The Body Keeps the Score נרשם בגוף: מו, נפש וגוף בריפוי מטראומה 1618385798, 9781618385796

Table of contents :
הקדמה לנוכח הטראומה
תודות
חלק ראשון הטראומה מתגלה מחדש
פרק ראשון מה שלמדנו מוותיקי מלחמת וייטנאם
פרק שני מהפכות בהבנת הנפש והמוח
פרק שלישי מבט אל תוך המוח: מהפכת מדעי המוח
חלק שני מה קורה למוח בטראומה?
פרק רביעי לרוץ כדי להציל את חייך: אנטומיה של הישרדות
פרק חמישי קשרֵי גוף ומוח
פרק שישי לאבד את גופך, לאבד את עצמך
חלק שלישי נפשם של ילדים
פרק שביעי זורמים על אותו הגל:התקשרות והתכווננות
פרק שמיני במלכודת היחסים:מחיר ההתעללות וההזנחה
פרק תשיעי מה לזה ולאהבה?
פרק עשירי טראומה התפתחותית: המגפה הנסתרת
חלק רביעי חותמה של הטראומה
פרק אחד־עשר סודות נחשפים: בעיית הזיכרון הטראומטי
פרק שנים־עשר הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות
חלק חמישי נתיבים להחלמה
פרק שלושה־עשר ריפוי הטראומה: לקחַת בּעֲלוּת על עצמך
פרק ארבעה־עשר השפה: נס ועריצות
פרק חמישה־עשר להרפות מן העבר: EMDR
פרק שישה־עשר ללמוד לשכּוֹן בגוף: יוגה
פרק שבעה־עשר לחבר את החלקים: הנהגה עצמית
פרק שמונה־עשר למלא את החורים: יצירת מִבנים
פרק תשעה־עשר יישום מדעי המוח: חיווט מחדש של הנפש המפוחדת באמצעות טכנולוגיית ממשק מוח/מחשב
פרק עשרים למצוא את קולך: מקצבים קהילתיים ותיאטרון
אחרית דבר הברירה בידינו
מקורות ומשאבים מידע כללי על טראומה והטיפול בה
נספח הצעה לקריטריונים מבוססי הסכמה להפרעת טראומה התפתחותית
לקריאה נוספת
הערות

Citation preview

‫נרשם בגוף‬ ‫‪ ‬‬

‫ד"ר ֶבּסֶל ואן דר קוֹלק‬

‫‪ ‬‬

‫נרשם בגוף‬ ‫מוח‪ ,‬נפש וגוף בריפוי מטראומה‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרדס הוצאה לאור‬

‫‪Bessel Van Der Kolk‬‬

‫‪The Body Keeps the Score‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫תרגום‪ :‬איריס רילוב‬ ‫עורך מדעי‪ :‬אלון בר‬ ‫הגהה‪ :‬גילי תל אורן‬ ‫עימוד ועיצוב הכריכה‪ :‬סטודיו פרדס הוצאה לאור‬ ‫עריכת מפתח‪ :‬זמירה גוטסמן‬ ‫‪ ‬‬

‫ספר זה ראה אור בסיוע מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪All rights reserved including the right of reproduction in whole‬‬ ‫‪or in part in any form. This edition published by arrangement‬‬ ‫‪with Viking, an imprint of Penguin Publishing Group, a division‬‬ ‫‪of Penguin Random House LLC.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל‬ ‫אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג‬ ‫שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬ ‫‪ISBN: 978-1-61838-579-6‬‬ ‫© כל הזכויות בעברית שמורות‬ ‫פרדס הוצאה לאור‪ ,‬ת"ד ‪ ,33709‬חיפה ‪3133602‬‬ ‫‪e-mail: [email protected]‬‬ ‫תשפ"א ‪2021‬‬ ‫‪Printed in Israel‬‬

‫‪ ‬‬ ‫למטופליי‪ ,‬שרשמו הכול והיו ספר הלימוד‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫הקדמה‬ ‫לנוכח הטראומה‬ ‫אין צורך להיות חייל קרבי או לבקר במחנה פליטים בסוריה או בקונגו כדי לפגוש בטראומה‪.‬‬ ‫טראומות קורות לנו‪ ,‬לחברינו‪ ,‬למשפחותינו ולשכנינו‪ .‬מחקר של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן‬ ‫הראה כי אחד מכל חמישה אמריקנים עבר התעללות מינית בילדותו; אחד מכל ארבעה הוכה על ידי‬ ‫הורה עד כדי השארת סימן על גופו; ואחד מכל שלושה זוגות מעורב באלימות גופנית‪ .‬רבע מאיתנו‬ ‫גדל אצל קרובים אלכוהוליסטים‪ ,‬ואחד מתוך שמונה חזה באמו מוּכָּה‪1.‬‬ ‫כבני אנוש אנו שייכים למין חסין במיוחד‪ .‬מקדמת דנא אנו שבים ומשתקמים ממלחמות אכזריות‪,‬‬ ‫מאין־ספור אסונות )טבעיים כמו גם מעשה ידי אדם( ומהאלימות והבגידה בחיינו הפרטיים‪ .‬אך חוויות‬ ‫טראומטיות מטביעות את חותמן‪ ,‬בין שבקנה מידה נרחב )על ההיסטוריה והתרבות שלנו( ובין שקרוב‬ ‫יותר לבית‪ ,‬בתוך המשפחה‪ ,‬כשסודות אפלים מחלחלים בפעפוע סמוי ועוברים מדור לדור‪ .‬הן גם‬ ‫מותירות עקבות בנפשותינו וברגשותינו‪ ,‬ביכולתנו לחוש שמחה ואינטימיות‪ ,‬ואפילו במערכות‬ ‫הביולוגיות והחיסוניות שלנו‪.‬‬ ‫טראומה משפיעה לא רק על מי שחשופים לה ישירות‪ ,‬אלא גם על הסובבים אותם‪ .‬חיילים השבים‬ ‫הביתה מן הקרב עלולים לערער את משפחותיהם בהתקפי הזעם שלהם‪ ,‬בהיעדרותם הרגשית‪ .‬בנות‬ ‫זוגם של גברים הסובלים מהפרעת דחק פוסט־טראומטית )להלן‪ (PTSD :‬נוטות לסבול מדיכאון‪,‬‬ ‫וילדיהן של אמהות מדוכאות נמצאים בסיכון גבוה לגדול חסרי ביטחון וחרדים‪ .‬חשיפה בילדוּת‬ ‫לאלימות במשפחה מקשה‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬לבסס יחסי אֵמון יציבים בבגרות‪.‬‬ ‫טראומה‪ ,‬מעצם הגדרתה‪ ,‬היא בלתי נסבלת‪ .‬רוב קורבנות האונס‪ ,‬חיילים שהשתתפו בקרבות‬ ‫וילדים שעברו התעללות‪ ,‬חווים מצוקה רגשית כה קשה כשהם חושבים על מה שעברו‪ ,‬עד שהם‬ ‫מנסים לדחוק את הדברים מתודעתם‪ ,‬להתנהג כאילו דבר לא אירע ולהמשיך הלאה‪ .‬אדם זקוק‬ ‫לאנרגיה עצומה כדי להמשיך לתפקד בעודו נושא את זכר האימה והבושה על חולשתו ועל פגיעותו‬ ‫הנוראיות‪.‬‬ ‫כולנו רוצים להתקדם אל מְעבר לטראומה‪ ,‬אך החלק של מוחנו שנועד לוודא את שרידותנו‬ ‫)ושנמצא עמוק מתחת למוח הרציונלי( אינו מצטיין בהכחשה‪ .‬גם זמן רב אחרי שאירוע טראומטי‬ ‫מסתיים‪ ,‬המוח עשוי להגיב מחדש לרמז הזעיר ביותר לסכנה‪ ,‬לשבש את פעולתם של מעגלים‬ ‫חשמליים במוח ולהפריש כמויות עצומות של הורמוני דחק‪ .‬מתוך כך עולים רגשות קשים‪ ,‬תחושות‬ ‫גופניות עזות וכן פעולות אימפולסיביות ותוקפניות‪ .‬תגובות פוסט־טראומטיות אלה נתפסות כחסרות‬ ‫פשר ומציפות ביותר‪ .‬שׂורדי הטראומה חווים אובדן שליטה‪ ,‬ולעתים קרובות מתחילים לחשוש שהם‬ ‫פגומים עד היסוד וחסרי תקנה‪.‬‬

‫אני זוכר מתי נמשכתי לראשונה ללימודי רפואה‪ .‬הייתי בן ארבע־עשרה‪ ,‬במחנה קיץ‪ .‬בן דודי מייקל‬ ‫סיפר לי במשך כל הלילה על מורכבותה של פעולת הכליות‪ ,‬על האופן שבו הן מפרישות את חומרי‬ ‫הפסולת של הגוף ואז סופגות מחדש את החומרים הכימיים ששומרים על איזון המערכת‪ .‬הייתי‬ ‫מרותק לתיאורי פלאֵי פעולת הגוף‪ .‬בהמשך‪ ,‬בכל שלב של הכשרתי הרפואית‪ ,‬בין שלמדתי כירורגיה‪,‬‬ ‫קרדיולוגיה או רפואת ילדים‪ ,‬היה ברור לי כי המפתח לריפוי הוא הבנת פעולת האורגניזם האנושי‪.‬‬ ‫אך כשהתחלתי להתנסות בפסיכיאטריה‪ ,‬נדהמתי מהניגוד בין המורכבות המופלאה של הנפש וסביכות‬ ‫הקשרים והחיבורים שבין בני אדם‪ ,‬לבין מיעוט הידע של הפסיכיאטרים על מקור הבעיות שבהן‬ ‫טיפלו‪ .‬האם רמת הידע שלנו על המוח‪ ,‬הנפש והאהבה תגיע ביום מן הימים לזו שיש לנו על מערכות‬ ‫אחרות של האורגניזם האנושי?‬ ‫עוד שנים רבות לפנינו עד שנגיע לרמה כזו של הבנה מפורטת‪ ,‬אך לידתם של שלושה ענפי מדע‬ ‫חדשים הובילה ל"התפוצצות ידע" על השפעותיהן של טראומה פסיכולוגית‪ ,‬התעללות והזנחה‪ .‬מדובר‬ ‫במדעי המוח — חקר האופן שבו המוח תומך בתהליכים מנטאליים; פסיכופתולוגיה התפתחותית —‬ ‫חקר השפעתן של חוויות שליליות על התפתחות הנפש והמוח; ונוירו־ביולוגיה בין־אישית — חקר‬ ‫האופן שבו התנהגותנו משפיעה על הרגשות‪ ,‬על הביולוגיה ועל המבנה הנפשי של הסובבים אותנו‪.‬‬ ‫מחקרים בדיסציפלינות מדעיות חדשות אלה גילו כי טראומה גורמת לשינויים פיזיולוגיים ממשיים‪,‬‬ ‫ובהם כִּיוּל־מחדש של מערכת האזעקה של המוח‪ ,‬עלייה בפעילות הורמוני הדחק ושינויים במערכת‬ ‫מסננת המבחינה בין מידע רלוונטי למידע לא־רלוונטי‪ .‬כיום אנו יודעים כי טראומה מסכנת את אזור‬ ‫המוח שאחראי להרגשה המוחשית של היותנו חיים‪ ,‬כפי שהיא נחווית בגוף‪ .‬שינויים אלה מסבירים‬ ‫מדוע אנשים שסובלים מטראומה נעשים דרוכים במיוחד לנוכח איום פוטנציאלי‪ ,‬למרות מחיר הפגיעה‬ ‫בהשתלבותם הספונטנית בחיי היום־יום‪ .‬הם גם מסייעים לנו להבין מדוע הסובלים מטראומה חוזרים‬ ‫שוב ושוב על אותם דפוסים בעייתיים ומתקשים ללמוד מן הניסיון‪ .‬כיום אנו יודעים שהתנהגותם אינה‬ ‫נובעת מכֶּשֶל מוסרי‪ ,‬ואינה סימן להיעדר כוח רצון או לאופי גרוע — היא נגרמת בְּשל שינויים‬ ‫ממשיים במוח‪.‬‬ ‫צמיחת ידע עצומה זו‪ ,‬על התהליכים הבסיסיים שבתשתית התגובה לטראומה‪ ,‬פתחה גם צוהר‬ ‫לאפשרויות חדשות למזעור הנזק‪ ,‬ואפילו לביטולו‪ .‬כיום אנו יכולים לפתח שיטות והתנסויות‬ ‫שמשתמשות בגמישות העצבית הטבעית של המוח כדי לסייע לשורדים להרגיש חיים ונוכחים באופן‬ ‫מלא בהווה‪ ,‬ולהמשיך בחייהם‪ .‬קיימים שלושה מסלולים עיקריים‪ (1) :‬מלמעלה למטה‪ :‬באמצעות‬ ‫שיחה‪ ,‬תקשורת )מחודשת( עם אחרים ומתן הזדמנות לדעת ולהבין מה קורה לנו בעצם‪ ,‬דרך עיבוד‬ ‫זיכרונות הטראומה; )‪ (2‬באמצעות נטילת תרופות שחוסמות תגובות־התראה בלתי הולמות‪ ,‬או‬ ‫באמצעות שימוש בטכנולוגיות אחרות שמשנות את אופן ארגון המידע של המוח; ו־)‪ (3‬מלמטה‬ ‫למעלה‪ :‬כשמאפשרים לגוף לחוות חוויות שסותרות‪ ,‬באופן עמוק ומהותי‪ ,‬את חוויות חוסר הישע‪,‬‬ ‫הזעם או הקריסה הנובעות מטראומה‪ .‬איזה מסלול יהיה מיטבי עבור שורד טראומה מסוים — זו כבר‬ ‫שאלה אמפירית‪ .‬רוב האנשים שאיתם עבדתי יזדקקו לשילוב כלשהו שלהם‪.‬‬

‫זוהי עבודת חיי‪ .‬בעשייה זו זכיתי לתמיכה מעמיתיי ומתלמידיי במרכז הטראומה שייסדתי לפני‬ ‫שלושים שנה‪ .‬יחד טיפלנו באלפי ילדים ומבוגרים הסובלים מטראומה‪ :‬קורבנות התעללות בילדוּת‪,‬‬ ‫אסונות טבע‪ ,‬מלחמות‪ ,‬תאונות‪ ,‬סחר בבני אדם; אנשים שהותקפו על ידי קרובים ועל ידי זרים‪ .‬יש‬ ‫לנו מסורת ארוכה של דיונים מעמיקים בכל אחד ממטופלינו בפגישות הצוות השבועיות‪ ,‬ואנו עוקבים‬ ‫בקפידה אחר הצלחת דרכי עבודה טיפולית שונות אצל מטופלים אלה ואחרים‪.‬‬ ‫מטרתנו העיקרית הייתה תמיד לדאוג לילדים ולמבוגרים שהגיעו אלינו לטיפול‪ ,‬אך מלכתחילה‬ ‫הקדשנו עצמנו גם לביצוע מחקר‪ ,‬כדי לחקור את השפעות הדחק הטראומטי על אוכלוסיות שונות‬ ‫ולקבוע אילו טיפולים עוזרים להן‪ .‬נתמכנו במענקי מחקר מטעם הארגונים הבאים‪The :‬‬ ‫‪National Institute of Mental Health, The National Center for‬‬ ‫‪Complementary and Alternative Medicine, The Centers for‬‬ ‫‪ ,Disease Control‬וכן בקרנות פרטיות אחדות שסייעו לנו לחקור את יעילותן של צורות‬ ‫טיפול שונות‪ ,‬מתרופות ועד שיחות‪ ,‬יוגה‪ ,EMDR ,‬תיאטרון ונוירו־פידבק‪.‬‬ ‫האתגר שלנו הוא לגלות כיצד אנשים יכולים להשיג שליטה על שרידי טראומת העבר‪ ,‬ולחזור‬ ‫לנווט את ספינתם‪ .‬שיחה‪ ,‬הבנה וקשרים אנושיים מסייעים‪ ,‬ותרופות עשויות להשקיט מערכות‬ ‫התראה פעילות מדי‪ .‬אך כפי שתראו בהמשך הספר‪ ,‬ניתן לשנות את עקבות העבר גם באמצעות‬ ‫חוויות גופניות שסותרות באופן ישיר את חוויות חוסר הישע‪ ,‬הזעם והקריסה שהן חלק מן הטראומה‪,‬‬ ‫וכך לשוב ולהשיג שליטה עצמית‪ .‬לי עצמי אין העדפה לאופנוּת טיפול זו או אחרת‪ ,‬היות שאין גישה‬ ‫אחת שמתאימה לכולם‪ ,‬אבל אני משתמש בכל צורות הטיפול שנידונות בספר‪ .‬כל אחת מהן יכולה‬ ‫להשפיע עמוקות‪ ,‬בהתאם לטיב הבעיה הייחודית ומבנה האדם המסוים‪.‬‬ ‫ספר זה נכתב כדי לשמש הן מדריך והן הזמנה — הזמנה להתייצב לנוכח מציאות הטראומה‪ ,‬לחקור‬ ‫כיצד לטפל בה באופן מֵיטבי‪ ,‬ולהתחייב‪ ,‬כחברה‪ ,‬להשתמש בכל אמצעי שברשותנו כדי למנוע אותה‪.‬‬

‫תודות‬ ‫ספר זה הוא פרי עבודה של שלושים שנה‪ ,‬שבהן ניסיתי להבין כיצד אנשים מתמודדים עם חוויות‬ ‫טראומטיות‪ ,‬שורדים אותן ונרפאים מהן‪ .‬שלושים שנות עבודה קלינית עם גברים‪ ,‬נשים וילדים;‬ ‫אין־ספור דיונים עם עמיתים ועם תלמידים‪ ,‬ונטילת חלק במדע המתפתח החוקר את האופן שבו נפש‪,‬‬ ‫מוח וגוף מתמודדים עם חוויות מציפות ומחלימים מהן‪.‬‬ ‫הרשו לי להודות תחילה לאנשים שסייעו לי לארגן את כתב היד לספר‪ ,‬ובסופו של דבר לפרסמו‪.‬‬ ‫טוני בורבנק‪ ,‬העורך שלי‪ ,‬שעמו שוחחתי פעמים רבות בכל שבוע במשך שנתיים‪ ,‬על היקף היריעה‪,‬‬ ‫מבנהו ותכניו של ספר זה‪ .‬טוני הבין באמת ובתמים במה עוסק הספר‪ ,‬והבנה זו הייתה מכרעת‬ ‫בהחלטה על צורתו ועל חומריו‪ .‬הסוכנת שלי‪ ,‬ברטן בלום‪ ,‬הבינה את חשיבות הספר הזה‪ ,‬מצאה‬ ‫עבורו בית בהוצאת ויקינג וסיפקה תמיכה משמעותית ברגעים החשובים‪ .‬ריק קוט‪ ,‬העורך שלי‬ ‫בוויקינג‪ ,‬העניק משוב והכוונה רבי־ערך‪.‬‬ ‫עמיתיי ותלמידיי במרכז הטראומה סיפקו את המצע‪ ,‬את המעבדה ואת מערכת התמיכה לעבודה זו‪.‬‬ ‫הם גם היו עבורי תזכורת מתמדת למציאות המפוכחת של עבודתנו בשלושה עשורים אלה‪ .‬לא אוכל‬ ‫לנקוב בשמות כולם‪ ,‬אך הנה העיקריים שבהם‪ :‬ג'וזף ספינצולה‪ ,‬מרגרט בלאושטיין‪ ,‬רוזלין מוּר‪,‬‬ ‫ריצ'רד ג'ייקובס‪ ,‬ליז ורנר‪ ,‬וֶנדי ד'אנדראה‪ ,‬ג'ים הופּר‪ ,‬פראן גרוסמן‪ ,‬אלכס קוק‪ ,‬מרלה צוקר‪ ,‬קווין‬ ‫בקר‪ ,‬דיוויד אמרסון‪ ,‬סטיב גרוס‪ ,‬דנה מוּר‪ ,‬רוברט מייסי‪ ,‬ליז רייס־סמית'‪ ,‬פטי לוין‪ ,‬נינה מורי‪ ,‬מארק‬ ‫גַפֵּן‪ ,‬קארי פקור‪ ,‬בִּי קו ן ובֶּטה דה בּואר ואן דר קולק‪ ,‬כולם היו שותפים משמעותיים‪ .‬וכמובן אנדי‬ ‫פּונד וסוזן וֵוין ממכון משאבי הצדק‪.‬‬ ‫חבריי למסע ומורי הדרך החשובים עד מאוד‪ ,‬שסייעו לי להבין ולחקור את הדחק הטראומטי‪ ,‬היו‬ ‫אלכסנדר מק'פרלן‪ ,‬אוֹנוֹ ואן דר הארט‪ ,‬רות לניוּס ופול פרוּאן‪ ,‬רייצ'ל יהודה‪ ,‬סטפן פּורגֵס‪ ,‬גלן סאקס‪,‬‬ ‫ז'אאק פנקספ‪ ,‬ג'נט אוסטרמן‪ ,‬ג'וליאן פורד‪ ,‬בראד סטולבק‪ ,‬פרנק פוטנאם‪ ,‬ברוס פּרי‪ ,‬ג'ודית הרמן‪,‬‬ ‫רוברט פּינוס‪ ,‬ברטולד גֵרסונס‪ֶ ,‬אלֵרט ניחנהויס‪ ,‬אנט סטריק־פישר‪ ,‬מרילין קלויטר‪ ,‬דן סיגל‪ ,‬אלי‬ ‫ניוברגר‪ ,‬וינסנט פֵליטי‪ ,‬רוברט אנדה‪ ,‬ומרטין טייכר; וכן עמיתיי שלימדו אותי על התקשרות‪ :‬אדוארד‬ ‫טרוניק‪ ,‬קרלין ליוֹנס־רות וביאטריס בּיבּי‪.‬‬ ‫פיטר לוין‪ ,‬פט אוגדן ואַל פֶּסו קראו את מאמריי על חשיבות הגוף בדחק טראומטי עוד ב‪ 1994-‬ואז‬ ‫הציעו ללמד אותי על הגוף‪ .‬אני עדיין לומד מהם‪ ,‬ולמידה זו התרחבה מאז בזכות המורים ליוגה‬ ‫ומדיטציה סטפן קוֹפ‪ ,‬ג'ון קבּט־זין וג'ק קורנפלד‪.‬‬ ‫ֶסבֶּרן פישר הייתה הראשונה שלימדה אותי על נוירו־פידבק‪ .‬אד המלין ולארי הירשברג הרחיבו‬ ‫בהמשך את הבנתי‪ .‬ריצ'רד שוורץ לימד אותי את גישת הטיפול במערכת המשפחתית הפנימית )‪(IFS‬‬ ‫ועזר לי לכתוב את הפרק על ‪ .IFS‬קיפּי דיוּאי וסיסה קמפיון הכירו לי את התיאטרון‪ ,‬טינה פַּקר‬

‫ניסתה ללמד אותי כיצד לעשות זאת‪ ,‬ואנדרו בורת'ויק־לסלי סיפק פרטים חשובים‪.‬‬ ‫אדם קאמינגס‪ ,‬איימי סאליבן וסוזן מילר סיפקו תמיכה יקרת ערך‪ ,‬שבלעדיה רבים מן הפרויקטים‬ ‫שתוארו בספר זה לעולם לא היו מתקיימים‪.‬‬ ‫ליסיה סקיי יצרה את הסביבה שאפשרה לי להתרכז בכתיבת הספר; היא העניקה לי משוב שלא‬ ‫יסולא בפז על כל אחד מן הפרקים; היא תרמה מכישרונה האומנותי לרבים מן האיורים‪ ,‬וסייעה‬ ‫בחלקי הספר שעסקו במודעות לגוף ובתיאורי המקרים הקליניים‪ .‬מזכירתי הנאמנה‪ ,‬אנג'לה לין‪,‬‬ ‫טיפלה במשברים רבים ואפשרה לספינה להמשיך להפליג בכל כוחה‪ .‬אֵד ואדית שונבּרג סיפקו לא‬ ‫פעם מחסה מן הסערה; בארי ולורי גולדנסון שימשו מבקרים ספרותיים ומקור השראה; וילדיי‪ ,‬הַאנ ַה‬ ‫וניקולס‪ ,‬הראו לי כי כל דור חדש חי בעולם השונה בתכלית מקודמו‪ ,‬וכי חיי כל אדם הם ייחודיים —‬ ‫מפגן של יצירתיות שמתעלה על כל הסבר יחיד של גנטיקה‪ ,‬סביבה או תרבות‪.‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬למטופליי‪ ,‬שלהם אני מקדיש ספר זה — הלוואי שהייתי יכול להזכיר את כולכם בשמכם‪:‬‬ ‫לימדתם אותי כמעט את כל מה שאני יודע — אתם הייתם ספר הלימוד האמיתי שלי — וחיזקתם את‬ ‫אמונתי בכוח החיים‪ ,‬שדוחף אותנו‪ ,‬בני האדם‪ ,‬ליצור חיים בעלי משמעות‪ ,‬למרות המכשולים‬ ‫שבדרכנו‪.‬‬

‫חלק ראשון‬ ‫הטראומה מתגלה מחדש‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק ראשון‬ ‫מה שלמדנו מוותיקי מלחמת וייטנאם‬ ‫לְמה שאני היום בגיל שתים־עשרה‪ ,‬ביום חורף מקפיא ומעונן אחד של ‪ ...1975‬זה היה מזמן‪,‬‬ ‫אבל למדתי שטועים אלה שאומרים על העבר‪ ,‬שאפשר לקבור אותו‪ ...‬כשאני מסתכל עכשיו‬ ‫לאחור‪ ,‬מתחוור לי כי בעשרים ושש השנים האחרונות אני שב ומציץ אל תוך הסמטה‬ ‫הנטושה ההיא‪.‬‬ ‫— חאלד חוסייני‪ ,‬רודף העפיפונים‪2‬‬ ‫חייהם של אנשים רבים זורמים כסיפור מעשה; ואילו בחיי היו הפסקות והתחלות רבות‪ .‬זה‬ ‫מה שעושה טראומה‪ .‬היא משבשת את העלילה‪ ...‬היא פשוט מתרחשת‪ ,‬ואז החיים ממשיכים‪.‬‬ ‫אף אחד לא מכין אותך לזה‪.‬‬ ‫— ג'סיקה סטרן‪Denial: A Memoir of Terror ,‬‬ ‫יום שלישי שאחרי ‪ 4‬ביולי ‪ ,1978‬מיד לאחר חופשת סוף השבוע של יום העצמאות האמריקני‪ ,‬היה‬ ‫יומי הראשון כפסיכיאטר במרפאת מִנהלת משוחררי הצבא בבוסטון )‪Veterans‬‬ ‫‪ .(Administration — VA‬בעודי תולה על קיר משרדי החדש רפרודוקציה של הציור של‬ ‫ברויגל החביב עליי‪" ,‬עיוור מוביל את העיוורים"‪ ,‬שמעתי מהומה באזור הקבלה במורד המסדרון‪ .‬רגע‬ ‫לאחר מכן התפרץ למשרדי גבר גדול ומרושל למראה בחליפת שלושה חלקים מוכתמת‪ ,‬נושא עותק‬ ‫של המגזין ‪) Soldier of Fortune‬כתב עת לשכירי חרב( תחת זרועו‪ .‬הוא היה חסר שקט‬ ‫ונסער‪ ,‬נראה בבירור כסובל מחמרמורת‪ ,‬ואני תהיתי כיצד אוכל לעזור לגבר מגושם זה‪ .‬ביקשתי ממנו‬ ‫להתיישב ולומר לי מה אוכל לעשות למענו‪.‬‬ ‫שמו היה טום‪ .‬עשר שנים לפני כן שירת בחיל הנחתים בווייטנאם‪ .‬את סוף השבוע של החג‪ ,‬במקום‬ ‫לבלות עם משפחתו‪ ,‬העביר מחוּפָּר במשרדו‪ ,‬משרד עורכי דין במרכז בוסטון‪ ,‬בשתייה ובהתבוננות‬ ‫בתצלומים ישנים‪ .‬מניסיון השנים הקודמות ידע שהרעש‪ ,‬הזיקוקים‪ ,‬החום והפיקניק בחצר ביתה של‬ ‫אחותו‪ ,‬על רקע עלוותם הצפופה של עצי ראשית הקיץ המלבלבים — כל מה שהזכיר לו את וייטנאם‬ ‫— יוציאו אותו מדעתו‪ .‬הוא פחד להימצא ליד משפחתו במצבי מצוקה אלה משום שאז התנהג כמפלצת‬ ‫כלפי אשתו ושני בניו הקטנים‪ .‬הרעש שהקימו הילדים הכניס אותו לחוסר שקט כזה עד שהיה יוצא‬ ‫בסערה מן הבית כדי לא לפגוע בהם‪ .‬רק שתיית אלכוהול עד אובדן החושים או רכיבה מהירה‬ ‫ומסוכנת על אופנוע ההארלי־דיוויסון שלו סייעו לו להירגע‪.‬‬ ‫שעות הלילה לא הביאו כל הקלה — סיוטים על מארבים בחלקת אורז ב"נ ַאם"‪ ,‬שם נהרגו או נפצעו‬

‫כל חבריו למחלקה‪ ,‬שיבשו את שנתו בקביעות‪ .‬היו לו גם אירועי פלשבק‪ ,‬שבהם ראה ילדים‬ ‫וייטנאמים מתים‪ .‬סיוטי הלילה היו כה מחרידים עד שחשש להירדם ולעתים קרובות נשאר ער כל‬ ‫הלילה‪ ,‬שותה‪ .‬בבקרים הייתה אשתו מוצאת אותו מעולף על הספה בסלון‪ ,‬והיא והילדים היו צריכים‬ ‫לפסוע על בהונות כשהכינה להם ארוחת בוקר לפני שי ֵצאו לבית הספר‪.‬‬ ‫טום סיפר לי על הרקע שלו‪ .‬הוא סיים תיכון ב‪ ,1965-‬תלמיד מצטיין שנשא את נאום הסיום בשם‬ ‫המחזור שלו‪ .‬בהמשך למסורת השירות הצבאי של משפחתו‪ ,‬התגייס לחיל הנחתים מיד בתום לימודיו‪.‬‬ ‫אביו שירת במלחמת העולם השנייה תחת פיקודו של גנרל פטון‪ ,‬וטום מעולם לא פקפק בציפיותיו של‬ ‫אביו‪ .‬טום היה ספורטיבי‪ ,‬אינטליגנטי ומנהיג מטבעו‪ ,‬ולאחר שסיים את הטירונות הרגיש את עצמו‬ ‫חזק ומשפיע‪ ,‬כחבר בצוות שהתכונן להתמודד פחות או יותר עם כל דבר‪ .‬בווייטנאם הפך במהרה‬ ‫למפקד מחלקה‪ ,‬והיה אחראי על שמונה נחתים אחרים‪ .‬כמי ששרד זחילה בבוץ תחת מתקפת אש של‬ ‫תתי־מקלע‪ ,‬הוא בהחלט היה יכול לסמוך על עצמו ועל חבריו‪.‬‬ ‫בתום שירות החובה שלו השתחרר טום כחייל מצטיין‪ ,‬וכל שרצה היה להשאיר את וייטנאם‬ ‫מאחוריו‪ .‬כלפי חוץ‪ ,‬זה בדיוק מה שעשה‪ .‬הוא למד בקולג' על חשבון מלגת השחרור‪ ,‬סיים לימודי‬ ‫משפטים‪ ,‬נישא לאהובתו מימי התיכון והביא לעולם שני בנים‪ .‬אף על פי שמִכתביה שמרו עליו בחיים‬ ‫בתוך הטירוף של הג'ונגל‪ ,‬טום התקשה לחוש חיבה אמיתית כלפי אשתו‪ ,‬והדבר הטריד אותו‪ .‬הוא‬ ‫עשה את כל הפעולות המצופות ממי שחי חיים נורמליים‪ ,‬בתקווה שהעמדת הפנים תאפשר לו לחזור‬ ‫להיות הוא־עצמו של פעם‪ .‬היו לו כעת משרד עורכי דין משגשג ומשפחה מושלמת־לכאורה‪ ,‬אבל הוא‬ ‫הרגיש את עצמו כאדם לא נורמלי; הוא היה מת מבפנים‪.‬‬ ‫אף על פי שטום היה החייל המשוחרר הראשון שפגשתי במסגרת מקצועית‪ ,‬היבטים רבים בסיפורו‬ ‫היו מוכרים לי‪ .‬גדלתי בהולנד של אחרי מלחמת העולם השנייה‪ ,‬שיחקתי בשִל י בניינים שהופצצו‪.‬‬ ‫אבי היה מתנגד גלוי של הנאצים‪ ,‬ונשלח למחנה מעצר‪ .‬הוא מעולם לא דיבר על חוויותיו בתקופת‬ ‫המלחמה‪ ,‬אך היה נתון להתפרצויות זעם שהיממו אותי כילד קטן‪ .‬כיצד יכול האדם‪ ,‬שאותו שמעתי‬ ‫יורד בכל בוקר בשקט במדרגות כדי להתפלל ולקרוא בתנ"ך כשיתר בני המשפחה נמו את שנתם‪,‬‬ ‫להיות בעל מזג כה מפחיד? כיצד יכול מי שהקדיש את חייו לחתירה אחר צדק חברתי‪ ,‬להיות מלא‬ ‫בכל כך הרבה כעס? חזיתי בהתנהגות מתמיהה דומה אצל דודי‪ ,‬שנ ִשבָּה על ידי היפנים באיי הודו‬ ‫המזרחיים ההולנדיים )כעת אינדונזיה( ונשלח כעובד כפייה לבורמה‪ ,‬שם עבד על הגשר המפורסם‬ ‫מעל הנהר קוואי‪ .‬גם הוא הזכיר את המלחמה רק לעתים נדירות‪ ,‬וגם הוא התפרץ תכופות בהתקפי‬ ‫זעם בלתי נשלטים‪.‬‬ ‫כשהקשבתי לטום‪ ,‬תהיתי אם גם דודי ואבי סבלו מסיוטים ומפלשבקים — האם גם הם הרגישו‬ ‫מנותקים מאהוביהם ובלתי מסוגלים למצוא הנאה אמיתית בחייהם? אי שם‪ ,‬במעמקי נפשי‪ ,‬הסתתרו‬ ‫מן הסתם גם זיכרונות של אמי המפוחדת — ולעתים גם מפחידה — שטראומת הילדות שלה נרמזה‬ ‫לפעמים‪ ,‬וכעת אני מאמין שגם שוחזרה לעתים קרובות‪ .‬היה לה הֶרגל מערער‪ ,‬להתעלף כאשר שאלתי‬ ‫אותה איך היו חייה כילדה קטנה‪ ,‬ואז להאשים אותי בכך שגרמתי לה מצוקה כה גדולה‪.‬‬

‫העניין הגלוי שלי עודד את טום‪ ,‬והוא אזר אומץ וסיפר לי עד כמה הוא מפוחד ומבולבל‪ .‬הוא חשש‬ ‫שהוא הופך להיות בדיוק כמו אביו‪ ,‬שתמיד כעס ולעתים רחוקות דיבר עם ילדיו — ל ַמ ֵעט הפעמים‬ ‫שבהן השווה אותם‪ ,‬שלא לטובתם‪ ,‬לחבריו שקיפחו את חייהם סביב חג המולד של ‪ ,1944‬במהלך‬ ‫"הקרב על הבליטה"‪.‬‬ ‫לקראת סוף הפגישה‪ ,‬עשיתי מה שרופאים עושים בדרך כלל‪ :‬התמקדתי בחלק אחד מסיפורו של‬ ‫טום שחשבתי שהבנתי — סיוטי הלילה שלו‪ .‬כסטודנט לרפואה עבדתי במעבדת שינה‪ ,‬צופה במחזורי‬ ‫שנת החלום של אנשים‪ ,‬וסייעתי בכתיבת כמה מאמרים על סיוטי לילה‪ .‬השתתפתי גם במחקר מוקדם‬ ‫למדי על ההשפעות המיטיבות של תרופות פסיכו־אקטיביות שרק נכנסו לשימוש בשנות השבעים של‬ ‫המאה העשרים‪ .‬כך‪ ,‬אף שלא הייתה לי הבנה אמיתית ביחס להיקף בעיותיו של טום‪ ,‬סיוטי הלילה היו‬ ‫דבר שיכולתי להתייחס אליו‪ ,‬וכמאמין נלהב בשיפור החיים באמצעות הכימיה‪ ,‬רשמתי לו תרופה‬ ‫שנמצאה יעילה בהפחתת תדירות וחומרת סיוטי לילה‪ .‬הזמנתי את טום לביקור מעקב בעוד שבועיים‪.‬‬ ‫כאשר חזר‪ ,‬שאלתי את טום בלהיטות איך פעלו התרופות‪ .‬הוא אמר לי שלא לקח אף אחד מן‬ ‫הכדורים‪ .‬ניסיתי להסתיר את רוגזי ושאלתי אותו מדוע‪" .‬קלטתי שאם אקח את הכדורים וסיוטי‬ ‫הלילה ייפסקו‪ ,‬זה אומר שאטוש את חבריי‪ ,‬ושֶמותם יהיה לשווא‪ .‬אני צריך להיות אנדרטה חיה‬ ‫לחבריי שמתו בווייטנאם‪".‬‬ ‫הייתי המום‪ :‬נאמנותו של טום למתים מנעה ממנו לחיות את חייו שלו‪ ,‬בדיוק כפי שמסירותו של‬ ‫אביו לחבריו מנעה ממנו לחיות‪ .‬חוויות שדה הקרב‪ ,‬הן של האב והן של הבן‪ ,‬הפכו את יתר חייהם‬ ‫לבלתי רלוונטיים‪ .‬כיצד זה קרה‪ ,‬ומה ניתן לעשות בקשר לכך? באותו בוקר הבנתי שככל הנראה‬ ‫אבלה את המשך חיי המקצועיים בניסיון לחשוף את מסתרי הטראומה‪ .‬כיצד גורמות חוויות מזוויעות‬ ‫לאנשים להיתקע בעבר‪ ,‬משוללי תקווה? מה מתרחש במוחם ובנפשם של אנשים‪ ,‬שמש ֵתק ולוכד‬ ‫אותם דווקא במקום שממנו הם נואשים להימלט? מדוע המלחמה לא הסתיימה עבור טום ב‪,1969-‬‬ ‫כאשר הוריו חיבקו אותו בשדה התעופה לוג ַן בבוסטון אחרי הטיסה הארוכה מ ה־נ ַאנ ְג?‬ ‫הצורך של טום לחיות את חייו כאנדרטה לחבריו לימד אותי שמצבו מורכב ביותר‪ ,‬ושלא מדובר רק‬ ‫בזיכרונות קשים‪ ,‬בכימיה משובשת במוח או בפגיעה במעגלי הפחד החשמליים במוח‪ .‬לפני המארב‬ ‫בחלקת האורז‪ ,‬טום היה חבר מסור ונאמן‪ ,‬אדם שנהנה מן החיים‪ ,‬בעל תחומי עניין והנאה מרובים‪.‬‬ ‫ברגע מחריד אחד‪ ,‬הטראומה שינתה הכול‪.‬‬ ‫בתקופה שביליתי במרפאת החיילים המשוחררים )‪ ,(VA‬למדתי להכיר גברים רבים שהגיבו באופן‬ ‫דומה‪ .‬לנוכח תסכולים‪ ,‬גם הזעירים ביותר‪ ,‬הלוחמים לשעבר התפרצו מיד בזעם קיצוני‪ .‬קירות הגבס‬ ‫באזור הקבלה במרפאה שלנו היו מנומרים בסימני מכות אגרוף‪ ,‬והמאבטחים היו עסוקים דרך קבע‬ ‫בהגנה על סוכני תביעות ופקידי קבלה מפני חיילים משוחררים זועמים‪ .‬מובן שהתנהגותם הפחידה‬ ‫אותנו‪ ,‬אך בה בעת הייתי סקרן‪.‬‬ ‫אשתי ואני התמודדנו בבית עם בעיות דומות אצל ילדינו הפעוטים‪ ,‬שהתפרצו בזעם כשהו ינו להם‬ ‫לאכול תרד או לגרוב גרביים חמים‪ .‬מדוע‪ ,‬אם כן‪ ,‬לא הייתי מוטרד כלל אשר להתנהגותם הבלתי‬

‫בשֵלה של ילדיי‪ ,‬אך מודאג עד מאוד ממה שהתרחש אצל הלוחמים המשוחררים )פרט לגודלם‪ ,‬כמובן‪,‬‬ ‫שהעניק להם פוטנציאל לגרום נזק רב בהרבה משני הקטנטנים בביתי(? הסיבה הייתה שהרגשתי‬ ‫בטוח לחלוטין שילדיי‪ ,‬אם נטפל בהם היטב‪ ,‬יִלְמדו בהדרגה להתמודד עם תסכולים ועם אכזבות‪ ,‬אך‬ ‫הייתי ספקן ביחס ליכולתי לעזור לחיילים המשוחררים שלי לרכוש את מיומנויות השליטה והוויסות‬ ‫העצמיים שאיבדו במלחמה‪.‬‬ ‫למרבה הצער‪ ,‬לא היה דבר בהכשרתי הפסיכיאטרית שהכין אותי להתמודד עם האתגרים שהציגו‬ ‫בפניי טום ועמיתיו החיילים המשוחררים‪ .‬ירדתי לספרייה הרפואית לחפש אחר ספרים העוסקים‬ ‫בנוירוזת מלחמה‪ ,‬הלם פגזים‪ ,‬תשישות קרב או כל מונח או אבחנה אחרים שיכולתי לחשוב עליהם‪,‬‬ ‫שהיו עשויים לשפוך אור על מצבם של מטופליי‪ .‬להפתעתי‪ ,‬ספריית ה‪ VA-‬לא הכילה ולו ספר אחד‬ ‫על אף אחד ממצבים אלה‪ .‬חמש שנים עברו מאז עזב החייל האמריקני האחרון את וייטנאם‪ ,‬והנושא‬ ‫של טראומת מלחמה עדיין לא עלה על סדר היום של אף אחד‪ .‬לבסוף‪ ,‬בספריית קאונטווי של בית‬ ‫הספר לרפואה של הרווארד‪ ,‬גיליתי את הספר הנוירוזות הטראומטיות של המלחמה‪ ,‬שפורסם ב‪1941-‬‬ ‫על ידי פסיכיאטר ששמו אברהם קרדינר )‪ .(Abram Kardiner‬הספר תיאר את תצפיותיו של‬ ‫קרדינר על ותיקי מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ויצא לאור מתוך צֶפי למבול של חיילים הסובלים מהלם‬ ‫פגזים‪ ,‬הנפגעים המשוערים של מלחמת העולם השנייה‪3.‬‬ ‫אחרי המלחמה הוצפו מטופליו של קרדינר בתחושת חוסר טעם לחיים; הם נעשו מכונסים‬ ‫ומנותקים‪ ,‬גם אם ִתפקדו היטב קודם לכן‪ .‬מה שקרדינר כינה "נוירוזות טראומטיות"‪ ,‬אנו מכנים היום‬ ‫בשם הפרעת חק פוסט־טראומטית — ‪.(PTSD (Post Traumatic Stress Disorder‬‬ ‫קרדינר ציין כי הסובלים מנוירוזות טראומטיות מפתחים דריכות כרונית ורגישות גבוהה למצבי איוּם‪.‬‬ ‫מילות הסיכום שלו צדו את עיניי במיוחד‪" :‬גרעין הנוירוזה הוא פיזיו־נוירוזה‪ 4".‬במילים אחרות‪ ,‬דחק‬ ‫פוסט־טראומטי לא נמצא "רק בראש שלך"‪ ,‬כפי שאנשים מסוימים טוענים‪ ,‬אלא יש לו בסיס‬ ‫פיזיולוגי‪ .‬קרדינר הבין כבר אז שמקור התסמינים נעוץ בתגובת הגוף כולו לטראומה המקורית‪.‬‬ ‫תיאורו של קרדינר אישש את תצפיותיי‪ ,‬מה שהיה מעודד‪ ,‬אך עדיין לא כיוון אותי לדרך עזרה‬ ‫אפשרית לאותם לוחמים משוחררים‪ .‬היעדר הספרות בתחום היה מגבלה‪ ,‬אך מורי הדגול‪ ,‬אלווין‬ ‫סֶמ ד ))‪ ,Elvin Semrad‬לימד אותנו ספקנות ביחס לספרי לימוד‪ .‬יש לנו רק ספר לימוד אמיתי‬ ‫אחד‪ ,‬נהג לומר‪ ,‬המטופלים שלנו‪ .‬עלינו לסמוך רק על מה שניתן ללמוד מהם — ומניסיוננו האישי‪ .‬זה‬ ‫נשמע פשוט‪ ,‬אך גם כאשר סמרד דחף אותנו להסתמך על ידע עצמי‪ ,‬הוא הזהיר אותנו עד כמה‬ ‫התהליך קשה‪ ,‬משום שכבני אדם אנו נוטים לאופטימיות ולתקווה‪ ,‬ואלה מערפלות את האמת‪ .‬אני‬ ‫זוכר שאמר‪" :‬מקור הסבל הגדול ביותר שלנו הוא השקרים שאנו מספרים לעצמנו‪ ".‬בעבודתי ב‪VA-‬‬ ‫גיליתי במהרה עד כמה ההתייצבות מול המציאות עלולה להיות מייסרת‪ ,‬הן ביחס למטופליי והן ביחס‬ ‫לעצמי‪.‬‬ ‫איננו רוצים לדעת באמת מה עובר על חיילים בקרב‪ .‬איננו רוצים לדעת באמת כמה ילדים בחברה‬ ‫שלנו סובלים התעללות וניצול‪ ,‬או כמה זוגות — כמעט שליש‪ ,‬מתברר — מעו בים באלימות בשלב‬

‫כלשהו ביחסיהם‪ .‬אנו רוצים לחשוב על המשפחה כעל מפלט בטוח בעולם שה־לב‪ ,‬ועל ארצנו‬ ‫כמאוכלסת באנשים נאורים‪ ,‬תרבותיים‪ .‬אנו מעדיפים להאמין שמעשים אכזריים מתרחשים רק‬ ‫במקומות רחוקים כמו דרפור‪ ,‬או קונגו‪ .‬אם לצופים קשה כל כך להיות עדים לכאב‪ ,‬הי ֵש להתפלא‪ ,‬אם‬ ‫כן‪ ,‬שהסובלים מטראומה עצמם אינם מסוגלים לשאת את ההיזכרות‪ ,‬ולפיכך פונים לעתים קרובות‬ ‫לסמים‪ ,‬לאלכוהול או לפגיעה עצמית‪ ,‬כדי לחסום את ידיעתם הבלתי נסבלת?‬ ‫טום ועמיתיו החיילים המשוחררים הפכו להיות מוריי הראשונים במסע להבנת האופן שבו חוויות‬ ‫מציפות מערערות את החיים‪ ,‬ובחיפוש אחר דרכים לסייע להם לחוות חיים מלאים‪.‬‬

‫טראומה ואובדן העצמי‬ ‫את המחקר הראשון שלי ב‪ VA-‬התחלתי כששאלתי בקביעות לוחמים משוחררים מה קרה להם‬ ‫בווייטנאם‪ .‬רציתי לדעת מה דחף אותם מֵעבר לקצה‪ ,‬ומדוע חלקם התמוטטו בעקבות חוויה זו‪ ,‬בעוד‬ ‫אחרים הצליחו להמשיך בחייהם‪ 5.‬רוב הגברים שראיינתי יצאו למלחמה בהרגשה שהם מוכנים היטב‪,‬‬ ‫והתקרבו מאוד לחבריהם במהלך תלאות הטירונות והסכנה המשותפת‪ .‬הם החליפו ביניהם תמונות של‬ ‫בני משפחה וחברות; הם קיבלו זה את מגרעותיו של זה‪ ,‬והיו מוכנים לסכן את חייהם עבור חבריהם‪.‬‬ ‫רובם שיתפו את סודותיהם הכמוסים עם חבר‪ ,‬והיו ביניהם שאף חלקו בחולצות או בגרביים שלהם‪.‬‬ ‫לרבים מן הגברים היו קשרי חברוּת דומים לאלה של טום ואלכס‪ .‬טום פגש את אלכס‪ ,‬בחור‬ ‫איטלקי ממַל ן‪ ,‬מסצ'וסטס‪ ,‬ביומו הראשון בווייטנאם‪ ,‬ומיד הפכו לחברים טובים‪ .‬הם נהגו יחד בג'יפ‪,‬‬ ‫האזינו לאותה מוזיקה וקראו זה את מכתביו של האחר מהבית‪ .‬הם השתכרו יחד ורדפו יחד אחרי אותן‬ ‫נערות־בר וייטנאמיות‪.‬‬ ‫כשלושה חודשים מאז הוצבו שם‪ ,‬הוביל טום את כיתתו בסיור רגלי בחלקת אורז בדיוק לפני‬ ‫השקיעה‪ .‬לפתע ניתכה אש תופת של תתי־מקלע מכיוון הצמחייה הצפופה של הג'ונגל הסמוך‪ ,‬ופגעה‬ ‫בגברים שסביבו‪ ,‬אחד־אחד‪ .‬טום סיפר לי כיצד התבונן באֵימה‪ ,‬חסר אונים‪ ,‬בכל חברי מחלקתו‬ ‫נהרגים או נפצעים בתוך שניות‪ .‬תמונה אחת מעולם לא נמחקה מזיכרונו‪ :‬אחו י ראשו של אלכס‬ ‫השרוע‪ ,‬פניו למטה‪ ,‬בחלקת האורז‪ ,‬כפּוֹת רגליו באוויר‪ .‬טום התייפח כשנזכר‪" :‬הוא היה החבר היחיד‬ ‫שהיה לי אי פעם‪ ".‬גם מאוחר יותר‪ ,‬באותו לילה‪ ,‬המשיך טום לשמוע את זעקות חייליו ולראות את‬ ‫גופותיהם נופלות למים‪ .‬כל צליל‪ ,‬ריח או מראה שהזכירו לו את המארב )כמו קולות הנפץ של זיקוקי‬ ‫הדינוּר ב‪ 4-‬ביולי( עוררו בו אותן תחושות שיתוק‪ ,‬אימה וזעם‪ ,‬כפי שחווה ביום שבו פינה אותו‬ ‫המסוק מחלקת האורז‪.‬‬ ‫הזיכרון של מה שהתרחש אחר כך היה אף גרוע‪ ,‬אולי‪ ,‬מן הפלשבקים של המארב‪ .‬יכולתי לדמיין‬ ‫בקלות כיצד הוביל זעמו של טום על מות חברו לפורענות שהתרחשה אחר כך‪ .‬במשך חודשים‬ ‫התמודד עם בושה משתקת‪ ,‬עד שהצליח לספר לי על כך‪ .‬מאז שחר ההיסטוריה‪ ,‬לוחמים קדמונים —‬ ‫כגון אכילס באיליאדה של הומרוס — הגיבו למות חבריהם בפעולות נקם מזוויעות‪ .‬ביום שאחרי‬ ‫המארב הלך טום לכפר השכן‪ ,‬ובהשתוללות של טירוף הרג ילדים‪ ,‬ירה באיכר חף מפשע ואנס אישה‬

‫וייטנאמית‪ .‬אחרי כן היה באמת בלתי אפשרי עבורו לשוב הביתה במובן משמעותי‪ .‬כיצד היה יכול‬ ‫להתייצב אל מול אהובתו ולספר לה שאנס אישה כמותה? או לראות את בנו עושה את צעדיו‬ ‫הראשונים ולהיזכר בילדים שרצח? טום חווה את מותו של אלכס כאילו חלק ממנו נהרס לעולמים —‬ ‫אותו חלק שהיה טוב‪ ,‬מכובד וראוי לאמון‪ .‬טראומה‪ ,‬בין שהיא תוצאה של דבר שנעשה לך או דבר‬ ‫שאתה עצמך עשית‪ ,‬פוגעת כמעט תמיד ביכולתו של אדם לנהל יחסים אינטימיים‪ .‬אחרי חוויה כה‬ ‫מזעזעת‪ ,‬כיצד תוכל לסמוך שוב על עצמך‪ ,‬או על אדם אחר? לחלופין‪ ,‬כיצד תוכלי להתמסר ליחסים‬ ‫אינטימיים אחרי שנאנַסְת באכזריות?‬ ‫טום המשיך להגיע במסירות לפגישותינו‪ ,‬ואני הפכתי להיות עבורו חבל הצלה — האב שמעולם לא‬ ‫היה לו‪ ,‬ובן־דמותו של חברו אלכס‪ ,‬כביכול‪ ,‬אילו שרד את המארב‪ .‬אדם נזקק להרבה אמון ואומץ כדי‬ ‫להרשות לעצמו לזכור‪ .‬אחד הדברים הקשים ביותר עבור אנשים שעברו טראומה הוא הבושה ביחס‬ ‫להתנהגותם במהלך אפיזודה טראומטית‪ ,‬בין שהיא מוצדקת באופן אובייקטיבי )כמו ביחס לביצוע‬ ‫מעשי זוועה( ובין שלא )כמו במקרה של ילדה שמנסה ל צות אדם שמנצל אותה מינית(‪ .‬שרה היילי‬ ‫)‪ ,(Sarah Haley‬שכֵנתי למשרד ב‪ ,VA-‬הייתה מהראשונים שכתבו על תופעה זו‪ .‬במאמר‬ ‫שכותרתו "כאשר המטופל מדווח על מעשי זוועה"‪ 6,‬אשר הפך לזרז משמעותי ביצירת אבחנת‬ ‫‪ ,PTSD‬בסופו של דבר‪ ,‬היא דנה בקושי הכמעט בלתי נסבל לדבר על המעשים המחרידים‬ ‫שמבוצעים לעתים קרובות על ידי חיילים במהלך הלחימה‪ ,‬ואף להקשיב להם‪ .‬קשה מספיק לעמוד‬ ‫נוכח הסבל שנגרם על ידי אחרים‪ ,‬אך עמוק בתוכם‪ ,‬סובלים רבים מטראומה רדופים על ידי הבושה‬ ‫שהם מרגישים על מה שהם עצמם עשו‪ ,‬או לא עשו‪ ,‬תחת הנסיבות‪ .‬הם מתעבים את עצמם על שהיו‬ ‫כה מבועתים‪ ,‬נזקקים‪ ,‬מרוגשים או זועמים‪.‬‬ ‫במרוצת השנים נתקלתי בתופעות דומות אצל קורבנות התעללות בילדוּת‪ .‬רובם סובלים מבושה‬ ‫מייסרת על פעולות שנקטו כדי לשרוד‪ ,‬על הקשר שלהם עם האדם שהתעלל בהם‪ .‬הדבר נכון במיוחד‬ ‫אם המתעלל היה אדם קרוב‪ ,‬שהילד תלוי בו‪ ,‬כפי שהדברים הם בדרך כלל‪ .‬זה גם מוביל לבלבול‬ ‫ביחס לשאלה אם הנפגע היה קורבן או משתתף מרצון‪ ,‬מה שבתורו מוביל לתהייה אשר להבדל בין‬ ‫אהבה לפחד; בין כאב לעונג‪ .‬עוד נחזור לדילמה זו בהמשך הספר‪.‬‬

‫הות רגשית‬ ‫התסמין הגרוע ביותר‪ ,‬אולי‪ ,‬של טום‪ ,‬היה שהרגיש הוּת רגשית‪ .‬הוא רצה נואשות לאהוב את‬ ‫משפחתו‪ ,‬אך פשוט לא הצליח לעורר בעצמו רגש עמוק כלפיהם‪ .‬הוא הרגיש מרוחק רגשית מכולם‪,‬‬ ‫כאילו לבו קפא‪ ,‬והוא חי מעבר לחומת זכוכית‪ .‬קהות זו התרחבה גם ביחס לעצמו‪ .‬הוא לא היה מסוגל‬ ‫להרגיש דבר באמת‪ ,‬למ ֵעט זעם ג ִעי ובושה‪ .‬הוא תיאר כיצד בקושי זיהה את עצמו כשהתבונן במראה‬ ‫בשעה שהתגלח‪ .‬כששמע את עצמו טוען בדיון בבית משפט‪ ,‬צפה בעצמו ממרחק ותהה כיצד הבחור‬ ‫הזה‪ ,‬שבמקרה נראה ומדבר כמוהו‪ ,‬מסוגל לטעון טיעונים כה משכנעים‪ .‬כשזכה במשפט העמיד פנים‬ ‫שהוא מרוצה‪ ,‬וכשהפסיד‪ ,‬זה היה כאילו ציפה לכך והשלים עם התבוסה עוד טרם התרחשה‪ .‬אף על פי‬

‫שהיה עורך דין מצליח במיוחד‪ ,‬תמיד הרגיש כאילו הוא מרחף בחלל‪ ,‬נעדר כל תחושת תכלית או‬ ‫כיוון‪.‬‬ ‫הדבר היחיד שהקל לעתים את תחושת חוסר המטרה היה מעורבוּת אינטנסיבית שלו במקרה משפטי‬ ‫מסוים‪ .‬בתקופת הטיפול שלנו היה על טום להגן על חבר כנופיית פשע מהאשמה ברצח‪ .‬במשפט זה‬ ‫הוא שקע לחלוטין בתכנון האסטרטגיה לזכייה במשפט‪ ,‬ולא פעם נשאר ער כל הלילה‪ ,‬שקוע עד ראשו‬ ‫וצווארו בעניין שבאמת ריגש אותו‪ .‬זה היה כמו להשתתף בקרב‪ ,‬כך אמר — הוא הרגיש לגמרי חי‪,‬‬ ‫ולא היה אכפת לו משום דבר אחר‪ .‬אך ברגע שטום זכה במשפט‪ ,‬הוא איבד את האנרגיה ואת תחושת‬ ‫התכלית‪ .‬סיוטי הלילה שָבוּ‪ ,‬וכך גם התקפי הזעם — כה אינטנסיביים‪ ,‬עד שנאלץ לעבור לגור במלונית‬ ‫כדי להבטיח שלא יפגע באשתו או ילדיו‪ .‬אבל גם להיות לבד היה חוויה מטילת אימה‪ ,‬משום ששדי‬ ‫המלחמה חזרו במלוא העוצמה‪ .‬טום ניסה להעסיק את עצמו בעבודה‪ ,‬בשתייה ובסמים — כל דבר‬ ‫שימנע ממנו מלהתעמת עם השֵדים שלו‪.‬‬ ‫הוא המשיך לעלעל ב‪ ,Soldier of Fortune-‬ופִנטז להתגייס כשכיר חרב לאחת המלחמות‬ ‫האזוריות שגעשו באפריקה‪ .‬באותו אביב לקח את אופנוע ההארלי שלו ודהר בכביש המהיר של‬ ‫נ מַגוּס במדינת ניו המפשייר‪ .‬ה טֶט‪ ,‬המהירות והסכנה שברכיבה סייעו לו להתארגן‪ ,‬עד לנקודה‬ ‫שהיה מסוגל לעזוב את חדר המלונית שלו ולשוב למשפחתו‪.‬‬

‫ארגון מחדש של התפיסה‬ ‫מחקר נוסף שערכתי ב‪ VA-‬החל כמחקר על סיוטי לילה‪ ,‬אך בסופו של דבר בדק כיצד טראומה‬ ‫משנה את התפיסה והדמיון של הסובלים ממנה‪ .‬ביל‪ ,‬חובש לשעבר‪ ,‬שהיה מעורב בפעילות מבצעית‬ ‫כבדה בווייטנאם עשור לפני כן‪ ,‬היה האדם הראשון שנרשם למחקר סיוטֵי הלילה שלי‪ .‬אחרי שחרורו‬ ‫למד כמוּרה והוצב בכנסייה קהילתית בפרבר של בוסטון‪ .‬הכול היה בסדר‪ ,‬עד שנולד לו ולאשתו ילד‬ ‫ראשון‪ .‬זמן קצר אחרי הלידה חזרה אשתו‪ ,‬אחות במקצועה‪ ,‬לעבודה‪ ,‬בעוד הוא נותר בבית‪ ,‬עובד על‬ ‫ה שָה השבועית שלו ועל חובות מקצועיים אחרים שלו‪ ,‬וטיפל בתינוק‪ .‬כבר ביום הראשון שבו נותר‬ ‫לבדו עם התינוק‪ ,‬התינוק החל לבכות‪ ,‬וביל מצא את עצמו מוצף בתמונות בלתי־נסבלות של ילדים‬ ‫גוועים בווייטנאם‪.‬‬ ‫ביל נאלץ להתקשר לאשתו שתבוא לשמור על התינוק‪ ,‬והגיע ל‪ VA-‬בפאניקה‪ .‬הוא תיאר כיצד‬ ‫המשיך לשמוע בכי תינוקות ולחזות בפרצופי ילדים שרופים ומדממים‪ .‬עמיתיי הרופאים היו בטוחים‬ ‫שהוא פסיכוטי‪ ,‬משום שספרי הלימוד של אותה תקופה סיפרו לנו כי הזיות חזותיות ושמיעתיות הן‬ ‫תסמינים של סכיזופרניה פרנואידית‪ .‬אותם ספרים שנתנו את האבחנה סיפקו גם את הגורם‪ :‬הפסיכוזה‬ ‫של ביל ודאי התעוררה בתגובה להרגשתו שאשתו העדיפה על פניו את התינוק‪ ,‬כמושא אהבתה‪.‬‬ ‫כשהגעתי למשרד הקבלה באותו יום‪ ,‬ראיתי את ביל מוקף רופאים מודאגים שהתכוננו להזריק לו‬ ‫תרופה אנטי־פסיכוטית ולהטיס אותו למחלקה סגורה‪ .‬הם תיארו את תסמיניו ושאלו לדעתי‪ .‬היות‬ ‫שעבדתי לפני כן במחלקה שהתמחתה בטיפול בסכיזופרנים‪ ,‬הסתקרנתי‪ .‬משהו באבחנה לא נשמע לי‬

‫נכון‪ .‬שאלתי את ביל אם אוכל לשוחח עמו‪ ,‬ולאחר ששמעתי את סיפורו‪ ,‬ניסחתי לעצמי מחדש‪ ,‬בלי‬ ‫משים‪ ,‬משהו שזיגמונד פרויד אמר על טראומה ב‪" :1895-‬אני חושב שאדם זה סובל מזיכרונות‪".‬‬ ‫אמרתי לביל שאנסה לעזור לו‪ ,‬ולאחר שהצעתי לו תרופות לשליטה בפאניקה‪ ,‬שאלתי אם יהיה מוכן‬ ‫לשוב בעוד כמה ימים להשתתף במחקר שלי על סיוטי לילה‪ 7.‬הוא הסכים‪.‬‬ ‫במסגרת מחקר זה העברנו למשתתפים מבחן רורשאך‪ 8.‬בשונה ממבחנים שבהם נדרשות תשובות‬ ‫מסוימות לשאלות ישירות‪ ,‬תגובות למבחן רורשאך כמעט אי אפשר לזייף‪ .‬הרורשאך מספק לנו דרך‬ ‫ייחודית לראות כיצד אנשים יוצרים תמונה מנטאלית מגירוי חסר משמעות במהותו‪ :‬כתם דיו‪ .‬מכיוון‬ ‫שבני אדם הם יצורים שיוצרים משמעות‪ ,‬יש לנו נטייה ליצור סוג של דימוי או סיפור מתוך כתמי דיו‬ ‫אלה‪ ,‬כפי שאנו עושים כשאנו רובצים על הדשא ביום קיץ יפה ורואים תמונות בעננים המרחפים מעל‪.‬‬ ‫מה שאנשים רואים בכתמים אלה יכול לספר לנו הרבה על האופן שבו פועל עולמם הפנימי‪.‬‬ ‫כשראה את הכרטיס השני של מבחן הרורשאך‪ ,‬ביל קרא באימה‪" ,‬זה הילד שראיתי שהתפוצץ‬ ‫בווייטנאם‪ .‬באמצע רואים את הבשר החרוך‪ ,‬את הפצעים‪ ,‬והדם משפריץ לכל הכיוונים‪ ".‬מתנשף‪,‬‬ ‫אגלי זיעה על מצחו‪ ,‬הוא נכנס לפאניקה‪ ,‬בדומה לזו שהביאה אותו מלכתחילה למרפאת ה‪ .VA-‬אף‬ ‫על פי שכבר שמעתי חיילים משוחררים מתארים חוויות פלשבק‪ ,‬זו הייתה הפעם הראשונה שבה‬ ‫הייתי ֵעד להתרחשות כזו בזמן אמת‪ .‬באותו רגע במשרדי‪ ,‬ביל ראה בבירור את אותן תמונות‪ ,‬הריח‬ ‫את אותם ריחות וחש את אותן תחושות גופניות שחש באירוע המקורי‪ .‬עשר שנים אחרי שאחז‬ ‫בזרועותיו‪ ,‬חסר אונים‪ ,‬תינוק גוסס‪ ,‬ביל חי מחדש את הטראומה בתגובה לכתם דיו‪.‬‬ ‫חוויית הפלשבק של ביל‪ ,‬שנחשפתי אליה באופן ישיר במשרדי‪ ,‬סייעה לי להבין את המצוקה‬ ‫שפגשו מטופליי תדיר‪ ,‬ואף סייעה לי להבין‪ ,‬שוב‪ ,‬עד כמה חיוני למצוא לכך פתרון‪ .‬לאירוע‬ ‫הטראומטי עצמו‪ ,‬מחריד ככל שהיה‪ ,‬היו התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ ,‬אבל כעת ראיתי שפלשבקים יכולים‬ ‫להיות אפילו גרועים יותר‪ .‬לעולם אינך יכול לדעת מתי יתקפו אותך שוב‪ ,‬או מתי ייפסקו‪ .‬לקח לי‬ ‫שנים ללמוד כיצד לטפל בפלשבקים באופן יעיל‪ ,‬ובתהליך זה היה ביל לאחד ממוריי החשובים‪.‬‬ ‫כשהעברנו את מבחן הרורשאך לעוד עשרים ואחד חיילים משוחררים‪ ,‬התגובה הייתה עקבית‪:‬‬ ‫שישה־עשר מהם הגיבו לכרטיס השני כאילו חוו טראומת מלחמה‪ .‬הכרטיס השני של הרורשאך הוא‬ ‫הכרטיס הראשון עם צבע‪ ,‬ולעתים קרובות הוא גורם למה שמכונה "תגובת הלם לצבע"‪ .‬החיילים‬ ‫המשוחררים פירשו את הכרטיס בתיאורים כגון‪" :‬אלה המעיים של חבר שלי ג'ים אחרי שפגז קטלני‬ ‫קרע אותו‪ ",‬ו"זה הצוואר של חבר שלי דני אחרי שהראש שלו התפוצץ מפגז כשאכלנו צהריים‪ ".‬אף‬ ‫אחד מהם לא הזכיר נזירים מרקדים‪ ,‬פרפרים מרפרפים‪ ,‬גברים על אופנועים או כל אחד מן הדימויים‬ ‫הרגילים‪ ,‬המשעשעים לעתים‪ ,‬שרוב האנשים רואים‪.‬‬ ‫בעוד שרוב המשוחררים נכנסו למצוקה קשה בעקבות מה שראו‪ ,‬התגובות של חמשת הנותרים היו‬ ‫מדאיגות אף יותר‪ :‬הם פשוט נאטמו‪" .‬זה שום דבר‪ ",‬אמר אחד מהם‪" ,‬סתם הרבה דיו‪ ".‬הם צדקו‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬אך התגובה האנושית הנורמלית לגירויים עמומים היא להשתמש בדמיון ולמצוא בהם משהו‪.‬‬ ‫ממבחני רורשאך אלה למדנו שלאנשים הסובלים מטראומה יש נטייה להטיל את הטראומה שלהם‬

‫על כל דבר סביבם‪ ,‬ושהם מתקשים לפענח את המתרחש בסביבתם‪ .‬נראה שמעט מאוד נשאר בין לבין‪.‬‬ ‫למדנו גם שטראומה משפיעה על הדמיון‪ .‬חמשת הגברים שלא ראו דבר בכתמי הדיו איבדו את‬ ‫יכולתם הנפשית לשחק‪ .‬כך גם שישה־עשר הגברים האחרים‪ ,‬משום שבראיית סצנות מן העבר בכתמי‬ ‫הדיו הללו לא התקיימה הגמישות הנפשית‪ ,‬שהיא סימן ההיכר של הדמיון‪ .‬הם פשוט שבו וניגנו את‬ ‫אותו תקליט שָׁחוּק‪.‬‬ ‫הדמיון הכרחי לגמרי לאיכות חיינו‪ .‬הדמיון מאפשר לנו לעזוב את קיומנו היום־יומי השגרתי‬ ‫באמצעות פנטזיה על נסיעות‪ ,‬על אוכל‪ ,‬על סקס‪ ,‬על התאהבות או על ניצחון בוויכוח — כל מה‬ ‫שעושה את החיים מעניינים‪ .‬הדמיון מאפשר לנו לחזות אפשרויות חדשות — כן שיגור הכרחי למימוש‬ ‫תקוותינו‪ .‬הוא מצית אש ביצירתיות שלנו‪ ,‬מפיג שעמום‪ ,‬מאפשר להתעלוֹת מעל כאב‪ ,‬מעצים עונג‬ ‫ומעשיר את יחסינו האינטימיים ביותר‪ .‬כאשר אנשים נשאבים אל העבר באופן כפייתי ו ַמ ְתמיד‪ ,‬אל‬ ‫הפעם האחרונה שבה חוו מעורבוּת אינטנסיבית ורגשות עמוקים‪ ,‬הם סובלים מכֶּשֶל של הדמיון‪,‬‬ ‫מאובדן הגמישות הנפשית‪ .‬ללא דמיון אין תקווה‪ ,‬אין סיכוי לִצְפּות עתיד טוב יותר‪ ,‬אין מקום ללכת‬ ‫אליו או מטרה לשאוף אליה‪.‬‬ ‫מבחני הרורשאך אף לימדו אותנו שאנשים הסובלים מטראומה רואים את העולם באופן שונה‬ ‫מהותית מאנשים אחרים‪ .‬עבור רובנו‪ ,‬אדם הפוסע לקראתנו במורד הרחוב הוא פשוט אדם שיצא‬ ‫להליכה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬קורבן אונס עלולה לראות בו גבר שעומד לפגוע בה‪ ,‬ולהיכנס לפאניקה‪ .‬מורה‬ ‫קפדנית עשויה לשמש נוכחות מאיימת עבור ילד רגיל‪ ,‬אך עבור ילד שאביו החורג מכה אותו‪ ,‬היא‬ ‫עשויה לייצג עינוי ולעורר התקף זעם‪ ,‬או התכנסות מבועתת בפינה‪.‬‬

‫להיתקע בטראומה‬ ‫מרפאתנו הייתה מוצפת בחיילים משוחררים שביקשו עזרה פסיכיאטרית‪ ,‬אך בשל מחסור חמור‬ ‫ברופאים מתאימים‪ ,‬כל שיכולנו לעשות היה להכניסם לרשימת המתנה‪ ,‬גם כשהמשיכו לפגוע בעצמם‬ ‫ובמשפחותיהם‪ .‬התחלנו לראות עלייה חדה במעצרי חיילים משוחררים בשל עבירות אלימות וקטטות‬ ‫שיכורים‪ ,‬וכן מספר מדאיג של התאבדויות‪ .‬קיבלתי אישור להתחיל לקיים קבוצה עבור משוחררי‬ ‫וייטנאם צעירים‪ ,‬שתשמש מעין ְמכַל החזקה‪ ,‬עד שנוכל להתחיל בטיפול "אמיתי"‪.‬‬ ‫במפגש הפתיחה של קבוצת נחתים לשעבר‪ ,‬הגבר הראשון שדיבר הצהיר במפורש‪" :‬אני לא רוצה‬ ‫לדבר על המלחמה‪ ".‬עניתי שהמשתתפים יכולים לדבר על כל עניין שירצו‪ .‬אחרי חצי שעה של דממה‬ ‫מענה‪ ,‬החל אחד המשוחררים לדבר על התרסקות המסוק שלו‪ .‬לתדהמתי התעוררו כל היתר לחיים‪,‬‬ ‫ודיברו באינטנסיביות על חוויותיהם הטראומטיות‪ .‬כולם חזרו בשבוע שלאחר מכן‪ ,‬ובשבוע שאחריו‪.‬‬ ‫הם מצאו בקבוצה תהודה‪ ,‬ומשמעות‪ ,‬במה שעד כה היה עבורם רק מקור לתחושות אֵימה וריקנות‪ .‬הם‬ ‫חוו מחדש את תחושת הרעות‪ ,‬שהייתה כה מרכזית בחוויית המלחמה שלהם‪ .‬הם התעקשו על כך שאני‬ ‫חייב להיות חלק מיחידתם‪ ,‬שנמצאה להם מחדש‪ ,‬והעניקו לי ליום הולדתי מדים של קפטן בחיל‬ ‫הנחתים‪ .‬במבט לאחור‪ ,‬מחווה זו חשפה חלק מן הבעיה‪ :‬או שהיית בפנים או שהיית בחוץ — או שהיית‬

‫שייך ליחידה‪ ,‬או שהיית אף אחד‪ .‬אחרי טראומה‪ ,‬העולם מתחלק באופן חד בין "אלה שיודעים" לאלה‬ ‫שלא‪ .‬אי אפשר לתת אמון באנשים שלא היו שותפים לחוויה הטראומטית‪ ,‬משום שאין ביכולתם‬ ‫להבינה‪ .‬למרבה הצער‪ ,‬לעתים קרובות אלה כוללים בנות זוג‪ ,‬ילדים וחברים לעבודה‪.‬‬ ‫בהמשך הנחיתי קבוצה אחרת‪ ,‬של משוחררים מכוחות הצבא של פטון במלחמת העולם השנייה —‬ ‫גברים בשנות השבעים לחייהם‪ ,‬כולם מבוגרים דיים כדי להיות אבי‪ .‬נפגשנו בימי שני בשמונה‬ ‫בבוקר‪ .‬סערות החורף של בוסטון מְשתקות לא פעם את התחבורה הציבורית‪ ,‬אך לתדהמתי כולם‬ ‫הופיעו‪ ,‬גם בסופות שלג‪ ,‬ואחדים מהם כיתתו רגליהם בשלג לאורך קילומטרים כדי להגיע למרפאה‪.‬‬ ‫לחג המולד הם העניקו לי שעון יד צבאי משנות הארבעים‪ .‬כמו בקבוצת הנחתים שלי‪ ,‬גם כאן לא‬ ‫יכולתי להיות הרופא שלהם אלא אם כן הפכו אותי לאחד מהם‪.‬‬ ‫מ גשות ככל שהתנסויות אלה היו‪ ,‬מגבלות הטיפול הקבוצתי התבהרו כאשר עודדתי את הגברים‬ ‫לדבר על הנושאים שעמם התמודדו בחיי היום־יום‪ :‬יחסיהם עם רעיותיהם‪ ,‬החברוֹת שלהם‪ ,‬ילדיהם‪,‬‬ ‫המשפחה; ההתמודדות עם הבוס ומציאת סיפוק בעבודה; והשימוש הכבד באלכוהול‪ .‬תגובתם‬ ‫הטיפוסית הייתה לעצור‪ ,‬להתנגד‪ ,‬ובמקום לשתף פעולה‪ ,‬לספר שוב איך תקעו פגיון בלבו של חייל‬ ‫גרמני ביער הורטגן‪ ,‬או כיצד מסוקם הופל בג'ונגלים של וייטנאם‪.‬‬ ‫בין שהטראומה התרחשה לפני עשר שנים או לפני יותר מארבעים שנה‪ ,‬מטופליי לא הצליחו לגשר‬ ‫על הפער בין חוויות המלחמה שלהם לבין חייהם העכשוויים‪ .‬איך שהוא‪ ,‬אותו אירוע שגרם להם כאב‬ ‫רב כל כך‪ ,‬הפך גם להיות מקור המשמעות היחיד שלהם‪ .‬הם חשו את עצמם חיים במלואם רק כאשר‬ ‫שבו לפגוש בעברם הטראומטי‪.‬‬

‫אבחנת דחק פוסט־טראומטי‬ ‫באותם ימים ראשונים במרפאת ה‪ ,VA-‬נהגנו לתייג את החיילים המשוחררים שבהם טיפלנו בשלל‬ ‫אבחנות — אלכוהוליזם‪ ,‬שימוש בסמים‪ ,‬דיכאון‪ ,‬הפרעת מצב רוח‪ ,‬אפילו סכיזופרניה‪ .‬ניסינו כל טיפול‬ ‫שהיה קיים בספרים‪ .‬למרות כל מאמצינו‪ ,‬התבהר לנו שהישגינו דלים ביותר‪ .‬התרופות החזקות‬ ‫שרשמנו הותירו את האנשים ב ִערפּוּל כזה עד שבקושי הצליחו לתפקד‪ .‬כשעודדנו אותם לדבר על‬ ‫הפרטים המדויקים של האירוע הטראומטי‪ ,‬גילינו שבמקום לעזור להם לפתור את הבעיה‪ ,‬עוררנו‬ ‫לעתים קרובות‪ ,‬בלי משׁים‪ ,‬פלשבק עוצמתי‪ .‬רבים נשרו מן הטיפול לא רק משום שכשלנו בניסיוננו‬ ‫לעזור‪ ,‬אלא משום שלעתים אף החמרנו את הבעיה‪.‬‬ ‫נקודת מפנה הגיעה ב‪ ,1980-‬כאשר קבוצה של ותיקי וייטנאם‪ ,‬בסיוע שני פסיכואנליטיקאים מניו‬ ‫יורק‪ ,‬חיים שׁטן )‪ (Chaim Shatan‬ורוברט ג'‪ .‬ליפטון )‪ ,(Robert J. Lifton‬הצליחו‬ ‫לשכנע את איגוד הפסיכיאטרים האמריקני ליצור אבחנה חדשה‪ :‬הפרעת דחק פוסט־טראומטית‪,‬‬ ‫שתיארה אשכול תסמינים שהיו משותפים‪ ,‬במידה זו או אחרת‪ ,‬לכלל החיילים המשוחררים שלנו‪.‬‬ ‫הזיהוי השיטתי של התסמינים וקיבוצם להגדרה של הפרעה נפשית‪ ,‬נתן סוף־סוף שֵם לסבלם של‬ ‫האנשים‪ ,‬המוצפים אימה וחוסר אונים‪ .‬כעת‪ ,‬משהוצבה המסגרת המושגית של ‪ ,PTSD‬הייתה הבמה‬

‫מוכנה לשינוי הקיצוני באופן שבו הבנו את מטופלינו‪ .‬הדבר הוביל‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬להתפרצות גדולה‬ ‫של מחקרים וניסיונות למציאת טיפולים יעילים‪.‬‬ ‫בהשראת האפשרויות שהציעה אבחנה חדשה זו‪ ,‬הצעתי למִנהלת החיילים המשוחררים‪ ,‬ה‪,VA-‬‬ ‫מחקר על הביולוגיה של זיכרונות טראומטיים‪ .‬האם זיכרונותיהם של הסובלים מ‪ PTSD-‬שונים‬ ‫מאלה של אנשים אחרים? עבור רוב האנשים‪ ,‬זיכרון של אירוע בלתי־נעים דוהה בסופו של דבר‪ ,‬או‬ ‫מוּתמר לחוויה מתונה יותר‪ .‬אך רוב מטופלינו לא היו מסוגלים להפוך את עברם לסיפור שהתרחש‬ ‫לפני זמן רב‪9.‬‬ ‫זו הייתה שורת הפתיחה של מכתב הדחייה לבקשת מענק המחקר שלי‪" :‬מעולם לא הוכח ש‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬רלוונטי למשימתה של מִנהלת החיילים המשוחררים‪ ".‬מאז‪ ,‬כמובן‪ ,‬הפכה המשימה של ה‪-‬‬ ‫‪ VA‬למאורגנת סביב אבחנת ‪ PTSD‬ופגיעות ראש‪ ,‬ומשאבים ניכרים מוקדשים ליישום "טיפולים‬ ‫מבוססי־מחקר" עבור ו ָתיקי מלחמות הסובלים מטראומה‪ .‬אך באותה תקופה היו פני הדברים שונים‪,‬‬ ‫והיות שלא הייתי מוכן להמשיך לעבוד בארגון שתפיסת המציאות שלו כה שונה משלי‪ ,‬הגשתי את‬ ‫התפטרותי; ב‪ 1982-‬קיבלתי משרה במכון בריאות הנפש של מסצ'וסטס בבית החולים הלימודי של‬ ‫הרווארד‪ ,‬שם עברתי את הכשרתי כפסיכיאטר‪ .‬תחום האחריות החדש שלי היה ללמֵד על תחום‬ ‫המחקר הצעיר והמתפתח‪ :‬פסיכופרמקולוגיה‪ ,‬השימוש בתרופות כדי להקל מחלות נפש‪.‬‬ ‫בתפקידי החדש נתקלתי על בסיס יום־יומי כמעט בעניינים שחשבתי שהשארתי מאחוריי במרפאת‬ ‫ה‪ .VA-‬ניסיוני עם ו ָתיקי הקרבות הגביר מאוד את רגישותי להשפעת הטראומה‪ ,‬כך שהאזנתי‬ ‫באוזניים אחרות לחלוטין כאשר מטופלים שסבלו מדיכאון ומחרדה סיפרו לי על התעללות ואלימות‬ ‫במשפחה‪ .‬בייחוד נדהמתי ממספרן הגדול של הנשים המטופלות שסיפרו על ניצול מיני בילדותן‪ .‬זה‬ ‫היה מפתיע‪ ,‬משום שעל פי ספר לימוד הפסיכיאטריה המקובל באותה תקופה‪ ,‬גילוי עריות היה נדיר‬ ‫מאוד בארצות־הברית‪ ,‬והתרחש בערך אצל אחת למיליון נשים‪ 10.‬בהתחשב בעובדה שחיו אז‬ ‫בארצות־הברית רק כמאה מיליון נשים‪ ,‬תהיתי כיצד ארבעים ושבע נשים — כמעט מחציתן — מצאו‬ ‫את דרכן למשר י במרתף בית החולים‪.‬‬ ‫יתרה מזאת‪ ,‬הוסיף ספר הלימוד‪" ,‬רק הסכמה מועטה קיימת בנוגע לגילוי עריות בין אב־לבת‬ ‫כמקור לפסיכופתולוגיה חמורה הנובעת מכך‪ ".‬קשה לומר על המטופלות שהגיעו אליי עם היסטוריה‬ ‫של גילוי עריות שהיו משוחררות מ"פסיכופתולוגיה חמורה הנובעת מכך" — הן סבלו מדיכאונות‬ ‫עמוקים ובלבול‪ ,‬ולעתים קרובות עסקו בהתנהגויות מוזרות של פגיעה עצמית‪ ,‬כגון חיתוך עצמי‬ ‫בסכיני גילוח‪ .‬ספר הלימוד המשיך בטיעונים שבעצם תמכו בגילוי עריות‪ ,‬והסביר כי "פעילות כזו של‬ ‫גילוי עריות מפחיתה את הסיכוי לפסיכוזה‪ ,‬ומשפרת את ההסתגלות לעולם החיצוני‪ 11".‬למען האמת‪,‬‬ ‫כפי שהתברר‪ ,‬לגילוי עריות יש השפעה הרסנית על רווחתן של נשים‪.‬‬ ‫במובנים רבים‪ ,‬מטופלות אלה לא היו כה שונות מוותיקי המלחמה שהותרתי מאחוריי במרפאת ה‪-‬‬ ‫‪ .VA‬גם הן סבלו מסיוטי לילה ומפלשבקים‪ .‬גם הן נעו בין התפרצויות זעם אקראיות לבין תקופות‬ ‫ממושכות של "כיבוי" רגשי‪ .‬רובן התקשו מאוד להסתדר עם אנשים אחרים ולשמור על מערכות‬

‫יחסים משמעותיות‪.‬‬ ‫כפי שידוע לנו כעת‪ ,‬מלחמה אינה הפורענות היחידה שמותירה את חיי האדם בחורבות‪ .‬בעוד‬ ‫שמצופה כי כרבע מן החיילים ששירתו באזורי מלחמה יְפַתחו בעיות פוסט־טראומטיות חמורות‪ 12,‬רוב‬ ‫האמריקנים חווים פשעים אלימים בנקודה כלשהי בחייהם‪ ,‬ודיווחים מדויקים יותר מגלים כי‬ ‫שנים־עשר מיליון נשים בארצות־הברית היו קורבנות לאונס‪ .‬יותר ממחצית מעשי האונס מתבצעים‬ ‫בילדוֹת מתחת לגיל חמש־עשרה‪ 13.‬עבור אנשים רבים‪ ,‬המלחמה מתחילה בבית‪ :‬בכל שנה מדוּוח על‬ ‫כשלושה מיליון ילדים שהיו קורבנות להתעללות ולהזנחה‪ .‬מיליון מתוכם הם מקרים חמורים דיים‪,‬‬ ‫שמהימנותם נבדקה‪ ,‬כך שהרשויות המקומיות להגנה על ילדים או בתי המשפט ינקטו פעולה‪14.‬‬ ‫במילים אחרות‪ ,‬על כל חייל ששירת באזורי מלחמה מעבר לים‪ ,‬יש עשרה ילדים שנמצאים בסכנה‬ ‫בבתיהם‪ .‬זה נתון טרגי במיוחד‪ ,‬היות שלילדים קשה מאוד להחלים כאשר האימה והכאב מגיעים לא‬ ‫מידי לוחמי האויב‪ ,‬אלא מידי האנשים שאמורים לטפל בהם‪.‬‬

‫הבנה חדשה‬ ‫בשלושת העשורים שחלפו מאז פגשתי את טום‪ ,‬למדנו המון לא רק על השפעות הטראומה ועל‬ ‫האופנים שבהם היא מתגלה‪ ,‬אלא גם על דרכים לעזור לאנשים הסובלים מטראומה לשוב ולמצוא את‬ ‫דרכם‪ .‬מאז שנות התשעים המוקדמות של המאה העשרים החלו מכשירי דימות המוח להראות לנו מה‬ ‫מתרחש באופן ממשי במוחות הסובלים מטראומה‪ .‬התברר שהדבר חיוני לצורך הבנת הנזק שגורמת‬ ‫טראומה‪ ,‬ושהוא מאפשר סלילת נתיבי תיקון חדשים לגמרי‪.‬‬ ‫התחלנו גם להבין כיצד משפיעות חוויות מציפות על תחושותינו העמוקות ביותר ועל יחסנו‬ ‫למציאות הפיזית שלנו — הליבָּה של מי שאנחנו‪ .‬למדנו שטראומה אינה רק אירוע שהתרחש אי־פעם‬ ‫בעבר; זו גם הט ָבּעָה שהותירה החוויה על הנפש‪ ,‬המוח והגוף — הט ָבּעָה המשפיעה לאורך זמן על‬ ‫האופן שבו האורגניזם האנושי מסוגל לשרוד בהווה‪.‬‬ ‫טראומה גורמת לארגון־מחדש מהותי של האופן שבו הנפש והמוח מתייחסים לתפיסה‪ .‬היא משנה‬ ‫לא רק את האופן שבו אנו חושבים‪ ,‬או את תוכן מחשבותינו‪ ,‬אלא גם את עצם יכולתנו לחשוב‪ .‬גילינו‬ ‫שאכן חשוב ומשמעותי ביותר לסייע לקורבנות טראומה למצוא מילים לתאר את שאירע להם‪ ,‬אבל‬ ‫בדרך כלל אין זה מספיק‪ .‬פעולת הסיפור אינה משנה בהכרח את התגובות הפיזיות וההורמונליות‬ ‫האוטומטיות של הגוף‪ ,‬שנותר בדריכות־יתר‪ ,‬מוכן לתקיפה או לחילוּל בכל רגע נתון‪ .‬כדי שיתרחש‬ ‫שינוי אמיתי‪ ,‬על הגוף ללמוד שהסכנה חלפה‪ ,‬ולחיות במציאות ההווה‪ .‬חיפושנו אחר הבנת הטראומה‬ ‫הוביל אותנו לחשיבה מסוג אחר לא רק על מבנה הנפש‪ ,‬אלא גם על התהליכים שיאפשרו את ריפויה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק שני‬ ‫מהפכות בהבנת הנפש והמוח‬ ‫ככל שה ָסּפֵק גדול‪ ,‬כך ג לה ההתעוררות; ככל שהספק קטן‪ ,‬כך קטֵנה ההתעוררות‪ .‬אין ספק‪,‬‬ ‫אין התעוררות‪.‬‬ ‫— צ'‪ .‬צ'‪ .‬צ'אנג‪ ,‬תרגול הזֶן‬ ‫אתה חי בפיסת זמן קטנה זו שלך‪ ,‬אך פיסת זמן זו איננה רק חייך שלך‪ ,‬היא מהווה סיכום‬ ‫של כל החיים האחרים שמתקיימים במקביל לשלך‪ ...‬אתה ביטוי של ההיסטוריה‪.‬‬ ‫— רוברט פן וורן‪ World Enough and Time ,‬בשנות השישים‬ ‫המאוחרות‪ ,‬בשנת חופש שלקחתי בין שנתי הראשונה לשנייה בבית הספר לרפואה‪ ,‬הזדמן‬ ‫לי‪ ,‬במקרה‪ ,‬להיות ֵעד לשינוי עמוק של הגישה הרפואית לסבל נפשי‪ .‬מצאתי אז עבודה‬ ‫קלה ורווחית כמשגיח במחלקת מחקר של המרכז לבריאות הנפש של מסצ'וסטס‬ ‫)‪ ,(MMHC‬שם הייתי אחראי לארגון פעילויות הפנאי עבור המטופלים‪MMHC .‬‬ ‫נחשב כבר מזמן לאחד מבתי החולים הפסיכיאטריים הטובים ביותר במדינה‪ ,‬היהלום‬ ‫שבכתר אימפריית ההוראה של בית הספר לרפואה של הרווארד‪ .‬מטרת המחקר במחלקה‬ ‫שלי הייתה לקבוע מהו הטיפול המועדף לצעירים שסבלו מהתמוטטות נפשית ראשונה‬ ‫ואובחנו כסכיזופרנים — פסיכותרפיה או טיפול תרופתי‪.‬‬ ‫הריפוי בדיבור‪ ,‬נצר לפסיכואנליזה הפרוידיאנית‪ ,‬היה אז עדיין הטיפול העיקרי במחלות נפש ב‪-‬‬ ‫‪ ,MMHC‬אך בשנות החמישים המוקדמות של המאה העשרים גילתה קבוצת מדענים צרפתים רכיב‬ ‫חדש‪ ,‬כְּלוֹ פְּרוֹ ַמזִין )‪ ,ChlorPromazine‬שנמכר תחת המותג "תורזין"‪,(Thorazine ,‬‬ ‫שהיה מסוגל "להרגיע" מטופלים ולהפחית את חוסר השקט ואת מחשבות השווא שלהם‪ .‬הגילוי הפיח‬ ‫תקווה כי בעתיד ניתן יהיה לפתח תרופות לטיפול בבעיות נפשיות רציניות כגון דיכאון‪ ,‬פאניקה‪,‬‬ ‫חרדה ומאניה‪ ,‬ולהקל כמה מן התסמינים המטרידים יותר של סכיזופרניה‪.‬‬ ‫בתפקידי לא היה לי קשר להיבט המחקרי בפעילות המחלקה‪ ,‬ומעולם לא נאמר לי איזה טיפול קיבל‬ ‫כל אחד מן המטופלים‪ .‬כולם היו קרובים לגילי — תלמידי קולג' מהרווארד‪ MIT ,‬ואוניברסיטת‬ ‫בוסטון‪ .‬חלקם ניסו להרוג את עצמם; אחרים חתכו את עצמם בסכינים או בתערי גילוח; היו כאלה‬ ‫שתקפו את שותפיהם לחדר‪ ,‬או שהפחידו את הוריהם ואת חבריהם בהתנהגויות לא צפויות ולא‬ ‫רציונליות אחרות‪ .‬תפקידי היה לשלב אותם בפעילויות נורמליות כמו תלמידי קולג' רגילים — לצאת‬ ‫לאכול בדוכן פיצה מקומי או לקמפּינג ביער סמוך‪ ,‬לצפות במשחקי ה ד־סוֹ ס ולשוט על נהר‬ ‫הצ'רלס‪.‬‬

‫בהיותי חדש לגמרי בתחום‪ ,‬ישבתי בפגישות המחלקה אחוז קסם‪ ,‬מנסה לפענח את דיבורם המורכב‬ ‫של המטופלים‪ ,‬את הגיונם‪ .‬היה עליי ללמוד להתמודד עם ההתפרצויות הבלתי רציונליות שלהם‪ ,‬עם‬ ‫הנסיגות המבהילות‪ .‬בוקר אחד מצאתי מטופלת ניצבת על מיטתה כפסל‪ ,‬זרוע אחת מורמת בתנועת‬ ‫התגוננות‪ ,‬פניה קפואים בפחד‪ .‬היא נותרה שם ללא תנועה לפחות שתים־עשרה שעות‪ .‬הרופאים‬ ‫סיפקו לי את השם למצָבהּ — קטטוניה — אבל גם ספרי הלימוד שבהם נועצתי לא ידעו לומר מה ניתן‬ ‫לעשות בעניין‪ .‬פשוט נָתַנּוּ למצב למצות את עצמו‪ ,‬עד שחלף‪.‬‬

‫טראומה בטרם שחר‬ ‫ביליתי ביחידה לילות וסופי שבוע רבים‪ ,‬וכך נחשפתי לדברים שהרופאים‪ ,‬בביקוריהם הקצרים‪,‬‬ ‫מעולם לא ראו‪ .‬כשהמטופלים התקשו להירדם‪ ,‬הם נדדו לא פעם אל תחנת האחיות‪ ,‬מכורבלים‬ ‫בחלוקיהם‪ ,‬כדי לדבר‪ .‬דומה שדממת הלילה סייעה להם להיפתח‪ .‬הם סיפרו לי כיצד הוכו‪ ,‬הותקפו או‬ ‫נוצלו מינית על ידי הורים‪ ,‬קרובי משפחה‪ ,‬בני כיתה או שכנים‪ .‬הם שיתפו אותי בזיכרונותיהם‪ :‬כיצד‬ ‫שכבו בלילה במיטה‪ ,‬חסרי ישע ומבועתים‪ ,‬שומעים את אמא מוכה על ידי אבא או על ידי החבר שלה‪,‬‬ ‫שומעים את ההורים צורחים זה על זה באִיוּמים נוראיים‪ ,‬שומעים רהיטים נשברים‪ .‬אחרים סיפרו לי‬ ‫על אבות שהגיעו הביתה שיכורים — כיצד שמעו את פסיעותיהם מעבר לסף הדלת וכיצד המתינו‬ ‫לכניסתם הביתה‪ ,‬יודעים שבעוד רגע ימשכו אותם מן המיטה ויענישו אותם על עבירה דמיונית‬ ‫כלשהי‪ .‬כמה מן הנשים נזכרו כיצד שכבו ערות‪ ,‬ללא ניע‪ ,‬מחכות לבלתי נמנע — אח‪ ,‬או אב‪ ,‬שיבואו‬ ‫להתעלל בהן מינית‪.‬‬ ‫בסבבֵי הבוקר הציגו הרופאים הצעירים את המקרים שלהם למדריכיהם‪ ,‬טקס שהמשגיחים‬ ‫במחלקה‪ ,‬כמוני‪ ,‬אמנם הורשו לצפות בו‪ ,‬אך בלי לדבר‪ .‬הרופאים מעולם לא הזכירו סיפורים כמו‬ ‫אלה ששמעתי‪ .‬אך מחקרים רבים מאוחרים יותר אישרו את הרלוונטיות של וידויי חצות אלה‪ :‬אנו‬ ‫יודעים כעת שיותר ממחצית האנשים שזקוקים לעזרה פסיכיאטרית הותקפו‪ ,‬ננטשו‪ ,‬הוזנחו ואף נאנסו‬ ‫כילדים‪ ,‬או שהיו עדים לאלימות במשפחה‪ 15.‬אך דומה שחוויות אלה לא זכו להתייחסות בסבבי‬ ‫הרופאים‪ .‬לעתים קרובות הופתעתי מן האדישות שבה נידונו תסמיני המטופלים‪ ,‬ומן הזמן הרב‬ ‫שהוקדש לניסיון לשלוט במחשבותיהם האובדניות ובהתנהגויות ההרס העצמי שלהם‪ ,‬במקום לנסות‬ ‫להבין את הגורמים האפשריים לייאושם ולחוסר האונים שלהם‪ .‬נדהמתי גם ממיעוט תשומת הלב‬ ‫שהופנתה להישגיהם ולשאיפותיהם‪ :‬שאלות כגון — את מי אהבו או שנאו? מה הִמריץ וענִי ֵין אותם?‬ ‫מה גרם להם להישאר תקועים? מה הרגיע אותם? — במילים אחרות‪ :‬מהי האקולוגיה של חייהם — לא‬ ‫זכו להתייחסות‪.‬‬ ‫שנים אחדות מאוחר יותר‪ ,‬כרופא צעיר‪ ,‬נתקלתי בדוגמה בוטה במיוחד של המודל הרפואי בפעולה‪.‬‬ ‫באותה תקופה עבדתי בעבודה צדדית נוספת בבית חולים קתולי‪ ,‬שם ביצעתי בדיקות גופניות בנשים‬ ‫שאושפזו כדי לקבל טיפולים בהלם חשמלי בשל דיכאון‪ .‬בהיותי המהגר הסקרן שהייתי‪ ,‬הרמתי ראשי‬ ‫מן הרישומים ושאלתי אותן על חייהן‪ .‬רבות מהן שפכו סיפורים על נישואים אומללים‪ ,‬ילדים‬

‫בעייתיים ורגשי אשם בנוגע להפלות מלאכותיות‪ .‬כשדיברו‪ ,‬ניכר בעליל שחשו הקלה‪ ,‬ולעתים‬ ‫קרובות הודו לי בהתרגשות על שהקשבתי להן‪ .‬חלקן אף תהו אם הן עדיין זקוקות להלם חשמלי‬ ‫לאחרי שפרקו את שהעיק על לבן‪ .‬תמיד התעצבתי אחרי מפגשים אלה‪ ,‬ביודעי שהטיפולים שיעברו‬ ‫למחרת בבוקר ימחקו את זיכרון שיחותינו‪ .‬לא החזקתי מעמד זמן רב בעבודה זו‪.‬‬ ‫בימים החופשיים שבהם לא עבדתי במחלקה ב‪ ,MMHC-‬הלכתי לעתים מזומנות לספריית‬ ‫הרפואה בקאונטווי כדי ללמוד יותר על המטופלים שלהם הייתי אמור לעזור‪ .‬באחר צהריים של אחת‬ ‫השבתות נתקלתי בטקסט שאותו אני מוקיר עד היום‪ :‬ספרו של יוג'ין בלוילר )‪Eugene‬‬ ‫‪ (Bleuler‬מ‪ֶ ,1911-‬מ ְנ ִציָה פ קוֹ ס‪ .‬ההבחנות של בלוילר היו מדהימות‪ :‬מבין ההזיות הגופניות‬ ‫בסכיזופרניה‪ ,‬השכיחות ביותר באופן מובהק הן המיניוֹת‪ ,‬והן גם החשובות ביותר‪ .‬כל ההתלהבות‬ ‫וההנאה של סיפוק מיני‪ ,‬נורמלי ואבְּנורמלי‪ ,‬נחווֹת על ידי מטופלים אלה‪ ,‬ואף יותר מכך‪ ,‬גם כל‬ ‫פעילות מגוּנה ומגעילה שהפנטזיה האקסטרוֹוגנטית ביותר יכולה להמציא‪ .‬החולים הגברים חוֹוים‬ ‫כאילו הזרע נשאב מהם; הם מגוּרים לזקפות מכאיבות‪ .‬הנשים המטופלות נאנסות ונפצעות באופנים‬ ‫השׂטניים ביותר‪ ...‬למרות המשמעויות הסמליות של רבות מן ההזיות‪ ,‬רובן מתייחסות לתחושות‬ ‫ממשיות‪16.‬‬ ‫הדברים גרמו לי לתהות‪ :‬למטופלינו היו הזיות — הרופאים שאלו עליהן לעתים קרובות והתייחסו‬ ‫אליהן כמעידות על מידת המופרעוּת של המטופלים‪ .‬אך אם הסיפורים ששמעתי בשעות הקטנות של‬ ‫הלילה היו נכונים‪ ,‬האם ייתכן ש"הזיות" אלה היו למעשה רסיסי זיכרונות של חוויות אמיתיות? האם‬ ‫ההזיות היו רק תוצר שרקחו על מוחות חולים? האם אנשים מסוגלים להמציא תחושות גופניות‬ ‫שמעולם לא חווּ? האם קיים קו מפריד ברור בין יצירתיות לבין דמיון פתולוגי? בין זיכרון לדמיון?‬ ‫שאלות אלה נותרו ללא מענה עד היום‪ ,‬אך מחקרים מראים שאנשים שעברו התעללות כילדים חוֹוים‬ ‫לעתים קרובות תחושות )כגון כאב בטן( שאין להן שום גורם גופני ברור; שיש בהם השומעים קולות‬ ‫שמזהירים אותם ִמ ַסּכָּנ ָה‪ ,‬או שמאשימים אותם בפשעים מזוויעים‪.‬‬ ‫אין ספק כי רבים מן המטופלים במחלקה התנהגו בצורות אלימוֹת‪ ,‬מוזרות או הרסניות כלפי עצמם‪,‬‬ ‫בעיקר כאשר היו מתוסכלים‪ ,‬או כאשר חווּ דחייה או אי־הבנה‪ .‬הם התלקחו בזעם‪ ,‬השליכו צלחות‪,‬‬ ‫ניפצו חלונות וחתכו את עצמם בשברי זכוכית‪ .‬באותה תקופה לא היה לי מושג מדוע מישהו עשוי‬ ‫להגיב לבקשה פשוטה )"תני לי לנקות את הלכלוך שדבק בשערך"( בחמת זעם או אימה‪ .‬בדרך כלל‬ ‫עקבתי אחר האחיות המנוסות‪ ,‬שסימנו לי מתי להרפות‪ ,‬או — אם גם זה לא הצליח — מתי לרסן חולה‪.‬‬ ‫הופתעתי‪ ,‬וגם הזדעזעתי‪ ,‬מן הסיפוק שחשתי לפעמים לאחר שהצלחתי להיאבק במטופל ולהכריעו‬ ‫לרצפה‪ ,‬כך שהאחות תוכל להזריק לו‪ .‬בהדרגה נוכחתי בכך שהכשרתנו המקצועית עוצבה במידה רבה‬ ‫כדי לסייע לנו להישאר בשליטה לנוכח מציאות מפחידה ומבלבלת‪.‬‬ ‫סילביה הייתה סטודנטית מקסימה בת תשע־עשרה מאוניברסיטת בוסטון‪ ,‬שישבה לבדה בפינת‬ ‫המחלקה‪ ,‬מפוחדת עד מוות למראה ואילמת לחלוטין‪ .‬השם שיצא לה‪ ,‬כחברתו של איש מַאפיה חשוב‬ ‫בבוסטון‪ ,‬הפיץ סביבה הילת מסתורין‪ .‬אחרי שסירבה לאכול במשך יותר משבוע והחלה לאבד משקל‬

‫במהירות‪ ,‬החליטו הרופאים להאכילה ִבּכְפייה‪ .‬שלושה מאיתנו היו צריכים לאחוז בה‪ ,‬עוד אחד דחף‬ ‫את צינורית הגומי של ההזנה במורד גרונהּ‪ ,‬ואחות שפכה את הנוזל לקיבתה‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬ב"וידוי‬ ‫חצות"‪ ,‬דיברה סילביה בביישנות ובהיסוס על ההתעללות המינית שעברה בילדותה על ידי אחיהּ‬ ‫ודודהּ‪ .‬הבנתי שתצוגת "הדאגה הטיפולית" שלנו נחוותה כמעין אונס קבוצתי‪ .‬חוויה זו‪ ,‬ואחרות דומות‬ ‫לה‪ ,‬עזרו לי לנסח את הכלל הבא עבור תלמידיי‪ :‬אם אתם עושים למטופל דבר שלא הייתם עושים‬ ‫לחבריכם או לילדיכם‪ ,‬הביאו בחשבון שייתכן שאתם משחזרים טראומה ֵמ ֲעבָרוֹ‪.‬‬ ‫בתפקידי כאחראי לפעילות הפנאי‪ ,‬הבחנתי בעוד דברים‪ :‬כקבוצה‪ ,‬המטופלים היו מגושמים וחסרי‬ ‫קואורדינציה באופן בולט‪ .‬כשיצאנו ל מפּינג‪ ,‬רובם עמדו בצד‪ ,‬חסרי אונים‪ ,‬בשעה שהקמתי את‬ ‫האוהלים‪ .‬סירתנו כמעט התהפכה פעם בסערה על נהר הצ'רלס‪ ,‬משום שכולם הצטופפו בנוקשות בצד‬ ‫שהיה מוגן מן הרוּח‪ ,‬ולא הצליחו לתפוס שעליהם לזוז ממקומם כדי לאזן את הסירה‪ .‬במשחקי כדורעף‬ ‫לא היה ספק כי חברי הצוות מתוֹאמים ביניהם הרבה יותר טוב מן המטופלים‪ .‬הבחנתי בדבר נוסף‪:‬‬ ‫אפילו השיחות הרגועות ביותר עמם היו נוּקשוֹת‪ ,‬ונעדרה בהן הזרימה הטבעית של מחווֹת והבעות‬ ‫פנים שהן טיפוסיות בשיחות בין חברים‪ .‬הרלוונטיוּת של תצפיות אלה הובהרה לי רק אחרי שפגשתי‬ ‫את המטפלים ב ֶתרפּיה מבוססת־גוף‪ ,‬פיטר לוין )‪ (Peter Levine‬ופֵּט אוגדן )‪;(Pat Ogden‬‬ ‫בהמשך הספר יהיה לי הרבה מה לומר על האופן שבו הטראומה מוחזקת בגוף‪.‬‬

‫למצוא מובן בסבל‬ ‫אחרי השנה שביליתי במחלקת המחקר‪ ,‬המשכתי את לימודיי בבית הספר לרפואה‪ ,‬ובהמשך‪ ,‬כדוקטור‬ ‫טרי לרפואה‪ ,‬חזרתי ל‪ MMHC-‬לצורך הכשרתי כפסיכיאטר‪ ,‬תוכנית שהתרגשתי מאוד להתקבל‬ ‫אליה‪ .‬פסיכיאטרים מפורסמים רבים הוכשרו שם‪ ,‬ובהם אריק קנדל )‪ ,(Eric Kandel‬שמאוחר‬ ‫יותר זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה‪ .‬אלן הובסון )‪ (Allan Hobson‬גילה את תאי המוח‬ ‫האחראיים ליצירת חלומות במעבדה במרתף אותו בית חולים‪ ,‬בתקופה שבה עברתי שם את הכשרתי‪,‬‬ ‫וגם המחקרים הראשונים על היסודות הכימיים של הדיכאון בוצעו ב‪ .MMHC-‬אך עבור רבים‬ ‫מאיתנו המתמחים‪ ,‬עיקר העניין היה במטופלים‪ .‬שש שעות בכל יום בילינו איתם‪ ,‬ואחר כך נפגשנו‬ ‫כקבוצה עם פסיכיאטרים בכירים כדי לחלוק את תצפיותינו‪ ,‬להציג שאלות ולהתחרות זה בזה בהערות‬ ‫שנונות‪.‬‬ ‫מורנו הדגול‪ ,‬אלווין סֶמ ד )‪ ,(Elvin Semrad‬עודד אותנו באופן אקטיבי שלא לקרוא ספרי‬ ‫לימוד בפסיכיאטריה בשנה הראשונה שלנו )הרעבה אינטלקטואלית זו אחראית אולי לעוּבדה שרובנו‬ ‫הפכנו מאוחר יותר לקוראים נלהבים ולכותבים פוריים(‪ .‬סֶמ ד לא רצה שאבחנות פסיכיאטריות‬ ‫וודאויוֹת־לכאורה יְמַסכו את תפיסת המציאות שלנו‪ .‬אני זוכר שפעם שאלתי אותו‪" :‬איך נראה לך‬ ‫שצריך לקרוא לִמטופל זה‪ ,‬סכיזופרני או סכיזואפקטיבי?" הוא השתהה לרגע‪ ,‬ליטף את סנטרו כשקוע‬ ‫במחשבה עמוקה וענה‪" ,‬אני חושב שאקרא לו מייקל מקינטייר‪".‬‬ ‫סֶמ ד לימד אותנו שרוב הסבל האנושי קשור לאהבה ולאובדן‪ ,‬ושתפקידם של מטפלים הוא לעזור‬

‫לאנשים "להכיר‪ ,‬לחווֹת ולשׂאת" את מציאות החיים — על ההנאות ושיברונות הלב הכרוכים בהם‪.‬‬ ‫"המקור הגדול ביותר לסבלנו הוא השקרים שאנו מספרים לעצמנו‪ ",‬נהג לומר‪ ,‬והאיץ בנו להיות כנים‬ ‫עם עצמנו ביחס לכל היבטי חוויוֹיתינו‪ .‬לעתים קרובות טען כי אנשים לא יוכלו להשתפר ולהחלים‬ ‫לעולם‪ ,‬אם לא י ֵדעו את שהם יודעים וירגישו את שהם מרגישים‪.‬‬ ‫אני זוכר שהופתעתי לשמוע את הפרופסור המכובד מהרווארד מתוודה על הנחמה שחש כאשר‬ ‫הרגיש את ישבנה של אשתו צמוד אליו‪ ,‬כשנרדם בכל לילה‪ .‬כשהתוודה על קיומם של צרכים‬ ‫אנושיים פשוטים אלה בעצמו‪ ,‬עזר לנו סמרד להבין את משמעותם בחיינו‪ .‬אם לא נדאג לצרכים אלה‪,‬‬ ‫הרי שגם אם מחשבותינו יהיו מרוממות והישגינו מרשימים‪ ,‬קיומנו יהיה מעוכב‪ .‬הריפוי‪ ,‬כך אמר‪,‬‬ ‫תלוי בידע חווייתי‪ :‬נוכל להיות אחראים לחלוטין לחיינו רק אם נכיר במציאות הגוף‪ ,‬על כל היבטיו‬ ‫וקרביו‪.‬‬ ‫אך מקצוענו התקדם בכיוון אחר‪ .‬ב‪ 1968-‬פרסם כתב העת ‪The American Journal of‬‬ ‫‪ Psychiatry‬תוצאות מחקר שבוצע במחלקה שבה שימשתי משגיח‪ .‬אלה הראו באופן חד־משמעי‬ ‫שמטופלים סכיזופרנים שקיבלו תרופות בלבד‪ ,‬השתפרו יותר מאלה שקיימו שלוש שיחות בשבוע עם‬ ‫המטפלים הטובים ביותר בבוסטון‪ 17.‬מחקר זה היה אחד מאבני דרך רבות בנתיב ששינה בהדרגה את‬ ‫האופן שבו ניגשו הרפואה והפסיכיאטריה לבעיות פסיכולוגיות‪ :‬מביטויים מגוּונים לאין־שיעור של‬ ‫רגשות ומערכות יחסים — למודל של מחלת מוח‪ ,‬העוסק ב"הפרעות" אלה ואחרות‪.‬‬ ‫האופן שבו הרפואה מתייחסת לסבל האנושי נקבע תמיד על ידי הטכנולוגיה הרווחת בכל זמן נתון‪.‬‬ ‫לפני תקופת ההשכלה יוחסו סטיות התנהגותיות לאלוהים‪ ,‬לחטאים‪ ,‬למַאגיה‪ ,‬לכישוף ולרוחות עוֹת‪.‬‬ ‫רק במאה התשע־עשרה החלו מדענים בצרפת ובגרמניה לחקור את ההתנהגות כתגובת־הסתגלות‬ ‫למורכבות העולם‪ .‬כעת צצה פרדיגמה חדשה‪ :‬כעס‪ ,‬תאוות בשרים‪ ,‬גאווה‪ ,‬חמדנות‪ ,‬תאוות בצע‬ ‫ועצלוּת — לצד כל הבעיות האחרות שבני אדם תמיד נאבקו והתמודדו עמן — תויגו מחדש‬ ‫כ"הפרעות"‪ ,‬שאותן ניתן לתקן באמצעות מתן החומרים הכימיים הנכונים‪ 18.‬פסיכיאטרים רבים חשו‬ ‫כעת הקלה ושמחה על שנעשו ל"מדענים אמיתיים" — כמו עמיתיהם לספסל הלימודים שחקרו‬ ‫במעבדות‪ ,‬ערכו ניסויים בבעלי חיים‪ ,‬רכשו ציוד יקר וביצעו מבחנים אבחנתיים מורכבים — ודחקו‬ ‫הצדה את התיאוריות המעורפלות של פילוסופים כמו פרויד ויוּנג‪ .‬ספר לימוד פסיכיאטריה חשוב אף‬ ‫הרחיק לכת והצהיר‪" :‬ההערכה כעת היא כי הגורם לכל מחלות הנפש הוא ליקוי במוח‪ ,‬חוסר איזון‬ ‫כימי‪19".‬‬ ‫כעמיתיי‪ ,‬אימצתי גם אני בהתלהבות את המהפכה הפרמקולוגית‪ .‬ב‪ 1973-‬הפכתי למתמחה הבכיר‬ ‫הראשון בפסיכופרמקולוגיה ב‪ .MMHC-‬ייתכן שהייתי גם הפסיכיאטר הראשון בבוסטון שנתן‬ ‫לִי ְתיוּם לחולה הסובל מהפרעה דו־קוטבית )קראתי על עבודתו של ג'ון קייד ]‪[John Cade‬‬ ‫באוסטרליה עם לִי ְתיוּם‪ ,‬וקיבלתי רשות לנסות זאת מוועדה בבית החולים(‪ .‬בעזרת הלִי ְתיוּם‪ ,‬אישה‬ ‫שהייתה מאנית בכל חודש מאי בשלושים וחמש השנים הקודמות‪ ,‬ומדוכאת ואובדנית בכל חודש‬ ‫נובמבר‪ ,‬פסקה מן התנודות המחזוריות ונותרה יציבה במשך שלוש השנים שבהן הייתה בטיפולי‪.‬‬

‫הייתי גם שותף בצוות המחקר האמריקני הראשון שבחן את השפעת התרופה האנטי־פסיכוטית‬ ‫קלוֹז ָ יל )‪ (Clozaril‬על חולים כרוניים שאוּפסנוּ במחלקות האחוריות של "בתי המשוגעים"‬ ‫הישנים‪ 20.‬חלק מן התגובות היו בגדר נס‪ :‬אנשים שבילו את רוב חייהם כלואים בעולמם הפנימי‪,‬‬ ‫במציאות נפרדת ומפחידה‪ ,‬היו מסוגלים לשוב כעת למשפחות ולקהילה; חולים שהיו שקועים בחשיכה‬ ‫ובייאוש החלו להגיב ליופי שבמפגש האנושי‪ ,‬להנאות העבודה והמשחק‪ .‬תוצאות מדהימות אלה הפיחו‬ ‫בנו אופטימיות ואמונה כי סוף־סוף נוכל לנצח את הסבל האנושי‪.‬‬ ‫תרופות אנטי־פסיכוטיות היו הגורם העיקרי להפחתת מספר האנשים ששכנו בבתי חולים לחולי‬ ‫נפש בארצות־הברית‪ .‬ב‪ 1955-‬היו יותר מ‪ 500,000-‬מאושפזים‪ ,‬וב‪ — 1996-‬פחות מ‪100,000.21-‬‬ ‫לאנשים בני זמננו‪ ,‬שאינם מכירים את העולם שלפני הופעת תרופות אלה‪ ,‬קשה מאוד לדמיין את‬ ‫השינוי‪ .‬כסטודנט בשנה הראשונה ללימודי רפואה ביקרתי בבית החולים נ ְ א י סטֵייט במדינת‬ ‫אילינוי‪ ,‬שם ראיתי משגיח מחלקה חסון מתיז מים בצינור על עשרות חולים מבולבלים‪ ,‬מטונפים‬ ‫ועירומים בחדר חסר ריהוט שבפינותיו תעלות ניקוז למים הניגרים‪ .‬כיום זיכרון זה מצטייר בעיניי‬ ‫כסיוט מבעית‪ ,‬ולא כדבר שחזיתי בו במו עיניי‪ .‬תפקידי הראשון לאחר שסיימתי את התמחותי ב‪1974-‬‬ ‫היה כמנהל לפני־האחרון של מוסד שהיה פעם נכבד ביותר‪ ,‬בית החולים בוסטון־סטֵייט‪ ,‬שאכלס בעבר‬ ‫אלפי מטופלים והשתרע לאורך מאות דונמים ובהם תריסרי בניינים‪ ,‬חממות‪ ,‬גנים וסדנאות — רובם‬ ‫היו הרוסים כבר אז‪ .‬בתקופתי שם פוזרו החולים בהדרגה ב"קהילה"‪ ,‬מונח כללי שהתייחס למקלטים‬ ‫ולבתים הסיעודיים שאליהם הגיעו רובם לבסוף )באופן אירוני‪ ,‬הפירוש המקורי של המילה‬ ‫"‪ ,"asylum‬שהיום מתארת את אותם מוסדות ישנים ומדכאים לחולי רוח‪ ,‬הוא "מחסה"‪ ,‬או‬ ‫"מפלט"‪ ,‬ורק בהדרגה זכה למשמעות הלוואי המאיימת המוכרת לנו‪ .‬מסגרות אלה אכן הציעו קהילה‬ ‫מוּגנת‪ ,‬שבה כולם הכירו את שמות המטופלים ואת התנהגויותיהם הייחודיות(‪ .‬ב‪ ,1979-‬זמן קצר‬ ‫לאחר שעברתי לעבוד עבור מִנהלת החיילים המשוחררים‪ ,‬ננעלו שערי בית החולים הממשלתי של‬ ‫בוסטון לצמיתות והוא הפך לעיר רפאים‪.‬‬ ‫בתקופתי בבוסטון־סטֵייט המשכתי לעבוד במעבדה הפסיכופרמקולוגית ב‪ ,MMHC-‬שכעת‬ ‫התמקדה בכיוון מחקרי חדש‪ .‬בשנות השישים של המאה העשרים החלו מדענים במוסדות הבריאות‬ ‫הלאומיים לפתח טכניקות לבידוד ולמדידה של הורמונים ונוירוטרנסמיטרים בדם ובמוח‪.‬‬ ‫נוירוטרנסמיטרים הם שליחים כימיים שנושאים מידע מנוירון לנוירון‪ ,‬ומאפשרים לנו יחסי גומלין‬ ‫יעילים עם העולם‪.‬‬ ‫כעת‪ ,‬כשמדענים מצאו עדות לקשר בין רמות בלתי־תקינות של נוראפּינפרין‬ ‫)‪ (norepinephrine‬לדיכאון לבין דופּמין )‪ (dopamine‬לסכיזופרניה‪ ,‬עלתה תקווה‬ ‫שניתן יהיה לפתח תרופות שממוקדות בהפרעות מוחיות ספציפיות‪ .‬תקווה זו מעולם לא הוגשמה‬ ‫במלואה‪ ,‬אך מאמצינו למדוד כיצד תרופות משפיעות על תסמינים נפשיים הובילו לשינוי עמוק נוסף‬ ‫במקצוע‪ .‬הצורך של מדענים בתקשורת מדויקת ושיטתית הוביל לפיתוח מה שנקרא קריטריונים‬ ‫אבחנתיים למחקר )‪ ,(Research Diagnostic Criteria‬פיתוח שגם אני תרמתי לו כעוזר‬

