַלי ְל ִה ׁ ְש ּתוֹ ֵמם‪ַ /‬מדּ וּ ַע לֹא ֵה ַבנְ ָּת ְלרוּ חוֹ ‪/,‬‬ ‫ְוּב ָכל־זֹאת ֲח ָבל‪ֶ ׁ ,‬ש ֵּכן‪ְ ׁ /‬שנוֹ ת ַח ֶ ּי ָ‬ ‫יך ָע ְברוּ ְבתוֹ כוֹ "‪ .‬מי שמקשיב היטב יכול לשמוע‬ ‫בשורות אלה את הרהורי לבו של אלתרמן‪ ,‬שנולד במזרח אירופה וגדל בערי‬ ‫נכר‪ ,‬המגלה באיחור ניכר את הקיץ הארץ־ישראלי ואת אור הים התיכון‪ ,‬שהיו‬ ‫זרים לו עד כה‪ .‬ושמא‪ ,‬ביודעין או שלא ביודעין‪ ,‬יש כאן הודאה במקצת הטענה‬ ‫שטען נגדו המשורר יונתן רטוש‪ ,‬בעקבות השיר "מריבת קיץ"‪ ,‬כי עוּבדת היותו‬ ‫בן מהגרים היתה לו לרועץ‪ ,‬והיא שמנעה ממנו לחבור אל הקיץ‪ ,‬להפנים אותו‬ ‫ולהכיר בעובדת היותו חלק מהותי ובלתי נפרד של חוויית המולדת‪34.‬‬ ‫אכן‪ ,‬חגיגת קיץ הוא סיפור הוויי‪ ,‬על שכונה‪ ,‬על אנשים‪ ,‬על סמטאות‬ ‫ובתים‪ ,‬הוא מתרחש לאורכו של ליל קיץ אחד רצוף הפתעות‪ ,‬מפגשים מוזרים‪,‬‬ ‫דמיונות ושיגיונות — כיאה לרוח השטות של אמצע הקיץ‪ .‬אין ספק‪ ,‬אלתרמן‬ ‫הכיר היטב את הקומדיה הרומנטית "חלום ליל קיץ" או "חלום ליל אמצע‬ ‫הקיץ" ("‪ )"Midsummer Night's Dream‬מאת שייקספיר‪ ,‬המתרחשת לאורך‬ ‫ושבה ליל הקיץ הוא פרק זמן דחוס וקדחתני‪,‬‬ ‫ליל קיץ אחד ביער ליד אתונה‪ּ ,‬‬ ‫סיפורים שונים מתרחשים בו זה לצד זה‪ ,‬זהויות מתחלפות‪ ,‬הגבולות בין‬ ‫מציאות לחלום מיטשטשים‪ ,‬הקומי והסנטימנטלי משתלבים זה בזה‪ .‬אך אצל‬ ‫אלתרמן‪ ,‬בשונה משייקספיר‪ ,‬מכילים אירועי ליל הקיץ גם מוסר השכל חברתי‬ ‫[ ‪] 665‬‬

‫אלתרמן‬

‫הנוגע לדמותה של ארץ ישראל‪ ,‬המתייצבת בסדרת שירים זו כארץ של מיזוג‬ ‫גלויות‪ ,‬של מסורות שונות‪ ,‬של ניגודים ומתחים‪ ,‬המצויים בזה הרגע בזרימה‬ ‫גדולה‪ ,‬סטיכית‪ ,‬המונחית על ידי חזון משותף — כן‪ ,‬סטמבול היא מעבדה‬ ‫"ה ּה‪ַ ,‬עם יִ שְׂ ָר ֵאל‪ָ .‬ה ּה‪ְ ,‬ס ַט ְמ ּבוּ ל"‪ .‬כך‪ ,‬בלשון זו‪,‬‬ ‫שבה נברא עם‪ָ :‬‬ ‫אנושית גדולה‪ּ ,‬‬ ‫נחתם שיר מספר ‪" ,41‬שלומו של ברחסיד"‪ .‬אבל ישנם גם דברים שבאמצע‪.‬‬ ‫"דברים שבאמצע" הוא שמו של שיר מספר ‪ ,19‬ובו ‪ 24‬פרקים‪ ,‬וכל פרק בו‬ ‫מכיל שיר קצר‪ ,‬לפעמים אפיגרמטי‪ ,‬המתייחס לאנשים‪ ,‬למקצועות‪ ,‬למקום‪,‬‬ ‫לבעלי חיים‪ ,‬לעצמים‪ ,‬לזמן‪ ,‬לצלילים‪ ,‬לרגש‪ ,‬כמו "העיר"‪" ,‬הצחוק"‪" ,‬הצל"‪,‬‬ ‫"כלי הזמר"‪" ,‬הגלבים"‪" ,‬האופים"‪" ,‬הכבשה"‪" ,‬האור והגשם"‪ .‬באופן בלתי‬ ‫תלוי לחלוטין במה שמתרחש בפרקים האחרים של הסדרה‪ ,‬מתמסר אלתרמן‬ ‫בשירים אלה להרהורים פילוסופיים הנוגעים לחומרים ולמרכיבים שמהם עשוי‬ ‫"ה ֵא ׁש‬ ‫העולם‪ ,‬כשהוא מהלך על הציר שבין משלי לקֹהלת‪ .‬שיר ה‪" ,‬שקר החן"‪ָ :‬‬ ‫יה ָע ׁ ָשן‪ִּ /‬כ ְפנֵ י ַה ְ ּז ֵקנָ ה‪ //.‬יָ ָפה ִמ ֶּמ ָּנה‪ֲ /‬אחוֹ ָת ּה ָּב ָרק‪/,‬‬ ‫ַה ְמ ַב ּׁ ֶש ֶלת‪ֲ /‬א ֻד ָּמה ֵעינָ ּה‪ָ ּ /‬פנֶ ָ‬ ‫"א ׁיש ִעם ֶע ֶרב‬ ‫ַא ְך לֹא ִהיא ַת ֲא ִכיל ֶ ּג ֶבר‪ָּ /‬בשָׂ ר וְ יָ ָרק"‪ .‬שיר ח‪" ,‬נתפרדה החבילה"‪ִ :‬‬ ‫ִה ִּביט‪ /‬וְ ִה ְר ֵהר‪ָ :‬אנָ ה ָבאוּ ֵר ִעים‪ /.‬לֹא ַה ָּמוֶ ת‪ָ ,‬א ַמ ְרנוּ ‪ ,‬יַ ְפ ִריד‪ֲ /,‬א ָבל ִה ְפ ִרידוּ ַה ַח ִ ּיים"‪.‬‬ ‫"קם ַה ֵּלץ וְ ָא ַמר ִמ ְּמקוֹ מוֹ ‪ /:‬דְּ עוּ ׁ ֶש ַה ַּנ ְח ּתוֹ ם ָע ִדיף ִמן ַה ַ ּג ָּלב‪ַ /.‬א ְך‬ ‫שיר כא‪" ,‬הלץ"‪ָ :‬‬ ‫יע ַ ּג ָּלבוֹ ִעם ַה ַח ָּלף"‪ .‬שיר כג‪" ,‬השוליה ואדוניו"‪:‬‬ ‫ַ ּגם ֶאל ַה ַּנ ְח ּתוֹ ם ְּבבוֹ א יוֹ מוֹ ‪ /‬יַ ִ ּג ַ‬ ‫ית ָ‬ ‫יך‪ֵ :‬צא ַל ָח ְפ ׁ ִשי! ֵצא‪ֵ ,‬צא!‪/‬‬ ‫"אדוֹ נִ י ַה ׁ ּשוּ ְליָ ה ֵח ָמה ִה ְת ַמ ֵּלא‪ָ /,‬צוַ ח ְּבקוֹ ל‪ֲ :‬אנִ י‪ִ /‬צ ִ ּו ִ‬ ‫ֲ‬ ‫ָ‬ ‫ֵאינְ ך ֶע ֶבד ְּכנַ ֲענִ י‪ָ /.‬צ ַחק ַה ׁ ּשוּ ְליָ ה‪ַ :‬ל ָח ְפ ׁ ִשי לֹא ֵא ֵצא‪ָ /.‬א ַה ְב ִּתי ֶאת ֵא ׁ ֶשת ֲאדוֹ נִ י"‪.‬‬ ‫כמו נטע זר‪ ,‬כאילו נעקר מתוך שמחת עניים‪ ,‬מתייצב "שיר משמר" (שיר‬ ‫הפנייה הישירה אל נמענת שזהותה נותרת‬ ‫מספר ‪ )10‬ברצף של חגיגת קיץ‪ּ :‬‬ ‫עמומה‪ ,‬הסגנון הפורמלי והחזרות המרובות‪ ,‬אווירת המתח והסכנה‪ ,‬הפחד‬ ‫והבכי‪ .‬השיר עצמו ארוך במיוחד — ‪ 13‬בתים‪ 78 ,‬שורות — ופעם אחר פעם‬ ‫נשמעת בו הפנייה אל אותה נמענת כדי שתישמר לנפשה‪ ,‬כשנימת התחינה‬ ‫שבה מהולה בנימה של אזהרה‪ :‬יותר מכול חוזר ונשנה הצירוף "שמרי נפשך"‬ ‫ּ‬ ‫הנשמע בשיר לא פחות מ־‪ 12‬פעמים‪ .‬קריאה זו מציפה את הבתים הראשון‬ ‫כשלצדה‬ ‫ִ‬ ‫והאחרון‪ ,‬וכן שני בתים שבאמצע — הבית השביעי והבית ה־‪— 11‬‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫כוחך‪ ,‬בינתך‪ ,‬שׂ ער‬ ‫באות בזו אחר זו פניות אחרות‪ ,‬שנוסחן דומה‪ :‬שמרי חייך‪,‬‬ ‫ראשך‪ ,‬עורך‪ ,‬לבך הטוב‪ .‬החזרה על צירופים אלה והמיקום הבולט שניתן‬ ‫להם בשיר מקנים לפנייה זו דחיפות ועוצמה‪ ,‬כאילו ביקש הדובר למשוך‬ ‫במלוא הכוח בכמה פעמוני אזעקה בעת ובעונה אחת‪ .‬בזה אחר זה מצוינים‬ ‫חשך‪ ,‬אבן קלע‪,‬‬ ‫כל אותם דברים שיש להישמר מהם — קיר נופל‪ ,‬גג נדלק‪ ,‬צל ֵ‬ ‫[ ‪] 666‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫סכין‪ִ ,‬צ ּ ָפרנים‪ ...‬אכן‪ ,‬הסכנות רבות‪ ,‬מספרן עשוי להגיע אף למאה‪ ,‬אך לא הן‬ ‫שמטילות עלייך אימה‪ :‬יותר מכול בא הפחד מפנים‪ ,‬מתוך הנפש עצמה‪ ,‬שהיא‬ ‫נפש "רכה" אך גם נפש "רעה"‪ .‬ודווקא איום זה הוא שמציף אותך וממלא‬ ‫אותך חרדה‪ .‬כדי לחזק את לבה מגלה לה הדובר עד מה רב העושר הפנימי‬ ‫הטמון בה‪ ,‬אך הוא גם מפנה את מבטה אל מחוץ לעצמה‪ :‬ראי‪ ,‬הוא קורא‬ ‫לה‪ ,‬הנה ערב קיץ‪ ,‬ערב קיץ וחם וטוב‪ ,‬ואף שהחשכה כבר ירדה‪ ,‬אין בעצם‬ ‫סיבה לפחד‪ ,‬מן הבתים עולה ריח תבשילים‪ ,‬המנורה דולקת‪ ,‬ברחובות מאיר‬ ‫אור החשמל‪ ,‬מרצדים שלטי חוצות‪ ,‬מסתובבים אנשים ונשים‪ ,‬אוכלים לחם‬ ‫ושותים יין‪ ,‬ואפילו נשמעת בהם שפה חדשה‪ ,‬הלוא היא העברית‪ ,‬לשונם של‬ ‫העולים החדשים‪ .‬אז תאמרי לי‪ :‬מדוע את בוכה בלי קול? למה את מבקשת‬ ‫להימלט כמו ציפור המחפשת אשנב? האם טחו עינייך ֵמראות את יפי העולם‪,‬‬ ‫זה שגם לך יש בו חלק?‪35‬‬ ‫את "שיר משמר" כתב אלתרמן לבתו תרצה‪ ,‬הוא אף אמר לה שכתב את‬ ‫השיר בשבילה‪ .‬ברצף של חגיגת קיץ נקרא השיר כאילו היה זה מונולוג המושמע‬ ‫מפיו של ציבא תשובה‪ ,‬העולה החדש‪ ,‬החושש לשלומה של בתו מרים־הלן‪ ,‬זו‬ ‫שנטשה את הבית וברחה אל העיר הגדולה‪ ,‬ועתה היא מוצאת את עצמה חשופה‬ ‫לאיומיו של הסרסור וולדרסקי‪ .‬גם התיאור המרטיט של ערב הקיץ הטוב‬ ‫והישן ושל האנשים הפשוטים המהלכים בחוצות תואם את המתרחש בשכונת‬ ‫סטמבול‪ ,‬שהיתה לסביבת מגוריה של מרים־הלן‪ .‬אולם לידתו של "שיר משמר"‬ ‫היא במחוז אחר לגמרי — שיר זה נכתב על רקע תקופת החרדה שאלתרמן נקלע‬ ‫אליה מאז המפגש הטראומטי עם בתו בניו יורק‪ ,‬ואליה מכוונים דבריו‪ .‬שהרי‬ ‫במו עיניו ראה את תרצה בשעתה הקשה — דיכאונית‪ ,‬אנורקטית‪ ,‬אחוזת פחד‬ ‫וקלה להתפרצויות‪ .‬הרופאים שטיפלו בה אבחנו כי היא לקתה בהתמוטטות‬ ‫עצבים‪ ,‬והתעורר חשש שהיא סובלת גם מנטיות אובדניות‪ .‬האוּ מנם היתה‬ ‫האשמה בו? בקטנותה זנח אותה בשל עיסוקיו הרבים ואורח חייו הבוהמי‪ ,‬לנגד‬ ‫עיניה בגד באמה‪ ,‬ולא אחת חשף אותה למראות הקשים מנשוא כשחזר הביתה‬ ‫בשעת לילה שיכור ואלים‪ .‬מתוך רגש של אחריות‪ ,‬אך גם מתוך תחושה של‬ ‫אשמה‪ ,‬אסף אלתרמן את תרצה אל חיקו‪ ,‬כציפור שבורת כנף‪ ,‬והחזיר אותה‬ ‫לארץ‪ .‬לא חלף זמן רב‪ ,‬והוא ואשתו נקראו לבוא בדחיפות לדירתה של תרצה‪,‬‬ ‫מישהו הריח גז‪ ,‬וכשדפק על הדלת לא היתה כל תגובה‪ .‬אולם כשהגיעו ההורים‬ ‫פתחה תרצה את הדלת ונראה היה לכאורה שזו היתה אזעקת שווא‪ .‬הפחד‬ ‫והדאגה לשלומה של תרצה לא הרפו ממנו‪ ,‬הוא אהב אותה עד כדי טירוף‪ ,‬הוא‬ ‫העריץ את חוכמתה ואת הכישרון הספרותי שנגלה בה‪ ,‬אך הוא היה מודע היטב‬ ‫[ ‪] 667‬‬

‫אלתרמן‬

‫לכך שהיא מסובכת עם עצמה‪ ,‬הוא הבחין בשבריריות שלה‪ ,‬הוא ידע כי חייה‬ ‫תלויים על חוט השערה‪.‬‬ ‫ׁ ִש ְמ ִרי נַ ְפ ׁ ֵש ְך‪ִ ,‬ל ֵּב ְך ׁ ִש ְמ ִרי‪ִ ׁ ,‬ש ְמ ִרי נַ ְפ ׁ ֵש ְך‪,‬‬ ‫ׁ ִש ְמ ִרי ַח ַ ּייִ ְך‪ִּ ,‬בינָ ֵת ְך‪ִ ׁ ,‬ש ְמ ִרי ַח ַ ּייִ ְך‪,‬‬ ‫אשר ָּב ְך ׁשוֹ ֵכן וְ הוּ א ִד ְב ׁ ֵש ְך‪,‬‬ ‫אוּ ַלי ָה ׁ ֶ‬ ‫דּ ְב ׁ ֵש ְך ַה ַחם ִּכ ְד ֵמי ִל ֵּב ְך וְ ִד ְמעוֹ ַתיִ ך‪ְ,‬‬ ‫דִּ ְב ׁ ֵש ְך ַה ַחם וְ ַה ָּכ ֵבד וְ ֶה ָח ׁ ֵש ְך — —‬ ‫ָה ֶע ֶרב ָּבא‪ .‬יָ ֶפה ִמ ֶּמנּ וּ ֵאין ֵּבינְ ַתיִ ם‪.‬‬ ‫ָה ֶע ֶרב ָּבא‪ .‬הוּ א ְכ ָבר ֶה ֱח ִליף ֶאת ַה ּׁ ָש ַמיִ ם‪.‬‬ ‫ׁ ִש ְמ ִרי נַ ְפ ׁ ֵש ְך‪ֲ ,‬הלֹא טוֹ בוֹ ת צוֹ ֵפן ָה ֶע ֶרב‬ ‫וְ ַרק עוֹ ד ֵאין ָל ַד ַעת ְּביַ ד ִמי וְ ֵא ְ‬ ‫יך‪.‬‬ ‫ֲהלֹא ָהרוּ ַח‪ֶ ׁ ,‬ש ֵאינֶ ָּנה ְמ ַד ֶּב ֶרת‪,‬‬ ‫לֹא ְל ִח ָּנם ַר ּכוֹ ת נוֹ ַג ַעת ִּב ְכ ֵת ֵפך‪ְ.‬‬ ‫ְּבאוֹ ר יָ ֵר ַח וְ ַח ׁ ְש ַמל ָה ִעיר מוּ ֶא ֶרת‪.‬‬ ‫ׁ ִש ְמ ִרי ַח ַ ּייִ ְך‪ִּ ,‬בינָ ֵת ְך‪ִ ׁ ,‬ש ְמ ִרי נַ ְפ ׁ ֵש ְך‪.‬‬ ‫תרצה קראה את השיר והבינה מיד מה בתוכו מכוּ ון אליה‪ .‬יש אבא הלוקח את‬ ‫תה על כוס קפה או כוסית‪ ,‬ומשוחח‪ .‬הוא‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬אמר‬ ‫בתו לשיחה‪ ,‬יושב ִא ּ‬ ‫הכול בדרכו שלו‪ ,‬בשיר‪36.‬‬ ‫לא רק את בתו גרר אלתרמן אל הסיפור הזה; הוא גרר אליו גם את עצמו‪.‬‬ ‫כמו במאי הקולנוע אלפרד היצ'קוק‪ ,‬שהיה נוהג להגיח מדי פעם אל זירת‬ ‫הסרטים שביים‪ ,‬הגיח אלתרמן מפעם לפעם אל זירת סטמבול‪ ,‬כשהוא מגדיר‬ ‫את דמות עצמו באמצעות התפקיד שמילא — "המחבר"‪ .‬שמו של המחבר נזכר‬ ‫תחילה בשיר בשם "החוט המשולש" (שיר מספר ‪ ,)14‬שבו הוא מופיע כמעין‬ ‫רפורטר הרושם את דבריו של מר שלמה קטן‪ ,‬ראש קבוצת השובתים‪ ,‬המשחזר‬ ‫באוזני הנוכחים את סיפורם הכאוב של עולים בני המזרח‪ ,‬שכמו ציבא תשובה‬ ‫הובלו גם הם היישר מן הנמל לנקודת התיישבות אי־שם בנגב‪ ,‬בלילה‪ ,‬בחושך‪,‬‬ ‫בעיצומה של סופת חול‪ .‬בדבריו של קטן‪ ,‬המצוטטים בהרחבה‪ ,‬רושם המחבר‬ ‫"ה ּה‪ ,‬לֹא ַהח ֶֹמר‪ָ /‬ח ֵסר‪ְ .‬ס ִב ֵיבנוּ אוֹ ָצרוֹ ת ְּבלוּ ִמים‪/‬‬ ‫בפנקסו את ההערה הבאה‪ָ :‬‬ ‫ְ‬ ‫ַה ְמ ׁ ַש ְ ּו ִעים ַמ ָּמ ׁש ְל ִה ָּכ ֵלל ְּבא ֶֹמר‪ִ /‬וּב ְצ ִליל‪ַ .‬אך ִל ּבוֹ ֵתינוּ ֲאטוּ ִמים"‪ .‬בהמשך הסדרה‬ ‫נושאים השירים אופי אישי‪ :‬שיר מספר ‪ 21‬נקרא "דבר המחבר אל כוסו"‪ ,‬ובו‬ ‫[ ‪] 668‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫משמיע אלתרמן‪ ,‬שרוב שנותיו היה שתיין כרוני‪ ,‬כמה הגיגים על היחסים שבינו‬ ‫לבין הכוס‪ .‬הדובר בשיר הוא אדם שכבר מלאו שנותיו‪ ,‬שלגביו השתייה היא‬ ‫כבר לא מה שהיתה פעם — היא מכבידה עליו‪ ,‬היא פוגעת בבריאותו‪ ,‬היא‬ ‫איננה מספקת לו את ההנאה שהיתה לו בעבר‪ .‬בנסיבות אלה מה שנותר לו הוא‬ ‫"ל ִפי‬ ‫ללגום את הכוסית האחרונה המונחת לפניו‪ ,‬ובכך לגמור עם כל העניין‪ְ :‬‬ ‫יע ַעל ַה ּ ֶפ ֶרק‪ַ /,‬על ַה ּכוֹ ִסית ַה ּזֹאת ָא ִביא‬ ‫ׁ ָש ָעה‪ְּ ,‬כ ֵדי ׁ ֶש ַה ְּב ָעיָ ה‪ /‬לֹא ַת ֲעמֹד ְּב ִלי נִ ַ‬ ‫ְּכ ָליָ ה‪ /‬וְ ַאל נוֹ ִסיף ַל ֲהגוֹ ת ָּבזֶ ה ָה ֶע ֶרב"‪ .‬ואז בא תורו של שיר מספר ‪" ,22‬עוד‬ ‫ר־מה‪/‬‬ ‫"ה ִ ּז ְקנָ ה ְמנַ ָּסה ְד ַב ָ‬ ‫מדברי המחבר" — שנסב על נושא אחד‪ ,‬והוא הזקנה‪ַ :‬‬ ‫ְ‬ ‫פֹה וָ ׁ ָשם‪ֲ .‬א ִפ ּלוּ ַע ְכ ׁ ָשו‪ִ /‬היא מוּ ֶכנֶ ת ְלהוֹ ִציא ֶאת ַה ְּנ ׁ ָש ָמה‪ַ /,‬אך ֲע ַדיִ ן‪ְּ ,‬בזֶ ה ַה ּׁ ָש ָלב‪/,‬‬ ‫ּכ ַֹח ֵאין ָל ּה‪ָ ,‬ל ֵכן ְּב ָע ְר ָמה‪ִ /‬היא חוֹ ֶת ֶרת‪ֲ .‬א ָבל ַל ּׁ ָשוְ א"‪ .‬אכן‪ ,‬המחשבות על הזִ קנה‬ ‫משרות עליו דכדוך‪ ,‬הוא חש בעליל שהיא אורבת לו‪ ,‬מערימה עליו‪ ,‬חותרת‬ ‫ערובה שכך יהיה לאורך‬ ‫ּ‬ ‫תחתיו‪ ,‬ואף שלפי שעה ידה על התחתונה‪ ,‬אין כלל‬ ‫זמן‪ .‬אולם יותר מכול חושש המחבר מן הרגע שבו יאבד את צלילות הדעת;‬ ‫התמונה של אמו מוכת השיטיון‪ ,‬שזה זמן רב חדלה לזהות את הסובבים אותה‪,‬‬ ‫ולא ידעה לנקוב את שם הרחוב‪ ,‬העיר או הארץ שהיא מתגוררת בהם‪ ,‬הילכה‬ ‫עליו אימים‪ .‬אך מי יודע‪ ,‬אולי הכתיבה היא זו שתגונן עליו מפני גורל דומה‪.‬‬ ‫מהלך זה מגיע לשיאו בשיר "ראיון עם המחבר"‪ ,‬המסומן כשיר מספר ‪,43‬‬ ‫שהוא אחד משירי החיתום של הספר‪ :‬לאחר שעלילת הסיפור הגיעה כמעט‬ ‫למיצויה — ציבא תשובה מצא את הגביע ואף התפייס עם בתו‪ ,‬ומרים־הלן‬ ‫התבשרה כי ברחסיד נשאר בחיים ושוולדרסקי לא ידרוך עוד בסטמבול — פונים‬ ‫יושב ראש הוועד ועמו הקופאי אל המחבר‪ ,‬הנמצא בירכתי המסעדה‪ ,‬ומציעים‬ ‫"ל ַלוּ וֹ תוֹ ֶאל ִמ ׁ ְש ָּכבוֹ "‪ .‬האומנם באו השניים להציע לו מנוחה‬ ‫לו‪ ,‬בכל הכבוד‪ְ ,‬‬ ‫בחדר סמוך‪ ,‬אל מול המהומה המתרחשת בסטמבול‪ ,‬או שמא באו ללוות אותו‬ ‫אל מותו? אחוז בעתה מנסה המחבר לעצור בעד השניים‪ ,‬ואלה‪ ,‬בטרם יממשו‬ ‫את כוונתם‪ ,‬נוטלים פסק זמן ועורכים עמו ריאיון‪ ,‬ובו הם מציגים שאלות לא‬ ‫רק על סטמבול אלא על מכלול של נושאים‪ ,‬כגון‪ :‬מהי תכלית המעשים‪ ,‬מה‬ ‫דעתו על תאוות בשרים‪ ,‬ולמה נמנע בעצם לכתוב על כך בשיריו‪ ,‬מה פשרם‬ ‫ו־ה ְּתקוּ ָפה וְ ַכדּ וֹ ֶמה"‪ .‬הם שואלים והוא משיב‪,‬‬ ‫"א ָּמה‪ֶ ,‬א ֶרץ‪ַ ,‬צ ַ‬ ‫של מושגים כמו ֻ‬ ‫ונראה כי השניים מאזינים לדבריו מתוך דרך ארץ‪ .‬אחד מהם רומז למעמד‬ ‫"על ְּת ׁש ָוּבה זוֹ‬ ‫הציבורי המיוחד שהמחבר נהנה ממנו בזכות "הטור השביעי"‪ַ :‬‬ ‫ׁ ִש ְּבחוּ הוּ ַה ּׁ ְשנַ יִ ם ׁ ֶש ַבח ָרב‪ ,‬וְ ַה ּיוֹ "ר ָא ַמר‪ִ :‬א ׁ ְש ִּתי ִהיא ֲח ִס ָידה נֶ ֱא ָמנָ ה ׁ ֶשל ְּכבוֹ דוֹ ‪ /‬וְ ַעד‬ ‫ם־כֹל אוֹ תוֹ "‪ .‬אלא שברגע מסוים — בסצנה‬ ‫ַה ּיוֹ ם ִהיא ְמ ַח ּ ֶפשֶׂ ת ְּב ִג ְליוֹ ן יוֹ ם וָ ו ק ֶֹד ּ‬ ‫שכאילו לקוחה מאחד ממחזותיו של מולייר — אוחזים בו השניים ומובילים‬ ‫[ ‪] 669‬‬

‫אלתרמן‬

‫אותו לחדר סמוך‪ ,‬משכיבים אותו על דרגש‪ ,‬ואף שואלים אותו בנימוס אם מן‬ ‫הראוי להשמיע נגינת ביניים‪ ,‬כגון ניגון של אשכבה או בדומה לכך‪ .‬המחבר‬ ‫משיב כי אין הוא בטוח שיש צורך בדבר‪ .‬ובעודו שוכב על הדרגש מוכנס אל‬ ‫החדר שולחן‪ ,‬מאחורי השולחן מתייצב היושב ראש‪ ,‬ובפנותו אל הקהל הבלתי‬ ‫נראה לעין הוא משמיע באוזניו את דברי ההספד‪:‬‬ ‫נִ ְת ַּכ ַּנ ְסנוּ ָה ֶע ֶרב יַ ַחד‬ ‫ָא ַמר ַה ּיוֹ "ר — ִּכי ָבא מוֹ ֵעד‬ ‫ְל ַצ ֵ ּין ְּב ִס ּפוּ ק ְוּברֹב נַ ַחת‬ ‫ְוּב ׁ ֶש ַפע שִׂ ְמ ָחה ְל ֵאיד‬ ‫ֶאת ׁ ְש ַעת ֲח ִג ַיגת ֶר ֶדת ׁ ַש ַחת‬ ‫ׁ ֶשל יָ ִדיד וּ מוֹ ׁ ֵש ְך ְּב ֵעט‪.‬‬ ‫ְל ַא ַחר ִמ ָּכן ציין ַה ּיוֹ "ר ִּכי יַ ד ַה ְ ּז ַמן לֹא ׁ ָש ְל ָטה ַּב ְמ ַח ֵּבר‪ ,‬וְ ִה ֵּנה הוּ א ְל ָפנֵ ינוּ ְּכ ׁ ֶש ָהיָ ה‪,‬‬ ‫ְללֹא ְּתמוּ רוֹ ת‪ .‬וְ ָכ ְך ָא ַמר‪:‬‬ ‫ַה ׁ ּ ָשנִ ים לֹא יָ ְכלוּ ִל ְמ ַח ְּב ֵרנוּ ‪,‬‬ ‫לֹא ׁ ִשנּ וּ הוּ ְל ִטיב וּ ְל ַמ ְר ִאית‪,‬‬ ‫וּ ַמה ּטוֹ ב ִל ְראוֹ תוֹ ֵבינֵ ינוּ‬ ‫־ח ִ ּיים ְּכ ָת ִמיד‪.‬‬ ‫נְ טוּ ל רוּ ַח ַ‬ ‫יטוּ י ׁשוֹ נִ ים‪,‬‬ ‫יבוּ י ְגוונֶ ָ‬ ‫ְל ַה ָּלן ָע ַמד ַעל ִר ּ‬ ‫יה ׁ ֶשל יְ ִצ ַירת ַה ְמ ַח ֵּבר‪ֶ ׁ ,‬ש ָ ּז ְר ָמה ַּב ֲא ִפ ֵיקי ִּב ּ‬ ‫וְ ָא ַמר‪:‬‬ ‫ִס ְגנוֹ נוֹ ת ַר ִּבים ִּב ׁ ְש ַלל ְצ ָב ִעים ַמ ְר ִהיב‬ ‫ֶאת יְ ִצ ַירת ְמ ַח ְּב ֵרנוּ ִג ְ ּונוּ ‪.‬‬ ‫זֶ ה ְב ַצד זֶ ה ׁ ָש ְכנוּ ֵהם ְּב ִלי ִריב‬ ‫וְ זֶ ה ֶאת זֶ ה ְּב ַה ְת ָמ ָדה נִ ְ ּונוּ ‪.‬‬ ‫את חגיגת קיץ השלים אלתרמן בשנה ה־‪ 55‬לחייו‪ ,‬אך דווקא בספר זה — המלא‬ ‫עד גדותיו באהבת חיים‪ ,‬באהבת אדם ובאהבת המולדת — צפה המשורר אל‬ ‫מותו‪ .‬אלתרמן סבל מנטייה לסוכרת‪ ,‬מאולקוס‪ ,‬לעתים היה נתקף בכאבי בטן‪,‬‬ ‫ואף שהפחית את היקף העישון ונגמל משתייה לא יכול היה שלא לחוש בנזק‬ ‫[ ‪] 670‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫הגופני שגרמו לו הרגלים אלה‪ ,‬שבהם דבק לאורך שנים‪ .‬אכן‪ ,‬הזמן הולך ואוזל‪,‬‬ ‫הגוף בוגד‪ ,‬הזִ קנה מכרסמת‪ ,‬אי־שם באופק אורב לו המוות‪ .‬כשתגיע שעת מותו‬ ‫יישאו לכבודו הספדים מתלהמים‪ ,‬אך יהיו גם מי שיחושו הקלה רבה‪ ,‬ואחרים‬ ‫יזדרזו לסלק חשבון אתו ועם יצירתו‪ .‬אין זה כלל מקרה שבצד הווידויים בעלי‬ ‫הממד האישי יש בספר שירים או חלקי שירים שבהם מוצעת ראייה מפוכחת‪,‬‬ ‫פסימית למדי‪ ,‬בנוגע למשמעות החיים‪ ,‬גם אם אלה אינם נזקפים בהכרח לזכותו‬ ‫של "המחבר"‪ .‬גם העלבונות שספג בשנים האחרונות — קבלת הפנים הצוננת‬ ‫לעיר היונה‪ ,‬המתקפה של זך‪ ,‬הביקורת של גמזו — פגעו במעמדו וביוקרתו‬ ‫והעלו לעתים את המחשבה שמא מתקרבת השעה שבה יהיה עליו לרדת מן‬ ‫הבמה כדי לפנות את הדרך בפני כותבים אחרים‪.‬‬ ‫מתוך "שיר סיום" (פרק ב)‪:‬‬ ‫לֹא ָכל ַה ְמ ֻס ּ ָפר ָח ׁשוּב‪.‬‬ ‫ַה ְר ֵּבה ִמן ֶה ָח ׁשוּב ָח ֵסר‪.‬‬ ‫ַ ּגם ַהדָּ ָבר ַה ָּכתוּב‬ ‫ֵמ ָח ָד ׁש ְמ ַח ֶּכה ִל ְמ ַח ֵּבר‪.‬‬ ‫ָצ ִר ְ‬ ‫יך יִ ְהיֶ ה אוּ ַלי ָל ׁשוּב‪,‬‬ ‫ִא ׁיש ַא ֵחר ֶאל ֶע ֶרב ַא ֵחר‪.‬‬ ‫‪ 17‬מאמרים ורשימות על חגיגת קיץ התפרסמו בעיתונות הספרותית בחודשים‬ ‫שלאחר הופעת הספר‪ .‬כתבו עליו ותיקים כמו יעקב הורוביץ וישראל זמורה‪,‬‬ ‫סופרים ומשוררים כאהרן מגד ודוד אבידן‪ ,‬משה דור‪ ,‬יורם קניוק ויחיאל מר‪,‬‬ ‫פרחי אקדמיה דוגמת אליעזר שביד‪ ,‬שמעון זנדבנק וחיים שוהם‪ ,‬וכן מבקרים‬ ‫ובעלי טורים — אברהם גרין‪ ,‬דניאל בן־נחום‪ ,‬רבקה גורפיין‪ ,‬משה גיורא וניסים‬ ‫קלדרון‪ .‬עניין מיוחד עורר מאמרו של אהרן כידן‪ ,‬עיתונאי ואיש כלכלה‪,‬‬ ‫שהתפרסם במולד‪ .‬בצד הפירושים‪ ,‬המחשבות וההערכות הסותרות שהוצעו‬ ‫ביחס לספר‪ ,‬נשמעו כמה הצהרות ברורות וחותכות ביחס לכושרו הספרותי של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שכאילו זכה בגין הספר הזה לאישור מחדש‪ .‬כתב משה דור‪" :‬כשרון‬ ‫גדול‪ ,‬אמיתי‪ ,‬שתמורות השנים אינן גורעות מכוחו — זו עדות ראשונה שאדם‬ ‫מוצא באסופת־שיריו החדשה של נתן אלתרמן"‪ .‬יחיאל מר‪" :‬נשכח נא לשעה‬ ‫קלה את הקמצנות המדודה שלנו‪ ,‬את ה'חסכון בשבחים'‪ ,‬שהוא לנו כמצוות‬ ‫אנשים מלומדה‪ ,‬ונברך על שעת־שפע לבעל השפע‪ :‬נענה בהד ראשון להמולת‬ ‫[ ‪] 671‬‬

‫אלתרמן‬

‫'חגיגת קיץ' זו‪ ,‬לשולחן דשן זה שנתן אלתרמן עורר לנו בספר שיריו החדש"‪.‬‬ ‫ויעקב הורוביץ‪ ,‬העורך הספרותי של הארץ‪ ,‬בעבר איש חבורת "יחדיו"‪ ,‬סיים‬ ‫את רשימתו‪ ,‬הגדושה ציטוטים מתוך חגיגת קיץ‪ ,‬במשפט הבא‪" :‬הרי האמת‬ ‫היא‪ ,‬כי אוהבים אותך ומעריצים אותך‪ ,‬נתן אלתרמן הברוך!"‪37‬‬ ‫אולם מה שצד את עינו של אלתרמן‪ ,‬יותר מכלל מאמרי הביקורת שהופיעו‬ ‫בעקבות הספר‪ ,‬היה מאמר אחד‪ ,‬זה שהתפרסם ברבעון עכשיו‪ ,‬אשר ממנו נורו‬ ‫הבליסטראות של נתן זך בדיוק לפני שש שנים‪ .‬הכותב היה דוד אבידן‪ ,‬אז בן ‪,31‬‬ ‫שכבר פרסם חמישה ספרי שירה‪ ,‬ונחשב כוכב עולה בשדה השירה העברית‪38.‬‬ ‫בשעתו נמנה אבידן עם קבוצת הקושרים שיזמה להדיח את אלתרמן מכס‬ ‫המלכות שעליו ישב במשך שנות דור‪ .‬והנה‪ ,‬מלב מחנה היריב נשמע קולו של‬ ‫דוד אבידן בזכות חגיגת קיץ‪ ,‬שהיתה‪ ,‬בלשונו‪" ,‬פואימה־אפית רעננה ונמרצת"‪,‬‬ ‫אף שגם ביצירה זו ממשיך המחבר להופיע כשהוא עטוי מסכה‪ ,‬וכשהוא יותר‬ ‫אני־סביבה מאשר אני־עצמי‪ .‬אך אבידן הזיז את כל זה הצדה‪ .‬לגבי דידו‬ ‫הופעתו של הספר היתה כרוכה בגילוי מרעיש — והוא טמון בשיר "היציאה מן‬ ‫העיר"‪ .‬את השיר הקצר הזה איתר אבידן בין פרקי "שירים שבאמצע"‪ ,‬שייצגו‬ ‫את הממד האוניברסלי — בניגוד ללוקלי — של חגיגת קיץ‪ .‬בשיר זה‪ ,‬הנועל את‬ ‫"שירים שבאמצע"‪ ,‬נבחנת האופציה של התנתקות‪ ,‬הימלטות או אפילו פרדה‬ ‫מן העולם‪ .‬מי שניצב במרכז השיר הוא "בעל־בית אחד"‪ ,‬שהוא‪ ,‬קרוב לוודאי‪,‬‬ ‫בן דמותו של אלתרמן עצמו‪ .‬בשל החשיבות שייחס אבידן לשיר טרח להביא‬ ‫בפני הקוראים את הטקסט המלא‪:‬‬ ‫ל־ביִ ת ֶא ָחד ָּבא ֲח ָד ָריו‪,‬‬ ‫ַּב ַע ַּ‬ ‫ָס ַגר ַהדֶּ ֶלת ַא ֲח ָריו‪.‬‬ ‫ְלאוֹ ר ַה ְּמנוֹ ָרה ָמנָ ה ַּכ ְס ּפוֹ ‪,‬‬ ‫ָמנָ ה שׂ וֹ נְ ָאיו‪ֵ ,‬מ ַעל לוּ ַח ִל ּבוֹ‬ ‫ר־כ ְך ָמ ָחה ֶאת ַה ּׁ ֵשמוֹ ת ֻּכ ָּלם‪,‬‬ ‫ַא ַח ָּ‬ ‫ִה ׁ ְש ִאיר ׁ ֵשם ֶא ָחד ְל ׁ ָש ְמרוֹ ְלעוֹ ָלם‪.‬‬ ‫ר־כ ְך ָע ַמד וְ ִכ ָּבה ָהאוֹ ר‬ ‫ַא ַח ָּ‬ ‫ִצ ַּמח נוֹ ָצה‪ְּ ,‬כנָ ַפיִ ם וּ ַמ ּקוֹ ר‪,‬‬ ‫ַעל ֶא ֶדן ַה ַח ּלוֹ ן נִ ֵּתר ָע ָלה‪,‬‬ ‫ָח ַלף ַעל ָה ִעיר ְּכ ִצ ּפוֹ ר ְ ּגדוֹ ָלה‪.‬‬ ‫אל מול "היציאה מן העיר" יצא אבידן מגדרו‪ .‬שיר זה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬הוא "השיר‬ ‫[ ‪] 672‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫המקסים ביותר‪ ,‬המפתיע ביותר והקובע ביותר בספר חדש זה"‪ .‬בהמשך הדברים‬ ‫עשה צעד נוסף קדימה‪" :‬אולי זוהי הרגשה אישית‪ ,‬שלא כאן המקום לאבחנה‪,‬‬ ‫אך נראה לי‪ ,‬כי שיר זה‪ ,‬בלי להשוותו לשירים אלתרמניים אחרים‪ ,‬הוא ה מ ק ר ה‬ ‫ה ח ש ו ב ב י ו ת ר שקרא לאני־מנסח מקורי זה‪ ,‬מאז ראשית כתיבתו ועד‬ ‫היום"‪ .‬אבידן מצא עצמו נפעם מן הגילוי‪ ,‬והוא העלה את השאלה מניין זה בא‬ ‫— "מהו ההלם האישי‪ ,‬העומד מאחוריו‪ ,‬או מהו האתגר הספרותי‪ ,‬הניצב לפניו‬ ‫— אך עצם העובדה‪ ,‬ששיר כזה נכתב על־ידי אלתרמן‪ ,‬כלומר ש'הדבר הזה'‬ ‫קרה גם לו‪ ,‬מצייד את המבקר הרגיש במפתח חדש להבנת שירתו"‪ .‬כאן הדברים‬ ‫נותרים עמומים‪ :‬האם הזמין אבידן את הביקורת להערכה מחדש של כלל יצירת‬ ‫אלתרמן‪ ,‬לנוכח הממצא הנוכחי‪ ,‬או שמא ביקש למתג את השיר היחיד (ואולי‬ ‫גם את הספר) ולהציגו כמפץ אישי עתיר תהודה‪ ,‬שהוא‪ ,‬כשלעצמו‪ ,‬מהווה‬ ‫נקודת מפנה באמנותו של המשורר הוותיק? התשובה לזה טמונה‪ ,‬אולי‪ ,‬במה‬ ‫שנאמר לקראת סיום הרשימה‪" :‬ניתן לטעון‪ ,‬כמובן‪ ,‬כי אלתרמן ברא לעצמו‬ ‫אליבי"‪ .‬אליבי ְלמה? כנראה לכלל שירתו‪ ,‬שבה שלטו כללי משחק אחרים‪.‬‬ ‫לשון אחר‪ :‬אלתרמן הוכיח שהוא יכול גם אחרת‪ ,‬אבל זה קרה רק לאחר שהסיר‬ ‫שאפשר‬ ‫את המסכה וסילק לצדדין את האני־סביבה לטובת האני־עצמי‪ ,‬דבר ִ‬ ‫לו סוף־סוף להגיע אל עצמו‪ .‬בנסיבות אלה נסקה שירתו לגובה שלא ידעה‬ ‫כמותו בעבר‪ .‬או שמא כל מה שאבידן רצה לומר הוא שאלתרמן הפסיק להיות‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ושהוא מתנהל מעתה על פי הכללים שנקבעו על ידי האיש המחכה לו‬ ‫מעבר לפינה‪ ,‬הלוא הוא נתן זך‪.‬‬

‫ד‬ ‫חגיגת קיץ הופיע בעיצומו של אחד הקרבות הפוליטיים הקשים שניהל אלתרמן‬ ‫מימיו — היה זה קרב המאסף על צדקת דרכו‪ ,‬מעמדו הציבורי ושמו הטוב של‬ ‫דוד בן־גוריון‪ ,‬לאחר שכבר פרש מהנהגת המדינה‪ .‬אלתרמן הלך בעניין הזה‬ ‫עד הסוף‪ ,‬ללא ויתורים‪ ,‬כשהוא עושה יד אחת עם בן־גוריון ותומכיו בפילוג‬ ‫מפלגת השלטון ובהקמתה של מפלגה עצמאית‪ .‬היה זה גם הסיבוב האחרון של‬ ‫פרשת לבון‪ ,‬שרבצה כצל על חיי הציבור במדינה זה יותר מעשור‪.‬‬ ‫מאז הופעת "כתבים בארבעה כרכים" ב־‪ ,1962‬ובה שני כרכים של שירי‬ ‫"הטור השביעי"‪ ,‬נתרופפה אחיזתו של אלתרמן במדור זה‪ ,‬שבו הופיעו מדי‬ ‫שנה מאמרים אחדים בלבד‪ .‬אולם בשלהי ‪ 1964‬החל הטור להתאושש‪ ,‬ואף‬ ‫כי אלתרמן לא חזר עוד לכתיבה סדורה מדי שבוע‪ ,‬נוכחותו הורגשה היטב‪.‬‬ ‫[ ‪] 673‬‬

‫אלתרמן‬

‫הוא פרסם מאמרים תקיפים‪ ,‬לוחמניים‪ ,‬אך מנוסחים להפליא‪ ,‬שנועדו ברובם‬ ‫לגבות את בן־גוריון‪ ,‬להכפיש את אשכול — שהיה מחליפו בהנהגה הלאומית‬ ‫ַ‬ ‫שביכרה את אשכול על פני בן־גוריון‪ .‬די מהר‬ ‫ּ‬ ‫— ולהתעמת עם צמרת מפא"י‬ ‫נעשה לדוברם של הגורמים האופוזיציוניים בתוך מפלגת השלטון שהחליטו‪,‬‬ ‫בשלב מסוים‪ ,‬לנטוש את מפלגת האם‪ .‬במאמריו הפגין בקיאות מרשימה בכל‬ ‫מה שקורה בזירה הפוליטית והתמצאות לפרטים במה שנכתב אז בעיתונים‬ ‫היומיים — דבר‪ ,‬הארץ‪ ,‬למרחב‪ ,‬על המשמר‪ ,‬מעריב‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ .‬לא‬ ‫אחת ערך בפנקסיו סיכומים של מה שנכתב בעיתונים אלה ביחס למחלוקת‬ ‫הציבורית שעל הפרק‪ 39.‬הוא התפלמס תדיר עם שרים‪ ,‬חברי כנסת‪ ,‬עיתונאים‪,‬‬ ‫בעלי טורים‪ ,‬כותבי מאמרי המערכת‪ ,‬וגם עם אורחים לשעה שכתבו בעיתון —‬ ‫שמחו על‬ ‫בכללם אישי מדינה‪ .‬אלתרמן לא התרשל מלהשיב מלחמה לכל אלה ָ‬ ‫עמדותיו — ואלה היו רבים‪ :‬לעתים הגיב על דבריהם מעל דפי דבר‪ ,‬במסגרת‬ ‫המדור‪ ,‬ולפעמים אפילו גלה לעיתונים שלהם — הארץ או ידיעות אחרונות‬ ‫— כדי להתמודד אתם על אותו המגרש עצמו‪ .‬הוא התפלמס עם כולם — עם‬ ‫מרדכי בנטוב‪ ,‬עם קדיש לוז‪ ,‬עם אבא אבן‪ ,‬עם זלמן ארן‪ ,‬עם ישראל קרגמן‪,‬‬ ‫עם חנוך ברטוב‪ ,‬עם שלמה גרודזנסקי‪ ,‬עם אמנון רובינשטיין‪ ,‬עם משה גלבוע‪,‬‬ ‫עם יהושע אריאלי‪ ,‬עם הרי גולומב‪ .‬תגובותיו היו תמיד ממוקדות‪ ,‬יורדות‬ ‫לפרטים‪ ,‬עוקצניות‪ ,‬טוחנות עד דק את טיעוניו של היריב‪ ,‬יהיו טיעוניו שקולים‬ ‫או הגיוניים ככל שיהיו‪ .‬מבחינתו הצדק היה תמיד אתו‪.‬‬ ‫אלתרמן חזר למעשה לזירה במאמר בשם "חשיבותה של רצינות"‪,‬‬ ‫שהתפרסם בדבר ב־‪ 30‬באוקטובר ‪ 40.1964‬ימים אחדים קודם לכן הגיש דוד בן־‬ ‫גוריון‪ ,‬שמאז יוני ‪ 1963‬היה לחבר כנסת מן השורה‪ ,‬בקשה רשמית שהופנתה‬ ‫לשר המשפטים להקמת ועדת חקירה משפטית המורכבת משופטי בית המשפט‬ ‫העליון שתחקור את דרך פעולתה ומסקנותיה של ועדת השבעה שנתמנתה‬ ‫בשעתה על ידי הממשלה לבחינת "עסק הביש"‪ .‬דרישה זו גובתה במחקר‬ ‫חדש שנכתב בנושא זה ובשוּ רה של מסמכים משפטיים‪ .‬מהלך זה — שעורר‬ ‫התנגדות מידית — זכה לתמיכה ללא סייג מצד אלתרמן‪ :‬כשם שבן־גוריון צדק‬ ‫במאבקים קודמים על גורל העם והארץ‪ ,‬כך הוא צודק במאבק הנוכחי‪ ,‬שאותו‬ ‫הוא מנהל מתוך בדידות גדולה‪ ,‬כבעבר‪" .‬ייתכן כי זו באמת דרישה נלעגת‬ ‫ונפסדת" — אמר אלתרמן באירוניה‪ ,‬שאותה הפנה כלפי מבקריו — "אך כיוון‬ ‫שהמבקש מתכוון לכך‪ ,‬כדרכו‪ ,‬בכל הרצינות‪ ,‬הרי ייתכן כי כבר עכשיו נגזר‬ ‫שפרק זה עתיד להימנות עם הנכונים והאמיצים בסיפור חייו ולהיזכר ברבות‬ ‫הימים כשיעור לדוגמה בהלכות מילוי חובה פנימית בלי חת ובלי רתיעה מפני‬ ‫[ ‪] 674‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫כול"‪ .‬נחישותו של אלתרמן לתמוך בעמדת בן־גוריון אף גברה לנוכח הביקורת‬ ‫שהוטחה בו מכל עבר‪ ,‬כשהוא מגייס את מיטב כוחו הרטורי כדי לקעקע את‬ ‫מתנגדיו‪" :‬למען כבודה של המדינה ולמען ביטחונה" — כך כתב במאמר בשם‬ ‫"הלבטים האחרונים" — "צריכה הממשלה לקבל את פנייתו של בן־גוריון על‬ ‫אף כל הטוענים את ההיפך בשם הכבוד והביטחון"‪41.‬‬ ‫בתחילת ינואר ‪ 1965‬החליטה הממשלה להסיר מעל סדר היום את הצעת‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬אף שזו זכתה בתמיכתו של משרד המשפטים‪ .‬גם בן־גוריון וגם‬ ‫אלתרמן הועמדו בפני עובדה מוגמרת‪ .‬אלתרמן היה מאוכזב‪ ,‬כעוס‪ ,‬ומעל לכול‬ ‫סרקסטי‪ .‬את כעסו ביטא במאמר בשם "סיכום קצר"‪ ,‬ובו סיכם את השלבים‬ ‫העיקריים בתולדות הפרשה עד אז‪ .‬בתוך כך התפלמס עם מי שהשמיעו את‬ ‫התואנה כי לדרך ההתנהלות של בן־גוריון עשויה להיות השפעה שלילית על‬ ‫"נפש הנוער"‪ .‬אם אמנם כך — כתב אלתרמן בסרקזם האופייני לו — אם דבקות‬ ‫עקשנית במושגים כמו "משפט צדק"‪" ,‬חובה אזרחית" ו"מניעת עיוות דין" יש‬ ‫בה כדי לגרום נזק‪ ,‬הרי יש לברך על "הערך המחנך" של החלטת הממשלה‪,‬‬ ‫המחזירה את הדברים לשדה הראייה הנכון והמלמדת את הציבור כי התרעה‬ ‫על עוול שיש לתקנו‪ ,‬הנתמכת על ידי חוות הדעת של היועץ המשפטי‪ ,‬היא‬ ‫בגדר "טרדנות חובלנית"‪ 42.‬מעתה ואילך עלה הוויכוח לטונים גבוהים יותר‬ ‫מאי־פעם‪ :‬הוא תקף חזיתית ובמלוא העוצמה את לוי אשכול‪ ,‬נמנע מלהסתייג‬ ‫מדברי הגנאי שהשמיע בן־גוריון כלפיו במהלך חילופי דברים ביניהם‪ ,‬גינה‬ ‫בחריפות את הכוונה לסלק מן הממשלה את יוסף אלמוגי ושמעון פרס‪ ,‬שנחשבו‬ ‫תומכי בן־גוריון‪ ,‬תקף עיתונאים שגיבו את צעדי ראש הממשלה ומתח ביקורת‬ ‫על מוסדות מפא"י שהעניקו לו תמיכה‪" .‬מה שקובע הוא טעמה של העובדה‬ ‫שאנשי ציבור ראשונים במעלה‪ ,‬ובתוכם ראש הממשלה‪ ,‬עומדים כיום בחזית‬ ‫מלוכדת ועזה לדחות דרישה צודקת של בירור חולי אשר שום מדינה לא הייתה‬ ‫מרשה לעצמה להתעלם ממנו‪ ,‬לאחר שהסמכות המשפטית של המדינה מצאה‬ ‫שהוא נחוץ" — כך הגיב על טענת אשכול שלפיה גם "המתוקנות שבאומות"‬ ‫היו נוהגות כפי שנהגה הממשלה בראשותו‪ 43.‬במקום אחר טען כי הטעות‬ ‫הגדולה של אשכול היתה לא בסירוב "לעשות רצונו של איש אחד" — כפי‬ ‫שאשכול עצמו הציג זאת — אלא במה שהוא ראה כ"סירוב לקיים חובה שהיא‬ ‫מיסודי הליכותיה של חברה תקינה"‪ .‬לו נהג אחרת‪ ,‬סבר אלתרמן‪ ,‬השתלשלות‬ ‫העניינים היתה שונה לגמרי‪44.‬‬ ‫הקרע בתוך מפלגת השלטון צבר תאוצה במהירות רבה‪ :‬ב־‪ 19‬במאי חתמו‬ ‫מפא"י ואחדות העבודה על הסכם להקמת "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל"‪,‬‬ ‫[ ‪] 675‬‬

‫אלתרמן‬

‫מהלך ששיקף את התחזקותם של אשכול ושל צמרת מפא"י הוותיקה‪ .‬ב־‪3‬‬ ‫ביוני התמודדו אשכול ובן־גוריון במרכז מפא"י על ראשות הרשימה לקראת‬ ‫הבחירות לכנסת החמישית; אשכול גבר על בן־גוריון‪ ,‬ובכך היה למועמד‬ ‫מפא"י והמערך לתפקיד ראש הממשלה‪ .‬על רקע זה הודיע בן־גוריון ב־‪ 29‬ביוני‬ ‫על החלטתו לצאת ברשימה נפרדת בבחירות לכנסת‪ ,‬להסתדרות ולרשויות‬ ‫המקומיות‪ .‬בתוך־זמן קצר נקבע שמה של המפלגה החדשה — "רשימת פועלי‬ ‫ישראל"‪ ,‬או בקיצור‪ ,‬רפ"י‪ .‬מן הרגע הראשון היה אלתרמן עם הפורשים‪ ,‬לא‬ ‫רק בכתב אלא במעשה‪ .‬הוא השתתף באספות הראשונות של תומכי הפרישה‪,‬‬ ‫היה מעורב במגעים להקמתה של רשימה נפרדת‪ ,‬ובשלב מסוים הפעיל את‬ ‫השפעתו על משה דיין‪ ,‬המהסס‪ ,‬להצטרף אל הגוף הפוליטי החדש‪ .‬משקמה‬ ‫המפלגה החדשה ונקבע שמה הוצב אלתרמן במקום ה־‪ 119‬ברשימת מועמדי‬ ‫המפלגה לכנסת (במקום ה־‪ 120‬שובץ הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי)‪ .‬הוא היה‬ ‫שותף פעיל לחיבור המצע של המפלגה‪ ,‬וגם נתן היתר להשתמש בדברים שכתב‬ ‫בתעמולת הבחירות לכנסת‪" 45.‬רפ"י היא המצדה של בן־גוריון" — התבטא‬ ‫בשיחה עם דיין‪ .‬ואכן‪ ,‬לגביו רפ"י היתה מזוהה יותר מכול עם בן־גוריון‬ ‫ועם מאבקו הצודק‪ ,‬אך בה בעת ראה בה בית פוליטי הולם לאותם צעירים‬ ‫מבטיחים‪ ,‬כמו דיין ופרס‪ ,‬שאותם העריץ‪ ,‬ושנראה היה לו כי מפא"י של אשכול‬ ‫בשלבים קודמים של הפרשה חרג אלתרמן‬ ‫ּ‬ ‫דחקה אותם לשוליים‪ .‬אמנם גם‬ ‫מעמדת המתבונן וגילה נכונות ליטול חלק בפעילויות שונות שנועדו לקדם את‬ ‫האינטרסים של בן־גוריון‪ ,‬אולם עם הפרישה ממפא"י נעשה מעורב בעניינים‬ ‫המפלגתיים והיא נעשתה מורגשת יותר ממה שהיתה עד אז‪46.‬‬ ‫"הטור השביעי" גויס כמעט באופן בלעדי למטרה זו‪ .‬ב־‪ 23‬ביולי פרסם‬ ‫אלתרמן מאמר לוחמני מאין כמוהו ובו יצא להגן על הפילוג ועל הקמתה‬ ‫של רפ"י‪ ,‬שכנס היסוד שלה נערך יום קודם לכן בבית הבימה בתל אביב‪47.‬‬ ‫אלתרמן היה מלא מרירות נוכח סירובה של המפלגה להסכים אפילו למינויה‬ ‫של אישיות משפטית בכירה שתשמש בורר קודם שתתקבל הכרעה סופית‬ ‫בעניין הצעתו של בן־גוריון להקמת ועדת חקירה‪" .‬היתה זו שעתה הגדולה‬ ‫של הקטנות‪ ,‬שעתן הגדולה של החוקיות המפירה חוק ושל הסתלפות אמות‬ ‫המידה והמושגים" — כתב אלתרמן‪ .‬בזה‪ ,‬ורק בזה‪ ,‬ראה את סיבת הפילוג‪.‬‬ ‫הוא סירב לאמץ פירושים אחרים שרווחו אז בעיתונות ובדיון הציבורי בכלל‬ ‫ביחס למשבר במפא"י‪ ,‬בייחוד זה הגורס כי הפילוג משקף בעצם מלחמת דורות‬ ‫במפלגה‪ .‬עם זאת הוא הודה במקצת הטענה‪ ,‬באומרו כי ראשי המיעוט‪ ,‬היינו‬ ‫הצעירים‪ ,‬שבהם תמך בלהט‪ ,‬מצאו בהצטרפות אל בן־גוריון "פורקן של סיכוי‬ ‫[ ‪] 676‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫להיות לגורם חופשי ומשפיע בשאלות ההווה הכלליות"; בתוך כך מתח ביקורת‬ ‫גם על יחסה המשפיל של צמרת המפלגה‪ ,‬שנהגה להציג את הצעירים‪ ,‬בכלל זה‬ ‫את דיין ופרס‪ ,‬כאנשים ריקים‪ ,‬נטולי מטען רעיוני‪ ,‬ערכים ושאר רוח‪ .‬את המשא‬ ‫הנסער הזה חתם אלתרמן בגינוי חריף של כמה מראשי מפא"י בגין ניסיונם‬ ‫החוזר ונשנה להמעיט את דמותו ההיסטורית של בן־גוריון במסגרת מאבקם‬ ‫הפוליטי‪ .‬היתה זו אחת ההתבטאויות הנרגשות ביותר שנשמעו אי־פעם מפיו‬ ‫של אלתרמן בזכות האב המייסד‪:‬‬ ‫כן‪ ,‬כולנו יחד פעלנו וחוללנו ותרמנו‪ .‬כל זה נכון מאוד ויפה מאוד‪ ,‬אף‬ ‫כי שום דיבורים לא יכסו על העובדה הניצחת כי לולא גורם זה ששמו‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬לולא עמל רוחו ומחשבתו וכוחו הלא נלאים‪ ,‬עמל של הכשרת‬ ‫לבבות ולישת מוחות וחישוף אמיתות בתוך התקלסות של יריבים ומנוד‬ ‫ראש של שותפים רבים ונאמנים‪ ,‬שהיו לפעמים הקשים במכשולים שעמדו‬ ‫לפניו‪ ,‬לולא גורם זה שעכשיו מלמדים אותו הלכות דרך ארץ בפני ראש‬ ‫ממשלה בישראל‪ ,‬כי אז היו כל שאר נסיבות וגורמים שסייעו לנס התקומה‬ ‫נשארים כזיכרונות שאין להם המשך‪.‬‬ ‫ככותרת למאמר בחר אלתרמן את שם מחזהו הנודע של רמח"ל‪" ,‬לישרים‬ ‫תהלה"‪ ,‬שבו השתמש כמובן שימוש אירוני‪ .‬וכשנשאל על ידי קורא שכתב‬ ‫ל"ת ֳה ָלה"‬ ‫ל"ת ִה ָּלה" (במשמעות של שבח‪ ,‬קילוס) או ָּ‬ ‫אליו אם כוונתו בעצם ְּ‬ ‫(במשמעות של דופי‪ ,‬פגם) — השיב אלתרמן כי כוונתו היתה ל"תהלה" בלשון‬ ‫סגי נהור‪ ,‬אם כי הכתיב יצא חסר שלא במתכוון‪ .‬עם זאת החליט להניח אותו‬ ‫כמות שהוא‪" ,‬שכן אמרתי בלב כי רק מעטים מבין הקוראים בקיאים בלשון עד‬ ‫כדי לטעות ולקרוא תהלה (עם קמץ וחטף קמץ)‪ ,‬ואם יימצאו אחדים שיקראו‬ ‫כך — מה טוב‪ ,‬שכן טעותם לא תהא טעות"‪48.‬‬ ‫בטוריו הבאים נדרש אלתרמן שוב ושוב לעניין הקמתה של מפלגה נפרדת‪,‬‬ ‫זאת בתגובה לפרסומים שונים שמתחו ביקורת על מהלך זה‪ ,‬ושלפחות בחלק‬ ‫מהם הוזכר שמו‪ .‬מול הטענה כי לא תיתכן הליכה של מפלגה לבחירות "בלי‬ ‫אידאולוגיה"‪ ,‬השמיע את הטענה‪" :‬מותר לומר כי עיוות דין בצמרת השלטון‬ ‫והתחמקות מלתקנו היא סיבה אידיאולוגית מספקת למדי ואפילו מספקת די‬ ‫והותר להליכה נפרדת לבחירות"‪ 49.‬בנוגע ליתר העיקרים הכלולים במצע רפ"י‪,‬‬ ‫גרס אלתרמן כי מרגע שהרשימה היתה לעובדה מוגמרת‪ ,‬שומה עליה לקבוע‬ ‫סדר יום גם בנושאי מדיניות וכלכלה‪ ,‬אף שאל תוכנם הקונקרטי של נושאים‬ ‫[ ‪] 677‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלה נמנע מלהתייחס‪ .‬עם זאת התייצב אלתרמן לצד רעיון "החידוש והתמורה"‬ ‫שחרטה רפ"י על דגלה‪ ,‬תוך שהוא משמיע דברי ביקורת על שומרי החומות של‬ ‫תנועת העבודה הדוגלים‪ ,‬כביכול‪ ,‬בערכים המסורתיים‪ .‬לדבריו‪" :‬עמדה של‬ ‫התנגדות לחידושים ושל דביקות מוצהרת בקיים‪ ,‬היא לעולם עמדה מסוכנת‬ ‫ומוטב שלא להכריז עליה בלהט רב מדי"‪ 50.‬בפנקסי העבודה שלו ניסה בכל זאת‬ ‫למצוא לעצמו מוצא מן הסבך‪" :‬המצע הוא גיבוש ההבדלים הקיימים בניסוחים‬ ‫ובתפיסה בין הצמרת הוותיקה ובין הצעירים‪ ,‬לולא ההתעקשות בעניין הפרשה‬ ‫הייתה נטייה זו נושא להאבקות לגיטימית פנימית"‪ .‬כך‪ ,‬בלשון זה‪ ,‬הסביר לעצמו‬ ‫אלתרמן את הדברים‪" .‬אך כיוון שבגלל הסירוב של לבון בפרשה זרקו את ב"ג‬ ‫יצאו ההבדלים הקיימים (הם קיימים מזמן ויכלו להימשך כזרם בפנים) מכל‬ ‫ניואנסה פנימית [‪ ]...‬לרשימה מיוחדת"‪ .‬וכן‪" :‬אין לומר אפוא בשום פנים שהם‬ ‫המצאה‪ .‬הם הובעו מכבר במאמרים ובנאומים וצריך לומר כי אם הייתה תסיסה‬ ‫מחשבתית נון־קונפורמיסטית במפא"י הרי הייתה זו בתחום הצעירים"‪ .‬שורת‬ ‫הסיכום היתה זו‪" :‬מצע זה הוא גיבוש של הלכי רוח קיימים שיצאו מן הלטנטיות‬ ‫אל הזירה הארצית לאחר הפילוג בגלל עקשותו של ל"א [לוי אשכול]"‪ .‬כך‪ ,‬מתוך‬ ‫היסוס מה‪ ,‬ביקש אלתרמן להבהיר לעצמו את פשר הרפורמיזם של רפ"י‪51.‬‬ ‫בעקבות תוצאות הבחירות להסתדרות‪ ,‬שבהן התייצבה רפ"י לראשונה‬ ‫כמפלגה עצמאית‪ ,‬ומפא"י נחלה בהן תבוסה יחסית — המפלגה איבדה אז‬ ‫לראשונה את הרוב המוחלט שהיה לה — כתב אלתרמן מאמר בשם "הכלי‬ ‫שנשבר"‪ ,‬שהיה למעשה קינה על מפלגת פועלי ארץ ישראל שמבחינתו הגיעה‬ ‫לסוף דרכה‪ .‬תוך כדי התפלמסות עם מאמר שפרסם אבא אבן בדבר בנוגע‬ ‫ליחסי מפלגה־מנהיג‪ ,‬ניסה אלתרמן להגדיר‪ ,‬מנקודת מבט היסטורית‪ ,‬מה‬ ‫היתה למעשה חלוקת העבודה בין המפלגה‪ ,‬שהיתה למפלגה השלטת ביישוב‬ ‫ובמדינה‪ ,‬לבין בן־גוריון‪ ,‬האיש שעמד בראשה רוב השנים‪ .‬בשונה מאבן‪ ,‬בעל‬ ‫המליצה‪ ,‬שגרס שהמפלגה היתה לדידו של בן־גוריון לא עול על שכמו‪ ,‬אלא‬ ‫כנפיים שעזרו לו להמריא — סבר אלתרמן כי מפא"י היתה לבן־גוריון "לא‬ ‫עול ולא כנפיים‪ ,‬אלא כלי מלאכה וכלי מלחמה נאמן ויעיל‪ ,‬שבסיועו נקבעו‪,‬‬ ‫לעיתות פולמוס ומפנה‪ ,‬ההכרעות הגדולות של תקופתנו"‪ .‬הוא הזכיר לעניין‬ ‫זה את תוכנית בילטמור‪ ,‬מבנה מערכת החינוך‪ ,‬מדיניות העלייה‪ ,‬דמות הצבא‪,‬‬ ‫העברת השלטון לירושלים‪ ,‬השילומים‪ ,‬וכן את מדיניות הביטחון והחוץ של‬ ‫ישראל‪ .‬זו היתה זכותה ההיסטורית של מפא"י‪ ,‬שהיתה הכלי הנכון בידי‬ ‫ההנהגה הנכונה‪ ,‬וכאלה היו פניה של המפלגה שכלפיה ראה את עצמו מחויב‬ ‫לאורך כל השנים‪ .‬אלא שמפא"י זו איננה קיימת עוד — זהו‪ ,‬למעשה‪" ,‬הכלי‬ ‫[ ‪] 678‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שנשבר"‪ ,‬כפי שמשתמע מכותרת המאמר‪ .‬מפא"י‪ ,‬כפי שאלתרמן הכיר אותה‪,‬‬ ‫נחלה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬תבוסה פנימית אחרי שלחמה מלחמת קודש מול דרישתו‬ ‫הצודקת של בן־גוריון‪ ,‬ובכך הפכה לדבר השונה במהותו מכל מה שהיתה קודם‬ ‫לכן‪" .‬מפלגה זו" — כתב בנימה של עצב — "קלסתר פניה כיום הזה הוא קלסתר‬ ‫פנים נעווה וזר וספק הוא אם בוניה ומוריה מאז היו מכירים אותה על נקלה"‪.‬‬ ‫המסקנה אינה אלא אחת‪" :‬אלה שקמו ופרשו ממנה כיום עשו את המעשה הנכון‬ ‫שחובה לעשותו"‪52.‬‬ ‫עד מהרה מצא אלתרמן את עצמו מותקף בידי אישים שונים מבית ומחוץ‪.‬‬ ‫במעגל הפנימי היו אלה אנשי מפא"י‪ ,‬שלא יכלו להשלים עם הפלגנות ובוודאי‬ ‫נפגעו מן היחס השלילי שזכו לו מצד מי שנחשב למשורר מוּ רם מעם‪ .‬בתגובה‬ ‫על המאמר "לישרים תהלה"‪ ,‬כתב זלמן ארן‪ ,‬שהיה שר החינוך‪ ,‬כי בזעם שאותו‬ ‫הפגין כלפי המפלגה "לא השאיר להם נתן א‪ .‬אף שמץ של התנהגות מתוך‬ ‫עקרון‪ ,‬שיקול דעת‪ ,‬יושר או הגינות — לא כלום"‪ .‬אלתרמן‪ ,‬לדבריו‪ ,‬הסיר‬ ‫באופן גורף את החסינות מעל צמרת מפא"י‪ ,‬ובזה נתן דוגמה לדרך שבה יש‬ ‫להיאבק במפלגה זו‪ .‬בהמשך חלק עליו ארן בשורה של נושאים — פירושו‬ ‫המוטעה למניעים שבגינם קם המערך‪ ,‬נכונותו להשלים עם הדברים הפוגעניים‬ ‫שאמר בן־גוריון על אשכול‪ ,‬טענתו כאילו היו נימוקים מהותיים שהצדיקו את‬ ‫הפילוג‪ ,‬ומעל לכול הקובלנות שהשמיע בנוגע ליחסה השלילי של המפלגה‬ ‫כלפי הדור הצעיר‪ ,‬מוטיב שליווה את הפילוג במפא"י ואת הקמתה של רפ"י‬ ‫והיה לצנינים בקרב ההנהגה הוותיקה של מפא"י‪ .‬מה שאמר אלתרמן על יחס‬ ‫המפלגה לצעירים היה בעיניו בגדר "הוצאת דיבה" ממש‪ ,‬מה גם שאמירה זו‬ ‫היתה חד־צדדית לחלוטין‪" :‬לעומת זאת מתעלם נתן א‪ .‬ומעלים מהקורא‪ ,‬שזה‬ ‫שנים מתנהלת‪ ,‬מתוך 'הרובד הצעיר'‪ ,‬מלחמה נגד ותיקי מפא"י‪ ,‬לא רק על 'מי‬ ‫יחיה'‪ ,‬כי אם גם על 'מי ימות' מבחינה פוליטית" — כתב ארן בדם לבו‪ .‬לכן הוא‬ ‫גם שלל את מה שתיאר "נתן א‪ ".‬כמרטירולוגיה של הדור הצעיר‪ ,‬זאת בשל‬ ‫"התנגדות קהה ואטומה כלפי דוברי הרובד הצעיר מצד אנשי הצמרת במפא"י"‪.‬‬ ‫בסעיף נפרד של המאמר נכנס ארן לפרטי פרטים בכל הנוגע לעמדותיו‬ ‫וחלק‬ ‫ולפירושיו של אלתרמן ביחס להשתלשלות הפרשה והמשבר במפא"י‪ָ ,‬‬ ‫עליו מכול וכול; במיוחד ערער על גרסתו כאילו בן־גוריון גורש ממפא"י ולא‬ ‫יצא ממנה‪ .‬היוצא מזה הוא שפרישתו ממפא"י והקמת מפלגה יריבה היו בעיניו‬ ‫מהלך אנטי־דמוקרטי בעליל‪ ,‬שאלתרמן‪ ,‬מצדו‪ ,‬העניק לו הכשר מלא‪53.‬‬ ‫תוקפני‪ ,‬חד־לשון‪ ,‬זועם ועוקצני בהרבה היה מרדכי בנטוב‪ ,‬ממנהיגי מפ"ם‬ ‫ואיש משמר העמק‪ ,‬שבחר להתעמת עם אלתרמן מעל דפי העיתון ידיעות‬ ‫[ ‪] 679‬‬

‫אלתרמן‬

‫אחרונות‪ .‬בנטוב היה משוחרר מן המתחים הפנימיים שבתוך מפא"י‪ ,‬וחשבונו‬ ‫עם אלתרמן היה כללי ועקרוני‪ .‬הוא התמצה בשתי מילים‪ ,‬שקיבלו ביטוי גם‬ ‫בכותרת המאמר‪ :‬פולחן האישיות‪" .‬קשה‪ ,‬קשה מאוד להבין כיצד אלתרמן‬ ‫המשורר‪ ,‬אלתרמן איש־הרוח‪ ,‬אלתרמן איש 'הטור השביעי' (ולא הפוחלץ שהוא‬ ‫מגיש לנו מאז 'הפרשה') מסוגל עד כדי כך להשקיף על הכול דרך נקב הגרוש‬ ‫הבן־גוריוני"‪ .‬בנטוב לא חסך את שבטו מאלתרמן והצביע על העדר מוחלט של‬ ‫ממד ביקורתי כלשהו באופן שבו הוא מתייחס לנושא הפרשה‪ .‬לעתים הפליג‬ ‫גם לעניינים אחרים‪ ,‬כל זה כדי להוכיח את אי־יכולתו של אלתרמן‪ ,‬בגין יחסו‬ ‫זה לבן־גוריון‪ ,‬לסמן דבר זה או אחר כ"לא בסדר"‪ .‬מה אפוא מריץ אותו —‬ ‫שאל בנטוב‪ .‬מה גרם לכך שאבדו לו הגיונו‪ ,‬תבונתו‪ ,‬חוש הפרופורציה שלו‪,‬‬ ‫יכולתו לרדת לעומקם של דברים? התשובה על כך היא אחת — הסגידה הבלתי‬ ‫רציונלית לאליל‪ ,‬לסמל‪ ,‬או במילים אחרות‪" :‬פולחן האישיות"‪ .‬מי שנמנה‬ ‫בעבר עם השמאל הישראלי הפרו־סובייטי לא היסס לרגע לערוך השוואה בין‬ ‫יחסו של אלתרמן לבן־גוריון לבין יחסם של משוררי חצר לסטלין ולרודנים‬ ‫אחרים‪ ,‬שהיו נתונים למה שהוא הגדיר "טראנס היפנוטי"‪ ,‬שמנע מהם שפיטה‬ ‫רציונלית של המציאות‪ .‬בנטוב ניסה אף להקדים רפואה למכת הנגד הצפויה‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬ולכן מיהר להצהיר כבר בפסקה הראשונה של המאמר כי ברור לו‬ ‫כבר עתה שבמקום תשובה עניינית יזכה ב"קיתוני שופכין" הן על ראשו והן על‬ ‫ראשה של מפ"ם‪ ,‬זאת בגין פרשיות שונות שהוא וראשי מפ"ם היו מעורבים בהן‬ ‫בעבר הרחוק‪ .‬לתומו סבר כי אמירה מעין זו תקנה לו חסינות במתקפת הנגד‬ ‫שהיתה צפויה לו מידי המשורר‪54.‬‬ ‫אלתרמן לא נשאר חייב‪ ,‬כשהוא נזהר‪ ,‬כמובן‪ ,‬שלא ליפול בפח שטמן לו‬ ‫בנטוב‪ .‬לפיכך הוקדשו דברי התשובה שלו שפורסמו גם הם בידיעות אחרונות‬ ‫לוויכוח ענייני לגמרי עם מה שנטען כנגדו בחלק גדול מן המאמר‪ ,‬שבו יוחסו‬ ‫לו טעויות או כשלים או אי־הבנות או אפילו עיוותים שהיו מנת חלקו בכתיבה‬ ‫על נושא הפרשה‪ .‬כדי להוכיח את צדקתו על פני זו של בנטוב נכנס אלתרמן‬ ‫במאמר לפלפולים דקדקניים בעניינים כמו "עיוות דין"‪ ,‬פעולתה של ועדת‬ ‫השבעה‪ ,‬שאלת מעמדם של שר המשפטים והיועץ המשפטי‪ ,‬הנושא של חקירת‬ ‫פרשת ‪( 1954‬לעומת ה"פרשה" המאוחרת)‪ ,‬תפקודו של לוי אשכול וכיוצא‬ ‫באלה דברים‪" .‬הצורה המסולפת שבה הגיש כאן בנטוב את דבריי בעיבודו‬ ‫החופשי היא פסולה משום חטא שהיא חוטאת לעניין עצמו ולא לבר פלוגתא‬ ‫זה או אחר"‪ .‬זאת ועוד‪" :‬דבריו של בנטוב בעניין זה היו רפרוף קליל ומתייהר‬ ‫על פני עניינים מרים וכבדים וכתיבה פוליטיקנית הגוררת את הנושא לתחום‬ ‫[ ‪] 680‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שבו הוא מתעוות לבלי הכר"‪ .‬רק לקראת סוף המאמר העיר אלתרמן‪ ,‬בלא‬ ‫מעט עוקצנות‪ ,‬כי אף שבנטוב התפכח זה לא כבר מן ה"כישוף" שהיה נגוע‬ ‫בו — היינו פולחן האישיות של סטלין — אין הוא רשאי להציג אותו‪ ,‬היינו‬ ‫את אלתרמן‪ ,‬כמי שמאמין באלוהותו של בשר ודם‪" .‬אמונה באלהות כזאת לא‬ ‫היתה בי גם שעה שבנטוב התפלל לה וסגד לה והביט מגבוה על כל מי שלא‬ ‫זכה לגילוי שכינה כמוהו" — כתב‪ .‬הוא גם ציין כי כל הלהט והדרמטיות שבהם‬ ‫מתאר בנטוב תופעה זו אכן מעידים כי דברים אלה יוצאים מפיו של "בעל‬ ‫נסיון"‪ .‬לגוף העניין עצמו הצהיר אלתרמן‪ ,‬ללא כחל וסרק‪ ,‬על דבקותו הנמשכת‬ ‫בעמדותיו של דוד בן־גוריון ואמונתו הבלתי מעורערת בצדקת דרכו‪55.‬‬ ‫כפולמוסן בלתי נלאה וככותב מיומן מיהר בנטוב להגיב על מאמרו של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬הפעם מעל דפי על המשמר‪ ,‬ולא עוד אלא שכבר בדברי הפתיחה‬ ‫שלו תקף אותו על כך שנמנע‪ ,‬כביכול‪ ,‬ממתן תשובה עניינית ובמקום זה נגרר‬ ‫לחיטוט בפרשיות העבר — בדיוק כפי שהוא‪ ,‬בנטוב‪ ,‬צפה זאת מראש‪ .‬והרי‬ ‫לא לשווא התריע לפני הקוראים על אותם "קיתוני שופכין" העתידים לרדת‬ ‫על ראשו‪" .‬במאמרי כתבתי" — הזכיר בנטוב לקוראיו — "ברור לי כי במקום‬ ‫תשובה לענין אזכה לקיתוני־שופכין" וכולי‪" .‬ואכן" — הוא מאשר — "נתן‬ ‫אלתרמן דייק לנהוג בהתאם לכך‪ :‬במקום לענות לשאלותי‪ ,‬הוא קפץ על 'הסוס‬ ‫המת' של 'פולחן סטאלין'‪ ,‬כביכול‪ ,‬של מפ"ם מלפני עשרים שנים"‪ .‬לזה עוד‬ ‫הוסיף‪" :‬אלתרמן שייך לחניכי אסכולת בן־גוריון המובהקים שאינה בלתי־‬ ‫ידועה גם במקומות אחרים בעולם‪ ,‬הגורסת שאם תחזור אלפי פעמים ואפילו‬ ‫בתום־לב על אותה שטות‪ ,‬מובטח לך‪ ,‬כי הבריות יתחילו להאמין בה"‪ .‬בסיכום‬ ‫הדברים חזר בנטוב לנקודת המוצא‪ ,‬לפיה "אין לאלתרמן כל נמוק אחר אלא‬ ‫ש'זה בן־גוריון'"‪ ,‬וכי "פולחן האישיות" הוא־הוא הכוח המניע את כתיבתו‪.‬‬ ‫הדברים הגיעו לידי כך שאין הוא מחמיץ הזדמנות כלשהי לשוב ולהתפלש‬ ‫בעפרו של מה שבנטוב מכנה בשם "הקרקס הבן־גוריוני"‪ 56.‬ואילו אלתרמן‪,‬‬ ‫שנרעש ממה שהטיח בו בנטוב‪ ,‬בחר הפעם שלא להגיב‪ ,‬ובמחברתו רשם כך‪:‬‬ ‫אף אחד מהחולקים עלי — בעיתונות בענייני פוליטיקה — לא הותיר בי‬ ‫משקע של הערכה אישית שלילית — חוץ מבנטוב‪ ,‬כיוון שלאחר מאמר‬ ‫שלו שנדפס ב"על המשמר" [‪ ]...‬הרגשתי שיש לי עסק עם מתווכח לא ישר‪,‬‬ ‫נוקט דרכי אונאה‪ .‬במאמרו הראשון הקדים וטען [כי] אשפוך עליו קיתון‬ ‫"של שופכין" בעניין עמדותיו בימי סטאלין‪ .‬למעשה השיבותי לו תשובה‬ ‫עניינית בלבד — ולא הקדשתי אלא שורות ספורות — לפני סיום — לכך‬ ‫[ ‪] 681‬‬

‫אלתרמן‬

‫שלהטו נגד פולחן אישיות מעיד עליו שהוא בעל ניסיון‪ .‬במאמר ב"על‬ ‫המשמר" התחיל בזה שמאמרי הוכיח לו כמה הוא צודק שכן כל דברי‬ ‫קיתון של שופכין וכו' נמנעתי מלהשיב לו אפילו במכתב קצר למערכת‬ ‫ולא אתעסק בזה עוד‪57.‬‬ ‫ההאשמה בהערצה בלתי מבוקרת לבן־גוריון הוטחה בפניו של אלתרמן גם‬ ‫מכיוון אחר‪ .‬בתחילת אוקטובר פורסם בדבר מאמר מאת ָה ַרי גולומב שהתמקד‪,‬‬ ‫מעל לכול‪ ,‬בעניין זה‪ .‬גולומב היה חוקר ספרות צעיר‪ ,‬בן משפחה של משה‬ ‫שרת‪ ,‬ששנים אחדות קודם לכן פרסם דברים מקוריים על שירת אלתרמן‬ ‫בכתב העת קשת‪ 58.‬נקודת המוצא של גולומב היתה ההערצה העמוקה לשירת‬ ‫אלתרמן‪ ,‬המשותפת לו ולרבים מבני דורו‪" .‬שירתו הלירית וההגותית אמרה לנו‬ ‫הומניזם מודרני‪ ,‬כואב ופצוע‪ ,‬ואמונה מפוכחת וגלויית־עיניים באדם" — כתב‬ ‫גולומב‪ .‬הוא הדין לגבי שירת הציבור שלו‪ ,‬שבה היה מגיב על עניינים העומדים‬ ‫על הפרק מתוך אותה עמדת יסוד‪ ,‬כשהוא נלחם תמיד את מלחמתו של מיעוט‬ ‫מקופח ומגן על כבוד האדם שחולל‪ ,‬אך לא זו דרכו בימים אלה‪.‬‬ ‫על יסוד מאמרים שפרסם בזמן האחרון הצביע גולומב על היחס של‬ ‫איפה ואיפה שאותו נקט המשורר בכל מה שקשור לבן־גוריון — אם בעניינים‬ ‫הקשורים לפרשה‪ ,‬ואם בעניינים אחרים שעמדו על הפרק בזמן האחרון‪ .‬גם‬ ‫התמיכה בבן־גוריון וההכרה בזכויותיו ההיסטוריות לא היה בהן כדי להצדיק‬ ‫את ההגנה הגורפת שאלתרמן העניק לו‪ .‬גולומב ראה בזה ליקוי מאורות‪ ,‬פשוטו‬ ‫כמשמעו‪ ,‬ואת המניע לזה תלה בעניין אחד‪ ,‬שעליו גם התריס בנטוב‪ :‬ההערצה‬ ‫המופלגת שרוחש אלתרמן לבן־גוריון‪" .‬תכונת־יסוד זו של האדם המעריץ‬ ‫מולידה את כל תופעות־הלוואי הבלתי נמנעות‪ :‬מרוץ מאראתוני מתיש אחר‬ ‫נושא ההערצה בנסיון נואש לישר את הקו לפי תהפוכתו האחרונה"‪ .‬בהקשר‬ ‫זה ערך הכותב השוואה לגמרי לא מחמיאה בין אלתרמן של היום לבין "לוחמי‬ ‫המחר"‪ ,‬אנשי השמאל הפרו־סובייטי של שנות החמישים המוקדמות‪ ,‬שאותם‬ ‫גינה בשעתו בעקביות ובחריפות‪ .‬גולומב אף הזכיר את הוויכוח בין אלתרמן‬ ‫לבנטוב‪ ,‬המעיד‪ ,‬לדעתו‪ ,‬על תהפוכות ההיסטוריה ובני האדם‪ :‬מהות הוויכוח‬ ‫לא השתנתה‪ ,‬רק שאלתרמן ובנטוב החליפו ביניהם תפקידים‪ .‬לכן אין זה מקרה‬ ‫כי גולומב בחר להכתיר את מאמרו בכותרת‪" :‬לדיוקנו של מעריץ"‪59.‬‬ ‫אף שגולומב היה פרח מבקרים‪ ,‬לא נמנע אלתרמן מלהקדיש מאמר שלם‬ ‫כדי להשיב על טענותיו‪ .‬הכותרת שניתנה למאמר היתה "המדלג על ההרים"‪,‬‬ ‫רמז לשמו הנדיר למדי של בעל המאמר — הרי (בקמץ ובפתח)‪ .‬בדברי התשובה‬ ‫[ ‪] 682‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שלו הציג אלתרמן את זה שניצב מולו כמי שמדלג על פרטים‪ ,‬משטיח עובדות‬ ‫ולא תמיד נוקט ניסוחים שתואמים את העניין הנדון‪ .‬תוך שהוא מתעלם מדברים‬ ‫שנאמרו במאמר בזכות שירתו‪ ,‬חזר אלתרמן והבהיר במידה רבה של יובשנות‬ ‫את עמדותיו ביחס לנושאים שעל הפרק — המחלוקת סביב ועדת החקירה‪,‬‬ ‫הפילוג במפא"י‪ ,‬הדחתם של נאמני בן־גוריון מן הממשלה ודרך ההתנהלות‬ ‫של בן־גוריון עצמו בפרשה‪ .‬יותר מכול דחה את ההשוואה הפוגענית שערך‬ ‫גולומב בינו לבין מי שהוא עצמו כינה בשם "לוחמי המחר"‪ .‬לעניין זה כתב כך‪:‬‬ ‫"לא נדבר על הדמיון המדהים ונציין רק הבדל קטן‪ .‬לגבי 'עולם המהפכה' נהוג‬ ‫להצדיק בכול את השליט כשהוא בשלטון‪ ,‬ולהרשיע אותו בכול‪ ,‬כשהוא מנודה‬ ‫ומודח"‪ .‬הגישה שהוא דוגל בה היא בכל זאת שונה‪" :‬נראה לי כי הדרך הנכונה‬ ‫היא לחלוק על אדם שעה שעניינו נראה לך לא צודק‪ ,‬גם אם האיש מקובל על‬ ‫הכול‪ ,‬ולהזדהות איתו כשעניינו נראה לך צודק‪ ,‬גם כשהאיש מורדף ומנודה"‪60.‬‬ ‫גולומב לא שקט‪ ,‬ובתוך שבוע ימים פרסם מאמר נוסף בדבר ובו ערער בלהט‬ ‫ובצורה דקדקנית על כמה מן הטיעונים שהשמיע אלתרמן בתגובה על מאמרו‬ ‫הראשון‪ .‬הפעם לא זכה מצדו למענה כלשהו‪61.‬‬ ‫השבועות האחרונים של אוקטובר היו קשים ומתוחים — המערך ורפ"י‬ ‫לחמו מלחמת תעמולה מרה ופוגענית‪ ,‬כשהן מציבות זו מול זו את דמות‬ ‫דיוקנו של אשכול האבהי‪ ,‬האנושי והמפויס מול בן־גוריון‪ ,‬המנהיג הקנאי‪,‬‬ ‫הלוחמני והכריזמטי‪ ,‬שהמחלוקות‪ ,‬הסכסוכים וחילופי המהלומות ביניהם‬ ‫עמדו בלב־לבה של מערכת הבחירות לכנסת החמישית‪ .‬את דבריו האחרונים‬ ‫לקראת מערכת הבחירות השמיע אלתרמן במאמר שנשא את השם ההולם‬ ‫"לפני סיום"‪ ,‬שבו הגדיר את המערכת כ"מאבק בין שתי דרכים" — ביטוי‬ ‫שהיה שמור אצלו עד כה למערכה אחרת ולזמנים אחרים‪ :‬דרך הנאמנות‬ ‫לחובה לעומת דרך העקיפה וההיתר‪ ,‬דרך הערכת הדברים לפי עניינם לעומת‬ ‫דרך חשבונות הלוואי‪ ,‬דרך הוויתור על יוקרה ושם טוב ושלום בית לעומת דרך‬ ‫שבה הפופולריות והיוקרה הן אמות מידה לקביעת חשיבותם של דברים‪62.‬‬ ‫ּ‬ ‫שבוע ימים לאחר מכן‪ ,‬ארבעה ימים בלבד לפני הבחירות‪ ,‬הספיק אלתרמן‬ ‫לומר עוד מילה אחת‪ ,‬כמעט אחרונה‪ ,‬בגין הפרשה עצמה‪ :‬זאת בדברי ביקורת‬ ‫קשים שפרסם בעקבות הופעת ספר חדש בשם הקנוניה שכתב יהושע אריאלי‪,‬‬ ‫אחד האישים הבולטים בקבוצת אנשי הרוח שקמו על בן־גוריון ומראשי תנועת‬ ‫מן היסוד‪ ,‬תומכיו של לבון‪ .‬לגרסתו של אריאלי ניצלו דיין ופרס את "עסק‬ ‫הביש" כדי להיפטר מלבון‪ ,‬ובשלב שני רקמו עם בן־גוריון "תוכנית מדינית‬ ‫גדולה" לסילוק ההנהגה הוותיקה ולחיסול המשטר הקואליציוני כדי לבסס את‬ ‫[ ‪] 683‬‬

‫אלתרמן‬

‫שלטונו של האב המייסד ולהשעינו באופן מוחלט על "הצעירים"‪ ,‬כשהתביעה‬ ‫לחקירת "עיוות הדין" אינה אלא מס שפתיים‪ .‬במחברותיו סיכם אלתרמן את‬ ‫הספר בשקידה רבה‪ ,‬ובמאמר בשם "ההיסטוריה של העת החדשה" ערער על‬ ‫הטיעונים שנשמעו בו אחד לאחד‪ ,‬כשהוא מביע תמיהה על כך שבידו האחת‬ ‫עורך הכותב קרב נגד הבירור המשפטי שדרש בן־גוריון‪ ,‬ואילו ביד האחרת‬ ‫הוא מאשים את דורשי הבירור בתככים ובקנוניות שאפשר לברר אותם רק‬ ‫בחקירה משפטית‪ .‬בסיום דבריו כתב אלתרמן‪ ,‬בלא מעט מרירות‪ ,‬כי ספר‬ ‫זה‪ ,‬שהוא פרי עטו של היסטוריון בכיר‪ ,‬הוא "אחד הגילויים הקודרים ביותר‬ ‫בתהליכי הפרשה‪ ,‬ושאיצטלת הפרופסורה של בעליה רק משווה לה גוון של‬ ‫גרוטסקה אפילה"‪63.‬‬ ‫ב־‪ 2‬בנובמבר נערכו הבחירות לכנסת החמישית‪ ,‬ורפ"י נחלה בהן תבוסה‬ ‫משפילה‪ :‬המפלגה החדשה‪ ,‬בראשותו של דוד בן־גוריון‪ ,‬עם הסופר ס‪ .‬יזהר‬ ‫במקום השני ומשה דיין במקום השביעי‪ ,‬ועם מועמדים מבטיחים אחרים מקרב‬ ‫ה"צעירים"‪ ,‬בכללם שמעון פרס‪ ,‬זכתה בעשרה נציגים בכנסת בלבד‪ .‬וכל זה‬ ‫אחרי מערכת בחירות קשה ומתישה‪ ,‬שבה התייצבה רשימת פועלי ישראל‬ ‫לא רק כמי שמובילה את מלחמתם של בני אור מול מלחמתם של בני חושך‪,‬‬ ‫אלא ככוח הפוליטי האמור להדיח סוף־סוף את שלטון העסקונה השחוקה של‬ ‫מפא"י ההיסטורית ולהצעיד את המדינה לקראת עידן חדש‪ .‬לאחר מאורע זה‬ ‫לא התפרסם "הטור השביעי" של אלתרמן‪ ,‬לא בפרוזה ולא בחרוז‪ ,‬לא בשבוע‬ ‫שלאחר הבחירות וגם לא בשבועות או בחודשים שבאו לאחריו‪ .‬קולו של בעל‬ ‫"הטור השביעי" בדבר פשוט נדם‪ .‬האם חש אלתרמן בלבו את כאב התבוסה‬ ‫הצורבת‪ ,‬עד כדי כך שלא יכול היה עוד להתייצב בבית דבר‪ ,‬מקום שבו חגגו‬ ‫את ניצחון מפא"י והמערך? או אולי מישהו מבין חברי המערכת רמז למשורר‬ ‫הדגול‪ ,‬שבמשך שנות דור היה תפארתו של העיתון‪ ,‬כי מעתה ואילך הוא בגדר‬ ‫אישיות בלתי רצויה?‪ 64‬בסוף דצמבר‪ ,‬במפתיע‪ ,‬התפרסם בהארץ מאמר פרי‬ ‫עטו של נתן אלתרמן בשם "התג המבדיל"‪ ,‬ששרטט מתוך עמדה ביקורתית‬ ‫את דיוקנו של לוי אשכול‪ ,‬שהיה מאז הבחירות למנהיג הבלתי מעורער של‬ ‫מפא"י ושל המדינה‪ 65.‬האומנם עשה אלתרמן ניסיונות גישוש למצוא לו מקום‬ ‫בעיתון הארץ‪ ,‬ולזכות מחדש בחסותו של גרשום שוקן‪ ,‬שממנו נפרד בטריקת‬ ‫דלת בסוף ‪ ?1942‬שהרי דווקא שוקן‪ ,‬וכמוהו חלק מבכירי הארץ‪ ,‬בניגוד גמור‬ ‫לעורכי דבר‪ ,‬הביעו במהלך הפרשה וערב הבחירות את תמיכתם ברעיונות של‬ ‫רפ"י ודבקו בדמותו של משה דיין‪ ,‬שבו ראו את המנהיג האמתי של מפלגה זו‪.‬‬ ‫כעבור כמעט שנה‪ ,‬לאחר שקולו לא נשמע זה ימים רבים מעל דפי דבר‪ ,‬שב‬ ‫[ ‪] 684‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫אלתרמן ופרסם מאמר נוסף בהארץ‪ ,‬שהוקדש ליובלו של דוד בן־גוריון‪ .‬אלא‬ ‫שלמהלך זה לא היה המשך‪ ,‬ואלתרמן‪ ,‬לפחות לפי שעה‪ ,‬נותר בחוץ‪ ,‬ללא‬ ‫אכסניית קבע שיוכל להשמיע בה את דעותיו בענייני השעה‪ ,‬כפי שנהג לעשות‬ ‫זה יותר משלושים שנה‪66.‬‬

‫ה‬ ‫"'משפט פיתגורס' — אינו אלא המחזת 'הפרשה'" — זו היתה כותרת מאמר רחב‬ ‫יריעה שפרסם המבקר משה נתן בעיתון הארץ ב־‪ 22‬באוקטובר ‪ ,1965‬בדיוק‬ ‫עשרים יום לאחר הצגת הבכורה של המחזה החדש של אלתרמן‪ ,‬שפתח את‬ ‫עונת תשכ"ו בתאטרון הבימה‪67.‬‬ ‫הנחת המוצא של נתן‪ ,‬מבקר קולנוע ותאטרון צעיר ורב־השראה‪ ,‬היתה‪,‬‬ ‫לכאורה סבירה‪ :‬הכול ראו כיצד אלתרמן עסוק עד צוואר במלחמתו למען בן־‬ ‫גוריון סביב הפרשה‪ ,‬נקל אפוא לשער שאף המחזה שעולה על הבמה בעיצומו‬ ‫של הפולמוס נוגע גם הוא בעניינים אלה‪ .‬לכן הוא דחה את הפירושים המקובלים‬ ‫על המחזה — שהוצג כנוגע ליחסים שבין האדם למכונה — ובמקום זה הציע‬ ‫לראות בו אלגוריה שמובלעת בה אמירה הנוגעת לענייני השעה‪ .‬את המחשב‬ ‫"פית" (קיצור של פיתגורס)‪ ,‬הניצב במרכז הבמה‪ ,‬זיהה משה נתן עם המשפט‪,‬‬ ‫החוק‪ ,‬האמת שהיא מעל לכול‪ .‬ממש כמו בית משפט‪ .‬אחיו של המנהל‪ ,‬המוצג‬ ‫כקורבן של פשע‪ ,‬המופיע ונעלם‪ ,‬מזוהה כאותה רוח עוועים שדובר עליה‬ ‫במהלך השנה האחרונה שוב ושוב‪ ,‬ושבגינה לא היה אפשר‪ ,‬כביכול‪" ,‬לפרוש‬ ‫מן הפרשה"‪ .‬את מנהל המשרד עצמו‪ ,‬שמתגלה במהלך המחזה דווקא כאיש‬ ‫העשוי ללא חת‪ ,‬אף שתלו בו במרוצת השנים תלי־תלים של האשמות‪ ,‬מעמיד‬ ‫נתן — אף כי אין הוא אומר זאת במפורש — כמקבילה לבן־גוריון‪ :‬אתו הצדק‪,‬‬ ‫ולא עם אחיו המפליל אותו‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬כל מי שסביבו — המזכירה‪ ,‬רוזה‬ ‫המרושעת‪ ,‬אנשים מן ההמון וכל מי שרק מזדמן — קם עליו לנדותו‪ .‬אמנם‪,‬‬ ‫האמת שלו אמורה לזכות לאשרור מפיו של המחשב פית — אלא שהוראה‬ ‫שהוא עצמו נתן להרוס את המחשב (מהלך שבו‪ ,‬לדעת נתן‪ ,‬סוטה אלתרמן מן‬ ‫האלגוריה) מקלקלת את השורה ושמה קץ להיגיון‪ ,‬לפיכחון ולמחשבה‪ ,‬ובוודאי‬ ‫מונעת את הסיכוי שהצדק אכן יֵ צא לאור‪" .‬ובכן" — כותב נתן — "הפרשה חזרה‬ ‫לתיאטרון דרך הדלת הראשית בתרועות תופים‪ ,‬אבל שומרי הסף (המבקרים)‬ ‫נרדמו כנראה ולא שמו לב (מרוב השיעמום‪ ,‬כפי שהם טוענים) למתרחש נגד‬ ‫עיניהם"‪.‬‬ ‫[ ‪] 685‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלא שכוונת המחבר היתה שונה לגמרי‪" :‬העלילה מתרחשת במקום בלתי‬ ‫מוגדר ויכולה להתרחש בכל מקום עלי אדמות‪ .‬בעצם מקום התרחשותה הוא‬ ‫הזמן‪ ,‬הזמן שלנו" — את הדברים האלה רשמה העיתונאית סיגלית פריאל‬ ‫מפיו של נתן אלתרמן‪ ,‬שהופיע במסיבת עיתונאים לקראת פסטיבל ישראל‪,‬‬ ‫שבו עמדו להעלות את "משפט פיתגורס"‪ .‬ועוד רשמה העיתונאית מפיו של‬ ‫המשורר‪ ,‬שבדרך כלל מיעט לדבר בפומבי‪" :‬המשתתף העיקרי הוא מכונת‬ ‫חישוב אלקטרונית משוכללת ביותר [‪ ]...‬מחשב זה נפגש עם חברת בני האדם‬ ‫ועד כמה שבני האדם האלה הם אינטליגנטיים הם עוד רחוקים משלמות"‪ .‬וכן‪:‬‬ ‫"המחזה שלי רחוק מ'סאינס פיקשון' (‪ ,)science fiction‬הוא אינו אוטופיה כי‬ ‫אם דבר המתרחש עכשיו‪ .‬הסיטואציה היא בתוך מבנה של אירוע פלילי מסוים‬ ‫המעיק על מישהו והדורש פיתרון"‪ .‬וכאילו כדי להסיר את העמימות ממה‬ ‫שאמר עד כה הוסיף אלתרמן עוד משפט אחד‪" :‬אין כאן יחס של ביטול כלפי‬ ‫הטכניקה‪ ,‬כי אם יחס של כבוד‪ ,‬אבל עם זאת אנו מרגישים שאנו מחפשים שלמות‬ ‫כלשהי"‪ .‬זה היה ביוני ‪ 68.1965‬וכשנשאל לקראת הבכורה — שהתקיימה ב־‪2‬‬ ‫באוקטובר — את מי היה רוצה להזמין להצגה הראשונה של מחזהו‪ ,‬השיב שהיה‬ ‫מבכר על פני כולם לראות באולם את "המחשב האלקטרוני ממכון וייצמן"‪69.‬‬ ‫אלתרמן ידע בהחלט מה הוא סח‪ :‬עד תחילת שנות השישים היה המחשב ויצק‬ ‫שפוּ תח במכון ויצמן בשנים‬ ‫(‪ּ )Weizac — Weizman Automatic Calculator‬‬ ‫‪ ,1963-1955‬למחשב היחיד בארץ‪ .‬לאחריו הוקם המחשב המרכזי של צה"ל‪,‬‬ ‫אך עוּבדת קיומו לא היתה ידועה ברבים‪70.‬‬ ‫לא פרשת לבון היא שעמדה במרכז המחזה "משפט פיתגורס"‪ ,‬אלא‬ ‫נושאים ובעיות הקשורים למחוז אחר לחלוטין בעולמו של המשורר‪ .‬במשך‬ ‫כל השנים עקב אלתרמן ברוב עניין אחרי ההתפתחויות האחרונות בתחומי‬ ‫המדע והטכנולוגיה‪ :‬אחרי ככלות הכול‪ ,‬בהכשרתו המקצועית היה איש‬ ‫המדעים המדויקים — בשנה האחת שעשה בסורבון השתתף בעיקר בקורסים‬ ‫בתחום מדעי הטבע‪ ,‬וגם בלימודי ההמשך שלו בננסי נחשף באופן בלעדי למדע‬ ‫ולטכנולוגיה‪ .‬מה שריתק את דמיונו זה שנים אחדות היה פרויקט החלל הן‬ ‫של ארצות הברית והן של ברית המועצות‪ :‬הוא עקב בדריכות אחר מסעו של‬ ‫ה"ספוטניק"‪ ,‬ליווה בנשימה עצורה את נחיתתו של האדם על הירח‪ ,‬והיה גם ער‬ ‫לכל הניסיונות לשיגור לוויינים שנעשו בארץ ושנקשרו גם הם למאמץ הכלל־‬ ‫עולמי של חקר החלל‪ .‬במאמרו "הירח החדש‪ ,"1959 ,‬שנכתב לאחר ש"לוניק ‪"2‬‬ ‫הוטס מברית המועצות לירח‪ ,‬קבע אלתרמן כי בלילה זה "נגע האדם‪ ,‬בפעם‬ ‫הראשונה בתולדות החיים עלי אדמות‪ ,‬בעולם שמחוץ לעולמו"‪ ,‬ומאותו רגע‬ ‫[ ‪] 686‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫ואילך "חדל הירח מהיות מה שהיה מאז נראתה צורתו בפעם הראשונה לחי‬ ‫הראשון על האדמה"‪ .‬בהמשך הפליג בהרהורים על התמורות שמחולל המדע‬ ‫ושאותן יוסיף לחולל במושגיו ההגותיים והמוחשיים של האדם‪ 71.‬הוא גילה‬ ‫עניין גם בפרויקט האטום‪ ,‬עקב מתוך התפעמות אחר ההתפתחויות בתחום‬ ‫השתלות הלב‪ ,‬ואף נתן את דעתו למאמצים הראשונים שהיו אז לפענח את‬ ‫הצופן הגנטי של מנגנון התורשה‪72.‬‬ ‫לכתיבת המחזה קדמה תקופת הכשרה שבה השתדל אלתרמן לתגבר את‬ ‫הידע שלו בתחום המדע‪ ,‬תוך כדי התכוונות לאותן שאלות שבהן רצה לגעת‬ ‫במסגרת יצירתו החדשה לבמה‪ .‬ספרים שנחשבו לקשים כלל לא הרתיעו אותו‪.‬‬ ‫הוא קרא את ספרו של המתמטיקאי נורברט וינר אנשים ומוחות־מכונה‪ ,‬שתורגם‬ ‫לעברית על ידי יעקב רבי והופיע ב־‪ 1960‬בהוצאת ספרית פועלים‪ .‬מספרו‬ ‫של וינר למד בעיקר על המושג של "מוחות מכונה"‪ ,‬ובעזרתו יכול היה לעצב‬ ‫את דמותו של פיתגורס‪ ,‬אותו מחשב־מכונה שנועד מלכתחילה להיות מוקד‬ ‫המחזה‪ .‬אלתרמן הכיר גם חיבורים של הפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג‪ ,‬שנגע‬ ‫בבעיות פילוסופיות שנגזרו מתוך התגליות של הפיזיקה החדשה‪ .‬בייחוד‬ ‫התרשם מספרו פיסיקה ופילוסופיה‪ :‬המהפכה במדע המודרני‪ ,‬שפורסם ב־‪,1958‬‬ ‫ושאותו יכול היה להכיר אך ורק מן המקור האנגלי‪ .‬פרט לכך היתה לו נגיעה‬ ‫גם למקורות אחרים — ספרייתו הפרטית לבדה החזיקה יותר משלושים כותרים‬ ‫שעניינם בתחום המדעים‪ :‬מתמטיקה ופיזיקה‪ ,‬ספרים הדנים בתורותיהם של‬ ‫קופרניקוס ואיינשטיין‪ ,‬חיבורים על תורת הקוונטים‪ ,‬על מחשבים‪ ,‬על האדם‬ ‫והחברה בעידן האוטומציה‪ .‬כמה מן הספרים האלה נרכשו לצורך העבודה על‬ ‫"משפט פיתגורס" אך היתר היו ספרים שהצטברו על המדף במשך השנים‪ ,‬פרי‬ ‫הצורך להיות שותף עדכני לחידושים ולפריצות הדרך של המדע המודרני שהיה‬ ‫עד להם במחציתה השנייה של המאה העשרים‪73.‬‬ ‫הבחירה בדרמה כמדיום לליבון דילמות הנובעות מן המפגש עם עולם‬ ‫המדע לא היתה המצאה של אלתרמן‪ .‬אמנם‪ ,‬בעבר‪ ,‬די היה לו בכתיבה על‬ ‫ענייני מדע במסגרת "הטור השביעי" — אם במאמר ואם בשיר‪ .‬אולם עתה‪,‬‬ ‫משנכנס במלוא הרצינות לעולם הדרמטורגיה‪ ,‬ראה לנגד עיניו כמה יוצרים‬ ‫בני זמנו או כאלה שקדמו לו אשר בחרו לכתוב מחזות שעסקו באנשי מדע‪,‬‬ ‫בקונפליקטים שאנשי מדע נתונים בהם‪ ,‬וכן במערכות היחסים שבין בני אדם‬ ‫למחשבים‪ ,‬למכונות ולרובוטים‪ .‬מחזות מסוג זה יכלו לשמש דוגמה לאופן‬ ‫שמן הסתם‬ ‫שבו מתמודד התאטרון עם שאלות אלה‪ .‬הדוגמה המובהקת ביותר‪ִ ,‬‬ ‫שימשה לו מקור השראה‪ ,‬היתה מחזהו הנודע של המחזאי הצ'כי קארל צ'אפק‬ ‫[ ‪] 687‬‬

‫אלתרמן‬

‫‪ ,R.U.R‬שאף הועלה על במת תאטרון האהל ב־‪ .1930‬במחזה של צ'אפק‬ ‫מופיעים רובוטים‪ ,‬האמורים להחליף את הפועלים במפעלים ולספק עבודה‬ ‫זולה‪ ,‬אלא שאלה משתלטים על יוצריהם ועל המין האנושי וגוררים את העולם‬ ‫לאנרכיה ולחורבן‪ .‬מחזהו של צ'אפק נכתב ב־‪ ,1920‬וכמעט במקביל לו נכתבו‬ ‫עוד מחזות העוסקים בסוגיות דומות — "הורסי המכונות" מאת ארנסט טולר‬ ‫ו"מכונת החיבור" מאת אלמר רייס‪ .‬אלתרמן הכיר בוודאי את "חיי גליליאו"‬ ‫מאת ברטולד ברכט‪ ,‬מחזה משנת ‪ ,1938‬המעמיד במרכז את הדילמות של איש‬ ‫המדע‪ ,‬אף כי לאירוע שבו דן המחזה לא היתה שייכות למה שהתעתד לכתוב‬ ‫עליו ב"משפט פיתגורס"‪ .‬מחזות על מדע ועל ההיבט המוסרי של הפעילות‬ ‫המדעית צצו מחדש בתחילת שנות השישים — תחילה "הפיסיקאים" מאת‬ ‫פרידריך דירנמאט‪ ,‬אחד הבולטים שבין המחזאים בני הזמן‪ ,‬ולאחר מכן "פרשת‬ ‫אופנהיימר" מאת היינר קיפהארדט‪ ,‬שעסק בדמותו של הפיזיקאי רוברט‬ ‫אופנהיימר‪ ,‬ממפתחי תוכנית הגרעין של ארצות הברית‪ ,‬המתמקד בקונפליקט‬ ‫של איש המדע הנתון בכף הקלע שבין הנאמנות למחקר המדעי לבין השאלות‬ ‫האתיות העולות ממנו‪ .‬המחזה "פרשת אופנהיימר" נכתב ב־‪ ,1964‬התאטרון‬ ‫הקאמרי מיהר לרכוש את הזכויות‪ ,‬והצגות ההרצה של המחזה נערכו ממש‬ ‫במקביל לאלה של "משפט פיתגורס"‪74.‬‬ ‫המחזה שכתב אלתרמן מתרחש בבית בן שתי קומות‪ :‬בקומה העליונה נמצא‬ ‫"מכון החישוב"‪ ,‬שהוא משכנו של המחשב הגדול פיתגורס‪ ,‬הניצב במרכז‬ ‫הבמה‪ .‬להווי ידוע כי באותה התקופה פעלו אך ורק מחשבים גדולי ממדים‪.‬‬ ‫בקומת הקרקע של אותו בניין‪ ,‬מתחת למכון‪ ,‬שוכן בר שכונתי‪ .‬עלילת המחזה‪,‬‬ ‫הנעה בין שני החללים‪ ,‬היא בבסיסה סיפור פשע‪ :‬מנהל המכון‪ ,‬שהוא ממציאו‬ ‫של המחשב‪ ,‬נחשד זה שנים בניסיון לרצח של אחיו‪ ,‬הידוע כיריבו — גם על‬ ‫רקע מדעי וגם על רקע אישי‪ .‬אלא שהאשמה זו מתגלית כהאשמת שווא‪ :‬דינה‪,‬‬ ‫צעירה חיננית המשמשת מלצרית בבר השכונתי‪ ,‬עולה אל מכון החישוב כדי‬ ‫להיעזר בפית לצורך איתור מקום עבודה עבור אביה מרקו‪ ,‬המתפרנס כמצחצח‬ ‫נעליים‪ .‬לצורך זה היא מציגה בפניו את תעודת הזהות שלו הכוללת גם טביעת‬ ‫אצבעות‪ ,‬והדבר מוביל לגילוי המסעיר כי לא המנהל אלא מרקו הוא האשם‬ ‫בניסיון הרצח‪ .‬מתברר כי מרקו סייע לאח לפרוץ למכון בכוונה להסב נזק‬ ‫למחשב ולפגוע במנהל‪ ,‬אך בשל העלטה ששׂ ררה במקום הכה בסרגל את האדם‬ ‫הלא נכון‪ ,‬היינו את אחיו של המנהל‪ ,‬שהיה שולחו‪ .‬גילוי זה‪ ,‬שנודע למנהל‪,‬‬ ‫משחרר אותו לכאורה מן ההאשמה הכבדה שרבצה עליו זה שנים; אלא שהמנהל‬ ‫אינו רוצה כלל שמרקו יופלל עתה בשל טעות שנעשתה בתום לב על ידי בתו‬ ‫[ ‪] 688‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫דינה‪ ,‬שבסך הכול ביקשה את טובתו‪ .‬לכן הוא מנסה לשכנע את פית‪ ,‬שהיה ֵעד‬ ‫לאירוע וקלט את הנתונים עליו‪ ,‬להעלים מידע זה ולהימנע מהפללתו של מרקו‬ ‫בפני המשטרה‪ .‬אלא שהמכונה היא מכונה ולכן אין פית יכול להיענות לו‪.‬‬ ‫בנסיבות אלה נקלע המנהל המדען לדילמה שבין ההכרה באמת האובייקטיבית‬ ‫שאותה אמור המחשב לספק לבין ערכיו כבן אנוש‪ ,‬והדבר מוביל אותו בסיכומו‬ ‫של דבר להחלטה הלא צפויה להרוס את פית‪ ,‬שהוא גולת הכותרת של עבודתו‬ ‫המדעית‪ .‬משמע שברגע האמת מעדיף המדען את השיקול האנושי והאתי על‬ ‫פני השיקול הלוגי והדוגמטי‪ ,‬זאת בלי לאבד את התקווה שביום מן הימים יעלה‬ ‫בידו למצוא את האיזון בין השניים‪.‬‬ ‫פית‪ :‬המנהל‪ ,‬זה רגע אחד לפני הסוף‪ .‬אני רוצה להספיק לומר לך את‬ ‫הדבר האחרון שעוד נשאר בי‪ .‬לתת אותו לך‪ .‬להזכיר לך אותו כדי‬ ‫שלא תשכח אותו‪.‬‬ ‫דבר‪ .‬אני שומע‪.‬‬ ‫המנהל ‪ :‬מה הדבר הזה‪ ,‬פית? ּ‬ ‫פית ‪ :‬המנהל‪ ,‬סכום ריבועי שתי צלעותיו הקצרות של משולש ישר־זווית‬ ‫שווה‪ ...‬שווה‪ ...‬ל‪...‬‬ ‫(הכל נהפך שוב למהומה של קולות מתאחדים ומתפרדים‪ ,‬עפים‬ ‫ ‬ ‫מעלה ומטה‪ ,‬מסתחררים‪ ,‬מתרחקים ומתקרבים‪ ,‬מסתיימים בצלצול‬ ‫אחד נופל ומתנפץ ומתפורר‪ .‬ופתאום דממה‪).‬‬ ‫המנהל‪ :‬כן‪ ,‬פית‪ .‬בלי זה אסור‪ .‬בלי זה נשארות רק צפרים צווחות על פני‬ ‫לא־כלום‪ .‬יש הגיון אינסופי שאנו חלק ממנו‪ ...‬רק לא לשקוע‬ ‫בתוהו‪ ...‬רק לא לשכוח את המחשבה‪ ,‬את ההגיון‪ ...‬אנו עוד ננסה‪...‬‬ ‫אנו עוד נמצא‪ ...‬אנו עוד ננסה‪.‬‬ ‫(מסך)‬ ‫מטעמים השמורים עמו החליט אלתרמן למסור הפעם את כתב היד לתאטרון‬ ‫הבימה‪ ,‬התאטרון הלאומי‪ ,‬ולא לתאטרון הקאמרי‪ ,‬שהיה למעשה תאטרון הבית‬ ‫שלו‪ .‬החוזה עם הבימה נחתם ב־‪ 6‬ביוני ‪ ,1964‬ובו נקרא המחזה "סיפורו של‬ ‫פיט"‪ .‬עם זאת צוין בסוגריים‪" :‬השם ניתן לשינוי"‪ 75.‬ואכן‪ ,‬השינוי נעשה‪,‬‬ ‫כשהשם החדש "משפט פיתגורס" נושא עמו משמעות כפולה — הוא מפנה את‬ ‫הצופה למשפט הגאומטרי המפורסם המיוחס לפילוסוף היווני פיתגורס‪ ,‬שאף‬ ‫מצוטט בסצנת הסיום‪ ,‬אך הוא גם מפנה אותו אל עלילת המחזה עצמו‪ ,‬שהוא‬ ‫מעין "מחזה משפט"‪ ,‬כשדמות המחשב ששמו "פיתגורס"‪ ,‬הקרוי על שמה של‬ ‫[ ‪] 689‬‬

‫אלתרמן‬

‫אותה נוסחה גאומטרית‪ ,‬ממלאת בו את התפקיד הראשי‪.‬‬ ‫מלכתחילה קיווה אלתרמן כי את המחזה יביים פיטר פריי‪ ,‬במאי יליד קנדה‪,‬‬ ‫שמאז עלייתו לארץ בשנות החמישים נסק כמטאור והיה לבמאי כוכב‪ ,‬ולזכותו‬ ‫נזקפו כמה מן ההצלחות הגדולות של התאטרון הישראלי‪ .‬אלתרמן טרח להגיע‬ ‫לדירתו של פריי ושל רעייתו השחקנית בתיה לנצט וניסה לשכנע אותו לקבל‬ ‫עליו את המשימה‪ .‬משסירב פריי לבקשה הוחלט בהבימה להטיל את המלאכה‬ ‫על שרגא פרידמן‪ ,‬שהיה איש תאטרון מבריק ומיומן‪ ,‬אף כי לא על הבימוי‬ ‫היתה תהילתו‪ 76.‬צוות השחקנים של ההצגה מנה את אהרן מסקין‪ ,‬שמואל‬ ‫רודנסקי‪ ,‬רפאל קלצ'קין‪ ,‬שלמה בר שביט ואלישבע מיכאלי‪ .‬מלכתחילה נבחר‬ ‫דווקא שמעון פינקל למלא את התפקיד הראשי‪ ,‬תפקיד המנהל‪ ,‬אולם אלתרמן‬ ‫התערב אישית כדי שידידו אהרן מסקין יוצב במקומו‪ :‬אם משום שחשב את‬ ‫מסקין לשחקן גדול ממנו‪ ,‬ואם משום שנטר טינה לפינקל‪ ,‬שראה בו את האיש‬ ‫שמנע בשעתו את קבלתה של רחל מרכוס לתאטרון הבימה‪ 77.‬להפקה צורף גם‬ ‫בנו של אהרן מסקין‪ ,‬אמנון‪ ,‬ועליו הופקד למלא את תפקידו של פית (פיתגורס)‪.‬‬ ‫מסקין הצעיר אמנם הוצב מאחורי הקלעים‪ ,‬כפי שהתחייב היטב מן התפקיד‪,‬‬ ‫אך קולו נשמע בחלל הבמה ונוכחותו היתה מורגשת היטב‪ .‬הזימון של האב‬ ‫המפורסם עם בנו שנחשב לכישרון עולה על במה אחת נחשב אז לאטרקציה‪,‬‬ ‫ובהחלט תרם את תרומתו למערכת המשומנת של יחסי הציבור שליוותה את‬ ‫ההפקה‪.‬‬ ‫בשל החשיבות הרבה שייחס תאטרון הבימה ל"משפט פיתגורס" הוצע‬ ‫להעלות את ההצגות הראשונות במסגרת פסטיבל ישראל החמישי‪ ,‬ואחר כך‬ ‫לפתוח בו את העונה החדשה של התאטרון‪ .‬מסיבה זו נעשה אלתרמן שותף‬ ‫בעל כורחו למסיבת עיתונאים רבת־תהודה שערכו מנהלי הפסטיבל בתל אביב‬ ‫ב־‪ 24‬ביוני ‪ ,1965‬ושבמהלכה הוצגה תוכנית הפסטיבל — קונצרט של התזמורת‬ ‫הפילהרמונית עם יצירת בכורה של א"א בוסקוביץ ו"עבודת הקודש" של בלוך‪,‬‬ ‫תזמורת מלבורן עם רודולף סרקין‪ ,‬מופע של ה"ניו יורק סיטי בלט"‪ ,‬להקת‬ ‫המחול בת שבע‪ ,‬הצגת המחזה מאת ג'יימס בולדווין על ידי להקת תאטרון‬ ‫אמריקנית המורכבת כולה משחקנים שחורים‪ ,‬וכמובן הצגת הבכורה של מחזה‬ ‫מאת אלתרמן‪ .‬אלא שכותרות העיתונים דיברו אך ורק על הבכורה של אלתרמן‪:‬‬ ‫"מחשב אלקטרוני — גבור ראשי במחזה חדש של אלתרמן"; "מחזה חדש‬ ‫של אלתרמן בפסטיבל ‪'" ,"1965‬משפט פיתגורס לאלתרמן ינעל הפסטיבל‬ ‫למוסיקה ולדראמה"‪'" ,‬הבימה' תעלה מחזה של אלתרמן בפסטיבל הישראלי"‪.‬‬ ‫בה בעת נתפרסמו בעיתונים כתבות ונמסר בהן מידע על תוכן ההצגה‪ ,‬על הרכב‬ ‫[ ‪] 690‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫המשתתפים‪ ,‬ובעיקר על העבודה המשותפת של אנשי הבימה עם אלתרמן‪.‬‬ ‫"למשתתפי ההצגה" — נכתב במדור "מסך ומסכה" במעריב — "היתה העבודה‬ ‫על מחזה זה משום חווייה מיוחדת [‪ ]...‬שכן בשבעת השבועות‪ ,‬שבהם נערכו‬ ‫החזרות‪ ,‬שינה אלתרמן את המחזה‪ ,‬עיבד אותו מחדש‪ ,‬וכך עד לחזרה האחרונה‪,‬‬ ‫שגם בה עוד הכניס כמה שינויים במחזה"‪ .‬עדית זרטל‪ ,‬שהיתה אז כתבת העיתון‬ ‫דבר‪ ,‬סיפרה בהתרגשות איך הצליחה לחדור "על קצות האצבעות" אל התאטרון‬ ‫בעיצומה של אחת החזרות האחרונות‪ ,‬והדבר ִאפשר לה לראות במו עיניה את‬ ‫חלקי התפאורה של אריה נבון כשהם פזורים על הבמה‪ ,‬לשמוע כמה דיאלוגים‬ ‫מפי השחקנים‪ ,‬ולבסוף להתארח ב"מכון המדעי" עצמו‪ ,‬שם שמעה מפי הבמאי‬ ‫שרגא פרידמן קטעי דברים על תוכן המחזה שכתב היד שלו שמור עדיין‬ ‫בכספת‪ 78.‬לקראת הצגת הבכורה הוסיף ועלה המתח — העיתונים דיווחו על‬ ‫כך שדוד בן־גוריון הזמין עצמו להצגה הראשונה‪ ,‬ובשעריהם של כמה ממוספי‬ ‫העיתונים היומיים נדפסה תמונת דיוקנו המרשימה כל כך של מסקין‪ ,‬שהיה‬ ‫בעל תווי פנים חדים ובולטים‪ ,‬תוך כדי התייחסות לתפקיד הראשי שאותו הוא‬ ‫אמור למלא במחזה החדש‪79.‬‬ ‫אלא שההר הוליד עכבר‪ :‬תחילה בוטלו ההצגות שנועדו לפסטיבל ישראל‬ ‫בגלל חוסר מוכנות של הצוות‪ ,‬ואחרי הבכורה — שהתקיימה ב־‪ 2‬באוקטובר‬ ‫‪ — 1965‬היתה מפולת גמורה‪ .‬לא ברור מה קדם למה‪ ,‬הביקורות הקטלניות‬ ‫או בריחת הקהל‪ .‬הדברים התרחשו כנראה בו בזמן‪ .‬ההצגות שיועדו לחודש‬ ‫אוקטובר‪ ,‬שמועדן כבר הופיע בלוח המופעים של הבימה‪ ,‬התקיימו כסדרן‪ :‬אלא‬ ‫שהקהל הצביע ברגליים‪ ,‬ושחקני התאטרון‪ ,‬כולל אישים כמו מסקין‪ ,‬קלצ'קין‬ ‫ורודנסקי‪ ,‬שהיו כוכבים ידועי שם והיו בעבר שותפים להצלחות הגדולות ביותר‬ ‫בתולדות הבימה‪ ,‬נאלצו להופיע מדי ערב בפני אולמות הולכים ומתרוקנים‪ .‬כל‬ ‫ההצגות נערכו בתל אביב‪ ,‬לבד משתי הצגות שנועדו מלכתחילה להתקיים‬ ‫בירושלים‪ .‬ניסיונות נואשים של שרגא פרידמן לשפץ את ההצגה ברווחי הזמן‬ ‫שבין ההצגות לא היה בהם כדי להועיל‪ .‬לא היה גם טעם לבקש עוד מאלתרמן‬ ‫לשנות את המחזה‪ .‬מושפלים וכואבים קראו השותפים להפקה את מה שנכתב‬ ‫בעיתונים‪ ,‬קיבלו דיווחים מן הקופה על מכירת הכרטיסים שלמעשה כמעט‬ ‫נפסקה‪ ,‬ואז הבינו שהקרב אבוד‪ .‬ב־‪ 18‬באוקטובר נערכה למעשה ההצגה‬ ‫האחרונה של "משפט פיתגורס"‪ .‬הצגה שנועדה ל־‪ 7‬בנובמבר בוטלה‪ ,‬ובמקומה‬ ‫הוצג באותו ערב באולם הגדול של התאטרון המחזה "קשה להיות יהודי"‪.‬‬ ‫המחזה החדש של אלתרמן‪ ,‬שהועלה על הבמה בסך הכול ‪ 13‬פעמים‪ ,‬היה‬ ‫למעשה נפל שלא הוציא אפילו את החודש הראשון שלו למן הצגת הבכורה‪.‬‬ ‫[ ‪] 691‬‬

‫אלתרמן‬

‫מה שנכתב בעיתונות היה תוקפני‪ ,‬משולח כל רסן ומעליב — אלתרמן לא‬ ‫נהנה משום חסינות‪ ,‬ואיש לא חסך ממנו את שבטו‪ .‬גם האדריכלים האחרים‬ ‫של ההצגה‪ ,‬בעיקר הבמאי שרגא פרידמן ואף הצייר המוערך אריה נבון‪ ,‬היו‬ ‫ללעג ולקלס‪ .‬חיים גמזו החליט כנראה הפעם שלא ללכלך את ידיו‪ ,‬ואת המדור‬ ‫"אמש בתיאטרון" של עיתון הארץ איישה במקומו הדה בושס‪ .‬המבקרת הצעירה‬ ‫והנשכנית לא בררה במילים‪" :‬בליל של קטעי רעיונות‪ ,‬פסיבדו־פילוסופיה‬ ‫חבוטה‪ ,‬פשטנות מתמיהה ומביכה‪ .‬שירה ממדרגה שלישית [‪ ]...‬הצגה כבדה‪,‬‬ ‫מייגעת‪ ,‬ארוכה‪ ,‬סטאטית‪ ,‬שבימויה כושל ומכשיל"‪ .‬עם זאת בושס היתה מוכנה‬ ‫להודות שעל הבמה נמצאים בכל זאת כמה שחקנים טובים‪ ,‬אך לדבריה "קשה‬ ‫לבוא אליהם בדרישות מאחר שגם המחזאי וגם הבמאי נתאכזרו אליהם"‪ .‬חד‬ ‫וחלק‪ .‬מבקר העיתון הבקר בחר להפנות תחילה את ִחצי הביקורת כלפי התאטרון‪,‬‬ ‫ובהמשך כלפי המחזאי‪" :‬זכותו של משורר להיות דרמטורג היא מזכויות היסוד‬ ‫של הדמוקרטיה" — כתב בן־עמי פיינגולד בלעג — "אולם חובתו של תיאטרון‪,‬‬ ‫הבא להציג מחזה משל אותו משורר‪ ,‬היא לבדוק אם המדובר במחזה הכתוב‬ ‫לתיאטרון‪ ,‬או בהרהורים פילוסופיים שלבשו צורת נפשות פועלות‪ ,‬אך בינם‬ ‫לבין מחזה אין ולא כלום"‪ .‬בסיום דבריו קבע‪" :‬היתה זאת שמחת־עניים" —‬ ‫רמז ליצירתו השירית הגדולה של אלתרמן — "דלה‪ ,‬עניה ומשעממת — ערב‬ ‫מיותר ומאכזב‪ ,‬שכולו כשלון"‪ .‬בידיעות אחרונות קבל בועז עברון על "חוסר‬ ‫ההבנה המהותי של אלתרמן לגבי הנושא שהוא עוסק בו‪ :‬המהפכה החברתית‬ ‫והאינטלקטואלית‪ ,‬המהפכה שבהשקפת עולם‪ ,‬המתחוללת כתוצאה מן המדע‬ ‫והטכנולוגיה החדישים"‪ .‬לכן התוצאה היא "קיטש סנטימנטאלי‪ ,‬מללני‪ ,‬חסר‬ ‫כל רעיון של ממש והארה רוחנית של ממש"‪ .‬ברוח זו כתבו גם עזרא זוסמן‬ ‫בדבר‪ ,‬חיים גליקשטיין בלמרחב‪ ,‬אמיל פוירשטיין בהצפה‪ .‬בעיתון בשם הדרך‬ ‫הוכתרה כותרת המאמר על המחזה בשם "פיטפוטאגורס"‪ .‬ולבסוף‪ ,‬שוב בהארץ‪,‬‬ ‫שבועיים לאחר הבכורה‪ ,‬התפרסמה במסגרת המוסף "תרבות וספרות" רשימה‬ ‫שממש הגדישה את הסאה‪ .‬מחבר הרשימה‪ ,‬שהסתתר תחת שם העט "מ‪ .‬צל"‪,‬‬ ‫קבע בראש דבריו‪" :‬ללעוג להצגה כ'משפט פיתגורס' אי־אפשר‪ ,‬כשם שאי־‬ ‫אפשר לצחוק למקרה אסון‪ .‬נבצר מבינתי להבין איך מחזה כזה נכתב‪ ,‬נתקבל‬ ‫ב'הבימה'‪ ,‬בוים ושוחק"‪ .‬אחר כך דן הכותב במחזה ובהצגה בפרטי פרטים‪ ,‬אך‬ ‫כל זה היה זניח אל מול גזר הדין הסופי והנחרץ שהוגש לקוראים עם מילות‬ ‫הפתיחה של המאמר‪80.‬‬ ‫מי שניסתה לצאת להגנתו של אלתרמן היתה מבקרת הספרות והתאטרון‬ ‫אידה צורית‪ ,‬שהתייצבה לבדה במערכה‪ .‬ברשימה שפורסמה ב"משא" טענה‬ ‫[ ‪] 692‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫צורית כי מבקרי התאטרון עשו "לינץ' טוטאלי" למחזה‪ ,‬וכי אי אפשר‪ ,‬לדעתה‪,‬‬ ‫לעבור על כך בשתיקה‪ .‬צורית‪ ,‬שלא בררה במילים‪ ,‬כתבה כי כל "אגודת־‬ ‫המבקרים" קמה להדוף את המחזה הזה מסדר היום של המחזאות העברית‪,‬‬ ‫ללא מורא או משוא פנים‪ ,‬כשכל אחד מן המבקרים עושה זאת בדרכו שלו‪" :‬מי‬ ‫בזעם ובזעף על ה'עלבון' שנגרם לו ולשכמותו; מי בנועם ובמעדנות‪ ,‬כמאלף‬ ‫את המחזאי דעת; מי בסלחנות ובהתחשבות‪ ,‬כשומר חסד־נעורים; מי בראשו‬ ‫רכון ובדרך־ארץ‪ ,‬כמלווה את ידידו הנערץ בדרכו האחרונה"‪ .‬את הרתיעה מן‬ ‫המחזה תלתה ברגש הנחיתות של אנשי הספרות והביקורת לנוכח כניסתו של‬ ‫סופר‪ ,‬אמן‪ ,‬אל עולם המדע‪ ,‬כאילו טריטוריה נעלה זו נמצאת מחוץ לתחום‪.‬‬ ‫ולא כן‪ :‬אלתרמן‪ ,‬לדבריה‪ ,‬פסע באומץ ובדעת אל תוך תוכו של עולם המדע‬ ‫שגיבורה הוא המכונה‪ .‬למכונה שמור כל‬ ‫ּ‬ ‫וכתב טרגדיה קלסית לכל דבר ועניין‪,‬‬ ‫הידע‪ ,‬אך היא חסרה כנגד זה את יכולת הבחירה ואת היכולת לשיפוט מוסרי‪,‬‬ ‫זו "התכונה האנושית היקרה ביותר שבאה לאדם מידי אלוה"‪ .‬בהעדר תכונה זו‬ ‫הופך אותו מוח מלאכותי‪ ,‬שאין צלול ממנו‪ ,‬לגורם משחית והרסני מאין כמוהו‪,‬‬ ‫וזה מה שגוזר עליו את קצו‪" .‬לא‪ .‬אין זה הישג מבוטל כל כך לעצב 'דמות'‬ ‫טראגית כזאת‪ ,‬מגולמת במכונה" — כתבה המבקרת — "שצר יהיה כל כך על‬ ‫מותה‪ ,‬שמשהו נשבר בנו בהגיע סופה המר"‪ .‬צורית הפנתה את הקוראים לכמה‬ ‫קטעים שיש בהם ליריקה מאופקת ויפה‪ ,‬שאולי גם בגללם‪ ,‬למרות החולשות‬ ‫שבמחזה‪ ,‬היה המחבר ראוי ליחס קצת יותר זהיר מזה שגילו כלפיו המבקרים‪.‬‬ ‫אלתרמן קרא כמובן את רשימתה של צורית‪ ,‬והיא היתה כמזור לפצעיו‪ .‬הוא‬ ‫ירד מן הבית‪ ,‬ניגש לחנות פרחים קרובה ושלח לביתה זר פרחים גדול ויפה‬ ‫בצירוף פתק שאותו מילא עד תום בכתב ידו הצפוף‪" .‬אין זה מקובל להודות‪,‬‬ ‫בפרחים‪ ,‬על מאמר־לשבח" — כתב לה בשמץ של התנצלות — "אבל מאמרך‬ ‫הוא עצמו מעשה שאינו מקובל‪ ,‬ואני הולך בעקבותיך‪ ,‬תודה"‪ .‬ועוד הוסיף‪:‬‬ ‫"דומני שאומר את האמת אם אבקשך להאמין לי שדבריך שמחו אותי לא רק‬ ‫משום רגש סיפוק על שהנה ניתנה תשובה ראויה וכו'‪ ,‬אף שכמובן נעים להיוכח‬ ‫פתאום שאינני משוגע ושבכל־זאת אמרתי כנראה במחזה הזה משהו שהיה שוה‬ ‫דבר־מה ושהגיע אל מישהו"‪ .‬ולבסוף כתב‪" :‬מאמרך הסב לי קורת־רוח גם בלי‬ ‫קשר עם כל השאר‪ ,‬מכוחו הוא‪ ,‬מפני שכיוונת בנקודה חשובה אל עיקרו של‬ ‫המחזה ומפני שעשית זאת באצילות צחה ותקיפה"‪81.‬‬ ‫אולם כתב ההגנה הרציני‪ ,‬המקיף והמתוחכם על המחזה נכתב לא על ידי אידה‬ ‫צורית‪ ,‬אלא על ידי אלתרמן עצמו‪ .‬ככלל התנזר אלתרמן מכתיבה על יצירתו‪,‬‬ ‫[ ‪] 693‬‬

‫אלתרמן‬

‫ואם רצה להשמיע היגד על מעשה האמנות שלו בחר לעשות זאת בגוף השירים‬ ‫עצמם‪ .‬אולם לא כך בעבודתו בתאטרון‪ ,‬שבה סטה מן הכלל הזה‪ ,‬אולי מפני‬ ‫שסבר כי מחזותיו אינם זוכים להערכה שהם ראויים לה‪ .‬דבריו שנכתבו בשעתם‬ ‫לסימפוזיון שנערך בעקבות העלאת "כינרת כינרת"‪ ,‬הופיעו כמאמר בעיתון‬ ‫הארץ‪ ,‬והם היו‪ ,‬למעשה‪ ,‬כתב הגנה על מחזהו הראשון‪ .‬הוא הדין לגבי הוויכוח‬ ‫בכתב שאותו ניהל עם חיים גמזו סביב "פונדק הרוחות"‪ :‬אמנם לא נפרשׂ ה כאן‬ ‫משנה סדורה‪ ,‬אך בשוליה של הסערה הגדולה נאמרו בכל זאת כמה דברים‬ ‫עקרוניים ביחס למחזה‪ .‬הפעם נהג בדרך שונה‪ :‬חודשים מעטים בלבד אחרי‬ ‫ש"משפט פיתגורס" ירד מן הבמה פרסמה הוצאת הקיבוץ המאוחד את המחזה‬ ‫כספר ואליו צירף אלתרמן "אחרית־דבר" שכותרתה "בין סיפרה לסיפור"‪.‬‬ ‫היתה זו מסה פרשנית שכללה דיון עומק בסוגיות המרכזיות שבהן עסק המחזה‪,‬‬ ‫תוך כדי פולמוס סמוי עם כמה מן המבקרים‪ .‬כמה מפרקי המסה היו פרקי‬ ‫הגות מובהקים שבהם עסק אלתרמן במה שהוא כינה בשם "המהפכה המדעית‬ ‫החדשה" ובהשלכות שיש למהפכה זו על העולם בן זמננו‪ .‬בפתח המסה סיפק‬ ‫אלתרמן הסבר מלא‪ ,‬מנומק היטב‪ ,‬לגבי עצם פרסומו של המחזה במתכונת זו‪:‬‬ ‫שעה שעלה בדעתי לצרף ל"משפט פיתגורס" אחרית־דבר זו ולהעמיס על‬ ‫בית־ההוצאה לא רק את המחזה אלא גם נספחות שלו‪ ,‬נתכוונתי לעמוד‬ ‫בפרקים אלה על כמה עיקרים שנראו לי רק לנושא‪ .‬היתה כוונה לצרף‬ ‫גם כמה הערות־הבהרה לפרטים מסוימים‪ ,‬טכניים כביכול או אחרים‪,‬‬ ‫שהסברם עשוי להוסיף ולא לגרוע‪ .‬כוונות אלה נתמלאו במה שיבוא להלן‪,‬‬ ‫אלא שעכשיו‪ ,‬מאחר ש"משפט פיתגורס" כבר הספיק לא רק לעלות על‬ ‫הבמה אלא גם לרדת ממנה‪ ,‬אשלב בתחילת אחרית־דבר זו גם תמצית‬ ‫תוכנו ורעיונו של המחזה עצמו‪ .‬זאת אני עושה לא מפני שהללו לא הובנו‬ ‫במידה מספקת‪ ,‬חלילה‪ .‬הם הובנו‪ ,‬אך לרוב בהיפוכם הגמור‪ .‬כל שאר‬ ‫הדברים‪ ,‬והם עיקר‪ ,‬מובאים כאן לפי רשימות שערכתי בעת חיבור המחזה‬ ‫ויכלו לבוא כמאמר לעצמו או לא לבוא כלל‪ .‬על־כל־פנים‪ ,‬עכשו הם כאן‬ ‫והרוצה לעיין יעיין‪.‬‬ ‫כאילו בא המחזאי לומר‪ :‬אתם מתייחסים בקלות ראש ובזלזול למה שכתבתי‪,‬‬ ‫הבה אפרושׂ בפניכם את החשיבה שברקע המחזה‪ ,‬שמא ואולי תוכלו על בסיס‬ ‫זה לקרוא אותו אחרת ולהעריך אותו מחדש‪ .‬הנה לפניכם חומר למחשבה‪:‬‬ ‫[ ‪] 694‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫[‪ ]...‬המנהל‪ ,‬המחליט לוותר על מימצא גואל שפית מצא למענו‪ ,‬קובע בכך‬ ‫מציאותו של חוק נוסף על חוקי ההנדסה‪ ,‬שמהם העולם עשוי‪ .‬בתקפו‬ ‫של חוק זה נמנע המנהל מלקבל את מסקנת חישוביו של פית‪ ,‬אף שהיא‬ ‫מסקנה נכונה ואף שהוא חיכה לה שנים רבות‪ ,‬וכדי להגשים ויתור זה עליו‬ ‫להרוס את המחשב שאינו יכול לחזור בו מן המימצא שהעלה בחישוביו‬ ‫[‪]...‬‬ ‫העיקרון המוסרי נקבע על־ידי כך כמערכת חוקים נוספת על חוקיו‬ ‫ההנדסיים־המתימאטיים של היקום‪ .‬כמוהם כן גם הוא חלק מן היקום‪,‬‬ ‫והוא כלול במבנהו ושייך לעצם מהותו‪ .‬למעשה אולי אין המנהל אלא‬ ‫מאשר על־ידי כך את האימפראטיב הקאטיגורי‪ ,‬אך ישותו של ציווי זה‬ ‫מקבלת כאן אישור של קיום עצמי והיא כאילו מוכחת בדרך ההגיון [‪]...‬‬ ‫בנקודה זו נפגשים איפוא יחד ההגיון האנושי‪ ,‬החוק המוסרי והחוק‬ ‫ההנדסי של העולם‪ .‬אמנם בדרך זו אפשר לכלול בתוך מבנהו של היקום‬ ‫לא רק את החוק־שבאדם אלא גם את ההפקר־שבאדם‪ ,‬לא רק את הבינה‬ ‫והאחריות‪ ,‬אלא גם את הכסל ואת שרירות־הלב‪ ,‬אלא שהללו‪ ,‬ערכיותם‬ ‫לחיוב או לשלילה‪ ,‬מותנית גם היא על־ידי קיום החוק המוסרי המשווה‬ ‫טעם לברירה‪ ,‬לבחירה‪ ,‬להיאבקות ולהחלטה‪ .‬לכאן או לכאן‪ .‬עיקרון זה‬ ‫הוא ההופך את היקום מסיפרה לסיפור‪82.‬‬ ‫קצב העבודה הרצחני של אלתרמן לא הותיר לו כמעט פנאי ללקק את הפצעים‬ ‫שהותיר אחריו "משפט פיתגורס"‪ .‬עברו רק שלושה חודשים מאז ירדה ההצגה‬ ‫מן הבמה בקול דממה דקה‪ ,‬והנה נועדה לו‪ ,‬למחזאי‪ ,‬בכורה חדשה — הפעם של‬ ‫המחזה "אסתר המלכה"‪ ,‬שעלה על במת התאטרון הקאמרי ב־‪ 2‬בפברואר ‪.1966‬‬ ‫הצגת הבכורה לוּ ותה גם הפעם בהופעת המחזה בספר שיצא לאור בהוצאת‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ 83.‬אלתרמן השלים את כתיבת המחזה בסוף מאי או בתחילת‬ ‫יוני ‪ ,1965‬ומיד עם השלמתו מסר אותו להנהלת התאטרון‪" .‬מחזה מוסיקלי‬ ‫מקורי חדש של נתן אלתרמן נמסר בימים אלה להצגה בתיאטרון הקאמרי" —‬ ‫נכתב בעיתון למרחב מ־‪ 9‬ביוני‪ .‬בידיעה נמסר כי המחזה הוקרא על ידי המחבר‬ ‫בפני הנהלת התאטרון ונתקבל פה אחד‪ .‬נרמז גם כי עלילת המחזה נפתחת‬ ‫בחנות שטיחים פרסיים ביפו העתיקה‪ ,‬ומשם הוא מועתק לפרס עצמה‪ ,‬מקום‬ ‫התרחשותה של "מגילת אסתר"‪ .‬ואכן‪ ,‬ב־‪ 13‬ביוני נחתם חוזה בין אלתרמן לבין‬ ‫התאטרון‪ ,‬ונקבע בו כי המחבר יקבל שישה אחוזים מהכנסות ההצגה עד למאה‬ ‫ההצגות הראשונות ולאחר מכן יוגדלו הכנסותיו לשבעה אחוזים‪ .‬בעת החתימה‬ ‫[ ‪] 695‬‬

‫אלתרמן‬

‫קיבל אלתרמן מקדמה בסך ‪ 5,000‬לירות על חשבון האחוזים שהובטחו לו‪,‬‬ ‫וסכום זהה נועד להימסר לו בתנאים דומים עד לסוף השנה‪.‬‬ ‫המתכון שעליו הושתת המחזה "אסתר המלכה" היה זה של "שלמה המלך‬ ‫ושלמי הסנדלר"‪ .‬מה שהוגדר כמחזמר העברי הראשון‪ ,‬וזכה להצלחה כה‬ ‫מרשימה‪ ,‬עורר את התיאבון להעלאת מחזמר נוסף‪ ,‬שיהיה מבוסס על תמהיל‬ ‫דומה‪ .‬כלומר‪ :‬סיפור עלילה השאוב מן המקורות היהודיים‪ ,‬כפי שהיה מחזהו‬ ‫של גרונמן‪ ,‬טקסט מחורז עטור פזמונים משל נסיך השנסון העברי נתן אלתרמן‬ ‫— וכמובן מוזיקה של סשה ארגוב‪ ,‬לאחר שהוכח בעליל שזהו שילוב מנצח‪.‬‬ ‫שנות השישים היו עידן המחזמר הישראלי — בשנים אלה פעל תחילה בתל‬ ‫אביב ואחר כך ביפו האמרגן גיורא גודיק‪ ,‬שבמסגרת תאטרונו העלה מחזות‬ ‫זמר מיובאים ברובם אך חלקם גם מקוריים‪ ,‬שזכו להצלחה עצומה וגרפו סכומי‬ ‫עתק‪ .‬מציאות זו הגבירה את תאבונם של קברניטי התאטרון הקאמרי לזכות‬ ‫ֵ‬ ‫בנתח משלהם‪ ,‬בעיקר לאחר שיכולתו של התאטרון להפיק מחזמר הופגנה‬ ‫מדי ערב על במת דיזנגוף־פרישמן‪ .‬משהתבררה הכוונה להפיק מחזמר חדש‪,‬‬ ‫בא אלתרמן עם רעיון שהצית את הדמיון‪ :‬לכתוב מחזה במסורת של ה"פורים‬ ‫שפיל"‪ ,‬שהוא ביסודו מופע היתולי לחג הפורים המתבסס על סיפור מגילת‬ ‫אסתר — ז'אנר שהיה נפוץ במסורת העממית במזרח אירופה ואף קנה לו מקום‬ ‫בתאטרון היהודי דובר היידיש‪ .‬ה"פורים שפיל" היה דרמה קומית‪ ,‬בסגנון‬ ‫דומה לזה של ה"קומדיה דל'ארטה" האיטלקית‪ ,‬שבה מופיעים השחקנים‬ ‫כשהם מחופשים לגיבורי מגילת אסתר — מרדכי‪ ,‬אסתר‪ ,‬אחשוורוש‪ ,‬המן —‬ ‫כשהעלילה עצמה היא רצף של וריאציות בדיבור‪ ,‬בשיר ובמשחק על נושאים‬ ‫השאולים מן המגילה‪ .‬זמן־מה קודם לכן הועלתה בתאטרון החמאם ביפו הצגת‬ ‫"המגילה" מאת איציק מאנגר‪ ,‬והיא זכתה להצלחה מסחררת‪ :‬ההצגה בוצעה‬ ‫בשפת המקור (יידיש) על ידי משפחת בורשטיין‪ ,‬עם לחנים מאת דב זלצר‬ ‫ובבימויו של שמואל בונים‪ .‬כל זה הוכיח מעל לכל ספק כי בישראל של שנות‬ ‫השישים לא כל מה שמזוהה עם תרבות יידיש הוא בהכרח שלילי וכי יש בהחלט‬ ‫פתיחות גם לתאטרון מסוג זה‪.‬‬ ‫החזרות של "אסתר המלכה" בניצוחו של הבמאי גרשון פלוטקין‪ ,‬האיש‬ ‫שחנך את אלתרמן המחזאי‪ ,‬התחילו מיד בראשית העונה החדשה של התאטרון‬ ‫הקאמרי‪ ,‬במקביל להעלאת "משפט פיתגורס" בהבימה‪ .‬ברשימות שפורסמו‬ ‫בעיתונות‪ ,‬ואשר ליוו את ההכנות להצגה‪ ,‬דוּבר על "שנת אלתרמן" בתאטרון‬ ‫שבה מוסיפה לרוץ בפני אולמות מלאים הצגת "שלמה המלך ושלמי‬ ‫הישראלי‪ּ ,‬‬ ‫הסנדלר" ולצדה מופע הבידור "שוק המציאות"‪ .‬העיתונאית הדה בושס‪,‬‬ ‫[ ‪] 696‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫שקטלה בלי להניד עפעף את "משפט פיתגורס"‪ ,‬כתבה הפעם על "עט הזהב"‬ ‫של אלתרמן שבחר לשכתב את מגילת אסתר‪ .‬העיתונים דיווחו על ממדי‬ ‫ההפקה — בצד צוות מצומצם של חמישה שחקנים מקרב שחקני הקאמרי גייס‬ ‫התאטרון שלושים זמרים ורקדנים שנועדו להשתלב גם הם בהצגה‪ .‬נערכו‬ ‫ראיונות עם כמה מן השחקנים — אברהם מור שאמור היה להופיע כאחשוורוש‪,‬‬ ‫שמעון בר כמונדריש ושולמית ירון בתפקיד אסתר המלכה‪" .‬יהיה זה מחזה‬ ‫מוסיקאלי מקורי ולא יבוא ולא חיקוי" — סיפרו מור ובר להדה בושס בלא‬ ‫מעט התרגשות‪ .‬שולמית ירון סיפרה על המעבר המהיר מתפקיד המזכירה דינה‬ ‫ב"משפט פיתגורס"‪ ,‬שהגיעה אליו ממש ברגע האחרון‪ ,‬לתפקיד הלא ראשי‬ ‫אך המאתגר של אסתר המלכה‪" .‬הדמות ששיחקתי ב'פיתגורס' היתה עשירה‬ ‫מאוד; אני מצטערת שזה 'הלך' כל־כך מעט" — אמרה ירון‪ .‬הצייר דוד שריר‪,‬‬ ‫ששוחח עם כמה מכתבי הבידור‪ ,‬דיבר על גודל המשימה שהוטלה עליו בתכנון‬ ‫התפאורות והתלבושות‪ :‬היה עליו להכין עשר מערכות של תפאורה לצורך‬ ‫המעמדים השונים במחזה‪ ,‬וכן יותר ממאה תלבושות‪ .‬אלתרמן עצמו‪ ,‬כך מסרו‬ ‫העיתונים‪ ,‬היה גם הוא שותף פעיל לחזרות — הוסיף‪ ,‬גרע ושינה את הטקסט‬ ‫עד סמוך להצגת הבכורה‪ 84.‬המשאבים שהשקיע התאטרון בהצגה היו עצומים‪,‬‬ ‫אולם כל זה נראה היה כהימור מחושב‪ ,‬שהרי אלתרמן התגלה בעצם כתרנגולת‬ ‫המטילה ביצי זהב‪ :‬למרות הסתייגויות הביקורת היו "כינרת כינרת" ו"פונדק‬ ‫הרוחות" להצלחות קופתיות‪ ,‬כש"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" עולה על כולן‪.‬‬ ‫"אסתר המלכה" נועד היה אפוא להיות "מחזה הקופה" לשנה זו‪ .‬הכישלון‬ ‫הנורא של "משפט פיתגורס" לא הובא כלל בחשבון‪ ,‬שהרי עובדה מכאיבה זו‬ ‫התבררה רק לאחר שההכנות להצגה כבר היו בעיצומן‪ .‬ובכלל‪ ,‬מה אכפת היה‬ ‫לתאטרון הקאמרי לגבי מה שקורה מעבר לאופק‪ ,‬בהבימה‪.‬‬ ‫כפי שנרמז בעיתונים‪ ,‬תחילתו של המחזה היא בחנותו של סוחר השטיחים‬ ‫בהלול‪ ,‬במרכז המסחרי בתל אביב‪ .‬הוא ושכנו‪ ,‬דוקטור שיפרתי‪ ,‬בלשן וחוקר‬ ‫מקרא‪ ,‬מובלים באישון ליל אל השוק של שושן הבירה — שם נגלית להם דמותו‬ ‫של מונדריש‪ ,‬המוּ כרת היטב מן המסורת של ה"פורים שפיל"‪ .‬במהלך ההצגה‬ ‫ממלא מונדריש את תפקיד הקונפרנסיֶ ה‪" .‬דּ וֹ ְקטוֹ ר ׁ ִש ּ ַפ ְר ִּתי" — אומר בהלול‬ ‫ימנִ ים‪ /‬נִ ְד ֶמה ׁ ֶש ִה ְת ַ ּג ְל ַ ּג ְלנוּ ִל ְמ ִג ַּלת ֶא ְס ֵּתר"‪ .‬ואכן‪,‬‬ ‫"ל ִפי ָּכל ַה ִּס ָ‬ ‫לידידו המלומד — ְ‬ ‫מכאן ואילך מוביל מונדריש את אורחיו אל נבכי סיפור המגילה‪ ,‬תמונה אחר‬ ‫ושבוֹ מונדריש‬ ‫תמונה‪ :‬המעמד הראשון הוא המשתה שעורך המלך אחשוורוש ּ‬ ‫עצמו מנצח על הנגינות‪ .‬גם המן נוכח במעמד זה‪ .‬אחשוורוש דורש מוושתי‬ ‫להתייצב למשתה‪ ,‬ולא רק שהיא מסרבת לבוא‪ ,‬אלא שיחד עם אשת המן זרש‬ ‫[ ‪] 697‬‬

‫אלתרמן‬

‫"ס ְפ ְס ֵלי ַה ּ ְׂש ֵדרוֹ ת‬ ‫היא מארגנת מרד נשים שתכליתו עזיבה מוחלטת של הגברים‪ַ :‬‬ ‫ֵר ִיקים‪ַ /‬ה ְּנזִ ירוּ ת ִמ ׁ ְש ַּת ֶּל ֶטת ְּבפ ַֹעל!‪ /‬לֹא ִמ ְתנַ ּׁ ְש ִקים‪ ,‬לֹא ִמ ְת ַח ְּב ִקים‪ּ ָ /,‬ג ַמ ְרנוּ ִעם‬ ‫זֶ ה! גּ ַֹעל!" נוכח מצב זה מתקבלת בארמון המלך החלטה‪ :‬יש לאחוז באמצעים‬ ‫על מנת לסכל את המרד של ושתי ולהכריז על בחירתה של מלכה חדשה‪.‬‬ ‫עשרות נשים יפות מכל רחבי הממלכה מתייצבות בשורה שאין לה סוף‪ ,‬בנוסח‬ ‫המצעדים המוּ כרים של מלכות היופי‪ .‬אחשוורוש‪ ,‬שאינו יכול לעמוד מול‬ ‫השפע הזה‪ ,‬נמלט לחדריו‪ ,‬וכמעט באקראי נתקל שם בעוד נערה אחת‪ ,‬הדסה־‬ ‫אסתר שמה‪ .‬נערה זו הוּבלה לתחרות במעין מעשה היתולים של בן דודה עזגד‬ ‫שבו היא מאוהבת‪ ,‬אשר החליט לשגר אותה לארמון לצורך קידום‬ ‫בן מרדכי‪ּ ,‬‬ ‫מעמדו האישי‪ .‬כאן מתרחש סיפור סינדרלה — דווקא אסתר‪ ,‬שהגיעה ברגע‬ ‫האחרון‪ ,‬ולא נראתה יפה או מושכת במיוחד‪ ,‬אותה המלך‪ ,‬בייאושו‪ ,‬מחליט‬ ‫לבחור לו לאישה‪ .‬עם תום תהליך הבחירה של אשת המלך נערכים בזה אחר‬ ‫שבו מקדש המלך את אסתר‬ ‫זה שני טקסים‪ .‬תחילה מתקיים טקס הנישואים ּ‬ ‫לאישה‪ ,‬ומיד אחר כך מתקיים טקס ההכתרה שבו הוא מכריז עליה כמלכה‪:‬‬ ‫"א ְס ֵּתר ַה ַּמ ְל ָּכה! ֵא ְ‬ ‫יך נִ ְפ ָ ּג ׁשוֹ ת ֵהן ַה ִּמ ִּלים ַה ׁ ְש ַּתיִ ם —‪ְּ /‬כ ַמ ִּכירוֹ ת ִמ ְּכ ָבר! ִּכ ׁ ְש ֵּתי‬ ‫ֶ‬ ‫ַּכ ּפוֹ ת ׁ ֶשל ְמ ִצ ְל ַּתיִ ם!" תרועת חצוצרות‪ .‬סוף המערכה הראשונה‪.‬‬ ‫שבה מבלים בהלול ושיפרתי‪,‬‬ ‫הפור‪ּ ,‬‬ ‫החלק השני של המחזה נפתח במסבאת ּ‬ ‫שהיא גם המקום שבו מתרקמת מזימתם של בגתן ותרש‪ ,‬שכירי החרב של זרש‬ ‫אשת המן‪ ,‬המתכננים לרצוח את אחשוורוש‪ .‬מונדריש‪ ,‬המזדמן למסבאה‪ ,‬מגלה‬ ‫את שמות המתנקשים‪ ,‬וממהר להודיע על כך למרדכי היהודי‪ ,‬המתגורר בשושן‬ ‫הבירה‪ .‬מרדכי‪ ,‬המגיע לארמון‪ ,‬מצווה על אסתר להתייצב בפני המלך עוד‬ ‫באותו הלילה‪ ,‬בטרם יבוא אליו המן בן המדתא כדי להחתים אותו על מסמך‬ ‫יה‪ְּ ,‬ב ִלי יָ ַד ְענוּ‬ ‫שממנו תצמח רעה ליהודים‪" :‬קוּ ִמי‪ְ ,‬ל ִכי‪ ,‬זוֹ ִהי אוּ ַלי‪ָ ׁ /‬ש ָעה ׁ ֶש ֵא ֶל ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְ‬ ‫ֵא ְ‬ ‫יך‪ /,‬הוֹ ִליכוּ אוֹ ָת ְך יַ ְלדוּ ֵת ְך וּ נְ עוּ ַריִ ְך‪ְּ /,‬ב ִדידוּ ֵת ְך‪ְ ,‬מרוֹ ַריִ ְך‪ ,‬מוֹ ת ָא ִביך וְ ִא ֵּמך"‬ ‫באותו לילה‪ ,‬בעוד המלך קורא בספר הזיכרונות של הרודוטוס‪ ,‬שממנו הוא‬ ‫לומד‪ ,‬כביכול‪ ,‬על הכוונה להתנקש בחייו‪ ,‬מתייצבת אסתר בפניו‪ ,‬ובסיועו של‬ ‫מונדריש היא מזמינה אותו לבוא למשתה שהיא תערוך למחרת היום‪ .‬גם המן‬ ‫צפוי לבוא למסיבה זו‪ ,‬ובידו המסמך שיוגש לחתימתו של המלך‪ .‬עם חילופי‬ ‫התמונות עולה על הבמה חצרן בשם הגי (שהוא אחד מגיבורי המגילה)‪ ,‬המגולל‬ ‫את פרשת המשתה שערכה אסתר ושבה הוטמנה המלכודת להמן‪ .‬כשהיא חוגגת‬ ‫את ניצחונה מתירה אסתר את כניסתם לארמון של קרוביה‪ ,‬מרדכי ועזגד‪ ,‬הבאים‬ ‫כדי להביע הוקרה למעשה ההצלה‪ .‬מודעת היטב למעמדה וליוקרתה‪ ,‬נוהגת‬ ‫אסתר בקרוביה מתוך התנשאות‪ ,‬ובייחוד כלפי עזגד‪ ,‬שמעולם לא השיב לה‬ ‫[ ‪] 698‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫אהבה‪ .‬עתה הגיעה השעה לצאת לתהלוכת ניצחון‪ :‬ברחובות שושן מתאספים‬ ‫תושבי העיר‪ ,‬כשבקהל נראים בהלול והדוקטור שיפרתי‪ .‬על פי הוראות הבמה‬ ‫מובלים אחשוורוש ואסתר כשהם ישובים באפריון‪ ,‬ואילו מרדכי מופיע בלבוש‬ ‫"כ ָכה יֵ ָע ֶ ׂשה‬ ‫מלכות‪ ,‬כשהקהל ועמו המן מצרפים קולם לתזמורת המנגנת‪ָּ :‬‬ ‫ָל ִא ׁיש ֲא ׁ ֶשר ַה ֶּמ ֶל ְך ָח ֵפץ ִּב ָיקרוֹ "‪ .‬מונדריש‪ ,‬שידו בכול‪ ,‬מונע ברגע האחרון את‬ ‫עזגד מלדקור את הסוס כנקמה באסתר שעלתה לגדוּ לה ונהגה בו בדרך של‬ ‫התנשאות‪ .‬לוּ בוצעה המזימה‪ ,‬היו הקושרים מנצלים את המהומה כדי להתנקש‬ ‫במלך‪ .‬ואילו אחשוורוש‪ ,‬הנחשב לתם‪ ,‬חושף בפני כולם כי עלה בידו לגלות‬ ‫את הקשר שנרקם נגדו‪ ,‬אך אין הוא נוקם ונוטר לאיש‪ .‬במקום זה הוא פורש מן‬ ‫הציבור כדי להשתקע בקריאת מגילת המלכה‪ .‬סוף המערכה השנייה‪.‬‬ ‫כמו מחברים קודמים של ה"פורים שפיל"‪ ,‬גם אלתרמן הניח כי המגילה‬ ‫ידועה לכול ובעצם אין צורך לספר אותה מחדש‪ .‬אפילו מאורע מרכזי כמו‬ ‫שבו נחרץ למעשה גורלו של המן‪ ,‬נדחק לשוליים והוצג כבדרך‬ ‫משתה אסתר‪ּ ,‬‬ ‫אגב‪ .‬לעומת זה בחר המחזאי להעצים דווקא את המרד של המין הנשי‪ ,‬שלא‬ ‫נזכר כלל במגילה‪ ,‬לא מעט בהשפעת הקומדיה "ליזיסטרטה" מאת המחזאי‬ ‫היווני אריסטופנס‪ .‬הוא הדין גם בדמויות המופיעות במחזה‪ :‬אלתרמן נטל‬ ‫דמויות מן המגילה אך שינה את מיקומן ואת מעמדן‪ ,‬ובה בעת צירף דמויות‬ ‫חדשות‪ ,‬תוך כדי עירוב חופשי לחלוטין של מקומות וזמנים‪ .‬תשומת לב רבה‬ ‫הוקדשה לאינטריגות של החצר ולדמותו הגרוטסקית של המלך אחשוורוש‪,‬‬ ‫ודווקא הקונפליקט הלאומי וסיפור הצלת היהודים לא זכה להבלטה שהוא‬ ‫זוכה לה במגילה‪ .‬אלתרמן אף ויתר לגמרי על סיפור תוצאות ההצלה — הרג‬ ‫הנקמה ותליית בני המן‪ .‬למחזה היה גם ממד היסטורי‪ :‬על בסיס כתביו של‬ ‫ההיסטוריון היווני הרודוטוס‪ ,‬מזוהה אחשוורוש עם דמותו של כסרכסס (בן‬ ‫דריָ וֶ ש)‪ ,‬המלך הפרסי אדיר הכוח‪ ,‬שניגף בפני היוונים בקרב סלמיס‪ .‬גם סופו‬ ‫של מלך זה‪ ,‬שנרצח בידי אנשי חצרו בשנת ‪ 465‬לפני הספירה‪ ,‬נרמז במחזה‬ ‫שוב ושוב‪ .‬על רקע זה מתבארת התנהלותו של אחשוורוש — מלך שנחל מפלה‬ ‫צורבת‪ ,‬ושמאז נשתנו חייו וחל שינוי בתפיסת העולם שלו‪ :‬הוא למד להכיר‬ ‫בחלופיות המלוכה‪ ,‬ולכן בחר להתמכר לחיי נהנתנות ובטלה‪ .‬להצגת דברים‬ ‫זו יש בהחלט אסמכתה במקורות היווניים המתייחסים לכסרכסס‪ .‬אלתרמן לא‬ ‫נמנע גם מלהחדיר למחזה מוטיב רומנטי שכולו המצאה שלו — אהבתה של‬ ‫אסתר לעזגד (שאינו נזכר כלל במגילה) לעומת אטימות הלב שלו כלפיה‪ ,‬הסתר‬ ‫הפנים שלה כלפיו לאחר שביססה את מעמדה כמלכה‪ ,‬ומעשה הנקמה שאותו‬ ‫הוא מתכנן בתגובה להתעלמותה ממנו לאחר שביססה את עצמה כמלכה‪.‬‬ ‫[ ‪] 699‬‬