‫מחקר זוטר‪ .‬קריטריונים אלה‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬הפכו לבסיס של המערכת השיטתית הראשונה לאבחון‬ ‫בעיות פסיכיאטריות‪ ,‬המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות )‪DSM — Diagnostic‬‬ ‫‪ (and Statistical Manual of Mental Disorders‬שפרסמה האגודה‬ ‫הפסיכיאטרית האמריקנית‪ ,‬אשר מכונה לעתים קרובות "התנ"ך של הפסיכיאטריה"‪ .‬ההקדמה‬ ‫למהדורת ‪ 1980‬של ‪ ,DSM-III‬מהדורה שהייתה לאבן דרך‪ ,‬הייתה צנועה והכירה בכך ששיטת‬ ‫אבחון זו אינה מדויקת — כה בלתי־מדויקת עד שאסור להשתמש בה למטרות פו נזיות או ביטוחיות‪22.‬‬ ‫כפי שנראה בהמשך‪ ,‬צניעות זו‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬הייתה קצרת ימים‪.‬‬

‫הלם בלתי־נמנע‬ ‫שאלות רבות מאוד בנושא הדחק הטראומטי המשיכו להעסיק אותי‪ .‬סברתי כי תחום מדעי המוח‬ ‫החדש והמתפתח עשוי לספק חלק מן התשובות‪ ,‬והתחלתי להשתתף בכינוסים של הקולג' האמריקני‬ ‫‪ACNP‬‬ ‫—‬ ‫‪American‬‬ ‫‪College‬‬ ‫)‪of‬‬ ‫לנוירו־פסיכופרמקולוגיה‬ ‫‪ .(Neuropsychopharmacology‬בכינוס ‪ ACNP‬ב‪ 1984-‬הוצעו הרצאות מרתקות‬ ‫רבות על פיתוח תרופות‪ ,‬וממש שעות ספורות לפני טיסתי חזרה לבוסטון שמעתי הרצאה מפי סטיב‬ ‫מאייר )‪ (Steve Maier‬מאוניברסיטת קולורדו‪ ,‬שעבד בשיתוף פעולה עם מרטין סליגמן‬ ‫)‪ (Martin Seligman‬מאוניברסיטת פנסילבניה‪ .‬נושא מחקרו היה חוסר אונים נלמד בבעלי‬ ‫חיים‪ .‬מאייר וסליגמן נתנו מכות הלם חשמלי חוזרות ונשנות לכלבים שהיו נעולים בכלובים‪ .‬הם כינו‬ ‫מצב זה "הלם בלתי־נמנע" )"‪ inescapable shock").23‬בהיותי אוהב כלבים‪ ,‬היה ברור לי‬ ‫שלעולם לא אוכל לבצע מחקר כזה בעצמי‪ ,‬אך הסתקרנתי לדעת כיצד אכזריות כזו תשפיע על בעלי‬ ‫החיים‪.‬‬ ‫אחרי סבבים אחדים של מתן מכות חשמל‪ ,‬החוקרים פתחו את דלתות הכלובים ונתנו לכלבים מכת‬ ‫חשמל נוספת‪ .‬כלבים מקבוצת ביקורת‪ ,‬שמעולם לא קיבלו מכות חשמל לפני כן‪ ,‬ברחו מיד‪ ,‬אך‬ ‫הכלבים שקודם לכן נחשפו להלם בלתי־נמנע‪ ,‬לא עשו כל ניסיון להימלט‪ ,‬גם כאשר הדלת הייתה‬ ‫פתוחה לרווחה — הם פשוט רבצו שם‪ ,‬ייבבו ועשו את צורכיהם‪ .‬עצם ההזדמנות להימלט לא בהכרח‬ ‫גורם לְחַיות שעברו טראומה — או לבני אדם — לצאת לחופשי‪ .‬כמו הכלבים של מאייר וסליגמן‪ ,‬גם‬ ‫רבים מבני האדם שסובלים מטראומה פשוט מוותרים‪ .‬במקום לקחת סיכון ולהתנסות באפשרויות‬ ‫חדשות‪ ,‬הם נשארים תקועים בפחד המוּכּר‪.‬‬ ‫התיאור של מאייר ריתק אותי‪ .‬מה שנעשה לכלבים אומללים אלה היה בדיוק מה שקרה למטופליי‬ ‫האנושיים מוכֵּי הטראומה‪ .‬גם הם נחשפו למישהו )או משהו( שגרם להם לפגיעה נוראה — פגיעה‬ ‫שאין דרך להימלט ממנה‪ .‬סרקתי במוחי במהירות את המטופלים שעבדתי איתם‪ .‬כמעט כולם‪ ,‬באופן‬ ‫כלשהו‪ ,‬נלכדו או שותקו‪ ,‬ללא כל יכולת לפעול כדי לבלום את הבלתי־נמנע‪ .‬תגובת ה"הילחם או‬ ‫בְּרח" )‪ (fight/flight response‬שלהם סוכלה‪ ,‬והתוצאה‪ :‬חוסר שקט קיצוני‪ ,‬או התמוטטות‪.‬‬ ‫מאייר וסליגמן מצאו גם שכלבים שעברו טראומה הפרישו רמות גבוהות בהרבה מן המקובל של‬

‫הורמוני חק‪ .‬ממצא זה תמך במה שהתחלנו ללמוד על התשתית הביולוגית של חק טראומטי‪ .‬קבוצה‬ ‫של חוקרים צעירים‪ ,‬ובהם סטיב סאות'וויק )‪ (Steve Southwick‬וג'ון קריסטל )‪John‬‬ ‫‪ (Krystal‬מאוניברסיטת ייל‪ ,‬אריה ָשׁלֵו )‪ (Aryeh Shalev‬מבית הספר לרפואה בהדסה‬ ‫ירושלים‪ ,‬פרנק פּוּטמן )‪ (Frank Putman‬מן המכון הלאומי לבריאות הנפש )‪ (NIMH‬ורוג'ר‬ ‫פּיטמן )‪ ,(Roger Pitman‬מאוחר יותר בהרווארד‪ ,‬מצאו כולם שהסובלים מטראומה ממשיכים‬ ‫להפריש כמויות גדולות של הורמוני דחק גם הרבה אחרי שהסכנה הממשית חלפה‪ .‬רייצ'ל יהודה‬ ‫)‪ ,(Rachel Yehuda‬בבית החולים מאונט סיני בניו יורק‪ ,‬הציגה בפנינו את מִמצאיה‬ ‫הפרדוקסליים לכאורה‪ ,‬שעל פיהם רמות הורמון ה חק קורטיזול נמוכות אצל הסובלים מ‪.PTSD-‬‬ ‫התחלנו להבין את תגליותיה רק כאשר מחקרה הבהיר שקורטיזול בעצם מסיים את תגובת הדחק‬ ‫באמצעות שליחת איתות הרגעה‪ ,‬ושבמצבי ‪ PTSD‬הורמוני ה חק של הגוף למעשה אינם חוזרים‬ ‫לרמת הבסיס‪ ,‬גם אחרי שהאיום הוסר‪.‬‬ ‫באופן אידאלי‪ ,‬מערכת הורמוני ה חק שלנו אמורה לספק תגובה מהירה כברק לאיוּם‪ ,‬ולהחזירנו‬ ‫במהירות לאיזון‪ .‬אך אצל הסובלים מ‪ ,PTSD-‬מערכת הורמוני הדחק נכשלת בפעולה מאזנת זו‪.‬‬ ‫איתו ֵתי ה"הילחם‪ ,‬בְּרח או פא" )‪ (fight, flight or freeze‬ממשיכים גם לאחר שהסכנה‬ ‫חלפה‪ ,‬וכמו אצל הכלבים‪ ,‬הם אינם חוזרים לרמה נורמלית‪ .‬ההפְרשה הנמשכת של הורמוני חק‬ ‫מתבטאת בחוסר שקט ובפאניקה‪ ,‬ולטווח הארוך‪ ,‬זורעת הרס בריאותי‪.‬‬ ‫את טיסתי באותו יום הפסדתי‪ ,‬משום שהייתי חייב לדבר עם סטיב מאייר‪ .‬הסדנה שהעביר הציעה‬ ‫לא רק רמזים ביחס לבעיות שבבסיס מצבם של מטופליי‪ ,‬אלא גם רמזים אפשריים לפתרונן‪ .‬לדוגמה‪,‬‬ ‫הוא וסליגמן מצאו כי הדרך היחידה ללמד את הכלבים מוכֵּי הטראומה להימלט מן ההלם החשמלי‬ ‫כאשר הדלתות היו פתוחות‪ ,‬הייתה לגרור אותם החוצה מכלוביהם — כך שיוכלו לחוות באופן פיזי את‬ ‫אפשרות הבריחה‪ .‬תהיתי‪ :‬האם אוכל לעזור למטופליי באופן דומה להתנגד לנטייתם הבסיסית‪ ,‬שעל‬ ‫פיה אין ביכולתם לעשות דבר כדי להתגונן? האם גם הם זקוקים לחוויה גופנית‪ ,‬שתחזיר להם תחושה‬ ‫פנימית של שליטה? האם ניתן ללמדם לנוע‪ ,‬באופן פיזי‪ ,‬כדי להימלט ממצב של איום פוטנציאלי‪,‬‬ ‫שדומה לטראומה שלכדה ושיתקה אותם? כפי שאראה בחלק החמישי של הספר‪ ,‬העוסק בטיפול‪ ,‬זו‬ ‫אכן הייתה אחת המסקנות שאליה הגעתי לבסוף‪.‬‬ ‫מחקרים נוספים בבעלי חיים‪ ,‬ובהם עכברים‪ ,‬חולדות‪ ,‬קופים ופילים‪ ,‬סיפקו נתונים מעניינים‬ ‫נוספים‪ 24.‬לדוגמה‪ ,‬כאשר חוקרים השמיעו צליל חזק ופולשני‪ ,‬עכברים שגדלו ב ן חמים ועם שפע‬ ‫מזון ברחו מיד לביתם‪ .‬אך גם עכברים מקבוצה אחרת‪ ,‬שגדלו ב ן רועש עם אספקת מזון זעומה‪,‬‬ ‫ברחו הביתה‪ ,‬אפילו אחרי שבילו זמן בסביבה נעימה יותר‪25.‬‬ ‫חיות מבוהלות נמלטות הביתה‪ ,‬בין שהבית בטוח או מפחיד‪ .‬חשבתי על מטופליי שגדלו במשפחות‬ ‫מתעללות‪ ,‬שנפגעו בחייהם שוב ושוב‪ .‬האם אנשים נפג ֵעי טראומה נידונו לחפש מפלט במוּכּר? אם כך‪,‬‬ ‫מדוע? והאם אפשר לעזור להם להיקשר למקומות ולפעילויות בטוחים ונעימים?‪26‬‬

‫מכוּרים לטראומה‪ :‬הכאב שבעונג והעונג שבכאב‬ ‫אחד הדברים שהדהימו את עמיתי מארק גרינברג )‪ (Mark Greenberg‬ואותי‪ ,‬כאשר הנ ֵחינו‬ ‫קבוצות טיפוליות לוותיקי קרבות וייטנאם‪ ,‬היה האופן שבו‪ ,‬למרות רגשות האימה והאֵבל‪ ,‬נראה כי‬ ‫רבים מהם התעוררו לחיים כאשר דיברו על התרסקות המסוק שלהם ועל חבריהם הגוססים )כתב‬ ‫הניו־יורק טיימס לשעבר‪ ,‬כריס הדג'ס ]‪ ,[Chris Hedges‬שכיסה אירועי קונפליקט אכזריים‬ ‫רבים‪ ,‬העניק לספרו את השם מלחמה היא הכוח שנותן לנו משמעות(‪ 27.‬נראה כי אנשים רבים‬ ‫שסובלים מטראומה מחפשים אחר חוויות שרבים מאיתנו יירתעו מהן‪ 28.‬המטופלים מתלוננים לעתים‬ ‫קרובות על תחושות ריקנות ושעמום דווקא כאשר אינם כועסים‪ ,‬מאוימים או מעורבים בפעילות‬ ‫מסוכנת כלשהי‪.‬‬ ‫המטופלת שלי ג'וליה נאנסה באכזריות באיומי רובה בחדר מלון בגיל שש־עשרה‪ .‬זמן קצר לאחר‬ ‫מכן הסתבכה עם סרסור אלים שהוציא אותה לזנות ונהג להכותה בקביעות‪ .‬שוב ושוב נכלאה על‬ ‫עיסוקה בזנות‪ ,‬אך תמיד שבה אל הסרסור שלה‪ .‬לבסוף התערבו סבֶי ָה ושילמו עבור טיפול במכון‬ ‫לגמילה אינטנסיבית‪ .‬לאחר שסיימה בהצלחה את תקופת האשפוז‪ ,‬החלה לעבוד כפקידת קבלה וללמוד‬ ‫קורסים בקולג' מקומי‪ .‬מערכת יחסים קצרה עם חבר לספסל הלימודים הידרדרה במהירות — הוא‬ ‫שיעמם אותה עד מוות‪ ,‬כך אמרה‪ ,‬ותחתוני הבוקסר שלו דחו אותה‪ .‬היא "התחילה" עם מכור לסמים‬ ‫ברכבת התחתית‪ ,‬שבהתחלה הכה אותה ואז החל לעקוב אחריה ולהטריד אותה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬לאחר‬ ‫ששוב הוכתה בצורה חמורה‪ ,‬התעורר בה הרצון לשוב לטיפול‪.‬‬ ‫פרויד טבע מונח לשחזורים טראומטיים אלה‪" :‬כפיית ה ֲחזרה"‪ .‬הוא‪ ,‬כמו רבים מחסידיו‪ ,‬האמין‬ ‫ששחזורים הם ניסיון לא־מודע להשיג שליטה במצב מכאיב‪ ,‬ושבסופו של דבר הם עשויים להוביל‬ ‫לשליטה ולפתרון‪ .‬אין הוכחות לתיאוריה זו — חזרה מובילה רק לעוד כאב ושנאה עצמית‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫אפילו החייאת הטראומה במסגרת טיפול נפשי עלולה לחזק עיסוק־יתר וקיבעון‪.‬‬ ‫מארק גרינברג ואני החלטנו ללמוד יותר על גורמי משיכה — הדברים ששואבים אותנו אליהם‪,‬‬ ‫מניעים אותנו וגורמים לנו להרגיש חיים‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬גורמי משיכה גורמים לנו להרגיש טוב יותר‪ .‬אם‬ ‫כך‪ ,‬מדוע אנשים רבים כל כך נמשכים למצבים מסוכנים או מכאיבים? בסופו של דבר מצאנו מחקר‬ ‫שהסביר כיצד פעילויות שגורמות פחד או כאב עשויות להפוך בהמשך לחוויות מרגשות ביותר‪29.‬‬ ‫בשנות השבעים של המאה העשרים‪ ,‬ריצ'רד סולומון )‪ (Richard Solomon‬מאוניברסיטת‬ ‫פנסילבניה הראה כי הגוף לומד להסתגל לכל מיני גירויים‪ .‬אנו עשויים להיתפס לסמים משום שהם‬ ‫גורמים לנו להרגיש טוב באופן מיידי‪ ,‬אך גם פעילויות כגון רחצה בסאונה‪ ,‬ריצת מרתון או צניחה‬ ‫חופשית‪ ,‬שבתחילה גורמות לנו אי־נוחות ואפילו פחד‪ ,‬יכולות להפוך בסופו של דבר למהנות ביותר‪.‬‬ ‫הסתגלות הדרגתית זו מסמנת לנו שבגוף נוצר איזון כימי חדש‪ ,‬כך ֶשׁ צֵי מרתון‪ ,‬למשל‪ ,‬חווים רווחה‬ ‫נפשית והתרוממות רוח מכך שדחפו את גופם עד הקצה‪.‬‬ ‫סולומון שיער כי לאנדורפינים — הכימיקלים הדומים למורפינים שמוחנו מפריש בתגובה לדחק —‬

‫יש תפקיד בהתמכרויות הפרדוקסליות שתיאר‪ .‬חזרתי לחשוב על התיאוריה שלו כאשר חיפושיי‬ ‫בספרייה הובילו למאמר שכותרתו "כּאֵב אצל גברים שנפצעו בקרב"‪ ,‬שפורסם ב‪ .1946-‬לאחר‬ ‫שהבחין ש‪ 75-‬אחוז מן החיילים שנפצעו קשה בחזית האיטלקית לא הזדקקו למורפין‪ ,‬שיער רופא‬ ‫מנתח בשם הנרי ק‪ .‬ביצ'ר )‪ (Henry K. Beecher‬כי "רגשות חזקים עשויים לחסום כאב‪30".‬‬ ‫האם אבחנותיו של ביצ'ר רלוונטיות לאנשים שסובלים מ‪ ?PTSD-‬מארק גרינברג‪ ,‬רוג'ר פיטמן‪,‬‬ ‫סקוט אור )‪ (Scott Orr‬ואנוכי החלטנו לשאול שמונה ותיקי קרבות וייטנאם אם יסכימו לעבור‬ ‫מבחן כאֵב סטנדרטי בשעה שהם צופים בסצנות מסרטי קולנוע‪ .‬הקטע הראשון שהצגנו היה מסרט‬ ‫המלחמה המוחשי להפליא של אוליבר סטון‪ְ ,‬פּלַאטוּן )‪ ,(1986‬ובשעה שהוקרן מדדנו כמה זמן מסוגלים‬ ‫הנבדקים להחזיק את ידם הימנית בדלי מֵי־קרח‪ .‬חזרנו על התהליך עם הקרנת קטע מסרט קולנוע ישָן‬ ‫ורגוע‪ .‬שִׁבעה מתוך שמונת ותיקי וייטנאם שנבדקו השאירו את היד במים הקרים־עד־כאב ‪ 30‬אחוז‬ ‫יותר זמן כאשר הוקרן פְּלאטוּן‪ .‬חישבנו אז שרמת שיכוך הכאב שהפיק גופם בעת הצפייה‬ ‫בחמש־עשרה דקות של סרט מלחמה הייתה שווה לזו שהפיקה זריקה של שמונה מיליגרם מורפין‪,‬‬ ‫שזה בערך המינון שמקבל אדם בחדר מיון שסובל מכאב מצמית בחזה‪.‬‬ ‫הגענו למסקנה שהתצפית של ביצ'ר ביחס ל"רגשות חזקים שחוסמים כאב" נבעה משחרור חומרים‬ ‫דמויי מורפין שנוצרו במוח‪ .‬הדבר מצביע על כך שעבור אנשים רבים שסובלים מטראומה‪ ,‬חשיפה‬ ‫מחודשת ל חק עשויה לספק הקלה מדומה מחרדה‪ 31.‬זה היה ניסוי מעניין‪ ,‬אבל עדיין לא הסביר‬ ‫בצורה מלאה מדוע ג'וליה שבה אל הסרסור האלים שלה‪.‬‬

‫להרגיע את המוח‬ ‫כינוס ‪ ACNP‬של ‪ 1985‬היה מעורר מחשבה אפילו יותר מזה של השנה הקודמת‪ .‬ג'פרי גריי‬ ‫)‪ ,(Jeffrey Grey‬פרופסור מקינְגְס קולג'‪ ,‬נתן הרצאה על ה ַאמִיג ְ לָה‪ ,‬אשכול תאי מוח שקובע אם‬ ‫צליל‪ ,‬דימוי חזותי או תחושה גופנית נתפסים כאיוּם‪ .‬הנתונים של גריי הראו כי רגישותה של‬ ‫האמיגדלה תלויה‪ ,‬לפחות בחלקה‪ ,‬ברמת הנוירוטרנסמיטר סרוטונין בחלק זה של המוח‪ .‬בעלי חיים‬ ‫שֶרמת הסרוטונין שלהם נמוכה הפגינו תגובתיות־יתר לגירוי מלחיץ )כגון צלילים חזקים(‪ ,‬בעוד‬ ‫שרמות סרוטונין גבוהות הרגיעו את מערכת הפחד שלהם‪ ,‬וגרמו להפחתת הנטייה להתנהגות תוקפנית‬ ‫או לקיפאון בתגובה לאיום פוטנציאלי‪32.‬‬ ‫חשבתי שמדובר בממצא חשוב‪ :‬מטופליי נטו להתפרץ בתגובה לפרובוקציה הקטנה ביותר‪ ,‬וממש‬ ‫התרסקו מן הדחייה הזעירה ביותר‪ .‬הוקסמתי מן התפקיד האפשרי של סרוטונין ב‪ .PTSD-‬חוקרים‬ ‫אחרים הראו שלקופים זכרים דומיננטיים היה הרבה יותר סרוטונין במוח מאשר לפרטים נמוכים יותר‬ ‫ב ִמ רג החברתי‪ ,‬אך רמות הסרוטונין שלהם ירדו כאשר נמנע מהם לשמור על קשר עין עם קופים‬ ‫שבעבר הם שלטו בהם‪ .‬בניגוד לכך‪ ,‬קופים שהיו נמוכים ב ִמ רג החברתי וקיבלו תוספי סרוטונין‪,‬‬ ‫הגיחו ותבעו מנהיגות בלהקה‪ 33.‬קיימת אינטראקציה בין הסביבה החברתית לכימיה של המוח‪.‬‬ ‫בעקבות מניפולציה מחקרית‪ ,‬שהורידה קוף לשלב נמוך יותר בהיררכיית הדומיננטיוּת‪ ,‬צנחה גם רמת‬

‫הסרוטונין שלו‪ ,‬בעוד שהגבָּרת הסרוטונין באופן כימי העלתה את דרגתם של אלה שלפני כן היו‬ ‫כנועים‪.‬‬ ‫ההשלכות עבור אנשים הסובלים מטראומה היו ברורות‪ .‬כמו החיות בעלות הסרוטונין הנמוך אצל‬ ‫גריי‪ ,‬הם היו היפראקטיביים‪ ,‬ולעתים קרובות יכולת התפקוד החברתי שלהם נפגעה‪ .‬אם נוּכל למצוא‬ ‫דרך להעלות את רמת הסרוטונין במוח‪ ,‬ייתכן שניתן יהיה לטפל בשתי הבעיות בעת ובעונה אחת‪.‬‬ ‫באותו כינוס ב‪ 1985-‬שמעתי שחברות התרופות מפתחות שני מוצרים חדשים שאמורים לעשות בדיוק‬ ‫את זה‪ ,‬אך היות שאף אחד מהם לא היה זמין עדיין‪ ,‬ערכתי במשך זמן קצר ניסויים עם תוסף תזונה‬ ‫שהיה מצוי בחנויות מזון הבריאות‪ ,L-tryptophan ,‬חומר כימי שממנו מופק הסרוטונין בגוף‬ ‫)התוצאות היו מאכזבות(‪ .‬אחת התרופות שנבדקו מעולם לא הגיעה לשוק‪ .‬השנייה הייתה פלוקסטין‬ ‫)‪ ,(fluoxetine‬שתחת שם המותג פְּרוזק )‪ (Prozac‬הפכה לאחת התרופות הפסיכואקטיביות‬ ‫המצליחות ביותר שנוצרו אי־פעם‪.‬‬ ‫ביום שני‪ 8 ,‬בפברואר ‪ ,1988‬הוציאה חברת התרופות אלי לילי )‪ (Eli Lilly‬את הפרוזק לאוויר‬ ‫העולם‪ .‬המטופלת הראשונה שפגשתי באותו יום הייתה אישה צעירה עם היסטוריה איומה של‬ ‫התעללות‪ ,‬שכעת נאבקה בבולימיה — למעשה‪ ,‬היא בילתה את רוב חייה באכילת־בולמוס ובהקאות‪.‬‬ ‫נתתי לה מרשם לתרופה חדשה זו‪ ,‬וכאשר חזרה אליי ביום חמישי של אותו שבוע‪ ,‬אמרה‪" :‬הימים‬ ‫האחרונים שלי היו שונים מאוד‪ :‬אכלתי כשהייתי רעבה‪ ,‬וביתר הזמן עבדתי על מטלות הלימודים‬ ‫שלי‪ ".‬זו הייתה אחת ההצהרות הדרמטיות ביותר ששמעתי אי־פעם במשרדי‪.‬‬ ‫ביום שישי פגשתי מטופלת נוספת שרשמתי לה פרוזק ביום שני שלפניו‪ .‬היא הייתה אישה שסבלה‬ ‫מדיכאון כרוני‪ ,‬אם לשני ילדים בגיל בית הספר‪ ,‬שהייתה שקועה בכישלונותיה כאם וּכְ ְעי ָה‪ ,‬ומוּצפת‬ ‫בדרישות מצד הוריה‪ ,‬שהתייחסו אליה רע מאוד בילדותה‪ .‬אחרי ארבעה ימים שבהם נטלה פרוזק‪,‬‬ ‫היא שאלה אותי אם תוכל לבטל את פגישתנו ביום שני הבא‪ ,‬שהיה יום "חג הנשִׂיאים"‪" .‬בעצם‪",‬‬ ‫הסבירה לי‪" ,‬מעולם לא לקחתי את ילדיי לעשות סקי — בעלי תמיד עושה זאת — ויש להם חופש‬ ‫באותו יום‪ .‬יהיה נחמד מאוד אם יהיו להם זיכרונות טובים מבילוי משותף שלנו‪".‬‬ ‫מדובר במטופלת שעד כה בקושי הצליחה "לעבור את היום"‪ .‬אחרי הפגישה איתה התקשרתי לאדם‬ ‫שהכרתי בחברת אלי לילי ואמרתי‪" :‬יש לכם תרופה שמאפשרת לאנשים לחיות בהווה‪ ,‬במקום להיות‬ ‫כלואים בעבר‪ ".‬בהמשך נתנה לי חברת לילי מענק קטן כדי לחקור את השפעת הפרוזק על ‪PTSD‬‬ ‫אצל שישים וארבעה אנשים — עשרים ושתיים נשים וארבעים ושניים גברים — המחקר הראשון‬ ‫שנעשה על השפעת משפחת תרופות חדשה זו על ‪ .PTSD‬אנשי צוות הטראומה במרפאתנו רשמו‬ ‫לניסוי שלושים ושניים מטופלים שלא היו חיילים משוחררים‪ ,‬ושותפיי למחקר‪ ,‬עמיתים לשעבר‬ ‫ממרפאת החיילים המשוחררים‪ ,‬ה‪ ,VA-‬רשמו שלושים ושניים לוחמים לשעבר‪ .‬במשך שמונה‬ ‫שבועות קיבלו מחצית הנבדקים בקבוצה פרוזק‪ ,‬ונבדקי המחצית השנייה קיבלו פלסֶבו‪ .‬הניסוי היה‬ ‫עיוור‪ :‬גם אנחנו וגם המטופלים לא ידענו איזה חומר הם נוטלים‪ ,‬כדי שאמונותינו וציפיותינו לא י ַטו‬ ‫את הערכותינו‪.‬‬

‫כל מי שהשתתף במחקר — גם אלה שקיבלו פלסבו — השתפר‪ ,‬לפחות במידת־מה‪ .‬ברוב המחקרים‬ ‫על טיפול ב‪ PTSD-‬נמצא אפקט פלסבו משמעותי‪ .‬לאנשים שמתגייסים להשתתף במחקר — שעבורו‬ ‫הם אינם מקבלים תשלום‪ ,‬נדקרים שוב ושוב במחטים‪ ,‬והסיכוי שלהם לקבל תרופה פעילה הוא רק‬ ‫חמישים אחוז — יש מוטיבציה פנימית לפתור את בעיותיהם‪ .‬ייתכן שגמולם הוא תשומת הלב שהם‬ ‫מקבלים‪ ,‬ההזדמנות לענות לשאלות על רגשותיהם ועל מחשבותיהם‪ .‬באותו אופן‪ ,‬ייתכן שנשיקותיה‬ ‫של אם שמרגיעה שריטה אצל ילדהּ‪ ,‬הן בעצם "רק" פלסבו‪.‬‬ ‫הפרוזק פעל באופן מובהק טוב יותר מן הפלסבו אצל המטופלים ממרפאת הטראומה‪ .‬הם ישנו טוב‬ ‫יותר; שליטתם ברגשותיהם הייתה טובה יותר והם היו שקועים פחות בעבר מאשר הנבדקים שקיבלו‬ ‫גלולות סוכר‪ 34.‬עם זאת‪ ,‬באופן מפתיע‪ ,‬לפרוזק לא הייתה כל השפעה על הלוחמים המשוחררים‬ ‫ממרפאת ה‪ — VA-‬לא חל כל שינוי בתסמיני ה‪ PTSD-‬שלהם‪ .‬תוצאות אלה נותרו בעינן ברוב‬ ‫המחקרים הפרמקולוגיים שבוצעו בהמשך על ותיקי קרבות‪ :‬גם אם מעטים הראו שיפור קל‪ ,‬רובם לא‬ ‫חוו הטבה כלשהי‪ .‬מעודי לא הצלחתי להסביר זאת‪ ,‬ואני מסרב לקבל את ההסבר הנפוץ ביותר‪:‬‬ ‫שקבלת פנסיה או קצבת נכות מונעת מאנשים להשתפר‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬האמיגדלה אינה יודעת דבר‬ ‫על פנסיות — היא רק מזהה אִיומים‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬תרופות כמו פרוזק ואחרות הקשורות אליה‪ ,‬כגון זולופְט )‪ֶ ,(Zoloft‬סלֶקסה‬ ‫)‪ ,(Celexa‬סימבַּלטה )‪ (Cymbalta‬ופַּקסיל )‪ ,(Paxil‬תרמו בצורה משמעותית לטיפול‬ ‫בהפרעות הקשורות לטראומה‪ .‬במחקר הפרוזק שלנו השתמשנו במבחן רורשאך כדי לבדוק כיצד‬ ‫אנשים שסובלים מטראומה תופסים את סביבתם‪ .‬נתונים אלה סיפקו לנו רמז משמעותי על האופן שבו‬ ‫פועלות תרופות ממשפחה זו )המוכרות רשמית כתרופות "מעכבות קליטה חוזרת בררניות של‬ ‫סרוטונין" — ‪ ,Selective Serotonin Reuptake Inhibitors‬ובקיצור ‪.(SSRI‬‬ ‫לפני שקיבלו פרוזק‪ ,‬רגשותיהם של המטופלים היו אלה ששלטו בתגובותיהם‪ .‬לדוגמה‪ ,‬מטופלת‬ ‫ממוצא הולנדי )היא לא השתתפה במחקר הפרוזק( הגיעה אליי לטיפול בשל אונס שעברה בילדותה‪,‬‬ ‫וברגע ששמעה את מִבטאי ההולנדי הייתה משוכנעת שאאנוס אותה‪ .‬הפרוזק גרם לשינוי קיצוני‪ :‬הוא‬ ‫העניק למטופלים הסובלים מ‪ PTSD-‬פרספקטיבה‪ 35‬ועזר להם להשיג שליטה משמעותית בדחפים‪.‬‬ ‫ייתכן שג'פרי גריי צדק‪ :‬כאשר רמות הסרוטונין שלהם עלו‪ ,‬רבים ממטופליי הפכו לתגובתיים פחות‪.‬‬

‫ניצחון הפרמקולוגיה‬ ‫בתוך זמן קצר גרמה הפרמקולוגיה למהפכה בפסיכיאטריה‪ .‬התרופות העניקו לרופאים תחושה של‬ ‫יעילות רבה יותר ואפשרו להם כלי‪ְ ,‬מ ֵעבר לטיפול בשיחות‪ .‬התרופות ייצרו גם הכנסות ורווחים‪.‬‬ ‫מ ֲענקים מחברות התרופות סיפקו לנו מעבדות גדושות בתלמידי מחקר נמרצים ומכשור מתקדם‪.‬‬ ‫המחלקות הפסיכיאטריות‪ ,‬שמאז ומתמיד מוקמו במרתפי בתי החולים‪ ,‬החלו להתרומם — הן מבחינת‬ ‫מיקום והן מבחינת יוקרה‪.‬‬ ‫אחד הסמלים לשינוי זה היה מה שהתרחש ב‪ ,MMHC-‬כאשר בתחילת שנות התשעים של המאה‬

‫העשרים רוּצפה מחדש בריכת השׂחייה של בית החולים‪ ,‬כדי ליצור מרחב למעבדה‪ ,‬ואולם הכדורסל‬ ‫המקוּ ה פוצל לתאים עבור מרפאת התרופות החדשה‪ .‬במשך עשורים רבים חָלקו רופאים ומטופלים‬ ‫באופן שוויוני את העונג של התזת מים בבריכה ומסירת כדורים במגרש‪ .‬אני עצמי ביליתי שעות‬ ‫באולם הספורט עם מטופלים‪ ,‬בתקופה שבה שימשתי משגיח במחלקה‪ .‬זה היה המקום היחיד שבו‬ ‫יכולנו להשיב לעצמנו תחושת רווחה גופנית‪ ,‬אי בלב ים האומללות שמולו ניצבנו מדי יום ביומו‪ .‬כעת‬ ‫הפך האולם למקום שבו " ְמתַקנים" את המטופלים‪.‬‬ ‫נראה כי המהפכה התרופתית‪ ,‬שהחלה כהבטחה גדולה בקול תרועה‪ ,‬גרמה בסופו של דבר לא פחות‬ ‫נזק מאשר תועלת‪ .‬התיאוריה‪ ,‬שעל פיה חוֹלי נפשי נובע בעיקר מחוסר איזון כימי במוח‪ ,‬שאותו ניתן‬ ‫לתקן באמצעות תרופות מסוימות‪ ,‬התפשטה ונעשתה מקובלת בקרב קהלים רחבים‪ ,‬בתקשורת‪,‬‬ ‫בציבור הרחב ואצל אנשי מקצוע הרפואה‪ 36.‬במקומות רבים הוחלפה הפסיכותרפיה בתרופות‪ ,‬שגרמו‬ ‫למטופלים לדכא את בעיותיהם‪ ,‬ללא התייחסות לקשיים שבתשתיתן‪ .‬תרופות אנטי־דיכאוניות יכולות‬ ‫לחולל שינוי עצום בתפקוד היום־יומי‪ ,‬ואם יש לבחור בין נטילת כדור שינה לבין צריכת אלכוהול עד‬ ‫אובדן חושים בכל לילה כדי לזכות בכמה שעות שינה‪ ,‬אין ספק מה עדיף‪ .‬עבור אנשים שאין להם‬ ‫כוחות להתמודד לבדם באמצעות תרגול יוגה או כושר‪ ,‬שכבר אינם מסוגלים לחשוק שיניים ולהמשיך‬ ‫הלאה‪ ,‬תרופות מעניקות לעתים הקלה ברמה משנ ָה חיים‪ .‬תרופות ממשפחת ה‪ SSRI-‬עשויות לסייע‬ ‫לאין־ערוך לאנשים הסובלים מטראומה‪ ,‬כך שיהיו משועבדים פחות לרגשותיהם — אך יש לראות בהן‬ ‫רק תמיכה לטיפול הכולל‪37.‬‬ ‫אחרי שערכתי מחקרים רבים על טיפול תרופתי ב‪ ,PTSD-‬הבנתי שלתרופות פסיכיאטריות יש‬ ‫חיסרון רציני‪ :‬הן עלולות להסיט את תשומת הלב מההתמודדות עם הבעיות שבתשתית ההפרעה‪ .‬מודל‬ ‫החוֹלִי המוֹ ִחי מוציא את השליטה של אנשים בגורלם מידיהם‪ ,‬ומציב את הרופאים ואת חברות הביטוח‬ ‫כאחראים לפתרון בעיותיהם‪.‬‬ ‫בשלושת העשורים האחרונים הפכו התרופות הפסיכיאטריות לעמוד תווך מרכזי בתרבות שלנו —‬ ‫והתוצאות מפוקפקות‪ .‬קחו למשל את המקרה של תרופות נוגדות דיכאון‪ .‬אילו היו באמת כה יעילוֹת‬ ‫כפי שגרמו לנו להאמין‪ ,‬הרי שהדיכאון היה אמור להפוך כבר לבעיה שוּלית בחברה שלנו‪ .‬אך‬ ‫למעשה‪ ,‬אף ששיעור השימוש בנוג י דיכאון ממשיך לעלות‪ ,‬מספר האשפוזים בעקבות דיכאון לא‬ ‫פָּחת כהוא־זה‪ .‬מספר האנשים שמטופלים בשל דיכאון שוּלָש בעשרים השנים האחרונות‪ ,‬ואחד מכל‬ ‫עשרה אמריקנים נוטל כעת תרופות נוגדות דיכאון‪38.‬‬ ‫תרופות נוגדות־פסיכוזה מן הדור החדש‪ ,‬כגון אבִּילִיפַיי )‪ ,(Abilify‬ריספֶּרדל )‪,(Risperdal‬‬ ‫זיפְּרקסה )‪ (Zyprexa‬וסֵרוֹקוֵול )‪ ,(Seroquel‬הן התרופות הנמכרות ביותר בארצות־הברית‪.‬‬ ‫ב‪ 2012-‬הוציא הציבור האמריקני ‪ 1,526,228,000‬דולר על אביליפיי‪ ,‬יותר מאשר על כל תרופה‬ ‫אחרת‪ .‬השלישית במכירות הייתה סימבלטה‪ ,‬תרופה נוגדת־דיכאון שנמכרה ביותר ממיליארד דולר‪39,‬‬ ‫אף שמעולם לא הוכח שיש לה יתרון על פני נוגדי דיכאון ותיקים יותר כגון פרוזק‪ ,‬שעבורה קיימות‬ ‫תרופות גנריות זולות בהרבה‪ֶ .‬מ י אֵייד )‪ ,(Medicaid‬תוכנית הבריאות הממשלתית האמריקנית‬

‫אחרת‪40.‬‬

‫למעוטי יכולת‪ ,‬מוציאה על תרופות אנטי־פסיכוטיות יותר כסף מאשר על כל קבוצת תרופות‬ ‫ב‪ ,2008-‬השנה האחרונה שעבורה קיים מידע מלא בעת כתיבת דברים אלה‪ֶ ,‬מ י אֵייד מימנה תרופות‬ ‫אנטי־פסיכוטיות בסך ‪ 3.6‬מיליארד דולר‪ ,‬שזה ‪ 1.65‬מיליארד דולר יותר מאשר ב‪ .1999-‬מספר‬ ‫האנשים מתחת לגיל עשרים שמקבלים מרשמים לתרופות אנטי־פסיכוטיות במימון ֶמ י אֵייד שוּלָש‬ ‫בין ‪ 1999‬ל‪ .2008-‬ב‪ 4-‬בנובמבר ‪ ,2013‬חברת ג'ונסון וג'ונסון הסכימה לשלם יותר מ‪ 2.2-‬מיליארד‬ ‫דולר בקנסות פליליים ואזרחיים כדי ליישב האשמות על שקידמה באופן לא־ראוי את התרופה‬ ‫האנטי־פסיכוטית ריספרדל לקשישים‪ ,‬ילדים ואנשים בעלי מגבלות התפתחותיות‪ 41.‬ועדיין‪ ,‬אף אחד‬ ‫אינו מטיל אחריות על הרופאים שרשמו תרופות אלה‪.‬‬ ‫חצי מיליון ילדים בארצות־הברית נוטלים כעת תרופות אנטי־פסיכוטיות‪ .‬לילדים ממשפחות‬ ‫שהכנסתן נמוכה יש הסתברות גבוהה פי ארבעה לקבל תרופות אנטי־פסיכוטיות מאשר לילדים‬ ‫שמבוטחים בביטוח רפואי פרטי‪ .‬לעתים קרובות השימוש בתרופות אלה נועד לכך שילדים מוזנחים‬ ‫שעברו התעללות יהיו ממושמעים יותר‪ .‬ב‪ 2008-‬נרשמו תרופות אנטי־פסיכוטיות דרך ֶמ י אֵייד‬ ‫ל‪ 19,045-‬ילדים בני חמש ומטה‪ 42.‬מחקר אחד‪ ,‬שמבוסס על נתונים של ֶמ י אֵייד משלוש־עשרה‬ ‫מדינות‪ ,‬מצא כי ‪ 12.4‬אחוז מן הילדים במשפחות אוֹמְנה קיבלו תרופות אנטי־פסיכוטיות‪ ,‬בהשוואה‬ ‫ל‪ 1.4-‬אחוז מכלל הילדים הזכאים לסיוע של ֶמ י אֵייד‪ 43.‬תרופות אלה גורמות לילדים להיות נוחים‬ ‫יותר לניהול ופחות תוקפניים‪ ,‬אך הן גם פוגעות במוטיבציה שלהם‪ ,‬בסקרנות וביכולת למשחק‪,‬‬ ‫החיוניות כל כך לילדים כדי שיתבגרו ויהפכו לאנשים מתַפקדים ותורמים לחברה‪ .‬ילדים שנוטלים‬ ‫תרופות אלה נמצאים גם בסיכון לִלקות בהשמנת־יתר חולנית ולפתח סוכרת‪ .‬ובינתיים‪ ,‬שיעור‬ ‫נטילת־היתר של תרופות‪ ,‬ובכלל זה תרופות פסיכיאטריות ומשככי כאבים‪ ,‬ממשיך לעלות‪44.‬‬ ‫מכיוון שהתרופות נעשו כה רווחיות‪ ,‬כתבי עת רפואיים מרכזיים מפרסמים רק לעתים נדירות‬ ‫מחקרים על טיפולים שאינם תרופתיים בבעיות בריאות הנפש‪ 45.‬מטפלים שמנסים טיפולים כאלה‬ ‫מתויגים בדרך כלל כשולִיים ו"אלטרנטיביים"‪ .‬מחקרים על טיפולים שאינם תרופתיים ממומנים‬ ‫לעתים נדירות בלבד‪ ,‬אלא אם כן הם כוללים מה שמכוּנ ֶה פרוטוקול קליני‪ ,‬תוכנית מחקר שבה הן‬ ‫הנבדקים והן המטפלים חייבים לפעול על פי רצף שלבים מוכתב מראש באופן צר‪ ,‬שאינו מאפשר‬ ‫מרחב תמרוּן או התאמה מדויקת לצורכי מטופלים אינדיבידואלים‪ .‬רפואת הזרם המרכזי מחייבת‬ ‫בנוקשות "איכות־חיים־באמצעות־הכימיה"‪ .‬העובדה כי אנו יכולים לשנות למעשה את הפיזיולוגיה‬ ‫ואת האיזון הפנימי שלנו באמצעים אחרים‪ ,‬מובאת בחשבון לעתים נדירות בלבד‪.‬‬

‫הסתגלות או מחלה?‬ ‫המודל של חוֹלי מוֹחי מתעלם מכמה אמיתות מהותיות‪ (1) :‬יכולתנו להרוס זה את זה שקולה כנגד‬ ‫יכולתנו לרפא זה את זה‪ .‬שיקום מערכות יחסים ותמיכה קהילתית מרכזיים לשיקום הרווחה הנפשית‪.‬‬ ‫)‪ (2‬השפה נותנת לנו כוח לשנות את עצמנו ואת האחרים‪ ,‬בכך שהיא מאפשרת לנו לתַקשר את‬ ‫חוויותינו‪ ,‬עוזרת לנו להגדיר את ידיעותינו ולמצוא תחושת משמעות משותפת‪ (3) .‬יש ביכולתנו לווסת‬

‫את הפיזיולוגיה שלנו‪ ,‬ובכלל זה חלק מפעולות הגוף והמוח שמכוּנוֹת לא־רצוניות‪ ,‬באמצעות פעולות‬ ‫בסיסיות כגון נשימה‪ ,‬תנועה ומגע‪ (4) .‬ניתן לשנות את התנאים החברתיים כדי ליצור סביבה שבה‬ ‫ילדים ומבוגרים ירגישו בטוחים וישגשגו‪.‬‬ ‫כשאנו מתעלמים מממדים אנושיים מובהקים אלה‪ ,‬אנו מונעים מאנשים אפשרות להחלים מטראומה‬ ‫ולהשתקם‪ .‬הצבתם בעמדה של חולים‪/‬מטופלים‪ ,‬במקום שותפים לתהליך הריפוי של עצמם‪ ,‬מפרידה‬ ‫בין הסובלים לבין קהילתם‪ ,‬ומנכרת אותם לתחושת העצמי הפנימית שלהם‪ .‬בהינתן מגבלותיהן של‬ ‫התרופות‪ ,‬תהיתי אם נוכל למצוא דרכים טבעיות יותר לסייע לאנשים להתמודד עם תגובותיהם‬ ‫הפוסט־טראומטיות‪.‬‬

‫פרק שלישי‬ ‫מבט אל תוך המוח‪ :‬מהפכת מדעי המוח‬ ‫אילו יכולנו להתבונן מבעד לגולגולת אל תוך מוחו של אדם חושב ומוּדע‪ ,‬ואילו אזור‬ ‫העוררוּת האופטימלית היה מואר‪ ,‬היינו רואים על פני השטח של המוח נקודה בהירה‪,‬‬ ‫שגבולותיה גליים‪ ,‬מופלאים‪ ,‬שגודלם וצורתם משתנים תדיר‪ ,‬וסביבם עלטה‪ ,‬עמוקה במידה‬ ‫זו או אחרת‪ ,‬שמכסה את כל יתר ההמיספרה‪.‬‬ ‫— איוון פבלוב‬ ‫אנו מבחינים בדברים רבים באמצעות התבוננות‪.‬‬ ‫— יוגי ֶבּ ה‬ ‫הטכניקות החדישות של הדמיה מוחית‪ ,‬שפותחו בראשית שנות התשעים של המאה העשרים‪ ,‬אִפשרו‬ ‫הבנה מתוחכמת של האופן שבו המוח מעבד מידע‪ ,‬כזו שעד כה ניתן היה רק לחלום עליה‪ .‬מכונות ענק‬ ‫בשווי מיליוני דולרים‪ ,‬המבוססות על פיזיקה מתקדמת ועל טכנולוגיית מחשבים‪ ,‬הפכו במהרה את‬ ‫מדעי המוח לאחד מתחומי המחקר המבוקשים ביותר‪ .‬טומוגרפיה של פליטת פוזיטרונים‬ ‫)‪ ,(Positron Emission Tomography — PET‬ובהמשך הדמיה באמצעות תהודה‬ ‫מגנטית פונקציונלית )‪,(fMRI — Functional Magnetic Resonance Imaging‬‬ ‫אִפשרו למדענים לראות כיצד מופעלים חלקים שונים של המוח כאשר אנשים עוסקים במשימות‬ ‫מסוימות‪ ,‬או כשהם נזכרים באירועים מ ֲעבָרם‪ .‬לראשונה יכולנו לִצפות במוח כאשר הוא מעבד‬ ‫זיכרונות‪ ,‬תחושות ורגשות‪ ,‬והתחלנו למַפּות את המעגלים החשמליים של הנפש ושל התודעה‪.‬‬ ‫הטכנולוגיה המוקדמת יותר‪ ,‬של מדידת חומרים כימיים במוח כגון סרוטונין ונוירואפניפרין‪ ,‬אפשרה‬ ‫למדענים להתבונן רק במה ש ִתדלק את הפעילות העצבית — מה שדומה קצת לניסיון להבין מנוע של‬ ‫מכונית באמצעות חקר הבנזין‪ .‬הדמיה מוחית אפשרה לראות אל תוך המנוע — וכשעשינו זאת‪ ,‬גם‬ ‫הבנת הטראומה השתנתה‪.‬‬ ‫בית הספר לרפואה של הרווארד היה‪ ,‬ועודנו‪ ,‬בחזית מהפכת מדעי המוח‪ .‬ב‪ 1994-‬התמנה פסיכיאטר‬ ‫צעיר‪ ,‬סקוט ראוך )‪ ,(Scott rauch‬להיות המנהל הראשון של מעבדת ההדמיה המוחית בבית‬ ‫החולים הכללי של מסצ'וסטס‪ .‬הוא התלבט בשאלה מהן השאלות הרלוונטיות ביותר שטכנולוגיה‬ ‫חדשה זו מאפשרת לענות עליהן‪ ,‬ולאחר שקרא כמה מאמרים שכתבתי‪ ,‬שאל אותי אם לדעתי נוּכל‬ ‫לחקור מה מתחולל במוחם של אנשים שחוֹוים פלֶשבֵּק‪.‬‬ ‫בדיוק סיימתי אז מחקר על האופן שבו נזכרים בטראומה )אדוּן בכך בפרק שנים־עשר(‪ ,‬ובו שמעתי‬ ‫מן המשתתפים עד כמה ממררת את חייהם החוויה הקשה של מִתקפת מראות‪ ,‬רגשות וצלילים מן‬

‫העבר‪ .‬אחדים הביעו שאיפה להבין כיצד מתעתע בהם המוח במהלך אירועי הפלשבק‪ ,‬ושאלתי שמונה‬ ‫מהם אם יסכימו לחזור למרפאה ולשכב בלי תנועה בתוך סורק )חוויה חדשה לגמרי‪ ,‬שאותה תיארתי‬ ‫בפניהם בפרוטרוט( בשעה שנשחזר סצנה מן האירועים המייסרים שרדפו אותם‪ .‬להפתעתי‪ ,‬כל‬ ‫השמונה הסכימו‪ ,‬ורובם הביעו תקווה שמה שנלמד מסבלם יוכל לעזור לאחרים‪.‬‬ ‫עוזרת המחקר שלי‪ ,‬ריטה פיסלר‪ ,‬שעבדה איתנו לפני שהחלה לימודי רפואה בהרווארד‪ ,‬ישבה עם‬ ‫כל אחד מן המשתתפים ובנתה בקפדנות "תסריט" ששחזר את הטראומה שלהם‪ ,‬שלב אחרי שלב‪.‬‬ ‫בכוונה ניסינו לאסוף רק רסיסים מקוטעים של חווייתם — תמונות מסוימות‪ ,‬צלילים ורגשות — ולא‬ ‫סיפור שלם‪ ,‬משום שזה האופן שבו נחווית טראומה‪ .‬ריטה גם ביקשה מן המשתתפים לתאר סצנה‬ ‫שבה הרגישו ביטחון ושליטה‪ .‬אישה אחת תיארה את שגרת הבוקר שלה; א ֵחר תיאר את עצמו יושב‬ ‫על מרפסת בית כפרי בוֶורמונט‪ ,‬משקיף על הגבעות‪ .‬תסריט זה נועד עבור הסריקה השנייה‪ ,‬שתספק‬ ‫לנו מדידת בסיס לצורך השוואה‪.‬‬ ‫אחרי שהמשתתפים בדקו את דיוק התסריטים )בקריאה דמומה‪ ,‬שמציפה פחות מאשר שמיעה או‬ ‫דיבור(‪ ,‬ביצעה ריטה הקלטה קולית‪ ,‬שבהמשך תושמע למשתתפים בשעה שי ִשהו בתוך הסורק‪ .‬הנה‬ ‫דוגמה לתסריט טיפוסי‪:‬‬ ‫אתה בן שש‪ ,‬מתכונן ללכת למיטה‪ .‬אתה שומע את אמא ואבא שלך צועקים זה על זה‪ .‬אתה‬ ‫מפוחד ומרגיש לחץ מעיק בבטן‪ .‬אתה‪ ,‬אחיך ואחותך הצעירים נצמדים זה לזה במעלה המדרגות‪.‬‬ ‫כשאתה מציץ מעל המעקה אתה רואה את אבא תופס את זרועותיה של אמא כשהיא בוכה‪ ,‬יורקת‬ ‫ומייללת כמו חיה‪ .‬פניך מוצפים חום‪ ,‬כל גופך בוער‪ .‬כש אמא משתחררת‪ ,‬היא רצה לחדר האוכל‬ ‫ושוברת אגרטל סיני יקר מאוד‪ .‬אתה צורח להוריך שיפסיקו כבר‪ ,‬אבל הם מתעלמים ממך‪ .‬אמא‬ ‫רצה במעלה המדרגות ואתה שומע אותה מנפצת את הטלוויזיה‪ .‬אחיך ואחותך הקטנים מנסים‬ ‫לשכנע את אמא להסתתר בארון‪ .‬לבך הולם בחוזקה ואתה רועד כולך‪.‬‬ ‫באותו מפגש ראשון הסברנו את מטרת החמצן הרדיואקטיבי שהיה על הנבדקים לנשום‪ :‬כאשר חלק‬ ‫כלשהו של המוח יהפוך לפעיל יותר או פחות‪ ,‬מבחינה מטאבולית‪ ,‬מידת צריכת החמצן שלו תשתנה‬ ‫מיד‪ ,‬והסורק יקלוט זאת‪ .‬אנו ננטר את לחץ הדם והדופק של הנבדקים לכל אורך התהליך‪ ,‬כך שניתן‬ ‫יהיה להשוות את המדדים הפיזיולוגיים לפעילות המוח‪.‬‬ ‫לאחר ימים אחדים הגיעו הנבדקים למעבדת ההדמיה‪ַ .‬מ שָׁה‪ ,‬מורה בת ארבעים מפרבר של בוסטון‪,‬‬ ‫הייתה המתנדבת הראשונה בסריקה‪ .‬תסריט הטראומה שלה החזיר אותה ליום שבו‪ ,‬שלוש־עשרה‬ ‫שנים קודם לכן‪ ,‬אספה את בתה בת החמש‪ ,‬מֶליסה‪ ,‬מן הקייטנה‪ .‬כאשר יצאו לדרך במכונית‪ ,‬שמעה‬ ‫מרשה צפצוף עיקש‪ ,‬שהעיד על כך שחגורת הבטיחות של מליסה לא נחגרה כיאות‪ .‬מרשה גחנה כדי‬ ‫להדק את החגורה‪ ,‬ותוך כדי כך עברה באור אדום‪ .‬מכונית אחרת התרסקה אל תוך מכוניתה‪ ,‬ובתה‬ ‫נהרגה במקום‪ .‬באמבולנס‪ ,‬בדרך לחדר המיון‪ ,‬מת גם העוּבּר של מרשה‪ ,‬שהייתה בחודש השביעי‬

‫להריונה‪.‬‬ ‫מרשה הפכה בן לילה מאישה עליזה‪ ,‬שהייתה תמיד הרוח החיה במסיבה‪ ,‬לאדם דוף ודיכאוני‪,‬‬ ‫ספוג רגשי אשמה‪ .‬היא עזבה את ההוראה לטובת עבודה משרדית בבית הספר‪ ,‬משום שעבודה ישירה‬ ‫עם ילדים נעשתה בלתי־נסבלת עבורה — כמו הורים רבים שאיבדו את ילדיהם‪ ,‬צחוקם המאושר עורר‬ ‫בה כאב נורא‪ .‬גם כשהסתתרה מאחורי הניירת המשרדית‪ ,‬בקושי יכלה לעבור את היום‪ .‬בניסיון עקר‬ ‫להרחיק מעצמה את רגשותיה‪ ,‬היא הטביעה את עצמה יום ולילה בעבודה‪.‬‬ ‫אני ניצבתי מחוץ לסורק כאשר מרשה עברה את התהליך‪ ,‬ויכולתי לעקוב במוניטור אחר תגובותיה‬ ‫הפיזיולוגיות‪ .‬ברגע שהתחלנו להשמיע את ההקלטה‪ ,‬לבה האיץ ולחץ הדם שלה נסק‪ .‬עצם שמיעת‬ ‫הדברים הפעיל אצלה את אותן תגובות גופניות שהתרחשו בעת התאונה‪ ,‬שלוש־עשרה שנים לפני כן‪.‬‬ ‫לאחר שהסתיימה שמיעת התסריט שהקלטנו עבורה‪ ,‬והדופק ולחץ הדם של מרשה חזרו לסִדרם‪,‬‬ ‫השמענו לה את התסריט השני‪ :‬היא יוצאת מהמיטה ומצחצחת שיניים‪ .‬כאן לא הושפעו הדופק ולחץ‬ ‫הדם‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫תמונת המוח תחת טראומה‪ .‬הכתמים הבהירים בְּ־)‪ ,(A‬המוח הלימבי‪ ,‬ו־)‪ ,(B‬הקורטקס החזותי‪,‬‬ ‫מראים פעילות מוגברת‪ .‬באיור )‪ ,(C‬מרכז הדיבור של המוח מראה פעילות מופחתת באופן בולט‪.‬‬ ‫כאשר הגיחה מרשה אל מחוץ לסורק‪ ,‬היא נראתה מובסת‪ ,‬סחוטה וקפואה‪ .‬נשימתה הייתה שטחית‪,‬‬ ‫עיניה פעורות לרווחה וכתפיה שחוחות — דמות שכולה פגיעוּת וחוסר ישע‪ .‬ניסינו לנחמהּ‪ ,‬וביני לבין‬ ‫עצמי תהיתי אם מה שנ ְגלֶה יהיה שווה את מחיר מצוקתה‪.‬‬ ‫אחרי שכל שמונת הנבדקים עברו את התהליך‪ ,‬הלך סקוט ראוך לעבוד עם המתמטיקאים‬ ‫והסטטיסטיקאים שלו‪ ,‬והם יצרו דימויים של המוח‪ ,‬שהשוו בין רמות העוררות של המוח במצב‬ ‫פלשבק לעומת מצב ניטרלי‪ .‬לאחר שבועות אחדים הוא שלח לי את התוצאות‪ ,‬שמופיעות כאן למעלה‪.‬‬

‫את התמונות הצמדתי למקרר במטבח שלי‪ ,‬ובכל ערב בחודשים הבאים בָּהיתי בהן‪ .‬עלה על דעתי‬ ‫שכך ודאי מרגישים אסטרונומים‪ ,‬כשהם מציצים בטלסקופ בקבוצת כוכבים חדשה‪.‬‬ ‫בסריקות הופיעו כמה נקודות וצבעים מתמיהים‪ ,‬אך החלק הגדול ביותר של פעילות המוח — כתם‬ ‫אדום גדול במרכז החלק הימני התחתון של המוח‪ ,‬האזור הלִי ְמבִּי‪ ,‬או המוח הרגשי — לא הפתיע‪ .‬כבר‬ ‫אז היה ידוע שרגשות עזים מפעילים את המערכת הלימבית‪ ,‬בעיקר אזור מסוים בה‪ ,‬שנקרא‬ ‫ה ַאמִיג ְ לָה‪ .‬האמיגדלה מזהירה אותנו מפני סכנה ממשמשת ובאה‪ ,‬ומפעילה את תגובת ה חק‬ ‫)‪ (stress‬של הגוף‪ .‬המחקר שלנו הראה בבירור כי כאשר מוצגים בפני אנשים הסובלים מטראומה‬ ‫מראות‪ ,‬צלילים ורעיונות הקשורים לחווייתם‪ ,‬האמיגדלה מגיבה בהתראה — גם אם עברו מאז האירוע‬ ‫שלוש־עשרה שנים‪ ,‬כמו במקרה של מרשה‪ .‬הפעלת מרכז הפחד הזה מעוררת מפל של הורמוני חק‬ ‫ודחפים עצביים‪ ,‬ואלה מעלים את לחץ הדם‪ ,‬קצב הלב וצריכת החמצן — למעשה‪ ,‬הם מכינים את הגוף‬ ‫לתגובת "הילחם או בְּרח"‪ 46.‬המוניטורים המחוברים לזרועה של מרשה הקליטו את המצב הפיזיולוגי‬ ‫של עוררות קדחתנית‪ ,‬אף שמרשה לא שכחה לרגע את העובדה שהיא בעצם שוכבת דמומה בתוך‬ ‫סורק‪.‬‬

‫זוועה ללא מילים‬ ‫הממצא המפתיע ביותר מבחינתנו היה כתם לבן באונה הפרונטלית השמאלית של הקורטקס‪ ,‬באזור‬ ‫שנקרא אזור בְּרוֹ ה )‪ .(Broca's area‬במקרה זה‪ ,‬השינוי בצבע העיד על הפחתה משמעותית של‬ ‫פעילות חלק זה במוח‪ .‬אזור ברוקה הוא אחד ממרכזי הדיבור במוח‪ ,‬שלעתים קרובות מושפע אצל‬ ‫חולים נפגעי אירוע מוחי‪ ,‬כאשר אספקת הדם לאזור זה נחסמת‪ .‬ללא אזור ברוקה מתפקד‪ ,‬לא נוכל‬ ‫לבטא את מחשבותינו ואת רגשותינו במילים‪ .‬הסריקות שלנו הראו שאזור ברוקה הפסיק לתפקד בָּרגע‬ ‫שעוררנו פלשבק‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬הייתה לנו הוכחה חזותית לכך שהשפעות טראומה אינן שונות‬ ‫בהכרח מהשפעות של פגיעות גופניות‪ ,‬כגון אירוע מוחי‪ ,‬ועשויות להיות חופפות להן‪.‬‬ ‫כל הטראומות הן טרום־מילוליות‪ .‬שייקספיר ניסח היטב מצב זה של אימה נטולת מילים במחזה‬ ‫מקבת‪ ,‬בדברים שנאמרים לאחר גילוי גופת המלך הנרצח‪" :‬זוועה‪ ,‬זוועה‪ ,‬זוועה! לשון ולב לא יכולים‬ ‫לתפוס אות ‪ ,‬או לכנות בשם‪ ...‬עכשיו י ָצר התוהו יצירת מופת‪ 47".‬תחת תנאים קיצוניים אנשים‬ ‫עלולים לצרוח ולגדף‪ ,‬לקרוא לאמא‪ ,‬ליילל באֵימה‪ ,‬או פשוט להשתתק‪ .‬קורבנות תקיפות ותאונות‬ ‫יושבים קפואים בחדרי המיון; ילדים שעברו טראומה "מאבדים את הלשון" ומסרבים לדבר‪ .‬בצילומי‬ ‫חיילים אחרי קרב דמים ניתן לראות גברים חלולֵי עיניים‪ ,‬בוהים אילמים אל החלל‪.‬‬ ‫גם שנים רבות לאחר הטראומה‪ ,‬אנשים שחוו אותה לעתים מתקשים עד מאוד לספר לאחרים את‬ ‫שאירע להם‪ .‬גופם חוֹוה אימה‪ ,‬זעם וחוסר ישע‪ ,‬וכן דחף להילחם או לברוח‪ ,‬אך הם כמעט אינם‬ ‫מסוגלים לבטא רגשות אלה‪ .‬הטראומה‪ ,‬מטבעה‪ ,‬דוחפת אותנו אל קצה גבול ההבנה וקוטעת מאיתנו‬ ‫את השפה‪ ,‬שמבוססת על חוויות משותפות‪ ,‬או על עבר שניתן לדמיין‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שאנשים אינם יכולים לדבר על טרגדיה שאירעה להם‪ .‬במוקדם או במאוחר‪ ,‬רוב‬

‫השורדים‪ ,‬כמו ו ָתיקי הקרבות שעליהם סיפרתי בפרק הראשון‪ ,‬יוצרים "סיפור כיסוי"‪ ,‬כפי שרבים‬ ‫מהם מכנים אותו‪ ,‬שנועד להצגה בפני אחרים‪ ,‬ושמציע הסבר כלשהו לסימפטומים שלהם‬ ‫ולהתנהגותם‪ .‬אך בדרך כלל סיפורים אלה אינם מצליחים ללכוד את האמת של החוויה‪ .‬קשה עד מאוד‬ ‫לארגן חוויות טראומטיות של אדם לכלל דיווח בהיר ולכיד — סיפור עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬אפילו‬ ‫עיתונאי מנוסה‪ ,‬כגון כתב ‪ CBS‬המפורסם אד מוֹרוֹ‪ ,‬נאבק בניסיון להעביר את הזוועות שראה בעת‬ ‫שחרור מחנה הריכוז הנאצי בוכנוואלד ב‪" :1945-‬אני מתפלל שתאמינו לדבריי‪ .‬דיווחתי רק חלק ממה‬ ‫שראיתי ושמעתי‪ .‬עבור רוב הדברים אין לי מילים‪".‬‬ ‫במקום שבו המילים נכשלות‪ ,‬תמונות רודפניות לוכדות את החוויה וחוזרות כסיוטי לילה‬ ‫וכפלשבקים‪ .‬בניגוד להפחתת הפעילות של אזור ברוקה‪ ,‬אזור אחר‪ ,‬אזור ברודמן ‪ ,19‬הואר אצל‬ ‫הנבדקים שלנו‪ .‬זהו אזור בקורטקס החזותי‪ ,‬שרושם מראות שמגיעים למוח לראשונה‪ .‬הופתענו לראות‬ ‫פעילות מוחית באזור זה‪ ,‬זמן רב כל כך אחרי חוויית הטראומה המקורית‪ .‬בתנאים רגילים‪ ,‬דימויים‬ ‫חזותיים גולמיים שנרשמים באזור ‪ 19‬מתפזרים אל אזורי מוח אחרים‪ ,‬שמפרשים ומעניקים משמעות‬ ‫למה שראינו‪ .‬שוב היינו עדים לאזור במוח שנדלק מחדש‪ ,‬כאילו הטראומה מתרחשת ממש ברגע זה‪.‬‬ ‫בפרק שנים־עשר‪ ,‬שעוסק בזיכרון‪ ,‬ניווכח לדעת שגם רסיסים חושיים אחרים של הטראומה‪ ,‬כגון‬ ‫צלילים‪ ,‬ריחות ותחושות גופניות‪ ,‬נרשמים בנפרד מן הסיפור עצמו‪ .‬כאשר חשים תחושות דומות‪,‬‬ ‫לעתים קרובות מתעורר פלשבק שמעלה אותן מחדש למודעות‪ ,‬ככל הנראה בלי שהשתנו כלל‬ ‫במרוצת הזמן‪.‬‬

‫עוברים לצד אחד של המוח‬ ‫הסריקות אף גילו שבזמן הפלשבק הוארו מוחותיהם של נבדקינו רק בצדם הימני‪ .‬כיום קיים שפע של‬ ‫ספרות‪ ,‬מדעית ופופולרית‪ ,‬על ההבדלים בין המוח הימני לשמאלי‪ .‬אז‪ ,‬בתחילת שנות התשעים‪,‬‬ ‫שמעתי שהיו אנשים שהחלו לחלק את העולם בין אנשי מוח שמאלי )אנשים הגיוניים‪ ,‬רציונליים(‬ ‫לבין אנשי מוח ימני )אינטואיטיביים‪ ,‬אומנותיים(‪ ,‬אך לא הקדשתי לרעיון תשומת לב רבה‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫הסריקות שלנו הראו בבירור שדימויים מטראומת־עבר מפעילים את ההמיספרה הימנית של המוח‬ ‫ו"מכבים" את השמאלית‪.‬‬ ‫כיום אנו יודעים ששני חצאי המוח אכן מדברים בשפות שונות‪ .‬הימני הוא אינטואיטיבי‪ ,‬רגשי‪,‬‬ ‫חזותי‪ ,‬מרחבי ומגעי‪ ,‬ואילו השמאלי הוא שְׂפתי‪ ,‬סדרתי ואנליטי‪ .‬בעוד שהחצי השמאלי של המוח‬ ‫אחראי לדיבור‪ ,‬החצי הימני נושא את מנגינת החוויה‪ .‬הוא ְמתַקשר באמצעות הבעות פנים ושפת גוף‪,‬‬ ‫באמצעות השמעת צלילי האהבה והצער‪ :‬בשירים‪ ,‬קללות‪ ,‬בכי‪ ,‬ריקוד וה ֲעוויוֹת‪ .‬המוח הימני מתפתח‬ ‫ראשון ברחם‪ ,‬והוא אחראי לתקשורת הלא־מילולית שבין אימהוֹת לתינוקותיהן‪ .‬אנו יודעים‬ ‫שההמיספרה השמאלית "תופסת פיקוד" כשילדים מתחילים להבין שפה וללמוד לדבר‪ .‬זה מאפשר‬ ‫להם ל ַשׁי ֵים דברים‪ ,‬להשוותם‪ ,‬להבין את היחסים ביניהם ולהתחיל לשתף אחרים בחוויותיהם‬ ‫הייחודיות והסובייקטיביות‪.‬‬

‫הצדדים השמאלי והימני של המוח מעבדים גם את הרשמים שהטביע בנו העבר בדרכים שונות זו‬ ‫מזו באופן דרמטי‪ 48.‬המוח השמאלי זוכר עובדות‪ ,‬סטטיסטיקה ואת אוצר המילים של האירועים‪ .‬אנו‬ ‫נסמכים עליו כדי להסביר את חוויותינו ולארגנן על פי סדר‪ .‬המוח הימני מאחסן זיכרונות של צלילים‪,‬‬ ‫מגע‪ ,‬ריחות ורגשות שהם מעוררים‪ .‬הוא מגיב באופן אוטומטי לקולות‪ ,‬לתווי פנים‪ ,‬ל ֶמ ְחווֹת ולמקומות‬ ‫שנחוו בעבר‪ .‬מה שצד זה של המוח נזכר בו‪ ,‬נחווה כאמת אינטואיטיבית — כך אכן היו הדברים‪ .‬גם‬ ‫כשאנו מונים את מעלותיה של אהובתנו בפני חבר‪ ,‬רגשותינו עשויים להתעורר באופן עמוק יותר‪ ,‬אם‬ ‫תווי פניה מזכירים לנו את הדודה שאהבנו בגיל ארבע‪49.‬‬ ‫תחת נסיבות רגילות‪ ,‬שני צדי המוח עובדים יחד באופן הרמוני‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬גם אצל אנשים‬ ‫שניתן לומר שיש להם העדפה לצד זה או אחר‪ .‬אך כאשר צד אחד מושבת‪ ,‬אפילו באופן זמני‪ ,‬או‬ ‫כאשר צד אחד מנותק לחלוטין )כפי שהיה קורה לעתים בעבר בניתוחי מוח(‪ ,‬מדובר בפגיעה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ל"כיבוי" ההמיספרה השמאלית יש השפעה ישירה על היכולת לארגן את החוויה לרצף הגיוני‬ ‫ולתרגם את תפיסותינו ואת רגשותינו המשתנים למילים )אזור ברוקה‪ ,‬שמחשיך בזמן פלשבקים‪,‬‬ ‫נמצא בצד שמאל(‪ .‬בלי רצף אין לנו יכולת לזהות סיבה ומסובב‪ ,‬לתפוס את ההשפעות ארוכות הטווח‬ ‫של פעולותינו או לתכנן את העתיד‪ .‬על אנשים במצב נפשי קשה אומרים לפעמים שהם "מאבדים את‬ ‫הראש"‪ .‬במונחים טכניים‪ ,‬הם חווים אובדן של התפקודים הניהוליים שלהם‪.‬‬ ‫כאשר משהו מזכיר לאנשים נפגעי טראומה את העבר‪ ,‬מוחם הימני מגיב כאילו האירוע הטראומטי‬ ‫מתרחש בהווה‪ .‬אך מכיוון שמוחם השמאלי אינו מתפקד היטב‪ ,‬הם עלולים לא להיות מודעים לכך‬ ‫שהם חוֹוים מחדש‪ ,‬ופועלים מחדש‪ ,‬את העבר — הם פשוט נרגזים‪ ,‬מבוהלים‪ ,‬זועמים‪ ,‬מבוישים או‬ ‫קפואים‪ .‬לאחר שהסערה הרגשית חולפת‪ ,‬הם עלולים לחפש אחר משהו או מישהו להאשים‪ .‬הם‬ ‫התנהגו כפי שנהגו משום שאתה איחרת בעשר דקות‪ ,‬או מכיוון שאת שׂרפ ְת את תפוחי האדמה‪ ,‬או‬ ‫מפני שאת "אף פעם לא מקשיבה לי‪ ".‬כמובן‪ ,‬רובנו עושים זאת מדי פעם בפעם‪ ,‬אך כשאנו נרגעים‪,‬‬ ‫אנו מסוגלים — נקווה לפחות — להודות בטעות‪ .‬טראומה פוגעת בסוג מודעות זה‪ ,‬ועם הזמן‪ ,‬המחקר‬ ‫שלנו הצליח להדגים מדוע זה קורה‪.‬‬

‫תקועים בתגובת "הילחם או ברח"‬ ‫בהדרגה‪ ,‬הצלחנו להבין מה קרה למרשָה בתוך הסורק‪ .‬שלוש־עשרה שנים אחרי הטרגדיה שלה‪,‬‬ ‫הפעלנו את התחושות — הצלילים והמראות מן התאונה — שהיו עדיין מאוחסנות בזיכרונה‪ .‬כאשר‬ ‫תחושות אלה עלו לפני השטח‪ ,‬הן הפעילו אצלה מערכת התראה‪ ,‬שגרמה לה להגיב כאילו שוב הייתה‬ ‫בבית החולים‪ ,‬מקבלת את הבשורה על מות בתה‪ .‬שלוש־עשרה השנים שחלפו נמחקו‪ .‬קצב הלב‬ ‫המואץ ומדדי לחץ הדם שלה שיקפו את מצבה הפיזיולוגי‪ ,‬של דריכות מבועתת‪.‬‬ ‫אדרנלין הוא אחד ההורמונים החיוניים שמאפשרים לנו להגיב לסכנה‪ :‬להילחם בה — או להימלט‬ ‫מפניה‪ .‬העלייה ברמת האדרנלין היא שהייתה אחראית לעלייה בדופק ובלחץ הדם של הנבדקים שלנו‪,‬‬

‫כשהקשיבו לסיפור הטראומה שלהם‪ .‬בתנאים נורמליים‪ ,‬אנשים מגיבים לְאיום בעלייה זמנית של‬ ‫הורמוני הדחק‪ .‬ברגע שהאיום מוסר‪ ,‬ההורמונים מתפזרים והגוף חוזר למצבו הרגיל‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫להורמוני דחק אצל אנשים שסובלים מטראומה לוקח הרבה יותר זמן לחזור לרמתם הבסיסית‪ ,‬והם‬ ‫נוסקים במהירות‪ ,‬ובאופן לא פרופורציונלי‪ ,‬בתגובה לגירויים מתונים יחסית‪ .‬ההשפעות החמורות של‬ ‫רמה גבוהה וקבועה של הורמוני דחק הן בעיות זיכרון וקשב‪ ,‬רגזנות והפרעות שינה‪ .‬הורמונים אלה‬ ‫גורמים גם לבעיות בריאות ארוכות טווח רבות‪ ,‬בהתאם למערכת הגופנית הפגיעה ביותר אצל אותו‬ ‫אדם מסוים‪.‬‬ ‫אנו יודעים כעת שקיימת עוד תגובה אפשרית לאיום‪ ,‬שהסריקות שלנו עדיין אינן מסוגלות למדוד‪.‬‬ ‫יש אנשים שמגיבים בהכחשה‪ :‬גופם רושם את האיום‪ ,‬אך נפשם המודעת ממשיכה כאילו דבר לא‬ ‫אירע‪ .‬אך גם אם הנפש לומדת להתעלם ממס י המוח הרגשי‪ ,‬אותות ההתראה אינם פוסקים‪ .‬המוח‬ ‫הרגשי ממשיך לעבוד‪ ,‬והורמוני הדחק ממשיכים לשלוח מסרים לשרירים‪ :‬להידרך לקראת פעולה‪ ,‬או‬ ‫לקפוא בהתמוטטות‪ .‬השפעתם הגופנית על האיברים נמשכת ללא הרף‪ ,‬עד שאין ברירה אלא להתייחס‬ ‫אליה‪ ,‬כשהיא מתבטאת בחולי‪ .‬תרופות‪ ,‬סמים ואלכוהול מסוגלים גם הם לעמעם באופן זמני‪ ,‬או‬ ‫לשכך‪ ,‬את התחושות ואת הרגשות הבלתי־נסבלים‪ .‬אך הכול ממשיך‪ ,‬והכול נרשם בגוף‪.‬‬ ‫אנו יכולים לפרש את מה שקרה למרשה בסורק מכמה פרספקטיבות שונות‪ ,‬שלכל אחת מהן‬ ‫השלכות על הטיפול בה‪ .‬אפשר להתמקד בשיבושים הנוירו־כימיים והפיזיולוגיים הבולטים כל כך‪,‬‬ ‫ולטעון שהיא סובלת מחוסר איזון ביוכימי‪ ,‬אשר מופעל מחדש בכל פעם שבה היא נזכרת במות בתה‪.‬‬ ‫במקרה זה נחפש תרופה‪ ,‬או שילוב תרופות‪ ,‬שיחלישו את התגובה‪ ,‬או במקרה הטוב ביותר‪ ,‬יחזירו לה‬ ‫את האיזון הכימי‪ .‬ואכן‪ ,‬בהתבסס על תוצאות הסריקות‪ ,‬החלו כמה מעמיתיי בבית החולים הכללי של‬ ‫מסצ'וסטס )‪ (MGH‬לחקור תרופות שעשויות להפחית את תגובתם של אנשים להשפעות של רמת‬ ‫אדרנלין גבוהה‪.‬‬ ‫נוכל גם להציג טענה משכנעת שעל פיה מרשה סובלת מרגישות יתר לזיכרונות עברה‪ ,‬ולכן צורת‬ ‫הטיפול הטובה ביותר תהיה צורה כלשהי של הקהיית הרגישות — דה־סנסיטיזציה‪ 50.‬אחרי חזרות‬ ‫רבות על פרטי הטראומה באוזני מטפל‪ ,‬תגובותיה הביולוגיות עשויות להתמתן‪ ,‬וכך תוכל להבין‬ ‫ולזכור ש"זה מה שהיה אז‪ ,‬וזה מה שקורה עכשיו"‪ ,‬במקום שתחיה מחדש שוב ושוב את החוויה‪.‬‬ ‫במשך מאה שנים ויותר טענו כל ספרי הלימוד בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה כי שיטת דיבור כלשהי‬ ‫על רגשות מכבידים יכולה לפתור את המצוקה‪ .‬אולם‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬חוויית הטראומה עצמה חוסמת את‬ ‫האפשרות לעשות זאת‪ .‬גם אם נ ְפ ֵת ַח תובנות והבנות עמוקות‪ ,‬עדיין‪ ,‬המוח הרציונלי נותר משותק‬ ‫ואינו מסוגל "לשכנע" את המוח הרגשי להשתחרר מן המציאות הפנימית שלו‪ .‬שוב ושוב אני מתרשם‬ ‫עד כמה קשה לאנשים‪ ,‬שחוו זוועות שאין לתארן‪ ,‬להעביר לזולת את מהות חווייתם‪ .‬קל להם הרבה‬ ‫יותר לדבר על מה שנעשה להם — לספר סיפור של קורבנוּת‪ ,‬של נקמה — מאשר להבחין במציאות‬ ‫של חווייתם הפנימית‪ ,‬להרגיש אותה ולנסחה במילים‪.‬‬ ‫סריקותינו הראו כיצד האימה שחוו מתמשכת‪ ,‬וכיצד היא עלולה להיות מופעלת על ידי היבטים‬

‫רבים מספור של המציאות היום־יומית‪ .‬הם לא הצליחו לעשות אינטגרציה‪ ,‬לשלב את החוויה לתוך‬ ‫זרם חייהם‪ .‬הם המשיכו להיות "שָם"‪ ,‬ולא ידעו כיצד להיות "כאן" — לחיות בהווה באופן מלא‪.‬‬ ‫שלוש שנים אחרי שהשתתפה במחקר שלנו‪ ,‬מרשה הגיעה אליי כמטופלת‪ .‬טיפלתי בה בהצלחה‬ ‫באמצעות ‪ ,EMDR‬השיטה שבה עוסק פרק חמישה־עשר‪.‬‬

‫חלק שני‬ ‫מה קורה למוח בטראומה?‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק רביעי‬ ‫לרוץ כדי להציל את חייך‪:‬‬ ‫אנטומיה של הישרדות‬ ‫טרם הופעת המוח‪ ,‬לא היו ביקום לא צבע ולא צליל‪ ,‬גם לא טעם או ניחוח‪ ,‬וקרוב לוודאי‬ ‫שמעט מאוד תחושה‪ ,‬ודאי שלא שום רגש‪ .‬לפני שנבראו המוחות‪ ,‬היה היקום משוחרר גם‬ ‫מכאב וחרדה‪.‬‬ ‫ספֶּרי‪51‬‬ ‫— רוג'ר ְ‬ ‫ב‪ 11-‬בספטמבר ‪ 2001‬ראה נועם סול בן החמש את מטוס הנוסעים הראשון מתנגש במגדלי התאומים‬ ‫מחלונות כיתתו‪ ,‬שהייתה ממוקמת במרחק של פחות מ‪ 500-‬מטר משם‪ .‬הוא וי ֶתר ילדי כיתתו רצו עם‬ ‫מורתם במורד המדרגות למבואה‪ ,‬שם חזרו רובם והתאחדו עם הוריהם‪ ,‬שהביאו אותם לבית הספר‬ ‫דקות ספורות קודם לכן‪ .‬נועם‪ ,‬אחיו הגדול ואביהם היו שלושה מבין עשרות אלפי האנשים שנסו על‬ ‫נפשם באותו בוקר כדי להציל את חייהם‪ ,‬בינות להריסות‪ ,‬לאפר ולעשן שכל מנהטן התחתית כוסתה‬ ‫בהם‪.‬‬ ‫עשרה ימים מאוחר יותר ביקרתי אצל בני המשפחה‪ ,‬ידידיי‪ ,‬ובאותו ערב צעדנו‪ ,‬הוריו של נועם‬ ‫ואני‪ ,‬בחשיכה המאיימת‪ ,‬אל הבור המעשֵן עדיין‪ ,‬במקום שבו ניצב מגדל מספר אחת‪ ,‬מְפלסים את‬ ‫דרכנו בין צוותי החילוץ שעמלו סביב השעון תחת אורות הזרקורים‪ .‬כשחזרנו הביתה‪ ,‬נועם היה עדיין‬ ‫ער‪ ,‬והוא הראה לי ציור שצייר בתשע בבוקר ב‪ 12-‬בספטמבר‪ .‬הציור תיאר את מה שראה ביום‬ ‫הקודם‪ :‬מטוס מתרסק לתוך בניין‪ ,‬כדור אש‪ ,‬כבאים‪ ,‬ואנשים קופצים מחלונות הבניין‪ .‬אך בתחתית‬ ‫הציור הוא צייר דבר נוסף‪ :‬עיגול שחור למרגלות הבניינים‪ .‬לא היה לי מושג מה זה‪ ,‬ושאלתי אותו‪.‬‬ ‫"טרמפולינה"‪ ,‬ענה לי‪ .‬מה עשתה שם הטרמפולינה? נועם הסביר‪" :‬כך‪ ,‬בפעם הבאה שאנשים יצטרכו‬ ‫לקפוץ‪ ,‬הם יהיו בטוחים‪ ".‬נפעמתי‪ :‬ילד בן חמש זה‪ ,‬שרק עשרים וארבע שעות לפני כן היה עד לאסון‬ ‫ולכאוס שאין לתארם‪ ,‬השתמש בדמיונו כדי לעבד את מה שראה — כדי שיוכל להמשיך בחייו‪.‬‬ ‫נועם היה בר מזל‪ .‬איש מבני משפחתו לא נפגע‪ ,‬הוא גדל מוקף באהבה‪ ,‬והיה מסוגל לתפוס‬ ‫שהטרגדיה שהיה ֵעד לה הסתיימה‪ .‬בזמן אסונות‪ ,‬ילדים צעירים קולטים בדרך כלל רמזים מהוריהם‪.‬‬ ‫כל עוד המבוגרים המטפלים בהם נותרים רגועים ומגיבים לצורכיהם‪ ,‬הם שורדים בדרך כלל אירועים‬ ‫נוראים ללא צלקות פסיכולוגיות חמורות‪.‬‬ ‫חווייתו של נועם משרטטת עבורנו שני היבטים מהותיים בתגובה ההסתגלותית לאיום‪ ,‬החיונית‬ ‫להישרדות האנושית‪ .‬בזמן התרחשות האסון‪ ,‬הוא היה מסוגל לקחת תפקיד פעיל כאשר רץ והתרחק‬ ‫מן האיום‪ ,‬ובכך נעשה מעורב בהצלת עצמו‪ .‬כאשר הגיע לביתו‪ ,‬למקום מבטחים‪ ,‬נרגעו פעמוני‬

‫האזעקה במוחו ובגופו‪ .‬הדבר שחרר את נפשו ואפשר לה למצוא מובן במה שאירע‪ ,‬ואף לדמיין‬ ‫חלופה יצירתית למה שראה — טרמפולינה מצילת חיים‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫הציור של נועם בן החמש‪ ,‬שהיה עד למתקפת ‪ 11‬בספטמבר על מגדלי התאומים‪ .‬נועם שחזר את‬ ‫התמונה שרדפה שורדים כה רבים — אנשים שקופצים כדי להימלט מתופת האש — אך עם תוספת‬ ‫מצילת חיים‪ :‬טרמפולינה בתחתית הבניין המתמוטט‪.‬‬ ‫בניגוד לנועם‪ ,‬אנשים שסובלים מפוסט־טראומה נתקעים וצמיחתם נעצרת‪ ,‬משום שהם אינם מסוגלים‬ ‫להטמיע את החוויות החדשות בזרם חייהם‪ .‬התרגשתי מאוד כאשר ותיקי צבא פטון העניקו לי שעון‬ ‫צבאי ממלחמת העולם השנייה לחג המולד‪ ,‬אך זו הייתה גם תזכורת עצובה לשנה שבה חייהם נעצרו‬ ‫למעשה‪ .1944 :‬לחיות תחת טראומה‪ ,‬פירושו‪ :‬להמשיך לארגן את חייך כאילו הטראומה עדיין נמשכת‬ ‫— בלתי־משתנה‪ ,‬בלתי־ניתנת להשתקה — כאשר כל חוויה או אירוע חדשים נצבעים בצבעי העבר‪.‬‬ ‫אחרי טראומה‪ ,‬העולם נחווה באמצעות מערכת עצבים שונה‪ .‬האנרגיה של השורדים מתמקדת כעת‬ ‫בדיכוי הכאוס הפנימי שממנו הם סובלים‪ ,‬על חשבון מעורבות ספונטנית בחייהם‪ .‬ניסיונותיהם לשלוט‬ ‫בתגובות פיזיולוגיות בלתי־נסבלות עלולים לגרום לטווח רחב של סימפטומים גופניים‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫פיברומיאלגיה‪ ,‬עייפות כרונית ומחלות אוטואימוניות אחרות‪ .‬זו הסיבה לכך שחיוני שטיפול בטראומה‬ ‫יכלול את כלל האורגניזם — גוף‪ ,‬נפש ומוח‪.‬‬

‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫טראומה משפיעה על כל האורגניזם האנושי — גוף‪ ,‬נפש ומוח‪ .‬בתגובת ‪ PTSD‬הגוף ממשיך להתגונן‬ ‫מפני איום ששייך לעבר‪ .‬החלמה מ‪ PTSD-‬פירושה‪ :‬הפסקת הלחץ המתמשך‪ ,‬ושיקום כל‬ ‫האורגניזם‪ ,‬כך שיחווה ביטחון‪.‬‬

‫המוח מאורגן לצורך הישרדות‬ ‫האיור שלמעלה ממחיש את תגובת הגוף כולו לאיום‪.‬‬ ‫כאשר מערכת ההתראה של המוח נדלקת‪ ,‬היא מפעילה באופן אוטומטי תוכניות בריחה גופניות‬ ‫מתוכנתות מראש בחלקי המוח הקדומים ביותר‪ .‬כמו אצל בעלי חיים אחרים‪ ,‬העצבים והחומרים‬ ‫הכימיים שמהם מורכבת תשתית המוח הבסיסית מחוברים ישירות לגופנו‪ .‬כאשר המוח הקדום תופס‬ ‫פיקוד‪ ,‬הוא "מכבה" באופן חלקי את המוח הגבוה יותר‪ ,‬כלומר את החשיבה המודעת‪ ,‬ודוחף את הגוף‬ ‫לרוץ‪ ,‬למצוא מסתור‪ ,‬להילחם — או במקרים מסוימים‪ ,‬לקפוא על מקומו‪ .‬עד שנהיה מודעים לחלוטין‬ ‫לסיטואציה‪ ,‬גופנו עשוי כבר להיות בתנועה‪ .‬אם תגובת "הילחם־ברח־קפא"‬ ‫)‪ (fight/flight/freeze‬הצליחה‪ ,‬ונמלטנו מן הסכנה‪ ,‬האיזון הפנימי שלנו ישתקם‪ ,‬ובהדרגה‬ ‫"נחזור לעצמנו"‪.‬‬

‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫תנועה אפקטיבית לעומת חוסר תנועה‪ .‬פעולה אפקטיבית )תוצאה של תגובת הילחם־ברח( מחסלת‬ ‫את האיום‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חוסר תנועה משאיר את הגוף במצב של הלם בלתי־נמנע וחוסר אונים נלמד‪.‬‬ ‫לנוכח סכנה‪ ,‬אנשים מפרישים באופן אוטומטי הורמוני חק כדי לתדלק פעולות התנגדות ובריחה‪.‬‬ ‫המוח והגוף מתוכנתים לרוץ הביתה‪ ,‬שם ניתן יהיה לשקם את תחושת הביטחון‪ ,‬והורמוני הדחק יוכלו‬ ‫להירגע‪ .‬בתצלום הימני‪ ,‬שמראה אנשים חגורים בחגורות בטיחות כשהם מפונים הרחק מביתם אחרי‬ ‫הוריקן קתרינה‪ ,‬רמות הורמוני הדחק נותרות גבוהות והן פועלות נגד השורדים‪ ,‬כשהן מעוררות‬ ‫רגשות מתמשכים של פחד‪ ,‬דיכאון‪ ,‬זעם וחולי גופני‪.‬‬ ‫אם מסיבה כלשהי התגובה הטבעית נחסמת — למשל כשאנשים מוחזקים בכוח‪ ,‬לכודים‪ ,‬או שנמנע‬ ‫מהם לפעול באופן אפקטיבי בכל דרך אחרת‪ ,‬כגון במצבי מלחמה‪ ,‬תאונות דרכים‪ ,‬אלימות במשפחה‬ ‫או אונס — המוח ממשיך להפריש חומרים כימיים שמסמנים מצב־ חק‪ ,‬והמעגלים החשמליים של‬ ‫המוח ממשיכים "לירות" יריות סרק‪ 52.‬גם הרבה אחרי שהאירוע הממשי חלף‪ ,‬המוח עשוי להמשיך‬ ‫לשלוח מסרים לגוף‪ ,‬לדחוף אותו לברוח מאיום שכבר אינו קיים‪ .‬לפחות מאז ‪ ,1889‬כאשר הפסיכולוג‬ ‫הצרפתי פייר ז'נה )‪ (Pierre Janet‬פרסם את התיאור המדעי הראשון על תגובת דחק‬ ‫טראומטית‪ 53,‬אנו יודעים כי ניצולי טראומה נוטים "להמשיך את הפעולה‪ ,‬או מדויק יותר לומר‪ ,‬את‬ ‫הניסיון )העקר( לפעולה‪ ,‬שהחל כאשר האירוע התרחש‪ ".‬היכולת לנוע ולעשות משהו כדי להגן על‬ ‫עצמנו היא גורם מכריע‪ ,‬שיקבע אם אירוע מחריד ישאיר צלקות לטווח ארוך אם לאו‪.‬‬ ‫בפרק זה אעמיק את הדיון בתגובת המוח לטראומה‪ .‬ככל שהמחקר מגלה לנו עוד על המוח‪ ,‬כך אנו‬ ‫מבינים יותר שמדובר ברשת עצומה של חלקים הקשורים ביניהם‪ ,‬ומאורגנים באופן שיסייע לנו‬

‫לשרוד ולשגשג‪ .‬הכרת האופן שבו חלקים אלה פועלים יחד חיונית כדי להבין כיצד משפיעה טראומה‬ ‫על כל חלק של האורגניזם האנושי‪ .‬ידע יקר ערך זה ינחה אותנו בניסיון לפתור את מצוקת הדחק‬ ‫הטראומטי‪.‬‬

‫המוח מלמטה למעלה‬ ‫תפקידו החשוב ביותר של המוח הוא להבטיח את הישרדותו‪ ,‬גם בתנאים הקשים ביותר‪ .‬כל השאר‬ ‫מִשני‪ .‬לשם כך‪ ,‬המוח צריך להיות מסוגל‪ (1) :‬להפיק איתותים פנימיים שידווחו לְמה זקוק גופנו‪ ,‬כגון‬ ‫מזון‪ ,‬מנוחה‪ ,‬הגנה‪ ,‬מין ומקלט; )‪ (2‬ליצור ַמפָּה של העולם‪ ,‬שתכוון אותנו לאן לִפְנות כדי לספק‬ ‫צרכים אלה; )‪ (3‬לחולל את האנרגיה ואת הפעולות הנדרשות כדי להוביל אותנו לשם; )‪ (4‬להזהיר‬ ‫אותנו מפני סכנות ולעדכן בהזדמנויות לאורך הדרך; ו־)‪ (5‬להתאים את פעולותינו בהתאם לנחוץ‬ ‫באותו רגע‪ 54.‬מכיוון שבני האדם הם יונקים‪ ,‬יצורים ששורדים ומשגשגים רק בקבוצות‪ ,‬כל אלה‬ ‫מצריכים גם תיאום ושיתוף פעולה‪ .‬בעיות פסיכולוגיות נוצרות כאשר האיתותים הפנימיים שלנו אינם‬ ‫עובדים‪ ,‬כאשר המפות שלנו אינן מובילות אותנו למטרתנו‪ ,‬כשאנו משותקים מכדי לנוע‪ ,‬כאשר‬ ‫פעולותינו אינן תואמות את צרכינו‪ ,‬או כאשר מערכות היחסים שלנו עם הזולת מתפרקות‪ .‬לכל אחד‬ ‫ממִבנ ֵי המוח שבהם אדוּן יש תפקיד ביחס לפונקציות חיוניות אלה‪ .‬כפי שנראה‪ ,‬טראומה עשויה‬ ‫לשבש כל אחד ואחד מהם‪.‬‬ ‫המוח הקוגניטיבי והרציונלי שלנו הוא למעשה החלק הצעיר ביותר במוח‪ ,‬ותופס רק ‪ 30‬אחוזים מן‬ ‫השטח שמתחת לגולגולת‪ .‬המוח הרציונלי עסוק בעיקר בעולם שמחוצה לנו‪ :‬מנסה להבין כיצד אנשים‬ ‫ודברים פועלים‪ ,‬ומסיק בהתאם כיצד להשיג את מטרותינו‪ ,‬לנהל את זמננו ולארגן את סדר פעולותינו‪.‬‬ ‫מתחת למוח הרציונלי שוכנים שני "מוחות" קדומים יותר מבחינה אבולוציונית‪ ,‬נפרדים זה מזה במובן‬ ‫מסוים‪ ,‬אשר אחראים על כל הי ֶתר‪ :‬הרישום מרגע־לרגע של פיזיולוגיית הגוף שלנו וניהולה‪ ,‬והזיהוי‬ ‫של נחמה‪ ,‬ביטחון‪ ,‬איום‪ ,‬רעב‪ ,‬תשוקה‪ ,‬כמיהה‪ ,‬התרגשות‪ ,‬עונג וכאב‪.‬‬ ‫המוח נוצר מלמטה למעלה‪ .‬הוא מתפתח שִכבה אחרי שִכבה בתוך כל עוּבּר ברחם‪ ,‬בדיוק כפי‬ ‫שהתפתח לאורך האבולוציה‪ .‬החלק הפרימיטיבי ביותר‪ ,‬זה שמתפקד במלואו כבר עם לידתנו‪ ,‬הוא‬ ‫המוח החייתי העתיק‪ ,‬שלעתים קרובות מכוּנ ֶה "המוח הזו ֲחלי"‪ .‬הוא ממוקם בגזע המוח‪ ,‬בדיוק מעל‬ ‫חיבור עמוד השדרה והגולגולת‪ .‬המוח הזוחלי אחראי לכל מה שתינוקות רכים מסוגלים לעשות‪:‬‬ ‫לאכול‪ ,‬לישון‪ ,‬להתעורר‪ ,‬לבכות‪ ,‬לנשום; להרגיש טמפרטורה‪ ,‬רעב‪ ,‬רטיבות וכאב; ולפנות רעלים מן‬ ‫הגוף באמצעות הַשתנה והפרשת צואה‪ .‬גזע המוח וההיפותלמוס )שממוקם בדיוק מעליו( שולטים יחד‬ ‫ברמות האנרגיה של הגוף‪ .‬הם מְתאמים את תפקודי הלב והריאות‪ ,‬וכן את אלה של המערכת‬ ‫האנדוקרינית ושל המערכת החיסונית‪ ,‬ומוודאים שמערכות מקיימות חיים אלה נשמרות באיזון פנימי‬ ‫יציב יחסית‪ ,‬הידוע בשם הומֵאוֹסטַזיס‪.‬‬ ‫פעולות כמו נשימה‪ ,‬אכילה‪ ,‬שינה‪ ,‬הַשתנה והפרשת צואה הן כה בסיסיות‪ ,‬עד שחשיבותן נשכחת‬ ‫בקלות כשאנו מהרהרים במורכבויות הנפש וההתנהגות‪ .‬אולם‪ ,‬אם שנתך מופרעת‪ ,‬או שפעולת‬

‫המעיים שלך משתבשת‪ ,‬אם אתה מרגיש רעב תמידי או אם מגע גורם לך לצרוח )כפי שמתרחש לא‬ ‫פעם אצל ילדים ומבוגרים שחוו טראומה(‪ ,‬אזי כל האורגניזם נזרק למצב של חוסר יציבות‪ .‬מדהים‬ ‫להיווכח כמה בעיות פסיכולוגיות כרוכות בבעיות שינה‪ ,‬תיאבון‪ ,‬מגע‪ ,‬עיכול ועוררות־יתר‪ .‬כל טיפול‬ ‫יעיל בטראומה חייב להתייחס לפונקציות התחזוקה הבסיסיות הללו של הגוף‪.‬‬ ‫בדיוק מעל המוח הזוחלי נמצאת המערכת הלימבית‪ .‬היא מוכרת גם בשם "המוח היונקי"‪ ,‬משום‬ ‫שלכל בעלי החיים שחיים בקבוצות ומטפלים בצאצאיהם יש אחד כזה‪ .‬התפתחות חלק זה של המוח‬ ‫תופסת תאוצה רק אחרי שהתינוק נולד‪ .‬זהו מקום מושבם של הרגשות‪ ,‬ניטור הסכנות‪ ,‬ה"שופט"‬ ‫שקובע מה מענג ומה מפחיד‪ ,‬ה"בורר" שפוסק מה חשוב להישרדותנו ומה לא‪ .‬זה גם מטה הפיקוד‬ ‫שעוסק באתגרי החיים במסגרות חברתיות מורכבות כמו שלנו‪.‬‬ ‫המערכת הלימבית מעוצבת בתגובה לחוויה‪ ,‬ופועלת בשיתוף עם המבנה הגנטי של התינוק ומזגו‬ ‫המוּלָד )כפי שהורים ליותר מילד אחד לומדים במהרה‪ ,‬תינוקות שונים זה מזה מרגע לידתם בעוצמת‬ ‫תגובותיהם להתרחשויות דומות ובטיבן(‪ .‬כל מה שקורה לתינוק תורם למפה הרגשית והתפיסתית על‬ ‫העולם שיוצר מוחו המתפתח‪ .‬כפי שעמיתי ברוס פרי )‪ (Bruce Perry‬מסביר‪ ,‬המוח מתעצב‬ ‫"בהתאם לשימוש"‪ 55.‬דרך נוספת לתאר את הגמישות העצבית היא הגילוי החדש יחסית‪ ,‬שעל פיו‬ ‫נוירונים אשר "יורים יחד‪ ,‬מחוּו ָטים יחד"‪ .‬כאשר מעגל חשמלי יורה שוב ושוב‪ ,‬הוא עשוי להפוך‬ ‫לברירת המחדל — לַתגובה שסיכויי ההתרחשות שלה הם הגבוהים ביותר‪ .‬אם אתה מרגיש בטוח‬ ‫ואהוב‪ ,‬מוחך מתמ ֶחה בחקירה‪ ,‬במשחק ובשיתוף פעולה; אם אתה מרגיש מפוחד ובלתי־רצוי‪ ,‬מוחך‬ ‫מתמחה בהתעסקות ברגשי פחד ונטישה‪.‬‬ ‫כתינוקות ופעוטות אנו לומדים על העולם באמצעות תנועה‪ ,‬תפיסת חפצים וזחילה‪ ,‬ומגלים מה‬ ‫קורה כשאנו בוכים‪ ,‬מחייכים או מוֹחים‪ .‬אנו מתנסים בלי הרף עם סביבתנו‪ ,‬ולומדים כיצד ְמשַנות‬ ‫האינטראקציות שלנו את ההרגשות בגופנו‪ .‬אם תגיעו למסיבת יום הולדת של ילד או ילדה בני‬ ‫שנתיים‪ ,‬תוכלו לראות את קימברלי הקטנה פונה אליכם‪ ,‬משחקת עמכם‪ ,‬מפלרטטת איתכם‪ ,‬בלי כל‬ ‫צורך בשפה‪ .‬התנסויות מוקדמות אלה מעצבות את המבנים הלימביים המוקדשים לרגשות ולזיכרון‪,‬‬ ‫אך מבנים אלה מסוגלים לעבור שינוי בעקבות חוויות מאוחרות יותר‪ :‬במקרה הטוב‪ ,‬באמצעות חברוּת‬ ‫קרובה או אהבה ראשונה ויפה‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬ובמקרה הרע — על ידי תקיפה אלימה‪ ,‬בִּריוֹנוּת מתמשכת או‬ ‫הזנחה‪.‬‬ ‫המוח הזוחלי והמערכת הלימבית הם יחד מה שאכנה לאורך ספר זה "המוח הרגשי"‪ 56.‬המוח הרגשי‬ ‫מצוי בליבת מערכת העצבים המרכזית‪ ,‬ומשימתו העיקרית היא לשמור על רווחתנו‪ .‬אם הוא מזהה‬ ‫סכנה‪ ,‬או הזדמנות מיוחדת — למשל‪ ,‬בן זוג מבטיח — הוא מתריע באמצעות הפרשת הורמונים‪.‬‬ ‫התחושות הגופניות הנובעות )מבחילה קלה ועד לפאניקה לופתת בחזה( יפריעו לְמה שהנפש עוסקת‬ ‫בו באותו רגע‪ ,‬ויניעו אותנו — באופן גופני או נפשי — לכיוון אחר‪ .‬לתחושות אלה‪ ,‬גם בצורתן הקלה‬ ‫ביותר‪ ,‬יש השפעה עצומה על ההחלטות הקטנות והגדולות שנעשה בחיינו‪ :‬מה נבחר לאכול‪ ,‬איפה אנו‬ ‫אוהבים לישון ועם מי‪ ,‬איזו מוזיקה נעדיף‪ ,‬אם אנו אוהבים לעסוק בגינון או לשיר במקהלה‪ ,‬עם מי‬

‫נתיידד ואת מי נ ְתעב‪.‬‬ ‫ארגון התאים והביוכימיה של המוח הרגשי פשוטים יותר מאלה של הנ ֵאוֹ־קוֹ ֶט ס‪ ,‬או המוח‬ ‫הרציונלי‪ ,‬והוא שוקל את המידע הנכנס באופן גלובלי יותר‪ .‬בעקבות זאת‪ ,‬הוא קופץ למסקנות‬ ‫בהתבסס על השוואות כלליות מאוד‪ ,‬בניגוד למוח הרציונלי‪ ,‬שממיין את המידע באמצעות מערכת‬ ‫אפשרויות מורכבת )הדוגמה הקלאסית היא של אדם שנרתע באימה כשהוא רואה נחש — ואז מגלה‬ ‫שזה בסך הכול חבל מגולגל(‪ .‬המוח הרגשי מפעיל תוכניות הימלטות מתוכנתות מראש‪ ,‬כגון תגובות‬ ‫ה"הילחם־או־ברח"‪ .‬אלה תגובות שריריות ופיזיולוגיות אוטומטיות‪ ,‬שמופעלות ללא כל מחשבה או‬ ‫תכנון מצדנו‪ ,‬כך שיכולותינו המודעות והרציונליות נאלצות לנסות להדביקן‪ ,‬לעתים זמן רב אחרי‬ ‫שהאיום כבר חלף‪.‬‬ ‫בסופו של דבר אנו מגיעים לשכבה העליונה של המוח‪ ,‬הנאו־קורטקס‪ .‬שכבה חיצונית זו משותפת‬ ‫לכל היונקים‪ ,‬אך אצל בני אדם היא עבה הרבה יותר‪ .‬בשנת החיים השנייה מתחילות להתפתח בקצב‬ ‫מהיר האונות הקדמיות‪ ,‬שהן חלקו העיקרי של הנאו־קורטקס שלנו‪ .‬הפילוסופים העתיקים כינו את גיל‬ ‫ֶשבַע "גיל התבונה"‪ .‬עבורנו‪ ,‬כיתה א' היא השער לדברים שעוד יגיעו‪ ,‬לחיים שמאורגנים סביב‬ ‫יכולותיהן של האונות הקדמיות‪ :‬שליטה בסוגרים; יכולת להשתמש במילים במקום בפעולות; הבנת‬ ‫רעיונות מופשטים וסמליים; תכנון לקראת המחר; מוּתאמוּת למורים ולחברים לכיתה‪.‬‬ ‫האונות הקדמיות אחראיות לתכונות המייחדות אותנו‪ ,‬בני האדם‪ִ ,‬מי ֶתר ממלכת בעלי החיים‪ 57.‬הן‬ ‫מאפשרות לנו להשתמש בשפה ובחשיבה מופשטת‪ .‬הן מעניקות לנו את היכולת לספוג ולהטמיע‬ ‫כמויות אדירות של מידע‪ ,‬ולקשר אותן למשמעות‪ .‬למרות התרגשותנו ביחס להצלחות השׂפתיות של‬ ‫שימפנזים וקופי זוּס‪ ,‬רק בני אדם שולטים במילים ובסמלים הנדרשים כדי ליצור את ההֶקשרים‬ ‫הקהילתיים‪ ,‬הרוחניים וההיסטוריים שמעצבים את חיינו‪.‬‬ ‫האונות הקדמיות מאפשרות לנו לתכנן ולהרהר בדברים‪ ,‬לדמיין ולהריץ במחשבתנו תסריטים‬ ‫עתידיים‪ .‬הן עוזרות לנו לנבא מה יקרה אם נבצע פעולה אחת )למשל להגיש מועמדות למשׂרה חדשה(‬ ‫או נזניח פעולה אחרת )לא נשלם שכר דירה(‪ .‬הן מאפשרות לנו בחירה‪ ,‬והן תשתית ליצירתיות‬ ‫המדהימה שלנו‪ .‬דורות של אונות קדמיות‪ ,‬שעבדו יחד בשיתוף פעולה קרוב‪ ,‬יצרו את התרבות אשר‬ ‫קידמה אותנו מִסירות קאנוּ מגולפות בעץ‪ ,‬כרכרות רתומות לסוסים ומכתבים — למטוסי סילון‪,‬‬ ‫מכוניות היברידיות ודואר אלקטרוני‪ .‬הם גם העניקו לנו את טרמפולינת־ההצלה של נועם‪.‬‬

‫אנו משקפים זה את זה‪ :‬נוירו־ביולוגיה בין־אישית‬ ‫האונות הקדמיות הן גם מקום מושבה של האמפתיה — יכולתנו "להרגיש את הזולת" — היבט חיוני‬ ‫להבנת הטראומה‪ .‬אחת התגליות המסעירות באמת של מדעי המוח המודרניים התרחשה ב‪,1994-‬‬ ‫כאשר ממש במקרה‪ ,‬ולמרבה המזל‪ ,‬קבוצת מדענים איטלקים זיהתה בַּקורטקס תאים מתמחים שנודעו‬ ‫בשם "נוירונ ֵי מראָה"‪ 58.‬החוקרים הצמידו אלקטרודות לנוירונים ספציפיים באזור ה דם־מוטורי‬ ‫במוחו של קוף‪ ,‬וחיברו אותן למחשב כדי לנטר ולראות במדויק אילו נוירונים יורים כאשר הקוף נוטל‬

‫בוטן או תופס בננה‪ .‬בשלב מסוים הניח אחד החוקרים מזון בקופסה‪ ,‬והעיף מבט במחשב‪ .‬הוא ראה כי‬ ‫תאי המוח של הקוף ירו בדיוק באזור שבו מצויים הנוירונים האחראיים לתת פקודות מוטוריות‪ .‬אבל‬ ‫הקוף לא אכל ולא נע‪ :‬הוא רק צפה בחוקר‪ ,‬ומוחו שיקף‪ ,‬או חיקה‪ ,‬את תנועותיו‪.‬‬ ‫מחקרים נוספים בוצעו בעקבות זאת ברחבי העולם‪ ,‬ובמהרה התברר כי נוירונ ֵי מראָה מסבירים‬ ‫היבטים רבים של הנפש שקודם לכן היו בלתי מוסברים‪ ,‬כגון אמפתיה‪ ,‬חיקוי‪ ,‬סינכרוֹניוּת ואפילו‬ ‫התפתחות שׂפתית‪ .‬חוקר אחד השווה את נוירוני המראה ל"‪ Wi-Fi‬עצבי"‪ — 59‬אנו קולטים לא רק את‬ ‫תנועותיו של אדם אחר‪ ,‬אלא גם את מצבו הרגשי ואת כוונותיו‪ .‬כשאנשים מסונכרנים זה עם זה‪ ,‬הם‬ ‫נוטים לעמוד או לשבת באופנים דומים‪ ,‬וקולותיהם מתנגנים באותו הקצב‪ .‬אך נוירונ ֵי המראָה שלנו‬ ‫עושים אותנו גם פגיעים להיבטים השליליים של הזולת‪ ,‬כך שאנו מגיבים לכעסו של האחר בזעם‪ ,‬או‬ ‫נגררים למטה בעקבות הדיכאון שלו‪ .‬בהמשך הספר אמשיך לדון בנוירונ ֵי מראָה‪ ,‬משום שטראומה‬ ‫כמעט תמיד כרוכה בכך שאיננו נראים‪ ,‬איננו זוכים לשיקוף או להתייחסות‪ .‬טיפול טוב צריך להפעיל‬ ‫מחדש את יכולתנו לשקף את הזולת ולקבל ממנו שיקוף בבטחה‪ .‬בה בעת‪ ,‬עליו לסייע לנו להישמר‬ ‫מפני "היבלעות" ברגשות השליליים של זולתנו‪.‬‬ ‫כל מי שעבד עם אנשים פגועי מוח או טיפל בהורים הסובלים משיטיון‪ ,‬למד בדרך הקשה כי אוּנוֹת‬ ‫קדמיות מתַפקדות הן הכרחיות ליחסים הרמוניים עם זולתנו‪ .‬ההבנה כי אנשים אחרים עשויים לחשוב‬ ‫ולהרגיש באופן שונה מאיתנו‪ ,‬היא צעד התפתחותי ענק לילדים בני שנתיים ושלוש‪ .‬הם לומדים להבין‬ ‫את מני ֵעי האחרים‪ ,‬כך שיוכלו להסתגל ולהרגיש ביטחון בקבוצות שבהן קיים מגוון רחב של תפיסות‪,‬‬ ‫ציפיות וערכים‪ .‬ללא אונות קדמיות פעילוֹת וגמישות‪ ,‬אנשים הופכים ליצורים של הֶרגל‪ ,‬ויחסיהם‬ ‫הופכים לשטחיים ולשגרתיים‪ .‬היכולות להמצאה ולחידוש‪ ,‬לגילוי ולפליאה — כל אלה לוקות בחסר‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫המוח המשולש )בעל שלושת החלקים(‪ .‬המוח מתפתח מלמטה למעלה‪ .‬המוח הזוחלי מתפתח ברחם‬ ‫ומארגן את התפקודים הבסיסיים ששומרים עלינו בחיים‪ .‬הוא רגיש מאוד לאיומים לאורך כל שנותינו‪.‬‬ ‫המערכת הלימבית מתארגנת בעיקר בשש שנות החיים הראשונות‪ ,‬אך ממשיכה להתפתח בהתאם‬ ‫לשימוש בה‪ .‬טראומה עשויה להשפיע מאוד על תפקודה לאורך החיים‪ .‬קליפת המוח הקדם־מצחית‬ ‫מתפתחת אחרונה‪ ,‬וגם היא מושפעת מחשיפה לטראומה‪ ,‬ובכלל זה חוסר יכולת לסנן החוצה מידע‬ ‫לא־רלוונטי‪ .‬לאורך החיים היא רגישה לאיומים‪ ,‬שעלולים לשבש את פעילותה‪.‬‬ ‫האונות הקדמיות שלנו יכולות גם )לפעמים‪ ,‬אך לא תמיד( לבלום אותנו מפעולות שעלולות להביך‬ ‫אותנו או לפגוע בנו‪ .‬איננו אמורים לאכול בכל פעם שאנו רעבים‪ ,‬לנשֵק את כל מי שמעורר בנו‬ ‫תשוקה‪ ,‬או להתפרץ בכל פעם שאנו כועסים‪ .‬בדיוק על קו הגבול הזה‪ ,‬בין דחף לבין התנהגות‬ ‫מקובלת‪ ,‬מתחילות רוב צרותינו‪ .‬ככל שהנתונים התפיסתיים הפנימיים המגיעים מן המוח הרגשי עזים‬ ‫יותר‪ ,‬כך פוחתת יכולתו של המוח הרציונלי לנטרל אותם‪.‬‬

‫זיהוי סכנה‪ :‬הטבח וגלאי העשן‬ ‫סכנה היא חלק נורמלי מחיינו‪ ,‬ואחריותו של המוח היא לגלות אותה ולהתארגן לתגובה מותאמת‪.‬‬ ‫מידע חושי על העולם החיצוני מגיע למוח מן העיניים‪ ,‬האף‪ ,‬האוזניים והעור‪ .‬תפיסות אלה מתלכדות‬ ‫ב ָתלַמוּס‪ ,‬אזור במערכת הלימבית שמתפקד בתור ה" ַטבָּח" של המוח‪ .‬התלמוס מערבב את כל הנתונים‬ ‫המגיעים מתפיסותינו ומחושינו‪ ,‬ו"מבשל" מהם מרק אוטוביוגרפי מעורבב היטב‪ ,‬חוויה לכידה‬ ‫ואינטגרטיבית של "זה הדבר שקורה לי‪ 60".‬התחושות מועברות אז הלאה לשני כיוונים — כלפי מטה‪,‬‬ ‫ל ַאמִיג לָה‪ ,‬המורכבת משני מבנים קטנים דמויי שקד שנמצאים עמוק יותר במוח הלימבי‪ ,‬הלא־מודע‬ ‫— וכלפי מעלה‪ ,‬לאונות הקדמיות‪ ,‬שם הן מגיעות לתשומת לבנו המודעת‪ .‬חוקר המוח ג'וזף לֶה־דוּ‬ ‫)‪ (Joseph LeDoux‬קורא לנתיב המוביל אל האמיגדלה "הדרך הקצרה" — דרך מהירה ביותר‪,‬‬ ‫ואת הנתיב המוביל אל הקורטקס הקדמי הוא מכנה "הדרך הארוכה" — התנועה בדרך זו עשויה לקחת‬ ‫כמה אלפּיות השנייה יותר זמן‪ ,‬אם אנו מצויים בעיצומה של חוויה מסוכנת ומציפה‪ .‬עם זאת‪ ,‬העיבוד‬ ‫של התלמוס עשוי לקרוס בעת טראומה‪ .‬מראות‪ ,‬צלילים‪ ,‬ריחות ותחושות מגע מקוּדדים כמִקטעים‬ ‫מבודדים‪ ,‬מנותקים‪ ,‬ועיבוד הזיכרון הנורמלי מתפרק‪ .‬הזמן קופא ונעצר‪ ,‬כך שהסכנה הנוכחית נחווית‬ ‫כאילו היא נמשכת לנצח‪.‬‬ ‫הפונקציה המרכזית של האמיגדלה‪ ,‬שאותה אני מכנה גַלַאי העשן‪ ,‬היא לזהות אם המידע הנכנס‬ ‫רלוונטי להישרדותנו‪ 61.‬הזיהוי מתבצע במהירות ובאופן אוטומטי‪ ,‬בעזרת משוב מן ההיפּוֹ מפּוּס‪,‬‬ ‫מבנה סמוך שמקשר בין המידע החדש לבין חוויות העבר‪ .‬אם האמיגדלה מזהה איום — התנגשות‬ ‫פוטנציאלית עם רכב מתקרב‪ ,‬אדם ברחוב שנראה מסוכן — היא שולחת מסר מיידי למטה‪ ,‬אל‬ ‫ההיפותלמוס ואל גזע המוח‪ ,‬ומגייסת את מערכת הורמוני ה חק ואת מערכת העצבים האוטונומית‬ ‫)‪ (ANS — Autonomic Nervous System‬כדי לתזמר תגובה מתואמת של הגוף כולו‪.‬‬ ‫מכיוון שהאמיגדלה מעבדת את המידע שהיא מקבלת מן התלמוס מהר יותר מכפי שהאונות הקדמיות‬

‫עושות זאת‪ ,‬היא זו שמחליטה איזה מידע נכנס הוא איום קיומי‪ ,‬אפילו לפני שאנו מודעים לסכנה‪ .‬עד‬ ‫שנבין מה מתרחש‪ ,‬ייתכן שגופנו כבר יהיה בתנועה‪.‬‬ ‫איתותי הסכנה של האמיגדלה מעוררים שחרור הורמוני חק רבי־עוצמה‪ ,‬ובכלל זה קורטיזול‬ ‫ואדרנלין‪ ,‬אשר מגבירים את קצב הלב‪ ,‬את לחץ הדם ואת קצב הנשימה‪ ,‬ומכינים אותנו להילחם או‬ ‫לנוס על נפשנו‪ .‬כאשר הסכנה חולפת‪ ,‬הגוף חוזר למצבו הנורמלי מהר למדי‪ .‬אך כאשר ההתאוששות‬ ‫חסומה‪ ,‬הגוף דרוך כולו להגנה עצמית‪ ,‬מה שגורם לאנשים להרגיש חסרי שקט ובעוררות גבוהה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫למוח הרגשי יש זכות ראשונים על פירוש המידע הנכנס‪ .‬נתונים תפיסתיים על אודות הסביבה‬ ‫ומצב הגוף המתקבלים מן העיניים‪ ,‬האוזניים‪ ,‬חוש המגע‪ ,‬תחושת התנועה וכו'‪ ,‬מתלכדים בתלמוס‪,‬‬ ‫שם הם מעובדים ואז מועברים לאמיגדלה‪ ,‬שתפרש את משמעותם הרגשית‪ .‬כל זה מתרחש במהירות‬ ‫הבזק‪ .‬אם זוהה איום‪ ,‬האמיגדלה שולחת מסרים להיפותלמוס — להפריש הורמונים‪ ,‬שיגנו מפני‬ ‫האיום‪ .‬חוקר המוח ג'וזף לה־דו מכנה נתיב זה "הדרך הקצרה"‪ .‬הנתיב העצבי השני‪" ,‬הדרך הארוכה"‪,‬‬ ‫יוצא מן התלמוס‪ ,‬דרך ההיפוקמפוס ופיתול החגורה הקדמי )‪ ,(anterior cingulate‬אל‬ ‫קליפת המוח הקדם־מצחית‪ ,‬המוח הרציונלי‪ ,‬שם מתבצע פירוש מודע ומעודן הרבה יותר‪ .‬כל זה לוקח‬ ‫עוד כמה חלקיקי שנייה‪ .‬אם האמיגדלה מפרשת שמדובר באיום רציני‪ ,‬ו‪/‬או שמערכת הסינון של‬ ‫האזורים הגבוהים יותר במוח חלשה מדי‪ ,‬כפי שקורה לעתים קרובות ב‪ ,PTSD-‬אנשים מאבדים‬ ‫שליטה על תגובות החירום האוטומטיות שלהם‪ ,‬ומגיבים‪ ,‬למשל‪ ,‬בדריכות מתמדת או בהתפרצויות‬ ‫תוקפניות‪.‬‬