‫אלתרמן‬

‫התמהיל שממנו הורכבה ההצגה היה דחוס ועשיר‪ :‬עלילה רצופת תחבולות‪,‬‬ ‫דיאלוגים מחורזים‪ ,‬פזמונים‪ ,‬דמויות ססגוניות‪ ,‬רצף של מצבים קומיים ומנה‬ ‫גדושה של שובבות וקלות ראש‪ .‬לזה הצטרפו הלחנים שחיבר סשה ארגוב עם‬ ‫העיבודים הנפלאים של שמעון כהן‪ ,‬שנוגנו על ידי תזמורת חיה‪ ,‬ובה פסנתר‪,‬‬ ‫חליל‪ ,‬קלרינט‪ ,‬חצוצרה‪ ,‬טרומבון‪ ,‬בס ותופים‪ .‬את חלל הבמה מילאו התפאורות‬ ‫עתירות הצבע של הצייר דוד שריר שהתחלפו במהלך ההצגה שוב ושוב ויצרו‬ ‫מראה ססגוני שכבש את העין‪ .‬כמה מן התמונות כללו מעמדים המוניים‪ ,‬שבהם‬ ‫נשמעה שירת מקהלה‪ ,‬וכן שולבו בהן קטעי מחול שעיצבה הכוראוגרפית רות‬ ‫הריס‪ .‬התפקידים הרבים בהצגה נמסרו לצוות שחקנים מיומן‪ ,‬כשאת התפקיד‬ ‫הראשי‪ ,‬הלוא הוא מונדריש‪ ,‬ממלא שמעון בר‪ ,‬שהיה זמר ושחקן־על‪ .‬כמחווה‬ ‫לאלתרמן ציווֵ ת פלוטקין להצגה את תרצה אתר‪ ,‬שהופיעה בראשית המערכה‬ ‫השנייה בתפקיד אמוריתה‪ ,‬זמרת במסבאת הפור‪ .‬תרצה התייצבה על הבמה‬ ‫בשמלת נשף ארוכה שלה מחשוף רחב‪ ,‬שערותיה אסופות לאחור‪ ,‬פניה בהירות‬ ‫ויפות‪ ,‬ובקול ענוג ושקט שרה את הפזמון שחיבר אביה‪ .‬רוח רעה מהלכת בשושן‪,‬‬ ‫משהו עתיד להתרחש הלילה‪ ,‬שום דבר כבר אינו בטוח‪ .‬לבד‪ ,‬אולי‪ ,‬מן האהבה‪:‬‬ ‫ֹאשוֹ ׁ ֶשל ַה ֶּמ ֶל ְך ַה ֶּכ ֶתר ּפוֹ ֵר ַח‪/‬‬ ‫וּשן ְּכמוֹ ׁ ֵשד‪ֵ /.‬מר ׁ‬ ‫רוּח ָרץ ְּב ׁש ׁ ַ‬ ‫"נִ ְמ ְלטוּ ּכוֹ ָכ ִבים וְ יָ ֵר ַח‪ַ /‬‬ ‫ּ‬ ‫ישהוּ‬ ‫תוּח‪ִ /.‬מ ׁ ֶ‬ ‫וְ ַת ְח ָּתיו ַה ִּכ ֵּסא ְמ ַר ֵ ּקד‪ֵ //.‬אין ְלנַ ֵח ׁש‪ַ /‬מה ִי ְת ַר ֵח ׁש‪ַ /‬ה ַּליְ ָלה ְמאֹד ָמ ַ‬ ‫הוּבי‪ּ ,‬בוֹ א‬ ‫"בוֹ א‪ֲ ,‬א ִ‬ ‫לוּח"‪ .‬ולכן ּ‬ ‫ישהוּ ִמ ְתנַ ֵ ּק ׁש‪ /‬יָ ד זוֹ ֶמ ֶמת וְ ַסיִ ף ׁ ָש ַ‬ ‫ִמ ְת ַל ֵח ׁש‪ִ /,‬מ ׁ ֶ‬ ‫טוּח"‪.‬‬ ‫טוּח ָּב ַ‬ ‫תוּח‪ּ /,‬בוֹ א וְ ַח ֵּבק‪ִּ ,‬כי ַה ּכֹל ְּב ָס ֵפק‪ֲ /,‬א ָבל ַמה ּׁ ֶש ָּב ַ‬ ‫ֵמ ַה ְר ֵחק‪ַ /,‬ה ַּליְ ָלה ְמאֹד ָמ ַ‬ ‫אבל כל זה‪ ,‬משום־מה‪ ,‬לא עבד‪ ,‬והנס שהתחולל ב"שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר" — שאליו ייחל כל מי שהיתה לו יד בהצגה‪ ,‬ואלתרמן בכלל זה — לא‬ ‫נשנה עוד‪ .‬את מכת המחץ הנחית כרגיל חיים גמזו‪ ,‬שלאחר שעשה את מה‬ ‫שעשה ל"פונדק הרוחות" מצא עצמו משוחרר מכל העכבות שאולי היו לו‬ ‫אי־פעם ביחס לידידו מנוער נתן אלתרמן‪ .‬וכך כתב במדורו "אמש בתיאטרון"‬ ‫בבוקר שלמחרת הבכורה‪:‬‬ ‫אודה‪ ,‬ציפינו לקומדיה שתישאנו על גלי צחוק־אדירים‪ ,‬במערבולת‬ ‫קונדסותו הלשונית‪ ,‬רוויית ההומור והפיוט של נתן אלתרמן‪ ,‬אך מצאנו‬ ‫הצגה כבדה מדי‪ ,‬ראוותנית מדי‪ ,‬אשר בין שפע ססגוני התלבושות‪,‬‬ ‫המחולות‪ ,‬היציאות והכניסות‪ ,‬בשפע הלהטוטים הבימתיים‪ ,‬הולך ומתפזר‪,‬‬ ‫הולך ונמוג צליל ההומור וחן הוירטואוזיות של מעבד "שלמה ושלמי"‪,‬‬ ‫מתרגם "גם הוא באצילים" ומחברם של מאות פזמונים שהרנינונו במשך‬ ‫שלושים וחמש שנים‪.‬‬ ‫[ ‪] 700‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫בפסקנות שאין דומה לה קבע גמזו שפלוטקין היה הבמאי הלא מתאים‪,‬‬ ‫שהשחקנים לא ידעו לשחק (פרט לשמעון בר ולאברהם מור)‪ ,‬שהזמרים לא ידעו‬ ‫לשיר‪ ,‬הרקדנים לא ידעו — למרות מאמציה של רות הריס — "להניע יד ורגל"‪,‬‬ ‫וגם התפאורה היפה בסגנון המיניאטורות הפרסיות של דוד שריר לא הועילה‪.‬‬ ‫הוא לגלג בייחוד על שולמית ירון‪ ,‬שנשאה בתפקיד אסתר המלכה‪ ,‬שלדבריו "אין‬ ‫היא מפגינה לא כשרון־משחק ולא יופי אגדתי ההופך יתומה מסכנה למלכה!‬ ‫היא לא חדלה להיות יתומה גם כשכתר־מלכות עיטר את ראשה"‪ .‬ולבסוף‪ ,‬בקול‬ ‫חלוש‪ ,‬אך נחרץ‪ ,‬הוסיף גמזו עוד שורה אחת‪ ,‬שנועדה לסגור את העניין‪" :‬גם‬ ‫מלחניו של אלכסנדר ארגוב לא התרשמנו הפעם"‪ .‬גמזו היה ארסי במיוחד‪ ,‬אך‬ ‫עמדתו השוללת את ההפקה על כל רכיביה לא היתה שונה בהרבה מזו של‬ ‫יתר המבקרים‪ .‬איש מהם לא ריחם על אלתרמן‪ ,‬על פלוטקין‪ ,‬על ארגוב ועל‬ ‫למעט התפאורן דוד שריר‪ .‬נחמן בן־עמי אמר‪ ,‬בנחרצות‪,‬‬ ‫יתר משתתפי ההצגה‪ֵ ,‬‬ ‫שלאלתרמן לא היה מה לומר במחזה‪ ,‬בועז עברון סיכם את התרשמותו מן‬ ‫ההצגה במילה "באלאגאן"‪ ,‬אמיל פוירשטיין הזכיר לקוראיו שזהו כבר הכישלון‬ ‫הרביעי ברציפות של אלתרמן המחזאי‪ ,‬ואולי כבר מספיק‪85.‬‬ ‫מי שיצא הפעם להגנת ההצגה היה הבמאי גרשון פלוטקין‪ ,‬שהופיע בתוכנית‬ ‫הרדיו הפופולרית "בימות ובדים" בעריכתה של בלה ברעם‪ ,‬אשר שודרה ב"קול‬ ‫ישראל" מדי יום שבת בשעות הצהריים‪ ,‬וזכתה להאזנה של שוחרי תאטרון רבים‪.‬‬ ‫השיחה עם פלוטקין התקיימה ב־‪ 17‬בפברואר‪ 11 ,‬יום לאחר הבכורה‪ ,‬לאחר שכבר‬ ‫פורסמו רוב מאמרי הביקורת‪ .‬פלוטקין ניסה להסביר את הקשיים שעמדו בפניו‬ ‫בעת עבודת הבימוי‪ ,‬שחייבה תיאום מדוקדק בין כל הגורמים השותפים להפקה‬ ‫— משורר‪ ,‬מלחין‪ ,‬צייר וכוראוגרף מול צוות שחקנים‪ ,‬כאילו ניסה להטות את דעת‬ ‫הקהל לטובת ההצגה אל מול הכשלים שהצביעו עליהם המבקרים‪ .‬אך דבריו אלה‬ ‫לא יכלו לעצור את המפולת‪ :‬ההצגות נמשכו עוד זמן־מה‪ ,‬אולם לאחר ההצגה‬ ‫ה־‪ — 38‬היה זה בסוף מארס — החליט הקאמרי להוריד את התפאורות הגדולות‬ ‫של דוד שריר למחסן‪ ,‬הזמרים והרקדנים הרבים קיבלו הודעות פיטורין‪ ,‬להקת‬ ‫הנגנים פוזרה גם היא‪ ,‬ו"אסתר המלכה" ירדה לאחר כבוד מן הבמה‪ .‬התאטרון‬ ‫רשם לעצמו הפסד כספי ניכר וביקש להחזיר אותו על ידי הצגת "שלמה המלך‬ ‫ושלמי הסנדלר" שהועלתה מחדש על הבמה באוגוסט ‪ 1966‬לעוד ‪ 109‬הצגות‪.‬‬ ‫מה שנחרת בכל זאת בזיכרון מהצגה קצרת ימים זו‪ ,‬שחלפה לבלי שוב‪ ,‬היה אותו‬ ‫שיר ערש בלתי נשכח — פרי עטם ורוחם של אלתרמן וארגוב — המושמע במהלך‬ ‫המחזה על ידי הבדחן מונדריש (הוא שמעון בר) באוזנו של המלך אחשוורוש‬ ‫בלילה שבו‪ ,‬כדברי המגילה‪ ,‬נדדה שנת המלך‪:‬‬ ‫[ ‪] 701‬‬

‫אלתרמן‬

‫יכל וָ ִעיר נָ ַד ּמוּ ּ ֶפ ַתע‬ ‫ֵה ָ‬ ‫וְ נִ ׁ ְש ַּת ְּתקוּ ׁשוּ ֵקי ּ ָפ ַרס‬ ‫י־ש ָּמה ְק ָל ִרינֶ ָטה‬ ‫וְ ַרק ֵא ׁ ָ‬ ‫וְ קוֹ ל ִּכנּ וֹ ר וְ קוֹ נְ ְט ַר ַּבס‬ ‫ְמ ַל ֲח ׁ ִשים‪ַ :‬אל ִּת ְת ַל ֵּב ָטה‬ ‫וְ ׁ ֶש ֶקט‪ֶ ׁ ,‬ש ֶקט‪ָ ,‬הס‪.‬‬ ‫ָא ְמנָ ם ָר ַד ְפנוּ ֲה ָב ִלים‬ ‫ֹאש ִה ְר ַּכנּ וּ‬ ‫ֲא ָבל ִה ֵּנה ָהר ׁ‬ ‫ִאם ֶּכ ֶתר הוּ א יִ ּ ָשׂ א אוֹ ְד ִלי‬ ‫ישן הוּ א‪.‬‬ ‫ֵאין ָּכל ֶה ְב ֵ ּדל‪ַּ ,‬בסוֹ ף יִ ׁ ַ‬ ‫ילילוּ וְ ַאילוּ ִלי‬ ‫וְ ַא ִ‬ ‫וְ ַאילוּ ָלנוּ ְל ֻכ ָּלנוּ ‪.‬‬ ‫בין הבתים משולב פזמון חוזר המובא בשינויים קלים‪:‬‬ ‫נוּ ִמי ֶד ֶר ְך‪,‬‬ ‫ָּבא ַה ֵ ּקץ‪.‬‬ ‫נוּ ָמה‪ֶ ,‬מ ֶלך‪ְ,‬‬ ‫ָּבא ַה ֵּלץ‪.‬‬ ‫נוּ מוּ רוּ ַח וּ ִמ ְפ ָרשׂ‬ ‫ֵה ָר ְגעוּ ּתוֹ ְלדוֹ ת ּ ָפ ַרס‬ ‫(אחשורוש) ׁ ֶש ְ ּי ַכ ּבוּ ֶאת ַה ּ ַפ ָּנס‪...‬‬ ‫(מונדריש) ֵּכן‪ֵּ .‬כן‪ָ .‬הס‪.‬‬ ‫מי שקורא את השיר כפי שהוא מובא בנוסח המודפס של "אסתר המלכה"‬ ‫רואה להלן גם את הוראות הבימוי‪" :‬אחשורוש שוקע בנמנום‪ ,‬ראשו על ברכי‬ ‫מונדריש‪ .‬האור עומם‪ .‬המלך ישן סוף־סוף‪ .‬סוף תמונה שלישית"‪.‬‬ ‫אולם אלתרמן לא אמר נואש‪ :‬זמן קצר אחרי ירידת "אסתר המלכה" מן‬ ‫הבמה כינס כמה חברים בביתו‪ ,‬ביניהם גרשון פלוטקין‪ ,‬וקרא בפניהם מחזה‬ ‫נוסף שחיבר ממש בזמן האחרון‪ .‬המחזה נקרא באופן זמני בשם "חוף המדוזה"‪:‬‬ ‫("ק ָהל נִ ְכ ָּבד‪ַ ,‬ה ֵּמ ָאה ָה ֶעשְׂ ִרים ִהיא‬ ‫הזמן הוא שנות השבעים של המאה העשרים ָ‬ ‫ת־ש ְב ִעים")‪ ,‬והמקום הוא בית מלון בתל אביב‪ ,‬שבו נערכת ועידה בין־לאומית‬ ‫ַּב ׁ ִ‬ ‫[ ‪] 702‬‬

‫תואיצמה קוש‬

‫יכי‬ ‫"ב ָעיוֹ ת ִא ׁ ְש ּפוּ ז‪ְ ,‬ל ַמ ֲחלוֹ ת ְמ ֻמ ּׁ ָשכוֹ ת‪ַּ ,‬ת ֲה ִל ֵ‬ ‫העוסקת באופן סמלי בנושאים כמו ְּ‬ ‫נִ וּ וּ ן‪ /‬וְ נָ כוּ ת ְּכרוֹ נִ ית"‪ .‬אל הוועידה מגיעים טיפוסים שונים הקשורים בדרך זו או‬ ‫אחרת במהפכה הקומוניסטית ובמשטר הטרור שבא בעקבותיה‪ :‬ביניהם חוקר‬ ‫בכיר לשעבר בצ'קה‪ ,‬תאורטיקן מרקסיסטי שהיה כלוא במחנה עבודה‪ ,‬קומיסר‬ ‫יהודי בשם מירקין העולה מן המתים‪ ,‬צעירים מן המזרח ומן המערב המבקשים‬ ‫לחדש את בשורת המהפכה‪ ,‬וכן דמויות מבני הארץ המייצגות את אותם חוגים‬ ‫שאהדו את הקומוניזם וניסו להצדיק את דרך ההתנהלות של המשטר הסובייטי‪.‬‬ ‫המחזה היה למעשה המשך לקו האנטי־סובייטי שבו דגל אלתרמן לאורך כל‬ ‫השנים‪ ,‬בייחוד בשנות החמישים המוקדמות‪ .‬הוא גם עקב באהדה אחרי עידן‬ ‫ההפשרה שהחל בעקבות הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בהנהגת‬ ‫חרושצ'וב‪ ,‬שעל רקעו מתרחש המחזה‪ .‬אלא שהעיבוד הדרמטי של פרשה‬ ‫היסטורית זו‪ ,‬שתפסה בזמנה מקום כה נכבד בסדר היום שלו‪ ,‬לא עלה יפה‪:‬‬ ‫כשסיים את הקריאה בפני הנאספים בדירתו השתררה שתיקה רועמת‪ ,‬איש מהם‬ ‫לא יצא מגדרו‪ ,‬ולאחריה התחילו אמירות בנוסח‪ :‬המחזה נעדר מרכז‪ ,‬יש בו‬ ‫ריבוי דמויות‪ ,‬חסרה עלילה‪ ,‬אין מתח‪ ,‬אין פינלה ראוי לשמו‪ .‬המסר היה ברור‪:‬‬ ‫בשונה מ"אסתר המלכה"‪ ,‬שעורר תקווֹ ת וציפיות וזכה להפקה מרהיבה — נתפס‬ ‫"חוף המדוזה" מלכתחילה כטקסט שאינו ראוי לעלות על הבמה‪ ,‬והדבר חייב‬ ‫את אלתרמן למהר ולגנוז אותו‪ ,‬לפחות לפי שעה‪86.‬‬

‫[ ‪] 703‬‬

‫פרק ארבעה עשר‬

‫מול מציאות שאין לה אח‬ ‫(‪)1970-1966‬‬

‫א‬ ‫באפריל ‪ 1966‬אושפזה לאה להב‪ ,‬אחותו של נתן אלתרמן‪ ,‬בבית חולים העמק‬ ‫שבעפולה‪ .‬זה זמן שלאה הרגישה שמקננת בה מחלה‪ ,‬אולם לאחרונה החמיר‬ ‫מצבה מאוד והיא נזקקה בדחיפות לבית חולים‪ .‬האשפוז נמשך כמה חודשים‪,‬‬ ‫כשהרופאים מתקשים להגיע לאבחנה ברורה בנוגע למחלתה‪ .‬לאה היתה חלשה‬ ‫מאוד‪ ,‬לעתים קרובות תקפו אותה כאבים‪ ,‬אך היא לא נפלה ברוחה‪ .‬המבקרים‬ ‫הרבים שבאו אליה הופתעו מן הרוח האיתנה שלה ומן האופטימיות שהקרינה‪.‬‬ ‫השכיבה הממושכת בבית החולים העניקה לה הזדמנות נדירה להתפנות לקריאת‬ ‫ספרים‪ :‬היא קראה את ספר סיפוריו הראשון של עמוס עוז‪ ,‬ארצות התן‪ ,‬ואת‬ ‫ספרו של סול בלו‪ ,‬הרצוג‪ ,‬שהופיע אז בתרגום עברי‪ .‬את רשמי הקריאה שלה‬ ‫אהבה לחלוק עם בנה הצעיר אקי‪ ,‬שהיה אז חייל בשירות סדיר‪ .‬עמוס עוז עשה‬ ‫עליה רושם‪ ,‬היא התלהבה לגלות סופר צעיר כל כך שהוא יליד הארץ‪ ,‬ואפילו‬ ‫חבר קיבוץ‪ .‬ממש אחד משלנו‪ .‬בלו עניין אותה גם כן‪ ,‬אבל הרבה פחות‪ .‬זה כבר‬ ‫לא העולם שלנו — אמרה לאקי — זהו עולם של תלישות‪ ,‬של ניכור‪ ,‬האופייני‬ ‫כל כך לסופר יהודי באמריקה‪1.‬‬ ‫מחלתה של לאה הכתה את אלתרמן בהלם‪ .‬הוא היה קשור בכל נימי נפשו‬ ‫לאחותו‪ ,‬שהיתה צעירה ממנו בשנים אחדות‪ .‬לאורך כל השנים שמר ִאתה על‬ ‫קשר הדוק‪ ,‬הקפיד לבקר אותה באופן סדיר בקיבוצה בצפון‪ ,‬והיא מצדה ניצלה‬ ‫כל הזדמנות לבוא לתל אביב כדי לפגוש אותו‪ .‬אף שהוא היה המפורסם בין‬ ‫השניים‪ ,‬חש אלתרמן הערצה כלפיה‪ ,‬שכן הגשימה במעשה‪ ,‬וללא פשרות‪,‬‬ ‫את כל מה שהוא האמין בו‪ .‬היא עזבה את העיר‪ ,‬הקימה יישוב חדש‪ ,‬היתה‬ ‫חברת קיבוץ‪ ,‬עסקה בהוראה וחינכה דורות של תלמידים‪ ,‬היתה שותפת מלאה‬ ‫לבנייתה של הארץ ושל המדינה בדיוק כפי שחלמו עליה אבות הציונות‪ .‬היא‬ ‫ובעלה הקימו משפחה גדולה ומלוכדת‪ ,‬שני בנים ובת‪ ,‬שכלפיהם חש קרבה‪.‬‬ ‫[ ‪] 704‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫מה שונה היתה משפחתה של לאה‪ ,‬שלאחרונה זכתה אפילו בנכד‪ ,‬לעומת‬ ‫משפחתו הקטנה והשברירית כל כך! אלתרמן גם הכיר לה תודה על האהבה‬ ‫והחום שהרעיפה על תרצה‪ ,‬שבילדותה בילתה את חופשות הקיץ שלה בתל‬ ‫עמל‪ ,‬ולא פחות מזה על מסירותה כלפי אמם הקשישה בלה‪ ,‬שבמשך שנים‬ ‫התגוררה בקיבוץ והיתה נתונה להשגחתה‪ .‬הוא העריך את לאה גם כאישה‬ ‫דעתנית‪ ,‬משכילה ואוהבת ספר‪ ,‬שנהגה להתייצב באספות הקיבוץ או בכינוסי‬ ‫התנועה ולהשמיע את קולה ברבים‪ .‬מפעם לפעם פרסמה מאמרים ורשימות‬ ‫בענייני חינוך וחברה‪ .‬ואף שהיה בר פלוגתא של השומר הצעיר‪ ,‬ביתה הפוליטי‬ ‫של לאה‪ ,‬לא יכול היה שלא לכבד את המעמד ואת הסמכות שנהנתה מהם‬ ‫אחותו בקרב אנשי הקיבוץ והתנועה‪.‬‬ ‫אלתרמן ִהרבה לנסוע לעפולה ולבקר את אחותו בבית החולים‪ .‬בביקוריו‬ ‫שוחח תמיד עם הרופאים ועקב מקרוב אחרי הטיפול בה‪ .‬לכן הוא היה אחד‬ ‫הראשונים שהאבחנה בנוגע לטיב המחלה נמסרה להם‪ :‬מתברר שלאה חלתה‬ ‫במחלת הודג'קין‪ ,‬מחלה ממארת של בלוטות הלימפה‪ ,‬שנמצאה אז בשלב‬ ‫מתקדם ושחייבה ניתוח‪ .‬בשלב זה החליט אלתרמן לעשות מעשה‪ .‬הוא התקשר‬ ‫אל מנהל בית החולים תל השומר חיים שיבא‪ ,‬סיפר לו על מחלתה של אחותו‪,‬‬ ‫וביקש ממנו לאשפז אותה בבית החולים שבהנהלתו‪ .‬בין אלתרמן לשיבא היתה‬ ‫היכרות מוקדמת‪ ,‬וזו התחזקה בתקופת הפרשה‪ ,‬שבה התייצבו שניהם כתומכי‬ ‫בן־גוריון‪ :‬הם אף נטלו חלק בהתארגנות של קבוצת סופרים ואנשי מדע למען‬ ‫בן־גוריון שהובילה לכינוס הידוע בבית הפרקליט בפברואר ‪ .1961‬לאחרונה‬ ‫חזרו ונפגשו במסגרת חוגי רפ"י‪ 2.‬לכן פנייתו אל שיבא לא נפלה על אוזן ערלה‪,‬‬ ‫והוא נענה לבקשה ברצון‪ .‬עתה היה אלתרמן מלא תקווה‪ :‬הוא היה משוכנע כי‬ ‫הניתוח בתל השומר וההשגחה האישית של שיבא יביאו לה מרפא‪ .‬אף שראה‬ ‫כי לאה הולכת ונחלשת‪ ,‬ולמרות ההערכות הפסימיות ששמע מן הרופאים בבית‬ ‫חולים העמק‪ ,‬האמין בתוך תוכו שהיא תתגבר על המחלה אם רק תזכה לטיפול‬ ‫הנכון‪" .‬צריך להילחם‪ ,‬אנחנו נילחם" — חזר ואמר לגיסו ולאחייניו‪.‬‬ ‫לאחר שלאה אושפזה בתל השומר הקפיד אלתרמן לבקר אותה לעתים‬ ‫קרובות ביותר‪ .‬למען האמת עתותיו היו אז בידיו קצת יותר מבעבר‪ ,‬הוא היה‬ ‫שרוי בנתק עם דבר‪ ,‬ומאחר שלא התחייב עדיין לכתוב לאכסניה כלשהי —‬ ‫מצא את עצמו בפעם הראשונה זה שנים משוחרר מן המחויבות השבועית‬ ‫לכתוב לעיתון‪ .‬השהייה במחיצת לאה‪ ,‬גם במצבה זה‪ ,‬נעמה לו מאוד‪ ,‬הוא אהב‬ ‫אותה‪ ,‬נהנה לשמוע את קולה‪ ,‬להאזין לדבריה‪ ,‬להחזיק את ידה בידו‪ .‬הניתוח‬ ‫המקוות‪ .‬הרופאים דיווחו לבני‬ ‫נעשה באמצע אוגוסט‪ ,‬אך לא הביא לתוצאות ֻ‬ ‫[ ‪] 705‬‬

‫אלתרמן‬

‫המשפחה שהסרטן התפשט בכל גופה ואין עוד דרך לעצור את המחלה‪ .‬היה‬ ‫ברור שמצבה של לאה נואש ושסיכוייה להישאר בחיים אינם רבים‪ .‬אלתרמן‬ ‫התקשה לעמוד בזה‪ .‬בצר לו ביקש לחזור ולדבר עם שיבא‪ .‬הוא השיג אותו‬ ‫בטלפון‪ ,‬דיווח לו על מה שאמרו הרופאים‪ ,‬ואז הוסיף‪" :‬אנחנו לא ניתן לזה‬ ‫לקרות! אנחנו לא ניתן לזה לקרות!" שוב ושוב אמר לערן‪ ,‬בנה של לאה‪:‬‬ ‫"אנחנו נהיה חזקים‪ .‬אנחנו לא נוותר!" תמיד בגוף ראשון רבים‪ .‬אבל קולו של‬ ‫אלתרמן היה קול קורא באפלה‪ .‬למרות כל מאמצי הרופאים התקשתה לאה‬ ‫להתאושש מן הניתוח‪ ,‬והיא נפטרה ב־‪ 12‬בספטמבר ‪ ,1966‬שלושה ימים בלבד‬ ‫לפני ראש השנה תשכ"ז‪ .‬בת ‪ 53‬היתה במותה‪.‬‬ ‫מותה של לאה להב הכה בהלם את קיבוץ תל עמל‪ ,‬שהיא היתה מראשוני‬ ‫מייסדיו ואחת מן הדמויות המרכזיות שבחיי המשק‪ .‬למחרת היום התפרסמה‬ ‫בעל המשמר‪ ‬מודעה משותפת של הקיבוץ ושל משפחות להב ואלתרמן‪" :‬אבל‬ ‫כבד ירד על ביתנו עם מותה של לאה אלתרמן־להב" — נכתב במודעה‪ .‬ובסמוך‬ ‫התפרסמה מודעה נפרדת‪ ,‬גם היא מטעמו של קיבוץ תל עמל‪" :‬ביתנו הקיבוצי‬ ‫שרוי באבל כבד הננו מבקשים מכל קרובינו וידידינו להימנע מביקור בראש‬ ‫השנה"‪ .‬ידיעה על הסתלקותה של לאה להב הופיעה גם בעמודי החדשות של‬ ‫העיתון‪ ,‬ובה נכתב כך‪" :‬במותה נקטעו חיים סוערים מלאי מעשה ופעילות‪ ,‬חיי‬ ‫הגשמה נאמנה של ערכים‪ .‬היתה ממעצבי דמותו של הקיבוץ בכל שטחי חייו;‬ ‫מחנכת דגולה; אשת הגות; בעלת לב עדין ומלא הבנה לזולת"‪ .‬דברים ברוח זו‬ ‫הופיעו גם בדבר‪" :‬לאה היתה מחנכת דגולה ונתנה ממרצה ומכשרונה המזהיר‬ ‫לקבוצה ולקיבוץ הארצי‪ .‬איש ההגיון וההגות‪ .‬בעלת נפש עדינה ופיוטית‪.‬‬ ‫בעלת סמכות ואיש־מופת שהכל העריצוה"‪ 3.‬שני העיתונים‪ ‬תיארו‪ ‬בקיצור את‬ ‫מסלול חייה של לאה — ילידת קישינב (אף כי נולדה בוורשה)‪ ,‬עלתה לארץ‬ ‫עם משפחתה ב־‪ ,1925‬תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה‪ ,‬הצטרפה לקיבוץ‬ ‫הראשון של השומר הצעיר (בית אלפא) ונמנתה עם מקימי קיבוץ תל עמל‪,‬‬ ‫מקום ששימשה בו במשך שנים מורה ומחנכת‪ .‬הוזכר גם הייחוס המשפחתי של‬ ‫לאה כמי שהיתה בתו של המחנך הדגול יצחק אלתרמן ואחותו של המשורר‬ ‫נתן אלתרמן‪.‬‬ ‫בשעות אחר הצהריים של ‪ 13‬בספטמבר נערכה הלווייתה של לאה להב‬ ‫בקיבוץ תל עמל‪ :‬אחרי ארונה הלכו בני המשפחה — ביניהם נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫רעייתו רחל ובתו תרצה — ואחריהם השתרכה שורה ארוכה־ארוכה שכללה את‬ ‫כל חברי הקיבוץ‪ ,‬מנהיגי הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪ ,‬וכן ידידיה ומעריציה‬ ‫הרבים שהגיעו מרחבי הארץ‪ .‬קיבוצים רבים פרסמו בעיתונים מודעות של‬ ‫[ ‪] 706‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫השתתפות בצער‪ :‬קיבוץ משמר העמק‪ .‬בית אלפא‪ .‬כפר מסריק‪ .‬רשפים‪ .‬עין‬ ‫החורש‪ .‬עמיר‪ .‬אילון‪ .‬הזורע‪ .‬געש‪ .‬עין המפרץ‪ .‬מעברות‪ .‬מסילות‪ .‬העוגן‪.‬‬ ‫רוחמה‪ .‬שער הגולן‪ 4.‬מאות אנשים התגודדו ליד הקבר הפתוח שנכרה למרגלות‬ ‫עץ פיקוס ענק בבית הקברות של הקיבוץ‪ ,‬הממוקם על גדות נחל האסי‪ .‬באופק‬ ‫נראו הרי הגלבוע עטופים באור הרך של שעת בין ערביים‪ .‬חברת המשק נחמה‬ ‫גינוסר ספדה ללאה‪" :‬מי פלל שבאמצע הדרך יידום קולה‪ ,‬ולא נשמע אותו‬ ‫עוד" — אמרה המספידה‪" .‬שנשאר כולנו‪ ,‬קיבוץ ותנועה‪ ,‬מיותמים‪ ,‬משאבדה‬ ‫לנו אחת מבחירינו‪ ,‬מאבני המסד של הבניין כולו"‪ .‬ועוד אמרה‪" :‬קשה יהיה‬ ‫לכולנו‪ ,‬למשפחה הענפה והמושרשת בתוכנו‪ ,‬לחברותיה וחבריה לעבודה‪,‬‬ ‫לידידיה הרבים‪ ,‬להמשיך בלי שאר־הרוח‪ ,‬התום‪ ,‬טוב־הלב וההומור של לאה‬ ‫שלנו"‪ 5.‬והיא חתמה את דבריה כך‪" :‬עם מותה של לאה — שוב לא תהיה תל־‬ ‫עמל כפי שהיתה בחייה"‪ .‬שניים מתלמידיה‪ ,‬שהיו כבר לאנשים — דני יפה‬ ‫ותמר סקופ — ספדו לה גם הם‪ .‬ואלתרמן‪ ,‬איש המילים‪ ,‬שידע לתת ביטוי כה‬ ‫מופלא לכל מה שמתרחש בארץ הזאת‪ ,‬הקשיב להספד של נחמה‪ ,‬הוא שמע גם‬ ‫את הד קולם של התלמידים‪ ,‬אך לא אמר דבר משלו‪ .‬הוא עמד בצד‪ ,‬אבל וחפוי‬ ‫ראש‪ ,‬לידו עמדו רחל ותרצה‪ ,‬ראשו היה שמוט ושפתיו קפוצות‪" .‬לאה מתה" —‬ ‫הרהר בינו לבין עצמו — "לאה מתה"‪.‬‬ ‫בערב‪ ,‬לאחר שהתעכב לזמן קצר בבית גיסו משה להב‪ ,‬חזר אלתרמן עם‬ ‫רחל ותרצה לתל אביב‪ .‬בקיבוצי השומר הצעיר לא נהגו לשבת שבעה‪ ,‬ולכן לא‬ ‫חש כל מניעה לחזור הביתה‪ .‬זה היה בערב ראש השנה תשכ"ז‪ .‬במוצאי שבת‪,‬‬ ‫ביום שלאחר ראש השנה — זה היה ב־‪ 17‬בספטמבר — נערכה בתאטרון הבימה‬ ‫הצגת בכורה של המחזה "אותלו" מאת שייקספיר‪ ,‬שאותו תרגם לעברית‪.‬‬ ‫היה זה אירוע חגיגי במיוחד‪ ,‬שבו עמד התאטרון לפתוח את העונה החדשה‪.‬‬ ‫התרגום עצמו לא היה חדש — אלתרמן מסר אותו עוד ב־‪ ,1950‬כאשר הועלתה‬ ‫ההצגה לראשונה בבימויו של יוליוס גלנר‪ ,‬עם אהרן מסקין בתפקיד הראשי‪.‬‬ ‫מאז הופיע המחזה כספר‪ ,‬שאלתרמן צירף לו הקדשה‪" :‬לשחקן העברי הגדול‬ ‫א ה ר ן מ ס ק י ן מקדיש המתרגם את נסיונו זה"‪ 6.‬לצורך ההפקה החדשה‬ ‫גייסה הבימה את פטריק דרומגול‪ ,‬במאי בריטי נודע‪ ,‬והיא העמידה לרשותו את‬ ‫מיטב השחקנים מבני הדור הצעיר‪ ,‬בכללם נחום בוכמן‪ ,‬מישה אשרוב ודליה‬ ‫פרידלנד‪ 7.‬אלתרמן אהב מאוד את המחזה‪ ,‬וראה בו את אחד השיאים של עבודתו‬ ‫כמתרגם‪ .‬ואכן‪ ,‬הישג זה זכה לאישור מחודש במאמרי הביקורת‪ :‬אמנם ההצגה‬ ‫עצמה התקבלה בצורה צוננת‪ ,‬אך הכול העתירו שבחים על מלאכת התרגום‪.‬‬ ‫חיים גמזו כתב ש"תרגומו של נתן אלתרמן רענן‪ ,‬מזהיר ורווי שירה אמיתית‪.‬‬ ‫[ ‪] 707‬‬

‫אלתרמן‬

‫כיאות ליצירה של שייקספיר‪ ,‬כיאות לאחד מגדולי משוררינו"‪ .‬בועז עברון‪,‬‬ ‫שגם הוא לא נהג לפזר שבחים‪ ,‬כתב ש"תרגומו של נתן אלתרמן גמיש‪ ,‬פשוט‬ ‫ומלא פתרונות מצויינים ומובנים בנקל לבעיות סגנוניות קשות"‪ .‬עזרא זוסמן‪,‬‬ ‫שאת דעתו החשיב אלתרמן במיוחד‪ ,‬אמנם ביקר את השחקנים על אופן הגשת‬ ‫הטקסט‪ ,‬אך לא היה בזה כדי להמעיט בעיניו מערך התרגום‪" :‬חבל שהלשון‬ ‫העברית של המחזה — משל נ‪ .‬אלתרמן" — כתב זוסמן — "המצויינת ברוך‪,‬‬ ‫בעצמה‪ ,‬בסגולות צבע ואופי‪ ,‬אינה מגיעה ברובה אל הקהל‪ ,‬הן משום הרמה‬ ‫הפיוטית שלו‪ ,‬הן מחמת ההיגוי‪ ,‬שאינו מכוון להביא את הטקסט בטהרו"‪8.‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שנמנע מלהגיע לבכורה החגיגית‪ ,‬היה אדיש למדי למקרא הביקורת‬ ‫שנכתבה על ההצגה‪ ,‬גם השבחים שהורעפו על חלקו כמתרגם לא עשו עליו‬ ‫שרעפיו היו נתונים לעובדת מותה של לאה‪ ,‬לחלל הנורא שהיא‬ ‫ּ‬ ‫רושם‪ .‬כל‬ ‫הותירה אחריה‪ .‬הוא הרגיש את עצמו פגוע ומובס‪ ,‬מדוע בעצם נטשה אותו‬ ‫סתם ככה‪ ,‬באמצע החיים‪.‬‬ ‫בעיצומם של ימי השלושים למותה של לאה התכנס מרכז רפ"י בתל אביב‬ ‫כדי לציין מלאות שמונים שנה לדוד בן־גוריון‪ ,‬שחל בחג הסוכות‪ .‬אף שלא‬ ‫נטה להופיע בפומבי‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה בימים אלה‪ ,‬נעתר אלתרמן לפניית‬ ‫המארגנים ובא לשאת נאום‪ .‬הנאום עצמו‪ ,‬שהובא בשלמותו בביטאונה של‬ ‫רפ"י‪ ,‬היה ספוג הערצה לבן־גוריון — האיש המתכוון אל העיקר‪ ,‬היודע להבדיל‬ ‫בין עיקר לטפל‪ ,‬החושף דברים עד שורשם‪ ,‬ואף שלא בן־גוריון הוא זה שחולל‬ ‫לבדו את המפנה ההיסטורי‪ ,‬הרי שאין בתולדות תקומתנו מקרה מובהק יותר‬ ‫שבו "רבים כל כך חייבים הרבה כל כך לאחד כל כך"‪ .‬קשוב לרוחות הזמן‪ ,‬עשה‬ ‫אלתרמן מאמץ מיוחד להפריך את הטענה בדבר היותו של בן־גוריון בגדר סכנה‬ ‫לדמוקרטיה‪ .‬יתר על כן‪" :‬מזלה של מדינת ישראל הוא זה‪ ,‬שבראשית צעדיה‪,‬‬ ‫בראשית התהוות הדמוקרטיה הצעירה שלה‪ ,‬עמד בראשה אדם ששתלטנות‬ ‫לשמה וגינוני בעל ביתיות לשמה‪ ,‬הם ממנו והלאה"‪ .‬הוא גם הגן על דרך‬ ‫התנהלותו של בן־גוריון בפולמוס הפרשה‪ ,‬שכן פולמוס זה — שרבים בציבור‬ ‫נטו לזלזל בו — נגע‪ ,‬לדבריו‪ ,‬בבעיות יסוד של המדינה‪ ,‬וכך גם ייסודה של‬ ‫רפ"י‪ ,‬שנולדה מן הפולמוס‪ .‬את דבריו סיים בפנייה נרגשת אל בן־גוריון ואל‬ ‫אשתו פולה‪ ,‬שנימתה היתה דומה לזו של שירי השבח שנהג להשמיע לכבודו‬ ‫של המנהיג‪:‬‬ ‫דוד בן־גוריון‪ ,‬הוא ואשת נעוריו צריכים לדעת שקהל זה שכאן ורבים‬ ‫אחרים‪ ,‬שלא נסחפו בהלכי־רוח חולפים‪ ,‬הם עדות רבה ומעודדת‪ ,‬הם‬ ‫[ ‪] 708‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫עדות שתחנת השמונים הזאת‪ ,‬שהיא מצפה רם ונעלה‪ ,‬ואין נעלה ממנו‬ ‫היום‪ ,‬צופה אל עבר מפואר‪ ,‬ואל עתיד מפואר וגדול‪ ,‬צריך רק שנהייה‬ ‫ראויים הן לעבר והן לעתיד‪ .‬חזק ואמץ בן־גוריון‪9.‬‬ ‫ימים אחדים לאחר שהשמיע נאום חגיגי זה נסע אלתרמן לתל עמל כדי‬ ‫להשתתף בטקס גילוי המצבה במלאות שלושים למותה של לאה‪ .‬על מצבת‬ ‫האבן הפשוטה‪ ,‬האפרפרה‪ ,‬שהוצבה על קברה‪ ,‬נרשמו המילים האלה‪" :‬לאה‬ ‫אלתרמן־להב נפטרה כ"ז אלול תשכ"ו ‪ 12.9.1966‬בת ‪."53‬‬ ‫ילדה‬ ‫ּ‬ ‫בזמן מחלתה ומותה של לאה היתה תרצה בהיריון‪ ,‬נושאת ברחמה את‬ ‫הראשון‪ .‬רק חודשים אחדים קודם לכן‪ ,‬בטרם הריונה‪ ,‬השתתפה בהצגת "אסתר‬ ‫המלכה"‪ ,‬שחייה לא היו ארוכים‪ .‬מלבד המשחק בתאטרון המשיכה כל העת‬ ‫לכתוב שירה ולתרגם מחזות‪ ,‬לזכותה נזקפו כבר קובץ שירים ראשון ועוד ספר‬ ‫שנועד לילדים‪ ,‬ולאחרונה השלימה את התרגום מגרמנית למחזהו של לסינג‪,‬‬ ‫"נתן החכם"‪ ,‬שעמד לעלות בקרוב בתאטרון הבימה‪ 10.‬מצבה של תרצה היה‬ ‫יציב ורוחה היתה טובה‪ :‬אחרי ימי הסער והפרץ שבתקופת נישואיה לעודד‬ ‫קוטלר באו ימים רגועים‪ ,‬יחסית‪ ,‬במחיצתו של בעלה השני‪ ,‬בנימין סלור‪,‬‬ ‫שהכול נהגו לקרוא לו "בנץ'"‪ .‬הזוג התגורר בדירה קטנה ברחוב בן יהודה‬ ‫פינת רחוב רופין‪ ,‬ממש במרחק הליכה מן הבית שבשדרות נורדאו‪ .‬בנץ' המשיך‬ ‫בעבודתו בתאטרון כמקים תפאורות‪ ,‬ואילו תרצה שיחקה‪ ,‬תרגמה וכתבה‪,‬‬ ‫כשהיא שואפת להטביע חותם בכל התחומים שבהם עסקו גם אביה וגם אמה‪.‬‬ ‫אלתרמן קפץ מדי פעם לביקור‪ ,‬ותרצה מצדה הרבתה לסור לבית הוריה‪ ,‬לא‬ ‫אחת באה לשם כדי להראות לאביה שיר שכתבה או כדי להתייעץ על תרגום‬ ‫שעדיין היה בעבודה‪ .‬היא ייחלה תמיד לעינו הבוחנת‪ ,‬לתגובותיו‪ ,‬למשפטו‪,‬‬ ‫בסתר לבה ציפתה לשמוע מפיו דברי שבח וחיזוק‪ .‬ואלתרמן‪ ,‬שבדרך כלל לא‬ ‫אהב לעיין בטיוטות של כותבים‪ ,‬מצא את כל הזמן שבעולם כדי לראות את מה‬ ‫שכתבה‪ ,‬ואף שהשמיע באוזניה דברי ביקורת‪ ,‬תמיד היה נפעם ונרגש אל מול‬ ‫הכישרון הספרותי שלה‪ ,‬שאותו ידע להוקיר‪.‬‬ ‫ביום שני‪ 6 ,‬בפברואר ‪ ,1967‬בשעת בוקר מוקדמת — כחודש ימים לאחר‬ ‫יום הולדתה ה־‪ — 26‬נולדה לתרצה ולבנימין סלור בת‪ ,‬שהיתה הנכדה הבכורה‬ ‫של נתן אלתרמן‪ .‬כשצלצל בנץ' לדירה בשדרות נורדאו ענתה תחילה רחל‪ ,‬אחר‬ ‫כך עלה אלתרמן על הקו‪ ,‬והשניים נתבשרו על הולדת הבת‪ .‬בתוך כמה שעות‬ ‫הגיעו אלתרמן ורעייתו אל ביתן היולדות שבבית החולים תל השומר‪ ,‬לא רחוק‬ ‫מן המקום שבו נשמה לאה את נשימותיה האחרונות‪ .‬אלתרמן היה נרגש כולו‪,‬‬ ‫[ ‪] 709‬‬

‫אלתרמן‬

‫הוא ורחל התיישבו ליד מיטת היולדת משני צדדיה‪ ,‬אוחזים בידה‪ ,‬מתבוננים‬ ‫בתווי פניה‪ ,‬דרוכים לקלוט כל רסיס של מידע על מה שקרה בשעת הלידה‪.‬‬ ‫בנץ' כבר היה מחוץ לבית החולים כדי לארגן את הקניות והסידורים הדרושים‬ ‫לקראת קליטתה הקרובה של הבת בבית‪ .‬לקראת הצהריים הביאה האחות את‬ ‫התינוקת למיטתה של תרצה‪ ,‬כשרחל ונתן זוכים להזדמנות לראות אותה בפעם‬ ‫הראשונה‪ .‬אלתרמן היסס לשאול מה יהיה שמה של הבת‪ ,‬כשהוא מחכה למוצא‬ ‫פיה של בתו‪ .‬אך תרצה לא השתהתה הרבה וגילתה להוריה את השם שהועידה‬ ‫לבתה — יעל־לאה‪ ,‬כשהשם הראשון הוא זה שאמור לשמש אותה‪ ,‬ואילו שמה‬ ‫השני הוא לזכרה של הדודה לאה‪ .‬שלושה ימים אחר כך הופיעה מודעת ברכה‬ ‫גדולה לכבודם של הסבים בעיתון הארץ‪ ,‬ודבר הלידה ושמה של התינוקת היו‬ ‫לנחלת הכלל‪" :‬לרחל מרכוס ולנתן אלתרמן‪ ,‬שפע ברכות ואיחולים עם הולדת‬ ‫הנכדה יעל־לאה — בית התאטרון הקאמרי"‪11.‬‬ ‫מאורע רדף מאורע‪ :‬בספטמבר נפטרה לאה‪ ,‬בפברואר ילדה תרצה את בתה‬ ‫יעל‪ ,‬ובמארס נפטרה בלה‪ ,‬אמו של אלתרמן‪ .‬שנים אחדות קודם לכן‪ ,‬לאחר‬ ‫שאיבדה לחלוטין את צלילות דעתה‪ ,‬הגיעו אלתרמן ואחותו למסקנה כי יש‬ ‫לאשפז אותה במוסד סיעודי‪ .‬ב־‪ 17‬באפריל ליווה אלתרמן את אמו הקשישה‬ ‫לסנטוריום "גן שלוה" שברמתיים (הוד השרון)‪ ,‬ומאז נהג לבקר אותה אחת‬ ‫לשבוע — הוא נסע באוטובוס מתל אביב לרמתיים‪ ,‬ומשם המשיך את דרכו‬ ‫ברגל אל הסנטוריום שהיה ממוקם בשכונת הפועלים א'‪ ,‬מהלך קילומטר אחד‬ ‫מן הכביש הראשי‪ .‬הביקורים היו כרוכים במאמץ רב ובאיבוד זמן יקר‪ ,‬ובחלוף‬ ‫כמה חודשים הועברה לאה מרמתיים לתל אביב‪ ,‬שם שוכנה במעון פרטי בקרן‬ ‫הרחובות רוטשילד ושינקין‪ .‬במשך יותר משלוש שנים‪ ,‬יום אחרי יום‪ ,‬בדרך‬ ‫כלל בשעות אחר הצהריים‪ ,‬הקפיד אלתרמן להגיע אל המעון כדי לבקר את‬ ‫אמו‪ .‬הוא נהג לשבת למולה שותק‪ ,‬וכעבור כשעה הלך לדרכו‪ .‬גם בימים‬ ‫שלאחר מותה של לאה המשיך אלתרמן בשגרת ביקוריו‪ ,‬בלי שיכול היה לספר‬ ‫לאמו או אפילו לרמוז לה על הסתלקותה של בתה‪ 12.‬ביום שלישי‪ 21 ,‬במארס‪,‬‬ ‫עוד בטרם יצא לביקורו היומי‪ ,‬התקשרה אליו בעלת המעון ומסרה לו כי אמו‪,‬‬ ‫שהיתה אז בת ‪ ,79‬נמצאה במיטתה ללא רוח חיים‪ .‬למחרת פורסמה מודעת אבל‬ ‫בעמוד הראשון של דבר ונכתב בה‪" :‬על מותה של אמא וסבתא בלה אלתרמן‪,‬‬ ‫אלמנתו של יצחק אלתרמן ז"ל‪ ,‬אנו אבלים"‪ .‬על המודעה היו חתומים בנה נתן‬ ‫אלתרמן והמשפחה‪ ,‬אחיה זלמן ליבוביץ והמשפחה ומשפחת להב‪ .‬ההלוויה‬ ‫יצאה באותו היום בשעה שלוש אחר הצהריים מבית ההלוויות ברחוב דפנה‬ ‫בתל אביב‪ ,‬כשפניה אל בית הקברות שבקריית שאול‪ .‬היתה זו הלוויה מעוטת‬ ‫[ ‪] 710‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫משתתפים‪ :‬נכחו בה בני המשפחה וקומץ ידידים — יוסיפון‪ ,‬אורלנד‪ ,‬שלמה‬ ‫שבא ומנחם דורמן‪ .‬את המיטה נשאו אלתרמן‪ ,‬האח זלמן ליבוביץ‪ ,‬הגיס משה‬ ‫להב ובנו אקי‪ ,‬שהיה אחד מארבעת נכדיה של בלה‪ .‬ליד הקבר ניצב אלתרמן‬ ‫בן ה־‪ ,56‬שנותר בנה היחיד של בלה‪ ,‬וקרא קדיש‪ .‬בלחש‪ ,‬באיפוק‪ ,‬במלוא כובד‬ ‫הראש‪ .‬איש החברה קדישא קרא בקול את תפילת אל מלא רחמים‪ .‬אף אחד‬ ‫לא דיבר‪ ,‬איש לא נשא הספדים‪ .‬לאחר ההלוויה חזר אלתרמן לביתו שבשדרות‬ ‫נורדאו‪ ,‬ואילו זלמן ליבוביץ בחר לשבת שבעה בביתו שברחוב בן־עמי‪ .‬עיתון‬ ‫דבר‪ ,‬שעמו היה אלתרמן שרוי בנתק כבר זמן רב‪ ,‬פרסם מודעת אבל‪" :‬לחברנו‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬משתתפים באבלך על מות האם ז"ל‪ ,‬בית דבר"‪ 13.‬במהלך השבוע‬ ‫הגיעו כמה מנחמים לביתו של אלתרמן שנהג אבלות ולא גילח את זקנו‪ .‬בתום‬ ‫השבעה‪ ,‬לאחר העלייה לקבר‪ ,‬הלכו הוא ודודו זלמן ליבוביץ לעושה המצבות‬ ‫בקריית שאול‪ ,‬יחד ניסחו את הכתובת על המצבה‪ ,‬וביום השלושים ערכו לבלה‬ ‫אזכרה וגילוי מצבה‪ ,‬כדת וכדין‪ .‬וכך נכתב על המצבה‪" :‬פ"נ בלה אלתרמן אשת‬ ‫המחנך יצחק אלתרמן‪ ,‬כ"ט כסלו תרמ"ט‪ ,‬ט' אדר ב' תשכ"ז"‪ .‬אחרי האזכרה‬ ‫התאספו בני המשפחה בביתו של זלמן ליבוביץ‪ ,‬ובערב הלכו הוא ורחל לבקר‬ ‫את תרצה ובנץ'‪ ,‬סקרנים לראות את הנכדה יעל‪ ,‬שהיתה אז בת כמעט שלושה‬ ‫חודשים‪.‬‬

‫ב‬ ‫כתיבתו הקבועה של אלתרמן בעיתון דבר‪ ,‬שתחילתה בפברואר ‪ ,1943‬נפסקה‬ ‫לכאורה בסתיו של שנת ‪ :1965‬אז פרסם את המאמר "ההיסטוריה של העת‬ ‫החדשה"‪ ,‬שהוקדש לביקורת על ספרו של יהושע אריאלי‪ ,‬הקנוניה‪ ,‬שעסק‬ ‫בפרשה‪ .‬זה היה ב־‪ 10‬באוקטובר של אותה שנה — עוד לפני הבחירות לכנסת‬ ‫החמישית — ומאז נדם קולו בעיתון למשך זמן רב‪ .‬אלא שלפתע‪ ,‬לאחר הפסקה‬ ‫של לא פחות מ־‪ 14‬חודשים‪ ,‬הופיע בדבר מאמר נוסף במסגרת "הטור השביעי"‪,‬‬ ‫ושמו‪" :‬אשדוד ומוכיחיה"‪ 14.‬היה זה ב־‪ 17‬בפברואר ‪ .1967‬במאמר זה —‬ ‫שמתחתיו התנוססה חתימתו הידועה של המחבר‪" ,‬נתן א‪ — ".‬יצא אלתרמן‬ ‫להגנתם של ארבעים פועלים בנמל אשדוד‪ ,‬כולם עובדי קבלן‪ ,‬ששבתו שביתת‬ ‫רעב בדרישה לקבל קביעות ולהיכלל בין עובדי הקבע של הנמל‪ .‬אלתרמן‬ ‫תמך בזכותם של הפועלים לשבות רעב‪ ,‬ואף התייצב לצד נשותיהם וילדיהם‬ ‫שהצטרפו גם הם לשביתה והתפלמס עם שני מאמרי מערכת שפורסמו בדבר‬ ‫באותו שבוע ושבהם הושמעו דברי תוכחה וביקורת בנוגע לסגנון המאבק של‬ ‫[ ‪] 711‬‬

‫אלתרמן‬

‫השובתים‪ 15.‬וזה היה באמת "הטור השביעי" האחרון‪ .‬כעבור פחות מחודשיים‪,‬‬ ‫ב־‪ 7‬באפריל‪ ,‬נדפס המאמר הראשון של אלתרמן במעריב‪ ,‬לאחר שהגיע לידי‬ ‫סיכום עם העורך‪ ,‬אריה דיסנצ'יק‪ ,‬על השתתפותו הקבועה בעיתון‪ .‬בדיוק ‪24‬‬ ‫שנים לאחר שהצטרף לדבר‪ ,‬עוד בימי כהונתו של ברל כצנלסון כעורך‪ ,‬הגיע‬ ‫פרק זה בחייו של המשורר לסיום הרשמי שלו‪16.‬‬ ‫לכשנוכח אלתרמן‪ ,‬בצורה סופית ונחרצת‪ ,‬שאין לו עוד מקום בדבר‪ ,‬החליט‬ ‫לתור אחרי אכסניה אחרת‪ .‬הוא ידע היטב שבלי מדור שבועי וקבוע באחד‬ ‫העיתונים היומיים‪ ,‬שבו יינתן לו להגיב באופן שוטף על אירועי הזמן‪ ,‬אין‬ ‫לו קיום‪ .‬אלתרמן החליט אפוא לפנות לאריה דיסנצ'יק‪ ,‬עורך מעריב‪ ,‬ולבקש‬ ‫ממנו להקצות לו מדור שבועי בעיתון‪ .‬ואף שמעריב היה‪ ,‬במוצהר‪ ,‬עיתון לא‬ ‫מפלגתי‪ ,‬רוב העיתונאים הבכירים שקבעו את דיוקנו של העיתון היו יוצאי‬ ‫התנועה הרביזיוניסטית ודגלו בעמדה ציונית־ימנית‪ .‬דיסנצ'יק עצמו‪ ,‬ששימש‬ ‫עורך זה עשר שנים‪ ,‬היה בזמנו ממייסדי תנועת בית"ר וחבר ההנהגה שלה‪,‬‬ ‫יצא בשליחויות התנועה לאירופה‪ ,‬היה מקורב לזאב ז'בוטינסקי וגם השתתף‬ ‫בעיתונות הרביזיוניסטית‪ .‬מאז ייסודו על ידי עזריאל קרליבך נקט מעריב‬ ‫קו עקבי נגד שלטון מפא"י‪ ,‬ולאחרונה‪ ,‬במהלך פרשת לבון‪ ,‬נמנה עם ראשי‬ ‫המבקרים את דוד בן־גוריון‪ .‬ואף על פי כן בחר אלתרמן במעריב‪ .‬האם היתה‬ ‫זו תפוצתו הגדולה של העיתון שמשכה אז את לבו של אלתרמן? או רמתה‬ ‫הגבוהה של הפובליציסטיקה שהתפרסמה בו? או שמא סבר כי האופי הציוני‬ ‫והלהט הפטריוטי שאפיינו את מעריב מזמנים לו סביבת עבודה הולמת‪ ,‬מעבר‬ ‫לחילוקי הדעות הפוליטיים? דיסנצ'יק‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא שאל את אלתרמן מדוע בחר‬ ‫במעריב‪ .‬פנייתו של משורר וסופר כה נכבד החמיאה לו מאוד‪ ,‬מה גם שפנייה‬ ‫זו התרחשה בעקבות החלטתו של אלתרמן לנטוש את דבר‪ ,‬שהיה מזוהה עם‬ ‫מפא"י ועם ההסתדרות‪ ,‬שני גופים שמעריב היה בר פלוגתא שלהם‪ .‬היענותו‬ ‫החיובית לפנייתו של אלתרמן היתה אפוא מידית‪.‬‬ ‫מאמרו הראשון של אלתרמן במעריב פורסם בגיליון יום שישי‪ 7 ,‬באפריל‬ ‫‪ .1967‬הוא קרא לו "תֹף־הפח וכלי הרוח"‪ ,‬ובו חזר לנושא הישן נושן שלו‪:‬‬ ‫יחסי ישראל־גרמניה‪ .‬הרקע למאמר היה סירובה של אגודת הסופרים לערוך‬ ‫קבלת פנים לסופר הגרמני הצעיר גינטר גראס‪ ,‬שנחשב למבקר של המשטר‬ ‫הנאצי‪ ,‬ולו רק מתוקף היותו סופר הכותב גרמנית‪" .‬כן‪ ,‬יש מפגשים תרבותיים‬ ‫אשר ההימנעות מהם היא חובה תרבותית נעלה יותר מן ההשתתפות בהם" —‬ ‫כתב אלתרמן‪" .‬יש סייגי חובה וזכרון וערבות הדדית שהם פרי הגיונם החותך‬ ‫של הבינה והחושים והקורות [‪ ]...‬מי שמכחיש ציווייו של היגיון זה משבש‬ ‫[ ‪] 712‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫את חושי־ההתמצאות של הזמן ההווה‪ ,‬לא רק מצד קשריו עם העבר אלא‬ ‫גם מבחינת תחושת הכיוון והתכלית לעתיד"‪ .‬חודש ימים לאחר מכן — ב־‪5‬‬ ‫במאי — פרסם אלתרמן מאמר גינוי למשטר הסובייטי‪ ,‬גם הוא נושא בעל ותק‬ ‫בכתביו‪ ,‬הפעם לרגל עריקתה למערב של סווטלנה סטלין‪ ,‬בתו של שליט ברית‬ ‫המועצות לשעבר‪ .‬במאמר שכותרתו "אבא של סווטלאנה" ניתח אלתרמן את‬ ‫תולדות משטר האימים הסובייטי ואת פולחן האישיות של סטלין‪ ,‬העלה על‬ ‫נס את ערעורו האמיץ של ניקיטה חרושצ'וב על משטר זה‪ ,‬וייחס ערך סמלי‬ ‫למעשה העריקה של סווטלנה סטלין‪ ,‬שהיה בעיניו "סמל מפלתה של כנסיה‬ ‫קנאית [‪ ]...‬האדירה ואולי האחרונה בכנסיות הדתיות שהיו מעולם‪ ,‬אשר אלוהות‬ ‫שלה מוטלת בעפר זה שנים‪ ,‬וסווטלאנה אינה אלא אחד הרסיסים העפים עדיין‬ ‫בעולם אחרי אותה מפולת"‪17.‬‬ ‫שני מאמרים אלה‪ ,‬שבהם נגלתה הפובליציסטיקה של אלתרמן במיטבה‪,‬‬ ‫נדחקו עד מהרה לקרן זווית‪ ,‬שכן בתוך ימים אחדים מצא הכותב את עצמו‬ ‫כשהוא נדרש להגיב על סדרה של אירועים מקומיים בעלי אופי שונה לגמרי‪.‬‬ ‫ב־‪ 12‬במאי פורסם מאמר שבו התייחס אלתרמן להחלטתה של ממשלת אשכול‬ ‫לקיים מצעד צבאי מצומצם לרגל יום העצמאות ה־‪ 19‬של מדינת ישראל‪ ,‬זאת‬ ‫כדי שלא לחרוג מן המגבלות שהוטלו על ידי הסכם שביתת הנשק‪ .‬אלתרמן‬ ‫הצטרף אל בן־גוריון שגינה את ההחלטה‪ ,‬כשהוא גורס‪" :‬יש בכל הפעילות‬ ‫הדיפלומאטית הזאת מסביב למצעד המצומצם משהו מדשדוש של אנפילאות‬ ‫מדיניות נוחות‪ ,‬שהממשלה מרגישה בהן יפה יותר מאשר בנעלים הקודמות‪,‬‬ ‫שהן גם גדולות מדי"‪ 18.‬אלא שהקו המתון שממשלת ישראל נקטה אותו לא‬ ‫הועיל‪ :‬ב־‪ 14‬במאי הוזרמו לסיני כוחות צבא מצריים‪ ,‬ב־‪ 16‬במאי התפרסמה‬ ‫דרישת מצרים לפינוי כוח החירום של האו"ם ממדבר סיני‪ ,‬ב־‪ 18‬במאי נדרש‬ ‫כוח האו"ם על ידי המצרים לעזוב את סיני‪ ,‬ולמחרת הודיע מפקד הכוח על‬ ‫היענות לדרישה‪ .‬ב־‪ 21‬במאי החליטה הממשלה על גיוס מילואים מלא‪ ,‬אך‬ ‫ראש הממשלה אשכול משך בבלמים והתנגד לפתיחה במלחמת מנע‪ ,‬למרות‬ ‫הלחצים הכבדים שהופעלו עליו הן בממשלה והן בקרב הצבא‪ .‬בתנאים אלה‬ ‫החלה "תקופת ההמתנה"‪ ,‬שבמהלכה נקלע הציבור הישראלי למצב של חרדה‬ ‫לנוכח המציאות הפוליטית החדשה שנוצרה באחת במזרח התיכון; מציאות‬ ‫זו חייבה קבלת החלטות מדיניות קשות וחוללה בתוך פרק זמן קצר שידוד‬ ‫מערכות בהנהגת המדינה‪.‬‬ ‫אלתרמן היה בלב הסערה‪ .‬ב־‪ 26‬במאי פרסם מאמר בשם "ממשלת חרום‬ ‫כהכרח עליון"‪ ,‬ובו הצטרף לאלה שהתייחסו בביקורת למדיניותו של אשכול‬ ‫[ ‪] 713‬‬

‫אלתרמן‬

‫שנתפסה כהססנית‪ .‬הוא הצטרף לקריאה להקמת ממשלת חירום לאומית‪,‬‬ ‫שנשמעה אז מכיוונים שונים והיטיב לבטא את החרדה שפשׂ תה אז בציבור‪ ,‬תוך‬ ‫כדי שימוש בביטויים שהזכירו ניסוחים שאותם נקט בעבר — הן בימי השואה‬ ‫והן בימי מלחמת העצמאות‪" :‬החישובים המפלגתיים לכינונה של ממשלת‬ ‫חירום צריכים להיעלם כיום" — קבע אלתרמן בצורה נחרצת — "שכן השאלה‬ ‫העומדת כיום לפנינו אינה שאלת קיומה של ממשלה זו או של ממשלה אחרת‬ ‫העשויה לבוא במקומה‪ ,‬אלא שאלת קיומה של מולדת זו‪ ,‬שאין אחרת עשויה‬ ‫לבוא במקומה לעולם‪ ,‬ושאלת קיומו או קצו של העם הזה‪ ,‬שגם עשוי להיות קץ‬ ‫אחד ואין שני"‪ .‬לזה צירף אלתרמן את התביעה החד־משמעית להחזיר את דוד‬ ‫בן־גוריון להנהגת המדינה‪" :‬בחשבון ההרכב האישי של ממשלת־חירום יבוא‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬קודם כל‪ ,‬שמו של בן־גוריון‪ ,‬אשר הוויתור עליו בעת הזאת הוא מעשה‬ ‫בזבוז בל יכופר"‪ .‬אלתרמן היה משוכנע לחלוטין כי הצבת דמותו ודברו של‬ ‫בן־גוריון "על מוניטין היסטוריים שלו ועל כל הכרוך בו ובמפעלו" תגרום לכך‬ ‫ששיעור קומתם של שליטי ערב ייראה בעולם בפרופורציה אחרת לגמרי מכפי‬ ‫שהוא נראה היום‪ .‬הכרעות אלה צריכות‪ ,‬לדעתו‪ ,‬להתקבל באופן מידי‪ ,‬כיוון‬ ‫שמהן ייגזר גורל מאבקה של ישראל — "לקיום או לכליון"‪19.‬‬ ‫ב־‪ 2‬ביוני‪ ,‬בעוד תקופת ההמתנה נמשכת‪ ,‬פרסם אלתרמן עוד מאמר בענייני‬ ‫השעה‪ ,‬שהורכב משני פרקים‪ .‬הפרק הראשון הוקדש לדין ודברים עם התפוצה‬ ‫היהודית‪ ,‬זאת לאור גילויי הסולידריות שליווּ את תקופת ההמתנה‪ ,‬ובייחוד‬ ‫התמיכה שהמדינה זכתה לה מצדה של ההסתדרות הציונית‪ .‬גילויים מחממי‬ ‫לב אלה לא הסיטו את אלתרמן מן הוויכוח העקבי שקיים זה שנים עם ארגון‬ ‫זה‪ ,‬שלדעתו מנע במשך כל שנות קיום המדינה עליית המונים ובזה נתן הכשר‬ ‫בחלקה בעלת עמדה ציונית מוצהרת‪,‬‬ ‫ּ‬ ‫לקיומה של תפוצה יהודית גדולה‪ ,‬אמנם‬ ‫אך כזו שלא נדרשת כלל לעמוד במבחן המעשה‪ .‬הפעם עבר אלתרמן לטונים‬ ‫גבוהים במיוחד‪" :‬סכנת האוייב העומד עכשיו בשערי מדינת ישראל היתה כיום‬ ‫אולי פחותה מכפי שהיא" — כך כתב — "לולא עמלה הציונות להצדיק בכל‬ ‫נימוקים שבעולם את עמידתם של שערים אלה ריקים מאין בא ומאין עובר‬ ‫בהם מארצות־הגולה‪ ,‬העשירות והחזקות‪ ,‬במשך עשרים השנים שמאז קום‬ ‫המדינה ועד עתה"‪ .‬הפרק השני של המאמר חזר אל נושא ממשלת החירום‪,‬‬ ‫כשאלתרמן תוקף בשצף קצף את הסתייגותן של מפלגות הפועלים מלצרף‬ ‫את מפלגתו החדשה של בן־גוריון לממשלה‪ ,‬הסתייגות שלוּ ותה בדיבורים על‬ ‫קנוניה שקשרו מפלגות הימין לתפוס את השלטון יחד עם רפ"י‪ .‬אלתרמן סבר‬ ‫כי גישה זו היא ביטוי לקוצר הראות של כמה מוותיקי מפא"י נגד מה שנראה‬ ‫[ ‪] 714‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫לו ככורח עליון‪ .‬עם זאת הוא היה משוכנע כי התנגדות זו היא זמנית בלבד‪:‬‬ ‫"הכורח יבקיע בסופו של דבר את העובש" — קבע בסיום דבריו‪20.‬‬ ‫בעת שמסר אלתרמן את המאמר לדפוס — זה היה ב־‪ 1‬ביוני — נודע ברבים‬ ‫כי המאבק המפלגתי והבין־מפלגתי המר שהתנהל במהלך תקופת ההמתנה‬ ‫והלחץ הציבורי הגובר והולך עשו את שלהם‪ :‬הוקמה "ממשלת הליכוד‬ ‫הלאומי"‪ ,‬ואליה צורפו שרים בלי תיק‪ .‬מנחם בגין מטעם תנועת החרות ויוסף‬ ‫ספיר מטעם הליברלים‪ ,‬ואילו משה דיין‪ ,‬איש רפ"י‪ ,‬נתמנה בה לשר הביטחון‪.‬‬ ‫ואף שבן־גוריון לא צורף להנהגה‪ ,‬לאלתרמן היו סיבות טובות להיות שבע‬ ‫רצון‪ :‬ממשלת החירום‪ ,‬שבה ראה "הכרח עליון"‪ ,‬אכן היתה לעובדה קיימת‪ ,‬ולא‬ ‫עוד אלא שמשה דיין נקרא למלא בה את תפקיד המפתח‪ .‬אלתרמן היה מעריץ‬ ‫מושבע של משה דיין‪ ,‬הוא העריך את יכולתו הצבאית‪ ,‬הוקסם מאישיותו‬ ‫"ה ָעם ָא ַהב ְּב ָך ֶאת ֶא ֶרץ‬ ‫המיוחדת‪ ,‬וגם ראה בו את מנהיג העתיד של ישראל‪ָ :‬‬ ‫יִ שְׂ ָר ֵאל‪ֲ /‬א ׁ ֶשר ִה ֵּנה ּ ְפרוּ שָׂ ה ָע ֶל ָ‬ ‫יך ְּכמוֹ ׁ ַש ַחר" — את זאת אמר בטור שהוקדש‬ ‫למשה דיין‪ ,‬עם סיום שירותו כרמטכ"ל ב־‪ ,1958‬ועל רקע הישגו המזהיר של‬ ‫מפקדה‪ 21.‬עתה‪ ,‬משנתמנה דיין לשמש שר‬ ‫ּ‬ ‫צה"ל במערכת סיני‪ ,‬שהוא היה‬ ‫ביטחון ומצביא עליון של המלחמה שבפתח — יכול היה אלתרמן לברך על‬ ‫המוגמר‪" :‬תמיד ידעתי שמקומו בראש — חשבנו שהוא יעלה בדרך הטבעית‬ ‫בימי שלום‪ ,‬לקראת חירום — חירום שהיה אולי נמנע אילו הוא היה מנהיג‬ ‫עד היום" — כך כתב בפנקסו — "אך הוא הגיע בכ"ז בעוד מועד — ובצורה‬ ‫הנעלה ביותר‪ ,‬ע"י רצון מפורש של העם שלא הובע בהערכות ובהתגודדות‬ ‫אלא ע"י כבוד רצונות שחברו לאחד — והגיע לא ע"י מפלגה ולא ע"י מפתח —‬ ‫אלא בניגוד לכל אלה — וע"י זה בדרך החופשית והדמוקרטית ביותר"‪ .‬ובצד‬ ‫השבחים על דיין לא חסך אלתרמן את שבטו מן המועמד האחר לתפקיד יגאל‬ ‫אלון‪ .‬בייחוד הסתייג מן ההתפעלות ומרגש ההודיה המובעים על ידי עסקנים‬ ‫למיניהם על שנמנע מלהיות שר הביטחון‪" .‬אין מרגישים אפילו כמה מגוחך‬ ‫ומעליב הדבר לאדם שמודים לו על שלא נטל לעצמו תפקיד שר הבטחון [‪]...‬‬ ‫ממה נפשך‪ ,‬אם הוא האיש הנכון — למה להודות לו על שסרב‪ ,‬ואם לא הוא‬ ‫האיש הנכון (וסימן שהכול מודים לו) מה הדיבורים על התעלות וכדומה"‪22.‬‬ ‫ב־‪ 5‬ביוני החלה מלחמה‪ ,‬היא "מלחמת ששת הימים"‪ .‬מביתו שבשדרות‬ ‫נורדאו בתל אביב עקב אלתרמן בדריכות עצומה אחרי מה שמתרחש בחזיתות‬ ‫המלחמה‪ .‬הוא האזין בקביעות לרדיו‪ ,‬קרא את העיתונים‪ ,‬מדי פעם בפעם הרים‬ ‫טלפון למי ממיודעיו כדי להתעדכן ביחס למצב‪ .‬דבר והארץ הגיעו לתיבת‬ ‫הדואר שלו בכל בוקר‪ ,‬והוא קרא בהם בשקידה‪ .‬לקראת הצהריים‪ ,‬בדרך‬ ‫[ ‪] 715‬‬

‫אלתרמן‬

‫ל"כסית"‪ ,‬קנה גם את עיתוני הערב‪ ,‬את מעריב ואת ידיעות אחרונות‪ .‬ב"כסית"‬ ‫פגש חברים‪ ,‬כמה מהם התמצאו במה שקורה בחזיתות‪ ,‬אחרים מסרו שמועות‬ ‫שעברו מפה לאוזן‪ .‬ההימצאות בתל אביב בזמן שבחזית מתנהלת מלחמה היתה‬ ‫מאוסה על אלתרמן — תמיד רצה להיות בתוך תוכם של הדברים‪ ,‬בקו הראשון‪,‬‬ ‫ותמיד מצא את עצמו בעורף‪ .‬כך היה ב־‪ ,1948‬כך היה ב־‪ 1956‬וכך גם עכשיו‪.‬‬ ‫את החסר הנורא ניסה למלא על ידי איתור כל בדל של אינפורמציה בנוגע‬ ‫לאופן התנהלותה של המלחמה ואיסוף מידע על המתרחש בה‪ ,‬כשהשאיפה‬ ‫היא להיות מעודכן על מצב העניינים כמעט בזמן אמת‪ .‬לצורך זה מדי פעם‬ ‫עלה על האוטובוס ונסע לבית סוקולוב‪ ,‬כדי לפגוש כמה מחבריו העיתונאים‪,‬‬ ‫ומשם המשיך לבית מעריב‪ ,‬שם היה אפשר לעקוב אחרי הידיעות עוד בטרם‬ ‫מסירתן לדפוס‪.‬‬ ‫החדשות שהגיעו מן החזית היו מהירות‪ ,‬דרמטיות‪ ,‬כמעט מעבר לדמיון‪:‬‬ ‫השמדתם של שדות התעופה של מצרים‪ ,‬ירדן וסוריה ביום הראשון למלחמה‬ ‫הסירה באחת את תחושת החנק שהעיקה על הכול‪ ,‬ושאותה חש אלתרמן‬ ‫בחריפות מיוחדת‪ .‬אחר כך הגיעו הידיעות על הניצחון בסיני‪ ,‬נפילתה של‬ ‫הגדה המערבית לידי צה"ל‪ ,‬כיבושה של ירושלים המזרחית‪ ,‬כניסת הצנחנים אל‬ ‫רחבת הכותל המערבי ולבסוף כיבוש רמת הגולן‪ ,‬ממש ברגע האחרון‪ ,‬כשנראה‬ ‫היה שהמלחמה כבר מאחורינו‪ .‬אלתרמן שמע ברדיו את השידור מן הכותל‬ ‫המערבי‪ ,‬האזין לבכיים של הצנחנים‪ ,‬ובעיתוני הבוקר ראה את התמונה הבלתי‬ ‫נשכחת של משה דיין‪ ,‬יצחק רבין ועוזי נרקיס העושים את דרכם חבושי קסדות‬ ‫בסמטאות העיר העתיקה‪ .‬כמו רבים בסביבתו גם הוא לא ידע את נפשו — אחרי‬ ‫שבועות של המתנה‪ ,‬הססנות‪ ,‬אי־ודאות נוראה וחרדה קיומית‪ ,‬הוסר לפתע‬ ‫האיום‪ ,‬צבאות ערב הובסו‪ ,‬וצה"ל הבטיח את שליטתו במרחבים שהיו עד כה‬ ‫מעבר לאופק‪ .‬בינו לבין עצמו ראה אלתרמן כי מה שקורה בשטח אכן מאשר‬ ‫את מה שחשב מלכתחילה‪ :‬האמון שלו בצה"ל הצדיק את עצמו‪ ,‬גם התביעה‬ ‫להקמת ממשלת חירום הוּ כחה כנכונה‪ ,‬ומעל לכול‪ ,‬ההימור רב־השנים על משה‬ ‫דיין המצביא זכה מעתה להערכה מקיר לקיר‪ ,‬לא רק בארץ אלא בעולם כולו‪.‬‬ ‫מפעם לפעם רשם אלתרמן בפנקסו ראשי דברים לגבי מה שקורה סביב —‬ ‫נתונים על המצב בחזיתות‪ ,‬דברים שנאמרו על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל‪,‬‬ ‫ציטוטים מתוך העיתונות וכן הגיגים משלו‪ .‬בסיום היום השלישי למלחמה כתב‬ ‫בפנקס את השורות האלה‪:‬‬ ‫הישגי ששים השעות — החזרת הריבונות הישראלית לירושלים העתיקה‪,‬‬ ‫[ ‪] 716‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫פתיחת מצרי אילת ושיט חפשי‪ ,‬רוב הגדה המערבית הירדנית‪ ,‬התקדמות‬ ‫לתעלת סואץ תוך ריסוק הכוח המצרי שאיים על ישראל‪ ,‬שבירת כוחו של‬ ‫הלגיון הערבי והשמדת חילות האויר של מצרים‪ ,‬ירדן וסוריה — סיכום‬ ‫ששים השעות של צה"ל נגד צבאות מצרים‪ ,‬ירדן‪ ,‬סוריה‪ ,‬עיראק‪.‬‬ ‫בשעות כאלו של היצמדות לאומה אתה נצמד גם אל כלל ההוויה של‬ ‫אדם ועולם‪ .‬שכן רק דרך גזע עמך אתה קשור אל שרשי העולם והאנושות‪.‬‬ ‫סמוך לשורות אלה ציטט אלתרמן כותרת מן העיתון על המשמר שבה נכתב‪:‬‬ ‫"ששים השעות ששינו פני המזרח התיכון כולו"‪23.‬‬ ‫בעיצומה של המלחמה‪ ,‬ב־‪ 8‬ביוני‪ ,‬הזמין אלתרמן מונית מיוחדת כדי לנסוע‬ ‫לקיבוץ אפיקים‪ .‬יום קודם לכן הגיעה אליו הבשורה הקשה על נפילתו בקרב‬ ‫של יואב צרי (צ'ריקובר)‪ ,‬בעלה של גלי‪ ,‬בתה של אחותו לאה להב‪ .‬יואב‪,‬‬ ‫בן למייסדי קיבוץ אפיקים‪ ,‬גויס למילואים כעשרה ימים לפני המלחמה‪ :‬הוא‬ ‫נפל בקרב העקוב מדם שניהלו חיילי חטיבת הצנחנים בלילה שבין ‪ 5‬ל־‪6‬‬ ‫ביוני בגבעת התחמושת‪ ,‬במבואות העיר העתיקה של ירושלים‪ ,‬ושבו נהרגו‬ ‫‪ 37‬חיילים‪ .‬אלתרמן היה נסער כולו‪ .‬ההתרגשות עקב הניצחונות במלחמה‬ ‫לא הרפתה ממנו‪ ,‬אך מותו הפתאומי של יואב גרם לו זעזוע‪ .‬את גלי הכיר‬ ‫מילדותה‪ ,‬היא היתה בחורה שובת לב‪ ,‬אלופת הארץ בשחייה‪ ,‬שהיתה נשואה‬ ‫זה ארבע שנים ליואב ואם לתינוק בן שנתיים‪ .‬יואב‪ ,‬שעבד בענף הבננות‪ ,‬היה‬ ‫עלם יפה תואר‪ ,‬שחיין עתיר הישגים‪ ,‬צלם בעל כישרון‪ַ ,‬טייל מושבע שהכיר‬ ‫היטב את שבילי הארץ וגם מי שהוכר בסביבתו הקרובה כתולעת ספרים‪.‬‬ ‫אלתרמן צירף לנסיעה את בת דודתו‪ ,‬אורה טבת‪ ,‬שבינו לבינה שררה קרבת‬ ‫נפש‪ .‬כשהגיעה המונית לקיבוץ שבעמק הירדן היתה כבר שעת צהריים‪ ,‬והחום‬ ‫היה כבד ומעיק‪ .‬כשנכנסו לביתה של גלי מצאו אותה ישובה בחברת אביה‬ ‫ואתם עוד כמה חברים מהקיבוץ‪ .‬שני האחים‪ ,‬ערן ואקי‪ ,‬היו עדיין‬ ‫משה להב ִ‬ ‫מגויסים‪ .‬נועם‪ ,‬ילדם של גלי ויואב‪ ,‬נמצא באותה שעה בבית הילדים‪ .‬אלתרמן‬ ‫חיבק את אחייניתו‪ ,‬אמר שלום חטוף לאחרים‪ ,‬ואחר כך עמד כשהוא נשען על‬ ‫אדן החלון שהיה פתוח לרווחה‪ ,‬הביט החוצה‪ ,‬מדי פעם מצץ את המקטרת‪,‬‬ ‫חף ממילים‪ .‬לאחר מכן נפנה לעבר האבלים‪ ,‬כשהוא מתנודד קדימה ואחורה‪,‬‬ ‫כהרגלו‪ ,‬ואמר‪" :‬אסור שפוליטיקאים יחליטו על מלחמות והבחורים הצעירים‬ ‫ילחמו בהן‪ .‬מי שמחליט על מלחמה הוא זה שצריך להלחם בה‪ .‬אני בטוח שאז‬ ‫תהיינה הרבה פחות מלחמות‪ .‬אף אחד לא צריך לשלוח אחרים להלחם"‪ .‬כך‬ ‫אמר‪ ,‬וגלי חשבה לעצמה עד כמה נכונים הדברים‪ ,‬ומה מפתיע לשמוע זאת‬ ‫[ ‪] 717‬‬

‫אלתרמן‬

‫דווקא מפיו של נתן‪ .‬לקראת הצהריים עלה עם אורה על המונית שהמתינה להם‬ ‫ויחד עשו את דרכם חזרה לתל אביב‪24.‬‬ ‫בשוך הקרבות הסתגר אלתרמן בחדרו למשך ימים אחדים‪ .‬הוא הפך והפך‬ ‫בעניין מכל צדדיו‪ .‬בפנקסו רשם כמה ציונים‪" :‬המעבר‪ ,‬אנו אומרים‪ ,‬היה מהיר‪,‬‬ ‫פתאומי‪ ,‬בין הפורענות ובין הישועה [‪ ]...‬ברגעים אלה מתרכזים חיים שלמים‬ ‫של אומה ושל אדם‪ ,‬ולכן הם קובעים משמעות החיים שהיו וטיב החיים שיהיו"‪.‬‬ ‫וכן‪" :‬אנו אומרים הארץ גדלה פתאום‪ .‬היא גדלה ע"י כל צעד במוצבים‪ .‬ע"י כל‬ ‫רגע של הבקעה‪ .‬התרחבה לאט לאט‪ .‬בדם‪ .‬בעשן‪ — .‬והשמחה על התרחבות זו‬ ‫עשויה דמעות ודם"‪ .‬וכן‪" :‬זו פעם ראשונה שארץ ישראל היא בידי עם ישראל‪.‬‬ ‫— ויתכן כי ייאמר כי לאחר תשע עשרה שנה הושלמה מלחמת השחרור‪ — .‬עם‬ ‫ישראל בגולה לא יוכל להתעלם מזה"‪ 25.‬בבוקר שלמחרת חג השבועות נסע‬ ‫אלתרמן לבית מעריב כדי למסור לדפוס את המאמר השבועי שלו‪ ,‬שהופיע‬ ‫ביום שישי‪ 16 ,‬ביוני‪" .‬אל נאמר 'שאין מלים' כדי להגיד את שהתחולל בימים‬ ‫אלה" — כתב בפתח הדברים — "יש מלים‪ ,‬והמלים הן עדיין הכלי הראש־‬ ‫וראשון לביטוי ולמחשבה‪ ,‬אלא גם הן עוד כאילו ממצמצות בעיניהן וצובטות‬ ‫עצמן על מנת להיווכח שהן מדברות בהקיץ ולא בחלום"‪ .‬ולאחר שאמר את‬ ‫הדברים הצפויים על המעבר מכיליון לישועה‪ ,‬על המהירות ללא תקדים שבה‬ ‫התחוללה המלחמה‪ ,‬על שפעת ההישגים שהנחילה לישראל‪ ,‬על שניות הנצח‬ ‫שבין הזינוק ובין הדם שהם מנת חלקו של החייל הבודד‪ ,‬רשם אלתרמן כמה‬ ‫שורות מהממות‪ ,‬בלתי צפויות לחלוטין‪ ,‬שהיו למעשה המסקנה הפוליטית שלו‬ ‫מן המציאות החדשה שנוצרה בעקבות המלחמה‪:‬‬ ‫נצחון זה עניינו לא רק בכך שהוא החזיר לידי היהודים את העתיקים‬ ‫והנעלים בקדשי האומה‪ ,‬את אלה החרותים בזכרונה ובעמקי תולדותיה‬ ‫יותר מכל‪ .‬עניינו של נצחון זהו הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל‬ ‫בין מדינת ישראל ובין ארץ־ישראל‪ .‬זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית‬ ‫שני נמצאת ארץ־ישראל בידינו‪ .‬המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת‬ ‫ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק ע ם י ש ר א ל שיארוג‪,‬‬ ‫יחד עם היש שהושג‪ ,‬את החוט המשולש שלא יינתק‪.‬‬ ‫באחת‪ ,‬ללא הכנה מוקדמת‪ ,‬ללא לבטים ממושכים ותוך כדי הימנעות מהכשרת‬ ‫הקרקע‪ ,‬משיגור אותות מוקדמים‪ ,‬הציג אלתרמן את עמדתו בצורה שאינה‬ ‫משתמעת לשתי פנים‪ :‬ארץ ישראל השלמה‪ .‬כל מה שכתב מכאן ואילך‪ ,‬כל מה‬ ‫[ ‪] 718‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫שהגה מכאן ואילך‪ ,‬כל מה שעשה מכאן ואילך נגזר מהבחנה זו ומהנחת היסוד‬ ‫הזו‪ ,‬שפירושה — ארץ ישראל כולה בידינו‪ ,‬והיא נמצאת עכשיו בתחום שלטונה‬ ‫הריבוני של מדינת ישראל‪ .‬מעתה יש לצפות לעליית המונים כדי לקדם את‬ ‫מימוש שלטונה הריבוני של המדינה על הארץ‪ .‬הקיץ הקץ על רעיון חלוקת‬ ‫הארץ‪ ,‬שבו דגלה המדיניות הציונית מבית מדרשו של בן־גוריון מאז ‪,1937‬‬ ‫וששימשה יסוד להחלטת האו"ם מן הכ"ט בנובמבר על הקמת מדינת היהודים‪.‬‬ ‫עתה‪ ,‬לנוכח העובדה כי "אנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה‪ ,‬של זמן חדש‬ ‫ושל מרחבים חדשים" — כפי שגרס אלתרמן — כל כללי המשחק השתנו מן‬ ‫הקצה אל הקצה‪ .‬אלתרמן לא שאל בעניין הזה בעצתו של איש‪ ,‬גם לא היה לו‬ ‫זמן לשקול ולהתייעץ‪ .‬אחרים שגרסו כמוהו — כמו אליעזר ליבנה‪ ,‬יובל נאמן‪,‬‬ ‫משה שמיר והרב צבי יהודה קוק ואחרים — עדיין לא התבטאו כלל בנושא‪.‬‬ ‫לבדו‪ ,‬בחדרו הסגור על מנעול בשדרות נורדאו‪ ,‬בין יום ראשון ליום רביעי‪,‬‬ ‫כשהוא נתון בסערת רגשות אך מוחו ממוקד במטרה‪ ,‬הגיע אלתרמן לגיבושה‬ ‫שבה יאחז ושלה יטיף ושלמענה יילחם עד חורמה‪.‬‬ ‫של תורה מדינית חדשה ּ‬ ‫בראש המאמר רשם את המילים‪" :‬מול מציאות שאין לה אח"‪26.‬‬ ‫ארבעה ימים לאחר פרסום המאמר‪ ,‬ב־‪ 19‬ביוני‪ ,‬הועלתה על במת התאטרון‬ ‫הקאמרי ההצגה הראשונה של המחזה "טורנדוט" מאת קרלו גוצי‪ ,‬מחזאי ונציאני‬ ‫בן המאה השמונה עשרה‪ ,‬בתרגומו (מרוסית) של נתן אלתרמן‪ .‬בהפקה נטלו‬ ‫חלק שלושת שותפיו הקבועים של אלתרמן — הבמאי שמואל בונים‪ ,‬הצייר‬ ‫אריה נבון והמלחין סשה ארגוב‪" .‬המלחמה נגמרה וההצגה נמשכת" — הכריזה‬ ‫העיתונאית רחל אורן בדבר בכתבה על מצב התאטרון בארץ‪ ,‬שבה התייחסה גם‬ ‫ל"טורנדוט"‪ .‬עזרא זוסמן‪ ,‬מבקר התאטרון של העיתון‪ ,‬היה פחות חגיגי ובוודאי‬ ‫גם פחות מליצי‪" :‬האמנם חסר לנו התיאטרון בימים אלה‪ ,‬ימי המסה הגדולים?‬ ‫האמנם דרוש הוא לנו היום‪ ,‬בשוך הקרבות? האמנם אי אפשר בלעדיו?" — כתב‬ ‫זוסמן בפתח רשימת הביקורת על "טורנדוט"‪ .‬והוא הוסיף ושאל‪" :‬האם מסוגל‬ ‫הוא להסיח את דעתנו מן הדריכות המופלאה‪ ,‬שפקדה אותנו‪ ,‬ואם צריך בכלל‬ ‫שיסיח?"‪ 27‬אם לדון לגבי אלתרמן‪ ,‬ודאי שהתאטרון לא היה נחוץ לו באותם‬ ‫ימים‪ ,‬ובעיקר לא מחזה כמו "טורנדוט"‪ ,‬שבו הגיבורה היא נסיכה נחשקת הנוהגת‬ ‫לחוד חידות בפני המחזרים המשחרים לפתחה‪ .‬באותה עת נשא את עיניו‪ ,‬בדיוק‬ ‫כפי שניסח זאת זוסמן‪ ,‬אל "ימי המסה הגדולים"‪ ,‬ולרגע לא הסיח דעתו מהם‪.‬‬ ‫מדי שבוע שיגר מאמר ארוך למעריב‪ ,‬שהיה לזירת הפעולה העיקרית שלו‪ ,‬ובו‬ ‫בחן וחזר ובחן את הפוליטיקה המקומית לאור ההארה שהיתה לו מיד בתום‬ ‫המלחמה‪ .‬לפרסומם של מאמרים אלה קדמה עבודת הכנה יסודית שנעשתה‬ ‫[ ‪] 719‬‬

‫אלתרמן‬

‫בשקידה מעוררת פליאה‪ .‬אלתרמן קרא את כל העיתונים היומיים‪ ,‬לעתים גם‬ ‫עיתונות חוץ‪ ,‬איתר בהם מידע או דיונים בעניינים החשובים שהיו על הפרק‪,‬‬ ‫ואת עיקרי הממצאים סיכם או אף העתיק אל תוך פנקסיו‪ .‬הארץ‪ ,‬דבר‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫על המשמר‪ ,‬למרחב‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ,‬ג'רוסלם פוסט‪ ,‬קול העם‪ ,‬טיים‪ ,‬ניו יורק‬ ‫טיימס‪ ,‬בי־בי־סי‪ ,‬אפילו עיתון הסטודנטים דבר הסטודנט‪ .‬הוא התעניין לפרטים‬ ‫בכל מה שנאמר ונכתב על ידי שרים‪ ,‬חברי כנסת ואישי מדינה‪ ,‬בכללם לוי‬ ‫אשכול‪ ,‬דוד בן־גוריון‪ ,‬משה דיין‪ ,‬זלמן ארן‪ ,‬שמעון פרס‪ ,‬יגאל אלון‪ ,‬אבא אבן‪,‬‬ ‫גולדה מאיר‪ ,‬מרדכי בנטוב‪ ,‬יעקב חזן‪ ,‬מאיר יערי‪ ,‬יצחק טבנקין‪ .‬בפנקסים‬ ‫נזכרים גם שמותיהם של רוב הכתבים והפובליציסטים המובילים‪ ,‬שאת דבריהם‬ ‫קרא בתשומת לב רבה‪ ,‬לעתים קרובות גזר את מאמריהם שהופיעו בעיתון ושמר‬ ‫אותם בתיקיו‪ :‬ישעיהו בן־פורת‪ ,‬שלמה נקדימון‪ ,‬אליהו סלפטר‪ ,‬פולס (שלמה‬ ‫גרוס)‪ ,‬שמואל שניצר‪ ,‬יהודה גוטהלף‪ ,‬דב בר־ניר‪ ,‬עמוס אילון‪ .‬בכתב יד צפוף‪,‬‬ ‫לעתים בכתב מכונה‪ ,‬רשם אלתרמן לעצמו על פני עשרות עמודים את תוכנם‬ ‫של ראיונות ושל סימפוזיונים שונים בשאלות השעה שנערכו חדשים לבקרים‬ ‫ביוזמת העיתונים הגדולים‪ .‬הוא העתיק ממאמרים‪ ,‬מראיונות או מנאומים‬ ‫של מומחים‪ ,‬מסופרים ומאנשי רוח שהתבטאו בנושא — אברהם שלונסקי‪,‬‬ ‫אהרן מגד‪ ,‬יצחק אורפז‪ ,‬ס‪ .‬יזהר‪ ,‬יעקב טלמון‪ ,‬יצחק בער‪ ,‬יוחנן פרס‪ ,‬יובל‬ ‫נאמן‪ ,‬יהושפט הרכבי — מיעוטם ביטאו עמדה דומה לשלו‪ ,‬רובם ניצבו מן‬ ‫הצד השני של המתרס‪ .‬הוא קרא וסיכם ערכים מתוך הכרך המוקדש לארץ‬ ‫ישראל באנציקלופדיה העברית‪ ,‬וכן נועץ בעוד כמה ספרי יסוד בשאלת גבולות‬ ‫הארץ‪ ,‬כדי לרענן את הידע ההיסטורי שלו ולשדרג את התמצאותו בכל הנוגע‬ ‫להיסטוריה של ארץ ישראל‪ .‬את רעיונותיו ערך בקפידה — ראשי פרקים‪ ,‬קטעי‬ ‫מחשבה‪ ,‬נושאים לבדיקה‪ ,‬לעתים כתב טיוטות מפורטות וארוכות ששימשו‬ ‫בסיס למאמריו‪ .‬שוב ושוב רשם לעצמו‪" :‬לציין" או‪" :‬למאמר"‪ ,‬כשהכוונה היא‬ ‫לתת ביטוי לדברים העתידים להיכתב במאמר הבא‪ .‬צעד אחרי צעד‪ ,‬בחתירה‬ ‫בלא לאות לעבר המטרה‪ ,‬הכשיר אלתרמן את הקרקע לקראת המערכה הגדולה‪,‬‬ ‫הגורלית‪ ,‬שלקראתה יצא בבוקר שלמחרת מלחמת ששת הימים‪ ,‬כשהפעם הוא‬ ‫ממצב את עצמו בראש המחנה‪28.‬‬ ‫במאמריו השבועיים‪ ,‬שנכתבו מתוך מתח נפשי עצום‪ ,‬הביע אלתרמן שוב‬ ‫ושוב את התנגדותו הבלתי ניתנת לערעור להחזרת השטחים שנכבשו במלחמה‪,‬‬ ‫הזהיר מפני הנכונות לעסקה של "שלום תמורת שטחים"‪ ,‬ודחה בשצף קצף‬ ‫טענות שנשמעו במחנה השמאל כאילו האידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה‬ ‫תוליד משטר דכאני ותפגע בצורה אנושה בערבים תושבי הארץ‪ .‬מי שאומר‪,‬‬ ‫[ ‪] 720‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫כך טען‪ ,‬שאישור הזכות השמורה לנו לגבי ארץ ישראל השלמה מעודד נטיות‬ ‫פאשיסטיות‪ ,‬צריך גם לומר כי הכול הוא בגדר פאשיזם‪" .‬שיבת־ציון הוא גל‬ ‫עכור של שוביניזם ושירת 'ציון הלא תשאלי' היא שירה פאשיסטית ומלחמת‬ ‫גוש־עציון נגד שפעת המתנפלים היתה מלחמה של קומץ פאשיסטים נגד החוק‬ ‫והמשפט שהשתררו סוף־סוף בחבל־ארץ זה ושעכשיו אסור לנו להפר אותם"‪29.‬‬ ‫אלתרמן לא שעה גם לעצתו של בן־גוריון שגרס כי תמורת שלום אמת יש‬ ‫למעט ירושלים והגולן‪ .‬ראיית המציאות שלו היתה‬ ‫להחזיר את השטחים כולם‪ֵ ,‬‬ ‫אחרת לגמרי‪" :‬מלחמת השחרור של תש"ח" — קבע באופן פסקני — "נתנה‬ ‫בידינו את הערך הראשון במעלה שהוא תנאי בל יעבור להמשך תולדות האומה‪:‬‬ ‫את החירות המדינית‪ .‬אותה חירות מדינית שהעם היהודי כבש בתש"ח היא‬ ‫שנתנה לנו‪ ,‬במלחמת־ששת־הימים‪ ,‬את ארץ ישראל השלמה"‪ 30.‬הוא גם כתב‬ ‫דברים בעלי עוצמה רגשית גדולה על המפגש עם החבלים החדשים שנכבשו‬ ‫במלחמה‪ ,‬שאליהם יצא לסייר בלוויית אישים שונים — שמעון פרס‪ ,‬חיים‬ ‫הרצוג‪ ,‬רפאל ורדי‪ :‬ירושלים‪ ,‬בית לחם‪ ,‬חברון‪ ,‬שכם‪ ,‬יריחו‪ ,‬בקעת הירדן‪ .‬את‬ ‫רשמי הסיור רשם בפנקסו‪ ,‬ובמאמרים שכתב לאחר מכן הזכיר ברטט מקומות‬ ‫אלה‪ ,‬בייחוד ירושלים וחברון‪ .‬ובשעה שהוגה דעות דתי כמו ישעיהו ליבוביץ‬ ‫דיבר בלעג מר על נהירת ההמונים אל הכותל (שאותו כינה בשם "דיסכותל")‪,‬‬ ‫הגדיר אותו אלתרמן‪ ,‬האיש שירושלים היתה תמיד זרה לו‪ ,‬כ"שריד של מקום‬ ‫תפילה‪ ,‬שריד של הנעלה בסמלי ייחודה וכוחה של האמונה"‪ .‬ולזה הוסיף‪:‬‬ ‫"התוכן הדתי הוא העומד כיום אחר כתלנו‪ ,‬מציץ מן החרכים"‪ .‬אכן‪ ,‬זמנים‬ ‫חדשים‪ ,‬זמירות חדשות‪31.‬‬ ‫הגשמת התוכנית שאותה התווה אלתרמן חייבה‪ ,‬כמובן‪ ,‬נחישות מדינית‪,‬‬ ‫אך מעל לכול היא תבעה את מימושם לאלתר של שני מהלכים היסטוריים‬ ‫— עלייה והתיישבות‪" :‬ההתישבות והעליה הן שתי הזרועות שבהן נחזיק‬ ‫בארץ־ישראל ובעתידו של העם‪ .‬בלעדי שתי זרועות אלו הרינו עם שארצו‬ ‫ועתידו לפניו והוא כרות־ידים מליטול אותם" — קבע אלתרמן‪ 32.‬ואכן‪ ,‬זמן‬ ‫קצר לאחר המלחמה הכריז על "הקרב על העם היהודי"‪ ,‬שאותו ראה כהמשך‬ ‫דחוף והכרחי למלחמת ששת הימים‪ .‬הוא תבע עליית המונים לארץ ישראל כדי‬ ‫למלא את השטחים החדשים וכדי לקבוע את עובדת נוכחותו של עם ישראל‬ ‫בארץ ישראל‪ .‬רק כך יתקיים אותו "חוט משולש" שהוא תנאי לשמירה על‬ ‫שלמות הארץ‪ 33.‬בה בעת תמך בהתיישבות בשטחים‪ ,‬ובעת שנכח בוועידת‬ ‫הקיבוץ המאוחד שהתכנסה ברמת הכובש מיד לאחר המלחמה מצא עצמו‬ ‫נפעם מתעצומות הנפש של תנועה זו ומנכונותם של חבריה לצאת וליישב‬ ‫[ ‪] 721‬‬

‫אלתרמן‬

‫את מרחבי הארץ הגדולה‪ 34.‬את אלה שסברו או טענו כי ההתיישבות תוביל‬ ‫לנישולה של האוכלוסייה הערבית‪ ,‬ואף תיצור התנגדות לשלטון ישראלי‪ ,‬דחה‬ ‫אלתרמן בזלזול מופגן‪ ,‬שכן‪ ,‬לפי גרסתו‪ ,‬מי שמדבר על "נישול" ראוי שידע כי‬ ‫ההתיישבות היהודית בחבלי הארץ החדשים‪ ,‬ביהודה ובשומרון‪ ,‬עשויה להיות‬ ‫כרוכה בפחות נישול מאשר ההתנחלות בגליל או בעמק יזרעאל‪ ,‬בצפת או‬ ‫ביפו‪ ,‬בכלל זה ב"שיכוני המתקדמים שבאמנים"‪ ,‬ואף בקיבוצים ה"מתקדמים"‬ ‫היושבים על אדמות נפקדים‪ 35.‬אמירה זו ּכוּ ונה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כלפי קיבוצי השומר‬ ‫הצעיר וכלפי כמה מעמיתיו‪ ,‬תושבי יפו העתיקה או עין הוד‪ ,‬שקולם נשמע‬ ‫היטב בקרב חוגי השמאל‪ .‬אלתרמן גם גרס כי כל תושב ערבי שחש אי־נוחות‬ ‫מהמצב החדש רשאי לחפש לו שלטון חלופי באחת מן המדינות המוסלמיות‬ ‫מהודו ועד חרטום‪ ,‬אך בשום פנים ואופן אין להביא לו את השלטון הרצוי‬ ‫לו בזה שנפנה את השטחים שנכבשו במלחמה‪ .‬לא‪ ,‬אל לנו לוותר על אותו‬ ‫הפיקדון הנמצא עכשיו בידינו‪ ,‬אותו פיקדון שזכינו לו מתוקף ישועת המלחמה‬ ‫ושאותו אנו מצוּ וים לשמור "בגזר הזכרון והיסורים של עמנו"‪36.‬‬ ‫המהפך שהתחולל בחייו של אלתרמן בעקבות מלחמת ששת הימים נתן‬ ‫את אותותיו לא רק במישור האידאולוגי או הפוליטי‪ ,‬אלא גם באופן התנהלותו‬ ‫בזירה הציבורית‪ .‬אמנם‪ ,‬גם בתקופת משבר הפרשה היה מעורב בעסקנות‬ ‫פוליטית‪ ,‬ואף הסכים להיות מועמדה של רפ"י לכנסת‪ .‬אולם מעתה השינוי היה‬ ‫קיצוני ומובחן‪ :‬אלתרמן חדל להסתפק במה שהיה עד אז — הצופה לבית ישראל‬ ‫— ובצד כתיבתו השבועית במעריב‪ ,‬שבה פרשׂ את משנתו המדינית‪ ,‬התגייס‬ ‫לפעילות ציבורית למען קידום אותם הרעיונות והתוכניות שעליהם נאבק‬ ‫בכתב‪ ,‬ואף מילא בה תפקיד מוביל‪ .‬מעתה נמנה אלתרמן עם קבוצת פעילים‬ ‫שהחלה להניח יסוד להקמתה של תנועה ציבורית חדשה‪ ,‬היא התנועה למען‬ ‫ארץ ישראל השלמה‪ .‬גרעין הפעילים כלל את המשורר אורי צבי גרינברג‪ ,‬את‬ ‫אליעזר ליבנה וצבי שילוח‪ ,‬אנשי מפא"י לשעבר‪ ,‬את מנחם דורמן‪ ,‬חבר קיבוץ‬ ‫גבעת ברנר ואיש הוצאת הקיבוץ המאוחד ואת הסופר משה שמיר‪ ,‬שהיה מזוהה‬ ‫עד אז עם מפ"ם‪ .‬שמיר קבע‪ ,‬בזיכרונותיו‪ ,‬כי אלתרמן היה הדמות המובילה‬ ‫בגרעין המייסד‪ ,‬ואף שמעולם לא נבחר לתפקיד פורמלית‪ ,‬הוא היה למעשה‬ ‫האיש שעמד לימים בראש התנועה‪37.‬‬ ‫כבר בתחילת יולי קיים אלתרמן מגעים ראשונים שתכליתם לקדם פעולה‬ ‫ציבורית למען הגשמתו בפועל של רעיון ארץ ישראל השלמה‪ .‬האישים‬ ‫הראשונים שאתם נפגש אלתרמן היו צבי שילוח ומשה שמיר‪ ,‬שהקדימו‬ ‫להצהיר על תמיכתם ברעיון זה‪ .‬עם שמיר נפגש אלתרמן לפגישת עבודה‬ ‫[ ‪] 722‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫ב"כסית" כבר ב־‪ 23‬ביולי‪ ,‬קצת יותר מחודש לאחר סיום המלחמה‪ .‬בהדרגה‬ ‫החל להתגבש סביבו חוג תומכים‪ ,‬וב־‪ 10‬באוגוסט התקיימה בבית סוקולוב‬ ‫בתל אביב התכנסות ראשונה‪ ,‬שהוגדרה "פגישת מוזמנים לדיון בשאלות היסוד‬ ‫שעלו על הפרק בעקבות המלחמה"‪ .‬על ההזמנה חתמו שניים — נתן אלתרמן‬ ‫ומשה שמיר‪ .‬עם המשתתפים בפגישה נמנו אהרן בן־עמי‪ ,‬אהרן אמיר‪ ,‬מרדכי‬ ‫בר־און‪ ,‬חיים גורי‪ ,‬אורי צבי גרינברג‪ ,‬יהושפט הרכבי‪ ,‬דן טולקובסקי‪ ,‬אליעזר‬ ‫ליבנה‪ ,‬אהרן קציר‪ ,‬צבי שילוח ויצחק שלו‪ .‬שמיר ואלתרמן היו ראשי המדברים‪.‬‬ ‫אלתרמן אמר בין היתר את הדברים הבאים‪:‬‬ ‫הנושא הוא‪ :‬היות ארץ־ישראל בידי העם היהודי הריבוני בשעה זו‪.‬‬ ‫הנושא הוא‪ :‬השלמתו של אחד המעגלים או המעגל העמוק והיסודי ביותר‬ ‫בתולדות ישראל ובהווייה היהודית [‪ ]...‬מה שחסר לנו עכשיו‪ ,‬ומה שחסר‬ ‫לתודעת העם‪ ,‬היא דווקא תפיסת כלליותו של הדבר [‪ ]...‬תחושת הדבר‬ ‫בכללותו‪ ,‬היא אחת המשימות שלפי דעתי המתכנסים הערב צריכים לדון‬ ‫בה‪ :‬כיצד להנחיל אותה הן לעם היהודי וכיצד להעביר אותה לתודעתו‬ ‫של העולם בדרכים מאוד קונקרטיות‪ ,‬בדרכי דיבור וכתיבה בעיתונים‬ ‫המרכזיים‪ ,‬בדרכי פגישות וגיוס סופרים יהודים בעולם‪ ,‬שיש להם הד רב‪.‬‬ ‫בצד התביעה לשינוי התודעה הציבורית‪ ,‬העלה אלתרמן שני עניינים‬ ‫אופרטיביים‪ :‬הדבר האחד — הגברה מסיבית של העלייה‪ ,‬שכן ללא עלייה לא‬ ‫יהיה לכל זה המשך‪ ,‬וכל העניין יהפוך לגרוטסקה‪ .‬הדבר השני — יש למצוא‬ ‫את הדרך לפעול ביושר אל מול תושבי השטחים‪ ,‬אך בלי לחוש אשמה כלשהי‬ ‫על כך שארץ ישראל בידינו‪ .‬ועוד עניין אחד העלה אלתרמן‪ ,‬שנראה כלוז של‬ ‫נאומו‪ :‬על פי גישתו‪ ,‬ההכרעה בנושא עתידה של ארץ ישראל אינה נתונה בידי‬ ‫העם בישראל ומן הסתם גם לא בידי הממשלה הריבונית הנבחרת על ידיו‪" .‬אנו‬ ‫איננו בני חורין להחליט לא בדרג הממשלתי‪ ,‬לא בדרג הצבאי ולא בדרג האישי‪,‬‬ ‫איך נתנהג" — הכריז אלתרמן‪" .‬זה כפוי עלינו; זה כפוי עלינו כמו שהביוגרפיה‬ ‫האישית שלנו כפויה עלינו"‪38.‬‬ ‫בעקבות אספת היסוד התרחבה הפעילות מיום ליום‪ :‬אנשי ציבור מכל‬ ‫גוני הקשת הפוליטית החלו להצטרף אל התנועה המתגבשת‪ ,‬ביניהם אנשי‬ ‫התיישבות ואנשי צבא שלא היו עוד בשירות פעיל‪ .‬מאמרים בנושא הופיעו‬ ‫בבמות שונות‪ ,‬ההסברה בעל פה התרחבה גם היא‪ .‬בהקשר זה הפכו פרסומיו‬ ‫של נתן אלתרמן במעריב לחוד החנית של המאבק ההסברתי והתעמולתי‪.‬‬ ‫[ ‪] 723‬‬

‫אלתרמן‬

‫אנשי הגרעין המייסד נפגשו לעתים קרובות במטרה לגבש את הקו הרעיוני‬ ‫ולדון בגיוס אנשים נוספים‪ ,‬כשאלתרמן נמצא תמיד במרכז‪ :‬נלהב מאוד‪,‬‬ ‫דבק במשימה‪ ,‬אך עם זאת גם מאופק ושקול‪ ,‬מקפיד מאוד על ריסון עצמי‪,‬‬ ‫ושלא כבעבר נמנע מלהיכנע למצבי רוח חולפים ומשתנים‪ .‬מלבד זה נערכו‬ ‫פגישות בארבע עיניים בין אלתרמן לשמיר לצורך ניסוח המנשר שבו יוכרז‬ ‫על הקמתה של התנועה החדשה‪ .‬הפגישות נערכו בבתי קפה שונים בתל אביב‬ ‫— "כסית"‪" ,‬רוול"‪" ,‬הרלי" — ולעתים גם בביתו של אלתרמן‪ .‬בית אלתרמן‬ ‫היה גם מקום כינוסו של החוג המייסד‪ ,‬שחבריו ניסו כל העת לצרף אליו‬ ‫אישים נוספים‪ .‬אלתרמן ושמיר הלכו אל יגאל אלון‪ ,‬שהיה אז שר הקליטה‪,‬‬ ‫ואל משה דיין‪ ,‬במטרה לשכנע אותם לתמוך בעמדתם‪ .‬לאחר היסוסים הסכים‬ ‫אלתרמן להצטרף לפגישה עם דניאל רקנטי‪ ,‬מנהל בנק דיסקונט‪ ,‬שממנו קיוו‬ ‫לגייס תמיכה כספית לתנועה‪ .‬מלאכת גיוס החותמים נעשתה בעיקר על ידי‬ ‫שמיר‪ ,‬שאט־אט צירף אליו סופרים בעלי שם‪ ,‬אישים מתנועת הקיבוץ המאוחד‬ ‫וההתיישבות העובדת‪ ,‬וכן דמויות מרכזיות מתחום הביטחון‪ .‬עם זאת היה זה‬ ‫שמו של אלתרמן ששימש בידי שמיר קלף מנצח‪ ,‬ועובדת היותו פעיל מרכזי‬ ‫לקבוצה וראשון לחותמים על המנשר הקלה על רבים להתגבר על היסוסים אלה‬ ‫ואחרים ולצרף את חתימתם‪.‬‬ ‫בניסוח ה"קול קורא" הקצר והתמציתי שבישר על הקמתה של התנועה היו‬ ‫מעורבים כמה אישים והנוסחים הועברו מיד ליד‪ .‬הנוסח הראשון הוצע על ידי‬ ‫אליעזר ליבנה‪ .‬אלתרמן הכניס בו תיקונים מפליגים והציע על בסיס זה נוסח‬ ‫משלו‪ .‬ליבנה קיבל בחזרה את המסמך המתוקן וגיבש על פיו גרסה נוספת‪,‬‬ ‫שהביאה בחשבון חלק נכבד מן התיקונים שהציע אלתרמן‪ .‬הגיבוש הסופי של‬ ‫המסמך נעשה על ידי שמיר‪ ,‬אף כי חותם סגנונו של אלתרמן ניכר בו היטב‪:‬‬ ‫"נצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם ואת המדינה בתוך‬ ‫תקופה חדשה וחותכת גורל" — נאמר בפתח המסמך‪" .‬ארץ־ישראל השלמה‬ ‫היא עתה בידי העם היהודי‪ ,‬וכשם שאין לנו רשות לוותר על מ ד י נ ת י ש ר א ל‪,‬‬ ‫כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה‪ :‬את א ר ץ ־ י ש ר א ל"‪ .‬גם בפסקה‬ ‫ניסוחה היה ברוח הדברים‬ ‫ּ‬ ‫השנייה ניכרה טביעת האצבעות של אלתרמן‪ ,‬שכן‬ ‫שהשמיע זמן־מה קודם לכן בבית סוקולוב‪" :‬הננו חייבים בנאמנות לשלימות‬ ‫ארצנו — כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד‪ ,‬ושום ממשלה בישראל‬ ‫אינה זכאית לוותר על שלימות זו"‪ .‬המנשר הציג את עמדת החותמים לפיה‬ ‫הגבולות החדשים הם ערובה לביטחון ולשלום‪ ,‬וכי בתחומם של גבולות אלה‬ ‫יובטח החופש והשוויון לכל תושבי הארץ‪ .‬כן נשמעה קריאה נחרצת לעלייה‬ ‫[ ‪] 724‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫וליישוב הארץ — עניינים שאליהם התייחס אלתרמן מאז תום המלחמה —‬ ‫כ"שני העיקרים שעליהם ייכון עתידנו"‪ .‬רשימת החותמים על המנשר — לבד‬ ‫מן המייסדים — כללה קבוצת סופרים ידועי שם (בראשם ש"י עגנון‪ ,‬אורי צבי‬ ‫גרינברג וחיים הזז)‪ ,‬אנשי צבא וביטחון (כגון האלוף אברהם יפה)‪ ,‬אנשי הקיבוץ‬ ‫המאוחד ובראשם משה טבנקין ובנו יוסף טבנקין‪ ,‬חוקרי ארץ ישראל (יוחנן‬ ‫אהרוני‪ ,‬זאב וילנאי)‪ ,‬רבנים (צבי הרכבי וצבי נריה) וכן אישי ציבור דוגמת‬ ‫עובד בן־עמי‪ ,‬ראובן הכט ורחל ינאית בן־צבי‪ .‬ה"קול קורא" פורסם בארבעה‬ ‫עיתונים יומיים ביום שישי‪ 22 ,‬בספטמבר ‪ .1967‬כותרת המנשר היתה "למען‬ ‫ארץ ישראל השלמה"‪ ,‬וסדר החותמים היה לפי האל"ף בי"ת‪ .‬לכן התנוססה‬ ‫חתימתו של אלתרמן במקום השישי‪39.‬‬ ‫הזיהוי המופגן בין אלתרמן לבין רעיון ארץ ישראל השלמה‪ ,‬כמו גם‬ ‫האחריות שנטל עליו לקידומו של רעיון זה‪ ,‬העמידו אותו בעין הסערה‬ ‫ועוררו עימותים חוזרים ונשנים בינו לבין אישים שונים‪ ,‬בעיקר סופרים‬ ‫ואינטלקטואלים מן השמאל‪ .‬כמו בימי הפרשה‪ ,‬שוב מצא את עצמו מתווכח‪,‬‬ ‫או משמש נושא לוויכוח‪ ,‬על עניינים שעמדו אז בראש סדר היום הציבורי‪,‬‬ ‫כשפולמוסים אלה‪ ,‬שעלו לעתים לטונים גבוהים‪ ,‬הותירו אותו יותר ויותר‬ ‫בודד במערכה‪ .‬בין הראשונים שהרימו את הכפפה היה עמוס אילון‪ ,‬חבר‬ ‫מערכת הארץ‪ ,‬ואחד העיתונאים המוערכים ביותר במדינה‪ .‬במאמרו‪ ,‬שנדפס‬ ‫במקום בולט בעיתון‪ ,‬הגדיר אילון את אלתרמן כ"דברה הראשי של התנועה‬ ‫למען ארץ ישראל השלמה" — הגדרה שעד כה לא היתה בגדר המובן מאליו‪.‬‬ ‫הנה‪ ,‬זה כמה חודשים מטיף אלתרמן לסיפוח השטחים שנכבשו על ידי צה"ל‬ ‫במלחמת ששת הימים‪ .‬החידוש אינו בזה שהמשורר הפך לפובליציסט פוליטי‪,‬‬ ‫הרי כך היה תמיד‪" ,‬החידוש הוא בפוליטיקה שלו‪ ,‬שכבר הפכתו לאחד‬ ‫הספקים הראשיים של סיסמאות לאומניות בחברתנו‪ ,‬מנהלו של פונדק־רוחות־‬ ‫פרצים ובן־ברית של יריביו־לשעבר בתנועת מלכות ישראל"‪ .‬בהמשך ניסה‬ ‫אילון להעמיד אנלוגיה בין תכונות יסוד של שירת אלתרמן — המשורר בעל‬ ‫הניגון שובה הלב‪ ,‬הלא פרובלמטי‪ ,‬ה־‪ Charmeur‬של השירה העברית — לבין‬ ‫כתיבתו הנוכחית‪ ,‬הפובליציסטית‪ ,‬של המשורר‪ :‬זוהי כתיבה מהפנטת‪ ,‬אחוזת‬ ‫ססמאות‪ ,‬כזו שמתעלמת לחלוטין מבעיות‪ ,‬מעובדות וממספרים‪ .‬יש בה יותר‬ ‫רטוריקה ממחשבה רציונלית‪ ,‬יותר ססמאות פוליטיות מניתוח מפוכח של‬ ‫הנסיבות‪ ,‬ונוסף לכך סגנון המוגדר על ידיו כ"נמלץ וצרחני"‪ ,‬רצוף באזהרות‬ ‫אפוקליפטיות‪ .‬כשהוא נבעת כולו מן הסגנון כמו גם מן התוכן‪ ,‬תהה אילון על‬ ‫קביעתו של המשורר שלפיה הדרישות שהציג למחרת המלחמה הן בבחינת‬ ‫[ ‪] 725‬‬

‫אלתרמן‬

‫"עיקרים שאין לנו קיום בלעדיהם"‪ ,‬כאילו לא היה לנו קיום לפני ‪ 5‬ביוני; על‬ ‫האשליה הגדולה שהוא נתפס אליה כאילו עתידה ארץ ישראל הגדולה למשוך‬ ‫אליה עולים משכילים מן המערב; על העדר הרגישות לזכויותיהם של האחרים;‬ ‫על הלהט הדתי המאפיין את דבקותו באמיתותן הבלעדית של דעותיו‪ .‬אילון‬ ‫ביטא דאגה גם אל מול שיכרון הניצחון שהסתמן לא רק אצל אלתרמן אלא‬ ‫אצל חלק מן האינטליגנציה הספרותית שלנו‪ ,‬וכנגד זה — מהעדרה של אישיות‬ ‫ציבורית בולטת המוכנה להתייצב נגד התעמולה של אנשי התנועה למען ארץ‬ ‫ישראל וספיחיה‪ .‬את מאמרו הכתיר עמוס אילון בכותרת שעשתה שימוש‬ ‫פרודי בשמות ספריו הקודמים של אלתרמן הישן‪ ,‬זאת כדי לעקוץ וללגלג על‬ ‫אלתרמן החדש‪ .‬שם המאמר היה‪" :‬כוכבים בראש או שמחת העשירים של נתן‬ ‫אלתרמן"‪40.‬‬ ‫אחיזתו של אלתרמן ברעיון ארץ ישראל השלמה היתה גם ברקע הוויכוח‬ ‫בינו לבין הסופר ס‪ .‬יזהר‪ ,‬שבעבר הלכו בדרך משותפת‪ :‬בקרב קהילת הסופרים‬ ‫בלטו שניהם בתמיכתם הגורפת במפא"י (יזהר היה חבר כנסת מטעמה של‬ ‫מפלגה זו)‪ ,‬ובעקבות משבר הפרשה הלכו שניהם בעקבות בן־גוריון ונטלו‬ ‫חלק בהקמת רפ"י‪ .‬בקיץ ‪ 1967‬יצא יזהר לשליחות הסברה בארצות הברית‪,‬‬ ‫ומשם שלח למערכת הארץ מאמר בשם‪" :‬שלום או סיפוח"‪ .‬מישהו מן העורכים‬ ‫החליט לשדרג את הכותרת‪ ,‬ולכן קרא לו‪" :‬על משוררי הסיפוח"‪ .‬יזהר היה‬ ‫ביקורתי ביחס למי שקוראים לסיפוח השטחים הכבושים מיד ובמהירות‪ ,‬בלי‬ ‫להתחשב בכלל שבשטחים אלה יש אנשים ולאנשים אלה יש קול ואת הקול הזה‬ ‫אי אפשר להעלים‪" :‬אבל הם כאן‪ ,‬כמיליון ערבים תושבים ופליטים ולהם דעות‬ ‫משלהם על עתיד‪ .‬ועל השטחים שהם יושבים בהם‪ .‬בין אם הם אומרים דעתם‬ ‫בקול‪ ,‬בין אם הם נפתלים באמירתם ובין נדהמים מאמור"‪ .‬ועוד כתב יזהר‪:‬‬ ‫"בינם לבין השטחים האלו קשרי צמיחה ושורשים עיקריים‪ ,‬כעת שנשתנתה‬ ‫המציאות‪ ,‬האם אפשר לעצב עליהם מציאות חדשה? מבלי לשאול אותם ובלי‬ ‫לשתף רצונם כאילו לא היו?" בצד הדאגה לנשלטים‪ ,‬הביע יזהר חששו גם לגבי‬ ‫גורלם של השולטים‪ :‬לכיבוש יש עקרונות משלו‪ ,‬גם אם יש מי שסבור שאפשר‬ ‫לעקוף אותם‪" .‬הגיונו של כל כיבוש אכזרי ומתאכזר‪ .‬האם אנחנו מוכנים לזה?"‬ ‫— שאל את קוראיו‪ .‬ובכוונו אל הדוגלים בשלמות הארץ‪ ,‬דיבר יזהר בלעג ובבוז‬ ‫על השימוש הגורף במקורות הספרות היהודית מתוך מגמה להוכיח את החזקה‬ ‫שיש לנו על הארץ‪" .‬מי אינו מנפנף היום בפסוקים‪ ,‬מתעטף במסתורין‪ ,‬תולש‬ ‫נביאים‪ ,‬קוטף כתובים וגורר לשונות בציציות [‪ ]...‬הרי אין לך דבר שאין לו‬ ‫פסוק כרצונך"‪ .‬על העם היהודי להינזר אפוא מן הכיבוש‪ ,‬לחתור להידברות‪,‬‬ ‫[ ‪] 726‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫לשאוף לשלום‪" ,‬כי שני עמים אלה יצטרכו להיות ביחד זה אצל זה וגם זה סובב‬ ‫זה"‪ .‬קולו של בעל "השבוי" ו"חרבת חזעה" בקע מבין השורות האלה‪ ,‬עכשיו‬ ‫יותר מתמיד‪41.‬‬ ‫אלתרמן כיבד את יזהר‪ ,‬הוא ידע גם להעריך את משקלו הסגולי בציבור‪,‬‬ ‫ומה שאמר חרה לו מאוד‪ .‬ואולי‪ ,‬בשל הדרך שבה היתה הכותרת מנוסחת‪ ,‬סבר‬ ‫בטעות שאליו מכוּ ונים הדברים‪ .‬מיד לאחר שקרא את המאמר רשם לו בפנקסו‬ ‫את השורות האלה‪" :‬על כך שיש לא רק שטחים יש גם אנשים‪ ,‬נא לא לטעות‪.‬‬ ‫הם (כלומר יזהר ושותפיו לדעה) מדברים לא על האנשים כפרטים‪ ,‬כאזרחים‬ ‫השייכים למיעוט שווה זכויות במדינה‪ ,‬אלא הם מדברים עליהם כעל קיבוץ‬ ‫לאומי ועל זכויותיהם הלאומיות כעם‪ ,‬לגבי אזורים אלה"‪ .‬אחר כך הפך והפך‬ ‫בנקודה זו‪ ,‬כשתוך כדי רישום הדברים גיבש את תשובת הנגד שלו‪" .‬משונה‬ ‫מדוע אין הם דורשים זכות זו גם לגבי ערביי ואדי ערה‪ .‬מדוע אין הם מודים‬ ‫בזכותם להתמרד ולהשיג לבסוף הגדרתם הממלכתית? מדוע הסכימו להצעת‬ ‫החלוקה אשר כללה מאות אלפי ערבים? האם הללו הסכימו להיות במדינה‬ ‫יהודית?" בהמשך העתיק את מאמרו של יזהר כמעט מילה במילה‪ ,‬ובהערות‬ ‫סוגריים נתן ביטוי לתהיותיו‪ ,‬לספקנותו‪ ,‬לרוגז שהדברים מעוררים בו‪ .‬למשל‪:‬‬ ‫"חוזר וסובב בלי סוף על עיקר הגילוי שהוא מגלה — שאנשים שם — האם מותר‬ ‫לפתור באנשים? כאילו אינם? וכיוצא"‪ .‬וכשטען יזהר כי הגיע הזמן שנדבר ביתר‬ ‫ענווה‪ ,‬שכן המצב דורש ענווה‪ ,‬בדיבורים ועוד יותר במעשים‪ ,‬כתב אלתרמן‬ ‫בסוגריים את המשפט הזה‪" :‬אלו הצעות שלו‪ .‬מילים‪ ,‬מלים‪ ,‬וסילופי כוונות של‬ ‫הזולת"‪ .‬וכשתוהה יזהר איך נישאר "תמימי מבט וזקופי קומה אנושית" אחרי‬ ‫שנתפוס שטחים‪ ,‬מעיר אלתרמן כי הוא‪ ,‬יזהר‪" ,‬בונה את כל הנחותיו על כך‬ ‫שאומרים גם לנשל את התושבים מאדמתם — והרי הוא גם יודע שאין מביאים‬ ‫זאת בחשבון ולו גם הביאו זאת בחשבון אין הדבר אפשרי"‪42.‬‬ ‫במאמר שפרסם בתגובה‪" ,‬משפט המשחק"‪ ,‬חזר אלתרמן על כמה מן‬ ‫הטיעונים שהושמעו על ידיו קודם לכן‪ ,‬אך סגנונו היה בוטה ועוקצני‪ .‬הוא לעג‬ ‫לו על מה שראה כהעמדת פנים מוסרנית‪ ,‬הוא הצביע על סתירה בין עמדתו של‬ ‫הכותב בעבר ביחס להתנחלות בארץ ישראל לעומת העמדה שהוא נוקט אותה‬ ‫היום‪ ,‬הוא אף עקץ אותו על כך שהוא מגלה רגישות כלפי ערביי ארץ ישראל‬ ‫שאותה נמנע מלגלות לאורך השנים שבהן כיהן כחבר כנסת‪ .‬בנוגע לאמירתו‬ ‫כי יש בארץ אנשים "החומדים" שטחים‪ ,‬תהה אלתרמן אם אמירה זו מכוונת‬ ‫גם לשטחים דוגמת אום ג'וני או מלבס או רחובות‪ ,‬שבה יזהר שוכן לבטח‪ .‬אכן‪,‬‬ ‫גם ארץ ישראל "הקודמת"‪ ,‬זו שהיהודים באו להתנחל בה‪ ,‬לא היתה מעולם‬ ‫[ ‪] 727‬‬

‫אלתרמן‬

‫ריקה מאדם‪ ,‬ולא אחת עמדה הציונות אל מול בעיות מוסר יסודיות וקשות‪" .‬אך‬ ‫התמודדות עם בעיות אלו לא הייתה מעולם‪ ,‬כפי שהיא עתה (היינו במאמרו‬ ‫של יזהר) בגדר חיטוט חפשי ולהוט‪ ,‬המשחק את משחק המוסר וגורר אל תוכו‬ ‫עיקרים ויסודות"‪ .‬אולם גם אם קיים חשש מפני עוולות שעשויות להיגרם‬ ‫לאוכלוסייה הערבית בשטחים — אין בזה‪ ,‬לדעת אלתרמן‪ ,‬כדי לערער או‬ ‫לשלול את עקרון "שלמותה הטבעית של הארץ" ועל יסוד זה לתבוע מן העם‬ ‫היהודי לוותר על גבולות אלה של שלמות טבעית‪ ,‬אם לצורך הקמת מדינה‬ ‫ערבית נוספת‪ ,‬ואם לצורך העברת השטח לממלכת ירדן‪ .‬אלתרמן אמנם אישר‬ ‫את העיקרון שאין בידינו רשות לנשל ולו ערבי אחד מעל אדמתו‪ ,‬אך בשונה‬ ‫מיזהר הביע אמון מלא ביכולתה של מדינת ישראל לקיים שליטה בשטחים תוך‬ ‫כדי מזעור הנזק לאוכלוסייה המתגוררת בהם‪" .‬יש לנו אפילו הרשות להאמין"‬ ‫— כך כתב — "כי מציאותו של מיעוט ערבי שווה זכויות במדינה יהודית שלמה‬ ‫וריבונית יהא לעם היהודי לא בבחינת מדרון של הסתאבות‪ ,‬אלא בגדר מבחן‬ ‫מוסרי‪ ,‬אשר האומה העתידה לעמוד בו בכבוד ואולי להיות בכך מופת לרבים"‪.‬‬ ‫יתר על כן‪" :‬יש לנו רשות להאמין כי אם ייכון השלום בינינו לבין מדינות־ערב‬ ‫יהיו יהודה והשומרון‪ ,‬על תושביהן הערביים והיהודים גם יחד‪ ,‬ראשית צמיחה‬ ‫של יחסי אחווה וכבוד לזכויות אדם ועם"‪43.‬‬ ‫כאילו מחוץ לכל הקשר קיבל אלתרמן בתחילת אוקטובר הודעה מעיריית‬ ‫תל אביב על כך שהוא עתיד לזכות זו הפעם השנייה בפרס טשרניחובסקי‬ ‫לתרגומי מופת‪ ,‬כהוקרה על מפעל תרגומי מולייר‪ ,‬שהופיעו לאחרונה בשלושה‬ ‫כרכים‪ .‬בנובמבר ‪ ,1962‬זמן־מה לאחר ששב ממסעו לניו יורק‪ ,‬חתם אלתרמן‬ ‫על חוזה עם הוצאת הקיבוץ המאוחד להוצאת כרך של תרגומי מולייר‪ ,‬עליו‬ ‫התחייב בפני מנחם דורמן בעת שקיבל הלוואה מן ההוצאה טרם צאתו מן‬ ‫הארץ‪ .‬הוצאת הכרך לא הסתייעה‪ ,‬חוזה נוסף שנחתם בנובמבר ‪ 1963‬לא הניב‬ ‫גם הוא את התוצאה המקוּ וה‪ ,‬לבד מפרסומו של המחזה "דון ז'ואן"‪ 44.‬והנה‪,‬‬ ‫ב־‪ 7‬במאי ‪ 1967‬נחתם חוזה חדש‪ ,‬המאזכר את קודמיו‪ ,‬ובו נקבע‪" :‬כתבי מולייר‬ ‫בתרגומו של נתן אלתרמן יראו אור בשלושה כרכים הכוללים יחד שנים־עשר‬ ‫מחזות"‪ .‬ואכן כך היה‪ ,‬ובזה הביא אלתרמן את אחד ממפעלי התרגום החשובים‬ ‫שלו לידי גמר מוצלח‪ 45.‬טקס חלוקת הפרס נערך ב־‪ 22‬באוקטובר בבית הסופר‬ ‫על שם טשרניחובסקי במעמד ראש העיר מרדכי נמיר‪ ,‬ידיד ותיק של אלתרמן‪,‬‬ ‫שבשעתו נמנה גם הוא עם יושבי "כסית"‪ .‬שופטי הפרס היו יוחנן טברסקי‪,‬‬ ‫דניאל פיינמן וא"ב יפה‪ ,‬ואלה בחרו גם באלתרמן וגם בשלונסקי‪ ,‬בדיוק‬ ‫כפי שעשה חבר השופטים הקודם לפני ‪ 21‬שנה‪ .‬שלונסקי זכה בפרס בזכות‬ ‫[ ‪] 728‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫תרגומו ליבגני אונייגין מאת פושקין‪ ,‬שנחשב אף הוא למלאכת מחשבת‪ .‬שוב‬ ‫מצא אלתרמן את עצמו לצדו של שלונסקי‪ ,‬האיש שפרסם את שירו הראשון‪,‬‬ ‫ושלולא הוא — כך העיד — היה קרוב לוודאי מוותר על הספרות‪ .‬עשרות שנים‬ ‫חלפו מאז‪ ,‬שנים שבהן הגיע אלתרמן למעמד ציבורי ונהנה מהכרה ספרותית‬ ‫שהאפילו על מעמדו של שלונסקי; גם הפוליטיקה פיצלה ביניהם — אלתרמן‬ ‫הלך עם מפא"י‪ ,‬רפ"י ולאחרונה הוליך את התנועה למען ארץ ישראל השלמה‪,‬‬ ‫ואילו שלונסקי היה איש שמאל מובהק‪ ,‬המזוהה עם מפ"ם ועם תנועת השלום‬ ‫העולמית‪ .‬פולמוס השטחים שפרץ ביוני האחרון רק העמיק וחידד את השוני‬ ‫בין עמדותיהם‪ :‬אלתרמן רצה את שלמות הארץ — שלונסקי התייצב לצד אלה‬ ‫שתמכו מלכתחילה בפשרה טריטוריאלית‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬השעה שבה ניצבו שניהם‬ ‫על במה אחת בזכות תרומתו הייחודית של כל אחד מהם לתרגום הקלסיקה‬ ‫האירופית לעברית היתה שעה של קירוב לבבות‪ ,‬שהפיגה מעט את המתח הבלתי‬ ‫נמנע שליווה את יחסיהם במשך השנים‪ .‬מחויכים ומפויסים ישבו שניהם על‬ ‫הבמה כשהם רווים נחת מהופעתה של השחקנית הוותיקה מרים ברנשטיין־כהן‪,‬‬ ‫שבחרה לקרוא קטעים מתוך "מוצרט וסליירי" ויבגני אונייגין‪ ,‬וממשחקו של‬ ‫אברהם בן־יוסף‪ ,‬מראשוני הקאמרי‪ ,‬שבחר להופיע במונולוג מתוך "הקמצן"‪.‬‬ ‫הקול היה קולם של פושקין ומולייר‪ ,‬אך הידיים היו ידי שלונסקי ואלתרמן‪46.‬‬

‫ג‬ ‫שנת ‪ 1968‬נפתחה‪ ,‬מבחינתו של אלתרמן‪ ,‬בהכנות קדחתניות לקראת כינוסה‬ ‫של עצרת עם גדולה מטעמה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה‪ .‬מאז‬ ‫ההתארגנות הראשונה של התנועה הלך והתרחב מעגל המצטרפים והתומכים‪.‬‬ ‫במקומות שונים ברחבי הארץ‪ ,‬בעיקר בהתיישבות העובדת‪ ,‬התגבשו חוגים‬ ‫רעיוניים של התנועה‪ ,‬נערכו אספות הסברה ומספר הפרסומים שבהם נדון‬ ‫הרעיון והתוכנית הנגזרת ממנו הלך וגדל‪ .‬על רקע זה החליטה צמרת התנועה‬ ‫לכנס עצרת כללית של חברי התנועה ותומכיה‪ ,‬כשהמטרה היא לחזק את לבם‬ ‫של החברים‪ ,‬לתת תפוצה לרעיון ולהפגין נוכחות ציבורית‪ .‬פרסום המנשר‬ ‫העניק לתנועה החדשה תהודה ציבורית רחבה‪ ,‬ומעגל התומכים הלך והתרחב‪.‬‬ ‫בשלב זה החלו ההכנות לקראת כינוסה של עצרת עם גדולה מטעמה של‬ ‫התנועה‪ ,‬ובמקביל הוחלט לייסד ביטאון חדש‪ .‬השם שיועד לו היה זאת הארץ‪.‬‬ ‫אלתרמן היה שותף לכול — הוא עסק בקטנות של קביעת מקום העצרת‪ ,‬ארגון‬ ‫התוכנית‪ ,‬גיוס הנואמים‪ ,‬שליחת הזמנות ופרסום מודעות בעיתונות לקראת‬ ‫[ ‪] 729‬‬

‫אלתרמן‬

‫ההתכנסות‪ .‬כפי שהעיד עליו שמיר‪ ,‬הוא קיבל עליו כל תפקיד‪ ,‬לא נרתע מפני‬ ‫שום התחייבות‪ ,‬ואף התגבר על רתיעות שלפני כן לא היה עולה על הדעת‬ ‫שהיה אפילו מוכן להתמודד ִאתן‪47.‬‬ ‫העצרת התכנסה בהיכל התרבות בתל אביב ב־‪ 21‬בפברואר ‪ .1968‬לקראת‬ ‫העצרת פורסמו מודעות גדולות בעיתון מעריב מטעם התנועה למען ארץ ישראל‬ ‫השלמה המזמינות את הציבור לבוא ולהשתתף במעמד זה‪ 48.‬את העצרת פתח‬ ‫משה גולדשטיין‪ ,‬סגן ראש העיר תל אביב‪ ,‬ובנשיאות ישבו שלושה — הרופא‬ ‫ד"ר אריה הראל‪ ,‬פרופ' אהרן הראל פיש‪ ,‬רקטור אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬ורב‬ ‫השכונות יצחק ידידיה פרנקל‪ .‬רשימת הנואמים היתה ארוכה למדי והיא כללה‪,‬‬ ‫לבד מאלתרמן‪ ,‬את האישים האלה‪ :‬מפקד הלח"י לשעבר ישראל אלדד‪ ,‬עובד‬ ‫בן־עמי‪ ,‬לשעבר ראש עיריית נתניה‪ ,‬נשיאת ויצו רעיה יגלום‪ ,‬המשורר אורי צבי‬ ‫גרינברג‪ ,‬האלוף אברהם יפה‪ ,‬הרב משה צבי נריה והסופר משה שמיר‪ .‬אלתרמן‪,‬‬ ‫בהופעה נדירה‪ ,‬נשא נאום קצר שקרא מן הכתב‪ ,‬ובו הציג את עיקרי משנתו כפי‬ ‫שאלה התגבשו מאז סיום מלחמת ששת הימים‪ .‬מה שעוד עורר את תשומת הלב‬ ‫היה ההרכב האנושי שעמו התייצב על הבמה‪ :‬בתצלום נדיר‪ ,‬שבו נראים ראשי‬ ‫העצרת שרים את "התקווה"‪ ,‬ממוקם אלתרמן‪ ,‬שלא היה אדם דתי‪ ,‬בין שני אישים‬ ‫בולטים מן המגזר הדתי — הרב משה צבי נריה והפרופ' יהודה אליצור‪ .‬סמוכים‬ ‫אליהם נראים אורי צבי גרינברג וישראל אלדד‪ ,‬אנשי הימין הרביזיוניסטי‪,‬‬ ‫ה"פורשים"‪ ,‬שעמם בא אלתרמן חשבון לאורך כל שנות המאבק שקדמו להקמת‬ ‫המדינה‪ .‬אלדד הוא שכתב בשעתו את רוב השירים שהופיעו במדור "טור מול‬ ‫טור" בעיתוני הלח"י‪ ,‬ובהם הגיב בחריפות ובסרקזם על מה שכתב אלתרמן‬ ‫בשירי "הטור השביעי"‪ .‬בצד אחר של הבמה נראה גם משה שמיר‪ ,‬מבכירי מפ"ם‬ ‫לשעבר‪ ,‬מפלגה שהתפלמס ִאתה לא אחת על רקע דבקותם של ראשיה בחזון‬ ‫הסובייטי של "עולם המחר"‪ ,‬ממנו היה מסויג לחלוטין‪ .‬כמי ששנא פומביות מכל‬ ‫סוג שהוא היתה עצרת זו לדידו של אלתרמן בגדר רגע מכונן‪ ,‬שבו ניצב אל מול‬ ‫המצלמות והמיקרופונים על במת אחד האולמות הגדולים בארץ כשהוא מפגין‬ ‫את הזדהותו עם אישים שעד לפני זמן קצר היו זרים לו ואת אחיזתו באמת חדשה‬ ‫שהחלה להאיר את שמי חייו רק חודשים אחדים קודם לכן‪.‬‬ ‫במקביל המשיך אלתרמן‪ ,‬מתוך תנופה גדולה‪ ,‬את כתיבתו השבועית‬ ‫במעריב‪ ,‬וקולו היה באחת לחלק בלתי נפרד מדמותו של העיתון‪ .‬כמה מן‬ ‫המאמרים שכתב עסקו בבעיות כלליות — עולמיות ומקומיות‪ :‬רצח העם‬ ‫בביאפרה‪ ,‬המרד האנטי־קומוניסטי בצ'כוסלובקיה‪ ,‬שאלת יחסי ישראל־גרמניה‬ ‫או "גזירת הסקר"‪ 49.‬אולם כל זה היה בטל בשישים לעומת האנרגיה הנפשית‬ ‫[ ‪] 730‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫והאינטלקטואלית והיקפי הכתיבה שתיעל לנושא העיקרי שעמד על הפרק —‬ ‫ארץ ישראל השלמה‪ .‬שוב ושוב חזר אלתרמן‪ ,‬במגוון רחב של ניסוחים‪ ,‬על‬ ‫אמיתות היסוד שלו‪ ,‬ובמקביל הרחיב את הדיבור ביחס לעניינים השוטפים שעלו‬ ‫על הפרק‪ ,‬ואשר חייבו מתן תשובות מידיות אם במישור המדיני או הדיפלומטי‬ ‫ואם במישור האידאולוגי והמוסרי‪ .‬אלתרמן מצא עצמו נאלץ להתפלמס עם‬ ‫אישים שונים בציבוריות הישראלית — בכללם סופרים — אשר עמדתם היתה‬ ‫שונה מעמדתו‪ ,‬והתבטאויותיהם המאתגרות בנושא עתיד השטחים חייבו‬ ‫התייחסות גם מצדו‪ .‬בפנקסי העבודה ששמר במגירותיו ערך מעקב דקדקני‬ ‫אחר המתרחש — הוא העתיק ידיעות מן העיתון‪ ,‬סיכם מאמרים מרכזיים‪ ,‬ציטט‬ ‫מתוך ראיונות‪ ,‬כתב תקצירי שיחות שהיו לו עם אישים שונים‪ ,‬רשם לעצמו‬ ‫הגיגים וראשי פרקים בנושא‪ ,‬כשאינו חדל להיערך ולהתכונן למערכה הכבדה‬ ‫שניהל באופן שוטף מעל דפי העיתון היומי‪ .‬וככל שנקפו הימים‪ ,‬נערך אלתרמן‬ ‫לקראת מה שנראה היה לו כקרב חייו‪50.‬‬ ‫כמה מן המושכלות הראשונים שבהם דגל באותה עת מצאו ביטוי נוקב‬ ‫במאמר בשם "ספיחי קצף"‪ ,‬שפרסם ב־‪ 23‬בפברואר‪ ,‬ממש סמוך לעצרת‬ ‫הגדולה של התנועה שנערכה בהיכל התרבות‪ 51.‬בוויכוח עם שר השיכון‬ ‫מרדכי בנטוב‪ ,‬איש מפ"ם‪ ,‬חזר אלתרמן על טענתו‪" :‬ארץ ישראל זו‪ ,‬שלאחר‬ ‫מלחמת־ששת־הימים [‪ ]...‬היא שלימות טבעית‪ ,‬היסטורית ובטחונית‪,‬‬ ‫ששמירתה צריכה להיות משימה עליונה של האומה היהודית בזמננו"‪ .‬הוא‬ ‫הגדיר את חבלי יהודה ושומרון כ"ערש האומה"‪ ,‬ובהזדמנות זו התפלמס‬ ‫עם המשורר אברהם שלונסקי על התבטאויותיו הביקורתיות בנוגע להיבט‬ ‫המוסרי של שלטון ישראלי בשטחים‪ .‬אלתרמן אף מצא לנכון להתייחס‬ ‫במאמר זה‪ ,‬לראשונה‪ ,‬לרעיון החלוקה‪ :‬הסכמתה של ישראל בשעתה לתוכנית‬ ‫זו‪ ,‬שהציעה‪ ,‬לפי הגדרתו‪" ,‬מדינה זעירה ומפוצלת עוד יותר‪ ,‬עם אוכלוסיה‬ ‫ערבית של ‪ 45‬אחוזים"‪ ,‬היתה פרי הכורח המדיני והצבאי; אולם ההסכמה‬ ‫שניתנה לרעיון זה בשעתו אין בה כדי להעיד‪ ,‬לדבריו‪ ,‬על ערכו או על חוסר‬ ‫ערכו של "'הארגומנט ההיסטורי'"‪ ,‬זה שחל על הארץ כולה מראשית ימי‬ ‫ההתנחלות הציונית‪ .‬הוא קבל על העדר מדיניות ממשלתית שהיתה יכולה‬ ‫לחולל תנועה גדולה של התיישבות‪ ,‬כשהוא ממעיט בהערכות המקובלות‬ ‫בנוגע להתנגדות הבין־לאומית שמהלך זה עשוי היה לעורר‪" .‬במידה‬ ‫שעמידתנו ב'שטחים' אלה עשוייה להרחיק מלחמה" — סיכם אלתרמן — "בה‬ ‫במידה עמידתנו בהם עשויה לקרב את השלום; ככל שיתפזרו ענני הקצף‬ ‫והלעג המונעים מלראות את אמיתו ומשמעותו של הזמן הזה‪ ,‬כך יוסיפו‬ ‫[ ‪] 731‬‬

‫אלתרמן‬

‫ויתגלו גם יסודי הכורח והצדק‪ ,‬אשר קיום העם היהודי‪ ,‬על כל ה'ארגומנטים'‬ ‫שבו‪ ,‬עומד עליהם"‪.‬‬ ‫בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הרחיב אלתרמן את מסכת טיעוניו‪ .‬הוא‬ ‫תבע שוב ושוב לבסס את השליטה בשטחים לא על הנימוק הביטחוני — שהיה‬ ‫כמעט לשגרה בטיעוניה של ההסברה הישראלית — אלא על הנימוק ההיסטורי‪:‬‬ ‫הוא לא הקל כלל בערך השמור לשטחים כמרחב הגנה והרתעה המשמש‬ ‫ערובה לביטחונה של ישראל‪ ,‬אולם לפי גרסתו יש לו בזה ערך לוואי בלבד‪,‬‬ ‫שכן שימוש מופרז בו עשוי לכרסם בתוקפה של הזכות השמורה לנו על ארץ‬ ‫ישראל השלמה‪ .‬לכן הוא הזהיר מפני קידום מדיניות המושתתת על ההנחה‬ ‫של "שלום תמורת שטחים" — שהיתה‪ ,‬למעשה‪ ,‬לדגל של מדיניות החוץ של‬ ‫ישראל — שכן גלומה בה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬שלילה אפריורית של זכות זו‪ 52.‬אלתרמן גם‬ ‫דחה את הגרסה הנפוצה שלפיה החזקת השטחים עשויה לערער לאורך זמן על‬ ‫אופייה היהודי של המדינה‪ .‬תפיסה זו נראתה לו פסולה לחלוטין‪ ,‬והוא עשה‬ ‫כל מאמץ כדי לערער אותה‪ ]...[" :‬אם יש משמעות למושג ניהיליזם" — כתב‬ ‫במאמרו "ניהיליזם מהו" — "הרי נוסח זה [‪ ]...‬שמשמעותו ויתור על שטחי־יסוד‬ ‫של ארץ־ישראל‪ ,‬שטחים שהם תנאי־בל־יעבור־לביטחון ישראל‪ ,‬ויתור על כך‬ ‫'לשם שמירת אפיה היהודי של המדינה'‪ ,‬הוא אולי דוגמה שאין למעלה ממנה‬ ‫למהותו של מושג זה שאנו מדברים בו"‪53.‬‬ ‫אף שאלתרמן לא תבע מעולם את סיפוחם הרשמי של השטחים למדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬הרי שהוא עודד כל מהלך שיש בו כדי לקדם את השליטה דה־פקטו‬ ‫בהם‪ ,‬דבר שיוביל‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬להפיכתם לחלק אינטגרלי ממדינת ישראל‪ .‬אלתרמן‬ ‫הגן‪ ,‬למשל‪ ,‬על משרד הפנים‪ ,‬שצווים שונים שהוצאו על ידיו גרמו בהדרגה‬ ‫לשינוי מעמד השטחים‪ ,‬וזאת תוך כדי ויכוח עם מי שחששו מכל מהלך שיש‬ ‫בו כדי לשנות מעמד זה‪ 54.‬הוא גם קידם בהתלהבות ידיעה שלפיה העניקה‬ ‫ממשלת ישראל מענק כספי לטווח רחוק לעיריית שכם — שכן גם בזה ראה צעד‬ ‫נכון שיקדם את האינטגרציה של השטחים‪" 55.‬מצד המופשט נתמצה ויכוח זה‬ ‫(על עתיד השטחים)‪ ,‬עד שהיה לזרא" — כתב אלתרמן בפתח המאמר "מדיניות‬ ‫של בלימה" — "ואילו מן הצד המעשי הולכת ונקבעת המציאות החדשה — זו‬ ‫ש'השטחים' הם חלק ממנה ושלוחותיה חודרות בכל"‪ .‬כך בתוכניות הביטחון‪,‬‬ ‫כך בהסדרי הממשל‪ ,‬כך בתחיקה וכך במגעים ראשונים שבתחומי הכלכלה‬ ‫והמסחר‪ 56.‬לכן אלתרמן גיבה את מדיניותו של שר הביטחון משה דיין‪ ,‬שאמנם‬ ‫התנגד לסיפוח השטחים‪ ,‬ואף הצהיר כי שטחים אלה הם נושא למשא ומתן‪ ,‬אך‬ ‫בפועל עשה כל האפשר כדי לחזק את אחיזתה של ישראל בהם; זאת בניגוד‬ ‫[ ‪] 732‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫משווע לשר החוץ אבא אבן‪ ,‬שנמנע באופן עקבי מלעשות שימוש בנימוק‬ ‫ההיסטורי‪ ,‬נאחז שוב ושוב בגרסה של "שלום תמורת שטחים"‪ ,‬ואף שלל כל‬ ‫מעשה או דיבור שיש בהם כדי לשוות למציאות החדשה תוקף שאינו פרי‬ ‫הכיבוש הצבאי בלבד‪57.‬‬ ‫בנסיבות אלה היה אלתרמן לסנגורה הנלהב של ההתיישבות בשטחים ולמגן‬ ‫המתנחלים‪ .‬יישוב השטחים היה בעיניו מהלך לגיטימי לחלוטין‪ ,‬המשך ישיר‬ ‫לעבודה המעשית הציונית בארץ ישראל כפי שהיתה בימי היישוב‪ ,‬והתרעותיהם‬ ‫החוזרות ונשנות של סופרים ואנשי רוח בדבר הסכנה הנשקפת לצלמו המוסרי‬ ‫של העם היהודי בגין השליטה בהם נראתה לו מופרכת לחלוטין‪ .‬אלתרמן אף‬ ‫התייצב לצד מתנחלי חברון‪ ,‬שהיאחזותם בלב העיר הערבית הגדולה והחיכוכים‬ ‫הבלתי פוסקים שהיא גרמה להם היו מלכתחילה מוקד למחלוקת ציבורית‪ .‬זו‬ ‫היתה אחת מן הסוגיות שעלו במאמרו "שלהי־דמדום וראשית־פכחון"‪ .‬הוא‬ ‫כתב את המאמר תחת הרושם כי אט־אט מסתמנת בציבור הכרה בצדקת דרכם‬ ‫של המתנחלים‪" .‬הולכת וגוברת ההרגשה בציבור כי על אף סערת ההתמרמרות‬ ‫המוסרית שהתחוללה מסביב למתנחלי חברון" — כתב אלתרמן — "על אף אותה‬ ‫בכחנאליה של הלעזה והלעגה ושנאה שאפפה אותם‪ ,‬היה מעשה המתנחלים‬ ‫הללו תגובה אנושית ויהודית שבלעדיה אין לשער את התקופה שלאחר מלחמת‬ ‫ששת הימים"‪ .‬הוא גם בחר להתייצב לצדו של השר יגאל אלון‪ ,‬שספג בשעתו‬ ‫לא מעט ביקורת על יחסו האוהד למתנחלי חברון‪ ,‬ואף הואשם על כך שבדבריו‬ ‫ובפעולותיו הפך את היאחזות הארעי בעיר למציאות של קבע‪ .‬אל מול מבקריו‬ ‫של אלון טען אלתרמן כי דברים שאמר השר למתנחלים‪ ,‬שלפיהם אין הוא יכול‬ ‫לשער שממשלה ישראלית תביא לסילוקם מעיר האבות‪ ,‬לא היו מעוררים היום‬ ‫את אותה הסתייגות ממשלתית שהם עוררו אז‪" ,‬שכן דבריו אלה‪ ,‬ולא הקצף‬ ‫שיצא עליהם‪ ,‬הם שהיו‪ ,‬על אף הכל‪ ,‬ביטוי נאמן ונכון לממשלה הישראלית‪,‬‬ ‫למהותה וליעודה"‪58.‬‬ ‫הטיעונים שהשמיע אלתרמן בזכות ההתיישבות ביהודה ובשומרון הובילו‬ ‫אותו‪ ,‬במסגרת אותו הדיון עצמו‪ ,‬להתמודדות עם אחת הסוגיות הנפיצות ביותר‬ ‫שעלו על סדר היום הציבורי לאחר המלחמה‪ ,‬ושנדרש לה יותר ויותר‪ .‬היינו‪:‬‬ ‫שאלת זכותם של הפלשתינאים על חבלי ארץ אלה‪ .‬כמו לאחר המלחמה‪ ,‬גם עתה‬ ‫לא היה לאלתרמן כל ספק בעניין זה‪ :‬הוא דחה כמשוללת כל יסוד את הדרישה‬ ‫למתן הגדרה לאומית מדינית לאותו "אחוז אחד" של האומה הערבית הנמצא‬ ‫בתחומי ארץ ישראל‪ ,‬שתוביל לתוספת עוד מדינה על פני המדינות הערביות‬ ‫הקיימות‪ .‬בכלל‪ ,‬הזיהוי של הגדה המערבית ושל שטחי סיני כ"טריטוריות‬ ‫[ ‪] 733‬‬

‫אלתרמן‬

‫ערביות" לא היה לו‪ ,‬לפי גרסתו‪ ,‬על מה להסתמך (הגדה סופחה לירדן ב"התקפת‬ ‫שוד"‪ ,‬שטחי סיני סופחו למצרים תוך כדי פשרה "מקרית" בין בריטניה לטורקיה)‪,‬‬ ‫מה גם שמן הבחינה ההיסטורית "ייחודה של ארץ זו‪ ,‬כחטיבה מדינית והיסטורית‬ ‫אחת‪ ,‬היה קיים רק בתודעתו של העם היהודי"‪ .‬יותר מכול חשש אלתרמן‬ ‫מהתגבשותה ומהתחזקותה של הקונספציה הרואה את ארץ ישראל כשייכת לשני‬ ‫עמים‪ .‬במאמר בשם "הנוסחה הריקה" תקף תפיסה זו‪ ,‬כשהוא שולל מכול וכול‬ ‫את התוקף ההיסטורי שלה‪ .‬ניסוחיו בנדון זה היו מרחיקי לכת‪ ,‬עד כדי השמעת‬ ‫האמירה שלפיה "העם הפלשתינאי קיים‪ ,‬לפי שעה‪ ,‬בדמיון משכילינו בלבד‬ ‫וכמידת סבירותו של זה גם מידת סבירותה של הנוסחה הגורסת כי שני עמים‬ ‫אלה הם שותפים שווי זכויות לבעלות מדינית על ארץ־ישראל"‪ 59.‬לכן הוא סבר‬ ‫כי השתרשותה של התפיסה שלפיה קיים שוויון ערך בין זכותם של היהודים על‬ ‫הארץ לזכותם של הערבים‪ ,‬שאף נספח אליה ממד של האשמה עצמית‪ ,‬היא הרת‬ ‫סכנה‪ ,‬עד כדי איום על גורל העם ועל גורל הציונות‪ .‬באחת משיחות האקראי עם‬ ‫המשורר חיים גורי אמר אלתרמן‪" :‬אם נכיר בזה שיהודה ושומרון אינם שלנו‪ ,‬הרי‬ ‫שצריך יהיה לכתוב את כל התנ"ך מחדש"‪60.‬‬ ‫התביעה לבעלות על השטחים העלתה מטבע הדברים את השאלה הרגישה‬ ‫של מערכת היחסים בין השולט לנשלט‪ .‬בעבר נודע אלתרמן ביחסו ההוגן‬ ‫והמתחשב במיעוט הערבי בישראל — לא אחת הוא התריע על עוולות הממשל‬ ‫הצבאי‪ ,‬היה מראשי המבקרים של פרשת כפר קאסם ולא נרתע מלהיקלע‬ ‫לעימותים בנושא עם דוד בן־גוריון‪ .‬הוא הקפיד לכלול במנשר התנועה למען‬ ‫ארץ ישראל השלמה הבטחה להענקת "חופש ושוויון" לכל תושבי הארץ‪,‬‬ ‫בלא הבדל‪ ,‬וכך גם גרס פעם אחר פעם במאמרים שפורסמו במעריב‪" .‬אין‬ ‫ספק כי המסקנה הראשונה והיסודית היא החובה ליתן לאוכלוסים אלה את‬ ‫זכויות האזרח‪ ,‬את ההגנה המשפטית‪ ,‬את חופש הדת וכיוצא באלה" — כתב‬ ‫במאמר שהופיע סמוך למלחמה‪ 61.‬עם זאת‪ ,‬מתוקף אמונתו בחזון הארץ‬ ‫השלמה וסירובו הנחרץ להכיר בקיומו של עם פלשתינאי‪ ,‬היה אלתרמן מוכן‬ ‫אף לעמעם את רגישותו הידועה כלפי האחר‪ ,‬תוך כדי נסיגה בלתי מודעת‬ ‫מרעיון "החופש והשוויון" שעליו התחייב במפורש‪ :‬מעולם לא התריע על‬ ‫עוולות שנעשו לתושבים הערבים‪ ,‬ואף ִהרבה לחלוק שבחים למה שכינה בשם‬ ‫"הממשל הליברלי" בשטחים המוחזקים‪ .‬כשנשמעה בציבור ביקורת נגד נישול‬ ‫ערבים או כשהושמעו תחזיות קודרות בנוגע ליחס כובש־נכבש‪ ,‬הגיב עליהן‬ ‫אלתרמן בבוז ובשאט נפש‪.‬‬ ‫משוכנע בצדקת דרכו‪ ,‬ולוחם ללא חת למען הגשמתה‪ ,‬גילה אלתרמן‬ ‫[ ‪] 734‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫מעט סובלנות נוכח מי שחשבו או הרגישו אחרת‪ .‬זה היה ברקע הוויכוח‬ ‫שבינו לבין הסופר עמוס עוז שעשה בשנים אלה את צעדיו הראשונים בספרות‬ ‫ובפוליטיקה‪ .‬עוז קומם עליו את אלתרמן כשאמר בשיחה עם גאולה כהן‬ ‫במעריב‪ ,‬שהתקיימה באוקטובר ‪ ,1968‬כי אילו הוטלו על כפות המאזניים‬ ‫קיומו של הכותל המערבי מול חיי בנה של אם אחת‪ ,‬היה הוא‪ ,‬עוז‪ ,‬בוחר‬ ‫בחיי הבן‪ .‬על כך עוד הוסיף כי לפי תפיסתו "אין מקומות קדושים"‪ ,‬וכי רק‬ ‫חיי אנשים וחירותם קדושים בעיניו ועליהם ראוי להילחם‪ .‬כל שאמר עוז‬ ‫נראה לאלתרמן מופרך לחלוטין‪ ,‬בוודאי על רקע עולם המושגים שהוא עצמו‬ ‫ניסה לשווק מאז מלחמת ששת הימים‪ .‬עם זאת ידע בחוש כי מעמדו האישי‬ ‫של עוז בן ה־‪ 22‬הולך ומתבסס בקרב חוגי השמאל והצעירים‪ ,‬ולכן לא היה‬ ‫אפשר להשאיר את הדברים ללא תגובה‪ .‬ואכן התגובה באה‪ ,‬זאת במאמר בשם‬ ‫"המערכה על השלום" שהופיע במעריב ב־‪ 1‬בנובמבר‪ .‬אחד מפרקי המאמר —‬ ‫"הדיבה הריקנית" שמו — הוקדש כולו לעוז‪:‬‬ ‫דברים אלה נאמרים בארשת כה בוטה של אומץ ושל התרסה‪ ,‬עד כי על אף‬ ‫הרתיעה שאתה חש מפני ויכוח על המלים הללו‪ ,‬שהוטחו בפני הציבור כולו‪,‬‬ ‫אין לך ברירה אלא לעמוד ולתהות בפרהסיה על המשחק הריק והמלאכותי‬ ‫שבעל המשל הזה כופה על המלים הנאנקות הללו ועל המסגרת הליטרארית‬ ‫המטופחת‪ ,‬שבה הוא מציב אותן‪ ,‬על מנת שתעשינה את רצונו‪.‬‬ ‫וכן‪:‬‬ ‫המצב האמיתי הוא אחר לחלוטין‪ .‬הוא מצב של מלחמה אכזרית שבה [‪]...‬‬ ‫אנשים צעירים נופלים על־כרחם לא למען חיים וחירות כמושג מופשט‬ ‫ונבוב‪ ,‬אלא למען חייהם וחירותם של בני־אדם ושל עם עתיק ושבע‬ ‫ייסורים‪ ,‬אשר חייו וחירותו מכילים את כל הדברים שמהם החיים והחירות‬ ‫עשויים‪ ,‬את הדברים שבלעדיהם הם סיסמא ריקה‪ ,‬את השמים והארץ‪ ,‬את‬ ‫הכתלים והגגות‪ ,‬את המלים ואת השתיקות‪ ,‬את זכרונות העבר ואת ההווה‬ ‫ואת העתיד‪.‬‬ ‫וגם את "המקומות"‪ ,‬כן‪ ,‬את המקומות "הקדושים" והאחרים‪.‬‬ ‫אלתרמן שלח בהזדמנות זו את עמוס עוז לעשות בית ספר אצל משה שמיר‪,‬‬ ‫שהתראיין גם הוא ל"שולחן המרובע"‪ ,‬ושם‪ ,‬לדבריו‪ ,‬אמר דברים שהם בעיניו‬ ‫[ ‪] 735‬‬

‫אלתרמן‬

‫"נכונים ועמוקים"‪ .‬כל שכתב הוא עצמו — העיר אלתרמן — אינו אלא בגדר‬ ‫תוספת למה שנאמר כבר על ידי שמיר‪62.‬‬ ‫עוז נדהם למקרא מאמרו של אלתרמן‪ ,‬וכבר למחרת היום‪ ,‬ב־‪ 2‬בנובמבר‪,‬‬ ‫שיגר אליו מכתב‪" .‬זו לי הפעם הראשונה שאני משיב במכתב פרטי על דברים‬ ‫שנכתבו נגדי בעיתון‪ .‬אני כותב אליך מפני שאיננו מכירים ואינני יכול לתבוע‬ ‫אותך לשיחה‪ .‬ואני כותב מפני שהכאבת לי"‪ .‬יותר מכול חש עצמו נפגע מסגנונו‬ ‫המשתלח של אלתרמן‪ ,‬שכנראה כתב את הדפים בשעת רתיחה‪" :‬האמנם תצדק‬ ‫בעיני עצמך עד כדי כך‪ ,‬שאתה מתיר לעצמך 'עדות־אופי' כה דורסנית על‬ ‫מניעיו הנפשיים ה'נסתרים' של איש שאינך מכירו כלל?" — שאל את בעל‬ ‫הטור‪ ,‬כשהעלבון מבצבץ מבין המילים‪" .‬שהרי הביטויים שהעתקתי מתוך‬ ‫רשימתך אינם מתכוונים להיות הפרכת־דעות‪ ,‬הם נקראים (על־ידי לפחות)‪,‬‬ ‫כמסמרים בארון מוסרי‪ .‬אולי כל הדרכים כשרות כדי להחשיד ולהשניא מי‬ ‫שלדעתך הוא 'מפיץ רעל אווילי'?" בהמשך הציג עוז את עצמו דווקא כתלמידו‬ ‫של משורר שאותו הוא אוהב לקרוא ואותו הוא אוהב ללמד‪ ,‬ושממנו למד‬ ‫לאהוב אב אחד ובן אחד מול "'חטא ודין וחטא וכסל ובגידה ועוורוני חוזים‬ ‫ושאר מכות מצרים'" — הוא רמז כמובן לשירי מכות מצרים‪ .‬לעצם העניין כתב‬ ‫עוז כי הוא אחוז חרדה "מפני אלה ש'רצונם והכרתם' יוקדים כברזל מלובן‬ ‫בתאווה לשחזר בכל מחיר את מלכות דויד ושלמה‪ ,‬ודווקא בדם ואש‪ ,‬ודווקא‬ ‫מתוך אהבת־נפש לצלצולן של מילות דם ואש"‪ .‬רק כאן‪ ,‬בשורות אלה‪ ,‬הגדיר‬ ‫הכותב בצורה מפורשת את המחלוקת המפרידה בין שניהם‪ ,‬אף כי רמז שספק‬ ‫בעיניו אם אכן אלתרמן שייך באמת לאלה המחזיקים בעמדה זו‪.‬‬ ‫התשובה של אלתרמן לא איחרה לבוא‪ .‬את מכתבו כתב ב־‪ 17‬בנובמבר‪.‬‬ ‫ביחס לדרך שבה תיאר את עוז‪ ,‬שגרמה לו להיפגע‪ ,‬ביאר אלתרמן — כבאר‬ ‫מורה לתלמידו — שאין לקרוא את הדברים כפשוטם‪" :‬נתכוונתי לא לקלסתר‬ ‫פניך ממש ולא ל'מניעי נפש הנסתרים' שבך‪ ,‬אלא [‪ ]...‬אשר לשאר תכונות‬ ‫שמצאתי בדבריך שבאתי לחלוק עליהם"‪ .‬לא התכוונתי גם להחשיד ולהשניא‬ ‫אותך על מישהו — כתב אלתרמן — אלא "להפריך כמה דברים שלך ולהראות‬ ‫שיש בהם מידת שטחיות בתוספת פסקנות יהירה וחפוזה אשר כמה הסכמות‬ ‫ותשואות־חן מצד אחד ושתיקה־כהודיה מצד שני אולי סייעו להן‪ .‬זה הכל‪.‬‬ ‫כוונות אחרות לא היו"‪ .‬לעצם המחלוקת ביניהם כתב אלתרמן לעוז‪" :‬דבריך‬ ‫הם חצאי אמיתות‪ ,‬ובימים אלה אין חיצוי האמת‪ ,‬בעניינים אלה שאתה דן בהם‪,‬‬ ‫יכול להישאר בגדר אמירה בלבד אלא הוא חיתוך האמת לחצאים‪ ,‬והחיתוך הוא‬ ‫עיקר"‪ .‬הניסוח היה כללי ומעורפל‪ ,‬וספק אם שיקף נכוחה את הוויכוח ביניהם‬ ‫[ ‪] 736‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫כפי שהיה באמת‪ .‬בסיום המכתב ביטא אלתרמן הערכה וכבוד לכותב‪" :‬יש בך‬ ‫כוח ער ויש בך מחשבה‪ ,‬המטפחת על פני עצמה ועל פני אחרים‪ .‬אני מאחל לך‬ ‫ולציבור שטפיחותיה אלו תיהפכנה למטח כנפיים נפרשות ויוצאות למרחבים"‪.‬‬ ‫הוא גם כתב לעוז שישמח להיפגש אתו מדי פעם‪ ,‬אף הציע לו לכתוב או‬ ‫להתקשר בטלפון כדי לקבוע פגישה‪63.‬‬ ‫עוז נענה כמובן להצעה וצלצל לביתו של אלתרמן‪ .‬אלתרמן שאל אותו‬ ‫מתי יגיע לתל אביב והם קבעו להיפגש באחד מבתי הקפה שבעיר‪ .‬מצב רוחו‬ ‫של אלתרמן בפגישה היה קודר‪ ,‬כך התרשם עוז‪ ,‬גם דבריו לא היו ממוקדים‪.‬‬ ‫עוז שטח בפניו את מה שהאמין בו‪ ,‬הוא הזכיר שוב את שירי מכות מצרים‪,‬‬ ‫ציטט מהם כמה שורות‪ .‬דווקא מן השירים האלה — סיפר לאלתרמן — למד‬ ‫מהי רגישות לחיי היחיד‪ .‬אולם הציטוטים האלה לא עשו עליו רושם‪ .‬אלתרמן‬ ‫אמנם החמיא לעמוס עוז על מיכאל שלי‪ ,‬הוא קרא לא מזמן את הספר וגם‬ ‫אהב אותו‪ ,‬אך העמדות שהעלה הסופר בעניין השטחים והזלזול שגילה כלפי‬ ‫המקומות הקדושים לא היו מקובלים עליו‪ .‬לגבי עמוס עוז היתה זו הזדמנות‬ ‫ראשונה לפגוש את אלתרמן פנים אל פנים‪ .‬ואף שחלק עליו גם בעניין הפרשה‬ ‫וגם בעניין ארץ ישראל השלמה ידע להכיר בגדולתו כמשורר והעריך את‬ ‫משקלו הציבורי‪ .‬לכן הוא ניסה לנצל את השיחה כדי למשוך אותה גם לכיוונים‬ ‫אחרים‪ .‬למשל‪ ,‬השירה הצעירה שנכתבה אז בארץ‪ ,‬שהיתה תוססת ומגרה‪.‬‬ ‫מה חושב אלתרמן על כך? דעתו של אלתרמן לא היתה נתונה לכל זה‪" .‬אה‪,‬‬ ‫יהודה אביזך" — הפליט‪ ,‬כשהוא כורך יחד‪ ,‬בביטול‪ ,‬את שמותיהם של שלושת‬ ‫הגדולים‪ :‬יהודה עמיחי‪ ,‬דוד אבידן ונתן זך‪ .‬הפגישה הסתיימה בלא כלום‪64.‬‬ ‫שבה היה לאדם שנוי במחלוקת‪ ,‬וסדר היום‬ ‫ודווקא בשנה זו — שנת ‪ּ — 1968‬‬ ‫שלו היה יותר פוליטי מאשר ספרותי‪ ,‬זכה אלתרמן‪ ,‬סוף־סוף‪ ,‬בפרס ישראל‪.‬‬ ‫במאמרו "עשרים שנה"‪ ,‬שנכתב לקראת יום העצמאות‪ ,‬ולאחר שכבר נודע לו‬ ‫שהוא אחד מן הזוכים‪ ,‬שרבב אלתרמן בין הגיגיו על המדינה בת העשרים כמה‬ ‫דברי קילוס על דוד בן־גוריון‪ ,‬שאמור היה גם הוא להימנות עם הזוכים בפרס‬ ‫לשנה זו‪ .‬ברשימתו התייצב אלתרמן ללא היסוס לצדו של בן־גוריון‪ ,‬הוא העניק‬ ‫גיבוי לסירובו של ראש הממשלה לשעבר לקבל את הפרס שהוצע לו כאות‬ ‫הוקרה על פועלו בהקמת המדינה וקידומה‪'" .‬מילאתי רק חובתי‪ ,‬ואין מגיע לי‬ ‫פרס בעד זה'" — ציטט אלתרמן בהתפעמות את דברי המנהיג שאותו המשיך‬ ‫להעריץ‪ ,‬אף שדרכיהם הפוליטיות התפצלו בגין המחלוקת על עתיד השטחים‪.‬‬ ‫הצדק אתו‪ ,‬קבע אלתרמן‪ ,‬אכן הוא מילא את חובתו‪ ,‬ובעד כל שעשה לא מגיע‬ ‫לו פרס‪" .‬אך מגיע לו שבדידותו כיום תיראה לנו רגע אחד כבדידות האפקים‬ ‫[ ‪] 737‬‬

‫אלתרמן‬

‫הגדולים‪ ,‬הנשארים תמיד מן החוץ ומן הצד‪ ,‬כבדידות הזירות הגורליות שבהן‬ ‫עמד לנו כוחו‪ ,‬יותר מכל כוח אחר בדורנו היום" — כתב אלתרמן בפרוזה‬ ‫שהיא על גבול הפיוט‪" .‬מגיע לו שנדע כי על אף היות יום־העצמאות הזה‬ ‫רחוק עדיין מן השלום ומן השלמות‪ ,‬הרי בכל־זאת שונה היום הזה מן הימים‬ ‫שבראשית־הדרך‪ .‬וההבדל הוא בכך שהעיקר בכל־זאת כבר נעשה‪ .‬ועיקר זה —‬ ‫ה ו א שחולל אותו יותר מכל"‪65.‬‬ ‫בבוקרו של יום העצמאות‪ ,‬שהוקדם באותה שנה לד' באייר (‪ 2‬במאי)‬ ‫האזין אלתרמן לשידור הרדיו של מצעד צה"ל‪ ,‬שנערך אל מול חומות העיר‬ ‫העתיקה ושעורר התרגשות גדולה בציבור‪ .‬היה זה‪ ,‬בעצם‪ ,‬מצעד הניצחון של‬ ‫מלחמת ששת הימים‪ ,‬שהיה היפוכו הגמור של המפגן הצנוע והמהוסס שנערך‬ ‫באצטדיון האוניברסיטה שנה קודם לכן‪ ,‬ושעליו כתב בשעתו מתוך מבוכה ולא‬ ‫מעט ביקורת‪ .‬את יתר היום בילה בביתו‪ ,‬ולקראת ערב נכנס למכוניתו של חתנו‬ ‫בנימין סלור (בנץ')‪ ,‬ויחד נסעו לירושלים‪ .‬בחודשים האחרונים נזכרה ירושלים‬ ‫לא מעט במאמריו של אלתרמן‪ ,‬הוא אף קרא לציין ברוב עם את יום שחרור‬ ‫ירושלים ואת גאולת הר הבית והכותל המערבי‪ .‬אולם למרות כל זה נשארה‬ ‫העיר זרה לו‪ ,‬וכניסתו בשעריה‪ ,‬ולו גם ביום החגיגי הזה‪ ,‬עוררה בו מחדש את‬ ‫התחושה שהכיר בעבר כאילו נקלע לסביבה לא לו‪ .‬בנץ' היה נהג מיומן‪ ,‬בתוך‬ ‫קצת יותר משעה עשו את הדרך‪ ,‬ולקראת השעה שמונה נכנסו שניהם לאולם‬ ‫וייז שבקריית האוניברסיטה העברית בגבעת רם‪ .‬אלתרמן‪ ,‬לבוש בז'קט הנצחי‬ ‫שלו ובצווארון פתוח‪ ,‬מיהר לעלות על הבמה ותפס את המקום המסומן עבורו‬ ‫בצד שאר חתני הפרס‪ .‬הכול המתינו לכניסתו לאולם של נשיא המדינה‪.‬‬ ‫אלתרמן הגיע למעמד זה קצת באיחור‪ ,‬רק בשנת החלוקה ה־‪ 16‬של הפרס‪,‬‬ ‫ולאחר שהשיאים הספרותיים הגדולים שלו היו הרחק מאחוריו‪ :‬את כוכבים‬ ‫בחוץ ושמחת עניים כתב לערך לפני שלושה עשורים‪ ,‬כבעל "הטור השביעי"‬ ‫היה במיטב כוחו עד מחצית שנות החמישים‪ ,‬עיר היונה הופיע לפני יותר מעשר‬ ‫שנים קודם לכן‪ .‬וגם מעמדו כמשורר לאומי היה במידה רבה נחלת העבר‪:‬‬ ‫הוויכוחים הגדולים סביב פרשת לבון‪ ,‬עזיבתו את דבר והתייצבותו כאידאולוג‬ ‫קנאי של רעיון ארץ ישראל השלמה הפכו אותו לאישיות שנויה במחלוקת‪,‬‬ ‫שבוודאי אינה מבטאת עוד קונצנזוס ציבורי רחב‪ .‬עם זאת זכה אלתרמן‬ ‫לקבל את הפרס בהקשר חגיגי במיוחד — יום העצמאות העשרים של מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬שהיה גם לחג הלאומי הראשון שלאחר מלחמת ששת הימים‪ .‬בראש‬ ‫ועדות השיפוט עמד בשנה זו שר החינוך והתרבות הראשון בן־ציון דינור‪,‬‬ ‫ואלה העניקו את הפרסים ל־‪ 22‬זוכים מתחומי המדע‪ ,‬הרוח‪ ,‬היהדות‪ ,‬החברה‪,‬‬ ‫[ ‪] 738‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫החינוך‪ ,‬הספרות והאמנות‪ .‬הזוכה השני בתחום הספרות היה אביגדור המאירי‪,‬‬ ‫שאלתרמן זכר לו חסד נעורים‪ :‬היה זה המאירי שיצא בשעתו להגנת הספר‬ ‫כוכבים בחוץ מול כמה ממקטרגיו‪ ,‬והוא שניבא כבר אז את מה שעתיד אלתרמן‬ ‫לחולל בשירה העברית‪" :‬ספר שיריו של נתן אלתרמן יכול להיות לצנינים‬ ‫בעיני הביקורת המקובלת שלנו" — כך כתב המאירי במוסף לשבתות ולמועדים‬ ‫של דבר — "אך הוא בכל־זאת תמרור חדש בדרך שירתנו‪ .‬ואם תרצה ואם‬ ‫לא תרצה — פה מוכרח יהיה רושם תולדות הספרות העברית‪ ,‬שלעתיד לבוא‪,‬‬ ‫לעמוד רגע היסטורי ולציין תקופה חדשה בשירתנו"‪ .‬גם נוכחותם של כמה‬ ‫מן הזוכים האחרים גרמה לו שמחה‪ :‬רעו האהוב מימי דבר‪ ,‬דב סדן‪ ,‬שקיבל‬ ‫את הפרס בתחום מדעי היהדות; מייסד התאטרון הקאמרי יוסף מילוא; המדען‬ ‫ארנסט דוד ברגמן‪ ,‬שהיה היושב ראש הראשון של הוועדה לאנרגיה אטומית;‬ ‫חולייה של לאה אחותו‪ .‬ב־‪1965‬‬ ‫ּ‬ ‫הרופא חיים שיבא‪ ,‬האיש שעמד לצדו בימי‬ ‫הצטלבו דרכיהם של אלתרמן‪ ,‬שיבא וברגמן בעת ששלושתם נמנו עם ראשוני‬ ‫רפ"י‪ .‬במיוחד נעם לו לקבל את הפרס מידי נשיא המדינה זלמן שזר‪ ,‬עורך דבר‬ ‫בתקופת המאבק וראשית מלחמת העצמאות‪ ,‬שהיתה במידה רבה גם תקופת‬ ‫הזוהר של "הטור השביעי"‪66.‬‬ ‫בנימוקי חבר השופטים שהוצגו בטקס ושנוסחו בצורה מכלילה ומליצית‬ ‫מעט‪ ,‬כנהוג במעמדים מעין אלה‪ ,‬הוצג אלתרמן כאחד "מאבותיה של השירה‬ ‫הארצישראלית החדשה‪ ,‬שהשפיע על דור משוררים ומספרים בארץ"‪ .‬בהמשך‬ ‫נפרשׂ ה היריעה הרחבה של שיריו — מאז שירי כוכבים בחוץ ועד חגיגת קיץ‪,‬‬ ‫שהיה לפי שעה ספרו האחרון‪ ,‬שבהם‪ ,‬לדברי השופטים‪ ,‬מתגלית שאיפתו‬ ‫של המשורר "לברוא עולם בראייה חדשה‪ .‬המראות מצטרפים למעין תמונה‬ ‫מזמרת‪ ,‬דינאמית‪ ,‬המפליאה בשלושת מימדיה"‪ .‬בהמשך הוזכרו הפואמות‬ ‫הגדולות שלו — הן שמחת עניים והן שירי מכות מצרים — יצירות שבהן‪ ,‬לדעת‬ ‫הוועדה‪" ,‬חומרי ההווה חוזרים ונבנים בהם בנין שירי חדש‪ ,‬שממוזגים בו‬ ‫המיה לירית‪ ,‬אווירה באלאדית‪ ,‬מתח דרמטי‪ ,‬כובד הגות וקלילות מוסיקאליים‪,‬‬ ‫ובעמוקים שבדבריו מתאחדים יחיד וציבור בכוחה של חוויה גדולה"‪ .‬לבסוף‬ ‫היתה התייחסות גם לשירי העת והעיתון‪ ,‬אשר מילאו תפקיד רב ערך בחיי‬ ‫היישוב שנאבק על עצמאותו‪ .‬שירים אלה‪ ,‬כך נקבע‪" ,‬השפעתם נבעה לא רק‬ ‫מתוכנם הלאומי וקול המצפון שזעק מחרוזיהם‪ ,‬אלא ביניקתם מן הליריקה‬ ‫האלתרמנית‪ ,‬שנוספו עליה עוקצי האירוניה והסארקאזם"‪ .‬חוות הדעת נחתמה‬ ‫בהדגש הליטוש הצורני והשלמות האמנותית הניכרת בכל מעשי ידיו —‬ ‫בליריקה‪ ,‬במחזות‪ ,‬בפזמונים‪ ,‬בשירי הילדים‪ ,‬ביצירות מקור וביצירות תרגום‪67.‬‬ ‫[ ‪] 739‬‬

‫אלתרמן‬

‫למרות יוקרת הזוכים בפרס לא זכה הטקס הנכון לסיקור בולט — רק‬ ‫כמה מן העיתונים היומיים בחרו להתייחס אליו‪ ,‬ואף אלה הסתפקו בידיעות‬ ‫קצרות שפורסמו בעמודים האחרונים‪ 68.‬גם המוספים לספרות פסחו ברובם על‬ ‫המאורע — חריג היה המוסף לספרות של למרחב‪" ,‬משא"‪ ,‬שהקדיש גיליון שלם‬ ‫לסופרים ולאמנים שבקרב מקבלי הפרס — אלתרמן‪ ,‬אביגדור המאירי‪ ,‬גרטרוד‬ ‫קראוס‪ ,‬יצחק דנציגר‪ ,‬ועמהם דב סדן‪ 69.‬מחבר המאמר שהוקדש לאלתרמן‬ ‫היה מנחם בראון (לימים בן)‪ ,‬משורר ומבקר בראשית דרכו‪ ,‬שהרבה לפרסם‬ ‫ב"משא"‪ .‬בראון כתב מאמר ארוך‪ ,‬פתלתול ומשמים ובו חלק על דברי הביקורת‬ ‫הידועים של נתן זך‪ ,‬שעל פי רוב היה לדידו בגדר אורים ותומים‪ .‬אלא שהפעם‬ ‫היה בראון בבחינת איפכא מסתברא‪ ,‬בעת שניסה להוכיח — באמצעות ניתוח‬ ‫שיר מתוך כוכבים בחוץ ("לבדך") — עד כמה הקביעות של זך לגבי אלתרמן‪,‬‬ ‫שנועדו לגמד את שירתו‪ ,‬עשויות דווקא לשמש נקודת מוצא מפרה להכרת‬ ‫ערכה האמנותי‪ .‬מה שכתב בראון עורר תגובה חריפה מצד אחד הקוראים‬ ‫ששיגר מכתב למערכת ובו הקשה אם לא ראוי היה שלרגל מתן פרס ישראל‬ ‫תזכה שירתו של אלתרמן להערכה מכוח עצמה‪" ,‬גם בלי קשר עם דעותיו של‬ ‫מנחם בראון על דעותיו של נתן זך על שירה זו?" הכותב גם המליץ בפני העורך‬ ‫לפקוח עין על מאמר ההמשך שהובטח על ידי בראון‪ .‬המכתב עשה כנראה את‬ ‫שלו‪ ,‬ומאמר ההמשך כלל לא פורסם‪70.‬‬

‫ד‬ ‫בתוך שטף הדברים שכתב אלתרמן בענייני השעה‪ ,‬בעיקר בנוגע למציאות‬ ‫הפוליטית והחברתית שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים‪ ,‬תפס מקום של קבע‬ ‫נושא העלייה‪ .‬עניין זה זכה לאזכור בולט כבר במאמרו "מול מציאות שאין לה‬ ‫אח"‪ ,‬שבו יצר מעין קשר גורדי בין גורל המדינה‪ ,‬השטחים והעלייה‪ .‬ימים אחדים‬ ‫לאחר המלחמה הכריז אלתרמן על "הקרב על העם היהודי"‪ ,‬ותיאר אותו כחזית‬ ‫החדשה שנפתחה בבוקר שלמחרת המלחמה‪ .‬הוא הצביע על הצורך‪ ,‬ולמעשה‬ ‫העלה את התביעה‪ ,‬לעליית היהודים לארץ — קריאה שחזר עליה בכמה הקשרים‪.‬‬ ‫אלתרמן ידע היטב כי הקיבוץ היהודי בברית המועצות — שזכה אז לכינוי "יהדות‬ ‫הדממה" — אינו מועמד לעלייה‪ ,‬אף כי גורלו לא פסק מלהטריד אותו‪ .‬קריאתו‬ ‫היתה אפוא מופנית אל אותם קיבוצים יהודיים שבארצות הרווחה — אמריקה‬ ‫הצפונית‪ ,‬דרום אמריקה וכמובן גם אירופה‪ ,‬שמהם ציפה לנטוש את הגולה‬ ‫לאלתר‪ ,‬לעלות לארץ ולקחת חלק במעשה הציוני‪.‬‬ ‫[ ‪] 740‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫קריאה זו למעשה לא היתה קריאה חדשה‪ :‬עוד בשנות החמישים הרבה‬ ‫אלתרמן להשמיע ביקורת על יהודי אמריקה‪ ,‬ועוד יותר מזה על ציוני אמריקה‪,‬‬ ‫אשר גם לאחר קום המדינה ראו עצמם פטורים מלעלות לארץ‪ ,‬כשנאמנותם‬ ‫לאידאל הציוני מתבטאת מבחינתם בגילויי הזדהות ותמיכה במדינה‪ ,‬אך לא‬ ‫מעבר לכך‪ .‬בקובץ השני של הטור השביעי‪ ,‬שהופיע ב־‪ ,1954‬ייסד אלתרמן‬ ‫מדור בשם "ניו־פומבדיתא" שכלל עשרה שירים שנכתבו אחרי ‪ 1948‬ובהם‬ ‫לעג להפיכתה של אמריקה לגולת נצח — גם בתאוריה וגם במעשה‪ .‬השיר‬ ‫"ניו־פומבדיתא"‪ ,‬שפורסם לראשונה ב־‪ 28‬ביולי ‪ ,1950‬תקף את יהודי אמריקה‬ ‫המתייחסים אל הקיבוץ היהודי בארצם כאילו היה בבל שנייה‪ִ .‬חצי הביקורת‬ ‫הופנו בהמשך כלפי מוסדות ואישים שטיפחו קו זה ושניערו עצמם לחלוטין‬ ‫מחובת העלייה‪ .‬בהקשר זה נזכרו לעתים קרובות ההסתדרות הציונית העולמית‪,‬‬ ‫ובעיקר נשיאה נחום גולדמן‪ ,‬שבו ראה את המודל המובהק‪ ,‬ובוודאי גם השלילי‪,‬‬ ‫מה שאלתרמן היה שותף מלא להשתלחויות של בן־‬ ‫לנצח הגולה‪ .‬לכן אין ֵת ּ‬ ‫גוריון כלפי יהדות אמריקה ולסירובו של מי שעמד אז בראש המדינה להסכין‬ ‫עם כך שגם לאחר הקמת המדינה היהודית יישארו קיבוצים של יהודים מחוץ‬ ‫שפשׂ תה בארץ עם מצב עניינים‬ ‫לגבולות הארץ‪ .‬הוא גם הסתייג מן ההשלמה ּ‬ ‫זה‪ ,‬ונפשו סלדה מביטויי הוקרה ממלכתיים על תרומתה של יהדות אמריקה‬ ‫לרווחת המדינה‪71.‬‬ ‫מגמה זו הלכה והחריפה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים‪ :‬התמונה‬ ‫של שערי הארץ הריקים‪ ,‬שהטרידה אותו בעבר‪ ,‬הפכה לסיוט שלא הרפה‬ ‫ממנו‪ ,‬בעיקר לנוכח החשש שמא המשך המצב הקיים יביא באחת להחמצת‬ ‫ההזדמנות ההיסטורית הבלתי חוזרת שיצרה מלחמת ששת הימים ולקריסת‬ ‫חזון הארץ השלמה‪ .‬לא הכיבוש‪ ,‬לא העימות בין שתי האוכלוסיות‪ ,‬היהודית‬ ‫והערבית‪ ,‬הם שיקבעו את עתידה של המדינה — אלא העלייה‪ ,‬והיא בלבד‪.‬‬ ‫אלתרמן התייחס לנושא במאמרים שכתב בחודשים הסמוכים למלחמה‪ ,‬כשהוא‬ ‫מנסה לבסס את עמדתו ולשכנע בצידוקה‪" .‬עלינו לעשות הכול כדי שהניצחון‬ ‫האין־שני שהנחיל תבוסה לצבאות־ערב לא יהיה גם ראשית תבוסה לרעיון‬ ‫התחייה הלאומית של ישראל" — כך התנסח במאמר שבו התייחס‪ ,‬למעשה‬ ‫לראשונה‪ ,‬למה שהוגדר "סכנה הדמוגרפית"‪ ,‬אך לא רק לה‪" .‬עלינו להבין כי‬ ‫היעדר העלייה מסוכן לביטחונה של ישראל ולקיומו של העם יותר מן הסיכון‬ ‫של הערבים החוזרים אל 'הגדה המערבית'‪ .‬היעדר העלייה הוא עניין הנוגע‬ ‫ביסודי משמעותו של הזמן הזה והוא עשוי לכרסם בשרשי זכותו של העם על‬ ‫ארץ־ישראל"‪ 72.‬אלתרמן חזר על עמדה זו בנחרצות גדולה במאמר שהוקדש‬ ‫[ ‪] 741‬‬

‫אלתרמן‬

‫לציון מלאות שבעים שנה להתכנסותו של הקונגרס הציוני בבזל‪ ,‬מועד שהעניק‬ ‫לו את ההזדמנות לבחון את תולדות הציונות לאור מלחמת ששת הימים‪ .‬משקל‬ ‫מיוחד הוקנה בהקשר זה לנושא העלייה‪" :‬כל הבעיות שאנו מתחבטים בהן‬ ‫לאחר מלחמת־ששת־הימים" — קבע אלתרמן — "אינן אלא גלגוליה של שאלה‬ ‫זו‪ :‬שאלת העליה"‪ .‬הוא תלה בזה גם את פתרונה של "הבעיה הדמוגרפית"‪,‬‬ ‫שרבצה כצל על סדר היום הציבורי‪ ,‬באומרו‪" :‬כל עיקרה של בעיה זו נובע לא‬ ‫ממציאותם של תושבים ערבים‪ ,‬אלא מהיעדרם של עולים יהודים"‪ .‬המסקנה‪:‬‬ ‫"כשם שבעת הכוננות שלפני ששת הימים נבחנו בעיות השעה מצד צרכי‬ ‫המלחמה‪ ,‬כך עלינו לראות עכשיו את בעיות הזמן מבחינת העניין המרכזי‪,‬‬ ‫שהוא חידוש העליה"‪73.‬‬ ‫המאמרים בענייני העלייה נערמו זה על גבי זה‪ ,‬לפעמים נוצר הרושם שזה‬ ‫היה העיקר‪ .‬כשנערך בירושלים "כנס המיליונרים" (מארס ‪ ,)1968‬שהיה מפגן‬ ‫מובהק של הזדהות הגולה עם המדינה‪ ,‬התעקש אלתרמן לבטא את החשש שמא‬ ‫ההון היהודי‪ ,‬המשמש מכשיר לתמיכה במדינת ישראל‪ ,‬משמש בעצם תחליף‬ ‫לה‪" :‬תחליף לעליה‪ .‬הוא נעשה אמצעי של מילוי חובה בכסף‪ .‬הזהב היהודי‪,‬‬ ‫שהיה חומה לעם מפני שונאים‪ ,‬נעשה כיום חומה בינו ובין ארץ־ישראל"‪ .‬לכן‬ ‫הוא הזהיר כי גם השקעות רווחיות לא יועילו ולא יושיעו כל עוד אין העם עולה‬ ‫לארץ‪ .‬כזו היתה גם תגובתו בעת שנערכה בניו יורק תהלוכה יהודית לאות‬ ‫הזדהות עם מדינת ישראל (יוני ‪ :)1969‬דווקא אותה תהלוכה‪ ,‬שאמורה היתה‬ ‫לחמם את הלב‪ ,‬נראתה לו כמנוגדת למה שנראה לו כעיקר הייעוד והתוכן של‬ ‫תקופתנו‪ .‬ובשעה שמשתתפי התהלוכה השמיעו ססמאות של סולידריות ותמיכה‬ ‫בישראל‪ ,‬ראה אלתרמן לנגד עיניו תהלוכה אחרת — "תהלוכה מ ת ר ח ק ת ‪,‬‬ ‫הולכת ומתרחקת מן העיקר‪ ,‬הולכת וניתקת מן היסוד‪ ,‬מן הדברים שבלעדיהם‬ ‫ניטל עיקר משמעותה של תקופה זו"‪ .‬כנגד זה תלה תקוות גדולות דווקא‬ ‫באירוע לכאורה פרוזאי כמו הקמת משרד הקליטה‪ ,‬וייחס לו גדולות ונצורות‪:‬‬ ‫"ייתכן כי ברבות הימים — אם לא יעמדו לשטן הגורמים האובייקטיביים‪ ,‬שאין‬ ‫לנו שליטה עליהם‪ ,‬והכוונה לקפאון יצר־החיים־וההתנערות של התפוצות —‬ ‫יוברר כי הקמתו של משרד זה היתה אחד המעשים רבי־המשמעות שנעשו בזמן‬ ‫הזה"‪ .‬הוא אף הרחיק לכת ואמר כי הידיעה על מינויו של יגאל אלון לתפקיד זה‬ ‫היא בגדר "ידיעה מהפכנית"‪ ,‬שכמותה לא ידעה הציונות זה שנים רבות‪ .‬כמוצא‬ ‫שלל רב נאחז אלתרמן בחוברת בשם "סיכויי העליה והבעיה הדמוגרפית"‪ ,‬שבה‬ ‫הוצגה הערכה לפיה עליית חצי מיליון יהודים עד סוף המאה תהא מספקת כדי‬ ‫לאזן את הריבוי הטבעי של הערבים‪ .‬לדידו די היה בנתונים אלה כדי לנגח את‬ ‫[ ‪] 742‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫עמדתו של שר האוצר פנחס ספיר‪ ,‬שדגל בנסיגה‪ ,‬כשהוא בוחר לתארה דווקא‬ ‫כ"שרירות־לב פסבדו־ריאליסטית‪ ,‬אשר כל שנה מן השנים שהיא חלה עליהן‪,‬‬ ‫עשויה להפוך אותה ראשה למטה‪ ,‬ובשמה הוא דורש לעשות ע כ ש י ו את‬ ‫מעשה הוויתור הגורלי שאין להשיבו"‪74.‬‬ ‫אולם עמוק מתחת לפני השטח חש אלתרמן כי תחזיות אלה הן כקצף על פני‬ ‫המים‪ ,‬וכי הציפייה הגדולה שאותה טיפח מאז סיום המלחמה לבואם של המוני‬ ‫עולים לארץ עשויה להתגלות כציפיית שווא‪ .‬שערי הארץ — כך נראה — נדונו‬ ‫להישאר ריקים‪ .‬הכרה מחרידה זו‪ ,‬שנעשתה ממשית ככל שחלף הזמן‪ ,‬מצאה את‬ ‫ביטויה ביצירה חדשה שאותה חיבר בצמוד לכתיבתו השבועית בעיתון היומי‪.‬‬ ‫ב־‪ 3‬בינואר ‪ ,1969‬ממש בפתחה של השנה האזרחית החדשה‪ ,‬התפרסמה מודעה‬ ‫גדולה במעריב‪ ,‬שבה הודיעה ספריית מעריב כי היא "מעשירה את הספרות‬ ‫העברית" בשלושה ספרי מקור חדשים‪ :‬המסכה האחרונה מאת נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫מסך של חול מאת יגאל אלון וחיי עם ישמעאל מאת משה שמיר‪ .‬המודעה כללה‬ ‫גם תמונות דיוקן של שלושת המחברים‪ ,‬בכללם אלתרמן‪ :‬עדשת המצלמה‬ ‫קלטה אותו כשהוא לבוש ז'קט מהוה‪ ,‬תחתיו אפודה‪ ,‬צווארון חולצתו מעט‬ ‫מקומט ובידו מקטרת‪ .‬בתמונה נראה אלתרמן רציני‪ ,‬מהורהר ובהחלט מבוגר‬ ‫מכפי גילו (הוא היה אז בן ‪ .)58‬בשולי התמונה נכתב כך‪:‬‬ ‫בעל 'הטור השביעי' — בספר חדש‪ ,‬מקורי ומפתיע‪ .‬זהו סיפור ראשון פרי‬ ‫עטו של המשורר‪ ,‬משובץ בעשרות שירי סאטירה מבריקים‪' .‬מגילה עפה'‬ ‫עשירת דמיון‪ ,‬מרתקת — ומצליפה ללא רחם‪ :‬עסקנים ועולים חדשים‪,‬‬ ‫מנהיגים וחלוצים‪ ,‬ונוכלים ותמימים רקומים בעלילה הססגונית‪.‬‬ ‫ל"י‪75.‬‬

‫המחיר שנקבע לספר היה שבע‬ ‫עלילת ספרו החדש של אלתרמן‪ ,‬המסכה האחרונה‪ ,‬היתה כדלהלן‪ :‬אל הנמל‬ ‫מגיעה אונייה המביאה עולים חדשים‪ ,‬אחד מהם צפוי להיות העולה המאה אלף‪.‬‬ ‫ברציף כבר מתארגנים לטקס חגיגי שיציין את בואו לארץ‪ .‬אלא שספירה אחרונה‬ ‫שמבצע עסקן סוכנות בשם קיפודי‪ ,‬הנמצא על האונייה‪ ,‬מגלה‪ ,‬לתימהונו‪ ,‬כי גם‬ ‫לאחר שמצרפים לחשבון את ‪ 84‬העולים שאותם הוא מביא עמו מגיעה המכסה‬ ‫הכוללת של העולים החדשים שהגיעו לארץ למאה אלף עולים חסר אחד! בצר‬ ‫לו משדל קיפודי את יוסף בכר‪ ,‬אחד מעובדי האונייה‪ ,‬המשמש טבח ולעתים‬ ‫ספר‪ ,‬שכלל לא התכוון לרדת לחוף‪ ,‬להתחזות לעולה המאה אלף‪ :‬הוא‬ ‫גם ּ‬ ‫מדביק לו שפם‪ ,‬מעניק לו את השם "בונטה"‪ ,‬ובשל מוצאו הבולגרי הוא בוחר‬ ‫[ ‪] 743‬‬

‫אלתרמן‬

‫לסמן אותו כמי שמוצאו מאמריקה הלטינית‪ .‬התעלול עולה יפה‪ :‬בונטה יורד‬ ‫מן האונייה בלוויית קיפודי‪ ,‬והוא זוכה לקבלת פנים חמה על ידי עסקן אחר‬ ‫בשם מלקוש‪ ,‬המופקד על הקשר בין הארץ לבין יהודי הגולה‪ .‬מכאן ואילך יוצא‬ ‫יוסף בכר‪ ,‬הנושא את הזהות הבדויה של "בונטה"‪ ,‬למסע התעוררות ברחבי‬ ‫הארץ‪ ,‬משתתף בכנסים בנושא העלייה‪ ,‬מוזמן להופיע בטקסים ממלכתיים‪,‬‬ ‫והופך לדמות ציבורית ידועה שהכול משחרים לפתחה‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬בשל‬ ‫חוסר הזהירות של בכר עצמו ולא מעט הודות לנחישותו של עיתונאי צהוב‬ ‫בשם כמון‪ ,‬נחשפת התרמית‪ ,‬ומי שזכה לכבוד ולכיבודים מתגלה כמי שהוא‬ ‫באמת — ישראלי קשה יום‪ ,‬עולה חדש לשעבר‪ ,‬המצוי בסכסוך ממושך עם‬ ‫רעייתו מלכה ריינה‪ .‬אלא שמלקוש‪ ,‬רב־התושייה‪ ,‬מצליח ברגע האחרון למנוע‬ ‫את פרסום השערורייה על ידי הטלת איפול על הסיפור בשם טובת המדינה‪,‬‬ ‫לאחר שנחשפה התרמית‪ ,‬אף שלא פורסמה ברבים‪ .‬גם עסקן הסוכנות קיפודי‪,‬‬ ‫שחולל את השערורייה‪ ,‬יוצא מן התמונה‪ ,‬והוא חומק לו בחשאי אל בית ידידו‬ ‫לשעבר‪ ,‬העבריין הוותיק פונצ'יק‪ .‬אף על פי כן מוסיפה העיתונות לפרסם את‬ ‫"לוח אירועי בונטה"‪ ,‬והאשליה בדבר קיומו של "העולה המאה אלף" נותרת‬ ‫בעינה‪ ,‬זאת למרות איומיו החוזרים של כמון לפוצץ את הפרשה‪.‬‬ ‫עלילת הוויי זו‪ ,‬המשלבת פרוזה עם שירה — מתכונת שנוסתה קודם לכן‬ ‫בחגיגת קיץ — היא הציר שעליו רוקם אלתרמן סאטירה נוקבת‪ ,‬תוקפנית ומרירה‬ ‫מאוד שנועדה לחשוף את מה שהוא ראה כבעיית הבעיות של מדינת ישראל ושל‬ ‫העם היהודי — העדר עלייה‪ .‬דמותו של יוסף בכר‪ ,‬שרת האונייה קטן הקומה‪,‬‬ ‫בעבר עולה חדש מבולגריה שגר במעברה ובאסבסטונים‪ ,‬שערק מביתו והפקיר‬ ‫את אשתו ואת ילדיו‪ ,‬המאמץ מעתה את השם "בונטה" ומתחזה בעל כורחו‬ ‫לעולה המאה אלף‪ ,‬הוא הקריקטורה הגדולה שעל ידיה מבקש אלתרמן לחשוף‬ ‫את ערוותה של התנועה הציונית שהוכיחה אוזלת יד במימוש הערך העליון‬ ‫שהיא מחויבת לו‪ ,‬והוא העלאת יהודים לציון‪ .‬שהרי בונטה המחופש‪ ,‬שעל פניו‬ ‫מודבק שפם הנשמט מדי פעם‪ ,‬החבוש כובע טמבל צבעוני "כדרך התיירים"‪,‬‬ ‫המובל על ידי פקידי הסוכנות כאילו היה בובה מכנית‪ ,‬האיש שנגזר עליו‬ ‫לשתוק בעצרות הנערכות לכבודו כדי שזהותו האמתית לא תתגלה — הוא־הוא‬ ‫המסכה‪ ,‬אם לא המסכה האחרונה‪ ,‬המכסה על פניהן של התנועה הציונית ושל‬ ‫מדינת ישראל‪" .‬בונטה הוא כיסוי‪ .‬הוא הסוואת החלל הריק" — עולה הרהור‬ ‫במוחו של קיפודי‪ .‬ובמקום אחר‪ —" :‬הוא תחליף — דיבר קיפודי‪ — .‬הסוואה‪...‬‬ ‫מסכה‪ ...‬אתם מבינים?‪ ..‬נוצר חלל ריק‪ ,‬והייתי מוכרח למלא במשהו‪ "...‬אך‬ ‫תורד המסכה‪ ,‬אך יוסר המסווה — ויתגלה הסוד הנורא מכול‪ ,‬שאיש אינו מוכן‬ ‫[ ‪] 744‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫להודות בו‪ :‬אין עלייה‪ ,‬אין עולים חדשים‪ ,‬ושערי הארץ נותרים ריקים‪ .‬הכרה‬ ‫זו מבצבצת בדו־שיח קצרצר המתנהל בין מלקוש לבונטה ימים אחדים לאחר‬ ‫הגעתו‪ .‬על תלונתו כי קיפודי אינו מרפה ממנו מגיב מלקוש כך‪" :‬אתה יודע‬ ‫מהי בשבילנו עליה" — אומר מלקוש‪" .‬נקוה שבקרוב יגיע העולה המאה־אלף־‬ ‫ואחד‪ ,‬ואז יהיה קיפודי צמוד לא רק אליך"‪ .‬ובונטה מקשה‪" :‬ואם הוא לא‬ ‫יגיע?" על כך מעיר המספר‪" :‬ואכן זאת הייתה שאלת השאלות"‪.‬‬ ‫אולם גם החזות הקודרת בנושא העלייה לא רופפה את אחיזתו הנחרצת‬ ‫של אלתרמן בשדה הרעיונות שגיבש מיד לאחר מלחמת ששת הימים‪ ,‬ושאותם‬ ‫המשיך לשווק שנה אחרי שנה‪ .‬בחודשים הראשונים של שנת ‪ ,1969‬סמוך‬ ‫לפרסום הספר המסכה האחרונה‪ ,‬הופיעו במעריב כמה מאמרים ובהם ניצל‬ ‫אלתרמן אירועים שהתרחשו או דברים שנאמרו כדי להעניק ניסוח עדכני‬ ‫לאמונות ולעיקרים שדגל בהם מאז תום המלחמה‪ .‬הוא פתח את השנה במאמר‬ ‫בשם "ידיים חופשיות"‪ ,‬ובו התפלמס בחריפות עם עמדותיו של מזכ"ל מפלגת‬ ‫העבודה פנחס ספיר‪ ,‬זאת על סמך ריאיון שערך עמו המשורר חיים גורי‪ .‬בריאיון‬ ‫חזר ספיר על עיקרי היסוד של תפיסתו המדינית‪ ,‬שדגלה בפשרה טריטוריאלית‬ ‫והתנגדה בחריפות ל"אינטגראציה" של השטחים במדינת ישראל‪ .‬אלתרמן‬ ‫דחה את טיעוניו של ספיר סעיף אחר סעיף‪ ,‬הוא אף קבע כי ה"מנטאליות" של‬ ‫המזכ"ל‪ ,‬כפי שזו נגלית בשיחה‪" ,‬היא דבר המנוגד ביסודו לכל הנעשה והצריך‬ ‫להיעשות בארץ‪ .‬הוא מנוגד למניעים והוא מנוגד לתכלית"‪ .‬שבוע ימים לאחר‬ ‫מכן פורסם המאמר "ההבקעה מן הדמדום"‪ ,‬שלכאורה בא להגיב על דברים‬ ‫שאמר שר החוץ אבא אבן בריאיון לעיתון הצרפתי "ל'אקספרס"‪ ,‬אך אלתרמן‬ ‫ֵה ֵסב אותו לדיון עקרוני ונוקב שבו ניסה לתת תוקף מחודש לתפיסות היסוד‬ ‫שלו — האמונה הבלתי מעורערת בצדקת המפעל הציוני‪ ,‬הדחייה של הגרסה‬ ‫הצוברת תאוצה שלפיה "יש שני מיני צדק"‪ ,‬יהודי וערבי‪ ,‬הסירוב להבחין בין‬ ‫התיישבות בשכם או בחברון לעומת יפו או חיפה‪ ,‬הבעת אמון ביכולת לקיים‬ ‫ממשל ליברלי בשטחים המוחזקים ושלילה מוחלטת של הרעיון בדבר קיומה‬ ‫של "אומה ערבית פלשתינאית"‪ ,‬מושג שהוא עצמו בחר להציב אותו במרכאות‪.‬‬ ‫הופעת ספרו של משה שמיר חיי עם ישמעאל‪ ,‬שהתפרסם בצמוד להמסכה‬ ‫האחרונה‪ ,‬שימשה לדידו תנא דמסייע‪ ,‬שכן ספר זה‪ ,‬שאותו הגדיר "מאורע‬ ‫בהוויה הרוחנית שלנו כיום"‪ ,‬אמנם הבליט את עוּבדת שורשיותם של התושבים‬ ‫הערבים בארץ ישראל‪ ,‬אך כנגד זה הוכיח בעליל את "ריקותה העובדתית‬ ‫והרעיונית של אותה ברייה מלאכותית ומופרכת אשר שמה 'לאום ערבי‬ ‫פלשתינאי'"‪ .‬חילופי גברי בראשות ממשלת ישראל‪ ,‬בעקבות מותו הפתאומי‬ ‫[ ‪] 745‬‬

‫אלתרמן‬

‫של לוי אשכול בפברואר ‪ ,1969‬יצרו גם הם הזדמנות לחשבון נפש על המצב‪:‬‬ ‫באיש שהיה ידידו של בן־גוריון ושהפך לאויבו ראה אלתרמן את מי שהחמיץ‬ ‫את גודל השעה‪ ,‬את זה שאופיו לא תאם את ממדי התקופה‪ ,‬כשהוא מדמה‬ ‫את הילוכו בה ל"דשדוש של נעלי־בית על במה אדירה של חזיון גיבורים"‪.‬‬ ‫ואף שקידם בברכה את גולדה מאיר‪ ,‬וייחס לה את האינטואיציה הפוליטית‬ ‫הנכונה‪ ,‬מצא לנכון להתפלמס עם תוכנם של כמה מנאומיה‪ ,‬שלטעמו היתה‬ ‫בהם העצמת יתר של מזימות הערבים ושל נימוקי ביטחון‪ ,‬זאת על חשבון‬ ‫הנימוק העקרוני וההיסטורי שהוא בעיניו העיקר‪ :‬לא קוצר ראותו של חוסיין‬ ‫הוא הקובע את מהלך הדברים — כך כתב — אלא רוחק ראותו של הרצל‪,‬‬ ‫חוזה הציונות המדינית‪ .‬אלתרמן אמנם נמנע מלהגיב על האירועים שפרצו ב־‪8‬‬ ‫במארס בקו החזית שבין ישראל למצרים‪ ,‬שסימנו את תחילתה של מלחמת‬ ‫ההתשה‪ ,‬אך כנגד זה דמיונו הלך שבי אחרי המרדפים בעקבות חוליות מחבלים‬ ‫שכוּ נתה "ארץ המרדפים"‪ .‬בעקבות סיור‬ ‫שאירעו באותה עת בבקעת הירדן‪ּ ,‬‬ ‫שערך במקום נפילתו של סגן אלוף צביקה עופר בוואדי קלט‪ ,‬ולאחר האזנה‬ ‫לדבריו של אלוף פיקוד המרכז‪ ,‬רחבעם זאבי ("גנדי")‪ ,‬כתב אלתרמן באמצע‬ ‫מארס מאמר בשם "אחרי המירדף"‪ ,‬ובו הוצג המרדף כסמל לעמידתו המוסרית‬ ‫והצודקת של העם היהודי מול אלה הקמים עליו לכלותו‪" ,‬כי הרודף היהודי‬ ‫הוא עצמו נרדף כאן" והוא מוּ נע "בכוחו של צו מוסרי עליון‪ ,‬האומר כי עליו‬ ‫להמשיך במרדף עד הסוף‪ ,‬עד קצה כל נקיק ועיקול ונקרת צוק‪ ,‬שאילולא כן‬ ‫ייזרע הרס וחורבן"‪ .‬הנוסחה המוּ כרת של "חיים על קו הקץ" — זו שאלתרמן‬ ‫עצמו טבע עוד בשנות מלחמת העולם השנייה — חזרה גם כאן‪76.‬‬ ‫בתחילת אוקטובר ‪ ,1969‬שבועות אחדים לפני הבחירות לכנסת השביעית‪,‬‬ ‫יצא אלתרמן עם קומץ אנשים כדי לברך את דוד בן־גוריון ליום הולדתו ה־‪.83‬‬ ‫אלתרמן לא חדל להעריץ את בן־גוריון‪ ,‬אך עם זאת חלק עליו בכל הנוגע‬ ‫לפירוש תוצאותיה של מלחמת ששת הימים‪ .‬בן־גוריון דבק באופן עקבי בעמדה‬ ‫למעט ירושלים והגולן‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫שהציג מיד לאחר המלחמה‪ ,‬שגרסה החזרת השטחים‪,‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬לעומתו‪ ,‬התמכר באופן מוחלט לחזון ארץ ישראל השלמה וממנו‬ ‫נגזרו מבעיו ומעשיו‪ .‬במאמרים שפרסם במעריב וכן בראשי דברים שרשם‬ ‫בפנקסיו ביטא אלתרמן מדי פעם אי־נחת נוכח עמדה זו של בן־גוריון‪ ,‬לעתים‬ ‫ניסה לפרש אותה לקולא‪ ,‬אך מעולם לא חל פיחות בהוקרה שחש כלפי בן־‬ ‫גוריון מתוקף היותו אדריכלה וסמלה של מדינת היהודים‪ .‬עם זאת אלתרמן תר‬ ‫לו באותו הזמן אחרי דמויות מופת אחרות‪ ,‬אחת מהן היתה יצחק טבנקין‪ ,‬מנהיג‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬שעד כה לא זכה כמעט לאזכור בכתביו‪" .‬דומה כי בין כל‬ ‫[ ‪] 746‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫ותיקיה של תנועת־העבודה וראשיה" — כתב אלתרמן — "מוצאים אנו בשעה זו‬ ‫רק אחד אשר קולו ממשיך את החוט השרשי‪ ,‬הציוני שלא נטמע בתוך הפקעת‬ ‫המטושטשת שלעת הזאת"‪ .‬ומיהו "הקול" הייחודי הזה? "קול זה הוא קולו‬ ‫של יצחק טבנקין‪ ,‬אשר גם אם אין חברים מקשיבים לו‪ ,‬הרי הוא נשמע רענן‬ ‫ואקטואלי יותר מהרבה דברי־התנשאות חלוציים הנשמעים מעל במת הכנסת"‪.‬‬ ‫זכותו הגדולה של טבנקין — שבגינה כתב עליו אלתרמן את מה שכתב — היתה‬ ‫נאמנותו המסורתית לרעיון ארץ ישראל השלמה‪ ,‬ועוד יותר מזה קריאתו לחברי‬ ‫תנועתו לצאת ולהקים יישובים חדשים מיד לאחר מלחמת ששת הימים‪77.‬‬ ‫מעט האורחים שהגיעו בשעות אחר הצהריים מן הצפון‪ ,‬ואלתרמן ביניהם‪,‬‬ ‫נקראו לבוא אל חדר האוכל של הקיבוץ‪ ,‬שם הסבו עם חברי המשק לארוחה‬ ‫קלה שנערכה לכבודו של חתן השמחה‪ .‬מקהלת בית הספר של שדה בוקר‬ ‫שרה "יום הולדת לבן־גוריון"‪ ,‬וגם אברהם הרצפלד‪ ,‬שליווה כל יישוב שקם‬ ‫על הקרקע‪ ,‬ניסה לרגע את כוחו בשיר‪ ,‬אך שירו נדם באמצע‪ .‬בן־גוריון‪ ,‬שהיה‬ ‫לבוש סוודר‪ ,‬שוחח כדרכו שיחה ערה‪ ,‬הביע דעות נחרצות על ענייני השעה‪ ,‬לא‬ ‫היסס גם לחוות דעה על אישים שהיו בצמרת‪ .‬בייחוד רצה לשמוע דברים מפיו‬ ‫של יועצו לשעבר‪ ,‬פרופ' ארנסט דוד ברגמן‪ ,‬איש מכון ויצמן‪ ,‬שהיה מעדכן‬ ‫אותו בנושאים של מדע וטכנולוגיה שריתקו אותו תמיד‪ .‬אחרי שדיבר עם‬ ‫ברגמן החליף דברים עם הסופר חיים הזז‪ .‬אלתרמן ישב כדרכו בצד‪ ,‬התבונן‪,‬‬ ‫שקוע בעצמו‪ ,‬לא מרבה בדיבור‪ .‬הוא שלח מבט לעבר בן־גוריון‪ ,‬ראה היטב עד‬ ‫כמה הזקין עם השנים‪ ,‬ואחר כך הסב את מבטו אל החלון‪ ,‬ממנו נשקף המראה‬ ‫נורא ההוד של נחל צין‪ .‬מי יודע‪ ,‬הרהר בינו לבין עצמו‪ ,‬אולי מפגש זה הוא‬ ‫ההזדמנות האחרונה שניתנה לו לשבת במחיצתו של האיש שכה העריץ‪ ,‬זה‬ ‫שבזכותו קמה מדינת ישראל‪ .‬לקראת פרדה לחצו כולם ידיים‪ ,‬אלתרמן ניגש‬ ‫מהוסס‪ ,‬מבויש מעט‪ ,‬לבן־גוריון‪ ,‬וזה אחז את שתי ידיו ולחץ אותן בחום‪ .‬לעת‬ ‫ערב עלו כולם על המכוניות בדרכם למרכז הארץ‪ ,‬ובן־גוריון פנה לעבר צריפו‪,‬‬ ‫צועד לבדו בשבילי הקיבוץ‪ ,‬על רקע הנוף המדברי‪ ,‬כשהוא מנושל מכל הנכסים‬ ‫שהחזיק בהם‪ ,‬מן הממלכה שזה לא כבר עברה לידי יורשיו‪ ,‬ובלי מעט החברים‬ ‫שעדיין שמרו לו אמונים‪.‬‬ ‫כשחזר אלתרמן הביתה כתב את הרשימה "נחל צין"‪ ,‬כשהוא נתון בסערת‬ ‫הפ ֵרדה שלו מבן־גוריון‪ .‬אלתרמן כתב על הבדידות‬ ‫נפש‪ .‬ואכן‪ ,‬זו היתה רשימת ּ‬ ‫של בן־גוריון על רקע נופי המדבר‪ ,‬שבעיניו לא נראתה אולי שונה בהרבה‬ ‫מן הבדידות הגדולה שבה ניהל את מאבקיו לאורך כל השנים כשהוא מנווט‬ ‫את ההיסטוריה בדרכו שלו‪ ,‬מול אויבים ומבקרים לרוב‪" :‬וכאז כן גם עתה‬ ‫[ ‪] 747‬‬

‫אלתרמן‬

‫אין בדידותו בדידות פאסיבית של סיבות שנוצרו מאליהן‪ ,‬אלא היא פרי רצון‬ ‫ומחשבה־תחילה‪ .‬זו בדידות אשר תקיפות שבה רבה מעצבות שלה"‪ .‬הוא סימן‬ ‫כמה ציוני דרך חשובים בחייו‪ ,‬שוב העלה על נס את ראיית הנולד שלו‪ ,‬ובאופן‬ ‫בלתי נמנע חזר על שורשי הוויכוח על ארץ ישראל‪ ,‬שבו מצא לו נקודת זכות‪.‬‬ ‫כמוצא שלל רב ציטט דברים שאמר לא מזמן במסיבת עיתונאים בלונדון‪,‬‬ ‫לפיהם‪" :‬אנחנו לא שכחנו שזוהי ארצנו ואף פעם לא ויתרנו עליה‪ — ,‬ואף־על־‬ ‫פי־כן היינו מוכנים לוותר על זכותנו לפי גבולות החלוקה למען השלום"‪ .‬היינו‪:‬‬ ‫הזכות על הארץ כולה היא מעבר למחלוקת‪ ,‬הפשרה — אם תהיה — היא פשרה‬ ‫מדינית‪ .‬וכאילו לא די בזה‪ ,‬ייחס אלתרמן לבן־גוריון גם תמיכה בהתיישבות‬ ‫בכל השטחים המוחזקים‪" ,‬התישבות דחופה‪ ,‬שלימה‪ ,‬בלי סייגים ובלי שהיות"‪.‬‬ ‫האומנם נאחז בפליטת פה כלשהי של בן־גוריון‪ ,‬האם הסיק מסקנה זו מדברים‬ ‫אחרים‪ ,‬או שמא היו אלה הרהורי לבו בלבד?‪ 78‬בשורות הסיום של המאמר‬ ‫תיאר אלתרמן את השמש השוקעת מעל נחל צין‪ ,‬וכשהוא נזכר בשירת הילדים‪,‬‬ ‫שנשמעה על רקע השממה הנחושה של הנגב‪ ,‬פירש את מעמד הפרדה מבן־‬ ‫גוריון כאילו היה בו כדי לסמל גם התחלה חדשה‪" :‬ואחר כך החל החושך יורד‪.‬‬ ‫בחפזה‪ .‬בלי חצאי־גוונים‪ ,‬בלי ניואנסים‪ ,‬בלי דקויות שאין להן מקום‪ .‬והצלקת‬ ‫העתיקה של נחל צין הלכה ונתמלאה אופל ורק סלעי־השוליים העליונים עוד‬ ‫נוצצו חדים ובוטים בשמש השוקעת‪ ,‬באור בוהק שבעתיים‪ ,‬כמו לעת זריחת‬ ‫החמה"‪79.‬‬ ‫בדיוק כעבור שבועיים‪ ,‬כשהוא דרוך אלי קרב‪ ,‬פרסם אלתרמן בעיתון מאמר‬ ‫ענייני‪ ,‬ממוקד ותכליתי להפליא‪ ,‬שונה לגמרי מן הרשימה הפיוטית‪ ,‬הנדירה‬ ‫ביופייה‪ ,‬שנולדה בעקבות המסע לשדה בוקר‪ .‬תוכנו של המאמר התמצה‬ ‫היטב בכותרת שהתנוססה מעליו‪" :‬איך לא להצביע וכיצד להצביע"‪ 80.‬למרות‬ ‫המועקה שרבצה עליו נוכח העדר עלייה‪ ,‬והבנתו כי מצב זה הוא‪ ,‬מנקודת מבטו‪,‬‬ ‫הרה אסון‪ ,‬לא נסוג אלתרמן כהוא זה מדבקותו ברעיון ארץ ישראל השלמה ומן‬ ‫המאבק הבלתי נלאה שניהל מעל דפי העיתון למען רעיון זה והתוכנית המדינית‬ ‫הנגזרת ממנו‪ .‬במאמריו השבועיים שהופיעו במהלך שנת ‪ 1969‬חזר אלתרמן‬ ‫פעם אחר פעם‪ ,‬בנוסחים שונים ומגוונים‪ ,‬על טענת היסוד שלו בנוגע לזכותו‬ ‫של עם ישראל על השטחים שנכבשו במלחמה תוך כדי שלילה גורפת של‬ ‫טענות שנשמעו מכיוונים שונים בנוגע לזכות המקבילה של הפלשתינאים‪ .‬הוא‬ ‫תמך בכל צורת התיישבות וראה בה המשך ישיר למפעל ההתיישבות הציוני‪,‬‬ ‫ליווה באהדה את מעשי המתנחלים גם כשאלה עוררו ביקורת ומחלוקת‪ ,‬גרס‬ ‫בזכות מדיניות האינטגרציה של השטחים שהוביל משה דיין‪ ,‬הביע אמון מלא‬ ‫[ ‪] 748‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫בכך כי יחסינו עם הערבים בארץ עשויים להיות "מופת עולמי של חיי אחווה‬ ‫ושוויון"‪ 81,‬ודווקא מול אירועי מלחמת ההתשה שפרצה אז הדגיש את הערך‬ ‫הביטחוני של השליטה בשטחים‪ ,‬אם כי סירב לראות בו את העיקר‪ .‬בתוך כך‬ ‫סימן אלתרמן את הגורמים הפוליטיים בשטח — בעד או נגד‪ :‬הוא דיבר באהדה‬ ‫על חבירה בין מפלגת העבודה לבין הימין‪ ,‬הביע באופן עקבי תמיכה באישים‬ ‫במערך דוגמת משה דיין‪ ,‬יגאל אלון וישראל גלילי‪ ,‬העניק אשראי מסוים‬ ‫לגולדה מאיר כשנבחרה לעמוד בראש הממשלה‪ ,‬בירך על הצטרפותם של עזר‬ ‫ויצמן ובנימין הלוי לחיים הפוליטיים בגין יחסם האוהד לרעיון שלמות הארץ‪,‬‬ ‫ויצא בשצף קצף נגד מי שתבעו נסיגה מן השטחים וראו בה את אבן היסוד של‬ ‫מדיניות הממשלה‪82 .‬‬ ‫לכן היו הבחירות לכנסת השביעית רגע האמת‪ :‬כבר באוגוסט‪ ,‬בראשיתה‬ ‫של מערכת הבחירות‪ ,‬תקף אלתרמן ללא רחם את מצע המערך לכנסת והציג‬ ‫אותו כ"מצע תועה ומתעה"‪ ,‬שאין בו‪ ,‬לשיטתו‪ ,‬הכרעה ברורה ונוקבת לגבי מה‬ ‫שהוא רואה כ"נכסי־צאן־ברזל של הציונות המדינית ושל התחיה הלאומית‪,‬‬ ‫החל מעקרון זכות ההתנחלות בגבולות ארץ־ישראל המנדאטורית [‪ ]...‬ועד‬ ‫להגדרת מהות הסכסוך שבינינו ובין שליטי ערב ועד מושג אופיה היהודי של‬ ‫המדינה והמשתמע לגבי המדיניות הציונית"‪ 83.‬זה היה האיתות הראשון שלפיו‬ ‫תמיכתו בגוש הפוליטי המאגד את מפלגות הפועלים איננה עוד בגדר המובן‬ ‫מאליו‪ .‬כשקרבו הבחירות היה אלתרמן נחרץ וחד־משמעי‪ :‬הוא התנער סופית‬ ‫מתמיכתו המסורתית במחנה שעמו היה מזוהה מאז קום המדינה‪ .‬מאז הבחירות‬ ‫לאספה המכוננת נמנה אלתרמן עם תומכי מפא"י‪ ,‬לקראת הבחירות לכנסת‬ ‫השנייה חתם עם עוד סופרים ואנשי רוח על כרוז שהביע תמיכה במפלגה זו ככוח‬ ‫הפוליטי הקונסטרוקטיבי במדינה‪ ,‬ואף שלא היה חבר מפלגה המשיך לתמוך בה‬ ‫ולהיות מזוהה עמה במשך שנים רבות‪ .‬ב־‪ 1965‬נפרד אלתרמן ממפא"י והצטרף‬ ‫לרפ"י על רקע פרשת לבון‪ ,‬אולם ב־‪ 1968‬ליווה באהדה ומתוך ציפייה את‬ ‫האיחוד בין מפא"י‪ ,‬אחדות העבודה ורפ"י‪ ,‬שעל בסיסו הוקמה מפלגת העבודה‪.‬‬ ‫מן הסתם היה נלהב פחות מהקמתו של המערך המשותף של מפלגת העבודה‬ ‫ושל מפ"ם‪ ,‬זאת מתוך חשש מפני סחף שמאלה‪ .‬עתה‪ ,‬על ִס ּפן של הבחירות‬ ‫הקרבות ובאות‪ ,‬ובשל הנסיבות שנוצרו במדינה‪ ,‬נראה היה לאלתרמן כי כל‬ ‫הקלפים נטרפו‪ ,‬מחויבויות העבר אינן תופסות עוד‪ ,‬ויש להתאים את הבחירה‬ ‫להכרעות הגורליות שעל הפרק‪ .‬ברוח זו ביקש להנחות גם את מי שקרא את‬ ‫מאמריו וביקש את עצתו‪.‬‬ ‫בניתוח הקפדני והקר שערך אלתרמן לקראת ההצבעה הוצגו השיקולים‬ ‫[ ‪] 749‬‬

‫אלתרמן‬

‫האלה‪ :‬מצע המערך — כפי שכבר נטען במאמר קודם — אינו אלא מסמך פשרה‪,‬‬ ‫כביכול פלורליסטי אך בהחלט מתעתע‪ ,‬המכסה על מגוון של עמדות ותפיסות‬ ‫ביחס לשאלות שעל הפרק‪ ,‬ובעיקר ביחס לנושא ההתנחלויות‪ ,‬שהיו לגביו‬ ‫העיקר‪ .‬שהרי סוגיית "בניין הארץ" לדורותיה היא בעיניו אחת‪ ,‬ואי־הכרעה‬ ‫לגבי ההתיישבות היום אינה חמורה בעיניו פחות בחשיבותה משהיתה עשויה‬ ‫להיות בזמנה‪ ,‬ימי ייסוד פתח תקווה או דגניה‪ .‬הוא אימץ בלב שלם את הצהרתו‬ ‫של משה דיין שלפיה "שארם־א־שייך ורמת הגולן והגדה המערבית ורצועת‬ ‫עזה אינם פחות חשובים מעמק יזרעאל"‪ ,‬אך חש בעליל כי מאחורי הססמאות‬ ‫שמפריח המערך מסתתרים גם קולות אחרים‪" :‬בתולדות הציונות" — כתב‬ ‫אלתרמן — "לא ידעו הופעה חברתית ופוליטית מסווה ומטעה כהופעת המערך‬ ‫בבחירות הללו‪ .‬הציבור בישראל לא ידע מסע־בחירות מלאכותי ומוליך־שולל‬ ‫כמסע זה"‪ .‬על רקע זה הגיע אלתרמן למסקנה כי גם חברי מפלגות המערך‬ ‫נדרשים לבחור מבין הרשימות האחרות את זו הקרובה לעמדתם‪ ,‬במקום‬ ‫להצביע בעד המערך באופן כולל‪ .‬זו תהיה הדרך לחזק בתוך המערך את‬ ‫הגורמים הרצויים להם‪ ,‬היינו את אלה שייטלו חלק מעשי ביישוב השטחים‪.‬‬ ‫אלתרמן אמנם היסס לקרוא לילד בשמו — שמא מחמת כבודו של הבוחר — אך‬ ‫אל מול השאלה שהוצגה בכותרת ְלמה לא להצביע וכיצד להצביע התשובה‬ ‫היא ברורה‪ :‬לא למערך פועלי ארץ ישראל‪ ,‬המאגד את מפלגות הפועלים‪,‬‬ ‫בראשותה של גולדה מאיר — כן לגח"ל‪ ,‬הגוש הימני־אזרחי המאגד את תנועת‬ ‫חרות והמפלגה הליברלית‪ ,‬בראשותו של מנחם בגין‪84.‬‬ ‫ב־‪ 7‬בנובמבר‪ ,‬כבר אחרי הבחירות‪ ,‬יכול היה אלתרמן להציע מתווה‬ ‫לממשלה חדשה‪ .‬העיקרון שבבסיס המתווה היה צירופה של גח"ל לממשלה‬ ‫שבראשות העבודה‪ ,‬שהיתה המפלגה המנצחת בבחירות‪ ,‬גם אם במחיר שבירת‬ ‫אחדות מחנה הפועלים והיפרדות מפ"ם מן ה"מערך" שהוקם לקראת הבחירות;‬ ‫זאת לאחר שמנהיג מפ"ם מאיר יערי הביע סירוב להקמתה של קואליציה עם‬ ‫גח"ל בשל התנגדותה המוצהרת למניעת חלוקה חדשה של ארץ ישראל —‬ ‫עמדה שהוא עצמו נאחז בה וניסה לעשות לה נפשות‪ .‬הוא פנה אפוא אל הנִ צים‬ ‫שבמפלגת העבודה — דיין‪ ,‬אלון וכרמל — וקרא להם לתמוך בקו זה‪ ,‬שאף‬ ‫יאפשר להם להתמודד בתוך מפלגתם עם אלה שעמדתם שונה משלהם‪" :‬ושום‬ ‫ניסוחים של נוסטאלגיה אינם יכולים ואינם רשאים לעמוד בפני משמעותם של‬ ‫הבדלים אלה‪ ,‬לגבי עניינים העשויים לבוא להכרעה בממשלה הבאה"‪ .‬משהציג‬ ‫את המתווה לכינונה של הממשלה החדשה נפנה אלתרמן להעלאת הרהורים על‬ ‫המצב המדיני‪ ,‬שכללו ביקורת על דרך פעולתן של ממשלות ישראל בשנתיים‬ ‫[ ‪] 750‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫וחצי שחלפו מאז מלחמת ששת הימים‪ .‬הוא קבל על כך שהמדיניות שנקטה‬ ‫ישראל לא ערערה על עצם השייכות המדינית־הערבית של השטחים‪ ,‬הנחה‬ ‫שנראתה לו מפוקפקת לחלוטין — הן לגבי יהודה ושומרון‪ ,‬הן לגבי סיני‪ .‬מכאן‬ ‫נגזרה העמדה הדו־משמעית כלפי השטחים‪ ,‬שבה ראה מכשול ליצירת מערכת‬ ‫יחסים סבירה עם אוכלוסי השטחים‪ .‬שהרי‪ ,‬לפי שיטתו‪ ,‬אי־הוודאות לגבי העתיד‬ ‫וביה‪ ,‬את האפשרות לשיתוף פעולה ולדו־קיום‪ ,‬והדבר גורר את‬ ‫ּ‬ ‫מניה‬ ‫ּ‬ ‫שוללת‪,‬‬ ‫ישראל לפעולות ענישה שאין הוא בהכרח שולל אותן אך ייתכן שאפשר היה‬ ‫בלעדיהן‪ .‬גם התיישבות בקנה מידה משמעותי אינה יכולה להתבצע בתנאים‬ ‫של אי־ודאות‪" .‬וכך‪ ,‬מאז ועד היום"‪ — ,‬קונן אלתרמן — "נראית מדיניותנו‬ ‫כשעון גדול אשר מחוגי־השעות ניטלו ממנו‪ ,‬וחשבון העתים והקורות אינו‬ ‫חשבונו‪ ,‬ורק מחוג־השניות הקטן מתרוצץ בו סחור־סחור‪ ,‬והצהרות הערבים‬ ‫בועידותיהם הן הקובעות את מרוצו"‪ .‬מזה אתה למד‪ ,‬על דרך השלילה‪ ,‬מה‬ ‫היתה המדיניות הרצויה בעיניו‪ ,‬ומה היה לדעתו ההרכב המיוחל של הממשלה‬ ‫העתידה‪85.‬‬ ‫העמדות שהציג אלתרמן סביב מערכת הבחירות והניסוחים שנקט רק‬ ‫העמיקו את התהום שנפערה מאז יוני ‪ 1967‬בינו לבין חוגי האינטליגנציה‪,‬‬ ‫שהיתה אמונה על תפיסת עולם ליברלית ושגרסה מדיניות של פשרה — הן‬ ‫משיקולים פרגמטיים והן משיקולים של מוסר מדיני‪ .‬אחד מבני הפלוגתא שלו‬ ‫בשלב זה של המערכה היה ההיסטוריון יעקב טלמון‪ ,‬אשר מאז מלחמת ששת‬ ‫הימים נמנה עם האישים הבולטים בקרב מתנגדי הסיפוח לצורותיו השונות‪,‬‬ ‫הזהיר מפני סכנת המשך הכיבוש ודרש נסיגה מן השטחים והכרה בזכויותיהם של‬ ‫הפלשתינאים‪ .‬אלתרמן — שמעולם לא היתה לו חולשת דעת בפני פרופסורים‬ ‫— בחר להתעמת עם טלמון בעקבות הופעתו באספה שנערכה באוניברסיטה‬ ‫העברית בדצמבר ‪ ,1969‬שבה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬גזר ההיסטוריון בעל המוניטין גזרה‬ ‫שווה בין מדיניות הנאצים עוד מלפני הפתרון הסופי לבין מה שקורה בשטחים‪.‬‬ ‫אלתרמן נחרד‪ ,‬כמובן‪ ,‬מאנלוגיה זו‪ ,‬אף תהה אם יש מקום לתבוע את טלמון‬ ‫על הוצאת דיבה‪ .‬לגוף העניין עצמו חלק אלתרמן על טלמון על שביטא באותו‬ ‫מעמד הכרה בעצם קיומו של עם פלשתינאי ובזכותו להכרה עצמית‪" .‬אך מהי‬ ‫האמת?" — שאל אלתרמן‪ ,‬ואף טרח להשיב על שאלה זו‪ .‬לטענתו המחלוקת‬ ‫מעזים לראות את ערביי השטחים "רק‬ ‫עם טלמון מתמצה בזה כי הוא ושכמותו ִ‬ ‫כבני־אדם"‪ ,‬ואם אמנם כך‪ ,‬הרי לכשתובטחנה החירויות האזרחיות של אנשים‬ ‫אלה‪" ,‬עשינו את מה שעלינו לעשות לפי חוקי המוסר האנושי והלאומי"‪.‬‬ ‫טלמון‪ ,‬לעומת זה‪" ,‬רוצה לכפות על כולנו‪ ,‬ויהי מה‪ ,‬שנראה אותם כישות‬ ‫[ ‪] 751‬‬

‫אלתרמן‬

‫לאומית מדינית‪ ,‬ושום זכויות־אנוש אינן חשובות בעיניו אם לא תובטח‪ ,‬יחד‬ ‫עם כל אלה‪ ,‬גם ערביותם של הדגל והשלטון והריבונות וכל המשתמע מכך"‪.‬‬ ‫שבה הוא רואה את פני המציאות היא הנכונה‬ ‫אלתרמן היה משוכנע כי הדרך ּ‬ ‫מבין השתיים‪ ,‬זאת בהסתמך על היכרות עם כמה ספרי יסוד בתולדות העולם‬ ‫והאזור‪ ,‬שמהם אפשר ללמוד כי אותה ישות לאומית פלשתינאית — שטלמון‬ ‫מתעקש לאשר את קיומה — יכלה להפוך‪ ,‬על ידי קביעה שונה של הגבולות על‬ ‫ידי המעצמות הגדולות‪ ,‬לחלק מישות סורית‪ ,‬עבר־ירדנית או אפילו עיראקית‪.‬‬ ‫הסיכום‪" :‬יכול פרופסור טלמון ללמד לנו היסטוריה ויכול הוא לפרשה כרצונו‪,‬‬ ‫אך אין בידו לשנותה‪ ,‬על־כל־פנים לא באופן רטרואקטיבי"‪86.‬‬ ‫שאלת קיומו או אי־קיומו של עם פלשתינאי‪ ,‬שבצבצה במהלך ההתדיינות‬ ‫עם טלמון‪ ,‬קיבלה ביטוי חריף במיוחד במאמר שחתם את שנת ‪ ,1969‬ושבו‬ ‫נכללה תגובה על הידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותו שבוע בדבר שינוי‬ ‫המדיניות האמריקנית כלפי ישראל‪ 87.‬אלתרמן הפנה אצבע מאשימה דווקא‬ ‫כלפי המדיניות האפולוגטית הנקוטה על ידי ממשלות ישראל‪ ,‬ועוד יותר מזה‬ ‫גינה את אלה התובעים הכרה בקיומו של עם פלשתינאי כצעד נדרש לפתרון‬ ‫הסכסוך‪ .‬תביעה זו העניקה לו הזדמנות נוספת לתקוף חזית זו במלוא העוצמה‬ ‫— לראשונה דיבר על "פיקציה של אומה פלסטינית"‪ ,‬תוך כדי העלאת החשש‬ ‫שאם התפיסה בדבר קיומו של עם פלשתינאי וזכויותיו באזור תתקבל כנכונה‪,‬‬ ‫לא רק שלא יהיה בה כדי לקרב את פתרון הסכסוך‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬היא רק תרחיק‬ ‫אותו — ולא עוד אלא שיהיה בה משום ערעור עקרוני על "שורשי צידוקו של‬ ‫כל קיומנו וכל עמלנו בארץ הזאת"‪ .‬אמנם‪ ,‬אילו אותה "פיקציה" היתה מתגלית‬ ‫כנכונה — לא היה אפשר להתנכר לאמת‪ ,‬ומדינת ישראל היתה נאלצת להביא‬ ‫אותה בחשבון‪ .‬אך האמת היא אחרת‪ ,‬והיא זו שחזו אותה הרצל ואבות הציונות‪,‬‬ ‫שראו‪ ,‬בצדק‪ ,‬את "התושב הפלסטיני" אך לא את "העם הערבי הפלסטיני"‪ .‬אמת‬ ‫זו זוכה לדבריו לגיבוי מלא במגוון של תעודות ומקורות היסטוריים‪ ,‬שעליהם‬ ‫רמז בוויכוח עם טלמון‪ ,‬בין שמדובר בבריטים‪ ,‬בצרפתים‪ ,‬ברוסים ובין שמדובר‬ ‫בערבים עצמם‪ .‬אף אחד‪ ,‬טען אלתרמן‪ ,‬לא ראה אי־פעם את העם הזה‪ ,‬ומאחר‬ ‫שלא ראו אותו — משמע שאיננו קיים‪.‬‬ ‫את כניסתה של שנת ‪ 1970‬חנך אלתרמן במאמר בשם "המאה הקשישה‬ ‫והעשור הצעיר"‪ ,‬ובו נסק‪ ,‬ולוּ לרגע‪ ,‬מעל לתלאות האזור והסכסוך המקומי‪.‬‬ ‫"המאה העשרים שזה עתה נעשתה בת שבעים‪ ,‬אולי לא הייתה צעירה מעולם‪.‬‬ ‫היכן נעוריה?" אלתרמן הזכיר במאמר את המהפכה הסובייטית של ראשית‬ ‫המאה‪ ,‬שעוררה גל של תקוות ושל חידוש נעורים‪ ,‬וסופה שהיתה לסמל‬ ‫[ ‪] 752‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫הקיפאון והיושן‪ .‬יש מי שאפילו סוברים כי שיברון "המיתוס הסובייטי" הוא‬ ‫עיקרן של שנות השישים‪ ,‬אף כי הוא עצמו נוטה לייחס אותו דווקא לעשור‬ ‫הקודם‪ ,‬שבו הוקיע חרושצ'וב — שהיה בעיניו אחד הרפורמטורים הגדולים‬ ‫בהיסטוריה — את האל שהכזיב‪ .‬כנגד זה הצביע אלתרמן על שני מאפיינים‬ ‫שלדעתו קבעו את פני העשור — המאפיין האחד הוא "מהפכת הנעורים" בעולם‬ ‫המערבי‪ ,‬והמאפיין האחר הוא ההתקדמות הדרמטית שחלה במדע הרפואה‪,‬‬ ‫בייחוד בתחום של ניתוחי השתלה‪ .‬בשני המקרים האלה אנו עומדים בפני‬ ‫הבלתי נודע‪ ,‬שמן הסתם ילך ויתברר בשלהי המאה העשרים‪ :‬מהפכת הנעורים‬ ‫היתה "מהפיכה ללא פרוגראמה"‪ ,‬או בעלת פרוגרמות שטחיות‪ ,‬והדבר מעורר‬ ‫את חשש הופעתה של "פרוגראמה טוטלית"‪ ,‬שלעתיד לבוא‪ ,‬שתעלה ותצוּ ף‬ ‫מתוך המערבולת שנוצרה‪ .‬ואילו את חידושי המדע המדהימים הציב אלתרמן‬ ‫אל מול הזוועות של מלחמת ביאפרה‪ ,‬שגבתה כמיליון קורבנות‪ ,‬כשהוא מצביע‬ ‫על הפער הבלתי נתפס שבין הנכונות להקדיש חיים שלמים לחקר התא החי‬ ‫האחד ובין ההפקרות העולמית המגיעה עד כדי הימנעות מספירת החללים שהם‬ ‫קורבנות המלחמה‪" .‬השנים הבאות של מאה זו תצטרכנה לגשר על פני תהום זו‬ ‫ויהי מה‪ ,‬כדי להמשיך בדרך"‪ .‬כך‪ ,‬ב־‪ 2‬בינואר ‪ ,1970‬צפה אלתרמן קדימה אל‬ ‫שלהי המאה העשרים‪88.‬‬ ‫נושא המלחמה בביאפרה‪ ,‬שזכה לאזכור במאמר הפתיחה של השנה‪ ,‬שב‬ ‫ועלה כעבור שבועיים בפרסום השבועי במעריב‪ ,‬שהוקדש הפעם כולו ל"תבוסת‬ ‫ביאפרה" — הרפובליקה קצרת הימים‪ ,‬שחדלה להתקיים אחרי שהובסה על ידי‬ ‫צבא ניגריה ב־‪ 15‬בינואר של אותה שנה‪ .‬אלא שהפעם‪ ,‬במפתיע‪ ,‬היה הטור‬ ‫השבועי ל"טור שביעי"‪ :‬אחרי שנים שבהן נמנע מלהגיב על מציאות הזמן‬ ‫בחרוז ובמשקל‪ ,‬חזר אלתרמן אל הז'אנר הישן והמוּ כר שבו רכש את עיקר‬ ‫פרסומו‪ .‬הוא כתב על מלחמה שהסתיימה כחתף‪ ,‬ושרק עכשיו‪ ,‬לנוכח הדיווחים‬ ‫צה של ביאפרה‪ ,‬מתעורר לפתע מצפון המדינות‪ ,‬קופץ לפתע ממשכבו‪,‬‬ ‫על ִק ּ‬ ‫ועתה הוא עומד‪ ,‬לבוש בתחתונים‪ ,‬בוהה במה שנעשה סביב‪ .‬שוב חזר הטופוס‬ ‫המוכר מני אז‪ ,‬שאלתרמן כה הפליא לעשות בו — מראה דמותו של עם מובס‪,‬‬ ‫שבניו מתים בהמוניהם‪ ,‬לנוכח חדלון המעש של אומות העולם‪:‬‬ ‫(ה ַּמ ְצ ּפוּ ן)‪ְ ,‬מ ַח ּ ֵפשׂ ִמ ְכנָ ָסיו‪,‬‬ ‫ְמ ַג ׁ ּ ֵש ׁש ַ‬ ‫ַ ּג ְר ָּביו‪ִ ׁ ,‬ש ָּניו ַה ּתוֹ ָתבוֹ ת‪.‬‬ ‫יֵ ׁש ְל ַמ ֵהר‪ְ .‬ל ָפחוֹ ת ַע ְכ ׁ ָשו‪.‬‬ ‫ּיהנּ וֹ ם ְּב ִלי ַּכ ָ ּונוֹ ת טוֹ בוֹ ת‪.‬‬ ‫ִאין ֵג ִ‬ ‫[ ‪] 753‬‬

‫אלתרמן‬

‫יֵ ׁש ְל ַמ ֵהר‪ּ .‬תוֹ ְך ׁ ָשבוּ ַע‬ ‫ִל ׁ ְשל ַֹח ָמזוֹ ן‪ִ .‬אם ָלאו —‬ ‫יליוֹ ן נֶ ֶפ ׁש‪ְ ,‬ל ִפי ַהדִּ וּ וּ ַח‬ ‫עוֹ ד ׁ ְשנֵ י ִמ ְ‬ ‫יָ מוּ תוּ ‪ .‬נָ חוּ ץ ָח ָלב‪.‬‬ ‫בחלק השני של הטור‪ ,‬הכתוב פרוזה‪ ,‬יצר אלתרמן הקבלה בין פרשת ביאפרה‬ ‫לבין מה שמתרחש במזרח התיכון‪ :‬נאום התבוסה של מפקד צבא ביאפרה‪ ,‬שנשמע‬ ‫ברדיו‪ ,‬ונגינת ההמנון של מדינה זו בפעם האחרונה היו לגביו בבחינת משל למה‬ ‫שבעצם עמי ערב מייחלים לו‪ .‬זאת ועוד‪ :‬אלתרמן גזר גזרה שווה מפרשת ביאפרה‬ ‫בכל מה שנוגע לאהדה שמפגין העולם כלפי רפובליקה זו‪ ,‬וזאת לאחר שנחלה‬ ‫תבוסה צבאית והיתה למעשה קורבן לרצח עם‪ .‬אהדה מעין זו היתה מופנית‪,‬‬ ‫מן הסתם‪ ,‬גם כלפינו‪ ,‬אילו רק נסתיימו הדברים אחרת‪" .‬רק הניצחון אשר הדף‬ ‫והרחיק את צבאות האויב מגבולותינו הוא שהדף גם את גל־אהדה הזה"‪ .‬וזהו‪,‬‬ ‫לדידו של הכותב‪ ,‬הלקח שאותו יש ללמוד מפרשת ביאפרה‪89.‬‬ ‫לאחר הדברים האלה שב אלתרמן לכתוב על מה שעמד באמת בראש סדר‬ ‫היום שלו‪ ,‬היינו חזון ארץ ישראל השלמה‪ ,‬כתיבתו התמקדה בשלב זה בניסיון‬ ‫להדוף את רעיון האומה הפלשתינאית‪ 90.‬ההזדמנות שנקרתה על דרכו היתה‬ ‫בחירתו של אריה (לובה) אליאב‪ ,‬מן הבולטים באישי הציבור שדגלו בפשרה‬ ‫טריטוריאלית‪ ,‬לתפקיד המזכיר הכללי של מפלגת העבודה‪ .‬אלתרמן קידם את‬ ‫בחירתו בכתיבת פלייטון סרקסטי‪ ,‬שנועד לחשוף קבל עולם את אי־ההבנה‬ ‫שהמזכ"ל החדש לוקה בה בכל הנוגע ליחסי יהודים־ערבים‪ ,‬כפי שהדברים‬ ‫משתקפים הן מחוברת שפרסם והן מריאיון שהעניק לטיים מגזין‪ .‬מעשה במספר‬ ‫ובסנדלפון (שהוא שמו של אחד המלאכים) שהיו ישובים על מרפסת בית קפה‪,‬‬ ‫כשאליהם נספח אנתרופולוג ישיש‪ ,‬כולו נסער מן הגילוי‪ ,‬שעליו נודע לו בעקבות‬ ‫כתבה שפורסמה בשבועון אמריקני‪ ,‬שבה הגדיר אליאב את הפלשתינאים כ"עם‬ ‫בחיתולים‪ ,‬או עם־שהוא־תינוק"‪ .‬בהמשך מעומתים השלושה עם שותף רביעי‪,‬‬ ‫"הצעיר הרודם"‪ ,‬המשמיע באוזניהם את הססמאות המוּכרות בדבר גזלת ארצו‬ ‫של העם הפלשתינאי ומניעת זכותו להגדרה עצמית‪ ,‬כשהוא דוחה בשצף קצף את‬ ‫הערתו הראשונה של הישיש שלפיה "העם התינוק הפלשתיני" הוא בעל המדינה‬ ‫הירדנית‪ ,‬ואף את תמיהתו שמא יש עמים פלשתינאים‪ ,‬האחד בירדן‪ ,‬האחר בגדה‬ ‫המערבית‪ .‬לא‪ ,‬משיב "הצעיר הרודם"‪ ,‬העם הפלשתינאי בגדה הוא ישות לעצמה‪,‬‬ ‫ואם אך נשיב לה את הגזלה שגזלנו ממנה‪" ,‬נוכל ללכת‪ ,‬תוך רגשי־אשמה כנים‬ ‫ושקטים‪ ,‬ולהשליך את עצמנו הימה במו ידינו‪ ,‬דבר שאיש מלבדנו לא יוכל‪,‬‬ ‫[ ‪] 754‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫כנראה‪ ,‬לעשותו"‪ .‬נפעם לשמע הדברים הללו מבקש הישיש לדעת מהו מקורם‬ ‫של הרעיונות האלה‪ ,‬ובתגובה מפנה אותו סנדלפון לחוברת בשם "יעדים חדשים‬ ‫לישראל"‪ ,‬שהיא פרי עטו של המזכ"ל החדש‪91.‬‬ ‫אולם את עיקר זעמו כלפי אליאב הפנה אלתרמן במאמר בשם "ההובי‬ ‫החדש" שפורסם במעריב ב־‪ 27‬בפברואר ‪ ,1970‬זמן קצר לאחר שהמזכ"ל נשא‬ ‫נאום שבו ביטא רעיונות דומים לאלה שהופיעו בפרסומים קודמים‪ 92.‬אלתרמן‬ ‫הגדיר את הופעתו של אליאב כ"שטחית ודוחה"‪ ,‬הוא גינה בחריפות את טיעונו‬ ‫המרכזי בדבר מציאותה של אומה ערבית פלשתינאית הנמצאת במצב של‬ ‫התהוות‪ ,‬ומעל לכול ראה בו דמות מפתח ביצירת ההובי (התחביב) היהודי‬ ‫החדש‪ ,‬הלוא הוא "יצירת עם ערבי פלשתינאי"‪ .‬בעיני אלתרמן היה זה תחביב‬ ‫מסוכן ביותר‪ ,‬הוא אף לא היסס להציג אותו כמרשם לחורבן‪" :‬מרגע שאנו‬ ‫מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית" — קבע אלתרמן — "מאותו‬ ‫רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עם קיים‪ ,‬ובמידה‬ ‫שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה‪ ,‬אנו‬ ‫מערערים יסודה ההיסטורי‪ ,‬האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידונינו‬ ‫בלבד"‪ .‬הדברים שהשמיע אלתרמן במאמר זה היו מרים כלענה‪ ,‬ספק אם אי־‬ ‫פעם דיבר בלשון זו‪ .‬הוא ראה בקביעה זו משום ערעור על עצם החזון הציוני‪,‬‬ ‫שלא היתה לו כלל היתכנות אילו היתה ארץ ישראל מזוהה מאז ומתמיד כמקום‬ ‫קיומה של אומה ערבית פלשתינאית‪ .‬בתנאים אלה יש אפילו ספק אם הצהרת‬ ‫בלפור היתה בגדר האפשר‪ .‬והנה עתה‪ ,‬בעזרתו של אותו הובי חדש‪ ,‬שאליאב‬ ‫הוצג כאחד מראשי ממציאיו‪ ,‬מוצאת הציונות את עצמה כשהיא תלויה על‬ ‫בלימה‪ .‬ואם אלה הם פני הדברים‪ ,‬כך סבר אלתרמן‪ ,‬הרי עצם הקיום בארץ‬ ‫ישראל הוא בחזקת סכנה‪ ,‬בבחינת אותיות פורחות באוויר‪ .‬בשיחה שקיים זמן־‬ ‫מה קודם לכן עם ידידו שמעון פרס הסביר את עצמו כך‪" :‬אם אמנם יש כאן‬ ‫מחלוקת בין שני עמים‪ ,‬בין העם הפלשתיני‪ ,‬שנושל כביכול מאדמתו‪ ,‬לבין העם‬ ‫היהודי‪ ,‬שנישלו כביכול מאדמתו‪ ,‬הרי טעינו לאורך כל הדרך"‪93.‬‬ ‫בעיים רוחו כתב המשורר שיר — קצר‪ ,‬לא מחורז‪ ,‬חף מקישוטים‪ ,‬אך ישיר‬ ‫ודוקרני‪:‬‬ ‫־־־ ָאז ָא ַמר ַה ּ ָׂש ָטן‪ַ :‬ה ָּנצוּ ר ַה ֶ ּזה‬ ‫ֵא ְ‬ ‫יך אוּ ַכל לוֹ ‪.‬‬ ‫ִא ּתוֹ ָהא ֶֹמץ וְ ִכ ׁ ְשרוֹ ן ַה ַּמ ֲעשֶׂ ה‬ ‫וּ ְכ ִלי ִמ ְל ָח ָמה וְ תוּ ׁ ִש ָ ּיה ֵע ָצה לוֹ ‪.‬‬ ‫[ ‪] 755‬‬

‫אלתרמן‬

‫וְ ָא ַמר‪ :‬לֹא ֶא ּטֹל ּכֹחוֹ‬ ‫וְ לֹא ֶר ֶסן ָאשִׂ ים וּ ֶמ ֶתג‬ ‫וְ לֹא מ ֶֹר ְך ָא ִביא ְּבתוֹ כוֹ ‪,‬‬ ‫וְ לֹא יָ ָדיו ַא ְר ּ ֶפה ְּכ ִמ ֶ ּק ֶדם‪,‬‬ ‫ַרק זֹאת ֶא ֱעשֶׂ ה‪ַ :‬א ְכ ֶהה מֹחוֹ‬ ‫וְ ׁ ָש ַכח ׁ ֶש ִא ּתוֹ ַה ֶ ּצ ֶדק‪.‬‬ ‫ָּכ ְך דִּ ֵּבר ַה ּ ָׂש ָטן וּ ְכמוֹ‬ ‫ימה‬ ‫ָחוְ רוּ ׁ ָש ַמיִ ם ֵמ ֵא ָ‬ ‫ִּב ְראוֹ ָתם אוֹ תוֹ ְּבקוּ מוֹ‬ ‫ְל ַב ֵ ּצ ַע ַה ְּמזִ ָּמה‪.‬‬ ‫לאחר שהשלים את כתיבת השיר עיין בו אלתרמן מחדש‪ ,‬ולפתע נחרד ממה‬ ‫שהוא עצמו כתב‪ .‬הוא נטל את הנייר שעליו נכתב השיר‪ ,‬קיפל אותו בזהירות‬ ‫ודחף אותו אל תוך מגירת השולחן‪94.‬‬

‫ה‬ ‫לאחר שהופיע ספר השירים חגיגת קיץ — זה היה בחודשי האביב של שנת‬ ‫‪ — 1965‬התקשר שמואל בונים לאלתרמן‪ ,‬שאתו היה ביחסי ידידות‪ ,‬והציע‬ ‫לעבד את הספר החדש ולהעלות אותו על הבמה‪ .‬אלתרמן מיהר לטרוק את‬ ‫הטלפון‪ .‬כעבור יום התקשר אל בונים‪ ,‬התנצל על כך שטרק את הטלפון‪ ,‬ונתן‬ ‫לו את ברכת הדרך‪ .‬אלא שהיוזמה הסתיימה בלא כלום‪ 95.‬בשלהי ‪ 1968‬שוב‬ ‫פנה בונים בהצעה לאלתרמן לצאת בהפקה משותפת‪ ,‬הדבר שעלה בדעתו היה‬ ‫ערב שכולו פזמונים‪ ,‬המחוברים זה לזה בקטעי קישור — מתכון בדוק שכבר‬ ‫נוסה בעבר וזכה להצלחה‪ .‬אלתרמן רחש אמון רב לבונים‪ ,‬הרי יחד אתו עשה‬ ‫את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ ,‬את "שוק המציאות"‪ ,‬ולא מזמן גם את‬ ‫"טורנדוט"‪ .‬ואם כך‪ ,‬מדוע לא ייענה ליוזמה החדשה? ואף שהיה עסוק עד‬ ‫צוואר בענייני השעה — הן בכתב והן בפעולה — תשוקתו לתאטרון לא ָּכהתה‪,‬‬ ‫ורוח השובבות והשטות שהיתה חלק בלתי נפרד מאישיותו חיפשה לה גם היא‬ ‫פורקן וסיפוק‪ .‬זריז עט מאין כמוהו‪ ,‬חזר אלתרמן אל בונים כעבור זמן קצר‬ ‫ביותר כשהוא מחזיק בידיו חבילה גדולה של דפים מודפסים במכונת כתיבה‪,‬‬ ‫ובהם דיאלוגים‪ ,‬מונולוגים‪ ,‬ראיונות‪ ,‬קטעי משחק‪ ,‬מתווים לסצנות שעדיין לא‬ ‫[ ‪] 756‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫נכתבו‪ ,‬הוראות במה‪ ,‬וכמובן גם פזמונים‪ .‬זה היה מחזה קומי לשלוש דמויות‪,‬‬ ‫מעין סקץ' ארוך‪ ,‬משולב כמובן בפזמונים‪ ,‬שמתכונתו היתה שונה מזו של ערב‬ ‫פזמונים רגיל כפי שדמיין אותו בונים‪ .‬מה שבונים רצה למעשה היה למחזר את‬ ‫המתכונת ואת ההצלחה של "שוק המציאות"‪ .‬אלתרמן‪ ,‬שלא רצה לשקוט אל‬ ‫השמרים‪ ,‬חיפש משהו מסוג שונה‪.‬‬ ‫בונים עלעל בטיוטות שהונחו לפניו‪ ,‬אלתרמן השלים את מה שכתב על ידי‬ ‫הסברים בעל פה‪ .‬עלילת הדברים כפי שהסתמנה מבעד לטיוטות היתה כזאת‪:‬‬ ‫מקום העלילה שנקבע היה ספרייה‪ ,‬והדמויות שנועדו להשתתף במערכון‬ ‫שכוּ נה דפדפת‪ ,‬סטודנט שנרדם בספרייה ומצא את‬ ‫המורחב היו הספרן עצמו‪ּ ,‬‬ ‫עצמו כלוא בה‪ ,‬שהמשורר הדביק לו את השם "צץ"‪ ,‬ושכנה הגרה באותו הבניין‬ ‫עצמו‪ ,‬בקומה שמתחת לספרייה‪ ,‬הלוא היא "צצה"‪ .‬את השמות הלא שגרתיים‬ ‫של שניים ממשתתפי ההצגה גזר אלתרמן מן השורש צ־י־ץ‪ ,‬צץ בבניין קל‬ ‫— שפירושו‪ ,‬על פי המילון של אברהם אבן־שושן — "עלה‪ ,‬הופיע‪ ,‬נצנץ"‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬הרעיון הבמתי המרכזי היה כי שלוש הדמויות השותפות למחזה יצוצו‬ ‫מפעם לפעם מכונניות הספרים המקיפות את הספרייה וימלאו תפקידים שונים‪:‬‬ ‫קודם כול‪ ,‬את תפקיד עצמן‪ ,‬היינו ספרן‪ ,‬סטודנט ושכנה‪ ,‬אך לעתים יופיעו‬ ‫גם בתפקידים אחרים‪ ,‬שאינם קשורים בהכרח לזהות המקורית שלהן‪ .‬באחת‬ ‫הפעמים בחר אלתרמן להעביר את העלילה דווקא לימי הדמים של המהפכה‬ ‫הצרפתית ולייצר סצנה שבמרכזה פזמון בשם "היה היה מרקיז" שבו המרקיזה‬ ‫(צצה) מקוננת על מעשי האהבהבים של המרקיז (צץ)‪ ,‬עד לרגע שבו ראשו‬ ‫מוּ סר מעליו על ידי הגיליוטינה‪ .‬הדיאלוגים שבין שלוש הדמויות במחזה נכתבו‬ ‫בלשון המשלבת פרוזה וחריזה‪ ,‬כאשר מפעם לפעם מופסק הדיאלוג ומושמעים‬ ‫פזמונים‪ .‬גם הפזמונים היו אמורים להתבצע על ידי דמויות אלה‪ ,‬לפעמים יחד‪,‬‬ ‫ולפעמים לחוד‪.‬‬ ‫וכך נראתה הסצנה הראשונה של המחזה בטיוטה הראשונה של אלתרמן‪:‬‬ ‫(אל עומק הבמה מתמשכת‪ ,‬בפרספקטיבה‪ ,‬שדרה ארוכה של איצטבות‬ ‫ספרים גבוהות‪ ,‬מתוך אחד המעברים החוצים את שדרת האיצטבות מופיע‬ ‫צעיר בוהה‪ ,‬פרוע שיער‪ ,‬שהקיץ זה עתה משנתו‪ .‬הוא אץ לכאן ולכאן‪,‬‬ ‫נעלם באחד המעברים‪ ,‬מופיע שוב‪ .‬שמו צץ‪).‬‬ ‫צץ‪ :‬הספרן‪ ,‬כנראה‪ ,‬סגר את הספרייה ולא הרגיש בי‪ .‬המשרד הטיל עלי‬ ‫לאסוף חומר למסע התעוררות‪ ,‬ובכן מרוב התעוררות נפלה עלי תרדמת‬ ‫[ ‪] 757‬‬

‫אלתרמן‬

‫אלוהים‪ .‬צריך לצאת מפה איך שהוא‪ .‬לא ייתכן שאין פה איזה פעמון‬ ‫אזעקה‪ .‬איפה היציאה? איפה פנים ואיפה אחור? איפה בכלל רוחות‬ ‫השמים? (הוא קופא על עומדו‪ .‬בקצה שדרת האיצטבות נראית דמות‬ ‫עוטה לבן‪ ,‬צניף לילה לראשה‪ .‬צץ ממלמל) מה הברייה הזאת? מי זה (שר)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫הדמות‪ :‬‬ ‫ ‬ ‫שניהם‪ :‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫צץ‪ :‬‬ ‫ ‬ ‫הדמות‪ :‬‬ ‫ ‬ ‫צץ‪ :‬‬ ‫דפדפת‪ :‬‬ ‫צץ‪ :‬‬ ‫דפדפת‪ :‬‬ ‫צץ‪ :‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫ֵּבין חוֹ מוֹ ת ְס ָפ ִרים וְ ָק ָטלוֹ ִגים‬ ‫ְּביַ ֲערוֹ ת ַה ְּניָ ר ַהנּ וֹ ָר ִאים‬ ‫אקיר אוֹ יוֹ ִגי‪,‬‬ ‫ִמי זֶ ה ְמ ׁשוֹ ֵטט? ָפ ִ‬ ‫דְּ ַרקוּ ָלה‪ ,‬אוֹ רוּ ַח ְר ָפ ִאים?‬ ‫וְ אוּ ַלי זוֹ ִה ְצ ַט ְּברוּ ת חוֹ ֶל ֶפת‬ ‫ׁ ֶשל ֵא ֵדי ַח ְמ ִסין ֲא ׁ ֶשר ָ ּג ַבר‬ ‫לֹא! זֶ ה ָאנ ִֹכי‪ ,‬זֶ ה ַמר דַּ ְפדֶּ ֶפת‪,‬‬ ‫אשי וְ ַא ְר ִכ ָיבר‪.‬‬ ‫זֶ ה ַס ְפ ָרן ָר ׁ ִ‬ ‫ֶא ַ ּג ׁש וְ ֶא ְר ֶאה‪.‬‬ ‫לֹא‪ ,‬מוּ ָטב ֶא ְת ַר ֵחק‪.‬‬ ‫ְּכ ַדאי ֵל ָהנוֹ ת‬ ‫ִמן ַה ָּס ֵפק‪.‬‬ ‫ֵּכן‪ ,‬זֶ ה ַה ַּס ְפ ָרן‪ ,‬זֶ ה ַמר דַּ ְפדֶּ ֶפת!‬ ‫לֹא! ִּכי זֶ ה ַרק דִּ ְמיוֹ ן הוּ א וְ ִס ּיוּ ט?‬ ‫זֶ ה ִס ּיוּ ט‪ֲ .‬הזָ יָ ה חוֹ ֶל ֶפת‬ ‫ַההוֹ ֶר ֶסת ִלי ֶאת ַה ְּב ִריאוּ ת‪.‬‬ ‫ַמה הוּ א ְמ ַט ְל ֵטל ֶאת ַה ַ ּק ְר ֶק ֶפת?‬ ‫ַמה הוּ א ְמ ַמ ְל ֵמל ׁ ָשם ִּבשְׂ ָפ ָתיו?‬ ‫יֵ ׁש לוֹ ַה ָּב ָעה דֵּ י ְמט ֶֹר ֶפת‪.‬‬ ‫ְל ַמ ֲעשֶׂ ה אוּ ַלי הוּ א ְמט ָֹרף‪.‬‬ ‫ֶא ַ ּג ׁש וְ ֶא ְר ֶאה‪.‬‬ ‫לֹא‪ ,‬מוּ ָטב ֶא ְת ַר ֵחק‪.‬‬ ‫ְּכ ַדאי ֵל ָהנוֹ ת‬ ‫ִמן ַה ָּס ֵפק‪96.‬‬

‫לכאורה התרחש המחזה מחוץ לזמן ולמקום‪ ,‬אי־שם בין ספרייתו של דפדפת‬ ‫לכלאו של המרקיז‪ .‬עם זאת אלתרמן לא עמד בפיתוי‪ ,‬והוא שילב פה ושם קטעים‬ ‫בעלי אופי מקומי שבהם עקץ את עסקני המפלגות‪ ,‬לעג לשימוש בססמאות‬ ‫[ ‪] 758‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫פוליטיות ופה ושם התלוצץ על חשבונן של כמה מתוכניות התרבות והבידור‬ ‫"ל ָמ ׁ ָשל" — אומר צץ —‬ ‫לחלה לתוך הטקסט‪ְ .‬‬ ‫שהיו אז באופנה‪ .‬גם הפוליטיקה ִח ֲ‬ ‫ילים דּ וֹ ְר ׁ ֵשי טוֹ ב‬ ‫"כ ֲא ׁ ֶשר ִמ ְּס ִב ֵיבנוּ גּ וֹ ֶב ֶרת‪ַ /‬ה ְּמ ִתיחוּ ת ָּב ֵאזוֹ ר‪ ,‬וְ גוֹ ֵבר ָה ִא ּיוּ ם‪ַ /,‬מ ְת ִח ִ‬ ‫ַּ‬ ‫יח ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ָלנוּ ָּכאן זְ כוּ ת ִק ּיוּ ם"‪ .‬וצצה ממשיכה — "וּ ְל ׁ ֵשם ָּכךְ‬ ‫נְ אוֹ ִרים ׁ ֶש ַּב ֶח ֶלד‪ְ /‬להוֹ ִכ ַ‬ ‫ּ‬ ‫ֵהם סוֹ ְק ִרים ְּב ִכנּ וּ ס וַ ֲע ֶצ ֶרת‪ֶ /‬את ּתוֹ ְלדוֹ ת ַה ְיהוּ ִדים‪ֶ ,‬את ַ ּג ְדלוּ ת ַה ְּתרוּ ָמה‪ֶ ׁ /‬ש ָּת ְר ָמה‬ ‫ַה ַ ּי ֲהדוּ ת ָלעוֹ ָלם‪ֶ ,‬את ׁ ְשנוֹ ת ֶא ֶלף‪ָ /‬ה ְר ִדיפוֹ ת ַּבגּ וֹ ָלה‪ֶ ,‬את ַמ ֲא ַבק ַה ְּתקוּ ָמה"‪ .‬ומוסיף‬ ‫"וּבעוֹ ָדם נְ כוֹ נִ ים ְלהוֹ ִסיף ְּברֹב ט ַֹרח‪ /‬עוֹ ד וָ עוֹ ד נִ ּמוּ ִקים ַל ִּטעוּ ן ַה ַּמ ְב ִריק‪/,‬‬ ‫צץ‪ְ :‬‬ ‫ְ‬ ‫יֵ ׁש ָרצוֹ ן ְל ַה ִ ּגיד‪ :‬יִ ָּת ֵכן ׁ ֶש ֵאין צ ֶֹרך‪ִּ /,‬כי אוּ ַלי ִּב ׁ ְש ִביל זְ כוּ ת ַה ִ ּק ּיוּ ם זֶ ה ַמ ְס ּ ִפיק‪"...‬‬ ‫"כ ּמ ָוּבן יֵ ׁש ָמקוֹ ם ְלהוֹ ִסיף‪ /‬וּ ְל ַה ְמ ׁ ִש ְ‬ ‫יך וּ ְל ַה ְר ִחיב‪ֵ .‬אין זֶ ה‬ ‫ואז אומרים שניהם‪ַּ :‬‬ ‫ֵח ְטא‪ַ /.‬א ְך אוּ ַלי לֹא ְּכ ַדאי ְלהוֹ ִסיף וּ ְל ַח ֵּטט‪ִּ /.‬ב ׁ ְש ִביל זְ כוּ ת ַה ִ ּק ּיוּ ם‪ /‬זֶ ה ַמ ְס ּ ִפיק‬ ‫ְּב ֶה ְח ֵלט"‪ .‬בשורות אלה דיבר אלתרמן בלשון מבודחת על מה שהעיק עליו‬ ‫באמת — הוויכוחים והמחלוקות שהחריפו מאז מלחמת ששת הימים‪ ,‬בעולם‬ ‫ובארץ‪ ,‬בנוגע לזכות הקיום של המפעל הציוני‪ :‬לאלתרמן היתה ההכרה בצדקת‬ ‫המפעל הציוני בגדר מושכל יסוד‪ ,‬ודווקא משום כך חש עצמו נבוך ואפילו‬ ‫פגוע כשמדי פעם התעורר מחדש הצורך ללמד עליה סנגוריה‪97.‬‬ ‫אך כמו דברים אחרים שכתב אלתרמן באותו זמן לתאטרון‪ ,‬גם יצירה זו‬ ‫נדונה למעשה לגניזה‪ .‬בונים הפך והפך בניירות שהניח בפניו אלתרמן‪ ,‬קיצר‪,‬‬ ‫שינה‪ ,‬תיקן‪ ,‬בלי שהיה בטוח כלל שהוא יורד לסוף דעתו‪ .‬היו חלקים שעוררו‬ ‫בו מבוכה‪ .‬לעתים ניסה להתגבר על הקשיים בכוחות עצמו‪ ,‬לעתים התייעץ‬ ‫עם המחבר‪ .‬כתב היד שהיה מונח לפניו העיד שוב על היכולות המופלאות‬ ‫של אלתרמן כפזמונאי‪ ,‬שתמיד קסמו לו — העברית העסיסית והציורית‪,‬‬ ‫צירופי המילים‪ ,‬הסיפור שבפזמון‪ ,‬היסוד העממי — אך לא פחות מזה היה בו‬ ‫כדי להעיד על חולשותיו כמחזאי‪ .‬תהליך הניפוי נמשך ונמשך והוא הוליד‪,‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬מוצר שונה לחלוטין מזה שהציע אלתרמן‪ :‬המחזה‪ ,‬או מה שאמור היה‬ ‫להיות המחזה‪ ,‬התאדה לגמרי‪ ,‬ובמקום זה החל להתגבש עוד ערב של פזמונים‬ ‫במתכונת המוכרת‪ ,‬ושדווקא אלתרמן הוא שניסה להציע לה חלופה‪ .‬לצורך‬ ‫זה נבחרו רק חלק מן הפזמונים הרבים שנועדו להיכלל בתוכנית‪ ,‬וכן צורפו‬ ‫פזמונים או שירים ישנים‪ ,‬מוכרים היטב‪ ,‬שבדרך כלל עברו תהליך של עיבוד‬ ‫וליטוש‪ .‬השילוב בין ישן לחדש נעשה על פי דרישתו המפורשת של בונים‪ .‬הוא‬ ‫אף הציע לאלתרמן להוסיף לתמהיל הזה מערכון אחד או שניים‪ ,‬לפחות אחד‬ ‫מהם היה אפשר לאתר בכתב היד המקורי‪ .‬עכשיו‪ ,‬כשהתגבשה הגרסה החדשה‪,‬‬ ‫היה בונים שבע רצון‪ ,‬זו היתה בעצם הנוסחה הקברטית שבה רצה מלכתחילה‪98.‬‬ ‫הפקת ההצגה הופקדה הפעם בידיו האמונות של אברהם דשא (פשנל)‪,‬‬ ‫[ ‪] 759‬‬

‫אלתרמן‬

‫מנהלו של התאטרון העממי‪ ,‬שהיה גדול המפיקים בעולם הבידור הישראלי‬ ‫באותן שנים‪ 99.‬פשנל ניגש למיזם החדש בהתלהבות רבה‪ ,‬הוא היה מודע היטב‬ ‫להיקף ההצלחה של הצגת הבידור הקודמת של אלתרמן‪ ,‬והיה משוכנע שגם‬ ‫הפעם יש בידיו נוסחה מנצחת‪ .‬בתיאום עם בונים‪ ,‬החליט פשנל שלא לפנות‬ ‫למלחין אחד‪ ,‬אלא לשורה של מלחינים מובילים‪ ,‬כך שכל אחד מהם יכתוב‬ ‫את הלחן לפזמון או לפזמונים ההולמים את סגנונו‪ .‬המלחינים שאליהם הגיעה‬ ‫הפנייה ושנטלו חלק בהפקה היו רפי בן משה‪ ,‬יוחנן זראי‪ ,‬יאיר רוזנבלום‪,‬‬ ‫דב זלצר ואריה לבנון‪ ,‬שהיה גם אחראי לניהול המוזיקלי של הערב‪ .‬הבחירה‬ ‫בלבנון היתה מחושבת היטב‪ :‬הוא היה מלחין ומעבד מוכשר‪ ,‬בעל ניסיון מוכח‬ ‫בהדרכה קולית‪ ,‬מה גם שלזכותו נזקפה עבודת העיבוד המוזיקלי בשתי הפקות‬ ‫קודמות של אלתרמן — "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"שוק המציאות"‪.‬‬ ‫צוות המשתתפים בהצגה הורכב מארבעה שחקנים צעירים שזה עתה סיימו את‬ ‫שירותם הצבאי באחת מן הלהקות הצבאיות‪ :‬רבקה זוהר שהגיעה למופע היישר‬ ‫מלהקת חיל הים‪ ,‬מנחם זילברמן ששירת בלהקת הנח"ל‪ ,‬ועוד שני שחקנים‬ ‫שעשו את מסלול החניכה שלהם בלהקת גיסות השריון — טליה שפירא ועזרא‬ ‫דגן‪ .‬העיתונאי יונתן גפן‪ ,‬שהיה נוכח בחזרות‪ ,‬כתב‪" :‬מה שיפה לראות במרתף‬ ‫החזרות של דשא הוא שתמיד — איכשהו — ישנה אווירה של להקה צבאית‬ ‫מתבגרת‪ ,‬בצלים ירוקים ועגבניות אדומות"‪ 100.‬בשלב מאוחר יותר‪ ,‬לאחר‬ ‫שהחזרות היו כבר בעיצומן‪ ,‬צורף להצגה יוסף (בומבה) צור‪ ,‬שחקן קומי נודע‬ ‫ומצחיקן נצחי‪ .‬צור היה אז בשיא יוקרתו — באותו הזמן עלה לאקרנים סרטו‬ ‫של אפרים קישון‪" ,‬תעלת בלאומילך"‪ ,‬והוא היה לכוכב‪.‬‬ ‫החזרות על ההפקה החדשה — שהחלו באפריל — התקיימו במרתף בניין‬ ‫משרדו של פשנל ברחוב דיזנגוף ‪ 108‬בתל אביב‪ ,‬וּ מפעם לפעם המועתק מקום‬ ‫החזרות למועדון "הסנטר הכפול" ביפו‪ .‬מי שנשאו מעתה בעול ההצגה היו‬ ‫בונים ולבנון‪ ,‬אולם גם אלתרמן לא הדיר רגלו מחדרי החזרות‪ :‬הוא התייצב‬ ‫שם מפעם לפעם‪ ,‬צפה בדרך ביצועם של הפזמונים‪ ,‬פסל דברים שלא נראו‬ ‫לו ובמידת הצורך הוסיף פזמונים חדשים‪ .‬לעתים אף שכתב כמה מן השירים‬ ‫הישנים שעמדו להיכלל בתוכנית‪ ,‬כשהוא מנסה להתאים אותם לטעם ההווה‪.‬‬ ‫על העדרה של העלילה חיפה בונים על ידי המצאת דמות של פועל במה‬ ‫המשמש קונפרנסיה‪ ,‬שאותה הועיד לבומבה צור‪ .‬ואף שבתוכניית ההצגה‬ ‫נכתב‪" :‬דברי הקישור של 'יוסף' אינם קבועים‪ .‬הוא אומר מה שבא לו‪ ,‬וכל פעם‬ ‫בא לו משהו אחר" — הרי היו אלה קטעים שנכתבו מראש‪ ,‬ומחברם היה בונים‬ ‫עצמו‪ 101.‬בונים הוא גם שיזם את הרעיון לצרף למופע כמה שירים מתוך ספר‬ ‫[ ‪] 760‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫התבה המזמרת‪ ,‬שאותו פרסם אלתרמן עשר שנים קודם לכן‪ .‬היתה לו משום־‬ ‫מה חולשה מיוחדת לספר זה‪ ,‬בעיקר לשירי הקרקס הכלולים בו‪ ,‬ואלה אף זכו‬ ‫לביטוי פלסטי במסגרת סדרה של רישומים פרי עטו שאותם רשם בעקבות אלה‬ ‫משירי אלתרמן שהציתו את דמיונו‪102.‬‬ ‫את מופע ההרצה הראשון של התוכנית החדשה‪ ,‬שהוחלט לקרוא לה "ערב‬ ‫פזמוני אלתרמן" — כך‪ ,‬בפשטות — ערכה הלהקה‪ ,‬כמקובל באותם ימים‪ ,‬מחוץ‬ ‫לתל אביב‪ :‬הבחירה נפלה על קיבוץ יקום שבשרון‪ ,‬שהיה במשך שנים רבות‬ ‫ביתו של בונים‪ .‬ההצגה התקיימה בליל שבת‪ 11 ,‬ביולי ‪ ,1969‬סמוך ליום‬ ‫הולדתו ה־‪ 59‬של המשורר‪ .‬בבוקרו של אותו יום — בעוד השחקנים נערכים‬ ‫למופע הערב — פרסם אלתרמן בעמוד ‪ 10‬של גיליון יום שישי של העיתון‬ ‫מעריב רשימה שכותרתה "צוק מצדה"‪ .‬הרקע לרשימה היה טקס שהתקיים‬ ‫באותו שבוע על צוק מצדה ושבו הובאו לקבר ישראל שלדי גיבוריו של המצור‬ ‫שנמצאו בחפירות הארכאולוגיות שערך במקום יגאל ידין‪ .‬נפעם ונרגש מן‬ ‫הטקס עצמו‪ ,‬ולא פחות מזה מן המפגש המחודש עם סיפור מצדה‪ ,‬נשא אלתרמן‬ ‫משא על רציפות הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל‪ ,‬שלא פסק מאז השנה‬ ‫ה־‪ 72‬לספירת הנוצרים ועד לימי חידוש היישוב היהודי וכינונו של המפעל‬ ‫הציוני‪ .‬אך אלה לא היו הגיגים בעלמא‪ .‬לדידו רגע זה של התגלות היה בגדר‬ ‫אשרור שאין למעלה ממנו בנוגע לשאלת זכות החזקה של העם על הארץ‪,‬‬ ‫שפולמוס השטחים עורר אותה שוב‪" .‬תחושת הבעלות על הארץ‪ ,‬תחושת‬ ‫הזכות העמוקה‪ ,‬היסודית לבעלות זו" — כך כתב — "אינה כרוכה בהתנשאות‬ ‫שרירותית של אדנות‪ ,‬לא לגבי נכסים שלנו ולא לגבי נכסים פרטיים של‬ ‫זולתנו" — כשהכוונה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לנכסים המצויים בבעלותם של ערבים תושבי‬ ‫הארץ‪ .‬על רקע זה יצא חוצץ נגד כל מי ששוקלים על מה אפשר לוותר ועל מה‬ ‫אי אפשר לוותר‪ ,‬כאילו הדבר מותנה ברצון החופשי של מי מאתנו‪" .‬ה ה ו ו ה‬ ‫היהודי בארץ זו‪ ,‬ההווה המושרש בעברה של הארץ‪ ,‬בעברה הקרוב והרחוק גם‬ ‫יחד‪ ,‬ההווה השלוח וצומח אל תוך ע ת י ד ה" — כך כתב — "הווה זה אין אנו‬ ‫בני־חורין לצרף לו שותפים של ישויות לאומיות כראות־עינינו‪ ,‬אך אין אנו גם‬ ‫בני־חורין לעשות בו כבתוך שלנו"‪ .‬בהקשר זה הושמעו דברי ביקורת‪ ,‬נדירים‬ ‫למדי‪ ,‬שכוונו כלפי בן־גוריון‪ ,‬שלמדיניות הוויתור שלו על נכסי ארץ ישראל‬ ‫לא יכול היה אלתרמן להסכין בשום פנים ואופן‪ ,‬למרות ההערצה העמוקה‬ ‫שחש כלפיו‪ .‬הצהרתו של בן־גוריון על נכונותו לוותר תמורת שלום אמת על‬ ‫למעט ירושלים ורמת הגולן‪ ,‬היתה בעיניו דוגמה למידת הכרסום‬ ‫ֵ‬ ‫השטחים‪,‬‬ ‫שחלה בתחושת הבעלות שלנו ביחס לארץ‪ .‬סיכום הדברים היה זה‪ ,‬והוא נגזר‬ ‫[ ‪] 761‬‬

‫אלתרמן‬

‫באופן ישיר מן האירוע הנזכר במצדה‪" :‬קווי־היסוד של הקורות‪ ,‬של הצדק‬ ‫ושל ההיגיון‪ ,‬הם הצריכים להנחות אותנו בתוך ההווה‪ ,‬אשר רבים מסבכיו אנו‬ ‫יוצרים במו ידנו"‪103.‬‬ ‫מה רב היה המרחק שבין החזון הפוליטי‪ ,‬הפתוס ההיסטורי והפוזה הכמו‬ ‫נבואית שבאו לידי ביטוי ברשימת הבוקר של אלתרמן לבין מה שנראה ונשמע‬ ‫באותו ערב על במת האודיטוריום של קיבוץ יקום‪ .‬כשעלה האור על הבמה נראה‬ ‫בומבה צור‪ ,‬לבוש בסרבל ומחזיק בידו מטאטא‪ ,‬פועל במה המשמש מנחה הערב‪.‬‬ ‫ישי‪ַּ /)...‬ת ְפ ִקיד‬ ‫"מה ִּמ ְס ַּת ְּכ ִלים? ֶאל ִמי? ֵא ַלי? ֲאנִ י הוּ א‪ּ /‬פוֹ ֵעל ָּב ָמה‪( .‬נִ יצֹר ַמ ָ ּגע ִא ׁ ִ‬ ‫ַ‬ ‫ְ‬ ‫ֹאשי"‪ .‬אחר כך‬ ‫אשי הוּא‪ַ /.‬אך ָּכל ַה ַּת ְפ ִק ִידים ֵהם ַעל ר ׁ ִ‬ ‫ׁ ֶש ִּלי‪ַ ,‬אה‪ ...‬לֹא ַּת ְפ ִקיד ָר ׁ ִ‬ ‫נשמעו בזה אחר זה פזמוניו של אלתרמן‪ ,‬ולצדם שני מערכונים קצרים שהיו גם‬ ‫הם מפרי עטו‪ .‬הרפרטואר הישן‪ ,‬שהיה כמחצית התוכנית‪ ,‬כלל את "שיר הספנים"‬ ‫מאחר מדי"‪ ,‬שאותו שרה ג'ני‬ ‫שבוצע בזמנו על ידי מתתיהו רוזין‪ 104,‬את "כבר ֻ‬ ‫לוביץ' בלי־לה־לו‪ ,‬ואת "בכרמי תימן"‪ ,‬שהיה מזוהה עם שושנה דמארי‪ .‬בצד‬ ‫פזמוני העבר‪ ,‬שהיו בחלקם נכסי צאן ברזל של הזמר הישראלי‪ ,‬שולבו במרוצת‬ ‫הערב פזמונים חדשים שנבחרו מתוך המצאי העשיר שהכין אלתרמן‪ .‬היה פזמון‬ ‫בשם "מסגרות"‪ ,‬שפתח את הערב‪ ,‬ואשר בו כל שחקן החזיק בידיו מסגרת‬ ‫שדרכה נראו פניו‪ ,‬היה השיר שכתב אלתרמן לכבודו של בומבה צור‪ ,‬שנקרא‬ ‫"פועל במה"‪ ,‬והיה השיר "צץ וצצה"‪ ,‬בביצועם של עזרא דגן ורבקה זוהר‪ ,‬שהיה‬ ‫שריד אחרון מן הגרסה המקורית של המחזה‪" :‬לֹא ְל ִח ָּנם‪ַ /‬ר ְצנוּ וְ ַר ְצנוּ ‪ָ /‬ה ִע ָ ּקר‬ ‫ׁ ֶש ִה ְס ּ ַפ ְקנוּ‪ /‬וְ טוֹ ב ׁ ֶש ֵה ַצ ְצנוּ ‪ //‬וְ טוֹ ב ׁ ֶש ִּל ׁ ְשנֵ ינוּ ‪ְּ /‬ב ֻמ ּ ָׂשג ְמ ֻק ָּבץ‪ /‬קוֹ ְר ִאים‪ָ :‬צץ וְ ָצ ָצה‪ /‬אוֹ‬ ‫ָצ ָצה וְ ָצץ"‪ .‬והיו‪ ,‬כמובן‪ ,‬שירי אהבה — הבולט שבהם היה "אוריאנה"‪ ,‬הלחן היה‬ ‫של יאיר רוזנבלום‪ ,‬ובו סיפור על אהבה שהוחמצה‪ ,‬המלוּ וה בהרהורים מכמירי‬ ‫לב על דברים שהיו ואינם עוד ועל הזמן החולף לבלי שוב‪ .‬השיר בוצע על ידי‬ ‫רבקה זוהר‪ ,‬שהיתה באחת לכוכבת הערב‪ .‬כובש לב ועתיר תהודה היה הפזמון‬ ‫"אוף‪ ,‬איזוֹ רוח"‪ ,‬שהלחין אריה לבנון ובוצע על ידי הלהקה‪ ,‬כשטליה שפירא‬ ‫משמשת סולנית‪ .‬מי שהאזין מתוך קשב פנימי למילות השיר יכול היה לשמוע‬ ‫את קולו המוּכר ואולי גם המודחק של אלתרמן הצעיר‪ :‬השיר תיאר את רוח‬ ‫לזקנים‬ ‫החורף החותכת את העיר הרחוצה בגשם‪ ,‬מטלטלת את הצמרות‪ ,‬חובטת ֵ‬ ‫בזקנים‪ ,‬כאשר יחד ִאתה עולים מתהום הנשייה כמה מן הדימויים הזכורים היטב‬ ‫ָ‬ ‫שעשו את כוכבים בחוץ לספקטקל ענק‪ ,‬שדרכו נגלה יקום צבעוני‪ ,‬אקזוטי‪ ,‬עוצר‬ ‫נשימה‪" .‬טוֹ ב ְל ֶר ַגע ִל ְראוֹ ת‪ֵ ,‬א ְ‬ ‫יך ָס ִביב‪ָּ /‬כל ַהנּ וֹ ף‪ְּ ,‬ב ִצ ְלצוּ ל ְוּב ׁ ַש ַעט‪ָ /‬רץ ַא ֲח ֵרי‬ ‫ֹאשוֹ ְּכ ִמ ְג ַּב ַעת"‪ .‬ואחרי כל אחד מן הבתים בא הפזמון‬ ‫יעיו ֶה ָע ִפים‪ֶ ׁ /‬ש ּ ָפ ְרחוּ ֵמר ׁ‬ ‫ְר ִק ָ‬ ‫החוזר‪ ,‬המושמע‪ ,‬בשינויים קלים‪ ,‬פעם אחרי פעם‪:‬‬ ‫[ ‪] 762‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫אוּ ף‪ֵ ,‬איזוֹ רוּ ַח!‬ ‫אוּ ף‪ֵ ,‬איזוֹ רוּ ַח!‬ ‫ֵא ְ‬ ‫יך זֶ ה דּ וֹ ֵהר‪ׁ ,‬שוֹ ֵטף!‬ ‫וּ ְמ ַפ ֵ ּזר ֲע ֵרמוֹ ת‬ ‫וְ הוֹ ֵפ ְך ֻמ ְס ָּכמוֹ ת‬ ‫וְ דוֹ ֵלג ַעל ָ ּג ֵדר‬ ‫ַל ֶּמ ְר ָחב ַה ּ ָפתוּ ַח‬ ‫וְ זוֹ נֵ ק וְ חוֹ זֵ ר‪,‬‬ ‫יַ א‪ֵּ ,‬תן ֶר ַגע ָלנוּ ַח!‬ ‫ׁשוּ ם דָּ ָבר לֹא עוֹ זֵ ר‪...‬‬ ‫אוּ ף‪ֵ ,‬איזוֹ רוּ ַח!‪105‬‬ ‫בשבוע שלאחר ההופעה ביקום הועתק "ערב פזמוני אלתרמן" למקום הקבוע‬ ‫שהועד לו — האולם הקטן והצנוע של בית הסתדרות המורים ברחוב בן סרוק‬ ‫בתל אביב‪ .‬במודעות שהופיעו בעיתונות היומית שוּ וַ ק המופע עם עוד שני‬ ‫מופעים של התאטרון העממי — "סינמה בלש"‪ ,‬שבועון חי לאמנות הקולנוע‬ ‫בעריכת אורי זוהר‪ ,‬ותוכנית הבידור "קנטטה לשווארמה" שהוצגה אז על ידי‬ ‫להקת הדגל של פשנל‪" ,‬הגשש החיוור"‪ .‬בפרסומים אלה תואר ערב הפזמונים‬ ‫כ"הצגה מוסיקלית"‪ .‬אך הפרסום לא הצליח משום־מה לשווק את המוצר‪:‬‬ ‫בניגוד ל"שוק המציאות"‪ ,‬שהיה ללהיט בו במקום‪ ,‬היתה הנוכחות של הקהל‬ ‫בבית הסתדרות המורים דלילה למדי‪ ,‬וגם היענות הצופים שמחוץ לתל אביב‬ ‫לא היתה רבה‪ :‬כך בקולנוע "רחל" באשקלון‪ ,‬באולם "אורה" בחיפה ובאולם‬ ‫"מיטשל" בירושלים‪ .‬הדבר הפתיע את השחקנים‪ ,‬ועוד יותר מזה את מפיק‬ ‫המופע‪ ,‬פשנל‪ ,‬ששאף ללכת בגדולות‪ .‬בונים מיהר לשפץ את המופע‪ ,‬גם לבנון‬ ‫שינה פה ושם‪ ,‬אך נראה שלא היה בזה די‪ .‬אך מסתבר שהכשל היה במקום אחר‬ ‫לגמרי‪ :‬באחת ההופעות שהיו בתל אביב נכחה רבקה סמל‪ ,‬אמו של נעם סמל‪,‬‬ ‫שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של ההצגה‪ .‬באולם המכיל ‪ 400‬מקומות היו‬ ‫נוכחים כמאתיים איש‪" .‬מדוע לא תשנו את שם ההצגה ל'צץ וצצה'?" שאלה‬ ‫את בנה בזמן ההפסקה‪ .‬היא היתה נתונה אז תחת הרושם של הפזמון "צץ‬ ‫וצצה"‪ ,‬שחתם את החלק הראשון‪ .‬סמל הבן נדלק לרעיון‪ ,‬הוא העלה אותו בפני‬ ‫פשנל‪ ,‬ולאחר שקיבל אישור לכך ניגש לאלתרמן‪ ,‬לקח קצת אוויר‪ ,‬ואמר לו כך‪:‬‬ ‫"נתן‪ ,‬יש בעיה‪ .‬הקהל חושב שזה ערב ספרותי‪ ,‬שבו קוראים שירים‪ .‬אני מציע‬ ‫לשנות את שם הערב"‪ .‬ואז נקב את הצירוף השובבני "צץ וצצה"‪ ,‬שמבלי משים‬ ‫[ ‪] 763‬‬

‫אלתרמן‬

‫התחבר אל הסיפור המקורי שאותו טווה המשורר תחילה‪ .‬אלתרמן הקשיב‪,‬‬ ‫ולהפתעתו הגמורה של סמל אמר שהוא לא מתנגד‪ .‬זה היה כחודש ימים לאחר‬ ‫שהמופע רץ בכל הארץ‪ ,‬והפרסומת המלווה אותו נוקבת שוב ושוב את השם‬ ‫שנקבע מלכתחילה‪" ,‬ערב פזמוני אלתרמן"‪ .‬אולם מרגע שניתן האות לא בזבז‬ ‫המפיק אפילו רגע‪ :‬התוכנייה המקורית נדפסה מחדש‪ ,‬בשינוי שם המופע‪,‬‬ ‫מודעות מתוקנות נשלחו לעיתונים‪ ,‬ועל לוחות המודעות הודבקו כרזות ועליהן‬ ‫וצ ָצה"‪ ,‬כשהוא מעוטר בשלושה קמצים גדולים‪ .‬במקביל‬ ‫"צץ ָ‬ ‫השם החדש‪ָ :‬‬ ‫לזה החלו להישמע מעל גלי האתר שניים מפזמוני המופע‪ ,‬שהוקלטו לקראת‬ ‫הבכורה‪" :‬אוריאנה"‪ ,‬בביצועה של רבקה זוהר‪ ,‬ו"צץ וצצה"‪ ,‬בביצועם של רבקה‬ ‫זוהר ועזרא דגן‪ ,‬שהיה באחת לשיר הנושא‪ .‬כבדרך נס החלה ההצגה לרוץ בפני‬ ‫אולמות מלאים‪106.‬‬ ‫וכך‪ ,‬למרות ההתחלה המקרטעת‪ ,‬זכתה ההצגה להצלחה‪ .‬מופע הבכורה‬ ‫הרשמי נערך באולם נחמני בתל אביב ב־‪ 3‬באוגוסט‪ ,‬בתום שלושה שבועות‬ ‫של הצגות הרצה‪ ,‬ומאז הועלתה ההצגה על הבמה יותר מ־‪ 250‬פעם‪ .‬שירי‬ ‫המופע זכו להשמעות חוזרות ונשנות בשידורי "קול ישראל"‪ ,‬וכמה מהם היו‬ ‫ללהיטים‪ 107.‬פשנל‪ ,‬שידו היתה בכול‪ ,‬דאג גם להפיק שני תקליטים שהוקלטו‬ ‫בנוכחות קהל‪ ,‬ושבהם נכללו עשרים פזמונים וכן שני המערכונים היחידים‬ ‫שנכללו בתוכנית — "הכלב" ו"מוטקה חב"ד"‪ .‬בהיותו שבוי בקסמה של‬ ‫רבקה זוהר החליט המפיק לשלב בתקליט שירים נוספים בביצועה‪ ,‬פרי עטם‬ ‫של יוצרים אחרים‪ ,‬וכן שיר מאת נתן אלתרמן‪ ,‬שגם הוא לא נכלל במופע‪:‬‬ ‫היה זה "זמר שלוש התשובות"‪ ,‬שנמסר להלחנה לידי המנהל המוזיקלי של‬ ‫ההצגה אריה לבנון‪ .‬שיר זה הציג את דמות האישה הרוחשת אהבה לאין קץ‬ ‫לבן זוגה‪ ,‬ולכן מוכנה לשאת על גבה את כל שיגיונותיו‪ .‬הקול הדובר הוא קולה‬ ‫יפה ִּת ְל ְּב ׁ ִשי וְ לֹא ֶמ ׁ ִשי‪ /,‬וְ יִ ְר ּבוּ‬ ‫של האישה‪" :‬הוּ א ָא ַמר‪ִ :‬אם ֵּת ְל ִכי ַא ֲח ַרי‪ /‬לֹא ְק ִט ָ‬ ‫ב"פוּ נְ דַּ ק‬ ‫ַה ְּמרוֹ ִרים ַעד ְּב ִלי ּכ ַֹח אוּ ַלי‪ָ /.‬אז ָא ְמ ָרה ִהיא ְל ַאט‪ּ :‬כ ַֹח יֵ ׁש ִלי"‪ .‬כמו נעמי ּ‬ ‫ָהרוּ חוֹ ת"‪ ,‬גם האישה הדוברת בשיר מוכנה לעמוד בכול — היא מוכנה לשאת‬ ‫"לעוֹ ָלם לֹא יֶ ְח ַסר ִלי ּכ ַֹח"‪ ,‬גם לזה וגם‬ ‫מחסור‪ ,‬בגידה‪ ,‬נטישה‪ ,‬המתנה עד כלות‪ְ ,‬‬ ‫לזה‪ .‬היא תהיה אף מוכנה לקום וללכת‪ ,‬אם אכן ידרוש זאת‪ ,‬ואם יאמר לה שלא‬ ‫לחזור עוד לעולם — גם בזה תוכל לעמוד‪:‬‬ ‫ַא ְך דָּ ָבר ַרק ֶא ָחד ַאל ִּת ׁ ְש ַאל‪:‬‬ ‫ֹאמר ִלי אוֹ ְת ָך ִל ׁ ְש ּכ ַֹח‪.‬‬ ‫ַאל ּת ַ‬ ‫הוּבי‪ ,‬לֹא אוּ ַכל‪,‬‬ ‫ִּכי ֶאת זֹאת‪ֲ ,‬א ִ‬ ‫[ ‪] 764‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫ִּב ׁ ְש ִביל זֶ ה לֹא יִ ְהיֶ ה ִלי‬

‫ּכ ַֹח‪108.‬‬

‫עיסוקיו של אלתרמן היו רבים‪ ,‬אך מדי פעם מצא בכל זאת זמן כדי לגשת לבית‬ ‫הסתדרות המורים ולצפות בהצגה‪ .‬במהלך המופע עצמו ישב בדרך כלל באחת‬ ‫השורות האחרונות‪ ,‬בקושי מצא לו מקום פנוי‪ ,‬ובהפסקה‪ ,‬כשיצא לשתות תה‪,‬‬ ‫נטה להאזין לשיחות שקיימו הצופים‪ .‬הוא קרא את רשימות הביקורת שהתפרסמו‬ ‫בעקבות ההצגה‪ ,‬מפעם לפעם שמע את השירים שהושמעו ברדיו‪ ,‬כשעלעל‬ ‫בעיתונות נתקל במודעות שפרסם פשנל‪ ,‬ומהן למד לדעת כי "צץ וצצה" עולה‬ ‫מדי ערב בכל רחבי הארץ — בתל אביב‪ ,‬בחיפה‪ ,‬בירושלים‪ ,‬בבת ים‪ ,‬בחולון‪,‬‬ ‫בבאר שבע‪ ,‬ברחובות‪ ,‬בלוד‪ ,‬בעפולה‪ ,‬באשקלון‪ ,‬ביגור‪ ,‬בעין השופט‪ ,‬בנהרייה‪,‬‬ ‫בצפת‪ ,‬בטבעון‪ ,‬בנס ציונה‪ ,‬בדימונה‪ ,‬בעין יהב‪ ,‬באופקים ובקריית מלאכי‪.‬‬ ‫אך מעייניו לא היו בזה‪ :‬היתה מלחמת ההתשה שניטשה בחזית המצרית זה‬ ‫שישה חודשים וגבתה אבדות כבדות‪ ,‬והיתה מערכת הבחירות המתישה לכנסת‬ ‫השביעית שבעקבותיה התנהל משא ומתן קואליציוני וקמה ממשלה חדשה‪,‬‬ ‫ומעל לכול היה הוויכוח הפוליטי והציבורי ההולך ונמשך על עתיד השטחים‬ ‫המוחזקים‪ ,‬שמילא את כל חדרי לבו‪ .‬כל אותה עת ראה אלתרמן את עצמו כמי‬ ‫שמגויס למאבק על דעת הקהל למען הרעיונות שבהם דבק מאז תום מלחמת‬ ‫ששת הימים — מניעת נסיגה מהשטחים והבטחת שלמות הארץ — וכמי שמחויב‬ ‫לפעול למען חיזוק מעמדם של אותם אישים וגופים פוליטיים שיש בכוחם‬ ‫לקדם רעיונות אלה‪ .‬אולם ככל שנקף הזמן גברה אצלו התחושה שעיני הציבור‬ ‫טחו ֵמראות‪ ,‬שהעלייה ְמבוששת לבוא ושקולו כלל לא נשמע‪ .‬באותם ימים אמר‬ ‫לחיים הזז‪" :‬חשך לא החמצנו אף־פעם‪ .‬אור החמצנו פעמים רבות"‪ 109.‬שבחי‬ ‫קלות הדעת‪ ,‬שאותם נשא ברמה‪ ,‬היו באותה שעה ממנו והלאה‪.‬‬

‫ו‬ ‫ביום שלישי‪ 17 ,‬במארס‪ ,‬הודיע מעריב בעמודו הראשון‪" :‬נתן אלתרמן נותח‪,‬‬ ‫מצבו קשה ביותר"‪ .‬העיתון‪ ,‬שהופיע בשעות הצהריים‪ ,‬ידע לספר כי יום קודם‬ ‫לכן אושפז המשורר בבית החולים איכילוב לאחר שחש כאבים עזים בבטנו‪.‬‬ ‫מאוחר יותר נשלח לניתוח‪ ,‬אך בזמן הניתוח לקה בהתקף לב ועדיין הכרתו לא‬ ‫שבה אליו‪ .‬על כן הוגדר מצבו "קשה ביותר"‪110.‬‬ ‫יומיים קודם לכן‪ ,‬בבוקר יום ראשון‪ ,‬הרגיש אלתרמן לחץ בבטן העליונה‪,‬‬ ‫אם כי לא לזמן ממושך‪ .‬הוא היה מורגל בהתקפים אלה‪ ,‬אף כי הם החמירו‬ ‫[ ‪] 765‬‬

‫אלתרמן‬

‫מאוד בזמן האחרון‪ .‬באותו בוקר שוחח טלפונית עם מנחם דורמן‪ ,‬וזה סיפר לו‬ ‫על סכסוך שפרץ בינו לבין ישראל זמורה בנוגע להוצאת כתביו‪ .‬בערב צלצל‬ ‫לצילה בינדר וגילה לה שהוא אינו מרגיש טוב‪ ,‬כנראה חלה בהרעלת ניקוטין‪,‬‬ ‫זו גם הסיבה שלא ראו אותו בשטח בזמן האחרון‪ ,‬גם לא ב"כסית"‪ .‬זה מה‬ ‫שאמר‪ ,‬אלא שבסתר לבו חשש מן הרע מכול — מכך שלקה בסרטן‪ ,‬ושגורלו‬ ‫יהיה בדיוק כמו גורלו של אביו‪ .‬באותו ערב הסתגר בחדר העבודה שלו‪ ,‬לקח‬ ‫דף נייר וכתב עליו כמה שורות‪ ,‬כתב ומחק‪ ,‬המילים נכתבו בפיזור והעידו על‬ ‫סערת נפש‪ .‬כמה מילים נכתבו בניקוד‪ ,‬זה הרי היה טבוע בנפשו‪ .‬בראש הגיליון‬ ‫רשם‪" :‬רצונו האחרון"‪ .‬אחר כך מחק את המילה "רצונו" וכתב מעליה‪" :‬רצוני"‪.‬‬ ‫המשך הדברים היה זה‪ .1" :‬בלי הספדים‪ .2 .‬לקבור אותי בין סתם יהודים‪ .3 .‬מן‬ ‫יעי‬ ‫(אם ִת ְהיֶ נָ ה) ִמן ַה ְס ָפ ִרים יֵ ׁש להפריש ֵח ֶלק ְר ִב ִ‬ ‫הה ְכנָ סוֹ ת ִ‬ ‫יש ֵאר וְ ַ‬ ‫שת ׁ ָ‬ ‫ה'יְ רוּ ָשה' ִ‬ ‫למ ֲענִ י הן הרבה יותר מזה‪ ,‬אך מה לעשות?" בצד‬ ‫לקיום לצלה בינדר היא ויתרה ַ‬ ‫הדף הוסיף‪ ,15/3/70 :‬ולאחר מכן קיפל את הדף והניח אותו בכיסו‪ .‬בלילה שוב‬ ‫נתקף בכאבי בטן קשים‪ .‬הוא צעק‪ ,‬השתולל עד שאפסו כוחותיו והתעלף‪ .‬הוא‬ ‫הרגיש כי יד המוות מתקרבת‪ .‬רחל היתה אובדת עצות‪ ,‬בתחילת הלילה היתה‬ ‫כה נדהמת מן הצעקות ומן ההשתוללות שלרגע אפילו חשבה לברוח מן הבית‪.‬‬ ‫לאחר שהתעשתה התקשרה למגן דוד אדום‪ ,‬למקום הגיע צוות עם רופא שבדק‬ ‫את אלתרמן והמליץ על אשפוזו המידי‪ .‬זה היה בסביבות ארבע לפנות בוקר‪.‬‬ ‫משום־מה הגיע הצוות ללא אלונקה‪ ,‬והדבר חייב את אלתרמן‪ ,‬למרות מצבו‬ ‫הקשה‪ ,‬לרדת ‪ 60‬מדרגות בכוחות עצמו‪ ,‬כשהוא נתמך על ידי שני חובשים‪.‬‬ ‫באמבולנס הושכב על גבי מיטה‪ ,‬רחל הצטרפה אליו‪ ,‬והם נסעו במהירות לחדר‬ ‫המיון שבבית החולים איכילוב‪ ,‬מהלך דקות אחדות מביתם‪ .‬בדרך לבית החולים‬ ‫מסר את הדף שהיה שמור בכיסו לידיה של רחל מרכוס‪ ,‬אשתו זה ‪ 35‬שנה ואם‬ ‫בתו האהובה תרצה‪ .‬הוא ידע בעליל שצוואתו הופקדה בידיים טובות‪111.‬‬ ‫אלתרמן הובא לבית החולים בבוקרו של יום שני‪ 16 ,‬במארס‪ ,‬בשעה ‪.05:25‬‬ ‫ידיעה על כך שודרה בחדשות הבוקר של "קול ישראל"‪ ,‬ודבר אשפוזו של‬ ‫המשורר היה לנחלת הכלל‪ .‬בבדיקות שנערכו מיד עם הגיעו לחדר המיון‬ ‫נתעורר חשד לאירוע קרדיאלי‪ ,‬והוא הופנה להמשך טיפול במחלקת הלב‪.‬‬ ‫בגיליון הרפואי מ־‪ 16‬במארס רשומים הפרטים הבאים‪" :‬בן ‪ ,60‬יליד פולין‪.‬‬ ‫‪ 45‬שנה בארץ‪ ,‬נשוי ‪ +‬בת‪ .‬תלונה עיקרית — בחילה הקאה והתעלפות לפני‬ ‫יום"‪ .‬לאחר מכן נערך סיכום תולדות המחלה שכלל התייחסות מפורטת לכאבי‬ ‫הבטן‪ :‬זה עשר שנים‪ ,‬כך סיפר‪ ,‬הוא סובל מכאבים ברום הבטן‪ ,‬שהופיעו שלוש‬ ‫או ארבע פעמים בשנה‪ ,‬לעתים אחרי מאמץ‪ .‬נוהג ליטול תרופה בשם ‪Rotter‬‬ ‫[ ‪] 766‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫(רוטר) להקלת המחושים‪ .‬התקפים אלה מלווים בהקאות‪ ,‬שדווקא גורמות‬ ‫להקלה‪ .‬לפני שבועיים התעלף כשהעילפון היה מלוּ וה בפרכוסי ידיים‪ .‬הוא‬ ‫נבדק על ידי פרופ' קריב‪ ,‬מנהל המכון הקרדיולוגי בבית החולים תל השומר‪,‬‬ ‫והוא לא מצא בבדיקת הגוף ממצא חריג‪ ,‬כולל תרשים א־ק־ג שהיה תקין‪ .‬הוא‬ ‫שוחרר לביתו עוד באותו יום והרגשתו השתפרה; בשבועיים שמאז המקרה חש‬ ‫בטוב וחזר לעבודה‪ .‬אלא שאתמול היתה לו שוב הרגשה של מלאות בבטן‬ ‫העליונה‪ ,‬הוא הקיא והתעלף‪ .‬הוא גם דיווח כי לפני ‪ 15‬שנה נמצאה בגופו רמת‬ ‫סוכר גבוהה‪ ,‬ומאז הוא מקפיד על דיאטה דלת סוכר‪" .‬פרט לכך לא ידוע על‬ ‫מחלה אחרת‪ ,‬ולא אושפז בבתי חולים"‪ .‬כשנשאל על הרגליו‪ ,‬סיפר אלתרמן‬ ‫כי הוא ירד מ־‪ 60‬סיגריות ל־‪ 30‬סיגריות ביום‪ .‬הוא ציין גם כי נהג לשתות‬ ‫אלכוהול‪ ,‬אך אין הוא שותה עוד‪ .‬בהמשך נרשמו תוצאות הבדיקות שנערכו‬ ‫לו מיד עם כניסתו לבית החולים‪ :‬ראש‪ ,‬לוע‪ ,‬צוואר‪ ,‬בית חזה‪ ,‬קולות לב‪ ,‬בטן‪,‬‬ ‫גפיים ובדיקה רקטלית‪ .‬כל אלה היו כשורה‪ .‬בוצע צילום רנטגן‪ ,‬ובעקבותיו‬ ‫קבע הרופא ד"ר בינור כי יש חשש לאילאוס (‪ ,(Suspected Ileus‬היינו חסימה‬ ‫מכנית במעי הדק‪ ,‬שנגרמה כתוצאה מהיווצרות פיתול במעי הדק (‪.)Vulvulus‬‬ ‫בדיקת א־ק־ג שללה לחלוטין את האפשרות שעבר התקף לב‪.‬‬ ‫מי שפיקח על קליטתו של אלתרמן בבית החולים ועל הבדיקות הראשונות‬ ‫שנערכו לו היה ד"ר אריה הראל‪ ,‬שהיה שותפו לדרך גם ברפ"י וגם בתנועה‬ ‫למען ארץ ישראל השלמה‪ .‬הראל‪ ,‬לשעבר קצין בכיר בחיל הרפואה ושגריר‬ ‫ישראל במוסקבה‪ ,‬היה המנהל בפועל של בית החולים איכילוב (מתוקף תפקידו‬ ‫כמנהל אגף האשפוז העירוני)‪ ,‬והוא ראה עצמו מופקד באופן אישי על שלומו‬ ‫של המשורר‪ .‬משנשללה האפשרות לאירוע לב הורה הראל להעביר אותו‬ ‫למחלקה הכירורגית‪ ,‬שם נמסר לטיפולו של פרופ' תיאודור ויז'ניצר‪ ,‬שעמד‬ ‫בראש המחלקה‪ .‬ויז'ניצר מצא את אלתרמן שקוע בעצמו‪ ,‬שקט וער לגמרי‪.‬‬ ‫"מה כואב לך?" שאל אותו‪ ,‬ואלתרמן הראה על אזור הבטן ואמר כי יש לו‬ ‫כאבים איומים הנמשכים כבר יותר מיומיים‪ .‬כששאל אותו הרופא על תולדות‬ ‫מחלתו סיפר כי הוא סובל שנים מאולקוס (כיב בתריסריון)‪ ,‬שאובחן על ידי‬ ‫פרופ' שיבא‪ ,‬והוא שהורה לו איך לטפל במחלה‪ .‬הוא שב ודיווח לו על מחלת‬ ‫הסוכרת ועל הכאבים שמהם הוא סובל ברום הבטן‪ .‬לפני שבוע היתה לו הרגשה‬ ‫לא טובה‪ ,‬בחילה‪ ,‬הקאה ונפילה‪ ,‬אך המשיך לעבוד‪ .‬היום שוב חזרה אותה‬ ‫הרגשה‪ ,‬שלוּ ותה בהקאה ובזיעה קרה‪ .‬עם זאת תואר אלתרמן בגיליון המחלה‬ ‫כי הוא "חולה במצב כללי טוב"‪ .‬כעבור שעות אחדות של המתנה וטיפול‬ ‫רפואי שמרני התקבלה החלטה לבצע ניתוח‪ ,‬שמטרתו שחרור החסימה במעי‬ ‫[ ‪] 767‬‬

‫אלתרמן‬

‫הדק‪ .‬אלתרמן נאנק מכאבים‪ ,‬ומדי פעם ביקש זריקת הרגעה‪ .‬כשהיה מסוגל‬ ‫לדבר עם הרופאים ביקש לדעת מהי בדיוק מחלתו‪ ,‬אם אין זו מחלה ממארת‪.‬‬ ‫את ההודעה על הניתוח קיבל בשקט‪ ,‬בלא אומר ודברים‪ .‬אולי האמין כי בזה‬ ‫יושם קץ לסבלו‪ 112.‬מיד נעשו כל ההכנות הדרושות — ניתנה הוראה להכין‬ ‫את חדר הניתוח ואילו אלתרמן התבקש לחתום על טופס הסכמה‪ .‬ויז'ניצר‬ ‫צירף אליו את המתמחה‪ ,‬ד"ר יונה שטדלר‪ ,‬אך בגלל מורכבות הניתוח הוזעק‬ ‫לבית החולים גם ד"ר ראובן אורדע‪ ,‬כירורג צעיר‪ ,‬עולה חדש מארגנטינה‪ ,‬כדי‬ ‫שישמש עוזר ראשי‪ .‬ד"ר חזם שימש מרדים‪ .‬כשהוכנס אלתרמן לחדר הניתוח‬ ‫היתה כבר שעת לילה‪ .‬רחל ותרצה‪ ,‬ששהו במשך כל היום בבית החולים‪ ,‬עוד‬ ‫הספיקו לראות אותו ולהחליף אתו מילה בעת ששני סניטרים מיהרו לדחוף את‬ ‫מיטתו‪ .‬התחלת הניתוח נקבעה לשעה ‪.21:00‬‬ ‫הניתוח נמשך כארבע שעות‪ .‬אורדע‪ ,‬שעשה את דרכו מביתו בשיכון‬ ‫הרופאים בתל השומר‪ ,‬הגיע בשעה שהחולה כבר שכב על המיטה‪ ,‬מחובר‬ ‫למסכת חמצן ולצינורות ומכוסה בסדין‪ .‬בקושי ידע שמדובר בנתן אלתרמן‪113.‬‬ ‫בזמן הניתוח‪ ,‬במהלך הפעולות לשחרור החסימה‪ ,‬היתה ירידה בלחץ הדם וחלו‬ ‫שינויים בדופק עד לדום לב‪ .‬בוצעה החייאה שכללה מתן חמצן‪ ,‬תרופות ועיסוי‬ ‫לב‪ .‬בגיליון המחלה נרשם כך‪" :‬בזמן עבודה על הפרדת המעי (‪ 10‬דקות אחרי‬ ‫המנה השנייה) האטה מהירה של הדופק והפסקה פתאומית של דופק ונשימה"‪.‬‬ ‫ובהמשך‪" :‬הוכנס צינור לקנה הונשם חמצן‪ .‬הוחל בעישוי (עיסוי) לב סגור ומתן‬ ‫‪ .SolbaRB Atropine 0.0005 IV‬העישוי לא גרם להתחל הלב — ברישום א‪.‬ק‪.‬ג‪.‬‬ ‫זיזים לא טיפוסיים"‪ .‬הפסקת פעולת הלב אירעה פעמיים במהלך הניתוח‪ ,‬ובכל‬ ‫פעם בוצעה פעולת החייאה‪ .‬אחרי הפעם השלישית המשיך הלב לפעול בצורה‬ ‫תקינה‪ .‬בשעה ‪ 24:00‬הסתיים הניתוח ואלתרמן הועבר לחדר התאוששות‪,‬‬ ‫כשהוא ממשיך לנשום באופן ספונטני באמצעות צינור שהוחדר לקנה הנשימה‪.‬‬ ‫בחדר ההתאוששות היה נתון בהשגחתו של ד"ר חן‪ .‬חלפו כמה שעות‪ ,‬אך‬ ‫אלתרמן לא התעורר‪ ,‬והדבר עורר את החשש כי הוא איבד את ההכרה בגין‬ ‫התקפי הלב שאירעו במהלך הניתוח‪ 114.‬הרופאים שטיפלו בו גילו דאגה רבה‪,‬‬ ‫גם הראל וגם ויז'ניצר לא הסתירו את חומרת המצב‪ ,‬והם חלקו אותה עם בני‬ ‫המשפחה‪ .‬הראל דאג לעדכן גם את אמצעי התקשורת‪ .‬הפרסום במעריב הקדים‬ ‫את שאר העיתונים‪ ,‬העיתון מסר בשמו של ד"ר הראל כי במהלך הניתוח לקה‬ ‫אלתרמן בהתקף לב קשה ואיבד את הכרתו‪" .‬מצבו של אלתרמן קשה ביותר"‬ ‫— הסביר הראל — "גם הניתוח היה קשה"‪ .‬למחרת היום‪ 18 ,‬במארס‪ ,‬הופיעו‬ ‫ידיעות על מצבו הרפואי של אלתרמן גם בעיתונים אחרים — הארץ‪ ,‬דבר‪ ,‬על‬ ‫[ ‪] 768‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫המשמר ולמרחב — ובכולם דוּ וח כי מצבו של אלתרמן "חמור"‪" ,‬קשה" ו"קשה‬ ‫מאוד"‪ .‬ב־‪ 19‬במארס הודיע דבר כי לא חל שינוי במצבו‪ ,‬וכי ערב קודם לכן‬ ‫הוזמן פרופ' משה רחמילביץ מירושלים להתייעצות עם רופאי בית החולים‪.‬‬ ‫בתום ההתייעצות אמר‪" :‬אלתרמן מקבל את כל הטיפול הדרוש"‪ .‬העיתונים גם‬ ‫ידעו לספר על זרם המבקרים שהגיע לבית החולים‪ ,‬ביניהם חבר הכנסת דוד בן־‬ ‫גוריון‪ ,‬ראש הממשלה גולדה מאיר‪ ,‬שר הביטחון משה דיין‪ ,‬סגן ראש הממשלה‬ ‫ושר החינוך יגאל אלון‪ ,‬מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין והמשורר חיים‬ ‫גורי‪ .‬רבים התקשרו למחלקה שבה היה אלתרמן מאושפז כדי להתעדכן בנוגע‬ ‫למצבו — סופרים‪ ,‬משוררים‪ ,‬אמנים ורבים מקוראיו‪ .‬בין המטלפנים היה גם‬ ‫נשיא המדינה זלמן שזר‪115.‬‬ ‫בחדר קטן שהוקצה להן על ידי ד"ר הראל‪ ,‬סמוך למחלקת ההתאוששות‪,‬‬ ‫ישבו רחל מרכוס ותרצה אתר‪ ,‬שתיהן אחוזות חרדה לשלומו של אלתרמן‪ .‬רחל‬ ‫היתה מודאגת מאוד‪ ,‬אף כי עדיין לא האמינה שזה הסוף‪ .‬היא היתה גם מלאת‬ ‫רגשי אשם על כך שהם הגיעו לבית החולים מאוחר מדי‪ .‬מדי פעם הצטרפו‬ ‫אליהם ידידים וקרובי משפחה — יאני אבידוב‪ ,‬מנחם דורמן‪ ,‬הדוד זלמן ליבוביץ‬ ‫ואשתו הנה‪ ,‬בנות הדוד חנה גורדון ואורה טבת‪ ,‬למקום הגיעו גם ערן‪ ,‬גלי‬ ‫ואקי‪ ,‬ילדיה של אחותו לאה‪ .‬הלב לא ניבא טובות‪ .‬ביום חמישי‪ ,‬בשעת בוקר‬ ‫מוקדמת‪ ,‬הגיע מנחם דורמן לבית החולים‪ ,‬רק ביום שני השתתף בדיון בהוצאת‬ ‫הקיבוץ המאוחד על הוצאת כתביו של אלתרמן‪ ,‬אף דובר שם על הוצאת ספר‬ ‫מיוחד לרגל יום הולדתו השישים‪ ,‬הקרב ובא‪ .‬בחוץ‪ ,‬בפרוזדור‪ ,‬ישבה רק רחל‪,‬‬ ‫בלא ידידים ובני משפחה‪ .‬דורמן התיישב לידה‪ .‬רחל סיפרה לו כי בלילה הקודם‬ ‫לא ישנה בבית החולים ושהיא מצטערת על כך‪ .‬היא שאלה אותו משום־מה איך‬ ‫אפשר להשיג את אברהם חלפי‪ .‬דורמן העלה אפשרויות שונות‪ .‬לפתע קטעה‬ ‫את השיחה ושאלה אותו אם הוא נמצא ביחסים טובים עם צילה בינדר‪ .‬דורמן‬ ‫השיב בחיוב‪ .‬ואז נשאה רחל מרכוס את דבריה‪ ,‬לרגע היה נדמה כי היא נמצאת‬ ‫על הבמה‪:‬‬ ‫לפני שנתן יצא מן הבית לבית־החולים הטיל עלי למסור משהו לצילה‪.‬‬ ‫הוא היה בטוח שהוא הולך לניתוח של סרטן והיה מבוהל מאוד‪ .‬אני רוצה‬ ‫להיפגש עם צילה‪ .‬לא היום‪ ,‬אולי מחרתיים‪ .‬אבל אני רוצה שתאמר לה‬ ‫זאת‪ .‬תאמר לה שאני זקוקה לה‪ .‬לא שאני רוצה לעזור לה‪ ,‬אני זקוקה לה‪.‬‬ ‫אני יודעת‪ ,‬מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות‪ .‬תמיד‬ ‫אמרתי לעצמי‪ :‬אהבה איננה פשע‪ .‬כאשר מתה אמה‪ ,‬לקחתי אותה אלינו‬ ‫[ ‪] 769‬‬

‫אלתרמן‬

‫לכמה ימים‪ .‬אבל תרצה היא מגזע אחר‪ .‬היא מאוד קנאית‪ .‬אסור היה לה‬ ‫לדעת כי אבא עוד נפגש עם צילה‪ .‬נתן היה משתדל להסתיר את הדבר‬ ‫מפניה‪ .‬סבלתי הרבה‪ ,‬אבל היו רגעים מעטים שלמענם הכול היה כדאי‪.‬‬ ‫את כל חכמת החיים שלי למדתי מאבי‪ .‬הוא היה אומר‪ :‬אם רע לך‪ ,‬תסתכל‬ ‫בשכן שלו רע עוד יותר‪ .‬צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני‪ .‬גם‬ ‫הוא לא היה עוזב אותי‪ .‬הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי‪ ,‬לרצון־‬ ‫החיים שלי‪ ,‬לטבעיות שלי‪ .‬ואני מצאתי לי מפלט בתיאטרון‪ .‬כמובן לא‬ ‫סיפוק מלא‪ .‬עכשיו התיאטרון הוא במדרון‪ ,‬אבל יש צעירים והם נחמדים‬ ‫מאוד‪ .‬והם נשענים עלי‪ .‬לך לצילה ואמור לה‪ ,‬שאני רוצה לראות אותה‪.‬‬ ‫במצוותה של רחל מרכוס נסע מנחם דורמן לדירתה של צילה בשדרות ח"ן‪.‬‬ ‫כשהגיע לשם היתה הדלת פתוחה‪ ,‬צילה ישבה ליד השולחן כאילו חיכתה לו‪.‬‬ ‫בפניה נראתה בהלה נוראה‪ .‬היא אמרה לדורמן‪" :‬עכשיו רציתי ללכת לבית־‬ ‫החולים‪ ,‬אני מוכרחה ללכת לשם‪ .‬איני יכולה להישאר כאן עוד"‪ .‬אחר כך‬ ‫עצרה‪ ,‬לקחה אוויר לנשימה והמשיכה‪" :‬אתמול ושלשום חשבתי שלא אקום‪,‬‬ ‫שלא אצא מן הדירה עד שלא יבריא‪ .‬לא יכולתי לקום‪ ,‬לא יכולתי לעמוד על‬ ‫הרגליים‪ .‬אבל עכשיו איני יכולה לשבת יותר‪ ,‬זה כאילו יש מסביבי חלל ריק‪,‬‬ ‫הר ּבה‪ ,‬לא גילה לה את המסר שרחל מרכוס‬ ‫זה מחזיק אותי"‪ .‬דורמן‪ ,‬ברגישותו ַ‬ ‫ביקשה להעביר אליה‪ .‬תחת זאת ביקש ממנה להימנע מלבוא לבית החולים‪ ,‬עד‬ ‫שהדבר יהיה מוסכם על דעתן של רחל ותרצה‪ .‬לאחר שובו לבית החולים שב‬ ‫ודיבר עם רחל מרכוס‪ ,‬ועל פי רצונה החליף דברים גם עם תרצה‪ .‬בתום השיחה‬ ‫עם דורמן נתנה גם תרצה את הסכמתה לבואה של צילה לבית החולים‪ .‬שוב‬ ‫עשה דורמן את הדרך לביתה של צילה בינדר‪ ,‬הפעם ברגל‪ .‬ההליכה ברגל קצת‬ ‫השקיטה את הסערה שהיה נתון בה‪ .‬צילה חיכתה לו דרוכה כולה‪ ,‬והוא הזדרז‬ ‫לדווח לה על ההיתר שניתן לה לבוא לבית החולים גם על ידי רחל וגם על ידי‬ ‫תרצה‪ .‬הראל מצדו הבטיח להקצות לצילה פינה משלה‪ ,‬שלא תצטרך לשבת כל‬ ‫הזמן במחיצתן של רחל ותרצה‪ .‬בלילה רשם מנחם דורמן ביומנו‪" :‬מאז נמצאת‬ ‫צילה יחד עם משפחת אלתרמן‪ ,‬כאחת משלהם [‪ ]...‬עכשיו הם שרויים במחיצה‬ ‫אחת‪ ,‬לא הרחק מן החדר בו שוכב אלתרמן ומפרפר בין חיים ומוות"‪.‬‬ ‫הכרתו של אלתרמן לא שבה אליו‪ .‬הוא המשיך לשכב ללא תזוזה במחלקת‬ ‫ההתאוששות‪ ,‬כשהרופאים סביבו מתרוצצים‪ ,‬מתייעצים ומבררים בינם לבין‬ ‫עצמם מה אפשר לעשות‪ .‬על פי הוראות שהנחית פרופ' ויז'ניצר נערכו‬ ‫בכל יום בדיקות כלליות וצילומי רנטגן‪ ,‬תמהיל התרופות שהוזרק לו דרך‬ ‫[ ‪] 770‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫הווריד השתנה מדי פעם‪ ,‬נבדקה באופן סדיר תקינות המכשיר שחובר אליו‬ ‫ושדרכו קיבל חמצן‪ .‬הגיליונות הרפואיים התמלאו פרטים ועדכונים על מהלך‬ ‫הטיפול‪ ,‬אך שוב ושוב צוין בהם כי החולה מונשם וכי הוא נמצא ללא הכרה‪.‬‬ ‫לכן היו המסרים שהעבירו הרופאים למשפחה קודרים ולא הותירו הרבה‬ ‫מקום לתקווה‪ .‬הראל המשיך לעקוב אחרי מהלך הטיפול‪ ,‬הוא גם שמר על‬ ‫קשר הדוק עם המשפחה וניסה להקל עליה עד כמה שאפשר‪ .‬רחל לא זזה עוד‬ ‫מבית החולים‪ ,‬צילה המשיכה גם היא לשהות בבית החולים‪ ,‬אף כי מדי פעם‬ ‫פרשה לביתה‪ ,‬לאחר שלא יכולה היתה לעמוד עוד במתח שגאה בינה לבין‬ ‫רחל‪ .‬כשהגיע דורמן הסתודדה אתו צילה בחדר הקטן שהוקצה לה ודיברה‬ ‫ודיברה בגנותה של רחל‪ .‬רחל‪ ,‬לעומתה‪ ,‬לא השמיעה אף לא מילה בגנותה‬ ‫של צילה‪ .‬דורמן חד־העין התבונן בצילה‪ ,‬שהיתה לבושה שחורים‪ ,‬ושם לב‬ ‫שהיא נאה‪ ,‬כאילו רגועה‪ ,‬ואילו רחל‪ ,‬שהיתה לבושה ברשלנות‪ ,‬נראתה לו‬ ‫באותו הרגע כאישה זקנה‪" .‬צילה כמו מפגינה שלא מדעת על מה ולמה חי‬ ‫עמה אלתרמן" — כתב ביומנו‪.‬‬ ‫במרוצת הימים פחתו הידיעות שהופיעו בעיתונות בדבר מחלתו של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬כל מה שנאמר בהן הוא‪" :‬לא חל שינוי במצבו של נתן אלתרמן"‪,‬‬ ‫וכי הוא שרוי בלא הכרה‪ ,‬משמע בתרדמת‪ .‬זה היה הנוסח שאותו נקט העיתון‬ ‫מעריב בידיעה שהובאה בתחתית הגיליון ב־‪ 24‬במארס‪ .‬אלא שבימים הבאים‬ ‫חלו שינויים שהעידו דווקא על החמרה במצב‪ .‬חמורים במיוחד ומבשרי רע‬ ‫היו הממצאים שנרשמו בגיליון הרפואי מ־‪ 27‬במארס‪" :‬משעות הצהריים החלו‬ ‫ירידות בלחץ הדם‪ — central venous pressure( C.V.P. ,‬לחץ ורידי מרכזי)‬ ‫תקין ‪ ,11-9‬דופק בסביבות ‪ .100‬לחץ הדם המשיך בירידה‪ .‬הפסיק להפריש‬ ‫שתן‪ .‬קיבל נוזלים בתוך הוריד‪ .‬לא הועיל"‪ .‬למחרת בבוקר‪ ,‬יום שבת‪ ,‬נכתב‬ ‫כך‪" :‬נפטר בשעה ‪ 0415‬של ‪ ."28.3.70‬מותו של אלתרמן הכה בהלם את שלוש‬ ‫הנשים שעמדו אכולות צער ליד מיטתו עד לרגעיו האחרונים‪ ,‬אלה שאהבתן‬ ‫אליו לא ידעה גבולות‪ :‬אשתו רחל מרכוס‪ ,‬בתו תרצה אתר ואהובתו צילה‬ ‫בינדר‪ .‬מנחם דורמן‪ ,‬הידיד הנאמן‪ ,‬כתב ביומנו‪" :‬אלתרמן נפטר הבוקר‪ ,‬בלא‬ ‫שחזר עוד להכרה [‪ ]...‬עולם בלי אלתרמן‪ .‬וגם עולמי בלי אלתרמן"‪ .‬בניתוח‬ ‫שלאחר המוות שנערך על ידי ד"ר לבנטאל‪ ,‬מנהל המכון הפתולוגי‪ ,‬נקבעה‬ ‫האבחנה בנוגע לסיבת המוות — "דום לב שנגרם בעקבות ניתוח של פתיחת בטן‬ ‫אשר בוצע בשל חסימה במעי הדק"‪116.‬‬ ‫עיתוני הבוקר של יום ראשון‪ 29 ,‬במארס‪ ,‬פרסמו בהרחבה ובהבלטה את‬ ‫הידיעה הקשה שנודעה לציבור יום קודם לכן משידורי הרדיו‪ :‬נתן אלתרמן‬ ‫[ ‪] 771‬‬

‫אלתרמן‬

‫איננו‪" .‬נתן אלתרמן איננו" — נכתב בעמוד הראשון של דבר‪ ,‬כשהכותרת‬ ‫מוקפת במסגרת שחורה‪ .‬וכך גם ביתר העיתונים — כל עיתון והכותרת שלו‪ ,‬כל‬ ‫עיתון והתמונה שלו‪ ,‬כל עיתון והנוסח שלו‪" .‬המשורר נתן אלתרמן מת בשבת‬ ‫לפנות בוקר בבי"ח איכילוב בת"א" — נכתב בהארץ‪ .‬בהמשך הידיעה נכתב כך‪:‬‬ ‫"המשורר בן ה־‪ 59‬אושפז בביה"ח לפני שבועיים‪ ,‬לניתוח מעיים מסובך‪ .‬הוא‬ ‫לקה במהלך הניתוח בהתקף לב ואיבד את הכרתו — שלא שבה אליו עד מותו‪,‬‬ ‫בשבת ב־‪ 5.10‬בבוקר‪ .‬כל מאמצי הרופאים להציל את חייו עלו בתוהו"‪ .‬בצד‬ ‫הדיווח על נסיבות המוות סקרו העיתונים את תולדות חייו‪ ,‬באזכור התחנות‬ ‫העיקריות והיצירות הבולטות‪ .‬בצד הידיעות היו פרושות מודעות האבל‪:‬‬ ‫"יקירנו נתן אלתרמן נפטר אור לשבת‪ ,‬כ' אדר ב'‪ ,‬תש"ל — המשפחה"‪ .‬לצד‬ ‫הודעת המשפחה התפרסמו בעיתונים מודעות אבל מטעם ממשלת ישראל‪ ,‬סגן‬ ‫ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות‪ ,‬עיריית תל אביב‪-‬יפו‪" ,‬חבריו הרבים‬ ‫בפלמ"ח"‪ ,‬הוועד הפועל של ההסתדרות‪ ,‬תנועת העבודה הישראלית‪ ,‬התנועה‬ ‫למען ארץ ישראל השלמה‪ ,‬הרשימה הממלכתית‪ ,‬בית מעריב‪ ,‬מרכז מפ"ם‪ ,‬בית‬ ‫ספרית פועלים‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מרכז הסתדרות המורים בישראל‪,‬‬ ‫הוצאת עמיקם‪ ,‬אגודת הסופרים העברים‪ ,‬ציבור העיתונאים‪ ,‬בית אקו"ם ובית‬ ‫התאטרון הקאמרי‪ .‬אלתרמן תואר בפרסומים השונים כ"משורר הקוממיות‬ ‫העברית"‪" ,‬משורר ולוחם"‪" ,‬משורר ולוחם‪ ,‬איש תנועת העבודה"‪" ,‬משורר‬ ‫הדור החלוצי‪ ,‬נושא דגל המאבק‪ ,‬עומד בשערי העת והעט"‪" ,‬בחיר המשוררים‬ ‫ונאמן העקביות הממלכתית"‪" ,‬אביר השירה והפובליציסטיקה העברית"‬ ‫וכ"נעים זמירות לדור"‪ .‬התנועה למען ארץ ישראל השלמה כתבה כך‪" :‬נפלה‬ ‫עטרת ראשנו"‪ .‬במעריב פורסמה מודעת אבל שחברו לה עשרים חותמים‪,‬‬ ‫כולם חבריו לכיתה של אלתרמן ובמערכת עיתוני הגימנסיה העברית מגן דוד‬ ‫בקישינב‪ ,‬שבהם ראו אור ביכורי שיריו‪ .‬בין החותמים — חיים בלצן‪ ,‬נפתלי‬ ‫גינתון‪ ,‬חיים גולדמן‪ ,‬שמואל מרלין‪ ,‬ישעיהו פוסק (צרפת)‪ ,‬צבי קרנקורס (ברית‬ ‫המועצות)‪ ,‬רעיה‪ ,‬אלמנת יעקב רובינשטיין ז"ל וחבר הכנסת אברהם שכטרמן‪.‬‬ ‫אוניברסיטת תל־אביב פרסמה הודעה במעריב ובעל המשמר ובה נמסר כי בשל‬ ‫האבל על מותו של נתן אלתרמן נדחה "ערב שלונסקי" שאמור היה להיערך‬ ‫באוניברסיטה באותו היום‪117.‬‬ ‫מאמרי המערכת שהופיעו ביום שלמחרת בכל העיתונים היומיים העלו על‬ ‫נס את דמותו ופועלו של אלתרמן — כך בעיתונים שבמרוצת השנים שימשו‬ ‫לו אכסניה‪ ,‬כך בעיתונים שהיו בני פלוגתא שלו‪" .‬מאז ביאליק‪ ,‬דומה לא היה‬ ‫עוד משורר אהוב ומקובל כנתן אלתרמן‪ .‬שירתו הלירית היתה כמעט על כל‬ ‫[ ‪] 772‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫פה ושירתו העתונאית ביטאה את הממלכתיות הישראלית ומקימיה‪ .‬על כן‪,‬‬ ‫יש הרואים באלתרמן משורר לאומי — תואר שהיה שמור עד כה רק לביאליק"‬ ‫(הארץ)‪" .‬היום מלווה ישראל שבעת המלחמות והנצחונות למנוחתו האחרונה‬ ‫אחד מבחירי בניה‪ ,‬אשר ליווה אותה במערכותיה‪ ,‬חיזק את ידיה בשעת מבחן‪,‬‬ ‫עודד את רוחה בשעת צער ומבוכה והיה לה לפה בשעת רצון ושמחת־עולם עם‬ ‫התגשם חזון הדורות — חזון הגאולה וקוממיות ישראל במולדתו ההיסטורית"‬ ‫(דבר)‪" .‬עם מותו של נתן אלתרמן הסתלק מאתנו לא רק אחד מגדולי המשוררים‬ ‫של דורנו‪ ,‬אלא גם לוחם‪ ,‬שהעמיד את כשרונו הגדול ועטו המזהיר לשרות‬ ‫מאבקיו של העם בארצו" (מעריב)‪" .‬עם מותו של נתן אלתרמן נסתלק אחד‬ ‫מגדולי המשוררים העברים‪ ,‬אשר שירתו היתה כינור וחרב‪ ,‬כינור למאוויים‬ ‫נעלים של אדם בנפתוליו‪ ,‬של הדור בכיסופיו‪ ,‬ונשק במאבק נגד שלטון זר‬ ‫ובעד תקומה לאומית וחברתית" (על המשמר)‪" .‬כיצד נושא בחובו משורר אחד‬ ‫הפכים כאלה? עד שתמהנו על האיש אשר נולד תאומים‪ ,‬כדבריו‪ ,‬ראינו כי‬ ‫פנים רבות היו לו"‪ .‬אך דווקא בזה‪ ,‬מסתבר‪ ,‬היה סוד כוחו‪" :‬באחדות הניגודים‬ ‫המופלאה שאפיינה אותו היו הקרעים לשלמות אחת‪ ,‬שלמותו של אדם המאחד‬ ‫בכוח איתנים את אופק היחיד ואופק הרבים" (למרחב)‪ ]...[" .‬ואפשר לומר‬ ‫עליו‪ ,‬כי אכן שירתו באמצע נפסקה‪ .‬כי אלתרמן הלך מאתנו בהיותו במלוא‬ ‫אונו היצירתי והפיסי‪ ,‬כשכוחו אתו להעניק עוד ועוד לעמו‪ .‬לכן‪ ,‬הדהים מותו‬ ‫את הכל‪ .‬ונראה כאילו התייתמה המשפחה היוצרת והלוחמת בארץ" (ידיעות‬ ‫אחרונות)‪ 118.‬במקביל הופיעו בעיתונים ידיעות על אודות ישיבות אבל שנערכו‬ ‫לזכרו של אלתרמן במקומות שונים — הכנסת‪ ,‬מועצת עיריית תל אביב‪ ,‬הוועד‬ ‫המרכזי של אגודת הסופרים והנהלת התנועה למען ארץ ישראל השלמה‪119.‬‬ ‫ביום שני‪ 30 ,‬במארס‪ ,‬נערכה הלווייתו של נתן אלתרמן‪ .‬תחילה פרסמו‬ ‫העיתונים כי הוא עתיד להיקבר בבית העלמין הישן שברחוב טרומפלדור‪,‬‬ ‫במקום שבו נקבר אביו יצחק אלתרמן לפני יותר משני עשורים‪ .‬אלא שבינתיים‬ ‫חלו שינויים‪ :‬לפי מה שדוּ וח היתה בקשתו האחרונה של אלתרמן "להיקבר בין‬ ‫סתם יהודים"‪ ,‬והדבר פסל את האפשרות שייטמן בבית העלמין הישן‪ ,‬מקום שבו‬ ‫נקברו במשך עשרות שנים גדולי העיר והעם‪ ,‬בכללם ראש העיר הראשון של תל‬ ‫אביב מאיר דיזנגוף‪ ,‬ההוגה הציוני אחד העם והמשורר חיים נחמן ביאליק‪ .‬לכן‬ ‫הוחלט לטמון אותו בבית העלמין שבקריית שאול‪ ,‬שהיה מקום קבורתן של אמו‬ ‫בלה ושל סבתו סטרנה פרידה‪ .‬בשעה ‪ 12:00‬הוצב ארונו של אלתרמן בבית "יד‬ ‫לבנים" ברחוב פנקס בתל אביב‪ :‬הארון נעטף בטלית ובדגל המדינה‪ ,‬והוא הוצב‬ ‫על דוכן גבוה‪ .‬לידו ישבו לבושות שחורים ועטופות במטפחת ראש האלמנה‪,‬‬ ‫[ ‪] 773‬‬