‫אמנם גלאי העשן בדרך כלל מיטיב לקלוט רמזים לסכנה‪ ,‬אך טראומה מגבירה את הסיכון לטעות‬ ‫בפירוש הסיטואציה — האם היא בטוחה או מסוכנת? נוכל להסתדר עם אנשים אחרים רק אם נצליח‬ ‫להעריך בדייקנות אם כוונותיהם מיטיבות או מזיקות‪ .‬אפילו שגיאה קלה בפרשנות עלולה להוביל‬ ‫לחוסר הבנה מצער ביחסים בין־אישיים בבית ובעבודה‪ .‬כדי לתפקד ביעילות בסביבת עבודה מורכבת‪,‬‬ ‫או בבית מלא ילדים פעלתנים‪ ,‬יש צורך להיות מסוגל לאמוד במהירות כיצד מרגישים האנשים‬ ‫סביבך‪ ,‬ולכוונן ללא הרף את התנהגותך בהתאם‪ .‬שגיאות של מערכת ההתראה מובילות להתפרצויות‬ ‫— או להסתגרות ול"כיבוי" — בתגובה להערות או להבעות פנים תמימות‪.‬‬

‫שליטה בתגובת הדחק‪ :‬מִגדל השמירה‬ ‫אם האמיגדלה היא גלאי העשן של המוח‪ ,‬הרי שעל האונות הקדמיות — ובייחוד על האזור‬ ‫הקדם־מצחי המרכזי בקליפת המוח )‪ MPFC — Medial Prefrontal Cortex),62‬הממוקם‬ ‫בדיוק מעל עינינו — ניתן לחשוב כעל מגדל שמירה‪ ,‬שמאפשר תצפית על המתרחש מלמעלה‪ .‬האם‬ ‫ריח העשן שעולה באפי מסמן כי הבית עולה באש ועליי לצאת ממנו במהירות — או שמא מדובר בסך‬ ‫הכול ב ְסטֵייק שנצלה על להבה גבוהה מדי? האמיגדלה אינה מבצעת שיפוטים מעין אלה‪ ,‬היא רק‬ ‫מכינה אותנו להילחם או לברוח‪ ,‬עוד לפני שלאונות הקדמיות יש הזדמנות לשקול ולהעריך את המצב‪.‬‬ ‫כל עוד המצוקה אינה גדולה מדי‪ ,‬האונות הקדמיות יכולות להחזיר לנו את שיווי המשקל כשהן‬ ‫עוזרות לנו להבין שאנו מגיבים לאזעקת שווא — ולבטל את תגובת הדחק‪.‬‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬היכולות הניהוליות של קליפת המוח הקדם־מצחית מאפשרות לאנשים להבחין‬ ‫במתרחש‪ ,‬לנבא מה יקרה אם יבצעו פעולה מסוימת ולעשות בחירה מודעת בהתאם‪ .‬היכולת לרחף‬ ‫ברוגע ובאופן אובייקטיבי מעל מחשבותינו ורגשותינו )יכולת שאותה אכנה לאורך ספר זה שיבוּת —‬ ‫מיינדפולנס( — ואז להמתין לפני שנגיב — מאפשרת למוח הניהולי לעכב‪ ,‬לארגן ולמ ֵתן את התגובות‬ ‫האוטומטיות הצרובות מראש‪ ,‬המתוכנתות במוח הרגשי‪ .‬יכולת זו חיונית לצורך שימור יחסינו עם בני‬ ‫האדם האחרים‪ .‬כל עוד האונות הקדמיות מתפקדות כראוי‪ ,‬קרוב לוודאי שלא נאבד שליטה כשמלצר‬ ‫מא ֵחר להגיש את ארוחתנו במסעדה‪ ,‬או כשסוכן ביטוח מעביר אותנו לשיחה ממתינה )מגדל השמירה‬ ‫מספר לנו גם שכעס ואיומים מצדם של אנשים אחרים נובעים מן המצב הנפשי שלהם(‪ .‬כשמערכת זו‬ ‫קורסת‪ ,‬אנו הופכים להיות חיות‪ ,‬שמגיבות באופן מותנה‪ :‬ברגע שנזהה סכנה‪ ,‬ניכנס באופן אוטומטי‬ ‫למצב של הילחם־או־ברח‪.‬‬ ‫ב‪ ,PTSD-‬האיזון ההכרחי הזה בין האמיגדלה )גלאי העשן( וקליפת המוח הקדם־מצחית המרכזית‬ ‫)‪ ,MPFC‬מגדל השמירה( מתערער באופן קיצוני‪ ,‬מה שמקשה מאוד לשלוט ברגשות ובדחפים‪.‬‬ ‫ה מָיוֹת מוחיות של אנשים המצויים במצבים רגשיים סוערים מראות כי פחד‪ ,‬עצב וכעס עזים‬ ‫מגבירים כולם פעילות באזורים מוחיים שמתחת לקליפת המוח‪ ,‬הקשורים לרגשות‪ ,‬ומפחיתים במידה‬ ‫רבה את הפעילות באזורים שונים של האונה הקדמית‪ ,‬בייחוד ב‪ .MPFC-‬כאשר זה מתרחש‪,‬‬ ‫היכולות המעכבות של האונה הקדמית קורסות‪ ,‬ואנשים פשוט "מאבדים את זה"‪ :‬הם עשויים להירתע‬

‫בהם‪63.‬‬

‫מכל צליל חזק‪ ,‬להיתקף בזעם בתגובה לתסכול קל או לקפוא כשמישהו נוגע‬ ‫התמודדות יעילה עם דחק תלויה בהשגת איזון בין גלאי העשן למגדל השמירה‪ .‬אם תרצו לשפר את‬ ‫תגובותיכם הרגשיות‪ ,‬המוח נותן לכם שתי אפשרויות‪ :‬תוכלו ללמוד לווסת אותן מלמעלה־למטה‪ ,‬או‬ ‫מלמטה־למעלה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫מלמעלה־למטה או מלמטה־למעלה‪ .‬המבנים שבתוך המוח הרגשי מחליטים מה נתפס‬ ‫כמסוכן ומה כבטוח‪ .‬יש שתי דרכים לשנות את מערכת זיהוי האיומים‪ :‬מלמעלה־למטה‪ ,‬דרך‬ ‫ויסות המסרים המגיעים מקליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית )לא רק קליפת המוח‬ ‫הקדם־מצחית(‪ ,‬או מלמטה־למעלה‪ ,‬דרך המוח הזוחלי‪ ,‬באמצעות נשימה‪ ,‬תנועה ומגע‪.‬‬ ‫הכרת ההבדל בין ויסות מלמעלה־למטה או מלמטה־למעלה הכרחית להבנת חק טראומטי ולטיפול בו‪.‬‬ ‫ויסות מלמעלה־למטה כרוך בחיזוק יכולתו של מגדל השמירה לשלוט בתחושות הגופניות‪ .‬מדיטציה‬ ‫קשובה ויוגה עשויים לסייע בזה‪ .‬ויסות מלמטה־למעלה כרוך ְבּכִיוּל־מחדש של מערכת העצבים‬ ‫האוטונומית )שכפי שראינו‪ ,‬יוצאת מגזע המוח(‪ .‬אל מערכת העצבים המרכזית אנו יכולים להגיע‬ ‫באמצעות נשימה‪ ,‬תנועה או מגע‪ .‬נשימה היא אחד מתפקודי הגוף הבודדים שמצויה גם תחת שליטה‬ ‫מודעת וגם תחת שליטה אוטונומית‪ .‬בחלק ‪ 5‬של ספר זה נחקור טכניקות ספציפיות לשיפור הוויסות‪,‬‬ ‫הן מלמעלה־למטה והן מלמטה־למעלה‪.‬‬

‫הרוכב והסוס‬ ‫כעת ברצוני להדגיש כי רגש אינו מנוגד להיגיון; רגשותינו מעניקים ערך לחוויותינו‪ ,‬ולפיכך הם‬ ‫התשתית לתבונה‪ .‬חוויית העצמי שלנו היא תוצאת האיזון בין המוח הרציונלי למוח הרגשי שלנו‪.‬‬ ‫כאשר שתי מערכות אלה נמצאות בשיווי משקל‪ ,‬אנחנו "מרגישים כמו עצמנו"‪ .‬אך כאשר הישרדותנו‬ ‫מונחת על הכף‪ ,‬כל אחת ממערכות אלה עשויה לתפקד באופן עצמאי‪ ,‬יחסית‪.‬‬ ‫אם‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬את נוהגת בדרך‪ ,‬מפטפטת עם חברה‪ ,‬ולפתע קולטת בזווית העין משאית מגיחה‪ ,‬את‬

‫מפסיקה מיד לדבר ומסובבת את ההגה כדי להימנע מפגיעה‪ .‬אם פעולותייך האינסטינקטיביות הצילו‬ ‫אותך מהתנגשות‪ ,‬תוכלי להמשיך מן המקום שבו הפסקת את השיחה‪ .‬יכולתך לעשות זאת תלויה‬ ‫בעיקר במהירות שבה נרגעו תגובותייך הגופניות לאיום‪.‬‬ ‫חוקר המוח פול מק'לין )‪ ,(Paul MacLean‬אשר פיתח את תיאור שלושת חלקי המוח שבו‬ ‫השתמשתי כאן‪ ,‬השווה את היחסים בין המוח הרציונלי לבין המוח הרגשי ליחסים שבין רוכב מיומן‪,‬‬ ‫פחות או יותר‪ ,‬לבין סוס פראי‪ 64.‬כל עוד מזג האוויר רגוע והשביל סלול‪ ,‬הרוכב ירגיש לגמרי‬ ‫בשליטה‪ .‬אך רעשים או אִיומים בלתי צפויים‪ ,‬למשל מצד בעלי חיים אחרים‪ ,‬עלולים לגרום לסוס‬ ‫להירתע ולנוס בפראות‪ ,‬מה שיאלץ את הרוכב להיאחז בו כדי לשמור על חייו‪ .‬כך‪ ,‬כשאנשים‬ ‫מרגישים שהישרדותם בסכנה‪ ,‬או כשהם נתונים לזעם‪ ,‬כמיהה‪ ,‬פחד או תשוקה מינית‪ ,‬הם מפסיקים‬ ‫להקשיב לקול ההיגיון‪ ,‬ואין טעם להתווכח עמם‪ .‬ברגע שהמערכת הלימבית מחליטה שמשהו הוא עניין‬ ‫של חיים ומוות‪ ,‬נתיבי התקשורת בין האונות המצחיות לבין המערכת הלימבית הופכים קלושים‬ ‫להפליא‪.‬‬ ‫פסיכולוגים מנסים בדרך כלל לעזור לאנשים להשתמש בתובנות והבנות כדי לשלוט בהתנהגותם‪.‬‬ ‫אך מחקרים במדעי המוח מראים שמעט מאוד בעיות פסיכולוגיות נובעות מליקויי הבנה; רובן נובעות‬ ‫מלחצים מאזורים עמוקים יותר במוח‪ ,‬אשר מניעים את תפיסותינו ואת תשומת לבנו‪ .‬כאשר פעמון‬ ‫האזעקה של המוח הרגשי אינו חדל מלצלצל ולהתריע שאתה מצוי בסכנה‪ ,‬אף תובנה לא תצליח‬ ‫להשתיק אותו‪ .‬זה מזכיר לי קומדיה שבה עבריין מוּעד‪ ,‬שחוזר בפעם השביעית לסדנת ניהול כעסים‪,‬‬ ‫משבח את הטכניקות שלמד‪" :‬הן מצוינות וממש עובדות טוב‪ ,‬כל עוד אתה לא ממש כועס‪".‬‬ ‫כאשר המוח הרגשי והמוח הרציונלי שלנו נמצאים בקונפליקט )למשל‪ ,‬כשאנו כועסים על מישהו‬ ‫שאנו אוהבים‪ ,‬מפחדים מאדם שאנו תלויים בו או חושקים במי שאסור עלינו(‪ ,‬מתחיל בתוכֵנו רב‬ ‫משיכת חבל‪ .‬קרב זה מתחולל בעיקר בזירה של חוויית הגוף העמוקה — במעיים‪ ,‬בלב‪ָ ,‬בּ יאות —‬ ‫ויוביל למצוקה גופנית וסבל נפשי‪ .‬בפרק השישי אעסוק באופן שבו מתרחשת האינטראקציה בין המוח‬ ‫לגוף במצבים בטוחים ותחת סכנה — המפתח להבנת תופעות גופניות רבות של טראומה‪.‬‬ ‫לסיום הפרק‪ ,‬אתאר עוד שתי סריקות מוחיות שממחישות כמה מן המאפיינים המרכזיים של דחק‬ ‫טראומטי‪ :‬שִחזור נצחי; חוויה מחדש של מראות‪ ,‬קולות ורגשות; ודיסוציאציה‪.‬‬

‫המוחות של סטֶן ושל אוּטֶה תחת טראומה‬ ‫בבוקר יפה של חודש ספטמבר בשנת ‪ ,1999‬יצאו סטֶן ואוּטֶה לורנס‪ ,‬זוג אנשי מקצוע בשנות‬ ‫הארבעים לחייהם‪ ,‬מביתם בעיר לונדון שבמחוז אונטריו‪ ,‬קנדה‪ ,‬ונסעו לפגישת עסקים בדטרויט‪.‬‬ ‫במחצית הדרך נתקלו בקיר ערפל סמיך שהפחית את ה אוּת לאפס בתוך שבריר שנייה‪ .‬סטן לחץ מיד‬ ‫על הבלמים ונעצר בצדי הכביש המהיר‪ ,‬חומק בנס ממשאית עצומה‪ .‬משאית ענק של שמונה־עשר‬ ‫גלגלים התעופפה מעל תא המטען של מכוניתם; מכוניות וג'יפים התנגשו בהם‪ ,‬ואלה באלה‪ .‬אנשים‬ ‫שיצאו מרכביהם נפגעו כאשר נסו על נפשם‪ .‬קולות התרסקות מחרישי אוזניים נמשכו ללא הרף — עם‬

‫כל זעזוע שהגיע מאחור הרגישו בני הזוג שזו תהיה המכה שתהרוג אותם‪ .‬סטן ואוטה נלכדו במכונית‬ ‫מספר שלוש־עשרה מתוך שמונים ושבע מכוניות שנערמו זו על זו‪ .‬זו הייתה תאונת הדרכים הנוראה‬ ‫ביותר בתולדות קנדה‪65.‬‬ ‫ואז הגיעה הדממה‪ .‬סטן נאבק כדי לפתוח את דלתות הרכב ואת חלונותיו‪ ,‬אך משאית הענק שמחצה‬ ‫את תא המטען שלהם הייתה לחוצה אל מכוניתם‪ .‬לפתע‪ ,‬מישהו הלם על גג מכוניתם‪ .‬נערה צרחה‪:‬‬ ‫"תוציאו אותי מכאן — אני נשרפת!" חסרי אונים‪ ,‬הם נאלצו לראות אותה גוועת כשהמכונית שבה‬ ‫ישבה עלתה באש‪ .‬ברגע הבא‪ ,‬נהג משאית נעמד על מכסה המנוע של מכוניתם עם מטף כיבוי‪ .‬הוא‬ ‫ריסק את השמשה הקדמית כדי לחלצם‪ ,‬וסטן טיפס דרך הפתח‪ .‬הוא הסתובב לאחור כדי לעזור‬ ‫לאשתו‪ ,‬וראה אותה יושבת קפואה במושבה‪ .‬סטן ונהג המשאית משכו אותה החוצה ואמבולנס פינה‬ ‫אותם לחדר המיון‪ .‬למ ֵעט שריטות מועטות‪ ,‬מצבם הגופני היה תקין לגמרי‪.‬‬ ‫באותו לילה בביתם‪ ,‬לא סטן ולא אוטה היו מסוגלים ללכת לישון‪ .‬הם הרגישו שאם י ַרפּו‪ ,‬ימותו‪ .‬הם‬ ‫היו חסרי שקט‪ ,‬קופצניים‪ ,‬דרוכים‪ .‬באותו לילה‪ ,‬ובלילות רבים אחריו‪ ,‬הם שתו כמויות אדירות של‬ ‫יין כדי להקהות את הפחד‪ .‬הם לא היו מסוגלים להפסיק את התמונות שרדפו אותם‪ ,‬או את השאלות‬ ‫שהמשיכו להציק‪ :‬מה היה קורה אילו יצאו לדרך מאוחר יותר? מה היה אילו לא עצרו למלא דלק?‬ ‫אחרי שלושה חודשים כאלה‪ ,‬הם פנו לעזרתה של ד"ר רות לַניוּס )‪ ,(Ruth Lanius‬פסיכיאטרית‬ ‫מאוניברסיטת מערב אונטריו‪.‬‬ ‫ד"ר לניוס‪ ,‬שהייתה תלמידתי במרכז הטראומה שנים אחדות קודם לכן‪ ,‬ביקשה מסטן ומאוטה‬ ‫לערוך סריקת ‪ fMRI‬למוחותיהם לפני שיתחילו בטיפול‪ .‬סריקה זו מודדת פעילות עצבית באמצעות‬ ‫מעקב אחר שינויים בזרימת הדם במוח‪ ,‬ובניגוד לסריקת ‪ ,PET‬אין בה חשיפה לקרינה‪ .‬ד"ר לניוס‬ ‫השתמשה באותה טכניקה של דמיון־מודרך באמצעות "תסריט"‪ ,‬שבה השתמשנו בהרווארד‪ ,‬שאפשרה‬ ‫לשחזר את התמונות‪ ,‬הצלילים‪ ,‬הריחות וכל התחושות האחרות שסטן ואוטה חוו כשהיו לכודים‬ ‫במכונית‪.‬‬ ‫סטן היה הראשון שעבר את התהליך‪ ,‬ומיד נכנס למצב של פלשבק‪ ,‬בדיוק כפי שקרה למרשָה‬ ‫במחקר בהרווארד‪ .‬הוא יצא מן הסורק שטוף זיעה‪ ,‬לבו הולם בטירוף ולחץ הדם שלו מרקיע שחקים‪.‬‬ ‫"כך בדיוק הרגשתי בזמן התאונה‪ ",‬דיווח‪" ,‬הייתי בטוח שאני עומד למות‪ ,‬ולא יכולתי לעשות דבר‬ ‫כדי להציל את עצמי‪ ".‬במקום לזכור את התאונה כאירוע שהתרחש שלושה חודשים קודם לכן‪ ,‬סטן חי‬ ‫אותה מחדש‪.‬‬

‫דיסוציאציה וחוויה מחדש‬ ‫דיסוציאציה )ניתוק( היא מהות הטראומה‪ .‬החוויה המציפה מפוצלת ומפורקת לרסיסים‪ ,‬כך שהרגשות‪,‬‬ ‫הצלילים‪ ,‬המראות‪ ,‬המחשבות והתחושות הגופניות המתקשרים לטראומה — כל אלה מקבלים חיים‬ ‫משל עצמם‪ .‬הרסיסים החושיים של הזיכרון חודרים אל ההווה‪ ,‬שם האדם חי אותם מחדש — פשוטו‬ ‫כמשמעו‪ .‬כל עוד הטראומה אינה נפתרת‪ ,‬הורמוני הדחק שהגוף מפריש כדי להגן על עצמו ממשיכים‬

‫להסתובב במערכת‪ ,‬והתנועות ההגנתיות והתגובות הרגשיות ממשיכות להשתחזר‪ .‬בניגוד לסטן‪,‬‬ ‫אנשים רבים אינם מודעים לקשר שבין התחושות והתגובות ה"משוגעות" שלהם לבין האירועים‬ ‫הטראומטיים המשתחזרים‪ .‬אין להם מושג מדוע הם מגיבים לעניין קטן ומרגיז כאילו הם עומדים‬ ‫להיכחד‪.‬‬ ‫במובנים מסוימים‪ ,‬פלֶשבֵּק וחוויה מחדש של האירוע הטראומטי גרועים מן הטראומה עצמה‪.‬‬ ‫לאירוע טראומטי יש התחלה וסוף — בנקודה מסוימת הוא מסתיים‪ .‬אבל אנשים שסובלים מ‪PTSD-‬‬ ‫יכולים לעבור פלשבק בכל רגע נתון‪ ,‬ב ֵערות או בשינה‪ .‬הם אינם יכולים לדעת מתי זה יקרה שוב‪ ,‬או‬ ‫כמה זמן זה יימשך‪ .‬אנשים שחווים אירועי פלשבק מארגנים את חייהם בניסיון להתגונן מפניהם‪ .‬הם‬ ‫עשויים להתאמן בכפייתיות בחדר כושר כדי לפתח שרירי ברזל )ועדיין יגלו שלעולם אינם חזקים‬ ‫דיים(‪ ,‬להקהות את עצמם באמצעות סמים‪ ,‬או לטפח תחושה אשלייתית של שליטה במצבים מסוכנים‬ ‫ביותר )כמו מרוצי אופנועים‪ ,‬קפיצות בנג'י או נהיגת אמבולנס(‪ .‬מעייף מאוד להילחם ללא הרף‬ ‫בסכנות בלתי־נראות‪ ,‬והדבר מותיר אותם מותשים‪ ,‬מדוכאים ושחוקים‪.‬‬ ‫אם רכיבֵי הטראומה נחווים שוב ושוב‪ ,‬הורמוני הדחק שנלווים אליהם חורתים את הזיכרונות עמוק‬ ‫אף יותר בנפש‪ .‬הסובלים מטראומה מתקשים להרגיש מחוברים לאירועים רגילים ויום־יומיים‪,‬‬ ‫והניתוק מן המתרחש סביבם אינו מאפשר להם להרגיש את עצמם חיים באופן מלא‪ .‬יותר ויותר קשה‬ ‫להם להרגיש שמחה ועצב בחיי היום־יום‪ ,‬או להתרכז במשימות החיים‪ .‬העובדה שאינם מצליחים‬ ‫לחיות באופן מלא בהווה כולאת אותם עוד יותר‪ ,‬ובנוקשות‪ ,‬בעבר‪.‬‬ ‫"תגובות טריגֶר" )תגובה לגירוי המפעיל בעוצמה את חוויית הטראומה( מופיעות באופנים שונים‪.‬‬ ‫נפגעי הלם קרב עשויים להגיב לרמז הקל ביותר — היתקלות במהמורה בכביש‪ ,‬מראה ילד מְשחק‬ ‫ברחוב — כאילו הם נמצאים באזור מלחמה‪ .‬הם נחרדים בקלות‪ ,‬ומגיבים בזעם או בנ ֶתק‪ .‬קורבנות‬ ‫התעללות מינית בילדות עלולות להקהות את מיניותן‪ ,‬ואז לחוש בושה כבדה אם מתעורר בהן ריגוש‬ ‫בתגובה לתחושות או למראות שמזכירים את הפגיעה שעברו‪ ,‬גם אם מדובר בתחושות עונג טבעי‬ ‫המתקשר לאיברי גוף מסוימים‪ .‬אם שורדי טראומה ייאלצו לדבר על חוויותיהם‪ ,‬אצל אחד יזנק לחץ‬ ‫הדם‪ ,‬בעוד שהאחר יסבול ממיגרנה‪ .‬יהיו כאלה שיינ ַעלו מבחינה רגשית ושלכאורה לא ירגישו שום‬ ‫שינוי‪ ,‬אך בדיקות מעבדה יגלו את ההאצה בדופק ואת סחרור הורמוני הדחק בגופם‪.‬‬ ‫תגובות אלה אינן רציונליות‪ ,‬וברובן מצויות מחוץ לשליטת האדם‪ .‬דחפים ורגשות עזים שבקושי‬ ‫ניתנים לשליטה עלולים לגרום לאנשים להרגיש כאילו הם משתגעים — כאילו איבדו את אנושיותם‪.‬‬ ‫כשאנשים חווים קהות רגשית במסיבת יום ההולדת של ילדיהם או בתגובה לפטירת יקיריהם‪ ,‬הם‬ ‫תופסים את עצמם כמפלצות‪ .‬בעקבות זאת‪ ,‬הבושה הופכת לרגש הדומיננטי‪ ,‬והסתרת האמת — לעיסוק‬ ‫מרכזי‪.‬‬ ‫רק לעתים רחוקות הם במגע עם העובדה שמקור תחושות אלה בחוויות טראומטיות‪ .‬כאן נכנס‬ ‫הטיפול הנפשי — מטפלים יכולים לעזור לאנשים לצפות ברגשותיהם ובתחושותיהם בתשומת לב‬ ‫קשובה‪ ,‬ולעזור להם להיות במגע עם ההֶקשר שהוליד אותם‪ .‬השורה התחתונה היא שהמערכת‬

‫המוחית של תפיסת איומים עברה שינוי‪ ,‬ותגובותיהם הגופניות של אנשים מוכתבות על ידי עקבות‬ ‫העבר‪.‬‬ ‫הטראומה‪ ,‬שראשיתה "אי־שם" בחוץ‪ ,‬מתרחשת כעת בזירת הקרב של הגוף‪ ,‬בדרך כלל ללא ידיעה‬ ‫מודעת על ה שר בין מה שהתרחש "שם ואז" לְמה שקורה "כאן ועכשיו"‪ִ ,‬בּפְנים‪ .‬האתגר העיקרי‬ ‫לסובלים מטראומה אינו בהכרח ללמוד לקבל את הדברים האיומים שהתרחשו‪ ,‬אלא ללמוד להשיג‬ ‫שליטה בתגובות הפנימיות וברגשות‪ .‬הצעד הראשון להחלמה הוא לחוש מה מתרחש בתוכנו‪ ,‬לזהות‬ ‫אותו ולתת לדברים שֵם‪.‬‬

‫גלאי העשן נכנס להילוך גבוה‬ ‫סריקת המוח של סטן מראה את הפלשבק שלו בפעולה‪ .‬כך נראית חוויה מחדש של טראומה במוח‪:‬‬ ‫האזור המואר בפינה הימנית התחתונה‪ ,‬הצד השמאלי התחתון המושתק וארבעת החורים הלבנים‬ ‫הסימטריים סביב המרכז )תוכלו לזהות אולי את האמיגדלה המוארת ואת המוח השמאלי הכבוי מן‬ ‫המחקר של הרווארד שהוצג בפרק השלישי(‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫הדמיית פלשבק באמצעות ‪ .fMRI‬שימו לב עד כמה רבה הפעילות בצד הימני לעומת השמאלי‪.‬‬ ‫האמיגדלה של סטן לא הבחינה בין עבר להווה‪ .‬היא פעלה כאילו תאונת הדרכים התרחשה בזמן אמת‬ ‫בתוך הסורק‪ ,‬והִפעילה הורמוני דחק ותגובות עצביות רבי־עוצמה‪ .‬אלה גרמו להזעה ולרעד‪ ,‬לקצב‬ ‫הלב המואץ וללחץ הדם שנסק‪ :‬תגובות נורמליות לחלוטין‪ ,‬ואף בעלות פוטנציאל להצלת חיים‪,‬‬

‫במקרה שמשאית מתרסקת על מכוניתך‪.‬‬ ‫חשוב שיהיה לך גלאי עשן יעיל‪ :‬לא כדאי להיתפס בלתי מוכן כשפורצת דלקה‪ .‬אבל אם אתה יוצא‬ ‫מדעתך בכל פעם שאתה מריח עשן‪ ,‬זה כבר מפריע ומכביד‪ .‬כן‪ ,‬חשוב לזהות אם מישהו מתרגז עליך‪,‬‬ ‫אך אם האמיגדלה נכנסת להילוך גבוה‪ ,‬אתה עלול לפתח פחד כרוני שאנשים שונאים אותך‪ ,‬או‬ ‫מבקשים לפגוע בך‪.‬‬

‫התמוטטותו של שומר הזמן‬ ‫גם סטן וגם אוטה החלו לסבול לאחר התאונה מרגישוּת יתר ורוגזנות‪ ,‬מה שרימז על כך שהאונה‬ ‫הקדם־מצחית במוחותיהם נאבקה לשמור על שליטה לנוכח חוויית הדחק‪ .‬הפלשבק של סטן עורר‬ ‫תגובה קיצונית אף יותר‪.‬‬ ‫שני האזורים הלבנים בקדמת המוח )למעלה בתמונה( הם קליפת המוח הקדם־מצחית הגבית־צִדית‪,‬‬ ‫הימנית והשמאלית‪ .‬כאשר אזורים אלה מושבתים‪ ,‬אנשים מאבדים את תחושת הזמן ונלכדים בָּרגע‪,‬‬ ‫ללא תחושת עבר‪ ,‬הווה או עתיד‪66.‬‬ ‫יש שתי מערכות מוחיות שהן רלוונטיות לעיבוד הטראומה‪ :‬אלה שעוסקות בעוצמת הרגשות‪ ,‬ואלה‬ ‫שעוסקות בהֶקשר‪ .‬עוצמת רגשות מוגדרת על ידי גלאי העשן‪ ,‬האמיגדלה‪ ,‬ובן זוגה לתפקיד‪ ,‬מגדל‬ ‫השמירה‪ ,‬הלוא הוא קליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית )‪ .(MPFC‬ההֶקשר והמשמעות של חוויה‬ ‫נקבעים באמצעות מערכת שכוללת את קליפת המוח הקדם־מצחית הגבית־צִדית )‪Dorsolateral‬‬ ‫‪ ,Prefrontal Cortex‬או בקיצור ‪ (DLPFC‬ואת ההיפוקמפוס‪ .‬ה‪ DLPFC-‬ממוקם בצד‬ ‫המוח הקדמי‪ ,‬בעוד שה‪ MPFC-‬ממוקם במרכז‪ .‬המבנים סביב קו האמצע של המוח מוקדשים לחוויה‬ ‫הפנימית של עצמנו‪ ,‬ואלה שבצדדיו עוסקים יותר ביחסינו עם סביבתנו‪.‬‬ ‫ה־ ‪ DLPFC‬מספר לנו כיצד חווייתנו העכשווית מתייחסת לעבר‪ ,‬וכיצד היא עשויה להשפיע על‬ ‫העתיד — אפשר אולי לראות בו את שומר הזמן של המוח‪ .‬הידיעה שלכל דבר שקורה יש סוף‪,‬‬ ‫ושבמוקדם או במאוחר הוא יסתיים‪ ,‬הופכת את רוב חוויותינו לנסבלות‪ .‬גם ההפך נכון — סיטואציות‬ ‫שנחוות כאין־סופיות הופכות לבלתי־נסבלות‪ .‬רובנו יודעים מניסיון אישי מצ ֵער כי אֵבל נורא מלוּוה‬ ‫בדרך כלל בתחושה שמצב אומלל זה יימשך לנצח‪ ,‬ושלעולם לא נתגבר על האובדן‪ .‬טראומה היא‬ ‫החוויה האולטימטיבית של "זה יימשך לנצח"‪.‬‬ ‫סריקת המוח של סטן מגלה מדוע אנשים יכולים להחלים מטראומה רק כאשר מִבנ ֵי המוח‬ ‫שהתערערו בחוויה המקורית — הסיבה שבגללה האירוע נרשם במוח כטראומה מלכתחילה — פעילים‬ ‫ומחוברים באופן מלא‪ .‬ניתן "לקפוץ לביקור" בעבר בטיפול נפשי רק כשאנשים נטועים היטב בהווה‪,‬‬ ‫במובן הביולוגי‪ ,‬ומרגישים רגועים‪ ,‬בטוחים‪ ,‬ונוכחים ככל האפשר )"להיות נוכח" משמעו שאתה יכול‬ ‫לחוש את ישבנך בכיסא‪ ,‬לראות את האור הבוקע מן החלון‪ ,‬להרגיש את המתח בשרירי השוקיים‬ ‫ולשמוע את הרוח מרשרשת בעץ שבחוץ(‪ .‬עיגון בהווה בעת היזכרות בטראומה מאפשר את הידיעה‬ ‫העמוקה שאירועים איומים אלה שייכים לעבר‪ .‬כדי שזה יקרה‪ ,‬מגדל השמירה‪ ,‬ה ַטבָּח ושומר הזמן של‬

‫המוח צריכים להיות כולם פעילים ומחוברים‪ .‬אף טיפול נפשי לא יצליח אם אנשים ישובו ויימשכו‬ ‫אחורנית אל העבר‪.‬‬

‫התלמוס נ ִכבֶּה‬ ‫הביטו שוב בסריקת הפלשבק של סטן‪ ,‬ותוכלו לראות עוד שני חורים לבנים במחצית התחתונה של‬ ‫המוח‪ .‬אלה הם ה ָתלַמוּס הימני והשמאלי שלו — משותקים בזמן הפלשבק‪ ,‬כפי שהיו בעת הטראומה‬ ‫המקורית‪ .‬כפי שציינתי‪ ,‬התלמוס מתפקד כ" ַטבָּח" — תחנת ממסר שאוספת רשמים תפיסתיים מן‬ ‫האוזניים‪ ,‬העיניים והעור‪ ,‬ומערבבת אותם ל"מרק" שהוא את הזיכרון האוטוביוגרפי שלנו‪ .‬קריסה של‬ ‫התלמוס מסבירה מדוע איננו זוכרים טראומה בדרך כלל כסיפור עלילה עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ ,‬אלא‬ ‫כרשמים חושיים מבודדים‪ :‬תמונות‪ ,‬צלילים ותחושות גופניות‪ ,‬המלוּוים רגשות עזים‪ ,‬בדרך כלל אימה‬ ‫וחוסר אונים‪67.‬‬ ‫בנסיבות רגילות‪ ,‬התלמוס מתפקד גם כמַסנן‪ ,‬או כשוער‪ ,‬ולכן הוא ממלא תפקיד מרכזי בפונקציות‬ ‫של קשב‪ ,‬ריכוז ולמידה חדשה — שכולן נפגעות בעת טראומה‪ .‬בשעה שאתם יושבים וקוראים דברים‬ ‫אלה‪ ,‬ייתכן שאתם שומעים ברקע מוזיקה‪ ,‬או רעש מכוניות חולפות‪ ,‬או חשים עווית קלה בקיבה‬ ‫שמזכירה שהגיע הזמן לאכול משהו‪ .‬אם אתם מסוגלים להמשיך להתמקד בדף זה‪ ,‬התלמוס שלכם הוא‬ ‫זה שמסייע לכם להבחין בין מידע תפיסתי רלוונטי לבין מידע שניתן להתעלם ממנו ללא חשש‪ .‬בפרק‬ ‫תשעה־עשר‪ ,‬העוסק בנוירו־פידבק‪ ,‬אדוּן בכמה מן המבחנים שבהם אנו משתמשים כדי למדוד את‬ ‫יעילותהּ של מערכת שערים זו‪ ,‬וכן דרכים לחזקהּ‪.‬‬ ‫אצל אנשים הסובלים מ‪ ,PTSD-‬כל השערים פרוצים לרווחה‪ .‬בלי סינון‪ ,‬הם מצויים בהצפת־יתר‬ ‫חושית מתמדת‪ .‬כדי להתמודד‪ ,‬הם מנסים "לכבות" את עצמם‪ ,‬ומפתחים ראייה מצומצמת של‬ ‫המציאות והתמקדות־יתר‪ .‬אם אינם מצליחים לכבות את עצמם באופן טבעי‪ ,‬הם משתמשים בסמים או‬ ‫באלכוהול כדי לחסום את העולם החיצוני‪ .‬הטרגדיה היא שמחיר ההינעלות שלהם כולל גם סינון של‬ ‫מקורות הנאה ושמחה‪.‬‬

‫דה־פרסונליזציה‪ :‬פיצול מן העצמי‬ ‫הבה נתבונן כעת בחווייתה של אוּטֶה בתוך הסורק‪ .‬לא כל האנשים מגיבים לטראומה באותו אופן‬ ‫בדיוק‪ ,‬אך במקרה זה ההבדל דרמטי במיוחד‪ ,‬משום שאוטה ישבה לצדו של סטן בתוך המכונית‬ ‫המרוסקת‪ .‬היא הגיבה ל"תסריט" הטראומה שלה במעין אִלחוּש נפשי וגופני‪ :‬חשיבתה התרוקנה‪ ,‬מה‬ ‫שמכוּנ ֶה " ְבּלֶק אַאוּט" ) ִחישָּכוֹן‪ ,‬בעברית(‪ ,‬וכמעט כל אזורי המוח שלה הפגינו פעילות מופחתת‪ .‬קצב‬ ‫הלב ולחץ הדם שלה לא עלו‪ .‬כשנשאלה כיצד הרגישה במהלך הסריקה‪ ,‬השיבה‪" :‬הרגשתי בדיוק כפי‬ ‫שהרגשתי בעת התאונה‪ :‬שום דבר‪".‬‬ ‫המושג הרפואי לתגובתה של אוטה הוא דה־פרסונליזציה‪ 68.‬כל מי שעובד עם גברים‪ ,‬נשים וילדים‬ ‫מוכי טראומה‪ ,‬ייתקל במוקדם או במאוחר במבט חלול ובהיעדרות נפשית‪ ,‬הביטויים החיצוניים של‬

‫תגובת הקיפאון הביולוגית‪ .‬דה־פרסונליזציה היא אך תסמין אחד של הדיסוציאציה‪ ,‬הנ ֶתק הנפשי‬ ‫המסיבי שגורמת טראומה‪ .‬הפלשבקים של סטן נבעו ממאמציו וממאבקו להימלט מן התאונה — ברגע‬ ‫שהתסריט עורר אותם‪ ,‬כל תחושותיו ורגשותיו המנותקים והמרוסקים געשו ושבו אל ההווה‪ .‬אך‬ ‫אוטה‪ ,‬במקום לנסות להימלט‪ ,‬התנתקה נפשית מן הפחד שלה ולא הרגישה דבר‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫כיבוי )דיסוציאציה( בתגובה להיזכרות בטראומת עבר‪ .‬במקרה זה הפעילות מופחתת כמעט בכל‬ ‫אזורי המוח‪ ,‬מה שפוגע בחשיבה‪ ,‬במיקוד ובהתמצאות‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫בקליניקה שלי אני רואה מופעי דה־פרסונליזציה לעתים קרובות‪ ,‬כאשר מטופלים מספרים לי סיפורי‬ ‫זוועה ללא כל מבע רגשי‪ .‬כל האנרגיה נשאבת מן החדר‪ ,‬ואני מוצא את עצמי עושה מאמץ אדיר כדי‬

‫להמשיך להקשיב‪ .‬מטופל מנותק מחייב את המטפל לעבוד קשה הרבה יותר כדי להחזיק את הטיפול‬ ‫בחיים‪ ,‬ולעתים אני מוצא את עצמי מתפלל שהשעה הטיפולית תסתיים‪.‬‬ ‫אחרי שראיתי את סריקת המוח של אוטה‪ ,‬התחלתי להתייחס למטופלים מרוּ נים אלה באופן שונה‬ ‫לגמרי‪ .‬כאשר כמעט כל חלקי המוח שלהם מכובים‪ ,‬ברור שהם אינם מסוגלים לחשוב‪ ,‬להרגיש באופן‬ ‫עמוק‪ ,‬לזכור‪ ,‬למצוא משמעות במתרחש‪ .‬בנסיבות כאלה‪ ,‬הטיפול בדיבור המקובל הוא בפירוש חסר‬ ‫תועלת‪.‬‬ ‫במקרה של אוטה‪ ,‬אפשר היה לנחש מדוע הגיבה באופן כה שונה מסטן‪ .‬היא השתמשה באסטרטגיית‬ ‫הישרדות שמוחָהּ למד בילדות‪ ,‬כדי להתמודד עם הקשיחות שהפגינה כלפיה אמה‪ .‬אביה של אוטה‬ ‫נפטר כשהייתה בת תשע‪ ,‬ואמה הפכה תובענית ואף מרושעת כלפיה‪ .‬בנקודה מסוימת גילתה אוטה‬ ‫שהיא מסוגלת "להחשיך" את מחשבותיה ואת רגשותיה כשאמה צועקת עליה‪ .‬שלושים וחמש שנים‬ ‫מאוחר יותר‪ ,‬כשהייתה לכודה במכונית מעוכה‪ ,‬פנה מוחה של אוטה באופן אוטומטי אל אותה אופנות‬ ‫הישרדות מוכרת — היא גרמה לעצמה "להיעלם‪".‬‬ ‫האתגר עבור אנשים כמו אוטה הוא להפוך לחיוניים ומעורבים‪ ,‬משימה קשה אך בלתי נמנעת אם‬ ‫ברצונם להשיב לעצמם את חייהם )אוטה עצמה אכן החלימה — היא כתבה ספר על חוויותיה וייסדה‬ ‫כתב עת מצליח ששמו ‪ — Mental Fitness‬כשירות נפשית(‪ .‬כאן הכרחי להשתמש בגישה‬ ‫הטיפולית "מלמטה־למעלה"‪ .‬המטרה היא לשנות באופן ממשי את הפיזיולוגיה של המטופלים‪ ,‬את‬ ‫יחסיהם עם תחושות הגוף שלהם‪ .‬במרכז הטראומה אנו עובדים עם מדדים בסיסיים‪ ,‬כגון קצב לב‬ ‫ודפוסי נשימה‪ .‬אנו עוזרים למטופלים לעורר בעצמם תחושות גופניות ולהבחין בהן באמצעות טפיחה‬ ‫על נקודות דיקור‪ 69.‬גם אינטראקציות ריתמיות עם אנשים אחרים מסייעות — מְסירות הלוך־ושוב של‬ ‫כדור חוף מתנפח‪ ,‬ניתור על כדור פילאטיס‪ ,‬תיפוף או ריקוד לצלילי מוזיקה‪.‬‬ ‫כיבוי עצמי‪ ,‬או אלחוש‪ ,‬הוא הצד השני של המטבע ב‪ .PTSD-‬ניצולי טראומה רבים שלא טופלו‬ ‫חווים בתחילה‪ ,‬כמו סטן‪ ,‬פלשבקים עוצמתיים‪ ,‬ואז עוברים למצב של חיים כבויים‪ .‬אף על פי שלחוות‬ ‫מחדש את הטראומה זה אירוע דרמטי‪ ,‬מפחיד ובעל פוטנציאל הרסני‪ ,‬הרי שלאורך זמן‪ ,‬היעדר נוכחות‬ ‫נפשית עלול להזיק אף יותר‪ .‬בעיה זו בולטת בעיקר אצל ילדים נפגעי טראומה‪ .‬הילדים שמגיבים‬ ‫בפעולה זוכים לתשומת לב; הילדים הכבויים אינם מפריעים לאף אחד‪ ,‬נשכחים בצד ובהדרגה‬ ‫מאבדים את עצמם ואת עתידם‪.‬‬

‫ללמוד לחיות בהווה‬ ‫האתגר של טיפול בטראומה נוגע לא רק להתמודדות עם העבר אלא‪ ,‬אף יותר מכך‪ ,‬בשיפור איכות‬ ‫החיים היום־יומית‪ .‬אחת הסיבות לכך שזיכרונות טראומטיים הופכים כה דומיננטיים ב‪ PTSD-‬היא‬ ‫הקושי הניכר של הנפגע להרגיש חי כאן ועכשיו‪ .‬כשאינך יכול להיות נוכח בָּרגע באופן מלא‪ ,‬אתה‬ ‫שב למקומות שבהם הרגשת חי — גם אם אלה גדושים סבל וזוועה‪.‬‬ ‫גישות טיפוליות רבות לדחק טראומטי מתמקדות בדה־סנסיטיזציה — ַה ָהי ָה — של המטופלים‬

‫ל ֲעבָרם‪ ,‬והציפייה היא שחשיפה חוזרת לטראומה תפחית את הפלשבקים ואת ההתפרצויות הרגשיות‪.‬‬ ‫אני סבור שגישות אלה מבוססות על חוסר הבנה של המתרחש במצבי דחק טראומטי‪ .‬יותר מכול‪,‬‬ ‫עלינו לסייע למטופלינו לחיות באופן מלא ובבטחה בהווה‪ .‬לשם כך עלינו לעזור להם להשיב לפעולה‬ ‫את אותם מבנים מוחיים שכָּבוּ כאשר הטראומה הציפה‪ .‬הקהיה‪ ,‬כשיטה טיפולית‪ ,‬עשויה אולי להפחית‬ ‫את תגובתיות־היתר‪ ,‬אך אם לא תוכל לחוש סיפוק בפעולות יום־יומיות כגון טיול בחוץ‪ ,‬בישול או‬ ‫משחק עם ילדיך‪ ,‬החיים יחלפו לצדך‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק חמישי‬ ‫קש י גוף ומוח‬ ‫החיים הם עניין של צֶב‪ .‬אנו רוטטים‪ ,‬לבנו שואב דם‪ .‬אנחנו מכונת צֶב‪ ,‬זה מה שאנחנו‪.‬‬ ‫— מיקי הארט‬ ‫לקראת סוף הקריירה שלו‪ ,‬ב‪ ,1872-‬פרסם צ'רלס דרווין )‪ (Charles Darwin‬את ספרו ביטוי‬ ‫הרגשות אצל בני אדם ובעלי חיים‪ 70.‬עד לאחרונה‪ ,‬רוב הדיון המדעי בתיאוריות של דרווין התמקד‬ ‫בספריו מוצא המינים )‪ (1859‬ומוצא האדם )‪ .(1871‬אך מתברר שהספר ביטוי הרגשות חוקר באופן‬ ‫מרשים ביותר את יסודות החיים הרגשיים‪ ,‬והוא גדוש תצפיות ואנקדוטות שנסמכות על עשורים של‬ ‫מחקר‪ ,‬עם סיפורים משפחתיים על ילדיו של דרווין ועל חיות המחמד שלו‪ .‬הספר הוא גם ציון דרך‬ ‫בתולדות איור הספרים — הוא אחד הראשונים אי פעם שמכילים תצלומים )הצילום היה אז עדיין‬ ‫טכנולוגיה חדשה יחסית‪ ,‬וכמו רוב המדענים‪ ,‬דרווין רצה להשתמש בטכניקות העדכניות ביותר כדי‬ ‫להמחיש את טענותיו(‪ .‬הספר זמין גם כיום‪ ,‬במהדורה עדכנית עם הקדמה נהדרת והערות מאת פול‬ ‫אקמן )‪ ,(Paul Ekman‬חלוץ מודרני בחקר הרגשות‪.‬‬ ‫דרווין פותח את דבריו בהתייחסות לארגון הגופני המשותף לכל היונקים — הריאות‪ ,‬הכליות‪ ,‬המוח‪,‬‬ ‫מערכת העיכול ואיברי המין — כל האיברים המאפשרים את קיום החיים ואת המשכיותם‪ .‬אף על פי‬ ‫שיהיו אולי מדענים עכשוויים שיאשימו אותו באנתרופומורפיזם‪ ,‬דרווין מציב את עצמו בין אוהבי‬ ‫בעלי החיים כשהוא מצהיר‪" :‬לאדם ולבעלי החיים המפותחים ]‪ [...‬יש ]גם[ אינסטינקטים משותפים‪.‬‬ ‫לכולם אותם חושים‪ ,‬אינטואיציות‪ ,‬תשוקות‪ ,‬נטיות ורגשות‪ ,‬גם המורכבים ביותר‪ ,‬כמו קנאה‪,‬‬ ‫חשדנות‪ ,‬יריבות‪ ,‬הכרת תודה ונדיבות‪ 71".‬הוא מציין כי אנו‪ ,‬בני האדם‪ ,‬חולקים כמה מן הסימנים‬ ‫הגופניים לרגשות עם בעלי חיים‪ .‬ניתן להבין תופעות כמו שיער שסומר באחורי הצוואר בעת פחד‪ ,‬או‬ ‫חשיפת שיניים בעת זעם‪ ,‬כשרידי תהליך אבולוציוני ממושך‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫כאשר אדם נוחר או נוהם בבוז כלפי אדם אחר‪ ,‬האם ייתכן שהוא חושף את קצות הניבים בצד‬ ‫של פניו שמופנה אל האדם שאליו הוא מתייחס?" צ'רלס דרווין‪1872 ,‬‬ ‫על פי דרווין‪ ,‬הרגשות אצל היונקים נובעים באופן עמוק מן הביולוגיה‪ :‬הם המקור החיוני שמניע‬ ‫לפעולה‪ .‬הרגשות )באנגלית — ‪ ,emotions‬מילה ששורשיה במילה הלטינית ‪— emovere‬‬ ‫לנוע( מעניקים צורה וכיוון לפעולותינו‪ ,‬והביטוי העיקרי שלהם הוא בשרירי הפנים והגוף‪ .‬הבעות‬ ‫הפנים ותנועות הגוף מעבירות מסר על מצבנו הנפשי ועל כוונותינו כלפי הזולת‪ :‬הבעות כעס ותנוחות‬ ‫גוף מאיימות נושאות מסר של אזהרה — כדאי לך לסגת‪ .‬עצבות מעוררת דאגה והתייחסות‪ .‬פחד מסמן‬ ‫חוסר אונים‪ ,‬או מזהיר אותנו מפני סכנה‪.‬‬ ‫אנו קוראים באופן אינטואיטיבי את הדינמיקה בין שני אנשים על פי המתח או הרוגע שהם מפגינים‪,‬‬ ‫תנוחות גופם‪ ,‬טון קולם‪ ,‬הבעות פניהם המשתנות‪ .‬אם תצפו בסרט בשפה לא מוכרת‪ ,‬עדיין תוכלו‬ ‫לנחש את טיב היחסים בין הדמויות‪ .‬לעתים קרובות אנו מסוגלים לקרוא יונקים אחרים )קופים‪,‬‬ ‫כלבים‪ ,‬סוסים( באופן דומה‪.‬‬ ‫דרווין ממשיך וטוען כי התכלית הבסיסית של רגשות היא לגרום לתנועה‪ ,‬אשר תשיב את‬ ‫האורגניזם למצב של ביטחון ושיווי משקל גופני‪ .‬הנה הערתו ביחס למקור התופעה שהיום אנו מכנים‬ ‫‪:PTSD‬‬ ‫התנהגויות‪ ,‬שמטרתן הימנעות מסכנה או בריחה מפניה‪ ,‬התפתחו בבירור כדי להפוך את‬ ‫האורגניזם לתחרותי במונחי הישׂרדות‪ .‬אך התנהגויות של בריחה או הימנעות‪ ,‬שמתמשכות‬ ‫באופן בלתי־מותאם‪ ,‬יציבו את האורגניזם בעמדת נחיתות‪ ,‬היות ששימור המין דורש רבייה‪,‬‬ ‫וזו תלויה בפעילויות של אכילה‪ ,‬מציאת מקלט והזדווגות — כל אלה עומדות בסתירה‬ ‫להימנעות ולבריחה‪72.‬‬ ‫במילים אחרות‪ :‬אם אורגניזם תקוע באוֹפנוּת של הישרדות‪ ,‬אזי האנרגיות שלו מתמקדות במלחמה‬

‫באויבים דמיוניים‪ ,‬ולא נותר אצלו כל מקום לטיפוח‪ ,‬לטיפול ולאהבה‪ .‬עבורנו בני האדם‪ ,‬משמעות‬ ‫הדבר היא כי כל עוד הנפש מתגוננת מפני מתקפות בלתי־נראות‪ַ ,‬ה שרים הקרובים שלנו מצויים‬ ‫בסכנה‪ ,‬וכך גם יכולותינו לדמיין‪ ,‬לתכנן‪ ,‬לשחק‪ ,‬ללמוד ולהיות קשובים לצורכי הזולת‪.‬‬ ‫דרווין כתב גם על קשרי גוף־נפש שאנו ממשיכים לחקור גם היום‪ .‬רגשות עזים קשורים לא רק‬ ‫לנפש אלא גם למעיים וללב‪" :‬הלב‪ ,‬המעיים והמוח ְמתַקשרים ביניהם באופן אינטימי באמצעות העצב‬ ‫התועה ]עצב הו ַאגוּס[‪ ,‬שהוא העצב החשוב ביותר המעורב בביטוי ובניהול רגשות‪ ,‬הן אצל בני אדם‬ ‫והן אצל בעלי חיים‪ .‬כאשר הנפש נסערת מאוד‪ ,‬הקרביים מושפעים מיידית; כך שבמצבי התרגשות‬ ‫תתרחשנה פעילויות ותגובות גומלין הדדיות בין שני איברים אלה‪ ,‬החשובים ביותר בגוף‪73".‬‬ ‫בפעם הראשונה שבה נתקלתי בפסקה זו‪ ,‬חזרתי וקראתי אותה בהתרגשות הולכת וגוברת‪ .‬מובן‬ ‫שרגשותינו הכואבים ביותר נחווים כלופ ֵתי קרביים ושוב י לב‪ .‬כל עוד הרגשות נרשמים בעיקר‬ ‫בראש‪ ,‬אנו יכולים להישאר במידה רבה בשליטה‪ ,‬אך להרגיש כאילו החזה קורס פנימה‪ ,‬או כאילו‬ ‫חטפנו אגרוף בבטן — זה כבר בלתי־נסבל‪ .‬אנו נעשה הכול כדי לסלק תחושות פנימיות נוראות אלה‪,‬‬ ‫בין שלהיצמד נואשות לאדם אחר‪ ,‬להקהות את חושינו באמצעות סמים או אלכוהול‪ ,‬או לחתוך את‬ ‫עצמנו‪ ,‬כדי להחליף רגשות מציפים בתחושת גוף ברורה‪ .‬כמה בעיות של בריאות הנפש‪ ,‬מהתמכרות‬ ‫לסמים ועד לפציעה עצמית‪ ,‬מתחילות כניסיון התמודדות עם הכאב הגופני הבלתי־נסבל שנובע‬ ‫מרגשותינו? אם דרווין צדק‪ ,‬הרי שהפתרון מחייב מציאת דרכים לשינוי המפה התחושתית הפנימית‬ ‫של הגוף‪.‬‬ ‫עד לאחרונה התעלם המדע המערבי מתקשורת דו־סטרית זו בין גוף לנפש‪ ,‬אף על פי שבמסורות‬ ‫ריפוי בחלקים אחרים בעולם‪ ,‬בעיקר בהודו ובסין‪ ,‬יש לה מקום מרכזי מאז ומתמיד‪ .‬כיום‪ ,‬הבנה זו‬ ‫משנה את תפיסתנו על אודות טראומה והחלמה‪.‬‬

‫איוון פבלוב ואינסטינקט התכלית‬ ‫אדם דגול אחר שתרם תרומה מכרעת להבנת השפעות הטראומה הוא המדען הרוסי איוון פבלוב‬ ‫)‪ .(Ivan Pavlov‬ב‪ 1904-‬הוענק לו פרס נובל על מחקרו בנושא "רפלקס ההתניה"‪ ,‬תופעה‬ ‫שהיום נלמדת ברוב הקורסים של מבוא לפסיכולוגיה‪ :‬פיך מתמלא רוק כשאתה שומע את הצלצול‬ ‫שמכריז על ארוחת הערב‪ ,‬סימן לכך שבקרוב מאוד יוגש לך אוכל‪ .‬אך אם צלצול הפעמון הופך להיות‬ ‫אקראי‪ ,‬ושוב ושוב מתברר לך‪ ,‬בכל פעם שאתה ניגש למלא את הצלחת‪ ,‬שדלפק האוכל ריק‪ ,‬בהדרגה‬ ‫תלמד להתעלם מן הפעמון‪ ,‬וצלצולו כבר לא יגרום לך ל י ֵיר‪.‬‬ ‫אובדן האסוציאציה הנלמדת האוטומטית בין הפעמון לאוכל ידוע בשם "הכחדה"‪ .‬זוהי אבן הפינה‬ ‫לטיפול קוגניטיבי־התנהגותי )‪ ,(Cognitive Behavioral Treatment — CBT‬שבו‬ ‫אנשים נחשפים שוב ושוב לסימנים שמזכירים להם את טראומת העבר‪ ,‬עד שהמערכת הפרשנית‬ ‫במוחם מבחינה בכך שהם למעשה בטוחים‪ ,‬ושמה שמתרחש הוא בעצם רעש סתמי‪ ,‬תחושה או תמונה‪,‬‬ ‫שכבר אינם מהווים איום‪.‬‬

‫מה שפחות ידוע הוא שב‪ 1924-‬גילה פבלוב תגלית עצומה אחרת שקשורה לטראומה‪ַ .‬ה ְפ ָשׁ ת‬ ‫השלגים באביב של אותה שנה בסנט־פטרבורג גרמה לנהר הנֶבָה לעלות על גדותיו ולהציף את‬ ‫מעבדתו של פבלוב ששכנה במרתף‪ .‬הכלבים‪ ,‬ששימשו לו לניסויים‪ ,‬נלכדו בכלוביהם במי הקרח ללא‬ ‫יכולת להימלט‪ .‬הכלבים אמנם שרדו‪ ,‬אך גם לאחר נסיגת המים נותרו מבועתים‪ ,‬אפילו שמבחינה‬ ‫גופנית לא נפגעו‪ .‬אחוז ניכר מהם‪ ,‬גם אם יצאו ללא פגע בגופם‪" ,‬התמוטטו" מבחינה רגשית‪,‬‬ ‫התנהגותית ופיזיולוגית‪ .‬רבים מהם רבצו ללא תנועה‪ ,‬בקושי מתייחסים למתרחש סביבם‪.‬‬ ‫פבלוב פירש זאת כסימן לאֵימה מתמשכת‪ ,‬אשר ָמ ֲח ה כל סקרנות ביחס לסביבתם‪ .‬ואכן‪ ,‬היום אנו‬ ‫יודעים שחוסר תנועה ואובדן סקרנות מאפיינים גם ילדים ומבוגרים מוכֵּי טראומה ומפוחדים‪ .‬חלק מן‬ ‫הכלבים ישבו רועדים בפינת הכלוב‪ ,‬בעוד שאחרים‪ ,‬שלפני כן היו צייתנים‪ ,‬התנפלו בפראות על‬ ‫המטפלים שלהם — שוב‪ ,‬התנהגויות המוכרות היטב כיום אצל מבוגרים וילדים הסובלים מטראומה‪.‬‬ ‫פבלוב הראה כי אחרי חשיפה לדחק קיצוני‪ ,‬חיות מוצאות שיווי משקל חדש‪ ,‬השונה מן הארגון‬ ‫הפנימי הקודם שלהם‪ .‬הכלבים נפגעי הטראומה המשיכו להתנהג כאילו הם עדיין מצויים בסכנה‬ ‫חמורה‪ ,‬גם הרבה אחרי שמי נהר הנ ֶבה נסוגו‪ .‬כאשר בדק את המדדים הפיזיולוגיים שלהם‪ ,‬הוא מצא‬ ‫קצבי לב גבוהים במיוחד או נמוכים במיוחד בתגובה ללחצים קלים‪ ,‬סימנים לחוסר יציבות במערכת‬ ‫העצבים האוטונומית‪ ,‬וכן תגובות רתיעה עוצמתיות לנוכח שינויים פעוטים בסביבתם‪ ,‬למשל‬ ‫התקרבות עוזרי המחקר לכיוונם‪.‬‬ ‫פבלוב ייחס שינויים דרמטיים אלה ל"קיומם של שני דחפים גופניים מנוגדים"‪ :‬במהלך ההצפה‪,‬‬ ‫הכלבים לא היו מסוגלים לנוע מבחינה פיזית — הם היו כלואים בכלובים — בעוד שגופם היה מתוכנת‬ ‫לרוץ ולהימלט לנוכח הסכנה המאיימת על חייהם‪ .‬בעקבות זאת‪" ,‬ההתנגשות בין שני התהליכים‬ ‫המנוגדים‪ :‬האחד מעורר לפעולה והשני חוסם אותה‪ ,‬שקשה מאוד להכילם בו־זמנית ]‪ [...‬גרמה‬ ‫להתמוטטות שיווי המשקל‪ 74".‬זו הייתה קרוב לוודאי הפעם הראשונה שבה מדען תיאר את תופעת‬ ‫ה"הלם בלתי־נמנע"‪ ,‬מצב גופני שבו האורגניזם אינו מסוגל לעשות דבר כדי להשפיע על‬ ‫הבלתי־נמנע‪ .‬כפי שראינו בפרק השני‪ ,‬התייצבות לנוכח מציאות שבה איננו מסוגלים לעשות דבר כדי‬ ‫להדוף את הבלתי־נמנע מובילה ל"חוסר אונים נלמד"‪ ,‬תופעה חיונית להבנת בני אדם מוכי טראומה‬ ‫ומושפלים‪ ,‬וטיפול בהם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬סבלם של הכלבים הכלואים על גדות נהר הנֶבָה אולי אינו‬ ‫שונה כל כך מזה של ילדים שהוריהם ומוריהם פוגעים בהם ואין להם לאן לפנות‪ ,‬או של נשים‬ ‫הלכודות במערכות יחסים אלימות‪ .‬אלה ואלה נאבקים בשני דחפים מנוגדים‪ :‬האחד‪ ,‬לשמֵר יחסי‬ ‫אהבה עם דמות משמעותית‪ ,‬והאחר — להימלט מן הכאב‪ ,‬הפגיעה והבגידה‪.‬‬ ‫פבלוב ציין כי כל הכלבים הגיבו להצפה באופן דומה — המזג הקודם שלהם עיצב את תגובתם‪ .‬הוא‬ ‫מיין את כלביו לבעלי ארבעה סוגי מזג‪ :‬סוער‪ ,‬מלא חיים‪ ,‬רגוע ושלֵו‪ ,‬ומלנכולי‪ .‬כל טיפוס הגיב באופן‬ ‫שונה לדחק‪ .‬היו כאלה שהפסיקו להגיב למטפלים שלהם או לקולות רעש חזקים‪ .‬אחרים סבלו‬ ‫מ"עכבה פרדוקסלית"‪ ,‬כאשר דווקא גירוי חלש‪ ,‬כגון צלילים רכים‪ ,‬גרם לתגובות קיצוניות‪ ,‬בעוד‬ ‫שבקושי הגיבו לצלילים חזקים שהלחיצו את רוב הכלבים האחרים‪ .‬אנו רואים תגובות דומות אצל בני‬

‫אדם שסובלים מטראומה‪ :‬אישה שבן זוגה הכה אותה בליל אמש עשויה להיתקף בזעם כלפיי אם‬ ‫איחרתי לפגישתנו בחמש דקות‪ ,‬בעוד שבקושי תתייחס לאלימות של בן הזוג‪.‬‬ ‫פבלוב תיאר עוד תגובה אחת‪ ,‬שאותה כינה השלב ה"אולטרה־פרדוקסלי"‪ ,‬שבה הפגינו החיות‬ ‫תגובות חיוביות לגירויים שליליים‪ ,‬כגון צלילים רמים או ה עָבה‪ ,‬מה שהזכיר לי כַּ ָתּבֵי מלחמה‬ ‫שסובלים מטראומה אחרי שהיו עדים לְמוֹת חבריהם‪ ,‬אך אינם יכולים לחכות לצאת שוב לאזורי‬ ‫קרבות‪ ,‬משום שזהו הדבר היחידי שגורם להם להרגיש חיים‪.‬‬ ‫התצפיות שערך בתגובות הכלבים להצפה הובילו את פבלוב למחקר החשוב האחרון של חייו‪:‬‬ ‫מחקר על "רפלקס ַה ַתּכְלִית"‪ ,‬שאותו כינה "הגורם המשמעותי ביותר בחיים‪ 75".‬כל היצורים זקוקים‬ ‫לתכלית‪ ,‬מטרה — עליהם להתארגן כך שיוכלו לפלס את דרכם בעולם‪ ,‬למשל להכין מחסה לחורף‪,‬‬ ‫לחפש בן או בת זוג‪ ,‬לבנות קן או בית וללמוד מיומנויות לצורכי פרנסה‪ .‬אחת ההשפעות ההרסניות‬ ‫של טראומה היא פגיעתה‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬ברפלקס התכלית‪ .‬כיצד ניתן לעזור לאנשים להחזיר‬ ‫לעצמם אנרגיה‪ ,‬כך שיהיו מעורבים בחייהם ויממשו את עצמם במלואם? כמו דרווין‪ ,‬גם פבלוב הבין‬ ‫שתחושת התכלית כוללת הן תנועה והן רגשות‪ .‬רגשות מניעים אותנו לפעולה‪ :‬רגשות חיוביים —‬ ‫לקראת מצבים מעוררי תיאבון‪ ,‬כגון מזון ומין‪ ,‬ורגשות שליליים — להתגוננות ושמירה על עצמנו )ועל‬ ‫צאצאינו(‪ .‬הבנה זו מזמינה אותנו להתמקד ברגשות ובתנועה לא רק כבעיות שיש להתמודד עמן‪ ,‬אלא‬ ‫גם כנכסים יקרי ערך‪ ,‬שיש לארגן כך שיגבירו את תחושת התכלית שלנו‪.‬‬

‫חלון למערכת העצבים‬ ‫כל הסימנים הקטנים שאנו קולטים באופן אינסטינקטיבי בשיחה — זי ַע השרירים והמתח בפני הזולת‪,‬‬ ‫תנועות עיניים והתרחבות האישונים‪ ,‬טון הקול ומהירותו — וכן התנודות הפנימיות אצלנו — הפרשת‬ ‫רוק‪ ,‬בליעה‪ ,‬נשימה‪ ,‬קצב הלב — כל אלה קשורים ביניהם במערכת מו ַוסתת אחת‪ 76.‬אלה הם תוצ י‬ ‫התיאום שבין שני ענפֵי מערכת העצבים האוטונומית )‪ :(ANS‬המערכת הסימפתטית‪ ,‬אשר מתפקדת‬ ‫בגוף בתור מְאיצָה‪ ,‬והמערכת הפרא־סימפתטית‪ ,‬אשר מתפקדת כבולמת‪ 77.‬אלה הן המערכות‬ ‫שמקיימות ביניהן את קשרי הגומלין ההדדיים שדרווין הזכיר‪ ,‬וכשהן פועלות יחד הן ממלאות תפקיד‬ ‫חשוב בשמירה על זרימת האנרגיה בגוף‪ ,‬כאשר האחת פועלת לקראת הוצאת אנרגיה‪ ,‬והאחרת —‬ ‫לשימורהּ‪.‬‬ ‫מערכת העצבים הסימפתטית ))‪ sympathetic nervous system — SNS‬אחראית‬ ‫לעוררות‪ ,‬ובכלל זה תגובת הילחם־או־ברח )מה שדרווין כינה "התנהגות של בריחה או הימנעות"(‪.‬‬ ‫לפני כמעט אלפיים שנה העניק הרופא הרומאי גָלֶן )‪ (Galen‬למערכת זו את השם "סימפתטית"‪,‬‬ ‫משום שהיא פועלת עם הרגשות )‪ ,sym pathos‬בלטינית(‪ .‬מערכת ה‪ SNS-‬מניעה את הדם אל‬ ‫השרירים לצורך פעולה מהירה‪ ,‬בחלקה באמצעות גירוי בלוטות האדרנל להפריש יותר אדרנלין‪ ,‬אשר‬ ‫מאיץ את קצב הלב ומעלה את לחץ הדם‪.‬‬ ‫הענף השני של מערכת העצבים האוטונומית הוא מערכת העצבים הפרא־סימפתטית‬

‫)‪" — Parasympathetic Nervous System‬מנוגדת לרגשות"‪ ,‬ובקיצור ‪,(PNS‬‬ ‫אשר מקדמת תפקו ֵי שימור עצמי כגון עיכול והחלמת פצעים‪ .‬מערכת זו משחררת את ההורמון‬ ‫ַאצֶטילכוֹלין כדי לבלום עוררות‪ ,‬להאט את קצב הלב‪ ,‬להרגיע את השרירים ולהחזיר את הנשימה‬ ‫לקצב נורמלי‪ .‬כפי שדרווין ציין‪" ,‬פעילויות של אכילה‪ ,‬מציאת מקלט והזדווגות" תלויות ב‪.PNS-‬‬ ‫תוכלו לחוות שתי מערכות אלה בקלות בעצמכם‪ .‬בכל פעם שאתם שואפים אוויר בנשימה עמוקה‪,‬‬ ‫אתם מפעילים את ה‪ .SNS-‬קילוח האדרנלין הנובע מכך יעלה את קצב הלב‪ ,‬מה שמסביר מדוע‬ ‫אתלטים רבים לוקחים כמה נשימות קצרות ועמוקות לפני שהם יוצאים לתחרות‪ .‬הנשיפה‪ ,‬לעומת‬ ‫זאת‪ ,‬מפעילה את ה‪ ,PNS-‬אשר מאיטה את הלב‪ .‬אם אתם לומדים יוגה או מדיטציה‪ ,‬המנחה שלכם‬ ‫ודאי יפציר לתת תשומת לב מיוחדת לנשיפה‪ ,‬מכיוון שנשימות עמוקות וארוכות עוזרות להרגיע‬ ‫אותנו‪ .‬כשאנו נושמים‪ ,‬אנו מאיצים ומאיטים את קצב הלב ללא הרף‪ ,‬וזו הסיבה לכך שהמרווח בין‬ ‫שתי פעימות לב רצופות לעולם אינו זהה‪ .‬ניתן להשתמש במדד שנקרא שוֹנוּת קצב הלב )‪Heart‬‬ ‫‪ (Rate Variability — HRV‬כדי לבחון את גמישות המערכת הזו‪ ,‬ו‪ HRV-‬טוב — ככל שיש‬ ‫יותר תנודות‪ ,‬כך עדיף — מסמן שהבלם והמאיץ במערכת העוררות שלנו מתפקדים כיאות‪ ,‬ובאיזון זה‬ ‫עם זה‪ .‬לנו הייתה פריצת דרך כאשר רכשנו מכשיר שמודד ‪ ,HRV‬ובפרק שישה־עשר אסביר כיצד‬ ‫ניתן להשתמש ב‪ HRV-‬כדי לסייע בטיפול ב‪.PTSD-‬‬

‫צופן האהבה‬

‫העצבי‪78‬‬

‫ב‪ 1994-‬הציג סטיבן פּורגס )‪ ,(Stephan Porges‬שבתקופה שבה התחלנו את המחקרים שלנו‬ ‫על ‪ HRV‬שימש חוקר באוניברסיטת מרילנד )וכעת באוניברסיטת צפון קרולינה(‪ ,‬את "התיאוריה‬ ‫הפּוֹליוַג ַאלית"‪ ,‬אשר מבוססת על התצפיות ועל התובנות המוקדמות של דרווין‪ ,‬בתוספת ‪ 140‬שנה של‬ ‫תגליות מדעיות )המונח "פוליו ַגאלי" — ‪ — polyvagal‬מתייחס לסעיפים הרבים של העצב התו ֶעה‪,‬‬ ‫עצב הו ַואגוס‪ ,‬המקשר בין איברים רבים‪ ,‬ובכלל זה המוח‪ ,‬הריאות‪ ,‬הלב‪ ,‬הקיבה והמעיים(‪ .‬תיאוריה‬ ‫זו מספקת לנו הבנה מתוחכמת של הביולוגיה של ביטחון וסכנה‪ ,‬ומבוססת על משחק הגומלין העדין‬ ‫בין חוויית הקרביים של גופנו לבין קולות ופנ ֵי האנשים הסובבים אותנו‪ .‬תיאוריה זו הסבירה מדוע‬ ‫פנים נדיבים‪ ,‬או טון קול מרגיע‪ ,‬יכולים לשנות באופן דרמטי את הרגשתנו‪ .‬היא הבהירה מדוע‬ ‫הידיעה שהאנשים החשובים בחיינו רואים ושומעים אותנו‪ ,‬יכולה לגרום לנו להרגיש שלווים‬ ‫ובטוחים‪ ,‬ומדוע ביטול שלנו‪ ,‬או התעלמות מאיתנו‪ ,‬עלולים לעורר תגובות זעם או התמוטטות נפשית‪.‬‬ ‫תיאוריה זו סייעה לנו להבין מדוע התכַּווננוּת ממוקדת עם אדם אחר עשויה לשלוף אותנו ממצבֵי‬ ‫בלבול ופחד‪79.‬‬ ‫בקצרה‪ ,‬התיאוריה של פורגס אפשרה לנו לראות אל מעבר להשפעות של תגובת הילחם־או־ברח‪,‬‬ ‫ולהציב את היחסים החברתיים במרכז האופן שבו אנו מבינים את הטראומה‪ .‬היא גם הציעה גישות‬ ‫חדשות להחלמה‪ ,‬המתמקדות בחיזוק מערכת הגוף שמו ַוסתת עוררות‪.‬‬ ‫בני אדם מכוּוְנ ָנים באופן מעורר השתאות לשינויים רגשיים עדינים ביותר אצל האנשים )ובעלי‬

‫החיים( שסביבם‪ .‬שינויים קלים במתח המצח‪ ,‬קמטים סביב העיניים‪ ,‬קימור השפתיים וזווית הצוואר‬ ‫מסמנים לנו במהירות עד כמה האדם שמולנו נינוח‪ ,‬חשדני‪ ,‬רגוע או מפוחד‪ 80.‬נוירונ ֵי המראָה שלנו‬ ‫רושמים את החוויה‪ ,‬וגופנו מַתאים עצמו לְמה שהבחנּו בו‪ .‬באותו אופן בדיוק רומזים שרירי הפנים‬ ‫שלנו לאחרים על מידת הרוגע או ההתרגשות שלנו‪ ,‬אם לבנו מאיץ או רגוע‪ ,‬ואם אנו מתכוננים‬ ‫להתנפל עליהם או להימלט מפניהם‪ .‬כאשר המסר שאנו מקבלים מן הזולת הוא‪" :‬אתה בטוח איתי" —‬ ‫אנו נרגעים‪ .‬אם התמזל מזלנו במערכת היחסים שלנו‪ ,‬נרגיש גם שאנו זוכים להזנה‪ ,‬לתמיכה ולאישור‬ ‫כשאנו מביטים בפניו ובעיניו של הזולת‪.‬‬ ‫תרבותנו מלמדת אותנו להתמקד בייחודנו האישי‪ ,‬אך ברמה עמוקה יותר‪ ,‬איננו מתקיימים‬ ‫כאורגניזמים אינדיבידואלים לחלוטין‪ .‬מוחותינו בנויים כדי לסייע לנו לתפקד כחברי שבט‪ .‬ואנו חלק‬ ‫משבט זה גם כשאנו נמצאים לבד‪ ,‬בין שאנו מאזינים למוזיקה )שאנשים אחרים יצרו(‪ ,‬צופים במשחק‬ ‫כדורסל בטלוויזיה )ושרירינו מתכווצים בשעה שהשחקנים רצים וקופצים(‪ ,‬או מכינים טבלת אקסל‬ ‫לקראת ישיבה בענייני מכירות )ומדמיינים תוך כדי כך את תגובות הבוס(‪ .‬רוב האנרגיה שלנו‬ ‫מוקדשת לְקשר עם האחרים‪.‬‬ ‫אם נתבונן ברשימת התסמינים הספציפיים שכוללת אבחנה פסיכיאטרית רשמית‪ ,‬נמצא שרוב הסבל‬ ‫הנפשי קשור או לבעיה ביצירת יחסים תקינים ומסַפקים‪ ,‬או לקשיים בוויסות העוררות )למשל‪ ,‬כאשר‬ ‫תופעות של התקפי זעם‪ ,‬התכנסות‪ ,‬ריגוש־יתר או קשיי ארגון מתרחשות בקביעות(‪ .‬בדרך כלל מדובר‬ ‫בשני הדברים יחד‪ .‬הנטייה הרפואית המקובלת‪ ,‬לנסות למצוא תרופה נכונה שתטפל ב"הפרעה"‬ ‫מסוימת‪ ,‬מסיטה אותנו מן ההבנה שבעיותינו משבשות במידה רבה את ִתפקודנו כחברי שבט‪.‬‬

‫ביטחון ויחסי גומלין‬ ‫לפני כמה שנים שמעתי את ג'רום קגן )‪ ,(Jerome Kagan‬פרופסור מכובד בגמלאות‬ ‫לפסיכולוגיה של הילד בהרווארד‪ ,‬אומר ל לאי לָאמה שעל כל פעולה אכזרית בעולם יש מאות‬ ‫פעולות קטנות של נדיבות וקשר אנושי‪ .‬מסקנתו‪" :‬להיות מֵיטיב‪ ,‬ולא מרושע‪ ,‬זהו כנראה טבעו‬ ‫האמיתי של המין שלנו‪ ".‬להיות מסוגל להרגיש ביטחון בחברת אחרים הוא כנראה המאפיין החשוב‬ ‫ביותר לבריאות נפשית; קשרים בטוחים הם חיוניים לחיים מסַפקים ובעלי משמעות‪ .‬מחקרים רבים‬ ‫שהתבצעו ברחבי העולם על תגובות לאסון מצאו כי תמיכה חברתית היא ההגנה החזקה ביותר נגד‬ ‫הצפה בחוויית דחק וטראומה‪.‬‬ ‫תמיכה חברתית איננה זהה לשהייה בחברת אחרים גרידא‪ .‬הנקודה החשובה היא הדדיות‪ :‬עלינו‬ ‫להרגיש שהאנשים סביבנו רואים ושומעים אותנו‪ ,‬שאנו מוחזקים בנפשו ובלבו של הזולת‪ .‬כדי‬ ‫שהפיזיולוגיה שלנו תירגע‪ ,‬ת ְחלים ותצמח‪ ,‬אנו זקוקים לתחושת ביטחון עמוקה‪ .‬אין רופא שיכול לתת‬ ‫מרשם לחברות ולאהבה‪ :‬אלה הן יכולות מורכבות‪ ,‬שמושגות בעבודה קשה‪ .‬אין צורך בהיסטוריה של‬ ‫טראומה כדי להרגיש אי־נוחות‪ ,‬מבוכה ואפילו פאניקה במסיבה מלאה זרים — אך טראומה עלולה‬ ‫להפוך את העולם כולו לאירוע גדוש אנשים זרים ומנוכרים‪.‬‬

‫רבים מן הסובלים מטראומה מתקשים למצוא התאמה עם האנשים סביבם‪ .‬יש כאלה שמוצאים‬ ‫נחמה בקבוצות‪ ,‬שבהן הם מסוגלים לשחזר את חוויות הקרב‪ ,‬האונס או העינויים שעברו יחד עם‬ ‫אחרים מרקע דומה‪ ,‬או שחוו חוויות דומות‪ .‬ההתמקדות בהיסטוריית טראומה משותפת ובתחושת‬ ‫הקורבנוּת משככת את תחושת הבידוד הצורבת‪ ,‬אך בדרך כלל במחיר הצורך להכחיש הבדלים‬ ‫אינדיבידואליים‪ :‬החברים בקבוצה שייכים אליה רק אם הם מתאימים את עצמם לקוד המשותף‪.‬‬ ‫הגבלה עצמית לקבוצה צרה ומוגדרת של קורבנוֹת עלולה לחזק את תפיסת האחרים‬ ‫כבלתי־רלוונטיים במקרה הטוב‪ ,‬או כמסוכנים במקרה הרע‪ ,‬מה שיוביל בסופו של דבר לניכור נוסף‪.‬‬ ‫כנופיות‪ ,‬מפלגות פוליטיות קיצוניות וכָּתות דתיות עשויות לספק נחמה‪ ,‬אך נדיר שיטפחו את הגמישות‬ ‫הנפשית הנדרשת כדי להיפתח באופן מלא לְמה שהחיים מציעים; לכן הן אינן מסוגלות לשחרר את‬ ‫חבריהן מן הטראומות שלהם‪ .‬אנשים בעלי תפקוד תקין מסוגלים לקבל הבדלים בין־אישיים ולהכיר‬ ‫באנושיות של האחרים‪.‬‬ ‫בשני העשורים האחרונים התגבשה הכרה רחבה בכך שכאשר מבוגרים או ילדים מפוחדים או‬ ‫מסוגרים מכדי לשאוב נחמה מבני אדם אחרים‪ ,‬קשר עם יונקים אחרים עשוי לעזור‪ .‬כלבים‪ ,‬סוסים‬ ‫ואפילו דולפינים מציעים קרבה פחות מורכבת‪ ,‬בעודם מספקים את תחושת הביטחון הנדרשת‪ .‬כיום‬ ‫נעשה שימוש נרחב‪ ,‬בעיקר בכלבים ובסוסים‪ ,‬כדי לטפל בקבוצות מסוימות של נפגעי טראומה‪81.‬‬

‫שלוש רמות של ביטחון‬ ‫אחרי טראומה‪ ,‬העולם נחווה בעצם דרך מערכת עצבים אחרת‪ ,‬שתפיסת הסיכון והביטחון שלה‬ ‫השתנתה מאוד‪ .‬פורגס טבע את המושג "תפיסה עצבית" )‪ (Neuroception‬כדי לתאר את‬ ‫היכולת להעריך סכנה וביטחון יחסיים בסביבתנו‪ .‬כשאנו מנסים לעזור לאנשים שתפיסתם העצבית‬ ‫השתבשה‪ ,‬האתגר הגדול הוא למצוא דרכים לאתחל מחדש את הפיזיולוגיה שלהם‪ ,‬כך שמנגנוני‬ ‫ההישרדות שלהם יפסיקו לפעול נגדם‪ .‬פירוש הדבר‪ :‬לסייע להם להגיב באופן הולם לסכנה‪ ,‬אך עוד‬ ‫יותר מכך‪ ,‬לשקם את יכולתם לחוות ביטחון‪ ,‬רגיעה ויחסי גומלין אמיתיים‪.‬‬ ‫ערכתי ראיונות מעמיקים וטיפלתי בשישה אנשים ששרדו תאונות מטוסים‪ .‬שניים מהם דיווחו על‬ ‫אובדן הכרה בעת האירוע; אף על פי שלא נפצעו בגופם‪ ,‬הם קרסו נפשית‪ .‬שניים נכנסו לפאניקה‬ ‫ונשארו במצב מבועת וחסר שקט עוד זמן רב לאחר שהתחלנו בטיפול‪ .‬שניים נותרו רגועים והפגינו‬ ‫תושייה כאשר סייעו לפַנות נוסעים אחרים מן ההריסות הבוערות‪ .‬טווח דומה של תגובות מצאתי גם‬ ‫אצל קורבנות אונס‪ ,‬תאונות דרכים ועינויים‪ .‬בפרק הקודם ראינו את התגובות השונות מקצה לקצה‬ ‫של סטֶן ואוּטֶה‪ ,‬כאשר חיו מחדש את אסון התאונה שחוו זה לצד זה‪ .‬מה אחראי לקשת תגובות רחבה‬ ‫זו — מהתנהגות ממוקדת ורגועה‪ ,‬דרך פאניקה ועד קריסה?‬ ‫התיאוריה של פורגס מציעה הסבר‪ :‬מערכת העצבים האוטונומית מו ַוסתת שלושה מצבים‬ ‫פיזיולוגיים בסיסיים‪ .‬רמת תחושת הביטחון קובעת איזה מהם מופעל בכל רגע נתון‪ .‬כאשר אנו חשים‬ ‫מאוימים‪ ,‬אנו פונים באופן אינסטינקטיבי לרמה הראשונה‪ ,‬מעוֹרבוּת חברתית‪ .‬אנו קוראים לעזרה‪,‬‬

‫מבקשים תמיכה ונחמה מאנשים בסביבתנו‪ .‬אך אם אין מי שיבוא לעזרתנו‪ ,‬או שאנו מצויים בסכנה‬ ‫מיידית‪ ,‬ניסוג לדרך הישרדות פרימיטיבית יותר‪ :‬תגובת הילחם־או־ברח‪ .‬אנו נלחמים בַּתו ף‪ ,‬או שאנו‬ ‫בורחים למקום מבטחים‪ .‬אם גם זה לא מצליח — אי אפשר להימלט‪ ,‬אנו לכודים‪ ,‬או מוחזקים בכוח —‬ ‫ננסה לשמור על עצמנו באמצעות "כיבוי עצמי"‪ ,‬ונוציא כמה שֶפּחות אנרגיה‪ .‬כאן אנו במצב של‬ ‫קיפאון או קריסה‪.‬‬ ‫כאן נכנס לתמונה העצב התועה המסועף‪ .‬אתאר את האנטומיה שלו בקצרה‪ ,‬משום שהיא הכרחית‬ ‫להבנת האופן שבו אנשים מתמודדים עם טראומה‪ .‬מערכת המעורבות החברתית תלויה בעצבים‬ ‫שמקורם במרכזי הוויסות בגזע המוח‪ ,‬ובעיקר העצב התועה — שמוכר גם בשם עצב הגולגולת‬ ‫העשירי )‪ — (Tenth Cranial Nerve‬יחד עם עצבים סמוכים שמפעילים את שרירי הפנים‪,‬‬ ‫הגרון‪ ,‬האוזן התיכונה ותיבת הקול‪ .‬כאשר "מערכת העצב התועה הקדמית" )"‪Ventral Vagal‬‬ ‫‪ (Complex" — VVC‬מנצחת על התזמורת‪ ,‬אנו מחייכים כאשר אחרים מחייכים אלינו‪ ,‬מהנהנים‬ ‫כשאנו מסכימים ומקדירים פנים כשחברים מספרים לנו על ביש מזלם‪ .‬כאשר מערכת ה‪VVC-‬‬ ‫מעורבת‪ ,‬היא גם שולחת איתותים למטה‪ ,‬אל הלב ואל הריאות‪ ,‬מאיטה את קצב הלב ומעמיקה את‬ ‫הנשימה‪ .‬בעקבות זאת‪ ,‬אנו חשים רגועים‪ ,‬מאופסים‪ ,‬או מעוּררים באופן נעים‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫העצב התועה המסועף‪ .‬העצב התועה רושם רגשות שוברי לב ולופתי קרביים‪ .‬כאשר אדם חווה‬ ‫מועקה רגשית‪ ,‬גרונו מתייבש‪ ,‬קולו נעשה מתוח‪ ,‬לבו מאיץ ונשימתו הופכת מהירה ושטוחה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫כל איום על ביטחוננו או על קשרינו החברתיים גורם לשינוי באזורים שמעוצבָּבים על ידי ה‪.VVC-‬‬ ‫כשמתרחש אירוע מלחיץ‪ ,‬אנו מסמנים את מצוקתנו באופן אוטומטי בהבעות פנים ובטון הקול‪,‬‬ ‫שינויים שנועדו לזמֵן אחרים לבוא לעזרתנו‪ 82.‬אך אם אין מי שיגיב לקריאת העזרה שלנו‪ ,‬האיום‬ ‫גובר‪ ,‬והמוח הלימבי העתיק יותר נכנס לפעולה‪ .‬מערכת העצבים הסימפתטית תופסת פיקוד ומניעה‬ ‫את השרירים‪ ,‬הלב והריאות לתגובת הילחם־או־ברח‪ 83.‬קולנו הופך מהיר וצורמני ולבנו מתחיל‬ ‫לפעום במהירות‪ .‬אם יש בחדר כלב‪ ,‬הוא יתחיל לזוע ולנהום‪ ,‬משום שהוא מסוגל להריח את פעולת‬ ‫בלוטות הזיעה שלנו‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫שלוש תגובות לאיום )משמאל לימין(‪.‬‬ ‫מערכת המעורבות החברתית‪ :‬קוף מבוהל מאותת על סכנה וקורא לעזרה‪.VVC .‬‬ ‫הילחם־או־ברח‪ :‬שיניים חשופות‪ ,‬הבעת פנים של זעם ואימה‪.SNS .‬‬ ‫קריסה‪ :‬הגוף מאותת על תבוסה והתכנסות‪.DVC .‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬אם אין דרך לצאת מהמצב‪ ,‬ואין מה שנוכל לעשות כדי להדוף מאיתנו את הבלתי־נמנע‪ ,‬נפעיל‬ ‫את מערכת החירום האולטימטיבית‪ :‬מערכת העצב התו ֶעה הג ַבּית )‪Dorsal Vagal‬‬ ‫‪ .(Complex — DVC‬מערכת זו מגיעה עד מתחת לסרעפת אל הקיבה‪ ,‬הכליות והמעיים‪ ,‬ומאיטה‬ ‫את המטבוליזם בכל הגוף באופן קיצוני‪ .‬קצב הלב מאט )אנו מרגישים כאילו הלב "צונח"(‪ ,‬איננו‬ ‫יכולים לנשום‪ ,‬והמעיים מפסיקים לפעול או מתרוקנים )מה שנקרא‪ ,‬באופן מילולי‪" ,‬מחרבנים‬ ‫במכנסיים מרוב פחד"(‪ .‬זו הנקודה שבה אנו מתנתקים‪ ,‬קורסים וקופאים‪.‬‬

‫הילחם־או־ברח לעומת קריסה‬ ‫כפי שראינו בסריקות המוח של סטֶן ואוּטֶה‪ ,‬טראומה מתבטאת לא רק בתגובת הילחם־או־ברח אלא‬ ‫גם בכיבוי כללי ובחוסר יכולת להיות מחובר לחיי ההווה‪ .‬לכל תגובה יש רמה אחרת של פעילות‬ ‫מוחית‪ :‬מערכת הילחם־או־ברח היונ ית‪ ,‬שמגוננת עלינו ושומרת מפני כיבוי‪ ,‬והמוח הזוחלי‪ ,‬שמחולל‬ ‫את תגובת הקריסה‪ .‬את ההבדל בין שתי מערכות אלה ניתן לראות בכל חנות גדולה לחיות מחמד‪.‬‬ ‫חתלתולים‪ ,‬כלבלבים‪ ,‬עכברים ואוגרים משחקים בלי הרף‪ ,‬וכשהם מתעייפים הם מצטופפים יחד‪,‬‬ ‫צמוד־צמוד‪ .‬בניגוד להם‪ ,‬הנחשים והלטאות נחים דוממים בפינות כלוביהם‪ ,‬ואינם מגיבים לסביבתם‪84.‬‬ ‫סוג זה של חוסר תנועה‪ ,‬שמחולל המוח הזוחלי‪ ,‬מאפיין אנשים רבים שסובלים מטראומה כרונית‪,‬‬ ‫בניגוד לפאניקה ולזעם ה"יונקיים"‪ ,‬שגורמים לניצולֵי טראומה רבים כל כך להיות מפוּחדים‬ ‫ומפחידים‪.‬‬ ‫כמעט כל אחד מכיר את תגובת הילחם־או־ברח הטיפוסית‪ ,‬המוכרת בשם "זעם בכבישים"‪ :‬איום‬ ‫פתאומי מעורר בנו דחף עז לנוע ולתקוף‪ .‬הסכנה מכבה את מערכת המעורבות החברתית שלנו‪,‬‬

‫מפחיתה את התגובתיות שלנו לקול אנושי ומגבירה את רגישותנו לצלילים מאיימים‪ .‬ועם זאת‪ ,‬עבור‬ ‫אנשים רבים‪ ,‬פאניקה וזעם מעוררים את התגובה ההפוכה‪ :‬הם מתכנסים בתוך עצמם‪ ,‬הופכים חירשים‬ ‫ועיוורים לעולם‪ .‬הפעלת מנגנון הילחם־או־ברח היא הרע במיעוטו‪ :‬היא לפָחות גורמת להרגשה‬ ‫נמרצת‪ ,‬אנרגטית‪ .‬זו הסיבה לכך שניצולי טראומה והתעללות רבים מרגישים חיים במלואם לנוכח‬ ‫סכנה ממשית‪ ,‬בעודם נעשים קהי חושים במצבים מורכבים יותר‪ ,‬גם אם בטוחים מבחינה‬ ‫אובייקטיבית‪ ,‬כגון מסיבות יום הולדת וארוחות משפחתיות‪.‬‬ ‫כאשר מאבק או מנוּסָה אינם מסלקים את האיום‪ ,‬אנו מפעילים את המפלט האחרון — המוח הזוחלי‪,‬‬ ‫מערכת החירום האולטימטיבית‪ .‬מערכת זו נכנסת בדרך כלל לפעולה כשאנו משותקים באופן פיזי‪,‬‬ ‫כמו במצב שבו תוקף מצמיד אותנו לקרקע‪ ,‬או כאשר ילד אינו יכול להימלט מהורה מאיים‪ .‬קריסה‬ ‫והתנתקות נשלטות על ידי מערכת ה‪ ,DVC-‬חלק עתיק מבחינה אבולוציונית של מערכת העצבים‬ ‫הפרא־סימפתטית‪ ,‬הקשורה לסימפטומים של העיכול‪ ,‬כגון שלשול ובחילה‪ .‬היא גם מאיטה את קצב‬ ‫הלב וגורמת לנשימה שטוחה‪ .‬כאשר מערכת זו משתלטת‪ ,‬מפסיק להיות לנו אכפת מאנשים אחרים‪,‬‬ ‫כמו גם מעצמנו‪ .‬המודעות כָּבה‪ ,‬ואנו עלולים להפסיק לחוש כאב גופני‪.‬‬

‫כיצד הפכנו לאנושיים‬ ‫על פי התיאוריה הגדולה של פורגס‪ ,‬מערכת ה‪ VVC-‬התפתחה אצל יונקים כדי לתמוך בחיים‬ ‫חברתיים מורכבים‪ .‬כל היונקים‪ ,‬ובכללם בני האדם‪ ,‬מתקבצים כדי למצוא זיווג‪ ,‬מטפלים בצאצאיהם‪,‬‬ ‫מתגוננים נגד אויבים משותפים ומ ָתאֲמים ביניהם ציד והשגת מזון‪ .‬ככל שמערכת ה‪ VVC-‬מסנכרנת‬ ‫בצורה יעילה יותר את פעילות המערכות הסימפתטית והפרא־סימפתטית‪ ,‬כך תהיה הפיזיולוגיה של כל‬ ‫פרט מכוּוננת טוב יותר כלפי יתר חברי השבט‪.‬‬ ‫הסתכלות כזו על ה‪ VVC-‬מבהירה את האופן שבו הורים מסייעים באופן טבעי לילדיהם בוויסות‬ ‫עצמי‪ .‬תינוקות שרק נולדו אינם חברתיים במיוחד; הם ישנים רוב הזמן‪ ,‬ומתעוררים כשהם רעבים או‬ ‫רטובים‪ .‬אחרי ההאכלה הם עשויים לבלות זמן־מה בהתבוננות סביבם‪ ,‬ברטינה או בְּהייה‪ ,‬אך במהרה‬ ‫יחזרו לישון‪ ,‬בהתאם למקצב הפנימי שלהם‪ .‬בשלב חיים מוקדם זה הם נתונים בעיקר לחסדי הגאות‬ ‫והשפל המשתנים של מערכות העצבים הסימפתטית והפרא־סימפתטית‪ ,‬והמוח הזוחלי שלהם הוא זה‬ ‫שמנהל את ההצגה רוב הזמן‪.‬‬ ‫אך יום אחר יום‪ ,‬כשאנו מחייכים אליהם‪ ,‬הומים ומשמיעים להם קולות חיבה ומשחק‪ ,‬אנו מגרים‬ ‫את צמיחת הסינכרוניות במערכת ה‪ VVC-‬המתפתחת‪ .‬אינטראקציות אלה מסייעות לסנכרן את‬ ‫מערכת העוררות הרגשית אצל תינוקותינו ביחס לסביבתם‪ .‬מערכת ה‪ VVC-‬שולטת ביניקה‪,‬‬ ‫בבליעה‪ ,‬בהבעות הפנים ובצלילים שמפיקה תיבת הקול‪ .‬כאשר תפקודים אלה מגורים אצל תינוק‪ ,‬הם‬ ‫מלוּוים בתחושות עונג וביטחון‪ ,‬שמסייעות ליצור את הבסיס לכל ההתנהגות החברתית העתידית‪85.‬‬ ‫כפי שלימד אותי לפני זמן רב ידידי אד טרוניק )‪ ,(Ed Tronick‬המוח הוא איבר תרבותי —‬ ‫ההתנסות היא שמעצבת את המוח‪.‬‬

‫להיות מתואם עם חברים אחרים של המין שלנו באמצעות ה‪ ,VVC-‬זו חוויה מתגמלת מאוד‪ .‬מה‬ ‫שמתחיל כמשחק מכוּוְנן בין אם לתינוק ממשיך בקצביות של משחק כדורסל טוב‪ ,‬בתיאום בריקוד‬ ‫טנגו‪ ,‬בהרמוניה של שירת מקהלה או בנגינת יצירת ג'אז או מוזיקה קאמרית — כל אלה טומנים‬ ‫בחובם תחושות עמוקות של הנאה וקשר‪.‬‬ ‫אנו יכולים לדבר על טראומה כשמערכת זו כושלת‪ :‬כשאת מתחננת על חייך‪ ,‬והתוקף מתעלם‬ ‫מתחינותייך; כאשר אתה ילד מבועת השוכב במיטה ושומע את אמך צורחת כשהחבר שלה מכה אותה;‬ ‫כשאתה רואה חבר לכוד תחת גוש מתכת שאינך חזק מספיק כדי להרימו; כשאתה רוצה להדוף מעליך‬ ‫את הכומר שמתעלל בך‪ ,‬אך מפחד שתיענש על כך‪ .‬שיתוק‪ ,‬חוסר תנועה‪ ,‬נמצא בשורש רוב‬ ‫הטראומות‪ .‬כשזה קורה‪ ,‬קרוב לוודאי שמערכת ה‪ DVC-‬תיקח פיקוד‪ :‬הלב יאֵט‪ ,‬הנשימה תיעשה‬ ‫שטוחה ואתה תיעשה מעין "זומבי" — תאבד קשר עם עצמך וסביבתך‪ ,‬תתנתק‪ ,‬תתעלף ותקרוס‪.‬‬

‫להתגונן או להירגע?‬ ‫סטיב פורגס עזר לי להבין שמצבם הטבעי של יונקים‪ ,‬במידה מסוימת‪ ,‬הוא של עמידה על המשמר‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬כדי שנחווה קרבה רגשית לבני אדם אחרים‪ ,‬עלינו להשבית באופן זמני את מערכת ההגנה‬ ‫שלנו‪ .‬כדי לשחק‪ ,‬להזדווג ולטפל בצאצאים‪ ,‬על המוח לכבות את דריכותו הטבעית‪.‬‬ ‫יש לא מעט אנשים פגועי טראומה שסובלים מדריכוּת־יתר‪ ,‬שמפריעה להם ליהנות מן ההנאות‬ ‫הפשוטות של החיים‪ ,‬בעוד שאחרים קהים מדי מכדי לספוג חוויות חדשות — או מכדי להיות ערים‬ ‫לסימני סכנה אמיתית‪ .‬כאשר פעילות גלאֵי העשן של המוח משתבשת‪ ,‬אנשים כבר אינם רצים כשהם‬ ‫אמורים לברוח־או־להילחם כדי להגן על עצמם‪ .‬מחקר חשוב שנקרא )‪ACE — Adverse‬‬ ‫‪ — Childhood Experiences‬חוויות ילדוּת שליליות(‪ ,‬שאדון בו בהרחבה בפרק התשיעי‪,‬‬ ‫הראה שנשים עם היסטוריה מוקדמת של התעללות והזנחה היו בעלות סיכון גדול פי שבעה להיאנס‬ ‫בבגרותן‪ .‬לְנשים שהיו עדות בילדות לתקיפת אמהותיהן על ידי בני זוגן היה סיכוי מוגבר במידה רבה‬ ‫ליפול קורבן לאלימות במשפחה‪86.‬‬ ‫אנשים רבים מרגישים ביטחון כל עוד קשריהם החברתיים מוגבלים לשיחות שטחיות‪ ,‬אך מפגש‬ ‫פיזי ממשי עלול לעורר אצלם תגובות עזות‪ .‬עם זאת‪ ,‬כפי שפורגס מציין‪ ,‬כדי להגיע לכל סוג של‬ ‫אינטימיות עמוקה — חיבוק קרוב‪ ,‬שינה עם בן זוג‪ ,‬יחסי מין — נדרש מאיתנו לשאת חוסר תנועה ללא‬ ‫פחד‪ 87.‬עבור קורבנות טראומה‪ ,‬מדובר באתגר משמעותי‪ :‬להבחין ולדעת מתי הם באמת בטוחים‪,‬‬ ‫ומתי עליהם להפעיל את הגנותיהם‪ ,‬כשהם מצויים בסכנה‪ .‬לשם כך הם צריכים לעבור חוויות‬ ‫שישקמו את תחושת הביטחון הגופני‪ ,‬נושא שעוד נשוב אליו רבות בפרקים הבאים‪.‬‬

‫גישות חדשות לטיפול‬ ‫אם אנו מבינים שילדים ומבוגרים נפגעי טראומה נתקעים בתגובת הילחם־או־ברח או ב"כיבוי" עצמי‬ ‫כרוני‪ ,‬כיצד נוכל לעזור להם לנטרל את התגובות ההגנתיות‪ ,‬שבעבר הבטיחו את הישרדותם?‬

‫יש אנשים מחוננים במיוחד בתחום הטיפול בטראומה‪ ,‬שמסוגלים לעשות זאת באופן אינטואיטיבי‪.‬‬ ‫סטיב גרוס )‪ (Steve Gross‬ניהל את תוכנית המשחק במרכז הטראומה‪ .‬הוא היה נוהג לצעוד‬ ‫ברחבי המרפאה עם כדור חוף מתנפח צבעוני‪ ,‬וכאשר ראה ילדים קפואים או כעוסים בחדר ההמתנה‪,‬‬ ‫היה שולח לעברם חיוך רחב‪ .‬הילדים בדרך כלל לא הגיבו‪ .‬בהמשך היה חוזר‪ ,‬וב"מקרה" שומט את‬ ‫הכדור שלו במקום שבו הילד ישב‪ .‬כאשר סטיב התכופף לאסוף את הכדור‪ ,‬הוא הדף אותו בעדינות‬ ‫לכיוון הילד‪ ,‬שבדרך כלל היה נותן דחיפה מהוססת בחזרה‪ .‬בהדרגה התחיל להתרחש משחק מסירוֹת‬ ‫הלוך ושוב‪ ,‬ובתוך זמן קצר אפשר היה לראות חיוכים על פני שניהם‪.‬‬ ‫סטיב יצר מרחב קטן ומוגן מתוך תנועות פשוטות של תיאום קצבי‪ ,‬מרחב שבו התאפשר למערכת‬ ‫המעורבות החברתית להתחיל לבצבץ‪ .‬באופן דומה‪ ,‬אנשים נפגעי טראומה חמורה עשויים להרוויח‬ ‫הרבה יותר מסידור כיסאות לפני פגישה‪ ,‬או מהצטרפות לאחרים בתיפוף מקצב מוזיקלי על מושבי‬ ‫הכיסאות‪ ,‬מכפי שישיגו אם י ֵשבו על אותם כיסאות עצמם וידונו בכישלון חייהם‪.‬‬ ‫דבר אחד בטוח‪ :‬אם נצעק על אדם שכבר איבד שליטה‪ ,‬זה רק יחמיר את בעיית הוויסות שלו‪.‬‬ ‫בדיוק כפי שכלבכם נרתע בפחד אם תצעקו עליו‪ ,‬ויכשכש בזנבו כאשר תדברו אליו בטון גבוה‬ ‫ומתנגן‪ ,‬כך אנו‪ ,‬בני האדם‪ ,‬מגיבים לקולות קשים בפחד‪ ,‬בכעס או בהינ ֲעלות‪ ,‬ואילו לנוכח טונים‬ ‫משועשעים אנו נפתחים ונרגעים‪ .‬פשוט איננו יכולים שלא להגיב לסממנים אלה של ביטחון או סכנה‪.‬‬ ‫למרבה הצער‪ ,‬מערכת החינוך שלנו‪ ,‬וכמוה רבות מן השיטות שמתיימרות לטפל בטראומה‪ ,‬נוטות‬ ‫לעקוף את המערכת פנימית של המעורבות החברתית‪ ,‬ובמקום זה מגייסות את המיומנויות‬ ‫הקוגניטיביות של הנפש‪ .‬למרות התיעוד הרב של השפעות כעס‪ ,‬פחד וחרדה על היכולת לחשוב‬ ‫בהיגיון‪ ,‬תוכניות רבות ממשיכות להתעלם מן הצורך לגייס את מערכת הביטחון של המוח‪ ,‬לפני שינסו‬ ‫לקדם צורות חשיבה חדשות‪ .‬הדבר האחרון שצריך לקצץ ממערכת השיעורים בבתי הספר הם שיעורי‬ ‫מקהלה‪ ,‬חינוך גופני‪ ,‬הפסקות וכל דבר שמשלב תנועה‪ ,‬משחק ומעורבות מהנה‪ .‬כאשר ילדים הם‬ ‫לעומתיים‪ ,‬הגנתיים‪ ,‬קהי חושים או מלאי כעס‪ ,‬חשוב להכיר בכך ש"התנהגות רעה" כזו כנראה‬ ‫משחזרת דפוסי פעולה שנוצרו כדי לשרוד איומים קשים‪ ,‬גם אם מדובר בדפוסים מטרידים ומעוררי‬ ‫רתיעה‪.‬‬ ‫עבודתו של פורגס השפיעה עמוקות על האופן שבו עמיתיי ממרכז הטראומה ואנוכי בנינו את‬ ‫מערכת הטיפול בילדים שעברו התעללות ובמבוגרים נפגעי טראומה‪ .‬בשלב מסוים פיתחנו תוכנית‬ ‫יוגה טיפולית לנשים‪ ,‬היות שיוגה התגלתה כמוצלחת במיוחד בהרגעה‪ ,‬וכמאפשרת לבוא במגע עם‬ ‫הגוף שעבר דיסוציאציה‪ .‬התנסינו בהעברת תוכנית תיאטרון בבתי הספר במרכז העיר של בוסטון‪,‬‬ ‫תוכנית קרטה המיועדת לקורבנות אונס‪ ,‬וטכניקות של משחק ועבודה עם הגוף‪ ,‬למשל טכניקה של‬ ‫גרייה חושית‪ ,‬שכיום נעשה בה שימוש עם שורדי טראומה ברחבי העולם )בחלק החמישי של הספר‬ ‫ארחיב על כל אלה ועוד טכניקות רבות(‪.‬‬ ‫אך התיאוריה הפוליו ַוגאלית עוזרת לנו להבין ולהסביר מדוע כל אותן טכניקות שונות‬ ‫ובלתי־קונבנציונליות עובדות טוב כל כך‪ .‬היא מציעה אפשרות לשלב גישות "מלמעלה־למטה"‬

‫)הפעלת מערכת המעורבות החברתית( יחד עם שיטות "מלמטה־למעלה" )הרגעת מתחים פיזיים‬ ‫בגוף(‪ .‬למדנו להעריך את הגישות האחרות לבריאות — הקדומות‪ ,‬הלא־פרמקולוגיות — שנמצאות‬ ‫בשימוש זה דורות רבים מחוץ לרפואה המערבית‪ ,‬מתרגילי נשימה ) ְפּ אנַי ַאמַה( וזמרה קצובה‪ ,‬דרך‬ ‫אומנויות לחימה כגון צ'י־קונג ועד תיפוף‪ ,‬שירה וריקוד קבוצתיים‪ .‬כל אלה מבוססים על מקצבים‬ ‫בין־אישיים‪ ,‬מודעות גופנית פנימית ותקשורת של קול והבעות פנים‪ ,‬שמסייעים לאנשים להיחלץ‬ ‫ממצבי הילחם־או־ברח‪ ,‬לארגן מחדש את תפיסת הסכנה שלהם ולחזק את יכולתם לקיים מערכות‬ ‫יחסים‪.‬‬ ‫הכול נרשם בגוף‪ 88:‬אם זיכרון הטראומה מקודד במעמקי האיברים הפנימיים‪ ,‬ברגשות שוברי לב‬ ‫ולופתי קרביים‪ ,‬בהפרעות אוטו־אימוּניוֹת ובבעיות שרירים ושלד‪ ,‬ואם התקשורת של נפש־גוף־‬ ‫קרביים היא דרך המלך לוויסות רגשי‪ ,‬אזי נדרש שינוי קיצוני בהנחות הטיפוליות שלנו‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק שישי‬ ‫לאבד את גופך‪ ,‬לאבד את עצמך‬ ‫ֱהי ֶה סבלני כלפי כל מה שטרם נפתר בלבך‪ ,‬ונסה לאהוב את השאלות עצמן ]‪ֲ [...‬חי ֵה כעת‬ ‫את השאלות‪ .‬אולי בהדרגה‪ ,‬בלי שתרגיש בכך‪ ,‬תחיה ביום מן הימים את התשובה‪.‬‬ ‫— ריינר מריה רילקה‪ ,‬מכתבים למשורר צעיר‬ ‫שֶׁרי נכנסה למשרדי כשכתפיה שחוחות‪ ,‬סנטרה כמעט נוגע בחזה‪ .‬עוד לפני שהחלפנו מילה‪ ,‬סיפר לי‬ ‫גופהּ עד כמה היא מפחדת לפגוש את העולם‪ .‬הבחנתי גם ששרווליה הארוכים כיסו רק בקושי את‬ ‫הצלקות שעל אמות ידיה‪ .‬אחרי שהתיישבה‪ ,‬סיפרה לי בקול גבוה וחדגוני שאינה מסוגלת להפסיק‬ ‫לחטט בעור זרועותיה וחזהּ‪ ,‬עד כדי דימום‪.‬‬ ‫מאז ששֶׁרי זכרה את עצמה‪ ,‬אמה ניהלה בביתם בית אוֹ ְמנ ָה‪ ,‬וביתם היה גדוש רוב הזמן בכמה וכמה‬ ‫— לפעמים חמישה־עשר — ילדים זרים‪ ,‬מפוחדים ומפחידים‪ ,‬שהכניסו לבית חוסר שקט רב ונעלמו‬ ‫בפתאומיות כלעומת שבאו‪ .‬שֶׁרי גדלה כשהיא מטפלת באותם ילדים שעברו בביתה‪ ,‬ובהרגשה שאין‬ ‫מקום לה ולצרכיה‪" .‬אני יודעת שלא הייתי רצויה‪ ",‬סיפרה לי‪" ,‬איני בטוחה מתי הבחנתי בזה‬ ‫לראשונה‪ ,‬אבל חשבתי על דברים שאמי אמרה לי‪ ,‬והסימנים תמיד היו שם‪ .‬היא נהגה לומר לי‪' ,‬את‬ ‫יודעת‪ ,‬אני לא חושבת שאת שייכת למשפחה‪ .‬אני חושבת שנתנו לנו את התינוקת הלא נכונה‪ '.‬היא‬ ‫הייתה אומרת זאת בחיוך על פניה‪ .‬אבל הרי אנשים נוהגים לעתים קרובות להעמיד פנים שהם‬ ‫מתבדחים‪ ,‬כשהם מתכוונים לגמרי ברצינות‪".‬‬ ‫לאורך השנים‪ ,‬צוות המחקר שלנו מצא שוב ושוב כי הזנחה והתעללות רגשית עלולות להיות‬ ‫הרסניות לא פחות מניצול מיני והתעללות גופנית‪ 89.‬שֶׁרי הייתה דוגמה חיה לממצאים אלה‪ :‬לחיות‬ ‫בתחושה שאין מי שרואה אותך‪ ,‬מכיר אותך‪ ,‬כשאין לך למי לפנות — זוהי חוויה הרסנית בכל גיל‪ ,‬אך‬ ‫אחת כמה וכמה עבור ילדים צעירים‪ ,‬שעדיין מנסים למצוא את דרכם בעולם‪.‬‬ ‫שרי סיימה ללמוד בקולג'‪ ,‬אך כעת עבדה בעבודה פקידותית שבה לא מצאה שום שמחה או עניין‪,‬‬ ‫וחיה לבדה עם החתולים שלה‪ ,‬ללא חברים קרובים‪ .‬כששאלתי אותה על גברים‪ ,‬סיפרה שה"יחסים"‬ ‫היחידים שהיו לה היו עם גבר שחטף אותה כשהייתה בניו אורלינס בחופשה מהקולג'‪ .‬הוא החזיק‬ ‫אותה שבויה ואנס אותה שוב ושוב במשך חמישה ימים רצופים‪ .‬היא זוכרת את עצמה מכורבלת‪,‬‬ ‫מבועתת וקפואה רוב הזמן‪ ,‬עד שהבינה שהיא יכולה לנסות לברוח‪ .‬היא פשוט פסעה החוצה כשהגבר‬ ‫היה בחדר האמבטיה‪ .‬כאשר התקשרה לאמה בשיחת גוביינא לבקש עזרה‪ ,‬סירבה האם לקבל את‬ ‫השיחה‪ .‬בסופו של דבר הצליחה לחזור הביתה בסיוע של מקלט לנשים מוכות‪.‬‬ ‫שֶׁרי סיפרה לי שהתחילה לחטט בעור משום שהדבר העניק לה הקלה מסוימת מהרגשת הקהות‬

‫והאלחוש‪ .‬התחושה הגופנית גרמה לה להרגיש יותר חיה‪ ,‬אך גם עוררה בה בושה חריפה — היא ידעה‬ ‫שהיא מכורה לפעולות אלה‪ ,‬ולא הייתה מסוגלת להפסיק‪ .‬היא התייעצה עם אנשי מקצוע רבים בתחום‬ ‫בריאות הנפש לפני שהגיעה אליי‪ ,‬ותושאלה שוב ושוב ביחס ל"התנהגותה האובדנית"‪ .‬היא גם‬ ‫אושפזה בכפייה על ידי פסיכיאטר שסירב לטפל בה אלא אם כן תבטיח שלעולם לא תחטט בעורהּ‪.‬‬ ‫למען האמת‪ ,‬למדתי מניסיוני שמטופלים שחותכים את עצמם או מחטטים בעורם כמו שֶׁרי אינם‬ ‫אובדניים בדרך כלל‪ ,‬אלא רק מנסים לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר‪ ,‬בדרך היחידה שהם מכירים‪.‬‬ ‫לאנשים רבים קשה לקבל זאת‪ .‬כפי שהזכרתי בפרק הקודם‪ ,‬התגובה השכיחה ביותר למצוקה היא‬ ‫לפנות לאנשים שאנו מחבבים ונותנים בהם אמון‪ ,‬כדי שיעזרו לנו ויעניקו לנו את האומץ להמשיך‬ ‫הלאה‪ .‬אנו יכולים גם להרגיע את עצמנו באמצעות פעילות גופנית‪ ,‬כגון רכיבה על אופניים או אימוּן‬ ‫כושר‪ .‬אנו מתחילים ללמוד לוו ַסת את רגשותינו למן הרגע הראשון שבו מישהו האכיל אותנו כשהיינו‬ ‫רעבים‪ ,‬כיסה אותנו כשהיה לנו קר או ערסל אותנו כשסבלנו מכאב או פחד‪.‬‬ ‫אך אם אף פעם לא היה אדם שהסתכל בנו בעיניים אוהבות‪ ,‬או חייך חיוך גדול למראנו; אם אף‬ ‫אדם לא מיהר לעזרתנו )ובמקום זה אמר‪" :‬תפסיקי לבכות‪ ,‬או שאני אתן לך סיבה לבכות"(‪ ,‬אזי עלינו‬ ‫לגלות דרכים אחרות לטפל בעצמנו‪ .‬ורוב הסיכויים הם שנתנסה בכל דבר — סמים‪ ,‬אלכוהול‪ ,‬אכילת‬ ‫בולמוס‪ ,‬או חיתוך עצמי — שיעניק לנו הקלה כלשהי‪.‬‬ ‫אף על פי ששֶׁרי הגיעה בצייתנות לכל פגישותינו וענתה על כל שאלותיי בכנות רבה‪ ,‬לא הרגשתי‬ ‫שנוצר בינינו סוג ה שר שחיוני בכל טיפול נפשי‪ .‬נדהמתי לראות עד כמה קפואה ומתוחה הייתה‪,‬‬ ‫והצעתי לה להיפגש עם ליז‪ ,‬מטפלת באמצעות עיסוי שעמה עבדתי בעבר‪ .‬בפגישתן הראשונה‪ ,‬ליז‬ ‫מיקמה את שרי על מיטת הטיפולים‪ ,‬ואז ניגשה לקצה המיטה ואחזה בעדינות בכפות רגליה של שרי‪.‬‬ ‫שרי שכבה בעיניים עצומות‪ ,‬ולפתע זעקה בפאניקה‪" :‬איפה את?" איכשהו שרי איבדה את ליז‪ ,‬אף על‬ ‫פי שהיא הייתה ממש שם‪ ,‬ידיה מונחות על כפות רגליה של שרי‪.‬‬ ‫שרי הייתה אחת המטופלות הראשונות שלימדו אותי על הנתק הקיצוני מן הגוף שחווים אנשים כה‬ ‫רבים‪ ,‬עם היסטוריה של טראומה והזנחה‪ .‬גיליתי שהכשרתי המקצועית‪ ,‬שהתמקדה בהבנות ותובנות‪,‬‬ ‫התעלמה במידה רבה מן הרלוונטיות של הגוף החי‪ ,‬הנושם‪ ,‬שהוא יסוד קיומנו‪ .‬שרי ידעה שחיטוט‬ ‫בעור הוא מעשה הרסני‪ ,‬ושהדבר קשור להזנחה האמהית שממנה סבלה‪ ,‬אך הבנת מקור הדחף לא‬ ‫שינתה דבר ולא סייעה לה לשלוט בו‪.‬‬

‫לאבד את הגוף‬ ‫כאשר התחלתי לשים לב לכך‪ ,‬נדהמתי לגלות כמה רבים ממטופליי סיפרו שאינם מסוגלים להרגיש‬ ‫אזורים שלמים מגופם‪ .‬לפעמים ביקשתי מהם לעצום עיניים ולומר לי מה הנחתי בידיהם המושטות‪.‬‬ ‫בין שזה היה מפתח של מכונית‪ ,‬מטבע או פותחן קופסאות‪ ,‬לעתים קרובות לא יכלו אפילו לנ ֵחש מה‬ ‫הם אוחזים — התפיסה החושית שלהם פשוט לא פעלה‪.‬‬ ‫שוחחתי על זה עם ידידי אלכסנדר מק'פרלן )‪ (Alexander McFarlane‬מאוסטרליה‪,‬‬

‫שהבחין באותה תופעה‪ .‬במעבדתו באדלאייד הוא חקר את השאלה‪ :‬כיצד אנו יודעים‪ ,‬בלי להביט‪,‬‬ ‫שהדבר שאנו אוחזים בידנו הוא מפתח של מכונית? זיהוי של חפץ המונח בכף היד דורש מאיתנו‬ ‫לחוש את צורתו‪ ,‬משקלו‪ ,‬הטמפרטורה שלו‪ ,‬הטקסטורה והמנח‪ .‬כל חוויה חושית כזו נשלחת אל חלק‬ ‫אחר במוח‪ ,‬והמוח צריך בסופו של דבר לעשות ביניהן אינטגרציה לכלל תפיסה אחת‪ .‬מק'פרלן גילה‬ ‫שאנשים הסובלים מ‪ PTSD-‬מתקשים לעתים קרובות לחבר את חלקי התמונה‪90.‬‬ ‫כאשר חושינו מתעמעמים‪ ,‬אנו מתקשים להרגיש חיים באופן מלא‪ .‬במאמר שכותרתו "מהו רגש?"‬ ‫)‪ 91,(1884‬דיווח ויליאם ג'יימס )‪ ,(William James‬אבי הפסיכולוגיה האמריקנית‪ ,‬על מקרה‬ ‫מדהים של "חוסר רגישות תחושתית" אצל אישה שראיין‪" :‬אין לי ]‪ [...‬תחושות אנושיות בכלל‪ ",‬היא‬ ‫אמרה לו‪" ,‬אני מוקפת בכל מה שיכול לעשות את החיים למאושרים ונעימים‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬היכולת‬ ‫להנאה ולהרגשה חסרה אצלי ]‪ [...‬כל חושיי‪ ,‬כל חלקי העצמי שלי‪ ,‬נפרדים ממני‪ ,‬כביכול‪ ,‬וכבר אינם‬ ‫מסוגלים לאפשר לי להרגיש כל הרגשה שהיא; נדמה לי שחוסר יכולת זה קשור ל יק שאני מרגישה‬ ‫בקדמת ראשי‪ ,‬ובעקבות זאת דעכו התחושות בכל גופי‪ .‬אני מרגישה כאילו אף פעם איני מגיעה באמת‬ ‫לדברים שאני נוגעת בהם‪ .‬זה היה עשוי להיות עניין פעוט‪ ,‬אך התוצאה המבהילה היא שאיני מסוגלת‬ ‫לכל סוג אחר של הרגשה ולכל צורה אחרת של הנאה‪ ,‬אפילו שיש לי צורך ותשוקה לחווֹת אותם‪ .‬זה‬ ‫מה שהופך את חיי לעינוי בלתי־נתפס‪".‬‬ ‫תגובה כזו לטראומה מעלה שאלה חשובה‪ :‬כיצד יכולים אנשים פגו ֵעי טראומה ללמוד לעשות‬ ‫אינטגרציה להתנסויות החושיות שלהם‪ ,‬כך שיחוו זרימה טבעית של תחושות וירגישו בטוחים ושלמים‬ ‫בגופם?‬

‫האם אנו יודעים שאנו חיים?‬ ‫רוב מחקרי ההדמיה המוחית המוקדמים היו דומים לאלה שראינו בפרק השלישי; הם התמקדו‬ ‫בתגובות הנבדקים לתזכורות ספציפיות לטראומה שחוו‪ .‬אך ב‪ 2004-‬העלתה עמיתתי רות לניוּס‪,‬‬ ‫שביצעה את סריקות המוח של סטֶן ואוּטֶה‪ ,‬שאלה חדשה‪ :‬מה קורה במוחם של ניצולי טראומה כאשר‬ ‫אינם חושבים על העבר? מחקריה על המוח במצב מנוחה‪" ,‬רשת מצב ברירת המחדל" )‪Default‬‬ ‫‪ ,(State Network — DSN‬פתחו פרק חדש לגמרי בהבנת האופן שבו טראומה משפיעה על‬ ‫המודעות העצמית‪ ,‬בעיקר על המודעות העצמית התחושתית‪92.‬‬ ‫ד"ר לניוס גייסה קבוצה של שישה־עשר קנדיים "רגילים" ששכבו בסורק‪ ,‬בלי לחשוב על שום דבר‬ ‫מיוחד‪ .‬זה לא דבר קל לאף אחד — כל עוד אנו ערים‪ ,‬מוחותינו תוססים מפעולה — אך היא ביקשה‬ ‫מהם למקד את הקשב שלהם בנשימתם‪ ,‬ולנסות להתרוקן ממחשבות ככל שניתן‪ .‬אחר כך חזרה על‬ ‫הניסוי עם שמונה־עשר אנשים בעלי היסטוריה של התעללות חמורה ומתמשכת בילדות‪.‬‬ ‫מה עושה המוח כשאין שום דבר מיוחד שמעסיק את דעתנו? מתברר שאנו מַפנים את הקשב‬ ‫לעצמנו‪ :‬מצב ברירת המחדל מפעיל את אזורי המוח שפועלים יחד כדי ליצור את תחושת ה"עצמי"‬ ‫שלנו‪.‬‬

‫כאשר רות התבוננה בסריקות של הנבדקים הרגילים‪ ,‬היא מצאה הפעלה של אזורי ‪ DSN‬שתוארו‬ ‫אצל חוקרים קודמים‪ .‬אני מכנה את זה "תסרוקת המוֹהוֹק" של המודעות העצמית‪ ,‬כי מדובר במִבנ ֵי‬ ‫מוח שמתרכזים סביב קו האמצע שלו‪ ,‬שמתחיל מעל עינינו‪ ,‬וממשיך דרך מרכז המוח עד לצדו‬ ‫האחורי‪ .‬כל מבני קו האמצע האלה קשורים לתחושת העצמי שלנו‪ .‬האזור הבָּהיר הגדול ביותר באחורי‬ ‫המוח הוא פיתול החגורה האחורי‪ ,‬שנותן לנו תחושה גופנית ביחס למיקומנו — מין ‪ GPS‬פנימי‪ .‬הוא‬ ‫קשור בצורה הדוקה לקליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית )‪MPFC — Medial Prefrontal‬‬ ‫‪ ,(Cortex‬מגדל השמירה שבו דנתי בפרק הרביעי )קשר זה אינו מופיע בסריקה‪ ,‬משום שסריקת‬ ‫‪ fMRI‬אינה מסוגלת למדוד אותו(‪ .‬הוא קשור גם לאזורי מוח שרושמים תחושות שמגיעות מיתר‬ ‫הגוף‪ :‬האינסולה‪ ,‬שמעבירה מסרים מן האיברים הפנימיים בגוף למרכזים הרגשיים במוח; האונות‬ ‫הקודקודיות‪ ,‬שעושות אינטגרציה למידע חושי; ופיתול החגורה הקדמי‪ ,‬שמתאם בין הרגשות‬ ‫והחשיבה‪ .‬כל האזורים האלה תורמים למודעוּת‪.‬‬ ‫הניגוד בין סריקות המוח של הנבדקים "הרגילים" לעומת אלה של שמונה־עשר הסובלים מ‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬כרוני היה מדהים‪ .‬אצל האחרונים לא נמצאה כמעט שום פעילות באזורי המוח של התחושה‬ ‫העצמית‪ :‬ה‪ ,MPFC-‬פיתול החגורה הקדמי‪ ,‬קליפת המוח הקודקודית והאינסולה — אף אחד מהם לא‬ ‫האיר כלל; האזור היחיד שהראה פעילות קלה היה פיתול החגורה האחורי‪ ,‬האחראי להתמצאות‬ ‫במרחב‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫"תסרוקת המוֹהוֹק" של המוּדעוּת העצמית‪ .‬החל מקדמת המוח )מימין(‪ ,‬היא כוללת את‪ :‬קליפת המוח‬ ‫הארובתית־מצחית‪ ,‬קליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית‪ ,‬פיתול החגורה הקדמי‪ ,‬פיתול החגורה‬ ‫האחורי והאינסוּלה‪ .‬אצל אנשים עם היסטוריה של טראומה כרונית‪ ,‬אזורים אלה מראים פעילות‬ ‫מופחתת מאוד‪ ,‬וכך נוצר קושי ברישום מצבים פנימיים ובהערכת המשמעות האישית של המידע‬ ‫הנכנס‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫לתוצאות אלה יכול להיות רק הסבר אחד‪ :‬בתגובה לטראומה עצמה‪ ,‬וכדי להתמודד עם האימה‪,‬‬ ‫שנמשכה הרבה מעבר לאירוע‪ ,‬למדו מטופלים אלה לכבות את אזורי המוח שמעבירים את התחושות‬ ‫והרגשות הפנימיים‪ ,‬שמתלווים לפחד ומגדירים אותו‪ .‬אך אזורי מוח אלה‪ ,‬בחיי היום־יום‪ ,‬אחראיים‬

‫לרישום כל טווח הרגשות והתחושות שהם התשתית למודעותנו העצמית‪ ,‬לתחושה של "מי אנחנו"‪.‬‬ ‫מה שראינו העיד על הסתגלות טרגית‪ :‬במאמצם להשתיק תחושות מחרידות‪ ,‬נפגעי הטראומה הרגו גם‬ ‫את יכולתם להרגיש את עצמם חיים באופן מלא‪.‬‬ ‫היעלמות הפעילות בקליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית עשויה להסביר מדוע סובלים כה רבים‬ ‫מטראומה מאבדים תחושת תכלית וכיוון‪ .‬בעבר‪ ,‬הופתעתי לגלות כמה רבים ממטופליי ביקשו את‬ ‫עצתי ביחס לדברים הפשוטים ביותר‪ ,‬וכמה נדיר היה שבאמת פעלו על פיה‪ .‬כעת הבנתי שיחסיהם עם‬ ‫המציאות הפנימית שלהם היו לקויים‪ .‬כיצד יוכלו לקבל החלטות‪ ,‬או להוציא אל הפועל תוכניות‪ ,‬אם‬ ‫אינם מסוגלים להגדיר לעצמם מה הם רוצים‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬מה מנסות תחושות גופם — הבסיס לכל‬ ‫רגש — לומר להם?‬ ‫אצל קורבנות טראומת ילדות מתמשכת‪ ,‬היעדר המודעות העצמית הוא לעתים כה עמוק‪ ,‬עד שאינם‬ ‫יכולים לזהות את עצמם במראה‪ .‬סריקות מוח מראות שלא מדובר בחוסר תשומת לב גרידא‪ :‬המבנים‬ ‫שאחראיים לזיהוי עצמי עשויים להיפגע‪ ,‬יחד עם מבנים הקשורים לחוויית העצמי‪.‬‬ ‫כאשר רות לניוס הראתה לי את המחקר שלה‪ ,‬עלה על דעתי ביטוי שזכרתי מלימודיי בתיכון‪.‬‬ ‫המתמטיקאי ארכימדס‪ ,‬כאשר הסביר את פעולת המנוף‪ ,‬אמר‪" :‬תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם‪".‬‬ ‫או‪ ,‬כפי שמשה פלדנקרייז‪ ,‬המטפל הגופני הדגול בן המאה העשרים‪ ,‬ניסח‪" :‬אינך יכול לעשות מה‬ ‫שאתה רוצה‪ ,‬עד שתדע מה אתה עושה‪ ".‬ההשלכות ברורות‪ :‬כדי להרגיש את עצמך נוכח‪ ,‬עליך לדעת‬ ‫היכן אתה נמצא ולהיות מודע לְמה שקורה לך‪ .‬אם מערכת החישה העצמית מתקלקלת‪ ,‬עלינו למצוא‬ ‫דרכים לשוב ולהחזירה לתפקוד‪.‬‬

‫מערכת החישה העצמית‬ ‫היה נפלא לראות כמה עזר הטיפול בעיסוי לשֶׁרי‪ .‬היא הרגישה רגועה והרפתקנית יותר בחיי היום־יום‬ ‫שלה‪ ,‬והייתה גם רגועה ופתוחה יותר בקשר איתי‪ .‬היא החלה להיות מעורבת יותר בטיפול הנפשי‬ ‫שלה‪ ,‬ופיתחה סקרנות אמיתית ביחס להתנהגותה‪ ,‬למחשבותיה ולרגשותיה‪ .‬היא הפסיקה לחטט בעור‪,‬‬ ‫ועם בוא הקיץ החלה לשבת בערבים על גרם המדרגות של ביתה ולשוחח עם השכנים‪ .‬היא אפילו‬ ‫הצטרפה למקהלת הכנסייה‪ ,‬חוויה נפלאה של תיאום הרמוני בקבוצה‪.‬‬ ‫בערך באותה תקופה הכרתי את אנטוניו דמזיו )‪ (Antonio Damasio‬בקבוצת סיעור מוחות‬ ‫שארגן דן שכטר )‪ ,(Dan Shacter‬ראש המחלקה לפסיכולוגיה בהרווארד‪ .‬בסדרת מאמרים‬ ‫וספרים מדעיים מבריקים‪ִ ,‬הבְהיר דמזיו את הקשר בין מצבי גוף‪ ,‬רגשות והישרדות‪ .‬כנוירולוג‪,‬‬ ‫שטיפל במאות אנשים במצבים שונים של פגיעה מוחית‪ ,‬הוא התעניין במיוחד במודעות‪ ,‬ובזיהוי אזורי‬ ‫המוח הנדרשים כדי לדעת מה אנו מרגישים‪ .‬את הקריירה שלו הקדיש למיפוי החלקים האחראיים‬ ‫לחוויית ה"עצמי" שלנו‪ .‬ספרו החשוב ביותר‪ ,‬בעיניי‪ ,‬ההרגשה של מה שמתרחש‪ 93,‬היה עבורי ממש‬ ‫בגדר התגלות‪ 94.‬דמזיו פותח את ספרו כשהוא מצביע על השסע העמוק בין חוויית העצמי שלנו לבין‬ ‫החיים התחושתיים של גופנו‪ .‬כפי שהוא מסביר באופן פיוטי‪" ,‬לעתים אנו משתמשים במחשבה לא‬

‫כדי לגלות עובדות‪ ,‬אלא כדי להסתירן ]‪ [...‬אחד הדברים שה'מסך' מסתיר בצורה היעילה ביותר הוא‬ ‫הגוף‪ ,‬גופנו שלנו‪ ,‬ואני מתכוון בעיקר לַתוֹך שלו‪ ,‬לַפְּנים‪ .‬כמו רעלה שמכסה על העור מתוך צניעות‪,‬‬ ‫כך המסך מרחיק מן הנפש את מצבי הגוף הפנימיים‪ ,‬שזרימת החיים פועמת בהם‪ ,‬כשאנו תועים‬ ‫במסענו מדי יום ביומו‪95".‬‬ ‫הוא ממשיך ומתאר כיצד יכול "מסך" זה לפעול לטובתנו‪ ,‬כשהוא מאפשר לנו להתפנות לבעיות‬ ‫בוערות בעולם החיצוני‪ .‬אך גם תובע מחיר‪" :‬הוא נוטה למנוע מאיתנו לחוש את המקור האפשרי של‬ ‫מה שאנו מכנים עצמי‪ ,‬ואת טבעו‪ 96".‬בהתבססו על עבודתו בת המאה של ויליאם ג'יימס‪ ,‬דמזיו טוען‬ ‫כי ליבת מודעותנו העצמית נסמכת על תחושותינו הגופניות‪ ,‬אשר מוסרות לנו את מצבו הפנימי של‬ ‫הגוף‪:‬‬ ‫תחושות ראשוניות מספקות חוויה ישירה של גופנו החי‪ ,‬באופן בלתי מילולי ופשוט‪ ,‬שאינו קשור‬ ‫לדבר‪ ,‬מלבד לקיומנו המוחלט‪ .‬תחושות בראשיתיות אלה משקפות את מצבו הנוכחי של הגוף לאורך‬ ‫ממדים שונים ]‪ [...‬לאורך ה שת שנעה מעונג לכאב‪ ,‬והם נובעים מרמת גזע המוח‪ ,‬ולא מקליפת המוח‪.‬‬ ‫כל התחושות הקשורות לרגש הן וריאציות מוזיקליות מורכבות לאותן תחושות קדומות‪97.‬‬ ‫עולמנו התחושתי מתחיל להתעצב אפילו לפני שאנו נולדים‪ .‬כבר ברחם אנו מרגישים את מגע מֵי‬ ‫השפיר בעורנו‪ ,‬שומעים את הצליל העמום של זרימת הדם ושל מערכת העיכול בפעולה‪ ,‬מתנדנדים‬ ‫ומתגלגלים עם תנועותיה של אמנו‪ .‬אחרי הלידה‪ ,‬התחושות הגופניות מגדירות את יחסינו עם עצמנו‬ ‫ועם סביבתנו‪ .‬בתחילת חיינו‪ ,‬אנו־עצמנו הינ ֵנו הרטיבות‪ ,‬הרעב‪ ,‬הישנוניות‪ .‬קקופוניה חסרת פשר של‬ ‫צלילים ותמונות מטביעה את רשמיה על מערכת העצבים הבתולית שלנו‪ .‬גם לאחר שאנו רוכשים‬ ‫מודעות ושפה‪ ,‬מערכת החישה הגופנית מספקת לנו משוב חיוני על מצבנו מרגע לרגע‪ .‬הזמזום הקבוע‬ ‫שלה מעביר לנו מסרים על שינויים באיברים הפנימיים‪ ,‬בשרירי הפנים‪ ,‬הגֵו והגפיים‪ ,‬שמאותתים לנו‬ ‫כאב או נועם‪ ,‬וכן דחפים כגון רעב ועוררות מינית‪ .‬כשאנו רואים מישהו שאנו מזהים‪ ,‬כשאנו שומעים‬ ‫צלילים מסוימים — יצירה מוזיקלית‪ ,‬סירנה — או חשים שינוי בטמפרטורה‪ ,‬כל אלה משנים את מיקוד‬ ‫תשומת לבנו‪ .‬מכאן‪ ,‬גם בלי שנהיה מודעים לכך‪ ,‬נובעות מחשבות ופעולות‪.‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬תפקיד המוח הוא לנטֵר ולהעריך ללא הרף את המתרחש בתוכנו וסביבנו‪ .‬הערכות אלה‬ ‫מועברות באמצעות מסרים כימיים בזרם הדם ומסרים חשמליים במערכת העצבים‪ ,‬וגורמות לשינויים‪,‬‬ ‫עדינים או דרמטיים‪ ,‬בכל הגוף והמוח‪ .‬שינויים אלה מתרחשים בדרך כלל ללא כל מודעות או תשומת‬ ‫לב‪ :‬האזורים המוחיים הנחותים מקליפת המוח יעילים להפליא בהסדרת הנשימה‪ ,‬קצב הלב‪ ,‬העיכול‪,‬‬ ‫הפרשת הורמונים ומערכת החיסון‪ .‬אך מערכות אלה עשויות להיות מוצפות אם ניחשף לאיום‬ ‫מתמשך‪ ,‬או אפילו לתפיסה של איום‪ .‬זה מה שאחראי לטווח הרחב של בעיות גופניות שחוקרים תיעדו‬ ‫אצל אנשים הסובלים מטראומה‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬העצמי המודע שלנו משחק תפקיד מרכזי בשמירה על שיווי המשקל הפנימי‪ :‬עלינו לרשום‬ ‫את תחושותינו הפנימיות ולפעול על פיהן‪ ,‬כדי לשמור על ביטחון גופנו‪ .‬כשאנו מכירים בכך ֶש ר לנו‪,‬‬ ‫זה דוחף אותנו ללבוש סוודר; כשאנחנו מרגישים רעב או סחרחורת‪ ,‬אנו מבינים שרמת הסוכר בדמנו‬

‫נמוכה‪ ,‬ושעלינו לאכול משהו; לחץ של שלפוחית מלאה שולח אותנו לשירותים‪ .‬דמזיו מציין שכל‬ ‫מבנ ֵי המוח שרושמים את תחושות הרקע ממוקמים ליד אזורים ששולטים בתפקו י תחזוקה בסיסיים‬ ‫כגון נשימה‪ ,‬תיאבון‪ ,‬פינוי פסולת‪ ,‬ומחזורי שינה‪ֵ /‬ערוּת‪" :‬זאת‪ ,‬משום שרגש וקשב קשורים לחלוטין‬ ‫לעניין הבסיסי של ניהול החיים בתוך האורגניזם‪ .‬לא ניתן לנהל את החיים ולשמור על איזון‬ ‫הומיאוסטטי בלי נתונים על מצב הגוף העכשווי‪ 98".‬דמזיו קורא לאזורי מוח אלה‪ ,‬העוסקים בתחזוקת‬ ‫הגוף הבסיסית‪" ,‬תשתית־העצמי" ))‪ ,Proto-self‬משום שהם יוצרים את "הידע הבלתי־מילולי"‬ ‫שנמצא ביסוד תחושת העצמי המודעת שלנו‪.‬‬

‫העצמי תחת איום‬

‫בשנת ‪ 2000‬פרסמו דמזיו ועמיתיו מאמר בכתב העת המדעי החשוב ביותר בעולם‪ ,Science ,‬ובו‬ ‫דיווחו כי חוויה חוזרת של רגש שלילי גורמת לשינויים מובהקים באזורי המוח שמקבלים אותות‬ ‫עצביים מן השרירים‪ ,‬מערכת העיכול והעור — אזורים החיוניים לוויסות תפקודי גוף בסיסיים‪.‬‬ ‫סריקות המוח שביצע צוות החוקרים הראו כי היזכרות באירוע רגשי מן העבר גורמת לנו לחוות‬ ‫מחדש‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬את התחושות הגופניות שהרגשנו באירוע המקורי‪ .‬כל סוג רגש הפיק דפוס‬ ‫ייחודי‪ ,‬שונה מן האחרים‪ .‬למשל‪ ,‬חלק מסוים של גזע המוח "היה פעיל ברגשות עצב וכעס‪ ,‬אך לא‬ ‫באושר או פחד‪ 99".‬כל אזורי המוח האלה נמצאים מתחת למערכת הלימבית‪ ,‬אשר לה יוחסו הרגשות‬ ‫באופן מסורתי‪ ,‬ושאנו מכירים במעורבותם בכל פעם שבה אנו משתמשים באחד הביטויים הרווחים‬ ‫המקשרים בין רגשות עזים לגוף‪" :‬אתה עושה לי בחילה"; "זה ממש עשה לי צמרמורת"; "היה לי גוש‬ ‫בגרון‪ ,‬הרגשתי שאני נחנק"; "הלב שלי צנח"; "שערותיי סומרות"‪.‬‬ ‫מערכת העצמי הבסיסית בגזע המוח והמערכת הלימבית מופעלות בעוצמה כאשר אנשים ניצבים‬ ‫לנוכח איום הכחדה‪ ,‬מה שמעורר רגשות פחד ואימה מציפים‪ ,‬מלוּוים בעוררות גופנית עזה‪ .‬אצל‬ ‫אנשים שחווים מחדש טראומה‪ ,‬ההיגיון אינו פועל; הם לכודים בסיטואציית חיים־או־מוות‪ ,‬מצב של‬ ‫פחד משתק או זעם עיוור‪ .‬הנפש והגוף ערים ללא הרף‪ ,‬כאילו היו מצויים בסכנה מיידית‪ .‬האנשים‬ ‫נרתעים בבהלה למשמע הרעש הקל ביותר‪ ,‬נכנסים לתסכול לנוכח מִטרדים פעוטים‪ .‬שנתם משובשת‬ ‫תדיר‪ ,‬והאוכל מאבד לעתים קרובות את העונג החושני שלו‪ .‬כל אלה עלולים להפעיל ניסיונות נואשים‬ ‫להשתיק תחושות אלה‪ ,‬באמצעות קיפאון וניתוק נפשי )דיסוציאציה(‪100.‬‬ ‫איך נוכל להחזיר לעצמנו שליטה‪ ,‬כאשר המוח החייתי שלנו תקוע במלחמת הישרדות? אם מה‬ ‫שמתרחש עמוק בתוך המוח החייתי מכתיב מה אנו מרגישים‪ ,‬ואם תחושות הגוף שלנו מוכתבות על‬ ‫ידי מבני מוח נמוכים מקליפת המוח )ובלתי מודעים(‪ ,‬כמה שליטה נוכל להשיג עליהם?‬

‫להיות הסוכן של עצמך‪ :‬לתפוס בעלות על חייך‬ ‫המונח "סוֹכנוּת" ))‪ ,agency‬בהֵקשר הפסיכולוגי שלו‪ ,‬הוא מושג טכני שמתאר את ההרגשה של‬ ‫היות־אחראי לחייך‪ :‬לדעת היכן אתה עומד‪ ,‬לדעת שאתה משפיע על מה שקורה לך‪ ,‬שיש לך יכולת‬

‫מסוימת לעצב את נסיבות חייך‪ .‬ו ָתי י המלחמה‪ ,‬שתקעו את אגרופיהם בקיר הגבס במרפאת ה‪,VA-‬‬ ‫ניסו להפגין את יכולתם להיות הסוכנים של חייהם — את יכולתם לגרום למשהו לקרות‪ .‬אך בסופו של‬ ‫דבר הם הרגישו עוד פחות בשליטה‪ ,‬ורבים מאותם גברים‪ ,‬שהיו כה מלאי ביטחון בעבר‪ ,‬נלכדו‬ ‫במעגל קסמים ונעו בין חוסר שקט תזזיתי לבין שיתוק והיעדר תנועה‪.‬‬ ‫סוֹכנוּת מתחילה במה שמדענים מכנים אינטֶרוֹ ֶספְּציה‪ ,‬שהיא מודעותנו לתחושות העדינות הנובעות‬ ‫מתוך הגוף‪ :‬ככל שמודעות זו גדולה יותר‪ ,‬כך גדול יותר הפוטנציאל שלנו לשלוט בחיינו‪ .‬לדעת מה‬ ‫אנו מרגישים‪ ,‬זה הצעד הראשון בדרך לדעת מדוע אנו מרגישים כך‪ .‬אם אנו מודעים לשינויים‬ ‫התמידיים בסביבתנו‪ ,‬הפנימית והחיצונית‪ ,‬אנו יכולים לפעול ולנהל אותם‪ .‬אך לא נוכל לעשות זאת‬ ‫אלא אם כן מִגדל השמירה שלנו‪ ,‬ה‪ ,MPFC-‬ילמד להבחין במה שמתרחש בתוכנו‪ .‬משום כך‪ ,‬תרגול‬ ‫של מיינדפולנס הוא אבן פינה לתחילת ההחלמה מטראומה‪101.‬‬ ‫אחרי שצפיתי בסרט הנפלא משפחת הקיסרים‪ 102,‬מצאתי את עצמי מהרהר בכמה ממטופליי‪.‬‬ ‫הפינגווינים אמיצים ומקסימים‪ ,‬וממש טרגי להיווכח כיצד‪ ,‬מאז ימים קדומים‪ ,‬הם מכתתים רגליהם‬ ‫יותר ממאה קילומטרים ביבשה אחרי שעלו מן הים‪ ,‬סובלים קשיים שאין לתאר כדי להגיע לאזורי‬ ‫הקינון שלהם‪ ,‬מאבדים אין־ספור ביצים יקרות מפז בשל חשיפה לפגעי הטבע‪ ,‬ואז‪ ,‬גוועים כמעט‬ ‫מרעב‪ ,‬הם גוררים את עצמם בחזרה לאוקיינוס‪ .‬אילו היו לפינגווינים אוּנוֹת קדמיות כמו שלנו‪ ,‬הם היו‬ ‫משתמשים בסנפיריהם הקטנים כדי לבנות בקתות איגלו‪ ,‬מחלקים ביניהם את העבודה בצורה יעילה‬ ‫יותר ומארגנים מחדש את אספקת המזון שלהם‪ .‬רבים ממטופליי שרדו טראומות באומץ ובנחישות‬ ‫יוצאים מן הכלל‪ ,‬רק כדי להיקלע לאותו סוג של צרות‪ ,‬פעם אחר פעם‪ .‬הטראומה כיבתה את המצפן‬ ‫הפנימי שלהם וגזלה מהם את הדמיון‪ ,‬שהוא הכרחי כדי שיוכלו ליצור משהו טוב יותר עבור עצמם‪.‬‬ ‫חקר המוח‪ ,‬בהקשרים של עצמיוּת ותחושת סוֹכנוּת‪ ,‬נותן תו ף לסוגי הטיפולים הגופניים שפיתחו‬ ‫חבריי פיטר לווין‪ 103‬ופט אוגדן‪ 104.‬אדון בשיטות אלה‪ ,‬ובגישות סנסו־מוטוריות נוספות‪ ,‬ביתר פירוט‬ ‫בחלק ‪ 5‬של הספר‪ ,‬אך בתמצית‪ ,‬מטרתם משולשת‪:‬‬ ‫• להגיע אל המידע החושי שנחסם והוקפא בשל הטראומה;‬ ‫• לסייע למטופלים להתיידד עם )במקום לדכא את( האנרגיות שמשתחררות באמצעות חוויה‬ ‫פנימית זו;‬ ‫• להשלים את פעולות השמירה העצמית הגופניות שסוכלו‪ ,‬בשל הפחד שבָּלם‪ ,‬הגביל ושיתק‬ ‫אותן‪.‬‬ ‫תחושת הבטן מאותתת לנו מה בטוח ושומר על חיינו‪ ,‬ומה מאיים‪ ,‬גם אם לא תמיד אנו מסוגלים‬ ‫להסביר מדוע אנו מרגישים כך‪ .‬התחושות הפנימיות שולחות לנו כל הזמן מסרים עדינים על צורכי‬ ‫האורגניזם שלנו‪ .‬תחושות בטן גם עוזרות לנו להעריך מה מתרחש סביבנו‪ .‬הן מזהירות אותנו‬ ‫שהבחור שמתקרב עושה רושם מפחיד‪ ,‬אך גם מספרות לנו כי ֶח ר מוקף חבצלות פורחות‪ ,‬באור‬ ‫השמש הרך של אחר הצהריים‪ ,‬גורם לנו לחוש שלווה‪ .‬אם יש לנו קשר נעים עם תחושותינו‬

‫הפנימיות — אם אנו סומכים עליהן שייתנו לנו מידע מדויק — נרגיש בשליטה על גופנו‪ ,‬על רגשותינו‬ ‫ועל עצמנו‪.‬‬ ‫אנשים שעברו טראומה אינם מרגישים בטוחים בגופם‪ ,‬וזו חוויה כרונית ומתמשכת‪ :‬העבר ממשיך‬ ‫לחיות בתוכם כאי־נוחות פנימית מכרסמת‪ .‬גופם מופצץ ללא הרף באיתותי אזהרה שמגיעים מבפנים‪,‬‬ ‫ובניסיון לשלוט בתהליכים אלה‪ ,‬הם נעשים לעתים קרובות מומחים בהתעלמות מתחושות הבטן‬ ‫שלהם ובהקהיית הקשב לְמה שמתנגן בתוכם‪ .‬הם לומדים להסתתר מפני עצמם‪.‬‬ ‫ככל שאנשים לומדים להדוף מעליהם איתותי אזהרה פנימיים ולהתעלם מהם‪ ,‬כך גדל הסיכוי שאלה‬ ‫ישתלטו עליהם ויותירו אותם מוצפים‪ ,‬מבולבלים ומבוישים‪ .‬אנשים שמתקשים להרגיש נוח עם‬ ‫המתרחש בתוכם ולהפנות אליו תשומת לב‪ ,‬נעשים פגיעים לכל שינוי בתחושה‪ :‬הם ננעלים‪ ,‬או‬ ‫נכנסים לפאניקה — מפתחים פחד מפני הפחד עצמו‪.‬‬ ‫כיום אנו יודעים שתסמיני פאניקה ממשיכים להופיע בעיקר משום שהאדם מפתח פחד מפני‬ ‫התחושות הגופניות שמתקשרות להתקפי פאניקה‪ .‬התקף כזה עלול להגיע בעקבות דבר שהאדם יודע‬ ‫שאינו רציונלי‪ ,‬אך הפחד מפני התחושות עצמן הוא שגורם לחווייתו להסלים‪ ,‬עד לכדי תחושת חירום‬ ‫עוצמתית שמתפשטת בכל גופו‪ .‬הביטויים "מת מפחד"‪ ,‬או "קפוא מפחד" )קריסה או קהות חושים(‬ ‫מתארים בדיוק הרגשה זו של אימה וטראומה‪ .‬זה היסוד הגופני הפנימי שלה‪ .‬חוויית הפחד נובעת‬ ‫מתגובות פרימיטיביות לאיום‪ ,‬כאשר הבריחה נמנעת מסיבה כלשהי‪ .‬הפחד משתלט על חיי אנשים‬ ‫והופך אותם לבני ערובה‪ ,‬עד שאפשר יהיה לשנות את החוויה הגופנית הזו‪.‬‬ ‫המחיר שנשלם אם נתעלם ממסרי הגוף‪ ,‬או נעוות אותם‪ ,‬הוא חוסר היכולת להבחין מה שבאמת‬ ‫מסוכן או מזיק לנו‪ ,‬ולא פחות גרוע מכך‪ ,‬מה בטוח או מזין‪ .‬ויסות עצמי אפשרי רק כאשר אנו‬ ‫מיודדים עם גופנו‪ .‬בלעדיו‪ ,‬ניאלץ להסתמך על ויסות חיצוני — מתרופות‪ ,‬סמים ואלכוהול‪ ,‬דרך אישור‬ ‫חיצוני תמידי וכלה בריצוי כפייתי של האחרים‪.‬‬ ‫רבים ממטופליי אינם מבחינים ִבּ חק ואינם מסוגלים לקרוא לו בשם‪ ,‬ובמקום זה מגיבים במיגרנה‬ ‫או בהתקף אסטמה‪ 105.‬סנדי הייתה מטופלת שלי בגיל העמידה‪ ,‬אחות במקצועה‪ ,‬שהוריה‬ ‫האלכוהוליסטים לא ראו אותה בילדותה‪ ,‬מה שגרם לה להיות מפוחדת ובודדה‪ .‬אופן ההתמודדות שלה‬ ‫היה לְכַבֵד ולהעריץ כל מי שהייתה תלויה בו )וזה כלל אותי‪ ,‬המטפל שלה(‪ .‬בכל פעם שבעלה זרק‬ ‫לעברה הערה חסרת רגישות‪ ,‬היא הייתה נתקפת בהתקף אסטמה‪ .‬עד ש ִהבְחינה שאינה מסוגלת לנשום‪,‬‬ ‫כבר היה מאוחר מדי לְמַשאֵף‪ ,‬והיה צורך לקחת אותה לחדר המיון‪.‬‬ ‫דיכוי קריאות העזרה הפנימיות שלנו אינו עוצר את הורמוני הדחק מלהפעיל את גופנו‪ .‬אף על פי‬ ‫שסנדי למדה להתעלם מן הבעיות ביחסיה ולחסום את איתו ֵתי המצוקה הגופניים‪ ,‬הם שבו והנכיחו‬ ‫עצמם בתסמינים שתבעו את תשומת לבה‪ .‬הטיפול בה התמקד בזיהוי הקשר בין תחושותיה הגופניות‬ ‫ורגשותיה‪ ,‬ועודדתי אותה גם להירשם לקורס לחימה בשיטת ה יק־בּו סִינג‪ .‬לא היו יותר ביקורים‬ ‫בחדר המיון בשלוש השנים שבהן הייתה מטופלת אצלי‪.‬‬ ‫תסמינים סומַאטיים‪ ,‬שלא ניתן למצוא להם בסיס גופני ברור‪ ,‬יכולים להופיע בצורות שונות ובכל‬

‫זמן נתון אצל ילדים ומבוגרים הסובלים מטראומה‪ .‬אלה יכולים לכלול כאבי גב וצוואר כרוניים‪,‬‬ ‫פיברומיאלגיה‪ ,‬מיגרנות‪ ,‬בעיות עיכול‪ ,‬תסמונת המעי הרגיז‪ ,‬עייפות כרונית וצורות מסוימות של‬ ‫אסטמה‪ 106.‬אצל ילדים הסובלים מטראומה‪ ,‬שיעור האסטמה הוא פי חמישים מאשר אצל בני גילם‬ ‫שאינם סובלים מטראומה‪ 107.‬מחקרים מצאו כי ילדים ומבוגרים רבים‪ ,‬שסבלו מהתקפי אסטמה‬ ‫קטלניים‪ ,‬לא היו מודעים לבעיות נשימה לפני ההתקפים‪.‬‬

‫ַא ֶל סִי ִתי ִמי ָה‪ :‬רגשות ללא מילים‬ ‫הייתה לי דודה אלמנה עם היסטוריית טראומה כאובה‪ ,‬שהפכה למעין "סבתא של כבוד" לילדיי‪.‬‬ ‫ביקוריה התכופים אופיינו בעשׂייה מרובה — היא תפרה וילונות‪ ,‬ארגנה מחדש את המדפים במטבח‪,‬‬ ‫תפרה בגדי ילדים — אך היא כמעט לא דיברה‪ .‬תמיד הייתה להוטה לְ צות‪ ,‬אך קשה היה להבין ממה‬ ‫היא נהנית‪ .‬אחרי ימים אחדים של חילופי דברי נימוסים וחביבוּת‪ ,‬השיחה הייתה נתקעת‪ ,‬והיה עליי‬ ‫להתאמץ מאוד כדי למלא את השתיקות הארוכות‪ .‬ביום האחרון לביקורה הייתי מסיע אותה לשדה‬ ‫התעופה‪ ,‬שם העניקה לי חיבוק פרידה נוקשה כשדמעות זולגות על פניה‪ .‬ללא שמץ אירוניה התלוננה‬ ‫אז על הרוח הקרה בשדה התעופה‪ ,‬שגורמת לעיניה לדמוע‪ .‬גופה הִרגיש את העצב שנפשה לא ידעה‬ ‫לזהות — צער הפרידה מבני משפחתה הצעירים‪ ,‬קרוביה החיים היחידים‪.‬‬ ‫פסיכיאטרים מכנים תופעה זו ַאלֶ סִי ִתי ִמי ָה — ביוונית‪ :‬רגשות שאין עבורם מילים‪ .‬ילדים ומבוגרים‬ ‫רבים שחוו טראומה פשוט אינם מסוגלים לתאר מה הם מרגישים‪ ,‬משום שאינם מסוגלים לזהות את‬ ‫משמעות תחושותיהם הגופניות‪ .‬הם עשויים להיראות זועפים‪ ,‬אך יכחישו שהם כועסים; הם ייראו‬ ‫מפוחדים‪ ,‬אך יאמרו שהם בסדר‪ .‬חוסר היכולת לפענח מה מתרחש בגופם גורם להם להיות מנותקים‬ ‫מצורכיהם‪ ,‬והם מתקשים לטפל בעצמם‪ ,‬למשל לאכול בכמות הנכונה ובזמן הנכון‪ ,‬או לישון כפי שהם‬ ‫צריכים‪.‬‬ ‫כמו דודתי‪ ,‬אלקסיתימים מחליפים את שפת הרגש בשפת הפעולה‪ .‬לשאלה‪" ,‬מה תרגיש אם תראה‬ ‫משאית מתקרבת אליך במהירות של מאה עשרים קמ"ש?" רוב האנשים יענו‪" ,‬ארגיש פחד‪ ",‬או‬ ‫"אכנס לשיתוק מרוב פחד‪ ".‬אך אדם אלקסיתימי עשוי לענות‪" :‬מה ארגיש? לא יודע‪ ...‬אצא משם‪108".‬‬ ‫הם נוטים לתפוס רגשות כבעיות גופניות‪ ,‬במקום כאיתות לכך שיש עניין התובע את תשומת לבם‪.‬‬ ‫במקום להרגיש כעס או עצב‪ ,‬הם חווים כאב שרירים‪ ,‬בעיות במעיים או תסמינים אחרים שלא נמצא‬ ‫להם גורם אחר‪ .‬בערך שלושה רבעים מן המטופלים הסובלים מהפרעת האכילה אַנוֹ קסיה נ ֶרווֹזה‪,‬‬ ‫ויותר ממחצית הסובלים מהפרעת האכילה בולימיה‪ ,‬מתבלבלים מעצם הרגשת רגשותיהם ומתקשים‬ ‫מאוד לתארם‪ 109.‬כאשר חוקרים הציגו בפני אנשים הסובלים מאלקסיתימיה תמונות של פרצופים‬ ‫כועסים או עצובים‪ ,‬הם לא הצליחו להבין מה האנשים בתמונה מרגישים‪110.‬‬ ‫אחד הראשונים שלימדו אותי על אלקסיתימיה היה הפסיכיאטר הנרי קריסטל )‪Henry‬‬ ‫‪ ,(Kristal‬שעבד עם יותר מאלף ניצולי שואה‪ ,‬בניסיון להבין טראומה נפשית מסיבית‪ 111.‬קריסטל‪,‬‬ ‫בעצמו ניצול מחנה ריכוז‪ ,‬מצא שרבים ממטופליו הצליחו מבחינה מקצועית‪ ,‬אך יחסיהם האינטימיים‬

‫היו עגומים ומרוחקים‪ .‬דיכוי רגשותיהם אִפשר להם להתמודד עם ענייני העולם‪ ,‬אך במחיר כבד‪ .‬הם‬ ‫למדו להשתיק את הרגשות שהציפו אותם בעבר‪ ,‬ובעקבות זאת כבר לא זיהו מה הם מרגישים‪ .‬רק‬ ‫למעטים מהם היה עניין בטיפול נפשי‪.‬‬ ‫פול פְרוּאֶן )‪ (Paul Frewen‬מאוניברסיטת מ ֲערב אונטריו ביצע סדרת סריקות מוח לאנשים עם‬ ‫‪ PTSD‬שסבלו מאלקסיתימיה‪ .‬אחת המשתתפות אמרה לו‪" :‬אני לא יודעת מה אני מרגישה‪ ,‬זה‬ ‫כאילו ראשי וגופי אינם מחוברים‪ .‬אני חיה במנהרה‪ ,‬בערפל‪ .‬מה שלא קורה‪ ,‬התגובה שלי זהה —‬ ‫קהות‪ ,‬שום דבר‪ .‬לטבול באמבטיית קצף‪ ,‬להישרף או להיאנס — ההרגשה זהה‪ ".‬פרואן ועמיתתו רות‬ ‫לניוס מצאו שככל שאנשים היו מנותקים יותר מ ַה גשותיהם‪ ,‬כך התקיימה פחות פעילות באזורי המוח‬ ‫שלהם הקשורים לתחושת העצמי‪112.‬‬ ‫מכיוון שהסובלים מטראומה מתקשים בדרך כלל לחוש מה מתרחש בגופם‪ ,‬אין להם תגובה מדויקת‬ ‫ומותאמת לתסכול‪ .‬או שהם מתנתקים ו"מרחפים" בתגובה ללחץ‪ ,‬או שהם מגיבים בכעס מופרז‪ .‬תהיה‬ ‫אשר תהיה תגובתם‪ ,‬לעתים קרובות הם אינם מסוגלים לומר מה הרגיז אותם‪ .‬חוסר יכולתם להיות‬ ‫בקשר עם גופם תורם לעתים קרובות לליקוי‪ ,‬מתועד היטב‪ ,‬ביכולתם להגן על עצמם‪ ,‬ולשיעורים‬ ‫גבוהים של קורבנוּת־חוזרת‪ 113,‬וכן לקושי הניכר שלהם להרגיש הנאה‪ ,‬חושניות‪ ,‬ולחוות תחושת‬ ‫משמעות‪.‬‬ ‫אנשים עם אלקסיתימיה יכולים להשתפר רק אם יִלְמדו לקשר בין תחושותיהם הגופניות לבין‬ ‫רגשותיהם‪ ,‬כפי שאנשים שסובלים מעיוורון צבעים יוכלו להיכנס לעולם הצבעים רק באמצעות לימוד‬ ‫והערכת ההבדל בין גוונים שונים של אפור‪ .‬כמו דודתי‪ ,‬וכמו מטופליו של הנרי קריסטל‪ ,‬הם בדרך‬ ‫כלל מסתייגים מכך‪ :‬נראה שרובם עשו החלטה לא מודעת שעדיף להם להמשיך ללכת לרופאים ולטפל‬ ‫בתחלואים שלעולם אינם נרפאים‪ ,‬מאשר להתמודד עם העבודה הכואבת של התייצבות בפני שֵׁדים מן‬ ‫העבר‪.‬‬

‫דה־פֶּרסונליזציה‬ ‫שלב נוסף במורד סולם נטישת העצמי הוא דה־פרסונליזציה — אובדן תחושת העצמיות שלך‪ .‬סריקת‬ ‫המוח של אוּטֶה בפרק הרביעי היא‪ ,‬בעצם היותה כה ריקה ולבנה‪ ,‬המחשה חיה ל ה־פרסונליזציה‪.‬‬ ‫פעם נשדדתי מאוחר בלילה בפארק סמוך לביתי‪ ,‬ובעודי מרחף מעל זירת האירוע‪ ,‬ראיתי את עצמי‬ ‫שוכב בשלג עם פצע קטן בראשי‪ ,‬מוקף בשלושה נערים עם סכינים שלופות‪ .‬התנתקתי מכאבֵי‬ ‫הדקירות בידיי ולא הרגשתי אפילו פחד קל כאשר ניהלתי איתם משא ומתן רגוע על ֲה ָשׁבַת ארנקי‬ ‫המרוקן‪.‬‬ ‫לא פיתחתי ‪ ,PTSD‬אולי משום שהייתי סקרן מאוד ביחס לחוויה שחקרתי כה מקרוב אצל‬ ‫אחרים‪ ,‬ואולי בזכות האשליה שהייתה לי‪ ,‬שאוכל לשרטט את תמונת תוקפיי במשטרה‪ .‬כמובן‪ ,‬הם‬ ‫מעולם לא נתפסו‪ ,‬אבל פנטזיית הנקמה שלי נתנה לי כנראה תחושה מספקת של סוֹכנוּת‪.‬‬ ‫לאנשים שסובלים מפוסט־טראומה אין מזל כזה‪ ,‬ורבים מהם מרגישים מנותקים מגופם‪ .‬פאול‬

‫שילדר )‪ ,(Paul Schilder‬פסיכואנליטיקאי גרמני‪ ,‬כתב ב‪ 1928-‬בברלין תיאור טוב במיוחד של‬ ‫דה־פרסונליזציה‪" 114:‬לאדם הסובל מדה־פרסונליזציה העולם מצטייר מוזר‪ ,‬משונה‪ ,‬מנוכר‪ ,‬כמו‬ ‫בחלום‪ .‬האובייקטים נראים לפעמים קטנים במיוחד‪ ,‬לפעמים שטוחים‪ .‬הצלילים נשמעים כאילו הגיעו‬ ‫מרחוק ]‪ [...‬גם הרגשות עוברים שינוי בולט‪ .‬המטופלים מתלוננים שאינם מסוגלים להרגיש כאב או‬ ‫עונג ]‪ [...‬הם הפכו זרים לעצמם‪".‬‬ ‫הוקסמתי כששמעתי שמדעני מוח באוניברסיטת ז'נבה‪ 115‬הצליחו לייצר חוויות דומות של הרגשת‬ ‫העצמי מחוץ לגוף‪ ,‬באמצעות זרם חשמלי מתון לנקודה מסוימת במוח‪ ,‬הצומת הרקתי־קודקודי‪ .‬אצל‬ ‫מטופלת אחת זה עורר תחושה כאילו היא תלויה מן התקרה‪ ,‬מתבוננת משם למטה אל גופהּ; אצל‬ ‫אחרת זה עורר תחושה מצמררת כאילו מישהו עומד מאחוריה‪ .‬מחקר זה אישר את מה שמטופלינו‬ ‫סיפרו לנו‪ :‬שהעצמי יכול להתנתק מן הגוף ולחיות בקיום נפרד‪ ,‬כמעין רוח רפאים‪ ,‬בפני עצמו‪ .‬באופן‬ ‫דומה‪ ,‬לניוס ופרואן‪ ,‬וכן קבוצת חוקרים מאוניברסיטת גרונינגן בהולנד‪ 116,‬ביצעו סריקות מוח אצל‬ ‫אנשים שהתנתקו מן הפחד שלהם‪ ,‬ומצאו כי מרכזי הפחד במוח פשוט כָּבו בעת שנזכרו באירוע‪.‬‬

‫להתיידד עם הגוף‬ ‫קורבנות טראומה לא יוכלו להחלים עד שיכירו את תחושות גופם ויתיידדו עמן‪ .‬לפ ֵחד פירושו לחיות‬ ‫בגוף שתמיד עומד על המשמר‪ .‬אנשים כועסים גרים בגוף כועס‪ .‬גופם של קורבנות התעללות בילדות‬ ‫תמיד מתוח ומתגונן‪ ,‬עד שימצאו דרך להירגע ולהרגיש ביטחון‪ .‬כדי להשתנות‪ ,‬אנשים צריכים‬ ‫להיעשות מודעים לתחושותיהם ולאופנים שבהם גופם נמצא בקשר עם העולם סביבם‪ .‬מודעות עצמית‬ ‫גופנית היא הצעד הראשון לשחרור מעריצות העבר‪.‬‬ ‫כיצד יכולים אנשים להיפתח אל העולם הפנימי של תחושותיהם ושל רגשותיהם? בעבודתי‬ ‫הטיפולית אני מתחיל את התהליך כשאני עוזר למטופליי קודם כול לשים לב‪ ,‬ואחר כך לתאר‪ ,‬את‬ ‫ההַרגשות השונות בגופם — לא רגשות כמו כעס‪ ,‬חרדה או פחד‪ ,‬אלא התחושות הגופניות שמצויות‬ ‫בתשתית הרגשות‪ :‬לחץ‪ ,‬חום‪ ,‬מתח שרירי‪ ,‬עקצוץ‪ ,‬תחושת קריסה‪ ,‬הרגשה חלולה וכן הלאה‪ .‬אני‬ ‫עובד איתם גם על זיהוי התחושות שקשורות לרגיעה ולהנאה‪ .‬אני עוזר להם להיות מודעים לנשימתם‪,‬‬ ‫למחווֹת הגוף‪ ,‬לתנועות‪ .‬אני מבקש מהם לשים לב לשינויים זעירים בגופם‪ ,‬כגון תחושת התכווצות‬ ‫בחזה או כרסום בבטן‪ ,‬כשהם מדברים על אירועים שליליים שלטענתם לא הטרידו אותם‪.‬‬ ‫זה יכול להיות מלחיץ למדי‪ ,‬להבחין בתחושות בפעם הראשונה‪ ,‬וזה עשוי גם לעורר פלשבק‪ ,‬שבו‬ ‫אנשים משתבְּללים או נכנסים לתנוחות הגנתיות אחרות‪ .‬אלה הם שִחזורים גופניים של הטראומה‬ ‫הגולמית‪ ,‬הבלתי־מעובדת‪ ,‬וקרוב לוודאי שהם מייצגים את מנח הגוף בעת התרחשות הטראומה‪.‬‬ ‫תמונות ותחושות גופניות עלולות להציף את המטופלים בנקודה זו‪ ,‬והמטפל צריך להכיר דרכים‬ ‫לסכור את פרצי התחושות והרגש כדי למנוע טראומטיזציה מחודשת באמצעות חזרה לעבר )מורות‬ ‫ומורים‪ ,‬אחיות ושוטרים מיומנים לעתים קרובות מאוד בהרגעת תגובות אימה‪ ,‬משום שרבים מהם‬ ‫מתמודדים מדי יום ביומו עם אנשים שיצאו משליטה‪ ,‬או מוצפים ברגשות מייסרים(‪.‬‬

‫לעתים קרובות מדי נרשמות תרופות כמו אבִּיליפַיי‪ ,‬זי ְפּ קסָה וסרוֹקוּוֵּל לאנשים‪ ,‬במקום ללמד‬ ‫אותם מיומנויות התמודדות עם תגובות גופניות מציקות כאלה‪ .‬מובן שהתרופות רק ַמ הות את‬ ‫התחושות ואינן עושות דבר כדי לפתור אותן‪ ,‬או כדי להפוך אותן מגורם רעיל — לבעלות ברית‪.‬‬ ‫האופן הטבעי ביותר שבו אנשים מרגיעים את עצמם כשהם במצוקה‪ ,‬הוא להיצמד לאדם אחר‪.‬‬ ‫פירוש הדבר הוא שמטופלים שעברו התעללות מינית או גופנית ניצבים בפני דילמה‪ :‬הם כמהים‬ ‫נואשות למגע‪ ,‬ובה בעת מבועתים מן האפשרות של מגע גופני‪ .‬יש ללמד את הנפש מחדש כיצד‬ ‫להרגיש את תחושות הגוף‪ ,‬והגוף זקוק לעזרה כדי שיוכל לשׂאת את נחמת המגע‪ ,‬וליהנות ממנה‪.‬‬ ‫אנשים חסרי מודעות רגשית מסוגלים‪ ,‬בעזרת תרגול‪ ,‬להתחבר לתחושות הגופניות שמתעוררות אצלם‬ ‫בתגובה לאירועים פסיכולוגיים‪ .‬אז יוכלו‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬להתחבר לעצמם‪117.‬‬

‫להתחבר לעצמך‪ ,‬להתחבר לאחרים‬ ‫אסיים פרק זה במחקר אחד אחרון שממחיש את מחיר אובדן הגוף‪ .‬אחרי שֶרות לניוס וקבוצתה סרקו‬ ‫את המוח במצב מנוחה‪ ,‬הם התמקדו בשאלה אחרת הלקוחה מחיי היום־יום‪ :‬מה קורה לאנשים פגועי‬ ‫טראומה כשהם יוצרים קשר פנים־אל־פנים?‬ ‫מטופלים רבים שמגיעים אליי אינם מסוגלים ליצור קשר עין‪ .‬אני יודע מיד עד כמה גדולה מצוקתם‬ ‫על פי לקושי שלהם לפגוש את מבטי‪ .‬תמיד מתברר שהם מרגישים מעוררי סלידה‪ ,‬עד כדי כך שאינם‬ ‫מסוגלים שאראה עד כמה הם מתועבים‪ .‬מעולם לא עלה על דעתי שרגשות בושה עזים אלה ישתקפו‬ ‫בפעילות מוחית לא רגילה‪ .‬רות לניוס הראתה שוב שאי אפשר להפריד בין הנפש לגוף — מה שקורה‬ ‫באחד נרשם באחר‪.‬‬ ‫רות רכשה מכשיר יקר שמציג דמות מצוירת‪ ,‬מוקרנת בווידיאו‪ ,‬לאדם ששוכב בסורק )במקרה זה‪,‬‬ ‫הדמות דמתה לשחקן ריצ'רד גיר‪ ,‬אבל חביבה יותר(‪ .‬הדמות יכולה להופיע או במצג של‬ ‫פנים־אל־פנים )כלומר מתבוננת ישירות באדם(‪ ,‬או בזווית של ארבעים וחמש מעלות‪ ,‬כאשר מבטה‬ ‫מוסט‪ .‬הדבר אִפשר להשוות בין השפעת קשר עין ישיר לבין השפעת מבט מוטה על פעילות מוחית‪118.‬‬ ‫ההבדל המרשים ביותר בין קבוצת הביקורת של נבדקים רגילים לעומת ניצולי טראומה כרונית‪,‬‬ ‫היה בהפעלת קליפת המוח הקדם־מצחית )‪ (Prefrontal Cortex — PFC‬בתגובה לקשר עין‬ ‫ישיר‪ .‬ה‪ PFC-‬מסייע לנו בדרך כלל להעריך את האדם המתקרב לעברנו‪ ,‬ונוירוני המראה שלנו‬ ‫מסייעים לקלוט את כוונתו‪ .‬אך אצל נבדקים שסבלו מ‪ PTSD-‬לא הופעל אף חלק של האונה‬ ‫הקדמית שלהם‪ ,‬כלומר הם לא היו מסוגלים לגייס סקרנות ביחס לזר‪ .‬הם הגיבו רק בפעילות‬ ‫אינטנסיבית ממעמקי המוח הרגשי שלהם‪ ,‬באזורים פרימיטיביים שנקראים "חומר אפור מרכזי"‪ ,‬אשר‬ ‫מפעילים התנהגויות הגנה עצמית כגון רתיעת בהלה‪ ,‬דריכות־יתר‪ ,‬התכווצות־חרדה ואחרות‪ .‬לא‬ ‫ניכרה כל פעילות באף חלק של המוח שקשור למעורבות חברתית‪ .‬בתגובה להתבוננות בהם‪ ,‬הם‬ ‫נכנסו פשוט למצב הישרדות‪.‬‬ ‫מה משמעות הדבר ביחס ליכולתם להתיידד ולהסתדר עם אנשים אחרים? מה משמעותו ביחס‬

‫לטיפול הנפשי שלהם? האם אנשים שסובלים מ‪ PTSD-‬מסוגלים לתת אמון במטפל ולהפקיד בידיו‬ ‫את סודותיהם הכמוסים ביותר? כדי לקיים מערכות יחסים אמיתיות‪ ,‬עלינו להיות מסוגלים לחוות את‬ ‫האחרים כבני אדם נפרדים‪ ,‬כל אחד ואחת עם מטרותיהם וכוונותיהם‪ .‬חשוב שנוכל לשמור על עצמנו‪,‬‬ ‫אך חשוב גם להבין שלאנשים אחרים יש עולם ומטרות משל עצמם‪ .‬טראומה עשויה לעשות את כל‬ ‫העניין הזה מעורפל ומטושטש‪.‬‬

‫חלק שלישי‬ ‫נפשם של ילדים‬

‫פרק שביעי‬ ‫זורמים על אותו הגל‪:‬‬ ‫התקשרות והתכווננות‬ ‫שורשי החוסֶן ]‪ [...‬נעוצים בתחושה שאנו קיימים בלבו ודעתו של זולת משמעותי‪ ,‬אוהב‬ ‫וקשוּב‪ ,‬שמכיל ומבין אותנו‪.‬‬ ‫— דיאנה פוֹשָׁ ה‬ ‫מרפאת הילדים במרכז לבריאות הנפש של מסצ'וסטס )‪ (MMHC‬הייתה גדושה בילדים מופרעים‬ ‫ומפריעים‪ .‬יצורים פרועים שלא היו מסוגלים לשבת בשקט‪ ,‬שהכו ילדים אחרים‪ ,‬לפעמים אפילו את‬ ‫אנשי הסגל‪ .‬ברגע אחד הם היו רצים לקראתך ונצמדים אליך‪ ,‬ובמשנהו היו בורחים מפניך‪ ,‬מפוחדים‪.‬‬ ‫היו ביניהם כאלה שאוננו באופן כפייתי; אחרים הרסו חפצים‪ ,‬פגעו בחיות מחמד ובעצמם‪ .‬הם היו‬ ‫מורעבים לחיבה‪ ,‬ובה בעת מלאי כעס והתנגדות‪ .‬הילדוֹת‪ ,‬במיוחד‪ ,‬היו עשויות להיות כנועות עד כאב‪.‬‬ ‫בין שהיו מרדנים או נצמדים‪ ,‬נראה שאף לא אחד מהם היה מסוגל לשחק או לחקור את סביבתו כפי‬ ‫שילדים אחרים בגילם עושים‪ .‬היו ביניהם כאלה שכמעט שלא פיתחו תחושת עצמי — אפילו לא זיהו‬ ‫את עצמם במראה‪.‬‬ ‫באותה תקופה ידעתי מעט מאוד על ילדים‪ ,‬למ ֵעט מה שלימדו אותי שני ילדיי‪ ,‬שהיו אז בגיל הגן‪.‬‬ ‫אך למרבה המזל‪ ,‬התברכתי בעמיתתי נינה פיש־מארי )‪ ,(Nina Fish-Murray‬אשר למדה אצל‬ ‫ז'אן פיאז'ה )‪ (Jean Piaget‬בז'נבה‪ ,‬נוסף על חמשת ילדיה שגידלה‪ .‬פיאז'ה ביסס את תיאוריית‬ ‫התפתחות הילדים שלו על תצפיות ישירות ומדוקדקות בילדים‪ ,‬החל בילדיו שלו‪ ,‬ונינה הביאה את‬ ‫רוחו למרכז הטראומה ב‪ ,MMHC-‬שהיה אז בראשיתו‪.‬‬ ‫נינה הייתה נשואה למי שהיה ראש המחלקה לפסיכולוגיה בהרווארד‪ ,‬הנרי מארי )‪Henry‬‬ ‫‪ ,(Murray‬אחד מחלוצי תיאוריות האישיוּת‪ ,‬ותמכה באופן פעיל בחברי הפקולטה שחלקו את‬ ‫תחומי העניין שלה‪ .‬היא הייתה מרותקת לסיפוריי על נפגעי הלם הקרב מווייטנאם‪ ,‬משום שהזכירו לה‬ ‫את הילדים הפגועים שעמם עבדה בבתי הספר הציבוריים של בוסטון‪ .‬מעמדה של נינה וקסמה האישי‬ ‫אפשרו לנו גישה למרפאת הילדים‪ ,‬שאותה ניהלו פסיכיאטרים בעלי עניין מועט בתחום הטראומה‪.‬‬ ‫הנרי מארי התפרסם‪ ,‬בין השאר‪ ,‬בזכות פיתוח מבחן ‪TAT (Thematic Apperception‬‬ ‫‪ — Test‬מבחן הת ָפּסַת נושא(‪ .‬ה‪ TAT-‬הוא מה שמכונה מבחן השלכתי‪ ,‬והוא משתמש בכרטיסיות‬ ‫המיועדות לבדוק כיצד המציאות הפנימית של אדם מעצבת את תפיסת עולמו‪ .‬בשונה מכרטיסי‬ ‫הרורשאך‪ ,‬שבהם השתמשנו עם הלוחמים לשעבר‪ ,‬בכרטיסי ה‪ TAT-‬מופיעים איורים של סצנות‬ ‫מציאותיות‪ ,‬אך עמומות ולעתים מטרידות‪ :‬גבר ואישה המביטים בקדרוּת למרחקים‪ ,‬ילד שמתבונן‬

‫בכינור במבט עצוב‪ .‬הנבדקים מתבקשים לספר סיפור על המתרחש בציור‪ ,‬על מה שקרה קודם לכן‬ ‫ועל מה ֶשי ִ ה בהמשך‪ .‬בדרך כלל פירושיהם לציור מגלים במהרה את הנושאים שמעסיקים אותם‪.‬‬ ‫נינה ואני החלטנו ליצור מערכת כרטיסיות מבחן ייעודיות לילדים‪ ,‬המבוססות על תמונות שגזרנו‬ ‫מכתבי עת בחדר ההמתנה של המרפאה‪ .‬במחקר הראשון שלנו השווינו בין שנים־עשר ילדים בני שש‬ ‫עד אחת־עשרה שטופלו במרפאת הילדים‪ ,‬לבין קבוצת ילדים מבית ספר סמוך שהותאמו להם ככל‬ ‫האפשר מבחינת גיל‪ ,‬גזע‪ ,‬אינטליגנציה ומבנה המשפחה‪ 119.‬מה שייחד את מטופלינו היה ההתעללות‬ ‫שסבלו במשפחותיהם‪ .‬היו ביניהם ילד שמכותיה החוזרות של אמו הותירו בגופו חבּורות למכביר;‬ ‫ילדה שאביה התעלל בה מינית בגיל ארבע; שני ילדים שקשרו אותם לכיסא והצליפו בהם בקביעות;‬ ‫ילדה שבגיל חמש ראתה את אמה )שהייתה פרוצה( נאנסת‪ ,‬מבותרת‪ ,‬נשרפת ומוכנסת לתא מטען של‬ ‫מכונית‪ .‬הסרסור של האם נחשד כי התעלל מינית בילדה‪.‬‬ ‫הילדים בקבוצת הביקורת חיו בעוני באזור ירוד של בוסטון‪ ,‬שם היו עדים דרך שגרה לאלימות‬ ‫מזעזעת‪ .‬בתקופה שבה התנהל המחקר‪ ,‬ילד בבית ספרם שפך בנזין על בן כיתתו והצית אותו באש‪.‬‬ ‫ילד אחר נקלע לקרב יריות כשצעד מבית הספר עם אביו וחבר‪ .‬הוא נפצע במפשעה‪ ,‬וחברו נהרג‪.‬‬ ‫בהתחשב ברמת הבסיס הגבוהה של האלימות שלה נחשפו‪ ,‬האִם תגובותיהם לכרטיסיות יהיו כה‬ ‫שונות משל הילדים המטופלים?‬ ‫באחת הכרטיסיות הייתה תמונת משפחה‪ :‬שני ילדים מחייכים ומביטים באביהם שמתקן מכונית‪ .‬כל‬ ‫הילדים שהסתכלו בתמונה התייחסו לסכנה האורבת לגבר ששכב מתחת לרכב‪ .‬אך בעוד שלסיפורי‬ ‫הילדים מקבוצת הביקורת היו סוֹפים טובים — המכונית תתוקן‪ ,‬ואולי אבא והילדים ייסעו למקדונלדס‬ ‫— הילדים נפגעי הטראומה סיפרו סיפורים מחרידים‪ .‬ילדה אחת אמרה שהילדה הקטנה בתמונה עומדת‬ ‫לפצח את גולגולתו של אביה בפטיש‪ .‬ילד בן תשע‪ ,‬שעבר התעללות גופנית חמורה‪ ,‬סיפר סיפור‬ ‫מפורט על הילד בתמונה שבעט במג ֵבּהַ‪ ,‬כך שהמכונית מעכה את גופו של האבא ודמו ניתז לכל ֵעבֶר‬ ‫במוסך‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫כשסיפרו את הסיפורים‪ ,‬הילדים הפכו נרגשים מאוד ובלתי־מאורגנים‪ .‬היה עלינו להשתהות עמם לצד‬ ‫מתקן המים‪ ,‬ולקחת אותם להסתובב לזמן־מה‪ ,‬עד שאפשר היה להראות להם את הכרטיסייה הבאה‪.‬‬ ‫לא פלא שכולם אובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות‪ ,ADHD ,‬ורובם קיבלו‬ ‫ריטלין — אף שלא נראה שהתרופה מפחיתה כלל את עוררותם בסיטואציה‪.‬‬ ‫הילדים שעברו התעללות סיפקו תגובות דומות לתמונה תמימה אחרת‪ ,‬של אישה הרה על רקע‬ ‫וילון‪ .‬כשהראינו אותה לילדה בת השבע שנפגעה מינית בגיל ארבע‪ ,‬היא דיברה על פִּינים ופּוֹתוֹת‪,‬‬ ‫ושאלה את נינה שוב ושוב‪" :‬עם כמה אנשים הזדיינת?" כמו ילדות פגועות מינית נוספות במחקר‪ ,‬היא‬ ‫נכנסה לחוסר שקט כה קיצוני‪ ,‬עד שנאלצנו לעצור‪ .‬ילדה בת שבע מקבוצת הביקורת קלטה את‬ ‫האווירה העגמומית של התמונה‪ :‬הסיפור שלה עסק בגברת אלמנה שמביטה מבעד לחלון‪ ,‬מתגעגעת‬ ‫לבעלה‪ .‬אך בסוף הסיפור‪ ,‬האישה מצאה גבר אוהב שיהיה אבא טוב לתינוק‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫כרטיסייה אחרי כרטיסייה ראינו כיצד‪ ,‬אף על פי שהיו רגישים לסימני מצוקה‪ ,‬הילדים שלא עברו‬ ‫התעללות עדיין בטחו ביקום שביסודו הוא בלתי־מזיק; הם היו מסוגלים לדמיין אפשרות להיחלץ‬ ‫ממצבים קשים‪ .‬נראה שהרגישו מוגנים ובטוחים במשפחותיהם‪ .‬הם גם הרגישו נאהבים‪ ,‬לפחות על ידי‬

‫אחד מהוריהם‪ ,‬מה שהשפיע בעליל על תשוקתם להשתלב בבית הספר וללמוד‪.‬‬ ‫תגובותיהם של ילדי המרפאה היו מדאיגות מאוד‪ .‬גם התמונות התמימות ביותר עוררו אצלם רגשות‬ ‫עזים של סכנה‪ ,‬אלימות‪ ,‬עוררות מינית ואֵימה‪ .‬התצלומים לא נבחרו משום שנשאו משמעויות נסתרות‬ ‫שאנשים רגישים עשויים לגלות; אלה היו דימויים פשוטים מחיי היום־יום‪ .‬המסקנה היחידה שיכולנו‬ ‫להגיע אליה הייתה שעבור ילדים שעברו התעללות‪ ,‬העולם כולו מלא גירויים שמעוררים את השדים‬ ‫הפנימיים‪ .‬כל עוד יכלו לדמיין רק תוצאות הרות אסון למצבים בלתי־מזיקים במהותם‪ ,‬הרי שכל אדם‬ ‫שנכנס לחדר‪ ,‬כל זר‪ ,‬כל דמות‪ ,‬על המסך או על לוח מודעות‪ ,‬עלולים להיתפס אצלם כמבשרי‬ ‫קטסטרופה‪ .‬לאור זאת‪ ,‬התנהגותם המשונה של הילדים במרפאה הייתה בעצם הגיונית ביותר‪120.‬‬ ‫לתדהמתי‪ ,‬דיוני הצוות במרפאה התייחסו רק לעתים רחוקות לחוויות הזוועה המציאותיות שעברו‬ ‫הילדים‪ ,‬ולהשפעת טראומות אלה על רגשותיהם‪ ,‬על חשיבתם ועל יכולת הוויסות העצמי שלהם‪.‬‬ ‫במקום זה‪ ,‬תיקיהם הרפואיים היו מלאים תיוגים ואבחנות‪" :‬הפרעת התנהגות" או "הפרעת התנגדות"‬ ‫לילדים הכועסים והמרדנים; או "הפרעה דו־קוטבית"‪ .‬הפרעת קשב וריכוז הייתה אבחנה נלווית כמעט‬ ‫לכולם‪ .‬האם הטראומה שבתשתית הדברים הוסתרה תחת מבול האבחנות הזה?‬ ‫ניצבנו כעת בפני שני אתגרים גדולים‪ .‬האחד‪ ,‬לגלות אִם השקפת העולם השונה של ילדים רגילים‬ ‫יכולה להשפיע על חוסנם‪ ,‬וברמה עמוקה יותר‪ ,‬ללמוד כיצד בעצם יוצר כל ילד את מפת עולמו‪.‬‬ ‫השאלה השנייה‪ ,‬חשובה לא פחות‪ ,‬הייתה‪ :‬האם ניתן לסייע לנפשותיהם ולמוחותיהם של ילדים‪,‬‬ ‫שעברו התאכזרות‪ ,‬לצייר מחדש את המפה הפנימית שלהם‪ ,‬ולהטמיע בתוכה מידה של אמון וביטחון‬ ‫בעתיד?‬

‫גברים ללא אמהוֹת‬ ‫המחקר המדעי של היחסים החיוניים בין תינוקות לאמותיהם החל אצל גברים אנגלים מן המעמד‬ ‫הגבוה שנקרעו ממשפחותיהם כנערים צעירים ונשלחו לפנימיות‪ ,‬וחוּנכוּ במשטר קפדני של בנים‬ ‫בלבד‪ .‬בפעם הראשונה שבה ביקרתי במרפאת ַטבִיסְטוֹק הידועה בלונדון‪ ,‬הבחנתי בתצלומי שחור־לבן‬ ‫של כל אותם פסיכיאטרים דגולים בני המאה העשרים תלויים על הקיר לאורך המדרגות‪ :‬ג'ון בולבי‪,‬‬ ‫וילפרד ביון‪ ,‬הארי גאנטריפ‪ ,‬רונלד פיירברן ודונלד ויניקוט‪ .‬כל אחד מהם‪ ,‬בדרכו‪ ,‬חקר כיצד הפכו‬ ‫חוויותינו המוקדמות לתבניות בסיס‪ ,‬פרוטוטיפים‪ ,‬לכל קשרינו עם הזולת בהמשך החיים‪ ,‬וכיצד‬ ‫התעצבה תחושת העצמי האינטימית ביותר שלנו מתוך דקוּיוֹת התקשורת שלנו עם הדמויות שטיפלו‬ ‫בנו בילדות‪.‬‬ ‫מדענים חוקרים את מה שמסקרן אותם יותר מכול‪ ,‬וכך לעתים קרובות הם מתמחים בנושאים‬ ‫שאחרים רואים כמובנים מאליהם )כפי שחוקרת ההִתקשרות ביאטריס ביבי ]‪Beatrice‬‬ ‫‪ [Beebe‬אמרה לי פעם‪" ,‬רוב המחקרים הם 'מחקר־אני'"(‪ .‬גברים אלה‪ ,‬שחקרו את תפקיד האם‬ ‫בחיי ילדים‪ ,‬נשלחו בעצמם לבתי ספר מרוחקים בגיל רגיש‪ ,‬לפעמים בין גילי שש לעשר‪ ,‬גיל צעיר‬ ‫מדי להתייצב בו לבד לנוכח העולם‪ .‬בולבי עצמו סיפר לי שחוויות פנימייה כאלה היו ככל הנראה‬

‫השראה לספרו של ג'ורג' אורוול‪ ,1984 ,‬המבטא באופן מבריק כיצד ניתן להשפיע על אנשים להקריב‬ ‫את כל מה שי ָקר ואמיתי עבורם — ובכלל זה תחושת העצמי שלהם — כדי להרגיש נאהבים ומוערכים‬ ‫על ידי דמות בעמדת סמכות‪.‬‬ ‫מכיוון שבולבי היה ידיד קרוב של בני הזוג מארי‪ ,‬הייתה לי הזדמנות לשוחח עמו על עבודתו בכל‬ ‫פעם שביקרנו בהרווארד‪ .‬הוא נולד למשפחה אריסטוקרטית )אביו היה רופא מנתח של משפחת‬ ‫המלוכה(‪ ,‬והוא השתלם בפסיכולוגיה‪ ,‬רפואה ופסיכואנליזה במוסדות הגבוהים ביותר של הממסד‬ ‫האנגלי‪ .‬לאחר לימודיו באוניברסיטת קיימברידג'‪ ,‬הוא עבד עם נוער עברייני באיסט־אנד של לונדון‪,‬‬ ‫שכונת פשע קשוחה וידועה לשמצה שנהרסה ברובה בתקופת הבליץ‪ .‬בשירותו במלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ ,‬ולאחריו‪ ,‬הוא הבחין בהשפעת פינויי הילדים מלונדון בתקופת המלחמה‪ ,‬ובבתי הילדים‪,‬‬ ‫שהפרידו ילדים צעירים ממשפחותיהם‪ .‬הוא חקר גם השפעת אשפוזים‪ ,‬והראה כי אפילו הפְרדה קצרה‬ ‫הגבירה את סבלם של הילדים )באותה תקופה הורים לא הורשו לשהות עם ילדיהם בבית החולים‬ ‫במשך הלילה(‪ .‬לקראת סוף שנות הארבעים של המאה העשרים הפך בולבי לאישיות לא־רצויה בחוגי‬ ‫הקהילה הפסיכואנליטית הבריטית‪ ,‬בשל טענתו הקיצונית שהתנהגות מופרעת של ילדים נובעת‬ ‫מחוויות חיים ממשיות — הזנחה‪ ,‬אכזריות והפְרדה — ולא מפנטזיות מיניות ילדיות‪ .‬בולבי לא נרתע‪,‬‬ ‫והקדיש את יתר חייו לפיתוח מה שנקרא תיאוריית ההִתקשרות‪121.‬‬

‫בסיס בטוח‬ ‫כשאנו מגיעים לעולם‪ ,‬אנו צורחים כדי להכריז על בואנו‪ .‬מישהו מיד מתחיל לטפל בנו‪ ,‬רוחץ אותנו‪,‬‬ ‫מחתל‪ ,‬ממלא את קיבתנו‪ ,‬והטוב ביותר‪ ,‬אמֵנו עשויה להניח אותנו על בטנהּ או ָשׁ הּ‪ ,‬למגע‬ ‫עור־אל־עור מענג‪ .‬אנו יצורים חברתיים עד לשד־עצמותינו; מהות חיינו קשורה למציאת מקומנו‬ ‫בקהילת בני האדם‪ .‬אני אוהב את האִמרה שטבע הפסיכיאטר הצרפתי הדגול פייר ז'אנה‪" :‬החיים הם‬ ‫יצירת אמנות‪ ,‬שמורכבת בעזרת כל האמצעים האפשריים‪".‬‬ ‫ככל שאנו גדלים‪ ,‬אנו לומדים בהדרגה לדאוג לעצמנו‪ ,‬הן פיזית והן רגשית‪ ,‬אך את השיעורים‬ ‫הראשונים בטיפול עצמי אנו מקבלים מן הדרך שבה טיפלו בנו‪ .‬המידה שבה נצליח לשלוט במיומנות‬ ‫הוויסות העצמי תלויה מאוד במידת ההרמוניה ששררה באינטראקציות המוקדמות שלנו עם מי שטיפל‬ ‫בנו‪ .‬לילדים שהוריהם היו עבורם מקור אמין לנחמה ולכוח‪ ,‬יש יתרון לכל אורך חייהם — מ ֵעין חוצץ‬ ‫שמגונן עליהם מפני ה עוֹת שהגורל עלול לזמן‪.‬‬ ‫ג'ון בולבי הבחין שילדים רכים מרותקים לְפָנים ולקולות‪ ,‬ובייחוד רגישים להבעות פנים‪ ,‬תנוחות‪,‬‬ ‫טון קול‪ ,‬שינויים פיזיולוגיים‪ ,‬קצב תנועה ותחילת פעולה‪ .‬הוא ראה ביכולת מולדת זו תוצר של‬ ‫האבולוציה‪ ,‬החיוני להישרדות יצורים חסרי ישע אלה‪ .‬ילדים גם מתוכנתים לבחור מבוגר מסוים אחד‬ ‫)או לכל היותר‪ ,‬כמה מעטים( שעמם מתפתחת מערכת ה ִתקשו ת הטבעית שלהם‪ .‬כך נוצר חיבור‬ ‫ההִתקשרות הראשוני‪ .‬ככל שהמבוגר מגיב יותר לילד‪ ,‬כך ההִתקשרות עמוקה יותר‪ ,‬וגדלים הסיכויים‬ ‫שהילד יפ ֵתח דרכֵּי תגובה בריאות לאנשים שסביבו‪.‬‬

‫בולבי נהג לבקר לעתים מזומנות בפארק ריג'נטס בלונדון‪ ,‬שם ערך תצפיות שיטתיות‬ ‫באינטראקציות בין ילדים לאמהותיהם‪ .‬בעת שהאמהות ישבו בשלווה על ספסלי הפארק‪ ,‬סורגות או‬ ‫קוראות בעיתון‪ ,‬שוטטו הילדים והתנסו‪ ,‬מדי פעם בפעם מציצים מעבר לכתף לוודא שאמא עדיין שם‪.‬‬ ‫אך אִם שכנה הייתה נעצרת ליד האם ולוכדת את תשומת לבה עם נתח רכילות עסיסי‪ ,‬הילדים היו‬ ‫חוזרים בריצה ונשארים קרוב‪ ,‬מוודאים שתשומת לבה של אמא עדיין מופנית כלפיהם‪ .‬כאשר‬ ‫תינוקות וילדים צעירים מבחינים שאמהותיהם אינן מושקעות בהם באופן מלא‪ ,‬הם נעשים עצבניים‪.‬‬ ‫כאשר אמהותיהם נעלמות משדה הראייה שלהם‪ ,‬הם עלולים לבכות ומסרבים להתנחם‪ ,‬אך ברגע‬ ‫שהאמהות חוזרות‪ ,‬הם נרגעים וממשיכים במשחק‪.‬‬ ‫בולבי ראה בהִתקשרות את הבסיס הבטוח שממנו יוצא הילד אל העולם‪ .‬בחמשת העשורים הבאים‪,‬‬ ‫המחקר ביסס בבירור את ההבנה שאם יש לנו מקלט בטוח‪ ,‬אזי יכולותינו לעצמאות‪ ,‬להזדהות עם‬ ‫זולת במצוקה ולהושטת עזרה‪ ,‬מתפתחות היטב‪ .‬מתוך החילופים האינטימיים המתרחשים ביחסי‬ ‫ההִתקשרות‪ ,‬לומדים ילדים שלאנשים אחרים יש רגשות ומחשבות שהם גם דומים לאלה שלהם‪ ,‬אך‬ ‫גם שונים מהם‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬הם נכנסים לסינכרוניזציה עם סביבתם ועם אנשים סביבם‪ ,‬ומפתחים‬ ‫מודעות עצמית‪ ,‬אמפתיה‪ ,‬יכולת שליטה בדחפים והנעה עצמית‪ ,‬שמאפשרות להם להפוך למשתתפים‬ ‫מועילים בקבוצה החברתית הגדולה‪ .‬כל האיכויות הללו חסרו‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬לילדים במרפאתנו‪.‬‬

‫ריקוד ההתכַּוונ ְנוּת‬ ‫ילדים מִתקשרים למי שמתַפקד כמטפל העיקרי שלהם‪ .‬אך טבעה של הִתקשרות זו — היותה בטוחה או‬ ‫לא — משפיע לאורך כל חיי הילד‪ .‬הִתקשרות בטוחה מתפתחת כאשר הטיפול בילד כולל התכַּוְננוּת‬ ‫רגשית‪ .‬ההתכַּוְננוּת מתחילה ברמות הגופניות העדינות ביותר של האינטראקציה בין התינוקות‬ ‫והדמויות המטפלות בהם‪ ,‬והיא מעניקה לתינוקות הרגשה שפוגשים בהם ומבינים אותם‪ .‬כפי שאמר‬ ‫חוקר ההִתקשרות מאדינבורו‪ ,‬קולווין טרוורת'ן )‪" :(Colwin Trevarthen‬המוח מתאֵם את‬ ‫קצב תנועות הגוף‪ ,‬ומכוון אותן כך שיהיו מתואמות עם מוחותיהם של אנשים אחרים‪ .‬תינוקות‬ ‫שומעים ולומדים מוזיקליוּת מתוך הדיבור של אמהותיהם‪ ,‬אפילו לפני הלידה‪122".‬‬ ‫בפרק הרביעי תיארתי את הגילוי של נוירוני המראָה‪ ,‬הַקשרים בין מוח למוח שמאפשרים לנו את‬ ‫היכולת לחוש אמפתיה‪ .‬נוירונים אלה מתחילים לפעול ברגע שתינוקות נולדים‪ .‬כאשר החוקר אנדרו‬ ‫מלצוף )‪ (Andrew Meltzoff‬מאוניברסיטת אורגון כיווץ את שפתיו או שרבב את לשונו אל‬ ‫מול תינוקות בני שש שעות‪ ,‬הם שיקפו מיד את פעולותיו‪) 123‬יילודים מסוגלים למקד את עיניהם רק‬ ‫באובייקטים במרחק תשעה עד שמונה־עשר סנטימטרים — מספיק כדי לראות את האדם שמחזיק‬ ‫בהם(‪ .‬חיקוי הוא המיומנות החברתית הבסיסית ביותר שלנו‪ .‬הוא מבטיח שנקלוט באופן אוטומטי את‬ ‫התנהגותם של הורינו‪ ,‬מורינו וחברינו‪ ,‬ונגיב אליה‪.‬‬ ‫רוב ההורים מתייחסים אל תינוקותיהם באופן כה ספונטני‪ ,‬עד שהם בקושי מודעים לאופן שבו‬ ‫מתרחשת ההתכּווננוּת‪ .‬אך הזמנה של חבר‪ ,‬חוקר ההִתקשרות אד טרוניק‪ ,‬נתנה לי הזדמנות לצפות‬

‫בתהליך זה מקרוב‪ .‬צפיתי‪ ,‬דרך מראה חד־כיוונית במעבדת התפתחות האדם באוניברסיטת הרווארד‪,‬‬ ‫באם שמשחקת עם תינוקה בן החודשיים‪ ,‬שהיה ישוב במושב של תינוקות ופניו אליה‪.‬‬ ‫הם המוּ זה אל זה ובילו נהדר — עד שהאם גחנה להתחכך בתינוק והוא‪ ,‬מרוב התרגשות‪ ,‬משך‬ ‫בשׂערותיה‪ .‬האם‪ ,‬שנתפסה לא מוכנה‪ ,‬צעקה מכאב והדפה את ידו כשפניה מעוותים בכעס‪ .‬התינוק‬ ‫עזב מיד‪ ,‬והם התרחקו פיזית זה מזה‪ .‬עבור שניהם‪ ,‬מקור העונג הפך למקור צער‪ .‬מפוחד בעליל‪,‬‬ ‫התינוק כיסה את פניו בידיו כדי לחסום את מראה אמו הכועסת‪ .‬האם‪ ,‬שהבחינה במצוקת התינוק‪,‬‬ ‫חזרה והתמקדה בו‪ ,‬והשמיעה קולות מרגיעים כדי להחליק את הדברים‪ .‬עיניו של התינוק היו עדיין‬ ‫מכוסות‪ ,‬אך כמיהתו לקשר ָשׁבָה והתעוררה‪ .‬הוא התחיל להציץ‪ ,‬לבדוק אם העננים התפזרו‪ ,‬בעוד‬ ‫האֵם גוחנת כלפיו בהבעה אכפתית‪ .‬כשהתחילה לדגדג את בטנו‪ ,‬הוא שמט את זרועותיו ופרץ בצחקוק‬ ‫מאושר‪ ,‬וההרמוניה שבה לשכון‪ .‬שוב היו התינוק ואמו מתואמים‪ .‬רצף שלם זה של הנאה‪ ,‬משבר‪,‬‬ ‫תיקון והנאה מחודשת‪ ,‬התרחש במשך קצת פחות משתים־עשרה שניות‪.‬‬ ‫טרוניק וחוקרים אחרים הראו כי כאשר תינוקות והדמויות המטפלות שלהם נמצאים בסינכרוניזציה‬ ‫ברמה הרגשית‪ ,‬הם גם מסונכרנים גופנית‪ 124.‬תינוקות אינם מסוגלים לווסת את המצבים הרגשיים‬ ‫שלהם בעצמם‪ ,‬וודאי שלא את השינויים בקצב הלב‪ ,‬רמת ההורמונים ופעילות מערכת העצבים‬ ‫שמלווים את הרגשות‪ .‬כאשר ילד מסונכרן עם הדמות המטפלת שלו‪ ,‬תחושות השמחה והחיבור שלו‬ ‫משתקפות בקצב לב ונשימה יציב‪ ,‬וברמה נמוכה של הורמוני דחק‪ .‬גופו רגוע; כך גם רגשותיו‪ .‬ברגע‬ ‫שמנגינה זו משתבשת — כפי שקורה לעתים קרובות ביום רגיל — כל הגורמים הפיזיולוגיים האלה‬ ‫משתנים גם הם‪ .‬אפשר לדעת שהאיזון שב על כנו כאשר הפיזיולוגיה נרגעת‪.‬‬ ‫את היילודים הרכים אנו מרגיעים‪ ,‬אך כבר בשלב מוקדם הורים מתחילים ללמד את ילדיהם לשאת‬ ‫רמות גבוהות יותר של עוררות‪ ,‬תפקיד שבדרך כלל משויך לאב )שמעתי פעם את הפסיכולוג ג'ון‬ ‫גוטמן ]‪ [John Guttman‬אומר‪" ,‬אמהות זה נשיקות וליטופים‪ ,‬אבות זה דחיפוֹת וכִּיוּפים"(‪.‬‬ ‫כיצד להתנהל בעוררות — זו מיומנות מַפתח לחיים‪ ,‬והורים חייבים לעשות זאת עבור תינוקותיהם‬ ‫לפני שאלה יוכלו לעשות זאת עבור עצמם‪ .‬אם התחושה שמכרסמת בבטנו גורמת לתינוק לבכות‪,‬‬ ‫השָׁד או הבקבוק מגיעים‪ .‬אם הוא מפוחד‪ ,‬מישהו מחזיק ומנדנד אותו עד שיירגע‪ .‬אם מעיו מפרישים‪,‬‬ ‫מישהו יבוא לנקות ולייבש אותו‪ .‬הקישור האסוציאטיבי של תחושות עזות עם ביטחון‪ ,‬נחמה ושליטה‬ ‫הוא התשתית לוויסות עצמי‪ ,‬הרגעה עצמית והזנה עצמית‪ ,‬נושא שאני חוזר אליו לאורך כל הספר‪.‬‬ ‫הִתקשרות בטוחה‪ ,‬שמשולבת בטיפוח תחושת היכולת‪ ,‬יוצרת מרכז שליטה פנימי‪ ,‬גורם מפתח‬ ‫בהתמודדות בריאה לאורך החיים‪ 125.‬ילדים עם הִתקשרות בטוחה לומדים מה גורם להם להרגיש טוב;‬ ‫הם מגלים מה גורם להם )ולאחרים( להרגיש רע‪ ,‬והם משיגים הרגשת "סוֹכנוּת"‪ :‬כלומר חשים‬ ‫שפעולותיהם מסוגלות להשפיע על הרגשתם ועל תגובת האחרים‪ .‬ילדים עם הִתקשרות בטוחה לומדים‬ ‫את ההבדל בין מצבים שיש להם שליטה עליהם ובין מצבים שבהם הם זקוקים לעזרה‪ .‬הם לומדים‬ ‫שהם מסוגלים למלא תפקיד פעיל במצבים קשים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ילדים עם היסטוריה של התעללות‬ ‫והזנחה לומדים שפחדם‪ ,‬תחנוניהם ובכיים אינם נקלטים אצל הדמות המטפלת‪ .‬אין דבר שהם מסוגלים‬

‫לעשות או לומר שמצליח לעצור את המכות‪ ,‬או להשיג תשומת לב ועזרה‪ .‬למעשה‪ ,‬כשהם ניצבים אל‬ ‫מול אתגרים בהמשך חייהם‪ ,‬הם מוּתנים להרים ידיים ולוותר‪.‬‬

‫להיעשות אמיתי‬ ‫בן תקופתו של בולבי‪ ,‬רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט‪ ,‬הוא אבי חקר ההתכַּווננוּת‬ ‫המודרני‪ .‬תצפיותיו המדוקדקות באמהות ובילדים החלו באופן שבו אמהות מחזיקות את תינוקותיהן‪.‬‬ ‫הוא טען כי אינטראקציות גופניות אלה מניחות את היסוד לתחושת העצמי של התינוק — ובהמשך‪,‬‬ ‫לתחושת הזהות שתלווה אותו בחייו‪ .‬האופן שבו אם מחזיקה את ילדהּ‪ ,‬כך סבר‪ ,‬מצוי בבסיס היכולת‬ ‫להרגיש את הגוף כמקום שבו שוכנת הנפש‪ 126.‬תחושת המגע והתנועה‪ ,‬המתרחשים במפגש בין גוף‬ ‫התינוק להחזקת האם‪ ,‬היא התשתית לחוויית המציאות כ"ממשית"‪127.‬‬ ‫ויניקוט חשב שרובן המכריע של האמהות מצליחות יפה מאוד בהתכַּווננוּת עם תינוקותיהן — אין‬ ‫צורך בכישרון מיוחד כדי להיות מה שהוא כינה "אם טובה דיהּ"‪ 128.‬אך דברים עלולים להשתבש‬ ‫מאןד כאשר אמהות אינן מסוגלות להתכַּווְנ ֵן למציאות הגופנית של התינוק שלהן‪ .‬אִם אֵם אינה מסוגלת‬ ‫לפגוש את צרכיו ואת דחפיו של התינוק שלה‪" ,‬הילד לומד להיות הרעיון של האֵם לגבי מהו התינוק‪".‬‬ ‫אם הילד נאלץ לבטל את תחושותיו הפנימיות‪ ,‬ומנסה להתאים את עצמו לצורכי הדמות המטפלת בו‪,‬‬ ‫פירוש הדבר הוא כי הילד תופס ש"משהו לא בסדר" באופן שבו הוא מתקיים‪ .‬ילדים שחסרים את‬ ‫אותה התכַּווננוּת גופנית עלולים "לכבות" את המשוב הישיר שהם אמורים לקבל מגופם‪ ,‬שהוא מחוז‬ ‫העונג‪ ,‬התכלית והכיוון‪.‬‬ ‫בשנים שחלפו מאז הוצגו רעיונותיהם של בולבי וּויניקוט לראשונה‪ ,‬מחקרי הִתקשרות בכל העולם‬ ‫הראו שאצל רובם המכריע של הילדים ההִתקשרות היא בטוחה‪ .‬העובדה שהיה בילדותם מי שטיפל‬ ‫בהם במסירות וברגישות תסייע להם‪ ,‬כשיגדלו‪ ,‬להרחיק מעצמם פחד וחרדה‪ .‬למ ֵעט במצבי חשיפה‬ ‫לאירוע מציף במיוחד — טראומה — שעלול לפרק את מערכת הוויסות העצמי‪ ,‬הם ישמרו על ביטחון‬ ‫רגשי בסיסי בחייהם‪ .‬הִתקשרות בטוחה יוצרת גם תבנית למערכות היחסים העתידיות של הילדים‪ .‬הם‬ ‫קולטים את רגשות הזולת‪ ,‬לומדים להבחין בשלב מוקדם בין משחק למציאות‪ ,‬ומפתחים "חוש ריח"‬ ‫למצבים מזויפים או לאנשים מסוכנים‪ .‬ילדים שהתקשרו באופן בטוח הופכים בדרך כלל לחברים‬ ‫נעימים למשחק‪ ,‬ומתנסים עם בני גילם בחוויות טובות ומחזקות‪ .‬היות שלמדו להתכַּוְונ ֵן לאנשים‬ ‫אחרים‪ ,‬הם נוטים להבחין גם בשינויים זעירים בקולות ובהבעות פנים‪ ,‬ולהתאים את התנהגותם‪ .‬הם‬ ‫לומדים לחיות במסגרות החולקות תפיסת עולם משותפת‪ ,‬וקרוב לוודאי שיהפכו לחברים מוערכים‬ ‫בקהילתם‪.‬‬ ‫התקדמות חיובית זו עלולה‪ ,‬עם זאת‪ ,‬להיבלם ולסגת בתגובה להתעללות או להזנחה‪ .‬ילדים שעברו‬ ‫התעללות רגישים בדרך כלל מאוד לשינויים בקולות והבעות פנים‪ ,‬אך הם נוטים להגיב אליהם כאל‬ ‫אִיומים‪ ,‬ולא כאל רמזים לדיאלוג מסונכרן‪ .‬ד"ר סת' פולק )‪ (Seth Pollak‬מאוניברסיטת‬ ‫ויסקונסין הראה סדרת פרצופים לקבוצה של בני שמונה רגילים‪ ,‬והשווה את תגובותיהם לאלה של‬

‫קבוצת ילדים בני אותו הגיל‪ ,‬שעברו התעללות‪.‬כשהסתכלו בסדרה של הבעות פנים כועסות ועצובות‪,‬‬ ‫הילדים הפגועים היו רגישים במיוחד למאפיינים הקלים ביותר של כעס‪129.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫‪ ‬‬ ‫זו אחת הסיבות לכך שילדים נפגעי התעללות הופכים בקלות למתגוננים או למפוחדים‪ .‬תארו לעצמכם‬ ‫שעליכם לפלס דרך בתוך ים פרצופים במסדרון בית הספר‪ ,‬מנסים לקלוט מי עלול לתקוף אתכם‪.‬‬ ‫ילדים שמגיבים באופן מופרז לתוקפנות של בני גילם‪ ,‬שאינם קולטים את צורכי הילדים האחרים‪,‬‬ ‫שננעלים בקלות או מאבדים שליטה על דחפיהם‪ ,‬נדחים בדרך כלל‪ ,‬ואינם מוזמנים לפגישות משחק או‬ ‫למסיבות שֵינה אצל חברים‪ .‬בסופו של דבר הם עשויים ללמוד להסתיר את פחדם בכך שיציגו חזית‬ ‫קשוחה‪ ,‬או שיבלו יותר ויותר זמן לבדם‪ ,‬בצפייה בטלוויזיה או במשחקי מחשב‪ ,‬וכך רק יעמיקו את‬ ‫הפער במיומנויות בין־אישיות ובוויסות עצמי רגשי‪.‬‬ ‫הצורך בהִתקשרות אינו פוחת לעולם‪ .‬רוב בני האדם אינם יכולים לשאת להיות מנותקים מאחרים‬ ‫לתקופת זמן‪ .‬אנשים שאינם יכולים ליצור קשרים דרך מקום עבודה‪ ,‬חברים או משפחה‪ ,‬בדרך כלל‬ ‫מוצאים דרכים אחרות להתחבר‪ ,‬למשל באמצעות מחלות‪ ,‬תביעות משפטיות או סכסוכים משפחתיים‪.‬‬ ‫כל דבר עדיף מאשר להרגיש שְכוּחַ־אל‪ ,‬לא רלוונטי; מאשר לחיות בתחושת בדידות וניכור‪.‬‬ ‫לפני כמה שנים‪ ,‬בערב חג המולד‪ ,‬נקראתי לבדוק נער בן ארבע־עשרה בכלא של מחוז סאפוק‪ .‬ג'ק‬ ‫נעצר אחרי שפרץ לבית השכנים שנסעו לחופשה‪ .‬מערכת האזעקה נגד פריצות ייללה בעוז‬ ‫כשהמשטרה מצאה אותו בסלון הבית‪.‬‬ ‫השאלה הראשונה ששאלתי את ג'ק הייתה‪ ,‬מי לדעתו יבקר אותו בכלא בחג המולד‪" .‬אף אחד‪ ",‬ענה‬ ‫לי‪" ,‬אף אחד אף פעם לא שם לב אליי‪ ".‬התברר שהוא נתפס כמה פעמים לפני כן בפריצות‪ .‬הוא הכיר‬ ‫את השוטרים‪ ,‬והם הכירו אותו‪ .‬בקול רווי עונג סיפר לי שכאשר השוטרים ראו אותו עומד באמצע‬ ‫הסלון‪ ,‬הם קראו‪" ,‬הו אלוהים‪ ,‬זה שוב פעם ג'ק‪ ,‬הבן זונה הקטן‪ ".‬מישהו זיהה אותו; מישהו ידע את‬ ‫שמו‪ .‬קצת מאוחר יותר ג'ק התוודה‪" ,‬אתה יודע‪ ,‬זה מה שעושה את זה שווה‪ ".‬ילדים ילכו רחוק מאוד‬ ‫כדי להרגיש נראים ומחוברים‪.‬‬

‫לחיות עם ההורים שקיבלת‬ ‫לילדים יש אינסטינקט ביולוגי להתקשרות — אין להם ברירה‪ .‬בין שהוריהם או הדמויות המטפלות‬ ‫בהם הם אנשים אוהבים ודואגים‪ ,‬ובין שהם מרוחקים‪ ,‬אטומים‪ ,‬דוחים או מתעללים‪ ,‬ילדים יפַתחו‬

‫סגנון התמודדות שמבוסס על הניסיון להשיג סיפוק של חלק מצורכיהם‪ ,‬לפחות‪.‬‬ ‫כעת יש לנו דרכים מהימנות להעריך ולזהות סגנונות התמודדות אלה‪ ,‬בעיקר הודות לעבודתן של‬ ‫שתי מדעניות אמריקניות‪ ,‬מרי איינסוורת' )‪ (Mary Ainsworth‬ומרי מיין )‪,(Mary Main‬‬ ‫ועמיתיהן‪ ,‬שצפו משך אלפי שעות‪ ,‬לאורך שנים רבות‪ ,‬בזוגות של אם־תינוק‪ .‬בהתבסס על מחקרים‬ ‫אלה‪ ,‬פיתחה אינסוורת' כלי מחקרי שנקרא "המצב הזר"‪ ,‬של צפייה באופן שבו תינוק מגיב לפרידה‬ ‫זמנית מאמו‪ .‬בדיוק כפי שבולבי הבחין‪ ,‬תינוקות בעלי הִתקשרות בטוחה נכנסים למצוקה כשאמם‬ ‫עוזבת‪ ,‬אך הם מפגינים שמחה כשהיא חוזרת‪ ,‬ואחרי משך זמן קצר של בדיקה‪ ,‬שנועדה לאשר מחדש‬ ‫את תחושת הביטחון שלהם‪ ,‬הם נרגעים וממשיכים לשחק‪.‬‬ ‫אך אצל תינוקות שההִתקשרות שלהם אינה בטוחה‪ ,‬התמונה מורכבת יותר‪ .‬ילדים שהדמות המטפלת‬ ‫העיקרית שלהם אינה מגיבה אליהם‪ ,‬או דוחה אותם‪ ,‬לומדים להתמודד עם חרדה בשני אופנים שונים‪.‬‬ ‫החוקרות הבחינו שחלקם נראו אומללים ותובעניים כלפי אמותיהם באופן כרוני‪ ,‬בעוד שאחרים היו‬ ‫פסיביים ומכונסים יותר‪ .‬בשתי הקבוצות המפגש המחודש עם האם לא הצליח להרגיע אותם — הם לא‬ ‫חזרו לשחק בשמחה‪ ,‬כפי שעשו הילדים בעלי ההִתקשרות הבטוחה‪.‬‬ ‫בדפוס האחד‪ ,‬המכונה "הִתקשרות נמנעת"‪ ,‬התינוקות נראים כאילו דבר אינו מטריד אותם — הם לא‬ ‫בכו כשאמם עזבה‪ ,‬והתעלמו ממנה כשחזרה‪ .‬אך אין פירוש הדבר שלא הושפעו‪ .‬למעשה‪ ,‬קצב הלב‬ ‫המוגבר הכרוני שלהם העיד שהם במצב של עוררות־יתר תמידית‪ .‬עמיתיי ואני מכנים דפוס זה‬ ‫"מתמודדים אבל לא מרגישים"‪ 130.‬נראה כי רוב האמהות של תינוקות נמנעים אינן אוהבות לגעת‬ ‫בילדיהן‪ .‬הן מתקשות לחבק ולהחזיק אותם‪ ,‬ואינן משתמשות בהבעות פנים ובקולות כדי ליצור מקצבֵי‬ ‫הלוך ושוב מענגים עם התינוקות‪.‬‬ ‫בדפוס האחר‪" ,‬הִתקשרות ח דה" או "אמביוולנטית"‪ ,‬התינוקות אינם מפסיקים למשוך תשומת לב‬ ‫לעצמם על ידי בכי‪ ,‬צרחות‪ ,‬היצמדות‪ .‬להפך‪ :‬הם "מרגישים אבל לא מתמודדים"‪ 131.‬נראה שילדים‬ ‫אלה הסיקו שאִם לא יעשו דרמה גדולה‪ ,‬אף אחד לא יתייחס אליהם‪ .‬הם נעשים אומללים מאוד‬ ‫כשאינם יודעים היכן אמם‪ ,‬אך שואבים רק נחמה מועטה מחזרתה‪ .‬אף שנראה שאינם נהנים מחברתה‪,‬‬ ‫הם ממשיכים להתמקד בה‪ ,‬אם בפסיביות או בכעס‪ ,‬אפילו במצבים שבהם ילדים אחרים יעדיפו‬ ‫לשחק‪132.‬‬ ‫חוקרי הִתקשרות סבורים ששלוש אסטרטגיות ההִתקשרות "המאורגנות" )בטוחה‪ ,‬נמנעת וח דה(‬ ‫עוֹבדות‪ ,‬משום שהן מפיקות את הטיפול הטוב ביותר שדמות מטפלת מסוימת יכולה לספק‪ .‬תינוקות‬ ‫שנתקלים בדפוס קבוע של טיפול — גם אם הוא מאופיין בריחוק רגשי ובאטימות — יכולים להסתגל‬ ‫כדי לשמר את היחסים‪ .‬אין פירוש הדבר שאין כאן בעיות‪ :‬דפוסי הִתקשרות נמשכים בדרך כלל לתוך‬ ‫חיינו כמבוגרים‪ .‬פעוטות חרדים גדלים להיות מבוגרים חרדים‪ ,‬ואילו פעוטות נמנעים יהפכו‪ ,‬קרוב‬ ‫לוודאי‪ ,‬למבוגרים שאינם במגע עם רגשותיהם שלהם ועם רגשות זולתם )כמו באמירה‪" :‬אין שום‬ ‫דבר רע במכות נמרצות בטוסיק‪ .‬לי הרביצו‪ ,‬וזה מה שהפך אותי לסיפור ההצלחה שאני היום"(‪ .‬בבית‬ ‫הספר‪ ,‬ילדים נמנעים נוטים להציק בבריונות לילדים אחרים‪ ,‬בעוד שהחרדים הם לעתים קרובות‬

‫קורבנותיהם‪133.‬‬

‫עם זאת‪ ,‬ההתפתחות אינה ליניארית‪ ,‬וחוויות חיים רבות עשויות להתערב ולשנות‬

‫תוצאות אלה‪.‬‬ ‫אך יש קבוצה נוספת‪ ,‬שהסתגלותה פחות יציבה‪ ,‬קבוצה שהיא חלק הארי של הילדים שבהם אנו‬ ‫מטפלים‪ ,‬ושמהווה שיעור ניכר מן המבוגרים שמגיעים למרפאות פסיכיאטריות‪ .‬בערך לפני עשרים‬ ‫שנה‪ ,‬מרי מיין ועמיתיה באוניברסיטת ברקלי החלו לזהות קבוצת ילדים )כ‪ 15-‬אחוז מאלה שחקרה(‬ ‫שנראה שאינם מסוגלים לגלות כיצד לתַקשר עם הדמויות המטפלות בהם‪ .‬ההיבט המשמעותי היה‬ ‫שהמטפלים עצמם היו מקור למצוקה או לפחד אצל הילדים‪134.‬‬ ‫לילדים במצב כזה אין למי לפנות‪ ,‬והם ניצבים בפני דילמה נטולת פתרון; אמהותיהם חיוניות לצורך‬ ‫הישרדותם‪ ,‬ובה בעת הן מקור לפחד‪ 135.‬הם "אינם מסוגלים לבחור באף אפשרות‪ :‬לא לגשת‬ ‫)ה'אסטרטגיות' הבטוחה והאמביוולנטית(‪ ,‬לא להסיט את תשומת לבם )ה'אסטרטגיה' הנמנעת(‪ ,‬ולא‬ ‫לברוח‪ 136".‬אם תצפו בילדים כאלה בגן ילדים או במעבדה לחקר ההִתקשרות‪ ,‬תראו אותם מביטים אל‬ ‫הוריהם כשאלה נכנסים לחדר‪ ,‬ואז פונים מהם והלאה במהירות‪ .‬ללא יכולת לבחור בין חיפוש אחר‬ ‫קרבה לבין הימנעות מן ההורה‪ ,‬הם עשויים להתנדנד על ידיהם או על ברכיהם‪ ,‬להיראות כאילו נכנסו‬ ‫לטראנס‪ ,‬לקפוא כשזרועותיהם מורמות או לקום לקבל את פני ההורה ואז לצנוח לרצפה‪ .‬בלי לדעת‬ ‫אצל מי בטוח‪ ,‬או למי הם שייכים‪ ,‬הם עשויים לשפוע חיבה מוגזמת כלפי זרים‪ ,‬או להפך‪ ,‬לא לסמוך‬ ‫על אף אחד‪ .‬מיין כינתה דפוס זה "הִתקשרות בלתי־מאורגנת"‪ .‬הִתקשרות בלתי־מאורגנת מבטאת‬ ‫"פחד ללא פתרון"‪137.‬‬

‫להפוך לבלתי־מאורגן מבפנים‬ ‫הורים מצפוניים מוטרדים לעתים קרובות כשהם שומעים על מחקרי ההִתקשרות‪ ,‬בחשש שמא ביטויי‬ ‫חוסר סבלנות או היעדר־התכווננות אקראיים מצדם עלולים לגרום לילדיהם נזק תמידי‪ .‬אך בחיים‬ ‫האמיתיים הכרחי שיהיו אירועי אי־הבנה‪ ,‬תגובות בלתי הולמות ו צרים בתקשורת‪ .‬מכיוון שאמהות‬ ‫ואבות מחמיצים לפעמים רמזים‪ ,‬או פשוט טרודים מדי בעניינים אחרים‪ ,‬פעוטות נאלצים לעתים‬ ‫להסתדר לבד ולמצוא דרכים להרגיע את עצמם‪ .‬בגבול הסביר‪ ,‬אין זו בעיה‪ .‬ילדים צריכים ללמוד‬ ‫להתמודד עם תסכולים ועם אכזבות‪ .‬עם מטפלים "טובים דיים"‪ ,‬ילדים לומדים שאפשר גם לתקן‬ ‫קלקולים בקשר‪ .‬השאלה המכרעת היא אם הם מסוגלים להטמיע הרגשה פנימית עמוקה שהם בטוחים‬ ‫עם הוריהם‪ ,‬או עם דמויות מטפלות אחרות‪138.‬‬ ‫במחקר על דפוסי התקשרות אצל יותר מאלפיים תינוקות בסביבה "נורמלית" של מעמד הביניים‪,‬‬ ‫‪ 62‬אחוזים נמצאו בטוחים‪ 15 ,‬אחוזים נמנעים‪ 9 ,‬אחוזים חרדים )או אמביוולנטיים‪ ,‬שֵם נוסף לאותה‬ ‫תופעה(‪ ,‬ו‪ 15-‬אחוזים בלתי־מאורגנים‪ 139.‬באופן מעניין‪ ,‬מחקר זה מצא כי למינו של הילד או למזגו‬ ‫הבסיסי יש רק השפעה מעטה על סגנון ההִתקשרות; למשל‪ ,‬לילדים עם מזג "קשה" אין הסתברות‬ ‫גבוהה יותר לפתח סגנון בלתי־מאורגן‪ .‬לילדים מקבוצות סוציו־אקונומיות נמוכות יש הסתברות‬ ‫גבוהה יותר להיות בלתי־מאורגנים‪ 140,‬משום שההורים מצויים לעתים קרובות במתח קשה בשל‬

‫חוסר יציבות כלכלי ומשפחתי‪.‬‬ ‫ילדים שאינם מרגישים ביטחון בצעירותם מתקשים לווסת את מצב רוחם ואת תגובותיהם הרגשיות‬ ‫כשהם מתבגרים‪ .‬כשהם מגיעים לגן חובה‪ ,‬פעוטות רבים שהיו בלתי־מאורגנים הופכים לתוקפניים‪ ,‬או‬ ‫ל"מְרחפים" ומנותקים‪ ,‬ובהמשך מפתחים טווח רחב של בעיות פסיכיאטריות‪ 141.‬הם גם מצויים ב חק‬ ‫פיזיולוגי רב יותר‪ ,‬שמתבטא בשונוּת קצב הלב‪ 142,‬בתגובות של הורמוני הדחק ובמדדים נמוכים יותר‬ ‫של מערכת החיסון‪ 143.‬האִם ביולוגיה משובשת כזו מתאפסת באופן אוטומטי כשהילד מתבגר‪ ,‬או‬ ‫כשהוא עובר לסביבה בטוחה? ככל שידיעתנו מגעת‪ ,‬התשובה היא לא‪.‬‬ ‫התעללות הורית אינה הגורם היחיד להִתקשרות בלתי־מאורגנת‪ :‬הורים ששקועים בטראומה אישית‬ ‫משל עצמם‪ ,‬למשל אלימות במשפחה‪ ,‬אונס‪ ,‬מוות טרי של הורה או של אח‪ ,‬עלולים להיות‬ ‫בלתי־יציבים מבחינה רגשית ובלתי־עקביים‪ ,‬ולכן מתקשים להציע נחמה והגנה‪ 144,145.‬אמנם כל‬ ‫ההורים זקוקים לכל העזרה שיוכלו להשיג כדי לגדל ילדים בטוחים‪ ,‬אך הורים נפגעי טראומה‪,‬‬ ‫במיוחד‪ ,‬זקוקים לסיוע כדי להתכוונ ֵן לצורכי ילדיהם‪.‬‬ ‫לעתים קרובות‪ ,‬המטפלים בילדים מתקשים להבחין שהם "לא בכיוון"‪ .‬אני זוכר בבהירות סרט‬ ‫וידיאו שהראתה לי ביאטריס ביבי‪ 146.‬בסרט הופיעה אם צעירה ששיחקה עם תינוקה בן שלושת‬ ‫החודשים‪ .‬הכול הלך למישרין עד שהתינוק נסוג והפנה את ראשו‪ ,‬מאותת שהוא זקוק להפסקה‪ .‬אך‬ ‫האם לא קלטה את האיתות שלו‪ ,‬והכפילה את מאמציה למשוך את תשומת לבו — קירבה אליו את‬ ‫פניה והגבירה את קולה‪ .‬כשנרתע עוד יותר‪ ,‬היא המשיכה להקפיץ אותו ולנעוץ בו את אצבעותיה‪.‬‬ ‫בסופו של דבר הוא החל לצרוח‪ ,‬ובנקודה זו הניחה אותו האֵם והתרחקה בפנים נפולים‪ .‬ניכר‬ ‫שהרגישה נורא‪ ,‬אך היא פשוט החמיצה את האיתותים הרלוונטיים‪ .‬קל לדמיין כיצד סוג כזה של‬ ‫התכווננות שגויה‪ ,‬שחוזרת על עצמה שוב ושוב‪ ,‬עלולה להוביל לנתק כרוני )כל מי שגידל תינוק‬ ‫היפראקטיבי‪ ,‬או שסובל מכאבי בטן עוויתיים‪ ,‬יודע כיצד יכולה רמת הלחץ לעלות כשנראה לנו ששום‬ ‫דבר לא עובד(‪ .‬כשאֵם מרגישה שהיא נכשלת בקביעות בהרגעת תינוקה‪ ,‬או בביסוס אינטראקציה‬ ‫מהנה פנים־אל־פנים‪ ,‬יש סיכוי טוב שתתפוס את הילד כילד קשה שגורם לה להרגיש ככישלון‪,‬‬ ‫ותוותר על הניסיון לנחמו‪.‬‬ ‫בעבודה הקלינית‪ ,‬קשה בדרך כלל להבחין בין בעיות שנגרמו מהִתקשרות בלתי־מאורגנת‪ ,‬לכאלה‬ ‫שנגרמו מטראומה‪ :‬לעתים קרובות הן שזורות אלה באלה‪ .‬עמיתתי רייצ'ל יהודה חקרה רמות של‬ ‫‪ PTSD‬אצל תושבי ניו יורק שחוו תקיפה או אונס‪ 147.‬הנבדקים‪ ,‬שאמהותיהם היו ניצולות שואה עם‬ ‫‪ ,PTSD‬סבלו יותר‪ ,‬באופן מובהק‪ ,‬מבעיות פסיכולוגיות חמורות שהתפתחו בעקבות החוויה‬ ‫הטראומטית‪ .‬ההסבר ההגיוני ביותר הוא שהאופן שבו גדלו גרם לפגיעוּת פיזיולוגית גבוהה‪ ,‬ולכן‬ ‫התקשו להחזיר לעצמם את שיווי המשקל הפנימי לאחר התקיפה‪ .‬יהודה מצאה פגיעוּת דומה אצל ילדי‬ ‫נשים הרות שהיו במגדלי התאומים באותו יום הרה אסון ב‪2001.148-‬‬ ‫באופן דומה‪ ,‬תגובותיהם של ילדים לאירועים כואבים מושפעות מאוד ממידת השלווה או הלחץ של‬

‫הוריהם‪ .‬סטודנט שלי לשעבר‪ ,‬גלן סאקס )‪ ,(Glen Saxe‬כיום ראש המחלקה לפסיכיאטריה של‬ ‫ילדים ונוער באוניברסיטת ‪ ,NYU‬הראה כי ניתן לנבא התפתחות ‪ PTSD‬אצל ילדים שאושפזו‬ ‫לטיפול בכוויות חמורות‪ ,‬על פי מידת הביטחון שלהם עם אמהותיהם‪ 149.‬מידת ביטחונם בהִתקשרות‬ ‫לאמהות ניבאה את כמות המורפין שהייתה נדרשת כדי לשלוט בכאביהם — ככל שההִתקשרות הייתה‬ ‫בטוחה יותר‪ ,‬כך היה צורך בפחות משככי כאבים‪.‬‬ ‫עמית אחר‪ ,‬קלוד שם־טוב )‪ ,(Claude Chemtob‬שניהל את תוכנית המחקר לטראומה‬ ‫במשפחה במרכז הרפואי לַנגוֹן ב‪ ,NYU-‬חקר ‪ 112‬ילדים מן העיר ניו יורק שהיו עדים ישירים‬ ‫להתקפות הטרור של ‪ 11‬בספטמבר‪ 150.‬אצל ילדים שאמם אובחנה עם ‪ PTSD‬או דיכאון במהלך‬ ‫המעקב‪ ,‬הייתה הסתברות גבוהה פי שישה לבעיות רגשיות משמעותיות‪ ,‬ופי אחד־עשר שיהיו אלימים‬ ‫במיוחד‪ ,‬בתגובה לחווייתם‪ .‬גם ילדים שאבותיהם סבלו מ‪ PTSD-‬הפגינו בעיות התנהגות‪ ,‬אך‬ ‫שם־טוב מצא שהשפעה זו הייתה עקיפה‪ ,‬ותוּוכה על ידי האם )החיים במחיצת בן זוג חמום מוח‪,‬‬ ‫מכונס או מפוחד‪ ,‬מעמיסים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מעמסה פסיכולוגית כבדה על בת הזוג‪ ,‬כולל דיכאון(‪.‬‬ ‫אם אין לך תחושת ביטחון פנימית‪ ,‬תתקשה להבחין בין מקום בטוח למסוכן‪ .‬אם אתה חי בקהות‬ ‫חושית כרונית‪ ,‬מצבים מסוכנים בפוטנציה יגרמו לך להרגיש חי‪ .‬אם המסקנה שלך היא שאתה ודאי‬ ‫אדם איום ונורא )אחרת‪ ,‬למה הוריך התייחסו אליך כך?(‪ ,‬אתה מתחיל לצַפּות שאנשים אחרים‬ ‫יתייחסו אליך בצורה איומה‪ .‬זה מן הסתם מגיע לך‪ ,‬ובכל מקרה‪ ,‬אין לך מה לעשות בעניין‪ .‬כאשר‬ ‫אנשים בלתי־מאורגנים מסתובבים עם תפיסה עצמית כזו‪ ,‬הם בנויים כך שאירועים בהמשך חייהם‬ ‫יגרמו להם לטראומה‪151.‬‬

‫השפעות ארוכות־טווח של הִתקשרות בלתי־מאורגנת‬ ‫בשנות השמונים של המאה העשרים החלה עמיתתי קרלין ליונס־רות' )‪Karlen Lyons-‬‬ ‫‪ ,(Ruth‬חוקרת הִתקשרות מהרווארד‪ ,‬להסריט בווידיאו אינטראקציות פנים־אל־פנים בין אמהות‬ ‫לתינוקותיהן בגילי שישה חודשים‪ ,‬שנים־עשר חודשים ושמונה־עשר חודשים‪ .‬היא הסריטה אותם‬ ‫שוב בגיל חמש‪ ,‬ושוב כשהיו בני שבע או שמונה‪ 152.‬כולם הגיעו ממשפחות בסיכון גבוה‪ 100 :‬אחוז‬ ‫עמדו בהגדרות העוני הפדרליות‪ ,‬וכמעט מחצית האמהות היו אמהות יחידניות‪.‬‬ ‫הִתקשרות בלתי־מאורגנת התבטאה בשתי דרכים‪ :‬בקבוצה אחת‪ ,‬האמהות הצטיירו כשקועות מדי‬ ‫בענייניהן מכדי להתפנות להתייחס לתינוקותיהן‪ .‬הן נהגו לעתים קרובות בחודרנות ובעוינות; הן נעו‬ ‫בין דחייה של התינוקות‪ ,‬לבין מה שנראה כציפייה מהילדים להגיב לצורכיהן שלהן‪ .‬בקבוצה האחרת‪,‬‬ ‫האמהות הצטיירו חסרות אונים ומפוחדות‪ .‬לעתים קרובות העבירו רושם של מתיקוּת ושבריריוּת‪ ,‬אך‬ ‫הן לא ידעו כיצד להיות המבוגרות ביחסים‪ ,‬ונראה שציפו שתינוקותיהן ינחמו אותן‪ .‬הן לא בירכו את‬ ‫תינוקותיהן כששבו אחרי פרידה‪ ,‬ולא הרימו אותם כשהילדים היו במצוקה‪ .‬לא נראה שהן עושות זאת‬ ‫בכוונה — הן פשוט לא ידעו איך להיות מכוּוְנ ָ ֹנות לילדיהן ולהגיב לאיתותיהם‪ ,‬ולכן לא הצליחו לנחם‬ ‫ולהרגיע אותם‪ .‬אצל האמהות החודרניות‪/‬עוינות הייתה הסתברות גבוהה יותר שעברו בעצמן בילדוּת‬