‫אלתרמן‬

‫רחל מרכוס‪ ,‬הבת תרצה ולצדן כמה מקרובי המשפחה‪ :‬הנה וזלמן ליבוביץ‪,‬‬ ‫הבנות אורה וחנה‪ ,‬אחיה של רחל מרכוס‪ ,‬הגיס משה להב‪ ,‬בעלה של לאה‪ ,‬ועמו‬ ‫ילדיו ערן‪ ,‬גלי ואקי‪ .‬אקי‪ ,‬הבן הצעיר‪ ,‬הגיע לבוש מדים‪ ,‬היישר מקורס קצינים‬ ‫בבה"ד ‪ .1‬לא הרחק מהם ישבה צילה‪ ,‬גם היא לבושת שחורים‪ .‬סביב הארון‬ ‫הוצב משמר כבוד שהורכב מבני נוער חברי תנועת הצופים‪ .‬המשורר אברהם‬ ‫שלונסקי‪ ,‬האיש שגילה את אלתרמן‪ ,‬ושהיה מבוגר ממנו בעשר שנים‪ ,‬הגיע‬ ‫בלווייתה של חנה רובינא‪ ,‬הגברת הראשונה של התאטרון העברי‪ .‬באו שחקנים‬ ‫ואנשי תאטרון‪ ,‬באו ציירים‪ ,‬גם קבוצת המשוררים והסופרים הלכה והתעצמה‪:‬‬ ‫אבא קובנר‪ ,‬זרובבל גלעד‪ ,‬בן־ציון תומר‪ ,‬חנוך ברטוב‪ ,‬אמיר גלבע‪ ,‬בנימין‬ ‫גלאי‪ ,‬מרדכי טביב‪ .‬בצדי האולם ניצבו אנשי הרבנות הצבאית ומלמלו פרקי‬ ‫תהלים‪ .‬מאות מאזרחיה של תל אביב וכן אנשים ונשים שהגיעו ממקומות שונים‬ ‫כשעם הבאים נמנים רבים מראשי המדינה‪ :‬הנשיא‬ ‫ִ‬ ‫בארץ עברו על פני הארון‪,‬‬ ‫זלמן שזר‪ ,‬ראש הממשלה גולדה מאיר‪ ,‬סגן ראש הממשלה יגאל אלון‪ ,‬מזכיר‬ ‫ההסתדרות יצחק בן אהרן‪ ,‬השרים משה דיין‪ ,‬שמעון פרס וישראל גלילי‪ ,‬ראש‬ ‫הממשלה לשעבר דוד בן־גוריון‪ ,‬חברי הכנסת זלמן ארן‪ ,‬עקיבא גוברין מרדכי‬ ‫סורקיס ומרדכי נמיר‪ ,‬הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן‪ ,‬ראש עיריית תל‬ ‫אביב יהושע רבינוביץ‪ ,‬שופטים ואישי ציבור‪ .‬למקום הגיעה חבורה של חסידי‬ ‫חב"ד‪ ,‬וכן שחקני ההצגה "צץ וצצה" — בומבה צור‪ ,‬רבקה זוהר‪ ,‬טליה שפירא‪,‬‬ ‫מנחם זילברמן ועזרא דגן — שמדי ערב המשיכו להציג‪ ,‬בלב דומע‪ ,‬את מופע‬ ‫הבידור האחרון שכתב אלתרמן‪ .‬שהרי ההצגה חייבת להימשך‪120.‬‬ ‫בשעה ‪ 14:45‬החל טקס האשכבה‪ .‬הטקס נוהל כולו על ידי אנשי הצבא‪,‬‬ ‫כנראה בהוראת שר הביטחון משה דיין‪ .‬החזן הצבאי הראשי רב סרן אברהם‬ ‫כרמל השמיע את הפסוקים הנודעים מתוך פרקי אבות‪" :‬מאין באת ולאן אתה‬ ‫הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"‪ .‬הרב הצבאי של פיקוד המרכז‬ ‫סגן אלוף שמעון רפיקו אמר פרקי תהלים‪ .‬לאחר התפילות הקצרות יצא מסע‬ ‫ההלוויה בדרכו לקריית שאול‪ ,‬כשבראש המסע נוסע קומנדקר צבאי ועליו‬ ‫הארון‪ .‬בצמתים ניצבו שוטרים שכיוונו את התנועה‪ .‬בבית העלמין נשאו את‬ ‫הארון אנשי החברה קדישא‪ ,‬מלוּ וים בשישה חיילי צה"ל‪ ,‬ואחריהם צועדים רחל‬ ‫ותרצה ובני המשפחה‪ ,‬נשיא המדינה‪ ,‬ראש הממשלה‪ ,‬השרים‪ ,‬חברי הכנסת וכן‬ ‫מאות מלווים אחרים‪ .‬בחלקת הקבר לא נישאו הספדים‪ ,‬זאת גם כן על פי מה‬ ‫"מי־יָ גוּ ר‬ ‫שהורה אלתרמן בצוואתו‪ .‬הרב הצבאי הראשי קרא מזמור תהלים (טו)‪ִ :‬‬ ‫ְּב ָא ֳה ֶל ָך‪ִ ,‬מי־יִ ׁ ְש ּכֹן ְּב ַהר ָק ְד ׁ ֶש ָך‪ ,‬הוֹ ֵל ְך ָּת ִמים וּ פ ֵֹעל ֶצ ֶדק וְ ד ֵֹבר ֱא ֶמת ִּב ְל ָבבוֹ "‪ .‬החזן‬ ‫כרמל נשא את תפילת צידוק הדין ותפילת אל מלא רחמים‪ .‬גופתו של אלתרמן‬ ‫[ ‪] 774‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫הורדה אל הקבר וכוסתה בעפר‪ .‬לאחר מכן התבקש זלמן ליבוביץ‪ ,‬דודו של‬ ‫אלתרמן ואחיה של אמו בלה‪ ,‬לומר קדיש‪ .‬ליבוביץ היה אז קשיש וחולה מאוד‪,‬‬ ‫והוא קרא את מילות הקדיש מתוך חולשה גופנית גדולה ובלב נדכא‪ .‬בתו אורה‬ ‫עמדה מאחוריו‪ ,‬מחזיקה בו‪ ,‬חוששת שמא ייפול בכל רגע‪ .‬קצין בכיר ברבנות‬ ‫הצבאית פנה אל המנוח‪ ,‬נתן בן יצחק‪ ,‬וביקש ממנו מחילה‪ ,‬שמא נעשתה שגגה‬ ‫בטהרה או בתיקון הקבר‪ ,‬ואחר כך פטר אותו מחברות בכל אגודה שהיא‪" .‬נוח‬ ‫בשלום על משכבך ותקום לגורלך לקץ הימים"‪ .‬החזן הצבאי הראשי נשא‬ ‫קולו בתפילת "אל מלא רחמים"‪ .‬בתום התפילה הונחו זרי פרחים מטעם השר‬ ‫שמעון פרס‪ ,‬התאטרון הקאמרי‪ ,‬תאטרון הבימה‪ ,‬הוועד הפועל של ההסתדרות‪,‬‬ ‫שר הביטחון והתנועה למען ארץ ישראל השלמה‪ .‬צלם שהזדמן למקום קלט‬ ‫את התמונה הבאה‪ :‬ערמות של זרי פרחים מכסות את הקבר‪ ,‬וסביבו ניצבים‬ ‫דמומים‪ ,‬זה לצד זה‪ ,‬הנשיא זלמן שזר‪ ,‬הרב הראשי לצה"ל האלוף שלמה גורן‪,‬‬ ‫ראש הממשלה גולדה מאיר‪ ,‬רחל מרכוס‪ ,‬תרצה אתר‪ ,‬בנימין סלור‪ ,‬שמעון פרס‬ ‫ומשה דיין‪121.‬‬ ‫בדירה הקטנה שבשדרות נורדאו ישבה רחל מרכוס וקיבלה את פני‬ ‫המנחמים‪ .‬תרצה שהתה במקום לפרקי זמן משתנים‪ ,‬הרי בבית ציפתה לה‬ ‫ילדה שהיתה אז רק בת שלוש‪ .‬מפעם לפעם הצטרף אליה בעלה בנץ'‪ .‬במשך‬ ‫שעות היום והערב באו המנחמים לבית אלתרמן‪ ,‬חלקם ישבו בחדרה של רחל‪,‬‬ ‫ששימש חדר אירוח של המשפחה‪ ,‬חלקם בחרו לשבת במרפסת‪ ,‬הצופה על פני‬ ‫השדרה‪ .‬זרם המבקרים לא פסק — קרובי משפחה‪ ,‬חברים של רחל‪ ,‬חברים של‬ ‫תרצה‪ ,‬אנשי תאטרון‪ ,‬אישים מן הפוליטיקה ומן הצבא‪ ,‬עיתונאים‪ ,‬יושבי בית‬ ‫הקפה "כסית"‪ ,‬סופרים‪ ,‬משוררים‪ ,‬מחזאים‪ ,‬אמנים — מי לא בא? מדי פעם‬ ‫התגנבו למקום אף קוראים מעריצים שנתנו היתר לעצמם‪ ,‬לראשונה‪ ,‬להיכנס‬ ‫לביתו המבוצר של אלתרמן‪ ,‬שעתה היה פתוח לכל דורש‪ .‬במשך יותר משעה‬ ‫שהתה ראש הממשלה גולדה מאיר בביתו של אלתרמן כשהיא מצטופפת בין‬ ‫המנחמים‪ .‬היא הסתכלה סביבה ברוב עניין‪ ,‬ואחרי כן לחשה באוזנה של חנה‬ ‫רבה לבוא היה מנחם‬ ‫שה ּ‬ ‫גורדון‪" :‬לא תיארתי לעצמי שזה כל כך צנוע"‪ .‬מי ִ‬ ‫דורמן‪ ,‬וכך כתב ביומנו‪" :‬התפללתי מנחה במנין של יהודים בחדר עבודתו של‬ ‫נתן"‪ .‬כשכתב "יהודים" התכוון דורמן לחסידי חב"ד‪ ,‬אלה שארגנו את התפילה‪.‬‬ ‫שהרי אלתרמן היה אחד משלהם‪ .‬זו היתה גם ההזדמנות האחרונה שניתנה‬ ‫לדורמן לשוב ולהתבונן בסביבת העבודה של הסופר שכה העריץ‪ ,‬כשעדיין‬ ‫רוחו של המת שרויה עליו‪" :‬רחל לא שינתה בו מאומה" — כתב‪" .‬הדבר הבולט‬ ‫מכל — לנתן אלתרמן לא היתה 'ספריה'‪ .‬היו לו ספרים לא־רבים‪ ,‬עומדים ללא‬ ‫[ ‪] 775‬‬

‫אלתרמן‬

‫סדר‪ ,‬שתי וערב‪ ,‬במדפים‪ .‬אין בחדר־עבודתו אף לא תמונה אחת‪ ,‬להוציא צילום‬ ‫של אביו"‪122.‬‬ ‫מדי יום היתה צילה בינדר מגיעה לביתו של אלתרמן ומסתפחת אל האבלים‪.‬‬ ‫כבר בימי השבעה חדלה לצבוע את שערה‪ ,‬שנודע בצבעו השחור‪ ,‬ואט־אט נגלה‬ ‫שערה הלבן‪ .‬היא הגיעה לבית כשהיא מרכיבה משקפי שמש כהים שהסתירו‬ ‫את עיניה האדומות והנפוחות‪ .‬נדמה היה לה כי כשבאה השתרר במקום שקט‪,‬‬ ‫בעת שהכול הפנו את מבטם אליה‪ .‬אולם לאחר כמה דקות חזרה השיחה וקלחה‬ ‫כמקודם‪ .‬ממקום שבתה בחדר התבוננה צילה ביריבתה רחל מרכוס‪ ,‬שישבה‬ ‫עם אורחיה כמו במסיבת ֵרעים‪ ,‬מפגינה היטב את מעמדה כבעלת הבית‪ ,‬בעוד‬ ‫היא‪ ,‬צילה‪ ,‬מתארחת בו כזרה‪ .‬כמו יתר המבקרים מצאה את עצמה נאלצת‬ ‫לעלעל בתצלומים ובאלבומים שעברו מיד ליד‪ ,‬האזינה לשיחות על מחלתו‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬על האשפוז בבית החולים‪ ,‬להשערות בדבר האפשרות כי אולי‬ ‫היתה כאן רשלנות רפואית‪ .‬רחל דיברה על כל זה בגילוי לב‪ ,‬בחופשיות‪ ,‬אפילו‬ ‫בתאטרליות‪ ,‬וצילה היתה מופתעת מקור הרוח ומן השליטה העצמית‪ .‬מנגד‬ ‫ראתה גם את תרצה‪ ,‬בתו היחידה והאהובה‪ ,‬שהתנהלה כבתוך שלה‪ :‬מספרת על‬ ‫אבא שלה‪ ,‬על הימים האחרונים‪ ,‬משיבה בקור רוח על שאלותיהם של המנחמים‪.‬‬ ‫היא עצמה ישבה שותקת‪ ,‬מכוּ וצת בתוך עצמה‪ ,‬אך מוטב היה לה כך מאשר‬ ‫בלה‪ .‬ברגע מסוים‬ ‫להישאר לבד בבית‪ ,‬בחדר סגור‪ ,‬כשהיא שקועה בתוך ֶא ּ‬ ‫ביקשה רשות מרחל לבוא אל קודש הקודשים‪ ,‬לחדר העבודה של אלתרמן‪,‬‬ ‫היא הסתובבה שם לבדה‪ ,‬בחנה את כל הפריטים שהיו בחדר‪ ,‬לפתע ראתה את‬ ‫הז'קט שנהג ללבוש‪ ,‬זה שכמעט אף פעם לא ראו אותו בלעדיו‪ ,‬והגעגועים אליו‬ ‫היו חזקים מנשוא‪ .‬בשקט־בשקט יצאה מן הבית‪ ,‬ומשם עשתה את דרכה לבית‬ ‫אחותה‪ ,‬מבקשת לעצמה ניחומים‪123.‬‬ ‫עיתוני סוף השבוע‪ ,‬שהופיעו עוד בטרם נסתיימו ימי השבעה‪ ,‬היו מלאים‬ ‫וגדושים אלתרמן‪ 124.‬מקאמה מאת חיים חפר‪ ,‬שיר־קינה של יוסי גמזו וכן‬ ‫מאמרי ביקורת והערכה משל מבקרים ומשוררים שהציפו את המוספים‬ ‫לספרות‪ .‬דבר פרסם אף מאמר פרי עטו של זלמן שזר‪ ,‬שהיה אז נשיא המדינה‪.‬‬ ‫כותרת המאמר הייתה "המשורר שלוּ קח מעל המצפה"‪ ,‬רמז למאמר שפרסם על‬ ‫אותה במה עשר שנים קודם לכן‪ ,‬ובו הגדיר את אלתרמן‪ ,‬שמלאו לו אז חמישים‪,‬‬ ‫"משורר שעל המצפה"‪ .‬אולם המיוחד והמרשים שבהם היה "משא"‪ ,‬המוסף‬ ‫לספרות של עיתון למרחב‪ .‬לצד מסה גדולה שחיבר מתי מגד בחר העורך‪ ,‬אהרן‬ ‫מגד‪ ,‬להקצות את רוב הגיליון לאלתרמן עצמו‪ :‬מה שתפס את עינו של הקורא‬ ‫היה "לקט משיריו של נתן אלתרמן" שהובא בראש הדף‪ ,‬סביבו מסגרת שחורה‬ ‫[ ‪] 776‬‬

‫חא הל ןיאש תואיצמ לומ‬

‫ולצדו תמונת צדודית של אלתרמן אוחז בידו מקטרת‪ .‬התמונה היתה אחד‬ ‫התצלומים האחרונים של המשורר‪ ,‬שבדרך כלל בחר שלא להצטלם‪ .‬הלקט‬ ‫כלל מקבץ שירים מתוך שני ספריו הראשונים — כוכבים בחוץ ושמחת עניים‬ ‫— ומספרו האחרון‪ ,‬חגיגת קיץ‪ .‬בין אלה נכלל השיר הקצר "בדרך הגדולה"‬ ‫מתוך המדור הרביעי של כוכבים בחוץ‪ ,‬ובו נפרשת תמונה מרהיבת עין של שדה‬ ‫פתוח כפי שהוא נגלה בשעת בוקר וכפי שהוא עתיד להתגלות בהמשך היום‪,‬‬ ‫שלבוֹ‬ ‫עד לשעת ערב‪ .‬אלתרמן פרסם את הספר כשהיה בן עשרים ושבע‪ ,‬בימים ּ‬ ‫היה פתוח לקלוט את העולם במלוא הדרו‪ .‬לרגע אף נדמה היה לו כי אין שום‬ ‫כוח בעולם‪ ,‬גם לא המוות עצמו‪ ,‬שיוכל לעצור בעדו ולמנוע ממנו להמשיך‬ ‫לצעוד בדרך הנפקחת לאורך‪ ,‬אשר מראות קסומים כמו המראה הזה נגלים בה‬ ‫לנגד עיניו‪ .‬וכך‪ ,‬בשעה הרת־גורל זו‪ ,‬כשמעגל החיים של המשורר הגדול הגיע‬ ‫לקצו‪ ,‬קיבלו שורות אלה‪ ,‬ולו לרגע‪ ,‬משמעות חדשה‪:‬‬ ‫ִענְ ָּב ִלים ַּב ִּמ ְר ֶעה וּ ׁ ְש ִריקוֹ ת‬ ‫וְ שָׂ ֶדה ַּב ָ ּז ָהב ַעד ֶע ֶרב‪.‬‬ ‫דּ וּ ִמ ַ ּית ְּב ֵארוֹ ת יְ רֹקוֹ ת‪,‬‬ ‫ֶמ ְר ָח ִבים ׁ ֶש ִּלי וָ ֶד ֶר ְך‪.‬‬ ‫ָה ֵע ִצים ׁ ֶש ָעלוּ ִמן ַה ַּטל‪,‬‬ ‫נוֹ ְצ ִצים ִּכזְ כוּ ִכית וּ ַמ ֶּת ֶכת‪.‬‬ ‫ְל ַה ִּביט לֹא ֶא ְחדַּ ל וְ ִלנְ ׁשֹם לֹא ֶא ְחדַּ ל‬ ‫וְ ָאמוּ ת וְ אוֹ ִסיף ָל ֶל ֶכת‪.‬‬

‫ ‬

‫[ ‪] 777‬‬

‫הערות *‬

‫פרק ראשון‪ :‬ערי נכר‬ ‫‪ 1‬‬

‫ ‬ ‫‪ 2‬‬

‫‪ 3‬‬

‫בספר השנה של גימנסיה הרצליה‪ ,‬מחזור יז‪ ,‬תרפ"ט‪ ,‬רשום ליד שמו של אלתרמן‬ ‫— נולד ט' באב תרע"א‪ .17.6.1911 ,‬אחר כך באה תוספת — על פי תעודת הלידה‪:‬‬ ‫‪( 3.8.1911‬שהוא התאריך שבו חל ט' באב באותה שנה)‪ .‬תאריך זה מופיע גם‬ ‫בתעודת האגרונום שקיבל אלתרמן עם סיום לימודיו בננסי (‪ ,)1932‬מקום הלידה‬ ‫שנרשם בתעודה זו היה אוטבוצק‪ .‬סביר להניח כי בהיותם שוהים בלתי קבועים‬ ‫בעיר ורשה הנפיקו בני הזוג אלתרמן את תעודת הלידה בעיירת הנופש אוטבוצק‪,‬‬ ‫הסמוכה לוורשה‪ ,‬שהליכי הרישום בה היו מן הסתם מוקפדים פחות‪ .‬הרישום בוצע‬ ‫באיחור של שנה‪ ,‬אף כי ראוי לציין כי ההורים בחרו תאריך לועזי התואם את תשעה‬ ‫באב‪ ,‬היום שבו נולד אלתרמן (בתר"ע‪ .)1910-‬נתונים דומים רשומים גם בדרכון‬ ‫המנדטורי של אלתרמן (מקום הלידה‪ .Otwotzk :‬תאריך הלידה — ‪ .)1911‬המסמכים‬ ‫שמורים בארכיון אלתרמן‪ ,‬המרכז על שם לאורה שוורץ־קיפ לחקר הספרות והתרבות‬ ‫העברית‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב (‪( )15:11-1 ,15:11-6‬להלן‪ :‬ארכיון אלתרמן)‪.‬‬ ‫בנוגע לשם "אלתרמן" — האב יצחק נהג לאיית את שמו בטי"ת (אלטרמן)‪ ,‬והוא‬ ‫הקפיד על צורת איות זו כל ימיו‪ .‬הבן המיר לימים את הטי"ת בת"ו‪ .‬כדי לפשט את‬ ‫הדברים יירשם שם המשפחה מכאן ואילך בצורה אחידה — היינו‪" :‬אלתרמן"‪.‬‬ ‫ראו הרשימה "יצחק אלתרמן ז"ל" בספרו של יל"ג כהנוביץ‪ ,‬מהומל עד תל־אביב‪:‬‬ ‫זכרונות ודמויות‪ ,‬יצא לאור על ידי הוועד להוצאת מאמרי יל"ג כהנוביץ ז"ל‪ ,‬תשי"ב‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .99-97‬תיאור המקומות בדרום־מזרח בלרוס כפי שהוא מובא להלן מבוסס בין‬ ‫היתר על סיור מחקר שערכתי באזור זה בין ‪ 13‬ל־‪ 18‬ביוני ‪ .2010‬אני מודה לאילנה‬ ‫ולוואדים קופייאן שליוו אותי במסע זה‪.‬‬ ‫ראו קטלוג התערוכה במלאות מאה שנה להולדת אלתרמן‪ :‬אלתרמן‪ :‬משורר בעירו‪,‬‬ ‫מוזאון ארץ־ישראל ומרכז קיפ באוניברסיטת תל־אביב‪ ,2010 ,‬עמ' ‪ .58‬וראו גם‬

‫* בהערות שלהלן המתייחסות לפרסומי "הטור השביעי" יופנה הקורא תחילה למקום הפרסום‬ ‫המקורי של הטורים בדבר ולאחריו למקום הפרסום האחרון בכרכים השונים שיצאו לאור‬ ‫לאחר מות המחבר‪ :‬כל כתבי נתן אלתרמן (עורך‪ :‬מנחם דורמן)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד (תשל"ב‪-‬‬ ‫תשל"ג)‪ ,‬כרכים א‪-‬ג; ומחברות אלתרמן (עורכת‪ :‬דבורה גילולה)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד‬ ‫אלתרמן‪ ,‬כרכים ד‪-‬ו (תשמ"ו‪-‬תשס"ה)‪ .‬יצוין כי כרכים א‪-‬ב במהדורת דורמן חופפים‬ ‫לחלוטין לכרכים ב‪-‬ג בכתבים בארבעה כרכים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומחברות לספרות‬ ‫(תשכ"ב)‪ .‬כרך ג במהדורה זו מכיל את כל הטורים שפורסמו בקבצים קודמים של הטור‬ ‫השביעי (תש"ח‪ ,‬תשי"ד) אך לא נכללו בכתבים בארבעה כרכים‪ .‬במחברות אלתרמן נכללים‬ ‫כל הטורים שלא פורסמו מעולם באחד מקובצי "הטור השביעי" שראו אור בחיי המחבר‬ ‫ולמעשה נדונו על ידו לגניזה‪ .‬מ־‪ 2009‬יוצאת לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד מהדורה‬ ‫המכילה את כל פרסומי "הטור השביעי" על פי סדר פרסומם ובלוויית ביאורים (עורכת‪:‬‬ ‫דבורה גילולה)‪ ,‬אולם בחרנו שלא להפנות למהדורה זו לפני השלמתה‪.‬‬

‫[ ‪] 779‬‬

‫הערות לעמ' ‪20-15‬‬

‫‪ 4‬‬

‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫ ‬ ‫ ‪7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 9‬‬

‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬

‫‪ 12‬‬ ‫‪ 13‬‬

‫עדותה של אלישבע רייכלין‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪.15:11-88‬‬ ‫על פי מנחם דורמן‪ ,‬סטרנה פרידה נישאה לנתן שניאור ליבוביץ‪ ,‬ולדבריו המשורר‬ ‫נתן אלתרמן נקרא על שמו‪ .‬מה שסותר קביעה זו הוא הכתובת החרוטה על מצבתה‬ ‫של סטרנה פרידה ליבוביץ בבית העלמין בנחלת יצחק‪ ,‬שם כתוב‪" :‬אשת הרב שניאור‬ ‫חיים ז"ל"‪ .‬ראו להלן‪ ,‬פרק שישי‪ .‬כמו כן מצוי בידי אורה טבת מסמך בפולנית‬ ‫המאשר כי שם אביו של שלמה זלמן ליבוביץ (אחיה של בלה אלתרמן) הוא שניאור‬ ‫חיים ליבוביץ‪ .‬ראו אצל מנחם דורמן‪ ,‬נתן אלתרמן‪ :‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬ערכה והביאה‬ ‫לדפוס דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1991 ,‬עמ' ‪( 17-16‬להלן‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי‬ ‫ביוגרפיה)‪ .‬יש לציין כי הרישום על המצבה הוכן מראש על ידיה ועל ידי בנה שלמה‬ ‫זלמן ליבוביץ (ש"ז אריאל)‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש להניח כי "נתן" היה שמו של אחד מאבות‬ ‫המשפחה‪.‬‬ ‫ראו הערך‪ :‬אריאל (ליבוביץ)‪ ,‬שלמה זלמן בלקסיקון אופק לספרות ילדים מאת אוריאל‬ ‫אופק‪ ,‬כרך א‪ ,‬זמורה ביתן‪ ,1985 ,‬עמ' ‪.58-57‬‬ ‫במסמך שהוגש לעיריית תל אביב ציינה בלה אלתרמן כי מקום הולדתה הוא ז'לובין‬ ‫(ארכיון עיריית תל־אביב)‪ .‬ראו גם את הערך שלמה זלמן אריאל בלכסיקון הספרות‬ ‫העברית בדורות האחרונים בעריכת ג' קרסל‪ ,‬כרך א‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1965 ,‬עמ' ‪.147-146‬‬ ‫דורמן אינו מזכיר כלל את ז'לובין‪ ,‬ומדבריו משתמע — לדעתי בטעות — כי הן בלה‬ ‫והן אחיה שלמה זלמן נולדו באוברוביץ'‪ .‬ראו אצל דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪.‬‬ ‫עדות חנה גורדון‪ ,‬ששמעה את הדברים מפי בלה אלתרמן‪.‬‬ ‫ראו בנדון‪ :‬אניטה שפירא‪ ,‬ברנר‪ :‬סיפור חיים‪ ,‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪,2009 ,‬‬ ‫עמ' ‪.40-24‬‬ ‫(השטה הטבעית בראשית ִלמוד שפת עבר)"‪ ,‬השלח‪,‬‬ ‫יצחק אפשטיין‪" ,‬עברית בעברית ִ‬ ‫כרך ד‪ ,‬תרנ"ח‪-‬תרנ"ט‪ ,‬עמ' ‪ .396-385‬חזר ונדפס כמבוא לספרו הראשון‪ :‬עברית‬ ‫בעברית‪ :‬ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית‪ :‬ספר נועד למורים ולאבות המלמדים‬ ‫עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה‪ ,‬וורשא תרס"א‪ .‬על פועלו של יש"י אדלר בהומל‬ ‫ראו‪ :‬ספר היובל של ר' ישי אדלר‪ ,‬הוצאת ועד היובל וועד רמת־ישי‪ ,‬תש"ז‪ ,‬עמ' ‪;76-65‬‬ ‫‪( 85-80‬להלן‪ :‬ספר היובל של ר' ישי אדלר)‪ .‬ראו אזכור שמו של יצחק אלתרמן בעמ'‬ ‫‪ .81‬וכן‪ :‬צבי שרפשטיין‪ ,‬תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים‪ ,‬הוצאת עוגן‪ ,‬ניו‬ ‫יורק תש"ה‪-‬תש"ט‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪( 376-375‬להלן‪ :‬שרפשטיין‪ ,‬תולדות החינוך)‪.‬‬ ‫אוריאל אופק‪" ,‬למען אחיו הקטנים (עשרים שנה למות אהרן לובושיצקי)"‪ ,‬מאזנים‪,‬‬ ‫כרך יז‪ ,‬תשכ"ד‪ ,‬עמ' ‪.63-61‬‬ ‫הצפירה‪ ;19.10.1905 ,‬הזמן‪ .24.10.1905 ,‬פרסומים אלה מערערים את קביעתו של מנחם‬ ‫דורמן בנוגע למועד הגעתו של יצחק אלתרמן לוורשה‪ .‬זאת ועוד‪ :‬במכתב ששלח אל‬ ‫מרכז המורים בארץ ישראל בא' בכסלו תרס"ח (‪ 7‬בנובמבר ‪ )1907‬בעניין קבלת משרת‬ ‫מורה בארצות הבלקן או במצרים‪ ,‬כותב יצחק אלתרמן כי הוא עובד כמורה בבית הספר‬ ‫של הא' לובושיצקי "זו השנה השלישית"; הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש‬ ‫אביעזר ילין‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪( 9.4.40 ,‬להלן‪ :‬הארכיון לחינוך יהודי)‪ .‬אני מודה‬ ‫לנאוה אייזן שהעמידה לרשותי מסמך זה‪ .‬יצוין כי באותו המכתב מציין יצחק אלתרמן‬ ‫כי בידיו תעודה של "מורה מתחיל"‪ .‬כממליצים הוא מציע את אהרן לובושיצקי וש"ל‬ ‫גורדון בוורשה ואת יש"י אדלר ו"האדון גרזובסקי" בארץ ישראל‪.‬‬ ‫ישראל גוטמן‪ ,‬אברהם וין‪ ,‬שלמה נצר‪ ,‬תולדות יהודי וארשה מראשיתה ועד לימינו‪,‬‬ ‫ארגון יוצאי ורשה ובית הוצאת כתר‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.66‬‬ ‫ברוך בן־אפרים רובינשטיין‪" ,‬לתולדות החדר המתוקן בהומל"‪ ,‬ספר היובל של ר' ישי‬ ‫אדלר‪ ,‬עמ' ‪.81‬‬

‫[ ‪] 780‬‬

‫הערות לעמ' ‪33-20‬‬ ‫‪ 14‬‬ ‫‪1 5‬‬ ‫‪ 16‬‬

‫‪1 7‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫‪ 19‬‬ ‫‪ 20‬‬

‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬

‫‪2 3‬‬ ‫‪ 24‬‬ ‫‪ 25‬‬ ‫‪ 26‬‬ ‫‪ 27‬‬ ‫‪2 8‬‬ ‫‪2 9‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪3 1‬‬ ‫‪ 32‬‬ ‫‪ 33‬‬

‫וכן ראו מודעה בהצפירה מ־‪ .15.8.1911‬לא ברור מדוע בשתי המודעות נכתב כי הגן‬ ‫והסמינר מנוהלים על ידי "ב‪ .‬אלטרמן" ולא על ידי "י‪ .‬אלטרמן"‪.‬‬ ‫הצפירה‪.20.9.1912 ,‬‬ ‫היילפרין ואלתרמן פעלו זה לצד זה מתוך שיתוף פעולה הדוק ביניהם‪ ,‬בעיקר‬ ‫בהכשרת דור העתיד של הגננות‪ ,‬וכדברי היסטוריון החינוך היהודי צבי שרפשטיין‪,‬‬ ‫מחנכות אלה "נפוצו אחר כך בכל קצות רוסיה ופולין והגיעו גם לארצות אחרות‪,‬‬ ‫והקדישו ימי חייהן לגדל דור חדש של דוברי עברית"‪ .‬ראו שרפשטיין‪ ,‬תולדות החינוך‪,‬‬ ‫כרך א‪ ,‬עמ' ‪.393‬‬ ‫עדות חנה גורדון‪.‬‬ ‫ראו‪ ,‬למשל‪ :‬הצפירה‪ ;25.12.1911 ,‬הצפירה‪.3.3.1912 ,‬‬ ‫זאת על סמך תעודה של אסתר (עטיל) קרופניק משנת תרע"ד‪ ,‬הארכיון לחינוך יהודי‪,‬‬ ‫‪.8.27/3015‬‬ ‫ראו מודעה מטעם הוצאת יהודיה בדבר הופעת ספר הלימוד עברית בהצפירה‪,‬‬ ‫‪ .25.9.1912‬שותפיו של אלתרמן לכתיבת הספר היו י"י גלס ופ' היילפרין‪ .‬גם ספר‬ ‫הלימוד וגם משחקים פרבלים ראו אור בהוצאת יהודיה‪ ,‬שפעלה במקביל בוורשה‬ ‫ובווילנה‪ .‬השיר המצוטט נכלל במשחקים פרבלים‪ :‬שירים‪ ,‬משחקים‪ ,‬ומחזיות לגני‬ ‫ילדים ולבתי ספר‪ ,‬ערוכים ומעובדים ע"י י' אלתרמן; עם תווי זמרה מעובדים ע"י‬ ‫הקמפוזיטור מ' קנטור־קרויץ‪ ,‬יהודיה‪ ,‬וילנה תרע"ג‪ ,‬עמ' ‪.34‬‬ ‫יואל מסטבוים‪ ,‬ורשה ‪ :1939‬ספר הזיכרון‪ ,‬תרגם יעקב קויפמן‪ ,‬הוועד להוצאת כתבי‬ ‫יואל מסטבוים‪ ,1940 ,‬עמ' ‪.107-103‬‬ ‫תרגום רשמי של התעודה (כמצוטט לעיל) נמצא בתיקה האישי של בלה אלתרמן‪,‬‬ ‫ארכיון עיריית תל־אביב‪ .‬התעודה המקורית לא נמצאה‪ .‬בנוסח המתורגם של התעודה‬ ‫כתוב כי בלה אלתרמן קיבלה את התואר "רופא שיניים"‪ ,‬אף כי סביר להניח שהיא‬ ‫הוכשרה להיות "מרפא שיניים"‪ ,‬זאת לנוכח מספר השנים המועט שבהן למדה את‬ ‫המקצוע‪ .‬גם במשפחת אלתרמן היה מקובל לחשוב כי בלה‪ ,‬שעד לגיל מבוגר לא‬ ‫עסקה כלל במקצוע‪ ,‬הוכשרה לעסוק בריפוי שיניים בלבד‪.‬‬ ‫ראו ידיעה בהצפירה‪.11.6.1914 ,‬‬ ‫כתב העת המשיך להופיע באודסה‪ .‬לאחר עלייתו של י' היילפרין לארץ ישראל‬ ‫חודשה הופעתו בירושלים (על פי מכתבו של עוזי ארנן‪ ,‬בנו של יחיאל היילפרין‬ ‫אלי ב־‪ .)1.4.2010‬וראו ידיעה על הופעת כתב העת בהצפירה‪.18.10.1917 ,‬‬ ‫שנשלח ַ‬ ‫נדפס בהעם‪ ,‬גיליון טו‪-‬טז‪ ,‬באייר תרע"ז‪ .‬חזר ונדפס בהד הגן‪ ,‬חוברת ג‪-‬ד‪ ,‬תרצ"ט‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .6-3‬וכן ראו‪" :‬מועצת מפיצי השכלה בפטרבורג"‪ ,‬הצפירה‪" ;10.4.1916 ,‬ועידת־‬ ‫הקולטורה העברית במוסקבה"‪ ,‬הצפירה‪.28.6.1917 ,‬‬ ‫ראו‪ :‬ימימה [אבידר] טשרנוביץ‪ ,‬יומנים גנוזים מן השנים ‪ ,1936-1919‬הביאה לדפוס‪:‬‬ ‫רמה זוטא‪ ,‬דביר‪ ,2003 ,‬עמ' ‪.21‬‬ ‫ראו דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ ,33‬וכן‪'" :‬תרבות' ו'עבריה'"‪ ,‬הצפירה‪.17.10.1918 ,‬‬ ‫שרפשטיין‪ ,‬תולדות החינוך‪ ,‬כרך ג‪ ,‬עמ' ‪ .251‬וכן ראו‪ :‬דוד ויניצקי‪ ,‬ביסאראביה היהודית‬ ‫במערכותיה‪ ,‬הוצאת הספריה הציונית‪ ,1973 ,‬כרך ב‪ ,‬עמ' ‪.512‬‬ ‫מרים דינר־גולדשטיין‪" ,‬תחנת בסרביה"‪ ,‬הד הגן‪ ,‬תש"ט‪.‬‬ ‫חיים בלצן (תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ )15:11-54 ,‬מעיד כי‬ ‫הבית היה ברחוב ואגזלניה ‪ ,1‬בניגוד לדורמן‪ ,‬הגורס כי הבית היה ברחוב ואגזלניה ‪9‬‬ ‫(פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.)35‬‬ ‫עדות אברהם שכטרמן‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-91 ,‬‬ ‫ראו עדותו של יוסף פיכמן‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-82 ,‬‬ ‫אוסף דוד ויניצקי‪ ,‬הארכיון לחינוך היהודי (את־‪.8.190 ,)153‬‬

‫[ ‪] 781‬‬

‫הערות לעמ' ‪50-33‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪3 5‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬

‫‪ 38‬‬ ‫‪3 9‬‬ ‫‪ 40‬‬ ‫‪ 41‬‬ ‫‪ 42‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫‪ 45‬‬

‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ .31‬וכן ראו מכתבו של אלתרמן לשרה דובוסרסקי‪ ,‬בתו של מיכל‬ ‫קובלאנוב‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ .256‬אני מודה לתלמידי חיים דובוסרסקי‪ ,‬נינו של מ'‬ ‫קובלאנוב‪ ,‬על המידע שהעמיד לרשותי‪.‬‬ ‫עדות צבי גט‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-60 ,‬‬ ‫הירחון המקורי נמצא בארכיון בית ביאליק‪ .‬עותק מצולם בארכיון אלתרמן‪.15:11-34 ,‬‬ ‫שירי אחדות וניצנים הובאו לדפוס בידי ב"י מיכלי‪ ,‬במאמרו "הנער־המשורר"‪,‬‬ ‫מאזנים‪ ,)5-4( 32 ,‬אפריל‪-‬מאי ‪ ,1971‬עמ' ‪ .434-427 ;346-341‬חזר ונדפס בספרו‪:‬‬ ‫מסה ופולמוס‪ ,‬אגודת הסופרים העברים בישראל ליד מסדה‪ ,1973 ,‬עמ' ‪.51-27‬‬ ‫השירים ממחברתו של אלתרמן מובאים על ידי דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪;46-45‬‬ ‫‪ .49-48‬ניתוח מפורט של שירים אלה מובא בספרו של דן מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪:‬‬ ‫אלתרמן הצעיר ויצירתו‪ ,‬האוניברסיטה הפתוחה‪ ,2001 ,‬עמ' ‪( 90-82‬להלן‪ :‬מירון‪ ,‬פרפר‬ ‫מן התולעת)‪.‬‬ ‫מחברת השירים שמורה בארכיון אלתרמן‪ .15:1-1.1 ,‬השירים המצוטטים מתוך‬ ‫מחברות הילדות של אלתרמן אינם מנוקדים במקור‪ .‬ניקוד הטקסטים ִחייב הכנסת‬ ‫כמה שינויים קלים בטקסט המקורי‪.‬‬ ‫על כך אצל מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪.‬‬ ‫אברהם שכטרמן‪ ,‬יליד אודסה (‪ ,)1910‬למד בגימנסיה העברית בקישינב ועלה לארץ‬ ‫עם הוריו ב־‪ .1924‬לימים היה חבר מועצת עיריית תל אביב וחבר כנסת‪.‬‬ ‫ספר האגדה בעריכת ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי‪ ,‬דביר‪ ,‬תש"ך‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' רטו‪-‬רכ‪.‬‬ ‫והשוו‪ :‬הערך "שמעון בן לקיש"‪ ,‬האנציקלופדיה העברית‪ ,‬כרך לב‪ ,‬עמ' ‪.112-111‬‬ ‫עדות המשוררת יוכבד בת־מרים‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪.15:11-57‬‬ ‫מכתב זה‪ ,‬וכן מכתבים אחרים שנשלחו מאותו מסע‪ ,‬מצויים בתיק המכתבים‪ ,‬ארכיון‬ ‫אלתרמן (מכתב מס' ‪.)10‬‬ ‫ראו מכתבו של יצחק אלתרמן ללייבל טייכמן וכן מסמך נלווה מאת דוד ויניצקי‪,‬‬ ‫הארכיון לחינוך יהודי‪.8.190/4 ,‬‬ ‫מחברת השירים שמורה בארכיון אלתרמן (‪ .)15:1-1.6‬תוכן המחברת יידון בפרק‬ ‫הבא‪.‬‬

‫פרק שני‪ :‬הגימנסיה העברית הראשונה‬ ‫‪ 1‬‬ ‫‪ 2‬‬ ‫ ‪3‬‬ ‫‪ 4‬‬

‫‪ 5‬‬

‫הפרטים המובאים כאן ולהלן נסמכים על רשימת נוסעי האונייה "אסיה"‪ ,‬הארכיון‬ ‫הציוני המרכזי‪.SA/335 ,‬‬ ‫ראו מחקרו של משה יקיר‪ ,‬תולדות המחלקה לעלייה של ההסתדרות הציונית‪ :‬השנים‬ ‫הראשונות‪ ,1927-1919 ,‬הסוכנות היהודית לארץ ישראל‪ ,‬עמ' ‪ .52‬יקיר מביא תצלום‬ ‫של דף ההנחיות שחולק לעולים‪.‬‬ ‫הארכיון הציוני המרכזי‪.S104/558 ,‬‬ ‫משפחת ספיבק המשיכה לשמש כתובת למשפחת אלתרמן גם לאחר שהמשפחה עברה‬ ‫למקום מגורים משלה‪ :‬בתזכיר שנשלח על ידי ‪ The Palestine Port Office‬ללשכת‬ ‫העלייה בתל אביב בעניין העברת "האינוונטר של האינסטיטוט לגננות בקישינוב"‬ ‫לידי יצחק אלתרמן נאמר‪" :‬כתובתו המדויקת ידועה להא' י‪ .‬ספיוק [ספיבק] רחוב‬ ‫גרוזנברג מס' ‪ ."12‬הארכיון הציוני המרכזי‪.SA/340 ,‬‬ ‫הנתונים המובאים כאן הם על פי מרדכי נאור ודן גלעדי‪ ,‬ארץ ישראל במאה העשרים‪:‬‬ ‫מיישוב למדינה ‪ ,1950-1900‬משרד הבטחון ההוצאה לאור‪ ,1990 ,‬עמ' ‪ 195‬ואילך‪.‬‬ ‫וכן ראו‪ :‬יעקב שביט וגדעון ביגר‪ ,‬ההיסטוריה של תל־אביב‪ ,‬כרך א‪ ,‬רמות‪,2001 ,‬‬

‫[ ‪] 782‬‬

‫הערות לעמ' ‪74-51‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 6‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬ ‫‪ 12‬‬ ‫‪ 13‬‬

‫‪ 14‬‬

‫‪1 5‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪1 8‬‬ ‫‪1 9‬‬ ‫‪ 20‬‬

‫עמ' ‪( 125-122‬להלן‪ :‬שביט וביגר‪ ,‬ההיסטוריה של תל־אביב)‪.‬‬ ‫שביט וביגר‪ ,‬הפרק "הפעילות התרבותית והקהלה"‪ ,‬ההיסטוריה של תל־אביב‪,‬‬ ‫עמ' ‪.341-310‬‬ ‫עדות חנה גורדון ואורה טבת‪.‬‬ ‫עדות פרופ' עוזי ארנן‪ ,‬בנו של יחיאל היילפרין‪.‬‬ ‫הדברים נסמכים על מאמרה של חנה ורבה‪" ,‬יצחק אלתרמן (תרמ"א־תרצ"ט)"‪ ,‬בתוך‪:‬‬ ‫על הראשונים‪ :‬לכבוד י"ב אישים מחנכים‪ ,‬בעריכת ד' לוין‪ ,‬הוצאת מרכז הסתדרות‬ ‫המורים‪ ,‬תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪.41-39‬‬ ‫עדות מזכירתו איילה עירוני‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪ .15:11-80‬עירוני אמנם שימשה מזכירתו כשהיה ראש מחלקת חינוך‪ ,‬אבל הערתה‬ ‫בנדון זה היא בעלת אופי כללי‪.‬‬ ‫את העדות בדבר לימודיו של אלתרמן בתחכמוני מסר משה בר־סלע‪ ,‬תיק הראיונות‬ ‫של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .15:11-56 ,‬את ההשערה בעניין מקום לימודיה‬ ‫שמעתי מפי חנה גורדון‪.‬‬ ‫העיד בפני יצחק כץ‪ ,‬גם הוא בוגר מחזור יז בגימנסיה הרצליה‪ ,‬כי גם הוא נאלץ לאבד‬ ‫שנת לימודים עקב המעבר לארץ‪ .‬עם זאת קשה לדעת אם החזרה על אותה הכיתה‬ ‫היתה בתחכמוני או בגימנסיה הרצליה‪.‬‬ ‫התעודות נמצאות בארכיון הגימנסיה הרצליה‪ ,‬תל אביב [ללא סימון]‪ .‬מירון ודורמן‬ ‫גורסים בטעות כאילו אלתרמן הצטרף לגימנסיה הרצליה מיד עם בואו לארץ‪ .‬כנגד‬ ‫זה מביא דורמן עצמו עדויות שבהן ישנן גרסאות שונות משלו ושאף אינן תואמות זו‬ ‫לזו — תמר מוסנזון־פרידלנדר טוענת כי אלתרמן הגיע לגימנסיה בכיתה החמישית‪,‬‬ ‫נחום בוגרשוב קובע כי אלתרמן הגיע בכיתה השביעית (דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.)199 ;197‬‬ ‫מבוסס על ראיונות שערך מנחם דורמן עם ברוך בן־יהודה‪ ,‬תמר מוסנזון־פרידלנדר‪,‬‬ ‫זהבה אילת ונחום בוגרשוב‪ .‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ ;200-195‬וכן על ריאיון שערכתי עם‬ ‫יצחק כץ‪ .‬על יחסו לגימנסיה ולמוריה ראו בין היתר‪" :‬בנין הגמנסיה" (‪;)14.10.1955‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;149-147‬דוד לוין ז"ל (עם שבעה למותו)" (‪;)22.12.1960‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .179-177‬מחזהו של אלתרמן "כינרת כינרת" נסב סביב פרשה‬ ‫מחייו של ברוך בן־יהודה (על כך — בפרק השנים עשר)‪.‬‬ ‫הציונים רשומים ב"ספרי השנה" של בית הספר‪ ,‬ארכיון הגימנסיה הרצליה‪.‬‬ ‫בן־ציון מוסנזון‪" ,‬התנ"ך בבית הספר"‪ ,‬החינוך‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬ניסן תר"ע — אדר‬ ‫תרע"א‪ ,‬יפו‪.‬‬ ‫ראו פרק א‪ ,‬הערה ‪.45‬‬ ‫מ' לרמונטוב‪ ,‬כתבים נבחרים (בתרגום דוד שמעוני)‪ ,‬מוסד ביאליק‪ ,1956 ,‬עמ' ‪.40-39‬‬ ‫וכן‪ :‬מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪ ,‬עמ' ‪.90‬‬ ‫הארץ‪.19.7.1929 ,‬‬ ‫הנתונים המובאים בזה מבוססים על דרכונו המנדטורי של אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪.15:11-1‬‬

‫פרק שלישי‪ :‬בין פריז לננסי‬ ‫ ‪1‬‬ ‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬

‫עדות חיים גמזו‪ ,‬כאן ולהלן‪ .‬ראו‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.205-200‬‬ ‫עדות חוה גמזו‪ ,‬ששמעה על כך מפיו של חיים גמזו‪.‬‬ ‫מחברת "שירי פריז" של אלתרמן שמורה בארכיון אלתרמן‪ .15:1-1.9 ,‬השירים‬ ‫המצוטטים כאן נדפסו בספרה של זיוה שמיר‪ ,‬עוד חוזר הניגון‪ :‬שירת אלתרמן בראי‬

‫[ ‪] 783‬‬

‫הערות לעמ' ‪86-75‬‬

‫ ‪4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫‪ 8‬‬

‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬ ‫‪ 12‬‬

‫‪ 13‬‬ ‫‪ 14‬‬

‫‪ 15‬‬ ‫‪ 16‬‬

‫‪ 17‬‬ ‫‪1 8‬‬ ‫‪ 19‬‬

‫המודרניזם‪ ,‬פפירוס‪ ,1989 ,‬עמ' ‪( 322-315‬להלן‪ :‬שמיר‪ ,‬עוד חוזר הניגון)‪ ,‬וכן אצל‬ ‫מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪ ,‬עמ' ‪.642-631‬‬ ‫עדות יצחק כץ‪.‬‬ ‫כרטיס החבר של אלתרמן באגודה שמור בארכיון אלתרמן‪.15:11-4-6 ,‬‬ ‫‪.Bulletin de l'institute Colonial et Agricole de Nancy, 1931, pp. 495-496‬‬ ‫הכיכר הוכרזה לא מכבר על ידי אונסק"ו כ"אתר מורשת עולמית"‪.‬‬ ‫כתובתו של נתן אלתרמן ברח' וולטיר ‪ 8‬רשומה על גבי תעודת הסטודנט שלו‪,‬‬ ‫כנראה מן השנה האקדמית ‪ ,1931-1930‬ארכיון אלתרמן‪ .15:11-4-6 ,‬הכתובת‬ ‫השנייה מופיעה במרשם התושבים של ננסי משנת ‪De Nombrement de — 1931‬‬ ‫‪1931 — Lister Nominative Habitante de la Commerce de Nancy, Archives‬‬ ‫‪.Departmentales de Meurthe-et-Moselle, 6n 33/394/62, p. 35‬‬ ‫עדות צבי גט‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-60 ,‬‬ ‫עדויותיהם של אהרן רוטשטיין‪ ,‬יונה לאנגר וכרמלה שפירא; דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪,‬‬ ‫עמ' ‪.209-205‬‬ ‫כך גרס שלונסקי‪ .‬משה דור טען כי השיר הועבר לשלונסקי באמצעות יצחק אלתרמן‪.‬‬ ‫ראו דברי אברהם שלונסקי בריאיון עם גליה ירדני אגמון‪ ;18.5.1972 ,‬וכן משה דור‪,‬‬ ‫"מבעד לעשן‪ ,‬ישר אל השמש"‪ ,‬מעריב‪.3.4.1970 ,‬‬ ‫ראו חגית הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬ספרית פועלים — הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ‪,‬‬ ‫אוניברסיטת תל־אביב‪ ,2011 ,‬עמ' ‪( 353-351‬להלן‪ :‬הלפרין‪ ,‬המאסטרו)‪ .‬הלפרין‬ ‫מתייחסת לנאום שהשמיע אלתרמן ביוני ‪ 1938‬לכבוד הופעת שירי המפולת והפיוס‪.‬‬ ‫השיר "עזאזל" פורסם ב־‪ .22.9.1930‬כשקראתי את השיר העיד אלתרמן — "רקדתי‪.‬‬ ‫נפלתי על הרצפה"‪ .‬הוא סיפר גם כי באותה תקופה קרא את שירי יל"ג וביאליק‪ ,‬אך‬ ‫הם לא עוררוהו להיות "משורר באמת"‪.‬‬ ‫א‪.‬ב‪ .‬יפה‪ ,‬א‪ .‬שלונסקי‪ :‬המשורר וזמנו‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תשכ"ז (להלן‪ :‬יפה‪ ,‬א‪ .‬שלונסקי)‪.‬‬ ‫על כתב העת כתובים ראו אצל זהר שביט‪ ,‬החיים הספרותיים בארץ ישראל ‪,1933-1910‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ג‪ ,‬פרק חמישי‪.‬‬ ‫שיר זה‪ ,‬יחד עם שיריו המוקדמים של אלתרמן שלא כונסו בחייו‪ ,‬נכלל בספר‪ :‬נתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שירים ‪ ,1935-1931‬ערך‪ :‬מנחם דורמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ד (להלן‪:‬‬ ‫שירים ‪ .)1935-1931‬ניתוח מפורט של שירים אלה מוצע במאמרו של דן מירון‪,‬‬ ‫"שירת הבינה והגודל בתחילתה"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ב‪ ,‬ערך‪ :‬מנחם דורמן‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,1979 ,‬עמ' ‪( 253-201‬להלן‪ :‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫מנחם דורמן טוען כי השיר נכתב בתל אביב בערב סוכות תרצ"א‪ ,‬וששמו המקורי היה‬ ‫"סנסציה"; פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.71‬‬ ‫"בשטף עיר"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון יט (רט)‪ ,12.3.1931 ,‬עמ' ‪ ;1‬שירים ‪,1935-1931‬‬ ‫עמ' ‪" ;15-13‬בגן בדצמבר"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון כג (ריג)‪ ,16.4.1931 ,‬עמ' ‪;1‬‬ ‫שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪" ;18-16‬יתד"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון כז (ריז)‪,21.5.1931 ,‬‬ ‫עמ' ‪ ,1‬גיליון כח (ריח)‪ ,28.5.1931 ,‬עמ' ‪ ;1‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪.25-19‬‬ ‫‪ .Bulletin de l'Institut Colonial et Agricole de Nancy, 1930, pp. 443-455‬יש‬ ‫להניח כי הכותב נעזר על ידי אחד הסטודנטים הארץ־ישראלים בלימוד המקורות‬ ‫הכתובים עברית‪.‬‬ ‫הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪.328‬‬ ‫הרשימה "טיול" נכללת יחד עם יתר רשימות הפרוזה של אלתרמן בקובץ במעגל‬ ‫(בעריכת מנחם דורמן)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"א‪ ,‬עמ' ‪( 155-103‬להלן‪ :‬במעגל)‪.‬‬ ‫ברשימה מביא אלתרמן נתונים סטטיסטיים על מספר המבקרים בתערוכה‪ ,‬כולל‬ ‫מ־‪ 14‬באוגוסט‪ ,‬והדבר מעיד כי ביקורו בה היה לאחר תאריך זה‪.‬‬

‫[ ‪] 784‬‬

‫הערות לעמ' ‪102-86‬‬ ‫‪ 20‬‬

‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬ ‫‪2 3‬‬ ‫‪ 24‬‬ ‫‪ 25‬‬

‫‪ 26‬‬ ‫‪ 27‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 28‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫‪3 0‬‬ ‫‪ 31‬‬ ‫‪ 32‬‬

‫‪3 3‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬

‫"בעת שופר‪ — ,‬לאם"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון לה (רכה)‪ ,6.8.1931 ,‬עמ' ‪ ;1‬שירים‬ ‫‪ ,1935-1931‬עמ' ‪" ;32-26‬גולגולת"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון מא (רלא)‪,8.10.1931 ,‬‬ ‫עמ' ‪ ;1‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪" ;34-33‬מוד"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ו‪ ,‬גיליון ב (רלד)‪,‬‬ ‫‪ ,19.11.1931‬עמ' ‪ ;2‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪.117-115‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬עקירה ועקרות"‪ ,‬הארץ‪" ;13.12.1931 ,‬אגרת‪ :‬הן ולא באספת‬ ‫סטודנטים (מצרפת)"‪ ,‬שם‪" ;20.12.1931 ,‬אלפיים השנים הרעות (מכתב מצרפת)"‪,‬‬ ‫שם‪ .12.4.1932 ,‬רשימות אלה אינן נכללות בקובץ הרשימות במעגל‪.‬‬ ‫מכתב לנתן אלתרמן מאת גבריאל טלפיר מתאריך "ט"ז תרצ"ב" [שם החודש לא‬ ‫צוין]; ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪.46‬‬ ‫במעגל‪ ,‬עמ' ‪.20-18‬‬ ‫דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.97‬‬ ‫"ליל קרנבל"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ו‪ ,‬גיליון יב‪-‬יג (רמד‪-‬ה)‪ ,3.3.1932 ,‬עמ' ‪ ,3‬גיליון יד‬ ‫(רמו)‪ ,16.3.1932 ,‬עמ' ‪" ;2‬קונצרט לג'ינטה"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך א‪ ,‬חוברת א‪ ,‬ינואר ‪,1932‬‬ ‫עמ' ‪ ;17‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪" ;39-35‬סנוורים"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ו‪ ,‬גיליון כא (רנג)‪,‬‬ ‫‪ ,16.6.1932‬עמ' ‪ ;2‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪.57‬‬ ‫"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"‪ ,‬כתבי ח‪.‬נ‪ .‬ביאליק‪ ,‬הוצאת ועד היובל‪ ,‬תרצ"ג‪ ,‬עמ' קצד‪-‬‬ ‫קצה‪.‬‬ ‫על הפולמוס שהתחולל סביב שירו של ביאליק ראו אצל דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪,‬‬ ‫עמ' ‪.97-86‬‬ ‫"במעגל (הערות לויכוח)"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ו‪ ,‬גיליון טו (רמז)‪ ,30.3.1932 ,‬עמ' ‪;2‬‬ ‫במעגל‪ ,‬עמ' ‪ .10-7‬יצוין כי מנחם דורמן כינה את ספר הרשימות של אלתרמן בשם‬ ‫"במעגל" בעקבות רשימה זו‪ ,‬שבה נפתח הקובץ כולו‪.‬‬ ‫על "פולמוס ביאליק" ראו אצל יפה‪ ,‬א‪ .‬שלונסקי‪ ,‬עמ' ‪.74-67‬‬ ‫הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪.370‬‬ ‫עדות נחום בוגרשוב‪ ,‬אצל דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ .200-199‬וכן עדויותיהם של‬ ‫אהרן רוטשטיין‪ ,‬יונה לאנגר ומלכה שפירא‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.209-205‬‬ ‫תיק המכתבים של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתבים מס' ‪ 13‬ו־‪ 14‬בהתאמה‪.‬‬ ‫"בחינות האינג'ינרט" (הנדסה) הנזכרות בשני המכתבים הן כנראה בחינות התמחות‬ ‫שאלתרמן היה אמור לגשת אליהן זמן־מה אחרי סיום לימודיו במכון‪ ,‬אולם לפי‬ ‫הנתונים שבידינו הוא לא ניגש אליהן מעולם‪.‬‬ ‫‪.Bulletin de l'institut Colonial & Agricole de Nancy, 1932, pp. 565, 572‬‬ ‫התעודה נמצאת בארכיון אלתרמן‪ .15:11-6 ,‬יצוין כי שם המכון המובא בתעודה‬ ‫שונה מן השם המובא בבולטינים הרשמיים של המוסד‪.‬‬ ‫ראו לעיל המכתב מ־‪ 25‬ביוני ‪.1932‬‬

‫פרק רביעי‪ :‬כל ההתחלות‬ ‫‪ 1‬‬

‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬

‫במכתב מיום ‪ 2‬ביולי ‪ 1932‬כותב אליו יצחק אלתרמן‪" :‬בקורת רוח מתמדת רשמתי‬ ‫הפעם את התאריך בראש הגיליון‪ .‬ברוך שהחינו עד לחודש האחרון לשהותך בנכר"‪.‬‬ ‫לאחר עוד את בואו של אלתרמן‬ ‫בידיעה שתעודת האגרונום הונפקה ב־‪ 22‬ביולי‪ ,‬אין ֵ‬ ‫לארץ מעבר לתאריך זה (והשוו בנדון גרסתו של מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪ ,‬עמ' ‪,331-330‬‬ ‫וכן של דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.)101‬‬ ‫יומן ישראל זמורה מיום ‪( 23.6.1938‬בכתובים)‪ .‬תודתי נתונה להילי זמורה שמסר את‬ ‫היומן לעיוני‪.‬‬ ‫"אבוס"‪ ,‬הארץ‪ ;30.9.1932 ,‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪" ;66‬ערב חג"‪ ,‬כתובים‪ ,‬גיליון‬

‫[ ‪] 785‬‬

‫הערות לעמ' ‪108-103‬‬ ‫ ‬

‫‪ 4‬‬

‫‪ 5‬‬

‫‪ 6‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫ ‪8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬

‫ ‬

‫‪ 12‬‬

‫‪ 13‬‬ ‫‪1 4‬‬ ‫‪ 15‬‬

‫מ‪-‬מא‪ ,30.9.1932 ,‬עמ' ‪ ;3‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪.67‬‬ ‫אלתרמן מוזכר לראשונה ביומנו של מרדכי עובדיהו ב־‪ 18‬בספטמבר ‪ .1932‬עובדיהו‬ ‫כותב‪" :‬בשבת יצאתי עם פנחס [לנדר] העירה [‪ ]...‬בצהרים באנו עם אלתרמן לבקר‬ ‫אצל ברוידס במעונו החדש"‪ .‬משמע שהשלושה היו אז בקשרי חברות‪ ,‬שלא יכלו‬ ‫להיווצר אלא במקוה ישראל‪ .‬אני מודה לגב' דיתה שחר‪ ,‬בתו של מרדכי עובדיהו‪ ,‬על‬ ‫שמסרה לרשותי את היומן‪ .‬מסמך זה יוזכר בהרחבה להלן‪.‬‬ ‫פנחס לנדר‪" ,‬עם צעדים ראשונים בתל־אביב"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך לג‪ ,‬חוברת ט‪-‬יב‪ ,‬כרך‬ ‫לד‪ ,‬חוברת א‪-‬יב‪ ,1982-1980 ,‬עמ' ‪ .187-184‬עם זאת אני חולק על קביעתו של‬ ‫לנדר לפיה עבד אלתרמן במקוה ישראל בחודשים אדר־ניסן (מארס־אפריל ‪.)1933‬‬ ‫בעקבותיו הולך גם מירון‪ .‬יש לציין כי זיכרונותיו של לנדר נכתבו כחמישים שנה‬ ‫לאחר האירוע‪ ,‬כך שסטייה של כמה חודשים היא בהחלט אפשרית‪ .‬מנחם דורמן‪,‬‬ ‫שאינו מודע למאמרו של לנדר‪ ,‬קובע את סדר הדברים בצורה דומה‪ .‬על פי הנתונים‬ ‫שבידי‪ ,‬סדר הדברים היה שונה (וראו להלן)‪ .‬גרסה נוספת כלולה ברשימה מאת אהרן‬ ‫יפה‪ ,‬ששימש מדריך במשתלה לגידול עצי יער וצמחי נוי במקוה ישראל‪ .‬לטענתו‬ ‫הובא אלתרמן למשתלה על ידי קראוזה והלל'ס‪ ,‬אך הוא הסתלק משם עוד בטרם‬ ‫סיים את יום העבודה הראשון שלו‪ ,‬ולא חזר עוד‪ .‬את הרשימה (שנכתבה בנובמבר‬ ‫‪ )1992‬העמיד לרשותי שלמה שבא‪ ,‬שקיבל אותה לפרסום כעורך כתב העת עת־מול‪,‬‬ ‫אך החליט לגנוז אותה‪.‬‬ ‫השיר "סתיו עירוני" והרשימה "סתיו" הופיעו בכתובים‪ ,‬ז‪ ,‬גיליון ד (רפא)‪.15.11.1932 ,‬‬ ‫גיליון זה חתם למעשה את הופעתו של השבועון כתובים‪" .‬גן גיהינום" פורסם בגזית‪,‬‬ ‫חישובי הופיעה החוברת בדצמבר ‪.1932‬‬ ‫ַ‬ ‫א‪ ,‬חוברת יא־יב‪ ,‬חשון־כסלו תרצ"ג‪ .‬לפי‬ ‫בתיה כרמיאל‪ ,‬בתי הקפה של תל־אביב‪ ,1980-1920 ,‬מוזאון ארץ־ישראל ויד יצחק‬ ‫בן־צבי‪ ,2007 ,‬עמ' ‪( 225-219‬להלן‪ :‬כרמיאל‪ ,‬בתי הקפה של תל־אביב)‪.‬‬ ‫ראו ריאיון עם אורי קיסרי‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.224-223‬‬ ‫עדות יוסף סערוני‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.211-209‬‬ ‫השער‪ ,‬גיליון א‪ 1 ,‬ביוני ‪ ,1933‬עמ' ‪( 1‬חתום‪ :‬י‪ .‬טר‪.).‬‬ ‫"חגיגות העממיות" (בחתימת א‪ .‬ק־ן)‪ ,‬השער‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬גיליון ב‪ 8 ,‬ביוני ‪,1933‬‬ ‫עמ' ‪ .18-16‬הקביעה כי רשימה זו נכתבה על ידי אלתרמן מבוססת על השימוש‬ ‫בסימן "א־ן" (אלתרמן)‪ ,‬על הכרת סגנונו וכן על הדמיון בין רשימה זו לבין הרשימה‬ ‫שפרסם על אותו הנושא בהארץ‪ .‬וראו‪" :‬פרצופים והרהורים בין המפרץ וההר"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪" ;23.6.1933 ;21.6.1933‬ערים בעולם — חיפה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון א‪,23.5.1933 ,‬‬ ‫עמ' ‪ ;23 ,20‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪ .131-128‬לפרשת הפילוג בכתובים בזיקה לאלתרמן ראו‬ ‫אצל הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪.392 ;387‬‬ ‫"מרלין דיטריך — האחת והכפולה"‪ ,‬כלנוע‪ ,‬שנה ג‪ ,‬גיליון ‪,9.12.1933 ,24-23‬‬ ‫עמ' ‪" ;19‬עדלידע בתל־אביב"‪ ,‬כלנוע‪ ,‬שנה ד‪ ,‬גיליון ‪ ,15.3.1934 ,5‬עמ' ‪" ;7-5‬מלך‬ ‫הרמשים"‪ ,‬כלנוע‪ ,‬שנה ד‪ ,‬גיליון ‪ ,31.5.1934 ,11‬עמ' ‪ .51-14‬שתי הרשימות הופיעו‬ ‫בחתימת "אלוף נון"‪ .‬על האגדה‪ ,‬שהוגדרה "עיבוד"‪ ,‬חתם אלתרמן בשמו המלא‪.‬‬ ‫יצוין כי קודם הצטרפותו לכלנוע פרסם אלתרמן בעיתון זה שיר שהופיע בגיליון‬ ‫שהוקדש כולו לילדים‪" :‬ילדה‪ ,‬כלבלב ופעמון"‪ ,‬כלנוע‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ‪( 26‬גיליון‬ ‫הילדים)‪ ,23.12.1932 ,‬עמ' ‪ ;3‬נדפס ב‪ :‬נתן אלתרמן‪ ,‬לילדים‪ ,‬ציורים‪ :‬צילה בינדר‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,1972 ,‬עמ' ‪( 11-7‬להלן‪ :‬לילדים)‪.‬‬ ‫דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.246‬‬ ‫ראו מכתב של יצחק אלתרמן לבנו נתן אלתרמן מיום ‪ ,11.6.1933‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫מכתב מס' ‪.15‬‬ ‫ז‪.‬ה‪ .‬רוני (הבכור)‪ ,‬המלחמה לאש‪ ,‬תרגם מצרפתית נ‪ .‬אלתרמן‪ ,‬בלוויית ‪ 18‬תמונות‪,‬‬

‫[ ‪] 786‬‬

‫הערות לעמ' ‪126-108‬‬

‫ ‬

‫‪ 16‬‬

‫ ‬

‫‪1 7‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫‪ 19‬‬ ‫‪ 20‬‬ ‫‪ 21‬‬

‫‪ 22‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫‪ 23‬‬ ‫‪ 24‬‬

‫‪2 5‬‬ ‫‪ 26‬‬

‫‪ 27‬‬

‫‪ 28‬‬

‫א‪.‬י‪ .‬שטיבל‪ ,‬תרצ"ג‪ .‬רומן נוסף לבני הנעורים שתרגם אלתרמן הוא רדי הזקן‪ :‬פרשת‬ ‫מעשיו ומותו מאת פרדריק מריט‪ ,‬הוצאת מצפה‪.1935 ,‬‬ ‫"נס גדול היה פה"‪ ,‬דבר (מוסף לילדים)‪ .15.12.1933 ,‬חזר ונדפס בלילדים‪ ,‬עמ' ‪.52-40‬‬ ‫נוסח מתוקן של השיר הופיע במועדים‪ ,‬סדר ספרים לחגי העם‪ ,‬ספר חנוכה‪ ,‬ערך‬ ‫חיים הררי‪ ,‬הוצאת הלשכה הראשית של הקק"ל וחברת אמנות‪ ,‬תשי"א (‪,)1951‬‬ ‫עמ' ‪ ,392-390‬וכן בחוברת נפרדת שהוציאה הקרן הקיימת לישראל (אין תאריך)‪.‬‬ ‫ראו בנדון מאמרה של יעל דר‪" ,‬החג חוזר הביתה"‪ ,‬הארץ (גלריה)‪.13.12.2009 ,‬‬ ‫התיאור המובא כאן ובהמשך הדברים מושתת על המקורות האלה‪ :‬עדות הניה זיסלה‪,‬‬ ‫בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ ;212-211‬יומנו של מרדכי עובדיהו; וכן עדותה של‬ ‫דיתה שחר‪ ,‬בתם של הניה זיסלה ומרדכי עובדיהו‪.‬‬ ‫הפתקים והמכתבים שמורים בתיק הניה זיסלה‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .15:7-9 ,‬וכן ראו‪:‬‬ ‫מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪ ,‬עמ' ‪.364-352‬‬ ‫"הראש הטוב"‪ ,‬הארץ‪ ;10.4.1933 ,‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪ .97-91‬יצוין כי זה השיר‬ ‫היחיד שמפרסם אלתרמן בין ינואר ליוני ‪.1933‬‬ ‫את גזיר העיתון קיבלתי מידיה של דיתה שחר‪ ,‬בתם של הניה זיסלה ומרדכי עובדיהו‪,‬‬ ‫ולכן לא ידוע היכן ומתי בדיוק נתפרסמה המודעה‪ .‬מועד החתונה הוא מוצ"ש‪,‬‬ ‫‪ .26.1.1935‬מקום החתונה היה ברמת גן‪ ,‬זאת על פי גזיר עיתון נוסף שנמסר לידי‪.‬‬ ‫התיאור שלעיל מבוסס על החלקים הגנוזים בעדות שמסרה הניה זיסלה למנחם דורמן‬ ‫(‪ .)1973‬ראו תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-79 ,‬‬ ‫עדות אבנר עופר‪ ,‬וכן על פי פרגמנטים אוטוביוגרפיים שכתבה עבריה עופר (כתב‬ ‫יד‪ ,‬שמור בידי אבנר עופר)‪ .‬וראו מכתבי עבריה שושני בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;247-244‬מירון‪ ,‬פרפר מן התולעת‪ ,‬עמ' ‪( 669-658‬מכתבים)‪ .‬וכן אצל מירון‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫עמ' ‪.386-364‬‬ ‫"גלויות מעמק הירדן"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון יט‪ ,8.12.1933 ,‬עמ' ‪ ;7‬במעגל‪,‬‬ ‫עמ' ‪.136-132‬‬ ‫"עץ הפלפל"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון כ‪-‬כא‪ ,22.12.1933 ,‬עמ' ‪ ;3‬שירים ‪,1935-1931‬‬ ‫עמ' ‪.119-118‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬פזמונות לפורים"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון כט‪-‬ל‪ ,28.2.1934 ,‬עמ' ‪.7‬‬ ‫בשנת ‪ 1942‬נישאה עבריה שושני בנישואים שניים לצבי עופר (הרשקוביץ)‪ ,‬גם הוא‬ ‫חבר אפיקים‪ ,‬ויחד אתו עקרה לקיבוץ גבת (ואחר כך ליפעת)‪ .‬מאז נודעה בשם‬ ‫"עבריה עופר"‪ ,‬וכל פרסומיה (בעיקר שירה) הופיעו בשם זה‪ .‬על הקשרים המוקדמים‬ ‫ידידה דוד שמטרלינג‬ ‫ּ‬ ‫בין עבריה ליוסף אופין ניתן ללמוד ממכתב ששיגר אליה‬ ‫בדגניה א' ב־‪ 22‬בספטמבר ‪ ,1934‬ובו מוסר הכותב לעבריה "פריסת שלום" מיוסף‬ ‫אופין‪ .‬בשלב מסוים היה אופין מושא לחיזוריה של המשוררת לאה גולדברג‪ .‬ראו‪:‬‬ ‫שרה בן־ראובן‪" ,‬אינני רוצה להפסיד ידיד‪ ,‬שהוא לי הרבה מאוד"‪ ,‬הארץ ("תרבות‬ ‫וספרות")‪.31.12.2010 ,‬‬ ‫עדות חנה גורדון‪ .‬גורדון מעידה כי נפגשה עם הקבוצה בתל עמל‪ ,‬ביתה של לאה‬ ‫להב‪ ,‬ואחר כך הצטרפה אליה להמשך הסיור‪ .‬להערכתה‪ ,‬התקיים הביקור באפיקים‬ ‫ב־‪ .1941‬וראו מכתבו של אבנר עופר למערכת הארץ‪" :‬האם תהיי אתי?"‪ ,‬מוסף הארץ‬ ‫(במדור "תגובות")‪ ,8.8.1997 ,‬עמ' ‪.4‬‬ ‫שארל בודלר‪ ,‬פרחי הרע‪ ,‬תרגם דורי מנור‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ .1997 ,‬ראו גם "הערת‬ ‫המתרגם‪ :‬העץ חסר הגזע"‪ ,‬ההערות לשירים‪ ,‬וכן מסתו של שמעון זנדבנק‪" :‬בודלר‬ ‫בחדרו הכפול"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .89-84 ;16-7‬בעיזבונו של שלונסקי נמצאו כתבי יד של‬ ‫תרגומי אלתרמן לשניים משירי בודלר‪" ,‬הפכים" ו"הנפילה"‪ .‬התרגומים כלולים‬ ‫בספר‪ :‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪ ;185-184‬זאת לבד מ"המזרקה" הנזכר לעיל‪ .‬יצוין‬

‫[ ‪] 787‬‬

‫הערות לעמ' ‪132-127‬‬

‫‪ 29‬‬ ‫‪ 30‬‬

‫ ‬ ‫‪ 31‬‬ ‫‪3 2‬‬

‫‪ 33‬‬

‫‪ 34‬‬

‫‪3 5‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬

‫כי שירי בודלר כסדרם החלו להיתרגם לעברית על ידי אליהו מייטוס כבר בשנות‬ ‫השלושים‪ ,‬חלקם הופיעו בכתב העת גזית שבו השתתף גם אלתרמן; ראו‪ :‬פרחי הרע‪,‬‬ ‫תרגם מצרפתית אליהו מייטוס‪ ,‬הוצאת יהושע צ'צ'יק‪.1962 ,‬‬ ‫"על הבלתי־מובן בשירה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון יח‪ ,24.11.1933 ,‬עמ' ‪ ;3-2‬במעגל‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .17-11‬אלתרמן מתייחס במאמרו לסדרת מאמריו של שלונסקי‪" ,‬מחניים"‪,‬‬ ‫שפורסמה בטורים בחודשים יולי‪-‬אוגוסט ‪.1933‬‬ ‫"סתיו עירוני"‪ ,‬כתובים‪ ,‬שנה ז‪ ,‬גיליון ד‪ ,25.11.1932 ,‬עמ' ‪" ;3‬ניחוח אישה"‪ ,‬גזית‪,‬‬ ‫כרך א‪ ,‬חוברת ט‪-‬י (ספטמבר‪-‬אוקטובר ‪ ,)1932‬עמ' ‪" ;35-33‬גן גיהינום"‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫חוברת יא‪-‬יב (נובמבר‪-‬דצמבר ‪ ,)1932‬עמ' ‪" ;13‬שיר צריך לנגן"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪,‬‬ ‫גיליון ח‪ ,11.8.1933 ,‬עמ' ‪" ;2‬הוד אדישותנו"‪ ,‬שם‪ ,‬גיליון יא‪-‬יב‪ ,18.9.1933 ,‬עמ' ‪;2‬‬ ‫"משהו כחול‪ ,‬מאוד כחול"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון מג‪-‬מד‪ ,28.6.1934 ,‬עמ' ‪ ;3‬שירים‬ ‫‪ ,1935-1931‬עמ' ‪ .135-127 ,112-107 ,88-72 ,71-68‬לרישום ביבליוגרפי של יתר‬ ‫השירים הנזכרים ראו מחברות אלתרמן‪ ,‬ב‪ ,1979 ,‬עמ' ‪.187-186‬‬ ‫טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון מז‪ ,27.7.1934 ,‬עמ' ‪ ;1‬ראו‪ :‬שירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪.139-136‬‬ ‫"אבא נלחם לחופש"‪ ,‬דבר (מוסף לילדים)‪ .9.3.1934 ,‬וכן ראו ידיעה בדבר‬ ‫מ־‪"( 14.2.1934‬וינה הסוציאליסטית נלחמת על נפשה"); אמיל ורהרן‪" ,‬בתי חרושת"‪,‬‬ ‫טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון מז‪ ,27.7.1934 ,‬עמ' ‪" ;4‬העבודה"‪ ,‬שם‪( 27.7.1934 ,‬בגיליון זה‬ ‫התפרסם גם השיר "אל תיתנו להם רובים"); התרגומים לשירי ורהרן נדפסו בשירים‬ ‫‪ ,1935-1931‬עמ' ‪ .183-175‬פרשת פרסומו של השיר "אבא נלחם לחופש" נדונה‬ ‫בהרחבה במאמרה של עזה צבי‪" ,‬מסעו של אבא נלחם לחופש"‪ ,‬כרמל‪ :‬כתב־עת‬ ‫לשירה‪ ,‬סתיו ‪ ,2010‬מס' ‪ ,15‬עמ' ‪( 77-60‬להלן‪ :‬צבי‪" ,‬מסעו של אבא נלחם לחופש")‪.‬‬ ‫ראו‪ :‬ברטולד ברכט‪ ,‬מבחר שירים‪ ,‬תרגם מרדכי אבי־שאול‪ ,‬ספרית פועלים‪,1967 ,‬‬ ‫עמ' ‪ .71-67‬בשנת ‪ 1936‬תרגם אלתרמן עבור להקת "תיבת נח" את "הבלדה על הנה‬ ‫קש"‪ ,‬גם היא מאת ברטולד ברכט‪ .‬ראו אצל דבורה גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪:‬‬ ‫נתן אלתרמן והבמה העברית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2008 ,‬עמ' ‪( 19-15‬להלן‪ :‬גילולה‪ ,‬מול‬ ‫תגמול מחיאות כפיים)‪ .‬וכן ראו מאמרו של אלישע פורת "מקור השראה אפשרי"‪,‬‬ ‫הדן בהשפעתו של משה ליפשיץ‪ ,‬איש חבורת "יחדיו"‪ ,‬על אלתרמן‪ .‬פורת טוען כי‬ ‫ליפשיץ‪ ,‬שצידד בהשקפות ברוח השמאל האירופי‪ ,‬כתב שירים נגד המלחמה‪ ,‬אחד‬ ‫מהם‪" ,‬הבלדה לחיילים האלמונים"‪ ,‬עשה רושם על אלתרמן‪ ,‬והוא אף בחר לתרגם‬ ‫אותו מיידיש לעברית‪.‬‬ ‫כך שמעתי מפיו של המשורר חיים גורי‪ .‬עד כה לא עלה בידי לאתר את הידיעה באחד‬ ‫העיתונים‪ .‬יצוין כי השימוש בגז כנשק התקפי — שהחל ביוזמת גרמניה — היה אחד‬ ‫מחידושיה המזוויעים של מלחמת העולם הראשונה (מיליון ו־‪ 300‬אלף נפגעים‪ ,‬מהם‬ ‫‪ 91‬אלף הרוגים)‪.‬‬ ‫אריך מריה רמרק‪ ,‬במערב אין כל חדש‪ ,‬תרגם יעקב הורוביץ‪ ,‬א‪ .‬י‪ .‬שטיבל‪ ,‬תרפ"ט‪.‬‬ ‫לא תרצח‪ :‬ילקוט קטן של שירים נגד המלחמה בספרות העולם‪ ,‬מלוקטים ומתורגמים‬ ‫ומוסברים במבוא על ידי א‪ .‬שלונסקי‪ ,‬יחדיו‪ ,‬תרצ"ג‪.‬‬ ‫וכך גם "אבא נלחם לחופש"‪ ,‬שהושר לראשונה בעין חרוד בחגיגת אחד במאי ‪,1934‬‬ ‫ומכאן התפשט והיה לאחד משירי תנועות הנוער‪ .‬לימים נכלל השיר בשירון הנוער‬ ‫העובד‪ ,‬תמוז‪ ,‬תש"ח‪ .‬ראו מאמרה של צבי‪" ,‬מסעו של אבא נלחם לחופש"‪ ,‬עמ' ‪;62‬‬ ‫‪ .67‬יצוין כי "אל תיתנו להם רובים" היה השיר היחיד פרי עטו של אלתרמן שנכלל‬ ‫באנתולוגיה שערך אליהו מייטוס‪ ,‬שירתנו החדשה‪ :‬ליקוטים למקרא ולדקלום‪ ,‬הוצאת‬ ‫כינוס על יד דביר‪ ,‬תרצ"ח‪ ,‬עמ' תנט־תסא‪ .‬בתגובה על שיר זה כתב יונתן רטוש מעין‬ ‫פרודיה‪" ,‬אל הנשק"‪ ,‬אך נמנע מלפרסמה‪ .‬ראו‪ :‬יהושע פורת‪ ,‬שלח ועט בידו‪ :‬חייו של‬ ‫"תנוּ ָל ֶהם רוֹ ִבים‪ /‬וְ נַ ֲע ִמ ָידה‬ ‫יונתן רטוש‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,1989 ,‬עמ' ‪ .92‬רטוש כתב‪ְּ :‬‬

‫[ ‪] 788‬‬

‫הערות לעמ' ‪140-132‬‬

‫‪ 38‬‬ ‫‪ 39‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 40‬‬ ‫‪ 41‬‬

‫‪ 42‬‬ ‫‪4 3‬‬

‫‪4 4‬‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬ ‫‪ 47‬‬ ‫ ‬

‫‪ 48‬‬

‫‪ 49‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 50‬‬

‫‪ 51‬‬

‫ֶאל ַה ִ ּקיר‪ָּ /‬כל נָ ָבל‪ /,‬וּ ִמ ְס ָּת ֵאב‪ /‬וּ ַמ ְת ֶעה‪ִּ ... /‬כי ָב ֵא ׁש ַוּב ַּב ְרזֶ ל‪ִ /‬וּבזְ ר ַֹע‪ְּ /‬כ ֵמ ָאז‪ /‬נַ ֲעשֶׂ ה ֶאת‪/‬‬ ‫עוֹ ָל ֵמנוּ ‪ /‬זֶ ה —‪ִּ ...‬כי ָב ֵא ׁש ַוּב ַּב ְרזֶ ל —‪ְּ /‬במוֹ יָ ֵדנוּ —‪ /‬נַ ֲחרֹץ ֶאת גּ וֹ ָר ֵלנוּ ‪ְּ //‬כ ֵמ ַעד ־" על‬ ‫אמנותו של סטפן ווֹ לפה שמעתי מפיו של המלחין מיכאל וולפה‪ .‬וכן ראו דברי יוסף‬ ‫טל בספר זיכרונותיו‪ ,‬עד יוסף (רשמה עדה ברודסקי)‪ ,‬כרמל‪.1997 ,‬‬ ‫"שיר הגיליוטינה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון מט‪-‬נ‪ .5.9.1934 ,‬עמ' ‪ ;4‬שירים ‪,1935-1931‬‬ ‫עמ' ‪.142-139‬‬ ‫השיר פורסם בהארץ ב־‪ .27.9.1935‬השירים האחרים שהופיעו בשנה זו היו‪" :‬דצמבר"‪,‬‬ ‫‪" ;3.5.1935‬שעה לבנה"‪ .9.8.1935 ,‬השירים נדפסו בשירים ‪ ,1935-1931‬עמ' ‪.164-160‬‬ ‫בגזית פרסם אלתרמן את השיר "מלכודת"‪ ,‬כרך ב‪ ,‬חוברת ה‪-‬ו‪ ,‬תרצ"ד‪-‬תרצ"ה‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ;62‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .152-150‬לפי המשוער הופיעה חוברת זו באוקטובר ‪.1935‬‬ ‫הסירוב להשתתף בטורים המחודש נבע גם מהסתייגותו מדרך ההתנהלות של‬ ‫שלונסקי כעורכו של כתב העת‪ .‬ראו יומנו של ישראל זמורה מיום ‪.20.12.1938‬‬ ‫הכוונה לספר כוכבים בחוץ (על כך להלן פרק חמישי); וראו‪ :‬בעז ערפלי‪" ,‬מ'אבני בהו'‬ ‫ל'כוכבים בחוץ' — השפעה‪ ,‬התמודדות‪ ,‬התעצמות"‪ ,‬חדוות ההשוואה‪ :‬תמורות בשירה‬ ‫העברית המודרנית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2004 ,‬עמ' ‪ .228-142‬ערפלי טוען כי אלתרמן‬ ‫היה נתון תחת הרושם של אבני בוהו מאת א‪ .‬שלונסקי (‪ )1933‬שהופיע כנתינה אחת‬ ‫ולא כלקט שירים‪.‬‬ ‫עדותו של משה אונגרפלד‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-48 ,‬‬ ‫"אבוס"‪ ,‬הארץ‪( 30.9.1932 ,‬ראו לעיל הערה ‪" ;)3‬תל־אביב" (ציורים)‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪ .10.1.1933-16.11.1932 — 23.10.1932‬חזר ונדפס בתל־אביב הקטנה (כתב‪ :‬נתן‬ ‫אלתרמן)‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ט‪ ,‬עמ' ‪( 25-9‬להלן‪ :‬תל־אביב הקטנה); "קול‬ ‫המון"‪ ,‬הארץ‪ ;4.11.1932 ,‬טשקנט עיר הלחם מאת א‪ .‬נברוב‪ ,‬בתרגומו של א‪ .‬שלונסקי‪,‬‬ ‫מצפה‪ ,‬תרצ"ב‪.‬‬ ‫מצוטט מתוך כתבה עיתונאית בשם‪" :‬הצטלמנו!‪( "..‬ועל כך להלן הערה ‪.)48‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.43‬‬ ‫"בסחרחורת (תמונות ופרצופים ממרכז מסחרי בתל־אביב)"‪ ,‬הארץ‪ ;15.9.1933 ,‬חזר‬ ‫ונדפס בתל־אביב הקטנה‪ ,‬עמ' ‪ .51-29‬יצוין כי אין הכוונה לבורסה לניירות ערך‪,‬‬ ‫שהחלה לפעול רק ב־‪.1953‬‬ ‫"עיר ואם"‪ ,‬הארץ‪ ;15.2.1934 ,‬חזר ונדפס בתל־אביב הקטנה‪ ,‬עמ' ‪ .57-52‬ראו גם‬ ‫את הרשימה "קונכיות — ציור על־פני החול"‪ ,‬הארץ‪ ;8.5.1933 ,‬תל־אביב הקטנה‪,‬‬ ‫עמ' ‪.28-26‬‬ ‫"מן הקצה אל הקצה"‪ ,‬הארץ‪" ;18.5.1933 ,‬פרשת אמין ('סטיה לירית')"‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫‪" ;16.10.1933‬הצטלמנו!‪( ..‬תסביך נחיתות)"‪ ,‬שם‪" ;5.11.1933 ,‬אזרחים"‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫‪.5.2.1934‬‬ ‫"סקיצות תל־אביביות"‪ ,‬בתוך‪ :‬נתן אלתרמן‪ ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ד‪,‬‬ ‫עמ' ‪( 50-9‬להלן‪ :‬רגעים)‪.‬‬ ‫יצוין כי השיר "היינו כחולמים" נדפס בתוספת הערב של דבר ב־‪ ,31.8.1934‬ולא‬ ‫ב־‪ — 1.9.1934‬כפי שמצוין ברשימה הביבליוגרפית שהתקין מנחם דורמן ל"רגעים"‪.‬‬ ‫מכאן שאין בשיר התייחסות גם לחלק השני של פרשת ולוס‪ ,‬כפי שמציע דורמן‬ ‫בביאוריו (רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .)304-303‬על פרשת ולוס ראו‪ :‬אריה ל‪ .‬אבנרי‪ ,‬מ"ולוס"‬ ‫עד "טאורוס"‪ :‬עשור ראשון להעפלה‪ ,1944-1934 :‬יד טבנקין‪ ,‬המכון לחקר כוח המגן‪,‬‬ ‫‪.1985‬‬ ‫"שיר ערש"‪ ,‬דבר (תוספת ערב)‪" ;29.9.1934 ,‬בין הזמנים"‪ ,‬שם‪;6.10.1934 ,‬‬ ‫"המלחמה"‪ ,‬שם‪" ;20.10.1934 ,‬שלום"‪ ,‬שם‪ ;2.11.1934 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .50-41‬וראו‬ ‫ידיעות בדבר מיום ‪.28.10.1934 ;10.10.1934 ;6.10.1934‬‬

‫[ ‪] 789‬‬

‫הערות לעמ' ‪155-140‬‬ ‫‪5 2‬‬ ‫‪ 53‬‬ ‫‪ 54‬‬ ‫‪ 55‬‬

‫‪5 6‬‬ ‫‪ 57‬‬ ‫‪5 8‬‬ ‫‪ 59‬‬ ‫‪6 0‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪ 62‬‬ ‫‪ 63‬‬ ‫‪6 4‬‬ ‫‪ 65‬‬

‫ראו מכתבו של גרשום שוקן למנחם דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.249‬‬ ‫נ‪ .‬אלתרמן‪" ,‬פרוזדורים‪ :‬פולמוס בלוית זמר"‪ ,‬הארץ‪ .22.11.1934 ,‬המאמר פורסם‬ ‫סמוך לשיר "רוכל" שהופיע במדור "נקודות השקפה"‪.‬‬ ‫ד‪ .‬פינס‪" ,‬בזמר ובלי זמר"‪ ,‬דבר (תוספת ערב)‪ ;24.11.1934 ,‬אתב"ש (דב שטוק־סדן)‪,‬‬ ‫"אני יושב באפר"‪ ,‬שם‪ .26.11.1934 ,‬פרשה זו נסקרת על ידי מרדכי נאור‪" ,‬מה נתן‬ ‫יונתן לאלתרמן"‪ ,‬מוסף הארץ‪.13.8.2010 ,‬‬ ‫"רחובות ושלטים"‪ ,‬הארץ‪" ;7.11.1934 ,‬אידיליה שקטה"‪ ,‬שם‪" ;9.11.1934 ,‬לילות‬ ‫בכנען"‪ ,‬שם‪" ;13.11.1934 ,‬גשם"‪ ,‬שם‪" ;15.11.1934 ,‬רוכל"‪ ,‬שם ("נקודות‬ ‫השקפה")‪" ;22.11.1934 ,‬ימימה והמהפכה"‪ ,‬שם‪" ;27.11.1934 ,‬ערב סתיו"‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫‪" ;30.11.1934‬חייו של יוחאי"‪ ,‬שם ("רגעים")‪" ;3.12.1934 ,‬נשפי חנוכה בתוכנית‬ ‫לאומית"‪ ,‬שם ("נקודות השקפה")‪" ;7.12.1934 ,‬דור דור וחורשיו"‪ ,‬שם ("רגעים")‪,‬‬ ‫‪ .11.12.1934‬שירים אלה נדפסו מחדש ברגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.70-51‬‬ ‫ריאיון עם ברוך גילאון‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.215-212‬‬ ‫אילנה קליימן‪'" ,‬המטאטא'‪ :‬התאטרון הסאטירי הא"י" (עבודת גמר לקבלת תואר‬ ‫מוסמך)‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪( 1991 ,‬להלן‪ :‬קליימן‪" ,‬המטאטא"); וכן ראו‪ :‬גילולה‪,‬‬ ‫מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.61-38‬‬ ‫ריאיון עם משה וילנסקי‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.233-232‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪ ,‬תיק ‪ .56.4.4‬וכן‬ ‫ראו‪ :‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.13-9‬‬ ‫ריאיון עם יעקב טימן‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.215‬‬ ‫ריאיון עם יעקב טימן וכן עדותו של משה וילנסקי‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.233-232 ,220-215‬‬ ‫ראו תיק המופע "שניים אוחזים‪ ,"...‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪;56.4.4 ,‬‬ ‫וכן פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ ;17-14‬וראו קליימן‪" ,‬המטאטא"‪ ,‬עמ' ‪.19-18‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק "פרוספריטי"‪ .56.3.6 ,‬וכן ראו‪ :‬פזמונים‬ ‫ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.28-18‬‬ ‫ראו‪ :‬תמי רזי‪ ,‬ילדי ההפקר‪ :‬החצר האחורית של תל־אביב המנדטורית‪ ,‬עם עובד‪.2009 ,‬‬ ‫פזמונים ושירי זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.42-41‬‬

‫פרק חמישי‪ :‬עוד חוזר הניגון‬ ‫‪ 1‬‬ ‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬

‫ ‪4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬

‫לפי גרסתה נולדה רחל מרכוס ב־‪ .1913‬על פי עדויות המשפחה יש להקדים את‬ ‫תאריך הלידה שלה לשנת ‪ 1910‬או אפילו ‪.1909‬‬ ‫ריאיון עם רחל מרכוס‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ ;223-220‬וכן עדות שרית‬ ‫גמליאל; וכן ראו ריאיון עם תמר מרוז‪" ,‬למרגלות הר געש"‪ ,‬מוסף הארץ‪.12.12.1985 ,‬‬ ‫בספרו האוטוביוגרפי כותב משה הלוי כי האהל יצא למסע הופעות באירופה "באחד‬ ‫מימי האביב" של שנת ‪ ,1934‬כשהרפרטואר שלו כולל גם את הצגת "בשפל"‪ .‬על‬ ‫פי זה אפשר לקבוע את תאריך הגעתה של רחל מרכוס לתל אביב לתחילת האביב‬ ‫של אותה שנה‪ ,‬לסוף מארס תחילת אפריל ‪( 1934‬קודם לכן שהתה‪ ,‬על פי עדותה‪,‬‬ ‫חודשים אחדים בחדרה)‪ .‬ראו‪ :‬דרכי עלי במות‪ ,‬מסדה‪ ,1955 ,‬עמ' ‪.152-151‬‬ ‫‪.R.C. Sherriff, Journey's End, Penguin Books, 1983‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪" .33.1.1‬שיר גיבורי החיל" נדפס‬ ‫בתוכניית המחזה‪ .‬חתום‪ :‬נ‪ .‬אלתרמן‪ .‬כתב היד של הגרסה המתורגמת לא נמצא‪ ,‬ולכן‬ ‫שיבוצו של השיר בטקסט של המחזה הוא בגדר השערה‪.‬‬ ‫כלנוע‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬גיליון ‪.1.11.1934 ,21‬‬

‫[ ‪] 790‬‬

‫הערות לעמ' ‪167-155‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫ ‬

‫‪ 10‬‬

‫‪ 11‬‬

‫ ‬

‫‪ 12‬‬

‫‪ 13‬‬ ‫‪ 14‬‬

‫‪ 15‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫ ‬

‫‪ 19‬‬

‫‪ 20‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬

‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק "מקרים"; וראו המאמר "'מקרים'‬ ‫(תיאטרון חדש)"‪ ,‬כלנוע‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬גיליון ‪.15.11.1934 ,22‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ .41.1.5 ,‬התיק כולל את תרגום המחזה‬ ‫בהדפסת מכונה כתיבה‪.‬‬ ‫מרים ברנשטיין־כהן‪ ,‬כטיפה בים‪ :‬זכרונות‪ ,‬מסדה‪ ,1971 ,‬עמ' ‪ .181-180‬וכן‬ ‫ראו‪ :‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .292‬תוכניית המחזה שמורה בארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪" .15:5-16‬שיר מיר'לה" פורסם גם בדבר תוספת ערב‪.17.11.1935 ,‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪ .15:2-300-301 ,‬וכן ראו‪ :‬עזרא להד‪" ,‬בימות הצפון"‪ ,‬תיאטרון‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,1965 ,16‬עמ' ‪ .15‬גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪ .18-10‬בספרה‬ ‫מתייחסת גילולה גם לביצוע המחודש ומעורר המחלוקת של השיר בהלחנה של סשה‬ ‫ארגוב ובביצועו של הזמר אריק לביא (‪.)1958‬‬ ‫אורי קיסרי‪" ,‬תיאטרון עברי מציג‪ :‬הבית על הגבול"‪ ,‬תשע בערב‪,28.10.1937 ,‬‬ ‫עמ' ‪.12‬‬ ‫"ימימה והמהפכה"‪ ,‬הארץ‪" ;27.11.1934 ,‬ימימה בקולנוע"‪ ,‬שם‪ ;21.12.1934 ,‬רגעים‪,‬‬ ‫א‪ ,‬עמ' ‪ .75-74 ;63-61‬על השיר "גדודי האש" ראו אצל ראובן קריץ‪" ,‬בפרסום חוקר‪:‬‬ ‫של מי 'גדודי האש?"‪ ,‬ערב רב‪ :‬על ספרים סופרים וסוגיות ספרות‪ ,‬פורה‪ ,1990 ,‬עמ'‬ ‫‪.148-133‬‬ ‫רגעים‪ ,‬כרכים א‪-‬ב; וכן ראו‪" :‬רגעים"‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.167-151‬‬ ‫תאריכי פרסום השירים בעיתון מובאים ברשימה ברגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.352-341‬‬ ‫משה ליב חשקס‪ ,‬מחט בבשר החי (קבוצת שירים סטיריים מחיי עמנו בארץ רוסיא)‪ ,‬דפוס‬ ‫צדרבוים‪ ,‬פטרבורג תרל"ז; הנ"ל‪ ,‬ספר היומי‪ :‬כולל כל השירים שנכתבו על כל יום ויום‪,‬‬ ‫דפוס צדרבוים‪ ,‬פטרבורג תרמ"א; אהרן צפנת‪ ,‬לרוח היום‪ :‬פרקי שירה להומור וסטירה‪,‬‬ ‫הוצאת ליהודים‪ ,‬ורשה תרפ"ט‪ .‬שיריהם האקטואליים של אלכסנדר פן ויהודה קרני‬ ‫לא כונסו בספרים‪ .‬בעניין "אתב"ש"‪ ,‬ראו לעיל‪ ,‬פרק רביעי‪.‬‬ ‫רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .183-182 ;179-178 ;136-135‬וכן ראו השיר "מעשה בתרנגולת"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;4.12.1935 ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.205-203‬‬ ‫"טומי והמלך והסויטהרט"‪ ,‬הארץ‪ ;6.5.1935 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;134-133‬השביתה"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;28.10.1935 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 192‬הערה בעמ' ‪.)308‬‬ ‫"מסמר העונה"‪ ,‬הארץ‪ ;2.6.1936 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 261-260‬הערה בעמ' ‪" ;)315‬במחנה‬ ‫הפליטים"‪ ,‬הארץ‪ ;5.7.1936 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 274-273‬הערה בעמ' ‪" ;)316‬על חטא‬ ‫שיסוי והסתה"‪ ,‬הארץ‪ ;16.3.1937 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 13-12‬הערה בעמ' ‪.)330-329‬‬ ‫"הוועדה מסיירת"‪ ,‬הארץ‪ ;16.11.1936 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 296-295‬הערה בעמ'‬ ‫‪" ;)318-317‬שאלה פרינציפיונית"‪ ,‬הארץ‪ ;30.12.1936 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 300‬הערה‬ ‫בעמ' ‪ .)318‬הקונצרט הראשון של התזמורת הארץ־ישראלית נערך ב־‪.27.12.1936‬‬ ‫"לפני החלק השני בוועדה"‪ ,‬הארץ‪ ;10.1.1937 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 7‬הערה בעמ' ‪.)329‬‬ ‫"שעה היסטורית"‪ ,‬הארץ‪ ;7.7.1937 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 20-19‬הערה בעמ' ‪.)331-330‬‬ ‫"רדיו וינאי"‪ ,‬הארץ‪ ;16.3.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;46‬לילה אירופי"‪ ,‬הארץ‪;20.9.1938 ,‬‬ ‫רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .60‬וכן ראו‪" :‬איטליה מציגה"‪ ,‬הארץ‪ ;7.7.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪;58‬‬ ‫"ברלין דורשת מושבות"‪ ,‬הארץ‪ ;2.11.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;63‬סתיו בג'נבה"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;7.11.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.65-64‬‬ ‫"שאלת הפליטים באויאן"‪ ,‬הארץ‪ ;7.7.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ,57‬וראו הערות‬ ‫בעמ' ‪.332-331‬‬ ‫הארץ‪.13.11.1938 ,‬‬ ‫"הפרווה"‪ ,‬הארץ‪ ;20.11.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .67-66‬וראו השיר "פקודה גרמנית"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;20.11.1935 ,‬רגעים‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .199-198‬השיר נכתב בעקבות הדרישה שהפנה‬

‫[ ‪] 791‬‬

‫הערות לעמ' ‪176-167‬‬

‫‪ 23‬‬ ‫‪ 24‬‬ ‫‪ 25‬‬

‫‪ 26‬‬ ‫‪2 7‬‬ ‫‪ 28‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪ 31‬‬

‫‪3 2‬‬ ‫‪ 33‬‬ ‫‪3 4‬‬ ‫‪ 35‬‬ ‫‪ 36‬‬

‫‪3 7‬‬ ‫‪ 38‬‬

‫שר התעמולה הגרמני גבלס למכון היהודי בגרמניה להימנע מלהשתמש בלוח השנה‬ ‫האזרחי‪.‬‬ ‫"נבלה חדשה של ה'ס‪.‬א'‪ :‬משליכים עשרות ילדים רכים ביערות הספר"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪.24.11.1938‬‬ ‫"אגדה על ילדים ביער"‪ ,‬הארץ‪ ;29.11.1938 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 8-7‬תחת‬ ‫הכותרת‪" :‬אגדה על ילדים שנדדו ביערות")‪.‬‬ ‫"רומנס על הספסל"‪ ,‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ ;56-53‬השיר "סרצה" מאת אייסק‬ ‫דונייבסקי נכלל בסרט הרוסי "החברייה העליזה"‪ ,‬שהוצג אז בתל אביב‪ .‬ראו‪ :‬הכהן‪,‬‬ ‫בכל זאת יש בה משהו‪ ,‬עמ' ‪ ;95‬נתן שחר‪ ,‬שיר שיר עלה נא‪ :‬תולדות הזמר העברי‪ ,‬מודן‪,‬‬ ‫‪ ,2006‬עמ' ‪ ;135‬אורי קיסרי‪" ,‬המטאטא מציג 'היינו כחולמים‪ ,"'...‬תשע בערב‪ ,‬גיליון‬ ‫‪.9.12.1937 ,40‬‬ ‫נתן ויעקב גרוס‪ ,‬הסרט העברי‪ :‬פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל‪ ,1991 ,‬עמ'‬ ‫‪ .122-118‬הסרט (בגרסתו האנגלית) שמור בארכיון הקולנוע היהודי ע"ש שפילברג‪,‬‬ ‫האוניברסיטה העברית‪.‬‬ ‫הכהן‪ ,‬בכל זאת יש בה משהו‪ ,‬עמ' ‪.104‬‬ ‫"שיר בוקר"‪ ,‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.303-302‬‬ ‫"שיר הכביש"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.308‬‬ ‫"שיר העמק"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .311-310‬השיר הוקלט באותה שנה על ידי הזמרת חנה‬ ‫קיפניס באולפני חברת ההקלטה היהודית "לוקראפון" בברלין‪ ,‬בליווי תזמורת שעליה‬ ‫ניצח שבתאי פטרושקה‪.‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ;307 ;304 ;298-297‬יוסף ספיבק‪" ,‬ציוני דרך בזמר‬ ‫הישראלי‪ :‬הורה מדורה — פרקים בתולדות הזמר העברי — פרק י"ג על יואל ולבה"‪,‬‬ ‫רוקדים‪ :‬המגזין לריקודי עם ומחול‪ ,2005 ,66 ,‬עמ' ‪ .25-22‬ספיבק טוען כי השיר נכתב‬ ‫ב־‪ ;1934‬הרצל שמואלי‪ ,‬הזמר הישראלי‪ ,‬הספריה למוסיקה‪( 1971 ,‬ע"פ המפתח)‪ .‬יש‬ ‫הגורסים כי אלתרמן כתב‪" :‬אין זה פלא" ולא "איזה פלא"‪ .‬ולעניין דמות החלוץ ראו‪:‬‬ ‫ש‪.‬נ‪ .‬אייזנשטאדט‪ ,‬החברה הישראלית‪ :‬רקע‪ ,‬התפתחות ובעיות‪ ,‬מאגנס‪.1973 ,‬‬ ‫"קבוץ תל־עמל עלה על הקרקע"‪ ,‬דבר‪.11.12.1936 ,‬‬ ‫ראו צילום משנת ‪ 1936‬הנכלל בחוברת‪ :‬לאה אלתרמן־להב‪ ,‬שנה למותה‪ ,‬הוצאת קיבוץ‬ ‫ניר דוד‪( 1967 ,‬להלן‪ :‬לאה אלתרמן־להב‪ ,‬שנה למותה)‪.‬‬ ‫עדות ערן להב‪.‬‬ ‫מעמד זה היה‪ ,‬לדעתי‪ ,‬מקור ההשראה לשיר "על ארץ־אבנים" שנכלל בפואמה‬ ‫"שמחת עניים" (‪ — 1941‬להלן בפרק השישי)‪.‬‬ ‫ראו הקדמתו של אליהו הכהן לספר שיריו של מ‪ .‬זעירא‪ ,‬היו לילות‪ ,‬מפעלי תרבות‬ ‫וחינוך‪ .1998 ,‬בתוכניית נשף העשור הופיע ציון מיוחד לפיו "המגדל הראשון" הוא‬ ‫"שיר חדש"‪ ,‬שנועד להילמד באותו ערב‪ ,‬כשעל העמוד שמנגד נדפסו מילות השיר‪.‬‬ ‫מכאן הסברה כי בערב זה בוצע השיר לראשונה‪ ,‬על אף המרחק מן המאורע עצמו‪.‬‬ ‫עדות נוספת לעניין השיר היא של יהושע לוריא‪ ,‬מראשוני תל עמל‪ ,‬שלדבריו הוצג‬ ‫השיר לראשונה בפני תושבי הקיבוץ בערב שנערך לרגל מלאות חמש שנים להיווסדו‬ ‫(‪ .)1941‬בערב נכח המלחין זעירא‪ ,‬והוא הדריך את חברי המשק בביצוע השיר‪.‬‬ ‫לדבריו רק מאז נודע השיר בציבור הכללי‪ .‬עדות זו נמסרה על ידי לוריא ליוני צין‪,‬‬ ‫מנהלת פרויקט "חומה ומגדל" בתל עמל‪ .‬וראו‪ :‬מרדכי זעירא‪ 111 ,‬שירים‪ ,‬המרכז‬ ‫לתרבות ולחינוך‪ ,1960 ,‬עמ' ‪ ;22‬חזר ונדפס בפזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .314‬ראו גם‬ ‫את מאמרו של אלתרמן‪" ,‬משמעותם של ימי 'חומה ומגדל'"‪ ,‬דבר‪.8.12.1961 ,‬‬ ‫דבר‪.20.5.1936 ,‬‬ ‫"למלחמת הקמץ והצירה"‪ ,‬הארץ‪ ;21.6.1936 ,‬חזר ונדפס ברגעים‪ ,‬כרך א‪,‬‬

‫[ ‪] 792‬‬

‫הערות לעמ' ‪180-176‬‬ ‫ ‬ ‫‪3 9‬‬ ‫‪ 40‬‬

‫‪ 41‬‬ ‫‪ 42‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬

‫‪4 7‬‬ ‫‪ 48‬‬ ‫‪ 49‬‬ ‫‪5 0‬‬

‫‪ 51‬‬

‫עמ' ‪.270-269‬‬ ‫"שיר הספנים"‪ ,‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.309‬‬ ‫השיר "דוב הים" בגרסתו הראשונה התפרסם בבימתון‪ ,‬חוברת א‪ ,‬הוצאת מחלקת‬ ‫התרבות של צה"ל (כנראה ‪ )1948‬ובגרסתו המאוחרת נקרא "שיר הספנים"; וראו‬ ‫מאמרו של רפי אילן‪" ,‬מבתיה אל מריומה — מדב הים לספנים‪ :‬זמר מלחים של‬ ‫אלתרמן‪ ,‬שתי גירסאות"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,20.3.1990 ,‬עמ' ‪( 11‬להלן‪ :‬אילן‪" ,‬מבתיה אל‬ ‫מריומה")‪ .‬אילן גורס שהשיר נכתב ב־‪ ,1936‬עם הפעלתו של נמל תל אביב‪ .‬לימים‬ ‫נכלל בגרסתו החדשה בהצגה "צץ וצצה"‪ ,‬ועל כך בפרק ארבעה עשר‪.‬‬ ‫ראו התקליטור "למרחקים מפליגות הספינות" בעריכת נחום הימן (סדרת נוסטלגיה)‪,‬‬ ‫המכיל חלק ניכר משירי הזמר שנכתבו לרגל הקמת תל אביב‪ .‬במלאות עשור לנמל‬ ‫כתב אלתרמן את "הולדת הנמל"‪ ,‬דבר‪ ;24.5.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.368-365‬‬ ‫על הפו"שים ראו‪ :‬צביקה דרור‪ ,‬מצביא ללא שררה‪ :‬סיפור־חייו של יצחק שדה‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,1996 ,‬עמ' ‪( 167-145‬פרק ‪" :8‬זמר הפלוגות") (להלן‪ :‬דרור‪ ,‬מצביא ללא‬ ‫שררה)‪ .‬וכן ראו‪ :‬אליהו בן־חור‪ ,‬לצאת את הגדר‪ ,‬מערכות‪.1985 ,‬‬ ‫ראו‪ :‬אניטה שפירא‪ ,‬חרב היונה‪ :‬הציונות והכוח ‪ ,1948-1881‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪,‬‬ ‫‪ ,1992‬עמ' ‪( 348-342‬וכן להלן)‪.‬‬ ‫דרור‪ ,‬מצביא ללא שררה‪ ,‬עמ' ‪ ;151‬וכן ראו‪ :‬אניטה שפירא‪ ,‬יגאל אלון‪ :‬אביב ֶחלדו‪:‬‬ ‫ביוגרפיה‪ ,‬הספריה החדשה‪ ,2004 ,‬עמ' ‪( 166-165‬להלן‪ :‬שפירא‪ ,‬יגאל אלון)‪.‬‬ ‫"זמר הפלוגות" נדפס לראשונה בבמעלה‪ ,‬עיתון הנוער העובד‪ .23.7.1939 ,‬וראו‪:‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.316-315‬‬ ‫שפירא‪ ,‬יגאל אלון‪ ,‬שם‪ .‬שדה יזם גם פנייה לפרד דונקל‪ ,‬קולנוען גרמני שחי אז‬ ‫בארץ והפיק סרטון שבו נראים חיילי הפלוגות כשהם מבצעים את שירם של אלתרמן‬ ‫וסמבורסקי תוך כדי פעילותם הצבאית‪ .‬הסרט שמור בארכיון הסרטים ע"ש שפילברג‪,‬‬ ‫האוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬בצד פעילותו בתאטרון המטאטא וכתיבת שירי‬ ‫הזמר המצוינים לעיל‪ ,‬סיפק אלתרמן חומר ספרותי גם לבמה לאמנות זעירה שהוקמה‬ ‫על ידי האמרגן ברוך גוריאצ'קוב בקפה "סמדר" שעל שפת הים של תל אביב (רח'‬ ‫הירקון ‪ ,73‬רציף הרברט סמואל ‪ .)86‬ידיעות על פתיחת הבמה הובאו בהארץ ובהבקר‬ ‫ב־‪ .22.7.1938‬אחד הזמרים־הכוכבים של "סמדר" היה מתתיהו רוזין‪ ,‬שאלתרמן‬ ‫העריך אותו כמעולה שבין מבצעי הפזמונים שלו‪ .‬במה זו התקיימה עד ‪ .1944‬ראו‪:‬‬ ‫גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪ .13-11‬וכן ריאיון שערך מנחם דורמן עם ברוך‬ ‫גוריאצ'קוב‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.214‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.‬‬ ‫ראו בנדון‪ :‬רות קרטון־בלום‪" ,‬חיוך ראשון — ושני‪ :‬תמורות בפואטיקה האלתרמנית"‪,‬‬ ‫מחברות אלתרמן‪ ,‬א‪ ,1977 ,‬עמ' ‪( 229-203‬להלן‪ :‬מחברות אלתרמן‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬כוכבים בחוץ‪ ,‬יחדיו‪ ,‬תרצ"ח‪ .‬מראי המקום הם למהדורת כל כתבי נתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬תשל"א‪ .‬ראו ידיעה בדבר (מוסף לשבתות ולמועדים)‪ .18.2.1938 ,‬לדברי‬ ‫פרשנות על כוכבים בחוץ‪ ,‬שהיו לכותב שורות אלה לעזר‪ ,‬ראו‪ :‬דן מירון‪ ,‬מפרט אל‬ ‫עיקר‪ :‬מיבנה‪ ,‬ז'אנר והגות בשירתו של נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ;1981 ,‬אברהם‬ ‫בלבן‪ ,‬הכוכבים שנשארו בחוץ‪ :‬שירי 'כוכבים בחוץ' מאת נתן אלתרמן‪ :‬פרשנות‪ ,‬צורות‪,‬‬ ‫רטוריקה‪ ,‬פפירוס‪ ,‬תשמ"ב; דרור אידר‪ ,‬אלתרמן — בודלר‪ ,‬פריס — תל אביב‪ :‬אורבניות‬ ‫ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ'‪ ,‬כרמל‪.2003 ,‬‬ ‫ראו דבריו של אלתרמן עצמו על סוג אמנים זה בהקדמה לבלדות ישנות ושירי־זמר‬ ‫של אנגליה וסקוטלנד‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1959 ,‬עמ' ‪9-8‬‬ ‫(להלן‪ :‬בלדות ישנות)‪.‬‬

‫[ ‪] 793‬‬

‫הערות לעמ' ‪205-181‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪ 53‬‬ ‫‪ 54‬‬ ‫‪5 5‬‬

‫‪5 6‬‬ ‫‪ 57‬‬ ‫‪ 58‬‬ ‫‪ 59‬‬ ‫‪ 60‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪6 2‬‬ ‫‪ 63‬‬ ‫‪ 64‬‬ ‫‪ 65‬‬ ‫‪ 66‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫כהגדרתה של אידה צורית בספרה הקרבן והברית‪ :‬עיונים בשירת נתן אלתרמן‪ ,‬דביר‪,‬‬ ‫תשל"ד‪ ,‬עמ' ‪.138‬‬ ‫כרמלה רובין (עורכת)‪ ,‬מקום חלום‪ :‬ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו בשנות‬ ‫ה־‪ 20‬וה־‪ ,30‬מוזאון תל אביב לאמנות‪.2006 ,‬‬ ‫ההשוואה של כוכבים בחוץ לסימפוניה היא משל דן מירון‪ ,‬בספרו הנזכר לעיל‪.‬‬ ‫ראו עדותה של רחל מרכוס‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪" :223‬היתה נערה‬ ‫יפהפיה בחייו — עבריה‪ ,‬חברת דגניה א'‪ .‬איני יודעת היכן היא ב'כוכבים בחוץ'‪ ,‬אבל‬ ‫היא ישנה‪ .‬בספר הזה יש גם מחיינו המשותפים‪' .‬כוכבים בחוץ' הופיע כשלוש שנים‬ ‫לאחר שנישאנו"; וכן‪ :‬תמר מרוז‪" ,‬למרגלות הר הגעש" (ריאיון עם רחל מרכוס)‪,‬‬ ‫הארץ‪.13.12.1985 ,‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.‬‬ ‫הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪ .481‬ביומנו מיום ‪ 30.5.1938‬כותב ישראל זמורה כי באחד‬ ‫הערבים בא שלונסקי לביתו‪ ,‬הם שוחחו על שירה‪ ,‬והוא‪ ,‬זמורה‪ ,‬אבחן אצלו "פחד"‬ ‫מפני אלתרמן‪.‬‬ ‫"כמה פגישות עם שירתו"‪ ,‬עם השירה והזמן‪ :‬דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית‪ ,‬כרך ב‪,‬‬ ‫מוסד ביאליק‪ ,2008 ,‬עמ' ‪.164-161‬‬ ‫ישראל זמורה‪" ,‬ראשי תיבות"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון כו‪-‬כז‪ ,8.2.1934 ,‬עמ' ‪;16 ,2‬‬ ‫וראו אצל אורה באומגרטן (עורכת)‪ ,‬נתן אלתרמן‪ :‬מבחר מאמרי ביקורת על שירתו‪ ,‬עם‬ ‫עובד‪ ,1971 ,‬עמ' ‪( 7‬להלן‪ :‬באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן)‪.‬‬ ‫יוכבד בת־מרים‪" ,‬עם ספרו של אלתרמן"‪ ,‬דבר‪ .25.2.1938 ,‬מאמר זה‪ ,‬בצד מאמרו‬ ‫של אביגדור המאירי‪ ,‬נדפס מחדש בתוך‪ :‬באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬עמ' ‪ ;34-27‬וכן‬ ‫ראו סקירת המבוא‪ ,‬עמ' ‪.13-7‬‬ ‫ישראל זמורה‪'" ,‬כוכבים בחוץ'"‪ ,‬הארץ‪ .11.3.1938 ,‬וראו גם יומנו של זמורה‪.‬‬ ‫יצחק נורמן‪" ,‬לאור הכוכבים בחוץ"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון א‪ ;15.4.1938 ,‬ש‪ .‬גנס‪,‬‬ ‫"הארץ בשירתנו החדישה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ה‪ ;18.5.1938 ,‬משה ליפשיץ‪ /‬לאה‬ ‫גולדברג‪" ,‬מכתבים בפרהסיה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ו‪.25.5.1938 ,‬‬ ‫"כוכבים בחוץ"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך ב‪ ,‬תרצ"ד‪-‬תרצ"ח‪ ,‬גיליון י‪-‬יא‪ ,‬עמ' ‪ .83‬יצוין כי הרשימה‬ ‫על כוכבים בחוץ פורסמה סמוך לרשימת ביקורת על אמונים‪ ,‬ספר השירים של אברהם‬ ‫ברוידס שיצא לאור באותה שנה בהוצאת דבר‪.‬‬ ‫"על שירי אלתרמן"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬ז‪ ,‬חוברת א‪ ,‬ניסן תרצ"ח‪ ,‬עמ' ‪ .144-142‬בפרסום זה‬ ‫נכללה גם רשימתו של אברהם קריב‪ .‬ועל כך להלן‪.‬‬ ‫עזריאל שוורץ‪" ,‬על תפאורות ועל אדם"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ז‪ ,‬חוברת ‪,15.8.1938 ,16‬‬ ‫עמ' ‪ ;11-7‬חזר ונדפס בספרו‪ :‬לעבר האדם‪ :‬דברים בשולי ספרים והזמן‪ ,‬ספרית פועלים‪,‬‬ ‫מדע לכל‪ ,‬הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪ ,1953 ,‬עמ' ‪.175-167‬‬ ‫צ‪.‬ר‪'" ,.‬כוכבים בחוץ'" (במדור "בשדה ספר")‪ ,‬גליונות‪ ,‬כרך ז‪ ,‬חוברת א (לז)‪ ,‬אדר ב'‬ ‫תרצ"ח‪ ,‬עמ' ‪ ;70-69‬מ‪.‬ע‪.‬ר‪'" ,.‬כוכבים בחוץ'"‪ ,‬העולם‪ ,‬כרך כו‪ ,‬גיליון לח‪,26.5.1938 ,‬‬ ‫עמ' ‪ ;740‬י‪ .‬סנה‪'" ,‬כוכבים בחוץ'"‪ ,‬בוסתנאי‪ ,‬שנה י‪ ,‬גיליון ב‪ ,4.5.1938 ,‬עמ' ‪.21-20‬‬ ‫"מעבר לחוט הסקרא"‪ ,‬דבר (מוסף לשבתות ולמועדים)‪ .28.4.1939 ,‬רשימתו של‬ ‫המאירי כללה סקירות על עוד ספרי שירה שהתפרסמו באותו הזמן — שמש בדרכים‬ ‫מאת רפאל אליעז‪ ,‬שיצא לאור גם כן בהוצאת יחדיו וצעדים בלילה מאת ב‪ .‬מרדכי‪,‬‬ ‫שפורסם על ידי הוצאת גליונות‪ .‬חודשים אחדים לאחר פרסום מאמרו של המאירי‬ ‫פורסמה רשימה מאת עמנואל בן־גריון שגם היא דיברה בגנות הספר‪ .‬ראו‪ :‬עמנואל‬ ‫בן־גריון‪" ,‬נתן אלתרמן‪ :‬שירים"‪ ,‬מאסף סופרי ארץ ישראל לספרות ולדברי מחשבה‪,‬‬ ‫בעריכת א‪.‬א‪ .‬קבק וא‪ .‬שטיינמן‪ ,‬המפעל העצמי של אגודת הסופרים העברים בארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬ת"ש‪ ,‬עמ' ‪ .461‬בן־גריון שיבח דווקא את אלתרמן הכותב פזמונים ושירי‬

‫[ ‪] 794‬‬

‫הערות לעמ' ‪219-205‬‬

‫‪ 68‬‬

‫‪ 69‬‬ ‫‪ 70‬‬

‫‪ 71‬‬ ‫‪7 2‬‬ ‫‪ 73‬‬ ‫‪ 74‬‬ ‫‪ 75‬‬ ‫‪ 76‬‬

‫עיתון‪ ,‬ואילו שירתו המודרניסטית כלל לא נשאה חן בעיניו‪" :‬ודווקא כאן נעשה‬ ‫איש־הדברים כבד־פה‪ ,‬האמן הטהור — טירון ללא תיקון"‪ .‬השיר היחיד מכלל שירי‬ ‫הקובץ שנשא חן בעיניו היה "מערומי האש"‪.‬‬ ‫דמותה של צילה בינדר וכן פרשת היחסים בינה ובין אלתרמן‪ ,‬כאן ולהלן‪ ,‬מתוארות‬ ‫על סמך עדויותיהם של שלמה שבא‪ ,‬שרה בינדר וחנה ויסטנצקי‪ .‬וכן ראו ספרה של‬ ‫אידה צורית‪ ,‬העלמה והמשורר‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ,‬ספרי חמד‪( 2004 ,‬להלן‪ :‬צורית‪,‬‬ ‫העלמה והמשורר)‪.‬‬ ‫ראו דבריו של משה שמיר ב"פתח דבר" לספרה של צילה בינדר‪ ,‬רישומים ושירים‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪.1989 ,‬‬ ‫התיאור מבוסס על מסמך שהעמיד לרשותי הסופר שלמה שבא‪ ,‬שרשם את העדות‬ ‫מפיה של צילה בינדר בקפה "קפרי" ביום השנה החמישי למותו של אלתרמן (מארס‬ ‫‪ .)1975‬יצוין כי המשוררת יוכבד בת־מרים העידה בפני מנחם דורמן‪" :‬גם לאביו [של‬ ‫נ‪.‬א‪ ].‬היתה אשה כמו צילה‪ ,‬ואמו של נתן ידעה מזאת"‪ .‬ראו תיק הראיונות של מנחם‬ ‫דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-57 ,‬‬ ‫מכתבה של צילה בינדר לנתן אלתרמן [ללא תאריך]‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .‬עוזרת המחקר‬ ‫של מנחם דורמן‪ ,‬סוניה רוזנברג‪ ,‬העידה כי עם מותה של צילה בינדר נמצאו המכתבים‬ ‫כולם במגירת שולחנה‪ ,‬דבר המעלה את ההשערה שהם לא נשלחו מעולם ליעדם‪.‬‬ ‫עדות חוה גמזו‪.‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.66‬‬ ‫צורית‪ ,‬העלמה והמשורר; וכן עדות בעל פה של אידה צורית‪.‬‬ ‫עדותה של זיוה בינדר־קון‪.‬‬ ‫יעקב אורלנד‪ ,‬כז שירים‪ :‬נתן היה אומר‪ ,‬ציורים יוסל ברגנר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,1985 ,‬‬ ‫עמ' ‪( 66‬להלן‪ :‬אורלנד‪ ,‬כז שירים)‪ .‬מפיה של אורדית קוטלר שמעתי כי אלתרמן כעס‬ ‫מאוד על אביה‪ ,‬עקיבא עצמון‪ ,‬משנודע לו על ניסיונותיו לשדל את רחל מרכוס‪,‬‬ ‫שהיתה גיסתו‪ ,‬להתגרש ממנו‪.‬‬

‫פרק שישי‪ :‬הדרך להיסטוריה‬ ‫ ‪1‬‬ ‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬ ‫‪ 4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫ ‪8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬ ‫‪ 12‬‬ ‫‪1 3‬‬ ‫‪ 14‬‬ ‫‪ 15‬‬

‫ארכיון עיריית תל־אביב‪ ,‬תיק אישי‪ :‬יצחק אלתרמן‪ .‬וכן להלן‪.‬‬ ‫ראו מודעות השתתפות באבל של הבן‪ ,‬זלמן ליבוביץ‪ ,‬שפורסמו בדבר ב־‪.26.11.1936‬‬ ‫"ברכה לפתח תקווה"‪ ,‬הארץ‪ ;12.4.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.18-17‬‬ ‫זאת על פי החותמת בדרכונו של אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:11-6 ,‬‬ ‫הארכיון הציוני‪ ,‬תיק ‪.J 17 125‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫לאחר הפסקה ממושכת (מאז ‪ 12‬באפריל) פורסם שיר של אלתרמן במדור "רגעים"‬ ‫ב־‪ 7‬ביולי ‪ .1937‬מכאן שהמשפחה חזרה לארץ בתחילת יולי‪.‬‬ ‫הצילום נמסר לי על ידי חנה גורדון‪.‬‬ ‫ארכיון עיריית תל־אביב‪ ,‬תיק אישי‪ :‬יצחק אלתרמן‪.‬‬ ‫"עם ארונו של יצחק אלתרמן"‪ ,‬דבר‪.3.2.1939 ,‬‬ ‫ראו גיליונות דבר והארץ מיום ‪.3-5.2.1939‬‬ ‫יומן ישראל זמורה מיום ‪( 27.1.1939‬כנראה חל שיבוש בתאריך‪ ,‬שכן ההלוויה נערכה‬ ‫ב־‪.)3.2.1939‬‬ ‫הארץ‪ ,‬דבר‪.4.2.1939 ,‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪ ,‬שם‪.‬‬ ‫משה ליפשיץ‪" ,‬לזכרו של י‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון מג‪-‬מד‪,15.2.1939 ,‬‬

‫[ ‪] 795‬‬

‫הערות לעמ' ‪230-219‬‬

‫ ‬ ‫‪1 6‬‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫‪ 19‬‬ ‫‪ 20‬‬ ‫‪ 21‬‬

‫‪ 22‬‬ ‫‪ 23‬‬

‫‪ 24‬‬

‫‪ 25‬‬ ‫‪ 26‬‬ ‫‪2 7‬‬ ‫‪ 28‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪3 1‬‬ ‫‪ 32‬‬ ‫‪ 33‬‬

‫עמ' ‪ .7‬זמורה מתייחס לעניין זה בכמה הקשרים‪ ,‬בין היתר ביומן מיום ‪.27.1.1939‬‬ ‫אלתרמן גמל לליפשיץ ברשימת זיכרון שכתב לאחר מותו הפתאומי של ליפשיץ‪,‬‬ ‫"משה ליפשיץ ז"ל"‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬שנה א‪ ,‬מחברת ב‪ ,‬ניסן ת"ש (אפריל ‪,1940‬‬ ‫עמ' ‪ .)90-89‬חזר ונדפס‪ :‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪.45-44‬‬ ‫המכתבים והמסמכים נמצאים בארכיון הציוני‪ ,‬שם (הערה ‪ 5‬לעיל)‪.‬‬ ‫ארכיון עיריית תל־אביב‪ ,‬תיק אישי‪ :‬בלה אלתרמן‪.‬‬ ‫יעקב אורלנד‪" ,‬צלול עם צערו"‪ ,‬כז שירים‪ ,‬עמ' ‪ ;9‬עדות אורה טבת‪.‬‬ ‫ראו ידיעה בהארץ מ־‪.27.1.1939‬‬ ‫"לפני הנאום מברלין"‪ ,‬הארץ‪ ;29.1.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .85-84‬וראו ידיעות בהארץ‬ ‫מיום ‪.1.2.1939 ;31.1.1939‬‬ ‫"עונת האגוזים"‪ ,‬הארץ‪ ;4.1.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;78‬באופן לבבי"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪ ;17.1.1939‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 83‬וראו ידיעה בדבר מ־‪" ;)15.1.1939‬השלום התמידי‬ ‫הוא קטסטרופה לתרבות"‪ ,‬הארץ‪ ;30.3.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 89-88‬ידיעה בדבר‬ ‫מיום ‪" ;)27.3.1939‬הכתר האלבאני"‪ ,‬הארץ‪ ;18.4.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ;91-90‬וראו‬ ‫ידיעה בדבר ("מלך איטליה קבל את כתר אלבניה")‪.14.4.1939 ,‬‬ ‫"שיחות לונדון־מוסקבה־פאריס"‪ ,‬הארץ‪ ;18.7.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ;49‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫ג‪ ,‬עמ' ‪( 49‬תחת הכותרת "שיחות דיפלומטיות")‪.‬‬ ‫"עולם והיפוכו"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון מט‪-‬נ‪ ,30.3.1939 ,‬עמ' ‪ ;2-1‬במעגל‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ .38-32‬באותם ימים חבר אלתרמן גם ללהקת "כל הרוחות" שנוסדה על ידי משה‬ ‫וייס‪ ,‬מראשוני הקומקום‪ .‬בתוכנית הראשונה‪ ,‬שהוצגה בינואר ‪ ,1939‬נכלל הפזמון‬ ‫הסאטירי "כוסות רוח"‪ ,‬שלגלג על מחדליו של צ'מברליין‪ .‬הפזמון מתאר את ראש‬ ‫ממשלת בריטניה כרופא בעל מטרייה‪ ,‬המתרוצץ בין שדות התעופה של אירופה‬ ‫ומצהיר שהיבשת תהיה בריאה "אם שוב אטוס למינכן או לרומי"‪ .‬אבל אירופה יודעת‬ ‫היטב כי התרופה המוצעת על ידיו אינה אלא "כוסות רוח"‪ .‬באותה התוכנית נכלל גם‬ ‫השיר "צריך לצלצל פעמיים"‪ ,‬שהיה לאחד משיריו המפורסמים ביותר של אלתרמן;‬ ‫גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות הכפיים‪ ,‬עמ' ‪ ,15-14‬וכן ארכיון אלתרמן‪.15:2-304 ,‬‬ ‫"הספר הלבן ועם־הספר"‪ ,‬הארץ‪ ;14.5.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;95-94‬שתי‬ ‫התחייבויות"‪ ,‬הארץ‪ ;15.3.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .87-86‬וכן ראו‪" :‬לפני השולחן‬ ‫העגול"‪ ,‬הארץ‪ ;8.1.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;80-79‬שלושת גלגוליה של יכולת־‬ ‫הקליטה"‪ ,‬הארץ‪ ;4.6.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.97-96‬‬ ‫דליה עופר‪ ,‬דרך בים‪ :‬עלייה ב' בתקופת השואה ‪ ,1944-1939‬יד יצחק בן־צבי‪1988 ,‬‬ ‫(נספחים)‪.‬‬ ‫"ליל חנוכה"‪ ,‬הארץ‪ ;22.12.1938 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;75‬בריטניה ו'אסימי'"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪ ;26.4.1939‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .93-92‬וראו ידיעה בהארץ מיום ‪" ;24.4.1939‬שלושת‬ ‫גלגוליה של יכולת־הקליטה"‪ ,‬הארץ‪ ;4.6.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.97-96‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.298-297 ;160-148‬‬ ‫גיליונות הארץ מיום ‪.29.9.1939 ;17.9.1939 ;11.9.1939‬‬ ‫לאה גולדברג‪" ,‬על אותו הנושא עצמו"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,35-34‬‬ ‫‪ ,8.9.1939‬עמ' ‪.10-9‬‬ ‫"משירי מכות מצרים‪ :‬א‪ .‬דם‪ .‬ב‪ .‬צפרדע‪ .‬ג‪ .‬כינים"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,33‬‬ ‫‪ ,1.9.1939‬עמ' ‪ .10-9‬על כך ביתר הרחבה בפרק הבא‪.‬‬ ‫"מכתב על אותו נושא"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪ ,22.9.1939 ,36‬עמ' ‪.10-9‬‬ ‫עזריאל שוורץ‪" ,‬בעיניים יהודיות"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪ ,29.9.1939 ,37‬עמ'‬ ‫‪.10-9‬‬ ‫אברהם שלונסקי‪" ,‬פיקוח הנפש"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,27.10.1939 ,42-41‬‬

‫[ ‪] 796‬‬

‫הערות לעמ' ‪239-231‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪3 5‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬ ‫‪ 38‬‬ ‫‪ 39‬‬

‫‪ 40‬‬ ‫‪ 41‬‬ ‫‪4 2‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬ ‫‪ 47‬‬ ‫‪ 48‬‬ ‫‪4 9‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪ 51‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪ 53‬‬

‫ ‬

‫עמ' ‪.11‬‬ ‫לאה א‪" ,.‬דברים מן השורה"‪ ,‬שם‪ .‬את שיוך המאמר ללאה להב קבע עוזי שביט‬ ‫בספרו‪ :‬לא הכל הבלים והבל‪ :‬החיים על קו הקץ על פי אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,2007 ,‬‬ ‫עמ' ‪( 19-16‬להלן‪ :‬שביט‪ ,‬לא הכל הבלים והבל)‪.‬‬ ‫"שלום גרמני"‪ ,‬הארץ‪ ;17.10.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.104‬‬ ‫"דו־שיח של תותחים"‪ ,‬הארץ‪ ;5.9.1940 ,‬הטור השביעי (תש"ח)‪ ,‬עמ' ‪ ;151-150‬וכן‬ ‫ראו‪ :‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .137-104‬השיר נכתב בעקבות התגובה הבריטית להרעשת חופה‬ ‫הדרומי של בריטניה על ידי הגרמנים‪.‬‬ ‫"לובלין"‪ ,‬הארץ‪ ;27.11.1939 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .109-108‬סביר להניח שאלתרמן ראה‬ ‫את הידיעה קודם לכן מתוקף תפקידו במערכת‪ ,‬ואולי אף היה אחראי לניסוחה‪.‬‬ ‫השיר "‪ "We are Going to Hang out the Washing on the Siegfried Line‬התייחס‬ ‫לקו הביצורים שהקימו הגרמנים בחזית המערבית‪ ,‬שנקרא ‪,Siegfried Stellung‬‬ ‫ובאנגלית ‪.Siegfried Line‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .300-298 ;202-161‬בחודשי המלחמה הראשונים תרם‬ ‫אלתרמן מפרי עטו גם ל"פפיליון‪ :‬תיאטרון זעיר־אנפין"‪ ,‬מייסודם של סטלה קדמון‬ ‫ומרטין רוסט‪ ,‬שנפתח ב־‪ 8‬באפריל ‪ 1940‬ברחוב ביאליק ‪ ,4‬והבטיח "ערב ערב‬ ‫סטירה‪ ,‬הומור ודברים אקטואליים"‪ .‬ראו גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.13‬‬ ‫על חלקו של אלתרמן בהצגה כתב אורי קיסרי‪" :‬נתן אלתרמן העניק לתוכנית הזו רק‬ ‫קטע אחד‪ .‬קטע זה‪ ,‬הפותח את הערב‪ ,‬משרה עלינו מיד את האתמוספירה הממולחת‬ ‫שפייטן מעודן זה מצטיין כל־כך בתחומיה"‪ .‬תשע בערב‪ .9.4.1940 ,‬התוכנייה שמורה‬ ‫בארכיון אלתרמן‪.15:2-304 ,‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪ .9.5.4‬מאמרו של ד‪.‬ב‪ .‬מלכין פורסם‬ ‫בבמה‪ ,‬א‪ ,‬חוברת כו‪ ,‬אוקטובר ‪ ,1940‬עמ' ‪.34-31‬‬ ‫מולייר‪ ,‬גם הוא באצילים‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬דברי הסבר‪ :‬מנחם דורמן‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,1993 ,‬מערכה שנייה‪ ,‬תמונה רביעית‪ ,‬עמ' ‪.32-31‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪.34.1.7‬‬ ‫עדות שרית גמליאל‪.‬‬ ‫עדות חוה גמזו‪.‬‬ ‫עדות חנה גורדון‪.‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.28.1.1941 ,‬‬ ‫הארץ‪ .29-30-31.1.1941 ,‬דווקא בעיתון הארץ‪ ,‬שאלתרמן נמנה עם עובדיו‪ ,‬והכול‬ ‫הכירו אותו‪ ,‬בחרו מנסחי המודעות לאיית את השם "אלטרמן" בטי"ת‪ ,‬כפי שנהג‬ ‫יצחק אלתרמן‪ ,‬ולא בת"ו‪ ,‬כפי שנהג הבן נתן‪.‬‬ ‫"וילקי בלונדון"‪ ,‬הארץ‪ ;31.1.1941 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .142-140‬וראו ידיעות על הביקור‬ ‫בהארץ מ־‪.31.1.1941 ,29.1.1941 ,27.1.1941‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.300 ;205-202‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.29.3.1941 ,‬‬ ‫יומן ישראל זמורה (תוספות)‪.‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.29.3.1941 ,‬‬ ‫הספרות הפרשנית על שמחת עניים היא רבה‪ .‬הדיון שלהלן יסתמך בעיקר על‬ ‫המחקרים הבאים‪ :‬בעז ערפלי‪ ,‬עבותות של חושך‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ג; שביט‪,‬‬ ‫לא הכל הבלים והבל; יריב בן־אהרן‪ ,‬עלי אלון (עורכים)‪ ,‬שמחת עניים (מסכת)‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,‬מחברת שדמות ‪ .2001 ,14‬עבודות אלה מכילות בתוכן גם את רוב המחקרים‬ ‫שקדמו להן‪.‬‬ ‫המידע על מועד הופעת הספר נסמך על עדותו של ישראל זמורה‪ ,‬המובאת על ידי‬

‫[ ‪] 797‬‬

‫הערות לעמ' ‪253-240‬‬ ‫‪ 54‬‬

‫‪ 55‬‬

‫‪5 6‬‬ ‫‪ 57‬‬ ‫‪ 58‬‬

‫‪ 59‬‬

‫‪6 0‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪ 62‬‬

‫‪ 63‬‬ ‫‪ 64‬‬

‫בעז ערפלי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.147‬‬ ‫שמואל הנגיד‪[" ,‬הקרב על־יד אלפואנטה]"‪ ,‬בתוך‪ :‬חיים שירמן‪ ,‬השירה העברית בספרד‬ ‫ובפרובאנס‪ ,‬ספר ראשון‪ ,‬חלק א‪ ,‬מוסד ביאליק‪ ,1954 ,‬עמ' ‪( 91‬שורות ‪.)119-118‬‬ ‫שירמן מבאר כי הניצחון של הנגיד חל ביום שישי‪ ,‬א' באלול [תשצ"ח]‪ ,‬כמו שכתוב‬ ‫בשיר עצמו‪.‬‬ ‫אין להוציא מכלל אפשרות כי בתמונה זו מתכתב אלתרמן עם הטופוס הנוצרי של‬ ‫"אם האלהים" המחזיקה את ישו בזרועותיה‪ ,‬שהיה נפוץ מאז הנצרות הקדומה ועד‬ ‫המאה השמונה עשרה‪ .‬הכינוי הלטיני של טופוס זה הוא‪ .genetix dei :‬אני מודה‬ ‫לפרופ' נורית כנען־קידר על הארה חשובה זו‪.‬‬ ‫וינסטון צ'רצ'יל‪ ,‬שעתם הנאה‪ ,‬עם הספר‪ ,1957 ,‬עמ' ‪.183‬‬ ‫יצחק טבנקין [חתום‪ :‬י‪ .‬ט‪" ,].‬איך נעמוד?"‪ ,‬מבפנים‪ ,‬כרך ו‪ ,‬חוברת ב‪ ,‬אוגוסט ‪,1940‬‬ ‫עמ' ‪ .14-1‬וראו‪ :‬אורי ברנר‪ ,‬נוכח איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.1981 ,‬‬ ‫לפי אוליביֶ ה טוד‪ ,‬אלבר קאמי החל לאסוף חומר לכתיבת הרומן הדבר באוקטובר‬ ‫‪ ,1941‬אף כי סביר להניח כי תכנון הספר עלה במחשבתו עוד קודם לכן‪ .‬קאמי‬ ‫המשיך לכתוב את הרומן לאורך כל שנות המלחמה‪ ,‬והוא יצא לאור ב־‪ .1947‬הוא‬ ‫תורגם לעברית בידי אילנה המרמן‪ ,‬ויצא לאור בהוצאת עם עובד‪ ,‬ספריה לעם‪;2001 ,‬‬ ‫וראו בנדון‪ :‬אוליביֶ ה טוד‪ ,‬אלבר קאמי‪ :‬חייו‪ ,‬תרגם מיכה פרנקל‪ ,‬כרמל‪( 2000 ,‬על פי‬ ‫המפתח)‪.‬‬ ‫חיים גורי‪" ,‬שירה וזמן במצב הישראלי"‪ ,‬סדן‪ :‬מחקרים בספרות עברית‪ ,‬כרך חמישי‪:‬‬ ‫וע ְר ּבוֹ ‪ ,‬והבוקר שלמחרת‪ :‬ייצוגה של מלחמת העצמאות בספרות ובתרבות‬ ‫יום קרב ַ‬ ‫העברית בישראל‪ ,‬עורכים‪ :‬חנה נוה ועודד מנדה־לוי‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪,2002 ,‬‬ ‫עמ' ‪ .35-28‬וראו מכתבו של צבי ענבר למנחם דורמן מיום ‪ ,9.2.1953‬ארכיון‬ ‫אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪ .42‬בהמשך השיחה אמר אלתרמן לצבי ענבר‪" :‬שירים אלה [‪]...‬‬ ‫לא נכתבו כלל מתוך אספקלריה לאומית‪ ,‬אלא מתוך גישה כלל אנושית‪ .‬גם צרפתי‬ ‫[‪ ]...‬יכול היה לכתוב שירים אלו‪ .‬הם נכתבו עוד לפני שנודע על נפילת גטו ורשה‪,‬‬ ‫או על השמדת המיליונים‪ ,‬אלא שאנשים קבעו שהשירים נכתבו על נושאים אלו‬ ‫ומסרבים להשתכנע"‪.‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.32‬‬ ‫הקטעים מיומנו של זמורה נכתבו ב־‪ .5-6-8-19.5.1941‬לאור תיארוך זה ניתן לשער‬ ‫כי חוברת אפריל של מחברות לספרות (ראו להלן) הופיעה במחצית השנייה של חודש‬ ‫מאי‪.‬‬ ‫באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬עמ' ‪ ;217-212 ;75-35 ;16-13‬יצוין כי במלאות ‪ 25‬שנה‬ ‫להופעת שמחת עניים הקדיש עיתון הארץ את המוסף "תרבות וספרות" ליצירה זו‬ ‫(‪ .)1.9.1967‬וכן ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ .53‬הספר זכה בפרס רופין לספרות יפה לשנת‬ ‫‪ .1947‬החלוקה הראשונה היתה ב־‪.1945‬‬ ‫י‪ .‬זמורה‪'" ,‬שמחת עניים' לנתן אלתרמן"‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬א‪ ,‬מחברת ג‪-‬ד‪ ,‬אפריל‬ ‫‪ ,1941‬עמ' ‪ ;102-101‬עמנואל בן־גריון‪" ,‬נתן אלתרמן‪' :‬שמחת עניים'" (במדור "עם‬ ‫קריאה ראשונה")‪ ,‬אמר‪ ,22.5.1941 ,‬עמ' ‪.2‬‬ ‫דוד כנעני‪'" ,‬שמחת עניים'"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה י‪ ,‬מס' ‪ ,9.7.1941 ,28‬עמ' ‪ .9‬גרסה‬ ‫מורחבת של מאמרו של כנעני נכללת בספרו‪ :‬בינם לבין זמנם‪ ,‬ספרית פועלים‪,1955 ,‬‬ ‫עמ' ‪ .254-220‬כן צוינה היצירה לשבח במסגרת סקירות כלליות על הספרות ועל‬ ‫השירה העברית שפורסמו בתש"ב‪ .‬ראו‪ :‬ש‪ .‬צמח‪'" ,‬הספרות היפה"‪ ,‬כנסת‪ :‬דברי‬ ‫סופרים לזכר ח‪.‬נ‪ .‬ביאליק‪ ,‬בעריכת יעקב כהן ופ‪ .‬לחובר‪ ,‬ספר שביעי‪ ,‬דביר‪ ,‬תש"ב‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;441-440‬עזריאל שוורץ‪" ,‬שני פרקים על השירה"‪ ,‬ניסן‪ :‬קובץ לדברי ספרות ועיון‪,‬‬

‫[ ‪] 798‬‬

‫הערות לעמ' ‪261-254‬‬

‫‪ 65‬‬

‫‪6 6‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫‪ 68‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪ 70‬‬ ‫‪ 71‬‬

‫‪ 72‬‬ ‫‪7 3‬‬ ‫‪ 74‬‬ ‫‪7 5‬‬ ‫‪ 76‬‬ ‫‪ 77‬‬ ‫ ‬ ‫‪7 8‬‬ ‫‪ 79‬‬

‫בעריכת אברהם שלונסקי‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תש"ב‪ ,‬עמ' ‪( 28-20‬להלן‪ :‬שוורץ‪" ,‬שני‬ ‫פרקים על השירה"); וכן ראו‪ :‬רחל כצנלסון‪" ,‬שירי זמננו ('שמחת עניים' ו'שירי מכות‬ ‫מצרים' לנ‪ .‬אלתרמן)"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,13.7.1944 ,‬עמ' ‪ ;107-106‬חזר ונדפס‪ :‬מסות‬ ‫ורשימות‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תש"ו‪ ,‬עמ' ‪.181-177‬‬ ‫‪ 6‬פרקי שירה בעריכת א‪ .‬שלונסקי‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תש"א‪ .‬וראו בייחוד פרסומו של‬ ‫אלתרמן בקובץ‪ ,‬עמ' ‪ .43-19‬העותק החתום של החוברת נמצא בארכיון שלונסקי‪,‬‬ ‫מרכז קיפ‪ .‬פניה וגמן (שלונסקי) הלחינה את שיר הילדים הנפוץ "רד אלינו אוִ ירון"‪.‬‬ ‫בנה‪ ,‬יהלי וגמן‪ ,‬היה פסנתרן נודע‪.‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.9.10.1939 ,11.7.1939 ,14.4.1939 ,‬‬ ‫המחזור הופיע בשלמותו לראשונה במסגרת עיר היונה‪ ,‬תשי"ז‪ ,‬עמ' ‪( 387-352‬להלן‪:‬‬ ‫עיר היונה)‪ .‬ראו מכתביו של דוד הנגבי לנתן אלתרמן מיום ‪,25.1.1944 ;3.4.1942‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתבים מס' ‪ 39‬ו־‪ 46‬בהתאמה‪ .‬במכתביו של הנגבי נרמז כאילו‬ ‫המכשול להוצאת הספר במסגרת ספרית פועלים הוא באי־היכולת של ההוצאה לשלם‬ ‫את שכר הסופרים שדרש אלתרמן‪ .‬על המשא ומתן עם זמורה ראו‪ :‬שמיר‪ ,‬על עת ועל‬ ‫אתר‪ ,‬עמ' ‪ .179‬לימים הופיע המחזור כספר במהדורה ביבליופילית עם ציורים מאת‬ ‫פנחס שער‪ ,‬הוצאת מחברות לספרות‪ ,‬תשכ"א‪ .‬כך הגשים זמורה את רצונו לפרסם את‬ ‫המחזור‪ ,‬אף כי בעיכוב של עשרים שנה‪.‬‬ ‫‪S.M. Ginzburg, P.S. Marek, Yiddish Folksongs in Russia, Photo Reproduction‬‬ ‫‪of the 1901 St. Peterburg Edition, Edited and annotated with an Introduction‬‬ ‫‪by Dov Noy, Bar Ilan University Press, 1991, pp.102-104‬‬ ‫מלבנה היא אמם של המלכים יהואחז וצדקיהו (מלכים ב כג לא;‬ ‫חמוטל בת־ירמיהו ִ‬ ‫כד יז)‪.‬‬ ‫"שבחי קלות־הדעת" (מתוך "שיר עשרה אחים")‪ ,‬ניסן‪ :‬קובץ לדברי ספרות ועיון‪,‬‬ ‫בעריכת אברהם שלונסקי‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תש"ב‪ ,‬עמ' ‪ .60-58‬וראו אצל שביט‪ ,‬לא‬ ‫הכל הבלים והבל (על פי המפתח)‪.‬‬ ‫בעקבות שביט‪ ,‬לא הכל הבלים והבל‪ ,‬עמ' ‪ .179-177‬שביט מעלה אף את הסברה‬ ‫"שנוצרת מעין אנלוגיה בין דמותו הארכיטיפית של האב הפשוט‪' ,‬אבי הבית'‪ ,‬לבין‬ ‫דמותו האריסטוקרטית הסמכותית של צ'רצ'יל"‪ .‬לדעת עזריאל שוורץ משקף גם‬ ‫"שיר עשרה אחים" את "אימת הימים"‪ ,‬היינו שנות המלחמה‪ ,‬הפאשיזם ושפיכות‬ ‫"כ ָבר ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ְ ּגדוֹ ָלה‬ ‫הדמים‪ ,‬זאת בשיר הפתיחה של המחזור‪ ,‬ובייחוד בשורות‪ְּ :‬‬ ‫וּ נְ מוּ ָכה‪ִ /‬וּב ְק ֵצה ָה ְרחוֹ ב ִהיא נָ ָחה‪ /‬אוּ ַלי לֹא נִ ְר ֶא ָּנה ָמ ָחר‪ִּ /,‬כי ַר ִּבים ֵמ ִתים ַעד ׁ ַש ַחר"‪ .‬ראו‬ ‫עזריאל שוורץ‪" ,‬שני פרקים על השירה"‪.‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪.31.5.1939 ;18.4.1939 ,‬‬ ‫הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪.483-481‬‬ ‫ראו בנדון מחקרה של צפרירה שועלי‪ ,‬מחברות לספרות‪ :‬כתב העת והוצאת הספרים‬ ‫כגורמים במערכת הספרותית בשנים ‪ ,1967-1940‬חיבור לשם קבלת התואר דוקטור‬ ‫לפילוסופיה‪ ,‬הוצאת אוניברסיטת בר־אילן‪ ,‬תשס"ד‪.‬‬ ‫יומן ישראל זמורה (במקומות שונים)‪.‬‬ ‫מכתבו של ישראל זמורה לנתן אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪.29‬‬ ‫"סער ופרץ"‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬א‪ ,‬מחברת א‪ ,‬ינואר ‪ ,1940‬עמ' ‪ ;94-91‬במעגל‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .43-39‬וראו‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪( 150-134‬הפרק "סער ופרץ"); דן‬ ‫מירון‪" ,‬הסער והפרץ שנכבשו"‪ ,‬מעריב‪ ;15.3.1974 ,‬מרדכי שלו‪" ,‬משטורם אונד‬ ‫דראנג לדראנג נאך אוסטן"‪ ,‬הארץ‪.23.11.2001 ,‬‬ ‫יומן ישראל זמורה‪ ,‬בעיקר מ־‪ 29.10.1939‬ועד ‪.30.1.1940‬‬ ‫ראו רישום שיריו של אלתרמן במחברות לספרות אצל גיורא בסין‪" :‬ביבליוגראפיה‬

‫[ ‪] 799‬‬

‫הערות לעמ' ‪271-261‬‬

‫‪ 80‬‬ ‫‪ 81‬‬

‫ ‬ ‫ ‬

‫‪ 82‬‬

‫לכל כתבי נתן אלתרמן"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .256-255‬רוב השירים נדפסו‬ ‫מחדש בעיר היונה‪ .‬לעניין "אבן משחזת" ראו‪ :‬י‪.‬ב‪ .‬נחמה‪" ,‬בין נוסח ראשון לנוסח‬ ‫אחרון"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך לו‪ ,‬חוברת ‪ ,5-4‬מרס‪-‬אפריל ‪ ,1973‬עמ' ‪ .299-298‬על "עיר‬ ‫יפתח אלתרמן‬ ‫השוטים" ראו הערתה של זיוה שמיר‪ ,‬על עת ועל אתר‪ ,‬עמ' ‪ .171‬לימים ַ‬ ‫את הנושא בשירי מכות מצרים (ראו להלן); וכן ראו‪'" :‬מריבת קיץ'‪ :‬תשובת אלתרמן‬ ‫ל'כנענים'"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .250-235‬יחסו השלילי של אלתרמן כלפי רטוש מוזכר בכמה‬ ‫הקשרים ביומנו של ישראל זמורה‪ .‬יצוין כי מחברות לספרות המשיך להופיע עד‬ ‫‪ ,1954‬אך בשנים אלה מיעט אלתרמן לפרסם שירה‪ ,‬ואת המעט שפרסם מסר ללוח‬ ‫הארץ (להלן)‪.‬‬ ‫"שירים על רעות הרוח"‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬א‪ ,‬מחברת ה‪-‬ו‪ ,‬ספטמבר ‪ ,1941‬עמ'‬ ‫‪ .42-41‬וראו‪ :‬משה שמיר‪ ,‬הבעד והנגד‪ :‬עם בני דורי — סופרים‪ ,‬ספרים‪ ,‬סוגיות בספרות‬ ‫העברית בת ימינו‪ ,‬דביר‪.1989 ,‬‬ ‫"דרך‪ ,‬דרך‪ ,‬נתיבה"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ב ‪ ,1941/1942‬הוצאת חיים‪,1941 ,‬‬ ‫עמ' ‪.101-99‬‬ ‫עד תום מלחמת העולם השנייה פרסם אלתרמן בלוח הארץ את השירים האלה‪" :‬צ'רלי‬ ‫והמפוחית"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ג ‪ ,1942/1943‬הוצאת חיים‪ ,1942 ,‬עמ' ‪;162-160‬‬ ‫"אמרה חרב הנצורים"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ד ‪ ,1943/1944‬הוצאת עיתון הארץ‪,1943 ,‬‬ ‫עמ' ‪( 108-106‬ועל כך — להלן); "ערב רחוק"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ה ‪,1944/1945‬‬ ‫הוצאת חיים‪ ,1944 ,‬עמ' ‪.192-190‬‬ ‫ישעיהו שפירא (עורך)‪ ,‬מזמורים לחייל היהודי‪ ,‬הוצאת הוועד הארצי למען החייל‬ ‫היהודי‪ .1942 ,‬אני מודה לרחל סטפק על שהפנתה אותי למקור זה‪.‬‬

‫פרק שביעי‪ :‬שירה מול טוטליטריות‬ ‫‪ 1‬‬ ‫ ‪2‬‬ ‫‪ 3‬‬ ‫‪ 4‬‬

‫‪ 5‬‬ ‫ ‪6‬‬

‫ ‪7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫"קצת פרהיסטוריה"‪ ,‬הארץ‪ ;5.9.1941 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.10-9‬‬ ‫"לורלי"‪ ,‬הארץ‪ ;17.7.1942 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 16-15‬בשינויים)‪ .‬והשוו שירו‬ ‫של היינה‪ .Loreley :‬וכן ראו שירי "רגעים" מן השנים תש"א‪-‬תש"ב (‪,)1942-1941‬‬ ‫רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.298-138‬‬ ‫הכוונה ל־‪" — Vernichtungskommission‬ועדת השמדה" שיועדה ליישם את הפתרון‬ ‫הסופי‪.‬‬ ‫"ליל ברתולומיאוס" אירע ב־‪ 27‬באוגוסט ‪ 1572‬בעת שהמון קתולי בפריז טבח‬ ‫בהוגנוטים‪ .‬במשך ימים אחדים נרצחו גברים‪ ,‬נשים וילדים בבתיהם למרות מאמציו‬ ‫של המלך שארל לשים קץ לרצח‪ .‬במשך החודשים הבאים התפשט הטבח לערים‬ ‫טולוז‪ ,‬בורדו‪ ,‬ליון‪ ,‬ברוז'‪ ,‬רואן ואורליאן וכן לערים רבות אחרות ברחבי צרפת‪.‬‬ ‫ראו גיליונות הארץ‪.23-27.11.1942 ,‬‬ ‫"מכל העמים"‪ ,‬הארץ‪ ;27.11.1942 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .11-9‬על השיר ראו אצל‬ ‫מרדכי נאור‪ ,‬הטור השמיני‪ :‬מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬המכון לחקר העיתונות של העם היהודי ע"ש אנדריאה וצ'רלס‬ ‫ברונפמן‪ ,2006 ,‬עמ' ‪( 106-104‬להלן‪ :‬נאור‪ ,‬הטור השמיני)‪.‬‬ ‫"על השחיטה"‪ ,‬כתבי ח‪.‬נ‪ .‬ביאליק‪ ,‬הוצאת ועד היובל‪ ,‬תרצ"ג‪ ,‬עמ' קכד‪.‬‬ ‫המחזה "ממלא המקום" מאת המחזאי הגרמני רולף הוכהוט‪ ,‬שהעלה שאלה זו‬ ‫בכל עוצמתה‪ ,‬פורסם רק ב־‪ .1958‬וראו‪Emanuela Barasch-Rubinstein, The :‬‬ ‫‪Devil, the saints, and the church: reading Hochhuth’s The deputy, P. Lang,‬‬ ‫‪New York 2004.‬‬ ‫במוצאי שבת‪ ,28.11.1942 ,‬יום אחד לאחר פרסום השיר "מכל העמים"‪ ,‬העלה‬

‫[ ‪] 800‬‬

‫הערות לעמ' ‪281-271‬‬

‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬ ‫‪1 2‬‬ ‫‪1 3‬‬ ‫‪ 14‬‬ ‫‪1 5‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫‪ 19‬‬

‫‪ 20‬‬ ‫‪ 21‬‬ ‫‪2 2‬‬ ‫‪2 3‬‬ ‫‪ 24‬‬ ‫‪ 25‬‬ ‫‪2 6‬‬

‫‪ 27‬‬

‫תאטרון הבימה בהצגת בכורה את "כוכב השחר" מאת אמלין ויליאמס‪ ,‬המתרחש‬ ‫בימי הרעשת העיר לונדון‪ .‬אלתרמן תרגם את המחזה והוא בוים על ידי צבי פרידלנד‪.‬‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪.949‬‬ ‫עלי טרף‪ :‬משירי העמים במלחמה (בעריכת עזריאל שוורץ)‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬דורון‪,‬‬ ‫הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪ ,1943 ,‬עמ' ‪ .70-68‬באנתולוגיה נכלל גם השיר‬ ‫"תפילת נקם" מתוך שמחת עניים‪.‬‬ ‫צילומי הופעתה של רחל מרכוס בקריאת השיר "מכל העמים" ניתנים לצפייה ברשת‬ ‫‪.YouTube‬‬ ‫מכתב של גרשום שוקן למנחם דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.249‬‬ ‫ראו‪ :‬נאור‪ ,‬הטור השמיני‪ ,‬עמ' ‪ ;13-9‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ ;167-166‬על דחיית‬ ‫פרסום אסוּ פת ה"רגעים" בידי שוקן ראו הקדמתו של מנחם דורמן לרגעים‪ ,‬כרך א;‬ ‫דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.248-247‬‬ ‫הארץ‪ ;1.1.1943 ,‬רגעים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.325-324‬‬ ‫עדות גאולה ארזי‪ ,‬כתבנית בדבר‪ ,‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪.15:11-51‬‬ ‫"נקודת ארכימדס"‪ ,‬דבר‪ ;5.2.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.32-29‬‬ ‫בתיה כרמיאל‪ ,‬בתי הקפה של תל־אביב‪ ,‬עמ' ‪.229-228‬‬ ‫על היחס שבין שירי המלחמה לשירי השואה ראו מאמרו של אהרן מגד‪" ,‬אלתרמן‬ ‫ושירת קו הקץ"‪ ,‬שולחן הכתיבה‪ :‬קובץ מאמרים בענייני ספרות‪ ,‬עם עובד‪ ,1989 ,‬עמ'‬ ‫‪.251-244‬‬ ‫"דרנג נך וסטן"‪ ,‬דבר‪ ;14.5.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪ ,26-25‬וכן ההערות בעמ' ‪230-‬‬ ‫‪ .229‬וראו עיתוני דבר והארץ מ־‪ 6‬עד ‪ 14‬במאי ‪ .1943‬וראו‪ :‬הארץ‪ ,19.5.1943 ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫"מוסוליני פותח את ישיבת הקבינט"‪ ,‬דבר‪ ;9.4.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪29-28‬‬ ‫(תחת הכותרת‪" :‬מוסוליני פותח את ישיבת הקבינט האחרונה"); "מוסוליני"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;16.7.1943‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪" ;33-32‬הפגישה החמישית"‪ ,‬דבר‪;23.7.1943 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪ ,35-32‬הערות בעמ' ‪.232‬‬ ‫"בזרוח הירח"‪ ,‬דבר‪ ;9.6.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ .35-33‬מבצע זה זכה לייצוג‬ ‫נרחב באמנות‪ ,‬בכלל זה בסרט הנודע (‪."The Longest Day" (1962‬‬ ‫ראו גיליונות דבר מ־‪ 25 ,24 ,21‬במארס ‪.1943‬‬ ‫"בעיית הפליטים"‪ ,‬דבר‪ ;26.3.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 8-7‬תחת הכותרת‪" :‬ליל‬ ‫מלחמה"); וכן‪ :‬כתבים בארבעה כרכים‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ;8-7‬וכן ראו‪" :‬הלשון השוודית"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;8.10.1943‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.34-33‬‬ ‫"פסח של גלויות"‪ ,‬דבר‪ ;19.4.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.19-18‬‬ ‫ידיעות על המרד הופיעו בעמוד הראשון של דבר במועדים הבאים‪;23.4.1943 :‬‬ ‫‪.27.5.1943 ;26.5.1943 ;24.5.1943 ;20.5.1943 ;13.5.1943 ;11.5.1943 ;1.5.1943‬‬ ‫"נערה עברייה"‪ ,‬דבר‪ ;4.6.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪ ,28-27‬הערה בעמ' ‪.231-230‬‬ ‫"אמרה חרב הנצורים"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ד‪ ,1943/1944 ,‬הוצאת עיתון הארץ‪,‬‬ ‫‪ ,1943‬עמ' ‪ ;108-106‬עיר היונה‪ ,‬עמ' ‪( 183-181‬בשינויים קלים)‪ .‬ראו מאמרם של‬ ‫הרי גולומב ונעמי תמיר‪" ,‬דרך חרב כעלמה‪ :‬קריאה ב'אמרה חרב הנצורים' לנתן‬ ‫אלתרמן"‪ ,‬הספרות‪ ,‬כרך ד‪ ,‬חוברת ‪ ,1‬ינואר ‪ ,1973‬עמ' ‪ .88-80‬הקריאה המוצעת‬ ‫במאמר היא א־היסטורית לחלוטין‪ ,‬ואף מועד פרסומו הראשון לא נזכר בו‪ .‬וראו גם‬ ‫מאמרו של דוד כנעני‪" ,‬כאור יהל"‪ ,‬על המשמר‪ ,14.5.1954 ,‬המתייחס לשמחת עניים‬ ‫כאל טקסט "נבואי" שבו נצפו‪ ,‬כביכול‪ ,‬המאורעות שעתידים היו להתרחש בגטו‬ ‫ורשה‪.‬‬ ‫"אחרנו להציל את יהודי הונגריה"‪" ,‬דבר היום"‪ ,‬דבר‪.22.3.1944 ,‬‬

‫[ ‪] 801‬‬

‫הערות לעמ' ‪288-281‬‬ ‫‪ 28‬‬

‫ ‬

‫‪ 29‬‬

‫ ‬ ‫ ‬

‫‪ 30‬‬

‫‪ 31‬‬ ‫‪3 2‬‬ ‫‪ 33‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬ ‫‪3 8‬‬ ‫‪ 39‬‬

‫‪4 0‬‬ ‫‪ 41‬‬

‫"משמעות הפלישה"‪ ,‬דבר‪ ;24.3.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 32-30‬בשינויים‪,‬‬ ‫תחת הכותרת‪" :‬משמעות הפלישה הגרמנית להונגריה")‪ .‬וראו ערך "הונגריה" מאת‬ ‫רנדולף ברהם‪ ,‬האנציקלופדיה של השואה‪ ,‬עורך ראשי‪ :‬ישראל גוטמן‪ ,‬כרך ב‪ ,‬יד ושם‬ ‫וספרית פועלים‪ ,1990 ,‬עמ' ‪.358-354‬‬ ‫הכותרת החדשה לשיר זה מציגה אותו כהמשך לשיר קודם‪ ,‬שהופיע במסגרת "רגעים"‬ ‫עוד לפני פרוץ המלחמה‪ ,‬בעת שפלוגות של חיילי אס־אס השליכו ילדים אל מעבר‬ ‫לגבול הגרמני והשאירו אותם לעמוד לגורלם‪ .‬ראו לעיל‪" :‬אגדה על הילדים ביער"‪,‬‬ ‫פרק חמישי‪ ,‬הערה ‪.24‬‬ ‫"פרק ניולט"‪ ,‬דבר‪ ;9.7.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪" ;31‬משפטי פינוי או מאגדות‬ ‫אנדרסן"‪ ,‬דבר‪ ;22.10.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 175-173‬תחת הכותרת‪" :‬משפטי‬ ‫פינוי או מאגדות תל־אביב); "עם השידור מן העמק"‪ ,‬דבר‪ ;11.2.1944 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫ג‪ ,‬עמ' ‪( 204-203‬בשינויים); "גן־מאיר בתל־אביב"‪ ,‬דבר‪ ;17.3.1944 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫א‪ ,‬עמ' ‪( 397-395‬בשינויים); "אינצידנט בעל ותק"‪ ,‬דבר‪ ;19.5.1944 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫ד‪ ,‬עמ' ‪" ;77-76‬הקלריקל הקטן"‪ ,‬דבר‪ ;30.6.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪202-200‬‬ ‫(בשינויים); "חיי הפלקט או יחס סימפטי לסגנון פלקטי"‪ ,‬דבר‪ ;28.7.1944 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 194-192‬תחת הכותרת‪" :‬חיי הפלקט בימי מלחמת בחירות"‪,‬‬ ‫בשינויים קלים); "המורה העברי"‪ ,‬דבר‪ ;17.11.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪;376-374‬‬ ‫"עצי תפוח"‪ ,‬דבר‪ ;24.11.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 400-398‬בשינויים)‪.‬‬ ‫"הקומה החמישית"‪ ,‬דבר‪ ;10.3.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 199-198‬בשינויים)‪.‬‬ ‫דברי בן־גוריון פורסמו בהארץ‪.7.3.1944 ,‬‬ ‫"עגלת הילדים"‪ ,‬דבר‪ ;4.2.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 37-35‬בשינויים); "שתי‬ ‫הסמלות"‪ ,‬דבר‪ ;6.8.1943 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪" ;39-38‬תוכנית הרקונסטרוקציה"‪,‬‬ ‫דבר‪ ;2.4.1943 ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.17-16‬‬ ‫אניטה שפירא‪ ,‬ברל‪ ,‬הוצאת עם עובד‪( 2000 ,‬מהדורה חדשה)‪ ,‬עמ' ‪.11‬‬ ‫הארץ‪ ,7.1.1943 ,‬עמ' ‪ ;1‬דבר‪ ,7.1.1943 ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫דבר‪ ,7.1.1943 ,‬עמ' ‪ ;4‬הארץ‪ ,7.1.1943 ,‬עמ' ‪.3‬‬ ‫על סמי גרונמן ראו‪ :‬הני מיטלמן‪" ,‬מחזותיו של סמי גרונמן — שילוב בין ישן לחדש"‪,‬‬ ‫בין המולדות‪ :‬היקים במחוזותיהם‪ ,‬עורכים‪ :‬משה צימרמן ויותם חותם‪ ,‬מרכז זלמן שזר‪,‬‬ ‫תשס"ו‪ ,‬עמ' ‪( 167-159‬להלן‪ :‬מיטלמן‪" ,‬מחזותיו של סמי גרונמן")‪.‬‬ ‫דב סדן‪" ,‬בין שמדי לשלמי"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬א‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן‪,‬‬ ‫תשל"ז‪ ,‬עמ' ‪ .247-230‬וכן להלן‪.‬‬ ‫ראו להלן‪ ,‬הערה ‪ .39‬הנוסח הגרמני — עמ' ‪ ;52-50‬הנוסח העברי — עמ' ‪.63-62‬‬ ‫יהודה גבאי (עורך)‪ ,‬תיאטרון 'אהל'‪ :‬סיפור המעשה‪ ,‬מפעלי תרבות וחינוך‪,1983 ,‬‬ ‫עמ' ‪ ;63-61‬תוכנית המחזה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (אהל‪ ,)1943 ,‬המרכז‬ ‫הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪.18.3.9 ,‬‬ ‫שלמה המלך ושלמי הסנדלר (החכם והכסיל)‪ ,‬קומדיה בחרוזים בשבע תמונות מאת‬ ‫סמי גרונמן‪ ,‬תורגם להצגה בהאהל על ידי נתן אלתרמן‪ ,‬מועדים‪ ,‬הוצאה והפצה‬ ‫של חזיונות‪Sammy Gronemann, Der Weise und der Narr: König ;1942 ,‬‬ ‫‪Salomo und der Schuster, ein heiteres versspiel in sieben bildern, Moadim,‬‬ ‫‪.Palestinian Play Publishers, 1942‬‬ ‫מיטלמן‪" ,‬מחזותיו של סמי גרונמן"‪ ,‬עמ' ‪.161‬‬ ‫חיים גמזו‪" ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ ,‬הארץ‪ .15.1.1943 ,‬וכן ראו‪ :‬לוג (לאה‬ ‫גולדברג)‪'" ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ב'אהל'"‪ ,‬דבר‪ ;15.1.1943 ,‬ש‪ .‬שריה‪,‬‬ ‫"שלמה המלך ושלמי הסנדלר ב'אהל'"‪ ,‬הבקר‪ ;19.1.1943 ,‬א‪ .‬פוירשטין‪" ,‬שלמה‬ ‫המלך ושלמי הסנדלר"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך ה‪ ,‬חוברת ו (נד)‪ ,‬פברואר ‪ ,1943‬עמ' ‪.36‬‬

‫[ ‪] 802‬‬

‫הערות לעמ' ‪294-288‬‬ ‫‪ 42‬‬

‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫‪4 5‬‬ ‫‪ 46‬‬

‫‪ 47‬‬

‫‪ 48‬‬

‫‪ 49‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪5 1‬‬

‫‪ 52‬‬ ‫‪5 3‬‬ ‫‪ 54‬‬

‫"מיסטר קיבוץ" מאת מ‪ .‬רוסט (נוסח מודפס במכונת כתיבה)‪ ,‬המרכז הישראלי‬ ‫לתיעוד אמנויות הבמה‪ .17.4.10 ,‬תיק ההצגה כולל גם את תוכניית ההצגה וכן‬ ‫פריטים נוספים הקשורים בה‪ .‬וכן ראו‪ :‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .304‬פזמוני‬ ‫ההצגה מובאים בעמ' ‪ .269-266‬כשנתיים קודם לכן תרגם אלתרמן עבור המטאטא‬ ‫את המחזה "‪ 1,000,000‬צרות צרורות" מאת המחזאי הרוסי ולנטין קאטאייב‪,‬‬ ‫שהועלה באוקטובר ‪.1941‬‬ ‫גיליון התווים של השיר בכתב ידו של נ' נרדי מצוי גם בתיק ההצגה; ראו הערה‬ ‫קודמת‪.‬‬ ‫א‪ .‬פוירשטין‪" ,‬המטאטא"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך ה‪ ,‬חוברת ט‪-‬י (נז‪-‬נח)‪ ,‬מאי‪-‬יוני ‪ ,1943‬עמ' ‪;57‬‬ ‫חיים גמזו‪" ,‬הצגת בכורה ב'מטאטא'"‪ ,‬הארץ‪.1.6.1943 ,‬‬ ‫כתב היד של נחום נרדי; תיק ההצגה; ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.43‬‬ ‫יומן ישראל זמורה (תוספות)‪ .‬ביומן כותב זמורה כי הוצאת צבי הוקמה "מתוך‬ ‫נימוקים משפחתיים בלבד"‪ ,‬והיענותו של אלתרמן לפרסם במסגרת זו את יצירתו‬ ‫החדשה התפרשה על ידיו כמחוות ידידות כלפיו וכלפי רעייתו עדה‪ .‬ההסבר ביחס‬ ‫לנימוקים המשפחתיים ניתן לי על ידי הילי זמורה‪.‬‬ ‫שירי מכות מצרים‪ ,‬הוצאת צבי שעל יד הוצאת מחברות לספרות‪ ,‬תש"ד; חזר ונדפס‪:‬‬ ‫שירים שמכבר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1962 ,‬עמ' ‪ .270-239‬על הספר ראו ספרו של‬ ‫עוזי שביט‪ ,‬שירה מול טוטליטריות‪ :‬אלתרמן ו'שירי מכות מצרים'‪ ,‬הוצאת הספרים של‬ ‫אוניברסיטת חיפה‪ .‬זמורה ביתן‪( 2003 ,‬להלן‪ :‬שביט‪ ,‬שירה מול טוטליטריות)‪ .‬כותרת‬ ‫הפרק הושאלה מן הספר הזה‪ ,‬אף כי פירוש היצירה המוצע להלן אינו תואם בהכרח‬ ‫את הקו שנוקט מחבר הספר‪ ,‬המבאר את היצירה על רקע הסיטואציה והדילמות של‬ ‫ערב המלחמה‪ .‬וראו מאמרי הפרשנות של אידה צורית‪ ,‬אליעזר שביד והלל ברזל‬ ‫בספר‪ :‬זיוה שמיר וצבי לוז (עורכים)‪ ,‬הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן‪ :‬מסות על‬ ‫"שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים"‪ ,‬הוצאת אוניברסיטת בר־אילן‪ ,1991 ,‬עמ' ‪;34-25‬‬ ‫‪.156-147 ;124-109‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬האפרוח העשירי‪ ,‬מחברות לספרות‪ ;1943 ,‬חזר ונדפס בלילדים‪ ,‬עמ' ‪23-‬‬ ‫‪ .14‬וראו גם זיוה שמיר‪ ,‬תבת הזמרה חוזרת‪ :‬על שירי הילדים של נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,2005 ,‬עמ' ‪( 83-71‬להלן‪ :‬שמיר‪ ,‬תבת הזמרה חוזרת)‪ .‬יצוין כי שמיר מציעה‬ ‫לקרוא את הספר כמשל על השואה‪ ,‬אך פרשנות זו לא מקובלת עלי‪.‬‬ ‫ד"ר ר‪ .‬ולטש‪" ,‬שנת תש"ג‪ :‬השנה הרביעית למלחמה"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ד‪,‬‬ ‫‪ ,1943/1944‬הוצאת עיתון הארץ‪ ,1943 ,‬עמ' ‪.7-6‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬פרק שישי‪.‬‬ ‫"פתיחה לשירי מכות מצרים"‪ ,‬תו שין גימל‪ :‬בעולם‪ ,‬באומה‪ ,‬בתנועה ובארץ‪ :‬שנתון לדברי‬ ‫ספרות‪ ,‬עיון וסקירה‪ ,‬הוצאת דבר‪ ,‬תש"ד‪ ,‬עמ' ‪ .84-83‬כך כתוב בפתח החוברת‪" :‬ערך‬ ‫זלמן רובשוב בהשתתפות נתן אלתרמן בעריכת המדור הספרותי"‪ .‬מודעה על הופעתו‬ ‫של השנתון ("הופיע השנתון תו־שין־גימל") פורסמה בדבר ב־‪ .31.12.1943‬בסקירה‬ ‫על השנתון כותב אריה ליפשיץ‪" :‬את מהות החטא וענשו בדרכי האומות שהרעו‬ ‫לישראל מאז ומקדם מעלה נתן אלתרמן ב'פתיחה לשירי מכות מצרים'‪ ,‬פרקי שירה‬ ‫חזיונית‪ ,‬הנוצצת באור פנימי"‪ .‬ראו‪'" :‬תו שין גימל'‪ ,‬שנתון 'דבר'"‪ ,‬הגלגל‪ ,‬כרך א‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,17.2.1944 ,16‬עמ' ‪.18‬‬ ‫לטענת זיוה שמיר קיים קשר מבני ותמטי בין המחזור הלא גמור "עיר השוטים"‪,‬‬ ‫ששיר הפתיחה שלו פורסם במחברות לספרות במאי ‪ ,1942‬לבין שירי מכות מצרים‪.‬‬ ‫ראו‪ :‬שמיר‪ ,‬עוד חוזר הניגון‪ ,‬עמ' ‪( 295-294‬וכן בהערה ‪.)11‬‬ ‫התיקון בוצע על גבי ההגהה האחרונה של הספר (ארכיון אלתרמן‪.)15:1-20 ,‬‬ ‫הערך "נא‪ ,‬נא אמון" מאת שמואל אחיטוב — אנציקלופדיה מקראית‪ ,‬כרך ה‪ ,‬מוסד‬

‫[ ‪] 803‬‬

‫הערות לעמ' ‪304-295‬‬ ‫‪ 55‬‬

‫‪ 56‬‬ ‫‪5 7‬‬

‫‪ 58‬‬ ‫‪5 9‬‬ ‫‪ 60‬‬

‫‪ 61‬‬

‫ ‬

‫‪ 62‬‬ ‫‪ 63‬‬

‫‪ 64‬‬ ‫‪ 65‬‬ ‫‪ 66‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫ביאליק‪ ,1968 ,‬עמ' ‪.684-681‬‬ ‫כמה מבקרים דיברו על הזיהוי בין נא אמון לגרמניה‪ ,‬והביעו עקב זה תמיהה על‬ ‫עמדת המשורר המגלה אמפתיה כלפי גרמנים חפים מפשע תוך כדי המלחמה‪ .‬הבולט‬ ‫שביניהם הוא נתן זך‪ ,‬זאת בהרצאת נעילה של ימי העיון לזכרו של נתן אלתרמן‬ ‫שנערכו באוניברסיטת תל־אביב (חנוכה‪ ,‬תשנ"ד)‪ .‬ראו בנדון זה אצל שביט‪ ,‬שירה מול‬ ‫טוטליטריות‪ ,‬עמ' ‪ .46‬וכן ראו מאמר התגובה של נילי כרמל־יונתן‪" ,‬עמוד השחר קם"‪,‬‬ ‫מאזנים‪ ,‬כרך סח‪ ,‬גיליון ‪ ,1994 ,6‬עמ' ‪.8-3‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪.15:2-2:101 ,‬‬ ‫ראו דיון עקרוני בסוגיות אלה על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה בספרו‬ ‫של מיכאל וולצר‪ ,‬מלחמות צודקות ולא צודקות‪ ,‬תרגם מאנגלית יורם ברונובסקי‪,‬‬ ‫עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,1977 ,‬עמ' ‪ .315-299‬על הפצצת הערים הגרמניות על‬ ‫ידי הבריטים כותב וולצר‪ ,‬בין היתר‪" :‬כאן היתה שעת־חירום עליונה שבה אפשר‬ ‫שנאלצים לרמוס את זכויותיהם של חפים מפשע ולשבור את מוסכם־המלחמה"‪.‬‬ ‫נראה שעמדה פוסטריורית זו תואמת את מה שכתב אלתרמן בזמן אמת‪.‬‬ ‫במהדורות מאוחרות בחר אלתרמן להשמיט כותרת זו‪.‬‬ ‫על עניין זה הרחיב את הדיבור דן מירון בספרו ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו‪,‬‬ ‫שוקן‪ ,‬תשכ"ב‪ ,‬עמ' ‪( 46-41‬להלן‪ :‬מירון‪ ,‬ארבע פנים בספרות העברית)‪.‬‬ ‫יצחק יציב‪" ,‬משורר האקטואליה‪ :‬עם 'שירי מכות מצרים'"‪ ,‬דבר‪ ;7.4.1944 ,‬לאה‬ ‫גולדברג (בחתימת‪ :‬עדה גראנט)‪'" ,‬מכות מצרים'" (בתוך "יומן ספרותי")‪ ,‬משמר‬ ‫("דף לספרות")‪ ;21.1.1944 ,‬רחל כצנלסון‪" ,‬שירי זמננו ('שמחת עניים' ו'שירי מכות‬ ‫מצרים' לנ‪ .‬אלתרמן)"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,13.7.1944 ,‬עמ' ‪ ;107-106‬חזר ונדפס‪ :‬מסות‬ ‫ורשימות‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תש"ו‪ ,‬עמ' ‪.181-177‬‬ ‫תיק ההצגה "מאז ועד היום"‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪.16.1.10 ,‬‬ ‫וכן עדות בתיה לנצט‪ .‬וראו מאמרו של בן־עמי פיינגולד‪" ,‬התיאטרון הקאמרי —‬ ‫ההתחלה"‪ ,‬בתוך‪ :‬גד קינר‪ ,‬אלי רוזיק ופרדי רוקם (עורכים)‪ ,‬הקאמרי‪ :‬תיאטרון של‬ ‫זמן ומקום‪ :‬עיונים בתולדות התיאטרון הקאמרי‪ ,‬הוצאת אוניברסיטת תל־אביב‪,1999 ,‬‬ ‫עמ' ‪.12-9‬‬ ‫ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬תוכניית ההצגה‪" :‬צלילים וצללים‪ :‬רוויו מוסיקלי"‪ ,‬פזמונים ותרגומים‪:‬‬ ‫נתן אלתרמן (הצגת בכורה ב־‪ ,)13.4.1943‬ארכיון דן אלמגור‪ .‬וכן ריאיון שערך רפי‬ ‫אילן עם יוסף מילוא‪.‬‬ ‫התרגום בכתב מכונה מצוי בתיק ההצגה‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪.‬‬ ‫וראו‪Georeges Courteline, Theatre, Paris, Ernst Flamarion, Editeur, Vol.,:‬‬ ‫‪ .00.242-270‬המערכון הוצג לראשונה בתאטרון סט‪ .‬אנטואן ב־‪ 1903‬ובקומדי פרנסז‬ ‫ב־‪.1906‬‬ ‫לאה גולדברג‪" ,‬ערב מערכונים 'מאז ועד עתה'"‪ ,‬משמר‪ ;26.2.1945 ,‬מרגוט קלאוזנר‪,‬‬ ‫"נשף מערכונים"‪ ,‬התנועה לאחדות העבודה‪ ,‬גיליון ‪ ;5.1.1945 ,27‬א‪ .‬אוריאל‪'" ,‬מאז‬ ‫ועד היום' — ערב מערכונים"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.12.1.1945 ,‬‬ ‫יוסף מילוא בריאיון עם רפי אילן‪" .‬אני הוא זה שקיבל את רחל מרכוס לקאמרי‪.‬‬ ‫אלתרמן נהג לשאול אותי אם יש לי משהו בשבילה"‪ .‬מרכוס התקבלה לתאטרון‬ ‫ב־‪.1947‬‬ ‫ראו‪ :‬ז' רסין‪ ,‬פדרה‪ :‬טרגדיה‪ ,‬תרגם מצרפתית נתן אלתרמן‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תש"ה‪,‬‬ ‫עמ' אחרון (בחתימת נ‪.‬א‪ ;).‬וכן ראו תיק ההצגה (‪ )4.4.4‬במרכז הישראלי לתיעוד‬ ‫אמנויות הבמה‪.‬‬ ‫ראו השירים שנכתבו כעבור זמן‪" :‬ליהושע ברטונוב"‪ ,‬דבר‪ ;12.5.1950 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫א‪ ,‬עמ' ‪" ;387-386‬חנה רובינא"‪ ,‬דבר‪ ;25.3.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪;198-195‬‬

‫[ ‪] 804‬‬

‫הערות לעמ' ‪313-304‬‬

‫‪6 8‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪7 0‬‬ ‫‪ 71‬‬ ‫‪ 72‬‬ ‫‪ 73‬‬ ‫‪7 4‬‬ ‫‪ 75‬‬ ‫‪ 76‬‬ ‫‪ 77‬‬ ‫‪ 78‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 79‬‬ ‫‪ 80‬‬

‫"לאהרן מסקין"‪ ,‬דבר‪ ;12.9.1958 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;194-191‬ל'הבימה'"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;10.10.1958‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ ,81-79‬וכן הערות בעמ' ‪.426-425‬‬ ‫הידיעה על נאומו של צ'רצ'יל התפרסמה בהרחבה בדבר‪.29.2.1945 ,‬‬ ‫שלום עליכם [שלום יעקב רבינוביץ]‪ ,‬מנחם מנדל‪ ,‬תרגם מיידיש אריה אהרוני‪ ,‬ספרית‬ ‫פועלים‪.1997 ,‬‬ ‫"מכתב של מנחם־מנדל"‪ ,‬דבר‪ ;9.3.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.14-12‬‬ ‫"'פדרה' ב'הבימה'"‪ ,‬דבר‪.29.4.1945 ,‬‬ ‫ראו תיק ההצגה "פדרה"‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ .4.4.4 ,‬התיק כולל‬ ‫גם לקט ביקורות מתוך עיזבונו של צבי פרידלנד‪ .‬לא תמיד מצוינים שם העיתון‬ ‫והתאריך שבהם פורסמה רשימת הביקורת‪.‬‬ ‫מרגוט קלאוזנר‪'" ,‬פדרה' ב'הבימה'"‪ ,‬התנועה לאחדות העבודה‪ ,‬גיליון ‪;24.5.1945 ,44‬‬ ‫עזרא זוסמן‪'" ,‬פדרה' של ראסין ב'הבימה'"‪ ,‬דבר‪.17.5.1945 ,‬‬ ‫ישראל זמורה‪'" ,‬פדרה' על קשרי 'הבימה'"‪ ,‬במה‪ ,‬ב‪ ,‬מאי ‪ ,1945‬עמ' ‪.10-7‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.64‬‬ ‫מכתבו של דב סדן לנתן אלתרמן (‪ ,)1945‬ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪.51‬‬ ‫דבר‪ ,2.5.1945 ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫ראו‪ :‬ויליאם ל‪ .‬שיירר‪ ,‬עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי‪ ,‬כרך ב‪ ,‬שוקן‪,1961 ,‬‬ ‫עמ' ‪.933-922‬‬ ‫"הכותרת"‪ ,‬דבר‪ ;4.5.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.106-105‬‬ ‫דבר‪.6-7-8-9.5.1945 ,‬‬

‫פרק שמיני‪ :‬מגש הכסף‬ ‫ ‬

‫‪ 1‬‬ ‫ ‪2‬‬

‫ ‬ ‫‪ 3‬‬

‫‪ 4‬‬ ‫‪ 5‬‬

‫ראו‪ :‬נאור‪ ,‬הטור השמיני‪ ,‬עמ' ‪.157‬‬ ‫"ואם יהיה צורך — לבדנו!" דבר‪ ;11.5.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.250-249 ;108-107‬‬ ‫והשווה לנאום דנקירק‪We shall go on to the end […] we shall fight on the" :‬‬ ‫‪seas and oceans, we shall fight […] in the air, we shall fight on the beaches,‬‬ ‫‪we shall fight on the landing grounds, we shall fight in the fields and in the‬‬ ‫‪"streets, we shall fight in the hills; we shall never surrender‬‬ ‫ראו‪Into Battle: Speeches by the Right Hon. Winston S. Churchill, Compiled :‬‬ ‫‪.by Randolph S. Churchill, Cassel and Company, London 1941, pp. 222-223‬‬ ‫שמעון סאמט‪" ,‬ילדי ישראל בפולין של היום"‪ ,‬הארץ‪ ;19.4.1946 ,‬חזר ונדפס בספר‪:‬‬ ‫בבואי למחרת‪ :‬מסע בפולין — ‪ ,1946‬צ‪ .‬ליינמן‪ ,‬תש"ו‪ ,‬עמ' ‪( 79-71‬תחת הכותרת‪:‬‬ ‫"ילדי ישראל הגלמודים")‪ .‬הספר יצא לאור במהדורה משוחזרת ב־‪ .2006‬אני מודה‬ ‫לתלמידי דוד גוטרזון שחשף בפנַ י את המקור שעליו נסמך שירו של אלתרמן‪.‬‬ ‫"על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו בפולין ִמ ּ ַפחד לשכב במיטתו"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;26.4.1946‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 18-15‬תחת הכותרת‪" :‬על הילד אברם"‪ ,‬ובשינויים‬ ‫קלים)‪.‬‬ ‫וראו‪" :‬נאום שנאת היהודים"‪ ,‬דבר‪ ;3.8.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 20-19‬בשינויים‪,‬‬ ‫תחת הכותרת‪" :‬נאום שנאת היהודים באירופה של ‪ .)"1945‬יצוין כי פרסום השיר‬ ‫קדם כמעט בשנה לפוגרום שהיה בקיילצה‪ ,‬פולין‪ ,‬ב־‪" ;4.6.1946‬אמא‪ ,‬כבר מותר‬ ‫לבכות?" דבר‪ ;19.10.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .25-23‬השיר נכתב על סמך‬ ‫דברים ששמע אלתרמן מפיו של אבא קובנר‪ ,‬לאחר שנפגש אתו לאחר בואו לארץ‬ ‫בתיווכו של יצחק שדה‪ .‬בפרסום המקורי של השיר בעיתון לא נזכר שמו של קובנר‬ ‫כמקור‪ ,‬והוא צורף אליו בהדפסה המחודשת של השיר במסגרת הטור השביעי‪ ,‬תש"ח‪,‬‬

‫[ ‪] 805‬‬

‫הערות לעמ' ‪321-314‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 6‬‬

‫‪ 7‬‬ ‫ ‪8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬

‫‪ 11‬‬ ‫ ‬

‫‪ 12‬‬

‫‪ 13‬‬

‫‪ 14‬‬ ‫‪1 5‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬

‫‪1 8‬‬ ‫‪ 19‬‬ ‫ ‬

‫‪ 20‬‬

‫עמ' ‪ .24-23‬קובנר מעיד על הפגישה בספרו על הגשר הצר‪ :‬מסות בעל־פה‪ ,‬ספרית‬ ‫פועלים‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.111‬‬ ‫"מריבת קיץ"‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬ג‪ ,‬מחברת ג‪ ,‬יולי ‪ ,1945‬עמ' ‪" ;8-5‬ערב רחוק"‪ ,‬לוח‬ ‫הארץ לשנת תש"ה ‪ ,1944/1945‬הוצאת חיים‪ ,1944 ,‬עמ' ‪" ;192-190‬ניגון עתיק"‪ ,‬לוח‬ ‫הארץ לשנת תש"ו ‪ ,1945/1946‬הוצאת חיים‪ ,1945 ,‬עמ' ‪" ;175‬האסופי"‪ ,‬לוח הארץ‬ ‫לשנת תש"ז ‪ ,1946/1947‬הוצאת חיים‪ ,1946 ,‬עמ' ‪" ;185-184‬קניית היריד"‪ ,‬לוח‬ ‫הארץ לשנת תש"ח ‪ ,1947/1948‬הוצאת חיים‪ ,1947 ,‬עמ' ‪.158-154‬‬ ‫"מרשימותיו של כלב"‪ ,‬דבר‪ ;30.8.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.62-59‬‬ ‫ראו למשל‪" :‬בפרלמנט המשתעל"‪ ,‬דבר‪ ;21.2.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪68-65‬‬ ‫(בשינויים)‪.‬‬ ‫"מלחמת העם"‪ ,‬דבר‪ ;16.11.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪ .130-128‬וכן עמ' ‪.255-254‬‬ ‫ראו גם‪" :‬בוין מסביר לעתונאים כי היהודים נחוצים לאירופה"‪ ,‬דבר‪;14.11.1945 ,‬‬ ‫ועיתון דבר מיום ‪.14-15-16.11.1945‬‬ ‫אין להוציא מכלל אפשרות כי הימנעות זו נבעה ממגבלות הצנזורה‪ ,‬שאותן‪ ,‬מן‬ ‫הסתם‪ ,‬נאלץ אלתרמן להביא בחשבון‪ .‬כך לא נמצא במסגרת "הטור השביעי" שירים‬ ‫על מבצעים כמו הפריצה למחנה עתלית‪" ,‬ליל הרכבות"‪" ,‬ליל הגשרים" ופיצוץ‬ ‫הרדאר‪ ,‬שבוצעו בין אוקטובר ‪ 1945‬ליוני ‪.1946‬‬ ‫יוסף אבידר‪ ,‬בדרך לצה"ל‪ :‬זכרונות אלוף אבידר‪ ,‬מערכות‪ ,1970 ,‬עמ' ‪( 229-223‬להלן‪:‬‬ ‫אבידר‪ ,‬בדרך לצה"ל)‪ .‬לאחר שחזור המבצע מצטט אבידר מתוך שירו של אלתרמן‪.‬‬ ‫"אדמת ביריה" (בתוך "שני פרקי תש"ו")‪ ,‬ספר השנה של העתונאים לשנת תש"ז‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;10-8‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .359-357‬וראו עדותה של ימימה טשרנוביץ־אבידר‪,‬‬ ‫בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ .191-189‬הקביעה כי המפגש נערך בליל שבת היא‬ ‫שלי‪ ,‬והיא איננה תואמת את הלו"ז שעליו מעידה טשרנוביץ־אבידר‪ ,‬שנראה בלתי‬ ‫סביר‪.‬‬ ‫"הנקודה היהודית"‪ ,‬דבר‪ ;11.10.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪( 364-360 ,‬בשינויים קלים);‬ ‫"בשולי הטלגרמות"‪ ,‬דבר‪ ;10.1.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 392-391‬בשינויים‪,‬‬ ‫תחת הכותרת‪" :‬צריף בנגב"); על פי עדותה של רמה זוטא־אבידר במכתב למוסד‬ ‫אלתרמן מיום ‪ ,19.2.2005‬וכן בריאיון אתי‪.‬‬ ‫"תל־אביב — גת‪ :‬קו־תחבורה קבוע של 'דרום־יהודה'"‪ ,‬דבר‪" ;13.9.1945 ,‬קו תל־‬ ‫אביב — גת"‪ ,‬דבר‪ ;14.9.1945 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 373-372‬בשינויים קלים)‪.‬‬ ‫אבידר‪ ,‬בדרך לצה"ל‪ ,‬עמ' ‪.254‬‬ ‫"מים ליישובי הנגב"‪ ,‬דבר‪" ;8.5.1947 ,‬המים נוסעים דרומה"‪ ,‬דבר‪ ;9.5.1947 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 371-369‬בשינויים)‪.‬‬ ‫בהקדשה לספר עיר היונה (תשי"ז)‪ ,‬שאותו מסר לאביגור‪ ,‬ואשר חלק ניכר ממנו עוסק‬ ‫בהעפלה‪ ,‬כתב אלתרמן כך‪" :‬לעלום ונוכח בכל‪ ,‬לשאול אביגור‪ ,‬לאיש־והוא־סמל‪,‬‬ ‫אשר מכוחו ומרוחו שאבו הלוחמים שבדרך‪ ,‬אשר היה מורה ומצפן והוא מוסיף‬ ‫ונוטה קו‪ ,‬אשר שמו ולבו על לוח לבה של התקופה‪ ,‬מאת מעריציו ושוחרי דברו נתן‬ ‫(תשי"ז)"‪.‬‬ ‫עדותו של לוי שורץ‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.229-228‬‬ ‫ספר המעפילים‪ ,‬ערוך בידי משה בסוק‪ ,‬הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית‪,‬‬ ‫‪ ,1947‬עמ' ‪ .417‬וכן ראו תיאור הפרשה בספרו של מרדכי נאור‪ ,‬הטור השמיני‪,‬‬ ‫עמ' ‪.136-132‬‬ ‫ישנה השערה‪ ,‬אף כי אין לה סימוכין‪ ,‬שלפיה נכח אלתרמן במסיבה שהתקיימה ביגור‬ ‫(נתן אלתרמן‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬כרך שני‪ ,‬שירי העת והעיתון ‪,14.5.1948-11.5.1945‬‬ ‫עריכה וביאורים‪ :‬דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2010 ,‬עמ' ‪ ;351‬להלן‪ :‬גילולה‪,‬‬

‫[ ‪] 806‬‬

‫הערות לעמ' ‪329-321‬‬ ‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬

‫‪2 3‬‬ ‫‪ 24‬‬

‫‪ 25‬‬ ‫‪ 26‬‬ ‫‪2 7‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫‪ 28‬‬ ‫‪2 9‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪ 31‬‬ ‫‪ 32‬‬

‫‪3 3‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬

‫הטור השביעי)‪.‬‬ ‫דבר‪ .15.1.1946 ,‬וכן ראו את עדותו של לוי שורץ‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ ;229-228‬וכן את הנוסחים השונים של השיר בתוך‪ :‬נאור‪ ,‬הטור השמיני‪ ,‬עמ' ‪.136-134‬‬ ‫"נאום תשובה לרב־חובלים איטלקי"‪ ,‬דבר‪ ;15.1.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪99-97‬‬ ‫(בכותרת‪" :‬נאום תשובה לרב־חובלים איטלקי אחר ליל הורדה")‪ .‬וראו‪ :‬עדית זרטל‪,‬‬ ‫זהבם של היהודים‪ :‬ההגירה היהודית המחתרתית לארץ־ישראל‪ ,1948-1945 ,‬עם עובד‪,‬‬ ‫ספרית אפקים‪( 1996 ,‬להלן‪ :‬זרטל‪ ,‬זהבם של היהודים)‪ .‬בנוסח שנמסר לידי הצנזור‪,‬‬ ‫וּטים ְּכ ָת ִמיד‪/,‬‬ ‫חוּרינוּ ַה ַּליְ ָלה ּ ְפ ׁש ִ‬ ‫"ב ֵ‬ ‫ושתוקן אחר כך בידי אלתרמן‪ ,‬תוארו הבחורים כך‪ַּ :‬‬ ‫יטן? ֶאל ַהחוֹ ף ַה ָ ּי ִחיד‪ֵ /‬הם נוֹ שְׂ ִאים ֶאת ַע ָּמם‬ ‫אכ ָּתם‪ַ ,‬ק ּ ִפ ָ‬ ‫יע ַּכ ּ ַפיִ ם‪ַ /.‬מה ְּמ ַל ְ‬ ‫ַרק נָ ִחים ְק ָצת ִמ ִיג ַ‬ ‫ַעל ְּכ ֵת ַפיִ ם"; ראו גילולה‪ ,‬הטור השביעי‪ ,2 ,‬עמ' ‪.351-350‬‬ ‫ראו גיליונות דבר מ־‪.26-28.11.1948‬‬ ‫"חלוקת התפקידים"‪ ,‬דבר‪ ;13.12.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .104-102‬לזה קדם‬ ‫השיר "אסור לקנא" (דבר‪ ;29.11.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ )81-80 ,‬שהתייחס לפרשת‬ ‫"כנסת ישראל" מפרספקטיבה שונה‪ .‬וראו עדותו של יוסי הראל בספר השערים‬ ‫פתוחים‪ :‬אסופת זכרונות העפלה ‪ ,1948-1945‬עורכים‪ :‬שמואל ינאי ויוסף אלמוג‪,‬‬ ‫קרן פלי"ם‪ ,2001 ,‬עמ' ‪ .223-221‬ביקורת על האדישות של היישוב ושל התפוצה‬ ‫לנוכח מאבק ההעפלה בכלל מובעת גם בשיר "ברכה פולד"‪ ,‬דבר‪ ;25.10.1946 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.106-105‬‬ ‫פרשה זו נדונה בהרחבה בספרה של אביבה חלמיש‪ ,‬אקסודוס — הסיפור האמיתי‪ :‬פרשת‬ ‫אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז"‪ ,‬העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול‬ ‫אביגור‪.1990 ,‬‬ ‫כתיבתו של אלתרמן צמודה לכרוניקה של עיתון דבר בחודשים יולי־ספטמבר ‪.1947‬‬ ‫"מפלת אירופה תש"ז"‪ ,‬דבר‪ ;25.7.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 157-156‬תחת הכותרת‪:‬‬ ‫"מלחמת אירופה תש"ז"); "העם ושליחו"‪ ,‬דבר‪ ;5.9.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪87-85‬‬ ‫(בשינויים); "מהו חג לאומי?" דבר‪ ;12.9.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪89-88‬‬ ‫(בשינויים)‪ .‬נוסח הבית המצוטט בגרסה המאוחרת הוא כדלהלן‪" :‬זֶ הוּ יוֹ ם ְמ ֻס ָ ּים ׁ ֶש ָ ּידוֹ‬ ‫ה־ה ְּמ ִדינִ ית ְּב ֵע ִדים‪ /.‬זֶ הוּ יוֹ ם ַה ַּמ ְר ֶאה ִּכי ַאנְ ְ ּג ִלים ֲח ִמ ּׁ ָשה‪/‬‬ ‫יע ַ‬ ‫ישה‪ֶ /‬את ֶע ְקרוֹ ן ַה ְּת ִב ָ‬ ‫ַמ ְמ ִח ׁ ָ‬ ‫ת־ה ְ ּיהוּ ִדים"‪ .‬בית זה חותם‬ ‫יִ ְצ ָט ְרכוּ ֶל ֱאחֹז ְּב ָכל ִא ׁיש וְ ִא ּׁ ָשה‪ִ /‬אם יִ ְרצוּ ְל ָק ְר ָעם ִמ ְּמ ִדינַ ַ‬ ‫את השיר‪ ,‬לאחר שהבית המתייחס במפורש ל"יום המבורג"‪ ,‬שחתם את השיר בגרסה‬ ‫הראשונה‪ ,‬נשמט לחלוטין‪.‬‬ ‫פיסטולטים"‪ ,‬דבר‪ ;10.11.1944 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪ ,94-93‬וכן‬ ‫ֶ‬ ‫"פוליטיקה של‬ ‫הביאורים בעמ' ‪.246-244‬‬ ‫דבר‪.23.8.1946 ,‬‬ ‫יהודה סלוצקי‪ ,‬המאבק נגד הבריטים‪ ,1947-1945 ,‬יד יצחק בן־צבי‪ ,‬תשל"ב‪.‬‬ ‫"יום ירושלים"‪ ,‬דבר‪ ;26.7.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 327-325‬בשינויים‪ ,‬בכותרת‪:‬‬ ‫"אחרי 'מלון המלך'")‪.‬‬ ‫"בליל ההתאבדות"‪ ,‬דבר‪ ;25.4.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 336-334‬תחת הכותרת‪:‬‬ ‫"ליל ההתאבדות")‪ .‬אלתרמן התעלה מעל עצמו גם בעת שאישר‪ ,‬כעורך בפועל של‬ ‫מחברות לספרות‪ ,‬את פרסום שירו של יונתן רטוש "בארגמן" (מאי ‪ )1942‬שנכתב‬ ‫בעקבות רצח אברהם שטרן (יאיר) ב־‪ .12.2.1942‬בשיחה אתי גרס מרדכי שלו שלוּ‬ ‫היו הבריטים מפענחים כי מדובר בשיר על יאיר‪ ,‬היו עשויים להוציא צו שהיה מחייב‬ ‫את סגירתו של כתב העת‪.‬‬ ‫"מצב המצב"‪ ,‬דבר‪ ;14.2.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.168-167‬‬ ‫דבר‪.19.6.1947 ,‬‬ ‫בא ַחי"‪ ,‬דבר‪ ;4.7.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 333-330‬בשינויים‪,‬‬ ‫"לא אלחם ַ‬

‫[ ‪] 807‬‬

‫הערות לעמ' ‪336-329‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬

‫‪3 8‬‬ ‫‪ 39‬‬ ‫‪ 40‬‬ ‫‪ 41‬‬ ‫‪ 42‬‬

‫‪ 43‬‬

‫‪ 44‬‬ ‫‪ 45‬‬

‫‪ 46‬‬

‫‪ 47‬‬

‫‪ 48‬‬

‫בכותרת‪" :‬הנימוק הפסול")‪.‬‬ ‫ריאיון עם מרדכי שלו‪ ,‬לשעבר מאנשי הלח"י‪ .24.10.2009 ,‬גם חלק מן הדברים‬ ‫שלהלן מבוסס על הריאיון עם שלו‪.‬‬ ‫לוחמי חרות ישראל‪ :‬כתבים‪ ,‬הוועד להוצאת כתבי לח"י‪ ,‬כרך ב‪ .1959 ,‬ראו השירים‪:‬‬ ‫"תחנוני ה'מכשפה'"‪ ,‬עמ' ‪" ;432-431‬נשנאם"‪ ,‬עמ' ‪" ;592-591‬למנצח על המאבק‬ ‫הטוב"‪ ,‬עמ' ‪" ;688-687‬דיאלקטיקה מעשית או חליפת מכתבים"‪ ,‬עמ' ‪;820-819‬‬ ‫"אנבל־לי"‪ ,‬עמ' ‪" ;912-911‬על שלושה הסדרים‪ "...‬עמ' ‪" ;884-883‬בלדה על‬ ‫ה'סדר' בתא התלייה"‪ ,‬עמ' ‪.468-467‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.596-595‬‬ ‫"המשורר ושירו"‪ ,‬המעש‪ ,‬גליון סח‪ ,‬כסלו תש"ח‪ ,‬עמ' ‪.816-815‬‬ ‫עדותו של מרדכי שלו‪ ,‬המבוססת על דברים ששמע מפיו של יונתן רטוש‪.‬‬ ‫גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.161-153‬‬ ‫ויליאם שקספיר‪ ,‬נשי וינדזור העליזות‪ :‬קומדיה‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬מחברות‬ ‫לספרות‪ ,‬תש"ו; וראו מודעה על הופעת הספר במחברות לספרות‪ ,‬ד‪ ,‬מחברת א‪ ,‬יולי‬ ‫‪( 1946‬סוף הגיליון); וראו תיק ההצגה (‪ )18.3.4‬במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות‬ ‫הבמה‪.‬‬ ‫דבר‪ .15.10.1943 ,‬בין היתר כתב אלתרמן‪" :‬בחג האסיף הלך טשרניחובסקי — הוא‬ ‫אשר אל אלומות אסיפו הברוכות תשתחוינה אלומות אחיו‪ .‬רינת צעדיו חיפתה על‬ ‫עוצם היבול שנשא‪ ,‬אך שדות העם לא ראו זה יובלות תנופת קוצרים כה רחבה [‪]...‬‬ ‫אומה זו שאש אוכלת בעמודיה‪ ,‬מביאה היום כתר שירה שלה למקום שאין לחורבן‬ ‫ולכליה שליטה בו"‪.‬‬ ‫ראו מכתבו של א‪.‬ז‪ .‬בן־ישי לנתן אלתרמן‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.254‬‬ ‫מכתב הסירוב של אלתרמן לא נשמר‪ .‬וראו השיר "שלונסקי באקדמיה"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;2.11.1945‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .390-388‬וכן ראו‪ :‬הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪.352‬‬ ‫זמן־מה אחרי חלוקת הפרס פגש אלתרמן את אולסבנגר בביתו של יעקב אורלנד‬ ‫"ל ַח ֶ ּי ָ‬ ‫יך‪ ,‬ד"ר אוֹ ְל ְסוַ אנְ ֶגר‪ָּ ,‬כל ַה ּׁ ְש ָב ִחים‪ְ /‬ל ָך‪ ,‬וּ ַמה‬ ‫בירושלים ושיבח את תרגומו לדנטה‪ְ .‬‬ ‫ת־ה ֶּט ֶקס ִמ ּ ְפנֵ י ַה ִ ּק נְ ָא ה — ֲאנִ י אוֹ ֵמר ְל ָך‪ַ /‬ע ְכ ׁ ָשו ִמ ּ ְפנֵ י ַה ָּכ ב וֹ ד";‬ ‫ּׁ ֶש ּׁ ָש ַת ְק ִּתי ְל ָך ִּב ׁ ְש ַע ַ‬ ‫ראו‪ :‬אורלנד‪ ,‬כז שירים‪ ,‬עמ' ‪.28‬‬ ‫יעקב אורלנד‪" ,‬לשלונסקי ולאלתרמן‪ :‬דברי ברכה שצריכים היו להאמר בקבלם פרס‬ ‫טשרניחובסקי"‪ ,‬הארץ‪ .18.10.1946 ,‬וכן ראו‪" :‬חלוקת פרס טשרניחובסקי"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪" ;14.10.1946‬פרס טשרניחובסקי לשנת תש"ז"‪ ,‬דבר‪" ;14.10.1946 ,‬אמש חולק‬ ‫פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת"‪ ,‬הצפה‪" ;14.10.1946 ,‬נימוקי ועדת־השופטים‬ ‫לפרס־טשרניחובסקי לתרגומי־מופת"‪ ,‬משמר (דפים לספרות)‪" ;16.10.1946 ,‬פרס‬ ‫טשרניחובסקי לתרגומי־מופת לשנת תש"ז"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,8.11.1946 ,‬עמ' ‪" ;7-6‬פרס‬ ‫טשרניחובסקי לתרגומי מופת שנת תש"ז"‪ ,‬עתים‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬מס' ‪,24.10.1946 ,3‬‬ ‫עמ' ‪.3‬‬ ‫"פרס רופין לנ‪ .‬אלתרמן ולצבי ויסלבסקי"‪ ,‬דבר‪ .17.1.1947 ,‬וכן ראו תגובות להענקת‬ ‫הפרס‪ :‬עזרא זוסמן (בחתימת ע‪.‬ז‪" :).‬עם פרס־השירה לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬עתים‪ ,‬שנה‬ ‫ראשונה‪ ,‬מס' ‪ ,23.1.1947 ,16‬עמ' ‪ ;1‬ישראל זמורה‪" :‬משהו על שירת נ' אלתרמן (עם‬ ‫קבלת פרס רופין לספרות יפה)"‪ ,‬לאחדות העבודה‪ ,‬שנה ג‪ ,‬גיליון ‪,30.1.1947 ,128‬‬ ‫עמ' ‪.3‬‬ ‫משה ואלין‪ ,‬ימים של חול וכוכבים‪ :‬אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת‪ ,‬ירון גולן‪1998 ,‬‬ ‫(להלן‪ :‬ואלין‪ ,‬ימים של חול וכוכבים)‪ .‬וכן ראו הרצאתה של דורית ירושלמי‪" ,‬הטקסט‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬הקול 'האותנטי' והגוף 'האחר'‪ :‬כוכבות על במת ה'לי־לה־לו' (‪1947-‬‬ ‫‪ ,")1944‬ניתן כהרצאה בקונגרס העולמי ה־‪ 15‬למדעי היהדות‪ ,‬אוגוסט ‪( 2009‬בדפוס)‪.‬‬

‫[ ‪] 808‬‬

‫הערות לעמ' ‪349-337‬‬ ‫‪4 9‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪5 1‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪ 53‬‬ ‫‪5 4‬‬ ‫‪ 55‬‬

‫‪5 6‬‬ ‫‪ 57‬‬ ‫‪ 58‬‬ ‫‪ 59‬‬ ‫‪6 0‬‬

‫‪ 61‬‬

‫‪ 62‬‬ ‫ ‬

‫‪6 3‬‬ ‫‪ 64‬‬ ‫‪ 65‬‬ ‫‪ 66‬‬

‫רישומה של הרצאה זו ניכר היטב בדברים הכתובים להלן‪.‬‬ ‫חיים גמזו‪'" ,‬הספר מתל־אביב'"‪ ,‬הארץ‪.17.11.1944 ,‬‬ ‫ראו רוביק רוזנטל‪" ,‬מבט בלשני על שפעת החזירים"‪ ,‬מעריב ("תרבות")‪.30.4.2009 ,‬‬ ‫רוזנטל טוען כי השם "פפטצ'ה" או "פפטצ'י" הוא אחד מן השמות הרבים של מחלת‬ ‫השפעת‪ ,‬שהתגלגל אליה ממחלה אחרת‪ :‬קדחת זבוב החול — ‪.fever pappatachi‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.19-11‬‬ ‫גרסה זו‪ ,‬שוואלין חזר עליה בהזדמנויות שונות‪ ,‬הוכחשה על ידי המלחין משה‬ ‫וילנסקי‪ .‬ראו מכתב למערכת הארץ‪.27.9.1975 ,‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .22-20‬וראו בנדון מירון‪ ,‬ארבע פנים בספרות העברית‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.46-45‬‬ ‫תום שגב‪ ,‬ימי הכלניות‪ :‬ארץ ישראל בתקופת המנדט‪ ,‬כתר‪ ,1999 ,‬עמ' ‪.390‬‬ ‫ואלין‪ ,‬ימים של חול וכוכבים‪ ,‬עמ' ‪ .145-141‬מאחר שהצגת "ראיון ב'לי־לה־לו'"‬ ‫הועלתה בינואר ‪ ,1945‬והדיוויזיה הבריטית הגיעה לארץ רק בספטמבר של אותה‬ ‫שנה — סביר להניח כי האירוע שאליו מתייחס ואלין בזיכרונותיו התרחש בעת‬ ‫השמעה חוזרת של "כלניות" במועד מאוחר יותר‪ ,‬ולא בימים הסמוכים לבכורה —‬ ‫כפי שמשתמע מן הזיכרונות‪ .‬וראו בנדון זה דבריו של יעקב אורלנד בהקדמה לספרו‬ ‫של ואלין‪ ,‬ימים של חול וכוכבים‪ ,‬עמ' ‪.10-9‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.67-65‬‬ ‫"דחלילים" (בתוכנית "נא להציץ")‪ ,‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;39-36‬אמנות‬ ‫הפיוס" (בתוכנית "זהירות‪ ,‬צבע טרי!")‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪" ;50-48‬זהירות‪ ,‬צבע טרי!" שם‪,‬‬ ‫עמ' ‪" ;60-57‬מסכות" (בתוכנית "כך כתוב בלכסיקון")‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.64-61‬‬ ‫רמזים לעניינים פוליטיים נכללו גם בכמה מערכונים שחיבר אלתרמן עבור לי־לה־‬ ‫לו‪ .‬ראו גילולה‪ :‬מול תגמול מחיאות הכפיים‪ ,‬עמ' ‪.77-71‬‬ ‫ראו הודעה מטעם התאטרון בדבר‪ ,25.11.1947 ,‬עמ' ‪ ;3‬שם‪ ,25.11.1948 ,‬עמ' ‪.3‬‬ ‫לי־לה־לו חידש את הופעותיו בתוכנית "חדר להשכיר" ב־‪ 18‬באוקטובר ‪ .1949‬מאז‬ ‫הציג שש תוכניות‪ ,‬ובכולן נטל אלתרמן חלק‪ .‬התוכנית האחרונה היתה "זהירות‪,‬‬ ‫הדרך בתיקון" (הצגת בכורה — ‪ .)31.10.1953‬אחר כך נסגרו שעריו של התאטרון‬ ‫באופן סופי‪.‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .137‬השיר בוצע אחר כך במסגרת "הפוגה" (‪ ,)1950‬הסרט‬ ‫העלילתי הארוך הראשון שהופק בישראל‪ :‬תחילה כשיר רקע לתמונות שבהן נראית‬ ‫יחידה צבאית היוצאת אל הקרב‪ ,‬ואחר כך בסצנה שבה נראית מרים החובשת (אסתר‬ ‫פרידר) כשהיא סועדת את גדעון הפצוע‪ ,‬שנפגע בראשו (נסים מזרחי) ושרה באוזניו‬ ‫את השיר "לילה‪ ,‬לילה"‪ .‬בסיום הסצנה‪ ,‬במקביל להשמעת המילים "נומי‪ ,‬נומי‪ ,‬כבי‬ ‫את הנר" מכבה מרים את המנורה שליד מיטת הפצוע‪ .‬ראו‪ :‬מאיר שניצר‪ ,‬הקולנוע‬ ‫הישראלי‪ ,‬כנרת‪ ,1994 ,‬עמ' ‪.39‬‬ ‫"מה שידוע לכל או על הסף"‪ ,‬דבר‪ ;10.10.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪127-125‬‬ ‫(תחת הכותרת‪" :‬על הסף"); "תקוות ישראל"‪ ,‬דבר‪ ;24.10.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪,‬‬ ‫עמ' ‪.198‬‬ ‫ריאיון עם ימימה טשרנוביץ‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.191‬‬ ‫משום־מה בחר אלתרמן שלא להכליל שיר זה באסוּ ּפות שיריו‪ .‬ראו‪" :‬ויהי ערב"‪ ,‬הטור‬ ‫השביעי‪[ 1948-1943 :‬תוספות כרך ראשון]‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ד‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪.207‬‬ ‫מרדכי נאור‪" ,‬מן העתון אל השיר‪ :‬החידה מאילו מדברי וייצמן נטל אלתרמן את‬ ‫הביטוי 'מגש הכסף' — פוענחה"‪ ,‬קשר‪ ,‬מס' ‪ ,1994 ,15‬עמ' ‪.77-72‬‬ ‫"מגש הכסף"‪ ,‬דבר‪ ;19.12.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.155-154‬‬

‫[ ‪] 809‬‬

‫הערות לעמ' ‪359-350‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫‪ 68‬‬ ‫ ‬ ‫‪6 9‬‬ ‫‪ 70‬‬

‫‪7 1‬‬ ‫‪ 72‬‬ ‫‪7 3‬‬ ‫‪ 74‬‬ ‫‪ 75‬‬

‫‪7 6‬‬ ‫‪ 77‬‬

‫‪7 8‬‬ ‫‪ 79‬‬ ‫‪8 0‬‬ ‫‪ 81‬‬ ‫‪ 82‬‬ ‫‪ 83‬‬ ‫‪ 84‬‬

‫בעקבות דברים שכתב בנדון דן מירון‪ ,‬מול האח השותק‪ :‬עיונים בשירת מלחמת‬ ‫העצמאות‪ ,‬כתר והאוניברסיטה הפתוחה‪ ,1992 ,‬עמ' ‪ .88-63‬לראשונה פורסם המאמר‬ ‫בהמשכים בעיתון ידיעות אחרונות [‪ ]22-29.4.1988‬וכן בספרו‪ :‬נוגע בדבר‪ :‬מסות‬ ‫על ספרות תרבות חברה‪ ,‬זמורה ביתן‪ ,1991 ,‬עמ' ‪ .160-129‬וכן ראו מאמרי‪'" :‬מגש‬ ‫הכסף'‪ :‬סיפור וסיפור שכנגד"‪ ,‬המאבק על הזיכרון‪ :‬מסות על ספרות‪ ,‬חברה ותרבות‪ ,‬עם‬ ‫עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,‬תשס"ט‪ ,‬עמ' ‪( 141-110‬להלן‪ :‬לאור‪ ,‬המאבק על הזיכרון)‪.‬‬ ‫"למען ג'ון בול"‪ ,‬דבר‪ ;26.12.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪( 208‬וכן ראה השיר "רווחיו‬ ‫של ג'והן בול"‪ ,‬דבר‪" ;)10.4.1947 ,‬החייל האנגלי דוד קרטני"‪ ,‬דבר‪;6.2.1948 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪" ;212‬צבירת ההוכחות"‪ ,‬דבר‪ ,27.2.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪,‬‬ ‫עמ' ‪.214-213‬‬ ‫"עבדאללה הכריז מלחמה"‪ ,‬דבר‪.27.4.1948 ,‬‬ ‫"הכול ייתכן"‪ ,‬דבר‪ ;3.10.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪" ;197-196‬על סוף הציונות"‪,‬‬ ‫דבר‪ ;17.10.1947 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 134-133‬תחת הכותרת‪" :‬איום ופרושו");‬ ‫"הלילות בכנען"‪ ,‬דבר‪ ;13.2.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;136-135‬הכבוד והעונג"‪,‬‬ ‫דבר‪ ;29.4.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.222-221‬‬ ‫"העמדה הקדמית"‪ ,‬דבר‪ ;19.3.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 129-128‬בשינויים)‪.‬‬ ‫ידיעה מקדימה על הופעתו הקרובה של הספר ועל הציפייה הגדולה שהוא מעורר‬ ‫התפרסמה במעריב‪( 5.3.1948 ,‬חתום‪ :‬ד‪.‬ב‪.‬מ‪ — .‬כנראה דב בר מלכין)‪.‬‬ ‫ראו מודעות בדבר‪.4-5.4.1948 ,‬‬ ‫ראו ידיעה במעריב‪.4.4.1948 ,‬‬ ‫"מסיבת הוקרה וברכה לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪ .5.4.1948 ,‬השיר של יוכבד בת־מרים‬ ‫"נתן אלתרמן" נכלל בספרה שירים‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1963 ,‬עמ' ‪ .291-290‬ראו גם‬ ‫ידיעה בדבר‪ .4.4.1948 ,‬משה שמיר מתח ביקורת על החגיגיות העוטפת את הופעת‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬בשעה שספריו הקודמים‪ ,‬החשובים בעיניו פי כמה‪ ,‬לא זכו לזה‪" .‬היו‬ ‫'כוכבים בחוץ' — והם המשיכו להתחמם על גחלים עוממות בביתם הקרתני‪ ,‬היתה‬ ‫'שמחת עניים' והם נשארו עניי־שמחה — ושתקו — היו 'שירי מכות מצרים' והם לא‬ ‫עשו להם לא חגיגה ולא בנקט ולא נשאו נאומים ולא הרבו מליצות"‪.‬‬ ‫ספריית אורה ושבתי טבת‪.‬‬ ‫ישראל זמורה‪" ,‬שירי 'הטור השביעי' לנתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪ ;16.4.1948 ,‬י‪ .‬מ‪ .‬ניימן‪,‬‬ ‫"בשולי 'הטור השביעי' לנתן אלתרמן (שרטוטים)"‪ ,‬דבר‪ ;23.4.1948 ,‬מרדכי עובדיהו‪,‬‬ ‫"הטור השביעי"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬שנה מא‪ ,‬גיליון ‪ ,21.9.1948 ,51‬עמ' ‪ ;14‬א‪.‬ב‪ .‬יפה‪,‬‬ ‫"הפזמון והשיר"‪ ,‬מולד‪ ,‬כרך ב‪ ,‬חוברת ‪ ,9‬דצמבר ‪ ,1948‬עמ' ‪ ;187-186‬בשער‪ ,‬גיליון‬ ‫‪ ,22.4.1948 ,)23( 3‬עמ' ‪ ;5-4‬מאמר נוסף מאת ישראל גור (בחתימת י‪ .‬אחי־נחמן)‬ ‫הופיע בבשער‪ ,‬גיליון ‪ ,8.7.1948 ,)28( 8‬עמ' ‪.6-5‬‬ ‫כל הפרסומים הנזכרים הם מתוך דבר‪.‬‬ ‫"אל מול הפלישה"‪ ,‬דבר‪ ;14.5.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 141-140‬בשינויים‪,‬‬ ‫ותחת הכותרת‪" :‬לבוקר פלישה")‪.‬‬ ‫עדותו של לוי שורץ‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.228‬‬ ‫הצילום נמסר לי על ידי גב' לאה שבט (שורץ)‪.‬‬ ‫כך למשל בעניין הטבח בדיר יאסין‪" :‬עם הפגנה שלא נערכה"‪ ,‬דבר‪ ;16.4.1948 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ד‪ ,‬עמ' ‪.220-219‬‬ ‫ושרפת הנשק"‪ ,‬דבר‪ ;26.6.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪148-147‬‬ ‫"אהבת ישראל ֵ‬ ‫"שרפת הנשק")‪.‬‬ ‫(בשינוי נוסח‪ ,‬תחת הכותרת‪ֵ :‬‬ ‫"תנועת המלקחים"‪ ,‬דבר‪ ;16.7.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 219-217‬בשינויי נוסח)‪.‬‬ ‫טור זה מוקדש למבצע "עשרת הימים"; "יום ביאליק והמדינה"‪ ,‬דבר‪;30.7.1948 ,‬‬

‫[ ‪] 810‬‬

‫הערות לעמ' ‪369-360‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .23-21‬בשיר זה מותח אלתרמן ביקורת על כך שאיש מאנשי‬ ‫הממשלה הזמנית או מנציגיה לא הגיע לאזכרה השנתית לח"נ ביאליק (כ"א בתמוז)‪.‬‬ ‫‪ 85‬הצווים מופיעים בדפי "הוראות וסיכומים" מטעם משרד הביטחון‪ ,‬מרכז הגיוס‪.‬‬ ‫ארכיון צה"ל‪ ,‬תיק ‪ .74-679/1956‬אני מודה לדוד גוטרזון על שאיתר עבורי מסמך‬ ‫חשוב זה‪.‬‬ ‫‪" 86‬אלתרמן הפך סוד צבאי"‪ ,‬מעריב‪" ;20.8.1948 ,‬נתן אלתרמן התגייס"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪.5.9.1948‬‬ ‫‪ 87‬הדסקית מימי מלחמת העצמאות שעליה חרוט מספרו האישי שמורה בארכיון‬ ‫אלתרמן‪.‬‬ ‫‪ 88‬עדות יהודה הר ציון בנצברג‪ .‬וכן להלן‪.‬‬ ‫‪ 89‬מתוך‪ :‬מכתבי צילה בינדר לנתן אלתרמן (אין תאריך)‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:8-10.2 ,‬‬ ‫‪ 90‬שם‪.‬‬ ‫‪ 91‬נאור‪ ,‬הטור השמיני‪ ,‬עמ' ‪ ;190-187‬תעודות מתיק השירות של נתן אלתרמן‪ ,‬ארכיון‬ ‫צה"ל‪ .‬וכן ראו‪ :‬דרור‪ ,‬מצביא ללא שררה‪ ,‬עמ' ‪ ;404-403‬יצחק שדה‪" ,‬הקרב על עיראק־‬ ‫מנשיה"‪ ,‬על המשמר‪ .21.10.1951 ,‬וראו גם עדותו של מאיר פעיל‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪,‬‬ ‫עמ' ‪.361‬‬ ‫‪ 92‬ראו‪ :‬מיכאל בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬עם עובד‪ ,‬כרך ב‪ ,1977 ,‬עמ' ‪( 847-837‬להלן‪:‬‬ ‫בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון); מאיר פעיל‪ ,‬אברהם זהר‪ :‬פלמ"ח‪ :‬פלוגות המחץ של ה'הגנה'‪,‬‬ ‫‪ ,1949-1941‬משרד הבטחון — ההוצאה לאור‪ ,‬כרך ב‪ ,2008 ,‬עמ' ‪.394-386‬‬ ‫ ‬ ‫‪" 93‬מסביב למדורה"‪ ,‬דבר‪ ;7.5.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .310-309‬וראו‪ :‬חיים גורי‪,‬‬ ‫הספר המשוגע‪ ,‬עם עובד‪ ,1971 ,‬עמ' ‪ .215-212‬גורי משרטט את דמותו של אלתרמן‬ ‫(המופיע בשם "נתנאל") בהקשר של יחסיו עם יצחק שדה וצעירי הפלמ"ח‪ .‬דפים‬ ‫אלה משקפים את ההערצה שרחשו אנשי הפלמ"ח לאלתרמן‪ .‬וכן ראו את הצ'יזבט‬ ‫"מסיבה תרבותית" הנכלל בילקוט הכזבים‪ ,‬שמעו ורשמו דן בן אמוץ‪ ,‬חיים חפר‪,‬‬ ‫הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,1956 ,‬עמ' ‪" :97‬לחברה במשמר העמק לא היה חסר שום‬ ‫דבר חוץ ממסיבה תרבותית‪ .‬כשנדנדו על כך לחיים השמן אמר להם‪' :‬אתם יודעים‬ ‫מה? תביאו אתם כבש ואני אביא את אלתרמן'"‪.‬‬ ‫‪ 94‬יומן בן־גוריון מיום ‪ ,8.11.1949‬ארכיון בן־גוריון‪ ,‬מס' רשומה‪.9866 :‬‬ ‫‪ 95‬כלל השירים שכתב אלתרמן על אודות הפלמ"ח רוכזו על ידיו במדור‪" :‬שתי־‬ ‫שיבולים־וחרב"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ספר שני‪ ,‬הוצאת דבר‪ ,‬תשי"ד‪ ,‬עמ' ‪ .255-239‬וכן ראו‬ ‫להלן‪ ,‬בפרק "מדינת היהודים"‪.‬‬ ‫‪" 96‬השפעה אישית"‪ ,‬דבר‪ ;10.9.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.25-24‬‬ ‫‪" 97‬האיש האפור על המתרס"‪ ,‬דבר‪.3.10.1948 ,‬‬ ‫‪" 98‬התגבורת הבריטית"‪ ,‬דבר‪ ;12.11.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.27-26‬‬ ‫‪" 99‬על זאת"‪ ,‬דבר‪ ;19.11.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .151-149‬וראו מנחם פינקלשטיין‪,‬‬ ‫"'על זאת'"‪ ,‬הטור השביעי וטוהר הנשק‪ :‬נתן אלתרמן על ביטחון‪ ,‬מוסר ומשפט‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,2011 ,‬עמ' ‪( 170-153‬להלן‪ :‬פינקלשטיין‪ ,‬הטור השביעי וטוהר הנשק)‪.‬‬ ‫‪ 1 00‬עד לאחרונה מקובל היה לחשוב שמדובר בכיבוש רמלה־לוד‪ ,‬שהתרחש ארבעה‬ ‫חודשים קודם פרסום השיר‪ .‬ראו בנדון זה נאור‪ ,‬הטור השמיני‪ ,‬עמ' ‪ .192-190‬יצחק‬ ‫לאור‪ ,‬המשוכנע גם הוא כי השיר מתייחס לכיבוש רמלה־לוד‪ ,‬מציע לקרוא את הטקסט‬ ‫באופן חתרני‪ :‬לדבריו‪ ,‬יותר משאלתרמן בא לגנות את פשעי המלחמה הוא בא דווקא‬ ‫לטייח עליהם‪ ,‬בזה שהוא בוחר להציג אותם באמצעות מעשה רצח יחיד‪ .‬לאור גם‬ ‫טוען כי בן־גוריון השתמש בשיר שימוש מניפולטיבי‪ ,‬בכך שבאמצעותו אמנם יכול‬ ‫היה להודות על דבר קיומם של מעשים חריגים המתבצעים במהלך המלחמה‪ ,‬אך בזה‬ ‫הסתיר‪ ,‬למעשה‪ ,‬את מה שהתרחש באמת (יצחק לאור‪" ,‬אנו כותבים אותך מולדת"‪,‬‬

‫[ ‪] 811‬‬

‫הערות לעמ' ‪376-369‬‬

‫‪ 101‬‬ ‫‪1 02‬‬ ‫‪ 103‬‬ ‫‪ 104‬‬ ‫‪ 105‬‬ ‫‪ 106‬‬

‫‪1 07‬‬ ‫‪ 108‬‬ ‫‪ 109‬‬

‫אנו כותבים אותך מולדת‪ :‬מסות על ספרות ישראלית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1995 ,‬עמ' ‪126-‬‬ ‫‪ .)122‬עמדה דומה מציג חנן חבר במאמרו‪" :‬הטור השביעי ומלחמת ‪ ,"1948‬המרחב‬ ‫הציבורי (כתב עת לפוליטיקה וחברה)‪ ,‬גיליון ‪ ,3‬סתיו ‪ ,2009‬עמ' ‪ .3‬החרו החזיקו‬ ‫אחריהם גם אלי הירש ואמיר בנבג'י‪ .‬ראו בנדון זה מאמרה של זיוה שמיר‪" ,‬משא‬ ‫התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט"‪ ,‬גג‪ ,2011 ,25 ,‬עמ' ‪.14-5‬‬ ‫העתק המכתב מצוי בארכיון בן־גוריון‪ .‬הטור שאליו התייחס בן־גוריון היה זה שנכתב‬ ‫אחרי הטבח בדיר יאסין; "על זאת"‪ ,‬דבר‪ ;19.11.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.151-149‬‬ ‫יומן בן־גוריון‪.22.11.1948 ,‬‬ ‫על זאת‪ ,‬הוצאת משרד הבטחון‪ ,‬תש"ט (‪.)1948‬‬ ‫אברהם ורד‪ ,‬סנה בוער באש‪ ,‬תנופה‪ ,1950 ,‬עמ' ‪.232-231‬‬ ‫"ראיתי שמעתי"‪ ,‬הארץ‪ .21.11.1948 ,‬וכן ראו "מיום ליום"‪ ,‬שם‪.23.11.1948 ,‬‬ ‫ברוך קורצווייל‪" ,‬יסודות הומאניים כשירת ההווה"‪ ,‬הארץ‪ .4.2.1949 ,‬דבריו של‬ ‫ברגמן פורסמו בחוברת דברי־סופרים בפגישה שזימן ראש־הממשלה ביום א' כ"ו באדר‬ ‫תש"ט — ‪ 27‬במארס ‪ ,1949‬הקריה‪ ,‬סיוון תש"ט‪ ,‬עמ' ‪ .13‬וכן ראו התייחסות לשיר‬ ‫במאמרו של דב סדן‪" ,‬על זאת"‪ ,‬דבר‪ ;18.3.1949 ,‬חזר ונדפס בספרו‪ :‬אבני־בדק‪ :‬על‬ ‫ספרותנו‪ ,‬מסדה ואגפיה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשכ"ב‪ ,‬עמ' ‪.233-229‬‬ ‫"פקודת יום לרגל פתיחת כביש הגבורה"‪ ,‬מעריב‪.7.12.1948 ,‬‬ ‫"נפתח 'כביש הגבורה'"‪ ,‬דבר‪.8.12.1948 ,‬‬ ‫"דבר מבקיעי הדרך"‪ ,‬דבר‪ ;10.12.1948 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 143-142‬בשינויים)‪.‬‬

‫פרק תשיעי‪ :‬מדינת היהודים‬ ‫‪ 1‬‬ ‫ ‬

‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬

‫‪ 4‬‬

‫נתן אלתרמן‪" ,‬שירים על ארץ הנגב"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"י (‪ ,)1949/1950‬הוצאת חיים‪,‬‬ ‫‪ ,1949‬עמ' ‪ .136-127‬מודעה על פרסומו של ה"לוח" הופיעה בהארץ ב־‪.16.9.1949‬‬ ‫"שירים על ארץ הנגב" נדפסו מחדש (בשינויים) בעיר היונה‪ ,‬עמ' ‪.193-186‬‬ ‫ההיקסמות של אלתרמן מן הנגב מוצאת ביטוי ברשימה "שלושה ימים דרומה"‪,‬‬ ‫דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,21.12.1950 ,)232( 50‬עמ' ‪ ;8‬גיליון ‪,28.12.1950 ,)233( 51‬‬ ‫עמ' ‪ ;6‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪ .157-143‬המשך לזה הוא רשמי מסע בעקבות ביקור באילת‬ ‫שערך אלתרמן בחברת דוד בן־גוריון באוקטובר ‪ ,1952‬ארכיון אלתרמן‪.15:9.1)9( ,‬‬ ‫וראו בנדון את המאמרים הבאים‪ :‬חנן חבר‪" ,‬הציה הסרבנית ויד־הברזל המושלת‪:‬‬ ‫עיון ב'שירים על ארץ הנגב'"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪ ,‬מוסד‬ ‫אלתרמן והקיבוץ המאוחד‪ ,1981 ,‬עמ' ‪ ;226-209‬זיוה שמיר‪" ,‬מלחמת הצייה בארץ‬ ‫הנושבת‪ :‬עיון מחודש ב'שירים על ארץ הנגב'"‪ ,‬על עת ועל אתר‪ ,‬עמ' ‪ ;201-175‬יוחאי‬ ‫אופנהיימר‪" ,‬כיבוש השממה והנרטיב הלאומי"‪ ,‬אלפיים‪ ,2002 ,23 ,‬עמ' ‪.103-83‬‬ ‫אילן אסיה‪ ,‬מוקד הסכסוך‪ :‬המאבק על הנגב ‪ ,1956-1947‬יד יצחק בן־צבי‪ ,‬המרכז‬ ‫למורשת בן־גוריון‪ ,‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪ ,1994 ,‬עמ'‬ ‫‪.114-9‬‬ ‫התמונה ההיסטורית שמכונן אלתרמן נסמכת על מה שמוצע בספרו של יוסף‬ ‫ברסלבסקי‪ ,‬הידעת את הארץ‪ ,‬כרך שני‪" :‬ארץ הנגב"‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תש"ז‪ .‬הספר‬ ‫ראה אור כשנתיים לפני פרסום השיר‪ .‬אני מודה לפרופ' יורם צפריר על הפניה זו‪.‬‬ ‫יצוין כי התמונה ההיסטורית שמעמיד אלתרמן בשיר אינה תואמת בהכרח את פרטי‬ ‫התיאור ההיסטורי שמוצע על ידי ברסלבסקי‪ ,‬אף שהיא נגזרת ממנו‪.‬‬ ‫שלונסקי כתב את השיר בשנת ‪ 1944‬כתוספת למחזה של אשר ביילין "ושבו‬ ‫בנים"‪ ‬שהוצג בהבימה‪ .‬א"א בוסקוביץ כתב את המוזיקה למחזה ואף הלחין את שירו‬ ‫של שלונסקי באותה שנה‪.‬‬

‫[ ‪] 812‬‬

‫הערות לעמ' ‪387-377‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫ ‬

‫‪ 9‬‬ ‫‪1 0‬‬ ‫‪ 11‬‬ ‫‪ 12‬‬

‫‪1 3‬‬ ‫‪ 14‬‬

‫‪ 15‬‬

‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪ 18‬‬

‫‪ 19‬‬

‫ראו שירים נוספים על הנגב מימי ראשית המדינה (מאת חיה ורד‪ ,‬יצחק עוגן‪ ,‬זרובבל‬ ‫גלעד‪ ,‬דוד רוקח‪ ,‬אנדה עמיר‪ ,‬פנחס לנדר ואחרים) בספר הנגב‪ :‬רשימות‪ ,‬סיפורים‬ ‫ושירים‪ ,‬בעריכת אפרים ומנחם תלמי‪ ,‬הוצאת עמיחי‪ ,‬תשי"ד‪.‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬פרק שמיני‪ .‬השירים שבהם מדובר הם "קו תל־אביב — גת"‪" ,‬צריף בנגב"‬ ‫(לימים‪" :‬בשולי הטלגרמות") ו"המים נוסעים דרומה"‪.‬‬ ‫דבורה הכהן‪ ,‬הגרעין והריחיים‪ :‬התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה‪ ,‬עם‬ ‫עובד‪ ,1998 ,‬עמ' ‪( 87-15‬להלן‪ :‬הכהן‪ ,‬הגרעין והריחיים)‪.‬‬ ‫ש‪ .‬מרדכי‪" ,‬חרוזי נתן אלתרמן על ארץ הנגב"‪ ,‬סולם‪ ,‬גיליון ז‪ ,‬מרחשוון תש"י‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .20-18‬טענות דומות לאלה של שלו הועלו כעבור חודשים אחדים על ידי יונתן‬ ‫רטוש במאמרו‪" :‬ספרות יהודית בלשון העברית"‪ ,‬אלף‪ ,‬ינואר ‪ ,1950‬עמ' ז‪-‬ח‪ .‬מאמר‬ ‫זה הוא תשובה מאוחרת לשירו של אלתרמן "מריבת קיץ" שתקף את הכנענים‪ .‬וראו‬ ‫בנדון אצל באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬עמ' ‪.20-19‬‬ ‫מרדכי שלו העיד באוזני כי התיקונים שעשה אלתרמן בשיר כאשר כינס אותו בעיר‬ ‫היונה הם תוצאה של דברי הביקורת שלו‪.‬‬ ‫ראו מכתבי בן־גוריון לאלתרמן מ־‪ 8.7.1949‬ומ־‪ ,24.8.1949‬ארכיון בן־גוריון‪.‬‬ ‫דברי סופרים בפגישה שזימן ראש הממשלה ביום א'‪ ,‬כ"ו באדר תש"ט — ‪ 27‬במארס ‪,1949‬‬ ‫הקריה‪ ,‬סיוון תש"ט‪ ,‬עמ' ‪ ;4-3‬וכן ראו דברי סופרים בפגישה השנייה שזימן ראש‬ ‫הממשלה ביום י"ח בתשרי תש"י — ‪ 11‬באוקטובר ‪ ,1949‬הקריה‪ ,‬ניסן תש"י‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪ .5‬פרופ' דבורה הכהן הפנתה את תשומת לבי לכך שאת רשימת המוזמנים‬ ‫למפגש הסופרים ערך אלתרמן‪ ,‬וזאת על סמך הערה בנדון שמצאה באחד ממכתבי‬ ‫בן־גוריון‪ .‬וכן ראו מיכאל קרן‪ ,‬בן־גוריון והאינטלקטואלים‪ :‬עוצמה‪ ,‬דעת וכריזמה‪,‬‬ ‫הוצאת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪ ,1988 ,‬עמ' ‪.121-112‬‬ ‫דבר‪ ;21.5.1946 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.215-213‬‬ ‫"שחרור קפריסין"‪ ,‬דבר‪ ;21.1.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;110-107‬בואי‬ ‫תימן"‪ ,‬דבר‪ ;11.11.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;119-117‬משפט הגאולה"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;25.11.1949‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;113-111‬יום המיליון"‪ ,‬דבר‪ ;16.12.1949 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .122-120‬וראו‪ :‬מאמר מערכת בדבר מיום ‪"( 21.11.1949‬על סף‬ ‫המיליון השני")‪ ,‬וכן הקריקטורה מאת אריה נבון‪ ,‬שם‪ ,23.11.1949 ,‬עמ' ‪ .2‬וכן ראו‬ ‫השיר "משפט הגאולה" המוקדש לעליית הנוער‪ ,‬דבר‪ ;25.11.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪,‬‬ ‫עמ' ‪.113-111‬‬ ‫"ניו־פומבדיתא"‪ ,‬דבר‪ ;28.7.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 241-239‬בשינויים); וכן‬ ‫ראו‪" :‬סברה מופרכת"‪ ,‬דבר‪ ;25.8.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;244-242‬סכנת‬ ‫הציוני הנצחי ותגובתו על נאום־הפתיחה של יו"ר הנהלת הסוכנות מאמריקה"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;17.8.1951‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 248-245‬תחת הכותרת‪" :‬סכנת הציוני הנצחי"‬ ‫ובשינויים קלים); "פליטת־הפה הנוראה"‪ ,‬דבר‪ ;28.8.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬ ‫‪" ;259-257‬חובות המדינה"‪ ,‬דבר‪ ;2.3.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.262-260‬‬ ‫דבר‪" .15.10.1949 ,‬חרושת נשק העברים"‪ ,‬דבר‪ ;14.10.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.11-10‬‬ ‫"המחרשה הגדולה"‪ ,‬דבר‪ ;1.2.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .471-469‬וכן ראו ידיעה‬ ‫בדבר‪.19.1.1952 ,‬‬ ‫"תמונת הפרה 'סתוית'"‪ ,‬דבר‪ ;4.8.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 250-248‬בשינויים)‪.‬‬ ‫וראו‪ :‬דבר‪ ;26.7.1950 ,‬על המשמר‪" ;2.8.1950 ,‬העגבנייה בערבה"‪ ,‬דבר‪;5.1.1951 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 267-265‬בשינויים); וכן ראו דברי בן־גוריון‪ ,‬דבר‪;3.1.1951 ,‬‬ ‫"פרק תחבורה"‪ ,‬דבר‪ ;9.12.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 247-245‬בשינויים)‪.‬‬ ‫"ההסתדרות"‪ ,‬דבר‪ ;15.12.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;427-425‬פועלי הבניין"‪ ,‬דבר‪,‬‬

‫[ ‪] 813‬‬

‫הערות לעמ' ‪393-387‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 20‬‬

‫‪2 1‬‬ ‫‪ 22‬‬ ‫‪ 23‬‬

‫‪ 24‬‬

‫‪ 25‬‬

‫‪ 26‬‬

‫‪ 27‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 28‬‬

‫‪ ;16.11.1951‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" .449-447‬נתיב המרפאה"‪ ,‬דבר‪;26.12.1952 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.385-384‬‬ ‫"אסור להפחיד"‪ ,‬דבר‪ ;27.5.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 264-263‬בשינויים); וכן‬ ‫ראו דבר‪" ;13.5.1949 ,‬שבחי הסקטור הפרטי או כולנו חלוצים"‪ ,‬דבר‪;11.8.1950 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 209-206‬בשינויים)‪ .‬השיר נכתב על רקע הודעת התאחדות‬ ‫בעלי התעשייה על שביתת מסחר‪ ,‬כשבאספת ההתאחדות הושמעה ההצהרה‪" :‬אין‬ ‫שביתת הסוחרים מתנהלת למען ביטול צו הקיצוב החדש‪ ,‬כי אם למען שינוי המשטר‬ ‫במדינה למשטר של יוזמה פרטית והמשק הפרטי" (על המשמר‪.)8.8.1959 ,‬‬ ‫"הסיבוב השני והליגה הערבית"‪ ,‬דבר‪ ;28.10.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.222-220‬‬ ‫"הנערה משדה־בוקר"‪ ,‬דבר‪ ;26.9.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .430-428‬וראו‪ :‬נורית‬ ‫גוברין‪" ,‬היא נפלה בשדות‪ :‬על ברברה פרופר משדה־בוקר — שני שירים"‪ ,‬קריאת‬ ‫הדורות‪ :‬ספרות עברית במעגליה‪ ,‬כרך ב‪ ,‬גוונים‪ ,‬תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.224-198‬‬ ‫"הצבא לעזרת המעברות"‪ ,‬דבר‪ ;25.4.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪443-441‬‬ ‫(בשינויים); "תמונה מן התעשייה הצבאית"‪ ,‬דבר‪ ;25.4.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬ ‫‪" ;454-452‬הגדוד הלומד"‪ ,‬דבר‪ ;21.8.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;468-465‬הנה‬ ‫הטייסים"‪ ,‬דבר‪ ;24.9.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .128-126‬במרוצת השנים עתיד‬ ‫לכתוב אלתרמן עוד טורים בשבחו של הצבא‪ ,‬ובכלל זה חיל האוויר‪ .‬ראו למשל‪:‬‬ ‫"מאחורי החומה"‪ ,‬דבר‪ ;11.11.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" ;237-235‬טעמיו של‬ ‫טוב"‪ ,‬דבר‪ ;17.3.1961 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.301-298‬‬ ‫"חוקת החירום וביטחון המדינה"‪ ,‬דבר‪ ;15.7.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪351‬‬ ‫(בכותרת‪" :‬חוקת החירום"); "הנזיפה בתופיק טובי"‪ ,‬דבר‪ ;18.11.1949 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫א‪ ,‬עמ' ‪" ;276‬צורכי ביטחון"‪ ,‬דבר‪ ;14.7.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪280-279‬‬ ‫(בשינויים)‪ .‬וראו דברי הכנסת‪ ,‬כרך ‪( 73-71 ,3‬תש"י‪ ,‬ישיבה מיום ‪.)16.11.1949‬‬ ‫"לעניין של מה־בכך"‪ ,‬דבר‪ ;7.9.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 283-281‬בשינויים)‪.‬‬ ‫וראו ידיעה בדבר‪ .4.9.1951 ,‬רשימתו של דוד לאזר‪" ,‬הכתם הלבן"‪ ,‬פורסמה במעריב‬ ‫ב־‪ .14.9.1951‬המכתב שנשלח לאלתרמן נכתב על ידי יצחק זיו־אב‪ ,‬איש האגף‬ ‫ליחסי ציבור במשרד הביטחון‪ .‬ראו‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.262‬‬ ‫ראו דברים שכתב בעקבות ניצחונה של מפא"י בבחירות להסתדרות העובדים (ינואר‬ ‫‪" :)1949‬משמעותה של קוניונקטורה"‪ ,‬דבר‪ ;18.3.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪33-32‬‬ ‫(וכן עמ' ‪ .)321-320‬זאת בתגובה על מאמר המערכת בעל המשמר מ־‪ .16.3.1949‬וכן‬ ‫ראו למשל‪" :‬הרעם בכנסת"‪ ,‬דבר‪ ;5.8.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" ;45-44‬הצעד‬ ‫הפזיז"‪ ,‬דבר‪ ;20.10.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪" ;287-285‬שורשי המשבר"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;19.1.1951‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.296-294‬‬ ‫"הסיסמה והרקע"‪ ,‬דבר‪ ;20.7.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 298-297‬בשינויים‪ ,‬ותחת‬ ‫הכותרת‪" :‬סיסמות ונוף"); "פולחן אישי"‪ ,‬דבר‪ ;27.7.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪73-72‬‬ ‫(הערות בעמ' ‪ .)331-330‬גילוי הדעת התפרסם בדבר ב־‪ .25.9.1951‬יצוין כי ביום‬ ‫שלמחרת פרסמה מפ"ם כרוז משלה‪" ,‬כרוז אנשי הרוח — למען מפ"ם"‪ ,‬על המשמר‪,‬‬ ‫‪ ;28.7.1951‬וכן דבר‪.29.7.1951 ,‬‬ ‫"שתי־שיבולים־וחנית"‪ ,‬דבר‪ ;2.6.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 305-303‬תחת‬ ‫הכותרת‪" :‬שתי־שיבולים־וחרב"); "עם כינוס הפלמ"ח"‪ ,‬דבר‪ ;10.7.1953 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 319-315‬תחת הכותרת‪" :‬עם כינוס הפלמ"ח‪ .)"1953 ,‬השיר "שתי‬ ‫שבלים וחנית" נכלל בדברי הכנסת‪ ,‬כרך א‪ ,‬עמ' ‪ ,516-515‬והוא פורסם אף בבשער‪,‬‬ ‫ביטאון החטיבה הצעירה של מפ"ם‪ ,‬ב־‪ .26.5.1949‬וכן ראו שני שירים ומאמר אחד‬ ‫המוקדשים ליצחק שדה‪ ,‬מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון‪" :‬יצחק שדה (לרגל שחרורו‬ ‫מצה"ל)"‪ ,‬דבר‪ ;9.10.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬עמ' ‪" ;308-306‬ליצחק שדה (אחרי‬

‫[ ‪] 814‬‬

‫הערות לעמ' ‪406-393‬‬

‫‪ 29‬‬

‫‪ 30‬‬ ‫‪ 31‬‬ ‫‪ 32‬‬

‫‪3 3‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪3 7‬‬ ‫‪ 38‬‬ ‫‪ 39‬‬ ‫‪4 0‬‬ ‫‪ 41‬‬ ‫‪4 2‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬ ‫ ‬

‫‪ 47‬‬

‫‪ 48‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 49‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪ 51‬‬

‫ארונו)"‪ ,‬דבר‪ ;29.8.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪" ;461-458‬על יצחק שדה (ביום‬ ‫השנה החמישי למותו)"‪ ,‬דבר‪ ;23.8.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.226-222‬‬ ‫"היכן החבלה"‪ ,‬דבר‪ ;30.11.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" ;86-84‬ושוב היכן‬ ‫החבלה?"‪ ,‬דבר‪ ;8.12.1951 ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ;306-303‬וכן ההערות הנלוות לשירים אלה‪.‬‬ ‫בעקיפין התייחס אלתרמן אל שביתת הימאים בשיר "כלל גדול"‪ ,‬דבר‪;21.12.1951 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.228-227‬‬ ‫"בתוך מציאות של ראי עקום"‪ ,‬דבר‪( 10.8.1951 ,‬חתום‪ :‬נתן אלתרמן); הטור השביעי‪,‬‬ ‫ה‪ ,‬עמ' ‪ ;302-296‬וראו רשימתו של משה שמיר‪" :‬מכתב גלוי לנתן אלתרמן‪ ,‬מרדכי‬ ‫טביב וס‪ .‬יזהר"‪ ,‬משא‪ ,‬גיליון ‪.2.8.1951 ,2‬‬ ‫"עם המשא ומתן"‪ ,‬דבר‪ ;4.11.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪( 366-364‬בשינויים)‪ .‬וראו‬ ‫ידיעה בדבר על המו"מ שנתפרסמה ביום שבו נתפרסם הטור ("נמשך המו"מ מפא"י־‬ ‫מפ"ם")‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫"ארבעה מוסרי השכל"‪ ,‬דבר‪ ;3.8.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ .300-239‬וכן ראו‪" :‬משהו‬ ‫לא בסדר"‪ ,‬דבר‪ ;17.8.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" ;76-74‬מלחמתה של 'לאחדות‬ ‫העבודה'"‪ ,‬דבר‪ ;5.10.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" ;78-77‬מעשה בדובר עצבני"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;26.10.1951‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .80-79‬וכן ראו הערות‪ ,‬עמ' ‪.333-331‬‬ ‫"ממשלת פועלים"‪ ,‬דבר‪ ;20.11.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.372-370‬‬ ‫דבר‪.26.1.1954 ,‬‬ ‫"הממשלה הקיימת ומקסם־השווא"‪ ,‬דבר‪ ;29.1.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪144-143‬‬ ‫(הערות בעמ' ‪ .)352-351‬דברי שרת פורסמו בדבר‪.26.1.1954 ,‬‬ ‫"אישפוז הילדים החולים — חזית מוזנחת" (מאת סופרנו)‪ ,‬דבר‪.15.8.1952 ,‬‬ ‫"לעזרת הרופא"‪ ,‬דבר‪ ;15.8.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.346-343‬‬ ‫"סערה על פני סדר־היום"‪ ,‬דבר‪ ;4.7.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.284‬‬ ‫יומן בן־גוריון מיום ‪ ,17.8.1952‬ארכיון בן־גוריון‪ ,‬מס' רשומה ‪ .3242‬וראו מכתבו של‬ ‫חיים שיבא לדוד בן־גוריון מיום ‪ ,17.8.1952‬שם‪.‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬פרק תשיעי ("מגש הכסף")‪.‬‬ ‫חילופי המכתבים בין אלתרמן לבן־גוריון פורסמו בספר בין המשורר למדינאי בעריכת‬ ‫מנחם דורמן‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ב‪ ,‬עמ' ‪( 20-16‬להלן‪ :‬בין המשורר‬ ‫למדינאי)‪.‬‬ ‫"בן־גוריון בטרם־צעד"‪ ,‬דבר‪ ;16.10.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.316-313‬‬ ‫"דבר היום"‪ ,‬דבר‪.7.12.1953 ,‬‬ ‫"אזרח מדינת ישראל — דוד בן־גוריון"‪ ,‬דבר‪ ;11.12.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪,‬‬ ‫עמ' ‪.451-450‬‬ ‫הלפרין‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬עמ' ‪.501‬‬ ‫זאת כפרפרזה לדברים שמצטט בשמו שמעון פרס בספרו לך עם האנשים‪ :‬שבעה‬ ‫דיוקנאות‪ ,‬עידנים‪( 1979 ,‬להלן‪ :‬פרס‪ ,‬לך עם האנשים)‪.‬‬ ‫"שלושה דברים בעניין התביעה מגרמניה"‪ ,‬דבר‪ ;16.3.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .388-386‬וראו‪ :‬דבר‪ .14.3.1951 ,‬וכן ראו מאמרו של יחיעם ויץ‪" ,‬נתן אלתרמן‬ ‫וגרמניה‪ :‬עמדתו כלפי המגעים עמה על רקע יחסיו עם משה שרת"‪ ,‬ישראל‪,2004 ,5 ,‬‬ ‫עמ' ‪( 122-99‬להלן‪ :‬ויץ‪" ,‬נתן אלתרמן וגרמניה")‪.‬‬ ‫"השילומים והדמגוגיה"‪ ,‬דבר‪ ;18.1.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ ,92-87‬הערות‬ ‫בעמ' ‪.339-337‬‬ ‫משה שמיר‪" ,‬על איש־הרוח ועל עוז־הרוח"‪ ,‬משא‪ ,24.1.1952 ,)14( 2 ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫"היציאה והקצף"‪ ,‬דבר‪ ;21.3.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.98-97‬‬ ‫יעקב עמית‪" ,‬דברים אחדים אל בעל 'הטור' (מכתב גלוי אל נ‪ .‬אלתרמן)"‪ ,‬על המשמר‪,‬‬

‫[ ‪] 815‬‬

‫הערות לעמ' ‪415-407‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪5 3‬‬

‫‪ 54‬‬ ‫‪ 55‬‬ ‫‪ 56‬‬ ‫‪5 7‬‬ ‫‪ 58‬‬

‫ ‬

‫‪ 59‬‬

‫‪ 60‬‬ ‫‪6 1‬‬ ‫‪ 62‬‬ ‫‪ 63‬‬ ‫‪ 64‬‬ ‫‪6 5‬‬ ‫‪ 66‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫‪.28.3.1952‬‬ ‫"דברים אחדים אל יעקב עמית"‪ ,‬דבר‪ ;4.4.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.102-99‬‬ ‫"אחרי חתימת ההסכם"‪ ,‬דבר‪ ;12.9.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 232-229‬תחת‬ ‫הכותרת‪" :‬אחרי חתימת הסכם־השלומים")‪ .‬וכן ראו במאמרו של ויץ‪" ,‬נתן אלתרמן‬ ‫וגרמניה"‪ ,‬עמ' ‪ ;112-110‬וראו‪" :‬בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו‪ :‬הודעת ראש‬ ‫הממשלה על השילומים"‪ ,‬דבר‪.8.1.1952 ,‬‬ ‫"עוד משהו על שירי נ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬חתום‪ :‬מניה‪ ,‬מדור "מכתבים למערכת"‪ ,‬משא‪,‬‬ ‫‪ ,19.9.1952‬עמ' ‪.2‬‬ ‫"תשובה לשר החוץ"‪ ,‬דבר‪ ;17.9.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .107-106‬את דברי‬ ‫שר החוץ במסיבת העיתונאים מצטט אלתרמן על פי הנוסח שפורסם בהארץ ביום‬ ‫‪.15.9.1952‬‬ ‫משה שרת‪" ,‬תשובה למשורר"‪ ,‬דבר‪ ;3.10.1952 ,‬חזר ונדפס‪ :‬פולמוס השילומים‪ :‬משה‬ ‫שרת במערכות המשא־ומתן על הסכם השילומים מגרמניה — קובץ פרוטוקולים ומסמכים‬ ‫‪ ,1953-1950‬ערך יעקב שרת‪ ,‬העמותה למורשת משה שרת‪ ,2007 ,‬עמ' ‪.844-838‬‬ ‫דבר‪ .14.8.1953 ,‬למחרת היום נמנע דבר לחלוטין מלהתייחס לבואה של האונייה‪.‬‬ ‫"עם בוא האונייה הראשונה"‪ ,‬דבר‪ ;14.8.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪235-233‬‬ ‫(בשינויים קלים)‪ .‬יצוין כי שורת הפתיחה בעיתון מתחילה במילים "לא לא"‪ ,‬ואילו‬ ‫בנוסח שבספר ביטל אלתרמן את השלילה הכפולה והותיר על כנה רק את המילה‬ ‫"לא"‪.‬‬ ‫"הפילהרמוניה החרושת והתרבות"‪ ,‬דבר‪ ;12.12.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪395-392‬‬ ‫(תחת הכותרת‪" :‬הפילהרמוניה והתרבות"); "שיר ומשל"‪ ,‬דבר‪ ;17.4.1953 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.397-396‬‬ ‫ויץ‪" ,‬נתן אלתרמן וגרמניה"‪ ,‬עמ' ‪ .84‬וראו בנדון זה מאמרי‪" :‬תו מגעה של אושוויץ‪:‬‬ ‫על סוגיית ישראל־גרמניה בכתבי נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪" .27.4.1984 ,‬חוויה עברית־‬ ‫גרמנית"‪ ,‬דבר‪ ;9.7.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.166-165‬‬ ‫"בין החורבות"‪ ,‬הארץ‪ ;30.10.1942 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.41-40‬‬ ‫על המחזה "חוף המדוזה"‪ ,‬שלא הוצג מעולם‪ ,‬ראו להלן‪ ,‬פרק שלושה עשר‪.‬‬ ‫"פעם אחת מותר‪ ,"...‬דבר‪ ;24.6.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ ,41-40‬וראו הסברים‬ ‫בעמ' ‪.323-322‬‬ ‫"ננעלה ועידת הסופרים‪ :‬קוראת לברה"מ לפתוח שעריה לעליה"‪ ,‬דבר‪.26.12.1951 ,‬‬ ‫"מדוע אסור לשאֹל על סופרים יהודים ברוסיה?"‪ ,‬דבר‪ ;28.12.1951 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪,‬‬ ‫עמ' ‪.483 ,325-323‬‬ ‫משה שמיר‪" ,‬תשובה לנתן א‪ .‬ולז‪ .‬דויד"‪ ,‬דבר‪ .1.1.1952 ,‬שמיר מתייחס גם לרשימתו‬ ‫של דוד זכאי (הוא ז‪ .‬דויד) במדורו "קצרות"‪ ,‬דבר‪.28.12.1951 ,‬‬ ‫פנקסי העבודה של אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .15:9.1)7( ,‬הקטע המצוטט לעיל‬ ‫מתייחס למאמר המערכת של על המשמר שהופיע בתחילת המשפט (‪.)23.11.1952‬‬ ‫בעיזבונו של אלתרמן נמצאו פנקסים אחדים‪ ,‬שבהם רשם אלתרמן ראשי דברים‬ ‫ששימשו אותו לכתיבת הטורים‪ ,‬וכן נכללו בהם מובאות מעיתונים ומספרים ולצדן‬ ‫תגובותיו עליהן‪ .‬הפנקסים נכתבו בפרקי זמן שונים במהלך שנות החמישים והשישים‪,‬‬ ‫ולכן קשה לקבוע אם היה זה נוהג רציף וקבוע או שהוא נהג לעשות זאת רק מפעם‬ ‫לפעם‪ .‬המוקדם שבפנקסים הוא זה הדן במשפטי פראג‪ .‬ראו בנדון זה מאמרי‪" :‬פנקסי‬ ‫העבודה של אלתרמן כמקור להבנת דרכו הספרותית והפוליטית בדור המדינה"‪ ,‬דברי‬ ‫הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות‪ ,‬ירושלים תשמ"ו‪ ,‬חטיבה ג‪ ,‬עמ' ‪.384-379‬‬ ‫הפנקסים‪ ,‬הכתובים בכתב יד צפוף וכמעט בלתי קריא‪ ,‬פוענחו על ידי הדסה מירקין‪.‬‬ ‫רק שלושה מתוך הפנקסים ראו אור‪ ,‬ועל כך ראו להלן בפרק העשירי‪ ,‬הערה ‪.9‬‬

‫[ ‪] 816‬‬

‫הערות לעמ' ‪424-416‬‬

‫‪ 68‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪7 0‬‬ ‫‪ 71‬‬

‫‪ 72‬‬ ‫‪ 73‬‬ ‫‪ 74‬‬

‫‪ 75‬‬ ‫‪7 6‬‬ ‫‪ 77‬‬ ‫‪ 78‬‬ ‫‪7 9‬‬ ‫‪ 80‬‬ ‫‪ 81‬‬

‫‪ 82‬‬ ‫‪ 83‬‬

‫יצוין כי את המונח "פנקסי עבודה" טבע מנחם דורמן‪ ,‬שכן בדרך כלל נהג המשורר‬ ‫להשתמש בפנקסים קטנים בכריכה קשה בגודל ‪ 10‬על ‪ ,12‬אף שלעתים השתמש גם‬ ‫בבלוק לכתיבת מכתבים או צירף יחד אגד של ניירות‪ .‬אלתרמן עצמו מתייחס מפעם‬ ‫לפעם לרשימות ארעי אלה כאל "מחברת"‪.‬‬ ‫"דבר היום"‪ ,‬דבר‪" ;23.11.1952 ,‬משפט המשפיל כבוד האדם (מכתב למערכת)"‬ ‫(חתום‪ :‬ס‪.‬ש‪ .‬יריב)‪ ,‬דבר‪.25.11.1952 ,‬‬ ‫על המשמר‪.26.11.1952 ,‬‬ ‫"הסערה"‪ ,‬דבר‪ ;28.11.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .344-342 ;110-108‬וראו מאמר‬ ‫המערכת בעל המשמר‪.26.11.1952 ,‬‬ ‫"משירי לוחמי המחר"‪ ,‬דבר‪ ;5.12.1952 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.485-484 ;332-330‬‬ ‫הדברים שכתב היו קשים מנשוא — כך לפחות סברה רחל סבוראי‪ ,‬בת קיבוץ עין‬ ‫חרוד ולוחמת פלמ"ח לשעבר‪ ,‬בעת ששיגרה אל העיתון "מכתב גלוי לנ‪ .‬אלתרמן"‬ ‫(על המשמר‪.)5.2.1953 ,‬‬ ‫"מבעד לטרוניה"‪ ,‬דבר (חתום‪ :‬נתן א‪ ;9.12.1952 ,).‬הטור השביעי‪ ,‬ה (במסגרת‬ ‫"נספחים")‪ ,‬עמ' ‪ .308-307‬וראו‪" :‬מועצת הקיבוץ המאוחד על פרשת פראג"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ,7.12.1952‬וכן נוסח מלא של דברי טבנקין בעל המשמר‪.8.12.1952 ,‬‬ ‫ראו ספרה של אביבה חלמיש‪ ,‬מאיר יערי‪ :‬ביוגרפיה קיבוצית‪ :‬חמישים השנים הראשונות‪,‬‬ ‫‪ ,1947-1897‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,2009 ,‬עמ' ‪.257 ;202-204‬‬ ‫"התמיהה היחידה (משירי לוחמי המחר)"‪ ,‬דבר‪ ;16.1.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ .336-333‬בפרסום של השיר במסגרת קובץ הטור השביעי מצרף אלתרמן כמוטו‬ ‫"ה ֶּנ ֱא ׁ ָש ִמים ֵהם ֶאזְ ָר ִחים סוֹ ְביֶ ִט ִ ּיים וְ ֵהם‬ ‫לשיר את הציטוט הבא מתוך על המשמר‪ַ :‬‬ ‫ד־מ ְה ּ ְפ ָכנִ ִ ּיים‬ ‫ית־ה ּמוֹ ָעצוֹ ת ְּכנֶ ֶג ַ‬ ‫נִ ְת ָּב ִעים ְל ִדין ַעל ַמ ֲעשִׂ ים ַה ֻּמ ְגדָּ ִרים ַעל־יְ ֵדי ׁ ִש ְלטוֹ נוֹ ת ְּב ִר ַ‬ ‫וְ ִכ ְב ִג ָידה ַּב ּמוֹ ֶל ֶדת‪ .‬אוּ ָלם ׁשוּב ָּתמוּ ַּה ְּב ֵעינֵ ינוּ ַה ִּנ ָּסיוֹ ן ְל ַה ְצ ִמיד ַה ֲא ׁ ָשמוֹ ת ֲחמוּ רוֹ ת ֵא ּלוּ‬ ‫יפין ֶאל ַה ִ ּצ ּיוֹ נוּ ת"; וכן ראו‪" :‬ההצמד והניתוק"‪ ,‬דבר‪ ;23.1.1953 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫ַּב ֲע ִק ִ‬ ‫א‪ ,‬עמ' ‪( 339-337‬תחת הכותרת‪" :‬ההצמד וההפרדה")‪ .‬במסגרת הקובץ מופיעה‬ ‫בראש השיר הציטטה הזו‪" :‬אנו לא נשלים עם כך שאת התנועה הציונית — — את‬ ‫תנועת השחרור של עמנו‪ ,‬יצמידו לפשעים של אזרחים סובייטיים או אזרחים של‬ ‫הדמוקרטיות העממיות" (מהצהרת מפ"ם בכנסת‪ ,‬עם גילוי קשר־הרופאים‪.)1953 ,‬‬ ‫ראו השיר‪" :‬הה‪ ,‬נצרת"‪ ,‬דבר‪ ;20.3.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.354-351‬‬ ‫"אסור היה להטיל ספק‪ ,"...‬דבר‪ ;5.4.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪342-340‬‬ ‫(בשינויים)‪.‬‬ ‫מרדכי בנטוב‪" ,‬המשטר שנפשו נלקחה"‪ ,‬על המשמר‪ ;3.7.1953 ,‬וראו‪" :‬נפש תחת‬ ‫נפש"‪ ,‬דבר‪ ;19.6.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ ;381-379‬וכן ראו‪" :‬אחרי התבוסה"‪,‬‬ ‫דבר‪ ;26.6.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪.385-382‬‬ ‫"בן נוּ ן והקונטרבולוציה"‪ ,‬דבר‪ ;3.7.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 346-343‬בשינויים‪,‬‬ ‫ִּ‬ ‫תחת הכותרת‪" :‬למצעד הכלולות")‪.‬‬ ‫מרדכי בנטוב‪" ,‬על הגרעין ועל המוץ"‪ ,‬על המשמר‪.10.7.1953 ,‬‬ ‫"עוד למסע הכלולות"‪ ,‬דבר‪ ;17.7.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪( 350-347‬בשינויים)‪.‬‬ ‫"שלוש השורות"‪ ,‬דבר‪ ;25.12.1953 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .350 ,139-138‬אלתרמן‬ ‫חזר לעסוק במשפטי פראג במאמרו "על 'רשימותיו של אסיר פראג'"‪ ,‬בעקבות פרסום‬ ‫ספרו של מרדכי אורן‪ ,‬רשימות אסיר פראג‪ ,‬הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪ .1958 ,‬ראו‪:‬‬ ‫דבר‪ ;28.3.1958 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.321-308‬‬ ‫דבר‪ ;8.1.1954 ,‬וכן ראו מודעות מיום ‪;10.5.1954 ;5.5.1954 ;4.5.1954 ;9.3.1954‬‬ ‫‪.11.5.1954‬‬ ‫"עם 'הטור השביעי' במסיבת 'דבר' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪.8.3.1954 ,‬‬

‫[ ‪] 817‬‬

‫הערות לעמ' ‪441-425‬‬ ‫‪ 84‬‬

‫ ‬

‫‪ 85‬‬

‫‪ 86‬‬ ‫‪8 7‬‬ ‫‪ 88‬‬

‫ראו ידיעה בדבר במדור "בשולי דברים" (חתום צ‪.‬ר‪'" ,).‬הטור השביעי'"‪.25.3.1954 ,‬‬ ‫בידיעה זו נמסר גם על יציאתו של אלתרמן לחופשה מן "הטור השביעי"‪ ,‬כנזכר‬ ‫לעיל‪.‬‬ ‫חיים תורן‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬שנה מז‪ ,‬גיליון ‪,1.6.1954 ,40-39‬‬ ‫עמ' ‪ ;19‬רחל כצנלסון־שזר‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,‬שנה כ‪ ,‬מס' ‪ ,4‬ניסן תשי"ד‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;86-85‬ב‪.‬י‪ .‬מיכלי‪'" ,‬הטור השביעי' ומשוררו"‪ ,‬זמנים‪ ,‬מוסף לשבת‪.3.9.1954 ,‬‬ ‫חזר ונדפס בספרו מסה ופולמוס‪ ,‬אגודת הסופרים העברים בישראל ליד מסדה‪,1973 ,‬‬ ‫עמ' ‪ .54-52‬וכן ראו‪ :‬ישראל זמורה (בחתימת י‪ .‬זה)‪" ,‬שולחן הספרים שלי"‪ ,‬מעריב‬ ‫(ספרא וסייפא)‪ ;4.6.1954 ,‬נח טמיר‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬דבר‪ ;2.4.1954 ,‬יריב מרגלית‪,‬‬ ‫"השביעי והששה"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪ ;27.8.1954 ,‬מרדכי יאפע‪" ,‬די צייט־און‬ ‫גאלדענע קייט‪ ,‬מס' ‪ ,1954 ,19‬עמ' ‪.122-118‬‬ ‫צייטונג־לידער פון נתן אלטערמאן"‪ ,‬די ָ‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .408-405 ,209-138‬וראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.19‬‬ ‫נעמה רמות‪" ,‬ראיון עם 'לי־לה־לו' — בימה לרביו בארץ ישראל"‪ ,‬מנעד‪,2005 ,4 ,‬‬ ‫עמ' ‪ .24-18‬וכן ראו‪ :‬גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪ .63-62‬גילולה מציינת‬ ‫כי תקופת ניהולו של התאטרון בידי ג'ורג' ואל זכתה לכינוי‪" :‬התקופה הרומאנית"‪.‬‬ ‫חיים גמזו‪" ,‬זהירות הדרך בתיקון ב'לי־לה־לו'"‪ ,‬הארץ‪'" ;6.11.1953 ,‬הילולילה'‬ ‫ב'לי־לה־לו'"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,11.3.1954 ,‬עמ' ‪( 3‬בחתימת "סגול"); אשר נהור‪" ,‬זהירות‪,‬‬ ‫הדרך בתיקון"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ .6.11.1953 ,‬ידיעה על סגירת לי־לה־לו הופיעה‬ ‫בידיעות אחרונות ב־‪.5.5.1954‬‬

‫פרק עשירי‪ :‬זמן וזירה‬ ‫ ‪1‬‬ ‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬ ‫‪ 4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬

‫‪ 7‬‬ ‫ ‪8‬‬ ‫‪ 9‬‬

‫‪ 10‬‬

‫תיק בלה אלטרמן [אלתרמן]‪ ,‬ארכיון עיריית תל־אביב‪.‬‬ ‫על פי מכתבה של אילנה להב מיום ‪.19.6.2010‬‬ ‫שמעון פרס‪" ,‬נתן אלתרמן‪ :‬מיטב השיר — כותבו"‪ ,‬לך עם האנשים‪ ,‬עמ' ‪.121-101‬‬ ‫בארכיון אלתרמן שמורים כ־‪ 80‬מכתבים ששיגר אלתרמן לאמו בין אוגוסט ‪1955‬‬ ‫ליוני ‪ .1960‬חלק זעום ממכתבים אלה נכלל בספרו של מנחם דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪,‬‬ ‫עמ' ‪.285-264‬‬ ‫ספר מלחמות הגיטאות‪ :‬בין החומות‪ ,‬במחנות‪ ,‬ביערות‪ ,‬ערוך בידי יצחק צוקרמן ומשה‬ ‫בסוק‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון‪ ,‬תשי"ד‪.‬‬ ‫על משפט קסטנר ראו‪ :‬שלום רוזנפלד‪ ,‬תיק פלילי ‪ :124‬משפט גרינואלד־קסטנר‪ ,‬קרני‪,‬‬ ‫תשט"ו; יחיעם ויץ‪ ,‬האיש שנרצח פעמיים‪ :‬פרשת חייו‪ ,‬משפטו ומותו של ישראל קסטנר‪,‬‬ ‫הוצאת כתר‪ .1995 ,‬וכן ראו ספרו של רוני שטאובר‪ ,‬הלקח לדור‪ :‬שואה וגבורה במחשבה‬ ‫הציבורית בארץ בשנות החמישים‪ ,‬יד יצחק בן־צבי‪( 2000 ,‬להלן‪ :‬שטאובר‪ ,‬הלקח לדור)‪.‬‬ ‫אבא קובנר‪" :‬התוודעות"‪ ,‬על הגשר הצר‪ :‬מסות בעל־פה‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.11‬‬ ‫"יום הזיכרון — והמורדים"‪ ,‬דבר‪ ;30.4.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 408-407‬בשינויים‬ ‫קלים)‪ .‬רוב הפרסומים של אלתרמן בנושא זה מרוכזים במדור מיוחד בשם "מידות‬ ‫הדין"‪ ,‬הנכלל בכרך השלישי של כתבים בארבעה כרכים (תשכ"ב)‪ ,‬עמ' ‪.440-407‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬על שתי הדרכים (דפים מן הפנקס)‪ ,‬ההדיר‪ ,‬ביאר והוסיף אחרית דבר דן‬ ‫לאור‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1989 ,‬עמ' ‪ .23-19‬בעניין התנהגותו של אלתרמן במהלך‬ ‫הפגישה ראו אחרית דבר לספר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪( 151‬הערה ‪ .)18‬פרסום זה מבוסס על‬ ‫פנקסים ששימשו את אלתרמן מעבדה ספרותית בעת הוויכוח בסוגיית המרד ושיתוף‬ ‫הפעולה שבו נטל חלק פעיל (ארכיון אלתרמן‪.)15:9.1)3-1( ,‬‬ ‫ק‪ .‬ש‪" ,.‬היהודי האלמוני"‪ ,‬דבר‪ .3.5.1954 ,‬לימים סיכם ק‪ .‬שבתאי את עמדותיו בספר‪:‬‬ ‫כצאן לטבח?‪ ,‬קשב‪.1962 ,‬‬

‫[ ‪] 818‬‬

‫הערות לעמ' ‪453-442‬‬ ‫‪ 11‬‬

‫‪ 12‬‬

‫‪ 13‬‬ ‫‪1 4‬‬ ‫‪ 15‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪1 7‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫‪ 19‬‬

‫‪2 0‬‬ ‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬ ‫‪ 23‬‬ ‫‪ 24‬‬

‫‪ 25‬‬

‫‪ 26‬‬

‫דוד כנעני‪" ,‬כאור יהל"‪ ,‬על המשמר‪ .14.5.1954 ,‬כנעני קרא למאמרו "כאור יהל"‬ ‫בעקבות הביטוי הנקוט בשירו של אלתרמן ("אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן‬ ‫הגולה כאור־יהל" — בעקבות איוב לא כו)‪ .‬בכינוס השיר תיקן אלתרמן וכתב‪" :‬באור‬ ‫יהל"‪ .‬וכן ראו‪ :‬טוביה בוז'יקובסקי‪" ,‬המורדים‪ ,‬הפרנסים והמשורר"‪ ,‬משא‪ ,‬שנה ד‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,27.5.1954 ,)75( 11‬עמ' ‪ .12 ,1‬וכן ידיעה על דברים בעל פה שהשמיע יצחק‬ ‫צוקרמן‪ ,‬על המשמר‪.17.5.1954 ,‬‬ ‫דבר‪ ;28.5.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 420-409‬בשינויים)‪ .‬מאחר שמאמרו של‬ ‫בוז'יקובסקי פורסם ב־‪ 27‬במאי (ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)11‬היינו יום אחד בלבד לפני‬ ‫הופעת המאמר "פני המרד ופני זמנו"‪ ,‬יש להניח כי ההתייחסות אליו היא ממש‬ ‫תוספת של הרגע האחרון‪.‬‬ ‫אבא קובנר במכתב אלי מיום ‪.21.5.1987‬‬ ‫וראו‪ :‬רוז'קה קורצ'ק‪ ,‬להבות באפר‪ ,‬הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪ ;1946 ,‬חייקה‬ ‫גרוסמן‪ ,‬אנשי המחתרת‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תשי"א (להלן‪ :‬גרוסמן‪ ,‬אנשי המחתרת)‪.‬‬ ‫וראו תגובתו של טוביה בוז'יקובסקי‪" ,‬בין השיר והפרוזה — שני סוגים של אנשי‬ ‫'יודנראט'"‪ ,‬על המשמר‪.18.6.1954 ,‬‬ ‫דברי הכנסת‪ ,‬כרך ‪ ,XVIII‬חוברות ב‪-‬כח (מושב רביעי)‪ 29 ,‬במארס — ‪ 30‬ביוני ‪,1955‬‬ ‫עמ' ‪ .2118-2107‬וכן ראו ידיעה בדבר‪.29.6.1955 ,‬‬ ‫"אל הבוחרים בישראל"‪ ,‬דבר‪ ,22.7.1955 ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪)5( ,‬־‪ .15:9.1‬קלוז' היא עיר הולדתו של קסטנר בטרנסילבניה‪.‬‬ ‫במהלך המשפט הופנתה אצבע מאשימה כלפי קסטנר על שלא הזהיר את תושבי‬ ‫עירו מפני האסון הצפוי להם‪.‬‬ ‫"מסביב למשפט‪ :‬א‪ .‬שתי דרכים‪ .‬ב‪ .‬טיב האשמה‪ .‬ג‪ .‬נימת הדיון"‪ ,‬דבר‪;1.7.1955 ,‬‬ ‫"קולו של וניה פומרנץ"‪ ,‬דבר‪" ;8.7.1955 ,‬עוד על שתי הדרכים"‪ ,‬דבר‪;22.7.1955 ,‬‬ ‫"דינו של עיקרון‪ :‬עוד לשתי הדרכים"‪ ,‬דבר‪" ;29.7.1955 ,‬ולעניין 'הלקח לדור‪,"'...‬‬ ‫למעט השיר "קולו של וניה פומרנץ"‪ ,‬נדפסו שירים אלה מחדש‬ ‫ֵ‬ ‫דבר‪.12.8.1955 ,‬‬ ‫(בשינויי נוסח) בטור השביעי במסגרת המדור "מידות הדין" (ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.)8‬‬ ‫"קולו של וניה פומרנץ" נדפס מחדש בהטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .222-219‬הציטוטים‬ ‫שלהלן הם אך ורק על פי הגרסה המופיעה בעיתון‪ .‬הנושא בהקשרו הרחב נדון בספרו‬ ‫של רוני שטאובר‪ ,‬הלקח לדור‪.‬‬ ‫"פרשת קסטנר במרכז אסיפות מפלגות הקואליציה"‪ ,‬למרחב‪.3.7.1955 ,‬‬ ‫"תהומות לרגליו של הדור"‪ ,‬למרחב‪.8.7.1955 ,‬‬ ‫מאיר בן־גור‪" ,‬המשורר נתן א‪ .‬ו'שתי הדרכים'"‪ ,‬למרחב‪.8.7.1955 ,‬‬ ‫על פי דיווח בלמרחב מיום ‪.17.7.1955‬‬ ‫נושא זה עלה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בוויכוח סביב שליחותו של וניה פומרנץ‪ .‬וניה פומרנץ‬ ‫(לימים זאב הדרי) היה שליח מטעם הקיבוץ המאוחד שפעל במסגרת המוסד לעלייה‬ ‫ב' בקושטא בזמן המלחמה‪ .‬מכתב ששלח למערכות העיתונים בעיצומו של הדיון‬ ‫הציבורי סביב פסק הדין במשפט קסטנר החריף את הוויכוח בנוגע למדיניות ההצלה‪.‬‬ ‫ראו השיר "קולו של וניה פומרנץ" (לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,)19‬והן הערותיה של דבורה גילולה‪,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.370-369‬‬ ‫"דינו של עיקרון"‪ ,‬דבר‪ ;29.7.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 430‬בשינויים)‪ .‬וכן‬ ‫ראו בנדון זה‪ :‬גרוסמן‪ ,‬אנשי המחתרת‪ .‬ועיינו בערך‪ :‬ישראל גוטמן‪" ,‬אפרים ברש"‪,‬‬ ‫האנציקלופדיה של השואה‪ ,‬עורך ראשי ישראל גוטמן‪ ,‬כרך א‪ ,‬יד ושם וספרית פועלים‪,‬‬ ‫‪ ,1990‬עמ' ‪.243-242‬‬ ‫מתי מגד‪" ,‬בין הכניעה והגבורה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון ‪,)110( 26‬‬ ‫‪ ,1.7.1955‬עמ' א ("משא" ראה אור כעיתון עצמאי בין השנים ‪ .1954-1951‬לאחר‬

‫[ ‪] 819‬‬

‫הערות לעמ' ‪458-454‬‬

‫‪2 7‬‬ ‫‪ 28‬‬

‫‪ 29‬‬ ‫‪ 30‬‬

‫ ‬

‫ ‬

‫‪ 31‬‬

‫‪ 32‬‬

‫‪ 33‬‬ ‫ ‬

‫‪3 4‬‬ ‫‪ 35‬‬

‫ ‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬

‫ייסודו של למרחב‪ ,‬ביטאונה של אחדות העבודה‪-‬פועלי ציון‪ ,‬צורף אליו "משא"‬ ‫כמוסף הספרותי של העיתון)‪.‬‬ ‫מתי מגד‪" ,‬על האמת ההיסטורית והסמלים החיים"‪ ,‬דבר‪.12.8.1955 ,‬‬ ‫בנוסח המאוחר של השיר (ראו להלן) מחדד אלתרמן נקודה זו‪ ,‬בין היתר בבית‬ ‫ר־ה ַהשְׂ ֵּכל ָהעוֹ ֶלה וְ נִ ְק ָּבע‬ ‫"כי מוּ ַס ַ‬ ‫הבא שהוא עיבוד של הבית ה־‪ 14‬בנוסח המקורי‪ִּ :‬‬ ‫ְלמוֹ ָרא‪ /,‬הוּ א גּ וֹ ַר ל ַה גּ וֹ ָל ה! ָה ֻע ְבדָּ ה‪ִּ ,‬כי ַעל ּ ְפנֵ י ֲא ָד ָמה נִ ְב ַק ַעת‪ְּ /‬ב ֵאין ע ֶֹרף ַל ְ ּק ָרב‪,‬‬ ‫ְּב ִלי אוֹ ָת ּה ְמ אוּ ָר ה ַה ִּנ ְק ֵר את ְמ כוֹ ָר ה‪ /,‬נֶ ֶא ְלצוּ ַ ּגם ְקדוֹ ׁ ֵשי לוֹ ֲח ִמים ְל ַצדֵּ ק דִּ ין ִח ּסוּ ל‬ ‫ַצ ַעד ַצ ַעד"‪.‬‬ ‫"ולעניין 'הלקח לדור'‪ ,"...‬דבר‪ ;12.8.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪440-434‬‬ ‫(בשינויים)‪.‬‬ ‫"שלושים לרצח קסטנר"‪ ,‬דבר‪ ;26.4.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ ,31-30‬וכן הערות‬ ‫בעמ' ‪ .406-404‬יצוין כי במלאות עשרים שנה למרד גטו ורשה (‪ )21.4.1963‬הוזמן‬ ‫אלתרמן לשאת דברים בעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות‪ .‬בנאום ניסה אלתרמן לשכך‬ ‫מעט את הרושם הקשה שעשו דבריו בקרב חוגי המורדים‪ .‬ארכיון אלתרמן‪.15:18-2 ,‬‬ ‫פסקי דין של בית המשפט העליון לישראל‪ ,‬תשי"ח‪-‬תשי"ט‪ ,1958 ,‬כרך ‪ ,12‬עמ'‬ ‫‪ .2317-2017‬וראו בנדון מאמרו של יחיעם ויץ‪" ,‬השינוי בדימויו של קסטנר כעדות‬ ‫לשינוי בדימויה של השואה"‪ ,‬קתדרה‪ ,1993 ,69 ,‬עמ' ‪ .151-134‬ספיח לפרשה הוא‬ ‫השיר "עם רחש הדיבה"‪ ,‬שבו דוחה אלתרמן בשאט נפש את הידיעות שנפוצו בנוגע‬ ‫"כל ַה ּכוֹ ְת ִבים‬ ‫לאפשרות שמבצעי הרצח הופעלו על ידי גורם המקורב לשלטון‪ָּ :‬‬ ‫יחים ֵהם דְּ ַבר ַא ׁ ְש ָמה ְמט ָֹר ָפה‬ ‫י־ל ָבן ִּב ְכרוּ ז אוֹ ְּב ִע ּתוֹ ן‪ /‬יֵ ְדעוּ ִּכי ְמ ִט ִ‬ ‫ר־ע ֵל ָ‬ ‫ֶאת זֹאת ׁ ָשחוֹ ֲ‬ ‫וַ ֲע ֻק ָּבה‪ֲ /‬א ׁ ֶשר ִאם יַ ֲא ִמין ָל ּה ֵלב ָה ָעם — ָע ָליו ִל ְקר ַֹע ִל ְגזָ ִרים ֶאת ַה ּׁ ִש ְלטוֹ ן‪ַ /,‬א ְך ִאם לֹא‬ ‫יא ּה ׁ ֶש ל ַה דִּ ָּב ה" (דבר‪ ;3.5.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪,‬‬ ‫יַ ֲא ִמין — ָע ָליו ִל ְר מֹס ֶא ת מוֹ ִצ ָ‬ ‫עמ' ‪ ,33-32‬הערות בעמ' ‪.)407-406‬‬ ‫עד ‪ 1949‬הגיעו לארץ כ־‪ 20,000‬עולים ממרוקו‪ .‬בין השנים ‪ 1956-1954‬הגיעו‬ ‫‪ 70,000‬עולים בקירוב‪.‬‬ ‫ירון צור‪ ,‬קהילה קרועה‪ :‬יהודי מרוקו והלאומיות ‪ ,1954-1943‬עם עובד‪,2001 ,‬‬ ‫עמ' ‪ .400-391‬וראו גם‪ :‬ירון צור‪" ,‬העלייה מארצות האסלאם"‪ ,‬העשור הראשון‪:‬‬ ‫תש"ח‪-‬תשי"ח‪ ,‬בעריכת צבי צמרת וחנה יבלונקה‪ ,‬יד יצחק בן־צבי‪ ,1997 ,‬עמ' ‪82-‬‬ ‫‪( 57‬להלן‪ :‬צור‪" ,‬העלייה מארצות האסלאם"); וכן ראו את מאמרו‪" :‬הבעיה העדתית‬ ‫בדיוני הנהלת הסוכנות בשלהי תקופת העלייה ההמונית"‪ ,‬ישראל‪ ,2002 ,2 ,‬עמ'‬ ‫‪.106-81‬‬ ‫"יום המיליון"‪ ,‬דבר‪ ;16.12.1949 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.122-120‬‬ ‫"פרק ירידה"‪ ,‬דבר‪ ;2.4.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .81-79‬הטור התבסס על כתבה‬ ‫מאת ראובן בן צבי‪" ,‬היורדים שנמלכו בדעתם ברגע האחרון"‪ ,‬מעריב‪ .29.3.1954 ,‬אני‬ ‫מודה לסוניה רוזנברג שהפנתה אותי למקור זה‪ .‬וכן ראו‪" :‬שיחת שלומי אמונים"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;6.8.1954‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;260-258‬ברית המועצות ויהודיה"‪ ,‬דבר‪;14.6.1957 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;382-379‬ובכל זאת אסירי ציון"‪ ,‬דבר‪ ;16.4.1954 ,‬הטור השביעי‪,‬‬ ‫ה‪ ,‬עמ' ‪" ;156-154‬התיקון בחוק השבות"‪ ,‬דבר‪ ;5.2.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪;146-145‬‬ ‫"הצריפון האחרון"‪ ,‬דבר‪ ;18.10.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;110-109‬מעשה בני‬ ‫המושבים"‪ ,‬דבר‪ ;26.12.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.108-105‬‬ ‫אורי אורן‪" ,‬ישראלי במרוקו" (‪" :)4‬שניים העושים במלאכה"‪ ,‬דבר‪ ;23.12.1955 ,‬שבתי‬ ‫טבת‪" ,‬מהומה במרוקו‪ :‬היהודים שנדונו להישאר בגולה"‪ ,‬הארץ‪ .14.12.1955 ,‬הציטוטים‬ ‫מובאים כפי שהם ערוכים במסגרת השיר "ריצתו של העולה דנינו"‪ .‬ועל כך להלן‪.‬‬ ‫ראו מאמרה של רות קרטון־בלום‪" ,‬עלבון תחיית העם‪ :‬אלתרמן ו'ישראל האחרת'"‪,‬‬ ‫אתגר הריבונות‪ :‬יצירה והגות בעשור הראשון למדינה‪ ,‬ערך מרדכי בר־און‪ ,‬יד יצחק‬

‫[ ‪] 820‬‬

‫הערות לעמ' ‪464-459‬‬ ‫ ‬

‫‪ 38‬‬

‫‪ 39‬‬

‫‪4 0‬‬ ‫‪ 41‬‬

‫‪ 42‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫‪ 45‬‬

‫‪ 46‬‬ ‫‪4 7‬‬ ‫‪ 48‬‬ ‫‪ 49‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪ 51‬‬

‫‪ 52‬‬ ‫‪ 53‬‬

‫בן־צבי‪ ,1999 ,‬עמ' ‪ .367-363‬כאן ולהלן‪.‬‬ ‫"על החייל אלבז"‪ ,‬דבר‪ ;26.2.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ;50-47‬וראו ידיעה בדבר‬ ‫מ־‪ .19.2.1954‬במלאות שלושים לנפילתו העניק הרמטכ"ל משה דיין לנתן אלבז ציון‬ ‫לשבח על מעשה גבורה‪ .‬ראו‪" :‬הרמטכ"ל משבח את נתן אלבז ז"ל"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪,‬‬ ‫‪ .14.3.1954‬אין להוציא מכלל אפשרות כי הפרסום רב־הרושם של אלתרמן הוא‬ ‫שמיקד את תשומת לבו של דיין במעשהו של אלבז‪.‬‬ ‫אבי בראלי‪'" ,‬חגיגת קיץ' מאת נתן אלתרמן כמניפסט פרו־מזרחי"‪ ,‬הרצאה בכינוס‬ ‫ה־‪ ,Naph‬ניו יורק ‪( 2008‬בכתובים; להלן‪ :‬בראלי‪" ,‬חגיגת קיץ")‪ .‬בראלי מדגיש כי‬ ‫למדיניות זו קמה "אופוזיציה" בתוך המפלגה‪ ,‬שכללה אנשי רוח‪ ,‬עיתונאים ועסקנים‪.‬‬ ‫אלתרמן לא היה "דוברה" של אופוזיציה זו‪ ,‬אך הוא ביטא קו דומה‪.‬‬ ‫"עולים ממרוקו הועברו בכוח לחבל לכיש"‪ ,‬הארץ‪.5.6.1955 ,‬‬ ‫"גישה חדשה"‪ ,‬דבר‪ ;18.3.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ ,198-197‬ראו הערות בעמ'‬ ‫‪" ;364‬שער העלייה"‪ ,‬דבר‪ ;10.6.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ ,218-216‬הערות‬ ‫בעמ' ‪" ;368‬נטל הקליטה"‪ ,‬דבר‪ ;2.9.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 54-53‬בגרסה‬ ‫המאוחרת הושמט לחלוטין הפרק השני)‪ .‬בראלי טוען כי מול הקו הרשמי שנטה‬ ‫לראות במזרחים המון סביל‪ ,‬נטתה האופוזיציה הפנימית במפא"י לייחס חלוציות‬ ‫לעולים המזרחים ולדרוש שיופקד בידיהם כוח פוליטי (בראלי‪" ,‬חגיגת קיץ")‪.‬‬ ‫"ריצתו של העולה דנינו"‪ ,‬דבר‪ ;30.12.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 58-55‬מקוצר)‪.‬‬ ‫לימים הולחן השיר ובוצע על ידי הזמר יוצא מרוקו שלמה בר‪ ,‬שהטעים את אופיו‬ ‫של הטקסט כשיר מחאה על קיפוחם של יהודי מרוקו‪.‬‬ ‫ראו ידיעות בדבר מיום ‪ 17-18-19.1.1956‬וכן מאמר המערכת של העיתון‪" ,‬התוכנית‬ ‫לשעת חרום"‪ ,‬שם‪.18.1.1956 ,‬‬ ‫"מחירו של השלום"‪ ,‬דבר‪ ;16.3.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 27‬תחת הכותרת‪:‬‬ ‫"שעת קשב")‪.‬‬ ‫"חירום ועלייה"‪ ,‬דבר‪ ;27.1.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .60-59‬וראו‪" :‬מזהירים‬ ‫מקצוץ העליה מאפריקה"‪ ,‬מעריב‪" :23.1.1956 ,‬התאחדות עולי צפון אפריקה פנתה‬ ‫הבוקר בתזכיר לממשלה ולסוכנות‪ ,‬בו היא תובעת שלא לקצץ את העלייה מצפון‬ ‫אפריקה מטעמים כספיים"‪.‬‬ ‫"'קחו אותנו לעבדים ובלבד שתעלונו לארץ'"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ .30.5.1956 ,‬את‬ ‫הידיעה הביא כתב העיתון בירושלים‪ ,‬מנחם ברש‪.‬‬ ‫"מתיבת המכתבים"‪ ,‬דבר‪ ;8.6.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 64-61‬בשינויים)‪.‬‬ ‫"תקווה להמשך העלייה ממרוקו"‪ ,‬דבר‪.13.6.1956 ,‬‬ ‫צור‪" ,‬העלייה מארצות האיסלאם"‪ ,‬עמ' ‪.78‬‬ ‫"סכנה לחופש העלייה ממארוקו"‪ ,‬הארץ (המדור "מיום ליום")‪.13.6.1956 ,‬‬ ‫"שער מרוקו"‪ ,‬דבר‪ ;15.6.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 67-65‬תחת הכותרת‪" :‬חריקת‬ ‫השער" — נוסח מקוצר)‪ .‬והשוו‪" :‬דרך בים"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .101-100‬הופיע‬ ‫לראשונה יחד עם השיר "אדמת ביריה" בספר השנה של העתונאים‪ ,‬תש"ז (הוצאת‬ ‫אגודת העיתונאים בתל אביב)‪ ,‬תחת הכותרת‪" :‬שני פרקי תש"ו" (עמ' ‪ .)8-1‬בשיר‬ ‫זה — שנכתב בתקופת המאבק — משרטט אלתרמן את דמותה של נערה הנאבקת עד‬ ‫כלות כל הכוחות כדי להגיע לחופי הארץ‪.‬‬ ‫יאני אבידוב‪ ,‬נתיבים נעלמים‪ :‬עם ההעפלה במחתרת‪ ,‬במדבר ובים‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תשט"ו‪.‬‬ ‫הספר נערך והובא לדפוס על ידי אנדה עמיר‪ .‬הפרשה הנזכרת כאן מופיעה בעמ'‬ ‫‪ .149‬וראו להלן‪.‬‬ ‫הרשימה של אלתרמן‪" ,‬על 'נתיבים נעלמים'"‪ ,‬התפרסמה בדבר ב־‪ ,24.12.1954‬דבר‬ ‫המעיד על כך שהוא קיבל לידיו עותק של הספר עוד לפני פרסומו הרשמי‪ .‬הרשימה‬

‫[ ‪] 821‬‬

‫הערות לעמ' ‪476-465‬‬

‫‪ 54‬‬ ‫‪ 55‬‬

‫‪5 6‬‬ ‫‪ 57‬‬ ‫‪ 58‬‬ ‫‪ 59‬‬ ‫‪ 60‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪ 62‬‬ ‫‪6 3‬‬ ‫‪ 64‬‬ ‫‪ 65‬‬ ‫‪6 6‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫ ‬

‫‪6 8‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪ 70‬‬

‫התפרסמה בעמ' ‪ 2‬של דבר‪ ,‬בטור האחרון (המשך — בעמ' ‪ ,)8‬בלי לציין את שם‬ ‫המדור ("הטור השביעי")‪ .‬חזר ונדפס בטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.75-68‬‬ ‫עמדה דומה מוצגת בשיר "עם הקונגרס של היהדות הספרדית"‪ ,‬דבר‪;14.5.1954 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.125-123‬‬ ‫יצוין כי בעת עריכת ארבעת הכרכים של כל כתביו (ראו להלן‪ ,‬פרק שנים עשר) העמיד‬ ‫אלתרמן בסמיכות זה לזה ובאותו המדור ("החוק והשבות") את השירים הנזכרים על‬ ‫עלייתם של יהודי מרוקו יחד עם רשימת הביקורת על נתיבים נעלמים‪ .‬ראו‪ :‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .75-53‬מדור זה כולל גם טורים מאוחרים יותר בענייני עלייה וקליטה‬ ‫— "צמצום הבעיה"‪" ,‬מותר להפגין"‪" ,‬אל ראש התור"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.95-82‬‬ ‫דבר‪ ;13.12.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ,244-239‬הערה בעמ' ‪.556‬‬ ‫עדות אהרן מגד‪.‬‬ ‫אורלנד‪ ,‬כז שירים‪ ,‬עמ' ‪.18 ,9‬‬ ‫דבר‪ ;24.11.1954 ,‬על המשמר‪.28.11.1954 ;24.11.1954 ,‬‬ ‫ראו ידיעה בדבר מיום ‪" ;26.11.1954‬דבר היום"‪ ,‬דבר‪.28.11.1954 ,‬‬ ‫"המועדון והחומה"‪ ,‬דבר‪ ;3.12.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" ;191-190‬המועדון‪,‬‬ ‫המועדון"‪ ,‬דבר‪ ;28.1.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ ,196-195‬הערות בעמ' ‪.364-362‬‬ ‫יצחק מאור‪" ,‬מים נגד אבנים"‪ ,‬דבר‪ .14.2.1955 ,‬וכן ראו‪ :‬אברהם בנשלום‪" ,‬הטור‬ ‫והנטור"‪ ,‬על המשמר (במדור "הדים")‪ ;10.12.1954 ,‬דינה בן־חורין‪" ,‬הערה למשורר"‪,‬‬ ‫דבר ("מכתבים למערכת")‪.1.2.1955 ,‬‬ ‫רק ב־‪ 1962‬התקבל "חוק החזיר" האוסר באופן גורף לגדל חזירים בארץ‪.‬‬ ‫"חופש־הדעות והטלפיים"‪ ,‬דבר‪ ;20.7.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪238-237‬‬ ‫(בקיצורים)‪ .‬הדיון בכנסת התקיים ב־‪.24.7.1956‬‬ ‫"לאט לנו"‪ ,‬דבר‪ ;6.12.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ ,51-48‬הערות בעמ' ‪.413-412‬‬ ‫"לא תקום 'מלחמת תרבות'"‪ ,‬דבר‪ ;13.12.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.239‬‬ ‫מ‪ .‬אסף‪" ,‬פירוש 'הטור'"‪ ,‬דבר (במדור "בשולי דברים")‪ ;18.12.1957 ,‬ע‪ .‬אבי־רמי‪,‬‬ ‫"עם מי נתן א‪ .‬מדבר משפטים"‪ ,‬על המשמר‪ .20.12.1957 ,‬וכן ראו תגובות קוראים‬ ‫בעקבות השיר "לאט לנו" שנכתבו ברוח מאמר זה‪ :‬בן אליעזר‪" ,‬לאט לך‪ ,‬המשורר!"‪,‬‬ ‫על המשמר (במדור "מכתבים ל'דף'")‪ ;20.12.1957 ,‬בן־אדם‪" ,‬הקנאות הדתית חפה‬ ‫פשע‪ ,‬האידיאולוגיה המתקדמת‪ ,‬היא האשמה!"‪ ,‬קול העם (במדור "אגב אורחא")‪,‬‬ ‫‪.13.2.1957‬‬ ‫אלתרמן נדרש לנושא הזה בעוד הזדמנויות‪ .‬ראו‪" :‬גן הפסלים"‪ ,‬דבר‪ ;25.3.1960 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .247-245‬אלתרמן נדרש לעניין זה גם בכתיבתו על פרשת חטיפת‬ ‫הילד יוסל'ה שוחמכר‪ .‬ראו למשל‪" :‬חטאן של כפפות המשי"‪ ,‬דבר‪ ;28.7.1961 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .252-248‬בין היתר הוא אומר זאת‪" :‬חוגי החרדים ומפלגותיהם‬ ‫באים כפעם בפעם לידי מחלוקת עם הציבור החילוני במדינה‪ ,‬אם בענינים שביסוד‬ ‫ובעיקרון ואם בענינים של פרטי אורח־חיים‪ .‬תמיד סברתי ואף עכשיו אני סבור כי‬ ‫הציבור החילוני חייב במקרים אלה לרסן את שאיפתו להשתחררות גמורה מכל‬ ‫התחשבות ברגשותיהם ועקרונותיהם של חוגי הדת‪ ,‬ולו גם יהיה פירושו של ריסון זה‬ ‫ויתור על מלוא ביטויה של חירות המצפון"‪.‬‬ ‫ראו גיליונות דבר מ־‪.21.2.1955 ;20.2.1955 ;18.2.1955 ;4.2.1955‬‬ ‫בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬כרך ב‪ ,‬עמ' ‪.1050-1049‬‬ ‫על פרשת "עסק הביש" במצרים ישנה ספרות ענפה‪ .‬למשל‪ :‬איסר הראל‪ ,‬אנטומיה‬ ‫של בגידה‪" :‬האדם השלישי" והמפולת במצרים‪ ,‬עידנים‪ ;1980 ,‬אביעזר גולן‪ ,‬מבצע‬ ‫סוזאנה‪ :‬הסיפור המלא של נדוני "הפרשה"‪ ,‬עידנים‪ ;1976 ,‬חגי אשד‪ ,‬מי נתן את ההוראה‪:‬‬ ‫"העסק הביש"‪ ,‬פרשת לבון והתפטרות בן־גוריון‪ ,‬עידנים‪( 1979 ,‬להלן‪ :‬אשד‪ ,‬מי נתן את‬

‫[ ‪] 822‬‬

‫הערות לעמ' ‪486-476‬‬ ‫‪ 71‬‬ ‫‪7 2‬‬ ‫‪ 73‬‬ ‫‪ 74‬‬ ‫‪ 75‬‬ ‫‪ 76‬‬ ‫‪7 7‬‬ ‫‪ 78‬‬ ‫‪ 79‬‬ ‫‪ 80‬‬ ‫‪ 81‬‬

‫‪8 2‬‬ ‫‪ 83‬‬ ‫‪ 84‬‬ ‫‪ 85‬‬ ‫‪ 86‬‬ ‫‪8 7‬‬ ‫‪ 88‬‬ ‫ ‬

‫‪ 89‬‬

‫‪ 90‬‬ ‫‪9 1‬‬ ‫‪ 92‬‬

‫ההוראה)‪ .‬נתן ינאי‪ ,‬משברים פוליטיים בישראל‪ :‬תקופת בן־גוריון‪ ,‬כתר‪.1982 ,‬‬ ‫כך גורסים אליהו חסין ודן הורוביץ‪ ,‬הפרשה‪ ,‬עם הספר‪ ,1961 ,‬עמ' ‪.178‬‬ ‫"הדף הפתוח"‪ ,‬דבר‪ ;11.2.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.23-20‬‬ ‫משה שרת‪ ,‬יומן אישי‪ ,‬ספרית מעריב‪ ,1978 ,‬כרך ‪ ,3‬עמ' ‪( 163-162‬להלן‪ :‬שרת‪ ,‬יומן‬ ‫אישי)‪.‬‬ ‫אשד‪ ,‬מי נתן את ההוראה‪ ,‬עמ' ‪ .223‬ראו בנדון גם בתוך‪ :‬רות בונדי‪ ,‬פליקס‪ :‬פנחס רוזן‬ ‫וזמנו‪ ,‬זמורה ביתן‪ ,1990 ,‬עמ' ‪.501‬‬ ‫"מאחורי החומה"‪ ,‬דבר‪ ;11.11.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ ,237-235‬וכן הערה בעמ'‬ ‫‪ .374‬וראו גם‪" :‬נכסי ברזל"‪ ,‬דבר‪ ;28.10.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪" .234-232‬במה‬ ‫מדובר"‪ ,‬דבר‪ ;25.11.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.242-240‬‬ ‫מרדכי בר־און‪ ,‬שערי עזה‪ :‬מדיניות הבטחון והחוץ של מדינת ישראל ‪ ,1957-1955‬עם‬ ‫עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,1992 ,‬עמ' ‪ .76‬על המבצע עצמו — ראו עמ' ‪.90-76‬‬ ‫"ערכן של הטרדות"‪ ,‬דבר‪ ;23.12.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.26-24‬‬ ‫"אורי אילן"‪ ,‬דבר‪ ;6.1.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .19-17‬וכן ראו‪" :‬הזמן והתגובה"‪,‬‬ ‫דבר‪ ;21.1.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.16-14‬‬ ‫עניין זה נדון בהרחבה בספרו של מוטי גולני‪ ,‬תהיה מלחמה בקיץ‪ :...‬ישראל בדרך‬ ‫אל מלחמת סיני‪ ,1956-1955 ,‬כרך א‪ ,‬חלק ראשון‪" :‬ישראל בדרך למלחמה יזומה"‪,‬‬ ‫מערכות‪ ,1997 ,‬עמ' ‪.90-25‬‬ ‫"מחירו של השלום"‪ ,‬דבר‪ ;16.3.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 28-27‬בשינויים‪ ,‬תחת‬ ‫הכותרת‪" :‬שעת קשב"); "בפתחו של יום"‪ ,‬דבר‪ ;13.4.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ'‬ ‫‪( 32-29‬בשינויים)‪.‬‬ ‫"משה שרת מתפטר"‪ ,‬הארץ (במדור "מיום ליום")‪ .18.6.1956 ,‬וכן ראו‪ :‬גבריאל שפר‪,‬‬ ‫"פתרון כולל מול מיתון הסכסוך הישראלי־ערבי‪ :‬בחינה מחודשת של ההתנגשות בין‬ ‫משה שרת ודוד בן־גוריון"‪ ,‬הציונות והשאלה הערבית‪ :‬קובץ מאמרים בעקבות הרצאות‪,‬‬ ‫מרכז שזר‪ ,1979 ,‬עמ' ‪.162-119‬‬ ‫"פרישת שרת"‪ ,‬דבר‪ ;22.6.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 215-211‬בשינויים)‪.‬‬ ‫שרת‪ ,‬יומן אישי‪ ,‬כרך ה‪ ,‬עמ' ‪.1479-1478‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.1487-1486‬‬ ‫מה שכתב טבת מופיע בקיצורים בספרו של מרדכי בר־און‪ ,‬אתגר ותגרה — הדרך‬ ‫למבצע קדש — ‪ ,1956‬המרכז למורשת בן־גוריון‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.163-161‬‬ ‫ראו‪ :‬אייל כפכפי‪ ,‬מלחמת ברירה‪ :‬הדרך לסיני וחזרה‪ :1957-1956 ,‬המאבק בין שתי‬ ‫אסכולות מדיניות בישראל בשנות החמישים‪ ,‬יד טבנקין עם העמותה למורשת משה‬ ‫שרת‪ ,1994 ,‬עמ' ‪.86‬‬ ‫יומן בן־גוריון‪ ,‬ארכיון בן־גוריון‪.‬‬ ‫דברי הכנסת‪ ,‬כרך ‪ ,21‬חוברות א‪-‬כא‪ ,‬עמ' ‪ .60-58‬על קריאת השיר בישיבת הממשלה‬ ‫מיד לאחר הגעת אוניית הנשק הראשונה ראו אצל בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬כרך ג‪,‬‬ ‫עמ' ‪.1203-1202‬‬ ‫בדבר נדפס השיר תחת הכותרת "עוד יסופר"; בהארץ ובלמרחב תחת הכותרת‪" :‬לילה‬ ‫ללא תואר ושם"‪ .‬השיר פורסם בעיתונים אלה ב־‪ ;16.10.1956‬חזר ונדפס בהטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 35-33‬בשינויים‪ ,‬תחת הכותרת‪" :‬אחד הלילות")‪ .‬ראו תיקוני הגהה‬ ‫בכתב ידו של המשורר‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:3-1 ,‬‬ ‫דוד לאזר‪" ,‬עוד יסופר"‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא")‪ .19.10.1956 ,‬וכן ראו‪" :‬גילויים על‬ ‫השיר שהוקרא בכנסת"‪ ,‬מעריב‪.16.10.1956 ,‬‬ ‫"לדוד בן־גוריון"‪ ,‬דבר‪ ;5.10.1956 ,‬בין המשורר למדינאי‪ ,‬עמ' ‪.31-29‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪.96‬‬

‫[ ‪] 823‬‬

‫הערות לעמ' ‪491-486‬‬ ‫‪ 93‬‬

‫ ‬ ‫‪ 94‬‬

‫‪ 95‬‬ ‫‪ 96‬‬ ‫‪ 97‬‬ ‫‪ 98‬‬ ‫‪ 99‬‬ ‫ ‬

‫‪ 100‬‬

‫‪ 101‬‬ ‫‪1 02‬‬ ‫‪ 103‬‬

‫דברי הכנסת‪ ,‬כרך ‪ ,21‬חוברות א‪-‬כא‪ ,‬עמ' ‪ .197‬וראו‪ :‬דבר‪;30.10.1956 ,‬‬ ‫‪.6-7-8.11.1956‬‬ ‫"מנגד להר"‪ ,‬דבר‪ ;9.11.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪ .286‬אלתרמן בחר שלא לכלול‬ ‫את השיר "מנגד להר" בקובצי הטור השביעי‪.‬‬ ‫והשוו לפזמון "מול הר סיני"‪ ,‬פרי עטם של מוהר וּ וילנסקי‪ ,‬שחובר באותו הזמן וזכה‬ ‫לתהודה עצומה‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬המסע לא־טור"‪ ,‬הביא לדפוס מנחם דורמן‪ ,‬מבפנים‪ ,‬מד‪ ,‬חוברת ‪,2-1‬‬ ‫אפריל ‪ ,1982‬עמ' ‪.83-82‬‬ ‫"דבר ראש הממשלה אל האומה"‪ ,‬דבר‪ .9.11.1956 ,‬וכן‪ :‬דברי הכנסת‪ ,‬כרך ‪ ,21‬חוברות‬ ‫א‪-‬כא‪ ,‬עמ' ‪ .197‬וכן ראו בספרו של מיכאל בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬כרך ג‪ ,‬עמ' ‪.1277-1275‬‬ ‫מ‪ .‬הרסגור‪" ,‬סופרים רכובים על תותח"‪ ,‬קול העם ("לספרות אמנות ובקרת")‪,‬‬ ‫‪.16.11.1956‬‬ ‫"שני פרקים‪ :‬א‪ .‬בתוך הטלטלה‪ .‬ב‪ .‬תנופת המסע"‪ ,‬דבר‪" .16.11.1956 ,‬תנופת המסע"‬ ‫חזר ונדפס בהטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" .36‬בתוך הטלטלה"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ה‪ ,‬עמ' ‪.288-287‬‬ ‫"תנופת המסע" (יחד עם "מנגד להר") נכללים בקובץ מבצע סיני‪ :‬מבחר פרקים על‬ ‫המערכה בחצי־האי סיני וברצועת עזה כתובים בידי סופרים כתבים צבאיים ולוחמים‪ ,‬מ‪.‬‬ ‫בירן‪ ,‬תשי"ז‪ ,‬עמ' ‪ .211 ;38‬וראו תגובה על השיר‪ :‬א‪ .‬פלדי‪" ,‬נתן א‪ .‬נכון למלחמת‬ ‫עולם"‪ ,‬קול העם ("לספרות אמנות ובקרת")‪.23.11.1956 ,‬‬ ‫"תחום המשולש"‪ ,‬דבר‪ ;7.12.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 358-355‬בשינויים)‪ .‬וראו‬ ‫בנדון מאמר של מרב מימון־שניצר‪" ,‬בין זעזוע לשכחה‪ :‬ההיסטוריוגרפיה של טבח‬ ‫כפר קאסם בעיתונות הישראלית"‪ ,‬כפר קאסם‪ :‬אירועים ומיתוס‪ ,‬בעריכת רוביק רוזנטל‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,2000 ,‬עמ' ‪( 86-52‬להלן‪ :‬רוזנטל‪ ,‬כפר קאסם)‪ .‬באחד הפנקסים‬ ‫העלה אלתרמן רשמי פגישה שהתקיימה בביתו של יוסי הראל ב־‪ ,24.11.1956‬ובה‬ ‫נמסרה סקירה מפי מח"ט הצנחנים אריק שרון על מהלך הקרבות‪ .‬בפגישה נכח גם‬ ‫שמעון פרס‪ .‬במהלך הסקירה‪ ,‬בהתייחסו לקרב במעבר המיתלה‪ ,‬שנערך בין ‪31‬‬ ‫באוקטובר ל־‪ 1‬בנובמבר ‪ ,1956‬סיפר אריק שרון כבדרך אגב כי לא היה אפשר לקחת‬ ‫שבויים‪ .‬לאחר שסיים את דבריו ניגש אלתרמן אל שרון והקשה עליו בעניין זה —‬ ‫"שאלתי בכל מדת השתדלותי‪ ,‬אולי השתדלות רבה מדי‪ ,‬לתת ניסוח נכון לדברים‪ ,‬אם‬ ‫אי אפשר להביא בחשבון הכרחיו של קרב גם את קיום העיקרון היסודי של הימנעות‬ ‫מלהרוג את האיש הנכנע במלחמה‪ ,‬עם כל דמים ואימה שבה‪ ,‬ועם כל בעיות שהיא‬ ‫מעמידה בפני הבא לדון את חבריו בלי להגיע למקומם‪ ,‬יש בה חוקי יסוד של אנושיות‬ ‫ואבירות המתגלות בעצם אולי דווקא בה יותר מאשר בהווי הפרוטרוט היומיומי‬ ‫האזרחי‪ .‬האמנם יתכן לסלק מתוכה חוקים אלה?" (ארכיון אלתרמן‪.)15:9.1-11 ,‬‬ ‫וראו את מאמרי‪" :‬בקצה זירת הקרב קמים צוקיו של הר עשרת הדברות"‪ ,‬הארץ‬ ‫("תרבות וספרות")‪.8.4.2012 ,‬‬ ‫חיים גורי (חתום‪ :‬חגי)‪'" ,‬על זאת' ועל עוד משהו"‪ ,‬למרחב (במדור "מה אומרים?")‪,‬‬ ‫‪.11.12.1956‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.560-559‬‬ ‫וראו בנדון זה מאמרה של חיה שחם‪" ,‬בין דין לחשבון־נפש‪ :‬נתן אלתרמן על‬ ‫פרשת הטבח בכפר קאסם"‪ ,‬מחקרי משפט‪ ,2002 ,)2-1( 18 ,‬עמ' ‪ .416-399‬שחם‬ ‫טוענת (שם‪ ,‬עמ' ‪ )405‬כי בן־גוריון הזכיר את הר סיני ואת הצו של "לא תרצח"‪,‬‬ ‫"כאילו כפירוש וכהמשך לדבריו של אלתרמן המשוקעים בבית האחרון של השיר‬ ‫ובהשראתו"‪ .‬אלתרמן חזר לעסוק בפרשת כפר קאסם בעוצמה רבה הן בעקבות פסק‬ ‫הדין והן לאחר מתן החנינה לחיילים שהשתתפו בטבח‪ .‬ראו‪" :‬עם פסק־הדין"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;17.10.1958‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 363-359‬בשינויים)‪ ,‬וראו הערה בעמ' ‪;560-559‬‬

‫[ ‪] 824‬‬

‫הערות לעמ' ‪499-492‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 104‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 105‬‬ ‫‪ 106‬‬ ‫‪ 107‬‬ ‫‪ 108‬‬ ‫‪ 109‬‬

‫‪ 110‬‬ ‫‪1 11‬‬ ‫‪ 112‬‬ ‫‪1 13‬‬ ‫‪ 114‬‬ ‫‪ 115‬‬ ‫‪ 116‬‬

‫‪ 117‬‬ ‫‪ 118‬‬ ‫‪ 119‬‬ ‫‪ 120‬‬

‫"הדין וסביביו"‪ ,‬דבר‪ ;24.10.1958 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ ,85-82‬הערה בעמ'‬ ‫‪" ;427-426‬החנינה"‪ ,‬דבר‪ ;13.11.1959 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .366-364‬וכן ראו‪:‬‬ ‫פינקלשטיין‪" ,‬פרשת כפר קאסם"‪ ,‬הטור השביעי וטוהר הנשק‪ ,‬עמ' ‪.211-181‬‬ ‫"טעמם של דברים"‪ ,‬מתוך "פרקים שונים"‪ ,‬דבר‪ ;18.1.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪,‬‬ ‫עמ' ‪.15-12‬‬ ‫"שיר הורסי הכבישים"‪ ,‬דבר‪ ;21.12.1956 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.39-37‬‬ ‫"סחיטת המחיר"‪ ,‬דבר‪ ;8.2.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.17-16‬‬ ‫"כמה מילים שמתבקשות"‪ ,‬דבר‪ ;15.2.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ .20-18‬וראו דבריו‬ ‫של מיכאל בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬כרך ג‪ ,‬עמ' ‪.1346-1345‬‬ ‫משה שמיר‪" ,‬האמת‪ ,‬רק האמת‪ ,‬כל האמת!"‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות"‪ ,‬במדור‬ ‫"קולמוס מהיר")‪.22.2.1957 ,‬‬ ‫"דינה של החלטה"‪ ,‬דבר‪ ;8.3.1957 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ .29-27‬וראו בנדון דבריו של‬ ‫שלמה אבינרי בקובץ מבצע קדש ומערכת סואץ ‪ :1956‬עיון מחדש‪ ,‬עורכים משה שמש‬ ‫ואילן טרואן‪ ,‬הוצאת המרכז למורשת בן־גוריון‪ ,‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת‬ ‫בן־גוריון בנגב‪ ,1994 ,‬עמ' ‪.232-231‬‬ ‫יש הגורסים כי השיר האהוב על דיין היה "האסופי"‪ .‬ראו‪ :‬לוח הארץ לשנת תש"ז‬ ‫‪ ,1946/1947‬הוצאת חיים‪ ,1946 ,‬עמ' ‪ ;185-184‬חזר ונדפס‪ :‬עיר היונה‪ ,‬עמ' ‪.225-224‬‬ ‫עדות אליקים רובינשטיין‪.‬‬ ‫ראו בנדון זה‪ :‬שבתי טבת‪ ,‬משה דיין‪ :‬ביוגרפיה‪ ,‬שוקן‪ ,‬תשל"ב‪ .‬וכן ראו רשימתו של‬ ‫משה דיין על אלתרמן‪" :‬הקול וההד" שבפתח הספר מגש הכסף‪ :‬מבחר שירים‪ ,‬משרד‬ ‫הבטחון‪ ,‬תשל"ד‪ ,‬עמ' ‪.7-5‬‬ ‫"כמה מילים למשה דיין"‪ ,‬דבר‪ ;31.1.1958 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.229-227‬‬ ‫עדות דן אלמגור וגדעון זינגר‪ .‬וכן להלן‪.‬‬ ‫ראו תוכניית ההצגה‪ ,‬ארכיון דן אלמגור‪.‬‬ ‫ראו את פרוספקט ההקמה של "מועדון התיאטרון"‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד‬ ‫אמנויות הבמה‪ .20.2044.8 ,‬וראו גם מודעה בדבר מיום ‪ .12.5.1957‬מי שהסתייג‬ ‫מהבחירה באופנבאך לחנוכת הבית היה העיתונאי אורי קיסרי‪" :‬מבחינה עקרונית‪,‬‬ ‫יש לזכור ולהזכיר‪ ,‬כי הקאבארט הספרותי־אמנותי [‪ ]...‬חייב להיות ישראלי ספציפי‪,‬‬ ‫או לא להיות כלל‪ .‬עליו לצמוח כאן‪ ,‬מכאן"‪ .‬ראו‪" :‬כשהאמנות יורדת למרתף"‪,‬‬ ‫מעריב‪ .26.4.1957 ,‬וכן ראו‪ :‬מנחם תלמי‪" ,‬לידתו של הקברט הספרותי־אמנותי"‪,‬‬ ‫מעריב‪ ;11.5.1957 ,‬עמנואל בר־קדמא‪" ,‬מועדון התיאטרון"‪ ,‬ידיעות אחרונות ("‪7‬‬ ‫ימים")‪.‬‬ ‫חוה כרמי‪'" ,‬כובע־הקש האיטלקי' בקאמרי"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,‬שנה כב‪ ,‬גיליון ‪,3-2‬‬ ‫פברואר־מארס ‪ ,1956‬עמ' ‪ .74‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪.2.2.4‬‬ ‫נחמן בן־עמי‪" ,‬ארבעה משוררים משובבים את הנפש"‪ ,‬על המשמר (במדור "רשימות‬ ‫תיאטרוניות")‪.25.11.1955 ,‬‬ ‫א‪ .‬לאביש ומ‪ .‬מישל‪" ,‬כובע הקש האיטלקי"‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬אמנות הבמה‪ ,‬כרך ‪,1‬‬ ‫גיליון ‪ ,1‬ינואר ‪ ,1956‬עמ' ‪ .32‬וכן ראו‪ :‬נתן אלתרמן‪" ,‬דברי ידידות ליוסיפון"‪ ,‬שם‪,‬‬ ‫עמ' ‪.20-19‬‬ ‫תוכניית המחזה "האחים קרמזוב"‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪;4.4.10 ,‬‬ ‫וכן ראו‪ :‬נחמן בן־עמי‪" ,‬ממעמקים — אל פני השטח" ("רשימות תיאטרוניות")‪ ,‬על‬ ‫המשמר ("דף לספרות ואמנות")‪ ;19.10.1956 ,‬ר‪ .‬עזריה (עזריה רפפורט)‪'" ,‬האחים‬ ‫קאראמזוב' ב'הבימה'"‪ ,‬דבר‪ ;7.10.1956 ,‬עזרא זוסמן‪'" ,‬האחים קרמאזוב' ב'הבימה'"‪,‬‬ ‫דבר‪ ;12.10.1956 ,‬לאה פורת‪'" ,‬האחים קרמזוב' ב'הבימה'"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ו‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,12.10.1956 ,)70( 43‬עמ' א‪ ,‬ב; מ‪ .‬גייס‪" ,‬האב וארבעת בניו‪' :‬האחים קרמזוב'‬

‫[ ‪] 825‬‬

‫הערות לעמ' ‪510-499‬‬ ‫‪ 121‬‬

‫‪ 122‬‬ ‫‪ 123‬‬ ‫‪ 124‬‬ ‫‪1 25‬‬ ‫‪ 126‬‬

‫ב'הבימה'"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,18.10.1956 ,)550( 42 ,‬עמ' ‪.13‬‬ ‫מולייר‪ ,‬הקמצן‪ ,‬החולה המדומה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪" .1956 ,‬החולה המדומה" הועלה‬ ‫בתאטרון האהל ב־‪" ;26.9.1953‬הקמצן" הועלה בהקאמרי ב־‪ .16.1.1955‬הספר‬ ‫החדש כלל רישומים מאת הצייר אריה נבון‪ ,‬שעיצב את התפאורה להצגת "הקמצן"‪.‬‬ ‫החוזה שמור בארכיון אלתרמן‪.15:11-3 ,‬‬ ‫החוזה עם התאטרון הקאמרי על תרגום המחזה נחתם ב־‪( 25.6.1954‬ארכיון‬ ‫אלתרמן‪ .)15:11-15 ,‬החוזים בדבר הוצאה לאור של המחזה כספר נחתמו פעמיים —‬ ‫ב־‪ 19.3.1956‬וב־‪( 19.5.1956‬ארכיון אלתרמן‪.)15:11-13 ,‬‬ ‫מנחם דורמן‪ ,‬מוליר‪ ,‬לדמותו ויצירתו‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשט"ז; פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.303-302‬‬ ‫י‪ .‬זמורה‪" ,‬מולייר בתרגום עברי"‪ ,‬דבר‪.13.7.1956 ,‬‬ ‫א‪.‬ב‪ .‬יפה‪" ,‬מולייר בעברית" ("מספר לספר")‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות ואמנות")‪,‬‬ ‫‪.15.3.1957‬‬ ‫מולייר‪ ,‬הקמצן‪ ,‬החולה המדומה‪ ,‬עמ' ‪ .220-213‬וראו ניתוח התרגום של סצנה זו‬ ‫במאמרה של דבורה גילולה‪" ,‬טכס הכתרתו של החולה המדומה בתואר רופא ודרכי‬ ‫עירוב הלשונות אצל מוליר ובתרגומו של אלתרמן"‪ ,‬הספרות‪ ,‬כרך א‪ ,4-3 ,‬סתיו‪-‬‬ ‫חורף ‪ ,1968‬עמ' ‪.536-529‬‬

‫פרק אחד עשר‪ :‬במבואי "עיר היונה"‬ ‫‪ 1‬‬ ‫ ‪2‬‬ ‫‪ 3‬‬ ‫‪ 4‬‬ ‫ ‬

‫ ‪5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬

‫‪ 11‬‬ ‫‪1 2‬‬

‫ראו גיליונות דבר מ־‪.25.4.1958 ;23.4.1958‬‬ ‫"ריצתו של העולה דנינו"‪ ,‬דבר‪ ;30.12.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;58-55‬על‬ ‫החייל אלבז"‪ ,‬דבר‪ ;26.2.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.50-47‬‬ ‫דבר‪ ;2.5.1958 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 11-7‬תחת הכותרת‪" :‬סיפורו של נסים שושנת־‬ ‫יעקב על יום העצמאות העשירי")‪.‬‬ ‫ראו רשימת הטורים שחיבר אלתרמן במהלך תשי"ח‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪435-‬‬ ‫‪( 434‬פריטים ‪ .)569-542‬וראו בייחוד‪" :‬החידון הגדול ונאום ליש"‪ ,‬דבר‪;8.8.1958 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪" ;137-133‬אל המפגן"‪ ,‬דבר‪ ;15.8.1958 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;140-138‬וכן ידיעה בדבר ב־‪.13.8.1958‬‬ ‫ורה לוין‪" ,‬לקראת הופעת ספר שירים חדש של נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪.14.6.1957 ,‬‬ ‫רימון‪ ,‬גיליון חג השבועות‪ ,3.6.1957 ,‬עמ' ‪.7-6‬‬ ‫עם פרסומם של "שירים על ארץ הנגב"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"י (‪ ,)1949/1950‬הוצאת‬ ‫חיים‪ ,1949 ,‬עמ' ‪.136-127‬‬ ‫חיים גורי‪" ,‬פרקים מוידויי חצות" [ב]‪ ,‬מעריב‪( 5.12.1975 ,‬להלן‪ :‬גורי‪" ,‬פרקים‬ ‫מוידויי חצות")‪.‬‬ ‫ספריית מרדכי בר־און‪.‬‬ ‫עיר היונה‪ ,‬הוצאת מחברות לספרות‪ ,‬תשי"ז‪ .‬הספר הכיל ‪ 352‬עמודים מתוכם ‪213‬‬ ‫עמודים של שירים חדשים ו־‪ 139‬עמודים של שירים שפורסמו בעבר‪ .‬משמע שקביעתו‬ ‫של זמורה שלפיה תשעים אחוזים מן הספר החדש הם שירים שלא התפרסמו מעולם‬ ‫לקתה בחוסר דיוק‪.‬‬ ‫ריאיון עם משה להב‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.237‬‬ ‫במכתב למערכת שנשלח לאחר הופעת עיר היונה כותב ש' יהודאי מירושלים כי‬ ‫קוראים רבים סבורים כי הכוונה בשם הספר הנה "לבעל־כנף בשם זה‪ ,‬שהנו סמל‬ ‫התמימות והאהבה"‪ ,‬אך מקורותיו של השם הם אחרים לגמרי (צפניה‪ ,‬ירמיהו‪ ,‬על כל‬ ‫המשתמע מזה)‪ .‬ראו‪ :‬דבר‪ .28.6.1957 ,‬בחידון התנ"ך הראשון‪ ,‬שנערך לרגל עשור‬

‫[ ‪] 826‬‬

‫הערות לעמ' ‪518-511‬‬

‫‪ 13‬‬ ‫‪ 14‬‬ ‫‪ 15‬‬

‫‪ 16‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪ 18‬‬ ‫‪ 19‬‬

‫‪ 20‬‬

‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬

‫ ‬

‫‪ 23‬‬ ‫‪ 24‬‬

‫למדינה (ראו לעיל)‪ ,‬הוצגה בפני המתחרים שאלה בדבר מקורו של הצירוף "עיר‬ ‫היונה" כפי שהוא מופיע בכותרת ספרו של אלתרמן‪.‬‬ ‫פרק זה ידוע ומוּ כר היטב בין היתר בשל היותו מצוטט בראש סדר ברכת המזון בשבת‬ ‫וביום טוב‪.‬‬ ‫ראו מאמרה של אביבה חלמיש‪" ,‬מ'מנוף' ל'אגרוף'‪ :‬חלקה של ההעפלה במאבק על‬ ‫ארץ־ישראל ‪ ,"1948-1945‬עלי זית וחרב‪ ,‬ז‪ ,2007 ,‬עמ' ‪.85-63‬‬ ‫מפי פרופ' דליה עופר למדתי כי אף על פי שבשנת ‪ 1945‬כבר החלו המאמצים לחזור‬ ‫להיקף של ממש בפעולות הארגון לעלייה ב'‪ ,‬למעשה רק קומץ ספינות קטנות (בסך‬ ‫הכול כ־‪ 1,000‬עולים) הגיעו לארץ בשנה זו‪ .‬זרם האוניות החל רק בשנת ‪,1946‬‬ ‫כשההפלגות יוצאות ממספר ארצות — רומניה‪ ,‬איטליה‪ ,‬יוון וצרפת‪ .‬זרם העלייה‬ ‫שהלך וגבר במהלך שנה זו הביא את הבריטים להחלטה להקים מחנות מעצר‬ ‫בקפריסין‪ .‬מכאן הצדק עם אלתרמן בקביעת שנת ‪ — 1946‬ולא שנת ‪ — 1945‬כ"שנת‬ ‫הסף"‪.‬‬ ‫לימים תועלה הגרסה שלפיה ההעפלה נכפתה למעשה על שארית הפליטה‪ ,‬כדי‬ ‫לשרת את הפרויקט הציוני‪ .‬ראו ספרה של עדית זרטל‪ ,‬זהבם של היהודים‪ .‬פרק נרחב‬ ‫בחיבור זה מוקדש לאלתרמן ולעיר היונה‪.‬‬ ‫יצוין כי "שיר של מסע" מוצב בראש ספרו של נחום בוגנר‪ ,‬ספינות המרי‪ :‬ההעפלה‬ ‫‪ ,1948-1945‬משרד הבטחון — ההוצאה לאור‪ ,1993 ,‬המגולל את סיפור ההעפלה‪.‬‬ ‫הרמז הוא הן לקינות נוסח אשכנז מימי הביניים (במחוזות הריינוס ופרנקוניה)‪,‬‬ ‫הנאמרות בדרך כלל בתשעה באב‪ ,‬והן לתפילת "אל מלא רחמים" לקדושי השואה‪.‬‬ ‫ראו ספרה של שרי גל‪ ,‬ברכה פולד‪ ,‬ספרית פועלים‪ .1999 ,‬גל מציינת שפולד היתה בת‬ ‫למשפחה לא ציונית בגרמניה‪ ,‬היא עלתה לארץ עם אמה ב־‪ ,1939‬ממש ערב מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬שמה מבית היה "ברברה"‪.‬‬ ‫בעקבות "דף של מיכאל" בחרה דבורה הכהן להעמיד את הצירוף "הגרעין והריחיים"‬ ‫ככותרת לאחד מספריה על העלייה הגדולה‪ .‬ראו‪ :‬הכהן‪ ,‬הגרעין והריחיים‪ .‬בראש‬ ‫"ה ָעם יִ ְר ֶּבה ָּב ָא ֶרץ‪ ,‬לֹא ְּכ ַכת ֵ ּג ִרים‪ /‬נִ ְת ֶעה ַּב ֲהמוֹ נוֹ ‪.‬‬ ‫הספר מצוטט במלואו הבית שלהלן‪ָ :‬‬ ‫ֲא ָבל ִמ ְל ֶח ֶמת ׁ ְשנַ יִ ם‪ְ /‬סמוּ יָ ה וְ ַק ָּנ ִאית ּבוֹ ִּת ׁ ְש ַּת ֵחל ְּכחוּ ט וּ ִמ ַּבחוּ ץ ָּתבוֹ א בוֹ וּ ֵמ ֲח ָד ִרים‪/,‬‬ ‫ַל ֲחרֹץ ִאם יִ ְט ֲחנוּ ֵר ָחיו ֶאת ַה ַ ּג ְר ִעין‪ /‬אוֹ ַה ַ ּג ְר ִעין יִ ְט ַחן ֶאת ֶא ֶבן ָה ֵר ַחיִ ם"‪ .‬השיר "דף של‬ ‫מיכאל" הוא נושא לדיון מפורט בספרה הנזכר של זרטל‪ ,‬זהבם של היהודים‪ ,‬עמ' ‪,24‬‬ ‫‪.501-496‬‬ ‫השימוש הכפול בדימוי הצבי יכול להתקשר עם הדימוי של בת זוגו הנקבית‪" ,‬איילת‬ ‫השחר"‪ ,‬שהיא סמל הגאולה (ברכות א ה)‪ ,‬ושאליה התייחס אלתרמן בשירי מכות‬ ‫מצרים‪ .‬שם אף מדובר על כך‪" :‬גאולתם של ישראל [היא] בתחילתה קמעא קמעא"‪,‬‬ ‫היינו מנצנצת‪ .‬ייתכן גם קישור בין דימוי "הצבי" לשמו של שבתאי צבי‪ ,‬שטען‬ ‫גם הוא לבוא הגאולה‪" .‬עמוד האש" הוא זה שהולך לפני מחנה בני ישראל בדרכו‬ ‫במדבר‪ ,‬כמסופר במקרא‪.‬‬ ‫ראו בנדון זה מאמרי "התחת ירושלים תל־אביב?"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪.2.10.2009‬‬ ‫כ־‪ 70,000‬איש גורשו או נסו על נפשם מן העיר במשך חמישה ימים‪ ,‬בין מועד‬ ‫כיתורה על ידי כוחות האצ"ל ב־‪ 29‬באפריל לבין יום כניעתה — ‪ 13‬במאי ‪ ,1948‬יום‬ ‫אחד לפני עזיבת הבריטים את הארץ ויומיים לפני הכרזת המדינה‪.‬‬ ‫ראו ספרו של חגי רוגני‪ ,‬מול הכפר שחרב‪ :‬השירה העברית והסכסוך היהודי־ערבי‬ ‫‪ ,1967-1929‬פרדס‪.2006 ,‬‬ ‫ראו בנדון זה מאמרה של אניטה שפירא‪" ,‬קרב לטרון — היסטוריה וזיכרון"‪ ,‬בספרה‪:‬‬ ‫יהודים חדשים‪ ,‬יהודים ישנים‪ ,‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,1997 ,‬עמ' ‪.85-46‬‬