‫התעללות גופנית ו‪/‬או שהיו עדות לאלימות במשפחה‪ ,‬בעוד שאצל האמהות הנסוגות‪/‬תלותיות הייתה‬ ‫הסתברות גבוהה יותר להיסטוריה של התעללות מינית או אובדן הורה )אך לא התעללות גופנית(‪153.‬‬ ‫לעתים קרובות תהיתי כיצד הורים מגיעים להתעלל בילדיהם‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הרי המטרה לגדל‬ ‫צאצאים בריאים מצויה בליבת הצורך האנושי בתכלית ובמשמעות‪ .‬מה יכול לדחוף הורים לפגוע‬ ‫במכוּון בילדיהם או להזניח אותם? מחקרה של קרלין סיפק לי תשובה אחת‪ :‬כשצפיתי בהקלטות‬ ‫הווידיאו‪ ,‬יכולתי לראות כיצד הילדים נעשים יותר ויותר בלתי־ניתנים להרגעה‪ ,‬זועפים או מתנגדים‬ ‫ביחס לאמהותיהם הבלתי־מכוּוְננות‪ .‬בה בעת‪ ,‬האמהות נעשו יותר ויותר מתוסכלות‪ ,‬מובסות וחסרות‬ ‫ישע באינטראקציות עמם‪ .‬כאשר האם מתחילה לראות בילד לא שותף ליחסים מכוּונַנ ִים אלא זר‬ ‫מתסכל‪ ,‬מכעיס ומנותק — אזי נוצרת התשתית להתעללות שתגיע בהמשך‪.‬‬ ‫כשמונה־עשרה שנים מאוחר יותר‪ ,‬כאשר הילדים היו בערך בני עשרים‪ ,‬ערכה ליונס־רות מחקר‬ ‫מעקב כדי לבדוק את התמודדותם‪ .‬תינוקות שסבלו מדפוסי תקשורת רגשית בעייתיים ביותר עם‬ ‫אמהותיהם בגיל שמונה־עשר חודשים הפכו למבוגרים צעירים עם תחושת עצמי בלתי יציבה‪,‬‬ ‫אימפולסיביות הכרוכה בפגיעה עצמית )ובכלל זה בזבזנות מופרזת‪ ,‬התנהגות מינית מופקרת‪ ,‬שימוש‬ ‫בסמים‪ ,‬נהיגה פרועה ואכילת־בולמוס(‪ ,‬כעס עז ובלתי מותאם והתנהגות אובדנית חוזרת‪.‬‬ ‫קרלין ועמיתיה ציפו שהתנהגות חודרנית‪/‬עוינת מצד האמהות תהיה המנבא החזק ביותר לחוסר‬ ‫יציבות נפשית אצל ילדיהן הבוגרים‪ ,‬אך הם גילו דבר אחר‪ .‬דווקא נסיגה רגשית של האמהות השפיעה‬ ‫באופן העמוק והמתמשך ביותר‪ .‬ריחוק רגשי והיפוך תפקידים )שבו אמהות ציפו מן הילדים לטפל‬ ‫בהן( היו קשורים במיוחד להתנהגות תוקפנית‪ ,‬כלפי עצמם וזולתם‪ ,‬אצל מבוגרים צעירים‪.‬‬

‫דיסוציאציה‪ :‬לדעת ולא לדעת‬ ‫ליונס־רות התעניינה במיוחד בתופעה של דיסוציאציה )ניתוק(‪ ,‬המתבטאת בהרגשה של הֱיות־אבוד‪,‬‬ ‫מוצף‪ ,‬נטוש ובלתי־מחובר לעולם‪ ,‬ובראיית העצמי כבלתי־אהוב‪ ,‬מרוקן‪ ,‬חסר אונים‪ ,‬לכוד וכורע תחת‬ ‫העומס‪ .‬היא מצאה קשר "מדהים ובלתי צפוי" בין חוסר מעורבות וחוסר התכווננוּת אמהיים בשנתיים‬ ‫הראשונות לחיים‪ ,‬לבין סימפטומים של דיסוציאציה בבגרות המוקדמת‪ .‬ליונס־רות הסיקה שתינוקות‬ ‫ופעוטות‪ ,‬שאמהותיהם לא באמת רואות ומכירות אותם‪ ,‬מצויים בסיכון גבוה לגדול למתבגרים שאינם‬ ‫מסוגלים לדעת ולראות‪154.‬‬ ‫ילדים שחיים ביחסים בטוחים לומדים לתַקשר לא רק את תסכוליהם ואת מצוקתם אלא גם את‬ ‫העצמי המתפתח שלהם — תחומי העניין‪ ,‬ההעדפות והמטרות‪ .‬תגובה אוהדת מעניקה לילדים‬ ‫)ולמבוגרים( "ריפוד"‪ ,‬המגן עליהם כנגד רמות גבוהות של עוררות מפוחדת‪ .‬אך אם הדמות המטפלת‬ ‫בך מתעלמת מצרכיך‪ ,‬או נוטרת לך על עצם קיומך‪ ,‬אתה לומד לְצַפות לדחייה ולהתרחקות‪ .‬אתה‬ ‫מתמודד כמיטב יכולתך‪ ,‬כשאתה חוסם מעצמך את העוינות או את ההזנחה של אמך‪ ,‬ומתנהג כאילו‬ ‫אין לכך חשיבות‪ .‬עם זאת‪ ,‬קרוב לוודאי שגופך יישאר במצב של כוננות גבוהה‪ ,‬מוכן להדוף מכות‪,‬‬ ‫חסך ונטישה‪ .‬דיסוציאציה פירושה לדעת ולא־לדעת בעת ובעונה אחת‪155.‬‬

‫בולבי כתב‪" :‬מֶסר שאי אפשר להעביר לאם‪/‬זולת‪ ,‬גם לא ניתן יהיה להעבירו לעצמי‪ 156".‬אִם אינך‬ ‫מסוגל לשאת את מה שאתה יודע‪ ,‬או להרגיש את מה שאתה מרגיש‪ ,‬האפשרות היחידה היא הכחשה‬ ‫ודיסוציאציה‪ 157.‬ההשפעה ההרסנית ביותר של הינעלות כזו לטווח הארוך היא לא להרגיש את עצמך‬ ‫כאמיתי‪ַ ,‬מ ָמּשִׁי מבפנים‪ ,‬כפי שראינו אצל הילדים במרפאת הילדים‪ ,‬וכפי שאנו רואים אצל ילדים‬ ‫ומבוגרים שמגיעים למרכז הטראומה‪ .‬כשאינך מרגיש ַמ ָמּשִׁי‪ ,‬אזי דבר לא משנה‪ ,‬כך שאינך יכול‬ ‫להתגונן מפני סכנה‪ .‬או שאתה עשוי לפנות לאמצעים קיצוניים כדי להרגיש משהו — אפילו לחתוך‬ ‫את עצמך בסכין גילוח או להסתבך בקטטות אלימות עם זרים‪.‬‬ ‫מחקרה של קרלין הראה שדיסוציאציה נלמדת בשלב מוקדם‪ :‬התעללות מאוחרת יותר‪ ,‬או טראומות‬ ‫בהמשך החיים‪ ,‬לא גרמו לסימפטומים דיסוציאטיביים אצל מבוגרים צעירים‪ 158.‬התעללות וטראומה‬ ‫היו אחראים לבעיות רבות אחרות‪ ,‬אך לא לדיסוציאציה כרונית או לתוקפנות כלפי העצמי‪ .‬העניין‬ ‫המהותי היה שמטופלים אלה לא ידעו כיצד להרגיש בטוחים‪ .‬היעדר תחושת ביטחון ביחסי הטיפול‬ ‫בילדות המוקדמת הוביל לתחושה פגומה של המציאות הפנימית‪ ,‬להיצמדות־יתר ולהתנהגויות פגיעה‬ ‫עצמית‪ .‬תנאים כמו עוני‪ ,‬הורות יחידנית או תסמינים פסיכיאטריים אצל האֵם לא ניבאו תסמינים אלה‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שהתעללות בילדים אינה רלוונטית‪ 159,‬אלא שאיכות הטיפול המוקדם בילד חשובה‬ ‫בצורה משמעותית ביותר במניעת בעיות בריאות הנפש‪ ,‬בלי תלות בטראומות אחרות‪ 160.‬לפיכך‪ ,‬על‬ ‫הטיפול הנפשי להתייחס לא רק לעקבות האירועים הטראומטיים המסוימים‪ ,‬אלא גם להשפעתם הקשה‬ ‫של היעדר שיקוף‪ ,‬התכווננות וטיפול הורי עקבי וחם‪ :‬דיסוציאציה ואובדן ויסות עצמי‪.‬‬

‫שיקום הסינכרוֹניוּת‬ ‫דפוסי הִתקשרוּת מוקדמים יוצרים אצלנו מפות פנימיות‪ ,‬אשר מַתווֹת את מערכות יחסינו לאורך‬ ‫החיים‪ ,‬לא רק במונחי ציפיותינו מן האחרים‪ ,‬אלא גם במונחי מידת הנחמה והעונג שאנו מסוגלים‬ ‫לחוות בנוכחותם‪ .‬ספק אם המשורר א‪ .‬א‪ .‬קאמינגס היה מסוגל לכתוב את השורות העולצות‪" :‬אני‬ ‫אוהב את גופי כשהוא עם גופך ]‪ [...‬יותר את השרירים‪ ,‬עוד יותר את העצבים‪ ",‬אִילו הורכבו חוויותיו‬ ‫המוקדמות מפרצופים קפואים וממבטים עוינים‪ 161.‬מפות היחסים שלנו מובלעות בנו‪ ,‬הן חרותות‬ ‫במוחנו הרגשי‪ ,‬ולא ניתן לשנותן רק באמצעות הבנת מקורן‪ .‬גם אם תבין שהפחד שלך מאינטימיות‬ ‫קשור לדיכאון־אחרי־לידה של אמך‪ ,‬או לעובדה שהיא עצמה עברה התעללות בילדות — הבנה זו‬ ‫כשלעצמה‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬לא ִתפתח אותך לקשרים מאושרים ומלאי אמון עם הזולת‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬ההבנה עשויה לעזור לך להתחיל לחפש דרכים אחרות להיות בקשר במערכות יחסים — הן‬ ‫למענך‪ ,‬והן כדי שלא תעביר הלאה התקשרות לא־בטוחה לילדיך‪ .‬בחלק ‪ 5‬של הספר אדוּן בכמה‬ ‫גישות לריפוי מערכות הִתכַּווננוּת פגועות‪ ,‬באמצעות אִימון במקצבים ובהדדיות‪ 162.‬כדי להיות‬ ‫מסונכרן עם עצמך ועם זולתך‪ ,‬יש צורך באינטגרציה של חושים מבוססי גוף — ראייה‪ ,‬שמיעה‪ ,‬מגע‬ ‫ושיווי משקל‪ .‬במקרים שבהם אינטגרציה כזו לא התרחשה בינקות ובילדות המוקדמת‪ ,‬הסיכוי לבעיות‬ ‫מאוחרות יותר באינטגרציה החושית עולה )טראומה והזנחה אינן בשום אופן הגורמים היחידים‬

‫למצבים אלה(‪.‬‬ ‫"להיות מסונכרן" פירושו להדהד את העולם באמצעות צלילים ותנועות שמחברים בינינו‪,‬‬ ‫שמוטבעים במקצבים התפיסתיים של חיי היום־יום‪ ,‬בבישול ובניקיון‪ ,‬בשוכבנו לישון ובקומנו בבוקר‪.‬‬ ‫"להיות מסונכרן" יכול להתבטא בפרצופים מצחיקים ובחיבוקים‪ ,‬בביטויי הנאה או גינוי ברגעים‬ ‫הנכונים‪ ,‬במסירוֹת כדור הלוך־ושוב או בשירה משותפת‪ .‬במרכז הטראומה פיתחנו תוכניות לאִימוּן‬ ‫הורים ל שר והתכַּוונ ְנוּת‪ ,‬ומטופליי סיפרו לי על דרכים רבות נוספות שעוזרות להם להיכנס לסנכרון‪,‬‬ ‫משירה במקהלה וריקודים סלוניים ועד הצטרפות לקבוצת כדורסל‪ ,‬להקת ג'ז וקבוצת מוזיקה‬ ‫קאמרית‪ .‬כל אלה מטפחים תחושת התכּווננות והנאה משותפת‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק שמיני‬ ‫במלכודת היחסים‪:‬‬ ‫מחיר ההתעללות וההזנחה‬ ‫"המסע אל י ָם הלילה" הוא המסע אל חל י עצמנו המפוצלים מאיתנו‪ ,‬שהתנערנו מהם‪,‬‬ ‫הבלתי־רצויים‪ ,‬שהוּדרו והוּגְלו אל עולמות נסתרים בתודעה ]‪ [...‬מטרת המסע היא לא ֵחד‬ ‫בינינו לבין עצמנו‪ .‬שׁיבה הביתה מסוג זה עשויה להיות מכאיבה‪ ,‬אפילו אכזרית‪ .‬כדי‬ ‫להתמודד עם משימה זו עלינו להתחייב תחילה שלא ל ַהגְלוֹת דבר‪.‬‬ ‫— סטפן קופ‬ ‫מרילין הייתה אישה גבוהה‪ ,‬אתלטית למראה‪ ,‬באמצע שנות השלושים לחייה‪ ,‬שעבדה כאחות חדר‬ ‫ניתוח בעיר סמוכה‪ .‬היא סיפרה לי כי כמה חודשים קודם לכן החלה לשחק טניס במועדון הספורט‬ ‫שלה עם כבאי מבוסטון ששמו מייקל‪ .‬בדרך כלל שמרה מרחק מגברים‪ ,‬אמרה‪ ,‬אך במשך הזמן החלה‬ ‫להרגיש נוח עם מייקל וקיבלה את הזמנתו לצאת לפיצה אחרי האימון‪ .‬הם שוחחו על טניס‪ ,‬על‬ ‫סרטים‪ ,‬על האחיינים והאחייניות שלהם — שום דבר אישי מדי‪ .‬מייקל נהנה בבירור מ ֶחברתה‪ ,‬אך היא‬ ‫אמרה לעצמה שהוא לא באמת מכיר אותה‪.‬‬ ‫בשבת אחת‪ ,‬אחרי טניס ופיצה‪ ,‬היא הזמינה אותו לדירתה‪ .‬היא תיארה שהרגישה "מתוחה וכאילו‬ ‫לא־במציאות" מהרגע שהיו יחד לבדם‪ .‬היא זוכרת שביקשה ממנו להתקדם לאט‪ ,‬אך כמעט שלא היה‬ ‫לה מושג מה התרחש אחר כך‪ .‬אחרי כמה כוסות יין ושידור חוזר של חוק וסדר‪ ,‬הם כנראה נרדמו יחד‬ ‫על מיטתה‪ .‬בערך בשתיים בלילה‪ ,‬מייקל התהפך בשנתו‪ .‬כאשר מרילין הרגישה את מגע גופו בגופה‪,‬‬ ‫היא התפוצצה — הכתה אותו באגרופיה‪ ,‬שרטה ונשכה תוך כדי צרחות‪" :‬מנוול אחד‪ ,‬מנוול אחד!"‬ ‫מייקל‪ ,‬שהתעורר בבהלה‪ ,‬חטף את חפציו ונמלט‪ .‬אחרי שעזב ישבה מרילין על מיטתה משך שעות‪,‬‬ ‫המומה ממה שקרה‪ .‬היא הרגישה מושפלת מאוד ושנאה את עצמה על מה שעשתה‪ ,‬וכעת הגיעה אליי‬ ‫לקבל עזרה ולטפל בפחד שלה מגברים ובהתקפי הזעם הבלתי־מוסברים שלה‪.‬‬ ‫עבודתי עם הלוחמים המשוחררים הכינה אותי להקשיב לסיפורים כואבים כמו זה של מרילין‪ ,‬בלי‬ ‫לקפוץ מיד ולנסות לתקן את הבעיה‪ .‬טיפול נפשי מתחיל לעתים קרובות בהתנהגות בלתי־מוסברת‪:‬‬ ‫תקפ ְת חבר באמצע הלילה‪ ,‬הרגש ְת פחד כשמישהו הסתכל לך בעיניים‪ ,‬מצא ְת את עצמך מכוסה דם‬ ‫אחרי שחתכת את עצמך בפיסת זכוכית‪ ,‬או שאת גורמת לעצמך להקיא אחרי כל ארוחה‪ .‬כדי‬ ‫שהמציאות שמאחורי תסמינים אלה תתגלה‪ ,‬יש צורך בזמן ובסבלנות‪.‬‬

‫בְּעתה ו ִמ ְספָּ ים‬

‫כשדיברנו‪ ,‬סיפרה לי מרילין שמייקל היה הגבר הראשון שהביאה הביתה אחרי יותר מחמש שנים‪ ,‬אך‬ ‫זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה איבדה שליטה כשגבר בילה את הלילה איתה‪ .‬היא חזרה ואמרה‬ ‫שתמיד הרגישה מתוחה ו"מרחפת" כשהייתה לבדה עם גבר‪ ,‬והיו פעמים אחרות שבהן "מצאה את‬ ‫עצמה" מכווצת בפחד בפינת חדרה‪ ,‬בלתי־מסוגלת לזכור בבהירות מה התרחש‪.‬‬ ‫מרילין אמרה גם שהיא מרגישה כמו אישה ש"כאילו" חיה את החיים‪ ,‬אבל בעצם רק עוברת דרכם‪.‬‬ ‫בדרך כלל הרגישה קהות חושים‪ ,‬פרט לזמנים שבהם שיחקה טניס או עבדה בחדר הניתוח‪ .‬לפני כמה‬ ‫שנים‪ ,‬גילתה שהיא מסוגלת להקל את תחושת הקהות שלה כששרטה את עצמה בסכין גילוח‪ ,‬אך‬ ‫נבהלה כשהבינה שהיא מתחילה לחתוך את עצמה יותר ויותר עמוק כדי להרגיש הקלה‪ .‬היא ניסתה גם‬ ‫אלכוהול‪ ,‬אך הדבר הזכיר לה את אביה ואת השתייה חסרת השליטה שלו‪ ,‬וזה גרם לה להיגעל‬ ‫מעצמה‪ .‬כתחליף‪ ,‬היא שיחקה טניס במרץ‪ ,‬בכל הזדמנות שהייתה לה‪ .‬זה גרם לה להרגיש חיה‪.‬‬ ‫כששאלתי על עברה‪ ,‬מרילין אמרה שהיא משערת ש"מן הסתם" הייתה לה ילדות מאושרת‪ ,‬אך‬ ‫יכלה לזכור מעט מאוד מלפני גיל שתים־עשרה‪ .‬היא סיפרה שהייתה מתבגרת ביישנית‪ ,‬עד שהיה לה‬ ‫עימות אלים עם אביה האלכוהוליסט סביב גיל שש־עשרה‪ ,‬ואז ברחה מן הבית‪ .‬היא עבדה והצליחה‬ ‫להגיע לקולג' קהילתי‪ ,‬והמשיכה לתואר בסיעוד בלי כל עזרה מהוריה‪ .‬היא התביישה בכך שבתקופה‬ ‫זו קיימה יחסי מין אקראיים‪ ,‬שאותם תיארה כ"חיפוש אהבה בכל המקומות הלא־נכונים"‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫כפי שאני עושה לעתים קרובות עם מטופלים חדשים‪ ,‬ביקשתי ממנה לצייר משפחה‪ ,‬וכשראיתי את‬ ‫הציור שלה )שמופיע כאן למעלה(‪ ,‬החלטתי להאט את הקצב‪ .‬היה ברור שמרילין אוצרת בחוּבָּה‬ ‫זיכרונות איומים‪ ,‬אך היא לא הייתה מסוגלת לזהות את מה שהציור שלה גילה‪ .‬היא ציירה ילדה‬ ‫פרועה ומפוחדת‪ ,‬לכודה במין כלוב‪ ,‬מאוימת לא רק על ידי שלוש דמויות שכאילו נלקחו מסיוט מזוויע‬ ‫— אחת מהן ללא עיניים — אלא גם על ידי פין זקוף ענקי שחדר לתוך המרחב שלה‪ .‬ועדיין‪ ,‬אישה זו‬ ‫אמרה ש"מן הסתם" הייתה לה ילדות מאושרת‪.‬‬ ‫כפי שכתב המשורר וו‪ .‬ה‪ .‬או ן‪:‬‬ ‫ָה ֱאמֶת‪ ,‬כְּמוֹ ַא ֲהבָה וּכְמוֹ ֵשׁנ ָה‪,‬‬ ‫בלֶת נְגיעָה א־ע ינ ָה‪163.‬‬ ‫אֵינ ָהּ סוֹ ֶ‬ ‫ֲ‬ ‫ִ‬ ‫אני מכנה זאת "החוק של או ן"‪ .‬פעלתי על פיו‪ ,‬ולא דחקתי במרילין לספר לי מה שזכרה‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫למדתי שאין חשיבות לכך שאדע כל פרט מן הטראומה של המטופל‪ .‬הדבר החשוב הוא שהמטופלים‬ ‫ילמדו לשׂאת את הרגשות שהם מרגישים ואת הידיעות שהם יודעים‪ ,‬וזה עשוי לקחת שבועות‪ ,‬אפילו‬ ‫שנים‪ .‬החלטתי להתחיל את הטיפול במרילין בהזמנה להצטרף לקבוצה טיפולית מבוססת‪ ,‬שם תוכל‬ ‫למצוא תמיכה וקבלה‪ ,‬לפני שתתעמת עם מקורות חוסר האמון‪ ,‬הבושה והזעם שלה‪.‬‬

‫כפי שציפיתי‪ ,‬מרילין הגיעה לפגישה הקבוצתית הראשונה כשהיא נראית מפוחדת‪ ,‬כמו הילדה‬ ‫בציור המשפחה שלה; היא הייתה סגורה בתוך עצמה ולא פנתה לאף אחד‪ .‬בחרתי קבוצה זו עבורה‬ ‫משום שחברותיה היו תמיד פתוחות‪ ,‬מקבלות ועוזרות ביחסן לחברות חדשות‪ ,‬שהיו מפוחדות מכדי‬ ‫לדבר‪ .‬הן ידעו מניסיונן ששחרור סודות מכלאם הוא תהליך הדרגתי‪ .‬אולם הפעם הן הפתיעו אותי‪,‬‬ ‫ושאלו אותה שאלות חודרניות רבות כל כך על חיי האהבה שלה‪ ,‬עד שנזכרתי בציור שלה‪ ,‬של הילדה‬ ‫הקטנה תחת מתקפה‪ .‬זה היה כאילו מרילין משחזרת בקבוצה‪ ,‬שלא ביודעין‪ ,‬את עברה הטראומטי‪.‬‬ ‫התערבתי כדי לעזור לה להציב גבולות ביחס לדברים שתדבר עליהם‪ ,‬והיא החלה להתארגן‪.‬‬ ‫אחרי שלושה חודשים סיפרה מרילין לקבוצה שהיא מעדה ונפלה פעמים אחדות על המדרכה שבין‬ ‫תחנת הרכבת התחתית לבין משרדי‪ .‬היא חששה שמא הראייה שלה נחלשת‪ :‬לאחרונה גם החמיצה‬ ‫כדורי טניס רבים‪ .‬חשבתי שוב על הציור שלה‪ ,‬ועל הילדה הפרועה עם העיניים הענקיות והמפוחדות‪.‬‬ ‫האם זה היה סוג של "תגובת ֲה ָמ ה"‪ ,‬שבה מטופלים "ממירים" את הקונפליקט הנפשי שלהם‬ ‫ומבטאים אותו באמצעות אובדן תפקודי של חלק מגופם? חיילים רבים בשתי מלחמות העולם סבלו‬ ‫משיתוק שלא נמצא לו כל גורם גופני‪ ,‬ואני עצמי ראיתי במקסיקו ובהודו מקרים של "עיוורון‬ ‫היסטרי"‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬כרופא‪ ,‬לא הייתי מוכן להגיע למסקנה שזה "הכול בראש שלה" ללא כל בדיקה נוספת‪.‬‬ ‫הפניתי אותה לעמיתיי במרפאת העיניים והאוזניים של מסצ'וסטס‪ ,‬וביקשתי שיערכו לה בדיקות‬ ‫מקיפות‪ .‬אחרי שבועות אחדים הגיעו תוצאות הבדיקות‪ .‬מרילין סבלה מזאבת אדמנתית ב שתית‪,‬‬ ‫מחלה אוטואימונית שהרסה את ראייתה‪ ,‬ונזקקה לטיפול מיידי‪ .‬הזדעזעתי‪ :‬מרילין הייתה האדם‬ ‫השלישי באותה שנה שחשדתי שיש לו היסטוריה של גילוי עריות‪ ,‬אשר אובחנה במחלה אוטואימונית‬ ‫— מחלה שבה הגוף מתחיל לתקוף את עצמו‪.‬‬ ‫אחרי שווידאתי כי מרילין מקבלת את הטיפול הרפואי הנכון‪ ,‬התייעצתי עם שני עמיתים מבית‬ ‫החולים הכללי של מסצ'וסטס‪ ,‬הפסיכיאטר סקוט ווילסון )‪ (Scott Wilson‬וריצ'רד קרדין‬ ‫)‪ ,(Richard Kradin‬שניהל שם את המעבדה האימונולוגית‪ .‬סיפרתי להם את סיפורה של‬ ‫מרילין‪ ,‬הראיתי להם את הציור שציירה וביקשתי שיתוף פעולה במחקר‪ .‬הם נידבו את זמנם ואת‬ ‫העלות הגבוהה של בדיקות אימונולוגיות מקיפות‪ .‬גייסנו שתים־עשרה נשים עם היסטוריה של גילוי‬ ‫עריות‪ ,‬שלא נטלו כל טיפול תרופתי‪ ,‬ועוד שתים־עשרה נשים שמעולם לא עברו טראומה ושגם הן לא‬ ‫נטלו תרופות — באופן מפתיע‪ ,‬קבוצת ביקורת שהיה קשה למצוא )מרילין לא השתתפה במחקר; בדרך‬ ‫כלל איננו מבקשים ממטופלינו להשתתף במחקרינו(‪.‬‬ ‫כשהמחקר הסתיים והנתונים נותחו‪ ,‬דיווח ריצ'רד שאצל קבוצת שורדות גילוי העריות היו סימנים‬ ‫לא תקינים ביחס שבין ‪ RA‬ל‪ RO-‬בתאי ה‪ ,CD45-‬בהשוואה לקבוצת הביקורת‪ .‬תאי ‪ CD45‬הם‬ ‫"תאי הזיכרון" של מערכת החיסון‪ .‬חלקם‪ ,‬שנקראים תאי ‪ ,RA‬הופעלו בשל חשיפה לרעלנים בעבר;‬ ‫הם מגיבים במהירות לאיומים סביבתיים שנתקלו בהם בעבר‪ .‬לעומתם‪ ,‬תאי ה‪ RO-‬נשמרים כעתודה‬ ‫עבור אתגרים חדשים; הם מופעלים כדי להתמודד עם איומים שהגוף לא נתקל בהם בעבר‪ .‬היחס בין‬

‫‪ RA‬ל‪ RO-‬הוא שיווי המשקל שבין תאים המזהים רעלנים מוכרים‪ ,‬ובין תאים שמחכים למידע חדש‬ ‫כדי לפעול‪ .‬אצל המטופלות שעברו גילוי עריות‪ ,‬הפרופורציה של תאי ‪ RA‬המוכנים להסתער הייתה‬ ‫גדולה מן הרגיל‪ .‬הדבר גורם לרגישות־יתר לאיומים במערכת החיסונית‪ ,‬כך שזו נוטה להתגונן גם‬ ‫כשאין הדבר נדרש‪ ,‬גם כשפירוש הדבר הוא תקיפת תאי הגוף עצמו‪.‬‬ ‫מחקרנו הראה כי ברמה העמוקה‪ ,‬גוּפן של קורבנות גילוי עריות מתקשה להבחין בין סכנה לביטחון‪.‬‬ ‫פירוש הדבר הוא כי טראומת העבר מותירה עקבות לא רק בתפיסה מעוותת של מידע המגיע מבחוץ;‬ ‫האורגניזם עצמו מתקשה לדעת כיצד להרגיש בטוח‪ .‬העבר מוטבע לא רק בנפש ובפירושים מוטעים‬ ‫של אירועים תמימים )כמו אצל מרילין‪ ,‬שתקפה את מייקל משום שנגע בה באקראי בשנתה(‪ ,‬אלא גם‬ ‫בעצם ליבת קיומן של אותן נשים‪ :‬בביטחון גוּפן‪164.‬‬

‫מפה קרועה של העולם‬ ‫כיצד אנשים לומדים לדעת מה בטוח ומה לא בטוח‪ ,‬מה נמצא בפנים ומה בחוץ‪ ,‬לְמה צריך להתנגד‬ ‫ומה בטוח להכניס פנימה? הדרך הטובה ביותר להבין את השפעתן של התעללות בילדים והזנחתם היא‬ ‫להקשיב לְמה שאנשים כמו מרילין יכולים ללמד אותנו‪ .‬אחד הדברים שהתבהרו לי‪ ,‬ככל שלמדתי‬ ‫להכירה‪ ,‬היה שיש לה השקפה ייחודית משלה על האופן שבו העולם פועל‪.‬‬ ‫כילדים‪ ,‬אנו נמצאים במרכז היקום שלנו‪ ,‬ומְפרשׁים את כל מה שקורה לנו מנקודת מבט אגוצנטרית‪.‬‬ ‫אם הורינו וסבֵינו חוזרים ומספרים לנו שאנו היצורים הכי מתוקים והכי חמודים בעולם‪ ,‬איננו מטילים‬ ‫ספק בשיפוטם — אנו בטוחים שאכן‪ ,‬כאלה אנחנו‪ .‬ועמוק בפנים‪ ,‬בלי קשר לְמה שנלמד על עצמנו‬ ‫בהמשך החיים‪ ,‬נמשיך ונחזיק תחושה זו בתוכנו‪ :‬שבאופן בסיסי‪ ,‬אנחנו ממש נהדרים‪ .‬ולכן‪ ,‬אם‬ ‫בהמשך חיינו נתחבר לאדם שמתייחס אלינו גרוע‪ ,‬נכעס מאוד‪ .‬פשוט נרגיש שזה לא בסדר‪ :‬זה לא‬ ‫מוכר; זה לא כמו הבית‪ .‬אך אם בילדוּת מתעללים בנו‪ ,‬מתעלמים מאיתנו‪ ,‬או שאנו גדלים במשפחה‬ ‫שבה היחס למיניות הוא של גועל‪ ,‬אזי המפה הפנימית שלנו תצפין מסר אחר לגמרי‪ .‬תחושת העצמי‬ ‫שלנו תוכתם ברגשי בוז והשפלה‪ ,‬וקרוב לוודאי שנחשוב‪" :‬הנה‪ ,‬הם קלטו אותי" — ולא נהיה‬ ‫מסוגלים לִמחות לנוכח יחס פוגעני‪.‬‬ ‫עברה של מרילין עיצב את השקפתה ביחס לכל מערכת יחסים שהיא‪ .‬היא הייתה משוכנעת‬ ‫שלגברים לגמרי לא אכפת מרגשותיהם של אנשים אחרים‪ ,‬ושהם יכולים לעשות מה שירצו בלי‬ ‫שיהיה לזה מחיר‪ .‬גם בנשים אסור לבטוח‪ .‬הן חלשות מכדי לעמוד על זכויותיהן‪ ,‬והן ימכרו את גופן‬ ‫כדי שגברים יטפלו בהן‪ .‬אם תיקלעי לצרה‪ ,‬הן לא ינקפו אצבע לעזור לך‪ .‬השקפת עולם זו התבטאה‬ ‫בדרך שבה התייחסה מרילין לעמיתיה בעבודה‪ :‬היא הייתה חשדנית ביחס למניעיו של כל אדם שהיה‬ ‫נדיב כלפיה‪ ,‬ו"חיפשה אותו"‪ ,‬לגלות כל סטייה קלה מתקנות העבודה בבית החולים‪ .‬אשר לעצמה‪ ,‬היא‬ ‫האמינה שהיא פשוט "זרע־רע"‪ ,‬אדם מקולקל ורעיל ביסודו‪ ,‬שגרם שדברים רעים יקרו לאנשים‬ ‫סביבה‪.‬‬ ‫בהתחלה‪ ,‬כשנתקלתי במטופלים כמו מרילין‪ ,‬נהגתי לאתגר את חשיבתם כדי לסייע להם לראות את‬

‫העולם באופן חיובי וגמיש יותר‪ .‬יום אחד‪ ,‬אישה ושמה קת'י "יישרה" אותי‪ .‬משתתפת אחרת בקבוצה‬ ‫איחרה למפגש משום שמכוניתה התקלקלה‪ ,‬וקת'י האשימה מיד את עצמה‪" :‬כבר בשבוע שעבר ראיתי‬ ‫באיזה מצב גרוע המכונית שלך; ידעתי שאני צריכה להציע לך טרמפ‪ ".‬הביקורת העצמית שלה‬ ‫החמירה עד כדי כך‪ ,‬שכמה דקות לאחר מכן היא כבר קיבלה אחריות על ההתעללות המינית שעברה‪:‬‬ ‫"הבאתי את זה על עצמי; הייתי בת שבע ואהבתי את אבא שלי‪ .‬רציתי שיאהב אותי‪ ,‬ועשיתי מה‬ ‫שביקש ממני לעשות‪ .‬זו הייתה אשמתי‪ ".‬כשהתערבתי כדי לחזק אותה‪ ,‬ואמרתי‪" :‬באמת‪ ,‬היית בסך‬ ‫הכול ילדה קטנה‪ ,‬זו הייתה האחריות של אביך לשמור על הגבולות‪ ",‬קת'י פנתה אליי‪" .‬אתה יודע‪,‬‬ ‫ֶבּסֶל‪ ",‬אמרה‪" ,‬אני יודעת כמה חשוב לך להיות מטפל טוב‪ ,‬ולכן כשאתה מעיר הערות טיפשיות כמו‬ ‫זו‪ ,‬בדרך כלל אני מודה לך מאוד‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אני שורדת גילוי עריות — גידלו אותי לדאוג‬ ‫לצורכיהם של גברים מבוגרים חסרי ביטחון‪ .‬אבל אחרי שנתיים‪ ,‬אני סומכת עליך מספיק כדי לומר‬ ‫לך שהערות כאלה גורמות לי להרגיש נורא‪ .‬כן‪ ,‬זה נכון; אני מאשימה את עצמי באופן אינסטינקטיבי‬ ‫בכל דבר רע שקורה לאנשים סביבי‪ .‬אני יודעת שזה לא הגיוני‪ ,‬ואני מרגישה ממש מטומטמת על שכך‬ ‫אני מרגישה‪ ,‬אבל ככה זה‪ .‬כשאתה מנסה לשכנע אותי להיות הגיונית יותר‪ ,‬אני רק מרגישה יותר‬ ‫בודדה ומבוּדדת — וזה מאשֵר את תחושתי שאין אף אחד בעולם כולו שמסוגל להרגיש איך זה להיות‬ ‫אני‪".‬‬ ‫הודיתי לה בכנות על המשוב שלה‪ ,‬ומאז ניסיתי שלא לומר למטופליי שאינם אמורים להרגיש כפי‬ ‫שהם מרגישים‪ .‬קת'י לימדה אותי שהאחריות שלי עמוקה יותר‪ :‬עליי לסייע להם לעצב מחדש את מפת‬ ‫העולם הפנימית שלהם‪.‬‬ ‫כפי שציינתי בפרק הקודם‪ ,‬חוקרי הִתקשרוּת הראו כי הדמויות המטפלות שלנו בראשית החיים לא‬ ‫רק מאכילות‪ ,‬מלבישות ומנחמות אותנו כשאנו עצובים; הן גם מעצבות את האופן שבו מוחותינו‬ ‫המתפתחים תופסים את המציאות‪ .‬האינטראקציות שלנו עם המטפלים בנו מלמדות אותנו מה בטוח‬ ‫ומה מסוכן; על מי אפשר לסמוך ומי יאכזב; מה עלינו לעשות כדי שצרכינו יסופקו‪ .‬מידע זה מגולם‬ ‫ב ְש ִתי ו ֶע ב של חיווט מוחנו‪ ,‬ויוצר את דפוס החשיבה שלנו על עצמנו ועל העולם סביבנו‪ .‬מפות‬ ‫פנימיות אלה יציבות לאורך זמן‪ ,‬באופן מעורר השתאות‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬אין פירוש הדבר שהמפות אינן יכולות להשתנות בעקבות התנסוּיוֹת‪ .‬יחסי אהבה עמוקים‪,‬‬ ‫בעיקר בגיל ההתבגרות‪ ,‬כאשר המוח עובר שוב תקופה של שינוי מואץ‪ ,‬יכולים לשנות אותנו באמת‬ ‫ובתמים‪ .‬כך גם לידת ילד‪ ,‬מכיוון שלעתים קרובות תינוקותינו יכולים ללמד אותנו איך לאהוב‪.‬‬ ‫מבוגרים‪ ,‬שעברו התעללות או הזנחה בילדותם‪ ,‬עדיין מסוגלים ללמוד את היופי שבאינטימיות ובאמון‬ ‫הדדי‪ ,‬או לחווֹת חוויות רוחניות משמעותיות שפותחות בפניהם יקום נרחב‪ .‬ולהפך — מפות ששורטטו‬ ‫בילדוּת שלא היה בה מתוֹם‪ ,‬עלולות להתעוֵות בעקבות תקיפה או אונס בבגרות‪ ,‬כך שכל הנתיבים‬ ‫יתוֹ ֲעלוּ מחדש אל מחוזות של אימה או ייאוש‪ .‬כל אלה הן תגובות בלתי־הגיוניות‪ ,‬ולכן לא ניתן‬ ‫לשנותן רק באמצעות ניסוח מחודש של אמונות לא־רציונליות‪ .‬מפות העולם שלנו מקודדות במוח‬ ‫הרגשי‪ ,‬ושינוי שלהן משמעו‪ :‬ארגון מחדש של חלק זה במערכת העצבים המרכזית שלנו‪ .‬זה יהיה‬

‫הנושא של החלק בספר שיעסוק בטיפול‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬צעד ראשון חשוב יהיה ללמוד לזהות מחשבות והתנהגויות בלתי־הגיוניות‪ .‬אנשים כמו‬ ‫מרילין מגלים לעתים קרובות שהנחותיהם אינן זהות לאלה של חבריהם‪ .‬אם הם בני מזל‪ ,‬חבריהם‬ ‫ועמיתיהם יאמרו להם במילים‪ ,‬במקום במעשים‪ ,‬שחוסר האמון והשנאה העצמית שלהם מקשים מאוד‬ ‫את שיתוף פעולה‪ .‬אך דבר כזה מתרחש רק לעתים רחוקות‪ ,‬והחוויה של מרילין הייתה טיפוסית‪:‬‬ ‫אחרי שתקפה את מייקל‪ ,‬לא היה לו שום עניין ללבֵּן את הדברים‪ ,‬והיא איבדה הן את חברותו והן את‬ ‫השותף לטניס החביב עליה‪ .‬זו הנקודה שבה אנשים נבונים ואמיצים כמו מרילין‪ ,‬שמצליחים לשמור‬ ‫על סקרנות ועל נחישות גם לנוכח כישלונות חוזרים ונשנים‪ ,‬מתחילים לחפש עזרה‪.‬‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬המוח הרציונלי מסוגל להתגבר על המוח הרגשי‪ ,‬כל עוד פחדינו אינם הופכים אותנו‬ ‫לבני ערובה )למשל‪ ,‬פחד מפני שוטר שמאותת לך לעצור‪ ,‬שעשוי להתחלף מיידית בהכרת תודה‪,‬‬ ‫כאשר השוטר מזהיר אותך שיש תאונה לפניך(‪ .‬אך ברגע שאנו מרגישים לכודים‪ ,‬כעוסים או דחויים‪,‬‬ ‫אנו במצב פגיע שגורם לנו להפעיל את המפות הישנות ולפסוע בנתיבים המוכרים‪ .‬השינוי מתחיל‬ ‫כשאנו לומדים לקחת בּ ֲעלוּת על המוח הרגשי שלנו‪ ,‬כלומר כשאנו לומדים להבחין בתחושות שוברות‬ ‫הלב ולופתות הקרביים שמסמנות אומללוּת והשפלה — ולשאת אותן‪ .‬רק אחרי שנלמד לשאת את מה‬ ‫שקורה בתוכנו‪ ,‬אנו יכולים להתיידד עם — ולא להכחיד את — הרגשות שמקבעים את המפות שלנו‬ ‫קפואות ונצחיות‪.‬‬

‫ללמוד לזכור‬ ‫כשנה אחרי שמרילין הצטרפה לקבוצה‪ ,‬ביקשה משתתפת אחרת‪ ,‬מרי‪ ,‬רשות לדבר על מה שקרה לה‬ ‫כשהייתה בת שלוש־עשרה‪ .‬מרי עבדה כסוהרת‪ ,‬וקיימה מערכת יחסים סאדו־מזוכיסטית עם אישה‬ ‫אחרת‪ .‬היא רצתה שהקבוצה תכיר את הרקע שלה‪ ,‬בתקווה שיהיו סובלניים יותר לתגובותיה‬ ‫הקיצוניות‪ ,‬כמו נטייתה להינעל בתוך עצמה — או להתפרץ — בתגובה לפרובוקציה הקלה ביותר‪.‬‬ ‫כשהיא מתאמצת למצוא את המילים‪ ,‬סיפרה מרי איך ערב אחד‪ ,‬בגיל שלוש־עשרה‪ ,‬נאנסה על ידי‬ ‫אחיה הגדול וחבורה מחבריו‪ .‬היא נכנסה להיריון בעקבות האונס ואמה ביצעה בה הפלה ביתית על‬ ‫שולחן המטבח‪ .‬הקבוצה הגיבה ברגישות רבה לסיפורה של מרי ותמכה בה כשהתייפחה מרה‪.‬‬ ‫התרגשתי מאוד מן האמפתיה שהפגינו — הן ניחמו את מרי באופן שוודאי היו רוצות שמישהו ינחם‬ ‫אותן‪ ,‬כאשר חוו לראשונה את הטראומה שלהן‪.‬‬ ‫כשהסתיים הזמן‪ ,‬מרילין ביקשה לקבל עוד כמה דקות כדי לדבר על מה שחוותה במפגש‪ .‬הקבוצה‬ ‫הסכימה‪ ,‬והיא סיפרה‪" :‬כששמעתי את הסיפור‪ ,‬תהיתי אם אולי גם אני עברתי התעללות מינית‪ ".‬פי‪,‬‬ ‫מן הסתם‪ ,‬נפער בתדהמה‪ .‬בהתבסס על ציור המשפחה שלה‪ ,‬תמיד הנחתי שהייתה מודעת‪ ,‬לפחות‬ ‫ברמה כלשהי‪ ,‬שזה אכן מה שקרה‪ .‬תגובתה למייקל הייתה טיפוסית לקורבן של גילוי עריות‪ ,‬וכל‬ ‫התנהגותה שידרה תחושה שהעולם הוא מקום מפחיד ביותר‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬אף שציירה ילדה שהותקפה מינית‪ ,‬לא היה לה — או לפחות לעצמי הקוגניטיבי‪ ,‬המילולי‪,‬‬

‫שלה — כל מושג מה באמת קרה לה‪ .‬הדברים נרשמו במערכת החיסון שלה‪ ,‬בשריריה‪ ,‬במערכת הפחד‬ ‫שלה‪ ,‬אך לנפשה המודעת לא היה כל סיפור שיוכל לתַקשר את החוויה‪ .‬היא שִׁחזרה את הטראומה‬ ‫בחייה‪ ,‬אך לא היה לה כל נרטיב להתייחס אליו‪ .‬כפי שנראה בפרק שנים־עשר‪ ,‬זיכרון טראומטי שונה‪,‬‬ ‫באופנים מורכבים‪ ,‬מהיזכרות נורמלית‪ ,‬והוא קשור לרבדים רבים של הנפש והמוח‪.‬‬ ‫סיפורה של מרי‪ ,‬וסיוטי הלילה שעלו בעקבותיו‪ ,‬היו טריגר שהוביל את מרילין לטיפול נפשי פרטני‬ ‫אצלי‪ ,‬שם החלה להתמודד עם עברהּ‪ .‬בתחילה חוותה נחשולֵי אימה עזה‪ ,‬חסרת פשר והקשר‪ .‬היא‬ ‫ניסתה להפסיק את הטיפול לכמה שבועות‪ ,‬אך כשהבינה שכבר אינה מסוגלת לישון ונאלצה לקחת‬ ‫חופש מעבודתה‪ ,‬המשיכה את הפגישות הטיפוליות‪ .‬כפי שסיפרה לי בהמשך‪" :‬הקריטריון היחיד שיש‬ ‫לי אִם מצב מזיק לי או לא‪ ,‬הוא התחושה שזה יהרוג אותי אם לא אצא מכאן‪".‬‬ ‫התחלתי ללמד את מרילין טכניקות הרגעה‪ ,‬כגון התמקדות בנשימה עמוקה — פנימה והחוצה‪ ,‬פנימה‬ ‫והחוצה‪ ,‬שש נשימות לדקה — בעודה עוקבת אחר תחושת הנשימה בגופה‪ .‬שילבנו את הנשימה‬ ‫בטפיחה על נקודות דיקור‪ ,‬מה שסייע לה להיות פחות מוצפת‪ .‬עבדנו גם על מיינדפולנס‪ :‬כאשר למדה‬ ‫להותיר את נפשה חיה‪ ,‬בעת שאפשרה לגופה לחוות את ההַרגשות שכה פחדה מפניהן‪ ,‬מרילין התחילה‬ ‫להיות מסוגלת‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬להתבונן בחווייתה מן הצד‪ ,‬ולא "להיחטף" מיד ולהפוך לבת ערובה של‬ ‫רגשותיה‪ .‬עד כה ניסתה לעמעם או להכחיד הַרגשות אלה באמצעות אלכוהול ופעילות גופנית‪ ,‬אך‬ ‫כעת החלה להרגיש בטוחה דיה כדי להתחיל לזכור מה קרה לה בילדותה‪ .‬ככל שהשיגה יותר בעלוּת‬ ‫על תחושותיה הגופניות‪ ,‬החלה להיות מסוגלת להבחין בין עבר להווה‪ :‬כעת‪ ,‬אילו רגלו של מישהו‬ ‫נגעה בה בלילה‪ ,‬אולי הייתה מסוגלת לז ַהות שזו רגלו של מייקל‪ ,‬השותף הנאה לטניס שהזמינה‬ ‫לדירתה‪ .‬רגל זו לא הייתה שייכת לאף אדם אחר‪ ,‬ומשמעות מגעהּ לא הייתה שמישהו מנסה לנצל‬ ‫אותה מינית‪ .‬היכולת להיות שקטה אפשרה לה לדעת — באופן מלא‪ ,‬באופן גופני — שהיא אישה בת‬ ‫שלושים וארבע‪ ,‬ולא ילדה קטנה‪.‬‬ ‫כאשר זיכרונותיה של מרילין היו נגישים עבורה‪ ,‬לבסוף‪ ,‬הם הגיחו כפלשבקים של ַטפֶּט הקיר‬ ‫בחדר ילדותה‪ .‬היא הבינה שזה היה הדבר שבו התמקדה כאשר אביה אנס אותה כשהייתה בת שמונה‪.‬‬ ‫ההתעללות המינית שלו עוררה בה פחד שלא היה ביכולתה לשאת‪ ,‬ולכן הייתה חייבת לדחוק אותה אל‬ ‫מחוץ למאגר הזיכרונות שלה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬היה עליה להמשיך לחיות עם האדם הזה‪ ,‬אביה‪ ,‬שתקף‬ ‫אותה‪ .‬מרילין נזכרה שפנתה לאמה להגנה‪ ,‬אך כאשר רצה אליה וניסתה להסתתר‪ ,‬קוברת את פניה‬ ‫בחצאית אמה‪ ,‬נענתה בחיבוק רופס בלבד‪ .‬לעתים נותרה אמה דמומה; בפעמים אחרות היא בכתה‪ ,‬או‬ ‫שגערה במרילין בכעס על ש"הרגיזה את אבא‪ ".‬הילדה המבועתת לא מצאה אף אחד שיגן עליה‪,‬‬ ‫שיציע לה כוח או מקלט‪.‬‬ ‫כפי שרולאנד סאמיט ))‪ Roland Summit‬כתב במחקרו הקלאסי תסמונת ההסתגלות‬ ‫להתעללות מינית בילדות‪" ,‬הפחדה‪ ,‬הטלת סטיגמה‪ ,‬בידוד‪ ,‬חוסר אונים והאשמה עצמית נובעים מן‬ ‫המציאות המחרידה של ניצול מיני בילדות‪ .‬כל ניסיון מצד הילד לחשוף את הסוד ייתקל בקשר של‬ ‫השתקה וחוסר אמון מצד המבוגרים‪' .‬אל תדאגי לגבֵּי עניינים כאלה; זה אף פעם לא יכול לקרות‬

‫במשפחה שלנו‪' '.‬איך יכולת לחשוב על דבר נורא כזה?' 'שאני אף פעם לא אשמע אותך אומרת דבר‬ ‫כזה עוד פעם!' הילד הממוצע אף פעם לא מספֵּר‪ ,‬ואף פעם לא שואל‪165".‬‬ ‫כבר ארבעים שנה שאני עוסק בעבודה זו‪ ,‬ועדיין אני שומע את עצמי אומר לעצמי‪ ,‬כמעט בקביעות‪,‬‬ ‫"זה לא ייאמן‪ ",‬כשמטופלים מספרים את סיפור ילדותם‪ .‬גם הם‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬ספקנים כמוני — איך‬ ‫ייתכן שהורים יגרמו לעינויים כאלה‪ ,‬לאֵימה כזו‪ ,‬לילדיהם? יש ביניהם כאלה שממשיכים להתעקש‬ ‫שהם ודאי המציאו את החוויה‪ ,‬או שהם מגזימים‪ .‬כולם מתביישים במה שקרה להם‪ ,‬והם מאשימים את‬ ‫עצמם — ברמה כלשהי הם מאמינים שדברים איומים אלה נעשו להם משום שהם בני אדם איומים‪.‬‬ ‫מרילין החלה לחקור כעת כיצד למדה הילדה חסרת הישע "לכבות את עצמה" ולהיענות לכל מה‬ ‫שביקשו ממנה‪ .‬היא עשתה זאת בכך שגרמה לעצמה להיעלם‪ :‬ברגע ששמעה את צעדי אביה במסדרון‬ ‫שמחוץ לחדר השינה שלה‪ ,‬היא הייתה "מכניסה את הראש לעננים‪ ".‬מטופלת אחרת שלי‪ ,‬שחוותה‬ ‫חוויה דומה‪ ,‬ציירה ציור שמתאר כיצד זה מתרחש‪ .‬כשאביה היה מתחיל לגעת בה‪ ,‬היא גרמה לעצמה‬ ‫להיעלם; היא הייתה מרחפת לתקרה ומתבוננת למטה על ילדה קטנה אחרת במיטה‪ 166.‬היא שמחה שזו‬ ‫לא באמת היא — זו הייתה ילדה אחרת כלשהי שעברה התעללות‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫כשהסתכלתי בציור של ראשים אלה‪ ,‬המופרדים מן הגוף באמצעות ערפל בלתי־חדיר‪ ,‬נפקחו עיניי‬ ‫באמת ובתמים לחוויית הדיסוציאציה )ניתוק(‪ ,‬הנפוצה כל כך אצל קורבנות גילוי עריות‪ .‬מרילין עצמה‬

‫הבחינה בהמשך שגם כמבוגרת היא המשיכה לרחף לתקרה כשמצאה את עצמה בסיטואציה מינית‪.‬‬ ‫בתקופה שבה הייתה פעילה יותר מבחינה מינית‪ ,‬קרה שבן זוג היה אומר לה כמה מדהימה הייתה‬ ‫במיטה — שהוא כמעט לא הכיר אותה‪ ,‬שהיא אפילו דיברה אחרת‪ .‬מרילין בדרך כלל לא זכרה מה‬ ‫התרחש‪ ,‬אך היו פעמים שבהן נעשתה כעוסה ותוקפנית‪ .‬לא היה לא כל מושג איזה מין אדם מִינ ִי היא‪,‬‬ ‫ובהדרגה נמנעה מ ייטים לגמרי — עד מייקל‪.‬‬

‫לשנוא את ביתך‬ ‫לילדים אין אפשרות לבחור את הוריהם‪ ,‬והם אינם יכולים להבין שלפעמים הוריהם עלולים להיות‬ ‫מדוכאים מדי‪ ,‬זועמים מדי או מסוממים מדי מכדי שיוכלו לדאוג להם‪ ,‬או שהתנהגות הוריהם אינה‬ ‫נגרמת בגללם‪ .‬לילדים אין ברירה‪ ,‬אלא להתארגן לשרוד בתוך המשפחות שיש להם‪ .‬בשונה‬ ‫ממבוגרים‪ ,‬אין להם כל סמכות אחרת לפנות אליה לעזרה — הוריהם הם הסמכות‪ .‬הם אינם יכולים‬ ‫לשכור דירה או לעבור לגור עם מישהו אחר‪ :‬כל הישרדותם תלויה בהוריהם‪.‬‬ ‫ילדים חשים — גם אם לא מאיימים עליהם במפורש — שאם ידברו עם מוריהם על המכות או על‬ ‫הניצול המיני שהם עוברים בבית‪ ,‬הם ייענשו‪ .‬ולכן הם ממקדים את האנרגיה שלהם בלא לחשוב על‬ ‫מה שקרה‪ ,‬ולא להרגיש את שרידי האימה והפאניקה בגופם‪ .‬מכיוון שאינם מסוגלים לשאת את‬ ‫הידיעה על מה שחוו‪ ,‬הם גם אינם מסוגלים להבין שהכעס‪ ,‬האימה או ההתמוטטות שלהם קשורים‬ ‫באופן כלשהו לאותה חוויה‪ .‬הם אינם מדברים; הם פועלים‪ ,‬ומתמודדים עם רגשותיהם בהתנהגויות‬ ‫של כעס‪ ,‬התכנסות‪ ,‬ריצוי או התנגדות‪.‬‬ ‫ילדים בבסיסם גם מתוכנתים להיות נאמנים לדמויות המטפלות בהם‪ ,‬גם אם אלה מתעללות בהם‪.‬‬ ‫הפחד מגביר את הצורך בהִתקשרוּת‪ ,‬גם אם מקור הנחמה הוא־הוא מקור הפחד‪ .‬מעודי לא פגשתי ילד‬ ‫מתחת לגיל עשר שעבר התעללות בביתו )אפילו כאשר עצמות שבורות וכוויות בעור מעידות על כך(‪,‬‬ ‫אשר‪ ,‬בהינתן האפשרות‪ ,‬לא העדיף להישאר עם משפחתו על פני משפחת אומנה‪ .‬כמובן‪ ,‬ההיצמדות‬ ‫למי שמתעלל בנו אינה ייחודית לילדים‪ .‬היו בני ערובה ששחררו את חוטפיהם בערבות; נשים שהן‬ ‫קורבנות אלימות במשפחה מחפות פעמים רבות על תוקפיהן‪ .‬שמעתי לא פעם שופטים שהרגישו‬ ‫מושפלים כאשר בניסיון להגן על נשים כאלה‪ ,‬הוציאו צווי הרחקה‪ ,‬רק כדי לגלות שרבות מהן אפשרו‬ ‫בסתר לבני זוגן לשוב הביתה‪.‬‬ ‫לקח למרילין זמן רב עד שהייתה מסוגלת לדבר על ההתעללות שעברה‪ :‬היא לא הייתה מוכנה להפר‬ ‫את נאמנותה למשפחתה — עמוק בתוכה הרגישה שהיא עדיין זקוקה להם‪ ,‬להגנה מפני פחדיה‪ .‬מחיר‬ ‫הנאמנות הוא רגשות בלתי־נסבלים של בדידות‪ ,‬ייאוש וזעם בלתי־נמנע הנובע מתחושת חוסר ישע‪.‬‬ ‫זעם שאין לו לאן לפנות ְמ ֹתועָל כלפי העצמי‪ ,‬בְּצוּ ת דיכאון‪ ,‬שנאה עצמית ופעולות פגיעה עצמית‪.‬‬ ‫אחת מן המטופלות שלי אמרה לי‪" :‬זה כמו לשנוא את הבית שלך‪ ,‬את המטבח והסירים והמחבתות‬ ‫שלך‪ ,‬את המיטה שלך‪ ,‬הכיסאות‪ ,‬השולחנות‪ ,‬השטיחים שלך‪ ".‬אין דבר שאפשר לבטוח בו — ופחות‬ ‫מכול‪ ,‬גופך‪.‬‬

‫ללמוד לבטוח ולתת אמון — זה אתגר אדיר‪ .‬מטופלת אחרת שלי‪ ,‬מו ה שסבהּ אנס אותה שוב ושוב‬ ‫עוד לפני גיל שש‪ ,‬שלחה לי את האי־מייל הבא‪" :‬התחלתי להרהר בסכנת ההיפתחות בפניך כשנהגתי‬ ‫הביתה אחרי פגישתנו‪ ,‬ואז‪ ,‬כשאני משתלבת בתנועה בכביש ‪ ,124‬הבנתי שהפרתי את החוק שלי‪ :‬לא‬ ‫להיקשר‪ ,‬לא אליך ולא אל תלמידיי‪".‬‬ ‫בפגישתנו הבאה סיפרה לי שהיא נאנסה גם על ידי מנ ֶחה המעבדה שלה‪ ,‬כשהייתה בקולג'‪ .‬שאלתי‬ ‫אם פנתה לעזרה ואם התלוננה על כך‪" .‬לא הייתי מסוגלת לחצות את הכביש למרפאה‪ ",‬ענתה‪" ,‬הייתי‬ ‫נואשת לעזרה‪ ,‬אך כשעמדתי שם‪ ,‬הרגשתי בעומק נפשי שרק ֶאפָּגע יותר‪ .‬ייתכן שזו אכן הייתה‬ ‫האמת‪ .‬כמובן‪ ,‬נאלצתי להסתיר מה שאירע מהוריי — ומכולם‪".‬‬ ‫אחרי שאמרתי לה שאני מודאג בקשר למה שעובר עליה‪ ,‬היא כתבה לי אי־מייל נוסף‪" :‬אני מנסה‬ ‫להזכיר לעצמי שלא עשיתי דבר שבגללו מגיע לי לקבל יחס כזה‪ .‬אני לא חושבת שאי פעם היה מישהו‬ ‫שהסתכל עליי ככה ושאמר שהוא מודאג בקשר אליי‪ ,‬ואני נאחזת בזה כמו באוצר‪ :‬ברעיון שאני שווה‬ ‫מספיק כדי שמישהו ידאג לי‪ ,‬מישהו שאני מעריכה‪ ,‬שמבין עד כמה אני נאבקת כעת‪".‬‬ ‫כדי לדעת מי אנחנו — כדי שתהיה לנו זהות — אנו חייבים לדעת )או לפחות להרגיש שאנחנו‬ ‫יודעים( מה היה אז "באמת"‪ ,‬ומה עכשיו‪ .‬אנו צריכים להבחין במתרחש סביבנו‪ ,‬ולתייג אותו בצורה‬ ‫נכונה; אנו חייבים להיות מסוגלים לתת אמון בזיכרונותינו‪ ,‬ולדעת להבחין בינם לבין יצירי דמיוננו‪.‬‬ ‫אובדן היכולת לבצע הבחנות כאלה מסמן את מה שהפסיכואנליטיקאי וויליאם נידרלנד )‪William‬‬ ‫‪ (Niederland‬כינה "רצח הנשמה"‪ .‬מחיקת המודעות וטיפוח ההכחשה חיוניים לעתים קרובות‬ ‫לצורך הישרדות‪ ,‬אך מחירם הוא אובדן היכולת להבין מי את‪ ,‬מה את מרגישה‪ ,‬במה ובמי ניתן לתת‬ ‫אמון‪167.‬‬

‫שִחזור הטראומה‬ ‫אחד הזיכרונות מילדותה של מרילין הגיע אליה בחלום‪ ,‬שבו הרגישה את עצמה נחנקת ולא מסוגלת‬ ‫לנשום‪ .‬מגבת מטבח לבנה הייתה כרוכה סביב ידיה‪ ,‬ואז היא הוּרמה עם המגבת סביב צווארה‪ ,‬כך‬ ‫שכפות רגליה לא יכלו לגעת בקרקע‪ .‬היא התעוררה בפאניקה‪ ,‬במחשבה שהיא ודאי עומדת למות‪.‬‬ ‫החלום הזכיר לי את סיוטי הלילה שמשוחררי וייטנאם סיפרו עליהם‪ :‬מראות מדויקים של פנים וחלקי‬ ‫גוף שבהם נתקלו בקרבות‪ .‬חלומות כה מבעיתים‪ ,‬עד שהם נאבקו שלא להירדם בלילה; רק נמנום‬ ‫במשך היום‪ ,‬שלא התקשר אצלם למארבי לילה‪ ,‬נחווה כבטוח למחצה‪.‬‬ ‫בשלב זה בטיפול‪ ,‬מרילין הוצפה שוב ושוב במראות ובתחושות שהתקשרו לחלום ה ֶחנ ֶק‪ .‬היא זכרה‬ ‫את עצמה יושבת במטבח בגיל ארבע בעיניים נפוחות‪ ,‬צוואר כואב ואף מדמם‪ ,‬בעוד אביה ואחיה‬ ‫צוחקים עליה וקוראים לה ילדה טיפשה‪ ,‬טיפשה‪ .‬יום אחד מרילין דיווחה‪" :‬כשצחצחתי שיניים אתמול‬ ‫בערב‪ ,‬הוצפתי בתחושת פרכוס והתחבטות‪ .‬הייתי כמו דג מחוץ למים‪ ,‬מניעה את גופי בפראות כשאני‬ ‫נאבקת נגד חוסר האוויר‪ .‬התייפחתי ונחנקתי בעת שצחצחתי שיניים‪ .‬נאלצתי להשתמש בכל טיפת כוח‬ ‫שהייתה בי כדי שלא לצרוח‪' ,‬לאלאלאלאלאלאלא!' כשעמדתי מעל הכיור‪ ".‬היא הלכה לישון ונרדמה‪,‬‬

‫אך התעוררה‪ ,‬כמו שעון‪ ,‬בכל שעתיים במשך הלילה‪.‬‬ ‫טראומה אינה מאוחסנת כסיפור מסודר עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬כפי שאדון בהרחבה בפרקים‬ ‫אחד־עשר ושנים־עשר‪ ,‬הזיכרונות חוזרים בהתחלה כמו אצל מרילין‪ :‬כפלשבקים המכילים רסיסי‬ ‫חוויה‪ ,‬דימויים מבוּדדים‪ ,‬צלילים ותחושות גופניות שבהתחלה אין להם שום הֶקשר מלבד פחד‬ ‫ופאניקה‪ .‬כשמרילין הייתה ילדה‪ ,‬לא הייתה לה שום דרך להעניק קול למה שלא ניתן לתאר‪ ,‬וממילא‬ ‫זה לא היה משנה דבר — משום שאף אחד לא הקשיב‪.‬‬ ‫כמו קורבנות התעללות בילדות רבים‪ ,‬מרילין הדגימה את עוצמתו של כוח החיים‪ ,‬של הרצון לִחיות‬ ‫ולתבוע בעלוּת על חייה‪ ,‬של האנרגיה שמתנגדת לַאִיוּן שגורמת הטראומה‪ .‬בהדרגה נוכחתי לדעת‪,‬‬ ‫שהדבר היחיד שמאפשר את מלאכת הריפוי מן הטראומה הוא יראת הכבוד כלפי ההתמסרות‬ ‫להישרדות‪ ,‬אשר אפשרה למטופליי לשאת את ההתעללות‪ ,‬ואחרי כן את הלילות השחורים‪ ,‬הבלתי‬ ‫נמנעים‪ ,‬של הנשמה בדרך להחלמה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק תשיעי‬ ‫מה לזה ולאהבה?‬ ‫הפחדה‪ ,‬הטלת סטיגמה‪ ,‬בידוד‪ ,‬חוסר אונים והאשמה עצמית נובעים ממציאות מחרידה של‬ ‫ניצול מיני בילדות ]‪" [...‬אל תדאגי לגבֵּי עניינים כאלה; זה אף פעם לא יכול לקרות במשפחה‬ ‫שלנו‪" ".‬איך יכולת לחשוב על דבר נורא כזה?" "שאני אף פעם לא אשמע אותך אומרת דבר‬ ‫כזה עוד פעם!" הילד הממוצע לעולם אינו מספֵּר‪ ,‬ולעולם אינו שואל‪.‬‬ ‫— רולאנד סאמיט‬

‫תסמונת ההסתגלות להתעללות מינית בילדות‬ ‫כיצד נארגן את חשיבתנו ביחס לנשים )וגברים( כמו מרילין‪ ,‬מרי וקת'י‪ ,‬ומה ניתן לעשות כדי לעזור‬ ‫להן? האופן שבו נגדיר את בעיותיהן — האבחנות שלנו — יקבעו את גישתנו לטיפול בהן‪ .‬מטופלות‬ ‫ומטופלים כאלה מקבלים בדרך כלל לאורך הטיפול הפסיכיאטרי בהם חמש או שש אבחנות‪ ,‬שאין‬ ‫ביניהן קשר‪ .‬אם הרופאים יתמקדו בתנודות במצב רוחם‪ ,‬המטופלים יאובחנו כסובלים מהפרעה‬ ‫דו־קוטבית )בי־פולארית( ויקבלו תרופות כמו ליתיוּם או ו ַלפְּרוֹאֵט )‪ ,valproate‬בישראל‬ ‫משווקת תחת השם ַפּלֶפְּט‪ .(depalept ,‬אם אנשי המקצוע יתרשמו בעיקר מן הייאוש שלהם‪,‬‬ ‫ייאמר להם שהם סובלים מדיכאון חמור והם יקבלו נוגדי דיכאון‪ .‬אם הרופאים יתייחסו בעיקר לחוסר‬ ‫השקט ולקשיי הקשב שלהם‪ ,‬ייתכן שיאובחנו בקטגוריה של ‪ ,ADHD‬הפרעת קשב וריכוז עם‬ ‫היפראקטיביות‪ ,‬ויטופלו בריטלין או בתרופות ממריצות אחרות‪ .‬ואם צוות המרפאה יטרח לרשום את‬ ‫היסטוריית הטראומה שלהם‪ ,‬והמטופלים אכן ינדבו את המידע הרלוונטי‪ ,‬הוא או היא עשויים לקבל‬ ‫אבחנה של ‪ .PTSD‬אף אחת מאבחנות אלה לא תהיה לגמרי רחוקה מן האמת‪ ,‬ואף אחת מהן אפילו‬ ‫לא תתחיל לתאר באופן משמעותי מיהם אותם מטופלים‪ ,‬וממה הם סובלים‪.‬‬ ‫הפסיכיאטריה‪ ,‬כתת־התמחות ברפואה‪ ,‬שואפת להגדיר חולי נפשי באופן מדויק‪ ,‬כפי שמגדירים‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬סרטן של הלבלב‪ ,‬או זיהום סטרפטוקוקוס ָבּ יאות‪ .‬עם זאת‪ ,‬בהינתן מורכבות הנפש‪ ,‬המוח‬ ‫ומערכות ההִתקשרות האנושיות‪ ,‬אנחנו אפילו לא מתקרבים לרמת דיוק כזו‪ .‬בשלב זה‪ ,‬ההבנה של מה‬ ‫ש"מקולקל" אצל אנשים קשורה יותר למערך החשיבה של הרופא )וּלְמה שחברות הביטוח מוכנות‬ ‫לשלם עבורו( מאשר לעובדות אובייקטיביות הניתנות לאימות‪.‬‬ ‫הניסיון הרציני הראשון ליצור מדריך שיטתי לאבחנות פסיכיאטריות התבצע ב‪ ,1980-‬עם פרסום‬ ‫המהדורה השלישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות )— ‪DSM-III‬‬ ‫‪ ,(Diagnostic and Statistical Manuel of Mental Disorders‬שהכילה‬ ‫את הרשימה הרשמית של כל המחלות הנפשיות שהוכרו על ידי האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני‬

‫)‪ .(APA‬המבוא ל‪ DSM-III-‬הזהיר במפורש כי הקטגוריות אינן מדויקות דיין לשימוש בהקשרים‬ ‫משפטיים או למטרות ביטוח‪ .‬עם זאת‪ ,‬בהדרגה הפך המדריך לכלי בעל כוח אדיר‪ :‬כיום חברות ביטוח‬ ‫דורשות אבחנת ‪ DSM‬לצורך החזר כספי‪ ,‬עד לאחרונה כל מענקי המחקר התבססו על אבחנות‬ ‫‪ ,DSM‬ותוכניות לימודים אקדמיות מאורגנות סביב קטגוריות ‪ .DSM‬התוויות מתוך ה‪DSM-‬‬ ‫מצאו את דרכן במהרה לתרבות הרחבה יותר‪ .‬מיליוני אנשים יודעים שטוני סופְּרנו סבל מהתקפי‬ ‫פאניקה ודיכאון‪ ,‬ושקארי מת'יסון מהסדרה הוֹמלֶנד התמודדה עם הפרעה דו־קוטבית‪ .‬המדריך הפך‬ ‫לתעשייה וירטואלית‪ ,‬שהכניסה לאיגוד הפסיכיאטרי האמריקני יותר מ‪ 100-‬מיליון דולר‪ 168.‬השאלה‬ ‫היא‪ :‬האם הוא סיפק רווח דומה למטופלים שנועד לשרת?‬ ‫לאבחנה פסיכיאטרית יש השלכות רציניות‪ :‬אבחנה מכתיבה את הטיפול‪ ,‬ולקבלת טיפול שגוי‬ ‫עלולות להיות תוצאות הרות אסון‪ .‬כמו כן‪ ,‬תיוג אבחנתי ידבק לאנשים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬להמשך חייהם‪,‬‬ ‫וישפיע עמוקות על האופן שבו הם מגדירים את עצמם‪ .‬פגשתי אין־ספור מטופלים שסיפרו לי ש"הם"‬ ‫דו־קוטביים או גבוליים‪ ,‬או ש"יש להם" ‪ ,PTSD‬כאילו נגזר עליהם להישאר כלואים בצינוק‬ ‫תת־קרקעי לשארית חייהם‪ ,‬כמו הרוזן ממונטה־קריסטו‪.‬‬ ‫אף אחת מֵאבחָנות אלה אינה מביאה בחשבון את הכישרונות יוצאי הדופן שרבים ממטופלינו פיתחו‪,‬‬ ‫או את האנרגיות היצירתיות שצברו כדי לשרוד‪ .‬לעתים קרובות מדי האבחנות הן פשוט סיכום של‬ ‫תסמינים‪ ,‬והן גורמות למטופלות כמו מרילין‪ ,‬מארי וקת'י להיראות כמו נשים שאיבדו שליטה‪ ,‬שצריך‬ ‫"ליישר" אותן‪.‬‬ ‫ההגדרה המילונית של אבחנה — דיאגנוזה — היא‪" :‬א‪ .‬הפעולה‪ ,‬או התהליך‪ ,‬של זיהוי או קביעת‬ ‫טיבן של מחלה או פציעה‪ ,‬או את הגורמים להן‪ ,‬באמצעות הערכת ההיסטוריה של המטופל‪ ,‬בדיקה‪,‬‬ ‫וסקירת נתוני מעבדה‪ .‬ב‪ .‬חוות הדעת הנובעת מהערכה זו‪ 169".‬בפרק זה ובבא אחריו‪ ,‬אדון בשֶסע‬ ‫שבין האבחנות הרשמיות לבין מה שמטופלינו סובלים ממנו בפועל‪ ,‬וכן בדרכים שבהן עמיתיי ואני‬ ‫מנסים לשנות את האופן שבו מאובחנים מטופלים שסובלים מטראומה כרונית‪.‬‬

‫איך מבררים היסטוריה של טראומה?‬ ‫ב‪ 1985-‬התחלתי לשתף פעולה עם הפסיכיאטרית ג'ודית הרמן‪ ,‬שספרה הראשון‪ ,‬גילוי עריות בין אב‬ ‫לבת‪ ,‬פורסם זה מקרוב‪ .‬שנינו עבדנו בבית החולים קיימברידג' )אחד מבתי החולים הלימודיים של‬ ‫הרווארד(‪ ,‬והיות שחלקנו עניין באופן שבו טראומה משפיעה על חיי מטופלינו‪ ,‬התחלנו להיפגש‬ ‫בקביעות ולהשוות רעיונות‪ .‬שנינו נדהמנו ממספרם הגדול של מטופלינו שאובחנו כבעלי הפרעת‬ ‫אישיות גבולית )‪ .(BPD — Borderline Personality Disorder‬הסובלים מ‪BPD-‬‬ ‫נוטים למערכות יחסים המאופיינות בהיצמדות חזקה מחד גיסא‪ ,‬ובחוסר יציבות בולט מאידך גיסא‪,‬‬ ‫למצבי רוח תנודתיים וסוערים ולהתנהגויות של הרס עצמי‪ ,‬ובכלל זה פגיעה גופנית עצמית וניסיונות‬ ‫אובדניים חוזרים‪ .‬כדי לגלות אם אכן קיים קשר בין טראומה בילדות לבין ‪ ,BPD‬בנינו תוכנית‬ ‫למחקר מדעי רשמי ושלחנו בקשה למענק מחקר למכוני הבריאות הלאומיים‪ .‬הבקשה נדחתה‪.‬‬

‫ג'ודי ואני לא נרתענו‪ .‬החלטנו לממן את המחקר בעצמנו‪ ,‬ומצאנו בעל ברית‪ ,‬כריס פֶּרי )‪Chris‬‬ ‫‪ ,(Perry‬מנהל המחקר בבית החולים קיימברידג'‪ ,‬שקיבל מימון מן המכון הלאומי לבריאות הנפש‬ ‫כדי לחקור ‪ BPD‬ואבחנות קרובות אחרות‪ ,‬המכונות הפרעות אישיוּת‪ ,‬אצל מטופלים בבית החולים‬ ‫קיימברידג'‪ .‬הוא אסף כמויות אדירות של נתונים יקרי ערך על נושאים אלה‪ ,‬אך מעולם לא בדק את‬ ‫הנושא של התעללות והזנחה בילדות‪ .‬אף על פי שלא הסתיר את ספקנותו ביחס להצעת המחקר שלנו‪,‬‬ ‫הוא היה נדיב ביותר כלפינו‪ ,‬אִפשֵר לנו לראיין חמישים וחמישה מטופלים ממרפאת החוץ של בית‬ ‫החולים‪ ,‬והסכים להשוות את ממצאינו לנתונים ממאגר המידע הגדול שכבר אסף‪.‬‬ ‫השאלה הראשונה שג'ודי ואני ניצבנו בפניה הייתה‪ :‬איך מבררים היסטוריה של טראומה? אי אפשר‬ ‫לשאול מטופל בצורה ישירה‪" :‬האם התעללו בך בילדות?" או‪" ,‬האם אביך הכה אותך?" מי האנשים‬ ‫שיסמכו על זר מוחלט וימסרו לו בחופשיות מידע כה רגיש? ידענו שבדרך כלל אנשים מתביישים‬ ‫בטראומות שחוו‪ ,‬ולפיכך תכננו כלי לריאיון‪ ,‬שאלון ְמ מֵי הטראומה )‪TAQ — Traumatic‬‬ ‫‪ Antecedents Questionnaire).170‬הריאיון נפתח בסדרת שאלות פשוטות‪" :‬איפה אתה‬ ‫גר‪ ,‬ועם מי אתה גר?"; "מי משלם את החשבונות ומי מבשל ומנקה?" בהדרגה‪ ,‬הריאיון התקדם‬ ‫לשאלות חושפניות יותר‪" :‬על מי אתה סומך בחיי היום־יום שלך?" )כמו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬אם אתה חולה‪ ,‬מי‬ ‫עורך קניות או לוקח אותך לרופא?(‪" ,‬עם מי אתה מדבר כשאתה עצוב?" במילים אחרות‪ ,‬מי מספק‬ ‫לך תמיכה רגשית ומעשית? היו מטופלים שענו תשובות מפתיעות‪" :‬הכלב שלי‪" ",‬הפסיכולוגית שלי"‬ ‫או‪" :‬אף אחד‪".‬‬ ‫בהמשך עברנו לשאול שאלות דומות על ילדותם‪ :‬מי גר בבית? כל כמה זמן עברתם דירה? מי‬ ‫הייתה הדמות המטפלת העיקרית שלך? מטופלים רבים דיווחו על מעברים רבים שאילצו אותם‬ ‫להחליף בתי ספר באמצע השנה‪ .‬לחלקם היו דמויות מטפלות עיקריות שנשלחו לכלא‪ ,‬אושפזו בבתי‬ ‫חולים פסיכיאטריים או התגייסו לצבא‪ .‬אחרים עברו מבית אומנה לבית אומנה או שֶׁחיו אצל שרשרת‬ ‫קרובים‪.‬‬ ‫החלק הבא בשאלון עסק במערכות יחסים בילדות‪" :‬מי במשפחתך היה חם ואוהב כלפיך?" "מי‬ ‫התייחס אליך כמו לאדם מיוחד?" ולאחר מכן הגיעה שאלה מכרעת — כזו שלמיטב ידיעתי מעולם לא‬ ‫נשאלה במחקר מדעי‪" :‬האם היה אדם שעמו הרגשת בטוח בילדותך?" אחד מתוך ארבעה מטופלים‬ ‫שראיינו לא יכלו להיזכר באדם שעמו הרגישו בטוחים בילדותם‪ .‬אנו סימַנּו בדפי התשובות שלנו "אף‬ ‫אחד" ולא הערנו דבר‪ ,‬אך היינו המומים‪ .‬תארו לעצמכם‪ ,‬להיות ילד שאין לו אף מקור לביטחון‪,‬‬ ‫שמפלס את דרכו בעולם כשהוא לגמרי בלתי־מוגן‪ ,‬בלתי־נראה‪.‬‬ ‫השאלות נמשכו‪" :‬מי הכתיב את החוקים בבית ואכף את המשמעת?" "איך גרמו לילדים בביתך‬ ‫להתנהג כמו שצריך — האם באמצעות דיבור‪ ,‬נזיפות‪ ,‬הצלפה בישבן‪ ,‬מכות‪ ,‬נעילה בחדר?" "איך‬ ‫הוריך פתרו מחלוקות ביניהם?" בשלב זה הסכרים כבר נפתחו‪ ,‬ומטופלים רבים נידבו מידע על‬ ‫ילדותם‪ .‬אישה אחת הייתה עדה לאונס אחותה הקטנה; אחרת סיפרה שההתנסות המינית הראשונה‬ ‫שלה הייתה בגיל שמונה — עם סבהּ‪ .‬גברים ונשים סיפרו כיצד שכבו ערים בלילה ושמעו רהיטים‬

‫מתנפצים ואת הוריהם צורחים; גבר צעיר הלך למטבח ומצא את אמו שוכבת בשלולית דם‪ .‬אחרים‬ ‫סיפרו שאף אחד לא אסף אותם מבית הספר היסודי‪ ,‬או שחזרו לבית ריק ובילו את הלילה לבדם‪.‬‬ ‫אישה שהתפרנסה כטבחית למדה להכין ארוחות למשפחתה אחרי שאמה נאסרה בגלל עבירות סמים‪.‬‬ ‫אחרת הייתה בת תשע כאשר חטפה את ההגה במכונית מידי אמה השיכּורה‪ ,‬שזגזגה בכביש מהיר בן‬ ‫ארבעה נתיבים בשעת העומס‪.‬‬ ‫למטופלינו לא הייתה כל אפשרות לברוח או להימלט; לא היה להם למי לפנות או מקום להסתתר‬ ‫בו‪ .‬ועם זאת‪ ,‬היה עליהם להסתדר איכשהו עם אֵימתם ועם ייאושם‪ .‬הם ודאי הלכו למחרת היום לבית‬ ‫הספר‪ ,‬ניסו להעמיד פנים שהכול בסדר‪ .‬ג'ודי ואני הבנו שבעיות ה‪ — BPD-‬דיסוציאציה‪ ,‬היצמדות‬ ‫נואשת לכל מי שעשוי לעזור — החלו ודאי כדרכי התמודדות עם רגשות מציפים ועם אכזריות שלא‬ ‫ניתן להימלט ממנה‪.‬‬ ‫אחרי הראיונות שערכנו‪ ,‬ג'ודי ואני נפגשנו לקודד את תשובות המטופלים — כלומר לתרגם אותן‬ ‫למספרים לצורך ניתוח במחשב‪ ,‬וכריס פרי השווה אותן למידע המקיף על מטופלים אלה שנאגר‬ ‫במחשב המרכזי של הרווארד‪ .‬בבוקר שבת של ‪ 1‬באפריל הוא השאיר לנו הודעה וביקש שנבוא‬ ‫למשרדו‪ .‬מצאנו שם ערמה עצומה של תדפיסים‪ ,‬שעליה הניח כְּריס קריקטורה‪ :‬ציור של מדענים‬ ‫שחוקרים דולפינים‪ ,‬ומופתעים לשמע הצלילים המוזרים שהשמיעו‪ ,‬שנשמעו להם כמו מילים‬ ‫לא־מוּכָּרוֹת בספרדית‪ .‬הנתונים שכנעו אותו שאם אינך מבין את שׂפת הטראומה וההתעללות‪ ,‬לא תוכל‬ ‫להבין באמת מהי הפרעת אישיות גבולית‪.‬‬ ‫כפי שדיווחנו במאמר שהתפרסם בהמשך ב־ ‪American Journal of Psychiatry, 81‬‬ ‫אחוזים מן המטופלים שאובחנו ב‪ BPD-‬בבית החולים קיימברידג' דיווחו על היסטוריה חמורה של‬ ‫התעללות ו‪/‬או הזנחה בילדות; אצל רובם המכריע ההתעללות החלה לפני גיל שבע‪ 171.‬ממצא זה היה‬ ‫חשוב במיוחד‪ ,‬משום שהוא מציע כי השפעת ההתעללות תלויה‪ ,‬לפחות בחלקה‪ ,‬בגיל שבו החלה‪.‬‬ ‫מחקר מאוחר יותר שביצע מרטין טייכר )‪ (Martin Teicher‬בבית החולים מק'לין הראה‬ ‫שצורות שונות של התעללות משפיעות באופן שונה על אזורי מוח שונים בשלבי התפתחות שונים‪172.‬‬ ‫אף על פי שמחקרים רבים שחזרו מאז את ממצאינו‪ 173,‬אני עדיין מקבל לסקירה לעתים קרובות‬ ‫מאמרים מדעיים שבהם נכתבים משפטים כמו‪" :‬עלתה השערה כי ייתכן שלמטופלים גבוליים יש‬ ‫היסטוריה של טראומת ילדות‪ ".‬באיזה שלב הופכת השערה לעובדה מדעית מבוססת?‬ ‫מחקרנו תמך בבירור במסקנותיו של ג'ון בולבי‪ ,‬שאמר‪ :‬כשילדים מרגישים כעס או אשמה עמוקים‬ ‫ומחלחלים‪ ,‬או כשהם מפחדים מנטישה באופן כרוני‪ ,‬הם זכו ברגשות אלה ביושר; משום שהללו‬ ‫נובעים מניסיונם‪ .‬כאשר‪ ,‬למשל‪ ,‬ילדים מפחדים מנטישה‪ ,‬לא מדובר בהיפוך־תגובה לדחפיהם‬ ‫הרצחניים הפנימיים; סביר יותר להניח שהסיבה היא שהם אכן ננטשו‪ ,‬באופן פיזי או פסיכולוגי‪ ,‬או‬ ‫שחווּ איומי נטישה חוזרים ונשנים‪ .‬כשילדים חדורי רגשי זעם‪ ,‬הדבר נובע מדחייה‪ ,‬או מיחס נוקשה‪.‬‬ ‫כאשר ילדים חווים קונפליקט פנימי עז ביחס לרגשות הכעס שלהם‪ ,‬קרוב לוודאי שזה משום‬ ‫שביטוי ָים אסור עליהם‪ ,‬ואפילו מסוכן‪.‬‬

‫בולבי הבחין בכך שכאשר ילדים נאלצים להתכחש לחוויות עוצמתיות שחוו‪ ,‬נגרמות להם בעיות‬ ‫חמורות‪ ,‬כולל "בין בעיותיהם היו אי־אמון כרוני בבני אדם‪ ,‬דיכוי של סקרנותם‪ ,‬חוסר אמון‬ ‫בחושיהם‪ ,‬ונטייה לתפוס הכול כְּ א מציאותי‪ 174".‬כפי שנראה‪ ,‬יש לכך השלכות חשובות על טיפול‪.‬‬ ‫מחקרנו הרחיב את חשיבתנו מעבר להשפעת אירועים מחרידים מסוימים‪ ,‬שעומדת במוקד אבחנת‬ ‫‪ ,PTSD‬להתבונן בהשפעות ארוכות־הטווח של אכזריות והזנחה ביחסי־טיפול בילדות‪ .‬הוא העלה‬ ‫שאלה משמעותית נוספת‪ :‬אילו סוגי טיפול נפשי אפקטיביים לאנשים עם היסטוריה של התעללות‪,‬‬ ‫בייחוד אלה שבאופן כרוני נוטים לאובדנות ולפגיעה עצמית מכוונת?‬

‫פגיעה עצמית‬ ‫בהכשרתי נקראתי ממיטתי‪ ,‬שלושה לילות ברצף‪ ,‬בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר‪ ,‬כדי לתפור‬ ‫אישה שנהגה לשסף את צווארה באמצעות כל חפץ חד שעליו הצליחה לשים את ידה‪ .‬היא סיפרה לי‪,‬‬ ‫בנימת ניצחון מסוימת‪ ,‬שחיתוך עצמה גרם לה להרגיש הרבה יותר טוב‪ .‬פעמים רבות מאז שאלתי את‬ ‫עצמי מדוע‪ .‬מדוע יש אנשים שמתמודדים עם רגשי עצב ומצוקה באמצעות שלוש מערכות של משחק‬ ‫טניס‪ ,‬או בשתיית מרטיני מחוּזק‪ ,‬בעוד אחרים חורטים על זרועותיהם בסכיני גילוח? מחקרנו הראה כי‬ ‫היסטוריה של התעללות גופנית או מינית בילדות הייתה מנבא חזק לניסיונות אובדניים חוזרים‬ ‫ולחיתוך עצמי‪ 175.‬תהיתי אם המחשבות האובדניות החלו כשהיו צעירים מאוד‪ ,‬ואם מצאו נחמה‬ ‫בתכנון "בריחתם"‪ ,‬כשקיוו למות או לפגוע בעצמם‪ .‬האם גרימת נזק לָעצמי ראשיתה בניסיון נואש‬ ‫להשיג תחושת שליטה כלשהי?‬ ‫במאגר המידע של כריס פרי היו נתוני מעקב של כלל המטופלים ממרפאות החוץ של בית החולים‪,‬‬ ‫כולל דו"חות על אובדנות והתנהגויות של הרס עצמי‪ .‬אחרי שלוש שנים בטיפול‪ ,‬בערך שני שלישים‬ ‫מן המטופלים השתפרו במידה ניכרת‪ .‬כעת עלתה השאלה מי בקבוצה הרוויח מן הטיפול הנפשי‪ ,‬ומי‬ ‫היו אלה שהמשיכו להרגיש דחפים אובדניים ושל פגיעה עצמית‪ .‬השוואת התנהגותם המתמשכת של‬ ‫המטופלים עם ראיונות ה‪ TAQ-‬שלנו סיפקה כמה תשובות‪ .‬המטופלים שנותרו הרסנים כלפי עצמם‪,‬‬ ‫למרות הטיפול‪ ,‬סיפרו לנו שלא זכרו שהרגישו בטוחים עם אדם כלשהו בילדותם; הם דיווחו שננטשו‪,‬‬ ‫טולטלו ממקום למקום ובאופן כללי נזנחו להסתדר בעצמם‪.‬‬ ‫הסקתי מכך שאם אתה נושא עמך זיכרון שהרגשת אי־פעם בטוח עם מישהו‪ ,‬הרי שעקבות חוויית‬ ‫החיבה המוקדמת עשויות להיות מופעלות מחדש ביחסים מכוּוְננים בבגרותך‪ ,‬בין שבחיי היום־יום או‬ ‫במסגרת טיפול נפשי טוב‪ .‬אך אם אין לך אף זיכרון עמוק שבו הרגשת נאהב ובטוח‪ ,‬ייתכן‬ ‫שהקולטנים במוח‪ ,‬שמגיבים לחום אנושי‪ ,‬פשוט לא הצליחו להתפתח‪ 176.‬אם כך הוא‪ ,‬כיצד יכולים‬ ‫אנשים ללמוד להרגיע את עצמם ולהרגיש מעוגנים בתוך גופם? שוב‪ ,‬יש לכך השלכות חשובות‬ ‫לטיפול‪ ,‬ועוד אשוב לשאלה זו בחלק ‪ ,5‬העוסק בטיפול‪.‬‬

‫חוסר הדיוק של תיוגים פסיכיאטריים‬

‫מחקרנו אישר דבר נוסף‪ :‬קיימת אוכלוסייה שסובלת מטראומה‪ ,‬שונה למדי מן החיילים הקרביים‬ ‫ומקורבנות התאונות שעבורם נוצרה מלכתחילה אבחנת ה‪ .PTSD-‬אנשים כמו מרילין וקת'י‪ ,‬וכן‬ ‫המטופלים שג'ודי ואני חקרנו‪ ,‬והילדים במרפאת החוץ ב‪ MMHC-‬שתיארתי בפרק השביעי‪ ,‬אינם‬ ‫זוכרים בהכרח את הטראומות שלהם )אחד הקריטריונים לאבחנת ‪ ,(PTSD‬או לפחות אינם שקועים‬ ‫בזיכרונות ספציפיים מן ההתעללות‪ ,‬אך הם ממשיכים להתנהג כאילו הם עדיין בסכנה‪ .‬הם עוברים‬ ‫מקיצוניות אחת לאחרת‪ ,‬מתקשים להתמיד במשימה ופוגעים בלי הרף בעצמם ובאחרים‪ .‬במידה‬ ‫מסוימת‪ ,‬בעיותיהם אכן חופפות את אלה של החיילים הקרביים‪ ,‬אך גם שונות מאוד‪ ,‬במובן זה‬ ‫שטראומת הילדות שלהם מנעה מהם לפתח חלק מן הכישורים המנטאליים שהיו לחיילים הבוגרים‬ ‫בטרם התרחשו הטראומות שלהם‪.‬‬ ‫‪177‬‬ ‫אחרי שהבנו זאת‪ ,‬הלכנו‪ ,‬קבוצה של אחדים מאיתנו‪ ,‬לפגוש את רוברט ספיצר )‪Robert‬‬ ‫‪ ,(Spitzer‬מי שהנחה את פיתוח ה‪ ,DSM-III-‬ועסק באותה תקופה בתהליכי הגהה ושיפור שלו‪.‬‬ ‫הוא אמר לנו שסביר להניח שקלינאים‪ ,‬שמבלים את ימיהם בטיפול באוכלוסיית מטופלים מסוימת‪,‬‬ ‫יְפַתחו התמחות משמעותית בהבנת הגורמים לתחלואתם‪ ,‬ולכן הציע שנערוך מחקר‪ ,‬מה שנקרא‬ ‫מחקר־שדה‪ ,‬כדי להשוות את בעיותיהן של קבוצות שונות של אנשים הסובלים מטראומה‪ 178.‬ספיצר‬ ‫מינה אותי לאחראי על הפרויקט‪ .‬ראשית‪ ,‬פיתחנו סולם־מדידה שכלל בתוכו את כל תסמיני הטראומה‬ ‫השונים שדווחו בספרות המדעית‪ ,‬ואז ערכנו ראיונות ל‪ 525-‬מטופלים בוגרים בחמישה אתרים ברחבי‬ ‫ארצות־הברית‪ ,‬כדי לבדוק אם אוכלוסיות ספציפיות סבלו ממערך שונה של בעיות‪ .‬האוכלוסיות שלנו‬ ‫התחלקו לשלוש קבוצות‪ :‬בעלי היסטוריה של התעללות גופנית או מינית בילדוּת מצד הדמויות‬ ‫המטפלות; קורבנות אלימות במשפחה שהתרחשה בשנים האחרונות; ואנשים שעברו לאחרונה אסון‬ ‫טבע‪.‬‬ ‫בין הקבוצות היו הבדלים ברורים‪ ,‬בייחוד בין אלה שבשני קצות הטווח‪ :‬קורבנות התעללות‬ ‫בילדות‪ ,‬ומבוגרים ששרדו אסונות טבע‪ .‬האנשים שעברו התעללות בילדותם התקשו לעתים קרובות‬ ‫להתרכז‪ ,‬התלוננו שהם תמיד "על הקצה" והיו חסרי שקט ומלאי תיעוב עצמי‪ .‬הם סבלו מקשיים‬ ‫עצומים ביחסים אינטימיים‪ ,‬ולעתים קרובות נעו בין קשרים מיניים בלתי־מובחנים‪ ,‬בלתי־מספקים‬ ‫ובעלי סיכון־גבוה‪ ,‬לבין כיבוי מיני מוחלט‪ .‬כמו כן‪ ,‬בזיכרונותיהם היו פערים גדולים‪ ,‬הם נטו‬ ‫להתנהגויות הרס עצמי וסבלו מבעיות רפואיות רבות‪ .‬תסמינים אלה היו נדירים יחסית אצל ניצולי‬ ‫אסונות הטבע‪.‬‬ ‫עבור כל אבחנה מרכזית ב‪ DSM-‬הייתה קבוצת עבודה שהייתה אחראית להציע שינויים לקראת‬ ‫המהדורה החדשה‪ .‬הצגתי את תוצאות מחקר השדה שלנו לקבוצת העבודה שעסקה באבחנת ה‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬עבור מהדורת ה‪ ,DSM-IV-‬וערכנו הצבעה‪ ,‬בתוצאה של תשעה־עשר כנגד שניים‪ ,‬לטובת‬ ‫יצירת אבחנה חדשה של טראומה לקורבנות טראומה בין־אישית‪" :‬הפרעות דחק קיצוני‪ ,‬שאינן‬ ‫משויכות" )‪DESNOS — Disorders of Extreme Stress, Not Otherwise‬‬ ‫‪ ,(Specified‬או "הפרעת דחק פוסט־טראומטית מורכבת" )‪,(Complex PTSD‬‬

‫בקיצור‪ 179,180.‬ציפינו אז בקוצר רוח לפרסום ה‪ DSM-IV-‬ב‪ .1994-‬למרבה הפתעתנו‪ ,‬האבחנה‪,‬‬ ‫שקבוצת העבודה שלנו אישרה ברוב מוחץ‪ ,‬לא הופיעה במהדורה הסופית‪ .‬איש לא פנה להתייעץ עם‬ ‫אף אחד מאיתנו‪.‬‬ ‫זו הייתה השמטה טרגית‪ .‬פירוש הדבר היה שמטופלים רבים לא יאובחנו כראוי‪ ,‬ושקלינאים‬ ‫וחוקרים לא יוכלו לפתח‪ ,‬באופן מדעי‪ ,‬טיפולים הולמים עבורם‪ .‬אי אפשר לפתח טיפול למצב שאינו‬ ‫קיים‪ .‬אי־קיומה של אבחנה הציב את המטפלים בפני דילמה רצינית‪ :‬כיצד מטפלים באנשים‬ ‫שמתמודדים עם תוצאותיהן של התעללות‪ ,‬בגידה ונטישה‪ ,‬כשאנו נאלצים לאבחן אותם כסובלים‬ ‫מדיכאון‪ ,‬הפרעת פאניקה‪ ,‬מחלה דו־קוטבית או אישיות גבולית‪ ,‬אבחנות שאף אחת מהן אינה‬ ‫מתייחסת באמת לדבר שהם מתמודדים עמו?‬ ‫תוצאות התעללות והזנחה של דמויות מטפלות בילדוּת נפוצות ומורכבות פי כמה מהשפעתם של‬ ‫הוריקנים או של תאונות דרכים‪ .‬ועדיין‪ ,‬מקבלי ההחלטות שקבעו את צורת מערכת האבחנות שלנו‬ ‫החליטו שלא להכיר בכך‪ .‬עד היום‪ ,‬אחרי עשרים שנה וארבע מהדורות חדשות‪ ,‬ה‪ ,DSM-‬והמערכת‬ ‫כולה שמבוססת עליו‪ ,‬מאכזבים את קורבנות ההתעללות וההזנחה בילדות — בדיוק כפי שהתעלמו‬ ‫ממצוקת משוחררי הצבא לפני שה‪ PTSD-‬יצא לעולם ב‪.1980-‬‬

‫המגפה הנסתרת‬ ‫כיצד הופך תינוק רך‪ ,‬על ההבטחות והיכולות האין־סופיות הטמונות בו‪ ,‬לחסר בית שיכור בן‬ ‫שלושים? כפי שקרה עם כל התגליות הגדולות‪ ,‬גם הרופא הפנימי וינסנט פֶליטי )‪Vincent‬‬ ‫‪ (Felitti‬נתקל בתשובה לשאלה זו במקרה‪.‬‬ ‫ב‪ 1985-‬היה פֶליטי ראש מחלקת הרפואה המונעת בחברת שירותי הבריאות קייזר פרמננט‬ ‫)‪ (Kaiser Permanente‬בסן־דייגו‪ ,‬שבאותה תקופה הייתה תוכנית הסקר הרפואי הגדולה‬ ‫בעולם‪ .‬הוא ניהל גם מרפאה לטיפול בהשמנת־יתר חולנית‪ ,‬שם השתמשו בטכניקה שנקראה "צום‬ ‫מוחלט בעזרת תוספים"‪ ,‬כדי להביא לירידה דרמטית במשקל ללא ניתוח‪ .‬יום אחד נכנסה למרפאתו‬ ‫סייעת־לאחות בת עשרים ושמונה‪ .‬פֶליטי קיבל את טענתה שהשמנת־יתר היא בעייתה העיקרית‪ ,‬ורשם‬ ‫אותה לתוכנית‪ .‬במשך חמישים ואחד השבועות הבאים צנח משקלה מ‪ 185-‬קילוגרם ל‪ 60-‬קילוגרם‪.‬‬ ‫אך כאשר פֶליטי ראה אותה שוב‪ ,‬חודשים אחדים לאחר מכן‪ ,‬היא עלתה במשקל במידה כזו‪ ,‬שהוא‬ ‫התקשה להאמין שאפשרית מבחינה ביולוגית בזמן קצר כל כך‪ .‬מה קרה? התברר שגופה החטוב‬ ‫החדש משך אליה גבר‪ ,‬עמית־לעבודה‪ ,‬שהחל לפלרטט איתה והציע לה סקס‪ .‬היא הלכה הביתה‬ ‫והתחילה לאכול‪ .‬היא האביסה את עצמה במשך היום ואכלה מתוך שינה בלילה‪ .‬כשפֶליטי חקר אותה‬ ‫לפשר תגובה קיצונית זו‪ ,‬היא חשפה היסטוריה ארוכת שנים של גילוי עריות עם סבהּ‪.‬‬ ‫זה היה רק המקרה השני של גילוי עריות שפֶליטי נתקל בו בעבודתו הרפואית במשך עשרים ושלוש‬ ‫שנים‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬עשרה ימים לאחר מכן שמע סיפור דומה‪ .‬כאשר הוא וצוותו החלו לחקור לעומק‪ ,‬הם‬ ‫נדהמו לגלות שרוב מטופליהם‪ ,‬שסבלו מהשמנת־יתר חולנית‪ ,‬עברו התעללות מינית בילדותם‪ .‬הם‬

‫חשפו גם שפע בעיות משפחתיות אחרות‪.‬‬ ‫ב‪ 1990-‬נסע פֶליטי לאטלנטה כדי להציג נתונים מראיונות שנערכו עם ‪ 286‬מטופלים‪ ,‬בכינוס של‬ ‫האיגוד הצפון־אמריקני לחקר השמנת־יתר‪ .‬הוא נדהם מתגובתם הקשה של כמה מן המומחים‪ :‬מדוע‬ ‫האמין למטופלים אלה? האם לא הבין שהם ימציאו כל הסבר אפשרי לחייהם הכושלים? ועם זאת‪,‬‬ ‫אפידמיולוג מן המרכז לפיקוח על מחלות ומניעתן )‪Center for Disease Control and‬‬ ‫‪ ,(Prevention — CDC‬עודד את פֶליטי להתחיל מחקר גדול הרבה יותר‪ ,‬שיתבצע על‬ ‫האוכלוסייה הכללית‪ ,‬והזמין אותו להיפגש עם קבוצה קטנה של חוקרים ב‪ .CDC-‬התוצאה הייתה‬ ‫המחקר המונומנטלי של חוויות מצוקה בילדות )‪,(Adverse Childhood Experiences‬‬ ‫המוכר היום בשם מחקר ‪ ,ACE‬שהיה שיתוף פעולה בין ‪ CDC‬לבין קייזר פרמננט‪ ,‬כאשר הרופאים‬ ‫רוברט אַנדה )‪ (Robert Anda‬ווינסנט פֶליטי משמשים חוקרים ראשיים־שותפים‪.‬‬ ‫יותר מחמישים אלף מטופלים של קייזר הגיעו מדי שנה בשנה‪ ,‬באמצעות המחלקה לרפואה מונעת‪,‬‬ ‫להערכה מקיפה‪ ,‬ומילאו שאלונים רפואיים מפורטים כחלק מן התהליך‪ .‬פֶליטי ואַנדה בילו יותר ִמ ָשּׁנ ָה‬ ‫בפיתוח עשר שאלות חדשות‪ 181,‬שכיסו בזהירות קטגוריות מובחנות של חוויות מצוקה בילדות‪,‬‬ ‫ובכללן התעללות גופנית ומינית‪ ,‬הזנחה גופנית ורגשית ומשפחה לא־מתפקדת‪ ,‬כגון מצבים של הורים‬ ‫גרושים‪ ,‬חולי נפש‪ ,‬מכורים או שיושבים בכלא‪ .‬הם שאלו אז ‪ 25,000‬מטופלים אם יהיו מוכנים לספק‬ ‫מידע על אירועים בילדותם; ‪ 17,421‬מהם הסכימו‪ .‬תגובותיהם הושוו עם התיקים הרפואיים‬ ‫המפורטים שקייזר החזיקה על כל מטופליה‪.‬‬ ‫מחקר ‪ ACE‬גילה שחוויות חיים טראומטיות בילדות ובגיל ההתבגרות נפוצות הרבה יותר מן‬ ‫המצופה‪ .‬המשתתפים במחקר היו ברובם לבנים‪ ,‬ממעמד הביניים‪ ,‬בגיל העמידה‪ ,‬בעלי השכלה טובה‬ ‫וביטחון כלכלי מספיק‪ ,‬כך שיכלו לרכוש ביטוח רפואי טוב‪ .‬עם זאת‪ ,‬רק שליש מן המגיבים לשאלון‬ ‫דיווחו שלא חוו שום חוויות מצוקה בילדות‪.‬‬ ‫אחד מתוך עשרה אנשים ענה "כן" לשאלה‪" :‬האם אחד ההורים‪ ,‬או מבוגר אחר בבית‪ ,‬קילל‪ ,‬העליב‬ ‫או השפיל אותך לעתים קרובות או קרובות מאוד?"‬ ‫יותר מרבע ענו "כן" לשאלות‪" :‬האם אחד מהוריך דחף אותך‪ ,‬תפס אותך בחוזקה‪ ,‬סטר לך או זרק‬ ‫עליך משהו‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬או קרובות מאוד?" ו"האם אחד מהוריך הכה אותך חזק כל כך עד שהיו‬ ‫לך סימנים‪ ,‬או שנפצעת‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬או קרובות מאוד?" במילים אחרות‪ ,‬ההסתברות היא שיותר‬ ‫מרבע מאוכלוסיית ארצות־הברית סבלו מהתעללות גופנית חוזרת בילדות‪.‬‬ ‫לשאלות‪" :‬האם מבוגר‪ ,‬או אדם שמבוגר ממך בחמש שנים לפחות‪ ,‬נגע אי־פעם בגופך באופן‬ ‫מיני?" ו"האם מבוגר‪ ,‬או אדם שמבוגר ממך בחמש שנים לפחות‪ ,‬ניסה אי־פעם לקיים איתך יחסי מין‬ ‫אוראליים‪ ,‬אנאליים או וגינאליים?" השיבו בחיוב ‪ 28‬אחוז מן הנשים ו‪ 16-‬אחוז מן הגברים‪.‬‬ ‫אחד מתוך שמונה אנשים השיב בחיוב לשאלות‪" :‬בתור ילד‪ ,‬האם היית ֵעד למקרים שבהם מישהו‬ ‫דחף את אמך‪ ,‬תפס אותה בחוזקה‪ ,‬סטר לה או זרק עליה משהו‪ ,‬לפעמים‪ ,‬לעתים קרובות או קרובות‬ ‫מאוד?" ו"בתור ילד‪ ,‬האם היית ֵעד למקרים שבהם מישהו בעט באמך‪ ,‬הרביץ לה‪ ,‬הכה אותה‬

‫קשה?"‪182‬‬

‫באגרופים או חבט בה בחפץ‬ ‫כל תשובת "כן" קיבלה נקודה אחת‪ ,‬כך שציוני שאלון ‪ ACE‬יכלו לנוע בין אפס לעשר‪ .‬למשל‪,‬‬ ‫אדם שחווה התעללות מילולית לעתים קרובות‪ ,‬שאמו הייתה אלכוהוליסטית ושהוריו התגרשו‪ ,‬קיבל‬ ‫ציון ‪ ACE‬של שלוש‪ .‬מתוך שני־שלישים של המגיבים שדיווחו על חוויות מצוקה‪ 87 ,‬אחוז קיבלו‬ ‫ציון של שתיים או יותר‪ .‬לאחד מתוך שישה מכלל המגיבים היה ציון ‪ ACE‬של ארבע או יותר‪.‬‬ ‫בקצרה‪ ,‬פֶליטי וצוותו מצאו שקיים קשר בין חוויות מצוקה שונות בילדות‪ ,‬אף שבדרך כלל הן‬ ‫נחקרות בנפרד‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אנשים אינם ג לים בבית שבו אח אחד נמצא בכלא‪ ,‬אבל כל השאר בסדר‪.‬‬ ‫הם לא חיים במשפחות שבהן האם מוּכָּה תדיר‪ ,‬אך חוץ מזה החיים הם סבבה‪ .‬אירועי התעללות‬ ‫לעולם אינם עומדים בפני עצמם‪ .‬ועבור כל חוויית מצוקה נוספת שמדווחת‪ ,‬מחיר הנזק המאוחר יותר‬ ‫רק עולה‪.‬‬ ‫פֶליטי וצוותו מצאו שהשפעות טראומות הילדות מתחילות להתגלות בבית הספר‪ .‬יותר ממחצית אלה‬ ‫שקיבלו ציון ‪ ACE‬של ארבע או יותר‪ ,‬דיווחו על בעיות למידה או התנהגות‪ ,‬בהשוואה ל‪ 3-‬אחוזים‬ ‫מאלה שקיבלו ציון אפס‪ .‬אף שהילדים התבגרו‪ ,‬הם לא "התגברו" על חוויותיהם המוקדמות‪ .‬כפי‬ ‫שפֶליטי מציין‪" ,‬חוויות טראומטיות 'אובדות' לעתים קרובות בחלוף הזמן‪ ,‬כשהן מוסתרות על ידי‬ ‫בושה‪ ,‬חשאיות וטאבו חברתי‪ ",‬ועם זאת‪ ,‬המחקר גילה שהשפעת הטראומה חלחלה אל חייהם‬ ‫הבוגרים של המטופלים‪ .‬למשל‪ ,‬התברר כי ציוני ‪ ACE‬גבוהים נמצאים במתאם גבוה עם היעדרויות‬ ‫רבות ממקום העבודה‪ ,‬בעיות כלכליות והכנסה נמוכה לאורך החיים‪.‬‬ ‫בכל הנוגע לסבל אישי‪ ,‬התוצאות היו מזעזעות‪ .‬ככל שציוני ה‪ ACE-‬עלו‪ ,‬שיעורי הדיכאון הכרוני‬ ‫בבגרות עלו באופן דרמטי‪ .‬עבור אלה עם ציון ‪ ACE‬של ארבע ומעלה‪ ,‬שכיחות מקרי הדיכאון‬ ‫הייתה ‪ 66‬אחוז אצל נשים ו‪ 35-‬אחוז אצל גברים‪ ,‬בהשוואה לסך הכול של ‪ 12‬אחוז אצל אנשים עם‬ ‫ציון ‪ ACE‬של אפס‪ .‬הסבירות לשימוש בתרופה נוגדת דיכאון או במשככי כאבים המצריכים מרשם‬ ‫גם היא עלתה בהתאמה‪ .‬כפי שפֶליטי ציין‪ ,‬אנו עשויים לטפל היום בחוויות שאירעו לפני חמישים שנה‬ ‫— במחיר שרק הולך ועולה‪ .‬תרופות נוגדות דיכאון ומשככי כאבים הם נתח משמעותי מן ההוצאות‬ ‫הלאומיות על בריאות‪ ,‬שהולכות ותופחות בקצב מסחרר‪) 183.‬באופן אירוני‪ ,‬מחקרים הראו כי‬ ‫מטופלים דיכאוניים‪ ,‬שאין להם היסטוריה מוקדמת של התעללות או הזנחה‪ ,‬מגיבים טוב יותר לנוגדי‬ ‫דיכאון מאשר מטופלים עם רקע כזה(‪184.‬‬ ‫שיעור הניסיונות האובדניים‪ ,‬על סמך דיווח עצמי‪ ,‬עולה באופן מסחרר יחד עם תוצאות ה‪.ACE-‬‬ ‫בין ציון אפס לבין ציון שש יש בערך עלייה של ‪ 5,000‬אחוזים בהסתברות לניסיונות התאבדות‪ .‬ככל‬ ‫שאדם מרגיש יותר מבוּדד ופחות מוגן‪ ,‬כך ייתפס אצלו המוות כמפלט היחיד‪ .‬כאשר התקשורת‬ ‫מדווחת על קשר בין גורם סביבתי לבין עלייה של ‪ 30‬אחוז בסיכון לסרטן‪ ,‬הנושא עולה לכותרות‪,‬‬ ‫ואילו ממִספרים אלה‪ ,‬הדרמטיים פי כמה‪ ,‬מתעלמים‪.‬‬ ‫כחלק מן ההערכה הרפואית הראשונית שלהם‪ ,‬משתתפי המחקר נשאלו‪" ,‬האם אי־פעם תפסת את‬ ‫עצמך כאלכוהוליסט?" לאנשים בעלי ציון ‪ ACE‬של ארבע הייתה הסתברות גבוהה פי שבעה להיות‬

‫אלכוהוליסטים מאשר לאנשים עם ציון אפס‪ .‬גם השימוש בסמים בהזרקה נסק בהתאם‪ :‬אצל אנשים‬ ‫בעלי ציון ‪ ACE‬של שש ומעלה‪ ,‬ההסתברות לשימוש וְרידי בסמים היה גדול פי ‪ 4,600‬מאשר אצל‬ ‫אלה בעלי ציון אפס‪.‬‬ ‫נשים במחקר נשאלו על אונס בבגרותן‪ .‬אצל אלה שהיה להן ציון ‪ ACE‬של אפס‪ ,‬השכיחות של‬ ‫אונס הייתה ‪ 5‬אחוז; אצל בעלות ציון ארבע ומעלה‪ ,‬השכיחות הייתה ‪ 33‬אחוז‪ .‬מדוע בנות שעברו‬ ‫התעללות או הזנחה נמצאות בהסתברות גבוהה יותר להיאנס בהמשך חייהן? לתשובות לשאלות אלה‬ ‫יש השלכות משמעותיות הרבה מעבר לעניין האונס עצמו‪ .‬לדוגמה‪ ,‬מחקרים רבים הראו שבנות שהיו‬ ‫עדות לאלימות במשפחה‪ ,‬נמצאות בסיכון גבוה מאוד להיות מעורבות בעצמן ביחסים אלימים‪ ,‬בעוד‬ ‫שאצל בנים שהיו עדים לאלימות במשפחה‪ ,‬עולה הסיכון שהם יתעללו בבנות זוגם פי שבעה‪ 185.‬יותר‬ ‫מ‪ 12-‬אחוז ממשתתפי המחקר ראו את אמהותיהם מוכות‪.‬‬ ‫רשימת ההתנהגויות בסיכון גבוה שציוני ‪ ACE‬ניבאו כללה‪ :‬עישון‪ ,‬השמנת־יתר‪ ,‬הריונות בלתי‬ ‫רצויים‪ ,‬ריבוי שותפים מיניים ומחלות מין‪ .‬ולבסוף‪ ,‬ה"מחיר" של בעיות בריאות משמעותיות היה‬ ‫מדהים‪ :‬הסיכוי של בעלי ציון ‪ ACE‬של שש ומעלה לסבול בהווה מכל אחד מגורמי המוות המובילים‬ ‫בארצות־הברית‪ ,‬ובכלל זה מחלת ריאות חסימתית כרונית )‪Chronic Obstructive‬‬ ‫‪ ,(Pulmonary Disease — COPD‬מחלת לב איסכמית ומחלות כבד‪ ,‬היה גבוה ב‪ 15-‬אחוז‬ ‫ומעלה מהסיכוי של בעלי ציון ‪ ACE‬של אפס‪ .‬הסתברות שלהם ללקות בסרטן הייתה גבוהה פי‬ ‫שניים‪ ,‬ובנ ַפּחַת )‪ — (emphysema‬פי ארבעה‪ .‬הלחץ המתמשך על הגוף גובה מחיר כבד‪.‬‬

‫כשהבעיות הן בעצם פתרונות‬ ‫שתים־עשרה שנים אחרי שטיפל בה לראשונה‪ ,‬פֶליטי פגש שוב את האישה שהתנודות הקיצוניות‬ ‫במשקלה התניעו את החקירה שלו‪ .‬היא סיפרה לו שבהמשך עברה ניתוח קיצור קיבה‪ ,‬אך לאחר‬ ‫שירדה ארבעים ושישה קילו נעשתה אובדנית‪ .‬היה צורך בחמישה אשפוזים פסיכיאטריים ובשלושה‬ ‫סבבים של טיפול בהלם חשמלי כדי להשיג שליטה באובדנות שלה‪ .‬פֶליטי מציין כי השמנת־יתר‪,‬‬ ‫שנחשבת לבעיה מרכזית בתחום בריאות הציבור‪ ,‬עשויה למעשה להוות פתרון אישי לרבים‪ .‬חשבו על‬ ‫ההשלכות‪ :‬אם אתם טועים‪ ,‬ותופסים פתרון שעובד בשביל מישהו כבעיה שיש להכחידה‪ ,‬לא רק‬ ‫שקרוב לוודאי שהטיפול ייכשל‪ ,‬כפי שקורה לעתים מזומנות בתוכניות גמילה מהתמכרויות‪ ,‬אלא‬ ‫שבעיות נוספות עלולות לצוץ‪.‬‬ ‫אישה אחת‪ ,‬קורבן אונס‪ ,‬אמרה לפֶליטי‪" ,‬מי ששמנה מדי — לא רואים אותה‪ ,‬וזה בדיוק מה שאני‬ ‫זקוקה לו‪ 186".‬משקל־יתר עשוי להגן גם על גברים‪ .‬פליטי נזכר בשני סוהרים שעבדו בכלא פדרלי‬ ‫שהשתתפו אצלו בתוכנית לטיפול בהשמנת־יתר‪ .‬הם העלו מהר מאוד את כל המשקל שירד‪ ,‬משום‬ ‫שהרגישו בטוחים הרבה יותר להיות "הבחור הכי גדול בשכונה"‪ .‬מטופל אחר החל לסבול‬ ‫מהשמנת־יתר לאחר שהוריו התגרשו והוא עבר לגור אצל סבו‪ ,‬שהיה אלכוהוליסט אלים‪ .‬הוא הסביר‪:‬‬ ‫"זה לא שאכלתי כי הייתי רעב וכל זה‪ .‬זה פשוט היה עבורי מקום בטוח‪ .‬כל הדרך הביתה מן הגן‬

‫הילדים היו מרביצים לי‪ ,‬כל הזמן‪ .‬כשעליתי במשקל זה כבר לא קרה‪".‬‬ ‫קבוצת החוקרים של ‪ ACE‬כתבה בסיכום הדברים‪" :‬אף על פי שמקובל כי מדובר בהתנהגויות‬ ‫המזיקות לבריאות‪ ,‬ניכר כי קשה מאוד לוותר על כל אחד מאופני הסתגלות אלה ]כגון עישון‪ ,‬שתיית‬ ‫אלכוהול‪ ,‬שימוש בסמים‪ ,‬השמנת־יתר[‪ .‬לא קיימת מספיק התייחסות לאפשרות שסיכונים בריאותיים‬ ‫לטווח הארוך עשויים להיות גם מועילים בטווח הקצר‪ .‬אנו שומעים שוב ושוב ממטופלים על אותם‬ ‫'סיכונים בריאותיים'‪ .‬הרעיון שהבעיה יכולה להיות גם פתרון‪ ,‬אפילו שאפשר להבין שרבים יתקשו‬ ‫לקבלו‪ ,‬תואם ללא ספק את העובדה שבמערכות ביולוגיות כוחות מנוגדים מתקיימים זה־לצד־זה דרך‬ ‫שגרה ]‪ [...‬הדבר שאנו רואים‪ ,‬הבעיה הגלויה‪ ,‬הוא לא פעם סמן לבעיה האמיתית‪ ,‬אשר קבורה‬ ‫במעמקי הזמן‪ ,‬נסתרת תחת שכבות בושה‪ ,‬חשאיוּת ולעתים אמנזיה — ולא פעם‪ ,‬גם תחת האי־נוחות‬ ‫של הקלינאים המטפלים‪".‬‬