‫[ ‪] 827‬‬

‫הערות לעמ' ‪542-519‬‬ ‫‪ 25‬‬

‫‪ 26‬‬ ‫‪ 27‬‬ ‫‪ 28‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫‪3 0‬‬ ‫‪ 31‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 32‬‬ ‫‪3 3‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬

‫‪ 36‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 37‬‬ ‫‪ 38‬‬ ‫‪ 39‬‬ ‫‪ 40‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 41‬‬

‫ראו בנדון זה‪ :‬אניטה שפירא‪ ,‬חרב היונה‪ :‬הציונות והכוח‪ ,1948-1881 ,‬עם עובד‪ ,‬ספרית‬ ‫אפקים‪ .1992 ,‬כותרת הספר נגזרת‪ ,‬במוצהר‪ ,‬מ"שירי עיר היונה"‪ .‬הדילמות של‬ ‫מוסר המלחמה ושאלת הפעלת הכוח לצורך הבטחת קיומה של מדינת ישראל עולות‬ ‫במלוא חריפותן ב"שיר שמחת מעשה"‪ ,‬שהוא שירו של האח השביעי ב"שיר עשרה‬ ‫אחים"‪ .‬וראו בנדון זה‪ :‬פינקלשטיין‪ ,‬הטור השביעי וטוהר הנשק‪ ,‬עמ' ‪.189-109‬‬ ‫"העלייה הגדולה" ולא "העלייה ההמונית" — ברוח התיקון המוצע על ידי יוסף גורני‪.‬‬ ‫ראו‪ :‬מרדכי נאור (עורך)‪ ,‬עולים ומעברות‪ ,1952-1948 ,‬יד יצחק בן־צבי‪.1986 ,‬‬ ‫אהרן מגד (חתום‪ :‬א‪.‬מ‪" ,).‬מול 'עיר היונה'"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ז‪ ,‬גיליון ‪,27‬‬ ‫‪ ,21.6.1957‬עמ' א‪.‬‬ ‫משה שמיר‪" ,‬הזמר הנודד"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,20.6.1957 ,)585( 25 ,‬עמ' ‪ ;13 ,9-8‬חזר‬ ‫ונדפס‪ :‬בקולמוס מהיר‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1960 ,‬עמ' ‪ .117-110‬וכן ראו‪ :‬י‪ .‬זמורה‪,‬‬ ‫"מציאותנו בשירה‪ :‬עם הופעת 'עיר היונה' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪.21.6.1957 ,‬‬ ‫יעקב הורוביץ‪" ,‬למקרא שיריו החדשים של נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪.21.6.1957‬‬ ‫דוד לאזר (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬עם 'עיר היונה'"‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא")‪.28.6.1957 ,‬‬ ‫הדברים שלהלן מתבססים על הממצאים הבאים‪ :‬עדותו של אהרן מגד במכתב אלי מיום‬ ‫‪ ;22.11.2007‬יומנו של מנחם דורמן מיום ‪ ,30.6.1957‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.305-304‬‬ ‫"מסיבת סופרים להופעת 'עיר היונה'"‪ ,‬על המשמר‪ ;12.7.1957 ,‬גורי‪" ,‬פרקים מוידויי‬ ‫חצות"‪.‬‬ ‫העולם הזה‪ ,‬גיליון ראש השנה תשי"ח (ספטמבר ‪ ,)1957‬עמ' ‪ .22‬בעניין יחסו של‬ ‫העולם הזה לאלתרמן ראו‪ :‬ניצה אראל‪' ,‬בלי מורא בלי משוא פנים'‪ :‬אורי אבנרי ו'העולם‬ ‫הזה'‪ ,‬מאגנס‪ ,‬תשס"ו (על פי המפתח)‪.‬‬ ‫ראו מכתב של אלתרמן לאמו מיום ‪ .22.1.1958‬אוסף דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.‬‬ ‫"פרס ביאליק הוענק לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪" ;3.1.1958 ,‬נ‪ .‬אלתרמן ופרופ' ליברמן‬ ‫חתני פרס ביאליק"‪ ,‬הארץ‪" ;3.1.1958 ,‬מנימוקי השופטים" (בפרס ביאליק)‪ ,‬למרחב‬ ‫("משא")‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪ ,10.1.1958 ,2‬עמ' א‪.‬‬ ‫אהרן מגד (חתום‪ :‬א‪.‬מ‪" ,).‬שתי ערים‪ :‬עם פרס ביאליק לספרות"‪ ,‬למרחב ("משא")‪,‬‬ ‫שנה ח‪ ,‬גיליון ‪ ,10.1.1958 ,2‬עמ' א; מס"א‪" ,‬פרס ביאליק"‪ ,‬דבר ("מוסף לספרות‬ ‫ולאמנות")‪ ;10.1.1958 ,‬מרדכי יפה‪" ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬חתן פרס ביאליק"‪ ,‬הבקר‪,‬‬ ‫‪ ;10.1.1958‬ש‪ .‬קרמר‪'" ,‬עיר היונה' לנתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪ .10.1.1958‬וראו גם מאמרו של שלמה גרודזנסקי‪" ,‬על המשורר הציבורי"‪ ,‬דבר‬ ‫("מוסף לספרות ולאמנות")‪.25.2.1958 ,‬‬ ‫דב סדן‪" ,‬במבואי עיר היונה"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬שנה נא‪ ,‬גיליון ‪ ,7.1.1958 ,15‬עמ' ‪;20-18‬‬ ‫חזר ונדפס בספרו‪ :‬בין דין לחשבון‪ ,‬דביר‪ ,1963 ,‬עמ' ‪.130-124‬‬ ‫ברוך קורצווייל‪" ,‬הערות ל'עיר היונה'"‪ ,‬הארץ‪ ;10.4.1958 ;4.4.1958 ,‬חזר ונדפס‬ ‫בספרו‪ :‬בין חזון לבין האבסורדי‪ ,‬שוקן‪ ,‬תשל"ג‪ ,‬עמ' ‪.211-191‬‬ ‫התבה המזמרת‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תשי"ח (להלן‪ :‬ספר התבה‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬ספר ֵ‬ ‫המזמרת); עדות יצחק (אקי) להב‪.‬‬ ‫ספר התבה המזמרת הופיע בהוצאת מחברות לספרות‪ .‬ברמלי פורסם בהוצאת עם‬ ‫עובד‪.‬‬ ‫שירים אלה נכללים בכרך לילדים‪ .‬וראו רשימת מקורות ביבליוגרפיים בעמ' ‪;306-305‬‬ ‫וכן ראו ספרה של זיוה שמיר‪ ,‬תבת הזמרה חוזרת‪ ,‬הביבליוגרפיה בעמ' ‪.262-256‬‬ ‫"חידות עם ועם" (חידות)‪ ,‬דבר לילדים‪ ,‬כרך לב‪ ,‬חוברת ‪ ,7.8.1962 ,49‬עמ' ‪;1112‬‬ ‫חוברת ‪ ,28.8.1962 ,52‬עמ' ‪ ;1176‬חוברת ‪ ,11.9.1962 ,54‬עמ' ‪ .1219‬נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫ספר החידות (בעריכת מ‪ .‬דורמן)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ .1971 ,‬יריעות ההגהה של הספר‬

‫[ ‪] 828‬‬

‫הערות לעמ' ‪550-543‬‬

‫‪ 42‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪4 4‬‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬

‫ ‬ ‫‪ 47‬‬

‫‪ 48‬‬

‫‪4 9‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪ 51‬‬ ‫‪5 2‬‬ ‫‪ 53‬‬

‫השלם הועברו לידי אלתרמן על ידי המוציא לאור ישראל זמורה ב־‪ 18‬בדצמבר ‪1963‬‬ ‫(ארכיון אלתרמן‪ ,‬א־‪ .)15:1-3 ,548‬כתב־היד של ספר החידות נמצא בעזבונו של נתן‬ ‫אלתרמן כשהוא ערוך ומוכן לדפוס‪.‬‬ ‫אוריאל אופק‪" ,‬נתן אלתרמן — משורר ילדים"‪ ,‬ספרות ילדים ונוער‪ ,‬חוברת ב‪ ,‬אוקטובר‬ ‫‪ ,1974‬עמ' ‪.7-3‬‬ ‫ראו את מכתבו של אלתרמן ליצחק (אקי) להב‪ ,‬אוסף דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .‬באותו‬ ‫זמן התארח בתל אביב "קרקס מדרנו"‪.‬‬ ‫מצוטט משמיר‪ ,‬תבת הזמרה חוזרת‪ ,‬עמ' ‪.201‬‬ ‫"ספר התבה המזמרת"‪ ,‬דבר לילדים‪ ,‬כרך כח‪ ,‬חוברת ‪ ,5.8.1958 ,46‬עמ' ‪( 7‬חתום‬ ‫"אות"); שלמה ניצן‪" ,‬תיבת הפלאים של נתן אלתרמן"‪ ,‬משמר לילדים‪ ,‬שנה יג‪ ,‬חוברת‬ ‫‪ ,28.8.1958 ,49‬עמ' ‪.795-794‬‬ ‫חיים גורי (חתום‪ :‬ח‪.‬ג‪" ,).‬ספר התבה המזמרת"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון‬ ‫‪ ,15.8.1958 ,33‬עמ' א‪ .‬גורי שימש אז ממלא מקום העורך של "משא"; דוד לאזר‬ ‫(חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬התבה המזמרת"‪ ,‬מעריב‪ ;8.8.1958 ,‬ברוך קרוא‪" ,‬התיבה המזמרת של‬ ‫אלתרמן"‪ ,‬הבקר‪ .1.8.1958 ,‬וכן ראו‪ :‬גדעון קצנלסון‪'" ,‬ספר התיבה המזמרת' לנ‪.‬‬ ‫אלתרמן"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪ ,7.11.1958 ,46‬עמ' ‪ ;6 ,5‬ש"י פנואלי‪,‬‬ ‫"ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך ח‪ ,‬חוברת א‪ ,‬דצמבר ‪ ,1958‬עמ' ‪ ;51-50‬ישראל‬ ‫זמורה‪" ,‬שירים המחנכים לשירה‪ :‬על ספר 'התבה המזמרת' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;17.10.1958‬א‪.‬ב‪ .‬יפה‪" ,‬שירי התבה המזמרת"‪ ,‬על המשמר‪ .8.8.1958 ,‬על ההיבט‬ ‫החינוכי של הספר ראו‪ :‬יפה קרינקין‪" ,‬התבה המזמרת"‪ ,‬אורים להורים‪ ,‬כרך ז‪ ,‬גיליון‬ ‫‪ ,)74( 1‬ינואר ‪ ,1959‬עמ' ‪ ;27-26‬שושנה שרירא‪" ,‬ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬החינוך‪,‬‬ ‫כרך לא‪ ,‬חוברת ג‪ ,‬טבת תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪ .232-230‬וכן ראו מאמריו של דב סדן‪ ,‬הדן‬ ‫בענייני לשון‪" :‬מפנים לתיבה"‪ ,‬לשוננו לעם‪ ,‬מחזור י‪ ,‬קונטרס ה‪-‬ו‪ ,‬ניסן‪-‬אייר תשי"ט‪,‬‬ ‫עמ' ‪" ;156-149‬מפנים לתיבה (סיום)"‪ ,‬לשוננו לעם‪ ,‬מחזור י‪ ,‬קונטרס ז‪ ,‬סיוון תשי"ט‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;204-195‬חזר ונדפס‪" :‬עם ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬אבני שעשוע‪ ,‬א‪ ,‬עם עובד‪,‬‬ ‫תשמ"ג‪ ,‬עמ' ‪.113-104‬‬ ‫"הקרב על גרנדה" פורסם במקראות ישראל לשנת הלימודים השביעית‪ ,‬בעריכת ז‪.‬‬ ‫אריאל‪ ,‬מ‪ .‬בליך ונ‪ .‬פרסקי‪ ,‬מסדה‪ ,1966 ,‬עמ' ‪" .310-305‬אנשי עלייה שנייה" פורסם‬ ‫במקראות ישראל לכיתה ה‪ ,‬בעריכת נ‪ .‬פרסקי וז‪ .‬אריאל‪ ,‬מסדה‪ ,1967 ,‬עמ' ‪.120-117‬‬ ‫"ספני שלמה המלך" נדפס במקראות ישראל לכיתה ה‪ ,‬בעריכת נ‪ .‬פרסקי וז‪ .‬אריאל‪,‬‬ ‫מסדה‪ ,1971 ,‬עמ' ‪" ;397-393‬מסעות בנימין מטודלה"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪( 476-473‬כרך זה‬ ‫הופיע לאחר מותו של אלתרמן)‪.‬‬ ‫פרטים על כך ראו באוסף של פזמוני נתן אלתרמן שהוציאה חברת מדיה דיירקט‬ ‫בעריכת גלעד בן ש"ך‪ .‬את השיר "ספני שלמה המלך" הלחינה שמר מחדש (ב־‪)1971‬‬ ‫והוא בוצע על ידי הזמרת אילנה רובינא וחברת רננים‪ .‬השיר "מסעות בנימין‬ ‫מטודלה" בוצע לימים על ידי להקת "הגשש החיוור"‪ ,‬וזכה לפופולריות רבה‪ .‬השיר‬ ‫"אנשי עלייה שנייה" הולחן אחרי מותו של אלתרמן בידי מתי כספי‪.‬‬ ‫עדותו של נחום הר־ציון‪ ,‬על פי דברים ששמע מפיה של נעמי שמר‪.‬‬ ‫זיכרון דברים להוצאת "תרגום מבחר בלדות סקוטיות" נחתם ב־‪ .22.9.1957‬ארכיון‬ ‫אלתרמן‪.15:11-13 ,‬‬ ‫"צרור באלאדות מאנגלית"‪ ,‬אורלוגין‪ ,‬חוברת ‪ ,1‬דצמבר ‪ ,1950‬עמ' ‪" ;53-50‬שתי‬ ‫בלדות של מחברים אלמונים"‪ ,‬יבול‪ :‬קובץ לדברי ספרות ומחשבה עם יובל אברהם‬ ‫שלונסקי‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תש"י‪ ,‬עמ' ‪.232-230‬‬ ‫אני מודה לישראל יוסיפון‪ ,‬בנו של זאב יוסיפון‪ ,‬שהעמיד לרשותי לעיון מחברת זו‪.‬‬ ‫מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ ;117‬וכן ראו עמ' ‪ .122-121‬וראו‪" :‬דברי ידידות ליוסיפון"‪,‬‬

‫[ ‪] 829‬‬

‫הערות לעמ' ‪564-551‬‬ ‫‪5 4‬‬ ‫‪ 55‬‬ ‫‪ 56‬‬ ‫‪ 57‬‬

‫‪5 8‬‬ ‫‪ 59‬‬

‫‪6 0‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪ 62‬‬ ‫‪ 63‬‬ ‫‪ 64‬‬ ‫‪ 65‬‬

‫‪ 66‬‬

‫‪6 7‬‬ ‫‪ 68‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪7 0‬‬ ‫‪ 71‬‬

‫‪ 72‬‬

‫אמנות הבמה‪ ,‬כרך ‪ ,1‬גיליון ‪ ,1‬ינואר ‪ ,1956‬עמ' ‪.20-19‬‬ ‫בלדות ישנות‪ ,‬עמ' ‪.11‬‬ ‫סוניה רוזנברג‪" ,‬ספרייתו של אלתרמן"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ .172-171‬וכן להלן‪.‬‬ ‫בלדות ישנות‪ ,‬עמ' ‪.38‬‬ ‫בדיון בשירי הקובץ הסתמכתי על חלק מן הממצאים של שלמה יניב במאמר‪" :‬עיונים‬ ‫בספר 'בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד' בתרגומו של נתן אלתרמן"‪,‬‬ ‫דפים למחקר בספרות‪ ,1989 ,5/6 ,‬עמ' ‪( 155-132‬להלן‪ :‬יניב‪" ,‬עיונים בספר בלדות‬ ‫ישנות")‪.‬‬ ‫"אדוַ רד‪ ,‬אדוַ רד"‪ ,‬בלדות ישנות‪ ,‬עמ' ‪.24-22‬‬ ‫ראו למשל את מאמרי "יסודות הבלדה בשירי 'הטור השביעי'"‪ ,‬השופר והחרב‪ :‬מסות‬ ‫על נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן‪ ,1983 ,‬עמ' ‪ .74-51‬מבקר הספרות‬ ‫ווֹ לפגנג קייזר ראה במוטיב זה של "המת־החי" את אחד הגילויים המובהקים של‬ ‫מסורת הבלדה‪.‬‬ ‫"מרגרט הנאווה"‪ ,‬בלדות ישנות‪ ,‬עמ' ‪.21-17‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.89-88‬‬ ‫שלמה צמח‪" ,‬חירות פיוטית"‪ ,‬הארץ‪ ;26.1.1951 ,‬נתן אלתרמן‪" ,‬על 'חירות פיוטית'"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;2.2.1951 ,‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪.50-46‬‬ ‫בלדות ישנות‪ ,‬עמ' ‪ .31-28‬וראו השוואת נוסחים בנספח למאמרו של יניב‪" ,‬עיונים‬ ‫בספר בלדות ישנות"‪ ,‬עמ' ‪.152-150‬‬ ‫משה שמיר‪" ,‬כליל יופי"‪ ,‬מעריב‪ ;9.10.1959 ,‬חזר ונדפס בספרו‪ :‬ענין אישי עם ‪35‬‬ ‫משוררים‪ ,‬עם עובד‪ ,1987 ,‬עמ' ‪.181-177‬‬ ‫מתי מגד‪" ,‬שירת אלתרמן ועולם הבלדה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ט‪ ,‬גיליון ‪,34‬‬ ‫‪ ,21.8.1959‬עמ' א‪ ,‬ב‪ .‬וכן ראו‪ :‬דוד זכאי (חתום ז‪ .‬דוד)‪" ,‬שירי אהבה עתיקים"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪ ;26.8.1960‬אשר נהור‪" ,‬אלתרמן והבלדה האנגלית"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪;28.8.1959 ,‬‬ ‫א‪.‬ב‪ .‬יפה‪" ,‬שירי המינסטרלים"‪ ,‬על המשמר‪ ;16.10.1959 ,‬דוד לאזר (חתום‪ :‬ד‪ .‬ל‪,).‬‬ ‫"בלדות ישנות"‪ ,‬קשת‪ ,‬שנה ב‪ ,‬חוברת א‪ ,1959 ,‬עמ' ‪.185-184‬‬ ‫בספר זיכרונותיו טוען זך כי בכוונתו היה לעשות את מה שעשה המבקר האנגלי פ"ר‬ ‫ליוויס (‪ )F.R. Leavis‬בשירה האנגלית — להציע שושלת אלטרנטיבית לשירתם של‬ ‫שלונסקי‪ ,‬אלתרמן ולאה גולדברג‪ .‬משנה לשנה זה‪ :‬פרקי ביוגרפיה ספרותית‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,2009 ,‬עמ' ‪( 57‬להלן‪ :‬זך‪ ,‬משנה לשנה זה)‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.32‬‬ ‫על פי עדותו של גבריאל מוקד‪ ,‬נמסרה החוברת לדפוס כבר בקיץ ‪ .1958‬קודם לכן‬ ‫קראו את המאמר הוא עצמו‪ ,‬יהודה עמיחי ודוד אבידן‪ ,‬והם נתנו לו גיבוי מלא‪ ,‬אף‬ ‫אם הסתייגו מטיעונים אלה או אחרים‪.‬‬ ‫אורה באומגרטן‪" ,‬קוים בהתפתחות ביקורת אלתרמן"‪ ,‬בתוך‪ :‬באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫עמ' ‪.22‬‬ ‫כאמירתו המפורסמת של המשורר הרוסי ולדימיר מאיאקובסקי‪.‬‬ ‫ברוך קורצווייל‪" ,‬ה־‪ Condition Humaine‬בשירה הפרסונאלית לנתן אלתרמן"‪ ,‬דבר‬ ‫(מוסף לספרות ולאמנות)‪ .31.7.1959 ,‬המאמר בשלמותו נדפס מאוחר יותר במאסף‪:‬‬ ‫דברי ביקורת וספרות‪ ,‬כרך א‪ ,‬תש"ך‪ ,‬עמ' ‪ ,125-101‬וכן בספרו‪ :‬בין חזון לבין האבסורדי‪,‬‬ ‫שוקן‪ ,‬תשכ"ו‪ ,‬עמ' ‪.257-202‬‬ ‫זך הכליל את הביקורת על אלתרמן‪ ,‬אף אם בנוסח מעט שונה‪ ,‬במסגרת ספרו זמן‬ ‫וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית‪ ,‬אל"ף‪ ,1966 ,‬עמ' ‪ .66-63 ;39-20‬וכך כתב‬ ‫זך‪" :‬גולת הכותרת [בין כלל פרסומיו בשנות החמישים והשישים — ד"ל] היתה ספרי‬ ‫העיוני 'זמן ורתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית' (‪ ,)1966‬שבו ניסיתי להבהיר‬

‫[ ‪] 830‬‬

‫הערות לעמ' ‪578-565‬‬

‫‪ 73‬‬

‫‪ 74‬‬

‫את עמדתי כלפי אלתרמן וממשיכיו על רקע הספרות האירופית‪ ,‬בצורה מאופקת‪,‬‬ ‫מנומקת והרבה פחות קיצונית מאשר במאמרי הראשון"‪ .‬ראו‪ :‬זך‪ ,‬משנה לשנה זה‪ ,‬עמ'‬ ‫‪ .57-56‬בסרט "אלתרמניה" הטעים זך כי הוא אינו חוזר בו‪ ,‬עם כל הכאב שבדבר‪ ,‬מן‬ ‫הביקורת שהטיח באלתרמן‪.‬‬ ‫על פי אורלנד‪"' ,‬מפגש ב'כסית'"‪ ,‬כז שירים‪ ,‬עמ' ‪ .74-71‬בזיכרונותיו מביא זך את‬ ‫השיר כלשונו‪ ,‬ובכך נותן תוקף לעדות הכלולה בו‪ .‬קודם הצגת השיר הוא כותב כך‪:‬‬ ‫"מי אמר שיחס של כבוד הדדי ואפילו רעות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם‬ ‫חילוקי דעות עמוקים בנושא השירה"‪ .‬ראו‪ :‬זך‪ ,‬משנה לשנה זה‪ ,‬עמ' ‪ .56-53‬וראו גם‬ ‫עדותו של נתן זך בסרט "אלתרמניה"‪.‬‬ ‫ראו‪" :‬אלתרמניה"‪ .‬וכן עדות גבריאל מוקד‪.‬‬

‫פרק שנים עשר‪ :‬השחרית הפלאית של העלייה השנייה‬ ‫‪ 1‬‬ ‫ ‪2‬‬ ‫‪ 3‬‬ ‫ ‪4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫‪ 7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫‪ 9‬‬ ‫‪ 10‬‬

‫‪1 1‬‬ ‫‪ 12‬‬ ‫‪ 13‬‬ ‫‪ 14‬‬ ‫‪ 15‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬

‫‪ 18‬‬

‫ראו בספרו של שמואליק טסלר‪ ,‬שירים במדים‪ :‬סיפורן של הלהקות הצבאיות‪ ,‬יד יצחק‬ ‫בן־צבי‪ ,2007 ,‬עמ' ‪.180-179‬‬ ‫מ‪ .‬ברקאי‪" ,‬האבק הטוב של השריון"‪ ,‬במחנה‪ ,17.11.1959 ,‬עמ' ‪.18‬‬ ‫ראו מכתבי אלתרמן לתרצה אתר‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬עמ' ‪ .195-191‬המכתב מ־‪15‬‬ ‫באוקטובר לא נכלל בלקט זה‪ ,‬והוא שמור בארכיון אלתרמן (מס' ‪.)144‬‬ ‫עדות שאול ביבר‪.3.1.2008 ,‬‬ ‫כאן ולהלן — עדות גבי אקשטיין‪.31.8.2008 ,‬‬ ‫עדות יוסי צמח‪.‬‬ ‫עדות נעמי פולני‪ .‬וכן להלן‪.‬‬ ‫זאת בניגוד לדבריו של ארגוב עצמו‪ ,‬שלפיהם עבד עם אלתרמן עוד בלי־לה־לו‪ .‬ראו‬ ‫עדותו בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.234‬‬ ‫על פרשה זו ראו אצל דבורה גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.19-15‬‬ ‫על סשה ארגוב ו"אליפלט" ראו‪ :‬אילנה איבצן‪ ,‬מאפיינים מוסיקליים ייחודיים בשירי‬ ‫סשה ארגוב‪ ,‬חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪ ,‬תשס"ד‪,‬‬ ‫עמ' ‪ ;24 ;19‬עמ' ‪ .131-129‬אני מודה לד"ר איבצן על האינפורמציה הנוספת על‬ ‫אלתרמן־ארגוב שהעבירה אלי‪ ,‬וכן אני מודה לד"ר נפתלי וגנר על הערותיו המאלפות‬ ‫על שיר זה‪.‬‬ ‫"יותר מדי אבק"‪ ,‬ידיעות אחרונות (במדור "אלף לילה ולילה")‪.21.10.1959 ,‬‬ ‫ראו גיליונות דבר מ־‪ 28.12.1959‬עד ‪.8.1.1960‬‬ ‫"התופעה המסתורית וסיבותיה"‪ ,‬דבר‪ ;8.11.1960 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.484-480‬‬ ‫בר־זהר‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬כרך ג‪ ,‬עמ' ‪.1372-1368‬‬ ‫"לא 'פגישה היסטורית'"‪ ,‬דבר‪ ;18.3.1960 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.471-466‬‬ ‫"מאזני משפט"‪ ,‬דבר‪ ;27.5.1960 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ ;500-497‬וכן ראו‪" :‬שני‬ ‫פרקים‪ :‬א‪ .‬עלבונה של ארגנטינה"‪ ,‬דבר‪ ;27.5.1960 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪;135-133‬‬ ‫"האמנם אין לה ברירה?"‪ ,‬דבר‪ ;24.6.1960 ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.138-136‬‬ ‫רשימות אלה כלולות בפנקס שניהל בין אוגוסט ‪ 1961‬לפברואר ‪ ,1962‬הכולל‬ ‫התייחסויות לעניינים ציבוריים רבים שהיו על הפרק‪ ,‬בכללם משפט אייכמן‪ .‬ההערות‬ ‫לגבי משפט אייכמן מתייחסות לשלב מאוחר יחסית במשפט‪ ,‬אך יש בהן כדי להעיד‬ ‫על הפרקטיקה של עבודתו‪ .‬ראו‪ :‬פנקסי העבודה של אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫(‪.15:9.1)4‬‬ ‫"בית המשפט"‪ ,‬דבר‪" ;14.4.1961 ,‬הדיון הפסול"‪ ,‬שם‪" ;28.4.1961 ,‬מהי רלוונטיות?"‪,‬‬ ‫שם‪" ;12.5.1961 ,‬הטעם המספיק"‪ ,‬שם‪" ;19.5.1961 ,‬השאלה האמתית"‪ ,‬שם‪,‬‬

‫[ ‪] 831‬‬

‫הערות לעמ' ‪590-579‬‬

‫ ‬

‫‪1 9‬‬ ‫‪ 20‬‬ ‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬

‫‪ 23‬‬ ‫‪2 4‬‬ ‫‪ 25‬‬

‫‪ 26‬‬ ‫‪2 7‬‬ ‫‪ 28‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫‪" ;2.6.1961‬קלסתר־הפנים"‪ ,‬שם‪" ;9.6.1961 ,‬קצווי מוסר"‪ ,‬שם‪" ;16.6.1961 ,‬התלם‬ ‫הראשון של שביט ‪ ,"2‬שם‪" ;7.7.1961 ,‬קרב הקטיגור"‪ ,‬שם‪" ;14.7.1961 ,‬דיון‬ ‫ומשמעו"‪ ,‬שם‪ .21.7.1961 ,‬הרשימות נדפסו במדור "המשפט"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪,‬‬ ‫עמ' ‪ .543-497‬במסגרת הפרסום החוזר חלו כמה שינויים‪ :‬הרשימה "בית המשפט"‬ ‫קוצרה ושמה שוּ נה ל"היום הראשון"; הרשימה "דיון ומשמעו" הוקדמה ל"קרב‬ ‫הקטיגור"‪ ,‬והרשימה "התלם הראשון של שביט ‪ ,"2‬שרק בחלקה עוסקת במשפט‪ ,‬לא‬ ‫נכללה בספר (ראו‪ :‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.)199-197‬‬ ‫פנקסי העבודה של אלתרמן (ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.)17‬‬ ‫"הדין והגיונו"‪ ,‬דבר‪ ;4.8.1961 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.543-540‬‬ ‫"לעת נטילת אחריות"‪ ,‬דבר‪ ;7.6.1962 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.261-257‬‬ ‫עדות חנה גורדון‪ .‬וכן ראו‪ :‬המוספים לספרות של דבר‪;19.8.1960 ,5.8.1960 ,‬‬ ‫הארץ‪ ;5.8.1960 ,‬על המשמר‪ ;5.8.1960 ,‬למרחב ("משא")‪,12.8.1960 ,5.8.1960 ,‬‬ ‫‪ ;19.8.1960‬ידיעות אחרונות‪ ;5.8.1960 ,‬הבקר‪ ;5.8.1960 ,‬מעריב‪ .12.8.1960 ,‬וכן‪:‬‬ ‫חגור (חיים גורי)‪" ,‬מודעת ברכה"‪ ,‬למרחב‪ .5.8.1960 ,‬דוד זכאי (חתום‪ :‬ז‪ .‬דויד)‪,‬‬ ‫"קצרות"‪ ,‬דבר‪ ;12.8.1960 ,‬בנימין גלאי (ג‪ .‬בנימין)‪" ,‬הזברה"‪ ,‬מעריב (במדור "על‬ ‫קפה הפוך")‪.12.8.1960 ,‬‬ ‫רות בונדי‪" ,‬אלתרמן"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,10.8.1960 ,32‬עמ' ‪ .15-13‬וכן עדותה של‬ ‫רות בונדי לדוד גוטרזון‪.‬‬ ‫בין המשורר למדינאי‪ ,‬עמ' ‪.46-45‬‬ ‫ב־‪ 10‬בספטמבר ערכה המחלקה לתרבות של מועצת פועלי ירושלים ערב המוקדש‬ ‫ליצירת אלתרמן לרגל יובלו של המשורר‪ ,‬בהשתתפות משה שמיר ודב סדן (דבר‪,‬‬ ‫‪ ;)21.9.1960 ,12.9.1960‬בחיפה התקיימה בספריית בורוכוב המרכזית תצוגה של‬ ‫יצירותיו‪ ,‬מלוּ וה בביבליוגרפיה מקיפה הכוללת את תרגומיו וכל סדר הטור השביעי‬ ‫שנתפרסמו בדבר עד לשנה זו (דבר‪ ;)2.10.1960 ,‬בחדרה התקיימה עצרת חגיגית‬ ‫באולם המרכזי של ההסתדרות בעיר שהוקדשה לאלתרמן — משה שמיר הרצה על‬ ‫יצירתו‪ ,‬ורחל מרכוס קראה משיריו‪" .‬בתום העצרת נתבקשה האמנית להביא לבעלה‬ ‫המשורר את ברכת הציבור הרחב‪ ,‬שאיחל לו אריכות ימים ופריון ביצירה" (מעריב‪,‬‬ ‫‪.)6.11.1960‬‬ ‫ראו תיק ההצגה "רוזנים ואביונים" (מס' ‪ ,)8.1.7‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות‬ ‫הבמה‪.‬‬ ‫דבר‪.24.11.1960 ,‬‬ ‫"כשהדברים על חודם"‪ ,‬דבר‪ .21.10.1960 ,‬מאמרו של גוטהלף פורסם בדבר‬ ‫ב־‪ .18.10.1960‬בדבריו מגיב אלתרמן גם על ריאיון שהעניק לבון לדבר‪.17.10.1960 ,‬‬ ‫וראו גם הערות הרקע של דבורה גילולה‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.445-442‬‬ ‫המאמרים הנזכרים חזרו ונדפסו בהטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪;213-209 ;205-202 ;192-162‬‬ ‫‪ ,226-223‬וכן הערות בעמ' ‪ .472-459‬המאמרים "כיצד 'להתגבר'?"‪" ,‬מפגן הרוח"‬ ‫ו"לפני סיום" צורפו יחד למאמר בשם "הצדק ורודפיו"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.286-280‬‬ ‫המאמרים שנכתבו לרגל הבחירות הם‪" :‬מסביב ללקח"‪ ,‬דבר‪" ;18.8.1961 ,‬עת לשאול‬ ‫רשות"‪ ,‬דבר‪" ;15.9.1961 ,‬ניתוק שעיקרו תיקון"‪ ,‬דבר‪ .10.11.1961 ,‬וראו מאמרו של‬ ‫נתן רוטנשטרייך‪" ,‬בירור על דרכי בירור" (דבר‪ ,)17.2.1961 ,‬המגיב על המאמר "לפני‬ ‫סיום"‪ ,‬וכן מאמרו "פולמוס במקום חשבון נפש" (דבר‪ )3.3.1961 ,‬המגיב על תשובתו‬ ‫של אלתרמן‪" ,‬על בירור מדומה"‪ .‬כן היו חילופי דברים בין אלתרמן לבין ישראל בר־‬ ‫יהודה‪ ,‬ממנהיגי אחדות העבודה‪ .‬ראו‪ :‬ישראל בר־יהודה‪" ,‬מכתב גלוי לנתן אלתרמן"‪,‬‬ ‫למרחב‪ ;24.2.1961 ,‬נתן אלתרמן‪" ,‬תשובה לישראל בר־יהודה"‪ ,‬למרחב‪;3.3.1961 ,‬‬ ‫ישראל בר־יהודה‪" ,‬נגלה ונסתר סביב הפרשה"‪ ,‬למרחב‪.10.3.1961 ,‬‬

‫[ ‪] 832‬‬

‫הערות לעמ' ‪611-591‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪ 31‬‬

‫ ‬

‫‪3 2‬‬ ‫‪ 33‬‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬ ‫‪3 6‬‬ ‫‪ 37‬‬ ‫‪ 38‬‬ ‫‪ 39‬‬

‫‪4 0‬‬ ‫‪ 41‬‬ ‫‪ 42‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬

‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬ ‫‪4 7‬‬ ‫‪ 48‬‬ ‫‪ 49‬‬ ‫‪ 50‬‬ ‫‪ 51‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪5 3‬‬ ‫‪ 54‬‬ ‫‪ 55‬‬ ‫‪ 56‬‬

‫דניאל בן־נחום‪" ,‬הפרשה ולקחה"‪ ,‬בשער‪ ,38 ,‬שנה ד‪ ,‬פברואר ‪ ,1961‬עמ' ‪ .5-2‬השיר‬ ‫"חצרו של קיבוץ"‪ ,‬שאליו מתייחס בן־נחום במאמרו‪ ,‬הוא אחד מ"שירי נוכחים"‬ ‫הנכללים בעיר היונה‪ ,‬עמ' ‪.269-267‬‬ ‫חלק מן הנתונים המובאים להלן נסמכים על ספרה של דבורה גילולה‪ ,‬מול תגמול‬ ‫מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪ .87-72‬אוסף קטעי עיתונות על הצגת "כינרת כינרת" מצוי בתיק‬ ‫ההצגה (מס' ‪ )7.4.6‬במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪.‬‬ ‫החוזה שמור בארכין אלתרמן‪.15:11-15 ,‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪.15:11-15 ,‬‬ ‫"מחזה שני של נתן אלתרמן יפתח אולם 'הקאמרי' החדש"‪ ,‬דבר‪.13.4.1961 ,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬כפר על גדות הירדן"‪ ,‬דבר‪.13.2.1959 ,‬‬ ‫"עם תמונת הצריף הראשון באום־ג'וני"‪ ,‬דבר‪ ;13.10.1950 ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪,‬‬ ‫עמ' ‪.424-422‬‬ ‫"האיר השחר"‪ ,‬דבר‪ ;31.12.1954 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.184-182‬‬ ‫ספר התבה המזמרת‪ ,‬עמ' ‪.61-56‬‬ ‫"הוועידה בעין חרוד"‪ ,‬דבר‪ ;15.7.1960 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 205-204‬תחת‬ ‫הכותרת‪" :‬ועידת הקיבוץ המאוחד בעין חרוד")‪.‬‬ ‫על מקורות המחזה ראו‪ :‬נתן אלתרמן‪ ,‬כנרת כנרת‪ ,‬עם פירושים ומקורות מאת מוקי‬ ‫צור‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מחברת שדמות ‪( 2002 ,15‬להלן‪ :‬כנרת כנרת‪ ,‬עם פירושים‬ ‫ומקורות מאת מוקי צור)‪.‬‬ ‫שמואל דיין‪ ,‬עם חצי יובל שנים של דגניה‪ ,‬א‪ .‬י‪ .‬שטיבל‪ ,‬תרצ"ה‪.‬‬ ‫עדות עודד קוטלר‪.7.11.2007 ,‬‬ ‫"רובינא תשתתף בהצגה 'כנרת' לאלתרמן בקאמרי"‪ ,‬דבר‪.23.5.1961 ,‬‬ ‫"חנה רובינא"‪ ,‬דבר‪ ;25.3.1955 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.198-195‬‬ ‫תיק מכתבי אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪ .91‬לראשונה פורסמו חילופי‬ ‫המכתבים על ידי אהרן קומם במאמרו "המשורר והמנהיג‪ :‬ביאליק ואחד־העם‪,‬‬ ‫אלתרמן ובן־גוריון"‪ ,‬אלתרמן ויצירתו‪ ,‬ערכו מנחם דורמן ואהרן קומם‪ ,‬הוצאת‬ ‫אוניברסיטת בן־גוריון‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן‪ ,1989 ,‬עמ' ‪.50‬‬ ‫ראו‪ ,‬למשל נתן דונביץ‪" ,‬בימים ההם ובזמן הזה"‪ ,‬הארץ ("כוכבים ומזלות")‪,‬‬ ‫‪.25.12.1961‬‬ ‫נוסח מלא של הנאום מכתב היד מובא בספר‪ :‬גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.78-74‬‬ ‫ראו למשל‪" :‬מחר — בכורת 'כנרת‪ ,‬כנרת'"‪ ,‬דבר‪.29.12.1961 ,‬‬ ‫ראו ידיעה‪" :‬זלטינה נמצאה"‪ ,‬דבר‪.28.12.1961 ,‬‬ ‫הארץ‪.3.1.1962 ,‬‬ ‫מעריב‪.29.12.1961 ,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬כנרת‪ ,‬כנרת‪ ,‬מחזה בשלש מערכות‪ ,‬הקיבוץ המאוחד והתאטרון הקאמרי‪,‬‬ ‫עיטר דני קרוון‪ ,‬הביא לדפוס עמיקם גורביץ'‪.1962 ,‬‬ ‫תוכניית ההצגה שמורה בתיק "כנרת כנרת"‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‬ ‫(ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.)31‬‬ ‫כנרת כנרת‪ ,‬עם פירושים ומקורות מאת מוקי צור‪ ,‬עמ' ‪.87-84‬‬ ‫מרים ברץ‪ ,‬אמא‪ :‬פרקי חיים‪ ,‬תש"י (מתוך ספר העליה השניה‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תש"ז)‪.‬‬ ‫חיים גמזו (חתום‪ :‬חג)‪'" ,‬כנרת כנרת' ב־'קאמרי'" (במדור "שלשום בתיאטרון")‪,‬‬ ‫הארץ‪.1.1.1962 ,‬‬ ‫נחמן בן־עמי‪" ,‬דיוקנו של משורר דגול כמחזאי צעיר‪ :‬הצגת 'כנרת כנרת' בתיאטרון‬ ‫הקאמרי"‪ ,‬מעריב‪.1.1.1962 ,‬‬

‫[ ‪] 833‬‬

‫הערות לעמ' ‪625-612‬‬ ‫‪ 57‬‬

‫‪ 58‬‬ ‫‪ 59‬‬ ‫‪ 60‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪ 62‬‬ ‫‪ 63‬‬ ‫‪6 4‬‬

‫ ‬

‫‪ 65‬‬ ‫‪6 6‬‬ ‫‪ 67‬‬

‫ ‬ ‫‪ 68‬‬

‫‪ 69‬‬ ‫‪7 0‬‬

‫עזרא זוסמן‪'" ,‬כנרת‪ ,‬כנרת' בקאמרי החדש"‪ ,‬דבר‪ ;5.1.1962 ,‬אידה צורית‪'" ,‬כנרת‬ ‫כנרת‪ '...‬ב'קאמרי"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ‪ ,5.1.1962 ,1‬עמ' ‪ ;6 ,5‬חיים‬ ‫גמזו‪'" ,‬כנרת‪ ,‬כנרת' — ב'קאמרי'"‪ ,‬הארץ‪ .5.1.1962 ,‬וכן ראו‪ :‬יוסף ימבור‪'" ,‬כנרת‬ ‫כנרת'"‪ ,‬על המשמר‪ ;5.1.1962 ,‬אמיל פוירשטיין‪'" ,‬כנרת כנרת' ב'קאמרי'"‪ ,‬הצפה‪,‬‬ ‫‪ ;7.1.1962‬ליליה פתר‪'" ,‬כנרת‪ ,‬כנרת' בתיאטרון הקאמרי"‪ ,‬קול העם‪;12.1.1962 ,‬‬ ‫ישעיהו בן־פורת‪" ,‬ה'כנרת' טבעה בביקורת"‪ ,‬לאשה‪.9.1.1962 ,‬‬ ‫הדברים שלהלן נסמכים ברובם על עדותו של עודד קוטלר מ־‪ .7.11.2007‬העדות‬ ‫על הרושם שעשתה תרצה במוסד ניתנה על ידי הרולד בולדרידג'‪ ,‬ששימש מורה‬ ‫למשחק‪.‬‬ ‫מכתבו של נ‪ .‬אלתרמן לתרצה‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ .286-285‬המכתבים‬ ‫שיצוטטו להלן הם בהמשך כרך זה‪ ,‬עד עמ' ‪.279‬‬ ‫עדות דליה יאירי‪ ,‬עדות שאול ביבר‪ .‬את השיר מתוך "מלילות" (חוברת ה) קיבלתי‬ ‫מידיו של צבי הראל‪.‬‬ ‫עדות חנה גורדון‪ .‬וראו ספרה של תרצה אתר‪ ,‬פתאום כבו כל האורות‪ ,‬ערכה שירה‬ ‫סתיו‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2010 ,‬עמ' ‪.31-29‬‬ ‫ראו בנדון זה הערתה של רות קרטון־בלום בספרה הלץ והצל — חגיגת קיץ‪ :‬הפואימה‬ ‫המניפאית של נתן אלתרמן‪ ,‬זמורה ביתן‪ ,1994 ,‬עמ' ‪ ,54-53‬הערה ‪( 18‬להלן‪ :‬קרטון־‬ ‫בלום‪ ,‬הלץ והצל)‪.‬‬ ‫מכתב לזאב יוסקוביץ (יוסיפון) מ־‪ ,24.1.1962‬ארכיון אלתרמן‪ ,‬מכתב מס' ‪.197‬‬ ‫"במקום הקדמה ל'כנרת כנרת'"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪ ;9.2.1962 ,‬במעגל‪,‬‬ ‫עמ' ‪.73-68‬‬ ‫ראו תוכניית ההצגה ("שטח של הפקר" ו"הכתבים")‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד‬ ‫אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪ .713‬הבכורה היתה ב־‪.14.11.1962‬‬ ‫על פי אורלנד‪ ,‬כז שירים‪ ,‬עמ' ‪ .43-41‬וכן עדותה של אידה צורית‪.‬‬ ‫פרסומי המדור בתקופה זו כללו את הפריטים הבאים‪" :‬גחלים לוחשות (מעשה־‬ ‫החטיפה ודוברי הצבור הדתי)"‪ ,‬דבר‪" ;2.3.1962 ,‬עם דב סדן"‪ ,‬שם‪;9.3.1962 ,‬‬ ‫"ערכים ונכסים"‪ ,‬שם‪" ;23.3.1962 ,‬ויתור ועיקרו"‪ ,‬שם‪'" ;6.4.1962 ,‬חומות עכו'‬ ‫מועדון־לילה"‪ ,‬שם‪" ;13.4.1962 ,‬הכתב וריבו"‪ ,‬שם‪" ;27.4.1962 ,‬משמעותו של‬ ‫אוסקר שינדלר"‪ ,‬שם‪" ;18.5.1962 ,‬לעת נטילת אחריות"‪ ,‬שם‪" ;7.6.1962 ,‬תזכורת‬ ‫של מוסכמות"‪ ,‬שם‪" ;15.6.1962 ,‬דו־שיח 'טוב' ופולמוס רע"‪ ,‬שם‪ .22.6.1962 ,‬וראו‪:‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪" .270-230‬עם דב סדן" ו"נכסים וערכים" היו טורים מחורזים‪,‬‬ ‫כל היתר נכתבו פרוזה‪.‬‬ ‫אלתרמן חידש את "הטור השביעי" רק ב־‪ ,22.3.1963‬וגם זה בהיקף מוגבל ובהפסקות‬ ‫ממושכות‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬כתבים בארבעה כרכים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד (בשיתוף עם מחברות לספרות‬ ‫ודבר)‪ ,‬תשכ"ב‪ .‬על פי החוזה (ארכיון אלתרמן‪ )15:11-13 ,‬אמור היה סדר הספרים להיות‬ ‫מעט שונה — כרך ב נועד להכיל את עיר היונה‪ ,‬ואילו כרכים ג ו־ד נועדו להטור השביעי‪.‬‬ ‫בסעיף א‪ 3‬שבחוזה נכתב כי הכרך השלישי (היינו הכרך הראשון מבין שני כרכי הטור‬ ‫השביעי) יהיה מבחר משני הספרים שראו אור בהוצאת עם עובד ודבר‪ .‬בסעיף ג נכתב כך‪:‬‬ ‫"שני ספרי השירה יראו אור לפי התנאים שנקבעו בזכרון הדברים בין צד א (ההוצאה)‬ ‫לבין 'הוצאת מחברות לספרות בע"מ ישראל זמורה' בהסכמת צד ב' (המחבר)"‪.‬‬ ‫ראו דפי ההגהה של אחדים מן השירים שנכללו בכרך זה‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:3-1 ,‬‬ ‫דוד לאזר (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬בארבעה כרכים"‪ ,‬מעריב‪ ;7.6.1962 ,‬א‪.‬ב‪ .‬יפה‪'" ,‬כתבים'‬ ‫של אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪ ;7.6.1962 ,‬מ‪ .‬אונגרפלד‪" ,‬כתבי נתן אלתרמן"‪ ,‬הצפה‪,‬‬ ‫‪ ;15.6.1962‬לאחר הופעת הכרך הרביעי התפרסמה רשימה מאת איתמר אבן־זוהר‪,‬‬

‫[ ‪] 834‬‬

‫הערות לעמ' ‪641-626‬‬

‫‪ 71‬‬

‫"בין שירת אלתרמן לשירה החדשה‪ :‬להופעת כתביו בארבעה כרכים במהדורת‬ ‫'דבר'"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.24.5.1963 ,‬‬ ‫יוסי גמזו‪" ,‬שמחת עשירים"‪ ,‬דבר ("על ספסל בשדרה")‪ ,15.6.1962 ,‬עמ' ‪ .3‬וכן ראו‬ ‫עדות יוסי גמזו‪ ,‬אתר האינטרנט של נתן אלתרמן‪ .‬ראו גם שירו של אלי נצר‪" ,‬העיר‬ ‫הלבנה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ .3.8.1962 ,‬השיר מוקדש "לנתן אלתרמן‪ ,‬עם קבוץ כתביו"‪.‬‬

‫פרק שלושה עשר‪ :‬שוק המציאות‬ ‫‪ 1‬‬

‫‪ 2‬‬ ‫‪ 3‬‬

‫ ‪4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫ ‪7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫ ‪9‬‬

‫‪ 10‬‬

‫"מחזה של נתן אלתרמן יועלה בתיאטרון הקאמרי"‪ ,‬למרחב‪" ;16.12.1959 ,‬מבקר עד‬ ‫בקר"‪ ,‬הבקר‪" ;16.12.1959 ,‬אלתרמן ב'קאמרי'"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪" ;16.12.1959 ,‬הכל‬ ‫הבל"‪ ,‬מעריב ("מסך ומסכה")‪" ;17.12.1959 ,‬מחזה של אלתרמן בתיאטרון הקאמרי"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;17.12.1959 ,‬שין‪'" ,‬פונדק הרוחות' — מאורע השבוע"‪ ,‬ידיעות אחרונות‬ ‫("אורות הבמה")‪" ;16.12.1959 ,‬מחזה של נ‪ .‬אלתרמן לפתיחת בנין ה'קאמרי'"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪" ;16.12.1959‬מי יביים את אלתרמן?"‪ ,‬למרחב ("שבע המוזות")‪ ;17.12.1959 ,‬וראו‬ ‫תיק ההצגה‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪.44.2.2 ,‬‬ ‫החוזה שמור בארכיון אלתרמן‪.15:11-15 ,‬‬ ‫עדות גליליה פלוטקין‪ .‬המזכר עצמו נמצא בארכיון אלתרמן‪ ,‬תיק פונדק הרוחות‬ ‫(ללא תאריך)‪.15:4-37 ,‬‬ ‫"'פונדק הרוחות' — אגדת 'פאוסט' מודרנית"‪ ,‬ידיעות אחרונות ("אורות הבמה")‪,‬‬ ‫‪ ;10.8.1962‬סטפאן גלברט‪" ,‬גיבור 'הפונדק' האלתרמני"‪ ,‬על המשמר ("תרבות‬ ‫ואמנות")‪ ;31.12.1962 ,‬יצחק אברהמי‪" ,‬פונדק מלא שירה‪' :‬פונדק הרוחות' לנתן‬ ‫אלתרמן בתיאטרון הקאמרי"‪ ,‬מעריב ("ימים ולילות")‪ ;21.12.1962 ,‬מיכאל אוהד‪,‬‬ ‫"שיר הזקנה בפונדק"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,21.12.1962 ,51 ,‬עמ' ‪.9 ,8‬‬ ‫"בכורת 'פונדק הרוחות' — במוצ"ש בתיאטרון הקאמרי"‪ ,‬דבר‪.24.12.1962 ,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬פונדק הרוחות‪ :‬מחזה בשלוש מערכות‪ ,‬עיטר אריה נבון‪ ,‬הביא לדפוס‬ ‫עמיקם גורביץ'‪ ,‬הוצאת עמיקם‪.1963 ,‬‬ ‫ספרית גרשון פלוטקין‪ ,‬נמסר באדיבותה של גב' גליליה פלוטקין‪.‬‬ ‫מכתבי פלוטקין‪ ,‬ראו לעיל‪ .‬וכן‪ :‬בן־עמי פיינגולד‪ ,‬מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות'‪ :‬אלתרמן‬ ‫המחזאי‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2009 ,‬עמ' ‪( 79-52‬להלן‪ :‬פיינגולד‪ ,‬מ'כלניות' ל'פונדק‬ ‫הרוחות')‪.‬‬ ‫"'פונדק' נצנוצים"‪ ,‬הבקר‪.1.1.1963 ,‬‬ ‫ביקורות אלה פורסמו ביום ו'‪ .4.1.1963 ,‬בעקבות פרסום הביקורת של זוסמן כתב‬ ‫אליו אלתרמן מכתב‪ ,‬ובו ביטא את תודתו והערכתו על יחסו של המבקר אל המחזה‬ ‫עצמו‪ ,‬זאת למרות ההסתייגויות שנשמעו מפיו על הביצוע‪" :‬לא אכסה ממך כי‬ ‫העובדה שדעתך על המחזה היא דעה חיובית גרמה לי רגש סיפוק גם מחוץ לדקות‬ ‫ולעמקות של הבעת דעה זו‪ .‬כן‪ ,‬רגש סיפוק פרימיטיבי על קבלת ציון טוב‪ .‬אצדיק‬ ‫את הרגש האגואיסטי הזה רק בכך שדעתך‪ ,‬עזרא‪ ,‬היתה חשובה לי במיוחד‪ .‬לאמירת‬ ‫'הן' שלך חכיתי כמו למגע של אבן־בוחן‪ ,‬שהרי אם נצנצו לפני בשעת כתיבה כמה‬ ‫דמויות אנשים שאל טעמם כוונתי את טעמי‪ ,‬אתה היית ביניהם"‪ .‬ראו תיק מכתבי‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.‬‬ ‫חיים גמזו‪'" ,‬פונדק הרוחות' — בקאמרי"‪ ,‬הארץ‪ .1.1.1963 ,‬לרשימה של גמזו קדמה‬ ‫רשימת ביקורת מאת נחמן בן־עמי‪ ,‬שהגדיר את ההצגה כ"יום־חג למחזאות העברית‬ ‫ותמרור בדרכה"‪ ,‬אף כי גם הוא מנה בה חסרונות ("רוח בפונדק התיאטרון‪' :‬פונדק‬ ‫הרוחות' מאת נתן אלתרמן בתיאטרון 'הקאמרי'"‪ ,‬מעריב‪ ;)31.12.1962 ,‬וראו את‬ ‫מאמרו של דוד לאזר‪" ,‬זבנג — וגמזנו!‪ ,"...‬מעריב‪.1.2.1963 ,‬‬

‫[ ‪] 835‬‬

‫הערות לעמ' ‪657-642‬‬ ‫‪ 11‬‬ ‫‪ 12‬‬ ‫‪ 13‬‬ ‫‪ 14‬‬

‫‪1 5‬‬ ‫‪ 16‬‬ ‫‪ 17‬‬ ‫‪1 8‬‬ ‫‪ 19‬‬ ‫‪ 20‬‬

‫‪2 1‬‬ ‫‪ 22‬‬ ‫‪ 23‬‬ ‫‪ 24‬‬

‫‪ 25‬‬ ‫‪ 26‬‬ ‫‪ 27‬‬

‫סילבי קשת‪" ,‬מנהל הקאמרי‪' :‬קהל־הרבבות אינו כסיל'"‪ ,‬ידיעות אחרונות ("אורות‬ ‫הבמה")‪.4.1.1963 ,‬‬ ‫ראו פרוטוקול הסימפוזיון‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .15:4-36 ,‬מתוך ‪ 23‬עמודי הפרוטוקול‬ ‫תופסים דבריו של אלתרמן תשעה עמודים‪.‬‬ ‫יוסף לפיד‪" ,‬גמזו‪' :‬לעומת אחרים — אני כבשה תמימה!' פלוטקין‪' :‬פעם צריך להשיב‬ ‫לו כגמולו!'"‪ ,‬מעריב‪" .16.1.1963 ,‬גמזו גומז את גומזיו"‪ ,‬במחנה‪ ,‬כרך טז‪ ,‬גיליון ‪,18‬‬ ‫‪ ,22.1.1963‬עמ' ‪.21-20‬‬ ‫נתן דונביץ‪" ,‬התיאטרון הקאמרי צד מכשפות"‪ ,‬הארץ ("כוכבים ומזלות")‪;15.1.1963 ,‬‬ ‫דן מרגלית‪" ,‬מי מעונין 'לגמוז' את גמזו?"‪ ,‬חרות‪ ;18.1.1963 ,‬רם עברון‪" ,‬מסע ארוך‬ ‫לתוך הלילה"‪ ,‬למרחב ("בין הקלעים")‪ ;4.1.1963 ,‬וראו מאמרו של גרשון פלוטקין‪,‬‬ ‫"דיון שהגיע זמנו"‪ ,‬דבר‪ ;11.1.1963 ,‬חיים זילברשטיין‪" ,‬הביקורת על 'פונדק‬ ‫הרוחות'"‪ ,‬הארץ‪.16.1.1963 ,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬בשולי 'הסערה הגדולה'"‪ ,‬הארץ‪ ;1.2.1963 ,‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪.76-74‬‬ ‫חיים גמזו‪" ,‬בשולי ההקנטה הזעירה"‪ ,‬הארץ‪.8.2.1963 ,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬ועד האגודה החליט‪( ...‬התפתחות חדשה בדיון על הביקורת‬ ‫התאטרלית)"‪ ,‬דבר ("מוסף לספרות ולאמנות")‪ ;15.3.1963 ,‬במעגל‪ ,‬עמ' ‪.81-77‬‬ ‫דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.205-200‬‬ ‫שמואל בונים בריאיון לרפי אילן‪ .‬על פרשת העלאת "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‬ ‫ראו אצל דבורה גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.31-24‬‬ ‫עמנואל בר־קדמא‪" ,‬המלך והסנדלר"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ;4.9.1964 ,‬משה נתן‪" ,‬מעשה‬ ‫בלמד מלך ומדומלך"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,14.8.1964 ,33 ,‬עמ' ‪ ;14‬מיכאל אוהד‪" ,‬המלך‬ ‫וכפילו"‪ ,‬הארץ‪ ;7.8.1964 ,‬וראו תיק ההצגה במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪,‬‬ ‫‪.7.5.6‬‬ ‫חיים גמזו‪'" ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר' — ב'קאמרי'"‪ ,‬הארץ‪.25.9.1964 ,‬‬ ‫אילי גורליצקי אישר באוזני כי היוזמה למופע באה מצדו של אלתרמן‪ .‬לא כך דורמן‪,‬‬ ‫שטען כי הפנייה היתה דווקא מצד השחקנים‪ ,‬ושאלתרמן נענה לה לאחר "לבטים‬ ‫קשים"‪ .‬ראו פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.8-7‬‬ ‫שמואל בונים‪ ,‬כאן בונים‪ ,‬דביר‪ ,1994 ,‬עמ' ‪ .148‬הפזמונים החדשים מתוך "שוק‬ ‫המציאות" נכללו בספרו של נתן אלתרמן‪ ,‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .346-327‬על‬ ‫ההצגה ראו אצל דבורה גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים (על פי המפתח)‪.‬‬ ‫וראו בנדון זה אצל דבורה גילולה‪" ,‬נתן אלתרמן — הצצה אל מאחורי הפרגוד"‪,‬‬ ‫דפים למחקר בספרות‪ ,9 ,‬תשנ"ד‪ ,‬עמ' ‪ .59-58‬מחברת הפזמונים נמסרה לאלתרמן‬ ‫על ידי עמיקם גורביץ' ב־‪ ,10.11.1962‬והוא אישר אותה בחתימת ידו (עדות עמיקם‬ ‫גורביץ')‪.‬‬ ‫ראו תיק מתתיהו רוזין‪ ,‬ארכיון אלתרמן (‪ .)15:15-1‬בתיק זה שמורים פזמוני אלתרמן‬ ‫שאותם אסף רוזין בזמן אמת‪ ,‬חלקם בכתב יד וחלקם מודפסים במכונת כתיבה‪.‬‬ ‫"מציאות משל אלתרמן"‪ ,‬דבר‪ ;10.12.1965 ,‬וראו תיק ההצגה במרכז הישראלי‬ ‫לתיעוד אמנויות הבמה‪.14.2.9 ,‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .330‬יוסי צמח‪ ,‬שהיה החבר הראשון של תרצה אתר‪ ,‬העיד‬ ‫באוזני כי באחד הלילות בדרכו מ"כסית" הביתה הופתע לראות את המשורר כשהוא‬ ‫משתהה למשך דקות ארוכות ליד חנות ההלבשה "סגל" שבקרן הרחובות דיזנגוף־‬ ‫גורדון‪ ,‬נועץ מבטו בדמויות הדוממות שהיו ניצבות בחלון הראווה המואר‪ .‬כשהועלה‬ ‫"שוק המציאות" על הבמה כעבור כמה שנים שלח אלתרמן לצמח‪ ,‬כמחווה‪ ,‬את כתב‬ ‫היד של שירו החדש‪" ,‬בובות שעווה"‪ .‬כתב היד של השיר "בובות שעווה" שמור‬ ‫בביתו של צמח‪ .‬שיר זה היה היחיד מבין שירי הערב שנכלל בתוכנייה (ראו תיק‬

‫[ ‪] 836‬‬

‫הערות לעמ' ‪672-658‬‬ ‫‪2 8‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪3 1‬‬ ‫‪ 32‬‬

‫‪ 33‬‬

‫‪ 34‬‬ ‫‪ 35‬‬

‫‪ 36‬‬

‫‪ 37‬‬

‫התוכנייה‪ ,‬מרכז לתיעוד אמנויות הבמה)‪.‬‬ ‫הדה בושס‪" ,‬יונה ואילי בשוק המציאות"‪ ,‬הארץ‪.9.1.1966 ,‬‬ ‫אורי קיסרי‪" ,‬המציאה שב'שוק המציאות'"‪ ,‬מעריב‪ ;31.3.1966 ,‬וראו גם חיים‬ ‫גליקשטיין‪" ,‬שוק המציאות"‪ ,‬דבר‪.28.1.1966 ,‬‬ ‫אני מודה לאילי גורליצקי שהעביר לידי מסמך זה‪.‬‬ ‫ישראל זמורה‪'" ,‬חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן"‪ ,‬דבר ("דבר לספרות ולאמנות")‪,‬‬ ‫‪.26.2.1965‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬חגיגת קיץ‪ :‬סדרת שירים‪ ,‬מחברות לספרות‪ .1965 ,‬וכן ראו ספרה של‬ ‫רות קרטון־בלום‪ ,‬הלץ והצל‪ .‬חלק מן הדברים המובאים להלן נסמכים על חיבור זה‪.‬‬ ‫במסגרת המדור "נספחים" (שם‪ ,‬עמ' ‪ 217‬ואילך) מובא תצלום של שער הספר ועליו‬ ‫תיקוני המחבר‪.‬‬ ‫וראו בנדון זה מאמרו של אבי בראלי‪" ,‬חגיגת קיץ"‪ .‬בראלי גורס כי אף שהיה איש‬ ‫מפא"י‪ ,‬היה אלתרמן מנוער לחלוטין ממדיניותה של מפלגה זו‪ ,‬שגילתה יחס חשדני‬ ‫כלפי העולים מארצות האסלאם‪ ,‬נהגה כלפיהם בפטרונות ולמעשה הדירה אותם‬ ‫משותפות בחיי הכלכלה‪ ,‬החברה והתרבות של המדינה‪.‬‬ ‫דן מירון סבור כי בשיר זה ישנה תשובה מאוחרת למאמרו של רטוש על "מריבת‬ ‫קיץ"‪ ,‬שבו האשים את אלתרמן על היותו "מהגר"‪ ,‬שהקיץ הארץ־ישראלי זר לו‪ .‬ראו‪:‬‬ ‫פרפר מן התולעת‪ ,‬עמ' ‪.140‬‬ ‫יש לציין כי הגרסה המולחנת של "שיר משמר" (מאת סשה ארגוב)‪ ,‬שהקנתה לו‬ ‫פופולריות רבה‪ ,‬מחזיקה רק חמישה מבתי השיר (הראשון‪ ,‬השלישי‪ ,‬הרביעי‪ ,‬השמיני‬ ‫והשביעי)‪ ,‬ובסך הכול ‪ 32‬שורות‪ ,‬היינו פחות ממחצית השיר המקורי‪ .‬צדדים חשובים‬ ‫בנוסח שחיבר אלתרמן אינם באים אפוא לידי ביטוי בגרסה המולחנת‪.‬‬ ‫ראו לעיל בהלץ והצל‪ ,‬עמ' ‪ .151-149‬וכן ראו‪ :‬טלילה בן־זכאי‪" ,‬סטמבול צועקת‬ ‫שיר"‪ ,‬מעריב‪ .13.7.1973 ,‬רחל מרכוס העידה בריאיון עיתונאי כי השיר "שיר משמר"‬ ‫נכתב לאחר שובו של אלתרמן מניו יורק‪ .‬ראו גם את "שיר הנשמרת" שכתבה תרצה‬ ‫אתר כתגובה מאוחרת לשיר‪ :‬בין סוף לבין סתיו — שירים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ב‪,‬‬ ‫עמ' ‪.74-73‬‬ ‫אהרן מגד (בחתימת א‪.‬מ‪" ,).‬חגיגה ומריבה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪,7.5.1965 ,19‬‬ ‫עמ' א; יעקב הורוביץ‪" ,‬ממתתיהו שוהם עד נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪ ;26.2.1965‬ישראל זמורה‪ ,‬ראו לעיל (הערה ‪ ;)31‬דוד אבידן‪" ,‬ציפור גדולה מעל‬ ‫העיר"‪ ,‬עכשיו‪ ,‬חוברת ‪ ,13-12‬אביב־קיץ תשכ"ה (‪ ,)1965‬עמ' ‪ ;27-26‬משה דור‪,‬‬ ‫"'חוץ מזה — הכל חדש‪' :'...‬חגיגת קיץ' — שיריו החדשים של נתן אלתרמן"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪ ;5.3.1965‬יורם קניוק‪" ,‬קינת אהבה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪ ,16.4.1965 ,16‬עמ'‬ ‫‪ ;11‬יחיאל מר‪" ,‬עם 'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן‪ :‬מלים ראשונות"‪ ,‬למרחב ("משא")‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,19.2.1965 ,8‬עמ' א; אליעזר שביד‪" ,‬על 'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן‪ :‬מן הקצה‬ ‫אל האמצע"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪ ,23.4.1965 ,17‬עמ' א‪ ,‬ב; שמעון זנדבנק‪,‬‬ ‫"שני המשכים"‪ ,‬אמות‪ ,‬שנה ג‪ ,‬חוברת ה‪ ,‬אפריל־מאי ‪ ,1965‬עמ' ‪ ;88-83‬חיים שוהם‪,‬‬ ‫"פתיחה לדיון בשיריו החדשים של אלתרמן"‪ ,‬הבקר‪" ;26.2.1965 ,‬עיון שני בשיריו‬ ‫החדשים של אלתרמן"‪ ,‬שם‪ ;19.3.1965 ,‬אברהם גרין‪'" ,‬חגיגת קיץ'"‪ ,‬הפועל הצעיר‪,‬‬ ‫כרך לו‪ ,‬גיליון ‪ ,4.5.1965 ,34‬עמ' ‪ ;24–23‬דניאל בן־נחום‪" ,‬על 'חגיגת קיץ' לנתן‬ ‫אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪ ;20.8.1965 ,‬רבקה גורפיין‪'" ,‬חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן"‪ ,‬דבר‬ ‫הפועלת‪ ,‬שנה לא‪ ,‬גיליון ‪ ,10-9‬ספטמבר־אוקטובר ‪ ,1965‬עמ' ‪ ;358-356‬משה גיורא‪,‬‬ ‫"היסודות של חשבון נפש‪ :‬עם הופעת 'חגיגת קיץ' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬מעריב‪;5.3.1965 ,‬‬ ‫אהרן כידן‪" ,‬כי נעלמה עילת דברים ואחריתם'‪ :‬עיון ב'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן"‪,‬‬ ‫מולד‪ ,‬כרך כג‪ ,‬חוברות ‪ ,200-199‬מאי־יוני ‪ ,1965‬עמ' ‪ ,68-63‬חזר ונדפס בתוך‪:‬‬

‫[ ‪] 837‬‬

‫הערות לעמ' ‪683-672‬‬

‫‪ 38‬‬ ‫‪ 39‬‬ ‫‪4 0‬‬ ‫‪ 41‬‬ ‫‪ 42‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪ 44‬‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬ ‫‪4 7‬‬ ‫‪ 48‬‬ ‫‪ 49‬‬

‫ ‬

‫‪ 50‬‬ ‫‪5 1‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪ 53‬‬ ‫‪ 54‬‬ ‫‪5 5‬‬ ‫‪ 56‬‬ ‫‪5 7‬‬ ‫‪ 58‬‬

‫‪ 59‬‬ ‫‪6 0‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪ 62‬‬

‫באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬עמ' ‪ .68-63‬וכן‪ :‬יונה בחור‪" ,‬בסימן הפקפוק בשירה עצמה"‪,‬‬ ‫ידיעות אחרונות‪.22.4.1965 ,‬‬ ‫שנה קודם לכן פרסם אבידן את ספרו משהו בשביל מישהו‪ ,‬שכלל מבחר מארבעת‬ ‫הספרים הקודמים‪ ,‬בתוספת שירים חדשים (שוקן‪.)1964 ,‬‬ ‫הפנקס המוקדש ברובו לפרשה נכתב בין אוקטובר ‪ 1964‬לאוקטובר ‪ .1965‬ראו פנקסי‬ ‫העבודה של אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:9.1)6( ,‬‬ ‫"חשיבותה של רצינות"‪ ,‬דבר‪ ;30.10.1964 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.291-286‬‬ ‫"הלבטים האחרונים"‪ ,‬דבר‪ ;20.11.1964 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.300-296‬‬ ‫"סיכום קצר"‪ ,‬דבר‪ ;1.1.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.304-301‬‬ ‫"מחירה של התחמקות"‪ ,‬דבר‪ ;12.2.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪.318-314 ,‬‬ ‫"האמנם 'רצונו של איש אחד?'"‪ ,‬דבר‪ ;28.5.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.328-324‬‬ ‫ראו מעריב‪ ,28.7.1965 ,‬עמ' ‪ .13‬בראש המודעה‪ ,‬המתפרשׂ ת על פני עמוד שלם של‬ ‫העיתון‪ ,‬מופיע מאמר של אלתרמן "מדוע קמה רשימה נפרדת?"‪ ,‬שהוא חלק ממאמרו‬ ‫"לישרים תהלה" (ראו להלן)‪.‬‬ ‫ראו בנדון מאמרי‪" :‬נתן אלתרמן בימי פרשת לבון"‪ ,‬המאבק על הזיכרון‪ ,‬עמ' ‪218-180‬‬ ‫(להלן‪ :‬לאור‪" ,‬נתן אלתרמן בימי פרשת לבון")‪.‬‬ ‫"לישרים תהלה"‪ ,‬דבר‪ ;23.7.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.334-329‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.505‬‬ ‫"סיבה מספקת"‪ ,‬דבר‪ ;30.7.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ .338-335‬זאת בתשובה‬ ‫למאמרו של משה גלבוע‪" ,‬לישרים תהילה — והגורם לפילוג"‪ ,‬דבר‪.28.7.1965 ,‬‬ ‫במאמר מתקיים ויכוח גם עם מאמרו של חנוך ברטוב "מפלגת הצדק"‪ ,‬למרחב‪,‬‬ ‫‪ .22.6.1965‬וראו תגובתו של ברטוב‪" ,‬צדק לעת מצוא"‪ ,‬למרחב‪ .13.8.1965 ,‬בפנקסיו‬ ‫הקדיש אלתרמן כמה עמודים כדי ללבן בינו לבין עצמו את דברי ברטוב ולגבש את‬ ‫עמדתו בנוגע אליהם (ארכיון אלתרמן‪.)15:9.1)6( ,‬‬ ‫"התמורות והערכים" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬דבר‪ ;8.10.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪,‬‬ ‫עמ' ‪.360-359‬‬ ‫פנקסי העבודה של אלתרמן (לעיל‪ ,‬הערה ‪.)39‬‬ ‫"הכלי שנשבר"‪ ,‬דבר‪ ;1.10.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪ .358-354‬מאמרו של אבא‬ ‫אבן‪" ,‬ההכרעה וחשבון הנפש"‪ ,‬פורסם בדבר‪.24.9.1965 ,‬‬ ‫זלמן ארן‪" ,‬ויכוח עם מפא"י — מודל ‪ ,"1965‬דבר‪ .30.7.1965 ,‬וכן ראו מאמרו של‬ ‫ישראל קרגמן‪" ,‬השנאה והאמת"‪ ,‬דבר‪.5.10.1965 ,‬‬ ‫מרדכי בנטוב‪" ,‬על אלתרמן‪ ,‬בן־גוריון ופולחן האישיות"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.13.8.1965 ,‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬חיבורו החופשי של מרדכי בנטוב"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ;20.8.1965 ,‬הטור‬ ‫השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.391-388‬‬ ‫מרדכי בנטוב‪" ,‬על אלתרמן‪ ,‬אנשי־רוח ומערכות ציבוריות"‪ ,‬על המשמר‪.3.9.1965 ,‬‬ ‫במאמר ישנה התייחסות גם למאמר של א‪.‬ב‪ .‬יפה שהגיב במאמר בעל המשמר‬ ‫(‪ )20.8.1965‬על היבט מסוים במאמרו של בנטוב שהתפרסם בידיעות אחרונות‪.‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.39‬‬ ‫הרי גולומב‪" ,‬בדיות וקניינים — עיונים בשירת אלתרמן"‪ ,‬קשת‪ ,‬חוברת יא‪ ,‬אביב‬ ‫‪ ,1961‬עמ' ‪.61-30‬‬ ‫הרי גולומב‪" ,‬לדיוקנו של מעריץ"‪ ,‬דבר‪.1.10.1965 ,‬‬ ‫"המדלג על ההרים" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬דבר‪ ;8.10.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪,‬‬ ‫עמ' ‪.365-361‬‬ ‫הרי גולומב‪" ,‬הפוסל במומו"‪ ,‬דבר‪.15.10.1965 ,‬‬ ‫"לפני סיום"‪ ,‬דבר‪ ;22.10.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.373-370‬‬

‫[ ‪] 838‬‬

‫הערות לעמ' ‪693-684‬‬ ‫‪ 63‬‬ ‫‪ 64‬‬

‫‪6 5‬‬ ‫‪ 66‬‬ ‫‪ 67‬‬ ‫‪6 8‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪ 70‬‬ ‫‪ 71‬‬ ‫‪ 72‬‬

‫ ‬ ‫‪7 3‬‬ ‫‪ 74‬‬ ‫‪ 75‬‬ ‫‪ 76‬‬ ‫‪ 77‬‬ ‫‪ 78‬‬

‫‪7 9‬‬ ‫‪ 80‬‬

‫‪ 81‬‬

‫"ההיסטוריה של העת החדשה"‪ ,‬דבר‪ ;29.10.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.377-374‬‬ ‫וראו‪ :‬יהושע אריאלי‪ ,‬הקנוניה‪ ,‬הוצאת קדימה‪ ,‬תשכ"ו‪.‬‬ ‫בארכיון אלתרמן שמור מכתב שכתב יהודה גוטהלף‪ ,‬עורך דבר‪ ,‬לנתן אלתרמן [ללא‬ ‫תאריך] (מכתב מס' ‪ )130‬הקורא לו למעשה לסדר בעקבות פרסום אחד ממאמריו‬ ‫שבו התייחס לפילוג במפא"י‪" :‬איש לא כפר מעולם בזכותך לחוות דעה משלך בכל‬ ‫עניין ציבורי; ומכל מקום אני עצמי הייתי מקבל כל דעותיך וכל דברי הבקורת שלך‪,‬‬ ‫אפילו היו נוגדים לחלוטין את דעתי [‪ ]...‬אך הפעם הרגשתי עלבון צורב על גישתך‬ ‫הפשטנית קבל־עם־ועדה — לפרשה גדולה ומרה [‪ ]...‬צער רב אני מצטער‪ ,‬שלא עמדה‬ ‫לך הפעם חכמתך והטלת את כובד משקלה של אישיותך לטובת ענין מפוקפק של‬ ‫אנשים שאינם ראויים לאמון צבורי ואישי"‪.‬‬ ‫"התג המבדיל"‪ ,‬הארץ‪ ;31.12.1965 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.396-392‬‬ ‫"חג וריבו‪ :‬על דוד בן־גוריון בהגיעו לגבורות"‪ ,‬הארץ‪ ;5.10.1966 ,‬בין המשורר‬ ‫למדינאי‪ ,‬עמ' ‪ ;55-50‬וראו להלן‪ ,‬פרק ארבעה עשר‪.‬‬ ‫משה נתן‪'" ,‬משפט פיתגורס' — אינו אלא המחזת 'הפרשה'"‪ ,‬הארץ ("תרבות‬ ‫וספרות")‪ ;22.10.1965 ,‬וראו תיק ההצגה במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪,‬‬ ‫‪.4.2.6‬‬ ‫סיגלית פריאל‪'" ,‬משפט פיתגורס' בפסטיבל הישראלי"‪ ,‬הבקר‪.24.6.1965 ,‬‬ ‫"שינויים ב'משפט פיתגורס' — ברגע האחרון"‪ ,‬מעריב ("מסך ומסכה")‪.25.8.1965 ,‬‬ ‫אני מודה לפרופ' עמירם יהודאי שהביא לידיעתי נתונים אלה‪.‬‬ ‫"הירח החדש"‪ ,‬דבר‪ ;18.9.1959 ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.337-332‬‬ ‫ראו מאמרו של מנחם דורמן‪" ,‬מקורותיו של 'משפט פיתגורס' ומשמעותו"‪ ,‬מחברות‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .336-291‬אחיינו יצחק להב מעיד כי בעת שהזדמן לתל אביב‬ ‫במהלך שירותו הצבאי נהג אלתרמן לשוחח אתו על ענייני מדע‪ ,‬על הירח ועל‬ ‫הכוכבים‪ ,‬מעולם לא על פוליטיקה‪ .‬תיק הראיונות של מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪,‬‬ ‫‪.15:11-72‬‬ ‫מנחם דורמן‪ ,‬שם‪.‬‬ ‫פיינגולד‪ ,‬מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות'‪ ,‬עמ' ‪.92-86‬‬ ‫ארכיון אלתרמן‪.15-15:11 ,‬‬ ‫עדות בתיה לנצט לרפי אילן‪.‬‬ ‫עדות שמעון פינקל לרפי אילן‪.‬‬ ‫"שינויים ב'משפט פיתגורס' — ברגע האחרון"‪ ,‬מעריב ("מסך ומסכה")‪;25.8.1965 ,‬‬ ‫עדית זרטל‪" ,‬שני מחזות‪ ,‬שני מדענים והמוסר האנושי"‪ ,‬דבר‪ .23.8.1965 ,‬על נוכחותו‬ ‫של אלתרמן בחזרות‪ ,‬שבהן גם הכניס שינויים במחזה‪ ,‬אישר באוזני השחקן שלמה בר‬ ‫שביט בריאיון מיום ‪.4.9.2008‬‬ ‫ראו‪ ,‬למשל‪ ,‬דבר השבוע‪.3.9.1965 ,36 ,‬‬ ‫הדה בושס‪" ,‬משפט פיתגורס"‪ ,‬הארץ‪ ;5.10.1965 ,‬בן־עמי פיינגולד‪" ,‬משפט‬ ‫פיתגורס מאת אלתרמן ב'הבימה'"‪ ,‬הבקר‪ ;5.10.1965 ,‬בועז עברון‪" ,‬תפיסה מוטעית‬ ‫לחלוטין"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ;12.10.1965 ,‬עזרא זוסמן‪'" ,‬משפט פיתגורס' בעיני‬ ‫משורר"‪ ,‬דבר‪ ;10.10.1965 ,‬חיים גליקשטיין‪'" ,‬משפט פיתאגורס' ב'הבימה'"‪ ,‬למרחב‪,‬‬ ‫‪ ;15.10.1965‬א‪ .‬פוירשטין‪'" ,‬משפט פיתגורס' בהבימה"‪ ,‬הצפה‪ ;12.10.1965 ,‬א‪ .‬ניב‪,‬‬ ‫"פיטפוטאגורס"‪ ,‬הדרך‪ ;21.10.1965 ,‬מ‪ .‬צל‪" ,‬משפט פיתגורס"‪ ,‬הארץ ("תרבות‬ ‫וספרות")‪.15.10.1965 ,‬‬ ‫אידה צורית‪" ,‬כמה הערות על 'משפט פיתגורס' ועל תופעה חברתית אחת" [תגובה‬ ‫באיחור]‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪ ,12.11.1965 ,46‬עמ' ‪ .5‬וכן ראו תיק מכתבי‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.‬‬

‫[ ‪] 839‬‬

‫הערות לעמ' ‪710-694‬‬ ‫‪ 82‬‬ ‫‪ 83‬‬ ‫‪8 4‬‬ ‫‪ 85‬‬

‫‪ 86‬‬

‫ ‬

‫נתן אלתרמן‪" ,‬בין סיפרה לסיפור"‪ ,‬משפט פיתגורס‪ :‬מחזה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשכ"ו‪,‬‬ ‫עמ' ‪.147-131‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬אסתר המלכה‪ :‬מחזה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1966 ,‬‬ ‫הדה בושס‪" ,‬עט הזהב משכתב את מגילת אסתר"‪ ,‬הארץ ("כוכבים ומזלות")‪,‬‬ ‫‪" ;13.1.1966‬ובשער עומדת אסתר המלכה"‪ ,‬דבר‪ ;17.11.1966 ,‬וראו תיק ההצגה‬ ‫במרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪.7.3.10 ,‬‬ ‫חיים גמזו‪'" ,‬אסתר המלכה' לנתן אלתרמן — ב'קאמרי'"‪ ,‬הארץ‪ ;7.2.1966 ,‬נחמן‬ ‫בן־עמי‪" ,‬ה'איך' וה'מה'‪ :‬המחזמר 'אסתר המלכה' מאת נתן אלתרמן — בקאמרי"‪,‬‬ ‫מעריב‪ ;11.2.1966 ,‬דב בר־ניר‪" ,‬אכזבה ואתראה"‪ ,‬על המשמר‪ ;8.2.1966 ,‬בועז עברון‪,‬‬ ‫"שוק מציאות פרסי"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ;8.2.1966 ,‬אמיל פוירשטיין‪" ,‬אסתר המלכה‬ ‫בתיאטרון הקאמרי"‪ ,‬הצפה‪ ;8.2.1966 ,‬חיים גליקשטיין‪'" ,‬אסתר המלכה' ב'קאמרי'"‪,‬‬ ‫למרחב‪ ;11.2.1966 ,‬עזרא זוסמן‪" ,‬ויהי בימי אחשוורוש‪ ,"...‬דבר‪.11.2.1966 ,‬‬ ‫המחזה הלא גמור פורסם לאחר מותו של אלתרמן‪ .‬ראו‪" :‬חוף המדוזה"‪ ,‬מחברות‬ ‫אלתרמן‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ .164-13‬ראו בנדון גם עדותו של גרשון פלוטקין בתיק הראיונות‬ ‫שערך מנחם דורמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ ,15:11-83 ,‬וכן תיק חומרים הקשורים לכתיבת‬ ‫"חוף המדוזה" בארכיון אלתרמן‪ .15:4)13-1( ,‬וכן ראו מאמרי‪" :‬אנטומיה של‬ ‫מהפכה"‪ ,‬השופר והחרב‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן‪ ,1983 ,‬עמ' ‪.102-90‬‬ ‫יצוין כי זה היה הנושא של מחזור שירים בן שמונה פרקים בשם "נביחת הציפור"‪,‬‬ ‫שפורסם במעריב‪ .22.9.1968 ,‬אלתרמן עשה ניסיון נוסף לכתוב מחזה‪ ,‬אך לא השלים‬ ‫גם אותו‪ .‬ראו‪ :‬ימי אור האחרונים‪ :‬מחזה‪ ,‬ערכה והוסיפה מבוא דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ;1990 ,‬וראו תיק המחזה בארכיון אלתרמן‪.15:4)18-14( ,‬‬

‫פרק ארבעה עשר‪ :‬מול מציאות שאין לה אח‬ ‫‪ 1‬‬ ‫‪ 2‬‬ ‫ ‪3‬‬ ‫‪ 4‬‬ ‫‪ 5‬‬ ‫‪ 6‬‬ ‫ ‪7‬‬ ‫‪ 8‬‬ ‫‪ 9‬‬

‫‪ 10‬‬ ‫‪ 11‬‬

‫מבוסס על עדויותיהם של ערן להב‪ ,‬גלי לירון־להב ויצחק (אקי) להב‪ ,‬וכן על‬ ‫התכתבות עם יצחק (אקי) להב‪.‬‬ ‫רות בונדי‪ ,‬שיבא‪ :‬רופא לכל אדם‪ ,‬זמורה ביתן מודן‪( 1981 ,‬על פי המפתח)‪ .‬וכן ראו‬ ‫ספרי‪ :‬המאבק על הזיכרון‪ ,‬עמ' ‪.208‬‬ ‫על המשמר‪ ;13.9.1966 ,‬דבר‪.13.9.1966 ,‬‬ ‫ראו על המשמר מ־‪.13-15.9.1966‬‬ ‫מתוך החוברת‪ :‬לאה אלתרמן־להב‪ :‬שנה למותה‪.‬‬ ‫ויליאם שייקספיר‪ ,‬אותלו‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬ספרית פועלים‪ ;1950 ,‬חזר‬ ‫ונדפס בסדרת "ספרי מופת"‪( 1955 ,‬להלן‪ :‬שייקספיר‪ ,‬אותלו‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן‬ ‫אלתרמן)‪.‬‬ ‫ראו תוכניית המחזה‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬תיק ‪.1.5.7‬‬ ‫חיים גמזו‪'" ,‬אותלו' לשקספיר — ב'הבימה'"‪ ,‬הארץ‪ ;7.10.1966 ,‬בועז עברון‪" ,‬ספק‬ ‫טרגדיה‪ ,‬ספק מלודראמה"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ;22.9.1966 ,‬עזרא זוסמן‪" ,‬החדש והישן‬ ‫ב'אותלו'"‪ ,‬דבר‪.28.9.1966 ,‬‬ ‫"הנוסח המלא של דברי נתן אלתרמן בישיבת מרכז רפ"י ליובל בן־גוריון"‪ ,‬מבט‬ ‫חדש‪ .2.11.1966 ,61 ,‬תמונתו של אלתרמן בלוויית הכותרת "נתן אלתרמן על ב‪.‬ג‪".‬‬ ‫הופיעה בשער הגיליון‪ .‬וראו גם‪" :‬חג וריבו‪ :‬על דוד בן־גוריון בהגיעו לגבורות"‪,‬‬ ‫הארץ‪ ;5.10.1966 ,‬בין המשורר למדינאי‪ ,‬עמ' ‪.55-50‬‬ ‫ראו‪ :‬תרצה אתר‪ ,‬צפנת‪ :‬שירים‪ ,‬מחברות לספרות‪ ;1964 ,‬נמנימם‪ ,‬עם ציורים מאת רות‬ ‫צרפתי‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1966 ,‬‬ ‫הארץ‪.9.2.1967 ,‬‬

‫[ ‪] 840‬‬

‫הערות לעמ' ‪727-710‬‬ ‫‪1 2‬‬ ‫‪ 13‬‬ ‫‪ 14‬‬ ‫‪ 15‬‬ ‫‪1 6‬‬ ‫‪ 17‬‬

‫‪1 8‬‬ ‫‪ 19‬‬ ‫‪ 20‬‬ ‫‪ 21‬‬ ‫‪ 22‬‬ ‫‪ 23‬‬ ‫‪ 24‬‬ ‫‪2 5‬‬ ‫‪ 26‬‬ ‫‪ 27‬‬ ‫‪ 28‬‬ ‫‪2 9‬‬ ‫‪ 30‬‬ ‫‪ 31‬‬ ‫‪ 32‬‬ ‫‪3 3‬‬ ‫ ‬ ‫‪ 34‬‬ ‫‪3 5‬‬ ‫‪ 36‬‬ ‫‪ 37‬‬ ‫‪3 8‬‬ ‫‪ 39‬‬ ‫‪ 40‬‬ ‫‪ 41‬‬

‫על פי עדותם של ראובן ארנהיים (אז מנהל "גן שלוה")‪ ,‬אורה טבת ושלמה שבא‪.‬‬ ‫ראו‪ :‬דבר‪.23.3.1967 ;22.3.1967 ,‬‬ ‫חזר ונדפס בהטור השביעי‪ ,‬ו‪ ,‬עמ' ‪.380-378‬‬ ‫ראו מאמרי המערכת של דבר — "אין להשהות הפעלת נמל" (‪ )13.2.1967‬ו"לקח‬ ‫אשדוד" (‪ .)14.2.1967‬חתום‪ :‬מ‪.‬ד‪.‬‬ ‫ראו בספרי השופר והחרב‪ :‬מסות על נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ג‪.‬‬ ‫מאמריו של אלתרמן במעריב כונסו בספר החוט המשולש‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"א‪ .‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪ .25-11‬וכן ראו מאמרו של מנחם דורמן‪,‬‬ ‫"ספר הריב והמדון"‪ ,‬אל לב הזמר‪ :‬פרקי ביוגרפיה ועיון ביצירת אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,‬תשמ"ז‪ ,‬עמ' ‪.154-142‬‬ ‫"קצת מצעד והרבה עצבנות"‪ ,‬מעריב‪ ;12.5.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.29-26‬‬ ‫החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.33-30‬‬ ‫"שתי הערות שוליים"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.37-34‬‬ ‫"כמה מילים למשה דיין"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.229-227‬‬ ‫פנקסי העבודה של אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪ .15:9.1-1-13 ,‬וראו להלן‪ ,‬הערה ‪.28‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫עדות גלי לירון‪ ,‬וכן מכתבה אלי מיום ‪ ,30.6.2009‬וראו‪ :‬רסיס בעין השקטה‪ :‬חייו‬ ‫ומאווייו של יואב צורי מקיבוץ אפיקים כפי שראה וצילם אותם במצלמתו‪ ,‬ערך וכתב‬ ‫שבתי טבת‪ ,‬עיצב גד אולמן‪ ,‬אות פז‪.1969 ,‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫מעריב‪ ;16.6.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .43-38‬וכן ראו בספרי המאבק על הזיכרון‪,‬‬ ‫עמ' ‪.232-219‬‬ ‫רחל אורן‪" ,‬המלחמה נגמרה — וההצגה נמשכת"‪ ,‬דבר‪ ;30.6.1967 ,‬עזרא זוסמן‪,‬‬ ‫"טורנדוט בקאמרי"‪ ,‬דבר‪ .7.7.1967 ,‬וכן ראו תיק ההצגה‪ ,‬המרכז הישראלי לתיעוד‬ ‫אמנויות הבמה‪ .7.2.4 ,‬הצגת הבכורה של "טורנדוט" נערכה ב־‪.27.6.1967‬‬ ‫בעיזבונו של אלתרמן פנקסי עבודה ובהם רשימות צפופות ביותר וכן שפע של גזרי‬ ‫שבה הניח‬ ‫עיתונות שהצטברו בחודשים מאי ‪ 1967‬עד פברואר ‪ ,1968‬שהיא התקופה ּ‬ ‫את היסוד הרעיוני והארגוני לחזון ארץ ישראל השלמה‪.‬‬ ‫"העיקרון והאבסורד"‪ ,‬מעריב‪ ;15.9.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.95-91‬‬ ‫"במה מחזיקין"‪ ,‬מעריב‪ ;4.8.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.68-64‬‬ ‫"פולמוס הכותל"‪ ,‬מעריב‪ ;25.8.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .80-77‬וכן ראו מאמרו‬ ‫"'הגדה המערבית' — ארץ בעילום שם"‪ ,‬מעריב‪ ;23.6.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.49-44‬‬ ‫"העליה — כשהיא ערבית"‪ ,‬מעריב‪ ;18.8.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.76-73‬‬ ‫"המערכה השלישית‪ :‬הקרב על העם היהודי"‪ ,‬מעריב‪ ;7.7.1967 ,‬החוט המשולש‪,‬‬ ‫עמ' ‪.63-60‬‬ ‫"טשטוש במסוה של ריאליזם" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬מעריב‪ ;17.11.1967 ,‬החוט‬ ‫המשולש‪ ,‬עמ' ‪.131-129‬‬ ‫"דחלילי נוסחאות"‪ ,‬מעריב‪ ;24.11.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.136-132‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.28‬‬ ‫משה שמיר‪ ,‬נתן אלתרמן — המשורר כמנהיג‪ ,‬דביר‪ ,1988 ,‬עמ' ‪( 174-159‬להלן‪ :‬שמיר‪,‬‬ ‫נתן אלתרמן — המשורר כמנהיג)‪.‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.141-125‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.174-159‬‬ ‫הארץ‪.24.11.1967 ,‬‬ ‫ס‪ .‬יזהר‪" ,‬על משוררי הסיפוח"‪ ,‬הארץ‪ .8.12.1967 ,‬המידע על השינויים שהוכנסו‬

‫[ ‪] 841‬‬

‫הערות לעמ' ‪737-727‬‬ ‫‪ 42‬‬ ‫‪4 3‬‬

‫ ‬

‫‪4 4‬‬ ‫‪ 45‬‬ ‫‪ 46‬‬

‫‪4 7‬‬ ‫‪ 48‬‬ ‫‪ 49‬‬

‫‪ 50‬‬ ‫‪5 1‬‬ ‫‪ 52‬‬ ‫‪ 53‬‬ ‫‪ 54‬‬ ‫‪ 55‬‬ ‫‪ 56‬‬ ‫‪ 57‬‬ ‫‪ 58‬‬ ‫ ‬ ‫‪5 9‬‬ ‫‪ 60‬‬ ‫‪ 61‬‬ ‫‪6 2‬‬

‫‪ 63‬‬

‫בכותרת נמסר לי בשעתו על ידי יזהר עצמו‪.‬‬ ‫שם‪.‬‬ ‫"משפט המשחק"‪ ,‬מעריב‪ ;15.12.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .151-147‬וכן ראו‪:‬‬ ‫"שכרון המוכיחים"‪ ,‬מעריב‪ ;13.10.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .109-105‬נכתב‬ ‫בעקבות מאמרו של אהרן מגד‪" ,‬על קיומיות יהודית"‪ ,‬למרחב ("משא")‪.4.10.1967 ,‬‬ ‫מגד השיב לאלתרמן במאמר "תוכחת שווא"‪ ,‬מעריב‪ .20.10.1967 ,‬תגובת אלתרמן‬ ‫במאמר "בעב הענן" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬מעריב‪ ;27.10.1967 ,‬החוט המשולש‪,‬‬ ‫עמ' ‪.120-114‬‬ ‫מולייר‪ ,‬דון ז'ואן‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬רישומים‪ :‬אריה נבון‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1965 ,‬‬ ‫מולייר‪ ,‬קומדיות‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן (עם מבוא מאת מנחם דורמן)‪ ,‬כרכים א‪-‬ג‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשכ"ז‪ .‬החוזים שמורים בארכיון אלתרמן‪.15:11-13 ,‬‬ ‫"ידיעות מעולם הספרות"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך כה‪ ,‬חוברת ו‪ ,‬נובמבר ‪ ,1967‬עמ' ‪ .486‬ראו‬ ‫גם מסתו של א‪.‬ב‪ .‬יפה‪" ,‬מולייר שלנו"‪ ,‬שם‪ ,‬חוברת ד‪-‬ה‪ ,‬ספטמבר‪-‬אוקטובר ‪,1967‬‬ ‫עמ' ‪.317-312‬‬ ‫שמיר‪ ,‬נתן אלתרמן — המשורר כמנהיג‪ ,‬עמ' ‪.160‬‬ ‫ראו‪ :‬מעריב מיום ‪.21.2.1968 ,20.2.1968‬‬ ‫"מחאה מחטיאה"‪ ,‬מעריב‪ ;26.7.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;276-272‬אמנם פראג‪,‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,"...‬מעריב‪ ;30.8.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;302-298‬נפילת פראג"‪,‬‬ ‫מעריב‪ ;23.8.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;297-293‬ארבעה פרקים‪ :‬ב‪ .‬הדיבה"‪,‬‬ ‫מעריב‪ ;22.3.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;218-213‬המכתב והכתובת"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪ ;14.11.1969‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;551-548‬המהפכה שפקעה"‪ ,‬מעריב‪;26.7.1968 ,‬‬ ‫החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.276-272‬‬ ‫דן לאור‪" ,‬פנקסי העבודה של אלתרמן כמקור להבנת דרכו הספרותית והפוליטית‬ ‫בשנות המדינה"‪ ,‬דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות‪ ,‬חטיבה ג (היצירה‬ ‫היהודית הרוחנית)‪ ,‬תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪.384-379‬‬ ‫החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.194-188‬‬ ‫"מדיניות של דילוג־רב"‪ ,‬מעריב‪ ;10.5.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.248-242‬‬ ‫"ניהיליזם מהו"‪ ,‬מעריב‪ ;9.8.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.287-283‬‬ ‫"מועד אחרון"‪ ,‬מעריב‪ ;8.3.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.206-201‬‬ ‫"האמנם ויכוח סרק?"‪ ,‬מעריב‪ ;22.11.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.345-339‬‬ ‫"מדיניות של בלימה"‪ ,‬מעריב‪ ;15.3.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.206-201‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.22‬‬ ‫"שלהי־דמדום וראשית־פכחון"‪ ,‬מעריב‪ ;6.10.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.315-307‬‬ ‫וכן ראו מאמרו "צעד מוטעה והסתבכות מיותרת"‪ ,‬מעריב‪ ;18.10.1968 ,‬החוט‬ ‫המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .319-316‬מאמר זה תומך גם הוא במתנחלי חברון‪ ,‬בכלל זה בהקמת‬ ‫קריית ארבע‪.‬‬ ‫"הנוסחה הריקה"‪ ,‬מעריב‪ ;5.4.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.230-224‬‬ ‫חיים גורי בעדות בעל פה באוניברסיטת תל־אביב ב־‪ .11.6.2009‬וכן במקומות‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫"העיקרון והאבסורד"‪ ,‬מעריב‪ ;15.9.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.95-91‬‬ ‫גאולה כהן‪" ,‬השולחן המרובע"‪ ,‬מעריב‪" .18.10.1968 ,‬המערכה על השלום"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪ ;1.11.1968‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .325-320‬וראו מאמרי‪" :‬סופר צעיר קם לשפוט בין‬ ‫הכותל ובין הנער והוא מחליט להחיות את הנער ולהמית את הכותל"‪ ,‬הארץ ("תרבות‬ ‫וספרות")‪.19.4.2010 ,‬‬ ‫מכתבי אלתרמן ועוז שמורים בארכיון אלתרמן (מכתבים מס' ‪ 104‬ו־‪ .)254‬מצורף‬

‫[ ‪] 842‬‬

‫הערות לעמ' ‪750-737‬‬

‫‪6 4‬‬ ‫‪ 65‬‬ ‫‪ 66‬‬ ‫‪ 67‬‬ ‫‪6 8‬‬ ‫‪ 69‬‬ ‫‪ 70‬‬ ‫‪7 1‬‬ ‫‪ 72‬‬ ‫‪ 73‬‬ ‫‪ 74‬‬

‫‪ 75‬‬ ‫‪ 76‬‬

‫‪7 7‬‬ ‫‪ 78‬‬

‫‪7 9‬‬ ‫‪ 80‬‬ ‫‪ 81‬‬ ‫‪ 82‬‬ ‫‪8 3‬‬ ‫‪ 84‬‬

‫אליהם גם מכתב ששלח מנחם דורמן לעמוס עוז ב־‪ .17.6.1987‬אני מודה מאוד לגב'‬ ‫סוניה רוזנברג על שהעמידה חומר זה לעיוני‪.‬‬ ‫עדות עמוס עוז‪.19.4.2010 ,‬‬ ‫"עשרים שנה"‪ ,‬מעריב‪ ;26.4.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.241-236‬‬ ‫"מעבר לחוט הסקרא"‪ ,‬דבר ("מוסף לשבתות ולמועדים")‪ .28.4.1939 ,‬חזר ונדפס‬ ‫בספרה של באומגרטן‪ ,‬נתן אלתרמן‪ .‬וכן ראו לעיל‪ ,‬פרק חמישי‪.‬‬ ‫ארכיון המחלקה לפרסי ישראל‪ ,‬משרד החינוך (באדיבות איילת חפצדי)‪ .‬במסמך‬ ‫הכולל את הנימוקים לא מצוינים שמותיהם של שופטי הפרס‪ .‬תעודת הפרס שמורה‬ ‫בארכיון אלתרמן‪.15:11-36 ,‬‬ ‫ידיעה מעט מפורטת יותר פורסמה בעל המשמר‪"( 3.5.1968 ,‬חולקו פרסי ישראל")‪.‬‬ ‫"עם חתני 'פרס ישראל' לשנת תשכ"ח"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,10.5.1968 ,‬ובייחוד‬ ‫מאמרו של מנחם בראון‪" ,‬על שירת אלתרמן — פתח דבר לדיון"‪ .‬וכן ראו רשימתו‬ ‫של יעקב רבי‪" ,‬פרסים על הוויתור"‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות ולאמנות")‪.3.5.1968 ,‬‬ ‫מ‪ .‬אבי־אס"א‪" ,‬בראון‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬זך" (במדור "מכתבים ותגובות")‪ ,‬למרחב ("משא")‪,‬‬ ‫‪.17.5.1968‬‬ ‫"ניו־פומבדיתא"‪ ,‬הטור השביעי‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪.241-239‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.31‬‬ ‫"שבעים שנה ושישה ימים"‪ ,‬מעריב‪ ;29.9.1967 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.104-100‬‬ ‫"ההון והרקע"‪ ,‬מעריב‪ ;29.3.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;223-219‬תהלוכה ושתי‬ ‫פנים לה" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬דבר‪ ;6.6.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪;458-455‬‬ ‫"השינוי בממשלה"‪ ,‬מעריב‪ ;5.7.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;258-254‬פירושים‬ ‫שאינם למותר"‪ ,‬מעריב‪ ;29.12.1968 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.356-352‬‬ ‫שנת ההוצאה הרשומה בספר היא ‪ ,1968‬וכך מצוין ברוב הפרסומים‪ .‬אולם הספר‬ ‫הופיע — כפי שהמודעה מעידה — בראשית ‪.1969‬‬ ‫"ידיים חופשיות"‪ ,‬מעריב‪ ;17.1.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;382-377‬ההבקעה מן‬ ‫הדמדום"‪ ,‬מעריב‪ ;24.1.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ,389-383‬עם פרידה מראש‬ ‫הממשלה"‪ ,‬מעריב‪ ;28.2.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ,402-399‬ראש חדש למחשבה‬ ‫חדשה"‪ ,‬מעריב‪ ;21.3.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪" ;427-422‬אחרי המירדף"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪ ;14.3.1969‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.413-409‬‬ ‫"לאחר גינוי"‪ ,‬מעריב‪ ;27.6.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.478-473‬‬ ‫במכתב אלי מיום ‪ 16.3.2009‬כותב מיכאל בר־זהר‪ ,‬מחבר הביוגרפיה של בן־גוריון‪,‬‬ ‫את הדברים האלה‪" :‬למיטב ידיעתי בן־גוריון מעולם לא התבטא בנוסח או ברוח‬ ‫שבציטוט של אלתרמן‪ .‬עמדתו מיד לאחר מלחמת ששת הימים היתה להחזיר —‬ ‫תמורת שלום — את כל השטחים למעט ירושלים ורמת הגולן‪ .‬מעולם לא גרס בן־‬ ‫גוריון כי יש להתנחל ולהתיישב בשטחים‪ .‬נראה שאלתרמן‪ ,‬שבתקופה מסוימת היה‬ ‫חדור בתפיסות משיחיות באשר לארץ ישראל‪ ,‬ניסה לגייס גם את בן־גוריון לתמיכה‬ ‫בעמדתו"‪.‬‬ ‫"נחל צין"‪ ,‬מעריב‪ ;3.10.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.529-525‬‬ ‫מעריב‪ ;17.10.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.535-530‬‬ ‫"המאבק עם עצמנו הוא שיקבע"‪ ,‬מעריב‪ ;18.4.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.427-422‬‬ ‫"ידיים חופשיות"‪ ,‬מעריב‪ ;17.1.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .382-377‬יתר מאמריו‬ ‫של אלתרמן שפורסמו במעריב במהלך ‪ ,1969‬ושחלקם נזכרים כאן‪ ,‬מופיעים בהחוט‬ ‫המשולש‪ ,‬עמ' ‪.584-377‬‬ ‫"מצע תועה ומתעה"‪ ,‬מעריב‪ ;8.8.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.495-489‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הערה ‪.79‬‬

‫[ ‪] 843‬‬

‫הערות לעמ' ‪764-751‬‬ ‫‪8 5‬‬ ‫‪ 86‬‬

‫‪8 7‬‬ ‫‪ 88‬‬ ‫ ‬

‫‪ 89‬‬ ‫‪ 90‬‬

‫‪ 91‬‬ ‫‪9 2‬‬ ‫‪ 93‬‬ ‫‪ 94‬‬ ‫‪ 95‬‬ ‫‪ 96‬‬ ‫ ‬ ‫‪9 7‬‬ ‫‪ 98‬‬ ‫‪ 99‬‬ ‫‪ 100‬‬ ‫‪1 01‬‬ ‫‪ 102‬‬

‫‪1 03‬‬ ‫‪ 104‬‬ ‫‪ 105‬‬ ‫‪1 06‬‬

‫"החבילות והמשא"‪ ,‬מעריב‪ ;7.11.1969 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.547-542‬‬ ‫"דמדום אכס־קתדרא" (מתוך "גנראלים ופרופסורים")‪ ,‬מעריב‪ ;19.12.1969 ,‬החוט‬ ‫המשולש‪ ,‬עמ' ‪ .573-572‬וכן ראו‪ :‬יעקב טלמון‪" ,‬תשובה לנתן אלתרמן"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪" ;23.12.1969‬שני פרקים‪ :‬א‪ .‬הנצחון כשעיר לעזאזל‪ .‬ב‪ .‬לא הקצף יענה את הכל‬ ‫(שלוש הערות למכתבו של פרופסור טלמון)"‪ ,‬מעריב‪ ;26.12.1969 ,‬החוט המשולש‪,‬‬ ‫עמ' ‪.581-575‬‬ ‫ראו לעיל‪ ,‬הפרק הראשון במאמר "שני פרקים" ("הנצחון כשעיר לעזאזל")‪.‬‬ ‫"המאה הקשישה והעשור הצעיר" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬מעריב‪ ;2.1.1970 ,‬החוט‬ ‫המשולש‪ ,‬עמ' ‪.588-585‬‬ ‫"תבוסת ביאפרה" (מתוך "שני פרקים")‪ ,‬מעריב‪ ;16.1.1970 ,‬החוט המשולש‪,‬‬ ‫עמ' ‪.600-598‬‬ ‫לנושא הראשון מבין השניים ראו בעיקר‪" :‬המחלה הנושנה"‪ ,‬מעריב‪;20.2.1970 ,‬‬ ‫החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.622-619‬‬ ‫"מזכ"ל חדש — יעדים חדשים‪ ,"...‬מעריב‪ ;23.1.1970 ,‬החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.618-613‬‬ ‫וראו‪ :‬אריה לובה אליאב‪ ,‬יעדים חדשים לישראל‪ ,‬הוצאת ב‪ .‬צ'ריקובר‪.1969 ,‬‬ ‫החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.627-623‬‬ ‫פרס‪ ,‬לך עם האנשים‪ ,‬עמ' ‪.120‬‬ ‫ראו‪ :‬ספר ארץ ישראל השלמה בעריכת אהרן בן־עמי‪ ,‬התנועה למען ארץ ישראל‬ ‫השלמה בשיתוף עם הוצאת ש‪ .‬פרידמן‪ ,1977 ,‬עמ' ‪ .3‬השיר נמצא במגירותיו של‬ ‫אלתרמן ופורסם לראשונה על ידי בתו תרצה אתר‪.‬‬ ‫תרצה אתר בריאיון עם טלילה בן־זכאי‪ .1972 ,‬בונים מימש את התוכנית אחרי מותו‬ ‫של אלתרמן‪ ,‬וב־‪ 1972‬העלה את חגיגת קיץ על הבמה‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן‪" ,‬ועוד מ'צץ וצצה'" (הביאה לדפוס דבורה גילולה)‪ ,‬במה‪ ,‬כרך לה‪ ,‬חוברת‬ ‫‪ ,2001 ,162‬עמ' ‪ ,70-44‬וכן ראו ספרה‪ :‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.152-137‬‬ ‫וכן השוו לטיוטות ההצגה "צץ וצצה"‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.15:2-241-270 ,‬‬ ‫שם‪ ,‬עמ' ‪.59‬‬ ‫טלילה בן־זכאי‪" ,‬הערב עם הבמאי שמואל בונים"‪ ,‬מעריב‪.14.8.1969 ,‬‬ ‫החוזה בין אלתרמן לבין חברת "ברקול" בהנהלת אורי זוהר ואברהם דשא נחתם‬ ‫ב־‪ .14.1.1969‬בחוזה נכתב בפירוש‪" :‬מוסכם בזאת שמר בונים יעבוד במשותף עם‬ ‫המשורר לצורך קביעת החומר שייבחר סופית להצגה"‪ .‬ארכיון אלתרמן‪.15-15:11 ,‬‬ ‫ערן ליטוין‪" ,‬צץ וצצה — סיפורו של מופע"‪ ,‬חוברת התקליטור של "צץ וצצה"‪ ,‬הד‬ ‫ארצי‪( 2006 ,‬סדרת "מבראשית")‪ .‬וכן ראו רשימתו של יהונתן גפן‪" ,‬בוקר לפני ערב‬ ‫אלתרמן"‪ ,‬מעריב (ימים ולילות)‪ ,27.6.1969 ,‬עמ' ‪.13-12‬‬ ‫תוכניית ההצגה שמורה בארכיון אלתרמן‪.15:2-241-270 ,‬‬ ‫השיר "עוג מלך הבשן" פורסם לראשונה בספר כולם רוצים להיות גדולים‪ ,‬בעריכת‬ ‫שלמה טנאי וחזי לופבן‪ ,‬הוצאת ידידים‪ ,1970 ,‬עמ' ‪ .20-16‬הספר הוקדש לזכרו של‬ ‫המשורר אהרן זאב‪ ,‬שנפטר ב־‪ .1968‬פורסם מחדש בלילדים‪ ,‬עמ' ‪ .61-54‬וכן אצל‬ ‫גילולה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ ,‬עמ' ‪.148-147‬‬ ‫החוט המשולש‪ ,‬עמ' ‪.488-484‬‬ ‫ראו מאמרו של רפי אילן‪" ,‬מבתיה אל מרימה"‪ .‬הגרסה המקורית של השיר (שכותרתו‪:‬‬ ‫"דב־הים") נדפסה בבימתון‪ ,‬הוצאת מחלקת התרבות של צה"ל‪ ,‬חוברת א‪ .1948 ,‬אילן‬ ‫מצביע על השינויים שהכניס אלתרמן בגרסה המאוחרת‪.‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.398-347‬‬ ‫ראו למשל מודעות שפורסמו במעריב ב־‪ 27.7 ,20.7 ,13.7‬ו־‪ .3.8‬בכולן מופיעה‬ ‫הכותרת "ערב פזמוני אלתרמן"‪ .‬החל מ־‪ 10.8‬שם ההצגה הוא "צץ וצצה (פזמוני‬

‫[ ‪] 844‬‬

‫הערות לעמ' ‪775-764‬‬

‫‪ 107‬‬ ‫‪ 108‬‬

‫‪1 09‬‬ ‫‪ 110‬‬ ‫‪ 111‬‬

‫‪1 12‬‬ ‫‪ 113‬‬ ‫‪ 114‬‬

‫‪ 115‬‬ ‫‪ 116‬‬ ‫‪1 17‬‬ ‫‪ 118‬‬

‫‪ 119‬‬ ‫‪ 120‬‬ ‫‪1 21‬‬

‫אלתרמן)"‪ .‬וכן עדות נעם סמל‪ .‬ראו גם שתי גרסאות של תוכניות ההצגה‪ ,‬בכותרות‬ ‫שונות‪ ,‬השמורות בארכיון אלתרמן‪ .‬וראו רשימתו של יעקב העליון במדורו "מסך‬ ‫ומסכה"‪ ,‬מעריב‪ ,12.8.1969 ,‬שכתב‪'" :‬ערב פזמוני אלתרמן' בלבל את הציבור‪ ,‬שלא‬ ‫ידע במה בדיוק 'מאכילים' אותו‪ .‬על כן הוחלף שם הערב ל'צץ וצצה' (כשם אחד‬ ‫מפזמוניו המבוצע על ידי רבקה זוהר ועזרא דגן)"‪ .‬באותה רשימה קבל העליון על כך‬ ‫שבפרסומים הובלט מעמדה המיוחד של רבקה זוהר‪ ,‬אף שלדעתו אין ביצועיה עולים‬ ‫על אלה של יתר השותפים בהצגה‪.‬‬ ‫מבקרת הרדיו הדה בושס גרסה כי שירים אלה הם בגדר "אנכרוניזם בידורי"‪ .‬ראו‪:‬‬ ‫"בסוד הבינוניות‪ :‬מזלם של פזמונים"‪ ,‬הארץ‪.11.8.1969 ,‬‬ ‫התקליט יצא לאור בהפקת סי־בי־אס‪ .‬השירים בביצועה של רבקה זוהר שנכללו בו‬ ‫היו‪" :‬המתופף הקטן" מאת דן זכאי ו"בן יפה נולד" מאת אהוד מנור ונורית הירש‪.‬‬ ‫ראו‪" :‬אם תלכי אחרי"‪ ,‬פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪( 394-393‬במסגרת המדור "עוד‬ ‫שירי צץ וצצה")‪ .‬שיר זה עורר לימים תגובות קשות‪ ,‬היו מי שראו בו ביטוי מובהק‬ ‫לשוביניזם הגברי של אלתרמן‪ .‬שיר נוסף הכלול במדור זה והראוי לתשומת לב הוא‬ ‫"באמצע המישור"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .398-397‬השיר פורסם לראשונה סמוך למותו של‬ ‫אלתרמן בידי תרצה אתר‪ .‬וראו‪ :‬הארץ‪.9.10.1970 ,‬‬ ‫אורלנד‪ ,‬כז שירים‪ ,‬עמ' ‪.79‬‬ ‫"נתן אלתרמן נותח‪ ,‬מצבו קשה ביותר"‪ ,‬מעריב‪.17.3.1970 ,‬‬ ‫הנתונים המובאים בזה — ולהלן — הם מתוך תיקו הרפואי של נתן אלתרמן בבית‬ ‫חולים איכילוב (‪ .)2683.20‬אני מודה לפרופ' גבי ברבש‪ ,‬לד"ר א' הסנר‪ ,‬לנתן סלור‬ ‫וליוסי מאוטנר אשר ִאפשרו את פתיחתו של תיק זה בפני‪ .‬וכן נסמכים הדברים על‬ ‫יומניו של מנחם דורמן‪ ,‬מבית ומחוץ‪ :‬יומנים ‪ ,1988-1932‬כרך ב‪ ,‬הביאה לדפוס רנה‬ ‫קלינוב‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1994 ,‬עמ' ‪( 119-113‬להלן‪ :‬דורמן‪ ,‬מבית ומחוץ)‪ .‬נוסח‬ ‫הצוואה המצוטט מובא בפרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪ .319-318‬כן נסמך הכתוב על עדויותיהם‬ ‫של פרופ' ראובן אורדע‪ ,‬חנה גורדון‪ ,‬אורה טבת ויצחק להב‪ .‬בקריאת התיק הרפואי‬ ‫סייע לי פרופ' ערן דולב‪.‬‬ ‫עדות פרופ' תיאודור ויז'ניצר‪ ,‬בתוך‪ :‬דורמן‪ ,‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪.240-239‬‬ ‫עדות פרופ' ראובן אורדע‪.‬‬ ‫להערכת פרופ' ערן דולב‪ ,‬שקרא את התיק הרפואי‪ ,‬עבר אלתרמן אירוע לבבי־אסכמי‬ ‫במהלך הניתוח‪ ,‬וזה גרם לירידה באספקת הדם למוח ולנזק בלתי הפיך לרקמת המוח‪.‬‬ ‫בזה יש לראות את סיבת המוות‪ .‬לדבריו‪ ,‬מוות בעקבות ניתוח מסוג זה הוא דבר נדיר‬ ‫ביותר‪ ,‬וכך גם היה בתחילת שנות השבעים‪.‬‬ ‫ראו העיתונים הארץ‪ ,‬דבר‪ ,‬על המשמר‪ ,‬למרחב מיום ‪" .18.3.1970‬אין שינוי במצבו של‬ ‫נתן אלתרמן"‪ ,‬דבר‪.19.3.1970 ,‬‬ ‫דורמן‪ ,‬מבית ומחוץ‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ .119-116‬ראו כאן ולהלן‪.‬‬ ‫ראו העיתונים מעריב‪ ,‬הארץ‪ ,‬דבר‪ ,‬על המשמר‪ ,‬למרחב‪ ,‬מ־‪.29-31.3.1970‬‬ ‫"מותו של משורר"‪ ,‬הארץ‪" ;29.3.1970 ,‬מנוחת הלוחם"‪ ,‬דבר‪" ;29.3.1970 ,‬מותו של‬ ‫לוחם"‪ ,‬מעריב‪" ;30.3.1970 ;29.3.1970 ,‬על מות"‪ ,‬על המשמר‪" ;29.3.1970 ,‬משורר‬ ‫עם"‪ ,‬למרחב‪" ;29.3.1970 ,‬נתן אלתרמן"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪[ 29.3.1970 ,‬חתום‪ :‬הרצל‬ ‫רוזנבלום]‪.‬‬ ‫"'ימי אבל בחיי הרוח'‪ :‬ר‪ .‬ברקת מספיד את אלתרמן"‪ ,‬מעריב‪" ;31.3.1970 ,‬ישיבת‬ ‫אבל לזכר אלתרמן בתנועה למען א"י השלמה"‪ ,‬הארץ‪.31.3.1970 ,‬‬ ‫עדות נעם סמל‪.‬‬ ‫"מאות עברו על פני ארונו של המשורר נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪ .31.3.1970 ,‬וכן ראו‪:‬‬ ‫"תוגת עניים ושועים"‪ ,‬מעריב‪" ;31.3.1970 ,‬עד קץ אישוניו החיים‪( "...‬מאת מילא‬

‫[ ‪] 845‬‬

‫הערות לעמ' ‪777-776‬‬ ‫אוהל)‪ ,‬ידיעות אחרונות‪" ;31.3.1970 ,‬נתן אלתרמן הובא למנוחות בקריית שאול"‪,‬‬ ‫למרחב‪" ;31.3.1970 ,‬המשורר נתן אלתרמן נקבר 'בין סתם יהודים' — כבקשתו"‪ ,‬על‬ ‫המשמר‪.31.3.1970 ,‬‬ ‫‪ 1 22‬דורמן‪ ,‬מבית ומחוץ‪ ,‬כרך ב‪ ,‬עמ' ‪.121‬‬ ‫‪ 123‬צורית‪ ,‬העלמה והמשורר‪ ,‬עמ' ‪.294-290‬‬ ‫‪ 124‬חיים חפר‪" ,‬אלתרמן"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ;3.4.1970 ,‬יוסי גמזו‪" ,‬תוגת עשירים"‪ ,‬מעריב‬ ‫("ימים ולילות")‪ .3.4.1970 ,‬השיר מוקדש "לזכרו הטהור והאציל של נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫אביר השירה העברית‪ ,‬מורה־דרך‪ ,‬ידיד ורע־"; וכן ראו המוספים לספרות של דבר‬ ‫("דבר לספרות ואמנות")‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא"); למרחב‬ ‫("משא")‪ .‬עם הכותבים נמנו בנימין תמוז‪ ,‬אהוד בן עזר‪ ,‬א"ב יפה‪ ,‬דניאל בן־נחום‪,‬‬ ‫משה דור ודוד לאזר‪.‬‬

‫[ ‪] 846‬‬

‫ביבליוגרפיה‬

‫א‪ .‬רשימות ביבליוגרפיות של יצירת אלתרמן ועליו‬ ‫בסין גיורא‪" ,‬ביבליוגראפיה לכל כתבי נתן אלתרמן"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬א‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‬ ‫ומוסד אלתרמן‪ ,‬תשל"ז‪ ,‬עמ' ‪.355-247‬‬ ‫גלרון־גולדשלגר יוסף‪ ,‬ביבליוגרפיה של נתן אלתרמן‪ ,‬לקסיקון הספרות העברית החדשה‪,‬‬ ‫באתר‪http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/00400.php :‬‬ ‫גלרון יוסף‪ ,‬ביבליוגרפיה של נתן אלתרמן‪ ,‬ארכיון אלתרמן‪.‬‬

‫ב‪ .‬כתבי אלתרמן‪ :‬הספרים שראו אור בחייו (בסדר כרונולוגי)‬ ‫כוכבים בחוץ‪ :‬שירים‪ ,‬יחדיו‪ ,‬תרצ"ח‪.‬‬ ‫שמחת עניים‪ :‬שירים‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תש"א‪.‬‬ ‫האפרוח העשירי‪ ,‬אייר אריה נבון‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תש"ג‪.‬‬ ‫שירי מכות מצרים‪ ,‬צבי ע"י מחברות לספרות‪ ,‬תש"ד‪.‬‬ ‫הטור השביעי‪ :‬שירי העת והעיתון‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תש"ח‪.‬‬ ‫הטור השביעי‪ :‬שירי העת והעיתון‪ ,‬ספר שני‪ ,‬דבר‪ ,‬תשי"ד‪.‬‬ ‫עיר היונה‪ :‬שירים‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תשי"ז‪.‬‬ ‫ספר התבה המזמרת‪ ,‬איירה צילה בינדר‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תשי"ח‪.‬‬ ‫בלדות ישנות ושירי־זמר של אנגליה וסקוטלנד‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.1959 ,‬‬ ‫שירים שמכבר‪ :‬כוכבים בחוץ‪ ,‬שמחת עניים‪ ,‬שירי מכות מצרים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מחברות‬ ‫לספרות‪ ,‬תשכ"א [כתבים בארבעה כרכים]‪.‬‬ ‫שיר עשרה אחים‪ ,‬אייר פנחס שער‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תשכ"א‪.‬‬ ‫כתבים בארבעה כרכים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד (בשיתוף מחברות לספרות ודבר)‪ ,‬תשכ"ב‪.‬‬ ‫כנרת כנרת‪ ,‬מחזה בשלוש מערכות‪ ,‬עיטר דני קרוון‪ ,‬הביא לדפוס עמיקם גורביץ'‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד ותאטרון הקאמרי‪.1962 ,‬‬ ‫פונדק הרוחות‪ :‬מחזה בשלוש מערכות‪ ,‬עיטר אריה נבון‪ ,‬הביא לדפוס עמיקם גורביץ'‪,‬‬ ‫עמיקם‪.1963 ,‬‬ ‫חגיגת קיץ‪ :‬סדרת שירים‪ ,‬מחברות לספרות‪.1965 ,‬‬ ‫משפט פיתגורס‪ :‬מחזה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשכ"ו ‪ ,1965‬עם אחרית דבר מאת נתן אלתרמן‪:‬‬ ‫"בין סיפרה לסיפור"‪ ,‬עמ' ‪.147-131‬‬ ‫אסתר המלכה‪ :‬מחזה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1966 ,‬‬ ‫המסכה האחרונה‪ ,‬ספרית מעריב‪ ,‬תשכ"ט ‪.1968‬‬

‫תרגומים‬

‫ז‪.‬ה‪ .‬רוני (הבכור)‪ ,‬המלחמה לאש‪ ,‬תרגם מצרפתית נ‪ .‬אלתרמן‪ ,‬בלוויית ‪ 18‬תמונות‪ ,‬א‪.‬י‪.‬‬ ‫שטיבל‪ ,‬תרצ"ג‪.‬‬ ‫מריט פרדריק‪ ,‬רדי הזקן‪ :‬פרשת מעשיו ומותו‪ ,‬תרגם נ‪ .‬אלתרמן‪ ,‬מצפה [‪.]1935‬‬

‫[ ‪] 847‬‬

‫אלתרמן‬ ‫גרונמן סמי‪ ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר (החכם והכסיל)‪ ,‬קומדיה בחרוזים בשבע תמונות‪,‬‬ ‫תורגם להצגה באהל על ידי נתן אלתרמן‪ ,‬מועדים‪ ,‬הוצאה והפצה של חזיונות‪.1942 ,‬‬ ‫ויליאמס אמלין‪ ,‬כוכב השחר‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬הבימה התאטרון הלאומי‪.1942 ,‬‬ ‫צ'וקובסקי ק‪ ,.‬לימפופו‪ :‬מסע לארץ הקופים‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬צייר וחרט יהושע קוברסקי‪,‬‬ ‫עם עובד‪ ,‬ספריה "לילד"‪ ,‬תש"ג‪.‬‬ ‫רסין ז'ן‪ ,‬פדרה‪ :‬טרגדיה‪ ,‬תרגם מצרפתית נתן אלתרמן‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬תש"ה‪.‬‬ ‫שקספיר ויליאם‪ ,‬נשי וינדזור העליזות‪ :‬קומדיה‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬מחברות‬ ‫לספרות‪ ,‬תש"ו‪.‬‬ ‫צ'וקובסקי ק‪ ,.‬ברמלי‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬צייר יהושע קוברסקי‪ ,‬עם עובד‪ ,‬ספריה "לילד"‪,‬‬ ‫תש"ו‪.‬‬ ‫שקספיר ויליאם‪ ,‬אותלו‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬ספרית פועלים‪ ;1950 ,‬חזר ונדפס‬ ‫בסדרת "ספרי מופת"‪.1955 ,‬‬ ‫מולייר‪ ,‬הקמצן‪ ,‬החולה המדומה‪ ,‬תרגם מצרפתית נתן אלתרמן‪ ,‬רשומים אריה נבון‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.1956 ,‬‬ ‫שקספיר ויליאם‪ ,‬יוליוס קיסר‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1958 ,‬‬ ‫מולייר‪ ,‬החולה המדומה‪ ,‬תרגם מצרפתית נתן אלתרמן‪ ,‬רשומים‪ :‬אריה נבון‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,‬תשי"ט‪.‬‬ ‫שקספיר ויליאם‪ ,‬מחזות‪ :‬טרגדיות‪ ,‬קומדיות‪ ,‬מחזות היסטוריים‪ ,‬הובא לדפוס בידי מנחם‬ ‫דורמן‪ ,‬מהדורת ידיעות אחרונות‪ ,‬ספרית פועלים‪.1964-1961 ,‬‬ ‫ערדל הפלא‪ :‬הצגות משעשעות וספורי שיר‪ ,‬מתורגמים מרוסית על ידי נתן אלתרמן‪ ,‬איירה‬ ‫צילה בינדר‪ ,‬מחברות לספרות‪.1962 ,‬‬ ‫אנדרסן הנס כריסטיאן‪ ,‬הזמיר‪ :‬אגדה‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬צייר עמוס חץ‪ ,‬דביר [‪.]1963‬‬ ‫מולייר‪ ,‬דון ז'ואן‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬רישומים‪ :‬אריה נבון‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1965 ,‬‬ ‫מולייר‪ ,‬קומדיות‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן (עם מבוא מאת מנחם דורמן)‪ ,‬כרכים א‪-‬ג‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,‬תשכ"ז‪.‬‬ ‫מולייר‪ ,‬גם הוא באצילים‪ ,‬תרגם מצרפתית נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1967 ,‬‬ ‫אנואי ז'אן‪ ,‬אנטיגונה‪ :‬מחזה במערכה אחת‪ ,‬איגוד בימות החובבים [ללא ציון שנה]‪.‬‬

‫ג‪ .‬כתבי אלתרמן‪ :‬הספרים שהופיעו לאחר מותו (לפי סדר כרונולוגי)‬ ‫עיר היונה‪ :‬שירים [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1971 ,‬‬ ‫שירים שמכבר [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"א‪.‬‬ ‫החוט המשולש‪ :‬מאמרים תשכ"ז‪-‬תש"ל [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1971 ,‬‬ ‫במעגל‪ :‬מאמרים ורשימות‪ ,‬תרצ"ב‪-‬תשכ"ח [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1971 ,‬‬ ‫ספר החידות (בעריכת מנחם דורמן)‪ ,‬איירה צילה בינדר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1971 ,‬‬ ‫בין המשורר למדינאי‪ ,‬המביא לבית הדפוס מנחם דורמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ב ‪.1971‬‬ ‫הטור השביעי [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬ספר ראשון (תש"ג‪-‬תש"ד)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ב‪.‬‬ ‫הטור השביעי [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬ספר שני (תשי"ד‪-‬תשכ"ב)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫תשל"ב‪.‬‬ ‫הטור השביעי [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬ספר שלישי (תרצ"ט‪-‬תשי"ד)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫תשל"ב‪.‬‬ ‫לילדים [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬איירה צילה בינדר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1972 ,‬‬ ‫בלדות ישנות ושירי־זמר של אנגליה וסקוטלנד [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬

‫[ ‪] 848‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫‪.1972‬‬ ‫חגיגת קיץ‪ :‬סדרת שירים [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1973 ,‬‬ ‫מחזות‪ :‬כנרת כנרת‪ ,‬פונדק הרוחות‪ ,‬אסתר המלכה‪ ,‬משפט פיתגורס [כל כתבי נתן אלתרמן]‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1973 ,‬‬ ‫ספר התבה המזמרת [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬איירה צילה בינדר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1973 ,‬‬ ‫רגעים [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬ספר ראשון (תרצ"ד‪-‬תרצ"ז)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1974 ,‬‬ ‫רגעים [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬ספר שני (תרצ"ז‪-‬תש"ג)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1974 ,‬‬ ‫פזמונים ושירי־זמר‪ ,‬כרכים א‪-‬ב [כל כתבי נתן אלתרמן]‪ ,‬הביאו לבית הדפוס מנחם דורמן‬ ‫ורנה קלינוב‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ז‪-‬תשל"ט‪.‬‬ ‫נתן אלתרמן‪ ,‬שמואל בונים‪ ,‬שבחי קלות הדעת‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1977 ,‬‬ ‫תל־אביב הקטנה (כתב‪ :‬נתן אלתרמן)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ט‪.‬‬ ‫שירים ‪ ,1935-1931‬בעריכת מנחם דורמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ד [תדפיס מתוך מחברות‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ב‪.]1979 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪[ 1948-1943 :‬תוספות כרך ראשון] [מחברות אלתרמן‪ ,‬ד]‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫מוסד אלתרמן‪ ,‬תשמ"ו‪.‬‬ ‫על שתי הדרכים‪ :‬דפים מן הפנקס‪ ,‬ההדיר‪ ,‬ביאר והוסיף אחרית דבר דן לאור [מחברות‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ה]‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪.1989 ,‬‬ ‫ימי אור האחרונים‪ :‬מחזה‪ ,‬עריכה‪ ,‬הערות ומבוא דבורה גילולה [מחברות אלתרמן‪ ,‬ו]‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪.1990 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ספר חמישי (‪ ,)1956-1948‬עריכה‪ ,‬פתח דבר וביאורים‪ :‬דבורה גילולה‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1995 ,‬‬ ‫כנרת כנרת‪ ,‬עם פירושים ומקורות מאת מוקי צור‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מחברת שדמות ‪,15‬‬ ‫‪.2002‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬ספר שישי (‪ ,)1967-1957‬עריכה‪ ,‬פתח דבר וביאורים‪ :‬דבורה גילולה‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.2005 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬כרך ראשון‪ ,‬שירי העת והעיתון ‪ ,4.5.1945-5.2.1943‬עריכה וביאורים‪:‬‬ ‫דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2009 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬כרך שני‪ ,‬שירי העת והעיתון ‪ ,14.5.1948-11.5.1945‬עריכה וביאורים‪:‬‬ ‫דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2010 ,‬‬ ‫הטור השביעי‪ ,‬כרך שלישי‪ ,‬שירי העת והעיתון ‪ ,1.2.1952-21.5.1948‬עריכה וביאורים‪:‬‬ ‫דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשע"ב‪.‬‬ ‫רגעים‪ :‬שירי העת והעיתון ‪ ,30.12.1935-22.7.1934‬עורכים‪ :‬גידי נבו‪ ,‬אורי קלמן‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.2011 ,‬‬

‫תרגומים‬

‫גרונמן סמי‪ ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר‪ :‬החכם והכסיל‪ ,‬קומדיה בחרוזים בשבע תמונות [כל‬ ‫כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם והוסיף פזמונים נתן אלתרמן‪ ,‬רישומים‪ :‬אריה נבון‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1975 ,‬‬ ‫גוצי קרלו‪ ,‬הנסיכה טורנדוט [כל כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם והוסיף פזמונים נתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬רישומים‪ :‬שמואל בונים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1976 ,‬‬ ‫מריט פרדריק‪ ,‬רדי הזקן‪ :‬פרשת מעשיו ומותו [כל כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם נתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1976 ,‬‬ ‫ז‪.‬ה‪ .‬רוני (הבכור)‪ ,‬המלחמה לאש [כל כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1977 ,‬‬ ‫רסין ז'ן‪ ,‬פדרה‪ :‬טרגדיה [כל כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם מצרפתית נתן אלתרמן‪,‬‬

‫[ ‪] 849‬‬

‫אלתרמן‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ח ‪.1977‬‬ ‫שקספיר ויליאם‪ ,‬יוליוס קיסר‪ :‬אנטוניו וקליאופטרה [כל כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם‬ ‫מאנגלית נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1981 ,‬‬ ‫שקספיר ויליאם‪ ,‬נשי וינדזור העליזות [כל כתבי נתן אלתרמן‪ :‬תרגומים]‪ ,‬תרגם מאנגלית נתן‬ ‫אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1982 ,‬‬

‫ד‪ .‬ספרים על אלתרמן‬ ‫אלתרמן‪ :‬משורר בעירו‪ ,‬מוזאון ארץ־ישראל ומרכז קיפ באוניברסיטת תל־אביב‪.2010 ,‬‬ ‫אורלנד יעקב‪ ,‬כז שירים‪ :‬נתן היה אומר‪ ,‬ציורים יוסל ברגנר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1985 ,‬‬ ‫אידר דרור‪ ,‬אלתרמן — בודלר‪ ,‬פריס — תל אביב‪ :‬אורבניות ומיתוס בשירי 'פרחי הרע' ו'כוכבים‬ ‫בחוץ'‪ ,‬כרמל‪.2003 ,‬‬ ‫באומגרטן אורה (עורכת)‪ ,‬נתן אלתרמן‪ :‬מבחר מאמרים על שירתו‪ ,‬עם עובד בשיתוף קרן‬ ‫ תל אביב לספרות ולאמנות‪.1971 ,‬‬ ‫בלבן אברהם‪ ,‬הכוכבים שנשארו בחוץ‪ :‬שירי 'כוכבים בחוץ' מאת נתן אלתרמן‪ :‬פרשנות‪,‬‬ ‫צורות‪ ,‬רטוריקה‪ ,‬פפירוס‪ ,‬תשמ"ב‪.‬‬ ‫בן־אהרן יריב‪ ,‬אלון עלי (עורכים)‪ ,‬שמחת עניים (מסכת)‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מחברת שדמות‬ ‫‪.2001 ,14‬‬ ‫גילולה דבורה‪ ,‬מול תגמול מחיאות כפיים‪ :‬נתן אלתרמן והבמה העברית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫‪.2008‬‬ ‫דורמן מנחם (עורך)‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬א‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‪.1977 ,‬‬ ‫דורמן מנחם (עורך)‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ב‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪.1979 ,‬‬ ‫דורמן מנחם (עורך)‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪.1981 ,‬‬ ‫דורמן מנחם‪ ,‬אל לב הזמר‪ :‬פרקי ביוגרפיה ועיון ביצירת אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ז‪.‬‬ ‫דורמן מנחם‪ ,‬נתן אלתרמן‪ :‬פרקי ביוגרפיה‪ ,‬ערכה והביאה לדפוס דבורה גילולה‪ ,‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.1991 ,‬‬ ‫לאור דן‪ ,‬השופר והחרב‪ :‬מסות על נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ג‪.‬‬ ‫מירון דן‪ ,‬ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו‪ :‬עיונים ביצירות אלתרמן‪ ,‬רטוש‪ ,‬יזהר‪ ,‬שמיר‪,‬‬ ‫שוקן‪ ,‬תשכ"ב‪.‬‬ ‫מירון דן‪ ,‬מפרט אל עיקר‪ :‬מיבנה‪ ,‬ז'אנר והגות בשירתו של נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1981 ,‬‬ ‫מירון דן‪ ,‬פרפר מן התולעת‪ :‬אלתרמן הצעיר ויצירתו‪ ,‬האוניברסיטה הפתוחה‪.2001 ,‬‬ ‫נאור מרדכי‪ ,‬הטור השמיני‪ :‬מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬המכון לחקר העיתונות של העם היהודי ע"ש אנדריאה וצ'רלס‬ ‫ברונפמן‪.2006 ,‬‬ ‫ערפלי בעז‪ ,‬עבותות של חושך‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ג‪.‬‬ ‫פיינגולד בן־עמי‪ ,‬מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות'‪ :‬אלתרמן המחזאי‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2009 ,‬‬ ‫פינקלשטיין מנחם‪ ,‬הטור השביעי וטוהר הנשק‪ :‬נתן אלתרמן על ביטחון‪ ,‬מוסר ומשפט‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.2011 ,‬‬ ‫צורית אידה‪ ,‬הקרבן והברית‪ :‬עיונים בשירת נתן אלתרמן‪ ,‬דביר‪ ,‬תשל"ד‪.‬‬ ‫קרטון־בלום רות‪ ,‬הלץ והצל — חגיגת קיץ‪ :‬הפואימה המניפאית של נתן אלתרמן‪ ,‬זמורה ביתן‪,‬‬ ‫‪.1994‬‬ ‫קרטון־בלום רות‪ ,‬בין הנשגב והאירוני‪ :‬כיוונים ושינויי כיוון ביצירת אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫‪.1983‬‬ ‫שביט עוזי‪ ,‬שירה מול טוטליטריות‪ :‬אלתרמן ו'שירי מכות מצרים'‪ ,‬הוצאת הספרים של‬ ‫אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן‪.2003 ,‬‬ ‫שביט עוזי‪ ,‬לא הכל הבלים והבל‪ :‬החיים על קו הקץ על פי אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2007 ,‬‬

‫[ ‪] 850‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫שמיר זיוה‪ ,‬עוד חוזר הניגון‪ :‬שירת אלתרמן בראי המודרניזם‪ ,‬פפירוס‪.1989 ,‬‬ ‫שמיר זיוה ולוז צבי (עורכים)‪ ,‬הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן‪ :‬מסות על "שמחת‬ ‫עניים" ו"שירי מכות מצרים"‪ ,‬אוניברסיטת בר־אילן‪.1991 ,‬‬ ‫שמיר זיוה‪ ,‬על עת ועל אתר‪ :‬פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1999 ,‬‬ ‫שמיר זיוה‪ ,‬תבת הזמרה חוזרת‪ :‬על שירי הילדים של נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2005 ,‬‬ ‫שמיר משה‪ ,‬נתן אלתרמן — המשורר כמנהיג‪ ,‬דביר‪.1988 ,‬‬

‫ה‪ .‬מאמרים על אלתרמן‬ ‫אבי־אס"א מ‪" ,.‬בראון‪ ,‬אלתרמן‪ ,‬זך" (במדור "מכתבים ותגובות")‪ ,‬למרחב ("משא")‪,‬‬ ‫‪.17.5.1968‬‬ ‫אבי־רמי ע‪" ,.‬עם מי נתן א‪ .‬מדבר משפטים"‪ ,‬על המשמר‪.20.12.1957 ,‬‬ ‫אבידן דוד‪" ,‬ציפור גדולה מעל העיר"‪ ,‬עכשיו‪ ,‬חוברת ‪ ,13-12‬אביב־קיץ תשכ"ה (‪,)1965‬‬ ‫עמ' ‪.27-26‬‬ ‫אבן־זוהר איתמר‪" ,‬בין שירת אלתרמן לשירה החדשה‪ :‬להופעת כתביו בארבעה כרכים‬ ‫במהדורת 'דבר'"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.24.5.1963 ,‬‬ ‫אוהל מילא‪" ,‬עד קץ אישוניו החיים‪ ,"...‬ידיעות אחרונות‪.31.3.1970 ,‬‬ ‫אונגרפלד מ‪" ,.‬כתבי נתן אלתרמן"‪ ,‬הצֹפה‪.15.6.1962 ,‬‬ ‫אופק אוריאל‪" ,‬נתן אלתרמן – משורר ילדים"‪ ,‬ספרות ילדים ונוער‪ ,‬חוברת ב‪ ,‬אוקטובר‬ ‫‪ ,1974‬עמ' ‪.7-3‬‬ ‫אורלנד יעקב‪" ,‬לשלונסקי ולאלתרמן‪ :‬דברי ברכה שצריכים היו להאמר בקבלם פרס‬ ‫טשרניחובסקי"‪ ,‬הארץ‪.18.10.1946 ,‬‬ ‫אילן רפי‪" ,‬מבתיה אל מרימה — מדב הים לספנים‪ :‬זמר מלחים של אלתרמן‪ ,‬שתי גירסאות"‪,‬‬ ‫דבר השבוע‪ ,20.3.1990 ,‬עמ' ‪.11‬‬ ‫אסף מ‪" ,.‬פירוש 'הטור'"‪ ,‬דבר (במדור "בשולי דברים")‪.18.12.1957 ,‬‬ ‫ארן זלמן‪" ,‬ויכוח עם מפא"י — מודל ‪ ,"1965‬דבר‪.30.7.1965 ,‬‬ ‫באומגרטן אורה‪" ,‬קוים בהתפתחות ביקורת אלתרמן"‪ ,‬בתוך‪ :‬נתן אלתרמן‪ :‬מבחר מאמרי‬ ‫ביקורת על שירתו‪ ,‬בעריכת אורה באומגרטן‪ ,‬עם עובד‪ ,1971 ,‬עמ' ‪.26-7‬‬ ‫בוז'יקובסקי טוביה‪" ,‬המורדים‪ ,‬הפרנסים והמשורר"‪ ,‬משא‪ ,‬שנה ד‪ ,‬גיליון ‪,)75( 11‬‬ ‫‪ ,27.5.1954‬עמ' ‪.12 ,1‬‬ ‫בוז'יקובסקי טוביה‪" ,‬בין השיר והפרוזה — שני סוגים של אנשי 'יודנראט'"‪ ,‬על המשמר‪,‬‬ ‫‪.18.6.1954‬‬ ‫בונדי רות‪" ,‬אלתרמן"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,10.8.1960 ,32‬עמ' ‪.15-13‬‬ ‫בחור יונה‪" ,‬בסימן הפקפוק בשירה עצמה"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.22.4.1965 ,‬‬ ‫בילצקי י‪.‬ח‪" ,.‬להעמיד דברים על מידתם (כמה הערות אפיקורסיות ל'עיר היונה' לנ‪.‬‬ ‫אלתרמן)"‪ ,‬על המשמר‪.13.9.1957 ,‬‬ ‫בן־אדם‪" ,‬הקנאות הדתית חפה פשע‪ ,‬האידאולוגיה המתקדמת‪ ,‬היא האשמה!"‪ ,‬קול העם‬ ‫(במדור "אגב אורחא")‪.13.2.1957 ,‬‬ ‫בן אליעזר‪" ,‬לאט לך‪ ,‬המשורר!"‪ ,‬על המשמר (במדור "מכתבים ל'דף'")‪.20.12.1957 ,‬‬ ‫בן־גור מאיר‪" ,‬המשורר נתן א‪ .‬ו'שתי הדרכים'"‪ ,‬למרחב‪.8.7.1955 ,‬‬ ‫בן־גריון עמנואל‪" ,‬נתן אלתרמן‪ :‬שירים"‪ ,‬מאסף סופרי ארץ ישראל לספרות ולדברי מחשבה‪,‬‬ ‫בעריכת א‪.‬א‪ .‬קבק וא‪ .‬שטיינמן‪ ,‬המפעל העצמי של אגודת הסופרים העברים בארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬ת"ש‪ ,‬עמ' ‪.461‬‬ ‫בן־גריון עמנואל‪" ,‬נתן אלתרמן‪' :‬שמחת עניים'" (במדור "עם קריאה ראשונה")‪ ,‬אמר‪,‬‬ ‫‪ ,22.5.1941‬עמ' ‪.2‬‬

‫[ ‪] 851‬‬

‫אלתרמן‬ ‫בן־זכאי טלילה‪" ,‬סטמבול צועקת שיר"‪ ,‬מעריב‪.13.7.1973 ,‬‬ ‫בן־חורין דינה‪" ,‬הערה למשורר"‪ ,‬דבר ("מכתבים למערכת")‪.1.2.1955 ,‬‬ ‫בן־נחום דניאל‪''' ,‬הפרשה' ולקחה"‪ ,‬בשער‪ ,38 ,‬שנה ד‪ ,‬פברואר ‪ ,1961‬עמ' ‪.5-2‬‬ ‫בן־נחום דניאל‪" ,‬על 'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪.20.8.1965 ,‬‬ ‫בן־ראובן שרה‪" ,‬אינני רוצה להפסיד ידיד‪ ,‬שהוא לי הרבה מאוד"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪.31.12.2010‬‬ ‫בנטוב מרדכי‪" ,‬המשטר שנפשו נלקחה"‪ ,‬על המשמר‪.3.7.1953 ,‬‬ ‫בנטוב מרדכי‪" ,‬על הגרעין ועל המוץ"‪ ,‬על המשמר‪.10.7.1953 ,‬‬ ‫בנטוב מרדכי‪" ,‬על אלתרמן‪ ,‬בן־גוריון ופולחן האישיות"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.13.8.1965 ,‬‬ ‫בנטוב מרדכי‪" ,‬על אלתרמן‪ ,‬אנשי־רוח ומערכות ציבוריות"‪ ,‬על המשמר‪.3.9.1965 ,‬‬ ‫בנשלום אברהם‪" ,‬הטור והנטור"‪ ,‬על המשמר (במדור "הדים")‪.10.12.1954 ,‬‬ ‫בר־אל יהודית‪" ,‬מראה הזיקית‪ :‬על 'ספר התיבה המזמרת'"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬בעריכת‬ ‫מנחם דורמן‪ ,‬מוסד אלתרמן והקיבוץ המאוחד‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.279-268‬‬ ‫בר־יהודה ישראל‪" ,‬מכתב גלוי לנתן אלתרמן"‪ ,‬למרחב‪.24.2.1961 ,‬‬ ‫בר־יהודה ישראל‪" ,‬נגלה ונסתר סביב הפרשה"‪ ,‬למרחב‪.10.3.1961 ,‬‬ ‫בראון מנחם‪" ,‬על שירת אלתרמן — פתח דבר לדיון" ("עם חתני 'פרס ישראל' לשנת‬ ‫תשכ"ח")‪ ,‬למרחב ("משא")‪.10.5.1968 ,‬‬ ‫בראלי אבי‪'" ,‬חגיגת קיץ' מאת נתן אלתרמן כמניפסט פרו־מזרחי"‪ ,‬הרצאה בכינוס ה־‬ ‫‪ ,Naph‬ניו־יורק‪( 2008 ,‬בכתובים)‪.‬‬ ‫ברזל הלל‪'" ,‬שירי מכות מצרים' לנתן אלתרמן"‪ ,‬בתוך‪ :‬הפואמה המודרניסטית ביצירת‬ ‫אלתרמן‪ :‬מסות על "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים"‪ ,‬בעריכת זיוה שמיר וצבי לוז‪,‬‬ ‫אוניברסיטת בר־אילן‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.156-147‬‬ ‫ברטוב חנוך‪" ,‬צדק לעת מצוא"‪ ,‬למרחב‪.13.8.1965 ,‬‬ ‫בת־מרים יוכבד‪" ,‬עם ספרו של אלתרמן"‪ ,‬דבר‪.25.2.1938 ,‬‬ ‫בת־מרים יוכבד‪" ,‬נתן אלתרמן"‪ ,‬שירים‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1963 ,‬עמ' ‪.291-290‬‬ ‫גוברין נורית‪" ,‬היא נפלה בשדות‪ :‬על ברברה פרופר משדה־בוקר — שני שירים"‪ ,‬קריאת‬ ‫הדורות‪ :‬ספרות עברית במעגליה‪ ,‬כרך ב‪ ,‬גוונים‪ ,‬תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.224-198‬‬ ‫גולדברג לאה (חתומה‪ :‬עדה גראנט)‪'" ,‬מכות מצרים'" (בתוך "יומן ספרותי")‪ ,‬משמר ("דף‬ ‫לספרות")‪.21.1.1944 ,‬‬ ‫גולומב הרי‪" ,‬בדיות וקניינים — עיונים בשירת אלתרמן"‪ ,‬קשת‪ ,‬חוברת יא‪ ,‬אביב ‪,1961‬‬ ‫עמ' ‪.61-30‬‬ ‫גולומב הרי‪" ,‬לדיוקנו של מעריץ"‪ ,‬דבר‪.1.10.1965 ,‬‬ ‫גולומב הרי‪" ,‬הפוסל במומו"‪ ,‬דבר‪.15.10.1965 ,‬‬ ‫גולומב הרי ותמיר נעמי‪" ,‬דרך חרב כעלמה‪ :‬קריאה ב'אמרה חרב הנצורים' לנתן אלתרמן"‪,‬‬ ‫הספרות‪ ,‬כרך ד‪ ,‬חוברת ‪ ,1‬ינואר ‪ ,1973‬עמ' ‪.88-80‬‬ ‫גור ישראל (חתום‪ :‬י‪ .‬אחי־נחמן)‪" ,‬הרהורים בשולי 'הטור השביעי'"‪ ,‬בשער‪ ,‬גיליון ‪,)28( 8‬‬ ‫‪ ,8.7.1948‬עמ' ‪.6-5‬‬ ‫גורי חיים (חתום‪ :‬חגי)‪'" ,‬על זאת' ועל עוד משהו"‪ ,‬למרחב (במדור "מה אומרים?")‪,‬‬ ‫‪.11.12.1956‬‬ ‫גורי חיים (חתום‪ :‬ח‪.‬ג‪" ,).‬ספר התבה המזמרת"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,33‬‬ ‫‪ ,15.8.1958‬עמ' א‪.‬‬ ‫גורי חיים (חתום‪ :‬חגור)‪" ,‬מודעת ברכה"‪ ,‬למרחב‪.5.8.1960 ,‬‬ ‫גורי חיים‪" ,‬פרקים מוידויי חצות" [ב]‪ ,‬מעריב‪.5.12.1975 ,‬‬ ‫גורי חיים‪" ,‬כמה פגישות עם שירתו"‪ ,‬עם השירה והזמן‪ :‬דפים מאוטוביוגרפיה ספרותית‪,‬‬ ‫כרך ב‪ ,‬מוסד ביאליק‪ ,2008 ,‬עמ' ‪.164-161‬‬

‫[ ‪] 852‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫גורפיין רבקה‪'" ,‬חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן'"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,‬שנה לא‪ ,‬גיליון ‪ ,10-9‬ספטמבר‪-‬‬ ‫אוקטובר ‪ ,1965‬עמ' ‪.358-356‬‬ ‫גיורא משה‪" ,‬היסודות של חשבון נפש‪ :‬עם הופעת 'חגיגת קיץ' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬מעריב‪,‬‬ ‫‪.5.3.1965‬‬ ‫גילולה דבורה‪" ,‬טכס הכתרתו של החולה המדומה בתואר רופא ודרכי עירוב הלשונות‬ ‫אצל מוליר ובתרגומו של אלתרמן"‪ ,‬הספרות‪ ,‬כרך א‪ ,4-3 ,‬סתיו־חורף ‪,1968/1969‬‬ ‫עמ' ‪.536-529‬‬ ‫גילולה דבורה‪" ,‬נתן אלתרמן — הצצה אל מאחורי הפרגוד"‪ ,‬דפים למחקר בספרות‪,9 ,‬‬ ‫תשנ"ד‪ ,‬עמ' ‪.59-58‬‬ ‫גלאי בנימין (חתום‪ :‬ג‪ .‬בנימין)‪" ,‬הזברה"‪ ,‬מעריב (במדור "על קפה הפוך")‪,12.8.1960 ,‬‬ ‫עמ' ‪.7‬‬ ‫גלבוע משה‪" ,‬לישרים תהילה — והגורם לפילוג"‪ ,‬דבר‪.28.7.1965 ,‬‬ ‫גמזו יוסי‪" ,‬שמחת עשירים"‪ ,‬דבר ("על ספסל בשדרה")‪ ,15.6.1962 ,‬עמ' ‪.3‬‬ ‫גמזו יוסי‪" ,‬תוגת עשירים"‪ ,‬מעריב ("ימים ולילות")‪.3.4.1970 ,‬‬ ‫גנס ש‪" ,.‬הארץ בשירתנו החדישה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ה‪.18.5.1938 ,‬‬ ‫גרודזנסקי שלמה‪" ,‬על המשורר הציבורי"‪ ,‬דבר ("מוסף לספרות ולאמנות")‪.25.2.1958 ,‬‬ ‫גרין אברהם‪'" ,‬חגיגת קיץ'"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬כרך לו‪ ,‬גיליון ‪ ,4.5.1965 ,34‬עמ' ‪.24–23‬‬ ‫דור משה‪'" ,‬חוץ מזה — הכל חדש‪' :'...‬חגיגת קיץ' — שיריו החדשים של נתן אלתרמן"‪,‬‬ ‫מעריב‪.5.3.1965 ,‬‬ ‫דור משה‪" ,‬מבעד לעשן‪ ,‬ישר אל השמש"‪ ,‬מעריב‪.3.4.1970 ,‬‬ ‫דורמן מנחם‪" ,‬מקורותיו של 'משפט פיתגורס' ומשמעותו"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ב‪ ,‬בעריכת‬ ‫מנחם דורמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪ ,1979 ,‬עמ' ‪.336-291‬‬ ‫דיין משה‪" ,‬הקול וההד"‪ ,‬מגש הכסף‪ :‬מבחר שירים‪ ,‬הוצאת משרד הבטחון‪ ,‬תשל"ד‪,‬‬ ‫ עמ' ‪.7-5‬‬ ‫דר יעל‪" ,‬החג חוזר הביתה"‪ ,‬הארץ (גלריה)‪.13.12.2009 ,‬‬ ‫הורוביץ יעקב‪" ,‬למקרא שיריו החדשים של נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪.21.6.1957‬‬ ‫הורוביץ יעקב‪" ,‬ממתתיהו שוהם עד נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪.26.2.1965 ,‬‬ ‫המאירי אביגדור‪" ,‬מעבר לחוט הסקרא"‪ ,‬דבר ("מוסף לשבתות ולמועדים")‪.28.4.1939 ,‬‬ ‫הרסגור מ‪" ,.‬סופרים רכובים על תותח"‪ ,‬קול העם ("לספרות אמנות ובקרת")‪.16.11.1956 ,‬‬ ‫וייסמן זאב‪" ,‬אבחת החרב והמית־היונה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ז‪ ,‬גיליון ‪,29.11.1957 ,50‬‬ ‫עמ' א‪.‬‬ ‫ויץ יחיעם‪" ,‬נתן אלתרמן וגרמניה‪ :‬עמדתו כלפי המגעים עמה על רקע יחסיו עם משה‬ ‫שרת"‪ ,‬ישראל‪ ,2004 ,5 ,‬עמ' ‪.122-99‬‬ ‫זוסמן עזרא (חתום‪ :‬ע‪.‬ז‪" ,).‬עם פרס־השירה לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬עתים‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬מס' ‪,16‬‬ ‫‪ ,23.1.1947‬עמ' ‪.1‬‬ ‫זך נתן‪ ,‬הרצאת נעילה של ימי העיון לזכרו של נתן אלתרמן שנערכו באוניברסיטת‬ ‫ תל־אביב‪ ,‬חנוכה תשנ"ד‪.‬‬ ‫זכאי דוד (חתום‪ :‬ז‪ .‬דויד)‪" ,‬קצרות"‪ ,‬דבר‪.12.8.1960 ,‬‬ ‫זכאי דוד (חתום‪ :‬ז‪ .‬דויד)‪" ,‬שירי אהבה עתיקים"‪ ,‬דבר‪.26.8.1960 ,‬‬ ‫זמורה ישראל‪'" ,‬כוכבים בחוץ'"‪ ,‬הארץ‪.11.3.1938 ,‬‬ ‫זמורה י‪'" ,.‬שמחת עניים' לנתן אלתרמן"‪ ,‬מחברות לספרות‪ ,‬א‪ ,‬מחברת ג‪-‬ד‪ ,‬אפריל ‪,1941‬‬ ‫עמ' ‪.102-101‬‬ ‫זמורה ישראל‪" ,‬משהו על שירת נ' אלתרמן (עם קבלת פרס רופין לספרות יפה)"‪ ,‬לאחדות‬ ‫העבודה‪ ,‬שנה ג‪ ,‬גיליון ‪ ,30.1.1947 ,128‬עמ' ‪.3‬‬

‫[ ‪] 853‬‬

‫אלתרמן‬ ‫זמורה ישראל‪" ,‬שירי 'הטור השביעי' לנתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪.16.4.1948 ,‬‬ ‫זמורה ישראל (חתום‪ :‬י‪ .‬זה)‪" ,‬שולחן הספרים שלי"‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא")‪.4.6.1954 ,‬‬ ‫זמורה י‪" ,.‬מציאותנו בשירה‪ :‬עם הופעת 'עיר היונה' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪.21.6.1957 ,‬‬ ‫זמורה ישראל‪" ,‬שירים המחנכים לשירה‪ :‬על 'ספר התיבה המזמרת' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬דבר‪,‬‬ ‫‪.17.10.1958‬‬ ‫זמורה ישראל‪'" ,‬חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן"‪ ,‬דבר (דבר לספרות ולאמנות)‪.26.2.1965 ,‬‬ ‫זנדבנק שמעון‪" ,‬שני המשכים"‪ ,‬אמות‪ ,‬שנה ג‪ ,‬חוברת ה‪ ,‬אפריל‪-‬מאי ‪ ,1965‬עמ' ‪.88-83‬‬ ‫חבר חנן‪" ,‬הציה הסרבנית ויד־הברזל המושלת‪ :‬עיון ב'שירים על ארץ הנגב'"‪ ,‬מחברות‬ ‫אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪ ,‬מוסד אלתרמן והקיבוץ המאוחד‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.226-209‬‬ ‫חבר חנן‪" ,‬הטור השביעי ומלחמת ‪ ,"1948‬המרחב הציבורי (כתב עת לפוליטיקה וחברה)‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,3‬סתיו ‪ ,2009‬עמ' ‪.3‬‬ ‫חכלילי בנימין‪" ,‬על שליחותה של שירה ו'עיר היונה'"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ז‪ ,‬גיליון ‪,37‬‬ ‫‪ ,30.8.1957‬עמ' א‪.‬‬ ‫חלפי אברהם‪" ,‬על המשורר"‪ ,‬בשער‪ ,‬גיליון ‪ ,22.4.1948 ,)23( 3‬עמ' ‪.4‬‬ ‫חפר חיים‪" ,‬אלתרמן"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.3.4.1970 ,‬‬ ‫טלמון יעקב‪" ,‬תשובה לנתן אלתרמן"‪ ,‬מעריב‪.23.12.1969 ,‬‬ ‫טמיר נח‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬דבר‪.2.4.1954 ,‬‬ ‫יאפע מרדכי‪" ,‬די צייט־און צייטונג־לידער פון נתן אלטערמאן"‪ ,‬די גאלדענע קייט‪ ,‬מס' ‪,19‬‬ ‫‪ ,1954‬עמ' ‪.122-118‬‬ ‫יהודאי ש‪'" ,.‬עיר היונה'"‪ ,‬דבר‪.28.6.1957 ,‬‬ ‫יניב שלמה‪" ,‬עיונים בספר 'בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד' בתרגומו של‬ ‫נתן אלתרמן"‪ ,‬דפים למחקר בספרות‪ ,1989 ,5/6 ,‬עמ' ‪.155-133‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪" ,.‬הפזמון והשיר"‪ ,‬מולד‪ ,‬כרך ב‪ ,‬חוברת ‪ ,9‬דצמבר ‪ ,1948‬עמ' ‪.187-186‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪" ,.‬דרך שירו של נתן אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪" ;19.7.1957 ,‬רשמים ראשונים מ'עיר‬ ‫היונה'"‪ ,‬שם‪" ;26.7.1957 ,‬מוטיבים בשירת אלתרמן"‪ ,‬שם‪.2.8.1957 ,‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪" ,.‬שירי התבה המזמרת"‪ ,‬על המשמר‪.8.8.1958 ,‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪" ,.‬שירי המינסטרלים"‪ ,‬על המשמר‪.16.10.1959 ,‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪'" ,.‬כתבים' של אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪.7.6.1962 ,‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪" ,.‬מולייר שלנו"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך כה‪ ,‬חוברת ד‪-‬ה‪ ,‬ספטמבר‪-‬אוקטובר ‪,1967‬‬ ‫ עמ' ‪.317-312‬‬ ‫יפה מרדכי‪" ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬חתן פרס ביאליק"‪ ,‬הבקר‪.10.1.1958 ,‬‬ ‫יציב יצחק‪" ,‬משורר האקטואליה‪ :‬עם 'שירי מכות מצרים'"‪ ,‬דבר‪.7.4.1944 ,‬‬ ‫ירושלמי דורית‪" ,‬הטקסט של אלתרמן‪ ,‬הקול 'האותנטי' והגוף 'האחר'‪ :‬כוכבות על במת‬ ‫ה'לי־לה־לו' (‪ ,")1947-1944‬ניתן כהרצאה בקונגרס העולמי החמישה עשר למדעי‬ ‫היהדות‪ ,‬אוגוסט ‪( 2009‬בדפוס)‪.‬‬ ‫כידן אהרן‪'" ,‬כי נעלמה עילת דברים ואחריתם'‪ :‬עיון ב'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן"‪ ,‬מולד‪,‬‬ ‫כרך כג‪ ,‬חוברת ‪ ,200-199‬מאי‪-‬יוני ‪ ,1965‬עמ' ‪ ,68-63‬חזר ונדפס בתוך‪ :‬נתן אלתרמן‪:‬‬ ‫מבחר מאמרי ביקורת על שירתו‪ ,‬בעריכת אורה באומגרטן‪ ,‬עם עובד‪ ,1971 ,‬עמ' ‪.68-63‬‬ ‫כנעני דוד‪'" ,‬שמחת עניים'"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬מס' ‪( 28‬שנה עשירית)‪ ,9.7.1941 ,‬עמ' ‪.9‬‬ ‫גרסה מורחבת של מאמרו של כנעני נכללת בספרו בינם לבין זמנם‪ ,‬ספרית פועלים‪,‬‬ ‫‪ ,1955‬עמ' ‪.254-220‬‬ ‫כנעני דוד‪" ,‬כאור יהל"‪ ,‬על המשמר‪.14.5.1954 ,‬‬ ‫כצנלסון רחל‪" ,‬שירי זמננו ('שמחת עניים' ו'שירי מכות מצרים' לנ‪ .‬אלתרמן)"‪ ,‬דבר‬ ‫הפועלת‪ ,13.7.1944 ,‬עמ' ‪ ;107-106‬חזר ונדפס‪ :‬מסות ורשימות‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תש"ו‪,‬‬ ‫ עמ' ‪.181-177‬‬

‫[ ‪] 854‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫כצנלסון־שזר רחל‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,‬שנה כ‪ ,‬מס' ‪ ,4‬ניסן תשי"ד‪ ,‬עמ' ‪.86-85‬‬ ‫כרמל־יונתן נילי‪" ,‬עמוד השחר קם"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך סח‪ ,‬גיליון ‪ ,1994 ,6‬עמ' ‪.8-3‬‬ ‫ל‪" ,.‬שירה בכנסת"‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא")‪.20.5.1949 ,‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬אנטומיה של מהפכה"‪ ,‬השופר והחרב‪ :‬מסות על נתן אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‬ ‫ומוסד אלתרמן‪ ,1983 ,‬עמ' ‪.102-90‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬יסודות הבלדה בשירי 'הטור השביעי'"‪ ,‬השופר והחרב‪ :‬מסות על נתן אלתרמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן‪ ,1983 ,‬עמ' ‪.74-51‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬תו מגעה של אושוויץ‪ :‬על סוגיית ישראל־גרמניה בכתבי נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪.27.4.1984‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬פנקסי העבודה של אלתרמן כמקור להבנת דרכו הספרותית והפוליטית בשנות‬ ‫המדינה"‪ ,‬דברי הקונגרס העולמי התשיעי למדעי היהדות‪ ,‬חטיבה ג (היצירה היהודית‬ ‫הרוחנית)‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪.384-379‬‬ ‫לאור דן‪'" ,‬מגש הכסף'‪ :‬סיפור וסיפור שכנגד"‪ ,‬המאבק על הזיכרון‪ :‬מסות על ספרות‪ ,‬חברה‬ ‫ותרבות‪ ,‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,‬תשס"ט‪ ,‬עמ' ‪.141-110‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬נתן אלתרמן בימי פרשת לבון"‪ ,‬המאבק על הזיכרון‪ :‬מסות על ספרות‪ ,‬חברה‬ ‫ותרבות‪ ,‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪ ,‬תשס"ט‪ ,‬עמ' ‪.218-180‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬התחת ירושלים תל־אביב?"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪.2.10.2009 ,‬‬ ‫לאור דן‪" ,‬סופר צעיר קם לשפוט בין הכותל ובין הנער והוא מחליט להחיות את הנער‬ ‫ולהמית את הכותל"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪.19.4.2010 ,‬‬ ‫לאזר דוד (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬הכתם הלבן"‪ ,‬מעריב‪.14.9.1951 ,‬‬ ‫לאזר דוד (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬עוד יסופר"‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא")‪.19.10.1956 ,‬‬ ‫לאזר דוד (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬עם 'עיר היונה'"‪ ,‬מעריב ("ספרא וסייפא")‪.28.6.1957 ,‬‬ ‫לאזר דוד (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬התבה המזמרת"‪ ,‬מעריב‪.8.8.1958 ,‬‬ ‫לאזר דוד (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬בלדות ישנות"‪ ,‬קשת‪ ,‬שנה ב‪ ,‬חוברת א‪ ,1959 ,‬עמ' ‪.185-184‬‬ ‫לאזר דוד (חתום‪ :‬ד‪.‬ל‪" ,).‬בארבעה כרכים"‪ ,‬מעריב‪.7.6.1962 ,‬‬ ‫לוין ורה (חתומה‪ :‬ו‪.‬ל‪" ,).‬לקראת הופעת ספר שירים חדש של נתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪.14.6.1957‬‬ ‫ליפשיץ משה‪ ,‬גולדברג לאה‪" ,‬מכתבים בפרהסיה"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ו‪.25.5.1938 ,‬‬ ‫מ‪.‬י‪" ,.‬כוכבים בחוץ"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך ב‪ ,‬תרצ"ד‪-‬תרצ"ח‪ ,‬גיליון י‪-‬יא‪ ,‬עמ' ‪.83‬‬ ‫מס"א‪" ,‬פרס ביאליק"‪ ,‬דבר (מוסף לספרות ולאמנות)‪.10.1.1958 ,‬‬ ‫מ‪.‬ע‪.‬ר‪'" ,.‬כוכבים בחוץ'"‪ ,‬העולם‪ ,‬כרך כו‪ ,‬גיליון לח‪ ,26.5.1938 ,‬עמ' ‪.740‬‬ ‫מאור יצחק‪" ,‬מים נגד אבנים"‪ ,‬דבר‪.14.2.1955 ,‬‬ ‫מגד אהרן (חתום‪ :‬א‪.‬מ‪" ,).‬מול 'עיר היונה'"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ז‪ ,‬גיליון ‪,21.6.1957 ,27‬‬ ‫עמ' א‪.‬‬ ‫מגד אהרן (חתום‪ :‬א‪.‬מ‪" ,).‬שתי ערים‪ :‬עם פרס ביאליק לספרות"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ח‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,10.1.1958 ,2‬עמ' א‪.‬‬ ‫מגד אהרן (חתום‪ :‬א‪.‬מ‪" ,).‬חגיגה ומריבה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪,7.5.1965 ,19‬‬ ‫עמ' א‪.‬‬ ‫מגד אהרן‪" ,‬אלתרמן ושירת קו הקץ"‪ ,‬שולחן הכתיבה‪ :‬קובץ מאמרים בענייני ספרות‪ ,‬עם‬ ‫עובד‪ ,1989 ,‬עמ' ‪.251-244‬‬ ‫מגד מתי‪" ,‬על האמת ההיסטורית והסמלים החיים"‪ ,‬דבר‪.12.8.1955 ,‬‬ ‫מגד מתי‪" ,‬שליחותה של שירה (מעין מכתב גלוי לנתן אלתרמן)"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה‬ ‫ז‪ ,‬גיליון ‪ ,9.8.1957 ,34‬עמ' א‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫מגד מתי‪" ,‬שירת אלתרמן ועולם הבלדה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ט‪ ,‬גיליון ‪,21.8.1959 ,34‬‬ ‫עמ' א‪ ,‬ב‪.‬‬

‫[ ‪] 855‬‬

‫אלתרמן‬ ‫מיכלי ב‪.‬י‪'" ,.‬הטור השביעי' ומשוררו"‪ ,‬זמנים‪ ,‬מוסף לשבת‪ ;3.9.1954 ,‬חזר ונדפס בספרו‬ ‫מסה ופולמוס‪ ,‬אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה‪ ,1973 ,‬עמ' ‪.54-52‬‬ ‫מיכלי ב‪.‬י‪" ,.‬הנער־המשורר"‪ ,‬מאזנים‪ ,)5-4( 32 ,‬אפריל‪-‬מאי ‪ ,1971‬עמ' ‪.434-427 ;346-341‬‬ ‫ חזר ונדפס בספרו מסה ופולמוס‪ ,‬אגודת הסופרים העברים ליד הוצאת מסדה‪,1973 ,‬‬ ‫עמ' ‪.51-27‬‬ ‫מירון דן‪" ,‬הסער והפרץ שנכבשו"‪ ,‬מעריב‪.15.3.1974 ,‬‬ ‫מירון דן‪" ,‬שירת הגדול והבינה בתחילתה"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ב‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪ ,1979 ,‬עמ' ‪.253-201‬‬ ‫מירון דן‪" ,‬הפנים בראי המגש‪' :‬מגש הכסף' והטור השביעי במלחמת העצמאות"‪ ,‬נוגע‬ ‫בדבר‪ :‬מסות על ספרות תרבות חברה‪ ,‬זמורה ביתן‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.160-129‬‬ ‫מלכין ד‪.‬ב‪" ,.‬כל עוד זה העולם את שיריו לא ירצח‪ ,"...‬בשער‪ ,‬גיליון ‪,22.4.1948 ,)23( 3‬‬ ‫עמ' ‪.5-4‬‬ ‫מלכין יעקב‪" ,‬על השיר שבטור"‪ ,‬בשער‪ ,‬גיליון ‪ ,22.4.1948 ,)23( 3‬עמ' ‪.8 ,4‬‬ ‫מניה‪" ,‬עוד משהו על שירי נ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬משא (מדור "מכתבים למערכת")‪,19.9.1952 ,‬‬ ‫עמ' ‪.2‬‬ ‫מר יחיאל‪" ,‬עם 'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן‪ :‬מלים ראשונות"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪,8‬‬ ‫‪ ,19.2.1965‬עמ' א‪.‬‬ ‫מרגלית יריב‪" ,‬השביעי והשישה"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪.27.8.1954 ,‬‬ ‫נאור מרדכי‪" ,‬מן העתון אל השיר‪ :‬החידה מאילו מדברי וייצמן נטל אלתרמן את הביטוי‬ ‫'מגש הכסף' – פוענחה"‪ ,‬קשר‪ ,‬מס' ‪ ,1994 ,15‬עמ' ‪.77-72‬‬ ‫נאור מרדכי‪" ,‬מה נתן יונתן לאלתרמן"‪ ,‬מוסף הארץ‪.13.8.2010 ,‬‬ ‫נהור אשר‪" ,‬אלתרמן והבלדה האנגלית"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.28.8.1959 ,‬‬ ‫נורמן יצחק‪" ,‬לאור הכוכבים בחוץ"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון א‪.15.4.1938 ,‬‬ ‫נחמה י‪.‬ב‪" ,.‬בין נוסח ראשון לנוסח אחרון"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך לו‪ ,‬חוברת ‪ ,5-4‬מרס‪-‬אפריל‬ ‫‪ ,1973‬עמ' ‪.299-298‬‬ ‫ניימן י‪.‬מ‪" ,.‬בשולי 'הטור השביעי' לנתן אלתרמן (שרטוטים)"‪ ,‬דבר‪.23.4.1948 ,‬‬ ‫ניצן שלמה‪" ,‬על הטור"‪ ,‬בשער‪ ,‬גיליון ‪ ,22.4.1948 ,)23( 3‬עמ' ‪.4‬‬ ‫ניצן שלמה‪" ,‬תיבת הפלאים של נתן אלתרמן"‪ ,‬משמר לילדים‪ ,‬שנה יג‪ ,‬חוברת ‪,49‬‬ ‫‪ ,28.8.1958‬עמ' ‪.795-794‬‬ ‫נצר אלי‪" ,‬העיר הלבנה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪.3.8.1962 ,‬‬ ‫סבוראי רחל‪" ,‬מכתב גלוי לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪.5.2.1953 ,‬‬ ‫שטוק (סדן) דב‪" ,‬על זאת"‪ ,‬דבר‪ ;18.3.1949 ,‬חזר ונדפס בספרו‪ :‬אבני־בדק על ספרותנו‪,‬‬ ‫מסדה ואגפיה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשכ"ב‪ ,‬עמ' ‪.233-229‬‬ ‫סדן דב‪" ,‬מפנים לתיבה"‪ ,‬לשוננו לעם‪ ,‬מחזור י‪ ,‬קונטרס ה‪-‬ו‪ ,‬ניסן‪-‬אייר תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪;156-149‬‬ ‫ "מפנים לתיבה (סיום)"‪ ,‬לשוננו לעם‪ ,‬מחזור י‪ ,‬קונטרס ז‪ ,‬סיוון תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪ ;204-195‬חזר‬ ‫ונדפס‪" :‬עם ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬אבני שעשוע‪ ,‬א‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תשמ"ג‪ ,‬עמ' ‪.113-104‬‬ ‫סדן דב‪" ,‬בין שמדי לשלמי"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬א‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד אלתרמן‪ ,‬תשל"ז‪,‬‬ ‫עמ' ‪.247-230‬‬ ‫סדן דב‪" ,‬במבואי עיר היונה"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬שנה נא‪ ,‬גיליון ‪ ,7.1.1958 ,15‬עמ' ‪;20-18‬‬ ‫חזר ונדפס בספרו‪ :‬בין דין לחשבון‪ ,‬דביר‪ ,1963 ,‬עמ' ‪.130-124‬‬ ‫סנה י‪'" ,.‬כוכבים בחוץ'"‪ ,‬בוסתנאי‪ ,‬שנה י‪ ,‬גיליון ב‪ ,4.5.1938 ,‬עמ' ‪.21-20‬‬ ‫עובדיהו מרדכי‪" ,‬שירה של שחרית" ("על שירי אלתרמן")‪ ,‬מאזנים‪ ,‬ז‪ ,‬חוברת א‪ ,‬ניסן‬ ‫תרצ"ח‪ ,‬עמ' ‪.144-142‬‬ ‫עובדיהו מרדכי‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬שנה מא‪ ,‬גיליון ‪ ,21.9.1948 ,51‬עמ' ‪.14‬‬ ‫עופר אבנר‪" ,‬האם תהיי אתי?"‪ ,‬מוסף הארץ (במדור "תגובות")‪ ,8.8.1997 ,‬עמ' ‪.4‬‬

‫[ ‪] 856‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫עמית יעקב‪" ,‬דברים אחדים אל בעל 'הטור' (מכתב גלוי אל נ‪ .‬אלתרמן)"‪ ,‬על המשמר‪,‬‬ ‫‪.28.3.1952‬‬ ‫ערפלי בעז‪" ,‬מ'אבני בהו' ל'כוכבים בחוץ' – השפעה‪ ,‬התמודדות‪ ,‬התעצמות"‪ ,‬חדוות‬ ‫ההשוואה‪ :‬תמורות בשירה העברית המודרנית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,2004 ,‬עמ' ‪.228-142‬‬ ‫פורת אלישע‪'" ,‬אל תתנו להם רובים' – מקור השראה אפשרי"‪ ,‬אתר נתן אלתרמן‪:‬‬ ‫‪http://www.alterman.org.il/LinkClick.aspx?fileticket=8hcKedcJZHM%3d&tabi‬‬ ‫‪d=65&mid=455‬‬ ‫פלדי א‪" ,.‬נתן א‪ .‬נכון למלחמת עולם"‪ ,‬קול העם ("לספרות אמנות ובקרת")‪.23.11.1956 ,‬‬ ‫פנואלי ש"י‪" ,‬ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך ח‪ ,‬חוברת א‪ ,‬דצמבר ‪ ,1958‬עמ' ‪.51-50‬‬ ‫צ‪.‬ר‪'" ,.‬כוכבים בחוץ'" (במדור "בשדה ספר")‪ ,‬גליונות‪ ,‬כרך ז‪ ,‬חוברת א (לז)‪ ,‬אדר ב'‬ ‫תרצ"ח‪ ,‬עמ' ‪.70-69‬‬ ‫צבי עזה‪" ,‬מסעו של אבא נלחם לחופש"‪ ,‬כרמל‪ :‬כתב־עת לשירה‪ ,‬סתיו ‪ ,2010‬מס' ‪,15‬‬ ‫ עמ' ‪.77-60‬‬ ‫צורית אידה‪" ,‬דמעת החפים מחטא‪ :‬האב‪ ,‬הבן והעלמה ב'שירי מכות מצרים'"‪ ,‬בתוך‪:‬‬ ‫הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן‪ :‬מסות על "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים"‪,‬‬ ‫בעריכת זיוה שמיר וצבי לוז‪ ,‬אוניברסיטת בר־אילן‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.34-25‬‬ ‫צמח שלמה‪" ,‬חירות פיוטית"‪ ,‬הארץ‪.26.1.1951 ,‬‬ ‫קומם אהרן‪" ,‬המשורר והמנהיג‪ :‬ביאליק ואחד־העם‪ ,‬אלתרמן ובן־גוריון"‪ ,‬אלתרמן ויצירתו‪,‬‬ ‫ערכו מנחם דורמן ואהרן קומם‪ ,‬אוניברסיטת בן־גוריון‪ ,‬הקיבוץ המאוחד ומוסד‬ ‫אלתרמן‪ ,1989 ,‬עמ' ‪.87-47‬‬ ‫קורצווייל ברוך‪" ,‬הערות ל'עיר היונה'"‪ ,‬הארץ‪ ;10.4.1958 ;4.4.1958 ,‬חזר ונדפס בספרו‪:‬‬ ‫בין חזון לבין האבסורדי‪ ,‬שוקן‪ ,‬תשל"ג‪ ,‬עמ' ‪.211-191‬‬ ‫קורצווייל ברוך‪" ,‬ה־‪ Condition Humaine‬בשירה הפרסונאלית לנתן אלתרמן"‪ ,‬דבר‬ ‫("מוסף לספרות ולאמנות")‪ .31.7.1959 ,‬המאמר בשלמותו נדפס מאוחר יותר במאסף‪:‬‬ ‫דברי ביקורת וספרות‪ ,‬כרך א‪ ,‬תש"ך‪ ,‬עמ' ‪ ,125-101‬וכן בספרו‪ :‬בין חזון לבין האבסורדי‪,‬‬ ‫שוקן‪ ,‬תשכ"ו‪ ,‬עמ' ‪.257-202‬‬ ‫קיסרי אורי‪" ,‬בונים מפתה את אלתרמן" (במדורו "הטיוטות שלי")‪ ,‬מעריב ("ימים ולילות")‪,‬‬ ‫‪.26.9.1969‬‬ ‫קליין (יונתן) נתן‪" ,‬על המשורר"‪ ,‬בשער‪ ,‬גיליון ‪ ,22.4.1948 ,)23( 3‬עמ' ‪.4‬‬ ‫קניוק יורם‪" ,‬קינת אהבה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪ ,16.4.1965 ,16‬עמ' ‪.11‬‬ ‫קצנלסון גדעון‪'" ,‬ספר התיבה המזמרת' לנ‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,46‬‬ ‫‪ ,7.11.1958‬עמ' ‪.6 ,5‬‬ ‫קרוא ברוך‪" ,‬התיבה המזמרת של אלתרמן"‪ ,‬הבקר‪.1.8.1958 ,‬‬ ‫קרטון־בלום רות‪" ,‬חיוך ראשון – ושני‪ :‬תמורות בפואטיקה האלתרמנית"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪,‬‬ ‫א‪ ,1977 ,‬עמ' ‪.229-203‬‬ ‫קרטון־בלום רות‪" ,‬עלבון תחיית העם‪ :‬אלתרמן ו'ישראל האחרת'"‪ ,‬אתגר הריבונות‪:‬‬ ‫יצירה והגות בעשור הראשון למדינה‪ ,‬בעריכת מרדכי בר־און‪ ,‬יד יצחק בן־צבי‪,1999 ,‬‬ ‫ עמ' ‪.367-363‬‬ ‫קריב אברהם‪'" ,‬כוכבים בחוץ' ('על שירי אלתרמן')"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך ז‪ ,‬חוברת א‪ ,‬ניסן תרצ"ח‪,‬‬ ‫עמ' ‪.143-142‬‬ ‫קרינקין יפה‪" ,‬התבה המזמרת"‪ ,‬אורים להורים‪ ,‬כרך ז‪ ,‬גיליון ‪ ,)74( 1‬ינואר ‪,1959‬‬ ‫ עמ' ‪.27-26‬‬ ‫קריץ ראובן‪" ,‬בפרסום חוקר‪ :‬של מי 'גדודי האש?"‪ ,‬ערב רב‪ :‬על ספרים סופרים וסוגיות‬ ‫ספרות‪ ,‬הוצאת פורה‪ ,1990 ,‬עמ' ‪.148-133‬‬ ‫קרמר ש‪'" ,.‬עיר היונה' לנתן אלתרמן"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪.10.1.1958 ,‬‬

‫[ ‪] 857‬‬

‫אלתרמן‬ ‫קשב־קלוגמן שבתאי (חתום‪ :‬ק‪ .‬ש‪" ,).‬היהודי האלמוני"‪ ,‬דבר‪.3.5.1954 ,‬‬ ‫רבי יעקב‪" ,‬פרסים על הוויתור"‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות ולאמנות")‪.3.5.1968 ,‬‬ ‫רוזנבלום הרצל‪" ,‬נתן אלתרמן"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.29.3.1970 ,‬‬ ‫רוזנברג סוניה‪" ,‬ספרייתו של אלתרמן"‪ ,‬מחברות אלתרמן‪ ,‬ג‪ ,‬בעריכת מנחם דורמן‪ ,‬מוסד‬ ‫אלתרמן והקיבוץ המאוחד‪ ,1981 ,‬עמ' ‪.172-171‬‬ ‫רוטנשטרייך נתן‪" ,‬בירור על דרכי בירור"‪ ,‬דבר‪.17.2.1961 ,‬‬ ‫רוטנשטרייך נתן‪" ,‬פולמוס במקום חשבון נפש"‪ ,‬דבר‪.3.3.1961 ,‬‬ ‫שביד אליעזר‪" ,‬על 'חגיגת קיץ' לנתן אלתרמן‪ :‬מן הקצה אל האמצע"‪ ,‬למרחב ("משא")‪,‬‬ ‫גיליון ‪ ,23.4.1965 ,17‬עמ' א‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫שביד אליעזר‪" ,‬שירי עיר נצורה‪" :‬על 'שירי מכות מצרים'"‪ ,‬בתוך‪ :‬הפואמה המודרניסטית‬ ‫ביצירת אלתרמן‪ :‬מסות על "שמחת עניים" ו"שירי מכות מצרים"‪ ,‬בעריכת זיוה שמיר‬ ‫וצבי לוז‪ ,‬אוניברסיטת בר־אילן‪ ,1991 ,‬עמ' ‪.124-109‬‬ ‫שוהם חיים‪" ,‬פתיחה לדיון בשיריו החדשים של אלתרמן"‪ ,‬הבקר‪" ;26.2.1965 ,‬עיון שני‬ ‫בשיריו החדשים של אלתרמן"‪ ,‬שם‪.19.3.1965 ,‬‬ ‫שוורץ עזריאל (לימים‪ :‬אוכמני)‪" ,‬על תפאורות ועל אדם"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ז‪ ,‬חוברת‬ ‫‪ ,15.8.1938 ,16‬עמ' ‪ ;11-7‬חזר ונדפס בספרו‪ :‬לעבר האדם‪ :‬דברים בשולי ספרים והזמן‪,‬‬ ‫ספרית פועלים‪ ,‬מדע לכל‪ ,‬הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪ ,1953 ,‬עמ' ‪.175-167‬‬ ‫שחם חיה‪" ,‬בין דין לחשבון־נפש‪ :‬נתן אלתרמן על פרשת הטבח בכפר קאסם"‪ ,‬מחקרי‬ ‫משפט‪ ,2002 ,)2-1( 18 ,‬עמ' ‪.416-399‬‬ ‫שטוק דב – ראו‪ :‬סדן דב‬ ‫שלו מרדכי‪" ,‬המשורר ושירו"‪ ,‬המעש‪ ,‬גיליון סח‪ ,‬כסלו תש"ח‪ ,‬עמ' ‪.816-815‬‬ ‫ש[לו] מרדכי‪" ,‬חרוזי נתן אלתרמן על ארץ הנגב"‪ ,‬סולם‪ ,‬גיליון ז‪ ,‬מרחשוון תש"י‪ ,‬עמ' ‪.20-18‬‬ ‫שלו מרדכי‪" ,‬משטורם אונד דראנג לדראנג נאך אוסטן"‪ ,‬הארץ‪.23.11.2001 ,‬‬ ‫שמיר זיוה‪" ,‬מלחמת הצייה בארץ הנושבת‪ :‬עיון מחודש ב'שירים על ארץ הנגב'"‪ ,‬על עת‬ ‫ועל אתר‪ :‬פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1999 ,‬עמ' ‪.201-175‬‬ ‫שמיר זיוה‪'" ,‬מריבת קיץ'‪ :‬תשובת אלתרמן ל'כנענים'"‪ ,‬על עת ועל אתר‪ :‬פואטיקה‬ ‫ופוליטיקה ביצירת אלתרמן‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1999 ,‬עמ' ‪.250-235‬‬ ‫שמיר זיוה‪" ,‬משא התוכחה של נתן אלתרמן מנקודת תצפיתו של שופט"‪ ,‬גג‪,2011 ,25 ,‬‬ ‫עמ' ‪.14-5‬‬ ‫שמיר משה‪" ,‬ראיתי את אלתרמן"‪ ,‬בשער‪ ,‬גיליון ‪ ,22.4.1948 ,)23( 3‬עמ' ‪.4‬‬ ‫שמיר משה‪" ,‬תשובה לנתן א‪ .‬ולז‪ .‬דויד"‪ ,‬דבר‪.1.1.1952 ,‬‬ ‫שמיר משה‪" ,‬על איש־הרוח ועל עוז־הרוח"‪ ,‬משא‪ ,24.1.1952 ,)14( 2 ,‬עמ' ‪.1‬‬ ‫שמיר משה‪" ,‬האמת‪ ,‬רק האמת‪ ,‬כל האמת!"‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות"‪ ,‬במדור "קולמוס‬ ‫מהיר")‪.22.2.1957 ,‬‬ ‫שמיר משה‪" ,‬הזמר הנודד"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,20.6.1957 ,25‬עמ' ‪ ;13 ,9-8‬חזר ונדפס‬ ‫בקולמוס מהיר‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1960 ,‬עמ' ‪.117-110‬‬ ‫שמיר משה‪" ,‬כליל יופי"‪ ,‬מעריב‪ ;9.10.1959 ,‬חזר ונדפס בספרו ענין אישי עם ‪ 35‬משוררים‪,‬‬ ‫עם עובד‪ ,1987 ,‬עמ' ‪.181-177‬‬ ‫שפר חנן‪" ,‬הניגון הישן חוזר"‪ ,‬רימון‪ ,‬גיליון חג השבועות‪ ,3.6.1957 ,‬עמ' ‪.7-6‬‬ ‫שרירא שושנה‪" ,‬ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬החינוך‪ ,‬כרך לא‪ ,‬חוברת ג‪ ,‬טבת תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪.232-230‬‬ ‫שרת משה‪" ,‬תשובה למשורר"‪ ,‬דבר‪ ;3.10.1952 ,‬חזר ונדפס‪ :‬פולמוס השילומים‪ :‬משה‬

‫שרת במערכות המשא־ומתן על הסכם השילומים מגרמניה — קובץ פרוטוקולים‬

‫ומסמכים ‪ ,1953-1950‬בעריכת יעקב שרת‪ ,‬העמותה למורשת משה שרת‪,2007 ,‬‬ ‫עמ' ‪.844-838‬‬ ‫תורן חיים‪" ,‬הטור השביעי"‪ ,‬הפועל הצעיר‪ ,‬שנה מז‪ ,‬גיליון ‪ ,1.6.1954 ,40-39‬עמ' ‪.19‬‬

‫[ ‪] 858‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫"מסיבה תרבותית"‪ ,‬ילקוט הכזבים‪ ,‬שמעו ורשמו דן בן אמוץ‪ ,‬חיים חפר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫‪ ,1956‬עמ' ‪.98-97‬‬ ‫"ספר התיבה המזמרת"‪ ,‬דבר לילדים‪ ,‬כרך כח‪ ,‬חוברת ‪ ,5.8.1958 ,46‬עמ' ‪( 7‬חתום‪ :‬אות)‪.‬‬

‫ביקורות תאטרון‬

‫אברהמי יצחק‪" ,‬פונדק מלא שירה‪' :‬פונדק הרוחות' לנתן אלתרמן בתאטרון הקאמרי"‪,‬‬ ‫מעריב ("ימים ולילות")‪.21.12.1962 ,‬‬ ‫אוהד מיכאל‪" ,‬שיר הזקנה בפונדק"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,21.12.1962 ,51‬עמ' ‪.9 ,8‬‬ ‫אוהד מיכאל‪" ,‬המלך וכפילו"‪ ,‬הארץ‪.7.8.1964 ,‬‬ ‫אוריאל א‪'" ,.‬מאז ועד היום' — ערב מערכונים"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.12.1.1945 ,‬‬ ‫אורן רחל‪" ,‬המלחמה נגמרה — וההצגה נמשכת"‪ ,‬דבר‪.30.6.1967 ,‬‬ ‫בושס הדה‪" ,‬משפט פיתגורס"‪ ,‬הארץ‪.5.10.1965 ,‬‬ ‫בושס הדה‪" ,‬יונה ואילי בשוק המציאות"‪ ,‬הארץ‪.9.1.1966 ,‬‬ ‫בושס הדה‪" ,‬עט הזהב משכתב את מגילת אסתר"‪ ,‬הארץ ("כוכבים ומזלות")‪.13.1.1966 ,‬‬ ‫בושס הדה‪" ,‬בסוד הבינוניות‪ :‬מזלם של פזמונים"‪ ,‬הארץ‪.11.8.1969 ,‬‬ ‫בן־עמי נחמן‪" ,‬ארבעה משוררים משובבים את הנפש"‪ ,‬על המשמר (במדור "רשימות‬ ‫תיאטרוניות")‪.25.11.1955 ,‬‬ ‫בן־עמי נחמן‪" ,‬ממעמקים — אל פני השטח"‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות")‪.19.10.1956 ,‬‬ ‫בן־עמי נחמן‪" ,‬דיוקנו של משורר דגול כמחזאי צעיר‪ :‬הצגת 'כנרת כנרת' בתאטרון‬ ‫הקאמרי"‪ ,‬מעריב‪.1.1.1962 ,‬‬ ‫בן־עמי נחמן‪" ,‬רוח בפונדק התאטרון‪' :‬פונדק הרוחות' מאת נתן אלתרמן בתאטרון‬ ‫'הקאמרי'"‪ ,‬מעריב‪.31.12.1962 ,‬‬ ‫בן־עמי נחמן‪" ,‬ה'איך' וה'מה'‪ :‬המחזמר 'אסתר המלכה' מאת נתן אלתרמן — בקאמרי"‪,‬‬ ‫מעריב‪.8.2.1966 ,‬‬ ‫בן־פורת ישעיהו‪" ,‬ה'כנרת' טבעה בביקורת"‪ ,‬לאשה‪.9.1.1962 ,‬‬ ‫בר־ניר דב‪" ,‬אכזבה ואתראה"‪ ,‬על המשמר‪.8.2.1966 ,‬‬ ‫בר־ניר דב‪" ,‬ערב פזמוני אלתרמן בתאטרון העממי"‪ ,‬על המשמר‪.8.8.1969 ,‬‬ ‫בר־קדמא עמנואל‪" ,‬מועדון התאטרון"‪ ,‬ידיעות אחרונות ("‪ 7‬ימים")‪.‬‬ ‫בר־קדמא עמנואל‪" ,‬המלך והסנדלר"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.4.9.1964 ,‬‬ ‫ברקאי מ‪" ,.‬האבק הטוב של השריון"‪ ,‬במחנה‪ ,17.11.1959 ,‬עמ' ‪.18‬‬ ‫גולדברג לאה (חתומה‪ :‬לוג)‪'" ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ב'אהל'"‪ ,‬דבר‪.15.1.1943 ,‬‬ ‫גולדברג לאה‪" ,‬ערב מערכונים 'מאז ועד עתה'"‪ ,‬משמר‪.26.2.1945 ,‬‬ ‫גלברט סטפאן‪" ,‬גיבור 'הפונדק' האלתרמני"‪ ,‬על המשמר ("תרבות ואמנות")‪.31.12.1962 ,‬‬ ‫גליקשטיין חיים‪'" ,‬משפט פיתגורס' ב'הבימה'"‪ ,‬למרחב‪.15.10.1965 ,‬‬ ‫גליקשטיין חיים‪" ,‬שוק המציאות"‪ ,‬דבר‪.28.1.1966 ,‬‬ ‫גליקשטיין חיים‪'" ,‬אסתר המלכה' ב'קאמרי'"‪ ,‬למרחב‪.11.2.1966 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪" ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ ,‬הארץ‪.15.1.1943 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪" ,‬הצגת בכורה ב'מטאטא'"‪ ,‬הארץ‪.1.6.1943 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪'" ,‬הספר מתל־אביב'"‪ ,‬הארץ‪.17.11.1944 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪" ,‬זהירות הדרך בתיקון ב'לי־לה־לו'"‪ ,‬הארץ‪.6.11.1953 ,‬‬ ‫גמזו חיים (חתום‪ :‬חג)‪'" ,‬כנרת כנרת' ב־'קאמרי'" (במדור "שלשום בתאטרון")‪ ,‬הארץ‪,‬‬ ‫‪.1.1.1962‬‬ ‫גמזו חיים‪'" ,‬כנרת כנרת' — ב'קאמרי'"‪ ,‬הארץ‪.5.1.1962 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪'" ,‬פונדק הרוחות' – בתיאטרון הקאמרי"‪ ,‬הארץ‪.1.1.1963 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪" ,‬בשולי ההקנטה הזעירה"‪ ,‬הארץ‪.8.2.1963 ,‬‬

‫[ ‪] 859‬‬

‫אלתרמן‬ ‫גמזו חיים‪'" ,‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר' – ב'קאמרי'"‪ ,‬הארץ‪.25.9.1964 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪'" ,‬אסתר המלכה' לנתן אלתרמן — ב'קאמרי'"‪ ,‬הארץ‪.7.2.1966 ,‬‬ ‫גמזו חיים‪'" ,‬אותלו' לשקספיר — ב'הבימה'"‪ ,‬הארץ‪.7.10.1966 ,‬‬ ‫גפן יהונתן‪" ,‬בוקר לפני ערב אלתרמן"‪ ,‬מעריב ("ימים ולילות")‪.27.6.1969 ,‬‬ ‫גפני יעקב‪" ,‬משהו על התרגום" במה לעניני אמנות תיאטרונית‪ ,‬חוברת ב‪ ,‬תש"ו‪ ,‬עמ' ‪.54-53‬‬ ‫דונביץ נתן‪" ,‬בימים ההם ובזמן הזה"‪ ,‬הארץ ("כוכבים ומזלות")‪.25.12.1961 ,‬‬ ‫דונביץ נתן‪" ,‬התאטרון הקאמרי צד מכשפות"‪ ,‬הארץ ("כוכבים ומזלות")‪.15.1.1963 ,‬‬ ‫הורוביץ יעקב‪'" ,‬רוצים להיות שמח'"‪ ,‬הארץ‪.8.2.1946 ,‬‬ ‫העליון יעקב‪" ,‬מסך ומסכה"‪ ,‬מעריב‪.12.8.1969 ,‬‬ ‫הרגיל שרגא‪" ,‬שינויים ב'משפט פיתגורס' — ברגע האחרון"‪ ,‬מעריב ("מסך ומסכה")‪,‬‬ ‫‪.25.8.1965‬‬ ‫זוסמן עזרא‪'" ,‬פדרה' של ראסין ב'הבימה'"‪ ,‬דבר‪.17.5.1945 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪" ,‬נשי וינדזור העליזות"‪ ,‬דבר‪.8.2.1946 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪'" ,‬האחים קרמאזוב' ב'הבימה'"‪ ,‬דבר‪.12.10.1956 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪'" ,‬כנרת‪ ,‬כנרת' בקאמרי החדש"‪ ,‬דבר‪.5.1.1962 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪'" ,‬משפט פיתגורס' בעיני משורר"‪ ,‬דבר‪.10.10.1965 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪" ,‬ויהי בימי אחשוורוש‪ ,"...‬דבר‪.11.2.1966 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪" ,‬החדש והישן ב'אותלו'"‪ ,‬דבר‪.28.9.1966 ,‬‬ ‫זוסמן עזרא‪" ,‬טורנדוט בקאמרי"‪ ,‬דבר‪.7.7.1967 ,‬‬ ‫זילברשטיין חיים‪" ,‬הבקורת על 'פונדק הרוחות'"‪ ,‬הארץ‪.16.1.1963 ,‬‬ ‫זמורה ישראל‪'" ,‬פדרה' על קשרי 'הבימה'"‪ ,‬במה‪ ,‬ב‪ ,‬מאי ‪ ,1945‬עמ' ‪.10-7‬‬ ‫זמורה י‪" ,.‬מולייר בתרגום עברי"‪ ,‬דבר‪.13.7.1956 ,‬‬ ‫זרטל עדית‪" ,‬שני מחזות‪ ,‬שני מדענים והמוסר האנושי"‪ ,‬דבר‪.23.8.1965 ,‬‬ ‫ימבור יוסף‪'" ,‬כנרת כנרת'"‪ ,‬על המשמר‪.5.1.1962 ,‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪" ,.‬מולייר בעברית"‪ ,‬על המשמר ("דף לספרות")‪.15.3.1957 ,‬‬ ‫כרמי חוה‪'" ,‬כובע־הקש האיטלקי' בקאמרי"‪ ,‬דבר הפועלת‪ ,‬שנה כב‪ ,‬גיליון ‪ ,3-2‬פברואר־‬ ‫מרס ‪ ,1956‬עמ' ‪.74‬‬ ‫לאביש א‪ .‬ומישל מ‪" ,.‬כובע הקש האיטלקי"‪ ,‬תרגם נתן אלתרמן‪ ,‬אמנות הבמה‪ ,‬כרך ‪,1‬‬ ‫גיליון ‪ ,1‬ינואר ‪ ,1956‬עמ' ‪.32‬‬ ‫לאזר דוד‪" ,‬זבנג – וגמזנו!‪ ,"...‬מעריב‪.1.2.1963 ,‬‬ ‫להד עזרא‪" ,‬בימות הצפון"‪ ,‬תאטרון‪ ,‬גיליון ‪ ,1965 ,16‬עמ' ‪.15‬‬ ‫לובראני א‪'" ,.‬הכל בסדר'‪ ...‬ב'המטאטא'"‪ ,‬דבר‪.21.12.1934 ,‬‬ ‫לנדר פנחס (חתום‪ :‬א‪ .‬פלס)‪" ,‬נשי וינדזור העליזות"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך כב‪ ,‬חוברת ו‪ ,‬אלול‬ ‫תש"ו‪ ,‬עמ' ‪.380-378‬‬ ‫לפיד יוסף‪" ,‬גמזו‪' :‬לעומת אחרים — אני כבשה תמימה!' פלוטקין‪' :‬פעם צריך להשיב לו‬ ‫כגמולו!'"‪ ,‬מעריב‪.16.1.1963 ,‬‬ ‫לרנר אשר‪" ,‬נשי וינדזור העליזות ב'אהל'"‪ ,‬המשקיף‪.8.2.1946 ,‬‬ ‫מ‪ .‬גייס‪" ,‬האב וארבעת בניו‪' :‬האחים קרמזוב' ב'הבימה'"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪,42‬‬ ‫‪ ,18.10.1956‬עמ' ‪.13‬‬ ‫מ‪ .‬צל‪" ,‬משפט פיתגורס"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪.15.10.1965 ,‬‬ ‫מלכין ד‪.‬ב‪'" ,.‬בני המיניסטר'"‪ ,‬במה‪ ,‬א‪ ,‬חוברת כו‪ ,‬אוקטובר ‪ ,1940‬עמ' ‪.34-31‬‬ ‫מלכין ד‪.‬ב‪" ,.‬נשי וינדזור העליזות ב'אהל'"‪ ,‬משמר‪.8.2.1946 ,‬‬ ‫מרגלית דן‪" ,‬מי מעונין 'לגמוז' את גמזו?"‪ ,‬חרות‪.18.1.1963 ,‬‬ ‫נהור אשר‪" ,‬זהירות‪ ,‬הדרך בתיקון"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.6.11.1953 ,‬‬ ‫ניב א‪" ,.‬פיטפוטאגורס"‪ ,‬הדרך‪.21.10.1965 ,‬‬

‫[ ‪] 860‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫נתן משה‪" ,‬מעשה בלמד מלך ומדומלך"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,14.8.1964 ,33‬עמ' ‪.14‬‬ ‫נתן משה‪'" ,‬משפט פיתגורס' — אינו אלא המחזת 'הפרשה'"‪ ,‬הארץ ("תרבות וספרות")‪,‬‬ ‫‪.22.10.1965‬‬ ‫"'הילולילה' ב'לי־לה־לו'"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,4.3.1954 ,10‬עמ' ‪( 18‬בחתימת "סגול")‪.‬‬ ‫עברון בועז‪" ,‬תפיסה מוטעית לחלוטין"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.12.10.1965 ,‬‬ ‫עברון בועז‪" ,‬שוק מציאות פרסי"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.8.2.1966 ,‬‬ ‫עברון בועז‪" ,‬ספק טרגדיה‪ ,‬ספק מלודראמה"‪ ,‬ידיעות אחרונות‪.22.9.1966 ,‬‬ ‫עברון רם‪" ,‬מסע ארוך לתוך הלילה"‪ ,‬למרחב ("בין הקלעים")‪.4.1.1963 ,‬‬ ‫פוירשטין א‪" ,.‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך ה‪ ,‬חוברת ו (נד)‪ ,‬פברואר ‪,1943‬‬ ‫עמ' ‪.36‬‬ ‫פוירשטין א‪" ,.‬המטאטא"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך ה‪ ,‬חוברת ט‪-‬י (נז‪-‬נח)‪ ,‬מאי‪-‬יוני ‪ ,1943‬עמ' ‪.57‬‬ ‫פוירשטיין אמיל‪'" ,‬כנרת כנרת' ב'קאמרי'"‪ ,‬הצפה‪.7.1.1962 ,‬‬ ‫פוירשטין א‪" ,.‬משפט פיתגורס' בהבימה"‪ ,‬הצפה‪.12.10.1965 ,‬‬ ‫פוירשטיין אמיל‪" ,‬אסתר המלכה בתאטרון הקאמרי"‪ ,‬הצפה‪.8.2.1966 ,‬‬ ‫פורת לאה‪'" ,‬האחים קרמזוב' ב'הבימה'"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ו‪ ,‬גיליון ‪,)70( 43‬‬ ‫‪ ,12.10.1956‬עמ' א‪ ,‬ב‪.‬‬ ‫פיינגולד בן־עמי‪" ,‬משפט פיתגורס מאת אלתרמן ב'הבימה'"‪ ,‬הבקר‪.5.10.1965 ,‬‬ ‫פלוטקין גרשון‪" ,‬דיון שהגיע זמנו"‪ ,‬דבר‪.11.1.1963 ,‬‬ ‫פריאל סיגלית‪'" ,‬משפט פיתגורס' בפסטיבל הישראלי"‪ ,‬הבקר‪.24.6.1965 ,‬‬ ‫פתר ליליה‪'" ,‬כנרת‪ ,‬כנרת' בתאטרון הקאמרי"‪ ,‬קול העם‪.12.1.1962 ,‬‬ ‫צורית אידה‪'" ,‬כנרת כנרת‪ '...‬ב'קאמרי'"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון ‪,5.1.1962 ,1‬‬ ‫עמ' ‪.6 ,5‬‬ ‫צורית אידה‪" ,‬כמה הערות על 'משפט פיתגורס' ועל תופעה חברתית אחת" [תגובה באיחור]‪,‬‬ ‫למרחב ("משא")‪ ,‬גיליון ‪ ,12.11.1965 ,46‬עמ' ‪.5‬‬ ‫קיסרי אורי‪" ,‬המטאטא מציג 'היינו כחולמים‪ ,"'...‬תשע בערב‪ ,‬גיליון ‪.9.12.1937 ,40‬‬ ‫קיסרי אורי‪" ,‬תאטרון עברי מציג‪ :‬הבית על הגבול"‪ ,‬תשע בערב‪ ,28.10.1937 ,‬עמ' ‪.12‬‬ ‫קיסרי אורי‪ ,‬תשע בערב‪.9.4.1940 ,‬‬ ‫קיסרי אורי‪" ,‬כשהאמנות יורדת למרתף‪ ,"...‬מעריב‪.26.4.1957 ,‬‬ ‫קיסרי אורי‪" ,‬המציאה שב'שוק המציאות'"‪ ,‬מעריב‪.31.3.1966 ,‬‬ ‫קלאוזנר מרגוט‪" ,‬נשף מערכונים"‪ ,‬התנועה לאחדות העבודה‪ ,‬גיליון ‪.5.1.1945 ,27‬‬ ‫קלאוזנר מרגוט‪'" ,‬פדרה' ב'הבימה"'‪ ,‬התנועה לאחדות העבודה‪ ,‬גיליון ‪.24.5.1945 ,44‬‬ ‫קניוק יורם‪'" ,‬ערב צנוע ומקסים"‪ ,‬דבר‪.4.8.1969 ,‬‬ ‫קשת סילבי‪" ,‬מנהל הקאמרי‪' :‬קהל־הרבבות אינו כסיל"‪ ,‬ידיעות אחרונות ("אורות הבמה")‪,‬‬ ‫‪.4.1.1963‬‬ ‫רפפורט עזריה (חתום‪ :‬ר‪ .‬עזריה)‪'" ,‬האחים קאראמזוב' ב'הבימה'"‪ ,‬דבר‪.7.10.1956 ,‬‬ ‫שין‪'" ,‬פונדק הרוחות' – מאורע השבוע"‪ ,‬ידיעות אחרונות ("אורות הבמה")‪.16.12.1959 ,‬‬ ‫שריה ש‪" ,.‬שלמה המלך ושלמי הסנדלר ב'אהל'"‪ ,‬הבקר‪.19.1.1943 ,‬‬ ‫תלמי מנחם‪" ,‬לידתו של הקברט הספרותי־אמנותי"‪ ,‬מעריב‪.11.5.1957 ,‬‬ ‫"יותר מדי אבק"‪ ,‬ידיעות אחרונות (במדור "אלף לילה ולילה")‪.21.10.1959 ,‬‬ ‫"גמזו גומז את גומזיו"‪ ,‬במחנה‪ ,‬כרך טז‪ ,‬גיליון ‪ ,22.1.1963 ,18‬עמ' ‪.21-20‬‬ ‫"מציאות משל אלתרמן"‪ ,‬דבר השבוע‪ ,‬גיליון ‪ ,10.12.1965 ,49‬עמ' ‪.13-12‬‬ ‫"'מקרים' (תאטרון חדש)"‪ ,‬כלנוע‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬גיליון ‪.15.11.1934 ,22‬‬

‫[ ‪] 861‬‬

‫אלתרמן‬

‫ו‪ .‬חיבורים אחרים שנזכרו בספר‬ ‫ספרים‬

‫אבידוב יאני‪ ,‬נתיבים נעלמים‪ :‬עם ההעפלה במחתרת‪ ,‬במדבר ובים‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תשט"ו; הספר‬ ‫נערך והובא לדפוס על ידי אנדה עמיר‪.‬‬ ‫אבידר יוסף‪ ,‬בדרך לצה"ל‪ :‬זכרונות‪ ,‬מערכות‪.1970 ,‬‬ ‫אבנרי אריה ל‪ ,.‬מ"וֶ לוס" עד "טאורוס"‪ :‬עשור ראשון להעפלה ‪ ,1944-1934‬יד טבנקין‪,‬‬ ‫המכון לחקר כוח המגן‪.1985 ,‬‬ ‫אורן מרדכי‪ ,‬רשימות אסיר פראג‪ ,‬הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪.1958 ,‬‬ ‫איבצן אילנה‪ ,‬מאפיינים מוסיקליים ייחודיים בשירי סשה ארגוב‪ ,‬חיבור לשם קבלת דוקטור‬ ‫לפילוסופיה‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪ ,‬תשס"ד‪.‬‬ ‫אייזנשטאדט ש‪.‬נ‪ ,.‬החברה הישראלית‪ :‬רקע‪ ,‬התפתחות ובעיות‪ ,‬מאגנס‪.1973 ,‬‬ ‫אליאב אריה לובה‪ ,‬יעדים חדשים לישראל‪ ,‬ב‪ .‬צ'ריקובר‪.1969 ,‬‬ ‫אלתרמן י‪( .‬עורך)‪ ,‬משחקים פרבלים‪ :‬שירים‪ ,‬משחקים‪ ,‬ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר; עם‬ ‫תווי זמרה מעבדים ע"י הקמפוזיטור מ‪ .‬קנטור־קרויץ‪ ,‬יהודיה‪ ,‬וילנה‪ ,‬תרע"ג‪.‬‬ ‫אלתרמן יצחק‪ ,‬העם‪ ,‬גיליון טו‪-‬טז‪ ,‬אייר תרע"ז; חזר ונדפס בהד הגן‪ ,‬חוברת ג‪-‬ד‪ ,‬תרצ"ט‪.‬‬ ‫אסיה אילן‪ ,‬מוקד הסכסוך‪ :‬המאבק על הנגב ‪ ,1956-1947‬יד יצחק בן־צבי‪ ,‬המרכז למורשת‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב‪.1994 ,‬‬ ‫אראל ניצה‪' ,‬בלי מורא בלי משוא פנים'‪ :‬אורי אבנרי ו'העולם הזה'‪ ,‬מאגנס‪ ,‬תשס"ו‪.‬‬ ‫אריאלי יהושע‪ ,‬הקנוניה‪ ,‬קדימה‪ ,‬תשכ"ו‪.‬‬ ‫אשד חגי‪ ,‬מי נתן את ההוראה‪" :‬העסק הביש"‪ ,‬פרשת לבון והתפטרות בן־גוריון‪ ,‬עידנים‪,‬‬ ‫‪.1979‬‬ ‫אתר תרצה‪ ,‬צפנת‪ :‬שירים‪ ,‬מחברות לספרות‪.1964 ,‬‬ ‫אתר תרצה‪ ,‬נמנימם‪ ,‬עם ציורים מאת רות צרפתי‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1966 ,‬‬ ‫אתר תרצה‪ ,‬בין סוף לבין סתיו — שירים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשל"ב‪.‬‬ ‫אתר תרצה‪ ,‬פתאום כבו כל האורות‪ ,‬ערכה שירה סתיו‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2010 ,‬‬ ‫בוגנר נחום‪ ,‬ספינות המרי‪ :‬ההעפלה ‪ ,1948-1945‬משרד הבטחון – ההוצאה לאור‪.1993 ,‬‬ ‫בונדי רות‪ ,‬שיבא‪ :‬רופא לכל אדם‪ ,‬זמורה ביתן מודן‪.1981 ,‬‬ ‫בונדי רות‪ ,‬פליקס‪ :‬פנחס רוזן וזמנו‪ ,‬זמורה ביתן ‪.1990 ,‬‬ ‫בונים שמואל‪ ,‬כאן בונים‪ ,‬דביר‪.1994 ,‬‬ ‫ביאליק ח"נ ורבניצקי י"ח (עורכים)‪ ,‬ספר האגדה‪ ,‬דביר‪ ,‬תש"ך‪.‬‬ ‫בן־חור אליהו‪ ,‬לצאת את הגדר‪ ,‬מערכות‪.1985 ,‬‬ ‫בן־עמי אהרן (עורך)‪ ,‬ספר ארץ ישראל השלמה‪ ,‬התנועה למען ארץ ישראל השלמה בשיתוף‬ ‫עם הוצאת ש‪ .‬פרידמן‪.1977 ,‬‬ ‫בסוק משה (עורך)‪ ,‬ספר המעפילים‪ ,‬הוצאת הספרים של ההסתדרות הציונית‪.1947 ,‬‬ ‫בר־און מרדכי‪ ,‬אתגר ותגרה — הדרך למבצע קדש — ‪ ,1956‬המרכז למורשת בן־גוריון‪,‬‬ ‫‪.1991‬‬ ‫בר־און מרדכי‪ ,‬שערי עזה‪ :‬מדיניות הבטחון והחוץ של מדינת ישראל ‪ ,1957-1955‬עם עובד‪,‬‬ ‫ספרית אפקים‪.1992 ,‬‬ ‫בר־זהר מיכאל‪ ,‬בן־גוריון‪ ,‬עם עובד‪ 3 ,‬כרכים‪.1977 ,‬‬ ‫ברנשטיין־כהן מרים‪ ,‬כטיפה בים‪ :‬זכרונות‪ ,‬מסדה‪.1971 ,‬‬ ‫ברסלבסקי יוסף‪ ,‬הידעת את הארץ‪ ,‬כרך שני‪" :‬ארץ הנגב"‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תש"ז‪.‬‬ ‫ברץ מרים‪ ,‬אמא‪ :‬פרקי חיים‪ ,‬תש"י (מתוך ספר העליה השניה‪ ,‬עם עובד‪ ,‬תש"ז)‪.‬‬ ‫גבאי יהודה (עורך)‪ ,‬תיאטרון "אהל"‪ :‬סיפור המעשה‪ ,‬מפעלי תרבות וחינוך‪.1983 ,‬‬ ‫גוטמן ישראל‪ ,‬וין אברהם‪ ,‬נצר שלמה‪ ,‬תולדות יהודי וארשה מראשיתה ועד לימינו‪ ,‬ארגון‬ ‫יוצאי ורשה וכתר‪.1991 ,‬‬

‫[ ‪] 862‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫גולן אביעזר‪ ,‬מבצע סוזאנה‪ :‬הסיפור המלא של נדוני "הפרשה"‪ ,‬עידנים‪.1976 ,‬‬ ‫גולני מוטי‪ ,‬תהיה מלחמה בקיץ‪ ...‬ישראל בדרך אל מלחמת סיני‪ 2 ,1956-1955 ,‬כרכים‪,‬‬ ‫מערכות‪.1997 ,‬‬ ‫גורי חיים‪ ,‬הספר המשוגע‪ ,‬עם עובד‪.1971 ,‬‬ ‫גל שרי‪ ,‬ברכה פולד‪ ,‬ספרית פועלים‪.1999 ,‬‬ ‫גרוס נתן ויעקב‪ ,‬הסרט העברי‪ :‬פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל‪.1991 ,‬‬ ‫גרוסמן חייקה‪ ,‬אנשי המחתרת‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תשי"א‪.‬‬ ‫דורמן מנחם‪ ,‬מוליר‪ ,‬לדמותו ויצירתו‪ ,‬הקיבוץ המאוחד (ספריית המחזה)‪ ,‬תשט"ז‪.‬‬ ‫דורמן מנחם‪ ,‬מבית ומחוץ‪ :‬יומנים ‪ 2 ,1988-1932‬כרכים‪ ,‬הביאה לדפוס רנה קלינוב‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪.1994 ,‬‬ ‫דיין שמואל‪ ,‬חצי יובל שנים של דגניה‪ ,‬א‪ .‬י‪ .‬שטיבל‪ ,‬תרצ"ה‪.‬‬ ‫דרור צביקה‪ ,‬מצביא ללא שררה‪ :‬סיפור־חייו של יצחק שדה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.1996 ,‬‬ ‫הכהן אליהו‪ ,‬בכל זאת יש בה משהו‪ :‬שירי הזמר של תל־אביב‪ ,‬דביר‪.1985 ,‬‬ ‫הכהן דבורה‪ ,‬הגרעין והריחיים‪ :‬התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה‪ ,‬עם עובד‪,‬‬ ‫‪.1998‬‬ ‫הלוי משה‪ ,‬דרכי עלי במות‪ ,‬מסדה‪.1955 ,‬‬ ‫הלמן ענת‪ ,‬אור וים הקיפוה‪ ,‬יד יצחק בן־צבי‪.2007 ,‬‬ ‫הלפרין חגית‪ ,‬המאסטרו‪ ,‬ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ‪ ,‬אוניברסיטת תל־‬ ‫אביב‪.2011 ,‬‬ ‫הראל איסר‪ ,‬אנטומיה של בגידה‪" :‬האדם השלישי" והמפולת במצרים‪ ,1954 ,‬עידנים‪.1980 ,‬‬ ‫ואלין משה‪ ,‬ימים של חול וכוכבים‪ :‬אימפרסריו עברי בארצנו הקטנטונת‪ ,‬ירון גולן‪.1998 ,‬‬ ‫וולצר מיכאל‪ ,‬מלחמות צודקות ולא צודקות‪ ,‬תרגם מאנגלית יורם ברונובסקי‪ ,‬עם עובד‪,‬‬ ‫ספרית אפקים‪.1977 ,‬‬ ‫ויניצקי דוד‪ ,‬ביסאראביה היהודית במערכותיה‪ ,‬הספריה הציונית‪.1973 ,‬‬ ‫ויץ יחיעם‪ ,‬האיש שנרצח פעמיים‪ :‬חייו‪ ,‬משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר‪ ,‬כתר‪.1995 ,‬‬ ‫ורד אברהם‪ ,‬סנה בוער באש‪ ,‬תנופה‪.1950 ,‬‬ ‫זך נתן‪ ,‬זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית‪ ,‬אל"ף‪.1966 ,‬‬ ‫זך נתן‪ ,‬משנה לשנה זה‪ :‬פרקי ביוגרפיה ספרותית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2009 ,‬‬ ‫זרטל עדית‪ ,‬זהבם של היהודים‪ :‬ההגירה היהודית המחתרתית לארץ־ישראל‪ ,1948-1945 ,‬עם‬ ‫עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪.1996 ,‬‬ ‫חלמיש אביבה‪ ,‬אקסודוס — הסיפור האמיתי‪ :‬פרשת אניית המעפילים "יציאת אירופה‬ ‫תש"ז"‪ ,‬העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור‪.1990 ,‬‬ ‫חלמיש אביבה‪ ,‬מאיר יערי‪ :‬ביוגרפיה קיבוצית‪ :‬חמישים השנים הראשונות‪ ,1947-1897 ,‬עם‬ ‫עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪.2009 ,‬‬ ‫חסין אליהו והורוביץ דן‪ ,‬הפרשה‪ ,‬עם הספר‪.1961 ,‬‬ ‫חשקס משה ליב‪ ,‬מחט בבשר החי (קבוצת שירים סטיריים מחיי עמנו בארץ רוסיא)‪ ,‬דפוס‬ ‫צדרבוים‪ ,‬פטרבורג תרל"ז‪.‬‬ ‫חשקס משה ליב‪ ,‬ספר היומי‪ :‬כולל כל השירים שנכתבו על כל יום ויום‪ ,‬דפוס צדרבוים‪,‬‬ ‫פטרבורג תרמ"א‪.‬‬ ‫טבת שבתי‪ ,‬משה דיין‪ :‬ביוגרפיה‪ ,‬שוקן‪ ,‬תשל"ב‪.‬‬ ‫טוד אוליביה‪ ,‬אלבר קאמי‪ :‬חייו‪ ,‬תרגם מיכה פרנקל‪ ,‬כרמל‪.2000 ,‬‬ ‫טל יוסף‪ ,‬עד יוסף (רשמה עדה ברודסקי)‪ ,‬כרמל‪.1997 ,‬‬ ‫טסלר שמואליק‪ ,‬שירים במדים‪ :‬סיפורן של הלהקות הצבאיות‪ ,‬יד יצחק בן־צבי‪.2007 ,‬‬ ‫טשרנוביץ [אבידר] ימימה‪ ,‬יומנים גנוזים מן השנים ‪ ,1936-1919‬הביאה לדפוס רמה זוטא‪,‬‬ ‫דביר‪.2003 ,‬‬

‫[ ‪] 863‬‬

‫אלתרמן‬ ‫ינאי נתן‪ ,‬משברים פוליטיים בישראל‪ :‬תקופת בן־גוריון‪ ,‬כתר‪.1982 ,‬‬ ‫ינאי שמואל ואלמוג יוסף (עורכים)‪ ,‬השערים פתוחים‪ :‬אסופת זכרונות העפלה ‪,1948-1945‬‬ ‫קרן פלי"ם‪.2001 ,‬‬ ‫יפה א‪.‬ב‪ ,.‬א‪ .‬שלונסקי‪ :‬המשורר וזמנו‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תשכ"ז‪.‬‬ ‫יקיר משה‪ ,‬תולדות המחלקה לעלייה של ההסתדרות הציונית‪ :‬השנים הראשונות‪,‬‬ ‫ ‪ ,1927-1919‬הסוכנות היהודית לארץ ישראל [‪.]2006‬‬ ‫כפכפי אייל‪ ,‬מלחמת ברירה‪ :‬הדרך לסיני וחזרה‪ :1957-1956 ,‬המאבק בין שתי אסכולות‬ ‫מדיניות בישראל בשנות החמישים‪ ,‬יד טבנקין עם העמותה למורשת משה שרת‪.1994 ,‬‬ ‫כרמיאל בתיה‪ ,‬בתי הקפה של תל־אביב‪ ,1980-1920 ,‬מוזאון ארץ־ישראל ויד יצחק‬ ‫ בן־צבי‪.2007 ,‬‬ ‫נאור מרדכי (עורך)‪ ,‬עולים ומעברות‪ ,1952-1948 ,‬יד יצחק בן־צבי‪.1986 ,‬‬ ‫נאור מרדכי וגלעדי דן‪ ,‬ארץ ישראל במאה העשרים‪ :‬מיישוב למדינה ‪ ,1950-1900‬משרד‬ ‫הבטחון ההוצאה לאור‪.1990 ,‬‬ ‫סלוצקי יהודה‪ ,‬המאבק נגד הבריטים‪ ,1947-1945 ,‬יד יצחק בן־צבי‪ ,‬תשל"ב‪.‬‬ ‫עופר דליה‪ ,‬דרך בים‪ :‬עלייה ב' בתקופת השואה ‪ ,1944-1939‬יד יצחק בן־צבי‪.1988 ,‬‬ ‫פורת יהושע‪ ,‬שלח ועט בידו‪ :‬חייו של יונתן רטוש‪ ,‬מחברות לספרות‪.1989 ,‬‬ ‫פעיל מאיר‪ ,‬זהר אברהם‪ ,‬רונן עזריאל‪ ,‬פלמ"ח‪" :‬פלוגות המחץ" ב"הגנה" ובצה"ל‪,‬‬ ‫ ‪ ,1949-1941‬משרד הבטחון ההוצאה לאור‪.2008 ,‬‬ ‫פרס שמעון‪ ,‬לך עם האנשים‪ :‬שבעה דיוקנאות‪ ,‬עידנים‪.1979 ,‬‬ ‫צוקרמן יצחק ובסוק משה (עורכים)‪ ,‬ספר מלחמות הגיטאות‪ :‬בין החומות‪ ,‬במחנות‪ ,‬ביערות‪,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון‪ ,‬תשי"ד‪.‬‬ ‫צור ירון‪ ,‬קהילה קרועה‪ :‬יהודי מרוקו והלאומיות ‪ ,1954-1943‬עם עובד‪.2001 ,‬‬ ‫צורית אידה‪ ,‬העלמה והמשורר‪ ,‬ידיעות אחרונות‪ ,‬ספרי חמד‪.2004 ,‬‬ ‫צפנת אהרן‪ ,‬לרוח היום‪ :‬פרקי שירה להומור וסטירה‪ ,‬הוצאת ליהודים‪ ,‬ורשה תרפ"ט‪.‬‬ ‫צ'רצ'יל וינסטון‪ ,‬שעתם הנאה‪ ,‬עם הספר‪ ,‬תל־אביב‪.1957 ,‬‬ ‫קובנר אבא‪ ,‬על הגשר הצר‪ :‬מסות בעל־פה‪ ,‬ספרית פועלים‪.1981 ,‬‬ ‫קורצ'ק רוז'קה‪ ,‬להבות באפר‪ ,‬תרגם מכתב היד הפולני בנימין טננבוים‪ ,‬ספרית פועלים‪,‬‬ ‫הקיבוץ הארצי השומר הצעיר‪.1946 ,‬‬ ‫קליימן אילנה‪' ,‬המטאטא'‪ :‬התאטרון הסאטירי הא"י (עבודת גמר לתואר מוסמך)‪,‬‬ ‫האוניברסיטה העברית‪.1991 ,‬‬ ‫קרן מיכאל‪ ,‬בן־גוריון והאינטלקטואלים‪ :‬עוצמה‪ ,‬דעת וכריזמה‪ ,‬הוצאת אוניברסיטת‬ ‫ בן־גוריון בנגב‪.1988 ,‬‬ ‫ק[שב־קלוגמן] שבתאי‪ ,‬כצאן לטבח?‪ ,‬קשב‪.1962 ,‬‬ ‫רובין כרמלה (עורכת)‪ ,‬מקום חלום‪ :‬ראובן רובין והמפגש עם ארץ ישראל בציוריו בשנות‬ ‫ה־‪ 20‬וה־‪ ,30‬מוזאון תל אביב לאמנות‪.2006 ,‬‬ ‫רוגני חגי‪ ,‬מול הכפר שחרב‪ :‬השירה העברית והסכסוך היהודי־ערבי ‪ ,1967-1929‬פרדס‪,‬‬ ‫‪.2006‬‬ ‫רוזנפלד שלום‪ ,‬תיק פלילי ‪ :124‬משפט גרינואלד־קסטנר‪ ,‬קרני‪ ,‬תשט"ו‪.‬‬ ‫רזי תמי‪ ,‬ילדי ההפקר‪ :‬החצר האחורית של תל־אביב המנדטורית‪ ,‬עם עובד‪.2009 ,‬‬ ‫שביט זהר‪ ,‬החיים הספרותיים בארץ ישראל ‪ ,1933-1910‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ"ג‪.‬‬ ‫שביט יעקב וביגר גדעון‪ ,‬ההיסטוריה של תל־אביב‪ 2 ,‬כרכים‪ ,‬רמות‪.2007-2002 ,‬‬ ‫שגב תום‪ ,‬ימי הכלניות‪ :‬ארץ ישראל בתקופת המנדט‪ ,‬כתר‪.1999 ,‬‬ ‫שועלי צפרירה‪ ,‬מחברות לספרות‪ :‬כתב העת והוצאת הספרים כגורמים במערכת הספרותית‬ ‫בשנים ‪ ,1967-1940‬חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה‪ ,‬אוניברסיטת‬ ‫ בר־אילן‪ ,‬תשס"ד‪.‬‬

‫[ ‪] 864‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫שחר נתן‪ ,‬שיר שיר עלה־נא‪ :‬תולדות הזמר העברי‪ ,‬מודן‪.2006 ,‬‬ ‫שטאובר רוני‪ ,‬הלקח לדור‪ :‬שואה וגבורה במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים‪ ,‬יד‬ ‫יצחק בן־צבי‪.2000 ,‬‬ ‫שיירר ויליאם ל‪ ,.‬עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי‪ 2 ,‬כרכים‪ ,‬שוקן‪.1961 ,‬‬ ‫שלונסקי א‪( .‬עורך)‪ ,‬לא תרצח‪ :‬ילקוט קטן של שירים נגד המלחמה בספרות העולם‪ ,‬יחדיו‪,‬‬ ‫תרצ"ב‪.‬‬ ‫שמואלי הרצל‪ ,‬הזמר הישראלי‪ ,‬הספריה למוסיקה‪.1971 ,‬‬ ‫שמיר משה‪ ,‬הבעד והנגד‪ :‬עם בני דורי — סופרים‪ ,‬ספרים‪ ,‬סוגיות בספרות העברית בת ימינו‪,‬‬ ‫דביר‪.1989 ,‬‬ ‫שניצר מאיר‪ ,‬הקולנוע הישראלי‪ ,‬כנרת‪.1994 ,‬‬ ‫שפירא אניטה‪ ,‬חרב היונה‪ :‬הציונות והכוח ‪ ,1948-1881‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪.1992 ,‬‬ ‫שפירא אניטה‪ ,‬ברל‪ ,‬עם עובד‪( 2000 ,‬מהדורה חדשה)‪.‬‬ ‫שפירא אניטה‪ ,‬יגאל אלון‪ :‬אביב ֶחלדו‪ :‬ביוגרפיה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪.2004 ,‬‬ ‫שפירא אניטה‪ ,‬ברנר‪ :‬סיפור חיים‪ ,‬עם עובד‪ ,‬ספרית אפקים‪.2009 ,‬‬ ‫שפירא ישעיהו (עורך)‪ ,‬מזמורים לחייל היהודי‪ ,‬הוצאת הועד הארצי למען החייל היהודי‪,‬‬ ‫‪.1942‬‬ ‫שרפשטיין צבי‪ ,‬תולדות החינוך בישראל בדורות האחרונים‪ 3 ,‬כרכים‪ ,‬עוגן‪ ,‬ניו יורק‪ ,‬תש"ה‪-‬‬ ‫תש"ט‪.‬‬ ‫שרת משה‪ ,‬יומן אישי‪ 8 ,‬כרכים‪ ,‬ספרית מעריב‪.1978 ,‬‬ ‫תלמי אפרים ומנחם (עורכים)‪ ,‬ספר הנגב‪ :‬רשימות‪ ,‬סיפורים ושירים‪ ,‬עמיחי‪ ,‬תשי"ד‪.‬‬

‫דברי הכנסת‬

‫דברי־סופרים בפגישה שזימן ראש־הממשלה ביום א' כ"ו באדר תש"ט‪ 27-‬במארס ‪,1949‬‬ ‫הקריה‪ ,‬סיוון תש"ט‪.‬‬

‫דברי־סופרים בפגישה השניה שזימן ראש־הממשלה ביום י"ח בתשרי תש"י‪ 11-‬באוקטובר‬ ‫‪ ,1949‬הקריה‪ ,‬ניסן תש"י‪.‬‬ ‫לאה אלתרמן־להב‪ ,‬שנה למותה‪ ,‬הוצאת קיבוץ ניר דוד‪.1967 ,‬‬ ‫לוחמי חרות ישראל‪ :‬כתבים‪ 2 ,‬כרכים‪ ,‬הוועד להוצאת כתבי לח"י‪.1959 ,‬‬ ‫ספר היובל של ר' ישי אדלר‪ ,‬הוצאת ועד היובל וועד רמת־ישי‪ ,‬תש"ז‪.‬‬ ‫פסקי דין של בית המשפט העליון לישראל‬ ‫רסיס בעין השקטה‪ :‬חייו ומאווייו של יואב צורי מקיבוץ אפיקים כפי שראה וצילם אותם‬ ‫במצלמתו‪ ,‬ערך וכתב שבתי טבת‪ ,‬עיצב גד אולמן‪ ,‬אות פז‪.1969 ,‬‬ ‫‪Bulletin de l'institute Colonial et Agricole de Nancy‬‬ ‫מאמרים ורשימות‬

‫א‪ .‬לאה‪" ,‬דברים מן השורה"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,27.10.1939 ,42-41‬‬ ‫ עמ' ‪.13-12‬‬ ‫אבינרי שלמה‪ ,‬מבצע קדש ומערכת סואץ ‪ :1956‬עיון מחדש‪ ,‬עורכים משה שמש ואילן‬ ‫טרואן‪ ,‬הוצאת המרכז למורשת בן־גוריון‪ ,‬הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן־גוריון‬ ‫בנגב‪.1994 ,‬‬ ‫אבן אבא‪" ,‬ההכרעה וחשבון הנפש"‪ ,‬דבר‪.24.9.1965 ,‬‬ ‫אופנהיימר יוחאי‪" ,‬כבוש השממה והנרטיב הלאומי"‪ ,‬אלפיים‪ ,2002 ,23 ,‬עמ' ‪.103-83‬‬ ‫אופק אוריאל‪" ,‬למען אחיו הקטנים (עשרים שנה למות אהרן לובושיצקי)"‪ ,‬מאזנים‪ ,‬כרך‬ ‫יז‪ ,‬תשכ"ד‪ ,‬עמ' ‪.63-61‬‬ ‫אורן אורי‪" ,‬ישראלי במרוקו" (‪" :)4‬שניים העושים במלאכה"‪ ,‬דבר‪.23.12.1955 ,‬‬ ‫אחיטוב שמואל‪ ,‬הערך "נא‪ ,‬נא אמון"‪ ,‬אנציקלופדיה מקראית‪ ,‬כרך ה‪ ,‬מוסד ביאליק‪,1968 ,‬‬

‫[ ‪] 865‬‬

‫אלתרמן‬ ‫עמ' ‪.684-681‬‬ ‫אפשטיין יצחק‪" ,‬עברית בעברית (השטה הטבעית בראשית למוד שפת עבר)"‪ ,‬השלח‪ ,‬כרך‬ ‫ד‪ ,‬תרנ"ח‪-‬תרנ"ט‪ ,‬עמ' ‪ ;396-385‬חזר ונדפס כמבוא לספרו הראשון עברית בעברית‪:‬‬

‫ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית‪ :‬ספר נועד למורים ולאבות המלמדים‬ ‫עברית ילדים מבן ארבע שנים ומעלה‪ ,‬וארשה תרס"א‪.‬‬ ‫בן צבי ראובן‪" ,‬היורדים שנמלכו בדעתם ברגע האחרון"‪ ,‬מעריב‪.29.3.1954 ,‬‬ ‫בר משה‪ ,‬הערך "שמעון בן לקיש"‪ ,‬האנציקלופדיה העברית‪ ,‬כרך לב‪ ,‬עמ' ‪.112-111‬‬ ‫ברהם רנדולף‪ ,‬הערך "הונגריה"‪ ,‬האנציקלופדיה של השואה‪ ,‬עורך ראשי‪ :‬ישראל גוטמן‪,‬‬ ‫כרך ב‪ ,‬יד ושם וספרית פועלים‪ ,1990 ,‬עמ' ‪.358-354‬‬ ‫ברטוב חנוך‪" ,‬מפלגת הצדק"‪ ,‬למרחב‪.22.6.1965 ,‬‬ ‫גוטהלף יהודה‪" ,‬צבא העם וכבודו"‪ ,‬דבר‪.18.10.1960 ,‬‬ ‫גוטמן ישראל‪" ,‬אפרים ברש"‪ ,‬האנציקלופדיה של השואה‪ ,‬עורך ראשי‪ :‬ישראל גוטמן‪ ,‬כרך‬ ‫א‪ ,‬יד ושם וספרית פועלים‪ ,1990 ,‬עמ' ‪.243-242‬‬ ‫גולדברג לאה‪" ,‬על אותו הנושא עצמו"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,8.9.1939 ,35-34‬‬ ‫עמ' ‪.10-9‬‬ ‫גורי חיים‪" ,‬שירה וזמן במצב הישראלי"‪ ,‬סדן‪ :‬מחקרים בספרות עברית‪ ,‬כרך חמישי‪ :‬יום‬ ‫וע ְר ּבוֹ ‪ ,‬והבוקר שלמחרת‪ :‬ייצוגה של מלחמת העצמאות בספרות ובתרבות העברית‬ ‫קרב ַ‬ ‫בישראל‪ ,‬עורכים‪ :‬חנה נוה ועודד מנדה־לוי‪ ,2002 ,‬עמ' ‪.35-28‬‬ ‫דינר־גולדשטיין מרים‪" ,‬תחנת בסרביה"‪ ,‬הד הגן‪ ,‬תש"ט‪.‬‬ ‫הכהן אליהו‪ ,‬הקדמה לספרו של מ‪ .‬זעירא‪ ,‬היו לילות‪ ,‬הוצאת מפעלי תרבות וחינוך‪,‬‬ ‫‪.1998‬‬ ‫ויץ יחיעם‪" ,‬השינוי בדימויו של קסטנר כעדות לשינוי בדימויה של השואה"‪ ,‬קתדרה‪,69 ,‬‬ ‫‪ ,1993‬עמ' ‪.151-134‬‬ ‫ולטש ר‪ .‬ד"ר‪" ,‬שנת תש"ג‪ :‬השנה הרביעית למלחמה"‪ ,‬לוח הארץ לשנת תש"ד‪,1943/1944 ,‬‬ ‫הוצאת עיתון הארץ‪ ,1943 ,‬עמ' ‪.7-6‬‬ ‫ורבה חנה‪" ,‬יצחק אלתרמן (תרמ"א־תרצ"ט)"‪ ,‬בתוך‪ :‬על הראשונים‪ :‬לכבוד י"ב אישים‬ ‫מחנכים‪ ,‬בעריכת ד‪ .‬לוין‪ ,‬הוצאת מרכז הסתדרות המורים‪ ,‬תשי"ט‪ ,‬עמ' ‪.41-39‬‬ ‫זמורה ישראל‪" ,‬ראשי תיבות"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה א‪ ,‬גיליון כו‪-‬כז‪ ,8.2.1934 ,‬עמ' ‪.16 ,2‬‬ ‫חלמיש אביבה‪" ,‬מ'מנוף' ל'אגרוף'‪ :‬חלקה של ההעפלה במאבק על ארץ־ישראל‬ ‫ ‪ ,"1948-1945‬עלי זית וחרב‪ ,‬ז‪ ,2007 ,‬עמ' ‪.85-63‬‬ ‫טבנקין יצחק (חתום‪ :‬י‪ .‬ט‪" ,).‬איך נעמוד?"‪ ,‬מבפנים‪ ,‬כרך ו‪ ,‬חוברת ב‪ ,‬אוגוסט ‪,1940‬‬ ‫ עמ' ‪.14-1‬‬ ‫טבת שבתי‪" ,‬מהומה במרוקו‪ :‬היהודים שנדונו להישאר בגולה"‪ ,‬הארץ‪.14.12.1955 ,‬‬ ‫כהן גאולה‪" ,‬השולחן המרובע"‪ ,‬מעריב‪.18.10.1968 ,‬‬ ‫כהנוביץ יל"ג‪" ,‬יצחק אלתרמן ז"ל"‪ ,‬מהומל עד תל־אביב‪ :‬זכרונות ודמויות‪ ,‬יצא לאור על‬ ‫ידי הועד להוצאת מאמרי יל"ג כהנוביץ ז"ל‪ ,‬תשי"ב‪ ,‬עמ' ‪.99-97‬‬ ‫לאור יצחק‪" ,‬אנו כותבים אותך מולדת"‪ ,‬אנו כותבים אותך מולדת‪ :‬מסות על ספרות‬ ‫ישראלית‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,1995 ,‬עמ' ‪.170-115‬‬ ‫ליפשיץ אריה‪'" ,‬תו שין גימל'‪ ,‬שנתון 'דבר'"‪ ,‬הגלגל‪ ,‬כרך א‪ ,‬גיליון ‪ ,17.2.1944 ,16‬עמ' ‪.18‬‬ ‫ליפשיץ משה‪" ,‬לזכרו של י‪ .‬אלתרמן"‪ ,‬טורים‪ ,‬שנה ב‪ ,‬גיליון מג‪-‬מד‪ ,15.2.1939 ,‬עמ' ‪.7‬‬ ‫לנדר פנחס‪" ,‬עם צעדים ראשונים בתל־אביב"‪ ,‬גזית‪ ,‬כרך לג‪ ,‬חוברת ט‪-‬יב‪ ,‬כרך לד‪ ,‬חוברת‬ ‫א‪-‬יב‪ ,1982-1980 ,‬עמ' ‪.187-184‬‬ ‫מגד אהרן‪" ,‬על קיומיות יהודית"‪ ,‬למרחב ("משא")‪.4.10.1967 ,‬‬ ‫מגד מתי‪" ,‬בין הכניעה והגבורה"‪ ,‬למרחב ("משא")‪ ,‬שנה ה‪ ,‬גיליון ‪,1.7.1955 ,)110( 26‬‬ ‫עמ' א‪.‬‬

‫[ ‪] 866‬‬

‫ביבליוגרפיה‬ ‫מימון־שניצר מרב‪" ,‬בין זעזוע לשכחה‪ :‬ההיסטוריוגרפיה של טבח כפר קאסם בעיתונות‬ ‫הישראלית"‪ ,‬כפר קאסם‪ :‬אירועים ומיתוס‪ ,‬בעריכת רוביק רוזנטל‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪,‬‬ ‫‪ ,2000‬עמ' ‪.86-52‬‬ ‫מוסנזון בן־ציון‪" ,‬התנ"ך בבית הספר"‪ ,‬החינוך‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬ניסן תר"ע—אדר תרע"א‪ ,‬יפו‪.‬‬ ‫מיטלמן הני‪" ,‬מחזותיו של סמי גרונמן — שילוב בין ישן לחדש"‪ ,‬בתוך‪ :‬בין המולדות‪:‬‬ ‫היקים במחוזותיהם‪ ,‬בעריכת משה צימרמן ויותם חותם‪ ,‬מרכז זלמן שזר‪ ,‬תשס"ו‪ ,‬עמ'‬ ‫‪.167-159‬‬ ‫מסטבוים יואל‪" ,‬האכסניה השלישית"‪ ,‬ורשה ‪ :1939‬ספר הזכרון‪ ,‬תרגם‪ :‬יעקב קויפמן‪ ,‬הועד‬ ‫להוצאת כתבי יואל מסטבוים‪ ,1940 ,‬עמ' ‪.107-103‬‬ ‫מרוז תמר‪" ,‬למרגלות הר הגעש" (ראיון עם רחל מרכוס)‪ ,‬הארץ‪.13.12.1985 ,‬‬ ‫סאמט שמעון‪" ,‬ילדי ישראל בפולין של היום"‪ ,‬הארץ‪ ;19.4.1946 ,‬חזר ונדפס בספר בבואי‬ ‫למחרת‪ :‬מסע בפולין — ‪ ,1946‬צ‪ .‬ליינמן‪ ,‬תש"ו‪ ,‬עמ' ‪( 79-71‬תחת הכותרת‪" :‬ילדי‬ ‫ישראל הגלמודים"); הספר יצא לאור במהדורה משוחזרת ב־‪.2006‬‬ ‫סדן־שטוק דב (חתום‪ :‬אתב"ש)‪" ,‬אני יושב באפר"‪ ,‬דבר‪.26.11.1934 ,‬‬ ‫ס[מילנסקי] יזהר‪" ,‬על משוררי הסיפוח"‪ ,‬הארץ‪.8.12.1967 ,‬‬ ‫ספיבק יוסף‪" ,‬ציוני דרך בזמר הישראלי‪ :‬הורה מדורה – פרקים בתולדות הזמר העברי –‬ ‫פרק י"ג על יואל ולבה"‪ ,‬רוקדים‪ :‬המגזין לריקודי עם ומחול‪ ,2005 ,66 ,‬עמ' ‪.25-22‬‬ ‫פיינגולד בן־עמי‪" ,‬התאטרון הקאמרי — ההתחלה"‪ ,‬בתוך‪ :‬הקאמרי‪ :‬תיאטרון של זמן‬ ‫ומקום‪ :‬עיונים בתולדות התיאטרון הקאמרי‪ ,‬בעריכת גד קינר‪ ,‬אלי רוזיק ופרדי רוקם‪,‬‬ ‫אוניברסיטת תל־אביב‪ ,1999 ,‬עמ' ‪.12-9‬‬ ‫פינס ד‪" ,.‬בזמר ובלי זמר"‪ ,‬דבר (תוספת ערב)‪.24.11.1934 ,‬‬ ‫צור ירון‪" ,‬העלייה מארצות האסלאם"‪ ,‬העשור הראשון‪ :‬תש"ח־תשי"ח‪ ,‬בעריכת צבי צמרת‬ ‫וחנה יבלונקה‪ ,‬יד יצחק בן־צבי‪ ,1997 ,‬עמ' ‪.82-57‬‬ ‫צור ירון‪" ,‬הבעיה העדתית בדיוני הנהלת הסוכנות בשלהי תקופת העלייה ההמונית"‪,‬‬ ‫ישראל‪ ,2002 ,2 ,‬עמ' ‪.106-81‬‬ ‫צמח ש‪" ,.‬הספרות היפה"‪ ,‬כנסת‪ :‬דברי סופרים לזכר ח‪.‬נ‪ .‬ביאליק‪ ,‬בעריכת יעקב כהן ופ‪.‬‬ ‫לחובר‪ ,‬ספר שביעי‪ ,‬דביר‪ ,‬תש"ב‪ ,‬עמ' ‪.441-440‬‬ ‫קורצווייל ברוך‪" ,‬יסודות הומאניים כשירת ההווה"‪ ,‬הארץ‪.4.2.1949 ,‬‬ ‫קרגמן ישראל‪" ,‬השנאה והאמת"‪ ,‬דבר‪.5.10.1965 ,‬‬ ‫רוזנטל רוביק‪" ,‬מבט בלשני על שפעת החזירים"‪ ,‬מעריב ("תרבות")‪.30.4.2009 ,‬‬ ‫רטוש יונתן‪" ,‬ספרות יהודית בלשון העברית"‪ ,‬אלף‪ ,‬ינואר ‪ ,1950‬עמ' ז‪-‬ח‪.‬‬ ‫רמות נעמה‪" ,‬ראיון עם 'לי־לה־לו' — בימה לרביו בארץ ישראל"‪ ,‬מנעד‪,2005 ,4 ,‬‬ ‫ עמ' ‪.24-18‬‬ ‫שדה יצחק‪" ,‬הקרב על עיראק־מנשיה"‪ ,‬על המשמר‪.21.10.1951 ,‬‬ ‫שוורץ עזריאל‪" ,‬בעינים יהודיות"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪ ,29.9.1939 ,37‬עמ' ‪.10-9‬‬ ‫שוורץ עזריאל‪" ,‬שני פרקים על השירה"‪ ,‬ניסן‪ :‬קובץ לדברי ספרות ועיון‪ ,‬בעריכת אברהם‬ ‫שלונסקי‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬תש"ב‪ ,‬עמ' ‪.28-20‬‬ ‫שלונסקי אברהם‪" ,‬פיקוח הנפש"‪ ,‬השומר הצעיר‪ ,‬שנה ח‪ ,‬גיליון ‪,27.10.1939 ,42-41‬‬ ‫ עמ' ‪.11‬‬ ‫שמואל הנגיד‪[" ,‬הקרב על־יד אלפואנטה]"‪ ,‬בתוך‪ :‬שירמן חיים‪ ,‬השירה העברית בספרד‬ ‫ובפרובאנס‪ ,‬ספר ראשון‪ ,‬חלק א‪ ,‬מוסד ביאליק‪ ,1954 ,‬עמ' ‪.91‬‬ ‫"צ ָּלה – ְצ ִליל וָ ֵצל"‪ ,‬פתח דבר לספרה של צילה בינדר‪ ,‬רישומים ושירים‪,‬‬ ‫שמיר משה‪ִ ,‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד‪ ,‬מוסד אלתרמן‪.1989 ,‬‬ ‫שפירא אניטה‪" ,‬קרב לטרון — היסטוריה וזיכרון"‪ ,‬יהודים חדשים‪ ,‬יהודים ישנים‪ ,‬עם עובד‪,‬‬ ‫ספרית אפקים‪ ,1997 ,‬עמ' ‪.85-46‬‬

‫[ ‪] 867‬‬

‫אלתרמן‬ ‫שפר גבריאל‪" ,‬פתרון־כולל מול מיתון הסכסוך הישראלי־ערבי‪ :‬בחינה מחודשת של‬ ‫ההתנגשות בין משה שרת ודוד בן־גוריון"‪ ,‬הציונות והשאלה הערבית‪ :‬קובץ מאמרים‬ ‫בעקבות הרצאות‪ ,‬מרכז שזר‪ ,1979 ,‬עמ' ‪.162-119‬‬ ‫הערך "אריאל (ליבוביץ')‪ ,‬שלמה זלמן" בלקסיקון אופק לספרות ילדים מאת אוריאל אופק‪,‬‬ ‫כרך א‪ ,‬זמורה ביתן‪ ,1985 ,‬עמ' ‪.58-57‬‬ ‫הערך אריאל‪ ,‬שלמה זלמן בלכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים בעריכת ג' קרסל‪,‬‬ ‫כרך א‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,1965 ,‬עמ' ‪.147-146‬‬ ‫"לאה אלתרמן־להב"‪ ,‬דבר‪.13.9.1966 ,‬‬ ‫"לאה אלתרמן"‪ ,‬על המשמר‪.13.9.1966 ,‬‬

‫ז‪ .‬עיתונות וכתבי עת‬ ‫אורלוגין‬ ‫אחדות‬ ‫אלף‬ ‫אמות‬ ‫אמנות הבמה‬ ‫בוסתנאי‬ ‫במה‬ ‫במחנה‬ ‫במעלה‬ ‫בשער‬ ‫גזית‬ ‫גליונות‬ ‫דאר היום‬ ‫דבר‬ ‫דבר הפועלת‬ ‫דבר השבוע‬ ‫דבר לילדים‬ ‫הארץ‬ ‫הבֹקר‬ ‫הגלגל‬ ‫הד הגן‬ ‫הדרך‬ ‫הזמן‬ ‫החינוך‬ ‫היום‬ ‫המעש‬ ‫המשקיף‬ ‫הספרות‬ ‫העולם הזה‬ ‫העם‬ ‫הפועל הצעיר‬ ‫הצפה‬ ‫הצפירה‬

‫[ ‪] 868‬‬

‫ביבליוגרפיה‬

‫השומר הצעיר‬ ‫השלח‬ ‫השער‬ ‫זאת הארץ‬ ‫חרות‬ ‫טורים‬ ‫ידיעות אחרונות‬ ‫כלנוע‬ ‫כתובים‬ ‫לאחדות העבודה‬ ‫לאשה‬ ‫לוח הארץ‬ ‫למרחב‬ ‫לשוננו לעם ‬ ‫מאזנים‬ ‫מבט חדש‬ ‫מבפנים‬ ‫מולד‬ ‫מחברות לספרות‬ ‫מעריב‬ ‫משא‬ ‫ניצנים‬ ‫ספר השנה של העתונאים‬ ‫עכשיו‬ ‫על המשמר‬ ‫עתים‬ ‫קול העם‬ ‫קשת‬ ‫רימון‬ ‫תו שין‪ ...‬שנתון לדברי ספרות‪ ,‬עיון וסקירה‬ ‫תשע בערב‬

‫ח‪ .‬ארכיונים‬ ‫ארכיון נתן אלתרמן‪ ,‬המרכז ע"ש לאורה שוורץ־קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית‪,‬‬ ‫אוניברסיטת תל־אביב (מרכז קיפ)‬ ‫ארכיון אברהם שלונסקי‪ ,‬מרכז קיפ‬ ‫המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‬ ‫הארכיון לתאטרון ע"ש ישראל גור‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‬ ‫ארכיון בית ביאליק‬ ‫ארכיון דוד בן־גוריון‪ ,‬שדה בוקר‬ ‫ארכיון הגימנסיה "הרצליה"‪ ,‬תל־אביב‬ ‫ארכיון הסרטים ע"ש שפילברג‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‬ ‫ארכיון יד טבנקין‪ ,‬רמת אפעל‬

‫[ ‪] 869‬‬

‫אלתרמן‬ ‫הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב‬ ‫ארכיון גנזים‬ ‫ארכיון עיריית תל־אביב‬ ‫הארכיון הציוני המרכזי‬ ‫המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון‬ ‫ארכיון צה"ל‬ ‫ארכיון המחלקה לפרסי ישראל‪ ,‬משרד החינוך‪ ,‬ירושלים‬ ‫ארכיון דן אלמגור‬ ‫ארכיון קיבוץ יגור‬ ‫ארכיון מעריב‬ ‫ארכיון משה גליקסון‬ ‫ארכיון מקוה ישראל‬ ‫ארכיון אוניברסיטת ננסי‬ ‫ארכיון הסורבון‬ ‫ארכיון תיכון עירוני ד'‬ ‫ארכיון נעמי פולני‬ ‫ארכיון משה וילנסקי‪ ,‬המחלקה למוסיקה‪ ,‬בית הספרים הלאומי‬ ‫ארכיון סשה ארגוב‪ ,‬המחלקה למוסיקה‪ ,‬בית הספרים הלאומי‬ ‫ארכיון ההגנה‬ ‫‪Biblioteque Municipale, Nancy‬‬ ‫‪Archives Departmentales de Meurthe-et-Moselle‬‬ ‫‪Archives Nationales, Paris‬‬

‫ט‪ .‬סרטים ותקליטורים‬ ‫הסרט הפוגה‪.1950 ,‬‬ ‫הסרט אלתרמניה‪ ,‬בימוי‪ :‬אלי כהן‪ ,‬הפקה‪ :‬מיכל אברהם‪ ,‬שירות הסרטים הישראלי‪,‬‬ ‫ירושלים‪ ,‬תשס"ב (‪ 89‬דקות)‪.‬‬ ‫מגש הכסף‪ :‬משירי נתן אלתרמן‪ ,‬עורך‪ :‬נחום היימן‪ ,‬הליקון‪.2002 ,‬‬ ‫ניגון עתיק‪ :‬משירי נתן אלתרמן‪ ,‬איסוף ועריכה‪ :‬ערן ליטוין‪ ,‬רוני שפס‪ ,‬הפקה‪ :‬אודי כגן‪,‬‬ ‫פונוקול‪.2003 ,‬‬ ‫על אם הדרך‪ :‬משירי נתן אלתרמן‪ ,‬עריכה והפקה‪ :‬בועז הראל‪ ,‬הד ארצי‪.2004 ,‬‬ ‫אוסף של פזמוני נתן אלתרמן‪ ,‬בעריכת גלעד בן ש"ך‪ ,‬מדיה דיירקט‪.2004 ,‬‬ ‫ערן ליטוין‪" ,‬צץ וצצה — סיפורו של מופע"‪ ,‬חוברת התקליטור של "צץ וצצה"‪ ,‬הד ארצי‪,‬‬ ‫‪( 2006‬סדרת "מבראשית")‪.‬‬ ‫למרחקים מפליגות הספינות‪ :‬אוסף שירי נמל וים – לציון ‪ 70‬לנמל תל־אביב‪ ,‬עריכה והפקה‬ ‫מוזיקלית‪ :‬נחום היימן‪ ,‬אן‪.‬אם‪.‬סי‪( .‬סדרת נוסטלגיה)‪.2007 ,‬‬ ‫מותר לומר‪ :‬מבחר משיריו‪ ,‬נתן אלתרמן‪ ,‬איסוף‪ ,‬הפקה ועריכה‪ :‬ליאור מזרחי‪ ,‬אן‪.‬אם‪.‬סי‪,.‬‬ ‫‪.2007‬‬ ‫פגישה לאין קץ‪ ,‬יוסי בנאי מגיש נתן אלתרמן‪ ,‬עיבודים והפקה מוזיקלית‪ :‬יונתן בר־גיורא‪,‬‬ ‫עוג‪.2010 ,‬‬

‫[ ‪] 870‬‬

‫ביבליוגרפיה‬

‫י‪ .‬תיעוד בעל־פה‬ ‫אורי אבנרי‬ ‫פרופ' ראובן אורדע‬ ‫ד"ר דן אלמגור‬ ‫גבי אקשטיין‬ ‫פרופ' עוזי ארנן‬ ‫נמרוד אשל‬ ‫הרולד ג‪ .‬בולדרידג'‬ ‫שאול ביבר‬ ‫שרה בינדר‬ ‫זיוה בינדר־קון‬ ‫ד"ר מרדכי בר־און‬ ‫ד"ר מיכאל בר־זהר‬ ‫שלמה בר שביט‬ ‫חנן ברוורמן‬ ‫עמיקם גורביץ'‬ ‫חיים גורי‬ ‫חנה גורדון‬ ‫אילי גורליצקי‬ ‫חוה גמזו‬ ‫שרית גמליאל (מרכוס)‬ ‫יהודית הנדל‬ ‫יהודה הר ציון (בנצנברג)‬ ‫נחום הר־ציון‬ ‫רחל הררי‬ ‫חנה ויסטנצקי‬ ‫רמה זוטא־אבידר‬ ‫גדעון זינגר‬ ‫אורה טבת‬

‫דליה יאירי‬ ‫חיים ישראלי‬ ‫יצחק כץ‬ ‫אילנה להב‬ ‫יצחק (אקי) להב‬ ‫ערן להב‬ ‫גלי לירון־להב‬ ‫ניבה לניר‬ ‫בתיה לנצט‬ ‫אהרן מגד‬ ‫פרופ' גבריאל מוקד‬ ‫יצחק נבון‬ ‫ס‪ .‬יזהר‬ ‫נתן סלור‬ ‫נעם סמל‬ ‫פרופ' אבנר עופר‬ ‫נעמי פולני‬ ‫גליליה פלוטקין‬ ‫שמעון פרס‬ ‫אידה צורית‬ ‫יוסי צמח‬ ‫אבא קובנר‬ ‫עודד קוטלר‬ ‫שלמה שבא‬ ‫נתן שחם‬ ‫דיתה שחר (עובדיהו)‬ ‫מרדכי שלו‬

‫יא‪ .‬מסייעים‬ ‫רפי אילן‬ ‫נאוה אייזן‬ ‫פרופ' ג'פרי באראש‬ ‫גלעד בן ש"ך‬ ‫פרופ' אבי בראלי‬ ‫דוד גוטרזון‬ ‫פרופ' דבורה גילולה‬ ‫פרופ' זאב גריס‬ ‫חיים דובוסרסקי‬ ‫פרופ' ערן דולב‬ ‫צביקה דרור‬

‫אליהו הכהן‬ ‫פרופ' דבורה הכהן‬ ‫פרופ' חגית הלפרין‬ ‫נחום הר־ציון‬ ‫שלי הר־ציון‬ ‫פרופ' נפתלי וגנר‬ ‫פרופ' מיכאל וולפה‬ ‫פרופ' הילי זמורה‬ ‫פרופ' אביבה חלמיש‬ ‫איילת חפצדי‬ ‫ישראל יוסיפון‬

‫[ ‪] 871‬‬

‫אלתרמן‬ ‫ד"ר מרצין יורינוביץ‬ ‫פרופ' נורית כנען־קידר‬ ‫שמעון לבהרי‬ ‫עו"ד יוסי מאוטנר‬ ‫אמנון מסקין‬ ‫שי מרקוס‬ ‫ד"ר מרדכי נאור‬ ‫רמי סמו‬ ‫עמוס עוז‬ ‫פרופ' דליה עופר‬ ‫פרופ' דינה פורת‬ ‫טוטי פרי‬ ‫דליה פרידלנד‬

‫פרופ' ירון צור‬ ‫יוני צין‬ ‫פרופ' יורם צפריר‬ ‫אורדית קוטלר‬ ‫אילנה קופיאן‬ ‫ודים קופיאן‬ ‫דני קרוון‬ ‫חנה רוזנצווייג‬ ‫לאה שבט (שורץ)‬ ‫פרופ' פולט שונה‬ ‫דוד שטנר‬ ‫ד"ר נתן שיפריס‬ ‫דני שלום‬

‫[ ‪] 872‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫עריכת מפתחות‪ :‬יעל ולדמן‬

‫א‪ .‬י‪ .‬שטיבל (הוצאת ספרים) ‪108‬‬ ‫אבי־רמי‪ ,‬ע‪474-473 .‬‬ ‫אביגור (מאירוב)‪ ,‬שאול ‪ 806 ,320‬הע'‪17‬‬ ‫אבידוב‪ ,‬יאני ‪769 ,587 ,530 ,464-463‬‬ ‫ נתיבים נעלמים ‪465-464‬‬ ‫אבידור‪ ,‬אברהם ‪168‬‬ ‫אבידן‪ ,‬דוד ‪,673-672 ,671 ,556‬‬ ‫ ‪ 830‬הע'‪68‬‬ ‫ משהו בשביל מישהו ‪ 838‬הע'‪38‬‬ ‫אבידר (רוכל)‪ ,‬יוסף ‪346 ,318 ,317 ,316‬‬ ‫אביחנן (ברגמן)‪ ,‬הלל ‪168 ,148‬‬ ‫אבן‪ ,‬אבא ‪745 ,732 ,720 ,678 ,674‬‬ ‫אבני‪ ,‬אהרן ‪206‬‬ ‫אברהם אבינו ‪313‬‬ ‫אברהמי‪ ,‬יצחק ‪631‬‬ ‫אברך‪ ,‬ישעיהו ‪617 ,616‬‬ ‫אגדתי‪ ,‬ברוך ‪52‬‬ ‫אגודת הסופרים העברים ‪414‬‬ ‫אגמון‪ ,‬יעקב ‪601‬‬ ‫אדלר‪ ,‬ישראל יהודה (יש"י) ‪18‬‬ ‫אדלר‪ ,‬שאול ‪392‬‬ ‫אדנאואר‪ ,‬קונרד ‪576 ,574 ,408 ,403‬‬ ‫אהרונוביץ‪ ,‬יוסף ‪599‬‬ ‫אהרונוביץ‪ ,‬יצחק (אייק) ‪322‬‬ ‫אהרוני‪ ,‬חנה ‪428 ,427 ,426‬‬ ‫אהרוני‪ ,‬יוחנן ‪725‬‬ ‫אוברוביץ' ‪ 780 ,19 ,16 ,15‬הע'‪6‬‬ ‫אוגוניוק (שבועון) ‪432‬‬ ‫אוהד‪ ,‬מיכאל ‪658 ,651 ,631‬‬ ‫אוטבוצק ‪ 779 ,99 ,23‬הע'‪2‬‬ ‫אויקלט (עיתון) ‪455‬‬ ‫אוליביה‪ ,‬לורנס ‪154‬‬ ‫אולסבנגר‪ ,‬עמנואל ‪ 808 ,335‬הע'‪45‬‬ ‫ תרגום הקומדיה האלוהית ‪335‬‬ ‫אוסטריה ‪182 ,165‬‬ ‫אוסישקין‪ ,‬מנחם ‪67‬‬ ‫אופיו של אלתרמן ‪622 ,585-584 ,381 ,537‬‬

‫אופין‪ ,‬יוסף ‪ 787 ,125‬הע'‪26‬‬ ‫אופיר‪ ,‬שי ‪498‬‬ ‫אופנבך‪ ,‬ז'אק ‪ 825 ,497 ,496‬הע'‪116‬‬ ‫ "אירוסין לאור הירח" ‪497‬‬ ‫ "הכלה המוגרלת" ‪497‬‬ ‫אופנהיימר‪ ,‬פרנץ ‪85‬‬ ‫האופרה העממית ‪285‬‬ ‫אוקו‪ ,‬סיני ‪259‬‬ ‫אוקראינה ‪194 ,81 ,71 ,33 ,27 ,19 ,15‬‬ ‫אורדע‪ ,‬ראובן ‪768‬‬ ‫אוריפידס; "היפוליטוס" ‪302‬‬ ‫אורלוגין (כתב עת) ‪550‬‬ ‫אורלוף‪ ,‬חנה ‪213‬‬ ‫אורלנד‪ ,‬יעקב ‪,257 ,221 ,211 ,207 ,125‬‬ ‫‪,623-622 ,564 ,467-466 ,336-335‬‬ ‫‪ 808 ,711‬הע'‪35‬‬ ‫אורן‪ ,‬אורי ‪462 ,457‬‬ ‫אורן‪ ,‬מרדכי ‪421 ,415‬‬ ‫אורן‪ ,‬רחל ‪719‬‬ ‫אורנשטיין‪ ,‬שמעון ‪415‬‬ ‫אורפז‪ ,‬יצחק ‪720‬‬ ‫אחד העם ‪67 ,52‬‬ ‫אחדות (ירחון) ‪38 ,32-31‬‬ ‫אחדות העבודה ‪470‬‬ ‫אחימאיר‪ ,‬אבא ‪17‬‬ ‫אח'נתון ‪294‬‬ ‫אטאס‪ ,‬רחל ‪652 ,649‬‬ ‫איבסן‪ ,‬הנריק; "פר גינט" ‪636 ,635‬‬ ‫איטליה‬ ‫ כיבוש אלבניה ‪222‬‬ ‫ יחסו של אלתרמן ‪,232 ,222 ,221 ,165‬‬ ‫‪338 ,276‬‬ ‫ במלחמת העולם השנייה ‪292 ,275 ,237‬‬ ‫ הפלישה לחבש ‪163-162‬‬ ‫ ראו גם מוסוליני‪ ,‬בניטו‬ ‫אייזנהאואר‪ ,‬דוויט ‪576 ,487‬‬ ‫אייכמן‪ ,‬אדולף ‪578-577‬‬

‫[ ‪] 873‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫ ראו גם משפט אייכמן‬ ‫איינשטיין‪ ,‬אלברט ‪169 ,67‬‬ ‫איינשטיין‪ ,‬אריק ‪549‬‬ ‫איינשטיין‪ ,‬יעקב ‪333‬‬ ‫אילון‪ ,‬עמוס ‪726-725 ,720‬‬ ‫אילן‪ ,‬אורי ‪479‬‬ ‫אילן‪ ,‬רפי ‪ 793‬הע'‪40‬‬ ‫אילת ‪507 ,486‬‬ ‫האינטרנציונל ‪310‬‬ ‫אלבז‪ ,‬נתן ‪ 821 ,459-458‬הע'‪38‬‬ ‫אלדד (שייב)‪ ,‬ישראל ‪730 ,379 ,330 ,329‬‬ ‫אלון‪ ,‬יגאל ‪,733 ,724 ,720 ,715 ,367‬‬ ‫‪774 ,769 ,750 ,749 ,742‬‬ ‫ מסך של חול ‪743‬‬ ‫אלון‪ ,‬עלי ‪ 797‬הע'‪53‬‬ ‫אלטלנה (אונייה) ‪364 ,359-357‬‬ ‫אלטמן‪ ,‬טוסיה ‪280‬‬ ‫אליאב‪ ,‬אריה (לובה) ‪755 ,754‬‬ ‫אליוט‪ ,‬ט"ס ‪557‬‬ ‫אליעז‪ ,‬רפאל ‪,529 ,381 ,257 ,254 ,230‬‬ ‫‪584‬‬ ‫ שמש בדרכים ‪ 794‬הע'‪67‬‬ ‫אליצור‪ ,‬יהודה ‪730‬‬ ‫אליקובסקי‪ ,‬נעמי ‪206‬‬ ‫אלכסנדר (מלך יוגוסלביה) ‪140‬‬ ‫אלמגור‪ ,‬גילה ‪600‬‬ ‫אלמגור‪ ,‬דן ‪572 ,496‬‬ ‫אלמוגי‪ ,‬יוסף ‪675‬‬ ‫אלמן‪ ,‬שמעון ‪99 ,80‬‬ ‫אלסברג‪ ,‬ק' ‪158‬‬ ‫אלסטון‪ ,‬רוי ‪350‬‬ ‫אלעזר‪ ,‬דוד ‪567‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬איידלה לבית צירלין (סבתו) ‪15‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬אריה אהרן (סבו) ‪16-15‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬בלה לבית ליבוביץ (אמו) ‪,15‬‬ ‫‪,102 ,100 ,99-98 ,46 ,21 ,19 ,17-16‬‬ ‫‪,536 ,217 ,216 ,214 ,213 ,196‬‬ ‫ ‪ 780‬הע'‪6‬‬ ‫כאלמנה ‪220-219‬‬ ‫מגורים בתל עמל ‪432‬‬ ‫מגורים עם נתן ואשתו ומשפחת‬ ‫ליבוביץ ‪361 ,238 ,220 ,215‬‬ ‫מותה וההלוויה ‪711-710‬‬ ‫מכתביו של אלתרמן אליה וביקוריו‬ ‫‪ 818 ,710 ,437-432‬הע'‪4‬‬

‫עבודתה במרפאת שיניים ‪272 ,220‬‬ ‫עלייה לארץ ‪49 ,48‬‬ ‫פרישתה מעבודה ‪431-430‬‬ ‫ורחל מרכוס ‪153-152‬‬ ‫רכישת מקצוע ריפוי שיניים ‪,23-22‬‬ ‫‪ 781‬הע'‪22‬‬ ‫שיטיון ‪710 ,669‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬גיטל (דודתו) ‪17‬‬ ‫אלתרמן‪ ,‬יצחק (אביו) ‪,70 ,69 ,18 ,16 ,15‬‬ ‫‪ 779 ,196‬הע'‪ 780 ,1‬הע'‪11‬‬ ‫ ובתו לאה ‪174 ,173‬‬ ‫יחסיו עם בנו ‪,97-96 ,92 ,76 ,74 ,67‬‬ ‫‪,115 ,108 ,102 ,101 ,100 ,99-98‬‬ ‫‪ 785 ,244,256 ,221-220 ,213‬הע'‪1‬‬ ‫כמורה ‪ 780 ,49 ,48 ,19 ,18‬הע'‪11‬‬ ‫מותו‪ ,‬הלוויתו והספדים ‪219-216‬‬ ‫מחלתו ‪216 ,215 ,214-213 ,212‬‬ ‫כמנהל מחלקת החינוך של עיריית‬ ‫ תל אביב ‪215 ,212‬‬ ‫מעמדו כאיש חינוך ‪,29 ,26-25 ,22‬‬ ‫‪45-44‬‬ ‫כמפקח על גני ילדים בארץ ‪,55-53‬‬ ‫‪114‬‬ ‫משחקים פרבליים ‪,541 ,44 ,22-21‬‬ ‫ ‪ 781‬הע'‪20‬‬ ‫ניהול גני ילדים עבריים וסמינרים‬ ‫לגננות ‪,27 ,25 ,23 ,21 ,20 ,19‬‬ ‫ ‪ 781 ,29-28‬הע'‪16‬‬ ‫עברית ‪ 781 ,21‬הע'‪20‬‬ ‫עלייה לארץ ‪49 ,48‬‬ ‫ורחל מרכוס ‪153-152‬‬ ‫שבעה ושנת האבל ‪221-220‬‬ ‫שתיה ‪42-41‬‬ ‫אמדורסקי‪ ,‬בני ‪630‬‬ ‫אמיר‪ ,‬אהרן ‪723‬‬ ‫אמנות הבמה (כתב עת) ‪498‬‬ ‫אנגלית (שפה) ‪333‬‬ ‫אנווי‪ ,‬ז'אן; "אנטיגונה" ‪333‬‬ ‫אנוכי‪ ,‬ז"י (זלמן יצחק אהרונסון) ‪17‬‬ ‫אנטישמיות ‪,416 ,311 ,150 ,90 ,78‬‬ ‫ ‪ 805 ,576 ,575-574‬הע'‪5‬‬ ‫אנסלדו (קפיטן) ‪321-320‬‬ ‫אסיה (אונייה) ‪49-48 ,47‬‬ ‫אסף‪ ,‬מיכאל ‪473‬‬ ‫אפיקים ‪ 787 ,717 ,125‬הע'‪27‬‬

‫[ ‪] 874‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫אפלטון ‪381‬‬ ‫אפשטיין‪ ,‬יצחק ‪18‬‬ ‫אצ"ל ולח"י ‪367 ,325 ,324‬‬ ‫הטבעת אלטלנה (אונייה) ‪,359-357‬‬ ‫‪364‬‬ ‫התאבדותם של פיינשטיין וברזני‬ ‫ ‪330 ,327-326‬‬ ‫התבטאויותיו של אלתרמן ‪,329-325‬‬ ‫‪ 807 ,359-358‬הע'‪ 810 ,32‬הע'‪82‬‬ ‫התייחסותם לאלתרמן ‪332-330 ,329‬‬ ‫פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ‪325‬‬ ‫פירוקם ‪364‬‬ ‫פרשת בית הדר ‪328‬‬ ‫רצח הלורד מוין ‪325-324‬‬ ‫אקסיון פרנסז (קבוצה) ‪78‬‬ ‫אקשטיין‪ ,‬גבי ‪568‬‬ ‫ארגוב (אברמוביץ)‪ ,‬אלכסנדר (סשה) ‪,496‬‬ ‫‪,652 ,651 ,649 ,648 ,573 ,571 ,568‬‬ ‫‪791 ,719 ,701 ,700 ,696 ,656 ,653‬‬ ‫הע'‪ 837 ,10‬הע'‪35‬‬ ‫ארגוב‪ ,‬נוסיה ‪573‬‬ ‫ארגוב‪ ,‬נחמיה ‪485 ,476 ,475‬‬ ‫אריאל‪ ,‬ש"ז; ראו ליבוביץ‪ ,‬שלמה זלמן‬ ‫(דודו)‬ ‫אריאלי‪ ,‬יהושע ‪683 ,674‬‬ ‫ הקנוניה ‪711 ,684-683‬‬ ‫אריסטופנס; "ליזיסטרטה" ‪699‬‬ ‫ארכימדס ‪274‬‬ ‫ארלוזורוב‪ ,‬חיים ‪51‬‬ ‫ארן‪ ,‬זלמן ‪774 ,720 ,679 ,674‬‬ ‫ארץ ישראל השלמה ‪,726-725 ,722-718‬‬ ‫‪,747 ,746 ,745 ,735-731 ,728-727‬‬ ‫‪841 ,765 ,761 ,754, 750 ,749 ,748‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫ראו גם התנועה למען ארץ ישראל‬ ‫השלמה‬ ‫ארצות הברית ‪352‬‬ ‫אשד‪ ,‬חגי ‪477‬‬ ‫אשורבניפל ‪294‬‬ ‫אשכול‪ ,‬לוי ‪ ,603 ,459 ,385-384‬‬ ‫‪,683 ,678 ,676 ,675 ,674 ,605-604‬‬ ‫‪745 ,720 ,714-713 ,684‬‬ ‫אשכול (שקולניק)‪ ,‬נועה ‪206‬‬ ‫אשמן‪ ,‬אהרן; "האדמה הזאת" ‪285‬‬ ‫אשרוב‪ ,‬מישה ‪707‬‬

‫אתיופיה (חבש) ‪163-162‬‬ ‫אתר (אלתרמן)‪ ,‬תרצה (בתו) ‪,238 ,237‬‬ ‫‪,433 ,432 ,431 ,430 ,361 ,315 ,292‬‬ ‫‪,705 ,600 ,583 ,541 ,540 ,536 ,437‬‬ ‫‪ 844 ,770 ,707‬הע'‪94‬‬ ‫דיכאון ‪,622 ,621-620 ,615-614 ,613‬‬ ‫‪667‬‬ ‫היריון ולידה ‪710-709‬‬ ‫זוגיות עם בנימין (בנץ') סלור ‪622‬‬ ‫חליפת מכתבים עם אביה ‪614-613‬‬ ‫חליפת מכתבים עם הוריה מהצבא‬ ‫‪569-568‬‬ ‫יחסיה עם אלתרמן ‪709 ,668-667 ,615‬‬ ‫כתיבה ותרגום ‪709‬‬ ‫בלהקת גייסות השריון ‪,570 ,569 ,568‬‬ ‫‪572‬‬ ‫"לו הייתי דג" ‪655‬‬ ‫נישואיה לעודד קוטלר ונסיעתם‬ ‫ לניו יורק ‪613 ,587 ,586‬‬ ‫כשחקנית ‪709 ,700 ,622 ,587 ,586‬‬ ‫נמנימם ‪ 840‬הע'‪10‬‬ ‫נסיעתו של אלתרמן אליה לניו יורק‬ ‫‪621-615‬‬ ‫בעת מחלתו ומותו של אלתרמן ‪,768‬‬ ‫‪776 ,775 ,774 ,771 ,770 ,769‬‬ ‫צפנת‪ :‬שירים ‪ 840‬הע'‪10‬‬ ‫"שיר הנשמרת" ‪ 837‬הע'‪36‬‬ ‫אתרוג (אונייה) ‪411‬‬ ‫באדר‪ ,‬יוחנן ‪445‬‬ ‫באום‪ ,‬ולטר ‪213‬‬ ‫באומן (מנהל מחלקת החינוך הממשלתית)‬ ‫‪68‬‬ ‫בארון‪ ,‬סאלו ‪578‬‬ ‫בארט‪ ,‬הלני ‪117‬‬ ‫בארי‪ ,‬איסר ‪367‬‬ ‫בארס‪ ,‬מוריס ‪78‬‬ ‫בגין‪ ,‬מנחם ‪750 ,715 ,404 ,403 ,357‬‬ ‫בהט‪ ,‬יעקב ‪584‬‬ ‫בהל‪ ,‬הדי ‪157‬‬ ‫בהל‪ ,‬הנס ‪158 ,157‬‬ ‫בובר‪ ,‬מרטין ‪582 ,381 ,379‬‬ ‫בוברויסק ‪17‬‬ ‫בוגרשוב (בוגר)‪ ,‬נחום ‪97 ,59 ,57-56‬‬ ‫בוגרשוב‪ ,‬חיים ‪68‬‬

‫[ ‪] 875‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫בודלר‪ ,‬שארל ‪81 ,73‬‬ ‫"המזרקה" ‪101‬‬ ‫"הנפילה" ‪ 787‬הע'‪28‬‬ ‫"הפכים" ‪ 787‬הע'‪28‬‬ ‫פרחי הרע ‪788-787 ,194 ,127 ,126‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫בווין‪ ,‬ארנסט ‪ 806 ,351 ,316 ,315‬הע'‪9‬‬ ‫בוז'יקובסקי‪ ,‬טוביה ‪ 819 ,444 ,441‬הע'‪15‬‬ ‫בוכמן‪ ,‬נחום ‪707‬‬ ‫בולס‪ ,‬א"ל ‪341‬‬ ‫בומרשה‪ ,‬פייר; "הספר מסיביליה" ‪333‬‬ ‫הבונד ‪17‬‬ ‫בונדי‪ ,‬רות ‪585 ,584‬‬ ‫בונים‪ ,‬שמואל ‪,628 ,603 ,586 ,571 ,206‬‬ ‫‪,654 ,653 ,652 ,651 ,650 ,649 ,648‬‬ ‫‪,760 ,759 ,757 ,756 ,719 ,696 ,658‬‬ ‫‪763 ,761‬‬ ‫בוסל‪ ,‬יוסף ‪608‬‬ ‫בוסקוביץ‪ ,‬אלכסנדר אוריה ‪812 ,376 ,303‬‬ ‫הע'‪4‬‬ ‫בוסתנאי (עיתון) ‪204 ,203‬‬ ‫אל־בורדג'ואני‪ ,‬אמין חמדי ‪137‬‬ ‫בורלא‪ ,‬יאיר ‪301‬‬ ‫בורלא‪ ,‬יהודה ‪392‬‬ ‫בורשטיין (משפחה) ‪696‬‬ ‫בושס‪ ,‬הדה ‪697-696 ,692 ,658-657‬‬ ‫הבחירות לכנסת השנייה ‪394 ,391‬‬ ‫הבחירות לכנסת השלישית ‪448 ,447 ,445‬‬ ‫הבחירות לכנסת החמישית ‪,589-588‬‬ ‫‪684 ,683 ,594‬‬ ‫הבחירות לכנסת השביעית ‪765 ,750-749‬‬ ‫ביאלי‪ ,‬גיטל (דודתו) ‪435‬‬ ‫ביאליק‪ ,‬חיים נחמן ‪,102 ,80 ,52 ,31 ,29‬‬ ‫‪773 ,559 ,557 ,541 ,536 ,526 ,485‬‬ ‫"אלוף בצלות ואלוף שום" ‪301-300‬‬ ‫השפעתו על אלתרמן ‪,66 ,36 ,34 ,33‬‬ ‫‪ 784 ,195‬הע'‪12‬‬ ‫יחסו של אלתרמן ‪537‬‬ ‫"על השחיטה" ‪268‬‬ ‫פולמוס היידיש ‪96-94‬‬ ‫"ראיתיכם בקוצר ידכם" ‪95-94‬‬ ‫"שחה נפשי" ‪95‬‬ ‫בי־בי־סי (תחנת רדיו) ‪720‬‬ ‫ביבר‪ ,‬שאול ‪614 ,569 ,567‬‬ ‫ביילין‪ ,‬אשר; "ושבו בנים" ‪ 812‬הע'‪4‬‬

‫ביכובסקי‪ ,‬שמעון ‪22‬‬ ‫בינדר‪ ,‬אברהם ‪211 ,210 ,206‬‬ ‫בינדר‪ ,‬צילה ‪,531 ,530 ,362 ,206-205‬‬ ‫‪637 ,633 ,600 ,585‬‬ ‫כאהובתו של אלתרמן ‪,237 ,211-208‬‬ ‫‪,661 ,618 ,362-361 ,275 ,272 ,256‬‬ ‫‪ 795 ,766‬הע'‪70-68‬‬ ‫איור הכריכה לספר חגיגת קיץ ‪660‬‬ ‫איוריה לספר התבה המזמרת ‪,542 ,540‬‬ ‫‪548 ,547‬‬ ‫היכרותה עם אלתרמן ‪208-206‬‬ ‫בעת מחלתו ומותו של אלתרמן ‪,770‬‬ ‫‪776 ,774 ,771‬‬ ‫בינדר‪ ,‬שרה ‪ 795‬הע'‪68‬‬ ‫ביראבו‪ ,‬אנדרי; "בני המיניסטר" ‪235-234‬‬ ‫ביריה ‪317-316‬‬ ‫בית אלפא ‪174 ,173‬‬ ‫בית אשל ‪318‬‬ ‫בית צורי‪ ,‬אליהו ‪324‬‬ ‫בלבן‪ ,‬אברהם ‪10‬‬ ‫בלדה ‪551-550‬‬ ‫בלו‪ ,‬סול; הרצוג ‪704‬‬ ‫בלובשטיין‪ ,‬רחל ‪597‬‬ ‫בלוי‪ ,‬עמרם ‪467‬‬ ‫בלוק‪ ,‬אלכסנדר; שנים עשר ‪251‬‬ ‫בלנדן‪ ,‬ז'אן פייר היפוליט ‪79‬‬ ‫בלפור‪ ,‬לורד ארתור ג'יימס ‪67‬‬ ‫בלצן‪ ,‬חיים ‪772‬‬ ‫בלורוסיה (בלרוס ‪ /‬רוסיה הלבנה) ‪,16 ,15‬‬ ‫‪ 779 ,213 ,150 ,22 ,19‬הע'‪2‬‬ ‫במה (‪ Bema‬חברת הקלטות) ‪172‬‬ ‫במה (רבעון) ‪306‬‬ ‫במה לאמנות זעירה ‪ 793‬הע'‪46‬‬ ‫במחנה (שבועון) ‪645 ,644 ,568‬‬ ‫בן (בראון)‪ ,‬מנחם ‪740‬‬ ‫בן אב"י‪ ,‬איתמר ‪105‬‬ ‫בן אביגדור (אברהם ליב שלקוביץ) ‪19‬‬ ‫בן אהרן‪ ,‬יצחק ‪774 ,393‬‬ ‫בן־אהרן‪ ,‬יריב ‪ 797‬הע'‪53‬‬ ‫בן אמוץ‪ ,‬דן ‪651 ,571‬‬ ‫בן־גור‪ ,‬מאיר ‪449 ,448‬‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬דוד ‪,483 ,416 ,403 ,395 ,393‬‬ ‫‪,589 ,577 ,576 ,491 ,486 ,485-484‬‬ ‫‪,741 ,720 ,714 ,713 ,683 ,596‬‬ ‫ ‪ 812 ,748-747‬הע'‪1‬‬

‫[ ‪] 876‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫דעותיו בעניין השטחים ‪,761 ,745 ,721‬‬ ‫‪ 843‬הע'‪78‬‬ ‫הכרזתו על הקמת מדינת ישראל ‪,356‬‬ ‫‪364‬‬ ‫הערצתו של אלתרמן ‪,400-398 ,396‬‬ ‫‪,709-708 ,596 ,486-485 ,402-401‬‬ ‫‪746 ,748-737‬‬ ‫הקמת רפ"י ‪676‬‬ ‫התמודדותו מול אשכול על הנהגת‬ ‫מפא"י ‪676‬‬ ‫התפטרות מראשות הממשלה ‪401-400‬‬ ‫חזון הנגב ‪378-377 ,375-374‬‬ ‫חילוקי דעות עם אלתרמן ‪,390 ,364‬‬ ‫‪761 ,745 ,721 ,581 ,577-576 ,393‬‬ ‫יום הולדתו השמונים ‪747 ,746‬‬ ‫יחסו לאלתרמן ‪,380-379 ,369 ,365‬‬ ‫‪,537 ,536 ,485-484 ,431 ,397‬‬ ‫‪774 ,769 ,601 ,587 ,586-585‬‬ ‫כינוסים של אנשי רוח ‪381-379‬‬ ‫מאבקו לממלכתיות ‪,359-357‬‬ ‫ ‪365 ,364-363‬‬ ‫במלחמת העצמאות ‪,364-363 ,360‬‬ ‫‪518 ,374 ,372 ,369 ,367‬‬ ‫ומלחמת סיני ‪,487 ,486 ,483 ,480‬‬ ‫‪493 ,491‬‬ ‫ו"העסק הביש" ‪676 ,674 ,489‬‬ ‫והעלייה ‪521 ,506‬‬ ‫ופרשת לבון ‪,592-591 ,590 ,588‬‬ ‫ ‪674 ,595 ,594-593‬‬ ‫כראש הסוכנות היהודית ‪,140‬‬ ‫ ‪326 ,310 ,282-281‬‬ ‫והשילומים מגרמניה ‪,412 ,408 ,403‬‬ ‫‪576 ,413‬‬ ‫כשר הביטחון בלבד ‪,475-474‬‬ ‫ ‪480 ,478 ,477-476‬‬ ‫תמיכה בבריטים במלחמת העולם‬ ‫השנייה ‪310 ,283‬‬ ‫תמיכתו של אלתרמן בו ‪,310 ,283 ,282‬‬ ‫‪,391 ,381 ,386 ,378-377 ,359-358‬‬ ‫‪,481-480 ,478 ,412 ,408 ,399-398‬‬ ‫‪,576 ,519 ,494-493 ,492-491‬‬ ‫‪,677-676 ,675-673 ,592-590‬‬ ‫ ‪682 ,681-680‬‬ ‫בן־גוריון‪ ,‬פולה ‪708‬‬ ‫בן־גריון‪ ,‬עמנואל ‪795-794 ,253-252‬‬

‫הע'‪67‬‬ ‫בן־יהודה (ליבוביץ)‪ ,‬ברוך ‪,603 ,599 ,57‬‬ ‫‪604‬‬ ‫בן יהודה‪ ,‬ישראל (עבדו) ‪177‬‬ ‫בן־יוסף‪ ,‬אברהם ‪,629 ,600 ,302 ,300‬‬ ‫‪729 ,649‬‬ ‫בן־ישי‪ ,‬א"ז ‪335-334‬‬ ‫בן משה‪ ,‬רפי ‪760‬‬ ‫בן־נחום‪ ,‬דניאל ‪671 ,595-594‬‬ ‫בן־נתן (ממלא מקום של י' אלתרמן) ‪212‬‬ ‫בן סירא‪ ,‬יעקב ‪496‬‬ ‫בן־עמי‪ ,‬אהרן ‪723‬‬ ‫בן־עמי‪ ,‬נחמן ‪ 835 ,701 ,611 ,499‬הע'‪10‬‬ ‫בן־עמי‪ ,‬עובד ‪730 ,725‬‬ ‫בן־פורת‪ ,‬ישעיהו ‪720‬‬ ‫בן־צבי‪ ,‬זאב ‪125‬‬ ‫בן־צבי‪ ,‬יצחק ‪537 ,400 ,326‬‬ ‫בן־שמש‪ ,‬יצחק ‪457‬‬ ‫בנבג'י‪ ,‬אמיר ‪ 812‬הע'‪100‬‬ ‫בנטוב‪ ,‬מרדכי ‪,674 ,422-421 ,420 ,360‬‬ ‫‪731 ,720 ,682-681 ,680-679‬‬ ‫בס (קריקטוריסט) ‪604‬‬ ‫בעל הטורים; ראו צפנת‪ ,‬אהרן‬ ‫בער‪ ,‬יצחק ‪720‬‬ ‫בקר‪ ,‬אהרן ‪604‬‬ ‫בר‪ ,‬שלמה ‪ 821‬הע'‪42‬‬ ‫בר‪ ,‬שמעון ‪701 ,700 ,697 ,549 ,497 ,496‬‬ ‫בר־און‪ ,‬מרדכי ‪723 ,509 ,478‬‬ ‫בר־אילן‪ ,‬טוביה ‪537‬‬ ‫בר־דרורא‪ ,‬יששכר דב ‪105‬‬ ‫בר־זהר‪ ,‬מיכאל ‪ 843 ,576‬הע'‪78‬‬ ‫בר־יהודה‪ ,‬ישראל ‪ 832 ,471‬הע'‪29‬‬ ‫בר־לב‪ ,‬חיים ‪567‬‬ ‫בר־ניר‪ ,‬דב ‪720‬‬ ‫בר־קדמא‪ ,‬עמנואל ‪651-650‬‬ ‫בר שביט‪ ,‬שלמה ‪690‬‬ ‫בראון‪ ,‬אווה ‪308‬‬ ‫בראלי‪ ,‬אבי ‪ 821‬הע'‪41 ,39‬‬ ‫ברגמן‪ ,‬ארנסט דוד ‪747 ,739‬‬ ‫ברגמן‪ ,‬שמואל הוגו ‪392 ,379 ,372-371‬‬ ‫ברגר‪ ,‬ג'ניה ‪288 ,287 ,236 ,156‬‬ ‫ברודצקי‪ ,‬זליג ‪278‬‬ ‫ברוידס‪ ,‬אברהם; אמונים ‪ 794‬הע'‪63‬‬ ‫ברוך‪ ,‬י"ל ‪68‬‬ ‫ברורמן‪ ,‬מוטיה ‪365‬‬

‫[ ‪] 877‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫ברזל‪ ,‬הלל ‪633‬‬ ‫ברזני‪ ,‬משה ‪330 ,327 ,326‬‬ ‫ברטה (מטפלת) ‪431‬‬ ‫ברטו‪ ,‬לואי ‪140‬‬ ‫ברטוב‪ ,‬חנוך ‪ 838 ,774 ,674‬הע'‪49‬‬ ‫ברטונוב‪ ,‬יהושע ‪306 ,304 ,303 ,234‬‬ ‫ברי‪ ,‬ג'יימס; "המשרת והלורד" ‪333‬‬ ‫בריה‪ ,‬לברנטי ‪423 ,422‬‬ ‫בריוסוב‪ ,‬ולרי ‪303‬‬ ‫בריטניה ‪292‬‬ ‫במלחמת העולם ‪309‬‬ ‫ותעלת סואץ ‪480‬‬ ‫ראו גם (ה)מנדט הבריטי‬ ‫ברית המועצות ‪,265 ,264 ,232 ,27‬‬ ‫ ‪753 ,713 ,423 ,422 ,419 ,414-413‬‬ ‫היבסקציה ‪26‬‬ ‫הטיהורים הגדולים ‪418‬‬ ‫משפט הרופאים ‪419-418‬‬ ‫סופרים יהודים ‪414‬‬ ‫ראו גם‪ ,‬רוסיה‬ ‫ברכט‪ ,‬ברטולד ‪130‬‬ ‫"אגדה על החייל המת" ‪130‬‬ ‫"אופרה בגרוש" ‪664‬‬ ‫"הבלדה על הנה קש" ‪,571 ,158-157‬‬ ‫‪ 788‬הע'‪ 791 ,33‬הע'‪10‬‬ ‫"חיי גליליאו" ‪688‬‬ ‫ברנדוט‪ ,‬הרוזן פולקה ‪366 ,364‬‬ ‫ברנדט‪ ,‬וילי ‪575‬‬ ‫ברנדשטטר‪ ,‬יהושע ‪151‬‬ ‫ברנס‪ ,‬רוברט; "ג'ון אנדרסון‪ ,‬ג'ון‪ ,‬ג'ו‬ ‫שלי" ‪553‬‬ ‫ברנר‪ ,‬יוסף חיים ‪425 ,18-17‬‬ ‫ברנשטיין־כהן‪ ,‬מרים ‪729 ,338 ,156‬‬ ‫ברסלבסקי‪ ,‬יוסף; הידעת את הארץ ‪812‬‬ ‫הע'‪1‬‬ ‫ברסקי‪ ,‬משה ‪600-599‬‬ ‫ברעם‪ ,‬בלה ‪701‬‬ ‫ברץ‪ ,‬יוסף ‪597‬‬ ‫ברץ‪ ,‬מרים ‪609 ,597‬‬ ‫ברקוביץ‪ ,‬אברהם (פיל) ‪177‬‬ ‫ברש‪ ,‬אפרים ‪454 ,453-452 ,444‬‬ ‫ברש‪ ,‬אשר ‪392 ,379 ,52‬‬ ‫ברתיני‪ ,‬גארי ‪648 ,633 ,601 ,496‬‬ ‫בשער (ביטאון) ‪594 ,355‬‬ ‫בת־דורי (גוטגלד)‪ ,‬שולמית ‪,152 ,151‬‬

‫‪420‬‬ ‫בת־מרים (ז'לניאק)‪ ,‬יוכבד ‪,254 ,198-197‬‬ ‫‪ 795 ,354 ,322 ,259 ,257‬הע'‪810 ,70‬‬ ‫הע'‪75‬‬ ‫גאון‪ ,‬יהורם ‪600 ,574‬‬ ‫גאלסוורת'י‪ ,‬ג'ון ‪91‬‬ ‫גבלס‪ ,‬יוזף ‪ 792 ,187-166‬הע'‪22‬‬ ‫גבעת ברנר ‪171‬‬ ‫גובינסקא‪ ,‬אינה ‪303‬‬ ‫גוברין‪ ,‬עקיבא ‪774‬‬ ‫גודיק‪ ,‬גיורא ‪696‬‬ ‫גוטהלף‪ ,‬יהודה ‪720 ,589‬‬ ‫גוטליב (ד"ר) ‪237‬‬ ‫גוטמן‪ ,‬נחום ‪392‬‬ ‫הג'וינט (ארגון) ‪418 ,311 ,28‬‬ ‫ג'ויס‪ ,‬ג'יימס ‪91‬‬ ‫גולדברג‪ ,‬לאה (עדה גראנט) ‪,168 ,154‬‬ ‫‪,299 ,254 ,207 ,200 ,199 ,196 ,177‬‬ ‫‪787 ,558 ,541 ,379 ,354 ,314 ,302-301‬‬ ‫הע'‪26‬‬ ‫"על אותו הנושא עצמו" ‪229-228‬‬ ‫גולדוני‪ ,‬קרלו; "משרתם של שני אדונים"‬ ‫‪301‬‬ ‫גולדמן (רב) ‪327 ,326‬‬ ‫גולדמן‪ ,‬חיים ‪772‬‬ ‫גולדמן‪ ,‬נחום ‪741 ,576-575‬‬ ‫גולדפדן‪ ,‬אברהם; "המכשפה" ‪,156-155‬‬ ‫‪664‬‬ ‫גולדשטיין‪ ,‬משה ‪730‬‬ ‫גולומב‪ ,‬הרי ‪ 801 ,683 ,682 ,674‬הע'‪26‬‬ ‫גולינקין‪ ,‬מרדכי ‪52‬‬ ‫גולנד‪ ,‬יוסף ‪,176 ,172 ,156 ,146 ,146‬‬ ‫‪337‬‬ ‫גוצי‪ ,‬קרלו; "טורנדוט" ‪719‬‬ ‫גור‪ ,‬מיכאל ‪156‬‬ ‫גורביץ'‪ ,‬עמיקם ‪655 ,633 ,632‬‬ ‫גורדון‪ ,‬אבנר ‪434‬‬ ‫גורדון‪ ,‬חנה לבית ליבוביץ (בת דודו) ‪,11‬‬ ‫‪,538 ,434 282 ,237 ,220 ,153 ,53 ,52‬‬ ‫‪775 774‬‬ ‫גורדון‪ ,‬י"ל ‪485‬‬ ‫גורדון‪ ,‬ש"ל ‪ 780 ,22‬הע'‪11‬‬ ‫גורי‪ ,‬חיים ‪,491-490 ,379 ,250 ,132 ,11‬‬ ‫‪,578 ,558 ,556 ,549-548 ,530 ,509‬‬

‫[ ‪] 878‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫‪ 788 ,769 ,745 ,734 ,723‬הע'‪34‬‬ ‫הספר המשוגע ‪ 811‬הע'‪93‬‬ ‫גוריון‪ ,‬ישראל ‪630‬‬ ‫גורליצקי‪ ,‬אילי ‪,651 ,650 ,649 ,600‬‬ ‫‪,658-657 ,656 ,655 ,654 ,653 ,652‬‬ ‫‪660-659‬‬ ‫הקדשה של אלתרמן בספר חגיגת קיץ‬ ‫‪660-658‬‬ ‫גורליק‪ ,‬שמריהו ‪141 ,140‬‬ ‫גורמן‪ ,‬יצחק ‪199‬‬ ‫גורן‪ ,‬שלמה ‪775 ,774‬‬ ‫גורני‪ ,‬יוסף ‪ 828‬הע'‪26‬‬ ‫גורפיין‪ ,‬רבקה ‪671‬‬ ‫גזית (כתב עת) ‪788 ,109 ,97 ,91 ,87‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,104 ,93 ,92-91‬‬ ‫‪ 786 ,182 ,133 ,128 ,127 ,125‬הע'‪,6‬‬ ‫‪ 789‬הע'‪39‬‬ ‫גח"ל ‪750‬‬ ‫גיבלי‪ ,‬בנימין ‪476‬‬ ‫גיורא‪ ,‬משה ‪671‬‬ ‫גיין‪ ,‬אדמונד ‪84‬‬ ‫"המאמץ הקולוניאלי בפלשתינה‬ ‫והמתודות של הקולוניזאציה‬ ‫היהודית" ‪85-84‬‬ ‫גילאון (גוריאצ'קוב)‪ ,‬ברוך ‪793 ,143-142‬‬ ‫הע'‪46‬‬ ‫גילאי‪ ,‬שמואל ‪348‬‬ ‫גילולה‪ ,‬דבורה ‪ 791 ,11 ,10‬הע'‪818 ,10‬‬ ‫הע'‪87‬‬ ‫גינוסר‪ ,‬נחמה ‪707‬‬ ‫גינצבורג‪ ,‬פסח ‪107‬‬ ‫גינתון‪ ,‬נפתלי ‪772‬‬ ‫גל‪ ,‬שרי ‪ 827‬הע'‪18‬‬ ‫גלאי‪ ,‬בנימין ‪774 ,379‬‬ ‫גלבע‪ ,‬אמיר ‪774 ,530 ,529 ,528 ,271‬‬ ‫גלבע‪ ,‬משה ‪ 838 ,674‬הע'‪49‬‬ ‫גלברט‪ ,‬סטפאן ‪631‬‬ ‫גלוברמן‪ ,‬יהושע ‪347‬‬ ‫גלזר‪ ,‬א' ‪236‬‬ ‫גליונות (ירחון) ‪203‬‬ ‫גלילי‪ ,‬ישראל ‪774 ,749‬‬ ‫גליקסברג‪ ,‬חיים ‪392‬‬ ‫גליקסון‪ ,‬משה ‪,140 ,134 ,108 ,95 ,52‬‬ ‫‪272 ,164‬‬

‫גליקשטיין‪ ,‬חיים ‪692 ,620‬‬ ‫גלנר‪ ,‬יוליוס ‪707‬‬ ‫גלס‪ ,‬י"י ‪ 781‬הע'‪20‬‬ ‫גלעד (זיידנברג)‪ ,‬אברי ‪588‬‬ ‫גלעד‪ ,‬זרובבל ‪774‬‬ ‫גלרון־גולדשלגר‪ ,‬יוסף ‪10‬‬ ‫גמזו‪ ,‬חיים ‪,337 ,144 ,75 ,74 ,73 ,72 ,71‬‬ ‫‪708-707 ,692 ,610 ,429‬‬ ‫ביקורתו על "אסתר המלכה" ‪701-700‬‬ ‫ביקורתו על "כינרת כינרת" ‪,611-610‬‬ ‫‪612‬‬ ‫ביקורתו על "פונדק הרוחות" ‪,643-641‬‬ ‫‪647-645 ,644‬‬ ‫ביקורתו על "שלמה המלך ושלמי‬ ‫הסנדלר" ‪654-653 ,289-288‬‬ ‫יחסיו עם אלתרמן ‪,144 ,73 ,72 ,71‬‬ ‫‪647 ,610‬‬ ‫גמזו‪ ,‬יוסי ‪776 ,626-625‬‬ ‫"שמחת עשירים" ‪625‬‬ ‫גמליאלית‪ ,‬אסתר ‪655‬‬ ‫הגמנסיה העברית הרצליה ‪59-56‬‬ ‫טקס הסיום של מחזור יז ‪68-67‬‬ ‫לימודיו של אלתרמן ‪59-57 ,56‬‬ ‫גנס‪ ,‬שמעון ‪257 ,199‬‬ ‫גנסין (אחים) ‪22‬‬ ‫גפן‪ ,‬יונתן ‪760‬‬ ‫גץ‪ ,‬קורט ‪155‬‬ ‫"מקרים" ‪155‬‬ ‫גראבסקי‪ ,‬ולדימיר ‪50‬‬ ‫גראנט‪ ,‬עדה; ראו גולדברג‪ ,‬לאה‬ ‫גראס‪ ,‬גינטר ‪712‬‬ ‫גרודזנסקי‪ ,‬שלמה ‪674 ,537 ,583‬‬ ‫גרודנו ‪205 ,150‬‬ ‫גרונובסקי‪ ,‬אלכסנדר ‪339 ,337‬‬ ‫גרונמן‪ ,‬סמי ‪648 ,286-285 ,168‬‬ ‫"צלילים וצללים" ‪285‬‬ ‫"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ‪,284‬‬ ‫‪654 ,653 ,648 ,286‬‬ ‫ג'רוסלם פוסט (עיתון) ‪720‬‬ ‫גרוסמן‪ ,‬חייקה; אנשי המחתרת ‪,451 ,443‬‬ ‫‪ 819 452‬הע'‪14‬‬ ‫גרטל‪ ,‬צבי ‪568‬‬ ‫גרייבס‪ ,‬ר' ‪551‬‬ ‫גרין‪ ,‬אברהם ‪671‬‬ ‫גרינברג‪ ,‬אורי צבי ‪,379 ,314 ,271 ,163‬‬

‫[ ‪] 879‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫‪730 ,725 ,723 ,722 ,559 ,540 ,488‬‬ ‫גרינוולד‪ ,‬מלכיאל ‪445 ,438‬‬ ‫גרינשפן‪ ,‬הרשל ‪166‬‬ ‫גרמניה המערבית‬ ‫אנטישמיות ‪575 ,574‬‬ ‫יהודים ‪575‬‬ ‫יחסים עם ישראל לאחר השילומים‬ ‫‪713-712 ,581 ,577-576 ,413-412‬‬ ‫פרשת השילומים מגרמניה ‪,405-402‬‬ ‫‪412-408 ,406‬‬ ‫גרמניה הנאצית ‪224 ,182‬‬ ‫והדמוקרטיות המערביות ‪,222 ,221‬‬ ‫‪ 796 ,225 ,223‬הע'‪23‬‬ ‫היהודים ‪166‬‬ ‫ליל הבדולח ‪167-166‬‬ ‫גרמניה של ויימאר ‪224‬‬ ‫הגשש החיוור; "קנטטה לשווארמה" ‪763‬‬ ‫גתה‪ ,‬יוהן וולפגנג פון; פאוסט ‪634‬‬ ‫דאר היום (עיתון) ‪110 ,105‬‬ ‫דבר (עיתון) ‪,173 ,160 ,141 ,140 ,76 ,52‬‬ ‫‪,278 ,275 ,273 ,197 ,182 ,180 ,175‬‬ ‫‪,360 ,355 ,352 ,347 ,346 ,334 ,283‬‬ ‫‪,423 ,417 ,416 ,397 ,396 ,382 ,369‬‬ ‫‪,574 ,537 ,504 ,484 ,474 ,462 ,457‬‬ ‫‪,640 ,631 ,628 ,612 ,596 ,585 ,583‬‬ ‫‪,705 ,692 ,682 ,674 ,660 ,651 ,642‬‬ ‫‪,772 ,769-768 ,739 ,711 ,710 ,706‬‬ ‫‪776 ,773‬‬ ‫אלתרמן כעורך לילה ‪274‬‬ ‫הטור השביעי ‪,277 ,276 ,275-274‬‬ ‫‪,313 ,310 ,308 ,304 ,283 ,281 ,279‬‬ ‫‪,372 ,366 ,354 ,347 ,325 ,319 ,314‬‬ ‫‪,504 ,419 ,410 ,409 ,396 ,382-381‬‬ ‫‪,625 ,623 ,583 ,571 ,557 ,538 ,521‬‬ ‫‪,711 ,687 ,684 ,676 ,674-673 ,669‬‬ ‫‪ 818 ,739 ,738 ,712‬הע'‪834 ,84‬‬ ‫הע'‪67‬‬ ‫המדור "בשולי הדברים" ‪441‬‬ ‫המדור "סקיצות תל אביביות"‬ ‫ ‪ 789 ,188 ,140-137‬הע'‪49‬‬ ‫המדור "על ספסל בשדרה" ‪625‬‬ ‫מוסף לילדים ‪541 ,130 ,108‬‬ ‫המוסף לספרות ‪527 ,204‬‬ ‫תוספת הערב ‪,141 ,140 ,139 ,137‬‬

‫‪ 789 ,273-272 ,160 ,142‬הע'‪50‬‬ ‫דבר הסטודנט (עיתון) ‪720‬‬ ‫דבר הפועלת (ירחון) ‪498 ,425 ,355 ,299‬‬ ‫דבר השבוע (שבועון) ‪584 ,527 ,432‬‬ ‫דבר לילדים (שבועון) ‪548-547 ,108‬‬ ‫"חידות עם ועם" ‪ 828‬הע'‪41‬‬ ‫דגה‪ ,‬אדגר ‪91‬‬ ‫דגן‪ ,‬עזרא ‪774 ,764 ,762 ,760‬‬ ‫דגניה (דגניה א') ‪,121 ,119 ,118-117‬‬ ‫‪,600 ,599 ,598 ,597 ,161 ,124 ,123‬‬ ‫‪604‬‬ ‫דגנית‪ ,‬לאה ‪354 ,288‬‬ ‫דואר‪ ,‬שושנה ‪303‬‬ ‫דוואימה (כפר) ‪367-366‬‬ ‫ביקורתו של אלתרמן על הטבח ‪,366‬‬ ‫‪369-367‬‬ ‫דונביץ‪ ,‬נתן ‪644‬‬ ‫דונייבסקי‪ ,‬אייסק ‪168‬‬ ‫"סרצה" ‪ 792 ,168‬הע'‪25‬‬ ‫דונקל‪ ,‬פרד ‪ 793‬הע'‪46‬‬ ‫דוסטויבסקי‪ ,‬פיודור ‪498‬‬ ‫דורי‪ ,‬יעקב ‪676 ,372 ,363‬‬ ‫דורמן‪ ,‬מנחם ‪,620 ,616 ,500-499 ,11-10‬‬ ‫‪,771 ,770 ,769 ,766 ,728 ,722 ,711‬‬ ‫‪ 780 ,775‬הע'‪ 786 ,11 ,6‬הע'‪817 ,5‬‬ ‫הע'‪ 841 ,67‬הע'‪17‬‬ ‫דוש (קריקטוריסט) ‪604‬‬ ‫דיין‪ ,‬דבורה ‪609‬‬ ‫דיין‪ ,‬משה ‪,486 ,483 ,480 ,477 ,476 ,475‬‬ ‫‪,684 ,677 ,676 ,609 ,593 ,583 ,535‬‬ ‫‪,749 ,748 ,732 ,724 ,720 ,716 ,715‬‬ ‫‪775 ,774 ,750‬‬ ‫יחסיו עם אלתרמן ‪,483-482 ,479‬‬ ‫‪509 ,496-494‬‬ ‫דיין‪ ,‬שמואל ‪609 ,599‬‬ ‫דינור‪ ,‬בן־ציון ‪738‬‬ ‫דינר‪ ,‬נינט ‪629‬‬ ‫דינר־גולדשטיין‪ ,‬מרים ‪29‬‬ ‫דיסנצ'יק‪ ,‬אריה ‪712‬‬ ‫דיסקין‪ ,‬י"ז ‪471 ,470‬‬ ‫דיר יאסין ‪367‬‬ ‫דירנמאט‪ ,‬פרידריך; "הפיסיקאים" ‪688‬‬ ‫דמארי‪ ,‬שושנה ‪,342 ,341-340 ,339-337‬‬ ‫‪762 ,656 ,426 ,345-344‬‬ ‫דמוקרטיה ‪,420 , 250 ,225 ,224-223‬‬

‫[ ‪] 880‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫‪421‬‬ ‫דנינו‪ ,‬דוד ‪461-460 ,457‬‬ ‫דנציגר‪ ,‬יצחק ‪740‬‬ ‫דקה (חברת הקלטות) ‪172‬‬ ‫דרומגול‪ ,‬פטריק ‪707‬‬ ‫דשא‪ ,‬אברהם (פשנל) ‪764 ,763 ,760-759‬‬ ‫דת; יחסו של אלתרמן ‪473-466‬‬ ‫האהל (תאטרון) ‪,332 ,234 ,155 ,52‬‬ ‫ ‪ 790‬הע'‪3‬‬ ‫"גם הוא באצילים" ‪286 ,236-235‬‬ ‫"החולה המדומה" ‪ 826 ,499‬הע'‪121‬‬ ‫"נשי וינדזור העליזות" ‪334-332‬‬ ‫"עיר המחר" ‪332‬‬ ‫"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ‪,284‬‬ ‫‪648 ,289-287‬‬ ‫"‪688 "R.U.R.‬‬ ‫האוזנר‪ ,‬גדעון ‪588‬‬ ‫האחים ז'ק (להקה) ‪496‬‬ ‫הארץ (עיתון) ‪,216 ,164 ,163 ,76 ,52‬‬ ‫‪,334 ,311 ,284 ,273 ,267 ,234 ,226‬‬ ‫‪,463 ,457 ,371 ,370 ,355 ,347 ,335‬‬ ‫‪,610 ,596 ,584 ,537 ,489 ,484 ,480‬‬ ‫‪,674 ,651 ,645 ,641 ,633 ,628 ,612‬‬ ‫‪,769-768 ,726 ,720 ,710 ,685 ,684‬‬ ‫‪773 ,772‬‬ ‫אלתרמן כעורך לילה ‪,166 ,153 ,140‬‬ ‫‪272 ,238 ,197‬‬ ‫התפטרותו של אלתרמן ‪273-272‬‬ ‫המדור "אמש בתאטרון" ‪692‬‬ ‫המדור "הימים הללו" ‪604‬‬ ‫המדור "כוכבים ומזלות" ‪644‬‬ ‫המדור "נקודות השקפה" ‪142‬‬ ‫המדור "רגעים" ‪,161-160 ,159 ,142‬‬ ‫‪,193 ,182 ,175 ,168-167 ,165-162‬‬ ‫‪,232 ,231 ,227-225 ,223-222 ,213‬‬ ‫‪,353 ,352 ,273 ,272 ,271 ,264 ,238‬‬ ‫‪ 791 ,553 ,414‬הע'‪795 ,24-15 ,13‬‬ ‫הע'‪7‬‬ ‫מוסף לספרות ‪,653 ,538 ,528 ,507‬‬ ‫‪692 ,658‬‬ ‫פרסומים מוקדמים של אלתרמן ‪,85‬‬ ‫‪89 ,87‬‬ ‫תרומתו ‪,133 ,125 ,108 ,107 ,102‬‬ ‫‪180 ,159 ,142 ,140 ,137-136 ,134‬‬

‫הבימה (תאטרון) ‪506 ,151‬‬ ‫"אותלו" ‪707‬‬ ‫"אנטיגונה" ‪333‬‬ ‫"בני המיניסטר" ‪304 ,234‬‬ ‫"האדמה הזאת" ‪285‬‬ ‫"האחים קרמזוב" ‪499-498‬‬ ‫"המשרת והלורד" ‪333‬‬ ‫"כוכב השחר" ‪ 801-800‬הע'‪8‬‬ ‫"משפט פיתגורס" ‪,690-689 ,686 ,655‬‬ ‫‪693-692‬‬ ‫"פדרה" ‪308 ,306-305 ,304 ,303‬‬ ‫הבקר (עיתון) ‪692 ,633 ,627 ,584 ,537‬‬ ‫ההגנה (ארגון) ‪,321 ,320 ,179 ,176 ,173‬‬ ‫‪322‬‬ ‫הסזון ‪325‬‬ ‫פלוגות השדה ‪179-176‬‬ ‫הפלמ"ח ‪263‬‬ ‫הגִ נה (כתב עת) ‪ 781 ,53 ,25‬הע'‪24‬‬ ‫הגשש החיוור (להקה) ‪ 829‬הע'‪48‬‬ ‫הדודאים (צמד) ‪648 ,640 ,630‬‬ ‫הדרך (עיתון) ‪692‬‬ ‫הוכהוט‪ ,‬רולף; "ממלא המקום" ‪ 800‬הע'‪8‬‬ ‫הולצמן‪ ,‬שמשון ‪52‬‬ ‫הומל ‪23 ,19 ,18-17‬‬ ‫הונגריה ‪579 ,281-280‬‬ ‫הוצאת הקיבוץ המאוחד ‪,616 ,549 ,499‬‬ ‫‪769 ,728 ,695 ,694 ,660 ,623‬‬ ‫הוצאת צבי ‪ 803 ,291‬הע'‪46‬‬ ‫הורביץ‪ ,‬יאיר ‪565‬‬ ‫הורוביץ‪ ,‬יעקב ‪,218 ,153 ,131 ,101 ,95‬‬ ‫‪,565 ,528 ,334 ,259 ,257 ,239-238‬‬ ‫‪672 ,671 ,584‬‬ ‫הורציוס ‪529‬‬ ‫הזז‪ ,‬חיים ‪765 ,747 ,725 ,314 ,262‬‬ ‫"הדרשה" ‪515‬‬ ‫"חופה וטבעת" ‪375‬‬ ‫הזמן (יומון) ‪19‬‬ ‫החלוץ (דו־שבועון) ‪102‬‬ ‫היום (עיתון) ‪160‬‬ ‫היטלר‪ ,‬אדולף ‪,232 ,231 ,224 ,222-221‬‬ ‫‪308 ,274 ,266-265‬‬ ‫הייבלום‪ ,‬יוסף ‪168‬‬ ‫היילפרין‪ ,‬יחיאל ‪781 ,304 ,25 ,20-19‬‬ ‫הע'‪54 ,53 ,24 ,16‬‬ ‫היילפרין‪ ,‬פ' ‪ 781‬הי'‪20‬‬

‫[ ‪] 881‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫היימן‪ ,‬ג'רי ‪615‬‬ ‫היינה‪ ,‬היינריך‬ ‫"לורליי" ‪265‬‬

‫‪276 Die beiden Grenadiere‬‬ ‫הימלר‪ ,‬היינריך ‪267‬‬ ‫הירש‪ ,‬אלי ‪ 812‬הע'‪100‬‬ ‫הכהן‪ ,‬דבורה ‪ 827‬הע'‪19‬‬ ‫הכהן‪ ,‬מרדכי בן הלל ‪17‬‬ ‫הכט‪ ,‬ראובן ‪725‬‬ ‫הכרזת המדינה ‪364 ,356‬‬ ‫הלברשטטר‪ ,‬לודוויג ‪213‬‬ ‫הלוי‪ ,‬בנימין ‪749 ,455 ,445‬‬ ‫הלוי‪ ,‬משה ‪790 ,333 ,287 ,236 ,235‬‬ ‫הע'‪3‬‬ ‫הלל'ס‪ ,‬שלמה ‪ 786 ,102 ,29‬הע'‪5‬‬ ‫המאירי (פוירשטיין)‪ ,‬אביגדור ‪,143‬‬ ‫ ‪ 794 ,740 ,738 ,344 ,205-204‬הע'‪67‬‬ ‫המטאטא (תאטרון סטירי)‬ ‫"‪ 1,000,000‬צרות צרורות" ‪ 803‬הע'‪42‬‬ ‫"אוסטרלים בעיר" ‪234-233‬‬ ‫"אורות באפלה" ‪234‬‬ ‫"הגיס העליז" ‪234‬‬ ‫"לאורך כל החזית" ‪233‬‬ ‫"מהודו ועד כוש" ‪228-227‬‬ ‫"מיסטר קיבוץ" ‪803 ,291 ,290-289‬‬ ‫הע'‪42‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,228-227 ,108‬‬ ‫‪238 ,234-233‬‬ ‫המעש (עיתון) ‪330 ,329‬‬ ‫המדור "טור מול טור" ‪330-329‬‬ ‫הנגבי‪ ,‬דוד ‪ 799 ,255‬הע'‪67‬‬ ‫הנדל‪ ,‬יהודית ‪583 ,531 ,529‬‬ ‫הנדלר‪ ,‬דוד ‪52‬‬ ‫הסכם מינכן ‪223 ,221 ,166-165‬‬ ‫הסתדרות העובדים ‪393 ,386‬‬ ‫ההסתדרות הציונית העולמית ‪741 ,714‬‬ ‫העולם (עיתון) ‪204 ,203‬‬ ‫העולם הזה (שבועון) ‪641 ,535-534 ,508‬‬ ‫העליון‪ ,‬יעקב ‪ 845‬הע'‪106‬‬ ‫העפלה ‪,323-320 ,319 ,311 ,226 ,225‬‬ ‫‪ 827‬הע'‪16-15‬‬ ‫אסימי (אוניית מעפילים) ‪226‬‬ ‫אקסודוס (אוניית מעפילים) ‪323-322‬‬ ‫העברת המעפילים מעתלית לקפריסין‬ ‫‪325‬‬

‫התייחסויות של אלתרמן ‪,227-226‬‬ ‫‪,515-512 ,323 ,322 ,321 ,320-319‬‬ ‫‪ 807‬הע'‪27 ,24‬‬ ‫וילוס (ספינת מעפילים) ‪139‬‬ ‫חנה סנש (אוניית מעפילים) ‪320‬‬ ‫כנסת ישראל (אוניית מעפילים)‬ ‫ ‪322-321‬‬ ‫ליל וינגייט ‪514‬‬ ‫הפוגה (סרט) ‪ 809‬הע'‪61‬‬ ‫הפועל הצעיר ‪537 ,425 ,355‬‬ ‫הצהרת בלפור ‪315 ,314 ,310‬‬ ‫הצפה (עיתון) ‪692 ,640‬‬ ‫הצפירה (יומון) ‪27 ,21 ,20 ,19‬‬ ‫הקר‪ ,‬יצחק ‪177‬‬ ‫הר ציון (בנצברג)‪ ,‬יהודה ‪363 ,362 ,361‬‬ ‫הראל (המבורגר)‪ ,‬יוסי ‪320‬‬ ‫הראל‪ ,‬איסר ‪530‬‬ ‫הראל‪ ,‬אריה ‪,770 ,769 ,768 ,767 ,730‬‬ ‫‪771‬‬ ‫הראל‪ ,‬יוסי ‪ 824 ,322 ,321‬הע'‪100‬‬ ‫הרברט‪ ,‬צ'ארלס ו' ‪169‬‬ ‫הרודוטוס ‪699‬‬ ‫הרוסי‪ ,‬עמנואל ‪143‬‬ ‫הריס‪ ,‬רות ‪701 ,700‬‬ ‫הריק‪ ,‬רוברט; "שיר טירוף לעלמה" ‪553‬‬ ‫הרכבי‪ ,‬יהושפט ‪723 ,720‬‬ ‫הרכבי‪ ,‬צבי ‪725‬‬ ‫הרמן‪ ,‬ליאו ‪169‬‬ ‫הרסגור‪ ,‬מיכאל ‪488‬‬ ‫הרצוג‪ ,‬חיים ‪721‬‬ ‫הרצל‪ ,‬תאודור ‪106 ,67‬‬ ‫הרצפלד‪ ,‬אברהם ‪747‬‬ ‫הררי‪ ,‬חיים ‪541 ,58‬‬ ‫הרשב‪ ,‬בנימין (ה' בנימין) ‪558‬‬ ‫השומר הצעיר (שבועון) ‪,251 ,229 ,228‬‬ ‫‪293 ,253‬‬ ‫דפים לספרות ‪257‬‬ ‫השומר הצעיר (תנועה) ‪,172 ,125 ,57‬‬ ‫‪,705 ,330 ,231-229 ,207 ,206 ,173‬‬ ‫‪722‬‬ ‫השלח (כתב עת) ‪18‬‬ ‫השער (שבועון) ‪107-106‬‬ ‫התיישבות ‪386-384‬‬ ‫התייחסויות של אלתרמן ‪,173‬‬ ‫ ‪,597 ,319-317 ,316 ,176-175‬‬

‫[ ‪] 882‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫‪721 ,599-598‬‬ ‫בשטחים ‪,748 ,733 ,725 ,722-721‬‬ ‫‪750‬‬ ‫התקופה (כתב עת) ‪25‬‬ ‫התרנגולים (להקה) ‪574‬‬ ‫ואל‪ ,‬ג'ורג' ‪427‬‬ ‫ואלין‪ ,‬משה ‪,341-342 ,338 ,337 ,336‬‬ ‫‪429 ,428 ,426 ,344 ,343 ,342‬‬ ‫וגמן‪ ,‬יהלי ‪ 799‬הע'‪65‬‬ ‫וגמן‪ ,‬פניה לבית שלונסקי ‪ 799 ,254‬הע'‪65‬‬ ‫וויסלבסקי‪ ,‬צבי ‪335‬‬ ‫וולף‪ ,‬אלפרד (אלף־ארי) ‪158 ,155 ,154‬‬ ‫וולפה‪ ,‬סטפן ‪132‬‬ ‫וולצר‪ ,‬מיכאל; מלחמות צודקות ולא‬ ‫צודקות ‪ 804‬הע'‪57‬‬ ‫הוועד הלאומי ‪325‬‬ ‫ויון‪ ,‬פרנסואה ‪199 ,132 ,128 ,73‬‬ ‫"מרגו השמנה" ‪128-127‬‬ ‫ויז'ניצר‪ ,‬תיאודור ‪770 ,768 ,767‬‬ ‫ויילד‪ ,‬אוסקר; "הטרגדיה הפלורנטינית"‬ ‫‪300‬‬ ‫ויינשטיין‪ ,‬יחזקל (חצ'קל איש כסית) ‪346‬‬ ‫וייס‪ ,‬משה ‪ 796‬הע'‪23‬‬ ‫וייסמן‪ ,‬חנה ‪217‬‬ ‫ויליאמס‪ ,‬אמלין; "כוכב השחר"‬ ‫ ‪ 801-800‬הע'‪8‬‬ ‫וילנאי‪ ,‬זאב ‪725‬‬ ‫וילנה ‪205‬‬ ‫וילנסקה‪ ,‬אסתר ‪445‬‬ ‫וילנסקי‪ ,‬משה ‪,338 ,337 ,146 ,145 ,144‬‬ ‫‪,571 ,428 ,426 ,342 ,341 ,340 ,339‬‬ ‫‪655‬‬ ‫וילסון‪ ,‬ר"ד ‪341‬‬ ‫וילקי‪ ,‬ונדל ‪238‬‬ ‫וילקנסקי‪ ,‬אליעזר ‪85‬‬ ‫וינברג‪ ,‬ישעיהו (שייקה) ‪,650 ,649 ,642‬‬ ‫‪652 ,651‬‬ ‫וינה ‪161 ,151 ,150‬‬ ‫וינר‪ ,‬נורברט; אנשים ומוחות־מכונה ‪687‬‬ ‫ויסטנצקי‪ ,‬חנה ‪ 795 ,211‬הע'‪68‬‬ ‫ויצמן‪ ,‬חיים ‪,330 ,324 ,311 ,166 ,67‬‬ ‫‪348 ,347‬‬ ‫ויצמן‪ ,‬עזר ‪749‬‬ ‫וירגיליוס; "איניאס" ‪510‬‬

‫ולבה‪ ,‬יואל ‪176 ,172‬‬ ‫ולטש‪ ,‬רוברט ‪292‬‬ ‫ונקאריץ‪ ,‬ואטרוסלאב ‪175‬‬ ‫ועדת פיל ‪165-164‬‬ ‫ועידת אויאן ‪166‬‬ ‫ועידת הקולטורה העברית ‪25‬‬ ‫ורדי‪ ,‬רפאל ‪721‬‬ ‫ורדן‪ ,‬ורה ‪336‬‬ ‫ורדן‪ ,‬זנון ‪428 ,426 ,337 ,336‬‬ ‫ורהארן‪ ,‬אמיל ‪130‬‬ ‫"בתי חרושת" ‪ 788 ,130‬הע'‪32‬‬ ‫"עבודה" ‪ 78 ,130‬הע'‪32‬‬ ‫ורלן‪ ,‬פאול ‪560 ,181‬‬ ‫ורס‪ ,‬ה' ‪338‬‬ ‫ורשה ‪304 ,241 ,99 ,90 ,24 ,23 ,19 ,18‬‬ ‫בית הספר לנערים "העברי" ‪19-18‬‬ ‫גן ילדים עברי ‪21-20‬‬ ‫מרד גטו ורשה ‪ 801 ,280 ,279‬הע'‪24‬‬ ‫סמינר לגננות ‪21 ,20‬‬ ‫זאב‪ ,‬אהרן ‪ 844‬הע'‪102‬‬ ‫זאבי‪ ,‬רחבעם ‪746‬‬ ‫זאת הארץ (ביטאון) ‪729‬‬ ‫ז'בוטינסקי‪ ,‬זאב ‪105‬‬ ‫זהבי‪ ,‬דוד ‪377‬‬ ‫זוהר‪ ,‬אורי ‪763‬‬ ‫זוהר‪ ,‬רבקה ‪ 845 ,764 ,762 ,760‬הע'‪,106‬‬ ‫‪774 ,108‬‬ ‫זוית (תאטרון) ‪622‬‬ ‫זולה‪ ,‬אמיל ‪79‬‬ ‫זוסמן‪ ,‬עזרא ‪,612 ,499 ,392 ,381 ,334‬‬ ‫‪ 835 ,719 ,708 ,692 ,640‬הע'‪9‬‬ ‫"צעד מכונף" ‪583‬‬ ‫זיגלבוים‪ ,‬ארתור ‪278‬‬ ‫ז'יד‪ ,‬אנדרה ‪85‬‬ ‫זיו־אב‪ ,‬יצחק ‪ 814‬הע'‪25‬‬ ‫ז'ילבר‪ ,‬פיר ‪496‬‬ ‫זילברג‪ ,‬יואל ‪567‬‬ ‫זילברמן‪ ,‬מנחם ‪774 ,760‬‬ ‫זילברשטיין‪ ,‬חיים ‪645‬‬ ‫זינגר‪ ,‬גדעון ‪497 ,496‬‬ ‫זיסלה‪ ,‬הניה ‪116 ,109‬‬ ‫יחסיה עם אלתרמן ‪195 ,116-109‬‬ ‫זך‪ ,‬נתן ‪804 ,740 ,557-556 ,531 ,530‬‬ ‫הע'‪55‬‬

‫[ ‪] 883‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫"בעקבות משורר שנשכח" ‪557‬‬ ‫"הרהורים על שירת אלתרמן" ‪,558‬‬ ‫‪ 830 ,563-559‬הע'‪68 ,66‬‬ ‫התקפותיו על אלתרמן ‪,564 ,563-558‬‬ ‫‪ 831-830 ,595‬הע'‪72‬‬

‫זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה‬ ‫המודרנית ‪ 831-830‬הע'‪72‬‬ ‫יחסיו עם אלתרמן ‪566 ,565 ,564‬‬ ‫שירים ראשונים ‪556‬‬ ‫שירים שונים ‪563 ,557‬‬ ‫זכאי‪ ,‬דוד ‪423 ,396‬‬ ‫ז'לובין ‪ 780 ,16‬הע'‪6‬‬ ‫זלצמן‪ ,‬ברונקה ‪656‬‬ ‫זלצר‪ ,‬דב ‪760 ,696 ,655‬‬ ‫זמורה‪ ,‬ישראל ‪,219 ,218 ,196 ,125 ,101‬‬ ‫‪,355 ,291 ,258-257 ,254 ,239 ,236‬‬ ‫‪,530 ,527 ,525 ,509 ,508-507 ,381‬‬ ‫‪,671 ,660 ,587 ,585 ,584 ,583 ,549‬‬ ‫‪ 794 ,766‬הע'‪ 797 ,57‬הע'‪,53‬‬ ‫ ‪ 829‬הע'‪41‬‬ ‫יחסיו עם אלתרמן ‪,238 ,237 ,236 ,179‬‬ ‫‪,500 ,291 ,260 ,259-258 ,255 ,254‬‬ ‫‪ 803‬הע'‪46‬‬ ‫כמבקר ‪306 ,252-251 ,199-197‬‬ ‫כמו"ל ‪334 ,236 ,198‬‬ ‫ושמחת עניים ‪252-251 ,238‬‬ ‫ראו גם‪ ,‬מחברות לספרות (הוצאת‬ ‫ספרים); מחברות לספרות (כתב עת)‬ ‫זמורה‪ ,‬עדה ‪238‬‬ ‫זמורה‪ ,‬צבי ‪291‬‬ ‫זמנהוף‪ ,‬אליעזר לודוויג ‪20‬‬ ‫זמנים (עיתון) ‪425‬‬ ‫זנדבנק‪ ,‬שמעון ‪671‬‬ ‫זנמיה (ירחון) ‪432‬‬ ‫זעירא‪ ,‬מרדכי ‪,344 ,263 ,262 ,175 ,168‬‬ ‫‪ 792 ,345‬הע'‪36‬‬ ‫זראי‪ ,‬יוחנן ‪760 ,496‬‬ ‫זרטל‪ ,‬עדית ‪691‬‬ ‫חב"ד ‪775 ,774 ,466 ,16‬‬ ‫חבורת "פתח" (קובנו) ‪257 ,125‬‬ ‫חבל לכיש ‪459‬‬ ‫חבר הלאומים ‪162‬‬ ‫חבר‪ ,‬חנן ‪ 812‬הע'‪100‬‬ ‫חברון ‪721 ,69‬‬

‫מתנחלים ‪733‬‬ ‫חדרה ‪151 ,150‬‬ ‫חובבי שפת עבר (אגודה) ‪25‬‬ ‫חומה ומגדל ‪173-172‬‬ ‫אל־חוסייני‪ ,‬עבד אל־קאדר ‪351‬‬ ‫חורגל‪ ,‬משה ‪146‬‬ ‫אל־חורי‪ ,‬פארס ‪351‬‬ ‫חזן‪ ,‬יעקב ‪720‬‬ ‫רבי חייא ‪298‬‬ ‫חיטרון‪ ,‬נתנאל ‪363 ,362 ,360‬‬ ‫חיפה ‪226 ,170 ,157 ,112 ,106 ,105 ,15‬‬ ‫חכים‪ ,‬אליהו ‪324‬‬ ‫חכלילי‪ ,‬בנימין ‪534‬‬ ‫חלוקת ארץ ישראל ‪,282-281 ,165‬‬ ‫ ‪731 ,374 ,346-345‬‬ ‫שלום תמורת שטחים ‪733 ,732 ,720‬‬ ‫חלפי‪ ,‬אברהם ‪,629 ,600 ,355 ,333 ,230‬‬ ‫‪769‬‬ ‫החמאם (תאטרון) ‪696‬‬ ‫חפץ‪ ,‬ישה ‪412‬‬ ‫חפר (פינר)‪ ,‬חיים ‪,571 ,568 ,496 ,344‬‬ ‫‪776 ,651 ,572‬‬ ‫חצקל איש "כסית" ראו ויינשטיין‪ ,‬יחזקאל‬ ‫חצרים ‪318‬‬ ‫חרושצ'וב‪ ,‬ניקיטה ‪753 ,713‬‬ ‫חרות (עיתון) ‪644‬‬ ‫חרות (תנועה) ‪470 ,447 ,445‬‬ ‫חשקס‪ ,‬משה ליב ‪ 791 ,160‬הע'‪14‬‬ ‫טביב‪ ,‬מרדכי ‪774 ,528 ,392‬‬ ‫טבנקין‪ ,‬יוסף ‪725‬‬ ‫טבנקין‪ ,‬יצחק ‪,418 ,417 ,282 ,281 ,248‬‬ ‫‪,769 ,747-746 ,720‬‬ ‫טבנקין‪ ,‬משה ‪725‬‬ ‫טבריה ‪124 ,123‬‬ ‫טברסקי‪ ,‬יוחנן ‪728‬‬ ‫טבת‪ ,‬אורה לבית ליבוביץ (בת דודתו) ‪,11‬‬ ‫‪,717 ,775 ,774 ,434 ,355-354 ,20‬‬ ‫‪718‬‬ ‫טבת‪ ,‬שבתאי ‪617 ,483 ,462 ,457‬‬ ‫טובי‪ ,‬תופיק ‪397‬‬ ‫טובים‪ ,‬יוליאן ‪549‬‬ ‫טוד‪ ,‬אוליביה ‪ 798‬הע'‪58‬‬ ‫טוהר הנשק ‪367‬‬ ‫טוויין‪ ,‬מארק; בן המלך והעני ‪286‬‬

‫[ ‪] 884‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫טולקובסקי‪ ,‬דן ‪723‬‬ ‫טולר‪ ,‬ארנסט; "הורסי המכונות" ‪688‬‬ ‫טוסקניני‪ ,‬ארתורו ‪165-164‬‬ ‫טורים (שבועון) ‪,218 ,199 ,132 ,125 ,107‬‬ ‫‪ 789 ,257 ,223‬הע'‪40‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,120 ,119 ,118‬‬ ‫‪,182 ,130 ,128 ,125 ,124 ,122‬‬ ‫‪224-223‬‬ ‫טיים (שבועון) ‪720‬‬ ‫טימן‪ ,‬יעקב ‪655 ,146 ,145‬‬ ‫טימשוק‪ ,‬לידיה ‪419‬‬ ‫טל‪ ,‬יוסף ‪497‬‬ ‫טל ילדות (ביטאון) ‪31‬‬ ‫טלמון‪ ,‬יעקב ‪752 ,751 ,720‬‬ ‫טלפיר‪ ,‬גבריאל ‪,133 ,125 ,93-92 ,91 ,87‬‬ ‫‪,201-200‬‬ ‫טמיר‪ ,‬נח ‪426‬‬ ‫טנאי‪ ,‬שלמה ‪508 ,210 ,206‬‬ ‫טננבוים‪ ,‬מרדכי ‪454-453 ,452 ,450 ,447‬‬ ‫טסלר‪ ,‬אליהו ‪,257 ,254 ,238 ,125 ,91‬‬ ‫‪259‬‬ ‫טרור יהודי ‪367 ,327 ,326 ,324‬‬ ‫התיחסויות של אלתרמן ‪327 ,325-324‬‬ ‫טריוואקס‪ ,‬י' ‪106‬‬ ‫טשרנוביץ‪ ,‬ימימה ‪346 ,317‬‬ ‫טשרניחובסקי‪ ,‬שאול ‪808 ,335 ,334 ,262‬‬ ‫הע'‪500 ,43‬‬ ‫השפעתו על אלתרמן ‪66 ,64 ,58‬‬ ‫יארושי‪ ,‬פרידריך ‪344‬‬ ‫יבול (קובץ) ‪ 829 ,550‬הע'‪51‬‬ ‫יגור ‪320‬‬ ‫יגלום‪ ,‬רעיה ‪730‬‬ ‫יד מרדכי ‪437‬‬ ‫ידין‪ ,‬יגאל ‪761 ,639‬‬ ‫ידין‪ ,‬יוסי ‪649‬‬ ‫ידיעות אחרונות (עיתון)‪,627 ,584 ,462 ,‬‬ ‫‪,692 ,680-679 ,674 ,650 ,642 ,628‬‬ ‫‪773 ,720 ,716‬‬ ‫המדור "אורות הבמה" ‪630‬‬ ‫המדור "אלף לילה ולילה" ‪573‬‬ ‫יהודאי (קסטריל)‪ ,‬חיים ברוך ‪604‬‬ ‫יהודאי‪ ,‬ש' ‪ 826‬הע'‪12‬‬ ‫יהודאי‪ ,‬שרה־זלאטה ‪604‬‬ ‫יהודה הלוי; "ציון הלא תשאלי" ‪524‬‬