‫התעללות בילדים‪ :‬בעיית בריאות הציבור הגדולה בארצות־הברית‬ ‫כאשר ראיתי לראשונה את רוברט אַנדה מציג את תוצאות מחקר ‪ ,ACE‬הוא לא היה מסוגל לעצור‬ ‫את דמעותיו‪ .‬במהלך הקריירה שלו במרכז לפיקוח על מחלות ומניעתן )‪ (CDC‬הזדמן לו לעבוד‬ ‫בעבר בתחומי סיכון גבוה‪ ,‬ובכלל זה מחקרים על טבק ועל בריאות הלב‪ .‬אך כאשר נתונים ממחקר‬ ‫‪ ACE‬החלו להופיע על מסך המחשב שלו‪ ,‬הוא הבין שמדובר בבעיית בריאות הציבור החמורה‬ ‫ביותר‪ ,‬והיקרה ביותר‪ ,‬בארצות־הברית‪ :‬התעללות בילדים‪ .‬הוא חישב ומצא כי העלות הכוללת של‬ ‫בעיה זו עולה על העלויות של סרטן או של מחלות לב‪ ,‬וכי הכחדת ההתעללות בילדים באמריקה‬ ‫תפחית את השיעור הכולל של דיכאון ביותר מחצי‪ ,‬של אלכוהוליזם בשני שלישים‪ ,‬ושל התאבדויות‪,‬‬ ‫שימוש בסמים בהזרקה ואלימות במשפחה בשלושה רבעים‪ 187.‬תהיה לכך גם השפעה דרמטית על‬ ‫תפקוד בעבודה‪ ,‬וצפויה ירידה עצומה בצורך בכליאה בבתי סוהר‪.‬‬ ‫כאשר הדו"ח של הממונה על בריאות הציבור בנוגע לעישון ובְריאוּת פורסם ב‪ ,1964-‬החל‬ ‫להתגלגל דיון רפואי ומשפטי של עשרות בשנים‪ ,‬והוא שינה את חיי היום־יום ואת התחזית‬ ‫הבריאותיות עבור מיליונים‪ .‬מספר האמריקנים המעשנים צנח מ‪ 42-‬אחוז מן המבוגרים ב‪ 1965-‬ל‪19-‬‬ ‫אחוז ב‪ ,2010-‬וההערכה היא כי ‪ 800,000‬מקרי מוות מסרטן ה יאות נמנעו בין השנים ‪1975‬‬ ‫ל‪2000.188-‬‬ ‫למחקר ‪ ACE‬לא הייתה השפעה כזו‪ .‬מחק י ומאמ י הֵמשך עדיין מופיעים ברחבי העולם‪ ,‬אך‬ ‫מציאות היום־יום של ילדים כמו מרילין‪ ,‬וכמו הילדים במרפאות החוץ ובמרכזי האשפוז ברחבי‬ ‫המדינה‪ ,‬נותרה בעינה‪ .‬אלא שכעת הם מקבלים תרופות פסיכו־טרופיות במינונים גבוהים‪ ,‬מה שהופך‬ ‫אותם לצייתנים יותר‪ ,‬אך גם פוגם ביכולתם לחוש הנאה וסקרנות‪ ,‬לצמוח ולהתפתח מבחינה רגשית‬ ‫ואינטלקטואלית‪ ,‬ולתרום לחברה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק עשירי‬ ‫טראומה התפתחותית‪:‬‬ ‫המגפה הנסתרת‬ ‫הרעיון שעל פיו חוויות מצוקה בילדות המוקדמת מובילות להפרעות התפתחותיות‬ ‫משמעותיות‪ ,‬הוא אינטואיציה קלינית יותר מאשר עובדה מבוססת מחקר‪ .‬אין ֵעדוּת להפרעות‬ ‫התפתחותיות שנגרמו בשל תסמונת טראומטית כלשהי שקדמה להן‪.‬‬ ‫מתוך מסמך של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני‪ ,‬שדחה את ההצעה לאבחנת הפרעת‬ ‫טראומה התפתחותית‪ ,‬מאי ‪2011‬‬ ‫המחקר העוסק בהשפעות התעללות בילדוּת מספֵּר סיפור אחר‪ :‬התעללות מוקדמת משפיעה‬ ‫באופן שלילי ומתמשך על התפתחות המוח‪ .‬חוויותינו המוקדמות מעצבות את מוחותינו‪.‬‬ ‫ההתעללות היא האזמל שמגלף את המוח כדי שיתמודד עם המצוקה‪ ,‬אך במחיר פצעים‬ ‫עמוקים ומתמשכים‪ .‬התעללות בילדוּת איננה דבר ש"מתגברים עליו"‪ .‬היא שורש הרע‪,‬‬ ‫שחובה עלינו להכיר בו ולהתמודד עמו‪ ,‬אם ברצוננו לעשות דבר־מה בנוגע למעגל האלימות‬ ‫הבלתי־פתור בארצנו‪.‬‬ ‫— מרטין טייכר‪ ,‬ד"ר לרפואה‪Scientific American ,‬‬ ‫מאות אלפי ילדים‪ ,‬כמו אלה שאתאר כאן מיד‪ ,‬צורכים משאבים עצומים‪ ,‬בדרך כלל ללא הטבה נראית‬ ‫לעין‪ .‬בסופו של דבר הם ממלאים את בתי הכלא‪ ,‬את לשכות הרווחה ואת המרפאות הציבוריות‪ .‬רוב‬ ‫הציבור מכיר אותם רק בתור סטטיסטיקה‪ .‬עשרות אלפי מורים‪ ,‬קציני מבחן‪ ,‬עובדי רווחה‪ ,‬שופטים‬ ‫ואנשי בריאות הנפש משקיעים את זמנם בניסיון לעזור להם‪ ,‬ומשלמי המיסים משלמים את החשבון‪.‬‬ ‫אנתוני היה רק בן שנתיים וחצי כאשר הופנה למרכז הטראומה שלנו על ידי צוות מעון היום שלו‪,‬‬ ‫משום שהמטפלים שם לא הצליחו להתמודד עם הנשיכות והדחיפות הבלתי פוסקות שלו‪ ,‬עם סירובו‬ ‫לשכב לישון בשעת מנוחת הצהריים‪ ,‬עם בכיו העיקש‪ ,‬עם חבטות הראש ועם ההתנדנדות ללא הרף‪.‬‬ ‫הוא לא הרגיש בטוח עם אף אחד מחברי הצוות‪ ,‬ונע בין התמוטטות נואשת לבין התנגדות זועמת‪.‬‬ ‫כשפגשנו בו עם אמו‪ ,‬הוא נצמד אליה בחרדה והסתיר את פניו‪ ,‬בעוד היא חוזרת ואומרת‪" ,‬אל‬ ‫תהיה כזה תינוק‪ ".‬הוא נרתע בבהלה כשדלת נטרקה בהמשך המסדרון‪ ,‬ורק התחפר עמוק יותר בחיק‬ ‫אמו‪ .‬כשזו דחפה אותו ממנה‪ ,‬הוא התיישב בפינה והחל לחבוט את ראשו בקיר‪" .‬הוא עושה את זה רק‬ ‫כדי להרגיז אותי‪ ",‬ציינה האם‪ .‬כששאלנו לגבי הרקע שלה‪ ,‬היא סיפרה שננטשה על ידי הוריה וגדלה‬ ‫אצל סדרת קרובי משפחה שהכו אותה‪ ,‬התעלמו ממנה והתעללו בה מינית מאז שהייתה בת‬

‫שלוש־עשרה‪ .‬היא נכנסה להיריון מחבר שתוי שעזב אותה כשסיפרה לו שהיא נושאת את ילדו‪.‬‬ ‫אנתוני היה בדיוק כמו אביו‪ ,‬אמרה — פשוט אפס‪ .‬היא הייתה מעורבת פה ושם במריבות אלימוֹת עם‬ ‫החברים הבאים שלה‪ ,‬אבל הייתה משוכנעת שזה קרה מאוחר מדי בלילה מכדי שאנתוני יבחין בכך‪.‬‬ ‫אילו אושפז אנתוני בבית חולים‪ ,‬קרוב לוודאי שהיה מקבל שלל אבחנות פסיכיאטריות‪ :‬דיכאון‪,‬‬ ‫הפרעת התנגדות‪ ,‬חרדה‪ ,‬הפרעת התקשרות תגובתית‪) ADHD ,‬הפרעת קשב‪ ,‬ריכוז‬ ‫והיפראקטיביות( ו‪ .PTSD-‬אך אף אחת מאבחנות אלה לא הייתה מבהירה את הבעיה של אנתוני‪:‬‬ ‫שהוא מפוחד עד מוות‪ ,‬שהוא נלחם על חייו ושלא סמך על אמו שתעזור לו‪.‬‬ ‫מריה‪ ,‬נערה לטינית בת חמש־עשרה‪ ,‬היא אחת מתוך יותר מחצי מיליון ילדים בארצות־הברית‬ ‫שגדלים בבתי אומנה ובפנימיות טיפוליות‪ .‬מריה תוקפנית וסובלת מהשמנת־יתר‪ .‬יש לה היסטוריה של‬ ‫התעללות מינית‪ ,‬גופנית ורגשית‪ ,‬ומאז שהייתה בת שמונה והוּצאה מביתה‪ ,‬היא התגוררה ביותר‬ ‫מעשרים מקומות שונים‪ .‬ערמת המסמכים הרפואיים שהגיעו איתה תיארו אותה כאילמת‪ ,‬נקמנית‪,‬‬ ‫אימפולסיבית‪ ,‬פזיזה‪ ,‬פוגעת בעצמה‪ ,‬סובלת מתנודות קיצוניות במצב הרוח וממזג סוער‪ .‬היא תיארה‬ ‫את עצמה כ"זבל‪ ,‬לא שווה כלום‪ ,‬דחויה‪".‬‬ ‫אחרי מספר רב של ניסיונות אובדניים הגיעה מריה לאחד ממרכזי הטיפול שלנו‪ ,‬שהתקיים בתנאי‬ ‫פנימייה‪ .‬בתחילה הייתה אילמת ומכונסת‪ ,‬ונעשתה אלימה כשאנשים התקרבו אליה יתר על המידה‪.‬‬ ‫לאחר שגישות אחרות נכשלו‪ ,‬שולבה מריה בתוכנית של טיפול באמצעות סוסים‪ ,‬שם טיפלה בסוס‬ ‫שלה מדי יום ביומו ולמדה רכיבה אומנותית בסיסית‪ .‬שנתיים לאחר מכן שוחחתי עם מריה בטקס‬ ‫סיום התיכון שלה‪ .‬היא התקבלה לקולג' לתוכנית ארבע־שנתית‪ .‬כששאלתי אותה מה הדבר שהכי עזר‬ ‫לה‪ ,‬ענתה‪" :‬הסוס שטיפלתי בו‪ ".‬היא סיפרה לי שבהתחלה הרגישה בטוחה עם הסוס שלה; הוא היה‬ ‫שם כל יום‪ ,‬חיכה לה בסבלנות ונראה בעליל ששמח כשהתקרבה‪ .‬היא החלה להרגיש קשר עמוק‬ ‫לְיצור אחר‪ ,‬והחלה לדבר עמו‪ ,‬כמו חבר‪ .‬בהדרגה החלה לדבר גם עם הילדים האחרים בתוכנית‪,‬‬ ‫ובסופו של דבר‪ ,‬עם המטפל שלה‪.‬‬ ‫וירג'יניה היא נערה לבנה מאומצת בת שלוש־עשרה‪ .‬היא נלקחה מאמה הביולוגית שהשתמשה‬ ‫בסמים; אחרי שאמה המאמצת הראשונה חלתה ומתה‪ ,‬היא עברה בין בתי אומנה עד שאומצה בשנית‪.‬‬ ‫וירג'יניה נהגה בפתיינות כלפי כל גבר שנקלע בדרכה‪ ,‬ודיווחה על התעללות מינית וגופנית מידי‬ ‫שמרטפים ומטפלים ארעיים שונים‪ .‬היא הגיעה לתוכנית הטיפול שלנו אחרי שלושה־עשר אשפוזי‬ ‫חירום בשל ניסיונות התאבדות‪ .‬הצוות תיאר אותה כמבוּדדת‪ ,‬שתלטנית‪ ,‬מתפרצת‪ ,‬בעלת מיניות‬ ‫מופגנת‪ ,‬חודרנית‪ ,‬נקמנית ונרקיסיסטית‪ .‬היא תיארה את עצמה כמגעילה ואמרה שהלוואי שהייתה‬ ‫מתה‪ .‬האבחנות בגיליונה הרפואי כללו הפרעה דו־קוטבית‪ ,‬הפרעת קשב מסוג היפראקטיבי‪ ,‬הפרעת‬ ‫התנגדות והפרעת שימוש בחומרים‪ .‬אך מי היא וירג'יניה באמת? איך נוכל לעזור לה לבנות לעצמה‬ ‫חיים?‪189‬‬ ‫נוכל לקוות לפתור את בעיותיהם של ילדים אלה רק אם נגדיר בצורה נכונה מה קורה להם‪ ,‬ונעשה‬ ‫יותר מלפתח תרופות חדשות כדי לשלוט בהם‪ ,‬או לחפש את " ַהגֶן"‪ ,‬ב־ה' הידיעה‪ ,‬שאחראי‬

‫ל"מחלתם"‪ .‬האתגר‪ :‬למצוא דרכים לסייע להם לחיות חיים יצרניים‪ ,‬וכך לחסוך מאות מיליוני דולרים‬ ‫מכספי משלמי המיסים‪ .‬תהליך זה מתחיל בהתייצבות לנוכח העובדות‪.‬‬

‫גֶנים גרועים?‬ ‫כשהבעיות כה נרחבות‪ ,‬וההורים מתפקדים בצורה כה ירודה‪ ,‬מפתה לייחס את בעיות הילדים לגֶנים‬ ‫גרועים‪ .‬הטכנולוגיה המתקדמת פותחת תמיד כיווני מחקר חדשים‪ ,‬וכשבדיקות גנטיות הפכו‬ ‫לאפשריות‪ ,‬החל מדע הפסיכיאטריה להקדיש עצמו למציאת גורמים גנטיים למחלות נפשיות‪ .‬מציאת‬ ‫קשר גנטי נראתה רלוונטית במיוחד לסכיזופרניה‪ ,‬מחלת נפש שכיחה יחסית )שמשפיעה על אחוז אחד‬ ‫מן האוכלוסייה(‪ ,‬חמורה ומסובכת‪ ,‬ובבירור עוברת במשפחות‪ .‬ועדיין‪ ,‬אחרי שלושים שנה ומיליונים‬ ‫על מיליונים של דולרים שהושקעו במחקר‪ ,‬נכשלנו במציאת דפוסים גנטיים עקביים בסכיזופרניה —‬ ‫או במחלות פסיכיאטריות אחרות‪ ,‬לצורך העניין‪ 190.‬כמה מעמיתיי עבדו קשה גם הם כדי למצוא‬ ‫גורמים גנטיים שינבאו מי מוּעָד לפתח הפרעת דחק טראומטית‪ 191.‬החיפוש נמשך‪ ,‬אך עד כה לא‬ ‫הצליח להניב תשובות מוצקות‪192.‬‬ ‫המחקר העכשווי דחק הצדה את הרעיון הפשוט שעל פיו אם "יש לך" גן מסוים אז הוא יגרום‬ ‫לתוצאה מסוימת‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬גנים אינם מקובעים; אירועי חיים עשויים להתניע מסרים כימיים‬ ‫ש"מפעילים" או "מכבים" את הגנים באמצעות הצמדת קבוצות של מֶתיל‪ ,‬אשכולות של אטומי פחמן‬ ‫ומימן‪ ,‬לדופן החיצוני של הגן )תהליך שנקרא מֶתילציה(‪ ,‬אשר גורמים לגן להיות רגיש יותר — או‬ ‫פחות — למִס י הגוף‪ .‬אמנם‪ ,‬אירועי חיים עשויים לשנות את התנהגות הגן‪ ,‬אך הם אינם משנים את‬ ‫המבנה הבסיסי שלו‪ .‬דפוסי מתילציה‪ ,‬עם זאת‪ ,‬עשויים לעבור לצאצאים — תופעה שמוכרת בשם‬ ‫ֶאפִּיגנטיקה‪ .‬שוב — הכול נרשם בגוף‪ ,‬גם ברמות העמוקות ביותר של האורגניזם‪.‬‬ ‫את אחד הניסויים המצוטטים ביותר באפיגנטיקה ביצע מייקל מיני )‪,(Michael Meanye‬‬ ‫חוקר מאוניברסיטת מק'גיל‪ ,‬שחוקר וְלדי חולדות ואמותיהם‪ 193.‬הוא גילה שהמידה שבה החולדה האֵם‬ ‫מלקקת ומטפחת את גוריה מיד לאחר לידתם‪ ,‬משפיעה לצמיתות על החומרים הכימיים במוחם של‬ ‫הגורים‪ ,‬שמגיבים לדחק — ומעצבת את המבנה של יותר מאלף גנים‪ .‬גורים שאמותיהם מלקקות אותם‬ ‫באינטנסיביות הם אמיצים יותר‪ ,‬ומפרישים רמות נמוכות יותר של הורמוני דחק תחת לחץ‪ ,‬מאשר‬ ‫גורים שאמותיהם התייחסו אליהם פחות‪ .‬הם גם מחלימים מהר יותר ממצבי לחץ ומפגינים קור רוח‬ ‫ואיזון שמלווים אותם לאורך חייהם‪ .‬הם מפתחים קשרים עבים יותר בהיפוקמפוס‪ ,‬שהוא מרכז מפת ַח‬ ‫במוח ללמידה וזיכרון‪ ,‬ומתפקדים טוב יותר במיומנות חשובה ביותר למכרסמים — מציאת דרכם‬ ‫במבוך‪.‬‬ ‫אנו רק מתחילים לגלות שחוויות דחק משפיעות על ביטוי של גנים גם אצל בני אדם‪ .‬שינויים‬ ‫ֶאפִּיגנטיים משמעותיים נמצאו אצל ילדים שאמותיהם ההרות נלכדו בבתים לא־מחוממים בסופת‬ ‫שלגים ממושכת בקוויבק‪ ,‬בהשוואה לילדים שהחימום בבתי אמותיהם חזר לפעול לאחר יום‪ 194.‬חוקר‬ ‫ממק'גיל בשם משה סִיף )‪ (Moshe Szyf‬השווה פרופילים אפיגנטיים של מאות ילדים שנולדו‬

‫בשני קצוות הקשת החברתית־כלכלית בבריטניה‪ ,‬ובדק את השפעת התעללות בילדים על שתי‬ ‫הקבוצות‪ .‬ההבדלים במעמד החברתי אכן התקשרו לפרופילים אפיגנטיים שונים במובהק‪ ,‬אך אצל‬ ‫ילדים שעברו התעללות — וזאת בשתי הקבוצות — נמצאו שינויים ספציפיים בשבעים ושלושה גנים‪.‬‬ ‫במילותיו של סיף‪" :‬לא רק כימיקלים ורעלנים עלולים לגרום לשינויים משמעותיים בגופנו‪ ,‬אלא גם‬ ‫האופן שבו 'החוֹמ ה' המוּלדת שלנו פוגשת בעולם החברתי‪195,196".‬‬

‫קופים מבהירים שאלות ותיקות לגבי מוּלד־מול־נלמד‬ ‫אחת התובנות הבהירות ביותר ביחס לאופן שבו איכות ההורות והסביבה משפיעות על הביטוי הגנטי‬ ‫מגיעה מעבודתו של סטיבן סוּמי )‪ ,(Stephen Suomi‬ראש המעבדה לאתולוגיה השוואתית‬ ‫במכוני הבריאות הלאומיים‪ 197.‬סומי חוקר כבר יותר מארבעים שנה העברת תכונות אישיוּת באמצעות‬ ‫דורות של קופי זוּס‪ ,‬שחולקים ‪ 95‬אחוז מן הגֶנים שלהם עם בני האדם‪ ,‬אחוז שרק קופי שימפנזה‬ ‫ובּוֹנוֹבּוֹ מתעלים עליו‪ .‬בדומה לבני האדם‪ ,‬גם קופי רזוס חיים בקבוצות חברתיות גדולות‪ ,‬עם בריתות‬ ‫מורכבוֹת ויחסי־סטטוס‪ ,‬שבהן רק חברים שמסוגלים להתאים את התנהגותם לדרישות הלהקה יכולים‬ ‫לשרוד ולשגשג‪.‬‬ ‫קופי רזוס דומים לבני אדם גם בדפוסי ההִתקשרות שלהם‪ .‬תינוקותיהם זקוקים לקשר גופני אינטימי‬ ‫עם אמותיהם ותלויים בהן‪ .‬כפי שבולבי הבחין אצל בני אדם‪ ,‬גם קופיפי רזוס מתפתחים באמצעות‬ ‫חקירת סביבתם‪ ,‬והם שבים ובורחים אל אמותיהם כשהם מרגישים מבוהלים או אבודים‪ .‬בהמשך‬ ‫החיים‪ ,‬ככל שהם הופכים עצמאיים יותר‪ ,‬הדרך העיקרית שלהם ללמוד להסתדר בחיים היא באמצעות‬ ‫משחק עם בני גילם‪.‬‬ ‫סומי הבחין בשני טיפוסי אישיות שמסתבכים בצרות בקביעות‪ :‬קופים לחוצים ו ֶחרדתיים‪ ,‬שנעשים‬ ‫מפוחדים‪ ,‬מכונסים ומדוכאים גם בסיטואציות שבהן קופים אחרים ישחקו ויחקרו את סביבתם; וקופים‬ ‫תוקפניים במיוחד‪ ,‬שגורמים לכל כך הרבה צרות עד שהם מנוּדים‪ ,‬ננשכים ונהרגים‪ .‬שני הטיפוסים‬ ‫שונים מבחינה ביולוגית מהאחרים‪ .‬כבר בשבועות הראשונים לחייהם ניתן לגלות אצלם סטיות מן‬ ‫הנורמה ברמות העוררות והורמוני הדחק ובמטבוליזם של הכימיה במוח‪ ,‬כמו ברמות הסרוטונין‪ .‬הן‬ ‫הביולוגיה שלהם והן התנהגותם אינן נוטות להשתנות עם ההתבגרות‪ .‬סומי גילה טווח רחב של‬ ‫התנהגויות שמקורן גנטי‪ .‬לדוגמה‪ ,‬הקופים הלחוצים )שמסוּוגים ככאלה הן בשל התנהגותם והן בשל‬ ‫רמות קורטיזול גבוהות שנמדדו אצלם בגיל שישה חודשים( יצרכו יותר אלכוהול בניסויים לעומת‬ ‫אחרים‪ ,‬כשהם מגיעים לגיל ארבע‪ .‬הקופים התוקפניים מבחינה גנטית מגזימים גם הם — אך הם‬ ‫שותים בהפרזה‪ ,‬עד כדי אובדן הכרה‪ ,‬בעוד שנראה כי הקופים הלחוצים שותים בעיקר כדי להרגיע‬ ‫את עצמם‪.‬‬ ‫ועדיין‪ ,‬הסביבה החברתית תורמת גם היא‪ ,‬במידה משמעותית‪ ,‬להתנהגות ולביולוגיה‪ .‬הנקבות‬ ‫הלחוצות והחרדתיות אינן משחקות היטב עם הקופים האחרים‪ ,‬ולפיכך חסרות תמיכה חברתית כשהן‬ ‫ממליטות‪ ,‬ונמצאות בסיכון גבוה לנטוש את תינוקותיהן או להתעלל בהם‪ .‬אך כאשר נקבות אלה‬

‫משתייכות לקבוצה חברתית יציבה‪ ,‬לעתים קרובות הן הופכות דווקא לאמהות מסורות שמשגיחות‬ ‫בקפדנות על ילדיהן‪ .‬בתנאים מסוימים‪ ,‬יש יתרון לאם חרדתית‪ ,‬שעשויה לספק הגנה נחוצה ביותר‪.‬‬ ‫לאמהות התוקפניות‪ ,‬מאידך‪ ,‬לא היה כל יתרון חברתי‪ :‬הן נטו להיות מחמירות מאוד עם צאצאיהן‬ ‫והענישו אותם תכופות במכות‪ ,‬בעיטות ונשיכות‪ .‬אִם התינוקות שרדו‪ ,‬האמהות בדרך כלל לא אפשרו‬ ‫להם להתחבר עם בני גילם‪.‬‬ ‫בחיים האמיתיים‪ ,‬קשה מאוד לדעת אם התנהגות תוקפנית או לחוצה נובעת מן הגֶנים של ההורים‪,‬‬ ‫או מעצם החוויה של גדילה במחיצת אֵם מתעללת — או משני הגורמים יחד‪ .‬אך במעבדת הקופים ניתן‬ ‫לקחת וְלדות בעלי גנים פגיעים מאמותיהם הביולוגיות‪ ,‬ולגדל אותם אצל אמהות תומכות‪ ,‬או בקבוצות‬ ‫משחק‪ ,‬עם קופיפים בני גילם‪.‬‬ ‫קופיפים צעירים שנלקחו מאמותיהם בלידה וגדלים אך ורק עם בני גילם‪ ,‬הופכים מאוד קשורים‬ ‫לחבריהם‪ .‬הם נצמדים נואשות זה לזה ואינם מעזים להרפות כדי להשתתף בהתנהגות בריאה של‬ ‫חקירה ומשחק‪ .‬המשחק המועט שכֵּן מתקיים‪ ,‬חסר את המורכבות והדמיון שמאפיינים משחק אצל‬ ‫קופים רגילים‪ .‬קופים אלה גדלים להיות לחוצים‪ :‬הם מפוחדים במצבים חדשים ומשוללי סקרנות‪ .‬ללא‬ ‫קשר לנטייתם הגנטית המולדת‪ ,‬קופים שגדלו במחיצת בני גילם מגיבים באופן מוגזם לדחק פעוט‪:‬‬ ‫רמת הקורטיזול שלהם עולה הרבה יותר בתגובה לרעשים רמים‪ ,‬מאשר אצל קופים שגדלו עם‬ ‫אמותיהם‪ .‬המטבוליזם של הסרוטונין שלהם בעייתי אפילו יותר משל הקופים שנוטים באופן גנטי‬ ‫לתוקפנות‪ ,‬אך גדלים עם אמותיהם‪ .‬מכאן נובעת המסקנה כי לפחות אצל קופים‪ ,‬חוויות מוקדמות‬ ‫משפיעות על הביולוגיה לפחות כמו תורשה‪.‬‬ ‫קופים ובני אדם חולקים את אותן שתי גרסאות של גן הסרוטונין )הידועות בתור ה ַאלֶלים‬ ‫המובילים‪ ,‬הקצר והארוך(‪ .‬אצל בני אדם‪ ,‬ה ַאלֶל הקצר מתקשר לאימפולסיביות‪ ,‬תוקפנות‪ ,‬חיפוש‬ ‫ריגושים‪ ,‬ניסיונות אובדניים ודיכאון חמור‪ .‬סומי הראה כי לפחות אצל קופים‪ ,‬הסביבה מעצבת את‬ ‫האופן שבו גנים אלה משפיעים על ההתנהגות‪ .‬קופים עם ה ַאלֶל הקצר‪ ,‬שגדלו אצל אם בעלת תפקוד‬ ‫תקין‪ ,‬התנהגו בצורה נורמלית‪ ,‬ולא סבלו משום חסר במטבוליזם של סרוטונין‪ .‬אלה שגדלו במחיצת‬ ‫בני גילם הפכו לתוקפניים ונטו להתנהגות של סיכון‪ 198.‬באופן דומה‪ ,‬החוקר הניו־זילנדי אלק רוי‬ ‫)‪ (Alec Roy‬מצא כי אצל בני אדם עם האלֶל הקצר היו שיעורים גבוהים יותר של דיכאון מאשר‬ ‫אצל אלה בעלי הגרסה הארוכה‪ ,‬אך זאת רק כאשר הם נשאו עמם‪ ,‬נוסף על כך‪ ,‬היסטוריית התעללות‬ ‫או הזנחה בילדות‪ .‬המסקנה ברורה‪ :‬ילדים ששפר עליהם מזלם לגדול אצל הורה מכוּונן וקשוב‪ ,‬לא‬ ‫יפַתחו בעיה זו‪ ,‬למרות נטייתם הגנטית‪199.‬‬ ‫עבודתו של סומי תומכת בכל מה שלמדנו מעמיתינו שחקרו את ההִתקשרות האנושית‪ ,‬ומן‬ ‫המחקרים הקליניים שלנו‪ :‬מערכות יחסים בטוחות ומגוננות בילדוּת המוקדמת הכרחיות‪ ,‬כדי להגן על‬ ‫הילדים מקשיים בטווח הארוך‪ .‬כמו כן‪ ,‬אפילו הורים שסובלים מפגיעוּת גנטית יכולים להעביר הגנה‬ ‫לדור הבא — בתנאי שהם עצמם זוכים לתמיכה הולמת‪.‬‬

‫הרשת הלאומית לדחק טראומטי בילדוּת‬ ‫כמעט לכל מחלה המוכרת לרפואה‪ ,‬מסרטן ועד מחלת רשתית ניוונית‪ ,‬יש קבוצות תמיכה ציבוריות‬ ‫שמקדמות את המחקר ואת הטיפול באותו מצב ייחודי‪ .‬אך עד ‪ ,2001‬כאשר בעקבות חוק שהעביר‬ ‫הקונגרס האמריקני הוקמה הרשת הלאומית לדחק טראומטי בילדוּת )‪NCTSN — The‬‬ ‫‪ ,(National Child Traumatic Stress Network‬לא היה כל ארגון מקיף שהוקדש‬ ‫למחקר ולטיפול בילדים נפגעי טראומה‪.‬‬ ‫ב‪ 1998-‬קיבלתי שיחת טלפון מאדם קאמינגס )‪ ,(Adam Cummings‬מקרן נתן קאמינגס‪,‬‬ ‫שבה מסר לי כי הם מעוניינים לחקור את השפעות הטראומה על למידה‪ .‬אמרתי להם שאמנם נעשתה‬ ‫כבר עבודה טובה מאוד בנושא‪ 200,‬אך עדיין לא קיימת שום מסגרת שתיישׂם את הממצאים שכבר‬ ‫עלו‪ .‬מטפלים ואנשי חינוך בגני ילדים ובמעונות יום‪ ,‬רופאי ילדים או תלמידי פסיכולוגיה ועבודה‬ ‫סוציאלית באוניברסיטאות‪ ,‬אינם לומדים באופן שיטתי על ההתפתחות הנפשית‪ ,‬הביולוגית או‬ ‫המוסרית של ילדים נפגעי טראומה‪.‬‬ ‫אדם ואני הסכמנו שעלינו לעסוק בבעיה זו‪ .‬שמונה חודשים לאחר מכן כינסנו צוות חשיבה‪ ,‬שכלל‬ ‫את נציגי מחלקת הבריאות ושירותי הרווחה של ארצות־הברית ומחלקת המשפטים של‬ ‫ארצות־הברית‪ ,‬היועץ לענייני שירותי בריאות של הסנטור טד קנדי‪ ,‬וקבוצה של עמיתיי שמתמחים‬ ‫בטראומה בילדות‪ .‬כולנו הכרנו את הידע הבסיסי העוסק בהשפעת טראומה על המוח והנפש‬ ‫המתפתחים‪ ,‬וכולנו היינו מודעים לכך שטראומה בילדות שונה באופן קיצוני מדחק טראומטי אצל‬ ‫מבוגרים‪ ,‬שמוחם ואישיותם כבר התעצבו‪ .‬מסקנת הקבוצה הייתה שאם ברצוננו להעלות את עניין‬ ‫הטראומה בילדות אי־פעם על המפה‪ ,‬ובצורה נחרצת‪ ,‬חייב להיות ארגון לאומי שיקדם הן את חקר‬ ‫טראומת הילדות והם את חינוכם של מורים‪ ,‬שופטים‪ ,‬מנהיגים דתיים‪ ,‬הורי אומנה‪ ,‬רופאים‪ ,‬קציני‬ ‫מבחן‪ ,‬עובדי סיעוד ובעלי מקצוע בבריאות הנפש — כל מי שעובד עם ילדים נפגעי טראומה‬ ‫והתעללות‪.‬‬ ‫לאחד מחברי קבוצת העבודה שלנו‪ ,‬ביל האריס )‪ ,(Bill Harris‬היה ניסיון נרחב בחקיקה‬ ‫הקשורה לילדים‪ ,‬והוא החל לעבוד יחד עם הצוות של הסנטור קנדי כדי לעבֵּד את רעיונותינו לחוקים‪.‬‬ ‫הצעת החוק לייסוד הרשת הלאומית לדחק טראומטי בילדוּת עברה בסנאט עם תמיכה דו־מפלגתית‬ ‫מרשימה ביותר‪ ,‬ומאז ‪ 2001‬התרחבה‪ ,‬מרשת שפועלת מ‪ 17-‬אתרים‪ ,‬ליותר מ‪ 150-‬מרכזים ברחבי‬ ‫המדינה‪ .‬בהובלת מרכזים מתווכים כמו אוניברסיטת דיוק ואוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס‪,‬‬ ‫הרשת שלנו כוללת אוניברסיטאות‪ ,‬בתי חולים‪ ,‬ארגונים שבטיים של ילידים אמריקנים‪ ,‬תוכניות‬ ‫גמילה מסמים‪ ,‬מרפאות בריאות הנפש ומוסדות הוראה אוניברסיטאיים‪ .‬כל אחד ממרכזים אלה‪,‬‬ ‫בתורו‪ ,‬משתף פעולה עם המערכות המקומיות — בתי ספר‪ ,‬בתי חולים‪ ,‬לשכות רווחה‪ ,‬מקלטים לחסרי‬ ‫בית‪ ,‬תוכניות לטיפול בעבריינות נוער ומקלטים לנשים מוכות‪ ,‬כך שבסך הכול קיימים יותר מ‪8,300-‬‬ ‫גופים השותפים וקשורים לרשת זו‪.‬‬

‫ברגע שהרשת‪ ,NCTSN ,‬הוקמה והחלה לפעול‪ ,‬היו לנו אמצעים להרכיב פרופיל ברור יותר של‬ ‫ילדים נפגעי טראומה בכל חלקי הארץ‪ .‬עמיתי ממרכז הטראומה‪ ,‬ג'וזף ספינ ַצולה )‪Joseph‬‬ ‫‪ ,(Spinazzola‬הוביל סקר שבדק את תיקיהם של כמעט אלפיים ילדים ומתבגרים מגופים‬ ‫הקשורים לרשת‪ 201.‬במהרה אישרנו את השערתנו‪ :‬רובם המכריע הגיע ממשפחות בלתי־מתפקדות‬ ‫באופן קיצוני‪ .‬יותר ממחציתם עברו התעללות רגשית ו‪/‬או שטופלו בידי אדם )הורה או תחליף־הורה(‬ ‫שהיה לקוי מכדי לדאוג לצורכיהם‪ .‬כמעט ‪ 50‬אחוזים מהם איבדו באופן זמני את מטפליהם בשל‬ ‫כליאה בבית הסוהר‪ ,‬אשפוז או שירות צבאי‪ ,‬וטופלו בידי זרים‪ ,‬הורי אומנה או קרובים רחוקים‪.‬‬ ‫כמעט מחציתם דיווחו על אלימות במשפחה‪ ,‬ורבע מהם היו גם קורבנות להתעללות מינית ו‪/‬או‬ ‫גופנית‪ .‬במילים אחרות‪ :‬הילדים והמתבגרים בסקר היו תמונת מראה של המטופלים של‬ ‫קייזר־פרמננט‪ ,‬בני גיל העמידה ומעמד הביניים‪ ,‬אלה שקיבלו ציוני ‪ ACE‬גבוהים במחקרו של‬ ‫וינסנט פליטי על חוויות מצוקה בילדות )‪.(ACE‬‬

‫כוחה של אבחנה‬ ‫בשנות השבעים של המאה העשרים לא הייתה דרך לסווג את טווח התסמינים הרחב של מאות אלפי‬ ‫החיילים המשוחררים ששבו מווייטנאם‪ .‬כפי שראינו בפרקי הספר הראשונים‪ ,‬הדבר אילץ את‬ ‫הקלינאים לאלתר את הטיפול במטופליהם‪ ,‬ומנע מהם ללמוד באופן שיטתי מה עובד באמת‪ .‬אימוץ‬ ‫אבחנת ‪ PTSD‬על ידי ‪ DSM-III‬ב‪ 1980-‬הוביל למחקרים מדעיים רבים ולפיתוח טיפולים‬ ‫אפקטיביים‪ ,‬שהתבררו כרלוונטיים לא רק ללוחמים לשעבר אלא גם לקורבנות טווח אירועים‬ ‫טראומטיים רחב‪ ,‬ובכלל זה אונס‪ ,‬תקיפה ותאונות דרכים‪ 202.‬דוגמה לכוֹחה מרחיק הלכת של האבחנה‬ ‫הספציפית היא העובדה שבין ‪ 2007‬ל‪ 2010-‬הוציאה מחלקת ההגנה יותר מ‪ 2.7-‬מיליארד דולר על‬ ‫טיפול ומחקר של ‪ PTSD‬אצל לוחמים לשעבר‪ ,‬ובשנת הכספים ‪ 2009‬בלבד הוציאה המחלקה‬ ‫לענייני משוחררי הצבא ‪ 24.5‬מיליון על מחקר ‪ PTSD‬פנימי משלה‪.‬‬ ‫הגדרת ‪ PTSD‬ב‪ DSM-‬היא ישירה למדי‪ :‬אדם נחשף לאירוע מחריד ש"כרוך במוות ממשי‪ ,‬או‬ ‫בסכנת מוות או בפציעה חמורה‪ ,‬או באיום על השלמות הגופנית שלו ושל אחרים‪ ",‬אשר גורם ל"פחד‬ ‫עז‪ ,‬חוסר אונים או אימה‪ ".‬מהם נובע מגוון תופעות‪ :‬חוויה חוזרת וחודרנית של האירוע )פלשבקים‪,‬‬ ‫חלומות רעים‪ ,‬הרגשה כאילו האירוע מתרחש שוב(‪ ,‬הימנעות עיקשת או מגבילה )מאנשים‪ ,‬מקומות‪,‬‬ ‫מחשבות או רגשות המתקשרים לטראומה‪ ,‬לעתים בשילוב אמנזיה — שכחת חלקים חשובים ממנה(‪,‬‬ ‫ועוררות מוגברת )נדודי שינה‪ ,‬אי־שקט ודריכות־יתר‪ ,‬או רוגזנות(‪ .‬תיאור זה מציע קו עלילתי ברור‪:‬‬ ‫אדם מותקף באופן פתאומי ובלתי־צפוי על ידי אירוע זוועתי‪ ,‬ולעולם אינו חוזר לעצמו‪ .‬הטראומה‬ ‫אולי הסתיימה‪ ,‬אך היא שבה ומתנגנת בזיכרונות שמתמחזרים ללא הרף‪ ,‬ובמערכת עצבים‬ ‫בלתי־מאורגנת‪.‬‬ ‫עד כמה רלוונטית הגדרה זו לילדים שראינו? אחרי אירוע טראומטי יחיד — נשיכת כלב‪ ,‬תאונה‪,‬‬ ‫עדות לי ֶרי בבית הספר — ילדים אכן עשויים לפתח תסמיני ‪ PTSD‬בסיסיים דומים לאלה של‬

‫המבוגרים‪ ,‬גם אם הם חיים בבתים בטוחים ותומכים‪ .‬בזכות קיומה של אבחנת ‪ ,PTSD‬אנו יכולים‬ ‫לטפל בבעיות אלה בצורה אפקטיבית למדי‪.‬‬ ‫במקרה של הילדים הפגועים בעלי היסטוריית התעללות והזנחה שמגיעים למרפאות‪ ,‬בתי הספר‪,‬‬ ‫בתי החולים ותחנות המשטרה‪ ,‬השורשים הטראומטיים של התנהגותם פחות גלויים לעין‪ ,‬בעיקר‬ ‫משום שרק לעתים רחוקות הם מדברים על כך שהוכו‪ ,‬ננטשו או נפגעו מינית‪ ,‬גם כשהם נשאלים על‬ ‫כך‪ 82 .‬אחוזים מן הילדים נפגעי הטראומה שאנו רואים ברשת הלאומית לדחק טראומטי בילדוּת אינם‬ ‫עומדים בקריטריונים האבחנתיים של ‪ PTSD.203‬מכיוון שלעתים קרובות הם סגורים‪ ,‬חשדניים או‬ ‫תוקפניים‪ ,‬הם מקבלים אבחנות מדעיות כביכול כגון "הפרעת התנגדות"‪ ,‬שפירושה‪" :‬הילד הזה שונא‬ ‫אותי ולא יעשה שום דבר שאני אומר לו לעשות‪ ",‬או "הפרעת שיבוש באיזון מצב הרוח"‪ ,‬שפירושה‬ ‫שלילד יש התקפי זעם‪ .‬היות שיש להם כל כך הרבה בעיות‪ ,‬ילדים אלה צוברים במשך הזמן כמה‬ ‫וכמה אבחנות‪ .‬עוד לפני שהם מגיעים לשנות העשרים שלהם‪ ,‬מטופלים רבים קיבלו ארבע‪ ,‬חמש‪ ,‬שש‬ ‫או יותר תוויות כאלה‪ ,‬מרשימות אך חסרות משמעות‪ .‬אם הם זוכים לטיפול בכלל‪ ,‬הם מקבלים את‬ ‫מה שהוכרז כ"מנת היום" בתפריט העדכני‪ :‬תרופות‪ ,‬עיצוב התנהגות‪ ,‬או טיפול באמצעות חשיפה‪.‬‬ ‫אלה בדרך כלל אינם עוזרים‪ ,‬ואף גורמים ליותר נזק מתועלת‪.‬‬ ‫ככל ש‪ NCTSN-‬טיפלה ביותר ילדים‪ ,‬כך נעשה ברור יותר ויותר שאנו זקוקים לאבחנה שתבטא‬ ‫את מציאות חווייתם‪ .‬התחלנו עם מסד נתונים של כמעט עשרים אלף ילדים‪ ,‬שטופלו באתרים שונים‬ ‫של הרשת‪ ,‬ואספנו את כל מאמרי המחקר שהצלחנו למצוא על ילדים שסובלים מהתעללות ומהזנחה‪.‬‬ ‫ניפינו אותם‪ ,‬והגענו ל‪ 130-‬מחקרים רלוונטיים במיוחד‪ ,‬שדיווחו על יותר ממאה אלף ילדים‬ ‫ומתבגרים ברחבי העולם‪ .‬קבוצת עבודה מצומצמת של שנים־עשר קלינאים‪/‬חוקרים המתמחים‬ ‫בטראומה בילדות‪ 204‬התכנסה פעמיים בשנה‪ ,‬במשך ארבע שנים‪ ,‬כדי לנסח הצעה לאבחנה תואמת‪,‬‬ ‫שהחלטנו לקרוא לה הפרעת טראומה התפתחותית‪205.‬‬ ‫כשאירג ַנּו את ממצאינו‪ ,‬גילינו פרופיל עקבי‪ (1) :‬דפוס של בעיות ויסות‪ ,‬שחלחל לכל תחומי‬ ‫התפקוד‪ (2) ,‬בעיות קשב וריכוז‪ ,‬וְ־)‪ (3‬קושי להסתדר עם עצמם ועם אחרים‪ .‬מצבי הרוח ורגשותיהם‬ ‫של הילדים התחלפו במהירות מקיצוניות אחת לאחרת — מהתקפי זעם ופאניקה לניתוק‪ ,‬השטחה‬ ‫ודיסוציאציה‪ .‬כשנעשו רגוזים או מודאגים )מה שהתרחש רוב הזמן(‪ ,‬הם לא הצליחו להרגיע את‬ ‫עצמם‪ ,‬וגם לא לתאר מה הם מרגישים‪.‬‬ ‫כשהמערכת הביולוגית מפגיזה אותך ללא הרף בהורמונים כדי להתמודד עם איומים מציאותיים או‬ ‫מדומים‪ ,‬נובעות מכך בעיות גופניות‪ :‬הפרעות שינה‪ ,‬כאבי ראש‪ ,‬כאבים בלתי־מוסברים‪ ,‬רגישות־יתר‬ ‫למגע או לצלילים‪ .‬כשהילדים כה חסרי שקט — או להפך‪ ,‬מכוּבּים — הם מתקשים למקד את הקשב‬ ‫והריכוז שלהם‪ .‬כדי לעורר את הקשב לחיים‪ ,‬הם עוסקים באוננות כרונית‪ ,‬התנדנדות או פעילויות‬ ‫פגיעה עצמית )נשיכה‪ ,‬חיתוך‪ ,‬גרימת כוויות‪ ,‬הכאה עצמית‪ ,‬תלישת שיער‪ ,‬חיטוט בעור עד זוב דם(‪.‬‬ ‫מכאן נובעים גם קשיים בעיבוד שפתי ותיאום מוטורי‪ .‬כשכל האנרגיה שלהם מושקעת בניסיון‬ ‫להישאר בשליטה‪ ,‬הם מתקשים בדרך כלל לשים לב לדברים שאינם רלוונטיים באופן ישיר‬

‫להישרדותם‪ ,‬לימודים למשל‪ ,‬ובשל עוררות־היתר שלהם הם גם מוסחים בקלות‪.‬‬ ‫משום שסבלו מהתעלמות או נטישה לעתים קרובות‪ ,‬הם נעשים תלותיים ונוטים להיצמד‪ ,‬אפילו‬ ‫לאנשים שהתעללו בהם‪ .‬היות ששוב ושוב הכו אותם‪ ,‬התעללו בהם והתייחסו אליהם באופן גרוע‬ ‫באופנים אחרים‪ ,‬אין להם ברירה אלא להגדיר את עצמם כדפוקים או חסרי ערך‪ .‬רגשֵי התיעוב‬ ‫העצמי‪ ,‬תחושת הפגימות וחוסר הערך שלהם אמיתיים לחלוטין‪ .‬האם מפתיע אפוא שאינם סומכים על‬ ‫אף אחד? ולבסוף‪ ,‬השילוב של הרגשתם הבסיסית שהם בלתי־נסבלים‪ ,‬יחד עם נטייתם להגיב בהפרזה‬ ‫לתסכול הקל ביותר‪ ,‬גורם להם קושי רב בהתיידדות ובמציאת חברים‪.‬‬ ‫פרסמנו את המאמרים הראשונים על ממצאינו‪ ,‬פיתחנו סולם מדידה ותי פנו אותו‪ 206,‬ואספנו‬ ‫נתונים על כ‪ 350-‬ילדים והוריהם‪ ,‬או הורי האומנה שלהם‪ ,‬כדי לבסס את טענתנו שאבחנה יחידה זו‪,‬‬ ‫הפרעת טראומה התפתחותית‪ ,‬מבטאת את הטווח המלא של כל מה שפגוע אצל ילדים אלה‪ .‬כך אפשר‬ ‫יהיה לתת להם אבחנה יחידה‪ ,‬במקום תוויות מרובות‪ ,‬ומקור בעיותיהם ימוקד בצורה ברורה בשילוב‬ ‫של טראומה והִתקשרות פגועה‪.‬‬ ‫בפברואר ‪ 2009‬הגשנו לאיגוד הפסיכיאטרי האמריקני )‪ (APA‬את הצעתנו לאבחנה החדשה‪,‬‬ ‫הפרעת טראומה התפתחותית‪ ,‬וכך הצהרנו במכתב שצירפנו‪:‬‬ ‫ילדים שמתפתחים בהֶקשרים של סכנה מתמשכת‪ ,‬יחס פוגעני וטיפול לקוי‪ ,‬אינם זוכים לשירות‬ ‫ראוי מן המערכת האבחנתית הקיימת‪ ,‬שמדגישה שליטה בהתנהגות‪ ,‬ללא הכרה בטראומה הבין־אישית‬ ‫שנגרמה להם‪ .‬מחקרים על תוצאותיה של טראומת ילדות‪ ,‬בהקשרים של התעללות או הזנחה מצד‬ ‫הדמויות המטפלות‪ ,‬מראים בעקביות בעיות כרוניות חמורות בוויסות רגשי‪ ,‬שליטה בדחפים‪ ,‬קשב‬ ‫וקוגניציה‪ ,‬דיסוציאציה‪ ,‬יחסים בין־אישיים וסכֵמות העצמי והיחסים עם הזולת‪ .‬לנוהג הנמשך‪ ,‬של‬ ‫ריבוי אבחנות שונות ומקבילות לילדים הסובלים מטראומה‪ ,‬יש השלכות רציניות‪ :‬גישה זו אינה‬ ‫חסכנית‪ ,‬היא מטשטשת את הבהירות הסיבתית‪ ,‬ומגבירה את הסיכון שהטיפול וההתערבות יתייחסו‬ ‫רק להיבט קטן של הפסיכופתולוגיה של הילד‪ ,‬במקום לקדם גישה טיפולית מקיפה‪.‬‬ ‫זמן קצר לאחר שהגשתי את הצעתנו‪ ,‬הרצֵיתי בוושינגטון הבירה על הפרעת טראומה התפתחותית‬ ‫בפני ממוני בריאות הנפש מרחבי המדינה‪ .‬הם הציעו לתמוך ביוזמתנו באמצעות מכתב ששלחו ל‪-‬‬ ‫‪ .APA‬בפתח המכתב צוין כי האיגוד הלאומי של מנהלי תוכניות בריאות הנפש הציבוריות )‪the‬‬ ‫‪National Association of State Mental Health Program‬‬ ‫‪ (Directors‬מ ָש ת ‪ 6.1‬מיליון איש בשנה‪ ,‬בתקציב של ‪ 29.5‬מיליארד דולר‪ ,‬ובסיכומו נכתב‪:‬‬ ‫"אנו מפצירים ב‪ APA-‬להוסיף את הטראומה ההתפתחותית לרשימת הנושאים בעדיפות עליונה‪ ,‬כדי‬ ‫להבהיר ולאפיין טוב יותר את מהלכה ואת תוצאותיה הקליניות‪ ,‬ולהדגיש את הצורך המשמעותי‬ ‫להתייחס לטראומה התפתחותית בעת הערכת מטופלים‪".‬‬ ‫הרגשתי סמוך ובטוח שמכתב זה יגרום ל‪ APA-‬להתייחס להצעתנו ברצינות‪ ,‬אך חודשים אחדים‬ ‫לאחר פנייתנו‪ ,‬עדכן אותנו מת'יו פרידמן )‪ ,(Matthew Friedman‬מנכ"ל המרכז הלאומי ל‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬ויו"ר תת־הוועדה הרלוונטית של ה‪ ,DSM-‬כי קרוב לוודאי שאבחנת הפרעת טראומה‬

‫התפתחותית לא תיכנס ל‪ .DSM-5-‬קיימת הסכמה כללית‪ ,‬כך כתב‪ ,‬כי אין צורך באבחנה חדשה כדי‬ ‫למלא "נישה אבחנתית חסרה"‪ .‬מיליון ילדים שעוברים התעללות והזנחה כל שנה בארצות־הברית הם‬ ‫"נישה אבחנתית"?‬ ‫בהמשך המכתב נכתב‪" :‬הרעיון שעל פיו חוויות מצוקה בילדות המוקדמת מובילות להפרעות‬ ‫התפתחותיות משמעותיות הוא אינטואיציה קלינית‪ ,‬יותר מאשר עובדה מבוססת מחקר‪ .‬טענה זו עולה‬ ‫לעתים קרובות‪ ,‬אך לא ניתן לגבות אותה במחקרי עוקבה פרוספקטיביים ]מחקר מעקב תצפיתי אחר‬ ‫קבוצת אנשים לאורך תקופה[‪ ".‬למעשה‪ ,‬כללנו בהצעתנו כמה מחקרים פרוספקטיביים‪ .‬הבה נתבונן‬ ‫בשניים מהם‪.‬‬

‫כיצד מערכות יחסים מעצבות את ההתפתחות‬ ‫החל מ‪ ,1975-‬לאורך שלושים שנה כמעט‪ ,‬עקבו אלן סרוף )‪ (Alan Sroufe‬ועמיתיו אחר ‪180‬‬ ‫ילדים ומשפחותיהם במסגרת מחקר האורך של מינסוטה על סיכון והסתגלות‪ 207.‬בתקופה של ראשית‬ ‫המחקר התקיים ויכוח ֵער סביב תפקידי המוּלד לעומת הנלמד‪ ,‬או מזג לעומת סביבה‪ ,‬בהתפתחות‬ ‫האנושית‪ ,‬ומחקר זה נועד לנסות לענות על שאלות אלה‪ .‬טראומה עדיין לא הייתה נושא פופולרי‪,‬‬ ‫והתעללות והזנחה בילדוּת לא היו מוקד עיקרי במחקר — לפחות בתחילתו‪ ,‬עד שהתגלו כמנבאים‬ ‫החשובים ביותר של התפקוד בבגרות‪.‬‬ ‫החוקרים עבדו עם ארגונים רפואיים וחברתיים‪ ,‬שגייסו נשים )לְבָנוֹת(‪ ,‬אמהות לילד ראשון‪ ,‬שהיו‬ ‫עניות דיין כדי לקבל עזרה מן הרשויות‪ ,‬אך שהגיעו מרקעים שונים ורמות שונות של תמיכה זמינה‬ ‫להורות‪ .‬המחקר החל שלושה חודשים לפני לידת הילדים‪ ,‬ועקב אחר הילדים במשך שלושים שנה עד‬ ‫לבגרותם‪ ,‬תוך כדי הערכה ומדידה של כל ההיבטים המרכזיים של תפקודם והנסיבות המשמעותיות‬ ‫בחייהם‪ .‬המחקר התייחס לכמה שאלות בסיסיות‪ :‬כיצד ילדים לומדים לגייס קשב בעודם מווסתים את‬ ‫עוררותם )כלומר נמנעים מעוררות גבוהה מדי או נמוכה מדי(‪ ,‬וכיצד הם שומרים על דחפיהם תחת‬ ‫שליטה? לאילו סוגי תמיכה הם זקוקים‪ ,‬ומתי?‬ ‫אחרי ראיונות מקיפים ומבחנים שנערכו להורים לקראת הלידה‪ ,‬התעורר המחקר לחיים בחדר‬ ‫התינוקות בבית היולדות‪ ,‬שם צפו החוקרים בתינוקות הרכים וראיינו את האחיות שטיפלו בהם‪ .‬הם‬ ‫ביצעו ביקורי בית שבעה ימים ועשרה ימים אחרי הלידה‪ .‬עד שהילדים נכנסו לכיתה א'‪ ,‬הם והוריהם‬ ‫עברו הערכות קפדניות חמש־עשרה פעמים בסך הכול‪ .‬לאחר מכן הילדים רואיינו ונבדקו במרווחי זמן‬ ‫קבועים עד גיל עשרים ואחת‪ ,‬כאשר מידע המשיך להגיע בקביעות מן האמהות והמורים‪.‬‬ ‫סרוף ועמיתיו גילו שאיכות הטיפול ההורי וגורמים ביולוגיים היו שזורים זה בזה באופן הדוק‪.‬‬ ‫מרתק לראות כיצד ממצאי מחקר מינסוטה מהדהדים — אם כי במורכבות גבוהה הרבה יותר — את מה‬ ‫שסטיבן סומי כבר גילה במעבדת הקופים שלו‪ :‬דבר אינו חקוק בסלע‪ .‬לא אישיות האמהות‪ ,‬לא‬ ‫החריגות הנוירולוגיות של התינוקות בלידתם‪ ,‬לא מנת המשכל‪ ,‬לא המזג — כולל רמת הפעילות ורמת‬ ‫התגובתיות לדחק — אך אחד מאלה לא ניבא אִם ילד יפתח בעיות התנהגות חמורות בגיל‬

‫ההתבגרות‪ 208.‬גורם המפתח היה טיבם של יחסי ההורה והילד‪ :‬מה ההורים הרגישו לגבי ילדיהם‪,‬‬ ‫ואופי האינטראקציה שלהם עמם‪ .‬כמו אצל הקופים של סומי‪ ,‬השילוב של תינוקות פגיעים ודמויות‬ ‫טיפוליות נוקשות הניב ילדים תלותיים‪ ,‬נצמדים‪ ,‬מתוחים‪ .‬התנהגות אינטנסיבית‪ ,‬לוחצת וחודרנית מצד‬ ‫ההורים בגיל שישה חודשים ניבאה היפראקטיביות ובעיות קשב כבר בגן הילדים‪ ,‬ובהמשך‪209.‬‬ ‫סרוף ועמיתיו התמקדו בהיבטים רבים של ההתפתחות‪ ,‬בעיקר ביחסים עם הדמויות ההוריות‬ ‫המטפלות‪ ,‬המורים ובני גילם של הנבדקים‪ .‬הם מצאו כי המטפלים לא רק עוזרים לשמור את מידת‬ ‫העוררות בגבולות סבירים‪ ,‬אלא גם עוזרים לילדים הרכים לפתח יכולת משל עצמם לוויסות עוררות‪.‬‬ ‫ילדים שנדחפו בקביעות אל "מעבר לקצה" לכיוון של עוררות־יתר וחוסר ארגון‪ ,‬לא פיתחו כִּוונוּן‬ ‫תקין של מערכות המוח המעכבות והמעוררות‪ ,‬וגדלו כשהם מצפים לאבד שליטה אם יקרה להם משהו‬ ‫מתסכל‪ .‬זו הייתה קבוצה פגיעה‪ ,‬ואכן‪ ,‬עד גיל ההתבגרות המאוחר היו למחציתם בעיות נפשיות‬ ‫מאובחנות‪ .‬ניתן היה להבחין בדפוסים קבועים‪ :‬הילדים שקיבלו טיפול הורי עקבי הפכו לילדים עם‬ ‫ויסות עצמי טוב‪ ,‬בעוד שטיפול הורי בלתי־יציב הניב ילדים בעוררות פיזיולוגית מוגברת וכרונית‪.‬‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬ילדיהם של הורים בלתי־צפויים דרשו תשומת לב ונעשו מתוסכלים מאוד לנוכח אתגרים‬ ‫קטנים‪ .‬עוררותם הקבועה גרמה להם להיות חרדתיים באופן כרוני‪ .‬החיפוש המתמיד אחר אישור‬ ‫והרגעה הפריע להם במשחק ובחקירה‪ ,‬ובעקבות זאת הם הפכו לעצבניים ונמנעו מהרפתקנות‪.‬‬ ‫הזנחה הורית או יחס נוקשה בשלבים המוקדמים הובילו לבעיות התנהגות בבית הספר‪ ,‬וניבאו‬ ‫בעיות ביחסים עם בני הגיל‪ ,‬והיעדר אמפתיה למצוקתם של אחרים‪ 210.‬כך נוצר מעגל קסמים‪:‬‬ ‫העוררות הכרונית‪ ,‬יחד עם היעדר נחמה הורית‪ ,‬גרמה להם להיות מפריעים‪ ,‬מתנגדים ותוקפניים‪.‬‬ ‫ילדים מפריעים ותוקפניים אינם אהודים‪ ,‬ומעוררים תגובה של עוד דחייה ועוד ענישה‪ ,‬לא רק מצד‬ ‫הדמויות המטפלות אלא גם מצד המורים ובני גילם‪211.‬‬ ‫סרוף למד הרבה גם על חוסן‪ :‬היכולת להתגבר על מצוקה‪ .‬חד־משמעית‪ ,‬המנבא החשוב ביותר‬ ‫לטיב יכולתם של הנבדקים שלו להתמודד עם אכזבות החיים הבלתי נמנעות‪ ,‬היה מידת הביטחון‬ ‫שנוצרה בקשר עם המטפלים העיקריים שלהם בשנתיים הראשונות לחיים‪ .‬באופן לא רשמי אמר לי‬ ‫סרוף שהוא מאמין כי ניתן לנבא חוסן בבגרות על פי דירוג האמהות כשופעות אהבה כלפי ילדיהן‬ ‫כשהיו בני שנתיים‪212.‬‬

‫השפעות גילוי עריות לטווח הארוך‬ ‫ב‪ 1968-‬יזמו פרנק פּוּטנאם )‪ (Frank Putnam‬ופנלופה טריקט )‪,(Penelope Tricket‬‬ ‫עמיתים במכון הלאומי לבריאות הנפש‪ ,‬את מחקר האורך הראשון על השפעת התעללות מינית על‬ ‫התפתחות נשים צעירות‪ 213.‬עד שהתפרסמו תוצאות מחקר זה‪ ,‬הידע שלנו על השפעת גילוי עריות‬ ‫התבסס כולו על דיווחים מפי ילדות וילדים שחשפו את ההתעללות בהם‪ ,‬ועל תיאורי מבוגרים‬ ‫ששחזרו‪ ,‬שנים ואפילו עשורים מאוחר יותר‪ ,‬כיצד השפיע עליהם גילוי העריות‪ .‬לא היה אף מחקר‬ ‫שעקב אחרי ילדות ונערות לאורך שנות התבגרותן‪ ,‬כדי לבחון כיצד התעללות מינית עלולה להשפיע‬

‫על תפקודן בבית הספר‪ ,‬על יחסיהן עם בני גילן ועל תפיסתן העצמית וכן על קשרים עם גברים‬ ‫מאוחר יותר בחייהן‪ .‬פוטנאם וטריקט בדקו אצל הנבדקות שלהם גם שינויים לאורך הזמן ברמת‬ ‫הורמוני הדחק‪ ,‬הורמוני מערכת הרבייה‪ ,‬תפקוד המערכת החיסונית ומדדים פיזיולוגיים נוספים‪ .‬נוסף‬ ‫על כך‪ ,‬הם חקרו גורמים מגוננים פוטנציאליים‪ ,‬כגון אינטליגנציה ותמיכת משפחה וחברים‪.‬‬ ‫החוקרים בחרו בדקדקנות שמונים וארבע בנות שהופנו על ידי מחלקת הרווחה של מחוז קולומביה‪,‬‬ ‫בעלות היסטוריה מוכחת של התעללות מידי בן משפחה‪ .‬בהתאמה‪ ,‬נבחרו לקבוצת הביקורת שמונים‬ ‫ושתיים בנות באותם גילים‪ ,‬גזע‪ ,‬מצב סוציו־אקונומי ומבנה משפחתי‪ ,‬אשר לא עברו התעללות‪ .‬גיל‬ ‫הכניסה הממוצע למחקר היה אחת־עשרה‪ .‬במשך עשרים השנים הבאות עברו שתי קבוצות אלה שש‬ ‫הערכות מקיפות‪ ,‬פעם בשנה בשלוש השנים הראשונות‪ ,‬ושוב בגילי שמונה־עשרה‪ ,‬תשע־עשרה‬ ‫ועשרים וחמש‪ .‬אמותיהן השתתפו בהערכה המוקדמת‪ ,‬וילדיהן השתתפו בהערכה האחרונה‪ .‬שיעור‬ ‫מרשים של הבנות‪ ,‬שהפכו לנשים בוגרות — ‪ 96‬אחוזים — נשארו במחקר מאז תחילתו‪.‬‬ ‫התוצאות היו חד־משמעיות‪ :‬בהשוואה לילדות ונערות בנות אותו גיל‪ ,‬גזע ונסיבות‬ ‫סוציו־אקונומיות‪ ,‬בנות שעברו התעללות מינית סבלו מטווח רחב של השפעות שליליות עמוקות‪,‬‬ ‫ובכלל זה ליקויים קוגניטיביים‪ ,‬דיכאון‪ ,‬תסמינים דיסוציאטיביים‪ ,‬התפתחות מינית בעייתית‪ ,‬שיעורים‬ ‫גבוהים של השמנת־יתר ופגיעה עצמית‪ .‬הן נשרו מן התיכון בשיעורים גבוהים יותר מבנות קבוצת‬ ‫הביקורת‪ ,‬סבלו יותר ממחלות משמעותיות ופנו יותר למערכת הבריאות‪ .‬הן הפגינו חריגוֹת גם‬ ‫בתגובות הורמוני הדחק שלהן‪ ,‬החלו את ההתבגרות המינית מוקדם יותר וצברו שלל אבחנות‬ ‫פסיכיאטריות‪ ,‬לכאורה בלתי־קשורות ביניהן‪.‬‬ ‫מחקר המעקב גילה פרטים רבים על האופן שבו התעללות משפיעה על ההתפתחות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בכל‬ ‫פעם שעברו הערכה‪ ,‬התבקשו הבנות בשתי הקבוצות לדבר על הדבר הגרוע ביותר שקרה להן בשנה‬ ‫האחרונה‪ .‬כשסיפרו את סיפוריהן‪ ,‬צפו בהן החוקרים כדי להתרשם ממצב רוחן וממצבן הרגשי‪ ,‬בעודם‬ ‫מודדים את הפיזיולוגיה שלהן‪ .‬במהלך ההערכות הראשונות‪ ,‬כל הנערות הגיבו במצוקה‪ .‬שלוש שנים‬ ‫אחרי כן‪ ,‬בתגובה לאותה שאלה‪ ,‬הנערות שלא עברו התעללות הפגינו שוב סימני מצוקה‪ ,‬בעוד‬ ‫שהנערות שעברו התעללות נסגרו בתוך עצמן ונעשו קהות רגשית‪ .‬הביולוגיה שלהן תאמה את‬ ‫התגובות הנצפות‪ :‬במהלך ההערכה הראשונה נמדדה אצל כל הבנות עלייה של הורמון הדחק‬ ‫קורטיזול; שלוש שנים לאחר מכן הקורטיזול ירד אצל הנערות שעברו התעללות כאשר דיווחו על‬ ‫האירוע המלחיץ ביותר שקרה להן באותה שנה‪ .‬במרוצת הזמן‪ ,‬הגוף מסתגל לטראומה כרונית‪ .‬אחת‬ ‫מן התוצאות של ה הות הרגשית היא שֶמוֹרים‪ ,‬חברים ואחרים עלולים שלא להבחין בכך שנערה‬ ‫אומללה; היא עשויה אפילו שלא להבחין בזה בעצמה‪ .‬ההקהיה גורמת לה שלא להגיב למצוקה באופן‬ ‫שבו היא אמורה להגיב‪ ,‬למשל‪ ,‬באמצעות נקיטת פעולת התגוננות‪.‬‬ ‫המחקר של פוטנאם קלט גם את ההשפעות ארוכות הטווח של גילוי עריות על חברויות ועל הורות‪.‬‬ ‫לפני הופעת סימני ההתבגרות המינית הראשונים‪ ,‬לנערות שלא עברו התעללות מינית יש בדרך כלל‬ ‫כמה חברות בנות‪ ,‬וכן בן אחד‪ ,‬שמשמש כמֵעין "שתול"‪ ,‬שמגלה להן מהם בכלל אותם יצורים‬

‫משונים‪ ,‬בנים‪ .‬אחרי כניסתן לגיל ההתבגרות‪ ,‬קשריהן עם בנים מתרבים בהדרגה‪ .‬בניגוד לכך‪ ,‬אצל‬ ‫נערות שעברו התעללות‪ ,‬רק לעתים נדירות מתקיימות חברויות קרובות לפני ההתבגרות המינית‪ ,‬בין‬ ‫שעם בנות או עם בנים‪ ,‬ואילו גיל ההתבגרות מביא עמו קשרים מרובים עם בנים‪ ,‬כאוטיים‪ ,‬ולעתים‬ ‫אף טראומטיים‪.‬‬ ‫להיעדר חברים קרובים בבית הספר היסודי יש השפעה משמעותית‪ .‬אנו יודעים היום כמה אכזריות‬ ‫עשויות להיות ילדות בכיתות ג'‪ ,‬ד'‪ ,‬ה'‪ .‬מדובר בתקופה מורכבת ותנודתית‪ ,‬שבה חברוֹת יכולות‬ ‫לפנות זו כנגד זו ובריתות מתפרקות והופכות לחרמות ולבגידות‪ .‬אך יש כאן גם יתרון‪ :‬כאשר בנות‬ ‫נכנסות לחטיבת הביניים‪ ,‬רובן כבר מתחילות לשלוט במיומנויות חברתיות רבות‪ ,‬ובכלל זה ביכולת‬ ‫לזהות מה הן עצמן מרגישות‪ ,‬להתמודד עם מערכות יחסים עם אחרים‪ ,‬להעמיד פנים שהן מחבבות‬ ‫אנשים שהן לא‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬רובן בנו לעצמן מערכת תמיכה יציבה‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬של בנות שהופכות‬ ‫להיות "הצוות" שלהן‪ ,‬שאותן הן משתפות במצבי לחץ‪ .‬כשהן נכנסות בהדרגה לעולם הסקס‬ ‫והדייטים‪ ,‬יחסים אלה מאפשרים להן מרחב להתבונן על הדברים ולהרהר בהם‪ ,‬לרכל ולדון במשמעות‬ ‫של כל זה‪.‬‬ ‫אצל בנות שעברו התעללות מינית‪ ,‬המסלול ההתפתחותי שונה לגמרי‪ .‬אין להן חברים או חברות‪,‬‬ ‫משום שהן אינן מסוגלות לבטוח ולתת אמון; הן שונאות את עצמן‪ ,‬והביולוגיה שלהן פועלת נגדן‬ ‫וגורמת להן לתגובתיות־יתר או לקהות חושים‪ .‬הן מפגרות במשחקי ההדרה‪ ,‬ההכללה והקנאה‬ ‫הטבעיים לגיל‪ ,‬שבהם המשתתפות אמורות להישאר שווֹת נפש גם תחת לחץ‪ .‬ילדים אחרים בדרך כלל‬ ‫אינם רוצים קשר איתן — הן פשוט מוזרות מדי‪.‬‬ ‫אבל זו רק תחילת הבעיה‪ .‬הילדות המבוּדדות‪ ,‬שעברו התעללות וגילוי עריות‪ ,‬מתבגרות מינית‬ ‫כשנה וחצי מוקדם יותר מן הילדות שלא עברו התעללות‪ .‬ההתעללות המינית מאיצה את השעון‬ ‫הביולוגי שלהן ואת הפרשת הורמוני המין‪ .‬בתחילת גיל ההתבגרות המינית נמצאה אצל בנות אלה‬ ‫רמה גבוהה פי שלושה עד חמישה של טסטוסטרון ו ַאנ ְ רוֹ ְס ֶטנ ֵ יוֹן )‪,(androstenedione‬‬ ‫ההורמונים שמתדלקים את התשוקה המינית‪ ,‬מאשר אצל הבנות בקבוצת הביקורת‪.‬‬ ‫תוצאות ממחקרם של פוטנאם וטריקט ממשיכות להתפרסם‪ ,‬אך הן כבר שרטטו מפת דרכים‬ ‫רבת־ערך עבור קלינאים שעובדים עם ילדות ונערות שורדות התעללות מינית‪ .‬במרכז הטראומה‪,‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬אחת הקלינאיות דיווחה בבוקר יום שני שמטופלת בשם עַיישה נאנסה — שוב — בסוף‬ ‫השבוע‪ .‬היא ברחה מן המעון שבו שהתה בשבת בחמש בבוקר‪ ,‬הלכה לבוסטון למקום שבו מסתובבים‬ ‫מסוממים‪ ,‬עישנה חשיש ועשתה סמים נוספים‪ ,‬ואז עזבה עם חבורת נערים במכונית‪ .‬בחמש בבוקר‬ ‫של יום ראשון הם ביצעו בה אונס קבוצתי‪ .‬כמו רבות כל כך מן המתבגרות שראינו‪ ,‬עיישה אינה‬ ‫מסוגלת לבטא במילים מה היא רוצה או צריכה‪ ,‬ואינה מסוגלת לחשוב לעומק כיצד היא יכולה להגן‬ ‫על עצמה‪ .‬במקום זה‪ ,‬היא חיה בעולם של פעולות‪ .‬לא יועיל לנסות להסביר את התנהגותה במונחים‬ ‫של קורבן‪/‬תוקפן‪ ,‬וגם לא יועילו תוויות כמו "דיכאון"‪" ,‬הפרעת התנגדות"‪" ,‬הפרעת התפרצות‬ ‫לסירוגין"‪" ,‬הפרעה דו־קוטבית" או כל אחת מן האפשרויות האחרות שספרי הדיאגנוסטיקה שלנו‬

‫מציעים‪ .‬עבודתו של פוטנאם סייעה לנו להבין כיצד עיישה חווה את העולם — מדוע היא אינה מסוגלת‬ ‫לספר לנו מה עובר עליה‪ ,‬מדוע היא כה אימפולסיבית ואינה יודעת להגן על עצמה‪ ,‬ומדוע היא תופסת‬ ‫אותנו כמפחידים וחודרניים‪ ,‬ולא כאנשים שיכולים לעזור לה‪.‬‬

‫‪ :DSM-5‬מזנון של "אבחנות"‬ ‫כאשר התפרסם ‪ DSM-5‬בחודש מאי ‪ ,2013‬הוא כלל כשלוש מאות הפרעות ב‪ 945-‬עמודים‪ .‬הוא‬ ‫מציע ממש "מזנון" עשיר של תוויות אפשריות לבעיות שקשורות לטראומה חמורה בילדות‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫כמה אבחנות חדשות‪ ,‬כגון הפרעת שיבוש באיזון מצב הרוח‪ 214,‬פציעה עצמית שאינה אובדנית‪,‬‬ ‫הפרעת התפרצות לסירוגין‪ ,‬הפרעת התנהגות חברתית בלתי מווסתת והפרעת שליטה בדחפים‬ ‫משבשת‪215.‬‬ ‫עד שלהי המאה התשע־עשרה‪ ,‬רופאים סיווגו מחלות בהתאם לביטוייהן החיצוניים‪ ,‬כגון חום או‬ ‫מוּרסוֹת‪ ,‬מה שהיה בו היגיון‪ ,‬היות שלא היו להם הרבה אפשרויות אחרות‪ 216.‬כל זה השתנה כאשר‬ ‫מדענים כמו לואי פסטר ורוברט קוך גילו שמחלות רבות נגרמות על ידי חיידקים שאינם נראים לעין‬ ‫בלתי מזוינת‪ .‬הרפואה עברה מהפָּך והחלה לנסות לגלות דרכים להיפטר מאורגניזמים אלה במקום‬ ‫להסתפק בטיפול בשלפוחיות ובחום שנגרמו בגללם‪ .‬במהדורת ה‪ ,DSM-5-‬הפסיכיאטריה ביצעה‬ ‫נסיגה נחרצת לרפואה בסגנון תחילת המאה התשע־עשרה‪ .‬אף על פי שאנו יודעים את מקורן של‬ ‫רבות מן הבעיות שהמדריך מזהה‪ ,‬ה"אבחנות" שבו מתארות את התופעות החיצוניות — ומתעלמות‬ ‫לחלוטין מן הגורמים שבתשתיתן‪.‬‬ ‫עוד לפני שה‪ DSM-5-‬יצא לאור‪ ,‬כתב העת ‪American Journal of Psychiatry‬‬ ‫פרסם תוצאות מבחני תו ף של אבחנות חדשות שונות‪ ,‬שהצביעו על כך שבאופן כללי ה‪ DSM-‬חסר‬ ‫את מה שמכונה בעולם המדע "מהימנות" — היכולת לספק תוצאות עקביות‪ ,‬ניתנות לשחזור‪ .‬במילים‬ ‫אחרות‪ ,‬האבחנות חסרות תוקף מדעי‪ .‬מוזר ככל שזה יישמע‪ ,‬החוסר במהימנות ובתוקף לא הפריעה ל‪-‬‬ ‫‪ DSM-5‬להגיע לדפוס בתאריך היעד‪ ,‬למרות הקונצנזוס הכמעט אוניברסלי שמהדורה זו לא הציגה‬ ‫שום שיפור ביחס למערכת האבחונית שקדמה לה‪ 217.‬האם ייתכן שהעובדה שה‪ APA-‬הרוויח ‪100‬‬ ‫מיליון דולר מ‪ ,DSM-IV-‬ומיועד להכניס סכום דומה עבור ה‪) DSM-5-‬משום שכל העוסקים‬ ‫בבריאות הנפש‪ ,‬עורכי דין רבים ובעלי מקצוע אחרים‪ ,‬יהיו מחויבים לרכוש את המהדורה האחרונה(‪,‬‬ ‫היא הסיבה למערכת האבחונית החדשה?‬ ‫מהימנות אבחונית איננה עניין מופשט‪ :‬אם רופאים אינם יכולים להסכים ביניהם על מחלת‬ ‫המטופלים‪ ,‬אין להם דרך להציע טיפול מתאים‪ .‬כשאין קשר בין האבחנה לתרופה‪ ,‬מטופל שתויג‬ ‫באופן שגוי יהיה בהכרח מטופל שאינו זוכה לטיפול ראוי‪ .‬כפי שאף אחד אינו רוצה שיסירו את‬ ‫התוספתן שלו כשלמעשה הוא סובל מאבן בכליה‪ ,‬כך לא נרצה שמישהו יתויג כ"מתנגד" כאשר‪,‬‬ ‫למעשה‪ ,‬התנהגותו נובעת מניסיון להתגונן מפני סכנה ממשית‪.‬‬ ‫בהצהרה שפורסמה ב‪ 2011-‬התלוננה החברה הפסיכולוגית הבריטית בפני ה‪ APA-‬על שמקורות‬

‫הסבל הפסיכולוגי ב‪ DSM-5-‬תוארו כ"ממוקמים בתוך הפרט" ועל שקיימת בספר התעלמות מן‬ ‫ה"הסיבתיות החברתית‪ ,‬שאין להכחישה‪ ,‬לבעיות רבות כל כך‪ 218".‬זאת‪ ,‬נוסף על מחאות אנשי מקצוע‬ ‫אמריקנים‪ ,‬ובכללם מובילים באיגוד הפסיכולוגי האמריקני ובאיגוד היועצים האמריקני‪ .‬מדוע מערכות‬ ‫היחסים או התנאים החברתיים נשארו בחוץ?‪ 219‬אם נתייחס רק לביולוגיה לקויה ולגנים פגומים כאל‬ ‫הגורמים לבעיות נפשיות‪ ,‬ונתעלם מהזנחה‪ ,‬התעללות וחסך‪ ,‬קרוב לוודאי שניתקל שוב ושוב במבוי‬ ‫סתום‪ ,‬בדיוק כמו הדורות הקודמים‪ ,‬שהאשימו אמהות איומות בכל דבר‪.‬‬ ‫הדחייה המפתיעה ביותר של ה‪ DSM-5-‬הגיעה מהמכון הלאומי לבריאות הנפש )‪National‬‬ ‫‪ ,(Institute of Mental Health — NIMH‬שמממן את רוב המחקר הפסיכיאטרי‬ ‫בארצות־הברית‪ .‬באפריל ‪ ,2013‬כמה שבועות לפני שה‪ DSM-5-‬יצא לאור רשמית‪ ,‬הודיע מנהל‬ ‫‪ ,NIMH‬תומס אינסל )‪ ,(Thomas Insel‬שארגונו לא יוכל להמשיך לתמוך ב"אבחנות‬ ‫מבוססות התסמינים"‪ 220‬של ה‪ .DSM-‬הוא הכריז שהמכון ימקד את מענקיו במה שמכונה אמות‬ ‫מידה של תחום מחקר )‪ RDoC — Research Domain Criteria),221‬כדי ליצור מסגרת‬ ‫למחקרים שחוצים קטגוריות דיאגנוסטיות‪ .‬למשל‪ ,‬אחד מתחומי המחקר של ‪ NIMH‬הוא "מערכות‬ ‫עוררות‪/‬ויסות )עוררות‪ ,‬שעון ביולוגי‪ ,‬שינה וערות("‪ ,‬שמשובשות ברמות שונות אצל מטופלים רבים‪.‬‬ ‫כמו ‪ ,DSM-5‬המסגרת של ‪ RDoC‬ממשיגה מחלות נפשיות אך ורק כהפרעות מוחיות‪ .‬פירוש‬ ‫הדבר הוא כי המחקרים הממומנים העתידיים יחקרו את חיווּטי המוח "ומדדים נוירו־ביולוגיים‬ ‫אחרים" שמצויים בתשתית הבעיות הנפשיות‪ .‬אינסל רואה בכך צעד ראשון לקראת "רפואה מדויקת‪,‬‬ ‫מן הסוג ששינה לחלוטין את האבחנה והטיפול בסרטן‪ ".‬אך מחלה נפשית אינה דומה כלל ועיקר‬ ‫לסרטן‪ :‬בני אדם הם יצורים חברתיים‪ ,‬ובעיות נפשיות כוללות קושי להסתדר עם בני אדם אחרים‪,‬‬ ‫קשיי השתלבות‪ ,‬חוסר שייכות ובאופן כללי חוסר מסוגלות לזרום על אותו הגל‪.‬‬ ‫כל מה שיש בנו — במוחנו‪ ,‬בנפשנו ובגופנו — מותאם לשיתוף פעולה במערכות חברתיות‪ .‬זו‬ ‫אסטרטגיית ההישרדות החזקה ביותר שלנו‪ ,‬המפת ַח להצלחת המין שלנו‪ ,‬וזה בדיוק מה שמתפרק‬ ‫ברוב מופעי הסבל הנפשי‪ .‬כפי שראינו בחלק השני‪ ,‬הקשרים הנוירולוגיים במוח ובגוף חשובים‬ ‫לאין־ערוך להבנת הסבל האנושי‪ ,‬אך חיוני שלא נתעלם מן היסודות של אנושיותנו‪ :‬מערכות יחסים‬ ‫ואינטראקציות‪ ,‬שמעצבות את נפשנו ואת מוחנו בגיל צעיר‪ ,‬ושמעניקות מהות ומשמעות למכלול‬ ‫חיינו‪.‬‬ ‫אנשים בעלי היסטוריה של התעללות‪ ,‬הזנחה או חסך חמור ייוותרו מסתוריים ובלתי־מטופלים‬ ‫במידה רבה‪ ,‬אלא אם כן נקשיב להתראתו של אלן סרוף‪" :‬כדי להבין בצורה מלאה כיצד הפכנו לבני‬ ‫האדם שאנו — ההתפתחות המורכבת‪ ,‬צעד אחר צעד‪ ,‬של נטיותינו‪ ,‬כישורינו והתנהגותנו לאורך זמן —‬ ‫יש צורך ביותר מאשר רשימת מרכיבים‪ ,‬גם אם כל אחד מהם חשוב בפני עצמו‪ .‬נדרשת כאן הבנה של‬ ‫תהליך ההתפתחות‪ ,‬של האופן שבו כל הגורמים האלה עובדים יחד‪ ,‬באופן מתמשך‪ ,‬במרוצת‬ ‫הזמן‪222".‬‬ ‫נראה כי עובדי בריאות הנפש‪ ,‬המצויים בקו החזית — עובדים סוציאליים ופסיכותרפיסטים‪,‬‬

‫הכורעים תחת העומס והמשכורות הנמוכות — מסכימים עם גישתנו‪ .‬זמן קצר אחרי שה‪ APA-‬דחה‬ ‫את אבחנת הפרעת הטראומה ההתפתחותית מלהיכלל ב‪ ,DSM-‬שלחו אלפי קלינאים מרחבי הארץ‬ ‫תרומות קטנות למרכז הטראומה כדי לסייע לנו לבצע מחקר מדעי גדול‪ ,‬מחקר שדה‪ ,‬כדי להמשיך‬ ‫לחקור את האבחנה )‪ .(DTD‬תמיכה זו אפשרה לנו לראיין מאות ילדים‪ ,‬הורים‪ ,‬הורי אומנה ועובדי‬ ‫בריאות הנפש בחמישה אתרים שונים של הרשת שלנו‪ ,‬בשנים האחרונות‪ ,‬באמצעות כלי ריאיון‬ ‫שבנינו באופן מדעי‪ .‬התוצאות הראשונות ממחקרים אלה פורסמו לאחרונה‪ ,‬ונוספות יופיעו בעת‬ ‫שספר זה י ֵרד לדפוס‪223.‬‬

‫מה תשנה אבחנת הפרעת טראומה התפתחותית — ‪?DTD‬‬ ‫אחת התשובות היא‪ :‬מיקוד המחקר והטיפול )שלא לדבר על המימון( בנושאים העיקריים שמצויים‬ ‫בתשתית התסמינים המשתנים אצל ילדים ומבוגרים הסובלים מטראומה כרונית‪ :‬חוסר ויסות ביולוגי‬ ‫ורגשי מפושט‪ ,‬התקשרות כושלת או משובשת‪ ,‬קושי להתמקד ולהישאר במסלול וליקוי חמור‬ ‫בתחושת זהות אישית לכידה ויכולת תפקודית‪ .‬נושאים אלה מתעלים אל מעבר לכל הקטגוריות‬ ‫האבחנתיות‪ ,‬וכוללים אותן‪ ,‬אך טיפול שאינו מציב אותן במרכז ובראש סדר העדיפויות‪ ,‬יחמיץ את‬ ‫המטרה‪ .‬האתגר הגדול שלנו הוא ליישם את מה שלמדנו על נוירו־פלסטיוּת‪ ,‬גמישות ַה שָרים במוח‪,‬‬ ‫כדי לחווט מחדש את מוחותיהם ולארגן מחדש את נפשותיהם של אנשים שהחיים עצמם ִתכנתו אותם‬ ‫לחווֹת את הזולת כאִיוּם‪ ,‬ואת עצמם — כחסרי אונים‪.‬‬ ‫תמיכה חברתית היא הכרח ביולוגי‪ ,‬לא אופציה‪ .‬מציאות זו צריכה להיות הבסיס לכל תוכנית מניעה‬ ‫וטיפול‪ .‬הכרה בהשפעות העמוקות של טראומה וחסך על התפתחות הילד אינה מובילה בהכרח‬ ‫להאשמת ההורים‪ .‬ניתן לשער כי הורים עושים כמיטב יכולתם‪ ,‬אך כל ההורים זקוקים לעזרה כדי‬ ‫לדאוג לילדיהם‪ .‬כמעט כל מדינה מתועשת‪ ,‬למעט ארצות־הברית‪ ,‬מכירה בכך ומספקת סוג כלשהו של‬ ‫תמיכה מובטחת למשפחות‪ .‬ג'ימס הקמן )‪ ,(James Heckman‬זוכה פרס נובל לכלכלה בשנת‬ ‫‪ ,2000‬הראה כי תוכניות איכותיות לגיל הרך‪ ,‬שמשלבות הורים ומטפחות כישורים בסיסיים אצל‬ ‫ילדים טעוני טיפוח‪ ,‬מצליחות לכסות את עצמן ואף יותר‪ ,‬באמצעות תוצאות משופרות‪224.‬‬ ‫בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים‪ ,‬הפסיכולוג דיוויד אולדס )‪ (David Olds‬עבד‬ ‫במעון יום בבולטימור‪ ,‬שרוב הפעוטות בו הגיעו מבתים הרוסים בשל עוני‪ ,‬אלימות במשפחה ושימוש‬ ‫בסמים‪ .‬בהיותו מודע לכך שהתייחסות לבעיות הילדים בתוך המסגרת החינוכית בלבד אינה מספיקה‬ ‫כדי לשפר את תנאי חייהם‪ ,‬הוא הקים תוכנית לביקורי בית‪ ,‬שבה אחיות מיומנות עזרו לאמהות לספק‬ ‫לילדיהן סביבה בטוחה ועשירה בגירויים‪ ,‬ובד בבד לדמיין עתיד טוב יותר עבור עצמן‪ .‬עשרים שנה‬ ‫אחרי כן‪ ,‬הילדים שאמותיהן השתתפו בתוכנית ביקורי הבית לא רק שהיו בריאים יותר‪ ,‬אלא גם‬ ‫בהסתברות נמוכה יותר לדווח על התעללות או הזנחה מאשר קבוצה דומה‪ ,‬שבה האמהות לא קיבלו‬ ‫ביקורים‪ .‬כמו כן‪ ,‬הם היו בהסתברות גבוהה יותר לסיים את לימודיהם‪ ,‬לא להיכנס לכלא ולעבוד‬ ‫בעבודה מכניסה‪ .‬כלכלנים חישבו ומצאו כי כל דולר שמושקע בביקורי בית‪ ,‬מעונות יום וגני ילדים‬

‫באיכות גבוהה‪ ,‬מפיק שבעה דולרים של חיסכון בתשלומי קצבות רווחה‪ ,‬הוצאות שירותי בריאות‪,‬‬ ‫טיפול בהתמכרויות לסמים וכליאה‪ ,‬ונוסף על כך‪ ,‬גם הכנסות גבוהות יותר ממיסים בזכות עבודות‬ ‫מכניסות יותר‪225.‬‬ ‫כשאני מגיע ללמד באירופה‪ ,‬מתקשרים אליי לעתים קרובות בעלי תפקידים במשרדי הבריאות של‬ ‫המדינות הסקנדינביות‪ ,‬בריטניה‪ ,‬גרמניה או הולנד‪ ,‬ומבקשים ממני לבלות איתם את אחר הצהריים‬ ‫ולשתפם במחקרים האחרונים בטיפול בילדים ובמתבגרים הסובלים מטראומה ובמשפחותיהם‪ .‬כך‬ ‫קורה גם לרבים מעמיתיי‪ .‬מדינות אלה כבר התחייבו לשירותי בריאות אוניברסליים‪ ,‬שכר מינימום‪,‬‬ ‫חופשת לידה בתשלום לשני ההורים ומוסדות טיפול וחינוך לגיל הרך באיכות גבוהה עבור כל‬ ‫האמהות העובדות‪.‬‬ ‫האם גישה זו לבריאות הציבור קשורה באופן כלשהו לעובדה ששיעור הכליאה בנורבגיה הוא‬ ‫‪ ,71/100,000‬בהולנד ‪ 81/100,000‬ובארצות־הברית ‪ ,781/100,000‬ושרמת הפשיעה בארצות אלה‬ ‫נמוכה בהרבה מאשר אצלנו‪ ,‬ואילו עלויות הטיפול הרפואי מגיעות בערך למחצית? שבעים אחוזים מן‬ ‫האסירים בקליפורניה היו בילדותם בטיפול אומנה‪ .‬ארצות־הברית מוציאה ‪ 84‬מיליארד דולר לשנה‬ ‫על כליאת אנשים‪ ,‬בעלות של ‪ 44,000‬דולר לאסיר בערך; ארצות אירופה הצפונית מוציאות חלקיק‬ ‫מסכום זה‪ .‬במקום זה‪ ,‬הן משקיעות בעזרה להורים לגדל את ילדיהם בסביבה בטוחה וצפויה‪ .‬נראה כי‬ ‫תוצאות המבחנים האקדמיים ורמת הפשיעה אצלם משקפות את הצלחת השקעתם‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫חלק רביעי‬ ‫חותמה של הטראומה‬

‫פרק אחד־עשר‬ ‫סודות נחשפים‪:‬‬ ‫בעיית הזיכרון הטראומטי‬ ‫מוזר שאת כל הזיכרונות העולים בי מאפיינות שתי תכונות‪ .‬תמיד הם ספוגי דממה‪ ,‬זה עיקר‬ ‫כוחם‪ ,‬וגם אם במציאות לא היו כך‪ ,‬זה הרושם שעולה בי‪ .‬הם תופעות אילמות המדברות אלי‬ ‫במבטים ומחוות‪ ,‬בשתיקה‪ ,‬ושתיקתן היא המזעזעת‪.‬‬ ‫— אריך מריה רמרק‪ ,‬במערב אין כל חדש‪226‬‬ ‫באביב ‪ 2002‬התבקשתי לבדוק גבר צעיר שטען כי עבר בילדותו התעללות מינית מצד פול ַשׁנְלִי‪,‬‬ ‫שהיה כומר קתולי בקהילה בניוטון‪ ,‬מסצ'וסטס‪ .‬נראה כי ההתעללות נשכחה ממנו‪ ,‬עד שכעת‪ ,‬בגיל‬ ‫עשרים וחמש‪ ,‬הוא שמע שהכומר נחקר על התעללות בנערים צעירים‪ .‬השאלה שהוצגה בפניי הייתה‪:‬‬ ‫אף על פי שככל הנראה הוא "הדחיק" את ההתעללות למשך יותר מעשור מאז שהסתיימה‪ ,‬האם‬ ‫זיכרונותיו מהימנים‪ ,‬והאם אני מוכן להעיד על כך בפני שופט?‬ ‫אשתף כאן במה שאותו גבר‪ ,‬אקרא לו ג'וליאן‪ ,‬סיפר לי‪ ,‬בהסתמך על רשימותיי משיחתנו )אף‬ ‫ששמו האמיתי מופיע בתיק הציבורי‪ ,‬אני משתמש בשם בדוי‪ ,‬בתקווה שהצליח להחזיר לעצמו מעט‬ ‫פרטיות ושלווה במשך הזמן(‪227.‬‬ ‫חווייתו ממחישה את המורכבות של זיכרון טראומטי‪ .‬המחלוקות סביב המקרה של האָב שנלי‬ ‫טיפוסיות לסערה שמעורר הנושא‪ ,‬כבר מאז שלהי המאה ה‪ ,19-‬כאשר פסיכיאטרים תיארו לראשונה‬ ‫את טיבם החריג של זיכרונות טראומטיים‪.‬‬

‫הצפה של תחושות ותמונות‬ ‫ב‪ 11-‬בפברואר ‪ 2001‬שירת ג'וליאן כשוטר צבאי בבסיס חיל האוויר האמריקני‪ .‬בשיחת הטלפון‬ ‫היומית שלו עם חברתו‪ ,‬רייצ'ל‪ ,‬היא הזכירה מאמר ראשי שקראה באותו בוקר בבוסטון־גלוב‪ ,‬על‬ ‫כומר בשם שנלי שנחשד שהתעלל מינית בילדים‪ .‬האם ג'וליאן לא סיפר לה פעם על האב שנלי‪ ,‬שהיה‬ ‫הכומר בקהילה שלו בניוטון? "האם הוא עשה לך משהו אי־פעם?" שאלה‪ .‬ג'וליאן זכר בתחילה את‬ ‫האב שנלי כאיש חביב‪ ,‬שתמך בו מאוד לאחר שהוריו התגרשו‪ .‬אך ככל שהשיחה התמשכה‪ ,‬הוא החל‬ ‫להיכנס לפאניקה‪ .‬פתאום ראה את צלליתו של שנלי בפתח הדלת‪ ,‬ידיו מושטות בזווית של ארבעים‬ ‫וחמש מעלות‪ ,‬נועץ מבט בג'וליאן בעת שהשתין‪ .‬מוצף רגשות עזים‪ ,‬הוא אמר לרייצ'ל‪" ,‬אני חייב‬ ‫לסיים‪ ".‬הוא התקשר למפקד הטייסת שלו‪ ,‬שהגיע מלוּוה ברב־סמל‪ .‬אחרי שנפגש עם שניהם‪ ,‬הם‬ ‫לקחו אותו לכומר של הבסיס‪ .‬ג'וליאן זוכר שאמר לו‪" :‬אתה יודע מה קורה בבוסטון? זה קרה גם לי‪".‬‬

‫ברגע ששמע את עצמו אומר את המילים האלה‪ ,‬הוא ידע לבטח ששנלי התעלל בו מינית — אף שלא‬ ‫זכר את הפרטים‪ .‬ג'וליאן הרגיש נבוך מאוד על שהיה כה נסער; מאז ומתמיד היה ילד חזק‪ ,‬ששמר‬ ‫דברים בפנים‪.‬‬ ‫באותו לילה ישב מכונס בפינת מיטתו‪ ,‬בטוח שהוא יוצא מדעתו‪ ,‬מבועת שמא יאושפז במחלקה‬ ‫סגורה‪ .‬במשך כל השבוע שלאחר מכן המשיכו להציף אותו תמונות‪ ,‬והוא חשש שיתמוטט לגמרי‪ .‬הוא‬ ‫השתוקק לתקוע סכין ברגלו‪ ,‬רק כדי להפסיק את זרימת המראות המנטאליים‪ .‬התקפי הפאניקה החלו‬ ‫להיות מלווים בפרכוסים‪ ,‬שאותם כינה "התקפים אפילפטיים"‪ .‬הוא גירד את גופו עד זוב דם‪ .‬היה לו‬ ‫חם כל הזמן‪ ,‬הוא הזיע והיה חסר שקט‪ .‬בין התקפי הפאניקה הרגיש את עצמו "כמו זומבי"; מתבונן‬ ‫בעצמו ממרחק‪ ,‬כאילו מה שקורה לו מתרחש בעצם למישהו אחר‪.‬‬ ‫כשג'וליאן נכנס למשרדי שנה לאחר מכן‪ ,‬ראיתי בחור נאה ושרירי שנראה מדוכא ומובס‪ .‬הוא סיפר‬ ‫לי מיד שהרגיש נורא על שעזב את חיל האוויר‪ .‬הוא תכנן שם קריירה‪ ,‬ותמיד קיבל הערכות מצוינות‪.‬‬ ‫הוא אהב את האתגרים ואת עבודת הצוות‪ ,‬והתגעגע לאורח החיים הצבאי המוּבנה‪.‬‬ ‫ג'וליאן נולד בפרבר של בוסטון‪ ,‬השני מבין חמישה ילדים‪ .‬אביו עזב את המשפחה כשג'וליאן היה‬ ‫בן שש משום שלא היה יכול לשאת את החיים עם אמו של ג'וליאן‪ ,‬שלא הייתה יציבה רגשית‪ .‬ג'וליאן‬ ‫ואביו הסתדרו טוב למדי ביניהם‪ ,‬אך לעתים היה ג'וליאן ביקורתי כלפי אביו על שעבד קשה מדי‬ ‫לפרנסת המשפחה‪ ,‬ועל שנטש והותיר אותו עם אמו הבלתי־יציבה‪ .‬אף אחד מבני משפחתו‪ ,‬הוריו או‬ ‫אֶחיו‪ ,‬לא קיבל אי פעם טיפול פסיכיאטרי או השתמש בסמים‪.‬‬ ‫ג'וליאן היה ספורטאי מקובל חברתית בבית הספר התיכון‪ .‬אף על פי שהיו לו חברים רבים‪ ,‬הוא‬ ‫הרגיש רע למדי ביחס לעצמו וחיפָּה על ציוניו הגרועים בשתיית אלכוהול ובבילויים במסיבות‪ .‬כעת‬ ‫הרגיש אשמה על שניצֵל את מראהו הנאה ואת הפופולריות שלו כדי לקיים יחסי מין עם נערות רבות‪.‬‬ ‫הוא אמר שהיה רוצה להתקשר לכמה מהן כדי להתנצל על התייחסותו הגרועה אליהן‪.‬‬ ‫הוא זכר שתמיד שנא את גופו‪ .‬בתיכון נטל סטרואידים כדי לנפח את שריריו ועישן מריחואנה כמעט‬ ‫כל יום‪ .‬הוא לא הלך לקולג'‪ ,‬ואחרי סיום התיכון היה בעצם חסר בית כמעט שנה‪ ,‬משום שלא היה‬ ‫מסוגל לשאת יותר את החיים במחיצת אמו‪ .‬הוא התגייס כדי לנסות להעלות את חייו על המסלול‪.‬‬ ‫ג'וליאן הכיר את האב שנלי בגיל שש כשהשתתף בשיעורי דת בכנסייה הקהילתית‪ .‬הוא זכר שהאב‬ ‫שנלי היה לוקח אותו אל מחוץ לכיתה לצורך וידוי‪ .‬האב שנלי לבש גלימה רק לעתים נדירות‪ ,‬וג'וליאן‬ ‫זכר את מכנסי הקורדרוי הכחולים הכהים שלו‪ .‬הם נהגו ללכת לחדר גדול שבו כיסא אחד פנה אל‬ ‫כיסא האחר‪ ,‬ולצדם דרגש כריעה‪ .‬הכיסאות היו מרופדים אדום ועל הדרגש הייתה כרית קטיפה‬ ‫אדומה‪ .‬הם שיחקו קלפים‪ ,‬משחק "מלחמה" שהפך ל"סטריפ־פוקר"‪ .‬ואז הוא נזכר בעצמו‪ ,‬בחדר זה‪,‬‬ ‫ניצב בפני מראָה‪ .‬האב שנלי אילץ אותו להתכופף‪ .‬הוא זכר שהאב שנלי הכניס אצבע לפי הטבעת‬ ‫שלו‪ .‬הוא לא חשב ששנלי חדר אליו עם הפין שלו‪ ,‬אך האמין שהכומר החדיר לו אצבע במקרים‬ ‫רבים‪.‬‬ ‫מעבר לזה‪ ,‬זיכרונותיו היו מבולבלים ומקוטעים‪ .‬היו לו הבזקי תמונות של פניו של שנלי‪ ,‬ושל‬

‫אירועים מבודדים‪ :‬שנלי עומד בדלת חדר השירותים; הכומר כורע על ברכיו ומניע "את זה" סביב‬ ‫לשונו‪ .‬הוא לא היה מסוגל לומר בן כמה היה כשהדברים קרו‪ .‬הוא זוכר שהכומר הנחה אותו איך‬ ‫לבצע מין אוראלי‪ ,‬אך הוא לא זכר אם באמת ביצע זאת‪ .‬הוא זכר שחילק עלונים בכנסייה ואת האב‬ ‫שנלי יושב לצדו על הספסל‪ ,‬מלטף אותו ביד אחת ומחזיק את ידו של ג'וליאן על גופו בידו השנייה‪.‬‬ ‫הוא זכר כי כאשר גדל‪ ,‬היה האב שנלי חולף סמוך אליו ומלטף את הפין שלו‪ .‬ג'וליאן לא אהב את זה‪,‬‬ ‫אך לא ידע מה לעשות כדי להפסיק זאת‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬אמר לי‪" ,‬האב שנלי היה הדבר הקרוב‬ ‫ביותר לאלוהים בשכונה שלי‪".‬‬ ‫נוסף על רסיסי זיכרונות אלה‪ ,‬עקבות הניצול המיני שחווה הופעלו ושוחזרו בבירור‪ .‬לפעמים בעת‬ ‫יחסי מין עם חברתו‪ ,‬צצה דמותו של הכומר בתודעתו‪ ,‬וכפי שניסח זאת‪ ,‬הוא "איבד את זה"‪ .‬שבוע‬ ‫לפני שראיינתי אותו‪ ,‬תחבה חברתו אצבע לפיו וקנטרה אותו בשעשוע‪" :‬אתה מוצץ טוב‪ ".‬ג'וליאן‬ ‫זינק וצרח‪" ,‬אם תגידי את זה עוד פעם אחת אני אהרוג אותך!" מבוהלים‪ ,‬שניהם החלו לבכות‪.‬‬ ‫בעקבות זה התרחש אחד מן "ההתקפים האפילפטיים" — ג'וליאן התכרבל בתנוחת עובר‪ ,‬רעד וייבב‬ ‫כמו תינוק‪ .‬כשסיפר לי זאת‪ ,‬נראה ג'וליאן קטן מאוד ומפוחד‪.‬‬ ‫ג'וליאן נע בין רגשות רחמים על האיש הזקן ששנלי היה כעת‪ ,‬לבין הרצון "לקחת אותו לחדר‬ ‫באיזה מקום ולהרוג אותו‪ ".‬הוא גם דיבר בלי הרף על הבושה שחש‪ ,‬ועל כמה קשה לו להודות שלא‬ ‫היה יכול להגן על עצמו‪" :‬אף אחד לא מתעסק איתי‪ ,‬ועכשיו אני צריך לספר לך את זה‪ ".‬הדימוי‬ ‫העצמי שלו היה של ג'וליאן הגדול‪ ,‬הקשוח‪.‬‬ ‫איך אפשר להבין סיפור כמו של ג'וליאן‪ :‬שנים של שכחה־לכאורה‪ ,‬שבעקבותיהן עולים קטעי‬ ‫תמונות מטרידים‪ ,‬תסמינים גופניים דרמטיים ושחזורים בפעולה פתאומיים? כמטפל שעובד עם אנשים‬ ‫המתמודדים עם טראומה‪ ,‬מטרתי הראשונה אינה לקבוע מה בדיוק קרה‪ ,‬אלא איך לעזור להם לשאת‬ ‫את התחושות‪ ,‬הרגשות והתגובות שהם חוֹוים‪ ,‬בלי ש ֵאלֶּה ישתלטו עליהם‪ .‬כאשר עולה הנושא של‬ ‫ַה ֲא ָשׁמָה‪ ,‬בדרך כלל העניין המרכזי שיש להתמודד עמו הוא האשמה עצמית — לקבל את העובדה‬ ‫שהטראומה לא נגרמה באשמתם‪ ,‬שהיא לא נבעה מפגם כלשהו בהם‪ ,‬שאין אדם שמגיע לו לעבור את‬ ‫מה שאירע להם‪.‬‬ ‫אבל ברגע שמעורב גם עניין משפטי‪ ,‬קביעת האשמה הופכת למרכזית‪ ,‬ועמה שאלת קבילות‬ ‫הראיות‪ .‬עוד לפני כן בדקתי שנים־עשר אנשים שעברו התעללות סאדיסטית בילדותם בבית יתומים‬ ‫קתולי בברלינגטון‪ ,‬ורמונט‪ .‬הם חשפו את סיפורם )יחד עם תובעים רבים נוספים( יותר מארבעה‬ ‫עשורים מאוחר יותר‪ ,‬ואף על פי שלאף אחד מהם לא היה קשר עם האחרים‪ ,‬עד שהוגשה התביעה‬ ‫הראשונה‪ ,‬זיכרונות ההתעללות שעברו היו דומים להפליא‪ :‬כולם נקבו באותם שמות ובהתעללויות‬ ‫המסוימות שכל נזירה או כומר נקטו — באותם חדרים‪ ,‬עם אותו ריהוט‪ ,‬וכחלק מאותה שגרה יומית‪.‬‬ ‫רובם קיבלו בעקבות זאת הסדר פיצוי מחוץ לבית המשפט מבישופות ורמונט‪.‬‬ ‫לפני שמקרה מגיע לבית המשפט‪ ,‬השופט עורך הליך המכונה "שימוע אוּבֶּרט"‪ ,‬כדי לקבוע את‬ ‫אמות המידה לכישורי המומחה שעדותו תוצג בפני המושבעים‪ .‬במקרה של ‪ 1996‬שכנעתי שופט מחוזי‬

‫פדרלי בבוסטון שאנשים הסובלים מטראומה עלולים לאבד את כל זיכרונותיהם ביחס לאירוע הנדון‪,‬‬ ‫זיכרונות שעשויים לעלות שוב במועד מאוחר הרבה יותר בצורת רסיסים מקוטעים‪ .‬אותן אמות מידה‬ ‫היו אמורות לשמש במקרה של ג'וליאן‪ .‬אמנם הדו"ח שלי לעורך דינו נותר חסוי‪ ,‬אך הוא התבסס על‬ ‫עשורים של ניסיון קליני‪ ,‬ובכלל זה עבודתם של גדולי החלוצים של הפסיכיאטריה המודרנית‪.‬‬

‫זיכרון נורמלי לעומת זיכרון טראומטי‬ ‫כולנו יודעים עד כמה הפכפך הזיכרון; סיפורינו משתנים‪ ,‬מתעצבים מחדש ומתעדכנים ללא הרף‪.‬‬ ‫כאשר אחיי‪ ,‬אחיותיי ואנוכי משוחחים על אירועים בילדותנו‪ ,‬תמיד נדמה לנו שגדלנו במשפחות‬ ‫שונות — כה רבים מזיכרונותינו אינם תואמים‪ .‬הזיכרונות האוטוביוגרפיים שלנו אינם משקפים‬ ‫במדויק את המציאות; אלה סיפורים שאנו מספרים‪ ,‬כדי למסור את התבוננותנו האישית על החוויה‪.‬‬ ‫יכולתה היוצאת מן הכלל של החשיבה האנושית לכתוב מחדש את הזיכרון מומחשת במחקר ג ְ נט‬ ‫של התפתחות המבוגר )‪ ,(The Grant Study of Adult Development‬שעקב‬ ‫באופן שיטתי אחר בריאותם הפסיכולוגית והגופנית של יותר ממאתיים גברים בוגרי הרווארד‪ ,‬מאז‬ ‫שנתם השנייה ללימודים בשנים ‪ 1944-1939‬ועד להווה‪ 228.‬כמובן‪ ,‬מתכנני המחקר לא יכלו לִצפות‬ ‫שרוב המשתתפים יישלחו להילחם במלחמת העולם השנייה‪ ,‬אך כעת יש ביכולתנו לעקוב אחר‬ ‫התפתחות זיכרונות המלחמה שלהם‪ .‬הגברים עברו ריאיון מפורט על חוויות המלחמה שלהם בשנים‬ ‫‪ ,1946-1945‬ושוב בשנים ‪ .1990-1989‬אחרי ארבעה וחצי עשורים‪ ,‬רובם סיפרו סיפורים שונים‬ ‫מאוד מאלה שהוקלטו בראיונות שהתקיימו מיד עם תום המלחמה‪ :‬עם חלוף הזמן‪ ,‬הזוועה ה ֲחריפה של‬ ‫האירועים "כובסה" ודהתה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אלה שסבלו מטראומה‪ ,‬ובהמשך פיתחו ‪ ,PTSD‬לא שינו‬ ‫את סיפוריהם; זיכרונותיהם השתמרו בעיקרם כפי שהיו‪ ,‬גם ארבעים וחמש שנים מסוף המלחמה‪.‬‬ ‫השאלה אם אנו זוכרים אירוע מסוים בכלל‪ ,‬ועד כמה זיכרונותינו מאותו אירוע מדויקים‪ ,‬תלויה‬ ‫בעיקרה במידה שבה האירוע היה משמעותי עבורנו באופן אישי‪ ,‬ובמידה שבה הוא עורר בנו רגשות‬ ‫בעת התרחשותו‪ .‬גורם ה ַמפְתח הוא רמת העוררות שלנו‪ .‬לכולנו יש זיכרונות שקשורים לאנשים‬ ‫מסוימים‪ ,‬שִירים‪ ,‬ריחות ומקומות שנשמרים אצלנו לאורך זמן‪ .‬רובנו זוכרים עדיין במדויק איפה היינו‬ ‫ומה עשינו ביום שלישי‪ 11 ,‬בספטמבר ‪ ,2011‬אך רק בודדים מאיתנו זוכרים משהו מ‪ 10-‬בספטמבר‪.‬‬ ‫רוב חוויותינו היומיומיות עוברות מיד אל תהום הנשייה‪ .‬בימים רגילים אין לנו יותר מדי לספר‬ ‫כשאנו מגיעים הביתה בערב‪ .‬החשיבה פועלת בהתאם לסכֵמות‪ ,‬או מפות‪ ,‬וקרוב לוודאי שאירועים‬ ‫שנמצאים מחוץ לדפוס המוכר הם אלה שיתפסו את תשומת לבנו‪ .‬אם קיבלנו העלאה בשכר‪ ,‬או שחבר‬ ‫סיפר לנו חדשות מרגשות‪ ,‬פרטי האירוע יישארו עמנו‪ ,‬לפחות לזמן־מה‪ .‬עלבונות ופגיעוֹת אנו זוכרים‬ ‫טוב מכול‪ :‬האדרנלין שאנו מפרישים כדי להתגונן מאיומים פוטנציאליים מסייע לחקוק אירועים כאלה‬ ‫בתודעתנו‪ .‬גם אם תוכן ההערה דוהה‪ ,‬רתיעתנו מן האדם שהֵעיר אותה נותרת‪ ,‬בדרך כלל‪.‬‬ ‫כשמשהו מפחיד מאוד מתרחש‪ ,‬למשל‪ ,‬אם נראה ילד או חבר נפגע בתאונה‪ ,‬יישמר אצלנו זיכרון‬ ‫חריף ומדויק למדי מהאירוע‪ ,‬ולזמן רב‪ .‬כפי שהראו ג'יימס מק'גוף )‪(James McGaugh‬‬

‫ועמיתיו‪ ,‬ככל שנפריש יותר אדרנלין‪ ,‬כך הזיכרון שלנו יהיה מדויק יותר‪ 229.‬אך זה נכון רק עד נקודה‬ ‫מסוימת‪ .‬כשאנו ניצבים אל מול אימה‪ ,‬או זוועה — בעיקר מן הסוג של "הלם שלא ניתן להימלט ממנו"‬ ‫— המערכת מוצפת‪ ,‬וקורסת‪.‬‬ ‫כמובן‪ ,‬אי אפשר לעקוב אחרי מה שמתרחש במוח בעת החוויה הטראומטית‪ ,‬אך ניתן לעורר מחדש‬ ‫את הטראומה במעבדה‪ ,‬כפי שעשינו לצורך סריקות המוח שתוארו בפרקים השלישי והרביעי‪ .‬כאשר‬ ‫עקבות זיכרון של הצלילים‪ ,‬התמונות והתחושות המקוריים מופעלות מחדש‪ ,‬האונות הקדמיות‬ ‫"כבות"‪ ,‬מה שכולל‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬את האזור שאחראי לניסוח רגשות במילים‪ 230,‬את האזור שיוצר‬ ‫אצלנו תחושת מיקום בזמן‪ ,‬ואת ה ַתלַמוּס‪ ,‬ש ְמתַכלֵל את הנתונים הגולמיים של התחושות הנכנסות‪.‬‬ ‫בנקודה זו משתלט המוח הרגשי‪ ,‬שאינו נמצא תחת שליטה מודעת ואינו מסוגל לתקשר במילים‪.‬‬ ‫פעילות המוח הרגשי )האזור הלימבי וגזע המוח( מתבטאת בשינויים בעוררות הרגשית‪ ,‬בפיזיולוגיית‬ ‫הגוף ובפעולת השרירים‪ .‬תחת תנאים רגילים‪ ,‬שתי מערכות זיכרון אלה — הרציונלית והאמוציונלית‬ ‫— פועלות במשותף כדי להפיק תגובה משולבת‪ .‬אך עוררות גבוהה לא רק משנה את המאזן ביניהן‪,‬‬ ‫אלא גם מנתקת אזורים אחרים במוח‪ ,‬שהכרחיים לאחסון ולאינטגרציה נאותים של המידע הנכנס‪ ,‬כמו‬ ‫ההיפוקמפוס והתלמוס‪ 231.‬בעקבות זאת‪ ,‬עקבות החוויה הטראומטית אינן מאורגנות כסיפורים לכידים‬ ‫עם השתלשלות לוגית‪ ,‬אלא כרסיסֵי תחושות ורגשות מקוטעים‪ :‬תמונות‪ ,‬צלילים ותחושות גופניות‪232.‬‬ ‫ג'וליאן ראה גבר שזרועותיו פשוטות קדימה‪ ,‬דרגש‪ ,‬גרם מדרגות‪ ,‬משחק "סטריפ־פוקר"; הוא חווה‬ ‫תחושות באיבר מינו‪ ,‬ורגש מחריד של אימה‪ .‬אך לא היה שם כמעט סיפור‪.‬‬

‫סודות הטראומה נחשפים‬ ‫בשלהי המאה התשע־עשרה‪ ,‬כשהרפואה החלה לחקור לראשונה בעיות נפשיות באופן שיטתי‪ ,‬טיבו‬ ‫של הזיכרון הטראומטי היה אחד הנושאים המרכזיים בדיון‪ .‬מספר עצום של מאמרים התפרסם בצרפת‬ ‫ובאנגליה על תסמונת שזכתה לתואר "עמוד שִׁדרה של מסילת הרכבת"‪ ,‬תוצאה פסיכולוגית של‬ ‫תאונות רכבת‪ ,‬שאחת מתופעותיה הייתה אובדן זיכרון‪.‬‬ ‫אך ההתקדמויות המשמעותיות ביותר הגיעו מ ֵחקר ההיסטֶריה‪ ,‬הפרעה נפשית המאופיינת‬ ‫בהתפרצויות רגשיות‪ ,‬נטייה חזקה להשפעה סוגסטיבית‪ ,‬ועוויתות ושיתוקי שרירים שלא ניתן היה‬ ‫להסבירם באנטומיה פשוטה‪ 233.‬בעבר נתפסה ההיסטריה כבעיה של נשים בלתי יציבות‪ ,‬או מתחזות‬ ‫)השם מגיע מן המילה היוונית ל"רחם"(‪ ,‬אך כעת הפכה לצוהר אל מסתרי הנפש והגוף‪ .‬שמותיהם של‬ ‫כמה מגדולי החלוצים בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה‪ ,‬כמו ז'אן־מרטן שַׁרקוֹ‪ ,‬פייר ז ַ'נ ֶה וזיגמונד פרויד‪,‬‬ ‫נקשרו לגילוי שבשורשי ההיסטריה מצויה טראומה‪ ,‬בייחוד טראומה של ניצול מיני בילדוּת‪234.‬‬ ‫חוקרים מוקדמים אלה התייחסו לזיכרונות הטראומה כאל "סודות פתוגניים"‪ 235‬או " ַטפִּילִים‬ ‫נפשיים"‪ 236,‬משום שככל שהסובלים מהם רצו לשכוח את שאירע‪ ,‬הזיכרונות המשיכו לכפות עצמם‬ ‫על התודעה‪ ,‬וכלאו את הסובלים בהווה מתמשך ומתחדש תמידית של אימה קיומית‪237.‬‬ ‫ההתעניינות בהיסטריה הייתה חזקה במיוחד בצרפת‪ ,‬וכפי שקורה לעתים כה קרובות‪ ,‬הייתה נעוצה‬