‫יהושע בן נון ‪421‬‬ ‫יהלומי‪ ,‬אלכסנדר ‪343‬‬ ‫רבי יוחנן ‪43 ,41‬‬ ‫יום העצמאות ‪,624 ,506 ,505 ,504 ,479‬‬ ‫‪738 ,737 ,713‬‬ ‫רבי יונתן ‪194‬‬ ‫יונתן (קליין)‪ ,‬נתן ‪355‬‬ ‫יוסיפון‪ ,‬זאב ‪,565 ,556 ,550 ,531 ,528‬‬ ‫‪711 ,618 ,587 ,585‬‬ ‫יוספוס פלאביוס ‪513‬‬ ‫יזהר‪ ,‬ס‪720 ,684 ,392 ,379 .‬‬ ‫"השבוי" ‪372 ,371‬‬ ‫ימי צקלג ‪539‬‬ ‫"על משוררי הסיפוח" ‪,728 ,727-726‬‬ ‫‪ 842‬הע'‪41‬‬ ‫יחדיו (הוצאה) ‪180 ,179‬‬ ‫יחדיו (חבורה) ‪,132 ,131 ,130 ,125 ,107‬‬ ‫‪257 ,218 ,217 ,198 ,196 ,195 ,133‬‬ ‫יחזקאל ‪294‬‬ ‫יחיאלי‪ ,‬אריה; "את אדמה" ‪377‬‬ ‫יידיש (שפה) ‪,213 ,155 ,154 ,94 ,21 ,17‬‬ ‫‪696 ,619 ,255‬‬ ‫ייני‪ ,‬ליאור ‪600‬‬ ‫ילדותו ונערותו של אלתרמן ‪,22 ,21-20‬‬ ‫‪29 ,26 ,24-23‬‬ ‫בית הספר הרצליה ‪,59-57 ,56‬‬ ‫ ‪ 783‬הע'‪14-13‬‬ ‫בית הספר מגן דוד ‪,32 ,31-30 ,29‬‬ ‫‪61-60 ,46-45‬‬ ‫מחברת השירים של הילד והנער‬ ‫אלתרמן ‪44-32 ,29‬‬ ‫מחברת של שירי נערות שכתב בארץ‬ ‫‪67-59‬‬ ‫עלייה לארץ ‪,53 ,49 ,48 ,46-45‬‬ ‫ ‪57 ,56-55‬‬ ‫ימבור‪ ,‬יוסף ‪640‬‬ ‫ינאית בן־צבי‪ ,‬רחל ‪725‬‬ ‫יסוד המעלה ‪54‬‬ ‫יערי‪ ,‬מאיר ‪720‬‬ ‫יפה‪ ,‬א"ב ‪728 ,584 ,549 ,500 ,355‬‬ ‫יפה‪ ,‬אברהם ‪730 ,725‬‬ ‫יפה‪ ,‬אהרן ‪ 786‬הע'‪5‬‬ ‫יפה‪ ,‬בצלאל ‪599‬‬ ‫יפה‪ ,‬דני ‪707‬‬ ‫יפה‪ ,‬מרדכי ‪537‬‬

‫[ ‪] 885‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫יפו במלחמת העצמאות ‪,518-517 ,516‬‬ ‫‪ 827‬הע'‪22‬‬ ‫יפן ‪265‬‬ ‫יציב‪ ,‬יצחק ‪300 ,299‬‬ ‫ירון‪ ,‬אליקים ‪640‬‬ ‫ירון‪ ,‬שולמית ‪701 ,697‬‬ ‫ירושלים ‪,206 ,116 ,115 ,111 ,52 ,51 ,43‬‬ ‫‪326 ,285 ,283 ,246 ,237 ,125‬‬ ‫האוניברסיטה העברית ‪556 ,535 ,69‬‬ ‫כנס המיליונרים ‪742‬‬ ‫לאחר מלחמת ששת הימים ‪738 ,721‬‬ ‫מחלקת החינוך ‪54 ,53 ,45‬‬ ‫במלחמת העצמאות ‪,350 ,327 ,346‬‬ ‫‪518 ,352‬‬ ‫במלחמת ששת הימים ‪717 ,716‬‬ ‫מצעדים צבאיים ‪738 ,713 ,504‬‬ ‫סלילת "כביש הגבורה" לחיבורה עם‬ ‫השפלה ‪424 ,372‬‬ ‫הסמינר למורות של המזרחי ‪117-116‬‬ ‫סרובו של בן־גוריון להחזירה תמורת‬ ‫שלום ‪761 ,746 ,721‬‬ ‫עימותים בין דתיים לחילונים ‪,468 ,467‬‬ ‫‪470‬‬ ‫פיצוץ מלון המלך דוד ‪325‬‬ ‫יריב‪ ,‬ס‪.‬ש‪( .‬דוד בן־גוריון) ‪416‬‬ ‫ירמיהו ‪294‬‬ ‫ישורון‪ ,‬אבות (יחיאל פרלמוטר) ‪,238 ,125‬‬ ‫‪271 ,257 ,259‬‬ ‫כהן‪ ,‬אליהו ‪177‬‬ ‫כהן‪ ,‬גאולה ‪735‬‬ ‫כהן‪ ,‬חיים ‪588‬‬ ‫כהן‪ ,‬ישראל ‪85‬‬ ‫כהן‪ ,‬שמעון ‪700‬‬ ‫כוגן‪ ,‬נתן ‪156‬‬ ‫כור ההיתוך ‪521 ,506‬‬ ‫כידן‪ ,‬אהרן ‪671‬‬ ‫כינרת ‪125‬‬ ‫כל הרוחות (להקה) ‪ 796 ,656‬הע'‪23‬‬ ‫כלנוע (דו־שבועון) ‪,120 ,115 ,108-107‬‬ ‫‪ 786‬הע'‪12‬‬ ‫כנעני‪ ,‬דוד ‪798 ,445-444 ,442-441 ,253‬‬ ‫הע'‪ 801 ,64‬הע'‪26‬‬ ‫כספי‪ ,‬מתי ‪ 829‬הע'‪48‬‬ ‫כסרכסס בן דריוש ‪699‬‬

‫כפר דרום ‪318‬‬ ‫כפר חב"ד ‪466‬‬ ‫כפר קאסם ‪824 ,520 ,491,506 ,490-489‬‬ ‫הע'‪ 825-824 ,100‬הע' ‪103‬‬ ‫כץ‪ ,‬יעקב ‪593‬‬ ‫כץ‪ ,‬יצחק ‪303 ,76‬‬ ‫כצנלסון‪ ,‬ברל ‪,275 ,273 ,52 ,17‬‬ ‫ ‪596 ,353 ,284-283‬‬ ‫כצנלסון־שזר‪ ,‬רחל ‪,355 ,353 ,300-299‬‬ ‫‪425‬‬ ‫כרמי‪ ,‬בוריס ‪585‬‬ ‫כרמי‪ ,‬דב ‪602‬‬ ‫כרמל‪ ,‬אברהם ‪774‬‬ ‫כרמל‪ ,‬משה ‪750 ,454 ,449-448‬‬ ‫כתובים (כתב עת) ‪,94 ,88 ,87 ,81-80 ,76‬‬ ‫‪ 786 ,257 ,125 ,107 ,97‬הע'‪6‬‬ ‫חבורת כתובים ‪105‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,87 ,86 ,82 ,81‬‬ ‫‪,182 ,127 ,104 ,102 ,101 ,94 ,93‬‬ ‫‪ 786 ,257‬הע'‪6‬‬

‫לא תרצח‪ :‬ילקוט קטן של שירים נגד‬

‫המלחמה בספרות העולם (הוצאת יחדיו)‬ ‫‪132‬‬ ‫לאו‪ ,‬דייוויד ‪309‬‬ ‫לאור‪ ,‬יצחק ‪ 811‬הע'‪100‬‬ ‫לאזר‪ ,‬דוד ‪,549 ,529-528 ,485 ,391-390‬‬ ‫‪ 814 ,641‬הע'‪ 835 ,25‬הע'‪10‬‬ ‫לאחדות העבודה ‪449‬‬ ‫לבון‪ ,‬פנחס ‪,590 ,589 ,588 ,476 ,475‬‬ ‫‪683 ,678 ,592 ,591‬‬ ‫לבונסקי‪ ,‬נחום ‪317‬‬ ‫לביא‪ ,‬אריק ‪ 791 ,571‬הע'‪10‬‬ ‫לביוש‪ ,‬זלמן ‪649 ,629 ,612‬‬ ‫לביש‪ ,‬אז'ן; "כובע הקש האיטלקי"‬ ‫ ‪498-497‬‬ ‫לבנון‪ ,‬אריה ‪,763 ,762 ,760 ,655 ,649‬‬ ‫‪764‬‬ ‫לבנון‪ ,‬חיים ‪535 ,430‬‬ ‫לבנון‪ ,‬מרדכי ‪91‬‬ ‫לבני‪ ,‬עמנואל ‪177‬‬ ‫לברי‪ ,‬מרק ‪227 ,168‬‬ ‫להב‪ ,‬גלי (אחייניתו); ראו לירון (לשעבר‬ ‫צרי)‪ ,‬גלי לבית להב‬ ‫להב‪ ,‬יצחק (אקי‪ .‬אחיינו) ‪,436 ,434 ,11‬‬

‫[ ‪] 886‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫‪,769 ,717 ,711 ,704 ,545 ,541-540‬‬ ‫‪ 839 ,774‬הע'‪72‬‬ ‫להב‪ ,‬לאה לבית אלתרמן (אחותו) ‪,20 ,11‬‬ ‫‪,245 ,231 ,217 ,215 ,100 ,70 ,48 ,27‬‬ ‫‪540 ,536 ,426 ,413‬‬ ‫"דברים מן השורה" ‪251 ,231-230‬‬ ‫הלווייתה ‪707-706‬‬ ‫התיישבות ‪174-173‬‬ ‫יחסיה עם אלתרמן ‪708 ,705-704‬‬ ‫מחלתה ומותה ‪706-705 ,704‬‬ ‫נעורים בתל אביב ‪57 ,56-55‬‬ ‫בתל עמל ‪431 ,174‬‬ ‫להב (לבקוביץ)‪ ,‬משה (גיסו) ‪,217 ,173‬‬ ‫‪774 ,717 ,711 ,510 ,436 ,431‬‬ ‫להב‪ ,‬ערן (אחיינו) ‪,213 ,174 ,173 ,11‬‬ ‫‪774 ,769 ,717 ,706 ,436 ,434 ,215‬‬ ‫להקת גייסות השריון ‪569 ,567‬‬ ‫"יותר מדי אבק" ‪573-572 ,568-567‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪571-570‬‬ ‫להקת המערכונים ‪302-301‬‬ ‫להקת העץ ‪301 ,300 ,285‬‬ ‫לובה‪ ,‬פרידריך ‪155‬‬ ‫לובושיצקי‪ ,‬אהרן ‪ 780 ,19 ,18‬הע'‪11‬‬ ‫לובטקין‪ ,‬צביה ‪280‬‬ ‫לוביץ'‪ ,‬ג'ני ‪762 ,656 ,426‬‬ ‫לוביץ‪ ,‬פאני ‪303‬‬ ‫לוח הארץ (שנתון) ‪,314 ,292 ,280 ,262‬‬ ‫‪ 800 ,509 ,375 ,374‬הע'‪81 ,79‬‬ ‫לוחמי הגטאות ‪437‬‬ ‫לוטה (פרופסור) ‪90‬‬ ‫לוי‪ ,‬פאול ‪300 ,285‬‬ ‫לוין (ד"ר) ‪436-435‬‬ ‫לוין‪ ,‬דוד ‪217 ,68 ,57‬‬ ‫לוין‪ ,‬ורה ‪507‬‬ ‫לוין‪ ,‬ליזה ‪436-435‬‬ ‫לוין‪ ,‬מנשה ‪196‬‬ ‫מאה לילות ביפו העתיקה ‪201‬‬ ‫לוין‪ ,‬שלום ‪430‬‬ ‫לויתן‪ ,‬א' ‪91‬‬ ‫לולי‪ ,‬ז'אן בטיסט ‪236‬‬ ‫לונדון ‪265 ,247 ,238‬‬ ‫לונדון‪ ,‬בצלאל ‪146‬‬ ‫לוקה‪ ,‬ג'טה ‪426‬‬ ‫לוריא‪ ,‬י' ‪214‬‬ ‫לוריא‪ ,‬יהושע ‪ 792‬הע'‪36‬‬

‫לחובר‪ ,‬פישל ‪22‬‬ ‫לחיים חדשים (סרט) ‪171-170‬‬ ‫לי טאי פו; "הצרצר" ‪229‬‬ ‫לי־לה־לו (תאטרון לי־לה־לו ישראל)‬ ‫‪427-426‬‬ ‫"הילולילה" ‪429‬‬ ‫הפסקת פעילותו ‪429‬‬ ‫השכרת התאטרון לג'ורג' ואל‬ ‫ ‪ 818 ,428-427‬הע'‪87‬‬ ‫"זהירות‪ ,‬הדרך בתיקון" ‪809 ,429-428‬‬ ‫הע'‪60‬‬ ‫"חדר להשכיר" ‪ 809 ,427-426‬הע'‪60‬‬ ‫"חדשות בלי־לה־לו" ‪428-427‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪429 ,428 ,426‬‬ ‫לי־לה־לו (תאטרון־רוויו בארץ ישראל)‬ ‫‪,654 ,426 ,344 ,343-342 ,337-336‬‬ ‫‪ 809‬הע'‪60‬‬ ‫"הטרקלין" ‪334‬‬ ‫"הספר מתל אביב" ‪338 ,337‬‬ ‫"כך כתוב בלכסיקון" ‪343‬‬ ‫"צחוק ללא תנאי" ‪342‬‬ ‫"ראיון ב'לי־לה־לו'" ‪342-338 ,337‬‬ ‫"רק למבוגרים" ‪345-344‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,338 ,337 ,336‬‬ ‫‪ 809 ,344-343 ,342‬הע'‪60 ,58‬‬ ‫ליבוביץ (משפחה) ‪220 ,215 ,214‬‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬אורה (בת דודו); ראו טבת‪ ,‬אורה‬ ‫לבית ליבוביץ‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬הנה (דודתו) ‪,431 ,355 ,217 ,52‬‬ ‫‪774 ,434‬‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬חנה (בת דודו); ראו גורדון‪ ,‬חנה‬ ‫לבית ליבוביץ‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬ישעיהו ‪721‬‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬סטרנה פרידה (סבתו) ‪,19 ,16‬‬ ‫‪,466 ,213-212 ,70 ,49 ,48-47 ,46 ,21‬‬ ‫‪ 780‬הע'‪4‬‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬שלמה זלמן (ש"ז אריאל‪ ,‬דודו)‬ ‫‪,219 ,217 ,216 ,213 ,212 ,52 ,17-16‬‬ ‫‪,769 ,711 ,710 ,434 ,355 ,271 ,220‬‬ ‫‪ 780 ,775 ,774‬הע'‪4‬‬ ‫ליבוביץ‪ ,‬שניאור חיים (סבו) ‪780 ,19 ,16‬‬ ‫הע'‪4‬‬ ‫ליבנה‪ ,‬אליעזר ‪724 ,723 ,722‬‬ ‫ליבס‪ ,‬יוסף ג' ‪593‬‬ ‫ליבקה‪ ,‬היינריך ‪574‬‬

‫[ ‪] 887‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫ליברמן‪ ,‬שאול ‪537 ,536‬‬ ‫הליגה למען ארץ ישראל העובדת ‪80‬‬ ‫ליהמן‪ ,‬יהודה ‪169‬‬ ‫ליוויס‪ ,‬פ"ר ‪ 830‬הע'‪66‬‬ ‫ליון‪ ,‬זמירה ‪568‬‬ ‫לייבל‪ ,‬דניאל ‪424‬‬ ‫לייטרסדורף‪ ,‬פיני ‪300‬‬ ‫ליכטנשטיין‪ ,‬רוזה ‪300‬‬ ‫ליטא ‪444 ,125 ,77 ,51 ,28 ,19‬‬ ‫לינדברג‪ ,‬ליאופולד ‪628‬‬ ‫ליפסון‪ ,‬מרדכי ‪105‬‬ ‫ליפשיץ‪ ,‬אריה ‪ 803‬הע'‪51‬‬ ‫ליפשיץ‪ ,‬משה ‪,230 ,219-218 ,200-199‬‬ ‫‪ 788‬הע'‪ 796-795 ,33‬הע'‪15‬‬ ‫"הבלדה לחיילים האלמוניים" ‪ 788‬הע'‬ ‫לירון (לשעבר צרי)‪ ,‬גלי לבית להב‬ ‫(אחייניתו)‪,717 ,769 ,436 ,434 ,11 ,‬‬ ‫‪774‬‬ ‫למדן‪ ,‬יצחק ‪559 ,203‬‬ ‫למרחב (עיתון) ‪,596 ,584 ,490 ,484 ,744‬‬ ‫‪,720 ,695 ,692 ,674 ,640 ,627 ,612‬‬ ‫‪773 ,769‬‬ ‫המדור "בין הקלעים" ‪644‬‬ ‫המדור "שבע המוזות" ‪628‬‬ ‫המוסף לספרות "משא" ‪,534 ,532 ,525‬‬ ‫‪777-776 ,740 ,692 ,584 ,548 ,537‬‬ ‫לנגרף‪ ,‬מרים ‪282‬‬ ‫לנדר (אלעד)‪ ,‬פנחס ‪786 ,104 ,103 ,102‬‬ ‫הע'‪5-4‬‬ ‫לנין‪ ,‬ולדימיר איליץ' ‪26‬‬ ‫לנצט‪ ,‬בתיה ‪690 ,601 ,300‬‬ ‫לסינג‪ ,‬גוטהולד אפרים; "נתן החכם" ‪709‬‬ ‫לסקוב‪ ,‬חיים ‪495‬‬ ‫לפיד‪ ,‬יוסף ‪644‬‬ ‫לרמונטוב‪ ,‬מיכאיל ‪60‬‬ ‫מאבק היישוב בבריטים ‪319 ,225‬‬ ‫באמצעות הפעלת טרור ‪324‬‬ ‫התייחסויות של אלתרמן ‪,164 ,163‬‬ ‫‪,311-309 ,283-282 ,228-225‬‬ ‫ ‪351-350 ,315-314‬‬ ‫ראו גם העפלה‬ ‫מאור‪ ,‬יצחק ‪469-468‬‬ ‫מאורעות תרפ"ט ‪69‬‬ ‫מאזניים (שבועון) ‪202 ,94 ,76‬‬

‫מיאקובסקי‪ ,‬ולדימיר; "‪ 12‬באוקטובר"‬ ‫‪530‬‬ ‫מאיר‪ ,‬גולדה ‪,769 ,749 ,746 ,720 ,476‬‬ ‫‪775 ,774‬‬ ‫מאנגר‪ ,‬איציק; "המגילה" ‪696‬‬ ‫מגד‪ ,‬אהרן ‪,537 ,534 ,527-526 ,525‬‬ ‫‪842 ,776 ,720 ,671 ,584 ,529 ,528‬‬ ‫הע'‪43‬‬ ‫מגד‪ ,‬מתי ‪,584 ,555 ,534-532 ,454-453‬‬ ‫‪776‬‬ ‫מדע וטכנולוגיה ‪753 ,688-686‬‬ ‫מהרשק‪ ,‬בני ‪584‬‬ ‫מודליאני‪ ,‬אמדאו ‪91‬‬ ‫מודרניזם ‪193 ,182 ,127-126‬‬ ‫מוין‪ ,‬לורד וולטר אדוארד גינס ‪324‬‬ ‫מולד (כתב עת) ‪671 ,371 ,355‬‬ ‫מולודובסקה‪ ,‬קדיה ‪541 ,21‬‬ ‫מולייר‬ ‫"גם הוא באצילים" ‪286 ,236-235‬‬ ‫"דון ז'ואן" ‪ 842 ,728‬הע'‪44‬‬ ‫"החולה המדומה" ‪503-501 ,499‬‬ ‫"הקמצן" ‪501-500 ,499‬‬ ‫קומדיות ‪ 842 ,728‬הע'‪45‬‬ ‫מולנר‪ ,‬פרנץ; "ליליאום" ‪156 ,155‬‬ ‫מונה‪ ,‬אלישבע ‪428‬‬ ‫מוסד אלתרמן ‪10‬‬ ‫מוסוליני‪ ,‬בניטו ‪277 ,222 ,221 ,162‬‬ ‫מוסינזון‪ ,‬עידו ‪568‬‬ ‫מוסנזון‪ ,‬בן־ציון ‪68 ,59-58 ,57-56‬‬ ‫מוסקבה ‪24 ,23‬‬ ‫גן הילדים של י' אלתרמן ‪26 ,25‬‬ ‫מועדון התאטרון ‪,571 ,497-496‬‬ ‫ ‪ 825‬הע'‪116‬‬ ‫"אירוסין לאור הירח" ‪497‬‬ ‫"הכלה המוגרלת" ‪497‬‬ ‫רביעיית מועדון התאטרון ‪497-476‬‬ ‫מועדים (בעריכת חיים הררי) ‪541‬‬ ‫מועצת מפיצי השכלה ‪25‬‬ ‫מוקד‪ ,‬גבריאל ‪565 ,558‬‬ ‫מוקדי‪ ,‬משה ‪497‬‬ ‫מור‪ ,‬אברהם ‪701 ,697‬‬ ‫מותו של אלתרמן ‪772-771‬‬ ‫הלווייתו וטקס האשכבה ‪775-773‬‬ ‫הספדים בעיתונות ‪777-776 ,773-772‬‬ ‫שבעה ‪776-775‬‬

‫[ ‪] 888‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫מזמורים לחייל היהודי (שירון) ‪263‬‬ ‫מזרחי‪ ,‬נסים ‪ 809‬הע'‪61‬‬ ‫מחברות אלתרמן ‪11-10‬‬ ‫מחברות לספרות (הוצאת ספרים) ‪,236‬‬ ‫‪,660 ,507 ,306 ,291 ,258-257 ,238‬‬ ‫‪ 799‬הע'‪ 807 ,67‬הע'‪32‬‬ ‫מחברות לספרות (כתב עת) ‪,254 ,252‬‬ ‫‪ 800 ,259 ,258‬הע'‪79‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,259 ,257 ,254‬‬ ‫‪800 ,509 ,314 ,313 ,261-260‬‬ ‫הע'‪79‬‬ ‫המטאטא (תאטרון) ‪,153 ,144-143 ,142‬‬ ‫‪343 ,342 ,285‬‬ ‫"אהבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אהבה" ‪146-145 ,144‬‬ ‫"היינו כחולמים" ‪168‬‬ ‫"הכל בסדר" ‪149-148‬‬ ‫"ויתרוצצו ‪337 "...‬‬ ‫"חגלידע" ‪169-168‬‬ ‫"חדר להשכיר" ‪145‬‬ ‫"חלום ליל כנען" ‪168‬‬ ‫"עולים ויורדים" ‪168‬‬ ‫"פרוספריטי" ‪148-147‬‬ ‫"שמע קולנו" ‪168‬‬ ‫"שניים אוחזים ‪147-146 "...‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪,145 ,144 ,143‬‬ ‫‪337 ,169-168 ,154 ,148-147 ,146‬‬ ‫מטמן־כהן‪ ,‬יהודה לייב ‪68 ,56‬‬ ‫מטמן־כהן‪ ,‬פניה ‪56‬‬ ‫מייברג‪ ,‬ישראל ‪467‬‬ ‫מייטוס‪ ,‬אליהו ‪ 788‬הע'‪28‬‬ ‫מייסנר‪ ,‬סנפורד ‪613‬‬ ‫מיכאלי‪ ,‬אלישבע ‪690‬‬ ‫מיכלי‪ ,‬ב"י ‪426-425‬‬ ‫מילוא (פסובסקי)‪ ,‬יוסף ‪,302 ,301 ,300‬‬ ‫‪649 ,628 ,498 ,497 ,497 ,496‬‬ ‫מימון‪ ,‬שלמה ‪565‬‬ ‫מירון‪ ,‬דן ‪837 ,643 ,633 ,584 ,530 ,10‬‬ ‫הע'‪34‬‬ ‫מירון (מיכרובסקי)‪ ,‬יששכר ‪344‬‬ ‫מלארמה‪ ,‬סטפן ‪126‬‬ ‫מלחמת ביאפרה ‪754-753‬‬ ‫מלחמת ההתשה ‪765 ,749 ,746‬‬ ‫מלחמת העולם הראשונה ‪154 ,131 ,23‬‬ ‫מתקפות גזים ‪788 ,222 ,131 ,130‬‬ ‫הע'‪34‬‬

‫מלחמת העולם השנייה ‪,237 ,232 ,228‬‬ ‫‪,276 ,264 ,250-249 ,247 ,241 ,240‬‬ ‫‪414 ,308 ,304 ,292 ,284 ,280 ,277‬‬ ‫אפשרות של השתלטות מדינות הציר‬ ‫על ארץ ישראל ‪265 ,263 ,248‬‬ ‫הפצצות ערי גרמניה ‪804 ,296-295‬‬ ‫הע'‪57‬‬ ‫התייחסויות של אלתרמן ‪,232-231‬‬ ‫‪310 ,277 ,276 ,275 ,274 ,265-264‬‬ ‫התנדבות ביישוב לצבא הבריטי ‪310‬‬ ‫ועידת יאלטה ‪304‬‬ ‫ועידת קזבלנקה ‪277-276‬‬ ‫מידע בארץ על גורל היהודים ‪,264‬‬ ‫‪,281-280 ,279-278 ,271 ,268-266‬‬ ‫‪304 ,285-284‬‬ ‫תרומת היישוב ‪282‬‬ ‫ראו גם שואת יהודי אירופה‬ ‫מלחמת העצמאות ‪512 ,374‬‬ ‫גיוסו של אלתרמן ‪363-360‬‬ ‫וטוהר הנשק ‪,520 ,371-366‬‬ ‫‪ 812-811‬הע'‪100‬‬ ‫התבטאויותיו של אלתרמן ‪,351-346‬‬ ‫‪,520-516 ,366 ,359 ,356 ,352‬‬ ‫ ‪524‬‬ ‫מבצע עובדה ‪374‬‬ ‫קרבות לטרון ‪520-518‬‬ ‫שלב א'‪ ,‬עד הכרזת המדינה ‪,347 ,346‬‬ ‫‪352 ,351 ,350‬‬ ‫שלב ב'‪ ,‬פלישת צבאות ערב ‪,356‬‬ ‫ ‪367-366 ,365 ,363-362 ,360-359‬‬ ‫מלחמת סיני (מבצע קדש) ‪,487 ,486‬‬ ‫‪ 824 ,495 ,489-488‬הע'‪100‬‬ ‫והטבח בכפר קאסם ‪,491 ,490-489‬‬ ‫‪ 824‬הע'‪ 825-824 ,100‬הע' ‪103‬‬ ‫ומבצע מוסקטר ‪492 ,486‬‬ ‫והנסיגה מסיני ‪494-493 ,492 ,487‬‬ ‫מלחמת ששת הימים ‪718 ,717-715‬‬ ‫תקופת ההמתנה ‪715 ,714-713‬‬ ‫מלכין‪ ,‬דב בר ‪,354-353 ,334 ,235 ,234‬‬ ‫‪ 797‬הע'‪40‬‬ ‫מלצר‪ ,‬פייבל ‪117‬‬ ‫ממשלת ליכוד לאומי ‪715 ,714‬‬ ‫המנדט הבריטי‬ ‫הדיוויזיה השישית המוטסת "כלניות"‬ ‫‪341‬‬

‫[ ‪] 889‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫הספר הלבן (‪344-343 ,310 ,225 )1939‬‬ ‫ראו גם מאבק היישוב בבריטים‬ ‫מניה; "עוד משהו על שירי נ‪ .‬אלתרמן"‬ ‫‪ 816 ,409‬הע'‪54‬‬ ‫מנצ'סטר גארדיאן (עיתון) ‪279‬‬ ‫מסינגר‪ ,‬אריה ‪607‬‬ ‫מסקין‪ ,‬אהרן ‪,322 ,306 ,305 ,304 ,303‬‬ ‫‪707 ,691 ,690 ,617 ,613 ,506 ,392‬‬ ‫מסקין‪ ,‬אמנון ‪690 ,617‬‬ ‫מסקין‪ ,‬פרידה ‪617‬‬ ‫מסתננים ‪477‬‬ ‫מעריב (עיתון) ‪,554 ,485 ,456 ,416 ,360‬‬ ‫‪,674 ,641 ,631 ,628 ,611 ,604 ,596‬‬ ‫‪,765 ,743 ,735 ,730 ,720 ,716 ,712‬‬ ‫‪773 ,772‬‬ ‫מאמרים של אלתרמן ‪,718 ,712‬‬ ‫ ‪745 ,731-730 ,723 ,722-719‬‬ ‫המדור "מסך ומסכה" ‪ 845 ,691‬הע'‪106‬‬ ‫המדור "מעט לעט" ‪549 ,548 ,528‬‬ ‫המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל‬ ‫ ‪750 ,749 ,676-675‬‬ ‫מפא"י ‪,418 ,403 ,395 ,394 ,392 ,281‬‬ ‫‪749 ,446 ,438‬‬ ‫בבחירות להסתדרות לעומת רפ"י ‪678‬‬ ‫בבחירות לכנסת השלישית ‪447‬‬ ‫בבחירות לכנסת החמישית ‪594‬‬ ‫הסכם עם אחדות העבודה להקמת מערך‬ ‫‪676-675‬‬ ‫יחסו של אלתרמן ‪,396 ,395 ,392-391‬‬ ‫‪,674 ,593 ,591 ,559 ,539 ,446 ,398‬‬ ‫‪,726 ,715-714 ,712 ,679-678 ,675‬‬ ‫‪749‬‬ ‫והמפלגות הדתיות ‪470‬‬ ‫משא ומתן עם מפ"ם ‪394-393‬‬ ‫והעולים מצפון אפריקה ‪459‬‬ ‫פילוג והקמת רפ"י ‪679 ,676‬‬ ‫פילוג סיעה ב' ‪282-281‬‬ ‫ופרשת לבון ‪,674 ,593 ,591 ,590 ,588‬‬ ‫‪675‬‬ ‫בתקופת השואה ‪452‬‬ ‫מפ"ם ‪,421 ,413 ,394 ,393-392 ,364‬‬ ‫‪ 814 ,750 ,488 ,471 ,470‬הע'‪27‬‬ ‫היחס לברית־המועצות ‪,315-413 ,395‬‬ ‫‪423-422 ,418‬‬ ‫ומשפטי פראג ‪421 ,418-416‬‬

‫והשילומים מגרמניה ‪,406 ,405-404‬‬ ‫‪407‬‬ ‫תגובות להתקפותיו של אלתרמן‬ ‫ ‪422-421 ,420-419‬‬ ‫מפלגת העבודה ‪754 ,750 ,749‬‬ ‫מצבו הרפואי של אלתרמן ‪,671-670‬‬ ‫‪769-768 ,768 ,767-765‬‬ ‫ניתוח בטן ‪768-767‬‬ ‫תרדמת ‪771-770‬‬ ‫מצרים; העסקה הצ'כית‪-‬מצרית ‪480 ,477‬‬ ‫מקוה ישראל (בית ספר חקלאי) ‪,104-102‬‬ ‫‪ 786 ,109‬הע'‪5-4‬‬ ‫המקוללים (אסכולה) ‪129‬‬ ‫מר‪ ,‬יחיאל ‪672-671‬‬ ‫מרגלית‪ ,‬דן ‪644‬‬ ‫מרגלית‪ ,‬מאיר ‪333 ,236‬‬ ‫המרד הערבי (ה"מאורעות") ‪,162-161‬‬ ‫‪182 ,164-163‬‬ ‫מרדכי‪ ,‬ב'; צעדים בלילה ‪ 794‬הע'‪67‬‬ ‫מרון‪ ,‬חנה (חנה'לה מאירצ'ק) ‪,629 ,156‬‬ ‫‪,650 ,643 ,642 ,641 ,640 ,639 ,630‬‬ ‫‪651‬‬ ‫מרזוק‪ ,‬משה ‪476 ,474‬‬ ‫מרחביה ‪117‬‬ ‫מרטינס‪ ,‬ש' ‪340‬‬ ‫מריט‪ ,‬פרדריק; רדי הזקן‪ :‬פרשת מעשיו‬ ‫ומותו ‪ 787‬הע' ‪15‬‬ ‫מרכוס‪ ,‬דניאל ‪217 ,150‬‬ ‫מרכוס‪ ,‬חינה ‪217 ,205‬‬ ‫מרכוס‪ ,‬סוניה (חמותו) ‪434 ,217 ,153‬‬ ‫מרכוס‪ ,‬רחל (אשתו) ‪,216 ,207 ,152-150‬‬ ‫‪,567 ,536 ,530 ,435 ,433 ,432 ,217‬‬ ‫‪,709 ,707 ,637 ,633 ,600 ,587 ,583‬‬ ‫‪ 790 ,711‬הע'‪ 837 ,3 ,1‬הע' ‪36‬‬ ‫הופעות בערבי קריאה ‪354 ,271 ,159‬‬ ‫חיי נישואים ‪,237 ,220 ,211 ,209 ,153‬‬ ‫‪ 795‬הע'‪76‬‬ ‫לידת הבת תרצה ‪238-237‬‬ ‫מכתבים מאלתרמן (ניו יורק) ‪,618-616‬‬ ‫‪619‬‬ ‫נישואיה לאלתרמן ‪193 ,153‬‬ ‫בספר כוכבים בחוץ ‪ 794 ,195‬הע'‪55‬‬ ‫בעת מחלתו ומותו של אלתרמן ‪,766‬‬ ‫‪776 ,775 ,774 ,771 ,770-769 ,768‬‬ ‫פגישתה עם אלתרמן ‪420 ,153-152‬‬

‫[ ‪] 890‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫כשחקנית ‪,238 ,235 ,158 ,156 ,155‬‬ ‫‪,434 ,430 ,361 ,302 ,285 ,272‬‬ ‫‪804 ,690 ,615 ,612 ,607 ,600 ,586‬‬ ‫הע'‪65‬‬ ‫מרלין‪ ,‬שמואל ‪772‬‬ ‫מרמרי‪ ,‬יודיל ‪361‬‬ ‫מרקס‪ ,‬קרל ‪574‬‬ ‫משורר חצר ‪595 ,535-534 ,402 ,331‬‬

‫משחקים פרבליים‪ :‬שירים‪ ,‬משחקים‬

‫ומחזיות לגני ילדים ולבתי ספר (אלתרמן‪,‬‬ ‫גלס והיילפרין) ‪781 ,541 ,44 ,22-21‬‬ ‫הע'‪20‬‬ ‫"יש לנו תיש" ‪22-21‬‬ ‫"צפורי היפה" ‪44‬‬ ‫משמר (עיתון) ‪334 ,301‬‬ ‫משמר העמק ‪151‬‬ ‫משמר לילדים (שבועון) ‪548 ,547‬‬ ‫משפט אייכמן ‪,583-581 ,580 ,579-578‬‬ ‫‪590‬‬ ‫משפט קסטנר ‪819 ,447 ,446 ,445 ,438‬‬ ‫הע'‪18‬‬ ‫משפטי פראג ‪816 ,421 ,418-416 ,415‬‬ ‫הע'‪67‬‬ ‫משרד הקליטה ‪742‬‬ ‫נא אמון (תביי) ‪ 804 ,294-293‬הע'‪55‬‬ ‫נאמן‪ ,‬יובל ‪720‬‬ ‫אל־נאצר‪ ,‬גמאל עבד ‪483 ,480 ,477‬‬ ‫נבון‪ ,‬אריה ‪,631 ,630 ,497 ,383 ,292‬‬ ‫‪,649 ,653 ,652 ,637 ,634 ,633 ,632‬‬ ‫‪ 826 ,719 ,692 ,691 ,651‬הע'‪121‬‬ ‫נברוב‪ ,‬א'; טשקנט עיר הלחם ‪134‬‬ ‫הנגב ‪ 812 ,378-375 ,374‬הע'‪812 ,1‬‬ ‫הע'‪ 813 ,1‬הע'‪6-5‬‬ ‫חזונו של בן־גוריון ‪375-374‬‬ ‫נדיבי‪ ,‬יהודה ‪218‬‬ ‫נהור‪ ,‬אשר ‪429‬‬ ‫נהרייה ‪320‬‬ ‫נוז'יק‪ ,‬יצחק (נ' יצחקי) ‪,145 ,144 ,143‬‬ ‫‪227 ,168 ,154 ,146‬‬ ‫נוי‪ ,‬מאיר ‪496‬‬ ‫נויה צירכר צייטונג (עיתון) ‪232‬‬ ‫נורדאו‪ ,‬מקס ‪67‬‬ ‫נורמן‪ ,‬יצחק ‪101‬‬ ‫נחום ‪294‬‬

‫ניאסה (ספינה) ‪282‬‬ ‫ניו יורק; אלתרמן בניו יורק ‪621-616‬‬ ‫ניו יורק טיימס (עיתון) ‪720‬‬ ‫ניומן‪ ,‬אליהו ‪120‬‬ ‫ניטקביץ‪ ,‬קורט ‪497‬‬ ‫נייוולט (עיתון) ‪281‬‬ ‫ניימן‪ ,‬י"מ ‪355‬‬ ‫ניצולי השואה ‪,361 ,358 ,312-311 ,304‬‬ ‫‪580 ,578 ,519 ,518 513‬‬ ‫ראו גם העפלה‬ ‫ניצן‪ ,‬שלמה ‪548 ,355‬‬ ‫ניצנים (ירחון) ‪32-31‬‬ ‫ניר דוד ‪173‬‬ ‫ניר עם ‪318‬‬ ‫נירים ‪318‬‬ ‫נמיר‪ ,‬מרדכי ‪774 ,728 ,647 ,639 ,476‬‬ ‫ננסי ‪189 ,136 ,100 ,79-77‬‬ ‫אגודת הסטודנטים היהודים ‪77‬‬ ‫האוניברסיטה ‪77‬‬ ‫האסכולה של ננסי ‪78‬‬ ‫יהודי ננסי ‪89-88‬‬ ‫יצירתו הספרותית של אלתרמן ‪,80‬‬ ‫‪,95-93 ,91-88 ,87 ,86-85 ,84-81‬‬ ‫‪101 ,98 ,97‬‬ ‫לימודי חקלאות של אלתרמן ‪,80-79‬‬ ‫‪99 ,98‬‬ ‫מכון ללימודי חקלאות ‪79 ,77‬‬ ‫המכון ללימודים קולוניאליים ‪85 ,84‬‬ ‫נצרת ‪506 ,419‬‬ ‫נקדימון‪ ,‬שלמה ‪720‬‬ ‫נרדי‪ ,‬נחום ‪338 ,291 ,290‬‬ ‫נריה‪ ,‬משה צבי ‪730 ,725‬‬ ‫נרקיס‪ ,‬עוזי ‪716‬‬ ‫נשרי‪ ,‬צבי ‪68‬‬ ‫נתן‪ ,‬משה ‪685 ,651‬‬ ‫סאמט‪ ,‬שמעון ‪312-311‬‬ ‫סבוראי‪ ,‬רחל ‪ 817‬הע'‪71‬‬ ‫סדן (תאטרון) ‪289‬‬ ‫סדן (שטוק)‪ ,‬דב (אתב"ש) ‪,160 ,142-141‬‬ ‫‪,538-537 ,536-535 ,308-307 ,286‬‬ ‫‪740 ,739 ,619‬‬ ‫הסוכנות היהודית ‪386 ,325 ,324 ,311‬‬ ‫סולם (כתב עת) ‪379 ,378‬‬ ‫סוסניק‪ ,‬אליעזר ‪392‬‬

‫[ ‪] 891‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫סוסקין‪ ,‬אברהם ‪609 ,597‬‬ ‫סוציאליזם ‪422 ,421 ,420‬‬ ‫סוקולוב‪ ,‬אנה ‪653 ,649‬‬ ‫סוקולוב‪ ,‬נחום ‪175 ,133 ,19‬‬ ‫סורקיס‪ ,‬מרדכי ‪774‬‬ ‫סטלין‪ ,‬יוסיף ‪713 ,419 ,414‬‬ ‫סטלין‪ ,‬סווטלנה ‪713‬‬ ‫סטלינגרד ‪414 ,265‬‬ ‫סטרניצקה‪ ,‬עלינה ‪146‬‬ ‫סימון‪ ,‬ארנסט עקיבא ‪117‬‬ ‫סירה‪ ,‬מרטין; "המאהב" ‪300‬‬ ‫סלור‪ ,‬בנימין (בנץ'‪ .‬חתנו) ‪,720 ,709 ,622‬‬ ‫‪775 ,738‬‬ ‫סלור‪ ,‬יעל־לאה (נכדתו) ‪711 ,710‬‬ ‫סלור‪ ,‬נתן (נכדו) ‪12-11‬‬ ‫סלנסקי‪ ,‬רודולף ‪415‬‬ ‫סלפטר‪ ,‬אליהו ‪720‬‬ ‫סמבורסקי‪ ,‬בוריס דניאל ‪,176 ,171 ,169‬‬ ‫‪177‬‬ ‫סמילנסקי‪ ,‬משה ‪204‬‬ ‫סמל‪ ,‬נעם ‪763‬‬ ‫סמל‪ ,‬רבקה ‪763‬‬ ‫סמסונוב‪ ,‬רמה ‪497 ,435-434‬‬ ‫סנקובסקי (שרון)‪ ,‬חיה ‪288‬‬ ‫סערוני‪ ,‬יוסף ‪143 ,107 ,106‬‬ ‫ספיבק‪ ,‬יוסף ‪ 792‬הע'‪31‬‬ ‫ספיבק‪ ,‬יצחק ‪ 782 ,49‬הע'‪4‬‬ ‫ספיר‪ ,‬יוסף ‪715‬‬ ‫ספיר‪ ,‬פנחס ‪745 ,742‬‬ ‫ספקטור‪ ,‬צבי ‪177‬‬ ‫ספר האגדה ‪43‬‬

‫ספר לוחמי הגטאות‪ :‬בין החומות‪ ,‬במחנות‪,‬‬ ‫ביערות ‪ 818 ,451 ,441 ,437‬הע'‪5‬‬ ‫סקרפטה‪ ,‬אדוארדו; "רוזנים ואביונים"‬ ‫‪587-586‬‬ ‫עבדאללה (מלך ירדן) ‪351‬‬ ‫עברון‪ ,‬בועז ‪708 ,701 ,692‬‬ ‫עברון‪ ,‬רם ‪645-644‬‬ ‫עברית (שפה) ‪94 ,26-25 ,17‬‬ ‫לימוד עברית בעברית ‪44 ,24 ,18‬‬ ‫רשת חינוך עברי במזרח אירופה ‪28‬‬ ‫עגנון‪ ,‬ש"י ‪725 ,314 ,262‬‬ ‫שירה ‪375‬‬ ‫עובדיהו‪ ,‬מרדכי ‪,110-109 ,102‬‬

‫ ‪ 786 ,355 ,201 ,195 ,116-115‬הע'‪4‬‬ ‫עוגן‪ ,‬יצחק ‪91‬‬ ‫עוז‪ ,‬עמוס ‪735‬‬ ‫ארצות התן ‪704‬‬ ‫התכתבות עם אלתרמן ‪737-736‬‬ ‫מיכאל שלי ‪737‬‬ ‫עופר‪ ,‬אבנר ‪ 787‬הע'‪22‬‬ ‫עופר‪ ,‬דליה ‪ 827‬הע'‪15‬‬ ‫עופר‪ ,‬עבריה ‪ 787‬הע'‪26‬‬ ‫ראו גם‪ ,‬שושני (עופר)‪ ,‬עבריה‬ ‫עופר (הרשקוביץ)‪ ,‬צבי ‪ 787‬הע'‪26‬‬ ‫עופר‪ ,‬צביקה ‪746‬‬ ‫עזר‪ ,‬שמואל ‪476 ,474‬‬ ‫עזריהו‪ ,‬יוסף ‪219 ,217‬‬ ‫עטרי‪ ,‬יונה ‪,656 ,654 ,652 ,650 ,649‬‬ ‫‪658-657‬‬ ‫עיירות הפיתוח ‪522-521‬‬ ‫עכשיו (כתב עת) ‪672 ,558‬‬ ‫על המשמר (עיתון) ‪,416 ,415 ,393 ,299‬‬ ‫‪,640 ,631 ,584 ,474-473 ,421 ,420‬‬ ‫‪816 ,773 ,772 ,769 ,720 ,717 ,674‬‬ ‫הע'‪67‬‬ ‫עלי טרף (בעריכת שוורץ) ‪ 801 ,271‬הע'‪9‬‬ ‫עלייה ב'; ראו העפלה‬ ‫העלייה השנייה ‪,597 ,596 ,544 ,283 ,178‬‬ ‫‪604 ,603 ,602 ,601 ,599 ,598‬‬ ‫העלייה השלישית ‪178 ,50‬‬ ‫העלייה הרביעית ‪51-50‬‬ ‫העלייה לארץ של משפחת אלתרמן ‪,45‬‬ ‫‪271 ,50-47‬‬ ‫העלייה עבור אלתרמן ‪,456 ,383 ,382‬‬ ‫‪,743-740 ,725-724 ,723 ,721 ,505‬‬ ‫‪ 820 ,745-744‬הע'‪ 821 ,35‬הע'‪51‬‬ ‫חוקי הסלקציה ‪,457 ,456-455‬‬ ‫ ‪464 ,463 ,462 ,460-459‬‬ ‫עולי ארצות המזרח ‪837 ,668 ,664‬‬ ‫הע'‪33‬‬ ‫עולים חדשים ‪662-661 ,456‬‬ ‫העלייה הגדולה ‪827 ,522-521 ,512‬‬ ‫הע'‪19‬‬ ‫של יהודי מרוקו ‪,463-457 ,456-455‬‬ ‫‪ 820‬הע'‪32‬‬ ‫של יהודי תימן ‪427 ,383-382‬‬ ‫תגובתו להימנעותם של יהודי המערב‬ ‫לעלות ‪,456 ,427 ,384-383‬‬

‫[ ‪] 892‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫ ‪ 813 ,741-740‬הע'‪15‬‬ ‫עליית הנוער ‪383‬‬ ‫עם עובד (הוצאת ספרים) ‪355 ,353 ,352‬‬ ‫עמיחי‪ ,‬יהודה ‪ 830 ,558 ,556‬הע'‪68‬‬ ‫"שטח ההפקר" ‪622‬‬ ‫עמירן (פוגצ'וב)‪ ,‬עמנואל ‪287‬‬ ‫עמית‪ ,‬יעקב; "מכתב גלוי אל נ‪ .‬אלתרמן"‬ ‫‪ 815 ,406-405‬הע'‪51‬‬ ‫עמרני‪ ,‬ברק ‪568‬‬ ‫ענבר‪ ,‬צבי ‪ 798 ,250‬הע'‪59‬‬ ‫עצמון‪ ,‬עקיבא (גיסו) ‪ 795‬הע'‪76‬‬ ‫ערבים; יחסו של אלתרמן ‪,388-387 ,163‬‬ ‫‪397 ,391-389‬‬ ‫לאחר מלחמת ששת הימים ‪,723 ,722‬‬ ‫‪734-733 ,728-727‬‬ ‫הסירוב להכיר בקיומו של עם‬ ‫פלשתינאי ‪,752-751 ,745 ,734‬‬ ‫‪755-754‬‬ ‫ערפלי‪ ,‬בעז ‪ 797 ,10‬הע'‪53‬‬ ‫פאטין‪ ,‬ליונל ‪285‬‬ ‫פארווערטס (עיתון) ‪619‬‬ ‫פאשיזם ‪,224 ,222-221 ,165 ,162 ,161‬‬ ‫‪721 ,250‬‬ ‫ומדינות המערב‪ ,‬לפי אלתרמן ‪225-221‬‬ ‫פגיס‪ ,‬דן ‪558‬‬ ‫פו‪ ,‬אדגר אלן; "העורב" ‪561-560‬‬ ‫פואנקרה‪ ,‬רימון ‪72‬‬ ‫פוגל‪ ,‬דוד ‪564 ,561 ,557‬‬ ‫לפני השער האפל ‪559‬‬ ‫פוירשטיין‪ ,‬אמיל ‪701 ,692 ,642 ,640‬‬ ‫פולד‪ ,‬ברכה ‪ 827 ,515-514‬הע'‪18‬‬ ‫פולחן אישיות ‪713 ,681‬‬ ‫פולין ‪,102 ,90 ,89 ,77 ,50 ,28 ,20 ,15‬‬ ‫‪781 ,339 ,331 ,226 ,194 ,150 ,148‬‬ ‫הע'‪16‬‬ ‫יהודים במלחמת העולם השנייה‬ ‫ ‪284 ,278 ,271 ,268-266 ,233-232‬‬ ‫יהודים לאחר השואה ‪805 ,312-311‬‬ ‫הע'‪5-4‬‬ ‫עולים מפולין ‪,541 ,338 ,337 ,336‬‬ ‫‪766 ,661‬‬ ‫במלחמת העולם השנייה ‪,228‬‬ ‫ ‪292 ,274 ,232-231‬‬ ‫הקונגרסאית ‪19‬‬

‫פולני‪ ,‬נעמי ‪573 ,572 ,571 ,567 ,206‬‬ ‫פולס (שלמה גרוס) ‪720‬‬ ‫פומרנץ‪ ,‬וניה (זאב הדרי) ‪ 819‬הע'‪24‬‬ ‫פוסק‪ ,‬ישעיהו ‪772‬‬ ‫פור‪ ,‬פליקס ‪79‬‬ ‫פורים שפיל ‪699 ,697 ,696‬‬ ‫פורן‪ ,‬ז'אן לואי ‪90‬‬ ‫פורת‪ ,‬אורנה ‪412‬‬ ‫פורת‪ ,‬אלישע ‪ 788‬הע'‪33‬‬ ‫פושקין‪ ,‬אלכסנדר; יבגני אונייגין ‪729‬‬ ‫פטליורה‪ ,‬סמיון ‪27‬‬ ‫פטרושקה‪ ,‬שבתאי ‪ 792‬הע'‪30‬‬ ‫פיוס ה־‪271 12‬‬ ‫פיינגולד‪ ,‬בן־עמי ‪692 ,10‬‬ ‫פיינמן‪ ,‬דניאל ‪728‬‬ ‫פיינשטיין‪ ,‬מאיר ‪330 ,327 ,326‬‬ ‫פיכמן‪ ,‬יעקב ‪,379 ,259 ,239 ,29 ,25 ,22‬‬ ‫‪506 ,424 ,392‬‬ ‫"אורחה במדבר" ‪377‬‬ ‫פילצר‪ ,‬א' ‪340‬‬ ‫פינס‪ ,‬דן ‪398 ,397 ,396 ,141‬‬ ‫פינקל‪ ,‬שמעון ‪690 ,306 ,303‬‬ ‫פיש‪ ,‬אהרן הראל ‪730‬‬ ‫פישמן מימון‪ ,‬י"ל ‪379‬‬ ‫פישר‪ ,‬שמואל ‪338‬‬ ‫פלג‪ ,‬פרנק ‪498-497‬‬ ‫פלוגות השדה (פו"ש) ‪179 ,178 ,177 ,176‬‬ ‫פלוטקין‪ ,‬גרשון ‪702 ,651 ,648 ,603 ,596‬‬ ‫כבמאי של "אסתר המלכה" ‪,700 ,696‬‬ ‫‪701‬‬ ‫כבמאי של "כינרת כינרת" ‪,602 ,600‬‬ ‫‪620 ,612 ,611‬‬ ‫כבמאי של "פונדק הרוחות" ‪,595‬‬ ‫ ‪,637 ,635 ,634 ,632 ,631 ,629-628‬‬ ‫‪644 ,643-641 ,640‬‬ ‫פלורנטין‪ ,‬דוד ‪661‬‬ ‫פליטים יהודים ‪312-311 ,282 ,166‬‬ ‫התייחסותו של אלתרמן ‪313-312‬‬ ‫פלמ"ח ‪,514 ,365 ,322 ,321 ,320 ,316‬‬ ‫‪ 811‬הע'‪93‬‬ ‫יחסו של אלתרמן ‪ 811 ,365 ,364‬הע'‪95‬‬ ‫פירוקו ‪393 ,365 ,364-363‬‬ ‫פלסטין פוסט (עיתון) ‪350‬‬ ‫פן‪ ,‬אלכסנדר ‪,304 ,254 ,160 ,152 ,143‬‬ ‫‪ 701 ,531‬הע'‪14‬‬

‫[ ‪] 893‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫פנואלי‪ ,‬ש"י ‪584 ,549‬‬ ‫פנקס‪ ,‬דוד צבי ‪219 ,218 ,212‬‬ ‫פנקסי העבודה של אלתרמן ‪,416-415‬‬ ‫‪,717-716 ,678 ,674 ,578 ,446 ,442‬‬ ‫‪817-816 ,731 ,727 ,721 ,720 ,718‬‬ ‫הע'‪ 831 ,67‬הע'‪ 838 ,17‬הע'‪,49 ,39‬‬ ‫‪ 841‬הע'‪28‬‬ ‫פסובסקי‪ ,‬ימימה ‪302 ,301‬‬ ‫פסטיבל ישראל החמישי ‪690‬‬ ‫פעם (קובץ) ‪125‬‬ ‫פפיליון‪ :‬תאטרון זעיר־אנפין ‪797 ,289‬‬ ‫הע'‪39‬‬ ‫פציפיזם ‪249 ,154 ,132-131‬‬ ‫פראבדה (עיתון) ‪422‬‬ ‫פרבל‪ ,‬פרידריך וילהלם ‪20‬‬ ‫פרדס חנה ‪473 ,471 ,470‬‬ ‫פרובידנס (אונייה) ‪71‬‬ ‫פרוסט‪ ,‬יוסי ‪549‬‬ ‫פרופר‪ ,‬ברברה ‪ 814 ,388‬הע'‪22‬‬ ‫פריאל‪ ,‬סיגלית ‪686‬‬ ‫פרידלנד‪ ,‬דליה ‪707‬‬ ‫פרידלנד‪ ,‬צבי ‪801 ,306 ,304 ,303 ,234‬‬ ‫הע'‪8‬‬ ‫פרידמן‪ ,‬שרגא ‪691 ,692 ,690‬‬ ‫פרידר‪ ,‬אסתר ‪ 809‬הע'‪61‬‬ ‫פריז ‪,213 ,144 ,136 ,128 ,76 ,74-72‬‬ ‫‪647 ,241‬‬ ‫אוניברסיטת סורבון ‪73 ,70-69‬‬ ‫מלון "ארמיטאז" ‪72-71‬‬ ‫שירים שאלתרמן כתב בפריז ‪,76-74‬‬ ‫‪ 784-783‬הע'‪3‬‬ ‫פריי‪ ,‬פיטר ‪690‬‬ ‫פריסטלי‪ ,‬ג'"ב;"עיר המחר" ‪332‬‬ ‫פרישמן‪ ,‬דוד ‪19‬‬ ‫פרלמוטר‪ ,‬יחיאל; ראו אבות ישורון‬ ‫פרנקל‪ ,‬יצחק ידידיה ‪730‬‬ ‫פרס ביאליק לשנת תשי"ח לאלתרמן‬ ‫‪537-535‬‬ ‫פרס ישראל לספרות לאלתרמן ‪,737‬‬ ‫ ‪740-738‬‬ ‫פרס רופין לספרות יפה לאלתרמן ‪,336‬‬ ‫‪ 808‬הע'‪47‬‬ ‫פרס תרגומי מופת ע"ש טשרניחובסקי‬ ‫מטעם עיריית תל אביב ‪,335-334‬‬ ‫ ‪ 808 ,729-728‬הע'‪46‬‬

‫פרס‪ ,‬יוחנן ‪720‬‬ ‫פרס‪ ,‬שמעון ‪,487 ,483 ,480 ,475 ,431‬‬ ‫‪,677 ,676 ,675 ,616 ,593 ,530 ,492‬‬ ‫‪824 ,775 ,774 ,755 ,721 ,720 ,684‬‬ ‫הע'‪100‬‬ ‫לך עם האנשים‪ :‬שבעה דיוקנאות ‪815‬‬ ‫הע'‪46‬‬ ‫פרסי‪ ,‬תומאס ‪551‬‬ ‫פרסיץ‪ ,‬שושנה ‪537 ,212 ,25‬‬ ‫פרץ‪ ,‬י"ל ‪22 ,19‬‬ ‫פרשקו‪ ,‬שמואל ‪344 ,338 ,238‬‬ ‫פרשת "העסק הביש" ‪ /‬פרשת לבון‬ ‫ ‪,675 ,674,588 ,593-590 ,477-474‬‬ ‫‪ 823-822 ,676‬הע'‪70‬‬ ‫התייחסותו של אלתרמן ‪595-589‬‬ ‫פרשת דרייפוס ‪589‬‬ ‫צ'אפק‪ ,‬קארל; ‪( R.U.R.‬מחזה) ‪688‬‬ ‫צה"ל ‪686 ,479 ,478-477 ,364‬‬ ‫גיוסו של אלתרמן ‪363-360‬‬ ‫הטבח בכפר דוואימה ‪369-366‬‬ ‫יחסו של אלתרמן ‪,397 ,389-388‬‬ ‫ ‪592 ,589 ,557 ,492 ,478-477‬‬ ‫מבצע "חץ שחור" ‪477‬‬ ‫מבצע כינרת ‪479 ,478‬‬ ‫פעולות תגמול ‪478 ,477‬‬ ‫עימות מזוין עם אנשי האצ"ל ‪359-357‬‬ ‫ראו גם מלחמת העצמאות‪ ,‬מלחמת‬ ‫סיני‪ ,‬מלחמת ששת הימים‬ ‫צ'וקובסקי‪ ,‬ק‪ ;.‬ברמלי ‪541‬‬ ‫צוקרמן‪ ,‬יצחק ‪451 ,450-449 ,448‬‬ ‫צור‪ ,‬יוסף (בומבה) ‪774 ,762 ,760‬‬ ‫צור‪ ,‬מוקי ‪ 833‬הע'‪39‬‬ ‫צור‪ ,‬צבי ‪604‬‬ ‫צורית‪ ,‬אידה ‪,693-692 ,612 ,529 ,10‬‬ ‫‪ 795‬הע'‪68‬‬ ‫צ'וררו‪ ,‬מושקו ‪456‬‬ ‫צחובל‪ ,‬שמחה ‪651 ,649 ,333 ,288‬‬ ‫צ'טבורטי (אונייה) ‪175‬‬ ‫ציונות ‪,36 ,31 ,29 ,28 ,26 ,24 ,18 ,17‬‬ ‫‪,76 ,59 ,58 ,56 ,55 ,46 ,44 ,38 ,37‬‬ ‫‪,165 ,164 ,162 ,139 ,125 ,94 ,80‬‬ ‫‪,178 ,176 ,175 ,174 ,172 ,171 ,170‬‬ ‫‪,285 ,281 ,228 ,226-225 ,206-205‬‬ ‫‪,324 ,320 ,318 ,313 ,310 ,304 ,290‬‬

‫[ ‪] 894‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫‪,384-383 ,381 ,377-375 ,353 ,328‬‬ ‫‪,461 ,456 ,428 ,416 ,403 ,387 ,385‬‬ ‫‪,539 ,530 ,523 ,506 ,465-464 ,462‬‬ ‫‪,719 ,714 ,712 ,704 ,662 ,598 ,597‬‬ ‫‪,742 ,741-740 ,734 ,733 ,731 ,728‬‬ ‫‪,755 ,752 ,749 ,748 ,747 ,745 ,744‬‬ ‫‪761 ,759‬‬ ‫הציונים הכלליים ‪,445 ,395-394 ,391‬‬ ‫‪,470 ,447‬‬ ‫צייטלין‪ ,‬אהרן ‪537‬‬ ‫צייטלין‪ ,‬הלל ‪22 ,17‬‬ ‫צ'יילד‪ ,‬פרנסיס ג'יימס ‪551‬‬ ‫צירלסון‪ ,‬יהודה לייב ‪30‬‬ ‫צ'כוסלובקיה ‪166‬‬ ‫העסקה הצ'כית־מצרית ‪480 ,477‬‬ ‫צלב האש (קבוצה) ‪78‬‬ ‫צ'מברליין‪ ,‬נוויל ‪232 ,223 ,222‬‬ ‫צמח‪ ,‬יוסי ‪ 836 ,570 ,568‬הע'‪27‬‬ ‫צמח‪ ,‬שלמה ‪553 ,96 ,95 ,77‬‬ ‫צנזורה ‪,476 ,393 ,391-390 ,321 ,317‬‬ ‫‪ 806 ,489 ,484‬הע'‪10‬‬ ‫"צען גוטע ברידער" (שיר עממי) ‪255‬‬ ‫צפנת‪ ,‬אהרן (בעל הטורים) ‪160‬‬ ‫לרוח היום ‪ 791 ,160‬הע'‪14‬‬ ‫צפרוני (מורה בגמנסיה הרצליה) ‪68‬‬ ‫צרי (צ'ריקובר)‪ ,‬יואב ‪717‬‬ ‫צרי‪ ,‬נועם ‪717‬‬ ‫צ'רניאקוב‪ ,‬אדם ‪267‬‬ ‫צרפת ‪322 ,128 ,78 ,72 ,69‬‬ ‫אספקת נשק לישראל ‪485-482‬‬ ‫ברית עם ישראל ‪496 ,493-492 ,480‬‬ ‫ומלחמת אלג'יריה ‪493 ,480‬‬ ‫של וישי ‪265‬‬ ‫שנסונים ‪144‬‬ ‫צרפתית (שפה) ‪,72 ,71 ,70 ,69 ,58 ,30‬‬ ‫‪78 ,76 ,73‬‬ ‫צ'רצ'יל‪ ,‬וינסטון ‪,278-277 ,276 ,247‬‬ ‫‪ 799 ,414 ,324 ,309 ,304 ,292‬הע'‪71‬‬ ‫ נאום דנקירק ‪ 805‬הע'‪2‬‬ ‫ק‪ .‬צטניק (יחיאל די־נור) ‪578‬‬ ‫קאוקג'י‪ ,‬פאוזי ‪351 ,164‬‬ ‫קאטאייב‪ ,‬ולנטין; "‪ 1,000,000‬צרות‬ ‫צרורות" ‪ 803‬הע'‪42‬‬ ‫קאמי‪ ,‬אלבר ‪249‬‬

‫הדבֶ ר ‪ 249,798‬הע'‪58‬‬ ‫ֶ‬ ‫הקאמרי ‪497 ,302-300‬‬ ‫"אסתר המלכה" ‪701-700 ,698-695‬‬ ‫הבניין החדש ‪603 ,602 ,596‬‬ ‫"הגברת השחורה מהסוניטות" ‪603‬‬ ‫"הספר מסיביליה" ‪333‬‬ ‫"הפשפש" ‪649‬‬ ‫"הקמצן" ‪ 826 ,499‬הע'‪121‬‬ ‫"טורנדוט" ‪756 ,719‬‬ ‫"כובע הקש האיטלקי" ‪498-497‬‬ ‫"כינרת כינרת" ‪,601-600 ,596 ,595‬‬ ‫‪628 ,627 ,620 ,614-602‬‬ ‫"מאז ועד היום" (מופע מערכונים) ‪,300‬‬ ‫‪301‬‬ ‫"סיפור במה" ‪603‬‬ ‫"פונדק הרוחות" ‪,647-627 ,596-595‬‬ ‫‪648‬‬ ‫"פרשת אופנהיימר" ‪688‬‬ ‫"רוזנים ואביונים" ‪587-586‬‬ ‫"שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‬ ‫ ‪701 ,654-648‬‬ ‫"ת"ק על ת"ק" ‪571‬‬ ‫קאנט‪ ,‬עמנואל ‪565‬‬ ‫קאש‪ ,‬דוד ‪338‬‬ ‫קבוט לודג'‪ ,‬הנרי ‪492‬‬ ‫קדישזון‪ ,‬יצחק ‪496‬‬ ‫קדמון‪ ,‬סטלה ‪ 797‬הע'‪39‬‬ ‫קובלאנוב‪ ,‬יחיאל מיכל ‪31 ,30‬‬ ‫קובנר‪ ,‬אבא ‪,531 ,530 ,442 ,441-440‬‬ ‫‪ 806-805 ,774 ,578‬הע'‪5‬‬ ‫קובנר‪ ,‬ויטקה ‪440‬‬ ‫קווי פרו קוו (תאטרון רוויו בוורשה) ‪,336‬‬ ‫‪344 ,338‬‬ ‫קווינטרו (האחים); "בוקר בגן העיר" ‪300‬‬ ‫קוטלר‪ ,‬חנה ופנחס ‪617 ,587‬‬ ‫קוטלר‪ ,‬עודד ‪600 ,587 ,586‬‬ ‫ לימודי משחק ‪622 ,614 ,613‬‬ ‫נישואיו לתרצה אלתרמן ‪,586‬‬ ‫ ‪622 ,621-620‬‬ ‫ כשחקן ‪629‬‬ ‫קול העם (עיתון) ‪720 ,488‬‬ ‫קול ישראל ‪764 ,658 ,571‬‬ ‫ התוכנית "בימות ובדים" ‪701‬‬ ‫קולביאנסקי‪ ,‬י' ‪303‬‬ ‫קולוניאליזם ‪85‬‬

‫[ ‪] 895‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫קומדיה א"י (תאטרון) ‪156-155‬‬ ‫הקומקום (תאטרון) ‪144 ,143‬‬ ‫הקונגרס הציוני ה־‪29 12‬‬ ‫קונסטנצה ‪60 ,59 ,47 ,46 ,45‬‬ ‫קופו‪ ,‬ז'אק (מעבד); האחים קרמזוב‬ ‫ ‪499-498‬‬ ‫קוק‪ ,‬הראי"ה ‪137‬‬ ‫קורטלין‪ ,‬ג'ורג'; "המאהב" ‪300‬‬ ‫"שלום בית" ‪301‬‬ ‫קורצווייל‪ ,‬ברוך ‪564 ,558 ,540-538 ,371‬‬ ‫קורצ'ק‪ ,‬רוז'קה ‪444 ,441‬‬ ‫להבות באפר ‪ 819 ,443‬הע'‪14‬‬ ‫הקיבוץ המאוחד ‪722-721‬‬ ‫קיבוצים ‪599-598 ,597‬‬ ‫קייב ‪32 ,27 ,26‬‬ ‫קורסים לגננות מיסודו של י' אלתרמן‬ ‫‪27‬‬ ‫קיסרי‪ ,‬אורי ‪,306-305 ,169 ,158 ,105‬‬ ‫‪ 797 ,658‬הע'‪ 825 ,39‬הע'‪116‬‬ ‫קיפהארדט‪ ,‬היינר; "פרשת אופנהיימר"‬ ‫‪688‬‬ ‫קיפניס‪ ,‬חנה ‪ 792 ,175‬הע'‪30‬‬ ‫קישון‪ ,‬אפרים ‪641‬‬ ‫קישינב ‪44 ,29 ,28‬‬ ‫בית הספר מגן דוד ‪,46-45 ,30-29‬‬ ‫‪61-60‬‬ ‫מכון עברי להכשרת מורות וגננות‬ ‫(האינסטיטוט הפרבלי) ‪45 ,29-28‬‬ ‫עזיבתה ועליה לארץ ‪45‬‬ ‫קלאוזנר‪ ,‬מרגוט ‪302 ,288 ,169 ,151‬‬ ‫קלדרון‪ ,‬ניסים ‪671‬‬ ‫קליגר‪ ,‬יעקב ‪182‬‬ ‫קליינר‪ ,‬טובה ‪601‬‬ ‫קלימנסו‪ ,‬ז'ורז' ‪589‬‬ ‫קלינוב‪ ,‬ישעיהו ‪196‬‬ ‫קלצ'קין‪ ,‬רפאל ‪691 ,690 ,338 ,234‬‬ ‫קמינקה ‪33 ,32‬‬ ‫קנדי‪ ,‬ג'ימי ‪233‬‬ ‫קניוק‪ ,‬יורם ‪671 ,640‬‬ ‫קסטלנץ‪ ,‬דבורה ‪333‬‬ ‫קסטנר‪ ,‬ישראל ‪455 ,446 ,445 ,438‬‬ ‫קפריסין; מחנות המעצר ‪,382 ,357-356‬‬ ‫‪ 827‬הע'‪15‬‬ ‫קציר‪ ,‬אהרן ‪723‬‬ ‫קצנלסון‪ ,‬גדעון ‪584 ,549‬‬

‫קצנלסון‪ ,‬יצחק ‪351 ,22‬‬ ‫קראוזה‪ ,‬אליהו ‪ 786 ,103-102‬הע'‪5‬‬ ‫קראוס‪ ,‬גרטרוד ‪740 ,236‬‬ ‫קרגמן‪ ,‬ישראל ‪674‬‬ ‫קרוון‪ ,‬דני ‪620 ,612 ,604 ,600‬‬ ‫קרול‪ ,‬צבי ‪177‬‬ ‫קרטון־בלום‪ ,‬רות ‪10‬‬ ‫קריב (קריבוריצ'קה)‪ ,‬אברהם ‪203-202‬‬ ‫קרישבסקי‪ ,‬מ' ‪500‬‬ ‫קרליבך‪ ,‬עזריאל ‪712‬‬ ‫קרמר‪ ,‬שלום ‪537 ,536 ,535‬‬ ‫קרני‪ ,‬יהודה ‪ 791 ,160‬הע'‪14‬‬ ‫קרנקורס‪ ,‬צבי ‪772‬‬ ‫קרקס ‪545‬‬ ‫קשב־קלוגמן‪ ,‬שבתאי ‪441‬‬ ‫קשת (כתב עת) ‪682‬‬ ‫קשת‪ ,‬ישורון ‪536 ,535‬‬ ‫קשת‪ ,‬סילבי ‪642‬‬ ‫ראט‪ ,‬ארנסט פון ‪166‬‬ ‫רבה בר בר חנה ‪510‬‬ ‫רבי‪ ,‬יעקב ‪584‬‬ ‫רבין‪ ,‬יצחק ‪716 ,358‬‬ ‫רבין‪ ,‬עוזר ‪529‬‬ ‫רבינוביץ‪ ,‬יהושע ‪774‬‬ ‫רביקוביץ‪ ,‬דליה ‪558 ,556‬‬ ‫רובין‪ ,‬ראובן ‪52‬‬ ‫רובינא‪ ,‬אילנה ‪ 829‬הע'‪48‬‬ ‫רובינא‪ ,‬חנה ‪,306 ,305 ,304 ,303 ,151‬‬ ‫‪,774 ,612 ,611 ,607 ,603 ,601 ,354‬‬ ‫‪ 833‬הע'‪43‬‬ ‫רובינשטיין‪ ,‬אמנון ‪674‬‬ ‫רובינשטיין‪ ,‬רעיה ‪772‬‬ ‫רודנסקי‪ ,‬שמואל ‪691 ,690 ,146‬‬ ‫רוזוולט‪ ,‬פרנקלין דלנו ‪,277 ,238 ,166‬‬ ‫‪284‬‬ ‫רוזין‪ ,‬מתתיהו ‪,338 ,336 ,291 ,290 ,238‬‬ ‫‪ 793 ,762 ,656 ,343‬הע'‪46‬‬ ‫רוז'ינסקה‪ ,‬אירנה ‪656‬‬ ‫רוזן‪ ,‬פנחס ‪575 ,476‬‬ ‫רוזנבלום‪ ,‬יאיר ‪762 ,760‬‬ ‫רוזנברג‪ ,‬יוליוס ואתל ‪420‬‬ ‫רוזנברג‪ ,‬סוניה ‪ 795‬הע'‪71‬‬ ‫רוסט‪ ,‬מרטין (מקסימיליאן מאיר‬ ‫רוזנקרנץ) ‪ 797 ,289 ,227 ,168‬הע'‪39‬‬

‫[ ‪] 896‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫"מיסטר קיבוץ" ‪ 803 ,290-289‬הע'‪42‬‬ ‫רוט‪ ,‬מרדכי ‪172‬‬ ‫רוטנשטרייך‪ ,‬נתן ‪593 ,590‬‬ ‫רוטשטיין‪ ,‬אהרן ‪80‬‬ ‫רוטשילד‪ ,‬הנדי דה ‪90‬‬ ‫רומל‪ ,‬ארווין ‪265‬‬ ‫רומניה ‪,51 ,48 ,46 ,44 ,33 ,29 ,28 ,15‬‬ ‫‪ 827 ,414 ,226 ,194 ,96 ,77‬הע'‪15‬‬ ‫עלייה מרומניה ‪456 ,428 ,427 ,426‬‬ ‫רוני‪ ,‬ז"ה; המלחמה לאש ‪,154 ,108‬‬ ‫ ‪ 787-786‬הע'‪15‬‬ ‫רוסיה ‪77 ,48 ,28 ,27 ,24 ,23 ,22 ,19 ,15‬‬ ‫יהודים ‪,194 ,160 ,152 ,150 ,56 ,30‬‬ ‫‪473-472‬‬ ‫המהפכה הבולשביקית ‪251 ,26‬‬ ‫רופין‪ ,‬ארתור ‪85‬‬ ‫רוקח‪ ,‬ישראל ‪335 ,219 ,218 ,216 ,215‬‬ ‫רטוש‪ ,‬יונתן ‪,261 ,259 ,259 ,257 ,20‬‬ ‫‪ 800 ,665 ,564‬הע'‪ 813 ,79‬הע'‪8‬‬ ‫"אל הנשק" ‪ 789-788‬הע'‪37‬‬ ‫"בארגמן" ‪ 807‬הע'‪32‬‬ ‫ריבלין (ממרכז המורים) ‪217‬‬ ‫ריגר‪ ,‬אליעזר ‪214 ,57‬‬ ‫ריינהרדט‪ ,‬מקס ‪154 ,151 ,150‬‬ ‫רייס‪ ,‬אלמר; "מכונת החיבור" ‪688‬‬ ‫רימון (שבועון) ‪508‬‬ ‫ריש לקיש ‪43 ,42 ,41‬‬ ‫רמז‪ ,‬דוד ‪386 ,380 ,379‬‬ ‫רמרק‪ ,‬אריך מריה; במערב אין כל חדש‬ ‫‪131‬‬ ‫רסין‪ ,‬ז'ן; "פדרה" ‪303-302‬‬ ‫רפ"י (רשימת פועלי ישראל) ‪,676‬‬ ‫ ‪,726 ,714 ,708 ,705 ,684 ,678-677‬‬ ‫‪749 ,739‬‬ ‫הרפובליקה הדומיניקנית ‪166‬‬ ‫רפיקו‪ ,‬שמעון ‪774‬‬ ‫רפפורט‪ ,‬עזריה ‪499‬‬ ‫רקנטי‪ ,‬דניאל ‪724‬‬ ‫‪ 6‬פרקי שירה (בעריכת שלונסקי) ‪,254‬‬ ‫‪ 799‬הע'‪65‬‬ ‫תרומתו של אלתרמן ‪254‬‬ ‫שאול המלך ‪65-64 ,58‬‬ ‫שאנן‪ ,‬אברהם ‪583‬‬ ‫שבא‪ ,‬שלמה ‪ 786 ,711 ,565 ,11‬הע'‪,5‬‬

‫‪ 795‬הע'‪70 ,68‬‬ ‫שביד‪ ,‬אליעזר ‪671‬‬ ‫שביט‪ ,‬עוזי ‪10‬‬

‫לא הכל הבלים והבל ‪ 797‬הע'‪799 ,53‬‬ ‫הע'‪71‬‬

‫שירה מול טוטליטריות‪ :‬אלתרמן ו'שירי‬ ‫מכות מצרים' ‪ 803‬הע'‪47‬‬ ‫שביתת הימאים ‪393‬‬ ‫שבתאי צבי ‪ 827‬הע'‪20‬‬ ‫שדה בוקר ‪,476 ,475 ,399 ,395 ,388‬‬ ‫‪748 ,747‬‬ ‫שדה‪ ,‬יצחק ‪,322 ,320 ,209 ,177 ,176‬‬ ‫‪,367 ,366 ,365 ,364 ,363 ,360 ,346‬‬ ‫‪ 793 ,413 ,368‬הע'‪ 805 ,46‬הע'‪,5‬‬ ‫ ‪ 815-814‬הע'‪28‬‬ ‫שו‪ ,‬ג'ורג' ברנרד ‪646‬‬ ‫"הגברת השחורה מהסוניטות" ‪603‬‬ ‫שואת יהודי אירופה‬ ‫ אושוויץ ‪581 ,580‬‬ ‫התייחסויות של אלתרמן לגורל היהודים‬ ‫באירופה הנאצית ‪,168-167‬‬ ‫ ‪,275 ,274 ,271-269 ,265 ,233-232‬‬ ‫‪578 ,305-304 ,281 ,280 ,279‬‬ ‫התייחסותו של אלתרמן לפולחן המרד‬ ‫‪,452 ,447 ,443 ,440-439 ,438-437‬‬ ‫‪454‬‬ ‫הוויכוח בישראל ‪455-437‬‬ ‫היחס ליודנרט ‪,444 ,441 ,439 ,438‬‬ ‫‪452 ,451 ,450 ,449 ,447 ,446‬‬ ‫המושג "כצאן לטבח" ‪,442 ,441 ,438‬‬ ‫‪579 ,449‬‬ ‫והעם הגרמני ‪581-580‬‬ ‫והשאלה מדוע לא הושיעו ‪580-579‬‬ ‫שוהם‪ ,‬חיים ‪671‬‬ ‫שוויגר‪ ,‬ברכה ‪26‬‬ ‫שוורץ (אוכמני)‪ ,‬עזריאל ‪202-201‬‬ ‫שוורץ‪ ,‬עזריאל ‪ 799 ,271‬הע'‪71‬‬ ‫"בעיניים יהודיות" ‪230‬‬ ‫שוחמכר‪ ,‬יוסל'ה ‪623‬‬ ‫שופמן‪ ,‬גרשון ‪379‬‬ ‫שוקן‪ ,‬גרשום ‪801 ,684 ,273 ,272 ,262‬‬ ‫הע'‪12‬‬ ‫שוקן‪ ,‬שלמה זלמן ‪272‬‬ ‫שור‪ ,‬צבי ‪122 ,117‬‬ ‫שורץ‪ ,‬לוי ‪357 ,356 ,320‬‬

‫[ ‪] 897‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫שורר‪ ,‬חיים ‪585 ,423‬‬ ‫שושני‪ ,‬אחיעם ‪116‬‬ ‫שושני‪ ,‬דינה לבית כתר ‪116‬‬ ‫שושני (עופר)‪ ,‬עבריה ‪,118-116 ,108‬‬ ‫‪ 787 ,597 ,125-124‬הע'‪26‬‬ ‫יחסיה עם אלתרמן ‪,117 ,116‬‬ ‫ ‪ 794 ,195 ,152 ,125-118‬הע'‪55‬‬ ‫שושני‪,‬עמירם ‪116‬‬ ‫שושני (רוזנצוויט)‪ ,‬צבי ‪116‬‬ ‫שזר (רובשוב)‪ ,‬זלמן ‪,353 ,293 ,273 ,169‬‬ ‫‪,775 ,774 ,769 ,739 ,597 ,584 ,379‬‬ ‫‪ 803 ,776‬הע'‪51‬‬ ‫שחם‪ ,‬חיה ‪ 824‬הע'‪103‬‬ ‫שחר‪ ,‬דיתה ‪ 787‬הע'‪21 ,18‬‬ ‫שחר‪ ,‬חיים דב ‪54‬‬ ‫שטדלר‪ ,‬יונה ‪768‬‬ ‫שטיבל‪ ,‬אברהם יוסף ‪25-24‬‬ ‫שטיינמן‪ ,‬אליעזר ‪381 ,107 ,81 ,52‬‬ ‫שטינברג‪ ,‬אהרן ‪471-470‬‬ ‫שטינהייל‪ ,‬מרגרט ‪79‬‬ ‫שטראוס‪ ,‬ריכרד ‪412‬‬ ‫שטרן‪ ,‬אברהם (יאיר) ‪ 807‬הע'‪32‬‬ ‫שיבא‪ ,‬חיים ‪,739 ,706 ,705 ,494 ,398‬‬ ‫‪767‬‬ ‫שייקספיר‪ ,‬ויליאם‬ ‫"אותלו" ‪707‬‬ ‫"חלום ליל קיץ" ‪665‬‬ ‫"נשי וינדזור העליזות" ‪332‬‬ ‫שילוח‪ ,‬צבי ‪723 ,722‬‬ ‫שיר השירים רבה ‪298‬‬ ‫שכטרמן (שחטרמן)‪ ,‬אברהם ‪772 ,46 ,37‬‬ ‫שלו‪ ,‬יצחק ‪723‬‬ ‫שלו‪ ,‬מרדכי ‪807 ,564 ,379-378 ,329‬‬ ‫הע'‪ 813 ,32‬הע'‪9‬‬ ‫"המשורר ושירו" ‪331-330‬‬ ‫שלום‪ ,‬גרשם ‪392‬‬ ‫שלום‪ ,‬ש‪488 ,381 ,379 ,91 .‬‬ ‫שלום עליכם ‪304‬‬ ‫שלונסקי‪ ,‬אברהם ‪,107 ,85 ,81 ,80 ,52‬‬ ‫‪,154 ,143 ,134 ,133 ,132 ,126 ,125‬‬ ‫‪,254 ,218 ,217 ,207 ,196 ,182 ,155‬‬ ‫‪,413 ,402 ,379 ,335 ,310 ,262 ,257‬‬ ‫‪,558 ,550 ,541 ,537 ,531 ,530 ,529‬‬ ‫‪774 ,731 ,729 ,720 ,643 ,639 ,584‬‬ ‫אבני בוהו ‪194‬‬

‫"בפתח מערה" ‪88‬‬ ‫השפעתו על אלתרמן ‪66 ,64‬‬ ‫יחסיו עם אלתרמן ‪,86 ,85 ,82 ,81‬‬ ‫ ‪,153 ,134 ,101 ,96 ,93 ,88-87‬‬ ‫‪,729 ,381 ,335 ,260 ,258 ,197-196‬‬ ‫‪ 789‬הע'‪ 794 ,40‬הע'‪57‬‬ ‫"לא תרצח" ‪132‬‬ ‫"לילה בגלבוע" ‪338‬‬ ‫מרד בביאליק ‪94‬‬ ‫"עזאזל" ‪ 784 ,81‬הע'‪12‬‬ ‫"פיקוח הנפש" ‪ 796 ,230‬הע'‪33‬‬ ‫פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת ‪,335‬‬ ‫‪729-728‬‬ ‫"שיר המים" ‪ 812 ,376‬הע'‪4‬‬ ‫תרגום "המלט" ‪335‬‬ ‫תרגום "יבגני אונייגין" ‪729 ,335‬‬ ‫שלונסקי‪ ,‬בוריה ‪196‬‬ ‫שלונסקי‪ ,‬לוסיה ‪288 ,196‬‬ ‫שלונסקי‪ ,‬מירה ‪530‬‬ ‫שלושה בסירה אחת (תוכנית רדיו) ‪496‬‬ ‫שלח‪ ,‬אוריאל (יונתן רטוש) ‪257‬‬ ‫שמואל הנגיד; "הקרב על יד אלפואנטה"‬ ‫‪ 798 ,240 ,239‬הע'‪54‬‬ ‫שמיר‪ ,‬זיוה ‪ 803 ,10‬הע'‪52 ,48‬‬ ‫שמיר‪ ,‬משה ‪,405 ,393 ,379 ,355 ,206‬‬ ‫‪,488 ,424-423 ,415-414 ,413 ,406‬‬ ‫‪,558 ,555-554 ,531 ,530 ,527 ,493‬‬ ‫‪,736-735 ,730 ,724 ,723-722 ,620‬‬ ‫‪ 810‬הע'‪75‬‬ ‫חיי עם ישמעאל ‪745 ,743‬‬ ‫שמיר‪ ,‬נחום ‪639‬‬ ‫שמיר‪ ,‬שלמה ‪518‬‬ ‫רבי שמעון בר חלפתא ‪298‬‬ ‫שמעונוביץ (שמעוני)‪ ,‬דוד ‪68 ,58 ,52 ,17‬‬ ‫שמר‪ ,‬נעמי ‪ 829 ,651 ,568 ,549‬הע'‪48‬‬ ‫שנברג (שנהר)‪ ,‬יצחק ‪143‬‬ ‫שניאור‪ ,‬זלמן ‪536‬‬ ‫שניאור זלמן מלאדי ‪466 ,16‬‬ ‫שניאורסון‪ ,‬זלדה ‪117‬‬ ‫שנייהר‪ ,‬קארל; "הבית על הגבול" ‪158‬‬ ‫שניצר‪ ,‬שמואל ‪720‬‬ ‫שנת העשור ‪507-504‬‬ ‫שנתון דבר ‪ 803 ,509 ,293‬הע'‪51‬‬ ‫שער‪ ,‬פנחס ‪ 799‬הע'‪67‬‬ ‫שפיה ‪116‬‬

‫[ ‪] 898‬‬

‫מפתח השמות והעניינים‬ ‫שפיר (שפירא)‪ ,‬א"ד ‪530 ,259 ,257 ,254‬‬ ‫שפירא‪ ,‬טליה ‪774 ,762 ,760‬‬ ‫שפירא‪ ,‬יעקב שמשון ‪367‬‬ ‫שפר‪ ,‬חנן ‪508‬‬ ‫שפר‪ ,‬ראובן ‪496‬‬ ‫שפרינצק‪ ,‬יוסף ‪491‬‬ ‫שצ'דרין ‪17‬‬ ‫שרון‪ ,‬אריק ‪ 824‬הע'‪100‬‬ ‫שריף‪ ,‬ר"צ; "סוף המסע" ‪154‬‬ ‫שריר‪ ,‬דוד ‪701 ,700 ,697‬‬ ‫שרפשטיין‪ ,‬צבי ‪ 781‬הע'‪16‬‬ ‫שרת‪ ,‬משה ‪482 ,480 ,410‬‬ ‫יחסו של אלתרמן ‪481 ,480 ,410-409‬‬ ‫יחסיו עם בן־גוריון ‪482 ,481 ,480‬‬ ‫כראש הממשלה ‪,475 ,474 ,445 ,395‬‬ ‫‪481 ,480‬‬ ‫כשר החוץ ‪409 ,408 ,403 ,402‬‬ ‫"תשובה למשורר" ‪816 ,411-410‬‬ ‫הע'‪56‬‬ ‫השתייה של אלתרמן ‪,196 ,196 ,124 ,116‬‬ ‫‪,623-622 ,531 ,530 437 ,272 ,239‬‬ ‫‪767 ,671-670 ,669 ,662‬‬ ‫תאומי‪ ,‬מאיר ‪156‬‬ ‫התאטרון העממי ‪763‬‬ ‫"סינמה בלש" ‪763‬‬ ‫תאטרון חדש ‪155 ,154‬‬ ‫תאטרון עברי ‪158‬‬ ‫תא"י (תאטרון ארץ־ישראלי) ‪52‬‬ ‫תוכנית בילטמור ‪282-281‬‬ ‫תומר‪ ,‬בן־ציון ‪774‬‬ ‫תורן‪ ,‬חיים ‪425‬‬ ‫תות ענח' אמון ‪294‬‬ ‫התזמורת הארץ־ישראלית ‪285‬‬ ‫תחכמוני (בית ספר) ‪56-55‬‬ ‫תיבת נח (תאטרון) ‪158-157‬‬ ‫תל אביב ‪285 ,284 ,151 ,76 ,52-51‬‬ ‫אולם "ישה חפץ" ‪,338 ,337 ,158 ,156‬‬ ‫‪428 ,345 ,342‬‬ ‫אלתרמן כמשורר של תל אביב ‪,139-134‬‬ ‫‪160 ,148‬‬ ‫הבוהמה ‪105‬‬ ‫בית העם ‪168‬‬

‫בתי קפה ‪105-104‬‬ ‫"המוזג" ‪260 ,254‬‬ ‫הבר "קוויקי" ‪565‬‬ ‫הדירות בהן גר אלתרמן ‪,153 ,76 ,53‬‬ ‫‪432-431 ,220 ,215-214‬‬ ‫מועדון "בוסתן" ‪639‬‬ ‫המכון הפדגוגי־ביולוגי ‪117‬‬ ‫הנמל ‪176-175‬‬ ‫סמינר למורים על שם לוינסקי ‪117‬‬ ‫קפה "אררט" ‪254 ,221 ,207 ,179‬‬ ‫קפה "כסית" ‪,521 ,475 ,466 ,346 ,317‬‬ ‫‪,639 ,625 ,610 ,601 ,565 ,564 ,528‬‬ ‫‪723 ,716‬‬ ‫קפה "מאור" ‪275‬‬ ‫קפה "סמדר" ‪ 793‬הע'‪46‬‬ ‫קפה "צינס" ‪237‬‬ ‫קפה "קנקן" ‪208‬‬ ‫שכונת פלורנטין ‪662-661‬‬ ‫"שלג הלבנון" ‪,130 ,117 ,110 ,105‬‬ ‫‪152 ,151 ,150‬‬ ‫תקיפת מטוסים איטלקיים ‪248 ,240‬‬ ‫תל עמל ‪,706 ,431 ,175 ,174 ,173 ,172‬‬ ‫‪ 792 ,709‬הע'‪36‬‬ ‫תמוז‪ ,‬בנימין ‪498‬‬ ‫תמיר‪ ,‬נעמי ‪ 281‬הע'‪26‬‬ ‫תמיר‪ ,‬שמואל ‪438‬‬ ‫התנועה לאחדות העבודה ‪447‬‬ ‫התנועה למען ארץ ישראל השלמה‬ ‫ ‪772 ,730-729 ,726 ,725-722‬‬ ‫עצרת בהיכל התרבות ‪730‬‬ ‫"קול קורא" ‪725-724‬‬ ‫תנועת המרי העברי ‪325‬‬ ‫תנ"ך ‪734 ,227‬‬ ‫השפעתו על אלתרמן ‪204 ,67 ,65‬‬ ‫חידון התנ"ך ‪507‬‬ ‫לימודי התנ"ך של אלתרמן ‪,56 ,30‬‬ ‫‪59-58‬‬ ‫התערוכה הקולוניאלית הבין־לאומית ‪,84‬‬ ‫‪85‬‬ ‫תרבות (חברה) ‪29 ,28 ,27 ,24‬‬ ‫‪( La Nouvelle Française‬כתב עת) ‪257‬‬ ‫‪( Nouvelles littéraires‬שבועון) ‪72‬‬

‫[ ‪] 899‬‬

‫היצירות *‬

‫מפתח‬

‫‪ 1‬בינואר ‪159‬‬ ‫אבא נלחם לחופש ‪ 788 ,132 ,130‬הע'‪37 ,32‬‬ ‫אבא של סווטלנה (מאמר) ‪713‬‬ ‫אבוס ‪ 785 ,134 ,102‬הע'‪3‬‬ ‫אבן משחזת ‪ 800 ,261-260‬הע'‪79‬‬ ‫אגדה על ילדים ביער (אגדה על ילדים‬ ‫שנדדו ביערות) ‪792 ,268 ,168-167‬‬ ‫הע'‪ 802 ,24‬הע'‪28‬‬ ‫אדמת ביריה ‪ 806 ,317‬הע'‪ 821 ,12‬הע'‪51‬‬ ‫אה‪ ,‬ציונה ‪147‬‬ ‫אהבת ישראל ושרפת הנשק (שרפת הנשק)‬ ‫‪ 810 ,359-358‬הע'‪83‬‬ ‫אוהב ומבטיח ‪145‬‬ ‫אווז עירוני ‪161‬‬ ‫אוסטרלים בעיר ‪234-233‬‬ ‫אוף‪ ,‬איזו רוח ‪763-762‬‬ ‫אופטימיסטים ופסימיסטים ‪227‬‬ ‫אופנבך‪ ,‬ז'אק‬ ‫"אירוסין לאור הירח" (תרגום) ‪497‬‬ ‫"הכלה המוגרלת" (תרגום) ‪497‬‬ ‫אורי אילן ‪ 823 ,479‬הע'‪78‬‬ ‫אוריאנה ‪764 ,762‬‬ ‫אז אמר השטן ‪ 844 ,756-755‬הע'‪94‬‬ ‫אזרח מדינת ישראל — דוד בן־גוריון‬ ‫ ‪ 815 ,402-401‬הע'‪44‬‬ ‫אזרחים (רשימה) ‪ 789 ,137‬הע'‪48‬‬ ‫אחד הלילות (עוד יסופר ‪ /‬לילה ללא תואר‬ ‫ושם) ‪ 823 ,485-483‬הע'‪89‬‬

‫* ‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫אחרי "מלון המלך"; ראו יום ירושלים‬ ‫אחרי המרדף (מאמר) ‪ 843 ,746‬הע'‪76‬‬ ‫אחרי חתימת ההסכם ‪ 816 ,409 ,408‬הע'‪53‬‬ ‫אידיליה שקטה ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫איום ופרושו; ראו על סוף הציונות‬ ‫איזה פלא ‪ 792 ,172‬הע'‪31‬‬ ‫איטליה מציגה ‪ 791‬הע'‪19‬‬ ‫איך לא להצביע וכיצד להצביע (מאמר) ‪748‬‬ ‫אינצידנט בעל ותק ‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫אל המפגן ‪ 826 ,507‬הע'‪4‬‬ ‫אל השלחן הנה אני יושבת ‪234‬‬ ‫אל מול הפלישה (לבוקר פלישה) ‪810 ,356‬‬ ‫הע'‪79‬‬ ‫אל תתנו להם רובים ‪,154 ,132 ,131-129‬‬ ‫‪ 788 ,222 ,178 ,159‬הע'‪37 ,32‬‬ ‫אלימלך ‪657 ,655‬‬ ‫אליפלט ‪574-572 ,571‬‬ ‫אלפיים השנים הרעות (רשימה) ‪785 ,91-90‬‬ ‫הע'‪21‬‬ ‫אם תלכי אחרי ‪ 845 ,765-764‬הע'‪108‬‬ ‫אמא כבר מותר לבכות? ‪ 805‬הע'‪5‬‬ ‫אמנות הפיוס ‪ 809 ,344‬הע'‪58‬‬ ‫אמנם פראג‪ ,‬ובכל זאת‪( ...‬מאמר) ‪842 ,730‬‬ ‫הע'‪49‬‬ ‫אמרה חרב הנצורים ‪ 800 ,438 ,280‬הע'‪,81‬‬ ‫‪ 801‬הע'‪26‬‬ ‫אנווי‪ ,‬ז'אן; "אנטיגונה" (תרגום) ‪333‬‬ ‫אני חדש בארץ ‪426‬‬

‫שירים וספרי שירה של המחבר מובאים להלן ללא כל ציון‪ .‬סוגים אחרים של כתיבה (מאמר‪,‬‬ ‫מחזה‪ ,‬תרגום וכדומה) זוכים לציון מיוחד‪.‬‬ ‫ברישום שירי "הטור השביעי" ניתנת קדימות לשם השיר כפי שהוא מובא בעיתון‪ .‬אם חל שינוי‬ ‫בנוסח הכותרת בעת כינוס הטורים‪ ,‬הכותרת החדשה מובאת בסוגריים‪ .‬אם יש הבדל של ממש‬ ‫בין הכותרות‪ ,‬ההפניה כפולה‪.‬‬ ‫שירים שכתיבתם קדמה לפרסומו של השיר הראשון בדפוס ("בשטף עיר") והמצויים עדיין בכתב‬ ‫יד‪ ,‬מובאים בערכים האלה‪" :‬מחברת קישינב"‪" ,‬מחברת גמנסיה הרצליה"‪" ,‬מחברת צרפת"‪.‬‬

‫[ ‪] 900‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫אסור היה להטיל ספק ‪ 817 ,419 ...‬הע'‪76‬‬ ‫אסור להפחיד ‪ 814 ,387‬הע'‪20‬‬ ‫אסור לקנא ‪ 807‬הע'‪24‬‬ ‫אסקימו ‪148-147‬‬ ‫אסתר המלכה (מחזה) ‪,670-687 ,695‬‬ ‫ ‪702-701‬‬ ‫על בימת תאטרון הקאמרי ‪700 ,697-695‬‬ ‫ביקורות ‪ 840 ,701-700‬הע'‪85‬‬ ‫ארבעה מוסרי השכל ‪ 815 ,394‬הע'‪32‬‬ ‫ארבעה פרקים‪ :‬ב‪ .‬הדיבה (מאמר) ‪ 842‬הע'‪49‬‬ ‫ארמונות מקשה כתלו שולי רבוע ‪128‬‬ ‫ארץ מושפלת‪ ,‬ארץ נידחת ‪170‬‬ ‫אשדוד ומוכיחיה (מאמר) ‪712-711‬‬ ‫באופן לבבי ‪ 796 ,222‬הע'‪21‬‬ ‫באמצע המישור ‪ 845‬הע'‪108‬‬ ‫בגן בדצמבר ‪ 784 ,83-82‬הע'‪16‬‬ ‫בואי תימן ‪ 813 ,383-382‬הע'‪14‬‬ ‫בובות שעווה ‪ 836 ,658 ,657 ,656‬הע'‪27‬‬ ‫בודלר‪ ,‬שארל‬ ‫"הנפילה" (תרגום) ‪ 787‬הע'‪28‬‬ ‫"הפכים" (תרגום) ‪ 787‬הע'‪28‬‬ ‫בומרשה‪ ,‬פייר; "הספר מסיביליה" (תרגום)‬ ‫‪333‬‬ ‫בזרוח הירח ‪ 801 ,278-277‬הע'‪20‬‬ ‫בין הזמנים ‪ 789 ,140‬הע'‪51‬‬ ‫בין החורבות ‪ 816 ,414‬הע'‪61‬‬ ‫בין חומות ספרים וקטלוגים ‪758‬‬ ‫בין סיפרה לסיפור (מאמר) ‪840 ,695-694‬‬ ‫הע'‪82‬‬ ‫ביראבו‪ ,‬אנדרי; "בני המיניסטר" (תרגום)‬ ‫‪235 ,234‬‬ ‫בית המשפט (מאמר) ‪ 832-831‬הע'‪18‬‬ ‫בכל זאת יש בה משהו ‪656‬‬ ‫בכרמי תימן ‪762‬‬ ‫בלדה על חמוריקו ‪656‬‬

‫בלדות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד‬ ‫(תרגום) ‪556-549‬‬ ‫אדורד‪ ,‬אדורד ‪556 ,552 ,550‬‬ ‫מרגרט הנאווה ‪553-552 ,550‬‬ ‫סיר פטריק ספנסר ‪555‬‬ ‫שיח בר ‪551‬‬ ‫שיר טירוף לעלמה ‪553‬‬ ‫שלושה בני עורב ‪550‬‬ ‫שתי אחיות ‪554‬‬

‫בליל ההתאבדות (ליל ההתאבדות)‬ ‫ ‪ 807 ,353 ,327-326‬הע'‪32‬‬ ‫במבוך ‪127‬‬ ‫במה מחזיקין (מאמר) ‪ 841 ,721‬הע'‪30‬‬ ‫במחנה הפליטים ‪ 791 ,164‬הע'‪17‬‬ ‫במעגל‪ :‬הערות לויכוח (רשימה) ‪785 ,95 ,94‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫בן נון והקונטררבולוציה (למצעד הכלולות)‬ ‫‪ 817 ,421-420‬הע'‪78‬‬ ‫בן־גוריון בטרם צעד ‪ 815 ,400-399‬הע'‪42‬‬ ‫בסחרחורת (רשימה) ‪ 789 ,135‬הע'‪46‬‬ ‫בעב הענן ‪ 842‬הע'‪43‬‬ ‫בעיית הפליטים ‪ 801 ,279‬הע'‪22‬‬ ‫בעת שופר‪ — ,‬לאם ‪ 785 ,86‬הע'‪20‬‬ ‫בפרלמנט המשתעל ‪ 806 ,315‬הע'‪8‬‬ ‫בפתחו של יום ‪ 823 ,480-479‬הע'‪80‬‬ ‫ברי‪ ,‬ג'יימס; "המשרת והלורד" (תרגום) ‪333‬‬ ‫בריטניה ו"אסימי" ‪ 796 ,227-226‬הע'‪26‬‬ ‫ברית המועצות ויהודיה ‪ 820‬הע'‪35‬‬ ‫ברכה לפתח תקווה ‪213‬‬ ‫ברכה פולד ‪ 807‬הע'‪24‬‬ ‫ברכט‪ ,‬ברטולד; "הבלדה של הנה קש"‬ ‫(תרגום) ‪ 788 ,571 ,158-157‬הע'‪791 ,33‬‬ ‫הע'‪10‬‬ ‫ברלין דורשת מושבות ‪ 791‬הע'‪19‬‬ ‫ברנס‪ ,‬רוברט; "ג'ון אנדרסון‪ ,‬ג'ון‪ ,‬ג'ו שלי"‬ ‫(תרגום) ‪554 ,553‬‬ ‫בשבילי זה מספיק ‪427‬‬ ‫בשולי הטלגרמות; ראו צריף בנגב‬ ‫בשטף עיר ‪,584 ,182 ,82-81‬‬ ‫ ‪ 784‬הע' ‪16-14‬‬ ‫בתוך הטלטלה ‪ 824 ,488‬הע'‪99‬‬ ‫בתוך מציאות של ראי עקום ‪815 ,393‬‬ ‫הע'‪30‬‬ ‫גד גיבור ציד ‪541‬‬ ‫גדודי האש ‪159‬‬ ‫גולגולת ‪ 785 ,86‬הע'‪20‬‬ ‫גולדפדן‪ ,‬אברהם; "המכשפה" (תרגום)‬ ‫ ‪156-155‬‬ ‫ג'וני אבא! ג'וני אמא! ‪147‬‬ ‫גוצי‪ ,‬קרלו; "טורנדוט" (תרגום) ‪719‬‬ ‫גחלים לוחשות (מעשה החטיפה ודוברי‬ ‫הציבור הדתי) (מאמר) ‪ 834 ,623‬ה'‪67‬‬ ‫גישה חדשה ‪ 821 ,459‬הע'‪41‬‬

‫[ ‪] 901‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫גלויה כאילו מג'נבה ‪162‬‬ ‫גלויות מעמק הירדן (רשימה) ‪ ,122 ,121‬‬ ‫‪ 787‬הע'‪23‬‬ ‫גמליאל ‪338‬‬ ‫גנראלים ופרופסורים‪ :‬דמדום אכס־קתדרה‬ ‫(מאמר) ‪ 844 ,752-751‬הע'‪86‬‬ ‫גן־גיהינום ‪ 786 ,128‬הע'‪ 788 ,6‬הע'‪30‬‬ ‫גן־מאיר בתל אביב ‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫גץ‪ ,‬קורט; "מקרים" (תרגום) ‪155‬‬ ‫גרונמן‪ ,‬סמי; "צלילים וצללים" (תרגום) ‪285‬‬ ‫גרונמן‪ ,‬סמי; "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"‬ ‫(תרגום ועיבוד) ‪,289-288 ,287-286 ,284‬‬ ‫‪654 ,648‬‬ ‫בתאטרון האהל ‪649 ,648‬‬ ‫בתאטרון הקאמרי ‪,701 ,696 ,653-648‬‬ ‫‪760‬‬ ‫ביקורות ‪654-653‬‬ ‫גשם ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫דבוק נכנס בכלה ‪161‬‬ ‫דבר מבקיעי הדרך ‪,424 ,373-372‬‬ ‫ ‪ 812‬הע'‪109‬‬ ‫דברים אחדים אל יעקב עמית ‪,408-407‬‬ ‫ ‪ 816‬הע'‪52‬‬ ‫דו־שיח "טוב" ופולמוס רע (מאמר)‬ ‫ ‪ 834‬הע'‪67‬‬ ‫דו־שיח של תותחים ‪ 797 ,232‬הע'‪36‬‬ ‫דואט אנגלי־ערבי (תרגום) ‪147‬‬ ‫דוב הים ‪ 793 ,176‬הע'‪40‬‬ ‫דונה קלרה ‪161‬‬ ‫דור דור וחורשיו ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫דחלילי נוסחאות ‪ 841 ,722‬הע'‪35‬‬ ‫דחלילים ‪ 809 ,344-343‬הע'‪58‬‬ ‫דיון ומשמעו (מאמר) ‪ 832‬הע'‪18‬‬ ‫דינה של החלטה ‪ 825 ,494-493‬הע'‪109‬‬ ‫דינו של עיקרון‪ :‬עוד על שתי הדרכים‬ ‫ ‪ 819 ,453-451 ,447-446‬הע'‪25 ,19‬‬ ‫דצמבר ‪ 789 ,159‬הע'‪39‬‬ ‫דרישת שלום מברוקלין ‪427‬‬ ‫דרך בים ‪ 821‬הע'‪51‬‬ ‫דרך‪ ,‬דרך נתיבה ‪ 800 ,263-262‬הע'‪81‬‬ ‫דרנג נאך וסטן ‪ 801 ,276‬הע'‪18‬‬ ‫האיר השחר ‪ 833 ,597‬הע'‪36‬‬ ‫האיש האפור על המתרס (רשימה) ‪,366‬‬

‫ ‪ 811‬הע'‪97‬‬ ‫האמנם "רצונו של איש אחד?" (מאמר) ‪,675‬‬ ‫‪ 838‬הע'‪44‬‬ ‫האמנם אין לה ברירה? ‪ 831‬הע'‪16‬‬ ‫האמנם ויכוח סרק? (מאמר) ‪ 842 ,732‬הע'‪55‬‬ ‫האסופי; ראו עיר היונה‪ ,‬האסופי‬ ‫האפרוח העשירי ‪ 803 ,541 ,292-291‬הע'‪48‬‬ ‫האש ‪260‬‬ ‫הבאר ‪260‬‬ ‫הבהלה לא תתקן דבר (מאמר) ‪590‬‬ ‫הגדוד הלומד ‪ 814 ,389‬הע'‪23‬‬ ‫הדיון הפסול (מאמר) ‪ 831‬הע'‪18‬‬ ‫הדין והגיונו (מאמר) ‪832 ,624 ,582-581‬‬ ‫הע'‪20‬‬ ‫הדין וסביביו ‪ 825‬הע'‪103‬‬ ‫הדף הפתוח ‪ 823 ,477 ,476‬הע'‪72‬‬ ‫הדרך להיסטוריה ‪162‬‬ ‫הה‪ ,‬נצרת ‪ 817 ,419‬הע'‪75‬‬ ‫ההבקעה מן הדמדום (מאמר) ‪843 ,745‬‬ ‫הע'‪76‬‬ ‫ההובי החדש (מאמר) ‪755‬‬ ‫ההון והרקע (מאמר) ‪ 843 ,742‬הע'‪74‬‬ ‫ההיסטוריה של העת החדשה (מאמר) ‪,684‬‬ ‫‪ 839 ,711‬הע'‪63‬‬ ‫ההסתדרות ‪ 813 ,387-386‬הע'‪19‬‬ ‫ההצמד והניתוק (ההצמד וההפרדה) ‪817‬‬ ‫הע'‪74‬‬ ‫הוד אדישותנו ‪ 788 ,128‬הע'‪30‬‬ ‫הוועדה מסיירת ‪ 791 ,164‬הע'‪18‬‬ ‫הוועידה בעין חרוד ‪ 833 ,599-598‬הע'‪38‬‬ ‫הולדת הנמל ‪ 793‬הע'‪41‬‬ ‫הורה מדורה ‪172‬‬ ‫הורה סחרחורת ‪174 ,172‬‬ ‫הזמן והתגובה ‪ 823‬הע'‪78‬‬ ‫החבילות והמשא (מאמר) ‪ 844 ,751‬הע'‪85‬‬ ‫החוט המשולש‪ :‬מאמרים ‪ 841‬הע'‪17‬‬ ‫החידה הרוסית ‪265‬‬ ‫החידון הגדול ונאום ליש ‪ 826 ,507‬הע'‪4‬‬ ‫החייל האנגלי דוד קרטני ‪ 810‬הע'‪68‬‬ ‫החנינה ‪ 825‬הע'‪103‬‬ ‫הטור השביעי; שירי העת והעיתון ‪,11‬‬ ‫ ‪ 779 ,624-623‬הע'‬ ‫קובץ ראשון ‪507 ,424 ,356-352‬‬ ‫קובץ שני ‪507 ,437 ,426-424 ,423‬‬ ‫ראו גם כתבים בארבעה כרכים‬

‫[ ‪] 902‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫הטעם המספיק (מאמר)‪ ,831 ,‬הע'‪.18‬‬ ‫היה היה מרקיז ‪757‬‬ ‫היום ‪162‬‬ ‫היום הראשון (מאמר) ‪ 832‬הע'‪18‬‬ ‫היינו כחולמים ‪ 789 ,139‬הע'‪50‬‬ ‫היכן החבלה? (מאמר) ‪ 815 ,393‬הע'‪29‬‬ ‫היציאה והקצף ‪ 815 ,406‬הע'‪50‬‬ ‫הירח החדש‪( 1959 ,‬מאמר) ‪839 ,687-687‬‬ ‫הע'‪71‬‬ ‫הכבוד והעונג ‪ 810‬הע'‪70‬‬ ‫הכול יתכן ‪ 810 ,351‬הע'‪70‬‬ ‫הכותרת ‪ 805 ,308‬הע'‪79‬‬ ‫הכלי שנשבר (מאמר) ‪ 838 ,678‬הע'‪52‬‬ ‫הכתב וריבו (מאמר) ‪ 834‬הע'‪67‬‬ ‫הכתר האלבני ‪ 796 ,222‬הע'‪21‬‬ ‫הלבטים האחרונים (מאמר) ‪ 838 ,675‬הע'‪41‬‬ ‫הלילות בכנען ‪ 810 ,351‬הע'‪70‬‬ ‫הלשון השוודית ‪ 801‬הע'‪22‬‬ ‫המאבק עם עצמנו הוא שיקבע (מאמר)‬ ‫ ‪ 843 ,749-748‬הע'‪81‬‬ ‫המאה הקשישה והעשור הצעיר (מאמר)‬ ‫‪ 844 ,753-752‬הע'‪88‬‬ ‫המגדל הראשון ‪ 792 ,175-174‬הע'‪36‬‬ ‫המדלג על ההרים (מאמר) ‪838 ,683-682‬‬ ‫הע'‪60‬‬ ‫המהפכה שפקעה (מאמר) ‪ 842‬הע'‪49‬‬ ‫המועדון והחומה ‪ 822 ,469 ,468-467‬הע'‪61‬‬ ‫המועדון‪ ,‬המועדון ‪ 822 ,468‬הע'‪61‬‬ ‫המורה העברי ‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫המזרקה (רשימה) ‪101‬‬ ‫המחרשה הגדולה ‪ 813 ,424 ,385‬הע'‪17‬‬ ‫המים נוסעים דרומה ‪ 813‬הע'‪6‬‬ ‫המכתב והכתובת (מאמר) ‪ 842‬הע'‪49‬‬ ‫המלחמה ‪ 789 ,140‬הע'‪51‬‬ ‫הממשלה הקיימת ומקסם־השווא ‪,396-395‬‬ ‫‪ 815‬הע'‪35‬‬ ‫המסכה האחרונה (ספר) ‪745-743‬‬ ‫המסע לא־טור ‪ 824 ,487‬הע'‪96‬‬ ‫המערכה השלישית‪ :‬הקרב על העם היהודי‬ ‫(מאמר) ‪ 841 ,721‬הע'‪33‬‬ ‫המערכה על השלום (מאמר) ‪842 ,736-735‬‬ ‫הע'‪62‬‬ ‫הן ולא באספת סטודנטים (רשימה) ‪,90-89‬‬ ‫‪ 785‬הע'‪21‬‬ ‫הנה הטייסים ‪ 814 ,389‬הע'‪23‬‬

‫הנוסחה הריקה (מאמר) ‪ 842 ,734‬הע'‪59‬‬ ‫הנזיפה בתופיק טובי ‪ 814‬הע'‪24‬‬ ‫הנימוק הפסול; ראו לא אלחם באחי‬ ‫הנערה משדה בוקר ‪ 814 ,388‬הע'‪22‬‬ ‫הנקודה היהודית ‪ 806 ,318-317‬הע'‪13‬‬ ‫הסדנה ‪260‬‬ ‫הסיבוב השני והליגה הערבית ‪814 ,388-387‬‬ ‫הע'‪21‬‬ ‫הסיסמה והרקע ִ(סיסמות ונוף) ‪814 ,391‬‬ ‫הע'‪27‬‬ ‫הסערה ‪ 817 ,416‬הע'‪70‬‬ ‫הספר הלבן ועם הספר ‪ 796 ,225‬הע'‪24‬‬ ‫הסתיו החולה ‪ 789 ,133‬הע'‪39‬‬ ‫העגבנייה בערבה ‪ 813 ,386‬הע'‪18‬‬ ‫העיקרון והאבסורד (מאמר) ‪841 ,734 ,721‬‬ ‫הע'‪ 842 ,29‬הע'‪61‬‬ ‫העליה – כשהיא ערבית (מאמר) ‪841 ,721‬‬ ‫הע'‪32‬‬ ‫העם ושליחו ‪ 807 ,323‬הע'‪27‬‬ ‫העמדה הקדמית ‪ 810 ,352‬הע'‪71‬‬ ‫העשירי למניין (רשימה) ‪93‬‬ ‫הפגישה החמישית ‪ 801 ,277‬הע'‪19‬‬ ‫הפילהרמוניה החרושת והתרבות‬ ‫(הפילהרמוניה והתרבות) ‪ 816 ,412‬הע'‪59‬‬ ‫הפרווה ‪ 791 ,167‬הע'‪22‬‬ ‫הצבא לעזרת המעברות ‪814 ,389-388‬‬ ‫הע'‪23‬‬ ‫הצדק ורודפיו (מאמר) ‪ 832‬הע'‪29‬‬ ‫הצטלמנו (רשימה) ‪ 789 ,137‬הע'‪48‬‬ ‫הצלם ‪657 ,656‬‬ ‫הצעד הפזיז ‪ 814‬הע'‪26‬‬ ‫הצריפון האחרון ‪ 820‬הע'‪35‬‬ ‫הקומה החמישית ‪ 802 ,282‬הע'‪30‬‬ ‫הקטר והעיר ‪161‬‬ ‫הקלפי – מוצא או מבוא? (מאמר) ‪590‬‬ ‫הקלריקל הקטן ‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫הראש הטוב ‪ 787 ,112‬הע'‪20‬‬ ‫הרגל רע ‪161‬‬ ‫הריק‪ ,‬רוברט; "שיר טירוף לעלמה" (תרגום)‬ ‫‪553‬‬ ‫הרעם בכנסת ‪ 814‬הע'‪26‬‬ ‫השאלה האמיתית (מאמר) ‪ 831‬הע'‪18‬‬ ‫השביתה ‪ 791 ,163‬הע'‪16‬‬ ‫השילומים והדמגוגיה ‪815 ,412 ,405-404‬‬ ‫הע'‪48‬‬

‫[ ‪] 903‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫השינוי בממשלה (מאמר) ‪ 843 ,742‬הע'‪74‬‬ ‫השלום התמידי הוא קטסטרופה לתרבות‬ ‫‪ 796 ,222‬הע'‪21‬‬ ‫השנה השבעים וחמש (מאמר) ‪590‬‬ ‫השפעה אישית ‪ 811 ,366‬הע'‪96‬‬ ‫התג המבדיל (מאמר) ‪ 839 ,684‬הע'‪65‬‬ ‫התגבורת הבריטית ‪ 811 ,366‬הע'‪98‬‬ ‫התופעה המסתורית וסיבותיה (מאמר) ‪575‬‬ ‫התלם הראשון של שביט ‪( 2‬מאמר) ‪832‬‬ ‫הע'‪18‬‬ ‫התמורות והערכים (מאמר) ‪838 ,678-677‬‬ ‫הע'‪50‬‬ ‫התמיהה היחידה ‪ 817 ,419-418‬הע'‪74‬‬ ‫התנ"ך אשם ‪227‬‬ ‫ואם יהיה צורך — לבדנו! ‪805 ,310-309‬‬ ‫הע'‪2‬‬ ‫ובכל זאת אסירי ציון ‪ 820‬הע'‪35‬‬ ‫ויהי ערב ‪ 809 ,347-346‬הע'‪64‬‬ ‫ויון‪ ,‬פרנסואה; "מרגו השמנה" (תרגום) ‪128‬‬ ‫ויליאמס‪ ,‬אמלין; "כוכב השחר" (תרגום)‬ ‫‪ 801-800‬הע'‪8‬‬ ‫וילקי בלונדון ‪238‬‬ ‫ויתור ועיקרו (מאמר) ‪ 834‬הע'‪67‬‬ ‫ולעניין "הלקח לדור‪,453 ,447-446 "...‬‬ ‫‪ 819 ,454‬הע'‪ 820 ,19‬הע'‪28-29‬‬ ‫ונוס ‪87‬‬ ‫ורהארן‪ ,‬אמיל‬ ‫"בתי חרושת" (תרגום) ‪ 788 ,130‬הע'‪32‬‬ ‫"עבודה" (תרגום) ‪ 78 ,130‬הע'‪32‬‬ ‫זאת אומרת ‪656‬‬ ‫זהירות צבע טרי ‪ 809 ,344‬הע'‪58‬‬ ‫זמר הפלוגות ‪793 ,179 ,178-177 ,176‬‬ ‫הע'‪46-45‬‬ ‫זמר מפוחית ‪656 ,571‬‬ ‫זמר שלוש התשובות ‪765-764‬‬ ‫חאפ ‪145‬‬ ‫חג וריבו‪ :‬על דוד בן־גוריון בהגיעו לגבורות‬ ‫(מאמר) ‪ 839 ,685‬הע'‪66‬‬ ‫חג קולומבוס ‪161‬‬ ‫חגיגות העממיות (רשימה) ‪ 786 ,107‬הע'‪11‬‬ ‫חגיגת קיץ ‪837 ,777 ,756 ,739 ,673-660‬‬ ‫הע'‪32‬‬

‫דבר המחבר אל כוסו ‪669-668‬‬ ‫דברים שבאמצע ‪666‬‬ ‫החוט המשולש ‪668‬‬ ‫היציאה מן העיר ‪673-672‬‬ ‫הלץ ‪666‬‬ ‫השוליה ואדוניו ‪666‬‬ ‫נתפרדה החבילה ‪666‬‬ ‫עוד מדברי המחבר ‪669‬‬ ‫ראיון עם המחבר ‪670-669‬‬ ‫שוק הפרות ‪ 837 ,665‬הע'‪34‬‬ ‫שיר המכשפה ‪664‬‬ ‫שיר משמר ‪837 ,668 ,667-666 ,15‬‬ ‫הע'‪36-35‬‬ ‫שיר סיום ‪671‬‬ ‫שלומו של ברחסיד ‪666‬‬ ‫שקר החן ‪666‬‬ ‫ביקורות ‪ 838-837 ,673-671‬הע'‪37‬‬ ‫חדרה מנותקת ‪161‬‬ ‫חובות המדינה ‪ 813‬הע'‪15‬‬ ‫חוויה עברית־גרמנית ‪ 816 ,413‬הע'‪60‬‬ ‫"חומות עכו" מועדון לילה (מאמר) ‪834‬‬ ‫הע'‪67‬‬ ‫חוף המדוזה (מחזה) ‪816 ,703-702 ,414‬‬ ‫הע'‪ 840 ,62‬הע'‪86‬‬ ‫חופש־הדעות והטלפים ‪822 ,470-469‬‬ ‫הע'‪64‬‬ ‫חוקת חירום ‪ 814 ,389‬הע'‪24‬‬ ‫חיבורו החופשי של מרדכי בנטוב (מאמר)‬ ‫‪ 838 ,681-680‬הע'‪55‬‬ ‫חידות עם ועם ‪ 828 ,542-541‬הע'‪41‬‬ ‫חיי הפלקט או יחס סימפטי לסגנון פלקטי‬ ‫‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫חיי הפלקט בימי מלחמת בחירות ‪ 802‬הע'‪29‬‬ ‫חייו של יוחאי ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫חירום ועלייה ‪ 821 ,461‬הע'‪45‬‬ ‫חלוקת תפקידים ‪ 807 ,322 ,321‬הע'‪24‬‬ ‫חנה רובינא ‪ 804‬הע'‪67‬‬ ‫חרושת נשק העברים ‪ 813 ,385‬הע'‪16‬‬ ‫חריקת השער; ראו שער מרוקו‬ ‫חשיבותה של רצינות (מאמר) ‪838 ,675-674‬‬ ‫הע'‪40‬‬ ‫טומי והמלך והסוויטהרט ‪ 791 ,163‬הע'‪16‬‬ ‫טיול ‪ 784 ,86-85‬הע' ‪19‬‬ ‫טעמיו של טוב ‪ 814‬הע'‪23‬‬

‫[ ‪] 904‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫טעמם של דברים ‪ 825 ,492‬הע'‪104‬‬ ‫טשטוש במסווה של ריאליזם ‪841 ,722-721‬‬ ‫הע'‪34‬‬ ‫טשקנט עיר הלחם (רשימה) ‪134‬‬ ‫יגעת ומצאת ‪427‬‬ ‫ידיים חופשיות (מאמר) ‪843 ,749 ,745‬‬ ‫הע'‪82 ,76‬‬ ‫יום ביאליק והמדינה ‪ 811-810 ,359‬הע'‪84‬‬ ‫יום הזיכרון – והמורדים ‪,440-438 ,437‬‬ ‫‪ 818 ,442-441‬הע'‪8‬‬ ‫יום המיליון ‪ 813 ,456 ,383‬הע'‪820 ,14‬‬ ‫הע'‪34‬‬ ‫יום ירושלים (אחרי "מלון המלך")‪,‬‬ ‫ ‪ 807 ,485-483 ,326-325‬הע'‪,31‬‬ ‫ ‪ 823‬הע'‪89‬‬ ‫ילדה‪ ,‬כלבלב ופעמון ‪ 786‬הע'‪12‬‬ ‫ילדי הפקר ‪148 149‬‬ ‫ימי חומה ומגדל (מאמר) ‪624‬‬ ‫ימימה והמהפכה ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫יצחק שדה (לרגל שחרורו מצה"ל) ‪814‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫יתד ‪ 784 ,83‬הע'‪16‬‬ ‫כבר מאוחר מדי ‪762‬‬ ‫כוכבים בחוץ ‪,250 ,236 ,215 ,197-179 ,15‬‬ ‫‪,739 ,738 ,623 ,557 ,555 ,336 ,251‬‬ ‫‪ 793 ,777 ,762‬הע'‪ 810 ,50‬הע'‪75‬‬ ‫אולי היד בלי דעת מבקשת ‪187‬‬ ‫אז חיורון גדול האיר ‪186‬‬ ‫את הלילה שלך ‪186‬‬ ‫את שומעת ‪187‬‬ ‫בדרך הגדולה ‪777 ,192-191‬‬ ‫בהר הדומיות ‪187 ,186‬‬ ‫בית ישן ויונים ‪183‬‬ ‫האור ‪188-187‬‬ ‫האם השלישית ‪190 ,180 ,133‬‬ ‫הם לבדם ‪191-190‬‬ ‫הנה העצים במלמול עליהם ‪189‬‬ ‫הרוח עם כל אחיותיה ‪183 ,180‬‬ ‫הרים ‪188‬‬ ‫זוית של פרוור ‪180 ,133‬‬ ‫חיוך ראשון ‪180 ,133‬‬ ‫יום הרחוב ‪188‬‬ ‫יום השוק ‪188‬‬

‫ירח ‪201 ,184-183‬‬ ‫כנור הברזל ‪183‬‬ ‫לבדך ‪740 ,186‬‬ ‫ליל שרב ‪188‬‬ ‫מזכרת לדרכים ‪185-184‬‬ ‫מערומי אש ‪ 795 ,188‬הע'‪67‬‬ ‫סתו עתיק ‪183‬‬ ‫עוד חוזר הניגון ‪,183 ,182-180 ,179 ,15‬‬ ‫‪634 ,556‬‬ ‫על קביים אליך שירי מדדים ‪187-186‬‬ ‫עץ הזית ‪201 ,189-188‬‬ ‫ערב בפונדק־השירים הנושן וזמר לחיי‬ ‫הפונדקאית ‪635‬‬ ‫פגישה לאין קץ ‪195 ,186 ,180‬‬ ‫שדרות בגשם ‪183‬‬ ‫שיר בפונדק ביער ‪190 ,180‬‬ ‫שיר שלשה אחים ‪190‬‬ ‫תיבת הזמרה נפרדת ‪189‬‬ ‫תמוז ‪188‬‬ ‫תמצית הערב ‪187‬‬ ‫ביקורות על הספר ‪,560-558 ,205-197‬‬ ‫‪564‬‬ ‫כוסות רוח ‪ 796‬הע'‪23‬‬ ‫כינרת כינרת (מחזה) ‪,598 ,596 ,595 ,15‬‬ ‫‪ 783 ,694 ,655 ,602-599‬הע'‪833 ,14‬‬ ‫הע'‪39‬‬ ‫בתאטרון הקאמרי ‪,601-600 ,596‬‬ ‫ ‪620 ,610-602‬‬ ‫הוצאתו כספר ‪632‬‬ ‫סימפוזיון ‪620‬‬ ‫ביקורות ‪614-610‬‬ ‫כיצד "להתגבר"? (מאמר) ‪ 832 ,590‬הע'‪29‬‬ ‫כך כתוב בלכסיקון ‪343‬‬ ‫כלל גדול ‪ 815‬הע'‪29‬‬ ‫כלניות ‪ 809 ,342-339‬הע'‪55‬‬ ‫כמה מילים למשה דיין ‪825 ,715 ,496-495‬‬ ‫הע'‪ 841 ,113‬הע'‪21‬‬ ‫כמה מילים שמתבקשות ‪825 ,493-492‬‬ ‫הע'‪107‬‬ ‫כפר על גדות הירדן ‪ 833 ,597‬הע'‪34‬‬ ‫כשהדברים על חודם (מאמר) ‪832 ,590-589‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫כתבים בארבעה כרכים ‪ 779 ,625-623‬הע'‪,‬‬ ‫‪ 834‬הע'‪68‬‬

‫[ ‪] 905‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫לא "פגישה היסטורית" ‪,577-576‬‬ ‫ ‪ 831‬הע'‪15‬‬ ‫לא אלחם באחי (הנימוק הפסול) ‪,329-328‬‬ ‫‪ 807‬הע'‪35‬‬ ‫לא תקום "מלחמת תרבות" ‪,466-465‬‬ ‫ ‪ 822 ,473-471‬הע'‪66‬‬ ‫לאהרן מסקין ‪ 805‬הע'‪67‬‬ ‫לאחר גינוי (מאמר) ‪ 843 ,747‬הע'‪77‬‬ ‫לאט לנו ‪ 822 ,471‬הע'‪65‬‬ ‫לבוקר פלישה; ראו אל מול הפלישה‬ ‫לביש‪ ,‬אז'ן; "כובע הקש האיטלקי" (תרגום)‬ ‫‪498-497‬‬ ‫לבן וצהוב ‪128‬‬ ‫לדוד בן־גוריון ‪ 823 ,486-485‬הע'‪91‬‬ ‫ל'הבימה" ‪ 805‬הע'‪67‬‬ ‫לובלין ‪ 797 ,265 ,233-232‬הע'‪37‬‬ ‫לורליי ‪266-265‬‬ ‫ליהושע ברטונוב ‪ 804‬הע'‪67‬‬ ‫ליל ההתאבדות ; ראו בליל ההתאבדות‬ ‫ליל חנוכה ‪ 796‬הע'‪26‬‬ ‫ליל מלחמה ‪ 801 ,624 ,279‬הע'‪22‬‬ ‫ליל קרנבל ‪ 785 ,94-93‬הע'‪25‬‬ ‫לילה אירופי ‪ 791 ,165‬הע'‪19‬‬ ‫לילה לילה ‪ 809 ,345‬הע'‪61‬‬ ‫לילה ללא תואר ושם; ראו אחד הלילות‬ ‫לילות בכנען ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫לימון וצלחת ‪656‬‬ ‫ליפשיץ‪ ,‬משה; "הבלדה לחיילים‬ ‫האלמוניים" (תרגום) ‪ 788‬הע'‪33‬‬ ‫ליצחק שדה (אחרי ארונו) ‪ 814‬הע'‪28‬‬ ‫לישרים תהילה (מאמר) ‪838 ,677-676‬‬ ‫הע'‪47‬‬ ‫למלחמת הקמץ והצירה ‪792 ,176 ,161‬‬ ‫הע'‪38‬‬ ‫למען ג'ון בול ‪ 810 ,350‬הע'‪68‬‬ ‫למצעד הכלולות; ראו בן נון‬ ‫והקונטררבולוציה‬ ‫לעזרת הרופא ‪ 815 ,397-396‬הע'‪37‬‬ ‫לעניין של מה בכך ‪ 814 ,391-390‬הע'‪25‬‬ ‫לעת נטילת אחריות (מאמר) ‪,581‬‬ ‫ ‪ 832‬הע'‪ 834 ,21‬הע'‪67‬‬ ‫לפני החלק השני בוועדה ‪ 791 ,165‬הע'‪18‬‬ ‫לפני הנאום מברלין ‪221‬‬ ‫לפני השלחן העגול ‪ 796‬הע'‪24‬‬ ‫לפני סיום (מאמר) ‪ 832 ,683 ,590‬הע'‪,29‬‬

‫‪ 838‬הע'‪62‬‬ ‫מאזני משפט ‪ 831 ,578-577‬הע'‪16‬‬ ‫מאחורי החומה ‪ 814 ,478-477‬הע'‪23‬‬ ‫מבעד לטרוניה (מאמר) ‪817 ,418-417‬‬ ‫הע'‪72‬‬ ‫מגש הכסף ‪,505-504 ,353 ,350-347 ,15‬‬ ‫‪ 809 ,601 ,511‬הע'‪66‬‬ ‫מדוע אסור לשאול על סופרים יהודים‬ ‫ברוסיה? ‪ 816 ,414‬הע'‪65‬‬ ‫מדיניות של בלימה (מאמר) ‪ 842 ,732‬הע'‪56‬‬ ‫מדיניות של דילוג־רב (מאמר) ‪842 ,732‬‬ ‫הע'‪52‬‬ ‫מה לעשות? ‪157 ,124‬‬ ‫מה שידוע לכל‪ ,‬או על הסף (על הסף) ‪,345‬‬ ‫‪ 809‬הע'‪62‬‬ ‫מהו חג לאומי? ‪ 807 ,324-323‬הע'‪27‬‬ ‫מהי רלוונטיות? (מאמר) ‪ 831‬הע'‪18‬‬ ‫מוד ‪ 785 ,86‬הע'‪20‬‬ ‫מול מציאות שאין לה אח (מאמר) ‪,719-718‬‬ ‫‪740‬‬ ‫מולייר‬ ‫"גם הוא באצילים" (תרגום) ‪,236-235‬‬ ‫‪286‬‬ ‫"דון ז'ואן" (תרגום) ‪ 842 ,728‬הע'‪44‬‬ ‫"החולה המדומה" (תרגום) ‪,500 ,499‬‬ ‫‪503-501‬‬ ‫"הקמצן" (תרגום) ‪501-500 ,499‬‬ ‫קומדיות (תרגום) ‪ 842 ,728‬הע'‪45‬‬ ‫מולנר‪ ,‬פרנץ; "ליליאום" (תרגום) ‪156 ,155‬‬ ‫מוסוליני ‪ 801 ,277‬הע'‪19‬‬ ‫מוסוליני פותח את ישיבת הקבינט ‪801 ,277‬‬ ‫הע'‪19‬‬ ‫מועד אחרון (מאמר) ‪ 842 ,732‬הע'‪54‬‬ ‫מות הנפש ‪127‬‬ ‫מזג אויר ‪93‬‬ ‫מזכ"ל חדש – יעדים חדשים (מאמר)‬ ‫ ‪ 844 ,755-754‬הע'‪91‬‬ ‫מחאה מחטיאה (מאמר) ‪ 842 ,730‬הע'‪49‬‬ ‫מחברת גמנסיה הרצליה (‪)70-47‬‬ ‫אני ראיתיה ‪63‬‬ ‫באה הרכבת‪ ,‬חלפה הרכבת ‪61‬‬ ‫בדמדומים אחרונים ‪66‬‬ ‫בלב־ים ‪60‬‬ ‫בלדה ‪65-64‬‬

‫[ ‪] 906‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫בליל ‪63‬‬ ‫ההלך ‪66‬‬ ‫הו‪ ,‬בואי את אשר לא אדעך ‪63‬‬ ‫הטו אוזן ואספרה ‪64-63‬‬ ‫היה היה ‪62-61‬‬ ‫וצל חרד‪ ,‬עגום ארשת ‪65‬‬ ‫ושוב את עוברת ‪63‬‬ ‫ים ‪60‬‬ ‫מוקדש לחברי בקישינוב ‪61‬‬ ‫משא עמק ‪64‬‬ ‫סערה בים בלילה ‪60‬‬ ‫על־ערבים בתוכה תלינו כנורותינו ‪66-65‬‬ ‫עם צללי הערביים ‪62‬‬ ‫ראשית חזון ‪66‬‬ ‫רוחות ערב ‪62‬‬ ‫שעה יקרה ‪76-75‬‬ ‫מחברת צרפת (‪)81-71‬‬ ‫אופליה ‪93‬‬ ‫אמא שלי ‪74‬‬ ‫את גן הטיולרי‪75‬‬ ‫את השיר הראשון ‪74‬‬ ‫במשעול הרים רגלך אל תמוט ‪74‬‬ ‫הביטי מני חלון החוצה ‪74‬‬ ‫הביטי מני חלון החוצה ‪74‬‬ ‫יום ‪76‬‬ ‫לא אדע מה עטי כותב ‪75 ,74‬‬ ‫רימונד ‪75‬‬ ‫‪75 H.R.‬‬ ‫‪75 La Viennoise‬‬ ‫מחברת קישינב (‪)46-15‬‬ ‫אם ‪38‬‬ ‫את עברת ‪37‬‬ ‫בים ‪32‬‬ ‫בלילה ‪62 ,34‬‬ ‫בשורת אביב ‪35‬‬ ‫בת־שמים ‪38‬‬ ‫דמיונות ‪36‬‬ ‫האם ‪38‬‬ ‫הגשם ‪32‬‬ ‫הירחון ‪31‬‬ ‫השופר הסתום ‪39‬‬ ‫חג החופש ‪33‬‬ ‫חנוכה ‪38 ,36‬‬ ‫לא‪ ,‬לא תקות שוא ‪38 ,36‬‬ ‫לאביב ‪35‬‬

‫לבוא אבא ‪37‬‬ ‫לחנוכה (רשימה) ‪36‬‬ ‫ליום כפורים ‪36-35‬‬ ‫לפני דניסטר ‪34-33‬‬ ‫לראש השנה ‪35‬‬ ‫מוקדש לרסי ברמן‪ ,‬ליום הולדתה ‪37‬‬ ‫מקדש לחברי שחטרמן ‪37‬‬ ‫סתו ‪34‬‬ ‫פליטים ‪38 ,34‬‬ ‫פרידת אוסישקין ‪38 ,37-36‬‬ ‫ר' שמעון בן לקיש ‪44 ,43-41‬‬ ‫ֵרע ‪41-39‬‬ ‫שבועות ‪36‬‬ ‫שלג ‪35‬‬ ‫מחירה של התחמקות (מאמר) ‪838 ,675‬‬ ‫הע'‪43‬‬ ‫מחירו של השלום (שעת קשב) ‪,479 ,461‬‬ ‫‪ 821‬הע'‪ 823 ,479 ,44‬הע'‪80‬‬ ‫מים ליישובי הנגב ‪ 806 ,319‬הע'‪16‬‬ ‫מכל העמים ‪ 800 ,353 ,271-269‬הע'‪6‬‬ ‫מכתב על אותו נושא (רשימה) ‪,230-229‬‬ ‫‪ 796 ,251‬הע'‪31‬‬ ‫מכתב של מנחם מנדל ‪ 805 ,305-304‬הע'‪70‬‬ ‫מלחמתה של "לאחדות העבודה" ‪815 ,394‬‬ ‫הע'‪32‬‬ ‫מלחמת העם ‪ 806 ,316-315‬הע'‪9‬‬ ‫מלך הרמשים (אגדה) ‪ 786 ,107‬הע' ‪12‬‬ ‫מלכודת ‪ 789‬הע'‪39‬‬ ‫ממשלת חרום כהכרח עליון (מאמר) ‪714-713‬‬ ‫ממשלת פועלים ‪ 815 ,395‬הע'‪33‬‬ ‫מן הקצה אל הקצה (רשימות) ‪789 ,137‬‬ ‫הע'‪48‬‬ ‫מנגד להר ‪ 824 ,492 ,488 ,487-486‬הע'‪94‬‬ ‫מסביב ללקח (מאמר) ‪ 832‬הע'‪29‬‬ ‫מסביב למדורה ‪ 811 ,364‬הע'‪93‬‬ ‫מסביב למשפט ‪,450 ,449 ,448 ,447-446‬‬ ‫‪ 819‬הע'‪19‬‬ ‫מסגרות ‪762‬‬ ‫מסיבה – לכבוד‪427 ...‬‬ ‫מסכות ‪ 809 ,344‬הע'‪58‬‬ ‫מסמר העונה ‪ 791 ,164‬הע'‪17‬‬ ‫מעשה בדובר עצבני ‪ 815 ,394‬הע'‪32‬‬ ‫מעשה בני המושבים ‪ 820‬הע'‪35‬‬ ‫מעשה בתרנגולת ‪ 791‬הע'‪15‬‬ ‫מפגן הרוח (מאמר) ‪ 832 ,590‬הע'‪29‬‬

‫[ ‪] 907‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫מפלת אירופה תש"ז ‪ 807 ,323‬הע'‪27‬‬ ‫מצב המצב ‪ 807 ,328‬הע'‪33‬‬ ‫מצע תועה ומתעה (מאמר) ‪ 843 ,749‬הע'‪83‬‬ ‫מריבת קיץ; ראו עיר היונה‪ ,‬מריבת קיץ‬ ‫מריט‪ ,‬פרדריק; רדי הזקן‪ :‬פרשת מעשיו‬ ‫ומותו (תרגום) ‪ 787‬הע' ‪15‬‬ ‫מרלין דיטריך – האחת והכפולה (רשימה)‬ ‫‪ 786 ,107‬הע'‪12‬‬ ‫מרשימותיו של כלב ‪ 806 ,315-314‬הע'‪7‬‬ ‫משה ליפשיץ ז"ל ‪ 796‬הע'‪15‬‬ ‫משהו כחול‪ ,‬מאוד כחול ‪788 ,129 ,128‬‬ ‫הע'‪30‬‬ ‫משהו לא בסדר ‪ 815 ,394‬הע'‪32‬‬ ‫משירי לוחמי המחר ‪ 817 ,417‬הע'‪71‬‬ ‫משמעות הפלישה (משמעות הפלישה‬ ‫הגרמנית להונגריה) ‪ 802 ,281‬הע'‪28‬‬ ‫משמעותה של קוניוקטורה ‪ 814‬הע'‪26‬‬ ‫משמעותו של אוסקר שינדלר (מאמר) ‪834‬‬ ‫הע'‪67‬‬ ‫משפט גאולה ‪ 813 ,383‬הע'‪14‬‬ ‫משפט המשחק (מאמר) ‪842 ,728-727‬‬ ‫הע'‪43‬‬ ‫משפט פיתגורס (מחזה) ‪689-686 ,655‬‬ ‫העלאתו ב"הבימה" ‪691-689 ,686 ,655‬‬ ‫כספר ‪694‬‬ ‫בין ספרה לסיפור ‪694-693‬‬ ‫ביקורות ‪ 839 ,693-692 ,685‬הע'‪81-80‬‬ ‫משפטי פינוי או מאגדות אנדרסן ‪802 ,281‬‬ ‫הע'‪29‬‬ ‫מתיבת המכתבים ‪ 821 ,462‬הע'‪47‬‬ ‫נא להכיר ‪ 813 ,382‬הע'‪13‬‬ ‫נאום שנאת היהודים באירופה של שנת‬ ‫‪( 1945‬נאום שנאת היהודים) ‪ 805‬הע'‪5‬‬ ‫נאום תשובה לרב־חובלים איטלקי ‪,321 ,320‬‬ ‫‪ 807 ,353‬הע'‪22‬‬ ‫נביחת הציפור (מחזור שירים) ‪ 840‬הע'‪86‬‬ ‫נחל צין (מאמר) ‪ 843 ,748-747‬הע'‪79‬‬ ‫נטל הקליטה ‪ 821 ,460-459‬הע'‪41‬‬ ‫ניגון עתיק; ראו עיר היונה‪ ,‬ניגון עתיק‬ ‫ניהיליזם מהו (מאמר) ‪ 842 ,732‬הע'‪53‬‬ ‫ניו פומבדיתא ‪ 813 ,741 ,384‬הע'‪15‬‬ ‫ניחוח אישה ‪ 788 ,128 ,127‬הע'‪30‬‬ ‫ניתוק שעיקרו תיקון (מאמר) ‪ 832‬הע'‪29‬‬ ‫נס גדול היה פה ‪ 787 ,541 ,109-108‬הע'‪16‬‬

‫נערה עברייה ‪ 801 ,438 ,280‬הע'‪25‬‬ ‫נקודת ארכימדס ‪ 801 ,274‬הע'‪15‬‬ ‫נשפי חנוכה בתוכנית לאומית ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫נתיב המרפאה ‪ 814 ,387‬הע'‪19‬‬ ‫נתלה את הלבנים על קו "זיגפריד ליין" ‪,233‬‬ ‫‪ 797‬הע'‪38‬‬ ‫סברה מופרכת ‪ 813‬הע'‪15‬‬ ‫סחיטת המחיר ‪ 825 ,492‬הע'‪106‬‬ ‫סיבה מספקת (מאמר) ‪ 838 ,677‬הע'‪49‬‬ ‫סיטרואן ‪161‬‬ ‫סיכום קצר (מאמר) ‪ 838 ,675‬הע'‪42‬‬ ‫הסיסמה והרקע ‪ 814 ,391‬הע'‪27‬‬ ‫סיסמות ונוף; ראו הסיסמה והרקע‬ ‫סיפורו של נסים שושנת־יעקב על חג העשור‬ ‫(סיפורו של נסים שושנת־יעקב על יום‬ ‫העצמאות העשירי) ‪826 ,624 ,506-505‬‬ ‫הע'‪3‬‬ ‫סכנת הציוני הנצחי ‪ 813‬הע'‪15‬‬ ‫סנוורים ‪ 785 ,94 ,93‬הע'‪25‬‬ ‫סער ופרץ (רשימה) ‪ 799 ,260-259‬הע'‪77‬‬ ‫סערה על פני סדרי־היום ‪ 815 ,397‬הע'‪38‬‬ ‫ספיחי קצף (מאמר) ‪731‬‬ ‫ספר החידות ‪ 829-828 ,542-541‬הע'‪41‬‬ ‫ספר התבה המזמרת ‪829 ,761 ,549-540‬‬ ‫הע'‪46-45‬‬ ‫אנשי העלייה השנייה ‪829 ,598 ,549 ,544‬‬ ‫הע'‪48-47‬‬ ‫הישיש התשיש ‪544‬‬ ‫הקרב על גרנדה ‪ 829 ,549‬הע'‪47‬‬ ‫מחולות הציפורים בערבי סתיו עם שקיעת‬ ‫החמה ‪548‬‬ ‫מסעות בנימין מטודילה ‪,544-542 ,541‬‬ ‫‪ 829 ,548‬הע'‪48‬‬ ‫ספני שלמה המלך ‪829 ,549 ,544 ,541‬‬ ‫הע'‪48‬‬ ‫צרור נפלאות הקרקס ‪546-545‬‬ ‫שירי שיחתן של בריות ‪547-546‬‬ ‫סקרפטה‪ ,‬אדוארדו; "רוזנים ואביונים"‬ ‫(תרגום) ‪587-586‬‬ ‫סתיו (רשימה) ‪ 786‬הע'‪6‬‬ ‫סתיו בג'נבה ‪ 791‬הע'‪19‬‬ ‫סתיו עירוני ‪ 786 ,127‬הע'‪ 788 ,6‬הע'‪30‬‬ ‫עגלת הילדים ‪ 802 ,282‬הע'‪ 802 ,31‬הע'‪31‬‬

‫[ ‪] 908‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫עדלידע בתל אביב (רשימה) ‪ 786 ,107‬הע'‪12‬‬ ‫עוברות השנים ‪273‬‬ ‫עוג מלך הבשן ‪ 844‬הע'‪102‬‬ ‫עוד יסופר; ראו אחד הלילות‬ ‫עוד למסע הכלולות ‪ 817 ,423-422‬הע'‪80‬‬ ‫עוד על שתי הדרכים ‪451-450‬‬ ‫עולה חדש ‪161‬‬ ‫עולם והיפוכו (רשימה) ‪796 ,247 ,225-223‬‬ ‫הע'‪23‬‬ ‫עונת האגוזים ‪ 796 ,222‬הע'‪21‬‬ ‫עיר היונה ‪,662 ,623 ,555 ,525-508 ,436‬‬ ‫‪ 800 ,738‬הע'‪ 806 ,79‬הע'‪ 812 ,17‬הע'‪,1‬‬ ‫‪ 813‬הע'‪ 826 ,9‬הע'‪10‬‬ ‫אל האב ‪257 ,256 ,255‬‬ ‫אמרה חרב הנצורים ‪509‬‬ ‫בטרם יום ‪520-519 ,518 ,517‬‬ ‫בן האובדת ‪513‬‬ ‫בן השרופה ‪526 ,513‬‬ ‫בן ישנת העפר ‪513‬‬ ‫בני הטבועה ‪513‬‬ ‫דו־שיח ‪539 ,512-511‬‬ ‫דף של מיכאל ‪ 827 ,515‬הע'‪19‬‬ ‫האסופי ‪ 806 ,539 ,528 ,314‬הע'‪825 ,6‬‬ ‫הע'‪110‬‬ ‫הבקתה ‪256-255‬‬ ‫היין ‪256 ,255‬‬ ‫הספרים ‪256 ,255‬‬ ‫העלמה ‪539 ,529 ,509‬‬ ‫הפונדק הישן ‪510‬‬ ‫הרחוב ‪510‬‬ ‫השומע עברית ‪510‬‬ ‫ובחורף ההוא ‪516‬‬ ‫זהבם של היהודים ‪510‬‬ ‫חופת הימים ‪514‬‬ ‫חצרו של קיבוץ ‪ 833 ,595 , 510‬הע'‪30‬‬ ‫כבר תמו יום קרב וערבו ‪562 ,509‬‬ ‫כחוט השני ‪509‬‬ ‫ליל חניה ‪517‬‬ ‫ליל תמורה ‪525-524 ,520 ,517‬‬ ‫מלחמת ערים ‪517 ,516‬‬ ‫מריבת קיץ ‪800 ,665 ,509 ,314 ,261‬‬ ‫הע'‪ 806 ,79‬הע'‪ 813 ,6‬הע'‪837 ,8‬‬ ‫הע'‪34‬‬ ‫ניגון עתיק ‪ 806 ,529 ,509 ,314‬הע'‪6‬‬ ‫נספח לשיר צלמי פנים ‪512‬‬

‫סיפור מלילה ‪514‬‬ ‫עוד דף ‪516-515‬‬ ‫עיר הגירוש ‪514‬‬ ‫עיר חדשה ‪522-521‬‬ ‫צלמי פנים ‪539 ,524-523 ,512‬‬ ‫קול חוצות ‪523-522‬‬ ‫קרואי מועד ‪513‬‬ ‫קרן הפוך ‪509‬‬ ‫שבחי חושך ‪525 ,516‬‬ ‫שבחי קלות הדעת ‪ 799 ,256‬הע'‪70‬‬ ‫שבחם של הכלים ‪517-516‬‬ ‫שדרות בגשם ‪562‬‬ ‫שיר עשרה אחים ‪,297 ,273 ,256-254‬‬ ‫‪ 799 ,539 ,510‬הע'‪67‬‬ ‫שיר פותח ‪511-510‬‬ ‫שיר של זקנים ‪525 ,514‬‬ ‫שיר של מסע ‪ 827 ,513‬הע'‪16‬‬ ‫שיר של נרדפים ‪514‬‬ ‫שיר שמחת מעשה ‪ 828 ,510‬הע'‪25‬‬ ‫שירי גוזמאות ‪510-509‬‬ ‫שירי עיר היונה ‪580 ,539 ,525-507‬‬ ‫שירים על ארץ הנגב ‪,377-375 ,374‬‬ ‫‪ 812 ,509 ,379-378‬הע'‪813 ,3 ,1‬‬ ‫הע'‪9-8‬‬ ‫שירים על רעות הרוח ‪,509 ,262-261‬‬ ‫‪ 800 ,528‬הע' ‪80‬‬ ‫שלושה שירים בפרוור ‪509‬‬ ‫ביקורות ‪562-561 ,558-557 ,540-525‬‬ ‫מסיבה לכבוד הספר ‪531-529‬‬ ‫עיר השוטים ‪ 800 ,261‬הע'‪ 803 ,79‬הע'‪52‬‬ ‫עיר ואם ‪ 789 ,137-136‬הע'‪47‬‬ ‫על "חירות פיוטית" (מאמר) ‪553‬‬ ‫על בירור מדומה (מאמר) ‪ 832 ,590‬הע'‪29‬‬ ‫על הבלתי מובן בשירה (מאמר) ‪,127-126‬‬ ‫‪ 788‬הע'‪29‬‬ ‫על החייל אלבז ‪ 821 ,505 ,459-458‬הע'‪38‬‬ ‫על הילד אברם הישן על מדרגות ביתו‬ ‫בפולין מפחד לשכב במיטתו (על הילד‬ ‫אברם)‪,‬‬ ‫‪ 805 ,353 ,313-312‬הע'‪4‬‬ ‫על הסף; ראו מה שידוע לכל או על הסף‬ ‫על זאת ‪,398 ,378 ,372 ,371-367 ,366‬‬ ‫‪ 811 ,539 ,491-490‬הע'‪100-99‬‬ ‫על חטא שיסוי והסתה ‪ 791 ,164‬הע'‪17‬‬ ‫על יצחק שדה (ביום השנה החמישי למותו)‬

‫[ ‪] 909‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫‪ 815‬הע'‪29‬‬ ‫על מות ‪353 ,283‬‬ ‫על נתיבים נעלמים (מאמר) ‪,465-464‬‬ ‫ ‪ 822-821‬הע'‪53‬‬ ‫על סוף הציונות ‪ 810‬הע'‪70‬‬ ‫על רשימותיו של אסיר פראג (מאמר) ‪817‬‬ ‫הע'‪81‬‬ ‫עם בוא האנייה הראשונה ‪816 ,412-411‬‬ ‫הע'‪58‬‬ ‫עם דב סדן ‪ 834‬הע'‪67‬‬ ‫עם המשא־ומתן ‪ 815 ,394‬הע'‪31‬‬ ‫עם הפגנה שלא נערכה ‪ 810‬הע'‪82‬‬ ‫עם הקונגרס של היהדות הספרדית ‪822‬‬ ‫הע'‪54‬‬ ‫עם כינוס הפלמ"ח ‪ 814 ,393‬הע'‪28‬‬ ‫עם פסק הדין ‪ 824‬הע'‪103‬‬ ‫עם פרידה מראש הממשלה (מאמר) ‪,746‬‬ ‫‪ 843‬הע'‪76‬‬ ‫עם שידור מן העמק ‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫עם תמונת הצריף באום־ג'וני ‪833 ,597‬‬ ‫הע'‪35‬‬ ‫עץ הפלפל ‪ 787 ,123 ,122‬הע'‪24‬‬ ‫עקירה ועקרות (רשימה) ‪ 785 ,89-88‬הע'‪21‬‬ ‫ערב חג ‪ 786-785 ,127 ,102‬הע'‪3‬‬ ‫ערב סתיו ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫ערב רחוק ‪ 800 ,314‬הע'‪ 806 ,81‬הע'‪6‬‬ ‫ערב שוק ‪261‬‬ ‫ערים בעולם – חיפה (רשימה) ‪786 ,107‬‬ ‫הע'‪11‬‬ ‫ערכים ונכסים ‪ 834‬הע'‪67‬‬ ‫ערכן של הטרדות ‪ 823 ,478‬הע'‪77‬‬ ‫עשרים שנה (מאמר) ‪ 843 ,738-737‬הע'‪65‬‬ ‫עת לשאול רשות (מאמר) ‪ 832‬הע'‪29‬‬ ‫פולחן אישי ‪ 814 ,391‬הע'‪27‬‬ ‫פוליטיקה של פיסטולים ‪807 ,325-324‬‬ ‫הע'‪28‬‬ ‫פולמוס הכותל (מאמר) ‪ 841 ,721‬הע'‪31‬‬ ‫פונדק הרוחות (מחזה) ‪694 ,655 ,596-595‬‬ ‫בתאטרון הקאמרי ‪648 ,640-627‬‬ ‫ביקורות ‪835 ,647-640 ,633-632‬‬ ‫הע'‪10-9‬‬ ‫הוצאתו כספר ‪632‬‬ ‫פועלי הבניין ‪ 813 ,387‬הע'‪19‬‬ ‫פזמון השליח ‪146-145‬‬

‫פזמונות לפורים ‪ 787 ,124‬הע'‪25‬‬ ‫פחדי שווא (מאמר) ‪590‬‬ ‫פירושים שאינם למותר (מאמר) ‪843 ,743‬‬ ‫הע'‪74‬‬ ‫פליטת־פה נוראה ‪ 813‬הע'‪15‬‬ ‫פני המרד ופני זמנו (מאמר) ‪448 ,445-442‬‬ ‫פסח של גלויות ‪ 801 ,280‬הע'‪23‬‬ ‫פפטצ'ה ‪339-338‬‬ ‫פקודה גרמנית ‪ 792-791‬הע'‪22‬‬ ‫פרד לתפארת ‪572-571‬‬ ‫פרוזדורים (מאמר) ‪ 790 ,141‬הע'‪53‬‬ ‫פרוספריטי ‪147‬‬ ‫פריסטלי‪ ,‬ג'"ב;"עיר המחר" (תרגום) ‪332‬‬ ‫פרישת שרת ‪ 823 ,482 ,481-480‬הע'‪82‬‬ ‫פרעה והרפורטר ‪161‬‬ ‫פרצופים והרהורים בין המפרץ וההר‬ ‫(רשימה) ‪ 786 ,107‬הע'‪11‬‬ ‫פרק ירידה ‪ 820 ,456‬הע'‪35‬‬ ‫פרק ניולט ‪ 802 ,281‬הע'‪29‬‬ ‫פרק תחבורה ‪ 813 ,386‬הע'‪18‬‬ ‫פרשת אמין (רשימה) ‪ 789 ,137‬הע'‪48‬‬ ‫צבירת ההוכחות ‪ 810 ,351-350‬הע'‪68‬‬ ‫צוק מצדה (מאמר) ‪762-761‬‬ ‫צ'וקובסקי‪ ,‬ק‪ ;.‬ברמלי (תרגום) ‪541‬‬ ‫צורכי ביטחון ‪ 814 ,390-389‬הע'‪24‬‬ ‫ציפיות ‪93‬‬ ‫צץ וצצה (מופע) ‪,765-763 ,762 ,761‬‬ ‫ ‪ 844‬הע'‪ 845-844 ,106 ,‬הע'‪106100‬‬ ‫הפקה ‪760-759‬‬ ‫תהליך הכתיבה ‪759-756‬‬ ‫צץ וצצה ‪764 ,762‬‬ ‫צרור הצפרנים ‪261‬‬ ‫צריך לצלצל פעמיים ‪ 796 ,657 ,656‬הע'‪23‬‬ ‫צריף בנגב (בשולי הטלגרמות) ‪806 ,318‬‬ ‫הע'‪ 813 ,13‬הע'‪6‬‬ ‫צ'רלי והמפוחית ‪ 800‬הע'‪81‬‬ ‫קאטאייב‪ ,‬ולנטין; "‪ 1,000,000‬צרות‬ ‫צרורות" (תרגום) ‪ 803‬הע'‪42‬‬ ‫קו תל־אביב – גת ‪ 806 ,318‬הע'‪ 813 ,14‬הע'‪6‬‬ ‫קוואלריה רוסטיקנה ‪161‬‬ ‫קול המון ‪ 789‬הע' ‪43‬‬ ‫קולו של וניה פומרנץ ‪ 819 ,447-446‬הע'‪19‬‬ ‫קונכיות – ציור על פני החול ‪ 789‬הע'‪47‬‬

‫[ ‪] 910‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫קונצרט לג'ינטה ‪ 785 ,92-91 ,87‬הע' ‪25‬‬ ‫קונצרטינה וגיטרה ‪658 ,656‬‬ ‫קופו‪ ,‬ז'אק (מעבד); האחים קרמזוב (תרגום)‬ ‫‪499-498‬‬ ‫קורטלין‪ ,‬ג'ורג'; "שלום בית" (תרגום) ‪,301‬‬ ‫‪302‬‬ ‫קלסתר־הפנים (מאמר) ‪ 832‬הע'‪18‬‬ ‫קניית היריד ‪ 806 ,314‬הע'‪6‬‬ ‫קצווי מוסר (מאמר) ‪ 832‬הע'‪18‬‬ ‫קצת מצעד והרבה עצבנות (מאמר) ‪841 ,713‬‬ ‫הע'‪18‬‬ ‫קצת פרהיסטוריה ‪ 800 ,265‬הע'‪1‬‬ ‫קרב הקטיגור (מאמר) ‪ 832‬הע'‪18‬‬ ‫קרן הפוך ‪261‬‬ ‫ראיון ‪161‬‬ ‫ראש חדש למחשבה חדשה (מאמר) ‪,746‬‬ ‫‪ 843‬הע'‪76‬‬ ‫רגע של בידור ‪656‬‬ ‫רד אלינו אוירון ‪ 799‬הע'‪65‬‬ ‫רדיו וינה ‪ 791 ,165‬הע'‪19‬‬ ‫רוחות אביב ‪161‬‬ ‫רוכל ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫רומנס על הספסל ‪ 792 ,168‬הע'‪25‬‬ ‫רוני‪ ,‬ז"ה; המלחמה לאש (תרגום) ‪,154 ,108‬‬ ‫‪ 787-786‬הע'‪15‬‬ ‫רוסט‪ ,‬מרטין; "מיסטר קיבוץ" (תרגום)‬ ‫ ‪ 803 ,291-289‬הע'‪42‬‬ ‫רחובות ושלטים ‪ 790‬הע'‪55‬‬ ‫רחש דיבה ‪ 820‬הע'‪31‬‬ ‫ריצתו של העולה דנינו ‪821 ,505 ,461-460‬‬ ‫הע'‪42‬‬ ‫רסין‪ ,‬ז'ן; "פדרה" (תרגום) ‪,308-305 ,303‬‬ ‫‪601 ,335 ,334‬‬ ‫שאלה פרינציפיונית ‪ 791 ,165-164‬הע'‪18‬‬ ‫שאלת הפליטים באויאן ‪ 791 ,166‬הע'‪20‬‬ ‫שבחי הסקטור הפרטי ‪ 814 ,387‬הע'‪20‬‬ ‫שבעים שנה ושישה ימים (מאמר) ‪843 ,742‬‬ ‫הע'‪73‬‬ ‫שוק המציאות (מופע) ‪,757 ,658-655 ,654‬‬ ‫‪760‬‬ ‫שוק המציאות ‪696 ,656‬‬ ‫שורשי המשבר ‪ 814‬הע'‪26‬‬ ‫שחרור קפריסין ‪ 813 ,382‬הע'‪14‬‬

‫שיחות דיפלומטיות ‪ 796‬הע'‪22‬‬ ‫שיחות לונדון־מוסקבה־פריס ‪796 ,223‬‬ ‫הע'‪22‬‬ ‫שיחת שלומי אמונים ‪ 820‬הע'‪35‬‬ ‫שייקספיר‪ ,‬ויליאם‬ ‫"אותלו" (תרגום) ‪708-707‬‬ ‫"נשי וינדזור העליזות" (תרגום) ‪,333 ,332‬‬ ‫‪ 808 ,335 ,334‬הע'‪42‬‬ ‫שיר ארבעה אחים; ראו עיר היונה‪ ,‬שיר‬ ‫עשרה אחים‬ ‫שיר בוקר ‪172-171 ,170‬‬ ‫שיר בחרוזים אדומים ‪128‬‬ ‫שיר גיבורי החיל ‪ 790 ,155-154‬הע'‪5‬‬ ‫שיר הגליוטינה ‪ 789 ,132‬הע'‪38‬‬ ‫שיר הורסי הכבישים ‪ 825 ,492‬הע'‪105‬‬ ‫שיר הטיילת ‪656‬‬ ‫שיר הכביש ‪174 ,172-171 ,170‬‬ ‫שיר המזכיר ‪227‬‬ ‫שיר הספנים ‪ 793 ,762 ,176‬הע'‪39‬‬ ‫שיר העבודה ‪291 ,290‬‬ ‫שיר העמק ‪ 792 ,174 ,172-171‬הע'‪30‬‬ ‫שיר הפונדקאית ‪636 ,630‬‬ ‫שיר הפיוס ‪652‬‬ ‫שיר הרקונסטרוקציה ‪ 802 ,283-282‬הע'‪31‬‬ ‫שיר ומשל ‪ 816 ,413‬הע'‪59‬‬ ‫שיר מיר'לה (תרגום) ‪156‬‬ ‫שיר מלחים ‪157‬‬ ‫שיר משמר; ראו חגיגת קיץ‪ ,‬שיר משמר‬ ‫שיר סיום ‪228-227‬‬ ‫שיר ערש ‪ 789 ,140-139‬הע'‪51‬‬ ‫שיר צריך לנגן ‪ 788 ,129-128‬הע'‪30‬‬ ‫שירי מכות מצרים ‪,293 ,292 ,291‬‬ ‫ ‪,662 ,623 ,378 ,336 ,313 ,300-294‬‬ ‫‪ 800 ,739 ,737 ,736‬הע'‪ 803 ,79‬הע'‪,47‬‬ ‫‪ 810‬הע'‪ 827 ,75‬הע'‪20‬‬ ‫בדרך נא־אמון ‪ 803 ,293‬הע'‪51‬‬ ‫דם ‪298 ,296 ,293 ,229‬‬ ‫צפרדע ‪297 ,296 ,229‬‬ ‫כינים ‪297 ,296 ,229‬‬ ‫ערוב ‪296‬‬ ‫דבר ‪297 ,296‬‬ ‫שחין ‪297 ,296‬‬ ‫ברד ‪296‬‬ ‫ארבה ‪296‬‬ ‫חושך ‪296‬‬

‫[ ‪] 911‬‬

‫מפתח היצירות‬ ‫מכת בכורות ‪297-296‬‬ ‫איילת ‪340 ,299-297 ,295 ,293‬‬ ‫ביקורות ‪300-299‬‬ ‫שירים על ארץ הנגב; ראו עיר היונה‪ ,‬שירים‬ ‫על ארץ הנגב‬ ‫שירים על רעות הרוח; ראו עיר היונה‪ ,‬שירים‬ ‫על רעות הרוח‬ ‫שירים שמכבר ‪ 803 ,623‬הע'‪47‬‬ ‫שכרון המוכיחים ‪ 842‬הע'‪43‬‬ ‫שלהי־דמדומים וראשית־פכחון (מאמר) ‪,733‬‬ ‫‪ 842‬הע'‪58‬‬ ‫שלום ‪ 789 ,140‬הע'‪51‬‬ ‫שלום גרמני ‪ 797 ,232‬הע'‪36‬‬ ‫שלוש השורות ‪ 817 ,423‬הע'‪81‬‬ ‫שלושה ימים דרומה ‪ 812‬הע'‪1‬‬ ‫שלושה שירים ‪261‬‬ ‫שלושה שירים בפרוָ ר ‪261‬‬ ‫שלושים לרצח קסטנר ‪ 820 ,455‬הע'‪30‬‬ ‫שלושת גלגוליה של יכולת הקליטה ‪796‬‬ ‫הע'‪24‬‬ ‫שלשה דברים בענין התביעה מגרמניה‬ ‫ ‪ 815 ,403-402‬הע'‪47‬‬ ‫שמחת עניים ‪,251-250 , 247-238 ,236‬‬ ‫‪,313 ,297 ,292 ,273 ,261 ,257-256‬‬ ‫‪,555 ,508 ,442 ,336 ,331 ,316-315‬‬ ‫‪798-797 ,777 ,739 ,738 ,662 ,623‬‬ ‫הע'‪ 798 ,53‬הע'‪ 801 ,62 ,59‬הע'‪810 ,26‬‬ ‫הע'‪75‬‬ ‫גר בא לעיר ‪555‬‬ ‫הבוגד ‪331 ,243‬‬ ‫הזר זוכר את רעיו ‪242‬‬ ‫המחתרת ‪331 ,246-245 ,244-243‬‬ ‫השבעה ‪243‬‬ ‫לאן נוליך את החרפה ‪243-242‬‬ ‫ליל מצור ‪245‬‬ ‫מקרה הכסיל והחכם ‪242‬‬ ‫נפילת העיר ‪245‬‬ ‫סיום ‪253 ,247-246 ,245‬‬ ‫על ארץ־אבנים ‪ 792, 246 ,245-244‬הע'‪35‬‬ ‫קץ האב ‪244‬‬ ‫שחר ‪245‬‬ ‫שיר השקר ‪242‬‬ ‫שיר לאשת־נעורים ‪246‬‬ ‫שיר מחול ‪242‬‬ ‫שיר של אור ‪242‬‬

‫שיר שמחת עניים ‪242 ,239‬‬ ‫תפילת נקם ‪ 801 ,449 ,243‬הע'‪9‬‬ ‫ביקורות ‪ 799-798 ,253-251‬הע'‪64‬‬ ‫שני ימים ‪127 ,101‬‬ ‫שני פרקי תש"ו (אדמת ביריה ‪ /‬דרך הים)‬ ‫‪ 821‬הע'‪51‬‬ ‫שני פרקים‪ :‬א‪ .‬עלבונה של ארגנטינה ‪,578‬‬ ‫‪ 831‬הע'‪16‬‬ ‫שנייהר‪ ,‬קארל; "הבית על הגבול" (תרגום)‬ ‫‪158‬‬ ‫שעה הסטורית ‪ 791 ,165‬הע'‪18‬‬ ‫שעה לבנה ‪ 789‬הע'‪39‬‬ ‫שער מרוקו (חריקת השער) ‪821 ,463-462‬‬ ‫הע'‪51‬‬ ‫שער עלייה ‪ 821 ,459‬הע'‪41‬‬ ‫שעת קשב; ראו מחירו של השלום‬ ‫שריף‪ ,‬ר"צ; "סוף המסע" (תרגום) ‪154‬‬ ‫שרפת הנשק; ראו אהבת ישראל ושרפת הנשק‬ ‫שתי הסמלות ‪ 802 ,282‬הע'‪31‬‬ ‫שתי הערות שוליים (מאמר) ‪,715-714‬‬ ‫ ‪ 841‬הע'‪20‬‬ ‫שתי התחייבויות ‪ 796 ,226-225‬הע'‪24‬‬ ‫שתי־שיבולים־וחנית (שתי־שיבולים־וחרב)‬ ‫‪ 814 ,393‬הע'‪28‬‬ ‫תבוסת ביאפרה ‪ 844 ,754-753‬הע'‪89‬‬ ‫תהלוכה ושתי פנים לה (מאמר) ‪843 ,742‬‬ ‫הע'‪74‬‬ ‫תזכורת של מוסכמות (מאמר) ‪ 834‬הע'‪67‬‬ ‫תזמורת ‪93‬‬ ‫תחום המשולש ‪ 824 ,491-489‬הע'‪100‬‬ ‫תיירים ‪427‬‬ ‫תל אביב (ציורים) ‪ 789 ,136-134‬הע'‪43‬‬ ‫תל עמל ‪175‬‬ ‫תליית חלומות ‪129 ,128‬‬ ‫תמונה מן התעשייה הצבאית ‪814 ,389‬‬ ‫הע'‪23‬‬ ‫תמונת הפרה "סתוית" ‪ 813 ,386‬הע'‪18‬‬ ‫תנועת מלקחיים ‪ 810 ,359‬הע'‪84‬‬ ‫תנופת המסע ‪ 824 ,489-488‬הע'‪99‬‬ ‫תף־הפח וכלי הרוח (מאמר) ‪713-712‬‬ ‫תקוות ישראל ‪ 809 ,346-345‬הע'‪62‬‬ ‫תשובה לישראל בר־יהודה (מאמר) ‪832‬‬ ‫הע'‪29‬‬ ‫תשובה לשר החוץ ‪ 816 ,410-409‬הע'‪55‬‬

‫[ ‪] 912‬‬