‫בפוליטיקה של התקופה‪ .‬ז'אן־מרטן שַרקוֹ‪ ,‬שנחשב במידה רבה לאבי הנוירולוגיה‪ ,‬ושתלמידיו‪ ,‬כגון‬ ‫ז'יל דה לה טורט‪ ,‬העניקו את שמותיהם למחלות נוירולוגיות רבות‪ ,‬היה גם פעיל פוליטי‪ .‬לאחר‬ ‫שהקיסר נפוליון השלישי ירד מכיסאו ב‪ ,1870-‬התקיים מאבק בין המונרכיסטים )נציגי הסדר הישן‪,‬‬ ‫שגובו על ידי הכנסייה(‪ ,‬ובין התומכים ברפובליקה הצרפתית הצעירה‪ ,‬שהאמינו במדע ובדמוקרטיה‬ ‫חילונית‪ .‬שַרקוֹ האמין שנשים יהיו גורם מכריע במאבק זה‪ ,‬וחקירתו של ההיסטריה "הציעה הסבר‬ ‫מדעי לתופעות כמו דיבוק‪ ,‬כישוף‪ ,‬גירוש שדים ואקסטזה דתית‪238".‬‬ ‫שַרקוֹ ערך מחקרים מדוקדקים בהיבטים הפיזיולוגיים והנוירולוגיים של היסטריה אצל גברים‬ ‫ונשים כאחד‪ ,‬וכולם הדגישו את הזיכרון המגולם בגוף ואת היעדר השפה‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ב‪ 1889-‬הוא פרסם‬ ‫מקרה של מטופל בשם לֶלוֹג‪ ,‬שפיתח שיתוק ברגליו לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים בכרכרה‬ ‫רתומה לסוסים‪ .‬אף על פי שלֶלוֹג נפל לארץ ואיבד את הכרתו‪ ,‬נראה כי רגליו לא נפגעו‪ ,‬ולא היו שום‬ ‫סימנים נוירולוגיים שיצביעו על גורם גופני לשיתוק‪ .‬שַרקוֹ גילה כי רגע לפני שלֶלוֹג התעלף‪ ,‬הוא‬ ‫ראה את גלגלי הכרכרה מתקרבים אליו והיה בטוח שהוא עומד להידרס‪ .‬הוא ציין כי "המטופל ]‪[...‬‬ ‫אינו זוכר דבר ]‪ [...‬שאלות שהופנו אליו עד כה נותרו ללא מענה‪ .‬הוא אינו יודע דבר‪ ,‬או כמעט‬ ‫דבר‪ 239".‬כמו מטופלים רבים אחרים בבית החולים ַסלְ ֶפּ ְט י ֵיר‪ ,‬לֶלוֹג ביטא את חווייתו באופן גופני‪:‬‬ ‫במקום לזכור את התאונה‪ ,‬הוא פיתח שיתוק ברגליו‪240.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫ז'אן־מרטן שַ רקוֹ מציג מקרה של חולת היסטריה‪ .‬שרקו הפך את לה־סלפטרייר‪ ,‬בית‬ ‫מחסה עתיק לעניי פריז‪ ,‬לבית חולים מודרני‪ .‬שימו לב לתנוחה הדרמטית של המטופלת‪ .‬איור‬ ‫מאת אנדרה ברויה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫אך עבורי גיבור הסיפור האמיתי הוא פייר ז'נה‪ ,‬שעזר לשַרקוֹ להקים בסלפטרייר מעבדה המיועדת‬ ‫לחקר ההיסטריה‪ .‬ב‪ ,1889-‬השנה שבה הוקם מגדל אייפל‪ ,‬פרסם ז'נה תיאור מדעי — לראשונה באורך‬ ‫של ספר שלם — של חק טראומטי‪ L'automatisme Psychologique.241 :‬ז'נה סבר‬ ‫כי שורשי התופעה‪ ,‬שהיום אנו מכירים כ‪ ,PTSD-‬מצויים בחוויה של "רגשות סוערים"‪ ,‬או עוררות‬ ‫רגשית עזה‪ .‬חיבור זה הסביר כיצד‪ ,‬לאחר האירוע הטראומטי‪ ,‬אנשים מתחילים לחזור באופן אוטומטי‬ ‫על פעולות מסוימות‪ ,‬וכן רגשות ותחושות שמתקשרים לטראומה‪ .‬בניגוד לשַרקוֹ‪ ,‬שהיה מעוניין‬ ‫בעיקר במדידה ובתיעוד של התסמינים הגופניים של המטופלים‪ ,‬ז'נה בילה שעות אין־ספור בשיחות‬ ‫עמם‪ ,‬בניסיון לגלות מה מתרחש בנפשם‪ .‬עוד בניגוד לשרקו‪ ,‬שמחקרו התמקד בהבנת תופעת‬ ‫ההיסטריה‪ ,‬ז'נה היה בראש ובראשונה קלינאי שמטרתו לטפל במטופליו‪ .‬זו הסיבה שלמדתי את‬

‫תיאורי המקרה שלו לעומק‪ ,‬ולכך שהפך לאחד ממוריי החשובים‬

‫ביותר‪242.‬‬

‫אמנזיה‪ ,‬דיסוציאציה ושִחזור‬ ‫ז'נה היה הראשון שהצביע על ההבדל בין "זיכרון נרטיבי" — הסיפורים שאנשים מספרים על טראומה‬ ‫— לבין הזיכרון הטראומטי עצמו‪ .‬אחד מן המקרים שעליהם כתב היה סיפורה של אי ן‪ ,‬אישה צעירה‬ ‫שאושפזה בעקבות מות אמה משחפת‪ 243.‬אירן סעדה את אמה במשך חודשים רבים בעודה ממשיכה‬ ‫לעבוד מחוץ לבית כדי לתמוך באביה האלכוהוליסט ולשלם עבור הטיפול הרפואי באמה‪ .‬כשאמה מתה‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬אירן — התשושה מלחץ ומחוסר שינה — ניסתה להחיות את הגופה במשך כמה שעות‪,‬‬ ‫כשהיא קוראת בקול לאמה ומנסה לשפוך תרופות לגרונה‪ .‬בשלב כלשהו הגופה נפלה מן המיטה‪ ,‬בעוד‬ ‫אביה השתוי של אירן שוכב מעולף בקרבתה‪ .‬אפילו אחרי שהגיעה דודתה והחלה בהכנות לקבורה‪,‬‬ ‫ההכחשה של אירן נמשכה‪ .‬היה צורך לשכנעה להשתתף בהלוויה‪ ,‬והיא צחקה במהלך הטקס‪ .‬כמה‬ ‫שבועות לאחר מכן היא הובאה לסלפטרייר‪ ,‬וז'נה לקח על עצמו את הטיפול במקרה‪.‬‬ ‫נוסף על האמנזיה בקשר למות אמה‪ ,‬אירן סבלה מתסמין נוסף‪ :‬כמה פעמים בשבוע נהגה לבהות‪,‬‬ ‫במצב דמוי־טראנס‪ ,‬במיטה ריקה‪ ,‬מתעלמת מכל המתרחש סביבה‪ ,‬והחלה לטפל באדם דמיוני‪ .‬היא‬ ‫שִחזרה בפעולה באופן מדוקדק את פרטי מות אמה — במקום לזכור אותם‪.‬‬ ‫אנשים הסובלים מטראומה זוכרים‪ ,‬בעת ובעונה אחת‪ ,‬פחות מדי ויותר מדי‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬לאירן לא‬ ‫היה כל זיכרון מודע בקשר למות אמה — היא לא יכלה לספר את הסיפור של מה שהתרחש‪ .‬מאידך‬ ‫גיסא‪ ,‬היא הייתה כפויה לשחזר באופן ממשי את אירועי מות אמה‪ .‬המונח של ז'נה‪" ,‬אוטומטיזם"‪,‬‬ ‫ממחיש את טיבן הבלתי־רצוני ובלתי־מודע של פעולות אלה‪.‬‬ ‫ז'נה טיפל באירן במשך חודשים אחדים‪ ,‬בעיקר באמצעות היפנוזה‪ .‬בסוף הטיפול הוא שאל אותה‬ ‫שוב על מות אמה‪ .‬אירן החלה לבכות ואמרה‪" ,‬אל תזכיר לי את הדברים הנוראים האלה ]‪ [...‬אמי‬ ‫הייתה מתה ואבי היה שיכור לחלוטין‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬הייתי צריכה לטפל בגופתה המתה משך כל הלילה‪.‬‬ ‫עשיתי דברים טיפשיים רבים כדי להחיות אותה ]‪ [...‬בבוקר יצאתי מדעתי‪ ".‬לא רק שאירן הייתה‬ ‫מסוגלת לספר את סיפורה‪ ,‬היא גם החזירה לעצמה את רגשותיה‪" :‬אני מרגישה עצובה מאוד‪,‬‬ ‫ונטושה‪ ".‬ז'נה טען שכעת הזיכרון שלה "שלם"‪ ,‬משום שהתלוו אליו הרגשות המתאימים‪.‬‬ ‫ז'נה הבחין בהבדלים משמעותיים בין זיכרון רגיל לטראומטי‪ .‬לעליית זיכרונות טראומטיים קודמים‬ ‫טריגרים ספציפיים‪ .‬במקרה של ג'וליאן‪ ,‬הטריגר היה הערותיה הפתייניות של חברתו; אצל אירן‪,‬‬ ‫הייתה זו המיטה הריקה‪ .‬כאשר רכיב אחד של החוויה הטראומטית מופעל‪ ,‬קרוב לוודאי שרכיבים‬ ‫אחרים יגיעו אחריו באופן אוטומטי‪.‬‬ ‫הזיכרון הטראומטי אינו מעוּבֶּה‪ :‬לאירן נדרשו שלוש או ארבע שעות כדי לשחזר בפעולה את‬ ‫סיפורה‪ ,‬אך כאשר בסופו של דבר הייתה מסוגלת לספר מה שֶקרה‪ ,‬זה לקח פחות מדקה‪ .‬לשחזור‬ ‫בפעולה הטראומטי אין שום פונקציה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הזיכרון הרגיל הוא סתגלני; סיפורינו גמישים‪,‬‬ ‫וניתן לשנותם בהתאם לנסיבות‪ .‬הזיכרון הרגיל הוא חברתי במהותו; זה סיפור שאנו מספרים לתכלית‬

‫מסוימת‪ :‬במקרה של אירן‪ ,‬כדי לגייס עזרה וניחומים מן הרופא שלה; במקרה של ג'וליאן‪ ,‬לגייס אותי‬ ‫להצטרף אליו בחיפוש אחר צדק ונקמה‪ .‬אך בזיכרון הטראומטי אין שום דבר חברתי‪ .‬הזעם של‬ ‫ג'וליאן לנוכח הערתה של חברתו לא שירת שום מטרה יעילה‪ .‬השחזורים בפעולה קפואים בזמן‪ ,‬אינם‬ ‫משתנים והם תמיד חוויות בודדות‪ ,‬משפילות ומנוכרות‪.‬‬ ‫ז'נה היה זה שטבע את המונח "דיסוציאציה"‪ ,‬כדי לתאר את הפיצול והבידוד של עקבות הזיכרון‬ ‫שראה אצל מטופליו‪ .‬הוא גם חזה את הנולד ביחס למחיר הכבד של החזקת זיכרונות טראומטיים מחוץ‬ ‫לתודעה‪ .‬מאוחר יותר כתב שכאשר מטופלים מתנתקים מחווייתם הטראומטית‪ ,‬הם "מוצמדים למכשול‬ ‫בלתי־עביר"‪" 244:‬היות שאינם מסוגלים לעשות אינטגרציה לזיכרונותיהם הטראומטיים‪ ,‬נראה שהם‬ ‫מאבדים את יכולתם להטמיע גם חוויות חדשות‪ .‬זה ]‪ [...‬כאילו שאישיותם נבלמה לחלוטין בנקודה‬ ‫מסוימת‪ ,‬ואינה מסוגלת להתרחב עוד באמצעות הוספת רכיבים חדשים והטמעתם‪ 245".‬הוא ניבא שאם‬ ‫המטופלים לא יפתחו מודעות לאותם רכיבים מפוצלים‪ ,‬ישיבו אותם פנימה ויבצעו להם אינטגרציה‪,‬‬ ‫כך שיהפכו לסיפור — סיפור שאמנם התרחש בעבר‪ ,‬אך כעת הסתיים — אזי תפקודיהם האישיים‬ ‫והמקצועיים ידעכו לאיטם‪ .‬תופעה זו מתועדת היטב היום במחקר העכשווי‪246.‬‬ ‫ז'נה גילה‪ ,‬שאף על פי שנורמלי שאנשים יְשַנו ויעוותו את זיכרונותיהם‪ ,‬אנשים עם ‪ PTSD‬אינם‬ ‫מסוגלים להניח מאחור את האירוע הממשי‪ ,‬מקור הזיכרונות‪ .‬הדיסוציאציה מוֹנעת מן הטראומה‬ ‫לעבור אינטגרציה ולהשתלב במאגרי הזיכרונות האוטוביוגרפיים שנצברו‪ ,‬המשתנים תדיר‪ ,‬וכך‬ ‫למעשה נוצרת מערכת זיכרון כפולה‪ .‬הזיכרון הנורמלי משלב רכיבים מכל חוויה אל תוך הזרם‬ ‫המתמשך של חוויית העצמי‪ ,‬באמצעות תהליך אסוציאציות מורכב; חשבו על רשת צפופה אך גמישה‪,‬‬ ‫שבה כל רכיב משפיע באופן ע ין על רבים אחרים‪ .‬במקרה של ג'וליאן‪ ,‬התחושות‪ ,‬המחשבות‬ ‫והרגשות הקשורים לטראומה אוחסנו בנפרד כרסיסים קפואים‪ ,‬כמעט חסרי פשר‪ .‬אם הבעיה של‬ ‫‪ PTSD‬היא דיסוציאציה‪ ,‬אזי מטרת הטיפול תהיה אסוציאציה‪ :‬שילוב הרכיבים המפוצלים של‬ ‫הטראומה אל תוך הנרטיב המתמשך של החיים‪ ,‬כך שהמוח יוכל לזהות ש"זה היה אז‪ ,‬וזה — עכשיו"‪.‬‬

‫מקור ה"ריפוי בדיבור"‬ ‫הפסיכואנליזה נולדה במחלקות הסלפטרייר‪ .‬ב‪ 1885-‬נסע פרויד לפריז לעבוד עם שַרקוֹ‪ ,‬ובהמשך‬ ‫קרא לבנו הבכור ז'אן־מרטין‪ ,‬לכבודו של שַרקוֹ‪ .‬ב‪ 1893-‬ציטטו פרויד והמֶנטור הווינאי שלו‪ ,‬יוזף‬ ‫בּרוי ֶר‪ ,‬הן את שַרקוֹ והן את ז'נה במאמרם המבריק על מקורות ההיסטריה‪" .‬ההיסטרי סובל בראש‬ ‫ובראשונה מזיכרונות‪ ",‬הם מצהירים‪ ,‬וממשיכים לטעון כי זיכרונות אלה אינם "כפופים לחוקי‬ ‫ההיעלמות‪ ,‬בדומה לכל הזיכרונות הנמוגים שלנו‪ ",‬אלא "נשמרים ברעננותם המופלאה ובהדגש‬ ‫הרגשי המלא במשך זמן רב‪ ".‬לאנשים הסובלים מטראומה אין שליטה מתי זיכרונות כאלה יצוצו‪:‬‬ ‫"עלינו לציין עובדה בולטת לעין ]‪ [...‬והיא‪ ,‬שהזיכרונות הללו אינם עומדים לרשותם של החולים כפי‬ ‫שזיכרונות אחרים עומדים לרשותם‪ .‬נהפוך הוא‪ ,‬הזיכרונות הללו נעדרים לחלוטין או מצויים‬ ‫בצורה תמציתית ביותר בזיכרונם של החולים כאשר הם נתונים במצב נפשי רגיל"‪) 247‬כל‬

‫ההדגשות בקטעים המצוטטים הן של ברויר ופרויד(‪.‬‬ ‫ברויר ופרויד האמינו שהזיכרונות הטראומטיים אבדו לתודעה הרגילה‪ ,‬או משום ש"טבעה של‬ ‫הטראומה הוציא מן הכלל אפשרות של תגובה‪ ",‬או משום שהם נוצרו "במצב של שיתוק רגשי‪ ,‬כמו‬ ‫למשל מצב של בהלה‪ ".‬ב‪ 1896-‬הצהיר פרויד הצהרה נועזת‪" :‬הגורם האולטימטיבי של היסטריה הינו‬ ‫תמיד פיתוי של ילד על ידי מבוגר‪ 248".‬בהמשך‪ ,‬כשניצב לנוכח הראיות שהוא עצמו מצא בדבר מגפת‬ ‫ניצול מיני של ילדים במשפחות הטובות ביותר בווינה — שמשמעותה‪ ,‬כך ציין‪ ,‬הייתה גם מעורבותו‬ ‫של אביו־שלו — הוא החל לסגת במהירות‪ .‬הפסיכואנליזה שינתה כיוון והדגישה את המשאלות‬ ‫והפנטזיות הבלתי־מודעות‪ ,‬אם כי מדי פעם בפעם המשיך פרויד להכיר במציאות של התעללות‬ ‫מינית‪ 249.‬אחרי שזוועות מלחמת העולם הראשונה עימתו אותו עם המציאות של נוירוזת קרב‪ ,‬שב‬ ‫פרויד ואישר כי היעדר זיכרון מילולי הוא מאפיין מרכזי בטראומה‪ ,‬וכי אם אדם אינו זוכר‪ ,‬קרוב‬ ‫לוודאי שיממש את האירוע מעברו בפעולה‪" :‬נוכל לומר שהמטופל אינו נזכר בדבר ממה שנשכח‬ ‫והודחק‪ ,‬אלא פועל את הדברים‪ .‬הוא משחזר אותם לא כזיכרון‪ ,‬אלא כמעשה‪ ,‬וחוזר עליהם‪ ,‬כמובן‬ ‫בלי לדעת שהוא חוזר עליהם‪250".‬‬ ‫המורשת שהשאיר לנו מאמרם של ברויר ופרויד מ‪ 1893-‬היא מה שאנו קוראים לו היום "ריפוי‬ ‫בדיבור"‪" :‬גילינו‪ ,‬להפתעתנו הגמורה בהתחלה‪ ,‬שהסימפטומים ההיסטריים הבודדים נעלמים‪ ,‬מבלי‬ ‫לחזור על עצמם‪ ,‬מיד לאחר שעלה בידינו לעורר את הזיכרון של הגורם המחולל בבהירות‬ ‫מוחלטת‪ ,‬ויחד עם זאת גם את הרגש המתלווה אליו‪ ,‬וכאשר החולה מתאר את השתלשלות‬ ‫העניינים בפירוט רב ככל שהוא יכול ומוצא מלים מתאימות כדי לבטא את רגשותיו ]ההדגשות‬ ‫במקור[‪ .‬זיכרון ללא רגש הוא כמעט תמיד חסר השפעה לחלוטין‪".‬‬ ‫הם מסבירים כי אלא אם כן מתרחשת תגובה אנרגטית לאירוע הטראומטי‪ ,‬הרגש נותר צמוד‬ ‫לזיכרון ואינו יכול להשתחרר‪ .‬התגובה יכולה להשתחרר באמצעות פעולה — "החל בבכי וכלה‬ ‫במעשה נקמה‪" ".‬אבל בשפה האדם מגלה תחליף למעשה‪ ,‬שבעזרתו יוכל הרגש למצוא פורקן‪" ".‬עתה‬ ‫יובן"‪ ,‬הם מסכמים‪" ,‬מדוע שיטת הפסיכותרפיה שהוצגה כאן מסייעת לריפוי‪ .‬היא מנטרלת את‬ ‫השפעת הדימוי‪ ,‬שלא נמצא לו פורקן )כלומר בזמן הטראומה; הערת ואן דר־קולק(‪ ,‬בכך שהיא‬ ‫מאפשרת לרגש הצמוד אליו להגיע לפורקן באמצעות הדיבור‪ ,‬ומביאה אותו על תיקונו דרך‬ ‫האסוציאציות בכך שהיא מושכת אותו אל תוך התודעה הנורמלית‪".‬‬ ‫אף על פי שהפסיכואנליזה מצויה כיום בדעיכה‪ ,‬ה"ריפוי בדיבור" המשיך לחיות‪ ,‬ופסיכולוגים‬ ‫מניחים באופן כללי שסיפור הטראומה בפירוט רב יעזור לאנשים להותירה מאחור‪ .‬זו גם הנחה‬ ‫בסיסית של טיפול קוגניטיבי־התנהגותי )‪,(Cognitive Behavioral Therapy — CBT‬‬ ‫שנלמד כיום בלימודי פסיכולוגיה מתקדמים ברחבי העולם‪.‬‬ ‫אף על פי שהתיוגים האבחנתיים השתנו‪ ,‬אנו ממשיכים לראות מטופלים דומים לאלה שתיארו‬ ‫שרקו‪ ,‬ז'נה ופרויד‪ .‬ב‪ 1986-‬כתבתי עם עמיתיי תיאור מקרה של אישה שהייתה "נערת סיגריות"‬ ‫במועדון הלילה "מטע הקוקוס" בבוסטון‪ ,‬בעת שפרצה שם שריפה ב‪ 1942.251-‬בשנות השבעים‬

‫והשמונים של המאה העשרים היא נהגה‪ ,‬מדי שנה בשנה‪ ,‬לחזור לרחוב ניוּבֶּרי‪ ,‬מרחק כמה בלוקים מן‬ ‫המיקום המקורי‪ ,‬ולשחזר בפעולה את בריחתה משם‪ .‬בשל כך אושפזה עם אבחנה של סכיזופרניה‬ ‫והפרעה דו־קוטבית‪ .‬ב‪ 1989-‬דיווחתי על משוחרר וייטנאם‪ ,‬שפעם בשנה ביצע "שוד מזוין"‪ ,‬כביכול‪,‬‬ ‫בדיוק ביום השנה למות חברו‪ 252.‬הוא היה מכניס אצבע לכיס מכנסיו‪ ,‬טוען שזה אקדח‪ ,‬ודורש מן‬ ‫המוכר בחנות לרוקן את הקופה — בעודו מאפשר לו זמן למכביר להזעיק את המשטרה‪ .‬ניסיון‬ ‫בלתי־מודע זה לבצע "התאבדות באמצעות שוטר" הגיע לקצו‪ ,‬כאשר שופט הפנה אותו אליי לקבלת‬ ‫טיפול‪ .‬כאשר טיפלנו ברגשי האשמה שלו ביחס למות חברו‪ ,‬לא התרחשו עוד שחזורים אלה‪.‬‬ ‫אירועים כאלה מעלים שאלה חשובה‪ :‬כיצד יכולים רופאים‪ ,‬שוטרים ועובדים סוציאליים לזהות‬ ‫שמישהו סובל מדחק טראומטי‪ ,‬כל עוד הוא משחזר בפעולה במקום להיזכר? כיצד יכולים המטופלים‬ ‫עצמם לזהות את מקור התנהגותם? אם ההיסטוריה שלהם אינה ידועה‪ ,‬קרוב לוודאי שיתויגו‬ ‫כמשוגעים‪ ,‬או שייענשו כעבריינים‪ ,‬במקום שיקבלו עזרה להתמודד עם עברם‪.‬‬

‫הזיכרון הטראומטי עומד למשפט‬ ‫לפחות עשרים וארבעה גברים טענו שעברו ניצול מיני מידי פול שַנלי‪ ,‬ורבים מהם הגיעו להסדר‬ ‫אזרחי עם בישוֹפוּת בוסטון‪ .‬ג'וליאן היה הקורבן היחיד שנקרא להעיד במשפטו של שנלי‪ .‬בפברואר‬ ‫‪ 2005‬נמצא הכומר לשעבר אשם בשני מקרים של אונס ילד ושני מקרים של תקיפה וחבלה של ילד‪.‬‬ ‫הוא נשפט לשתים־עשרה עד חמש־עשרה שנים בכלא‪.‬‬ ‫ב‪ 2007-‬הגיש פרקליטו של שנלי‪ ,‬רוברט פ‪ .‬שואו ג'וניור בקשה למשפט חדש וטען כי הרשעותיו‬ ‫של שנלי הן עיוות של הצדק‪ .‬שואו ניסה לטעון כי "זיכרונות מודחקים" אינם מקובלים בדרך כלל‬ ‫בקהילה המדעית‪ ,‬שההרשעות מבוססות על "מדע זבל"‪ ,‬וכי לא נגבו מספיק עדויות טרם המשפט על‬ ‫הסטטוס המדעי של זיכרונות מודחקים‪ .‬העתירה נדחתה על ידי השופט במשפט המקורי‪ ,‬אך שנתיים‬ ‫מאוחר יותר התקבלה על ידי בית המשפט העליון של מסצ'וסטס‪ .‬כמעט מאה פסיכיאטרים‬ ‫ופסיכולוגים מובילים מרחבי ארצות־הברית ומעוד שמונה ארצות זרות חתמו על מסמך כ"ידידי בית‬ ‫המשפט"‪ ,‬ובו הצהירו כי מעולם לא הוכח כי "זיכרון מודחק" קיים‪ ,‬וכי לא היה נכון להציגו כראיה‪.‬‬ ‫אולם ב‪ 10-‬בינואר ‪ 2010‬תמך בית המשפט פה אחד בהרשעתו של שנלי בהצהרה זו‪" :‬לסיכום‪,‬‬ ‫השופט מוצא כי היעדר בחינה מדעית אינו מצדיק את הטענה כי התיאוריה שאדם עשוי לחוות אמנזיה‬ ‫דיסוציאטיבית אינה מהימנה‪ ,‬והדברים נתמכו בעדויות ]‪ [...‬לא היה עיוות בשיקול הדעת בקבלת עדוּת‬ ‫מומחה בנושא של אמנזיה דיסוציאטיבית‪".‬‬ ‫בפרק הבא ארחיב יותר על זיכרון ושכחה‪ ,‬ועל האופן שבו הוויכוח סביב זיכרון מודחק‪ ,‬שהתחיל‬ ‫עוד עם פרויד‪ ,‬ממשיך להתקיים גם היום‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק שנים־עשר‬ ‫הכובד הבלתי נסבל של ההיזכרות‬ ‫גופינו הם טקסטים שנושאים זיכרונות‪ ,‬ולכן היזכרות היא לא פחות מאשר גלגול נשמות‪.‬‬ ‫— קטי קאנון‬ ‫ההתעניינות המדעית בטראומה עברה תנודות רבות ב‪ 150-‬השנים האחרונות‪ .‬הזרם המרכזי של‬ ‫הרפואה איבד‪ ,‬באופן כללי‪ ,‬עניין בנושא; מותו של שרקו ב‪ ,1893-‬והמעבר של פרויד לדגש על‬ ‫קונפליקטים פנימיים‪ ,‬הגנות ודחפים כשורשי הסבל הנפשי‪ ,‬רק תרמו לכך‪ .‬הפסיכואנליזה צברה‬ ‫פופולריות רבה במהירות‪ .‬ב‪ 1911-‬התלונן מורטון פרינס )‪ ,(Morton Prince‬פסיכיאטר‬ ‫מבוסטון שלמד לצדם של ויליאם ג'ימס ופייר ז'נה‪ ,‬על כך שהמתעניינים בהשפעות הטראומה הם כמו‬ ‫"צדפות שנסחפות בגאות העולה בנמל בוסטון‪".‬‬ ‫הזנחה זו נמשכה שנים מעטות בלבד‪ ,‬משום שפרוץ מלחמת העולם ב‪ 1914-‬עימת שוב את הרפואה‬ ‫ואת הפסיכולוגיה עם מאות אלפי גברים הסובלים מתסמינים פסיכולוגיים מוזרים‪ ,‬מצבים רפואיים‬ ‫בלתי־מוסברים ואובדן זיכרון‪ .‬טכנולוגיית הראינוע החדשה אפשרה להסריט חיילים אלה‪ ,‬וכיום ניתן‬ ‫לצפות ביוטיוב בתנוחותיהם הגופניות המשונות‪ ,‬באמירותיהם המוזרות‪ ,‬בהבעות פניהם המבועתות‬ ‫ובטִי ים שלהם — ביטויי הטראומה המגולמים בגוף‪" :‬זיכרון שנחקק בד בבד בנפש‪ ,‬כמילים ותמונות‬ ‫פנימיות‪ ,‬ובגוף‪253".‬‬ ‫בשלב מוקדם של המלחמה טבעו הבריטים את המושג "הלם פגזים" )‪ ,(shell shock‬שזיכה‬ ‫את משוחררי הקרבות בטיפול ובקצבת נכות‪ .‬האבחנה החלופית‪ ,‬הדומה לה‪ ,‬הייתה "נוירוסטניה"‬ ‫)‪ ,(neurasthenia‬שעבורה לא קיבלו לא טיפול ולא קצבה‪ .‬נטייתו של הרופא המטפל היא‬ ‫שקבעה איזו אבחנה יקבל החייל‪254.‬‬ ‫יותר ממיליון חיילים בריטים שירתו בחזית המערבית בכל זמן נתון‪ .‬רק בשעות הראשונות של ‪1‬‬ ‫ביולי ‪ ,1916‬בקרב סוֹם‪ ,‬ספג הצבא הבריטי ‪ 57,470‬נפגעים‪ ,‬ובהם ‪ 19,240‬הרוגים‪ .‬זה היה היום‬ ‫העקוב מדם בכל ההיסטוריה‪ .‬ההיסטוריון ג'ון קיגן אומר על מפקדם‪ ,‬פילדמרשל דאגלס הייג‪ ,‬שפסלו‬ ‫מתנוסס כיום ברחוב וייטהול בלונדון‪ ,‬מרכזה של האימפריה הבריטית דאז‪" :‬לא ניתן היה להבחין‬ ‫אצלו‪ ,‬אם בהתנהגותו הציבורית או ביומניו האישיים‪ ,‬באכפתיות כלשהי לחיי אדם‪ ".‬ב רב סוֹם "הוא‬ ‫שלח את צעירי בריטניה המלבלבים למוּת‪ ,‬או להפוך בעלי מום‪255".‬‬ ‫ככל שהמלחמה התמשכה‪ ,‬פגע הלם הפגזים ביעילות הכוחות הנלחמים‪ .‬לכוד בין הרצון להתייחס‬ ‫ברצינות לסבל החיילים לבין השאיפה לניצחון על הגרמנים‪ ,‬פרסם המטה הכללי הבריטי ביוני ‪1917‬‬ ‫את פקודת היום מספר ‪ ,2384‬שהכריזה‪" :‬בשום אופן ותחת שום נסיבות‪ ,‬לא ייעשה שימוש במונח‬

‫'הלם פגזים'‪ ,‬בעל פה או בכתב‪ ,‬בכל דו"ח נפגעים‪ ,‬יחידתי או אחר‪ ,‬או בכל בית חולים או בכל מסמך‬ ‫רפואי אחר‪ ".‬לכל החיילים שסבלו מבעיות פסיכיאטריות ניתנה כעת אבחנה יחידה — "טרם אובחן‪,‬‬ ‫עצבים" )‪ NYDN — Not Yet Diagnosed, Nervous).256‬בנובמבר ‪ 1917‬אסר המטה‬ ‫הכללי על צ'רלס סמואל מאיירס‪ ,‬שניהל ארבעה בתי חולים של שדה לחיילים פצועים‪ ,‬להגיש מאמר‬ ‫על הלם פגזים לכתב העת הרפואי הבריטי‪ .‬הגרמנים החמירו אף יותר והתייחסו להלם פגזים כאל‬ ‫ליקוי אישיותי‪ ,‬שבו טיפלו במגוון טיפולים מכאיבים‪ ,‬ובכללם הלם חשמלי‪.‬‬ ‫ב‪ 1922-‬פרסמה הממשלה הבריטית את דו"ח סאות'בורו‪ ,‬שמטרתו הייתה למנוע את השימוש‬ ‫באבחנת הלם פגזים בכל מלחמה עתידית ולחסום תביעות נוספות לפיצויים‪ .‬המסמך הציע למחוק את‬ ‫המונח מכל מערכת מונחים מקצועית רשמית‪ ,‬ותבע כי מקרים אלה לא יסווגו כ"פגיעה קרבית‪ ,‬כפי‬ ‫שאין התייחסות כזו למחלה אחרת‪ 257".‬העמדה הרשמית גרסה כי חיילים מאומנים היטב‪ ,‬תחת פיקוד‬ ‫ראוי‪ ,‬לא יסבלו מהלם פגזים‪ ,‬וכי אנשי הצבא שנכנעו להפרעה היו חיילים בלתי ממושמעים וחסרי‬ ‫מוטיבציה‪ .‬בעוד הרוחות ממשיכות לסעור בזירה הפוליטית עוד שנים מספר ביחס ללגיטימיות של‬ ‫הלם פגזים‪ ,‬דו"חות שעסקו בטיפול המועדף למקרים אלה נעלמו מן הספרות המקצועית‪258.‬‬ ‫גם בארצות־הברית לא שפר גורלם של משוחררי הצבא‪ .‬ב‪ ,1918-‬כשחזרו הביתה משדות הקרב‬ ‫של צרפת ופלנדריה‪ ,‬הם התקבלו כגיבורים לאומיים‪ ,‬בדיוק כמו החיילים שחוזרים היום מעיראק‬ ‫ומאפגניסטן‪ .‬ב‪ 1924-‬הצביע הקונגרס על הענקת בונוס של ‪ 1.25‬דולרים עבור כל יום ששירתו מעבר‬ ‫לים‪ ,‬אך התשלום נדחה עד ‪.1945‬‬ ‫ב‪ 1932-‬כרעה האומה תחת השפל הכלכלי הגדול‪ ,‬ובחודש מאי של אותה שנה חנו כחמישה־עשר‬ ‫אלף משוחררי צבא‪ ,‬מובטלים וחסרי פרוטה‪ ,‬ב"מוֹל"‪ ,‬השדרה המרכזית בוושינגטון הבירה‪ ,‬בתביעה‬ ‫לתשלום מיידי של הבונוסים שלהם‪ .‬הסנאט הפיל הצעת חוק לקידום התשלום בהצבעה של שישים‬ ‫ושניים לעומת שמונה־עשר‪ .‬חודש לאחר מכן הורה הנשיא הובר לצבא לפנות את מחנה משוחררי‬ ‫הצבא‪ .‬ראש המטה הכללי‪ ,‬הגנרל דאגלס מק'ארתור‪ ,‬פיקד על החיילים‪ ,‬שקיבלו סיוע משישה טנקים‪.‬‬ ‫מייג'ור דוויט ד‪ .‬אייזנהאואר היה איש הקשר עם משטרת וושינגטון‪ ,‬ומייג'ור ג'ורג' פטון היה אחראי‬ ‫לפרשים‪ .‬חיילים בכידונים שלופים הסתערו‪ ,‬מפזרים גז מדמיע אל תוך קהל משוחררי הצבא‪ .‬למחרת‬ ‫הייתה שדרת המוֹל נטושה והמחנה בוער בלהבות‪ 259.‬המשוחררים מעולם לא קיבלו את קצבאותיהם‪.‬‬ ‫בעוד הפוליטיקה והרפואה מפנות את גבן לחיילים ששבו הביתה‪ ,‬הונצחו זוועות המלחמה בספרות‬ ‫ובאמנות‪ .‬בספר במערב אין כל חדש‪ 260,‬רומן על חוויות המלחמה של החיילים בחזית מאת הסופר‬ ‫הגרמני אריך מריה רמרק‪ ,‬ביטא הגיבור‪ ,‬פאול בַּאוּמֶר‪ ,‬את קולו של דור שלם‪" :‬היום אני נוכח לדעת‬ ‫שנשחקתי בלי להרגיש בזה‪ .‬אינני מוצא כאן עוד את מקומי‪ .‬העולם הזה זר לי ]‪ [...‬יותר מכול אני‬ ‫מעדיף להיות לבדי‪ .‬אז אין איש מפריע לי ]‪ [...‬הם מדברים יותר מדי‪ ,‬לטעמי‪ .‬יש להם דאגות‪ ,‬מטרות‪,‬‬ ‫משאלות‪ ,‬שאיני יכול לראות מנקודת המבט שלהם ]‪ [...‬הווייתם נתונה לעניינים אחרים‪ 261".‬הספר‪,‬‬ ‫שפורסם ב‪ ,1929-‬הפך מיד לרב־מכר בין־לאומי ותורגם לעשרים וחמש שפות‪ .‬הגרסה הקולנועית‬ ‫ההוליוודית שיצאה ב‪ 1930-‬זכתה בפרס האקדמיה לסרט הטוב ביותר‪.‬‬

‫אך כשהיטלר עלה לשלטון כמה שנים לאחר מכן‪ ,‬במערב אין כל חדש היה לאחד הספרים‬ ‫"המנוּו ָנים" שהנאצים שרפו בכיכר בחזית אוניברסיטת הומבולדט בברלין‪ 262.‬מתברר כי המוּדעוּת‬ ‫להשפעות המלחמה ההרסניות על נפשם של החיילים איימה על תוכניתם של הנאצים לזנק לסיבוב‬ ‫אי־שפיות נוסף‪.‬‬ ‫הכחשת תוצאות הטראומה עלולה להרוס את המרקם החברתי‪ .‬ההתנגדות להכיר בנזק שגורמת‬ ‫מלחמה‪ ,‬וחוסר הסובלנות כלפי "חולשה"‪ ,‬שיחקו תפקיד חשוב בעליית הפשיזם והמיליטריזם ברחבי‬ ‫העולם בשנות השלושים של המאה העשרים‪ .‬פיצויי המלחמה הסחטניים של ברית ורסאי ביזו עוד‬ ‫יותר את גרמניה המושפלת ממילא‪ .‬החברה הגרמנית‪ ,‬מצדה‪ ,‬התייחסה באכזריות למשוחררי הצבא‬ ‫פגועי הטראומה‪ ,‬שסווגו כיצורים נחותים‪ .‬כדור השלג של השפלת המובסים הכין את הזירה להכחדה‬ ‫האולטימטיבית של זכויות אדם תחת המשטר הנאצי‪ :‬הצידוק המוסרי לחזקים להכחיד את החלשים —‬ ‫הרציונל למלחמה — נבע משם‪.‬‬

‫פני הטראומה החדשים‬ ‫פרוץ מלחמת העולם השנייה דחף את צ'רלס סמואל מאיירס ואת הפסיכיאטר האמריקני אברם‬ ‫קרדינר )‪ (Abram Kardiner‬לפרסם את תיאור עבודתם עם חיילי מלחמת העולם הראשונה‬ ‫ומשוחרריה‪ .‬הלם פגזים בצרפת ‪ 263,(1940) 1918-1914‬והנוירוזות הטראומטיות של המלחמה‬ ‫)‪ 264,(1941‬שימשו ספרי הדרכה מרכזיים לפסיכיאטרים‪ ,‬שטיפלו בחיילים שסבלו מ"נוירוזת‬ ‫מלחמה"‪ ,‬בסכסוך החדש‪ .‬מאמץ המלחמה האמריקני היה כביר‪ ,‬וההתפתחויות בפסיכיאטריה של קו‬ ‫החזית שיקפו מחויבות זו‪ .‬שוב‪ ,‬יוטיוב מאפשר לנו היום חלון הצצה ישיר אל העבר‪ :‬סרט התעודה של‬ ‫הבמאי ההוליוודי ג'ון יוסטון‪ ,‬ויהי אור — )‪ (1946‬מראה את הטיפול העיקרי לנוירוזת מלחמה באותה‬ ‫עת‪ :‬היפנוזה‪265.‬‬ ‫בסרטו של יוסטון‪ ,‬שהופק כששירת בחיל התקשורת‪ ,‬הרופאים הם עדיין פטריארכים סמכותיים‬ ‫והמטופלים עדיין גברים צעירים מפוחדים‪ .‬אך הם מבטאים את הטראומה שלהם אחרת‪ :‬בעוד שחיילי‬ ‫מלחמת העולם הראשונה שבריריים‪ ,‬סובלים מטִי ים בפָּנים ומתמוטטים בגוף משותק‪ ,‬הדור הבא‬ ‫מדבֵּר — ומתכווץ‪ .‬הגוף עדיין רושם הכול‪ :‬הבטן כואבת‪ ,‬הלב מאיץ‪ ,‬הם מוצפים בפאניקה‪ .‬אך‬ ‫הטראומה השפיעה לא רק על גופם‪ .‬מצב הטראנס שהשרתה עליהם ההיפנוזה אִפשר להם למצוא‬ ‫מילים לדברים שהיו מפחידים מכדי לזכור‪ :‬אֵימתם‪ ,‬אשמת השורדים שלהם‪ ,‬הנאמנויות הסותרות‪.‬‬ ‫התרשמתי גם כי חיילים אלה החזיקו בתוכם את הכעס ואת העוינות שלהם יותר ממשוחררי הצבא‬ ‫שעמם עבדתי‪ .‬התרבות מעצבת את ביטויי הדחק הטראומטי‪.‬‬ ‫התיאורטיקנית הפמיניסטית ג'רמיין ג ְ יר )‪ (Germaine Greer‬כתבה על הטיפול ב‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬של אביה אחרי מלחמת העולם השנייה‪" :‬כאשר ]קציני הרפואה[ בדקו גברים שסבלו‬ ‫מהפרעות חמורות‪ ,‬הם מצאו כמעט תמיד את שורש הבעיה בחוויות טרום־המלחמה‪ :‬הגברים החולים‬ ‫לא קורצו מ'חומר־לחימה באיכות מעולה' ]‪ [...‬הצבא טען כי לא המלחמה גרמה לגברים אלה לחלות‪,‬‬

‫אלא שגברים חולים אינם יכולים להילחם‪ 266".‬קשה להאמין שרופאים אלה עזרו באופן כלשהו‬ ‫לאביה‪ ,‬אך מאמציה של גריר להבין את סבלו המריצו‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬את מסעה לחקר הביטויים‬ ‫המכוערים ביותר של השליטה המינית‪ :‬אונס‪ ,‬גילוי עריות ואלימות במשפחה‪.‬‬ ‫כאשר עבדתי ב‪ VA-‬נדהמתי מכך שרוב המטופלים ש אִינו בשירות הפסיכיאטרי היו לוחמי‬ ‫וייטנאם צעירים‪ ,‬ששוחררו זה מכבר‪ ,‬בעוד שהמסדרונות והמעליות שהובילו למחלקות הרפואיות היו‬ ‫מלאים גברים זקנים‪ .‬הסתקרנתי לגבי פיצול זה‪ ,‬וביצעתי סקר בקרב ו ָתיקי מלחמת העולם השנייה‬ ‫במרפאות הרפואיות ב‪ .1983-‬רובם המכריע קיבל ציון חיובי בשאלון ‪ PTSD‬בסולמות שבניתי‪ ,‬אך‬ ‫הטיפול בהם התמקד בתלונותיהם הרפואיות‪ ,‬ולא הפסיכיאטריות‪ .‬ו ָתיקי צבא אלה ביטאו את הדחק‬ ‫שלהם בהתכווצויות בטן וכאבי חזה‪ ,‬ולאו דווקא בסיוטי לילה וזעם‪ ,‬אף שסבלו גם מהם‪ ,‬כפי שמצאתי‬ ‫במחקרי‪ .‬רופאים מעצבים את האופן שבו מטופלים מבטאים בפניהם את מצוקתם‪ :‬כשמטופל מתלונן‬ ‫על סיוטי לילה נוראים והרופא שולח אותו לצילום חזה‪ ,‬המטופל מבין שיקבל טיפול טוב יותר אם‬ ‫יתמקד בבעיות גופניות‪ .‬כמו קרובי משפחתי‪ ,‬שנלחמו או נ ִשבּו במלחמת העולם השנייה‪ ,‬רוב הגברים‬ ‫האלה הסתייגו מאוד מלשתף בחוויותיהם‪ .‬תחושתי הייתה שהן הרופאים והן המטופלים לא רצו לשוב‬ ‫ולחשוב על המלחמה‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬מנהיגים צבאיים ואזרחיים חזרו ממלחמת העולם השנייה עם לקחים חשובים שהדור‬ ‫הקודם נכשל בהבנתם‪ .‬אחרי תבוסת גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית‪ ,‬עזרה ארצות־הברית לבנות את‬ ‫אירופה מחדש באמצעות תוכנית מרשל‪ ,‬שיצרה תשתית כלכלית לשלום היחסי בחמישים השנים‬ ‫הבאות‪ .‬בארצות־הברית‪ ,‬חוק החיילים המשוחררים )‪ (The GI Bill‬סיפק למיליוני ותיקי הצבא‬ ‫השכלה ומשכנתאות‪ ,‬מה שקידם את הרווחה הכלכלית הכללית ויצר תשתית טובה למעמד ביניים‬ ‫משכיל‪ .‬הכוחות המזוינים הובילו את האומה לאינטגרציה בין־גזעית ולהזדמנויות שוות‪ .‬מנהלת‬ ‫החיילים המשוחררים הקימה מתקנים ברחבי המדינה כדי לסייע לחיילים קרביים בדאגה לבריאותם‪.‬‬ ‫ועדיין‪ ,‬עם כל תשומת הלב הקשובה ללוחמים המשוחררים ששבו הביתה‪ ,‬הצלקות הנפשיות של‬ ‫המלחמה נותרו ללא הכרה‪ ,‬והנוירוזות הטראומטיות נעלמו כליל ממילוני המונחים הפסיכיאטריים‬ ‫הרשמיים‪ .‬המאמר המדעי האחרון על טראומת קרב אחרי מלחמת העולם השנייה הופיע ב‪1947.267-‬‬

‫הטראומה מתגלה מחדש‬ ‫כפי שציינתי קודם לכן‪ ,‬כשהתחלתי לעבוד עם משוחררי וייטנאם‪ ,‬לא היה בספריית ה‪ VA-‬אפילו‬ ‫ספר אחד על טראומת מלחמה‪ ,‬אך מלחמת וייטנאם נתנה השראה למחקרים רבים‪ ,‬להקמת ארגונים‬ ‫לחקר הנושא ולהכללת אבחנת הטראומה‪ ,PTSD ,‬בספרות המקצועית‪ .‬בה בעת‪ ,‬ההתעניינות‬ ‫בטראומה בציבור הרחב זינקה‪.‬‬ ‫ב‪ ,1974-‬ספרם של פרידמן וקפלן קבע כי "גילוי עריות הוא נדיר ביותר‪ ,‬ומתרחש בשיעור של לא‬ ‫יותר מאשר ‪ 1‬ל‪ 1.1-‬מיליון בני אדם‪ 268".‬כפי שראינו בפרק השני‪ ,‬אותו ספר לימוד סמכותני המשיך‬ ‫להלל את היתרונות האפשריים של גילוי עריות‪" :‬פעילות של גילוי עריות מפחיתה את הסיכוי‬

‫לפסיכוזה ומשפרת את ההסתגלות לעולם החיצוני ]‪ [...‬רובן המכריע לא נפגעו מן החוויה‪".‬‬ ‫ההבנה עד כמה מוטעות הצהרות אלה התחדדה עם עליית התנועה הפמיניסטית‪ ,‬שבשילוב עם‬ ‫המודעות הגוברת לטראומה אצל הלוחמים החוזרים‪ ,‬עודדה עשרות אלפי שורדות התעללות מינית‬ ‫בילדות‪ ,‬התעללות במשפחה ואונס — לדבֵּר‪ .‬קבוצות להעלאת המודעות וקבוצות שורדות הוקמו‪,‬‬ ‫וספרים פופולריים רבים‪ ,‬כגון ‪) The Courage to Heal‬האומץ להירפא(‪ ,‬ספר עזרה עצמית‬ ‫לשורדות גילוי עריות שהיה לרב־מכר‪ ,‬וספרה של ג'ודית הרמן טראומה והחלמה‪ ,‬דנו בפירוט בשלבי‬ ‫הטיפול וההחלמה‪.‬‬ ‫ההיסטוריה לימדה אותי להיות זהיר‪ ,‬והתחלתי לתהות אם פנ ֵינו לקראת תגובת נגד נוספת להכרה‬ ‫במציאות הטראומה‪ ,‬כמו אלה שהתרחשו ב‪ 1917 ,1895-‬ו‪ .1947-‬נראה כי אכן כך קרה‪ ,‬משום‬ ‫שבתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החלו להופיע מאמרים בעיתונים ובכתבי עת מובילים‬ ‫בארצות־הברית ובאירופה על מה שמכונה "תסמונת הזיכרון הכוזב" )‪False Memory‬‬ ‫‪ ,(Syndrome‬המתייחסת למטופלים פסיכיאטריים שהמציאו כביכול זיכרונות כוזבים בדבר‬ ‫התעללות מינית‪ ,‬שלטענתם נותרו רדומים שנים רבות לפני שצפו ועלו בתודעתם‪.‬‬ ‫מה שהדהים אותי היה הוודאות שבה הצהירו כותבי מאמרים אלה כי אין כל עדות לכך שאנשים‬ ‫זוכרים טראומה באופן שונה מאירועים רגילים‪ .‬אני זוכר בבירור שיחת טלפון משבועון חדשות ידוע‬ ‫בלונדון‪ ,‬שבה נמסר לי כי הם מתכננים לפרסם מאמר על זיכרון טראומטי בגיליונם הבא‪ ,‬ושאלו אותי‬ ‫אם היו לי הערות בנושא‪ .‬הייתי נלהב לגבי שאלתם‪ ,‬ואמרתי שאובדן זיכרון ביחס לאירועים‬ ‫טראומטיים נחקר לראשונה באנגליה לפני יותר ממאה שנים‪ .‬הזכרתי את מחקריהם המקיפים של ג'ון‬ ‫אריק אריקסן )‪ ,(John Eric Erichsen‬צ'ארלס סמואל מאיירס ו־ו‪ .‬ה‪ .‬ר‪ .‬ריברס )‪W. H. R.‬‬ ‫‪ (Rivers‬על בעיות זיכרון אצל חיילים קרביים במלחמת העולם הראשונה‪ .‬הצעתי להם גם‬ ‫שיסתכלו במאמר שהתפרסם בכתב העת הרפואי ‪ The Lancet‬ב‪ ,1944-‬שתיאר את האירועים‬ ‫אחרי חילוץ הצבא הבריטי מחופי דנקרק ב‪ .1940-‬יותר מ‪ 10-‬אחוזים מן החיילים שנבדקו סבלו‬ ‫מאובדן זיכרון ניכר אחרי החילוץ‪ 269.‬בשבוע שלאחר מכן‪ ,‬הודיע השבועון לקוראיו כי אין כל עדות‬ ‫שאנשים מאבדים לעתים את זיכרונם‪ ,‬בין שבאופן מלא או חלקי‪ ,‬אחרי אירועים טראומטיים‪.‬‬ ‫הנושא של היזכרות מאוחרת בטראומה לא היה שנוי במחלוקת במיוחד כאשר מאיירס וקרדינר‬ ‫תיארו תופעה זו לראשונה בספריהם על נוירוזות קרב במלחמת העולם הראשונה; כאשר התגלה‬ ‫אובדן זיכרון מסיבי אחרי הפינוי מדנקרק; או כאשר כתבתי על ותיקי וייטנאם ועל ניצולת השריפה‬ ‫במועדון "מטע הקוקוס"‪ .‬אך בשנות השמונים והתשעים המוקדמות של המאה העשרים‪ ,‬כאשר בעיות‬ ‫זיכרון דומות החלו להיות מתועדות אצל נשים וילדים בהקשר של התעללות במשפחה‪ ,‬ניסיונות‬ ‫קורבנות ההתעללות למצוא צדק נגד הפוגעים בהם לכאורה העבירו את הנושא מן השדה המדעי‬ ‫לפוליטיקה ומשפט‪ .‬כל זה שימש רקע לשערוריות הפדופיליה בכנסייה הקתולית‪ ,‬כאשר מומחים‬ ‫לזיכרון שוסו זה בזה באולמות בתי המשפט ברחבי ארצות־הברית‪ ,‬ובהמשך באירופה ובאוסטרליה‪.‬‬ ‫מומחים שהעידו מטעם הכנסייה‪ ,‬טענו כי זיכרונות ניצול מיני בילדות אינם מהימנים‪ ,‬במקרה הטוב‪,‬‬

‫וכי התביעות שהגישו הקורבנות־לכאורה נבעו‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מזיכרונות כוזבים ששתלו במוחם‬ ‫מטפלים אוהדים מדי‪ ,‬תמימים או מוּנ ָעים על ידי אג'נדה משל עצמם‪ .‬בתקופה זו בדקתי יותר‬ ‫מחמישים אנשים בוגרים אשר‪ ,‬כמו ג'וליאן‪ ,‬זכרו שנוצלו על ידי הכמרים שלהם‪ .‬תביעותיהם נדחו‬ ‫בערך במחצית המקרים‪.‬‬

‫המדע שמאחורי זיכרונות מודחקים‬ ‫למען האמת‪ ,‬מאות פרסומים מדעיים‪ ,‬שהתפרשו לאורך שנים‪ ,‬תיעדו כיצד זיכרון טראומה עלול‬ ‫להיות מודחק ולצוף מחדש שנים או עשורים מאוחר יותר‪ 270.‬אובדן זיכרון דוּוח אצל אנשים שחוו‬ ‫אסונות טבע‪ ,‬תאונות‪ ,‬טראומת מלחמה‪ ,‬חטיפה‪ ,‬עינויים‪ ,‬מחנות ריכוז והתעללות גופנית ומינית‪ .‬אובדן‬ ‫זיכרון מוחלט נפוץ יותר במקרי התעללות מינית בילדות‪ ,‬כאשר שיעור המקרים נע בין ‪ 19‬ל‪38-‬‬ ‫אחוזים‪ 271.‬עניין זה אינו שנוי במחלוקת במיוחד‪ :‬כבר ב‪ 1980-‬הכיר ה‪ DSM-‬בקיום אובדן זיכרון‬ ‫של אירועים טראומטיים בקריטריונים האבחוניים לאמנזיה דיסוציאטיבית‪" :‬חוסר יכולת לזכור מידע‬ ‫אישי חשוב‪ ,‬בדרך כלל בעל אופי טראומטי או מלחיץ‪ ,‬שהוא נרחב מכדי להסבירו בשכחה נורמלית‪".‬‬ ‫אובדן זיכרון היה חלק מן הקריטריונים ל‪ PTSD-‬כבר כשהקטגוריה הוצגה לראשונה‪.‬‬ ‫אחד המחקרים המעניינים ביותר של זיכרון מודחק בוצע על ידי ד"ר לינדה מאייר ויליאמס‬ ‫)‪ ,(Linda Meyer Williams‬שהתחילה כשהייתה תלמידה לתואר שני בסוציולוגיה‬ ‫באוניברסיטת פנסילבניה בשנות השבעים המוקדמות של המאה העשרים‪ .‬ויליאמס ראיינה ‪ 206‬ילדות‬ ‫בנות עשר ושתים־עשרה‪ ,‬שהגיעו לחדרי המיון בבתי חולים בעקבות פגיעה מינית‪ .‬תוצאות בדיקות‬ ‫המעבדה שלהן‪ ,‬יחד עם הראיונות שנערכו לילדות ולמשפחותיהן‪ ,‬נשמרו בתיקים הרפואיים בבית‬ ‫החולים‪ .‬שבע־עשרה שנים לאחר מכן הצליחה ויליאמס לאתר ‪ 136‬מאותן ילדות‪ ,‬כעת בוגרות‪,‬‬ ‫וקיימה עמן ראיונות מעקב מקיפים‪ 272.‬יותר משליש מן הנשים )‪ 38‬אחוז( לא זכרו את ההתעללות‬ ‫שתועדה בתיקיהן הרפואיים‪ ,‬ורק חמש־עשרה נשים )‪ 12‬אחוז( אמרו שמעולם לא עברו התעללות‬ ‫כילדות‪ .‬יותר משני שלישים )‪ 68‬אחוזים( דיווחו על אירועים אחרים של התעללות מינית בילדות‪.‬‬ ‫נשים שהיו צעירות יותר בעת האירוע‪ ,‬ואלה שנפגעו מאדם שהכירו‪ ,‬היו בעלות הסתברות גבוהה‬ ‫יותר לשכוח את ההתעללות‪.‬‬ ‫המחקר בדק גם את מהימנות הזיכרונות שעלו‪ .‬אחת מתוך עשר נשים )‪ 16‬אחוזים מאלה שזכרו את‬ ‫ההתעללות( דיווחו שהן שכחו אותה בשלב כלשהו‪ ,‬אך מאוחר יותר זכרו שהתרחשה‪ .‬בהשוואה‬ ‫לנשים שזכרו תמיד את הניצול המיני שעברו‪ ,‬אלה שהייתה להן תקופת שכחה היו צעירות יותר בעת‬ ‫ההתעללות‪ ,‬וקיבלו פחות תמיכה מאמותיהן‪ .‬ויליאמס קבעה גם כי הזיכרונות ששבו ועלו היו בדרך‬ ‫כלל מדויקים לא פחות מאלה שמעולם לא אבדו‪ :‬כל זיכרונות הנשים היו מדויקים ביחס לעובדות‬ ‫האירוע המרכזיות‪ ,‬אך אף אחד מסיפוריהן לא תאם במדויק את כל הפרטים שתועדו ברשומות‬ ‫הרפואיות‪273.‬‬ ‫ממצאיה של ויליאמס נתמכים במחקר עדכני בתחום המוח‪ ,‬שמראה כי זיכרונות מוּשָבים )שחזרו‬

‫ועלו אחרי שהודחקו( נוטים לשוב למאגר הזיכרונות עם שינויים קלים‪ 274.‬כל עוד זיכרון אינו נגיש‪,‬‬ ‫אין לחשיבה אפשרות לשנותו‪ .‬אך ברגע שסיפור מתחיל להיות מסופר‪ ,‬בייחוד אם הוא מסופר שוב‬ ‫ושוב‪ ,‬הוא משתנה — עצם פעולת הסיפור משנה את סיפור המעשה‪ .‬התודעה אינה יכולה שלא לתת‬ ‫פשר לְמה שהיא יודעת‪ ,‬והמשמעות שאנו מעניקים לחיינו משנה את מה שאנו זוכרים‪ ,‬ואת האופן שבו‬ ‫אנו זוכרים זאת‪.‬‬ ‫בהינתן שפע העדויות‪ ,‬שעל פיהן טראומה יכולה להישכח ולצוף מחדש שנים לאחר מכן‪ ,‬מדוע‬ ‫השליכו כמעט מאה מדענים מכובדים מכמה מדינות שונות את כל כובד משקלם ושמם הטוב מאחורי‬ ‫התביעה לבטל את הרשעתו של האב שַנלי‪ ,‬וטענו כי "זיכרונות מודחקים" מבוססים על "מדע זבל"?‬ ‫מכיוון שאובדן זיכרון והיזכרות מאוחרת בחוויות טראומטיות מעולם לא תועדו במעבדה‪ ,‬יש מדענים‬ ‫קוגניטיביים שמכחישים בנוקשות שתופעות אלה אכן קיימות‪ 275,‬או שזיכרונות טראומטיים מוּשָבים‬ ‫יכולים להיות מדויקים‪ 276.‬צריך לזכור‪ ,‬עם זאת‪ ,‬שֶמה שרופאים נתקלים בו בחדרי המיון‪ ,‬במחלקות‬ ‫פסיכיאטריות ובשדה הקרב‪ ,‬שונה בתכלית ממה שמדענים צופים בו במעבדות בטוחות ומסודרות‪.‬‬ ‫הנה למשל ניסוי שנקרא "ללכת לאיבוד בקניון"‪ .‬חוקרים אקדמיים הוכיחו כי קל יחסית לשתול‬ ‫זיכרון של אירועים שמעולם לא התרחשו‪ ,‬למשל שהלכת לאיבוד במרכז קניות בילדותך‪ 277.‬כ‪25-‬‬ ‫אחוז מן הנבדקים במחקרים אלה "נזכרו" מאוחר יותר שהיו מפוחדים‪ ,‬ואפילו השלימו פרטים חסרים‪.‬‬ ‫אך אף אחד מזיכרונות אלה לא כלל שמץ מן האימה העמוקה שילד שהלך לאיבוד חוֹוה באמת‪.‬‬ ‫עוד כיוון מחקרי תיעד את חוסר המהימנות של עדויות ראייה‪ .‬הראו לנבדקים סרטון וידיאו של‬ ‫מכונית הנוסעת ברחוב ושאלו אותם לאחר מכן אם ראו תמרור עצור או רמזור; או שביקשו מילדים‬ ‫להיזכר מה לבש איש שביקר בכיתתם‪ .‬ניסויים אחרים על עדויות ראייה הראו כי שאלות שמופנות‬ ‫לעדים עלולות לשנות את מה שטענו שהם זוכרים‪ .‬למחקרים אלה היה ערך‪ ,‬בהעלותם ספק ביחס‬ ‫לנוהגים רבים של המשטרה ושל בתי המשפט‪ ,‬אך הרלוונטיות שלהם ביחס לזיכרון טראומטי נמוכה‪.‬‬ ‫הבעיה הבסיסית היא זו‪ :‬לא ניתן להשוות בין אירועים המתרחשים במעבדה לבין התנאים שבהם‬ ‫מתרחשת חוויה טראומטית‪ .‬את האימה וחוסר האונים המִתקשרים ל‪ PTSD-‬פשוט אי אפשר לייצר‬ ‫מחדש‪ ,‬באף מערך ניסוי‪ .‬אנו יכולים לחקור את השפעותיהן של טראומות קיימות במעבדה‪ ,‬למשל‬ ‫במחקרי הדימות‪ ,‬שבהם עוררנו פלשבק באמצעות תסריט הטראומה‪ ,‬אך את חותמה המקורי של‬ ‫הטראומה לא ניתן יהיה ליצור שם‪ .‬ד"ר רוג'ר פיטמן )‪ (Roger Pitman‬ביצע בהרווארד מחקר‬ ‫שבו הקרין לתלמידי קולג' סרט ששמו פני המוות )‪ ,(Faces of Death‬שהציג יומן חדשות‬ ‫כמו־דוקומנטרי של מקרי מוות אלימים והוצאות להורג‪ .‬זה סרט קיצוני ביותר‪ ,‬שאסור כעת להפצה‬ ‫במקומות רבים‪ ,‬אך הוא לא גרם לנבדקים הנורמליים של פיטמן לפתח תסמיני ‪ .PTSD‬אם ברצונך‬ ‫לחקור זיכרון טראומטי‪ ,‬עליך לחקור זיכרונות של אנשים שאכן עברו טראומה ממשית‪.‬‬ ‫באופן מעניין‪ ,‬כאשר ההתרגשות והרווחיות של העדויות המשפטיות פחתו‪ ,‬המחלוקת ה"מדעית"‬ ‫נעלמה גם היא‪ ,‬והקלינאים הם אלה שנותרו להתמודד עם החורבן שנותר מנושא הזיכרון הטראומטי‪.‬‬

‫זיכרון נורמלי כנגד טראומטי‬ ‫ב‪ 1994-‬החלטנו‪ ,‬אני ועמיתיי בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס‪ ,‬לבצע מחקר שיטתי שישווה בין‬ ‫האופנים שבהם אנשים זוכרים חוויות רגילות לעומת מחרידות‪ .‬פרסמנו מודעות בעיתונים מקומיים‪,‬‬ ‫במכבסות אוטומטיות ובלוחות המודעות של אגודת הסטודנטים‪ ,‬שבהן נכתב‪" :‬האם קרה לכם משהו‬ ‫נורא שאינכם יכולים להוציא מהראש? התקשרו למספר ‪ ;727-5500‬נשלם לכם ‪ 10‬דולר על‬ ‫השתתפות במחקר זה‪ ".‬שבעים ושישה מתנדבים הגיעו בתגובה למודעה הראשונה‪278.‬‬ ‫אחרי שהצגנו את עצמנו‪ ,‬התחלנו בכך ששאלנו כל משתתף‪" :‬האם תוכל לספר לנו על אירוע לא‬ ‫טראומטי בחייך‪ ,‬שאתה חושב שתזכור לנ ֶצח?" פניו של משתתף אחד אורו כשאמר‪" :‬היום שבו נולדה‬ ‫בתי"; אחרים הזכירו את יום חתונתם‪ ,‬השתתפות במשחק מנצח בנבחרת ספורט‪ ,‬נשיאת נאום בשם‬ ‫המחזור בסיום בית הספר התיכון‪ .‬ביקשנו מהם להתמקד בפרטים חושיים של אירועים אלה‪ ,‬למשל‪:‬‬ ‫"האם קורה שאת נמצאת במקום כלשהו ואז פתאום עולה בעיני רוחך תמונה חיה של מראה בעלך‬ ‫ביום חתונתכם?" התשובות היו תמיד שליליות‪" .‬איך הרגיש לך גופו של בעלך ביום חתונתכם?" )על‬ ‫שאלה זו זכינו בכמה מבטים מוזרים(‪ .‬המשכנו‪" :‬האם אי פעם עולה בך זיכרון חי ומדויק של הנאום‬ ‫שנשאת ביום סיום התיכון?" "האם אי פעם עולות בך תחושות עזות כשאת נזכרת בלידת בנך‬ ‫הבכור?" כל התשובות היו שליליות‪.‬‬ ‫ואז שאלנו אותם על הטראומות שהביאו אותם למחקר — רבות מהן היו מקרי אונס‪" .‬האם קורה לך‬ ‫שפתאום את נזכרת בריח של ה ַאנּ ָס שלך?" שאלנו‪ ,‬וגם‪" :‬האם קורה שאת חוֹוה את אותן תחושות‬ ‫גופניות שהרגשת בעת שנאנסת?" שאלות אלה עוררו תגובות רגשיות עזות‪" :‬זו הסיבה שאני לא‬ ‫יכולה ללכת יותר למסיבות‪ ,‬כי ריח האלכוהול בהבל פיו של מישהו גורם לי להרגיש כאילו אני‬ ‫נאנסת שוב‪ ",‬או "אני כבר לא יכולה לעשות אהבה עם בעלי‪ ,‬משום שכשהוא נוגע בי באופן מסוים‬ ‫אני מרגישה כאילו אני שוב נאנסת‪".‬‬ ‫היו שני הבדלים משמעותיים בין האופנים שבהם אנשים דיברו על זיכרונות של חוויות חיוביות‬ ‫לעומת טראומטיות‪ (1) :‬האופן שבו הזיכרונות היו מאורגנים‪ ,‬ו־)‪ (2‬תגובותיהם הגופניות לזיכרונות‪.‬‬ ‫חתונות‪ ,‬לידות וטקסי סיום נזכרו כאירועים מן העבר‪ ,‬סיפורים עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬אף אחד לא‬ ‫אמר שהיו תקופות שבהן הוא שכח אירועים אלה לחלוטין‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬הזיכרונות הטראומטיים היו בלתי־מאורגנים‪ .‬הנבדקים שלנו זכרו פרטים מסוימים‬ ‫בבהירות רבה‪ ,‬אפילו רבה מדי )ריחו של האנס‪ ,‬החתך במצחו של ילד מת(‪ ,‬אך לא הצליחו לזכור את‬ ‫סדר האירועים‪ ,‬או פרטים חשובים אחרים )מי היה האדם הראשון שהגיע לעזרה‪ ,‬אם אמבולנס או‬ ‫ניידת משטרה לקחו אותם לבית חולים(‪.‬‬ ‫שאלנו גם את המשתתפים כיצד זכרו את הטראומה בשלוש נקודות בזמן‪ :‬מיד לאחר שהתרחשה;‬ ‫כאשר התסמינים הציקו להם ביותר; ובשבוע שלפני המחקר‪ .‬כל הנבדקים שעברו טראומה אמרו שלא‬ ‫היו מסוגלים לספר למישהו אחר במדויק מה קרה מיד לאחר האירוע )זה לא יפתיע אף אחד שעבד‬

‫בחדר מיון או באמבולנס; אנשים שמגיעים אחרי תאונת דרכים שבה נהרג חבר או ילד יושבים‬ ‫בדממה‪ ,‬המומים‪ ,‬אילמים מאֵימה(‪ .‬כמעט לכולם היו פלשבקים חוזרים‪ :‬הם הוצפו בתמונות‪ ,‬צלילים‪,‬‬ ‫תחושות ורגשות‪ .‬עם חלוף הזמן‪ ,‬התעוררו אפילו יותר פרטים חושיים ורגשות‪ ,‬אך רוב המשתתפים‬ ‫הצליחו גם להתחיל למצוא בהם מובן ופשר‪ .‬הם התחילו "לדעת" מה קרה‪ ,‬ולהיות מסוגלים לספר את‬ ‫הסיפור לאנשים אחרים‪ ,‬סיפור שאנו קוראים לו "זיכרון הטראומה"‪.‬‬ ‫בהדרגה פחתה תדירות התמונות והפלשבקים‪ ,‬אך השיפור העיקרי נמצא ביכולתם של המשתתפים‬ ‫לחבר את הפרטים ואת רצף התרחשות האירוע‪ .‬בזמן שערכנו את המחקר‪ 85 ,‬אחוז מהם היו מסוגלים‬ ‫לספר סיפור לָכיד עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬רק מעטים השמיטו פרטים חשובים‪ .‬שמנו לב לכך‬ ‫שהנרטיבים המפורקים ביותר היו של חמשת המשתתפים שסיפרו על התעללות שעברו בילדותם —‬ ‫זיכרונותיהם הגיעו בצוּ ת תמונות‪ ,‬תחושות גופניות ורגשות עזים‪.‬‬ ‫בעיקרו של דבר‪ ,‬מחקרנו אישר את קיומה של מערכת זיכרון כפולה‪ ,‬כמו זו שז'נה ועמיתיו‬ ‫בסלפטרייר תיארו כבר לפני יותר ממאה שנים‪ :‬זיכרונות טראומטיים שונים במהותם מן הסיפורים‬ ‫שאנו מספרים על העבר‪ .‬הם עברו דיסוציאציה‪ :‬התחושות השונות שהגיעו למוח בעת הטראומה אינן‬ ‫מגובשות כראוי לכלל סיפור‪ ,‬לפיסת אוטוביוגרפיה‪.‬‬ ‫ייתכן שהממצא החשוב ביותר במחקרנו היה שזכירת הטראומה‪ ,‬על כל הרגשות הנלווים אליה‪,‬‬ ‫אינה פותרת אותה בהכרח‪ ,‬כפי שפרויד וברויאר טענו ב‪ .1893-‬מחקרנו לא תמך ברעיון ששפה יכולה‬ ‫להחליף פעולה‪ .‬רוב משתתפי המחקר יכלו לספר סיפור לכיד‪ ,‬וגם לחווֹת את הכאב הקשור לאותם‬ ‫סיפורים‪ ,‬אך עדיין המשיכו להירדף על ידי תמונות ותחושות גופניות בלתי־נסבלות‪ .‬מחקר עכשווי‬ ‫בטיפול חשיפה‪ ,‬שהוא מרכיב מרכזי בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי‪ ,‬הגיע גם הוא לתוצאות מאכזבות‬ ‫דומות‪ :‬רוב המטופלים שטופלו בשיטה זו ממשיכים לסבול מתסמינים חמורים של ‪ PTSD‬שלושה‬ ‫חודשים אחרי תום הטיפול‪ 279.‬כפי שנראה בהמשך‪ ,‬אמנם חשוב ומשמעותי למצוא מילים שיתארו את‬ ‫שאירע לנו‪ ,‬אך זה לא תמיד יכחיד את הפלשבקים או ישפר את הריכוז שלנו‪ ,‬ימריץ את מעורבותנו‬ ‫בחיינו או יפחית את פגיעוּתנו לאכזבות‪.‬‬

‫להקשיב לשורדים‬ ‫אף אחד לא רוצה לזכור טראומה‪ .‬במובן זה‪ ,‬החברה אינה שונה מן הקורבנות עצמם‪ .‬כולנו רוצים‬ ‫לחיות בעולם בטוח‪ ,‬שניתן לשליטה וחיזוי‪ ,‬והקורבנות מזכירים לנו שלא תמיד זה כך‪ .‬כדי להבין‬ ‫טראומה‪ ,‬עלינו להתגבר על הרתיעה הטבעית שלנו‪ ,‬להתייצב לנוכח מציאות זו ולטפח בקרבנו אומץ‬ ‫שיאפשר להקשיב לעדויות הניצולים‪.‬‬ ‫בספרו עדויות שואה‪ :‬חורבות הזיכרון כותב לורנס לנגר )‪ (Lawrence Langer‬על עבודתו‬ ‫בארכיון הווידיאו ע"ש פורטונוף באוניברסיטת ייל‪" :‬כשאנו מאזינים לתיאורי חוויות שואה‪ ,‬אנו‬ ‫חושפים פסיפס עדויות‪ ,‬שמתפוגגות מיד אל תוך רבדים של ֶחלקיוּת‪ ,‬נטולי תחתית‪ .‬אנו מתמודדים עם‬ ‫התחלות של סיפור שלעולם אינו נגמר‪ ,‬מלא פערים ומקוטע‪ ,‬ניצבים לנוכח היסוסו של העד‪ ,‬שלא‬

‫פעם מתכווץ אל שתיקת מועקה‪ ,‬כורע תחת הצפת החומרים המתדפקים‪ ,‬העולים ממעמקי‬ ‫הזיכרון‪ 280".‬כפי שאמר אחד העדים בספרו‪" :‬אם לא היית שם‪ ,‬קשה מאוד להסביר ולתאר איך זה‬ ‫היה‪ .‬איך בני אדם מתפקדים תחת לחץ כזה זה עניין אחד‪ ,‬ואיך לתַקשר ולבטא את זה בפני מישהו‪,‬‬ ‫שלא יכול לתאר לעצמו מידה כזו של אכזריות בעולם — זה כמו פנטזיה‪".‬‬ ‫ניצולה אחרת‪ ,‬שרלוט דלבּו‪ ,‬מתארת את ההוויה הכפולה שלה אחרי אושוויץ‪" :‬העצמי שהיה‬ ‫במחנה אינו אני‪ ,‬אינו האדם שנמצא כאן מולך‪ .‬לא‪ ,‬זה לא ייאמן‪ .‬וכל מה שקרה לאותו 'עצמי' אחר‪,‬‬ ‫זה שהיה באושוויץ‪ ,‬אינו נוגע בי כעת‪ ,‬בי‪ ,‬לא מעניין אותי‪ ,‬יש הבדל כזה בין הזיכרון העמוק‬ ‫והזיכרון הרגיל ]‪ [...‬בלי הפיצול הזה‪ ,‬לא הייתי מסוגלת לחזור לחיים‪ 281".‬היא מציינת שאפילו‬ ‫למילים יש עבורה משמעות כפולה‪" :‬אחרת‪ ,‬מישהו ]שהיה במחנות[‪ ,‬שהתענה בצמא שבועות‪ ,‬לעולם‬ ‫לא יהיה מסוגל לומר שוב‪' :‬אני צמֵא‪ .‬בואו נכין ספל תה'‪ָ .‬צמָא ]אחרי המלחמה[ שב להיות מונח‬ ‫שמשתמשים בו‪ .‬מצד שני‪ ,‬אם אני חולמת על הצמא שהרגשתי בבירקנאו‪ ,‬אני רואה את עצמי כפי‬ ‫שהייתי אז — כחושה‪ ,‬נטולת היגיון‪ ,‬מתנודדת‪282".‬‬ ‫לנגר מסכם במילים שאינן מרפות‪" :‬מי יוכל למצוא קבר מתאים לאותם פסיפסים פגומים של‬ ‫הנפש‪ ,‬שבו יוכלו לנוח על משכבם בשלום? החיים ממשיכים‪ ,‬אך בשני כיווני זמן בעת ובעונה אחת‪,‬‬ ‫כשהעתיד אינו יכול להימלט מאחיזת הזיכרון‪ ,‬עמוּס היגון‪283".‬‬ ‫זו מהותה של הטראומה‪ :‬שהיא מציפה‪ ,‬לא־תיאמן ובלתי־נסבלת‪ .‬כל מטופל דורש מאיתנו להשעות‬ ‫את הבנתנו ביחס למה שנורמלי ולקבל שאנו עוסקים במציאות כפולה‪ :‬מציאות של הווה בטוח וניתן‬ ‫לחיזוי‪ ,‬יחסית‪ ,‬שמתקיימת לצדו של עבר חרב‪ ,‬נוכח־תמידית‪.‬‬

‫סיפורה של ננסי‬ ‫מעטים המטופלים שהצליחו לתת מילים לכפילות זו כמו ננסי‪ ,‬אחות ראשית בבית חולים‬ ‫במערב־התיכון של ארצות־הברית‪ ,‬שהגיעה פעמים אחדות לבוסטון לצורך התייעצות עמי‪ .‬זמן קצר‬ ‫לאחר לידת הילד השלישי שלה‪ ,‬ננסי עברה ניתוח שבדרך כלל מתבצע דרך שגרה במרפאת־חוץ‪,‬‬ ‫קשירה לֶפְּרוֹסקוֹפִּית של החצוצרות‪ ,‬תהליך שבו החצוצרות עוברות צריבה כדי למנוע הריונות‬ ‫עתידיים‪ .‬אך מכיוון שלא קיבלה מספיק חומר הרדמה‪ ,‬היא התעוררה אחרי שהניתוח החל ונשארה‬ ‫ערה כמעט עד סופו‪ ,‬לעתים שוקעת לְמה שכינתה "שינה קלה" או "חלום"‪ ,‬ולעתים חוֹוה את מלוא‬ ‫הזוועה של מצבה‪ .‬היא לא הייתה מסוגלת להתריע בפני צוות חדר הניתוח באמצעות תנועה או צעקה‪,‬‬ ‫משום שקיבלה חומר מרפה שרירים‪ ,‬כדי למנוע התכווצות שרירים במהלך הניתוח‪.‬‬ ‫ההערכה היא שמידה מסוימת של "ערנות בעת הרדמה" מתרחשת כיום בערך אצל שלושים אלף‬ ‫מטופלים המנותחים בארצות־הברית מדי שנה בשנה‪ 284,‬ובעבר העדתי בשמם של כמה אנשים שחוויה‬ ‫כזו גרמה להם לטראומה‪ .‬לעומתם‪ ,‬ננסי לא הייתה מעוניינת לתבוע את המנתח או את המרדים‪ .‬כל‬ ‫רצונה היה להביא את המציאות של הטראומה אל תודעתה‪ ,‬כך שתוכל להשתחרר מחדירותיה אל חיי‬ ‫היום־יום‪ .‬ברצוני לסיים פרק זה בקטעים מרשימים מסדרת תכתובות בינינו‪ ,‬שבהם היא מתארת את‬

‫מסעה המפרך להחלמה‪.‬‬ ‫בהתחלה ננסי לא ידעה מה קרה לה‪" .‬כשחזרנו הביתה הייתי עדיין המומה‪ ,‬עשיתי את הדברים‬ ‫הרגילים של ניהול הבית‪ ,‬אבל לא הרגשתי את עצמי ממש חיה‪ ,‬או אמיתית‪ .‬התקשיתי לישון באותו‬ ‫לילה‪ .‬במשך ימים נשארתי בעולמי הקטן‪ ,‬המנותק‪ .‬לא הייתי מסוגלת להשתמש במייבש שיער‪,‬‬ ‫טוסטר‪ ,‬תנור אפייה או כל דבר אחר שחימם אותי‪ .‬לא הצלחתי להתרכז במה שאנשים עשו או אמרו‬ ‫לי‪ .‬פשוט לא היה אכפת לי‪ .‬נעשיתי יותר ויותר חרדה‪ .‬ישנתי פחות ופחות‪ .‬ידעתי שאני מתנהגת מוזר‪,‬‬ ‫וניסיתי להבין מה מפחיד אותי כל כך‪.‬‬ ‫"בלילה הרביעי אחרי הניתוח‪ ,‬בערך בשלוש לפנות בוקר‪ ,‬התחלתי להבין שהחלום‪ ,‬שחייתי בו כל‬ ‫הזמן הזה‪ ,‬התייחס לשיחות ששמעתי בחדר הניתוח‪ .‬פתאום חזרתי אל חדר הניתוח‪ ,‬ויכולתי להרגיש‬ ‫את גופי המשותק נשרף‪ .‬נבלעתי בעולם של אימה וזוועה‪ ".‬מרגע זה ואילך‪ ,‬אמרה ננסי‪ ,‬זיכרונות‬ ‫ופלשבקים התפרצו אל תוך חייה‪.‬‬ ‫"זה היה כאילו שדלת נפתחה מעט‪ ,‬ואפשרה את החדירה‪ .‬הייתה בי תערובת של סקרנות והימנעות‪.‬‬ ‫פחדים בלתי רציונליים המשיכו לעלות‪ .‬פחדתי עד מוות מן השינה; עלתה בי אימה כשראיתי צבע‬ ‫כחול‪ .‬בעלי‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬היה הסובל העיקרי ממצבי‪ .‬השתלחתי בו גם כשלא התכוונתי‪ .‬ישנתי לכל‬ ‫היותר שעתיים או שלוש בלילה‪ ,‬ויומי היו רצוף שעות של פלשבקים‪ .‬הייתי במצב כרוני של‬ ‫דריכות־יתר‪ ,‬הרגשתי מאוימת מעצם מחשבותיי‪ ,‬רציתי לברוח מהן‪ .‬ירדתי ‪ 10‬קילו בשלושה שבועות‪.‬‬ ‫אנשים ציינו כל הזמן כמה טוב אני נראית‪.‬‬ ‫"התחלתי לחשוב על מוות‪ .‬פיתחתי התבוננות מאוד מעוותת על חיי‪ ,‬כל הצלחותיי נראו קטנות‪,‬‬ ‫ואילו כישלונותיי התעצמו‪ .‬הכאבתי לבעלי‪ ,‬והרגשתי שאני לא מסוגלת להגן על ילדיי מפני זעמי‪.‬‬ ‫"שלושה שבועות אחרי הניתוח חזרתי לעבוד בבית החולים‪ .‬בפעם הראשונה שראיתי מישהו בבגדי‬ ‫ניתוח הייתי במעלית‪ .‬רציתי לצאת מיד‪ ,‬אבל כמובן לא יכולתי‪ .‬היה לי דחף לא רציונלי להכות אותו‪,‬‬ ‫שהצלחתי להכיל במאמץ ניכר‪ .‬האפיזודה הזו עוררה אצלי פלשבקים מוגברים‪ ,‬פחד נורא‬ ‫ודיסוציאציה‪ .‬בכיתי כל הדרך הביתה מהעבודה‪ .‬לאחר מכן נעשיתי מומחית בהימנעות‪ .‬לא הצבתי את‬ ‫כף רגלי במעלית‪ ,‬לא הלכתי לקפיטריה‪ ,‬נמנעתי מן הקומות שבהן התבצעו ניתוחים‪".‬‬ ‫בהדרגה הצליחה ננסי לחבר את קטעי הפלשבקים וליצור זיכרון מובן‪ ,‬גם אם מחריד‪ ,‬של הניתוח‬ ‫שלה‪ .‬היא זכרה את דברי ההרגעה של אחיות חדר הניתוח‪ ,‬וזמן קצר של שינה אחרי שההרדמה‬ ‫החלה‪ .‬אז זכרה כיצד התחילה להתעורר‪.‬‬ ‫"כל הצוות צחק על רומן שאחת האחיות ניהלה‪ .‬זה קרה במקביל לחתך הראשון של הניתוח‪.‬‬ ‫הרגשתי את דקירת האזמל‪ ,‬ואז את החיתוך‪ ,‬ואז את הדם החם זורם על עורי‪ .‬ניסיתי נואשות לזוז‪,‬‬ ‫לדבר‪ ,‬אבל גופי לא פעל‪ .‬לא יכולתי להבין את זה‪ .‬הרגשתי כאב עמוק יותר כאשר שכבות השריר‬ ‫נפרדו‪ .‬ידעתי שאני לא אמורה להרגיש את זה‪".‬‬ ‫הדבר הבא שננסי זוכרת הוא שמישהו "נבר" בבטנה‪ ,‬וזיהתה זאת כמכשירים הלפרוסקופיים‬ ‫שמוקמו שם‪ .‬היא הרגישה שמהדקים את החצוצרה השמאלית שלה‪" .‬ואז פתאום הייתה צריבה עזה‪,‬‬

‫כאב שורף‪ .‬ניסיתי לברוח‪ ,‬אבל הקצה החורך כמו רדף אחריי‪ ,‬והמשיך לשרוף ולשרוף אל תוכי בלי‬ ‫הפסקה‪ .‬אין מילים שיתארו את הזוועה הזו‪ .‬הכאב לא היה דומה לאף כאב אחר שהכרתי‪ ,‬כמו למשל‬ ‫עצם שבורה‪ ,‬או לידה טבעית‪ .‬הוא התחיל ככאב עז‪ ,‬ואז המשיך ללא הרף כשהוא שורף את החצוצרה‬ ‫לאורכה‪ .‬הכאב של חיתוך האזמל החוויר לעומת כאב זה‪.‬‬ ‫"ואז‪ ,‬בבת אחת‪ ,‬החצוצרה הימנית התחילה להרגיש את השְפּעת הקצה השורף‪ .‬כששמעתי אותם‬ ‫צוחקים‪ ,‬איבדתי לרגע את התחושה של המקום שבו אני נמצאת‪ .‬האמנתי שאני בחדר עינויים‪ ,‬ולא‬ ‫יכולתי להבין למה הם מענים אותי‪ ,‬בלי שיבקשו ממני מידע‪ ...‬עולמי הצטמצם לכדור קטן סביב‬ ‫שולחן הניתוחים‪ .‬לא הייתה לי תחושת זמן‪ ,‬לא עבר ולא עתיד‪ .‬היו רק כאב‪ ,‬אימה וזוועה‪ .‬הרגשתי‬ ‫מבודדת מכל בני האדם‪ ,‬לגמרי לבדי‪ ,‬למרות האנשים שהקיפו אותי‪ .‬הכדור סגר עליי‪.‬‬ ‫"בייסוריי‪ ,‬כנראה עשיתי תנועה כלשהי‪ .‬שמעתי את האחות האחראית על ההרדמה אומרת למרדים‬ ‫שאני 'קלה'‪ .‬הוא הורה לה להוסיף תרופות‪ ,‬ואז אמר בשקט‪' ,‬אין צורך להכניס את זה לדו"ח'‪ .‬וזה‬ ‫הדבר האחרון שאני זוכרת‪".‬‬ ‫במיילים האחרונים ששלחה לי‪ ,‬נאבקה ננסי לנסות לתאר במדויק את המציאות הקיומית של‬ ‫טראומה‪.‬‬ ‫"אני רוצה לספר לך איך זה להרגיש פלשבק‪ .‬זה כאילו שהזמן מקופל‪ ,‬או מפותל‪ ,‬כך שהעבר‬ ‫וההווה מתמזגים‪ ,‬כאילו באופן פיזי נשלחתי אל העבר‪ .‬סמלים שמתקשרים לטראומה המקורית‪,‬‬ ‫סתמיים ככל שיהיו במציאות‪ ,‬מוכתמים לחלוטין‪ ,‬והופכים אובייקטים לשנאה‪ ,‬פחד‪ ,‬או דחף להרוס‬ ‫אותם‪ ,‬אם ניתן‪ .‬מגהץ‪ ,‬למשל‪ ,‬בכל צורה שהיא — מגהץ צעצוע‪ ,‬מגהץ לבגדים‪ ,‬מסלסל שיער — הפך‬ ‫עבורי למכשיר עינויים‪ .‬כל היתקלות בבגדי ניתוח הותירה אותי במצב דיסוציאטיבי‪ ,‬מבולבלת‪,‬‬ ‫בהרגשת חולי גופני‪ ,‬לפעמים כעס ברמה המודעת‪.‬‬ ‫"נישואיי מתפרקים לאטם — בעלי החל לייצג עבורי את האנשים הצוחקים המרושעים ]הצוות‬ ‫המנתח[ שהכאיבו לי‪ .‬אני מתקיימת במצב כפול‪ .‬קהות חושים מתפשטת ומכסה אותי כשמיכה; ועם‬ ‫זאת‪ ,‬מגע של ילד קטן מושך אותי בחזרה אל המציאות‪ .‬לרגע אני נוכחת ולוקחת חלק בחיים‪ ,‬לא רק‬ ‫כצופה‪.‬‬ ‫"באופן מעניין‪ ,‬אני מתפקדת טוב מאוד בעבודה‪ ,‬וכל הזמן מקבלת משובים חיוביים‪ .‬החיים‬ ‫ממשיכים‪ ,‬עם איזושהי תחושת זיוף‪.‬‬ ‫"לקיום הכפול הזה יש גוון מוזר‪ ,‬ביזארי‪ .‬התעייפתי ממנו‪ .‬אבל אני לא מסוגלת לוותר על החיים‪,‬‬ ‫ואני לא יכולה להשלות את עצמי ולהאמין שאם אתעלם מן המפלצת היא תיעלם‪ .‬פעמים רבות חשבתי‬ ‫שכבר נזכרתי בכל הפרטים סביב הניתוח‪ ,‬ואז אני מגלה אחד חדש‪.‬‬ ‫"יש כל כך הרבה חלקים מאותן ‪ 45‬דקות בחיי שהם עדיין בגדר תעלומה‪ .‬זיכרונותיי עדיין חלקיים‬ ‫ומקוטעים‪ ,‬אבל אני כבר לא חושבת שאני חייבת לדעת הכול כדי להבין מה קרה‪.‬‬ ‫"כשהפחד שוכך‪ ,‬אני מבינה שאני מסוגלת להתמודד‪ ,‬אבל יש בי חלק שמטיל בכך ספק‪ַ .‬המְשיכה‬ ‫אל העבר חזקה; זה החלק האפל של חיי; ואני חייבת לשהות שם מפעם לפעם‪ .‬המאבק הוא גם דרך‬

‫לדעת שאשרוד — מין שידור חוזר של המאבק שלי להישרדות — שכפי הנראה ניצחתי בו‪ ,‬אבל אני‬ ‫לא מסוגלת להרגיש בעלות עליו‪".‬‬ ‫סימן מוקדם להחלמה הגיע כאשר ננסי נזקקה לניתוח נוסף‪ ,‬רציני יותר‪ .‬היא בחרה בבית חולים‬ ‫בבוסטון לצורך הניתוח‪ ,‬ביקשה במיוחד פגישה מקדימה עם המנתחים והמַרדים כדי לדון בחווייתה‬ ‫הקודמת וביקשה רשות מיוחדת עבורי להצטרף אליהם בחדר הניתוח‪ .‬לראשונה זה שנים רבות לבשתי‬ ‫חלוק מנתחים וליוויתי אותה לחדר הניתוח כשקיבלה את ההרדמה‪ .‬בפעם הזו התעוררה לתחושת‬ ‫ביטחון‪.‬‬ ‫שנתיים לאחר מכן כתבתי לננסי וביקשתי את רשותה להשתמש בתיאור החוויה שלה בפרק זה‪.‬‬ ‫בתשובתה היא עדכנה אותי בהתקדמות החלמתה‪" :‬הלוואי שיכולתי לומר שהניתוח‪ ,‬שבנדיבותך הרבה‬ ‫ליווית אותי אליו‪ ,‬סיים את סבלי‪ .‬למרבה הצער זה לא היה כך‪ .‬אחרי שישה חודשים קיבלתי שתי‬ ‫החלטות שהתגלו כמשמעותיות‪ .‬עזבתי את המטפל שעבד איתי בגישה התנהגותית־קוגניטיבית ועברתי‬ ‫לפסיכיאטר פסיכודינמי‪ ,‬והצטרפתי לקבוצת פילאטיס‪.‬‬ ‫"בחודש האחרון של הטיפול‪ ,‬שאלתי את הפסיכיאטר שלי מדוע הוא לא מנסה לתקן אותי‪ ,‬כפי‬ ‫שניסו כל המטפלים האחרים‪ ,‬אפילו שנכשלו‪ .‬הוא אמר לי שבהתחשב בכל מה שהשגתי עם ילדיי ועם‬ ‫הקריירה שלי‪ ,‬הוא מניח שיש בי מספיק חוסן כדי לרפא את עצמי‪ ,‬אם הוא ייצוֹר עבורי סביבה‬ ‫מחזיקה‪ ,‬שתאפשר לי לעשות זאת‪ .‬שעה שבועית זו הפכה עבורי למפלט‪ .‬שם יכולתי להתיר את‬ ‫המסתורין‪ ,‬לנסות להבין כיצד נעשיתי כה פגומה‪ ,‬ואז לבנות מחדש תחושת עצמי שלמה‪ ,‬לא מפורקת‪,‬‬ ‫שלֵווה‪ ,‬לא מעוּנה‪ .‬באמצעות הפילאטיס‪ ,‬מצאתי ליבה גופנית חזקה‪ ,‬כמו גם קהילת נשים שהעניקו לי‬ ‫ברצון קבלה ותמיכה חברתית‪ ,‬שהיו חסרות בחיי מאז הטראומה‪ .‬שילוב זה של חיזוק הליבה —‬ ‫הנפשית‪ ,‬החברתית והגופנית — יצר אצלי תחושת ביטחון ושליטה‪ ,‬שלח את זיכרונותיי אל העבר‬ ‫הרחוק ואִפשר להווה ולעתיד להופיע‪".‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫חלק חמישי‬ ‫נתיבים להחלמה‬

‫פרק שלושה־עשר‬ ‫ריפוי הטראומה‪:‬‬ ‫לק ַחת בּ ֲעלוּת על עצמך‬ ‫טיפול זה לא אומר שאני דפוקה ורקובה‪,‬‬ ‫הולכת כל שבוע‪ ,‬וזו תשובה טובה‪,‬‬ ‫יודעת מה כולכם חושבים‪ ,‬יודעת ועוד איך‪:‬‬ ‫"מאוהבת במטפל שלך‪ ,‬מרוכזת בעצמך" —‬ ‫אבל האהבה חזרה סוף־סוף לעולמי‬ ‫אחרי שהתאפשר לי לדבר רק על עצמי‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫— דר ויליאמס‪ ,‬מה אתם שומעים בצלילים האלה‬ ‫אף אחד אינו יכול "לטפל" במלחמה‪ ,‬התעללות‪ ,‬אונס‪ ,‬ניצול מיני‪ ,‬או כל אירוע זוועה אחר; את‬ ‫שאירע אין להשיב‪ .‬אבל אפשר לטפל בחותם שהטראומה הותירה בגוף‪ ,‬בנפש ובנשמה‪ :‬תחושות‬ ‫הלחץ בחזה שנחוות כחרדה או דיכאון; הפחד מאובדן שליטה; הדריכות התמידית לסימני סכנה או‬ ‫דחייה; התיעוב העצמי; סיוטי הלילה והפלשבקים; הערפל שמונע מאיתנו להתרכז במשימה‪ ,‬לשקוע‬ ‫ראשנו ורובנו במה שאנו עושים; חוסר היכולת לפתוח את לבנו באמת ובתמים בפני אדם אחר‪.‬‬ ‫טראומה גוזלת ממך את ההרגשה שאתה אחראי לעצמך‪ ,‬של מה שאכנה בפרקים הבאים הנהגה‬ ‫עצמית‪ 285.‬אתגר ההחלמה הוא לבסס תחושת ַבּ ֲעלוּת על גופך ונפשך — על עצמך‪ .‬פירוש הדבר הוא‬ ‫להרגיש חופשי לדעת את שאתה יודע‪ ,‬ולהרגיש את שאתה מרגיש‪ ,‬בלי להיות מוצף‪ ,‬זועם‪ ,‬מבויש‪,‬‬ ‫בלי שתתמוטט‪ .‬עבור רוב האנשים זה כרוך ב־)‪ (1‬למצוא דרך להרגיש רגוע וממוקד‪ (2) .‬ללמוד‬ ‫לשמֵר רגיעה זו גם בתגובה למראות‪ ,‬מחשבות‪ ,‬צלילים או תחושות גופניות שמזכירים לך את העבר‪.‬‬ ‫)‪ (3‬למצוא דרך להרגיש חי בהווה באופן מלא‪ ,‬ומחובר לאנשים שסביבך‪ (4) .‬לא להיאלץ לשמור‬ ‫סודות מפני עצמך‪ ,‬ובכלל זה סודות על הדרכים שאפשרו לך לשרוד‪.‬‬ ‫אין זה רצף מסודר של צעדים לביצוע‪ .‬מדובר במטרות חופפות‪ ,‬שחלקן עלול להיות קשה יותר‬ ‫להשגה מאחרות‪ ,‬בהתאם לנסיבות האישיות‪ .‬בכל אחד מן הפרקים הבאים אדבר על שיטות או גישות‬ ‫ספציפיות שיסייעו בהשגתן‪ .‬ניסיתי לבנות פרקים אלה כך שיהיו שימושיים הן לשורדי טראומה והן‬ ‫למטפלים שעובדים עמם‪ .‬אנשים שסובלים מלחץ זמני עשויים גם הם למצוא בהם תועלת‪ .‬השתמשתי‬ ‫בכל אחת מן השיטות המתוארות באופן נרחב עם מטופליי‪ ,‬אך רובם נעזרים בגישות שונות בשלבים‬ ‫שונים בהחלמתם‪.‬‬

‫על רבים מן הטיפולים שאתאר כאן ערכתי מחקרים מדעיים‪ ,‬ופרסמתי את ממצאיי בכתבי עת‬ ‫מדעיים שעוברים שיפוט־עמיתים‪ 286.‬בפרק זה אתן סקירת־על של העקרונות שבתשתית הדברים‪,‬‬ ‫כהקדמה לפרקים הבאים‪ ,‬וכמה הערות על שיטות נוספות‪ ,‬שלא יפורטו בהמשך בהעמקה‪.‬‬

‫מוקד חדש להחלמה‬ ‫כשמדברים על טראומה‪ ,‬בדרך כלל מתחילים בסיפור או בשאלה‪" :‬מה קרה במהלך המלחמה?" "האם‬ ‫אי פעם נוצלת מינית?" "תני לי לספר לך על התאונה או על האונס‪ ",‬או "האם מישהו במשפחתך נהג‬ ‫לשתות לשוכרה?" עם זאת‪ ,‬טראומה היא הרבה יותר מאשר סיפור על משהו שקרה לפני זמן רב‪.‬‬ ‫הרגשות והתחושות הגופניות שנטבעו במהלך הטראומה נחווים לא כזיכרונות אלא כתגובות גופניות‬ ‫מטרידות בהווה‪.‬‬ ‫כדי להשיב לך שליטה על עצמך‪ ,‬עליך לחזור ולפגוש בטראומה‪ :‬במוקדם או במאוחר יהיה עליך‬ ‫להתעמת עם מה שקרה לך‪ ,‬אך רק אחרי שתרגיש בטוח‪ ,‬ולא תחווה טראומה מחודשת עקב כך‪.‬‬ ‫לפיכך‪ ,‬הדבר הראשון לעשותו הוא למצוא דרכים להתמודד עם הצפת תחושות ורגשות המתקשרים‬ ‫לעבר‪.‬‬ ‫כפי שראינו בחלקי הספר הקודמים‪ ,‬מְנוֹ ֵעי התגובות הפוסט־טראומטיות נמצאים במוח הרגשי‪.‬‬ ‫בניגוד למוח הרציונלי‪ ,‬שמבטא את עצמו במחשבות‪ ,‬המוח הרגשי מבטא את עצמו בתגובות גופניות‪:‬‬ ‫תחושות לופתות קרביים‪ ,‬דפיקות לב מואצות‪ ,‬נשימה שנעשית מהירה ושטוחה‪ ,‬תחושות שברון לב‪,‬‬ ‫דיבור לחוץ וחנוק‪ ,‬ותנועות גוף אופייניות שמסמנות קריסה‪ ,‬נוּקשוּת‪ ,‬זעם או הגנתיות‪.‬‬ ‫מדוע איננו יכולים להיות הגיוניים? והאם ֲה ָבנ ָה יכולה לעזור? למוח הרציונלי‪ ,‬המנהֵל‪ ,‬יש יכולת‬ ‫טובה לעזור לנו להבין מאין מגיעים הרגשות )כמו באמירות‪" :‬אני נעשית מפוחדת כשאני מתקרבת‬ ‫לְבָּחור‪ ,‬כי אבי ניצל אותי מינית‪ ",‬או "אני מתקשֶה לבטא את אהבתי לבני‪ ,‬כי אני מרגיש אשְמה על‬ ‫שהרגתי ילד בעיראק"(‪ .‬עם זאת‪ ,‬המוח הרציונלי אינו יכול לבטל רגשות‪ ,‬תחושות או מחשבות )כמו‬ ‫לחיות ברמה קבועה של תחושת איום‪ ,‬או להרגיש שבבסיס את אדם נורא‪ ,‬אף שאת יודעת שאין זו‬ ‫אשמתך שנאנ ְס ְת(‪ .‬ה ֲה ָבנ ָה מדוע את מרגישה באופן מסוים לא משנה את איך שאת מרגישה‪ .‬אך זה‬ ‫יכול לעזור לך להימנע מתגובות דרמטיות )למשל‪ ,‬לתקוף בוס שמזכיר לך את האנס שלך‪ ,‬להיפרד‬ ‫ממאהב במריבה הראשונה‪ ,‬או לקפוץ לזרועות גבר זר(‪ .‬עם זאת‪ ,‬ככל שאנו תשושים יותר נפשית‪ ,‬כך‬ ‫נוטה המוח הרציונלי לשבת במושב האחורי ולהפקיר את ההגה בידי הרגשות‪287.‬‬

‫לטפל במערכת הלימבית‬ ‫הנושא המרכזי בטיפול בדחק טראומטי הוא שיקום האיזון הנכון בין המוח הרציונלי לאמוציונלי‪ ,‬כך‬ ‫שנרגיש שיש לנו שליטה על תגובותינו ועל האופן שבו אנו מנהלים את חיינו‪ .‬כשאנו מגוּרים למצבי‬ ‫עוררות מוגברת‪ ,‬או להפך‪ ,‬ירודה‪ ,‬אנו נדחפים אל מחוץ ל"חלון הסיבולת" שלנו — טווח התפקוד‬ ‫האופטימלי‪ 288.‬אנו הופכים לתגובתיים ובלתי־מאורגנים; מערכת הסינון הפנימית שלנו מפסיקה‬

‫לפעול — צלילים ואורות מטרידים אותנו‪ ,‬מראות בלתי־רצויים מן העבר חודרים לתודעתנו‪ ,‬אנו‬ ‫נכנסים לפאניקה או להתקפי זעם‪ .‬אם אנו מכוּבּים‪ ,‬נרגיש קהות בגוף ובנפש; החשיבה תיעשה אטית‬ ‫ונתקשה לקום מן הכיסא‪.‬‬ ‫כל עוד אנשים מגורים לדריכות־יתר‪ ,‬או להפך‪ ,‬מכובים‪ ,‬הם אינם מסוגלים ללמוד מן הניסיון‪ .‬גם‬ ‫אם הם מצליחים להישאר בשליטה‪ ,‬הם נעשים כה מתוחים )ב"אלכוהוליסטים אנונימיים" מכנים זאת‪:‬‬ ‫"פיכחון במפרקי אצבעות לבנים ממאמץ"(‪ ,‬שהם נעדרי כל גמישות‪ ,‬עיקשים ומדוכאים‪ .‬החלמה‬ ‫מטראומה משלבת את שיקום התפקודים הניהוליים‪ ,‬ועמם את הביטחון העצמי ואת יכולת המשחק‬ ‫והיצירתיות‪.‬‬ ‫אם ברצוננו לשנות תגובות פוסט־טראומטיות‪ ,‬עלינו למצוא גישה אל המוח הרגשי ו"לטפל‬ ‫במערכת הלימבית"‪ :‬לתקן מערכות התראה משובשות‪ ,‬ולהחזיר את המוח הרגשי לתפקידו הרגיל‪:‬‬ ‫נוכחות־רקע שקטה שמטפלת בתחזוקת הגוף‪ ,‬מוודאת שאנו אוכלים‪ ,‬ישנים‪ ,‬שומרים על קשר עם‬ ‫שותפינו האינטימיים‪ ,‬מגינים על ילדינו ומתגוננים ִמסַכנה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫גישה למוח הרגשי‪ .‬לחלק הרציונלי‪ ,‬האנליטי‪ ,‬של המוח‪ ,‬שמרכזו בקליפת המוח הקדם־מצחית‬ ‫הגבית־צִדית‪ ,‬אין קשר ישיר למוח הרגשי‪ ,‬שם שוכנות רוב עקבות הטראומה‪ ,‬אך לקליפת המוח‬

‫הקדם־מצחית האמצעית‪ ,‬שהיא מרכז המודעות העצמית‪ ,‬י ֵש גישה‪.‬‬ ‫חוקר המוח ג'וזף לֶה־דוּ )‪ (Joseph LeDoux‬ועמיתיו הראו כי הדרך היחידה שבה ניתן להגיע‬ ‫באופן מודע אל המוח הרגשי היא באמצעות מודעות עצמית‪ ,‬כלומר על ידי הפעלת קליפת המוח‬ ‫הקדם־מצחית האמצעית‪ ,‬חלק המוח שמבחין במה שמתחולל בתוכנו‪ ,‬וכך מאפשר לנו להרגיש את מה‬ ‫שאנו מרגישים‪) 289‬המונח הטכני לזה הוא "אִינטֶרוֹסֶפּציה" — ‪" — interoception‬להתבונן‬ ‫פנימה" בלטינית(‪ .‬רוב מוחנו המודע מתמקד בעולם החיצוני‪ :‬איך להסתדר עם אחרים‪ ,‬לתכנן את‬ ‫העתיד‪ .‬אך זה לא יעזור לנו בניהול עצמנו‪ .‬חקר המוח מראה כי הדרך היחידה להצליח לשנות את מה‬ ‫שאנו מרגישים‪ ,‬היא אם ניעשה מודעים לחווייתנו הפנימית‪ ,‬ונלמד להתיידד עם המתחולל בתוכנו‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫להתיידד עם המוח הרגשי‬ ‫‪ .1‬להתמודד עם עוררות־יתר‬ ‫בעשורים האחרונים התמקדה פסיכיאטריית הזרם המרכזי בשימוש בתרופות כדי לשנות את‬ ‫הרגשתנו‪ ,‬וזו נעשתה לדרך המקובלת להתמודד עם עוררות־יתר או ֶחסר‪ .‬אעסוק בתרופות בהמשך‬ ‫פרק זה‪ ,‬אך ראשית עליי להדגיש את העובדה שיש לנו שפע מיומנויות מוּלדות‪ ,‬שמיועדות לסייע לנו‬ ‫להישאר מאוזנים‪ .‬ראינו בפרק החמישי כיצד הרגשות נרשמים בגוף‪ .‬כ‪ 80-‬אחוז מן הסיבים בעצב‬ ‫התועה )‪ ,(vagus nerve‬שמחבר את המוח לאיברים פנימיים רבים( הם ַא ֶפ נ ְטיים‬ ‫)‪ ,(afferent‬כלומר מגיעים מן הגוף אל המוח‪ 290.‬פירוש הדבר הוא כי ביכולתנו לאמן את מערכת‬ ‫העוררות שלנו באמצעות האופן שבו אנו נושמים‪ ,‬מזמרים )‪ — chant‬זִמרת שי י תפילה או‬ ‫מנטרות( ומתנועעים‪ ,‬עיקרון שנעשה בו שימוש מאז ימים קדומים במקומות כמו סין או הודו‪ ,‬ובכל‬ ‫דת שאני מכיר‪ ,‬אך בתרבות הזרם המרכזי מתבוננים בו בחשדנות כב"אלטרנטיבי"‪.‬‬ ‫במחקר שנתמך על ידי המכון הלאומי לבריאות‪ ,‬עמיתיי ואני מצאנו כי עשרה שבועות של אימון‬ ‫יוגה הפחיתו בצורה משמעותית תסמיני ‪ PTSD‬אצל מטופלים שלא הגיבו לתרופות‪ ,‬או לכל טיפול‬ ‫אחר‪) 291‬בפרק שישה־עשר אדוּן ביוגה(‪ .‬נוירו־פידבק‪ ,‬הנושא של פרק תשעה־עשר‪ ,‬יכול להיות מאוד‬ ‫אפקטיבי אצל ילדים ומבוגרים שמצויים בעוררות־יתר כה גבוהה עד שאינם מסוגלים להתמקד‬ ‫ולתעדף‪292.‬‬ ‫כלי חיוני להחלמה הוא ללמוד נשימה רגועה‪ ,‬ואיך להישאר במצב של רגיעה גופנית יחסית‪ ,‬גם‬ ‫כשאנו ניגשים לזיכרונות כואבים או מחרידים‪ 293.‬כאשר ננשום באופן מכוון כמה נשימות אטיות‬ ‫ועמוקות‪ ,‬נבחין בהשפעת המערכת הפרא־סימפטטית על העוררות )כפי שהוסבר בפרק החמישי(‪ .‬ככל‬ ‫שנישאר ממוקדים בנשימה‪ ,‬כך נרוויח יותר‪ ,‬בייחוד אם נישאר קשובים עד לסוף הנשיפה‪ ,‬ואז נחכה‬ ‫רגע לפני שנשאף בחזרה‪ .‬כשאנו ממשיכים לנשום‪ ,‬ומבחינים באוויר שנע פנימה והחוצה מריאותינו‪,‬‬ ‫נוכל לחשוב על התפקיד שהחמצן ממלא בהזנת הגוף ובשטיפת הרקמות באנרגיה הנדרשת להרגשת‬

‫חיוניות ומעורבות‪ .‬פרק שישה־עשר מתעד את השפעת תרגול פשוט זה על כל הגוף‪.‬‬ ‫מכיוון שוויסות רגשי הוא הנושא המרכזי בהתמודדות עם השפעות טראומה והזנחה‪ ,‬שינוי עצום‬ ‫ייווצר אם מורים‪ ,‬מפקדים בצבא‪ ,‬הורי אומנה והעוסקים בבריאות הנפש ילמדו לעומק טכניקות של‬ ‫ויסות רגשי‪ .‬כרגע זה בעיקר תחום שגננות בגני ילדים ופעוטונים מתמחות בו‪ .‬הן עובדות על בסיס‬ ‫יום־יומי עם מוחות בלתי־בשלים ועם התנהגות אימפולסיבית‪ ,‬ובדרך כלל מיומנות מאוד בהתמודדות‬ ‫עמם‪294.‬‬ ‫הזרם המרכזי במסורת הטיפולית של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה המערבית העניקו תשומת לב‬ ‫זעומה בלבד לטיפול עצמי‪ .‬בניגוד להסתמכות המערבית על תרופות ועל טיפולים מילוליים‪ ,‬מסורות‬ ‫אחרות בעולם מסתמכות על מיינדפולנס‪ ,‬תנועה‪ ,‬מקצבים ופעולה‪ .‬יוגה בהודו‪ ,‬טאי־צ'י וצ'י־קונג בסין‬ ‫ותיפוף קצבי באפריקה הם רק חלק מן הדוגמאות‪ .‬המסורות של יפן וחצי האי הקוריאני הולידו את‬ ‫אומנויות הלחימה‪ ,‬שמתרכזות בטיפוח תנועה תכליתית והתמקדות בהווה‪ ,‬יכולות שמשתבשות אצל‬ ‫נפגעי טראומה‪ .‬אייקידו‪ ,‬ג'ודו‪ ,‬טאי־קוואן־דו וג'יאוג'יטסו‪ ,‬וכן קפוארה מברזיל‪ ,‬הן דוגמאות‪ .‬טכניקות‬ ‫אלה משלבות תנועה גופנית‪ ,‬נשימה ומדיטציה‪ .‬מלבד יוגה‪ ,‬רק מעטות ממסורות הריפוי הלא־מערביות‬ ‫האלה נחקרו באופן שיטתי לטיפול ב‪.PTSD-‬‬ ‫‪ .2‬הנפש זקוקה למיינדפולנס‬ ‫בליבת ההחלמה מצויה המודעות העצמית לחוויית ההווה‪ .‬הביטויים החשובים ביותר בטיפול בטראומה‬ ‫הם "שׂים לב לזה" ו"מה קורה עכשיו?" נפגעי טראומה חיים עם תחושות שעבורם הן בלתי־נסבלות‪.‬‬ ‫הם מרגישים שבורי לב וסובלים מכאבים מייסרים בבטן או לחץ וכיווץ בחזה‪ .‬אך הימנעות מלהרגיש‬ ‫תחושת גופניות אלה בעצם מגבירה את הסיכוי להיות מוצפים בהן‪.‬‬ ‫תשומת לב לגוף מחברת אותנו לעולמנו הפנימי‪ ,‬למה שמתרחש בתוך האורגניזם שלנו‪ .‬עצם‬ ‫ההבחנה בכך שאנו נרגזים‪ ,‬עצבניים או חרדים מסייע לנו לשנות פרספקטיבה ולהיפתח לאפשרויות‬ ‫חדשות‪ ,‬שונות מתגובותינו האוטומטיות‪ ,‬השגורות‪ .‬מיינדפולנס מחבר אותנו לטבעם החולף של‬ ‫רגשותינו ותפיסותינו‪ .‬כשאנו מפנים קשב ומיקוד לתחושות גופנו‪ ,‬נוכל לזהות את הגֵאוּת והשפל של‬ ‫רגשותינו‪ ,‬וכך גם להגביר את שליטתנו בהם‪.‬‬ ‫נפגעי טראומה מפחדים לעתים קרובות להרגיש‪ .‬הפחד אינו דווקא מן הפוגעים בהם )שעכשיו‪ ,‬הבה‬ ‫נקווה‪ ,‬כבר אינם בסביבה ולא יפגעו בהם שוב(‪ ,‬אלא מן התחושות הגופניות שלהם עצמם‪ ,‬שכעת הן‬ ‫האויב‪ .‬החשש מפני השתלטות רגשות קשים מותיר את הגוף קפוא‪ ,‬ואת הנפש כבויה‪ .‬אף על פי‬ ‫שהטראומה אירעה בעבר‪ ,‬המוח הרגשי ממשיך להפיק תחושות שגורמות לסובל להרגיש מפוחד וחסר‬ ‫אונים‪ .‬לא מפתיע ששׂורדי טראומה רבים הם אכלנים כפייתיים ושתיינים‪ ,‬מפחדים מיחסי מין ונמנעים‬ ‫מפעילויות חברתיות‪ :‬עולמם החושי הוא במידה רבה מחוץ לתחום‪.‬‬ ‫כדי להשתנות‪ ,‬עליך לפתוח את עצמך לחוויה הפנימית‪ .‬הצעד הראשון הוא להרשות לעצמך‬ ‫להתמקד בתחושותיך ולהבחין כיצד‪ ,‬בניגוד לחוויית הטראומה נטולת הזמן‪ ,‬הנצחית‪ ,‬הנוכחת־תמיד‪,‬‬

‫התחושות הגופניות הן בנות־חלוף ומגיבות לשינויים קלים בתנוחת הגוף‪ ,‬תנודות בנשימה‪ ,‬בחשיבה‪.‬‬ ‫כשאתה קשוב לתחושותיך הגופניות‪ ,‬הצעד הבא יהיה ל ַשׁי ֵים אותן‪ ,‬למשל‪" :‬כשאני מרגיש חרד‪ ,‬אני‬ ‫חש כאילו משהו מוחץ את החזה שלי‪ ".‬אני עשוי לומר אז למטופל‪" :‬תתמקד בתחושה זו‪ ,‬ותראה איך‬ ‫היא משתנה כשאתה שואף נשימה עמוקה‪ ,‬או כשאתה טופח על החזה מתחת לעצם הבריח‪ ,‬או כשאתה‬ ‫מרשה לעצמך לבכות‪ ".‬תרגול מיינדפולנס מרגיע את מערכת העצבים הסימפתטית‪ ,‬כך שהסיכוי ליפול‬ ‫לתגובת הילחם־או־ברח פוחת‪ 295.‬כדי שתוכל לחזור ל ָעבָר בבטחה עליך ללמוד להתבונן בתגובותיך‬ ‫הגופניות ולהיות מסוגל לשאת אותן‪ .‬אם אינך יכול לשאת את רגשותיך כרגע‪ ,‬כניסה לעָבר רק תגדיל‬ ‫את הסבל ותגביר את הטראומה‪296.‬‬ ‫אנו יכולים לשאת מידה רבה של אי־נוחות כל עוד נחזיק במודעות את העובדה שכל ההמולה הזו‬ ‫בגוף משתנה כל העת‪ .‬ברגע אחד החזה מתכווץ‪ ,‬אבל אחרי שתיקח נשימה עמוקה ותנשוף‪ ,‬הרגשתך‬ ‫תתרכך‪ ,‬וייתכן שתבחין במשהו אחר‪ ,‬אולי מתח בכתף‪ .‬כעת תוכל להתחיל לחקור מה קורה כשאתה‬ ‫לוקח נשימה עמוקה ומבחין בהתרחבות כלוב הצלעות‪ 297.‬כשאתה מרגיש רגוע יותר‪ ,‬וסקרן יותר‪,‬‬ ‫תוכל לשוב לאותה התחושה הזו בכתף‪ .‬אל תהיה מופתע אם זיכרון יצוץ באופן ספונטני‪ ,‬שאולי יהיה‬ ‫קשור באופן כלשהו לכתף הזו‪.‬‬ ‫צעד נוסף יהיה להבחין במשחק הגומלין בין מחשבותיך לתחושותיך הגופניות‪ .‬כיצד נרשמות‬ ‫מחשבות מסוימות בגוף? )האם מחשבות כמו "אבא שלי אוהב אותי" או "החברה שלי זרקה אותי"‬ ‫מפיקות תחושות שונות?(‪ .‬מודעוּת לאופן שבו הגוף מארגן רגשות או זיכרונות מסוימים‪ ,‬פותחת את‬ ‫האפשרות לשחרר תחושות ודחפים שחסמת בעבר כדי לשרוד‪ 298.‬בפרק עשרים‪ ,‬שעוסק ביתרונות‬ ‫התיאטרון‪ ,‬אפרט כיצד זה עובד‪.‬‬ ‫ג'ון קבט־זִין )‪ ,(Jon Kabat-Zinn‬אחד מחלוצי רפואת גוף־נפש‪ ,‬ייסד את התוכנית להפחתת‬ ‫דחק באמצעות מיינדפולנס )‪(Mindfulness-Based Stress Reduction, MBSR‬‬ ‫במרכז הרפואי של אוניברסיטת מסצ'וסטס ב‪ ,1979-‬ושיטתו נחקרה לעומק במשך יותר משלושה‬ ‫עשורים‪ .‬כשהוא מתאר מיינדפולנס‪" ,‬דרך אחת לחשוב על תהליך זה של השתנוּת היא לחשוב על‬ ‫מיינדפולנס כעל עדשה‪ ,‬שלוקחת את האנרגיות המפוזרות ואת התגובתיות של הנפש‪ ,‬וממקדת אותן‬ ‫לכלל מקור אנרגיה לכיד עבור החיים‪ ,‬עבור פתרון בעיות‪ ,‬עבור ריפוי‪299".‬‬ ‫נמצא כי למיינדפולנס יש השפעה חיובית על תסמינים רבים — פסיכיאטריים‪ ,‬פסיכוסומטיים וכאלה‬ ‫הקשורים לדחק‪ ,‬ובכלל זה דיכאון וכאב כרוני‪ 300.‬יש לה השפעה רחבה על הבריאות הגופנית‪ ,‬ובכלל‬ ‫זה שיפור במערכת החיסון‪ ,‬בלחץ הדם וברמות קורטיזול‪ 301.‬נמצא גם כי היא מפעילה את אזורי‬ ‫המוח הקשורים לוויסות רגשי‪ 302‬ומחוללת שינוי באזורים הקשורים למודעות לגוף‪ ,‬ולפחד‪ 303.‬מחקר‬ ‫שביצעו עמיתיי מהרווארד‪ ,‬בריטה הולצֵל )‪ (Britta Holzel‬ושרה לזר )‪,(Sara Lazar‬‬ ‫הראה כי תרגול מיינדפולנס מפחית אפילו את פעילות "גלאי העשן" של המוח‪ ,‬האמיגדלה‪ ,‬וכך‬ ‫מצמצם את התגובתיות לטריגרים פוטנציאליים‪304.‬‬

‫‪ .3‬יחסים‬ ‫מחקר אחרי מחקר מראים לנו כי רשת תמיכה טובה היא ההגנה החזקה ביותר נגד כניסה לטראומה‪.‬‬ ‫ביטחון ואֵימה אינם הולכים ביחד‪ .‬כשאנו מפוחדים‪ ,‬אין דבר שמרגיע אותנו יותר מאשר קול מנחם‪,‬‬ ‫או חיבוק אמיץ מאדם שאנו סומכים עליו‪ .‬מבוגרים מפוחדים‪ ,‬כמו ילדים מפוחדים‪ ,‬מגיבים לאותם‬ ‫ניחומים‪ :‬החזקה ונדנוד עדינים‪ ,‬הידיעה המרגיעה שמישהו גדול וחזק מטפל בעניינים‪ ,‬שאפשר ללכת‬ ‫לישון שקטים‪ .‬כדי שיחלימו‪ ,‬הנפש‪ ,‬הגוף והמוח צריכים להשתכנע שהם יכולים להרפות‪ .‬זה קורה רק‬ ‫כשאנו מרגישים ביטחון עמוק‪ ,‬ומרשים לעצמנו לחבר בין תחושת הביטחון לזיכרונות חוסר האונים‬ ‫מן העבר‪.‬‬ ‫אחרי טראומה אקוטית‪ ,‬כגון תקיפה‪ ,‬תאונה או אסון טבע‪ ,‬השורדים זקוקים לנוכחות אנשים‬ ‫מוכרים‪ ,‬פנים וקולות; מגע גופני; מזון; מחסה ומקום בטוח; זמן לישון‪ .‬חשוב מאוד שיתַקשרו עם‬ ‫אנשים אהובים‪ ,‬קרובים ורחוקים‪ ,‬ויתאחדו מהר ככל הניתן עם משפחה וחברים במקום שנחווה‬ ‫כבטוח‪ .‬ההתקשרויות והקשרים שלנו הם ההגנה הטובה ביותר כנגד איום‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ילדים שהופרדו‬ ‫מהוריהם אחרי אירוע טראומטי נמצאים בסיכון לסבול מהשפעות שליליות לטווח הארוך‪ .‬מחקרים‬ ‫שנערכו במלחמת העולם השנייה באנגליה הראו כי התמודדותם של ילדים שחיו בלונדון בתקופת‬ ‫הבליץ‪ ,‬ונשלחו לכפר כדי להגן עליהם מפני ההפצצות הגרמניות‪ ,‬הייתה גרועה בהרבה משל ילדים‬ ‫שנשארו עם הוריהם‪ ,‬חוו לילות במקלטים ונחשפו למראות מפחידים של בניינים הרוסים ואנשים‬ ‫מתים‪305.‬‬ ‫אנשים שעברו טראומה מחלימים בהֶקשר של מערכות יחסיהם‪ :‬עם משפחות ואהובים‪ ,‬בפגישות‬ ‫"אלכוהוליסטים אנונימיים"‪ ,‬בארגוני יוצאי צבא‪ ,‬בקהילות דתיות או עם מטפלים מקצועיים‪ .‬מערכות‬ ‫יחסים אמורות לספק ביטחון גופני ורגשי‪ ,‬ובכלל זה ביטחון מ גשֵי בושה‪ ,‬גינוי ושיפוט‪ ,‬ולאפשר‬ ‫לנפגעים לאזור את האומץ הנדרש כדי לשאת את המציאות של מה שהתרחש‪ ,‬להתייצב מולה ולעבד‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬חלק ניכר מן החיווּט של מוחנו מוקדש להתכַּוונ ְנוּת עם אחרים‪ .‬החלמה מטראומה‬ ‫כרוכה בחיבור )מחדש( לעמיתינו בני האדם‪ .‬זו הסיבה לכך שקשה יותר לטפל בטראומה שאירעה‬ ‫בתוך מערכת יחסים‪ ,‬מאשר בטראומה הנובעת מתאונת דרכים או מאסון טבע‪ .‬בחברה שלנו‪ ,‬רוב‬ ‫הטראומות שפוגעות בנשים ובילדים מגיעות מידי הורים או בני זוג אינטימיים‪ .‬הפוגעים במקרי‬ ‫התעללות בילדים‪ ,‬ניצול מיני ואלימות במשפחה‪ ,‬הם האנשים שאמורים לאהוב אותנו‪ .‬כך קורסת‬ ‫ההגנה החשובה ביותר הקיימת כנגד פגיעה טראומטית‪ :‬היותנו מוגנים על ידי אנשים אהובים‪.‬‬ ‫אם האדם‪ ,‬שבאופן טבעי את פונה אליו לדאגה ולהגנה‪ ,‬מפחיד או הודף אותך‪ ,‬את לומדת לכבות‬ ‫את עצמך ולהתעלם מרגשותייך‪ 306.‬כפי שראינו בחלק השלישי‪ ,‬כשהדמויות המטפלות בך פונות‬ ‫נגדך‪ ,‬עליך למצוא דרכים חלופיות כדי להתמודד עם רגשות פחד‪ ,‬כעס או תסכול‪ .‬ההתמודדות לבד‬ ‫עם אימה מניבה מערכת בעיות שלמה נוספת‪ :‬דיסוציאציה‪ ,‬ייאוש‪ ,‬התמכרויות‪ ,‬תחושת פאניקה‬ ‫כרונית‪ ,‬מערכות יחסים המאופיינות בניכור‪ ,‬בניתוק ובהתפרצויות‪ .‬מטופלים עם היסטוריה כזו‬

‫מצליחים רק לעתים נדירות לקשֵר בין מה שקרה להם לפני זמן רב לבין הרגשתם והתנהגותם בהווה‪.‬‬ ‫חווייתם היא שאי אפשר להתמודד עם שום דבר‪.‬‬ ‫ההקלה לא תגיע עד שלא יצליחו להכיר במה שקרה ולזהות את השֵדים הבלתי־נראים שעמם הם‬ ‫נאבקים‪ .‬היזכרו‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬בגברים שתיארתי בפרק אחד־עשר‪ ,‬שעברו התעללות מידי כמרים‬ ‫פדופילים‪ .‬הם הלכו בקביעות לחדר כושר‪ ,‬נטלו סטרואידים והיו חזקים כשוורים‪ .‬אבל בראיונות‬ ‫איתנו הם נהגו לעתים קרובות כילדים מפוחדים; עמוק בתוכם‪ ,‬הילדים הפגועים הרגישו עדיין חסרי‬ ‫אונים‪.‬‬ ‫אף על פי שקשר אנושי והתכווננות הם מקור הוויסות העצמי הפיזיולוגי‪ ,‬הרי שהזדמנות ל רבה‬ ‫מעוררת לעתים קרובות פחד מפני פגיעה‪ ,‬בגידה ונטישה‪ .‬לבּושה יש כאן תפקיד מרכזי‪" :‬ברגע‬ ‫שתכיר אותי באמת תגלה כמה אני מגעילה ורקובה‪ ,‬ותזרוק אותי‪ ".‬טראומה בלתי פתורה עלולה‬ ‫לגבות מחיר כבד ביותר ממערכות יחסים‪ .‬אם לבך עדיין שבור כי הותקפת על ידי אדם שאהבת‪ ,‬קרוב‬ ‫לוודאי שתהיי עסוקה בהימנעות מפגיעה נוספת ותפחדי להיפתח בפני אדם חדש‪ .‬למעשה‪ ,‬ייתכן‬ ‫שבאופן לא־מודע תנסי לפגוע בו‪ ,‬לפני שתהיה לו הזדמנות לפגוע בך‪.‬‬ ‫כאן נמצא אתגר ההחלמה האמיתי‪ .‬ברגע שתכירי בכך שתגובותייך הפוסט־טראומטיות החלו‬ ‫כמאמץ להצלת חייך‪ ,‬תוכלי אולי לאזור את האומץ להתייצב לנוכח המוזיקה )או הקקופוניה( הפנימית‬ ‫שלך‪ ,‬אבל לשם כך תזדקקי לעזרה‪ .‬עלייך למצוא אדם שתבטחי בו שילווה אותך‪ ,‬מישהו שיוכל‬ ‫להחזיק בבטחה את רגשותייך ויסייע לך להקשיב למסרים הכואבים של מוחך הרגשי‪ .‬את זקוקה‬ ‫למדריך שאינו מפחד מן הפחד שלך‪ ,‬שמסוגל להכיל את זעמך האפל ביותר‪ ,‬שיוכל לשמור על‬ ‫כל־כולך בשעה שאת חוקרת את רסיסי החוויות שאותן נאלצת לשמור בסוד מעצמך זמן כה רב‪ .‬רוב‬ ‫האנשים שעברו טראומה זקוקים לעוגן ולליווי משמעותי כדי לעשות עבודה זו‪.‬‬

‫בחירת מטפל‪/‬ת מקצועי‪/‬ת‬ ‫הכשרת מטפלי טראומה מיומנים מצריכה לימוד של השפעות הטראומה‪ ,‬ההתעללות וההזנחה‪ ,‬וכן‬ ‫מגוון טכניקות שיכולות לעזור‪ (1) :‬לייצב ולהרגיע את המטופלים‪ (2) ,‬לשכך זיכרונות טראומטיים‬ ‫ושחזורים בפעולה‪ (3) ,‬לחזור ולשלב את המטופלים בחברת בני האדם‪ .‬באופן אידאלי‪ ,‬רצוי שהמטפל‬ ‫יהיה אדם שחָווה את שיטת הטיפול שהוא עוסק בה‪ ,‬גם מן הצד המקבל‪.‬‬ ‫אמנם אין זה הולם או אֶתי שמטפלים יספרו לך את פרטי מאבקם האישי‪ ,‬אך עדיין סביר בהחלט‬ ‫לשאול באילו צורות טיפול הוכשרו‪ ,‬היכן למדו את מיומנויותיהם ואם נהנו באופן אישי מתוצאות‬ ‫הטיפול שהם מציעים לך‪.‬‬ ‫אין "טיפול מועדף" אחד לטראומה‪ ,‬וכל מטפל שמאמין ששיטתו הייחודית היא התשובה היחידה‬ ‫לבעיותיך חשוד כאידאולוג‪ ,‬ולא כאדם שמעוניין בהחלמתך‪ .‬אף מטפל אינו יכול להכיר את כל‬ ‫השיטות הטיפוליות האפקטיביות‪ ,‬וחשוב שהוא או היא יהיו פתוחים לכך שתחקור אופציות נוספות‪,‬‬ ‫מעבר למה שהם מציעים‪ .‬עליהם להיות פתוחים גם ללמידה ממך‪ .‬מגדר‪ ,‬גזע ורקע אישיים רלוונטיים‬

‫רק אם הם מפריעים למטופל להרגיש בטוח ומובן‪.‬‬ ‫האם אתה מרגיש נוח עם מטפל זה? האם הוא או היא מצטיירים כמי שמרגישים "נוח בתוך עורם"‬ ‫ואיתך? הרגשת הביטחון הכרחית כדי שתוכל להתמודד עם פחדיך ועם חרדותיך‪ .‬אדם מחמיר‪,‬‬ ‫שיפוטי‪ ,‬חסר שקט או נוקשה עלול‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬לגרום לך להרגיש מפוחד‪ ,‬נטוש או מושפל‪ ,‬וזה לא‬ ‫יעזור לך לפתור את הדחק הטראומטי שלך‪ .‬יהיו מקרים שבהם רגשות ישנים מן העבר יצופו ויעלו‪,‬‬ ‫אולי כשתרגיש חשד שהמטפל דומה למישהו שבעבר פגע בך או התעלל בך‪ .‬יש לקוות שאפשר יהיה‬ ‫לעבֵּד יחד את העניין‪ ,‬משום שמניסיוני‪ ,‬מטופלים משתפרים רק אם הם מפתחים רגשות חיוביים‬ ‫עמוקים כלפי המטפלים בהם‪ .‬כמו כן‪ ,‬איני חושב שתוכל לצמוח ולהשתנות אם לא תרגיש שיש לך‬ ‫השפעה מסוימת על האדם שמטפל בך‪.‬‬ ‫השאלה הקריטית היא‪ :‬האם אתה מרגיש שהמטפל שלך סקרן לגלות מי אתה בעצם‪ ,‬וּלְמה אתה‪ ,‬ולא‬ ‫איזה "מטופל "‪ PTSD‬גנרי‪ ,‬זקוק? האם אתה מהווה עבורו רק "רשימת תסמינים" בשאלון אבחוני‪,‬‬ ‫או האם המטפל שלך מרשה לעצמו להתעכב ולגלות‪ ,‬מדוע אתה עושה מה שאתה עושה וחושב כפי‬ ‫שאתה חושב? טיפול נפשי הוא תהליך משותף — גילוי הדדי של עצמך‪.‬‬ ‫לעתים קרובות‪ ,‬מטופלים שהדמויות המטפלות בילדותם התאכזרו אליהם אינם מרגישים בטוחים‬ ‫עם אף אדם‪ .‬לא פעם אני שואל את מטופליי אם הם יכולים לחשוב על אדם כלשהו שאיתו הרגישו‬ ‫בטוחים כשגדלו‪ .‬רבים מהם נאחזים בזיכרון של מורה אחד‪ ,‬שכנה‪ ,‬בעל חנות‪ ,‬מאמנת ספורט או כומר‬ ‫שהראו אכפתיות‪ ,‬וזיכרון כזה הוא לעתים קרובות זרע לאפשרות לחזור ולהיות מעורב בקשר‪ ,‬בחיים‪.‬‬ ‫המין האנושי הוא מין מלא תקווה‪ .‬עבודה עם טראומה כרוכה בזיכרון האופן שבו שרדנו לא פחות‬ ‫מאשר בזיכְרון השבר‪.‬‬ ‫אני מבקש ממטופליי גם לדמיין את עצמם כתינוקות רכים — האם היו חמודים‪ ,‬מעוררי אהבה‪ ,‬מלאי‬ ‫חיוניות? כולם מאמינים שהיו כאלה‪ ,‬ויש להם דימוי של עצמם כפי שהיו לפני שנפגעו‪.‬‬ ‫יש אנשים שאינם זוכרים אף אדם שאיתו הרגישו בטוחים‪ .‬עבורם‪ ,‬עבודה עם סוסים או כלבים‬ ‫עשויה להיחוות כבטוחה הרבה יותר מאשר התמודדות עם בני אדם‪ .‬עיקרון זה מיושם כעת במסגרות‬ ‫טיפוליות רבות‪ ,‬ובהן בתי כלא‪ ,‬מעונות אשפוזיים ושיקומיים ושיקום לוחמים משוחררים‪ .‬מריה‪,‬‬ ‫בוגרת המחזור המסיים הראשון של מרכז ואן דר קולק‪ 307,‬אשר הגיעה לתוכנית כנערה אילמת‬ ‫ופראית בת ארבע־עשרה‪ ,‬אמרה בטקס הסיום שלה כי הצעד המשמעותי הראשון שלה היה העובדה‬ ‫שבטחו בה ונתנו לה אחריות לטפל בסוס‪ .‬החיבור עם הסוס‪ ,‬שהלך והתחזק‪ ,‬אִפשר לה להרגיש‬ ‫מספיק בטוחה כדי להתחיל לתַקשר עם צוות המרכז‪ ,‬ובהמשך להתרכז בלימודיה‪ ,‬לגשת למבחני‬ ‫הסיום ולהתקבל לקולג'‪308.‬‬ ‫‪ .4‬מקצבים קבוצתיים וסינכרוניוּת‬ ‫מרגע לידתנו‪ ,‬מערכות היחסים שלו מתבטאות באופן גופני‪ :‬פנים קשובים‪ ,‬מחוות גוף‪ ,‬מגע‪ .‬כפי‬ ‫שראינו בפרק השביעי‪ ,‬אלה הם יסודות ההתקשרות‪ .‬טראומה גורמת להתפרקות הסינכרוניוּת‬

‫וההתכוְוננוּת הגופנית‪ :‬כשנכנסים לחדר המתנה של מרפאת ‪ ,PTSD‬ניתן להבחין מיד בין המטופלים‬ ‫ובין אנשי הצוות בשל פניהם הקפואים וגופיהם השפופים )ובה בעת חסרי שקט(‪ .‬למרבה הצער‪,‬‬ ‫מטפלים רבים מתעלמים ממסרים גופניים אלה ומתמקדים רק במילותיהם של המטופלים‪.‬‬ ‫את כוחה המרפא של קהילה‪ ,‬כפי שהוא מתבטא במוזיקה ובקצב‪ ,‬גיליתי באביב ‪ ,1997‬כשעקבתי‬ ‫אחר עבודת ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה‪ .‬בחלק מן המקומות שבהם ביקרנו‪ ,‬נמשכה האלימות‬ ‫הנוראה‪ .‬יום אחד השתתפתי בקבוצה של שׂורדות אונס בחצר מרפאה בעיירה מחוץ ליוהנסבורג‪.‬‬ ‫יכולנו לשמוע קולות ירי במרחק‪ ,‬בעוד עשן מתנוסס מעל קירות המתחם וריח גז מדמיע תלוי באוויר‪.‬‬ ‫מאוחר יותר שמענו שארבעים איש נהרגו‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬אף שהסביבה הייתה זרה ומפחידה‪ ,‬את הקבוצה הכרתי היטב‪ ,‬טוב מדי‪ :‬הנשים ישבו‬ ‫שחוחות — עצובות וקפואות — כמו בכל כך הרבה קבוצות טיפוליות של נפגעות אונס שראיתי‬ ‫בבוסטון‪ .‬התחלתי להרגיש חוסר אונים מוכר וקריסה נפשית‪ ,‬בדומה לנשים שסביבי‪ .‬ואז החלה אחת‬ ‫מהן לזמזם‪ ,‬בעודה מתנודדת קלות קדימה ואחורה‪ .‬בהדרגה נוצר מִקצב; אחת־אחת הצטרפו הנשים‬ ‫האחרות‪ .‬תמורה מדהימה התחוללה‪ :‬בני אדם ששבו לחיים‪ ,‬פנים שנעשו קשובים‪ ,‬חיוניות שחזרה‬ ‫לגופים‪ .‬נשבעתי ליישם את מה שראיתי שם וללמוד כיצד מקצב‪ ,‬זמרה ותנועה יכולים לעזור בריפוי‬ ‫טראומה‪.‬‬ ‫נשמע על כך יותר בפרק עשרים‪ ,‬העוסק בתיאטרון‪ .‬אַראה שם כיצד אנשים צעירים — ובהם נערים‬ ‫עבריינים וילדי אומנה בסיכון — לומדים בהדרגה לעבוד יחד בקבוצה ולסמוך זה על זה‪ ,‬בין‬ ‫שכמשתתפים בקרב חרבות שייקספירי או ככותבים ומבצעים של מחזמר‪ .‬מטופלים שונים סיפרו לי‬ ‫עד כמה סייעו להם שירה במקהלה‪ ,‬אַייקידו‪ ,‬ריקודי טנגו ואימוני יק־בוקסינג‪ ,‬ואני שמח מאוד‬ ‫להעביר את המלצותיהם לאחרים שאני מטפל בהם‪.‬‬ ‫למדתי שיעור משמעותי נוסף על קצב וריפוי כאשר הקלינאים במרכז הטראומה התבקשו לטפל‬ ‫בילדה אילמת בת חמש‪ ,‬י ִינ ְג־מִי‪ ,‬שאומצה מבית יתומים בסין‪ .‬אחרי חודשים של ניסיונות כושלים‬ ‫ליצירת קשר עמה‪ ,‬הבחינו עמיתותיי בּורה רוזֶל )‪ (Deborah Rozelle‬וְליז וורנר )‪Liz‬‬ ‫‪ (Warner‬שמערכת ההשתלבות הריתמית שלה אינה מתפקדת — היא לא הגיבה לקולות ולפני‬ ‫האנשים שסביבה‪ .‬הדבר הוביל אותן לטיפול סנסורי־מוטורי‪309.‬‬ ‫מרפאת האינטגרציה החושית בווֹטרטאון‪ ,‬מסצ'וסטס‪ ,‬היא מגרש משחקים מופלא גדוש נדנדות‪,‬‬ ‫אמבטיות גדושות כדורי גומי צבעוניים‪ ,‬כה עמוקות עד שניתן להיעלם בתוכן‪ ,‬קורות איזון‪ ,‬מרחבֵי‬ ‫זחילה שעוצבו משפופרות פלסטיק וסולמות המובילים למשטחים שמהם ניתן לצלול אל מזרנים‬ ‫מחומר מוקצף‪ .‬חברות הצוות טבלו את יינג־מי באמבטיית כדורי הפלסטיק; זה אִפשר לה להרגיש‬ ‫תחושות בעורה‪ .‬הן לקחו אותה להתנדנד בנדנדות ולזחול מתחת לשמיכות שעליהן הונחו משקלות‪.‬‬ ‫אחרי שישה שבועות השתנה אצלה משהו — והיא החלה לדבר‪310.‬‬ ‫השיפור הדרמטי אצל יינג־מי נתן לנו השראה לפתוח מרפאה לאינטגרציה חושית במרכז הטראומה‪,‬‬ ‫וכיום אנו משתמשים בה גם לתוכניות של המעונות הטיפוליים‪ .‬עוד לא חקרנו באיזו מידה אינטגרציה‬

‫חושית עשויה לסייע למבוגרים הסובלים מטראומה‪ ,‬אך בסמינרים שלי אני תמיד כולל חוויות‬ ‫אינטגרציה חושית וריקוד‪.‬‬ ‫כשהורים לומדים להיות מכוּוְננים‪ ,‬הם וילדיהם זוכים בחוויית הדדיות עמוקה‪ .‬טיפול‬ ‫באינטראקציית הורה־ילד )‪ (Parent-child Interaction Therapy — PCIT‬הוא‬ ‫טיפול אינטראקטיבי שעוסק בזאת‪ ,‬וכך גם גישת )‪SMART — Sensory Motor Arousal‬‬ ‫‪ — Regulation Treatment‬טיפול באמצעות עוררות סנסורית־מוטורית(‪ ,‬שפיתחו עמיתיי‬ ‫במרכז הטראומה‪311.‬‬ ‫כשאנו משחקים יחד‪ ,‬אנו מרגישים מכוּוְננים בגופינו וחוֹוים תחושת חיבור ושמחה‪ .‬גם תרגילי‬ ‫אימפרוביזציה )ניתן למצוא כאלה באתר ‪ (/http://learnImProv.com‬הם דרך נהדרת‬ ‫לעזור לאנשים להתחבר בשמחת הגילוי‪ .‬ברגע שאתה רואה קבוצה של אנשים עגומי פנים מתחילים‬ ‫לצחקק‪ ,‬אתה יודע שכישוף הסֵבל הוסר‪.‬‬ ‫‪ .5‬יוצרים מגע‬ ‫גישות הטיפול בטראומה של "הזרם המרכזי" כמעט שאינן משקיעות מאמץ בניסיון לאפשר למטופלים‬ ‫המפוחדים לחוות בבטחה את תחושותיהם ורגשותיהם‪ .‬תרופות כמו חוסמי ספיגה חוזרת של סרוטונין‬ ‫)‪ ,(SSRI‬יספּרדל וסֵרוֹקוּול תופסות יותר ויותר את תפקיד הסיוע בהתמודדות עם העולם‬ ‫החושי‪ 312.‬אך הדרך הטבעית ביותר שבני אדם נרגעים בה היא באמצעות מגע‪ ,‬חיבוק‪ ,‬ערסול‪ .‬אלה‬ ‫מ ַשׁכְּכים עוררות מוגברת‪ ,‬ומאפשרים לנו להרגיש שלמים‪ ,‬בטוחים‪ ,‬מוגנים ובשליטה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫רמברנדט ואן־רין‪ :‬ישו מרפא את החולים‪ .‬מחווֹת נחמה משקפות את כוחו המרפא של מגע‬ ‫מכוּוְנן‪ ,‬וניתן לזהותן באופן אוניברסלי‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫מגע‪ ,‬הכלי הבסיסי ביותר שעוזר לנו להירגע‪ ,‬מוּדָּר מרוב הטיפולים המקובלים‪ .‬אך לא נוכל להחלים‬ ‫אם לא נרגיש נוח בתוך עורנו‪ .‬אני מעודד את כל מטופליי להשתלב בסוג כלשהו של עבודה גופנית‪,‬‬ ‫בין שבעיסוי טיפולי‪ ,‬שיטת פלדנקרייז או טיפול בשיטת נ ִיוֹ־ ַס אל )‪ ,craniosacral‬טיפול‬ ‫בלחץ עדין באזור הגולגולת ועמוד השדרה(‪.‬‬ ‫שאלתי את המטפלת הגופנית החביבה עליי‪ ,‬ליסיה סקיי‪ ,‬על עבודתה עם נפגעי טראומה‪ .‬הנה חלק‬ ‫ממה שאמרה לי‪" :‬לעולם לא אתחיל פגישה של טיפול גופני בלי לבסס קשר אישי‪ .‬אינני שואלת על‬ ‫ההיסטוריה‪ .‬אני לא מבררת באיזו מידה האדם פגוע מטראומה‪ ,‬או מה קרה לו‪ .‬אני מבררת איפה הוא‬ ‫נמצא כרגע בגופו‪ .‬אני שואלת אם יש משהו שהיה רוצה שניתן לו תשומת לב מיוחדת‪ .‬כל אותו זמן‪,‬‬ ‫אני מתרשמת מתנוחתו; אם הוא יוצר קשר עין; עד כמה הוא נראה מתוח או רגוע; אם הוא מתקשר‬

‫איתי או לא‪.‬‬ ‫"ההחלטה הראשונה שעליי לקבל‪ :‬האם ירגיש בטוח יותר עם הפנים למעלה‪ ,‬או למטה? אם זה אדם‬ ‫שאינני מכירה‪ ,‬בדרך כלל אתחיל עם הפנים כלפי מעלה‪ .‬אני זהירה מאוד בנוגע לעיטוף הגוף;‬ ‫מקפידה מאוד לאפשר לו או לה להרגיש בטוחים עם פרטי הלבוש שהם בוחרים להשאיר עליהם‪ .‬אלה‬ ‫גבולות משמעותיים‪ ,‬שחשוב להציב מיד מן ההתחלה‪.‬‬ ‫"המגע הראשון שאני יוצרת צריך להיות יציב ובטוח‪ .‬לא הפעלת כוח‪ ,‬לא מגע חד‪ .‬לא מהר מדי‪.‬‬ ‫המגע אטי‪ ,‬כזה שקל למטופל לעקוב אחריו‪ ,‬עדין‪ ,‬קצבי‪ .‬הוא יכול להיות חזק כמו לחיצת יד‪ .‬המקום‬ ‫הראשון שבו אני עשויה לגעת הוא היד ואמת היד‪ ,‬משום שזה מקום בטוח לגעת בו אצל כל אדם‪,‬‬ ‫מקום שמאפשר גם לו לגעת בי בחזרה‪.‬‬ ‫"חשוב לפגוש את נקודת ההתנגדות שלו — המקום שבו אצור הכי הרבה מתח — ולפגוש אותה‬ ‫במידה שווה של אנרגיה‪ .‬אסור לי להסס; היסוס מעביר מסר של חוסר ביטחון בעצמי‪ .‬תנועה אטית‬ ‫והתכווננות זהירה למטופל אינן זהות להיסוס‪ .‬עליי לפגוש אותו עם ביטחון עצום ואמפתיה‪ ,‬ולאפשר‬ ‫ללחץ של מגעי לפגוש את המתח המוחזק בגופו‪".‬‬ ‫מה עושה עבודה גופנית לאנשים? תשובתה של ליסיה‪" :‬כשם שאפשר להיות צמא למים‪ ,‬אפשר‬ ‫להיות צמא למגע‪ .‬להרגיש שפוגשים בך בביטחון‪ ,‬בצורה עמוקה‪ ,‬בעוצמה‪ ,‬בעדינות‪ ,‬ברגישות — זה‬ ‫מנחם‪ .‬מגע ותנועה קשובים יכולים לעגן‪ ,‬ומאפשרים לך לגלות מתחים שאולי אצרת זמן כה רב עד‬ ‫שכבר אינך מודע להם‪ .‬כשחלק של גופך זוכה למגע‪ ,‬אתה מתעורר אליו‪.‬‬ ‫"כשרגשות מוחזקים‪ ,‬הגוף מוגבל פיזית‪ .‬הכתפיים מכווצות; שרירי הפנים מתוחים‪ .‬אנשים‬ ‫משקיעים אנרגיה עצומה בעצירת דמעותיהם‪ ,‬או כל צליל או תנועה שעלולים להסגיר את מצבם‬ ‫הנפשי‪ .‬כאשר המתח הגופני משתחרר‪ ,‬גם הרגשות יכולים להשתחרר‪ .‬מגע מאפשר לנו לחיות בגוף‬ ‫שמסוגל לנוע‪.‬‬ ‫"אנשים מפוחדים צריכים לחוש את גופם במרחב‪ ,‬את גבולותיו‪ .‬מגע ברור ומרגיע מאפשר להם‬ ‫לפגוש גבולות אלה‪ ,‬לדעת היכן מסתיים גופם‪ ,‬מה קיים מחוץ להם‪ .‬הם מגלים שאינם צריכים לתהות‬ ‫כל הזמן מי הם‪ ,‬היכן הם‪ .‬הם מגלים כי גופם מוצק‪ ,‬וכי אינם חייבים לעמוד על המשמר כל הזמן‪ .‬מגע‬ ‫מאפשר להם לדעת שהם בטוחים‪".‬‬ ‫‪ .6‬נוקטים פעולה‬ ‫הגוף מגיב לחוויות קיצוניות בהפרשת הורמוני דחק‪ .‬לעתים קרובות הורמונים אלה מואשמים במחלות‬ ‫שמתפרצות בהמשך‪ .‬אך הורמוני דחק אמורים להעניק לנו כוח וסיבולת לתגובה בנסיבות חריגות‪.‬‬ ‫אנשים שעושים דבר־מה פעיל כדי להתמודד עם אסון — מצילים אנשים אהובים או זרים‪ ,‬מעבירים‬ ‫אנשים לבית החולים‪ ,‬מהווים חלק מצוות רפואי‪ ,‬מקימים אוהלים או מבשלים ארוחות — משתמשים‬ ‫בהורמוני הדחק בהתאם לייעודם‪ ,‬ולפיכך נמצאים בסיכון נמוך בהרבה לסבול מדחק טראומטי )עם‬ ‫זאת‪ ,‬לכל אחד יש נקודת שבירה‪ ,‬וגם האדם המוכן ביותר עשוי להיות מוצף‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬מעוצמת‬

‫האתגר(‪.‬‬ ‫חוסר אונים ושיתוק מוֹנ ְעים מאנשים להשתמש בהורמוני הדחק כדי להגן על עצמם‪ .‬כשזה קורה‪,‬‬ ‫ההורמונים עדיין מופרשים‪ ,‬אך הפעולות שהם אמורים לתדלק — מעוכבות‪ .‬דפוסי ההפעלה שנועדו‬ ‫לקדם התמודדות מוּפנים פנימה‪ ,‬כלפי האורגניזם‪ ,‬וכעת הם מתדלקים תגובות בלתי־הולמות של‬ ‫הילחם־או־ברח־או־ פא‪ .‬כדי לשוב לתפקוד הולם‪ ,‬תגובת החירום המתמשכת חייבת להיפסק‪ .‬יש‬ ‫להשיב את הגוף לרמת בסיס של תחושת ביטחון ורגיעה‪ ,‬שממנה יוכל להתקדם לקראת פעולה‬ ‫בתגובה לסכנה ממשית‪.‬‬ ‫ידידיי ומוריי‪ ,‬פֶּט אוגדן ופיטר לוין‪ ,‬פיתחו‪ ,‬כל אחד בנפרד‪ ,‬טיפולים מבוססי גוף‪ :‬פסיכותרפיה‬ ‫סנסורית־מוטורית‪ 313‬והתנסות סומאטית )גופנית( )‪SE — Somatic Experiencing )314‬‬ ‫כדי להתמודד עם בעיה זו‪ .‬בגישות טיפוליות אלה‪ ,‬הסיפור של "מה קרה" הופך משני לתגובות‬ ‫הגופניות‪ ,‬ולגילוי מיקומן וצורתן של עקבות טראומת העבר בגוף‪ .‬לפני שהם צוללים לחקור את‬ ‫הטראומה עצמה‪ ,‬המטופלים מקבלים עזרה ביצירת משאבים פנימיים שיאפשרו להם גישה בטוחה‬ ‫לתחושות ולרגשות שהציפו אותם בעת הטראומה‪ .‬פיטר לוין מכנה תהליך זה תנועת מטוטלת — תנועה‬ ‫עדינה פנימה והחוצה‪ ,‬אל התחושות הפנימיות והזיכרונות הטראומטיים‪ .‬כך המטופלים מרחיבים‬ ‫בהדרגה את הסיבולת שלהם‪.‬‬ ‫כאשר מטופלים מסוגלים לשאת את החוויות הגופניות הקשורות לטראומה‪ ,‬קרוב לוודאי שיגלו‬ ‫בתוכם דחפים גופניים עוצמתיים — כמו דחף להכות‪ ,‬להדוף או לרוץ — שהתעוררו במהלך הטראומה‪,‬‬ ‫אך דוכאו כדי לשרוד‪ .‬דחפים אלה מבוטאים בתנועות עדינות כמו התפתלות‪ ,‬הפניית הגוף או רתיעה‬ ‫לאחור‪ .‬באמצעות הגברת תנועות אלה‪ ,‬ועיצובן באופנים שונים‪ ,‬מתחיל תהליך ההשלמה של "נטיות‬ ‫התנועה" שנבעו מן הטראומה‪ ,‬מה שבסופו של דבר עשוי להביא לפתרון הטראומה‪ .‬טיפולים גופניים‬ ‫עשויים לסייע למטופלים למקם את עצמם מחדש בהווה‪ ,‬כשהם מגלים שכעת בטוח לנוע‪ .‬העונג שהם‬ ‫חווים‪ ,‬מעצם נקיטת פעולה אפקטיבית‪ ,‬משקם את תחושת היכולת שלהם‪ ,‬המסוּגלוּת לשמור ולהגן על‬ ‫עצמם באופן פעיל‪.‬‬ ‫עוד ב‪ 1893-‬כתב פייר ז'נה‪ ,‬חוקר הטראומה הדגול הראשון‪ ,‬על "העונג של השלמת פעולה"‪ ,‬ואני‬ ‫צופה בעונג כזה לעתים קרובות כשאני עובד בפסיכותרפיה סנסורית־מוטורית ובהתנסות סומאטית‪:‬‬ ‫כאשר מטופלים יכולים לחוות באופן גופני איך זה להשיב מלחמה‪ ,‬או לברוח‪ ,‬הם נרגעים‪ ,‬מחייכים‬ ‫ומבטאים תחושת סיפוק‪.‬‬ ‫כשאנשים נאלצים להיכנע לכוח עצום‪ ,‬כמו אצל רוב הילדים שעוברים התעללות‪ ,‬הנשים הסובלות‬ ‫מאלימות משפחתית וגברים ונשים שהיו כלואים‪ ,‬לעתים קרובות הם שורדים באמצעות היענות‬ ‫כנועה‪ .‬הדרך הטובה ביותר להתגבר על דפוסי הכניעה שנחרתו בהם היא להחזיר להם את היכולת‬ ‫הגופנית לפעול ולהתגונן‪ .‬אחת מדרכי העבודה הגופנית החביבות עליי‪ ,‬שמיועדת ליצור תגובות‬ ‫הילחם־או־ברח אפקטיביות‪ ,‬היא תוכנית מודל־התקיפה שאנו מעבירים במרכזים שלנו‪ ,‬תוכנית שבה‬ ‫נשים )וגם יותר ויותר גברים( לומדות להשיב מלחמה להתקפה מדומה‪ 315.‬התוכנית החלה באוקלנד‪,‬‬

‫קליפורניה‪ ,1971 ,‬כאשר אישה בעלת חגורה שחורה בקרטה בדרגה חמש נאנסה‪ .‬ידידיה‪ ,‬שתמהו‬ ‫כיצד דבר כזה יכול לקרות לאשה שמסוגלת להרוג‪ ,‬לכאורה‪ ,‬בידיה החשופות‪ ,‬הבינו שהפחד גזל‬ ‫ממנה את מיומנותה‪ .‬במונחי ספר זה‪ ,‬הפונקציות הניהוליות שלה — האונות הקדמיות — הפסיקו‬ ‫לתפקד ופשוט קפאו‪ .‬תוכנית התקיפה־המדומה מלמדת נשים לעשות התניה מחודשת לתגובת הקיפאון‬ ‫באמצעות חזרות רבות‪ ,‬שמתקיימות ב"שעת האפס" )מונח צבאי שמתייחס לרגע התקיפה המדויק(‪,‬‬ ‫כביכול‪ ,‬וללמוד להפוך את הפחד לאנרגיית לחימה‪.‬‬ ‫אחת ממטופלותיי‪ ,‬סטודנטית בקולג' עם היסטוריה של התעללות אכזרית בילדות‪ ,‬השתתפה בקורס‪.‬‬ ‫כשפגשתי בה לראשונה‪ ,‬היא הייתה ממוטטת‪ ,‬מדוכאת‪ ,‬כנועה‪ .‬אחרי שלושה חודשים‪ ,‬בטקס סיום‬ ‫הקורס‪ ,‬היא נלחמה בהצלחה ב"תוקף"‪ ,‬גבר ענק‪ ,‬שבסופו של דבר מצא עצמו שוכב מכווץ על הקרקע‬ ‫)מוגן ממכותיה באמצעות חליפת הגנה עבה(‪ ,‬כשהיא ניצבת מולו‪ ,‬זרועותיה מונפות בתנוחת קרטה‪,‬‬ ‫וקוראת בקול‪ ,‬ברוגע ובבהירות‪" :‬לא!"‬ ‫זמן לא רב לאחר מכן היא פסעה הביתה מן הספרייה אחרי חצות‪ ,‬כאשר שלושה גברים זינקו מבין‬ ‫השיחים‪ ,‬צועקים‪" :‬כלבה‪ ,‬תני לנו את הכסף שלך‪ ".‬מאוחר יותר סיפרה לי כיצד נעמדה באותה תנוחת‬ ‫קרטה וצעקה בחזרה‪" :‬אוקיי‪ ,‬חבר'ה‪ ,‬לרגע הזה חיכיתי‪ .‬מי רוצה להילחם איתי ראשון?" הם נמלטו‪.‬‬ ‫אם את שחוחה ומפוחדת מכדי להסתכל סביב‪ ,‬את מהווה טרף קל לסאדיזם של אנשים אחרים‪ ,‬אך‬ ‫כשאת צועדת בראש זקוף ומקרינה את המסר‪" :‬אל תתעסקו איתי‪ ",‬קרוב לוודאי שלא יציקו לך‪.‬‬

‫אינטגרציה של זיכרונות טראומטיים‬ ‫לא נוכל להותיר את הזיכרונות הטראומטיים מאחור‪ ,‬עד שלא נכיר במה שקרה ונתחיל לזהות את‬ ‫השדים הבלתי־נראים שאנו נאבקים עמם‪ .‬הפסיכותרפיה המסורתית התמקדה בעיקר בבניית נרטיב‬ ‫שמסביר מדוע אדם מרגיש כך או אחרת‪ ,‬או כפי שזיגמונד פרויד ניסח ב‪ 1914-‬במאמרו "היזכרות‪,‬‬ ‫חזרה ועיבוד"‪" 316:‬בעוד שהחולה חווה אותה ]את הטראומה[ כהתרחשות ממשית בהווה‪ ,‬הרי עלינו‬ ‫מוטלת העבודה הטיפולית‪ ,‬שחלק נכבד ממנה מתבטא בהחזרת הדברים אל מוצאם בעבר‪ ".‬חשוב‬ ‫לספר את הסיפור; ללא סיפורים‪ ,‬הזיכרון הופך קפוא; וללא זיכרון‪ ,‬לא ניתן לדמיין כיצד הדברים‬ ‫יוכלו להיות שונים‪ .‬אך כפי שראינו בחלק הרביעי‪ ,‬אין ערובה שסיפור האירוע יאפשר לזיכרונות‬ ‫הטראומטיים להירגע ולנוח‪.‬‬ ‫יש לזה סיבה‪ .‬כשאנשים זוכרים אירוע שגרתי‪ ,‬הם אינם חווים מחדש גם את התחושות הגופניות‪,‬‬ ‫הרגשות‪ ,‬המראות‪ ,‬הריחות או הצלילים המתקשרים לאירוע‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כשאנשים נזכרים‬ ‫בטראומות שלהם‪ ,‬הם "נמצאים" בחוויה‪ :‬הם נסחפים באמצעות הרכיבים החושיים והרגשיים אל‬ ‫העבר‪ .‬סריקות המוח של סטֶן ואוּטֶה לורנס‪ ,‬קורבנות התאונה מהפרק הרביעי‪ ,‬הראו כיצד זה קורה‪.‬‬ ‫כשסטן נזכר בתאונה המחרידה‪ ,‬אזורי מפתח במוחו השתתקו‪ :‬האזור שאחראי לתחושת הזמן‬ ‫והפרספקטיבה‪ ,‬זה שמאפשר לנו לדעת ש"זה מה שהיה אז‪ ,‬אך כעת אני בטוח‪ ",‬ואזור נוסף שמתכְלֵל‬ ‫— עושה אינטגרציה למראות‪ ,‬לצלילים ולתחושות הטראומה לכלל סיפור לכיד‪ .‬כשחלקים אלה במוח‬

‫מפסיקים לתפקד‪ ,‬אנו חווים את הזיכרון לא כאירוע עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף אלא כרסיסי תחושות‪,‬‬ ‫מראות ורגשות‪.‬‬ ‫ניתן לעבד טראומה בהצלחה רק אם חלקי מוח אלה חוזרים לפעולה‪ .‬במקרה של סטן‪ ,‬טיפול‬ ‫בהקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועת עיניים )‪Eye Movement Desensitization‬‬ ‫‪ ,(and Reprocessing — EMDR‬אִפשר לו גישה לזיכרונות התאונה‪ ,‬בלי שיוצף‪ .‬כאשר‬ ‫ניתן לוודא שאזורי המוח‪ ,‬שהשבתתם אחראית לפלשבקים‪ ,‬ימשיכו להיות פעילים בעת ההיזכרות‪,‬‬ ‫אנשים יוכלו לעשות אינטגרציה לזיכרונותיהם הטראומטיים‪ ,‬כך שייתפסו כשייכים לעבר‪.‬‬ ‫הדיסוציאציה של אוּטֶה )כזכור‪ ,‬היא "כבתה" לחלוטין( סיבכה את ההחלמה בדרך אחרת‪ .‬אף אחד‬ ‫מחלקי המוח הנדרשים למעורבות בהווה לא פעל‪ ,‬כך שהתמודדות עם הטראומה הייתה פשוט בלתי‬ ‫אפשרית‪ .‬ללא מוח ערני ונוכח‪ ,‬לא יתאפשרו אינטגרציה ופתרון‪ .‬היה צורך לסייע לה להרחיב את‬ ‫הסיבולת שלה‪ ,‬לפני שתוכל להתמודד עם תסמיני ה‪.PTSD-‬‬ ‫היפנוזה הייתה הטיפול הנפוץ ביותר לטראומה מאז שלהי המאה התשע־עשרה‪ ,‬תקופתם של פייר‬ ‫ז'נה וזיגמונד פרויד‪ ,‬עד אחרי מלחמת העולם השנייה‪ .‬עד היום ניתן לצפות ביוטיוב בסרט התיעודי‬ ‫ויהי אור של הבמאי ההוליוודי ג'ון יוסטון‪ ,‬שמראה גברים שעוברים טיפול בהיפנוזה כדי לרפא‬ ‫"נוירוזת מלחמה"‪ .‬ההיפנוזה ירדה מגדולתה בשנות התשעים המוקדמות של המאה העשרים‪ ,‬ואין‬ ‫מחקרים עכשוויים העוסקים ביעילותה בטיפול ב‪ .PTSD-‬אך היפנוזה יכולה להשרות מצב של‬ ‫רגיעה יחסית‪ ,‬שממנו המטופלים יכולים להשקיף על חוויותיהם הטראומטיות בלי שיוצפו‪ .‬מכיוון‬ ‫שהיכולת לִצפּות בעצמך בשלווה היא גורם מכריע באינטגרציית זיכרונות טראומטיים‪ ,‬קרוב לוודאי‬ ‫שההיפנוזה‪ ,‬בצורה כלשהי‪ ,‬עוד תחזור לתמונה‪.‬‬

‫טיפול קוגניטיבי התנהגותי )‪(CBT‬‬ ‫בהכשרתם‪ ,‬רוב הפסיכולוגים לומדים טיפול קוגניטיבי התנהגותי )‪CBT — Cognitive‬‬ ‫‪ .(Behavioral Therapy‬ה‪ CBT-‬פוּתַח בראשונה כדי לטפל בפוביות כגון פחד מעכבישים‪,‬‬ ‫מטוסים או גבהים‪ ,‬ונועד לסייע למטופלים להשווֹת בין פחדיהם הבלתי־רציונליים למציאות‬ ‫הבלתי־מזיקה‪ .‬המטופלים עוברים הקהיה חושית הדרגתית לפחדיהם הבלתי־רציונליים‪ ,‬על ידי העלאת‬ ‫הגירוי המפחיד בעיני רוחם באמצעות נרטיבים ודימויים )"חשיפה מדומיינת"(‪ ,‬או שהם מוכנסים‬ ‫לסיטואציות מעוררות החרדה )אך הבטוחות‪ ,‬למעשה — "חשיפה ממשית"(‪ ,‬או שהם נחשפים‬ ‫לסימולציה ממוחשבת של מציאות מדומה — כך‪ ,‬למשל‪ ,‬במקרה של ‪ PTSD‬שקשור לקרב‪,‬‬ ‫המטופלים ייחשפו לסימולציה של לחימה ברחובות פלוג'ה שבעיראק‪.‬‬ ‫הרעיון מאחורי טיפול קוגניטיבי־התנהגותי הוא שכאשר מטופלים נחשפים שוב ושוב לגירוי‪ ,‬בלי‬ ‫שי ִקרו להם דברים רעים‪ ,‬מצוקתם תפחת בהדרגה; הזיכרונות הרעים יתקשרו למידע "מתוקן"‪ ,‬שעל‬ ‫פיו הם בטוחים‪ CBT 317.‬מנסה גם לסייע למטופלים להתמודד עם נטייתם להימנע‪ ,‬מן הסוג של "אני‬ ‫לא רוצה לדבר על זה‪ 318".‬זה נשמע פשוט‪ ,‬אבל כפי שראינו‪ ,‬חוויה מחדש של הטראומה מפעילה‬

‫מחדש גם את מערכת ההתראה של המוח‪ ,‬ומשתקת את אזורי מוח ההכרחיים לאינטגרציית העבר‪ ,‬כך‬ ‫שרוב הסיכויים הם שהמטופלים יחיו מחדש את הטראומה — ולא יפתרו אותה‪.‬‬ ‫חשיפה ממושכת‪ ,‬או "הצפה"‪ ,‬נחקרה בצורה יסודית יותר מכל טיפול אחר ל‪ .PTSD-‬המטופלים‬ ‫מתבקשים "למקד את תשומת לבם בחומר הטראומטי ]‪ [...‬ולא להסיח את דעתם באמצעות מחשבות‬ ‫ופעולות אחרות‪ 319".‬מחקרים הראו כי נדרשות עד ‪ 100‬דקות של הצפה )שבהן הגירויים מעוררי‬ ‫החרדה מוצגים בצורה אינטנסיבית ומתמשכת( לפני שמדווח על הפחתה בחרדה‪ 320.‬החשיפה מסייעת‬ ‫לעתים להתמודד עם הפחד והחרדה‪ ,‬אך לא הוכח שהיא מסייעת בהתמודדות עם אשמה או עם רגשות‬ ‫מורכבים אחרים‪321.‬‬ ‫בניגוד ליעילות השיטה ביחס לפחדים לא־הגיוניים אחרים‪ ,‬כגון פחד מעכבישים‪ ,‬טיפול ב‪CBT-‬‬ ‫לא הצליח כל כך עם אנשים הסובלים מטראומה‪ ,‬בעיקר כאלה עם היסטוריה של התעללות בילדות‪.‬‬ ‫רק אחד מתוך שלושה משתתפים עם ‪ ,PTSD‬בקירוב‪ ,‬שסיימו טיפול במסגרת מחקרית‪ ,‬הראה‬ ‫שיפור מסוים‪ 322.‬לאלה שמסיימים טיפול ‪ CBT‬יש בדרך כלל פחות תסמיני ‪ ,PTSD‬אך רק לעתים‬ ‫נדירות הם מחלימים לחלוטין‪ :‬רבים מהם ממשיכים לסבול מבעיות משמעותיות בתחומי הבריאות‪,‬‬ ‫העבודה או הרווחה הנפשית‪323.‬‬ ‫במחקר הגדול ביותר שהתפרסם בנושא שימוש ב‪ CBT-‬לצורך טיפול ב‪ ,PTSD-‬יותר משליש‬ ‫המטופלים נשרו; לנותרים היו תגובות שליליות רבות‪ .‬רוב הנשים במחקר עדיין סבלו מ‪PTSD-‬‬ ‫במלוא עוצמתו שלושה חודשים אחרי המחקר‪ ,‬ורק ‪ 15‬אחוזים מהן הפסיקו לסבול מתסמיני‬ ‫‪ PTSD.324‬ניתוח מעמיק של כל המחקרים המדעיים על ‪ CBT‬מראה כי מידת יעילותו דומה לזו‬ ‫של יחסי תמיכה טיפוליים‪ 325.‬התוצאה הגרועה ביותר בטיפולי חשיפה מתרחשת אצל מטופלים‬ ‫שסובלים מ"תבוסה מנטלית" — אלה שוויתרו‪326.‬‬ ‫לסבול מטראומה אין פירושו רק להיתקע בעבר; לא פחות מזה‪ ,‬הבעיה כרוכה בקושי להרגיש חי‬ ‫באופן מלא בהווה‪ .‬צורת אחת של טיפול בחשיפה היא טיפול במציאות מדומה‪ ,‬שבה משוחררי הצבא‬ ‫מרכיבים משקפיים מתוחכמים שמאפשרים להם לחוות מחדש את הקרב על פלוג'ה בפירוט‬ ‫כמו־מציאותי‪ .‬למיטב ידיעתי‪ ,‬הנחתים האמריקנים תפקדו מצוין בקרב‪ .‬הבעיה שלהם היא שאינם‬ ‫מסוגלים להיות בבית‪ .‬מחקרים עדכניים של לוחמים לשעבר אוסטרלים הראו כי מוחותיהם מחוּוטים‬ ‫להיות דרוכים לחירום‪ ,‬וזאת על חשבון ההתמקדות בפרטים הקטנים של חיי היום־יום‪) 327‬נלמד על‬ ‫כך עוד בפרק תשעה־עשר‪ ,‬שעוסק בנוירו־פידבק(‪ .‬יותר מכפי שמטופלים מוכי טראומה זקוקים‬ ‫לטיפול במציאות מדומה‪ ,‬הם זקוקים לטיפול שמתייחס ל"עולם הממשי"‪ ,‬כזה שיסייע להם להרגיש‬ ‫חיים כשהם פוסעים בסופרמרקט המקומי‪ ,‬או משחקים עם ילדיהם‪ ,‬לא פחות מכפי שהרגישו ברחובות‬ ‫בגדד‪.‬‬ ‫מטופלים יכולים להרוויח משחזור חוויית הטראומה רק אם זו אינה מציפה אותם‪ .‬דוגמה טובה היא‬ ‫מחקר של משוחררי וייטנאם שבוצע בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים על ידי עמיתי רוג'ר‬

‫פיטמן‪ 328.‬באותה תקופה ביקרתי במעבדתו של רוג'ר בכל שבוע‪ ,‬מכיוון שביצענו יחד את המחקר על‬ ‫אופְּייאטים במוח שעליו סיפרתי בפרק השני‪ .‬רוג'ר הראה לי את ה לטות הווידיאו של המפגשים‬ ‫הטיפוליים שביצע‪ ,‬ושוחחנו על מה שראינו‪ .‬הוא ועמיתיו עודדו את הלוחמים לשעבר לדבר שוב ושוב‬ ‫על כל פרט קטן מחוויותיהם בווייטנאם‪ ,‬אך בסופו של דבר נאלצו החוקרים להפסיק את המחקר‪,‬‬ ‫משום שרבים מן המטופלים נכנסו לפאניקה בשל פלשבקים‪ ,‬והאימה נמשכה לעתים קרובות גם לאחר‬ ‫המפגשים‪ .‬היו כאלה שנשרו ומעולם לא חזרו‪ ,‬ואילו רבים מאלה שנשארו במחקר נעשו יותר‬ ‫מדוכאים‪ ,‬אלימים ומפוחדים; היו ביניהם כאלה שהתמודדו עם תסמיניהם המוגברים בשתיית אלכוהול‬ ‫מוגברת‪ ,‬מה שהוביל לעוד יותר אלימות והשפלה‪ ,‬כשבני משפחותיהם התקשרו למשטרה כדי‬ ‫לאשפזם‪.‬‬

‫הקהיה )דה־סנסיטיזציה(‬ ‫במשך שני העשורים האחרונים‪ ,‬הטיפול הרוֹוח שתלמידי פסיכולוגיה למדו היה צורה כלשהי של‬ ‫הקהיה שיטתית )‪ :(systematic desensitization‬שיטה שנועדה לעזור למטופלים‬ ‫להיות פחות תגובתיים לרגשות ותחושות מסוימים‪ .‬אך האם זו המטרה הנכונה? ייתכן שלב העניין‬ ‫בכלל אינו בהקהיה‪ ,‬אלא באינטגרציה‪ :‬לשים את האירוע הטראומטי במקומו הנכון‪ ,‬בתוך ההקשר‬ ‫הכולל של חיי האדם‪.‬‬ ‫הקהיה גורמת לי לחשוב על הילד הקטן — אולי בן חמש — שראיתי לאחרונה לפני ביתי‪ .‬אביו‬ ‫גדל־הגוף צרח עליו במלוא גרונו כשהילד רכב על תלת האופן שלו ברחוב‪ .‬הילד נראה בלתי־מוטרד‪,‬‬ ‫לעומתי‪ ,‬שלִבִּי הלם במהירות‪ ,‬והתעורר בי דחף להכניס לברנש אגרוף‪ .‬כמה אלימות נדרשה כדי‬ ‫להקהות ילד כה צעיר לאכזריות אביו? אדישותו לצעקות האב נבעה כנראה מחשיפה מתמשכת‪ ,‬אבל‬ ‫תהיתי‪ ,‬באיזה מחיר? כן‪ ,‬אנו יכולים לקחת סמים או תרופות שמשטיחים את רגשותינו‪ ,‬ואנו יכולים‬ ‫ללמוד להקהות את עצמנו‪ .‬כסטודנטים לרפואה למדנו להישאר קרי־רוח כשהיה עלינו לטפל בילדים‬ ‫עם כוויות בדרגה שלוש‪ .‬אך כפי שחוקר המוח ז'אן דסטי )‪ (Jean Decety‬מאוניברסיטת שיקגו‬ ‫הראה‪ ,‬הקהיה חושית לכאבנו או לכאב הזולת מובילה להשטחת הרגישות האמוציונלית הכללית‬ ‫שלנו‪329.‬‬ ‫דו"ח משנת ‪ 2010‬לגבי ‪ 49,425‬משוחררי צבא שאובחנו לאחרונה ב‪ PTSD-‬ממלחמות עיראק‬ ‫ואפגניסטן‪ ,‬אשר פנו לעזרה ב‪ ,VA-‬הראה כי רק פחות מאחד מתוך עשרה השלימו באמת את הטיפול‬ ‫המומלץ‪ 330.‬כמו אצל משוחררי הצבא של פיטמן‪ ,‬טיפול בחשיפה‪ ,‬כפי שנהוג לבצע כעת‪ ,‬כמעט שאינו‬ ‫מצליח‪ .‬אנו יכולים "לעבד" אירועים מחרידים רק אם הם אינם מציפים אותנו‪ .‬פירוש הדבר הוא כי‬ ‫נדרשות גישות אחרות‪.‬‬

‫סמים לצורך גישה בטוחה לטראומה?‬ ‫כשהייתי סטודנט לרפואה‪ ,‬ביליתי את קיץ ‪ 1966‬בעבודה אצל יאן בסטיאַנס )‪(Jan Bastiaans‬‬

‫באוניברסיטת ליידן בהולנד‪ ,‬שהתפרסם בזכות עבודתו בטיפול בניצולי שואה באמצעות ‪ .LSD‬הוא‬ ‫טען שהשיג תוצאות מדהימות‪ ,‬אך כאשר עמיתים בחנו את הארכיונים שלו‪ ,‬הם מצאו רק נתונים‬ ‫מעטים שתמכו בטענותיו‪ .‬הפוטנציאל של חומרים מְשנ ֵי תודעה לצורך טיפול בטראומה נזנח עקב כך‪,‬‬ ‫עד שנת ‪ ,2000‬כאשר מייקל מית'ופר )‪ (Michael Mithoefer‬ועמיתיו מאוניברסיטת דרום‬ ‫קרוליינה קיבלו אישור של מִנהל המזון והתרופות האמריקני‪ ,‬ה‪ ,FDA-‬לבצע ניסויים בסם‬ ‫‪) MDMA‬אקסטזי(‪ MDMA .‬סווג ב‪ 1985-‬כסם תחת פיקוח‪ ,‬אחרי שבמשך שנים נעשה בו‬ ‫שימוש כסם הנצרך בשעות הפנאי‪ .‬כמו פרוזק ותרופות פסיכוטרופיות אחרות‪ ,‬איננו יודעים בדיוק‬ ‫איך ‪ MDMA‬פועל‪ ,‬אך ידוע לנו שהוא מעלה את ריכוזם של כמה הורמונים חשובים‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫אוקסיטוצין ))‪ ,oxytocin‬ו ַזוֹ ְפּ סין )‪ ,(vasopressin‬קורטיזול )‪ (cortisol‬ופרולקטין‬ ‫)‪ Prolactin).331‬ההיבט הרלוונטי ביותר שלו לטיפול בטראומה הוא שהוא מגביר מודעות של‬ ‫אנשים לעצמם; הם מדווחים לעתים קרובות על תחושה מועצמת של אנרגיה מלאת חמלה‪ ,‬מלווה‬ ‫בסקרנות‪ ,‬צלילות‪ ,‬ביטחון‪ ,‬יצירתיות ותחושת חיבור וקשר‪ .‬מית'ופר ועמיתיו חיפשו תרופה שתגביר‬ ‫את יעילותה של פסיכותרפיה‪ ,‬והחלו להתעניין ב‪ MDMA-‬מכיוון שהוא מפחית פחד‪ ,‬הגנתיות‬ ‫וקהות חושים ופותח גישה לחוויה הפנימית‪ 332.‬הם חשבו ש‪ MDMA-‬יאפשר אולי למטופלים‬ ‫להישאר בתוך "חלון הסיבולת"‪ ,‬כך שיוכלו לגשת אל זיכרונותיהם הטראומטיים בלי לסבול מעוררוּת‬ ‫גופנית ורגשית מציפה‪.‬‬ ‫מחקרי הפיילוט הראשונים תמכו בציפייה‪ 333.‬המחקר הראשון‪ ,‬שבו השתתפו לוחמים משוחררים‪,‬‬ ‫כבאים וקציני משטרה שסבלו מ‪ ,PTSD-‬הניב תוצאות חיוביות‪ .‬במחקר הבא‪ ,‬מתוך קבוצה של‬ ‫עשרים קורבנות תקיפה שלא הגיבו לצורות קודמות של טיפול‪ ,‬שנים־עשר משתתפים קיבלו‬ ‫‪ MDMA‬ושמונה קיבלו פלסבו‪ .‬בישיבה או בשכיבה בחדר נוח‪ ,‬כולם קיבלו אחר כך שני מפגשי‬ ‫פסיכותרפיה‪ ,‬כל אחד מהם בן שמונה שעות‪ ,‬בעיקר בגישת הטיפול במערכת המשפחה הפנימית )‪IFS‬‬ ‫‪ ,(— Internal Family Systems‬שבה עוסק פרק שבעה־עשר בספר זה‪ .‬חודשיים לאחר‬ ‫מכן הצטייר כי ‪ 83‬אחוזים מן המטופלים שקיבלו ‪ MDMA‬ופסיכותרפיה נרפאו לגמרי‪ ,‬בהשוואה‬ ‫ל‪ 25-‬אחוזים מקבוצת הפלסבו‪ .‬אף אחד מן המטופלים לא סבל מתופעות לוואי‪ .‬הממצא המעניין‬ ‫ביותר‪ ,‬אולי‪ :‬כאשר המשתתפים רואיינו אחרי יותר משנה מאז תום המחקר‪ ,‬השיפור נותר בעינו‪.‬‬ ‫היכולת לִצְפות בטראומה ממצב קשוב ורגוע‪ ,‬כזה שגישת ‪ IFS‬מכנה "עצמי" )‪) (Self‬מושג‬ ‫שאדוּן בו בהרחבה בפרק שבעה־עשר(‪ ,‬מאפשרת לנפש ולמוח לשלב את הטראומה אל תוך מרקם‬ ‫החיים הכולל‪ .‬הדבר שונה מאוד מטכניקות הקהיה חושית מסורתיות‪ ,‬שמתמקדות בהקהיית תגובת‬ ‫האדם לזוועות העבר‪ .‬כאן מדובר באסוציאציה ואינטגרציה — להפוך אירוע מחריד‪ ,‬שהציף אותך‬ ‫בעבר‪ ,‬לזיכרון של משהו שקרה לך לפני זמן רב‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬יש לזכור שלחומרים פסיכדליים יש עוצמה רבה‪ ,‬וכן היסטוריה בעייתית‪ .‬קל לעשות בהם‬ ‫שימוש בלתי הולם‪ ,‬בין שבאמצעות מתן רשלני או חוסר הקפדה על הגבולות הטיפוליים‪ .‬יש לקוות כי‬ ‫‪ MDMA‬לא יהיה עוד תרופת קסם שהשתחררה מתיבת פנדורה‪.‬‬

‫מה לגבי תרופות?‬ ‫מאז ומתמיד השתמשו אנשים בסמים כדי להתמודד עם דחק טראומטי‪ .‬לכל תרבות ולכל דור‬ ‫העדפותיהם — ג'ין‪ ,‬וודקה‪ ,‬בירה או ויסקי; חשיש‪ ,‬מריחואנה‪ ,‬קנביס או גנג'ה; קוקאין; אופייאטים‬ ‫כמו אוקסיטוצין; מרגיעים כמו ו ַליום‪ ,‬זאנקס )‪ (Xanax‬וקלונופּין )‪ .(Klonopin‬כשאנשים‬ ‫מדוכאים‪ ,‬הם יעשו הכול‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬כדי להרגיש רגועים יותר ובשליטה‪334.‬‬ ‫הפסיכיאטריה של הזרם המרכזי פועלת באותה הרוח‪ .‬בעשור האחרון הוציאו יחד מחלקת ההגנה‬ ‫ומחלקת משוחררי הצבא בארצות־הברית יותר מ‪ 4.5-‬מיליארד דולר על תרופות נוגדות דיכאון‪,‬‬ ‫נוגדות פסיכוזה ונוגדות חרדה‪ .‬דו"ח פנימי מחודש יוני ‪ 2010‬של המרכז הפרמקולוגי־כלכלי של‬ ‫מחלקת ההגנה בפורט סם יוסטון שבסן־אנטוניו הראה כי ‪ ,213,972‬או ‪ 20‬אחוז מתוך ‪ 1.1‬מיליון‬ ‫חיילים בשירות פעיל שנסקרו‪ ,‬נטלו סוג כלשהו של תרופות פסיכוטרופיות‪ :‬נוגדי דיכאון‪ ,‬נוגדי‬ ‫פסיכוזה‪ ,‬כדורי שינה או חומרים אחרים תחת פיקוח‪335.‬‬ ‫אך תרופות אינן יכולות "לרפא" טראומה; הן רק יכולות לעמעם את ביטוייה הפיזיולוגיים‬ ‫המשובשים‪ .‬הן גם לא מלמדות ויסות עצמי‪ ,‬למידה שתוצאותיה נשארות לטווח ארוך‪ .‬הן יכולות‬ ‫לעזור לשלוט ברגשות ובהתנהגות‪ ,‬אך לכך יש תמיד מחיר — מכיוון שהן פועלות באמצעות חסימת‬ ‫מערכות כימיות ששולטות במעורבותנו בחיים‪ ,‬במוטיבציה‪ ,‬בכאב ובעונג‪ .‬בין עמיתיי יש כאלה‬ ‫שתמיד נותרים אופטימיים‪ :‬אני ממשיך להגיע לכינוסים שבהם מדענים רציניים דנים במסעם למציאת‬ ‫כדור הקסם שבאורח פלא יאתחל מחדש את מעגלי הפחד במוח )כאילו שבדחק טראומטי מעורב רק‬ ‫מעגל מוחי פשוט אחד(‪ .‬גם אני רושם תרופות באופן קבוע‪.‬‬ ‫בכל קבוצה של חומרים פסיכוטרופיים‪ ,‬כמעט‪ ,‬נעשה שימוש לטיפול בהיבט כלשהו של‬ ‫‪ PTSD.336‬מעכבי ספיגה חוזרת בררנית של סרוטונין )‪ ,(SSRI‬כגון פּרוזק‪ ,‬זולופְט‪ֶ ,‬אפֶקסוֹר‬ ‫ופַּקסיל‪ ,‬נחקרו יותר מכל תרופה אחרת‪ ,‬ויש ביכולתם להפחית עוצמת רגשות ולעשות את החיים‬ ‫אפשריים יותר לניהול‪ .‬מטופלים שנוטלים ‪ SSRI‬מרגישים בדרך כלל יותר רגועים‪ ,‬יותר בשליטה;‬ ‫כאשר אתה מוצף פחות‪ ,‬קל יותר להשתתף בטיפול נפשי‪ .‬יש מטופלים שמרגישים ש‪ SSRI-‬מקהה‬ ‫אותם — הם מרגישים שהם "מאבדים את החדוּת שלהם‪ ".‬אני מתייחס לזה כאל ניסוי ותעייה‪ :‬בואו‬ ‫נראה מה עובד — ורק המטופל יכול לשפוט‪ .‬מצד שני‪ ,‬אם תרופת ‪ SSRI‬אחת אינה עובדת‪ ,‬שווה‬ ‫לנסות אחרת‪ ,‬מכיוון שלכל אחת מהן השפעה שונה במעט‪ .‬מעניין לציין כי בדרך כלל נעשה שימוש‬ ‫בתרופות ‪ SSRI‬לטיפול בדיכאון‪ ,‬אך במחקר שבו השווינו בין פרוזק לבין טיפול בהקהיה ועיבוד‬ ‫מחדש באמצעות תנועת עיניים )‪ (EMDR‬אצל מטופלים עם ‪ ,PTSD‬שרבים מהם סבלו גם‬ ‫מדיכאון‪ ,‬נמצא כי ‪ EMDR‬יעיל יותר כנוגד דיכאון מאשר פרוזק‪ 337.‬אחזור לנושא זה בפרק‬ ‫חמישה־עשר‪338.‬‬ ‫תרופות שפועלות על מערכת העצבים האוטונומית‪ ,‬כגון פְּרוֹ ְפּ נוֹלוֹל )‪ (Propranolol‬או‬ ‫לוֹנ ִי ין )‪ ,(Clonidine‬יכולות להפחית עוררות־יתר ותגובתיות־יתר לדחק‪ 339.‬משפחת תרופות זו‬

‫פועלת באמצעות חסימת ההשפעות הפיזיולוגיות של אדרנלין‪ ,‬הדלק של העוררות‪ ,‬וכך מפחיתה סיוטי‬ ‫לילה‪ ,‬נדודי שינה ותגובתיות לגירויים שמעלים מחדש את הטראומה‪ 340.‬חסימת האדרנלין יכולה‬ ‫לסייע לשמור על המוח הרציונלי מחובר‪ ,‬ומאפשרת בחירה‪" :‬האם זה מה שאני באמת רוצה לעשות?"‬ ‫מאז שהתחלתי לשלב יוגה ומיינדפולנס בעבודתי‪ ,‬אני משתמש פחות בתרופות אלה‪ ,‬למ ֵעט מדי פעם‬ ‫בפעם‪ ,‬כדי לעזור למטופלים לישון טוב יותר‪.‬‬ ‫מטופלים הסובלים מטראומה נוטים לחבב תרופות הרגעה‪ ,‬בנזודיאזפינים‬ ‫)‪ (benzodiazepines‬כגון קלוֹנפין )‪ ,(Klonopin‬ואליום )‪ ,(Valium‬זאנקס‬ ‫)‪ (Xanax‬ואטיוון )‪ .(Ativan‬במובנים רבים‪ ,‬הם פועלים כמו אלכוהול‪ ,‬בכך שהם גורמים‬ ‫לאנשים לחוש רגועים ומסירים דאגה מלבם )בעלי קזינו אוהבים לקוחות על בנזודיאזפינים; הם לא‬ ‫מתעצבנים כשהם מפסידים‪ ,‬וממשיכים להמר(‪ .‬אך בדומה לאלכוהול‪ ,‬בנזודיאזפינים מרופפים עכבות‬ ‫ויכולים לגרום לנו לומר דברים פוגעים לאנשים אהובים‪ .‬רוב הרופאים האזרחיים מסתייגים מלרשום‬ ‫תרופות אלה‪ ,‬משום שיש להן פוטנציאל גבוה להתמכרות‪ ,‬והן גם עלולות להפריע לעיבוד הטראומה‪.‬‬ ‫מטופלים שמפסיקים ליטול אותן אחרי שימוש ממושך סובלים בדרך כלל מתגובות גמילה שגורמות‬ ‫להם להיות חסרי שקט ולהחמיר תסמינים פוסט־טראומטיים‪.‬‬ ‫לפעמים אני נותן למטופלים מינון נמוך של בנזודיאזפינים לשימוש על פי הצורך‪ ,‬אך לא מספיק‬ ‫כדי ליטול על בסיס יומי‪ .‬הם צריכים לבחור מתי ישתמשו באספקה יקרה זו‪ ,‬ואני מבקש מהם לרשום‬ ‫ביומן מה התרחש כאשר החליטו לקחת כדור‪ .‬זה נותן לנו הזדמנות לדבר על האירועים המסוימים‬ ‫שעוררו את הצורך‪.‬‬ ‫מחקרים אחדים הראו שלנוגדי פרכוסים ומייצבי מצב רוח‪ ,‬כגון ליתיום ))‪ lithium‬או ו ַלפּרוֹאֵט‬ ‫)‪ ,(valproate‬יש השפעות חיוביות מתונות בהפחתת עוצמתן של עוררות־יתר ופאניקה‪341.‬‬ ‫התרופות השנויות ביותר במחלוקת הן אלה המכונות הדור השני של האנטי־פסיכוטיים‪ ,‬כגון ריספֶּרדל‬ ‫)‪ (Risperdal‬וסרוֹקוֵּול )‪ ,(Sroquel‬שהן התרופות הפסיכיאטריות הנמכרות ביותר‬ ‫בארצות־הברית )‪ 14.6‬מיליארד דולר ב‪ .(2008-‬מינונים נמוכים שלהן עשויים לעזור בהרגעת לוחמים‬ ‫לשעבר ונשים עם ‪ PTSD‬שקשור להתעללות בילדות‪ 342.‬השימוש בתרופות אלה מוצדק לעתים‪,‬‬ ‫למשל כאשר המטופלים מרגישים לגמרי חסרי שליטה ואינם מסוגלים לישון‪ ,‬או כששיטות אחרות‬ ‫נכשלו‪ 343.‬אך חשוב לזכור שתרופות אלה פועלות באמצעות חסימת מערכת הדופמין‪ ,‬מערכת התגמול‬ ‫של המוח‪ ,‬שמתפקדת גם כמנוע העונג והמוטיבציה‪.‬‬ ‫תרופות אנטי־פסיכוטיות כגון ריספרדל‪ ,‬אבִּילִיפַיי או סרוקוול יכולות לעמעם במידה ניכרת את‬ ‫השפעת המוח הרגשי‪ ,‬וכך ייעשו המטופלים פחות מפוחדים או זועמים‪ ,‬אך הן עלולות גם להפריע‬ ‫ליכולת להעריך איתותים קלים של עונג‪ ,‬סכנה או סיפוק‪ .‬הן גורמות גם לעלייה במשקל‪ ,‬מעלות את‬ ‫הסיכון לסוכרת וגורמות למטופלים להיות נ ִרפּים וחסרי חיוּת‪ ,‬מה שמן הסתם רק מחמירות את‬ ‫תחושת הניכור שלהם‪ .‬בתרופות אלה נעשה שימוש נרחב בטיפול בילדים שעברו התעללות‪,‬‬ ‫המאובחנים באופן שגוי כסובלים מהפרעה דו־קוטבית או מהפרעת ויסות של מצב הרוח‪ .‬יותר מחצי‬

‫מיליון ילדים ומתבגרים בארצות־הברית נוטלים כעת תרופות אנטי־פסיכוטיות‪ ,‬שעשויות אמנם‬ ‫להרגיעם‪ ,‬אך גם להפריע ללמידת מיומנויות תואמות־גיל ולהתחברות עם ילדים אחרים‪ 344.‬במחקר‬ ‫של אוניברסיטת קולומביה נמצא לאחרונה שמספר המרשמים לתרופות אנטי־פסיכוטיות עבור ילדים‬ ‫בני שנתיים עד חמש‪ ,‬בביטוח רפואי פרטי‪ ,‬הוכפל בין השנים ‪ 2000‬ל‪ 2007.345-‬רק ‪ 40‬אחוז מהם‬ ‫עברו הערכה מספקת של בריאותם הנפשית‪.‬‬ ‫עד שאיבדה את הפטנט‪ ,‬חברת התרופות ג'ונסון וג'ונסון חילקה קוביות לגו שעליהן מוטבעת המילה‬ ‫"ריספרדל" בחדרי המתנה של פסיכיאטרים לילדים‪ .‬ההסתברות של ילדים ממשפחות מעוטות יכולת‬ ‫לקבל תרופות אנטי־פסיכוטיות גבוהה פי ארבעה משל ילדים בביטוח פרטי‪ .‬בשנה אחת בלבד הוציאה‬ ‫תוכנית הביטוח הרפואי־ציבורי מֶדי אֵייד בטקסס ‪ 96‬מיליון דולר על תרופות אנטי־פסיכוטיות עבור‬ ‫מתבגרים וילדים‪ ,‬ובהם שלושה תינוקות אלמונים‪ ,‬שקיבלו את התרופה לפני יום הולדתם הראשון‪346.‬‬ ‫לא נעשו עדיין מחקרים על השפעות תרופות פסיכוטרופיות על המוח המתפתח‪ .‬תופעות כמו‬ ‫דיסוציאציה‪ ,‬פגיעה עצמית‪ ,‬זיכרונות שבורים לרסיסים ושיכחון )אמנזיה( אינן מגיבות בדרך כלל‬ ‫לאף אחת מתרופות אלה‪.‬‬ ‫מחקר הפרוזק שהזכרתי בפרק השני היה הראשון שגילה שאזרחים הסובלים מטראומה נוטים‬ ‫להגיב לתרופות הרבה יותר טוב מאשר לוחמים משוחררים‪ 347.‬מחקרים אחרים שהתבצעו מאז מצאו‬ ‫פערים דומים‪ .‬לאור זאת‪ ,‬מדאיגה העובדה שמחלקת ההגנה וה‪) VA-‬מנהלת החיילים המשוחררים(‬ ‫רושמות כמויות אדירות של תרופות לחיילים קרביים וללוחמים משוחררים‪ ,‬לעתים קרובות בלי‬ ‫לספק להם כל צורת טיפול אחרת‪ .‬בין שנת ‪ 2000‬לשנת ‪ 2011‬הוציאה ה‪ VA-‬כ‪ 1.5-‬מיליארד דולר‬ ‫על התרופות סרוקוול וריספרדל‪ ,‬ואילו מחלקת ההגנה הוציאה עליהן כ‪ 90-‬מיליון באותה תקופה‪ ,‬אף‬ ‫שמחקר שהתפרסם ב‪ 2001-‬הראה כי לריספרדל אין יותר השפעה מאשר לפלסבו בטיפול‬ ‫ב‪ 348PTSD-‬באופן דומה‪ ,‬בין ‪ 2001‬ל‪ 2012-‬הוציאה ה‪ VA 72.1-‬מיליון דולר‪ ,‬ומחלקת ההגנה‬ ‫‪ 44.1‬מיליון דולר‪ ,‬על בנזודיאזפינים‪ — 349‬תרופות שרופאים משתדלים להימנע מלרשום לאזרחים עם‬ ‫‪ PTSD‬בשל הפוטנציאל הממכר שלהן‪ ,‬והיעדר יעילות משמעותית לתסמיני ‪.PTSD‬‬

‫הדרך להחלמה היא דרך החיים‬ ‫בפרק הראשון בספר זה הצגתי בפניכם מטופל ששמו ביל‪ ,‬שאותו פגשתי לפני יותר משלושים שנה‬ ‫ב‪ .VA-‬ביל הפך לאחד ממטופליי־מוריי לאורך הזמן‪ ,‬וסיפור הקשר בינינו הוא גם סיפור ההתפתחות‬ ‫שלי בתחום הטיפול בטראומה‪.‬‬ ‫ביל שירת כחובש בווייטנאם בשנים ‪ ,1971-1967‬ואחרי שחזר‪ ,‬ניסה להשתמש בכישורים שרכש‬ ‫בצבא ולעבוד במחלקת כוויות בבית חולים מקומי‪ .‬עבודתו כאח הותירה אותו תשוש‪ ,‬על סף פיצוץ‪,‬‬ ‫כשהוא מרגיש כל הזמן "על הקצה"‪ ,‬אך לא היה לו מושג שבעיות אלה קשורות למה שעבר עליו‬ ‫בווייטנאם‪ .‬צריך לזכור כי אבחנת ‪ PTSD‬עוד לא הייתה קיימת אז‪ ,‬ובחורים ממוצא אירי בני מעמד‬ ‫הפועלים מבוסטון לא נהגו לפנות לטיפול נפשי‪ .‬סיוטי הלילה ונדודי השינה שלו שככו מעט אחרי‬

‫שעזב את הסיעוד ונרשם ללימודי כּמוּ ה‪ .‬הוא לא פנה לעזרה‪ ,‬עד שנולד בנו הבכור‪.‬‬ ‫בכיו של התינוק עורר אצלו פלשבקים‪ ,‬שבהם ראה‪ ,‬שמע והריח ילדים שרופים ומרוטשים‬ ‫בווייטנאם‪ .‬הוא היה במצב כה מעורער‪ ,‬עד שכמה מעמיתיי ב‪ VA-‬רצו לאשפזו כדי לטפל במה‬ ‫שלדעתם היה פסיכוזה‪ .‬אך כאשר התחלנו לעבוד יחד והוא החל לתת בי אמון‪ ,‬נפתח ביל בהדרגה‬ ‫וסיפר לי על הדברים שבהם חזה בווייטנאם‪ ,‬ובהדרגה החל לשאת את רגשותיו בלי להיות מוצף בהם‪.‬‬ ‫הדבר עזר לו להתמקד מחדש בטיפול במשפחתו‪ ,‬ובסיום לימודי הכמורה שלו‪ .‬אחרי שנתיים הוא החל‬ ‫לשרת ככומר בקהילה משלו‪ ,‬והרגשנו שעבודתנו הושלמה‪.‬‬ ‫לא היה לי קשר נוסף עם ביל עד שהתקשר אליי‪ ,‬שמונה־עשרה שנים בדיוק מאז הפעם הראשונה‬ ‫שבה נפגשו‪ .‬הוא חווה בדיוק את אותם תסמינים — פלשבקים‪ ,‬סיוטי לילה מחרידים‪ ,‬הרגשה שהוא‬ ‫משתגע — כפי שהיה כשבנו נולד‪ .‬לבן מלאו זה עתה שמונה־עשרה‪ ,‬וביל ליווה אותו ביום הגיוס — אל‬ ‫אותו בסיס צבאי שממנו ביל עצמו נשלח לווייטנאם‪ .‬בשלב זה ידעתי כבר הרבה יותר על טיפול בדחק‬ ‫טראומטי‪ ,‬וביל ואני עבדנו על הזיכרונות הספציפיים של מה שראה‪ ,‬שמע והריח בעבר בווייטנאם‪,‬‬ ‫פרטים שהיה מפוחד מדי מכדי לזכור במפגשינו המוקדמים‪ .‬כעת יכולנו לעשות אינטגרציה לזיכרונות‬ ‫אלה באמצעות ‪ ,EMDR‬כך שיהפכו לסיפורים על דברים שקרו לפני זמן רב‪ ,‬בִּמקום שישגרו אותו‬ ‫מיידית לגיהינום של וייטנאם‪ .‬כשהרגיש מיוצב יותר‪ ,‬הוא רצה לעבוד על ילדותו‪ :‬האכזריות שליוותה‬ ‫את שנות גידולו‪ ,‬רגשי האשמה על שהותיר מאחור את אחיו הצעיר הסכיזופרני כשהתגייס לווייטנאם‪,‬‬ ‫חשוף להתפרצויות האלימות של אביהם‪.‬‬ ‫נושא חשוב נוסף שעלה בשיחותינו היה הכְּאב היום־יומי שביל נתקל בו בעבודתו ככומר — הוא‬ ‫נאלץ לקבור מתבגרים שנהרגו בתאונות דרכים רק שנים ספורות אחרי שהטביל אותם כתינוקות‪ ,‬או‬ ‫לפגוש זוגות שחיתן‪ ,‬ששבו אליו עם משברים של אלימות במשפחה‪ .‬ביל ארגן קבוצת תמיכה לאנשי‬ ‫דת כמותו‪ ,‬שהתמודדו עם טראומות דומות‪ ,‬והפך לכוח משמעותי בקהילתו‪.‬‬ ‫הטיפול השלישי של ביל החל חמש שנים מאוחר יותר‪ ,‬כאשר התפתחה אצלו מחלה נוירולוגית‬ ‫חמורה בגיל חמישים ושלוש‪ .‬לפתע החל לחוות שיתוקים ארעיים בחלקים שונים בגופו‪ ,‬והחל‬ ‫להשלים עם כך שכנראה ייאלץ לבלות את שארית חייו בכיסא גלגלים‪ .‬חשבתי שבעיותיו נובעות אולי‬ ‫מטרשת נפוצה‪ ,‬אך הנוירולוגים שלו לא הצליחו למצוא פגיעות ספציפיות‪ ,‬ואמרו שמצבו חשוך‬ ‫מרפא‪ .‬הוא סיפר לי עד כמה אסיר תודה היה על תמיכתה של אשתו‪ .‬היא כבר דאגה לבנות רמפה‬ ‫לכיסא גלגלים בכניסה לביתם‪.‬‬ ‫בהינתן הפרוגנוזה העגומה‪ ,‬עודדתי את ביל למצוא דרך להרגיש באופן מלא את התחושות הקשות‬ ‫בגופו ולהתיידד עמן‪ ,‬בדיוק כפי שלמד לשאת את זיכרונותיו המייסרים ביותר מווייטנאם ולחיות עמם‪.‬‬ ‫הצעתי שיתייעץ עם מטפל גופני שהכיר לי את שיטת פלדנקרייז‪ ,‬גישה עדינה של מגע ותנועה‪,‬‬ ‫המאפשרת לארגן מחדש תחושות גופניות ותנועה שרירית‪ .‬כשביל שב אליי לדווח על מצבו‪ ,‬הוא‬ ‫ביטא הנאה רבה מתחושת השליטה הגוברת שלו‪ .‬הזכרתי באוזניו שאני עצמי התחלתי לאחרונה‬ ‫לעשות יוגה‪ ,‬ושבדיוק פתחנו תוכנית יוגה במרכז הטראומה‪ .‬הזמנתי אותו להתנסות ביוגה‪ ,‬בתור‬

‫הצעד הבא שלו‪.‬‬ ‫ביל מצא כיתת בִּיק ם־יוגה‪ ,‬תרגול אינטנסיבי בתנאֵי חום‪ ,‬שבדרך כלל נועד לאנשים צעירים‬ ‫ואנרגטיים‪ .‬ביל אהב זאת‪ ,‬אף שחלקים של גופו התקשו לעתים בשיעור‪ .‬למרות מוגבלותו הגופנית‪,‬‬ ‫הוא זכה בתחושות עונג ושליטה בגוף שמעולם לא חווה לפני כן‪.‬‬ ‫הטיפול הפסיכולוגי של ביל סייע לו להניח את החוויות המזוויעות של וייטנאם בעבר‪ .‬כעת‪,‬‬ ‫ההתיידדות עם גופו אפשרה לו להימנע מארגון חייו סביב אובדן השליטה הגופנית‪ .‬הוא החליט להפוך‬ ‫למורה מוסמך ליוגה‪ ,‬והתחיל ללמד יוגה חיילים משוחררים ששבו מעיראק ומאפגניסטן במחנה צבאי‬ ‫באזור מגוריו‪.‬‬ ‫כיום‪ ,‬עשר שנים מאוחר יותר‪ ,‬ביל ממשיך להיות מעורב כל־כולו בחיים — עם ילדיו ונכדיו‪,‬‬ ‫באמצעות עבודתו עם משוחררי הצבא‪ ,‬ובכנסייה שלו‪ .‬הוא מתייחס אל מגבלותיו הגופניות כאל‬ ‫אי־נוחות‪ .‬עד היום הוא לימד יוגה יותר מ‪ 1,300-‬חיילים משוחררים ששבו משירות קרבי‪ .‬הוא סובל‬ ‫עדיין בקביעות מחולשה פתאומית בגפיים‪ ,‬שמאלצת אותו לשבת או לשכב‪ .‬אך כמו זיכרונותיו‬ ‫מילדותו ומווייטנאם‪ ,‬אירועים אלה אינם שולטים בקיומו‪ .‬הם פשוט חלק מסיפור חייו המתמשך‬ ‫והמתפתח‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק ארבעה־עשר‬ ‫השפה‪ :‬נס ועריצות‬ ‫תן קול לכאב‪ .‬הצער שאינו סח‪ ,‬בא לוחש על לב כבד‪ ,‬ויפוצצנו‪.‬‬ ‫— ויליאם שייקספיר‪ ,‬מקבת‪350‬‬ ‫כמעט שאין ביכולתנו להתבונן‪ .‬הצללים עלולים לקחת עמם את מיטב החיים שלא חיינו‪ .‬לֵך‬ ‫אל המרתף‪ ,‬אל עליית הגג‪ ,‬פח האשפה‪ .‬מְצא שם זהב‪ .‬מְצא חיה שלא קיבלה מזון ומים‪ .‬אתה‬ ‫הוא! החיה הזו‪ ,‬הנטושה‪ ,‬חסרת הבית‪ ,‬הרעבה ליחס חם‪ ,‬הינה חלק ממך‪.‬‬ ‫— מריון וודמן )‪Marion Woodman)351‬‬ ‫בספטמבר ‪ 2001‬יזמו כמה ארגונים‪ ,‬ובהם מכוני הבריאות הלאומיים‪ ,‬יצרנית התרופות פייזר וקרן‬ ‫חברת הניו יורק טיימס‪ ,‬קבוצות דיון של מומחים שימליצו על הטיפולים הטובים ביותר לאנשים‬ ‫בטראומה בעקבות התקפות ‪ 11‬בספטמבר‪ .‬מכיוון שהתערבויות לטראומה מעולם לא נבדקו באופן‬ ‫מדוקדק בקהילות אקראיות )בניגוד למטופלים שפונים לעזרה פסיכיאטרית(‪ ,‬חשבתי שזו תהיה‬ ‫הזדמנות ייחודית להשוות את יעילותן של גישות שונות ומגוונות‪ .‬עמיתיי היו שמרנים יותר‪ ,‬ואחרי‬ ‫דיונים ממושכים המליצו הוועדות רק על שתי צורות טיפול‪ :‬טיפול בגישה פסיכואנליטית‪ ,‬וטיפול‬ ‫קוגניטיבי התנהגותי )‪ .(CBT‬מדוע טיפול בדיבור אנליטי? מכיוון שמנהטן היא אחד המעוזים‬ ‫האחרונים של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית‪ ,‬ומבחינה פוליטית זה לא היה מעשה חכם להדיר חלק ניכר‬ ‫ממטפלי בריאות הנפש המקומיים‪ .‬מדוע ‪ ?CBT‬כי טיפול התנהגותי אפשר לפרק לצעדים קונקרטיים‬ ‫וליצור פרוטוקולים והנחיות אחידות לטיפול‪ ,‬ולכן זהו הטיפול המועדף על חוקרים אקדמיים — קבוצה‬ ‫נוספת שלא ניתן להתעלם ממנה‪ .‬אחרי שההמלצות אושרו‪ ,‬התיישבנו וחיכינו לתושבי ניו יורק שיגיעו‬ ‫למרפאות המטפלים‪ .‬כמעט אף אחד לא הגיע‪.‬‬ ‫ד"ר ספנסר את' )‪ ,(Spencer Eth‬שניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים )שכבר‬ ‫נסגר( סנט־וינסנט בגריניץ' וילג'‪ ,‬הסתקרן לדעת לאן פנו השורדים לעזרה‪ ,‬ובתחילת ‪ ,2002‬יחד עם‬ ‫סטודנטים אחדים לרפואה‪ ,‬ערך סקר בין ‪ 225‬אנשים שנמלטו ממגדלי התאומים‪ .‬כשנשאלו מה הדבר‬ ‫שהכי עזר להם להתגבר על השפעות החוויה‪ ,‬ציינו הנסקרים טיפול בדיקור )אקופונקטורה(‪ ,‬עיסוי‪,‬‬ ‫יוגה ו‪ ,EMDR-‬בסדר זה‪ 352.‬בין עובדי ההצלה‪ ,‬עיסויים היו פופולריים במיוחד‪ .‬הסקר של את'‬ ‫מראה כי ההתערבויות היעילות ביותר התמקדו בהקלת המצוקה הגופנית שגרמה הטראומה‪ .‬הפער בין‬ ‫חוויות השורדים לבין המלצות המומחים מעניין במיוחד‪ .‬מובן שאיננו יודעים כמה שורדים אכן פנו‬ ‫בסופו של דבר לטיפולים נפשיים מסורתיים יותר‪ ,‬אך חוסר העניין המצטייר בטיפול בדיבור מעלה‬ ‫שאלה בסיסית‪ :‬מהי התועלת בדיבור על הטראומה שלך?‬

‫אמת נטולת מילים‬ ‫למטפלים יש אמונה נצחית בכוחו של הדיבור לפתור טראומה‪ .‬ביטחון זה נובע עוד מ‪ ,1893-‬כאשר‬ ‫פרויד )והמנטור שלו‪ ,‬ברויאר( כתב שתסמיני הטראומה "נעלמים‪ ,‬בלי לחזור על עצמם‪ ,‬מיד לאחר‬ ‫שעלה בידינו לעורר את הזיכרון של הגורם המחולל בבהירות מוחלטת‪ ,‬ויחד עם זאת גם את‬ ‫הרגש המתלווה אליו‪ ,‬וכאשר החולה מתאר את השתלשלות העניינים בפירוט רב ככל שהוא יכול‬ ‫ומוצא מלים מתאימות כדי לבטא את רגשותיו‪353".‬‬ ‫למרבה הצער‪ ,‬אין זה פשוט כל כך‪ :‬כמעט שלא ניתן למצוא מילים לאירועים טראומטיים‪ .‬הדבר‬ ‫נכון עבור כולנו‪ ,‬לא רק עבור הסובלים מ‪ .PTSD-‬הרשמים הראשוניים שנטבעו בנו מאירועי ‪11‬‬ ‫בספטמבר לא היו סיפורים אלא תמונות‪ ,‬דימויים‪ :‬אנשים מבועתים רצים במורד הרחוב‪ ,‬פניהם‬ ‫מכוסים אפר; מטוס מתרסק אל תוך מגדל מספר אחת של מרכז הסחר העולמי; הנקודות הזעירות‬ ‫והמרוחקות‪ ,‬שלמעשה היו אנשים‪ ,‬שקפצו יד ביד‪ .‬תמונות אלה רצו שוב ושוב‪ ,‬במוחותינו ועל מסך‬ ‫הטלוויזיה‪ ,‬עד שראש העיר ג'וליאני והתקשורת עזרו לנו ליצור נרטיב‪ ,‬סיפור שיכולנו לחלוק זה עם‬ ‫זה‪.‬‬ ‫בספרו שבעה עמודי חוכמה כתב ת‪.‬א‪ .‬לורנס )לורנס איש ערב( על חוויות המלחמה שלו‪" :‬למדנו‬ ‫שיש כאבים חדים מדי‪ ,‬יגונות עמוקים מדי‪ ,‬התעלויות־נפש מרומְמות מדי מכדי שנוכל אנו‪,‬‬ ‫בני־החלוף‪ ,‬לרשום אצלנו‪ .‬כשהרגש הגיע לשיא כזה‪ ,‬הנפש נחנקה; והזיכרון הפך לבן‪ ,‬עד שהנסיבות‬ ‫חזרו לשגרה‪ 354".‬אמנם הטראומה גוזרת אלם על לשוננו‪ ,‬אך הדרך לצאת ממנה רצופת מילים‪,‬‬ ‫שמצטרפות זו לזו בזהירות‪ ,‬פיסה אחר פיסה‪ ,‬עד שהסיפור כולו יוכל להיחשף‪.‬‬

‫שבירת השתיקה‬ ‫פעילים בתחילת הקמפיין למוּדעוּת לאיידס חיברו סיסמה חזקה‪" :‬שתיקה=מוות"‪ .‬שתיקה ביחס‬ ‫לטראומה גם היא מובילה למוות — מוֹת הנשמה‪ .‬השתיקה מעצימה את הבידוד והני חוּת של‬ ‫הטראומה‪ .‬היכולת לומר בקול לאדם אחר‪" :‬נאנסתי‪ ",‬או "בעלי הכה אותי‪ ",‬או "הוריי קראו לזה‬ ‫חינוך‪ ,‬אבל זו הייתה בעצם התעללות‪ ",‬או "אני לא מחזיק מעמד מאז שחזרתי מעיראק‪ ",‬היא סימן‬ ‫שהריפוי יכול להתחיל‪.‬‬ ‫אפשר לטעון שהשתיקה מאפשרת לנו לשלוט בצער‪ ,‬בפחד או בבושה‪ ,‬אך מתן שֵם מאפשר סוג‬ ‫אחר של שליטה‪ .‬כשהאדם הראשון נעשה לשליט על ממלכת החיות בספר בראשית‪ ,‬פעולתו הראשונה‬ ‫הייתה לתת שם לכל יצור חי‪.‬‬ ‫אם נפגעת‪ ,‬עליך לתת לכך הכרה‪ ,‬ולהעניק שֵם לְמה שאירע‪ .‬אני יודע זאת מניסיון אישי‪ :‬כל עוד‬ ‫לא היה לי מקום שבו יכולתי לאפשֵר לעצמי לדעת איך הרגשתי‪ ,‬כשאבי נעל אותי במרתף ביתנו‬ ‫בגלל 'עבירות' שונות שביצעתי שלוש שנים לפני כן‪ ,‬הייתי רדוף באופן כרוני בתחושות גלוּת‬ ‫ונטישה‪ .‬רק כאשר יכולתי לדבר על מה שהרגיש אותו ילד קטן‪ ,‬רק כאשר הייתי מסוגל לסלוח לו על‬ ‫שהיה כה מפוחד ומוּבס‪ ,‬רק אז יכולתי להתחיל ליהנות מחברת עצמי‪ .‬ההרגשה שמקשיבים לנו‬

‫ומבינים אותנו משנה את הפיזיולוגיה שלנו; כשאנו מסוגלים לבטא רגש מורכב‪ ,‬וזוכים להכרה‬ ‫ברגשותינו‪ ,‬המוח הלימבי שלנו נדלק ורגע של הארה נולד‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬היתקלות בשתיקה ואי־הבנה‬ ‫ממיתה את הרוח‪ .‬או‪ ,‬כפי שג'ון בולבי ניסח במילים שראוי לחקוק‪" :‬מה שאי אפשר לומר לאם‪/‬זולת‪,‬‬ ‫אי אפשר לספר לעצמי‪".‬‬ ‫אם את מסתירה מפני עצמך שדוֹדך פגע בך מינית בילדותך‪ ,‬את חשופה לגירויים שיפעילו אותך‪,‬‬ ‫כמו חיה מבוהלת בסערת ברקים‪ :‬כל הגוף יגיב להורמונים שמאותתים "סכנה"‪ .‬ללא שפה וללא‬ ‫הֶקשר‪ ,‬מודעותך תהיה מוגבלת ל"אני מפחדת"‪ .‬ועדיין‪ ,‬נחושה להישאר בשליטה‪ ,‬קרוב לוודאי שתנסי‬ ‫להימנע מכל אדם ומכל דבר שיזכירו לך‪ ,‬ולו במעומעם‪ ,‬את הטראומה שלך‪ .‬את עלולה גם לנוע בין‬ ‫רגשות שונים — להיות חסומה ומעוכבת‪ ,‬לחוצה ומתוחה‪ ,‬סוערת ומתפרצת — בלי לדעת מדוע‪.‬‬ ‫כל עוד את שומרת סודות ומדחיקה מידע‪ ,‬את בעצם נלחמת בעצמך‪ .‬הסתרת רגשות משמעותיים‬ ‫תובעת כמויות עצומות של אנרגיה‪ ,‬מחלישה את המוטיבציה להשגת מטרות אחרות וגורמת לך‬ ‫להרגיש משועממת וכבויה‪ .‬ובינתיים‪ ,‬הורמוני חק ממשיכים להציף את הגוף‪ ,‬גורמים לכאבי ראש‬ ‫ושרירים‪ ,‬לבעיות עיכול ותפקוד מיני — וכן להתנהגויות לא רציונליות‪ ,‬שעלולות להביך אותך ולפגוע‬ ‫באנשים סביבך‪ .‬רק לאחר שתזהי את מקור התגובות האלה תוכלי להשתמש ברגשותייך כסמנים של‬ ‫בעיות הדורשות תשומת לב מיידית‪.‬‬ ‫התעלמות ממציאות פנימית מכרסמת גם בתחושת העצמי‪ ,‬הזהות והתכלית שלך‪ .‬הפסיכולוגית‬ ‫הקלינית עדנה פואה )‪ (Edna Foa‬ועמיתיה פיתחו שאלון למחשבות פוסט־טראומטיות‪ ,‬כדי‬ ‫להעריך את האופן שבו מטופלים חושבים על עצמם‪ 355.‬תסמיני ‪ PTSD‬כוללים לעתים קרובות‬ ‫הצהרות כגון "אני מרגיש מת מבפנים‪" ",‬לעולם לא אוכל להרגיש שוב רגשות נורמליים‪" ",‬השתניתי‬ ‫לרעה‪ ,‬לתמיד‪" ",‬אני מרגיש כמו חפץ‪ ,‬לא כמו אדם‪" ",‬אין לי עתיד" ו"אני מרגיש שאני כבר לא‬ ‫מכיר את עצמי‪".‬‬ ‫לב העניין הוא‪ :‬לאפשר לעצמך לדעת את מה שאתה יודע‪ .‬זה מצריך מידה עצומה של אומץ‪ .‬בספרו‬ ‫איך זה לצאת למלחמה‪ ,‬קרל מרלנטס )‪ ,(Karl Marlantes‬יוצא וייטנאם‪ ,‬מתמודד עם זיכרונותיו‬ ‫משירותו ביחידה קרבית מובחרת בחיל הנחתים‪ ,‬ומתעמת עם הפיצול הנורא שגילה בעצמו‪:‬‬ ‫שנים רבות לא הייתי מודע לצורך לרפא את הפיצול‪ ,‬ואחרי שחזרתי‪ ,‬לא היה אף אחד‬ ‫שיכול היה לציין זאת בפניי ]‪ [...‬מדוע הנחתי שרק אדם אחד מתקיים ב רבִּי? ]‪ [...‬יש בי‬ ‫חלק שפשוט אוהב להשחית‪ ,‬להרוג‪ ,‬לְענות‪ .‬חלק זה אינו כל־כולי‪ .‬יש בי מרכיבים אחרים‪,‬‬ ‫שהם ההפך הגמור מזה‪ ,‬שבהם אני גאה‪ .‬אז האם אני רוצח? לא‪ ,‬אבל חלק ממני — כן‪ .‬האם‬ ‫אני מענה? לא‪ ,‬אבל חלק ממני — כן‪ .‬האם אני חש זוועה וצער כשאני קורא בעיתון על ילד‬ ‫שעבר התעללות? כן‪ .‬אך האם אני גם מרותק לדברים?‪356‬‬ ‫מרלנטס מספר לנו שדרכו להחלמה דרשה ממנו ללמוד לומר את האמת‪ ,‬גם אם אמת זו אכזרית‬

‫וכואבת‪.‬‬ ‫את המוות‪ ,‬ההרס והצער יש להצדיק ללא הרף‪ ,‬בהיעדרה של משמעות חובקת־כול לסבל‪ .‬חסרונה‬ ‫של משמעות חובקת־כול זו מעודד בדיות ושקרים‪ ,‬בניסיון למלא את הפער במשמעות‪357.‬‬ ‫מרלנטס ממשיך ‪:‬‬ ‫מעודי לא הצלחתי לספר לאף אחד את המתרחש בתוכי‪ .‬ולכן‪ ,‬במשך שנים‪ ,‬סילקתי בכוח את‬ ‫התמונות שעלו בי‪ .‬התחלתי להתחבר מחדש לחלק שפיצלתי ממני רק אחרי שהתחלתי‬ ‫לדמיין את הילד ההוא בתור ילד‪ ,‬ילד שלי אולי‪ .‬רק אז יצאה החוצה העצבוּת המציפה הזו —‬ ‫ועמה הגיע הריפוי‪ .‬הטמעת רגשות העצב‪ ,‬הזעם‪ ,‬או כל אלה יחד‪ ,‬עם הפעולה שאירעה‪,‬‬ ‫צריכה להיות נוהל קבוע עבור כל החיילים שהרגו פנים־אל־פנים‪ .‬אין צורך בהכשרה‬ ‫פסיכולוגית מתוחכמת‪ .‬צריך פשוט להקים קבוצות‪ ,‬בהובלת חבר מן הפלוגה או המחלקה‬ ‫שעבר כמה ימי הכשרה בהנחיית קבוצות‪ ,‬ולעודד אנשים לדבר‪358.‬‬ ‫השגת פרספקטיבה על האימה שלך‪ ,‬ושיתוף עם אחרים‪ ,‬מאפשרים לך להרגיש חלק מן המין האנושי‪.‬‬ ‫אחרי שלוחמי וייטנאם שבהם טיפלתי הצטרפו לקבוצה טיפולית‪ ,‬שם יכלו לשתף בזוועות שבהן חזו‬ ‫או שאותן ביצעו‪ ,‬הם דיווחו שלבם החל להיפתח גם בפני בנות זוגם‪.‬‬

‫נס הגילוי העצמי‬ ‫גילוי העצמי שלך בשפה הוא תמיד התגלות‪ ,‬גם אם מציאת המילים לתיאור מציאותך הפנימית עשויה‬ ‫להיות תהליך מייסר‪ .‬משום כך‪ ,‬תיאורה של הלן קלר ביחס לאופן שבו היא "נולדה לתוך השפה"‪359‬‬ ‫כה מעורר השראה בעיניי‪.‬‬ ‫כשהלן הייתה בת תשעה־עשר חודשים ורק התחילה לדבר‪ ,‬זיהום ויראלי גזל ממנה את הראייה‬ ‫והשמיעה‪ .‬חירשת‪ ,‬עיוורת ואילמת‪ ,‬הילדה המקסימה ומלאת החיים הפכה ליצור מבודד ופראי‪ .‬אחרי‬ ‫חמש שנים נואשות הזמינה משפחתה מורה עיוורת למחצה‪ ,‬אן סאליבן‪ ,‬שהגיעה מבוסטון לביתם‬ ‫באלבַּמה הכפרית כדי לשמש מורה פרטית להלן‪ .‬אַן החלה מיד ללמד את הלן את האלפבית הידני‪,‬‬ ‫ואייתה לתוך כף ידה מילים‪ ,‬אות לאות‪ ,‬אך היה צורך בעשרה שבועות כדי לנסות ליצור קשר עם‬ ‫ילדה פראית זו לפני שפריצת הדרך התרחשה‪ .‬זה קרה כשאַן אייתה את המילה "מים" לתוך אחת‬ ‫מידיה של הלן‪ ,‬בעודה אוחזת את ידה השנייה תחת משאבת המים‪.‬‬ ‫הלן נזכרה ברגע זה בהמשך‪ ,‬בספרה סיפור חיי‪" :‬מים! מילה זו הרעידה את נשמתי‪ ,‬שהתעוררה‪,‬‬ ‫מלאה ברוח הבוקר ]‪ [...‬עד אותו יום הייתה נפשי כמו חדר חשוך‪ ,‬ממתינה למילים שייכנסו וידליקו‬ ‫את האור‪ ,‬שהוא המחשבה‪ .‬באותו יום למדתי מילים רבות נוספות‪".‬‬ ‫לימוד שמות הדברים אִפשר לילדה לא רק ליצור ייצוג פנימי של המציאות הממשית הבלתי־נראית‬ ‫והבלתי־נשמעת שסביבה‪ ,‬אלא גם למצוא את עצמה‪ :‬שישה חודשים מאוחר יותר היא החלה להשתמש‬

‫בגוף ראשון‪ ,‬ב"אני"‪.‬‬ ‫סיפורה של הלן מזכיר לי את הילדים נפגעי ההתעללות‪ ,‬הסרבנים‪ ,‬הבלתי־תקשורתיים שאנו רואים‬ ‫במעונות הטיפוליים שלנו‪ .‬לפני שרכשה את השפה‪ ,‬היא הייתה מבולבלת ומרוכזת בעצמה — במבט‬ ‫לאחור‪ ,‬היא כינתה יצור זה "רוח רפאים"‪ .‬ואכן‪ ,‬גם ילדינו מצטיירים כרוחות רפאים עד שהם מגלים‬ ‫מי הם‪ ,‬ומרגישים בטוחים דיים לתַקשר את המתרחש אצלם‪.‬‬ ‫בספר מאוחר יותר‪ ,‬העולם בו אני חיה‪ ,‬תיארה קלר שוב את רגע הולדת העצמיוּת שלה‪" :‬לפני‬ ‫שהגיעה אליי מורתי‪ ,‬לא ידעתי שאני קיימת‪ .‬חייתי בעולם שהיה לא־עולם ]‪ [...‬לא היו לי לא רצון‬ ‫ולא אינטלקט ]‪ [...‬אני יכולה לזכור כל זאת‪ ,‬לא מפני שידעתי שכך היה‪ ,‬אלא משום שיש לי זיכרון‬ ‫מישושי‪ .‬זה מאפשר לי לזכור‪ ,‬שמעולם לא קימטתי את מצחי בפעולת חשיבה‪360".‬‬ ‫את זיכרונותיה ה"מישושיים" של הלן — זיכרונות המבוססים רק על מגע — היא לא יכלה לשתף‪,‬‬ ‫אך השפה פתחה בפניה את האפשרות להצטרף לקהילה‪ .‬בגיל שמונה‪ ,‬כשהלן הלכה עם אַן למכון‬ ‫פרקינס לעיוורים בבוסטון )שם סאליבן עצמה למדה(‪ ,‬התאפשר לה לתַקשר עם ילדים אחרים‬ ‫לראשונה‪" :‬הו‪ ,‬איזה אושר!" היא כתבה‪" ,‬לדבר בחופשיות עם ילדים אחרים! להרגיש בבית בעולם‬ ‫הגדול!"‬ ‫גילוי השפה של הלן‪ ,‬בעזרתה של אַן סאליבן‪ ,‬מתמצת את מהות היחסים הטיפוליים‪ :‬למצוא מילים‬ ‫במקום שבו המילים נעדרו לפני כן‪ ,‬ובשל כך‪ ,‬להיות מסוגלת לשתף אדם אחר בכאבך ורגשותייך‬ ‫העמוקים ביותר‪ .‬זו אחת החוויות המשמעותיות ביותר הקיימות‪ ,‬והדהוד כזה‪ ,‬שמאפשר גילוי‪ ,‬ביטוי‬ ‫וקבלה של מילים שעד כה היו בלתי־מדוברות — חיוני לריפוי בדידות הטראומה‪ .‬זאת‪ ,‬בעיקר אם היו‬ ‫אנשים אחרים בחיינו‪ ,‬שהשתיקו אותנו או התעלמו מאיתנו‪ .‬תקשורת מלאה היא ההיפוך של להיות‬ ‫פגוע־טראומה‪.‬‬

‫להכיר את עצמך או לספר את סיפורך?‬ ‫מערכת המודעות הכפולה שלנו‬ ‫עם זאת‪ ,‬כל מי שמתחיל טיפול נפשי בדיבור‪ ,‬נתקל כמעט מיד במגבלות השפה‪ .‬כך היה גם במקרה‬ ‫של הפסיכואנליזה שלי‪ .‬אף על פי שאני אדם קל־דיבור שיכול לספר סיפורים מעניינים‪ ,‬הבנתי מהר‬ ‫מאוד כמה קשה לחוש את רגשותיי באופן עמוק‪ ,‬ובד בבד לדווח עליהם לאדם אחר‪ .‬כשהייתי במגע‬ ‫עם הרגעים האינטימיים‪ ,‬הכואבים או המבלבלים ביותר בחיי‪ ,‬מצאתי את עצמי לא פעם לנוכח‬ ‫התלבטות‪ :‬יכולתי להתמקד בהחייאת סצנות ישנות בעיני רוחי‪ ,‬ולאפשר לעצמי להרגיש את מה‬ ‫שהרגשתי אז‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬או לספר לאנליטיקאי שלי‪ ,‬באופן הגיוני ובהיר‪ ,‬את מה שהתגלה‪ ,‬מאידך‬ ‫גיסא‪ .‬הרמז הזעיר ביותר של ספק או שיפוט מצדו היה נועל אותי‪ ,‬והייתי חוזר להתעסק בהשגת‬ ‫אישורו‪.‬‬ ‫מאז‪ ,‬חקר המוח הראה לנו כי קיימות שתי צורות מובחנות של מודעות עצמית‪ :‬אחת שעוקבת אחר‬ ‫העצמי ֵמ ֵעבֶר לזמן‪ ,‬ואחת שקולטת את העצמי ברגע הנוכחי‪ .‬הראשונה‪ ,‬העצמי האוטוביוגרפי‪ ,‬יוצרת‬

‫קשרים בין התנסויות ומצרפת אותן לכלל סיפור לכיד‪ .‬מערכת זו נעוצה בלשון‪ .‬הנרטיבים שלנו‬ ‫משתנים תוך כדי הסיפור‪ ,‬כשהפרספקטיבה שלנו משתנה וכשאנו מטמיעים פנימה נתונים חדשים‪.‬‬ ‫המערכת השנייה‪ ,‬מודעות עצמית מרגע לרגע‪ ,‬מבוססת בעיקרה על תחושות גופניות‪ ,‬אך אם אנו‬ ‫חשים ביטחון ולא נתונים ללחץ זמן‪ ,‬נוכל למצוא מילים לתַקשר גם חוויה זו‪ .‬שתי דרכי ידיעה אלה‬ ‫ממוקמות באזורים שונים של המוח‪ ,‬המנותקים בעיקרם זה מזה‪ 361.‬רק המערכת שמוקדשת למודעות‬ ‫עצמית מרגע לרגע‪ ,‬שבסיסה נמצא בקליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית‪ ,‬יכולה לשנות את המוח‬ ‫הרגשי‪.‬‬ ‫בקבוצות יוצאי הצבא שהנ ֵחיתי‪ ,‬יכולתי לראות לעתים את שתי המערכות פועלות זו לצד זו‪.‬‬ ‫החיילים סיפרו סיפורים מחרידים על מוות ועל חורבן‪ ,‬אך לא פעם הבחנתי שבה בעת גופם שידר‬ ‫רגשי גאווה ושייכות‪ .‬בדומה לכך‪ ,‬מטופלים רבים מספרים לי על המשפחה המאושרת שבה גדלו‪,‬‬ ‫בעוד גופם שחוח וקולָם חרד ומתוח‪ .‬מערכת אחת מייצרת סיפור לצריכה ציבורית‪ ,‬ואם נספר סיפור‬ ‫זה לעתים קרובות‪ ,‬מן הסתם נתחיל להאמין שהוא מכיל את כל האמת‪ .‬המערכת השנייה רושמת אמת‬ ‫אחרת‪ :‬כיצד אנו חוֹוים את המצב עמוק בתוכנו‪ .‬המערכת השנייה היא זו שעלינו למצוא גישה אליה‪,‬‬ ‫להתיידד עמה ולפייסה‪.‬‬ ‫רק לאחרונה ראיינתי בבית החולים האוניברסיטאי שבו אני עובד‪ ,‬יחד עם קבוצת מתמחים‬ ‫בפסיכיאטריה‪ ,‬אישה צעירה עם אפילפסיה של האונה הרקתית‪ .‬זאת‪ ,‬לצורך הערכה בעקבות ניסיון‬ ‫אובדני‪ .‬המתמחים שאלו אותה שאלות שגרתיות על התסמינים שלה‪ ,‬התרופות שהיא נוטלת‪ ,‬בת כמה‬ ‫הייתה כשאובחנה ומה גרם לה לרצות להרוג את עצמה‪ .‬היא ענתה בקול שטוח‪ ,‬ענייני‪ :‬היא הייתה בת‬ ‫חמש כשאובחנה‪ .‬היא איבדה את מקום עבודתה; היא ידעה שהיא חיה בהעמדת פנים; היא הרגישה‬ ‫חסרת ערך‪ .‬משום מה‪ ,‬אחד המתמחים שאל אותה אם עברה פגיעה מינית‪ .‬שאלתו הפתיעה אותי‪:‬‬ ‫האישה לא נתנה לנו שום רמז לבעיות באינטימיות או במיניות‪ ,‬ותהיתי אם לרופא הצעיר אין אג'נדה‬ ‫פרטית משל עצמו‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬הסיפור שהמטופלת סיפרה לא הסביר מדוע התמוטטה לאחר שאיבדה את עבודתה‪.‬‬ ‫שאלתי אותה‪ ,‬לפיכך‪ ,‬איך היה זה עבורה‪ ,‬כילדה בת חמש‪ ,‬לשמוע שמשהו אינו תקין במוחה‪ .‬היא‬ ‫נאלצה להתבונן פנימה‪ ,‬משום שלשאלה זו לא הייתה לה תשובה מוכנה מראש‪ .‬בקול מהוסה היא‬ ‫סיפרה לנו כי החלק הגרוע ביותר באבחנתה היה שלאחריה אביה לא רצה שום קשר עמה‪" :‬הוא ראה‬ ‫בי רק ילדה פגומה‪ ".‬אף אחד לא תמך בה‪ ,‬כך אמרה‪ ,‬ולכן נאלצה להסתדר בעצמה‪.‬‬ ‫בשלב זה שאלתי אותה איך היא מרגישה ביחס לאותה ילדה קטנה עם אפילפסיה‪ ,‬שאובחנה זה‬ ‫עתה‪ ,‬שנותרה לבדה‪ .‬במקום לבכות על בדידותה או לכעוס על היעדר התמיכה בה‪ ,‬היא אמרה‬ ‫בנחישות‪" :‬היא הייתה טיפשה‪ ,‬יללנית ותלותית‪ .‬היא הייתה צריכה להתגבר על עצמה ולא להתבכיין‪".‬‬ ‫נחרצות זו הגיעה ללא ספק מאותו חלק של עצמה שניסה להתמודד בגבורה עם מצוקתה‪ ,‬והבנתי‬ ‫שככל הנראה גם עזר לה לשרוד באותם ימים‪ .‬ביקשתי ממנה לאפשר לאותה ילדה מפוחדת ונטושה‬ ‫לספר לה איך זה להיות כל כך לבד‪ ,‬כשלמחלתה מצטרפת גם דחיית המשפחה‪ .‬היא החלה להתייפח‪,‬‬

‫ונותרה שקטה במשך זמן רב עד שלבסוף אמרה‪" :‬לא‪ ,‬זה לא הגיע לה‪ .‬הם היו צריכים לתמוך בה;‬ ‫מישהו היה צריך לדאוג לה‪ ".‬ואז היא שינתה שוב כיוון וסיפרה לי בגאווה על הצלחותיה — כמה‬ ‫הרבה השיגה‪ ,‬למרות היעדר התמיכה‪ .‬הסיפור הציבורי והחוויה הפנימית נפגשו לבסוף‪.‬‬

‫הגוף הוא הגשר‬ ‫סיפורי הטראומה מ לים את הבידוד שגורמת הטראומה‪ ,‬ומספקים הסבֵּר לסבל הנורא‪ .‬הם מאפשרים‬ ‫לרופאים לאבחן את הסובלים‪ ,‬כך שיוכלו להתייחס לבעיות כמו קשיי שינה‪ ,‬זעם‪ ,‬ביעו ֵתי לילה או‬ ‫קהות חושים‪ .‬סיפורים גם יכולים לתת לאנשים מטרה להאשים‪ .‬ה ֲאשָמה היא נטייה אוניברסלית‪,‬‬ ‫שעוזרת לאנשים להרגיש טוב בעודם מרגישים רע‪ ,‬או כפי שמוֹרי הוותיק אֶלוִוין סֶמ ד נהג לומר‪:‬‬ ‫"שנאה גורמת לעולם להסתובב‪ ".‬אך סיפורים גם מכסים על עניין חשוב יותר‪ ,‬דהיינו שטראומה‬ ‫משנה אנשים באופן קיצוני‪ :‬שלמעשה הם כבר לא "הם־עצמם"‪.‬‬ ‫קשה מאוד לנסח במילים את ההרגשה שכבר אינך אתה־עצמך‪ .‬השפה התפתחה בעיקר כדי לשתף‬ ‫בדברים שנמצאים "שם בחוץ"‪ ,‬ולא כדי למסור את רגשותינו הכמוסים‪ ,‬את פנימיותנו )שוב‪ ,‬מרכז‬ ‫השפה במוח רחוק ממרכז חוויית העצמי‪ ,‬ככל שניתן‪ ,‬מבחינה גיאוגרפית(‪ .‬רובנו טובים יותר בתיאור‬ ‫אדם אחר מאשר בתיאור עצמנו‪ .‬כפי ששמעתי פעם את ג'רום קגן )‪ ,(Jerome Kagan‬פסיכולוג‬ ‫מהרווארד‪ ,‬אומר‪" :‬את המשימה של תיאור החוויות הפרטיות ביותר ניתן ל מות לניסיון להגיע‬ ‫למעמקי ְבּאֵר‪ ,‬כדי לאסוף משום פסלוני בדולח זעירים ושבריריים‪ ,‬כשאתה עוטה כפפות עור‬ ‫עבות‪362".‬‬ ‫את חלקלקות המילים ניתן לעקוף באמצעות שימוש במערכת העצמי מבוססת הגוף‪ ,‬המתבוננת‬ ‫בעצמי‪ ,‬שדוברת באמצעות תחושות‪ ,‬טון קול ומתח גופני‪ .‬היכולת לתפוס תחושות גופניות עמוקות‬ ‫היא הבסיס למודעות הרגשית‪ 363.‬אם מטופל מספר לי שהיה בן שמונה כשאביו נטש את המשפחה‪,‬‬ ‫קרוב לוודאי שאעצור ואבקש ממנו לבדוק עם עצמו‪ ,‬מה מתרחש בתוכו כשהוא מספר לי על הילד‬ ‫שמעולם לא ראה שוב את אביו? היכן זה רשום בגופו? כשאתה מפעיל את "תחושות הבטן" שלך‬ ‫ומקשיב לקצב הלב — כשאתה עוקב אחר הנתיבים האינטֶרו ֵס ְפּטִי ִבי ִים אל תוך מעמקיך הכמוסים‬ ‫ביותר — אזי הדברים מתחילים להשתנות‪.‬‬

‫לכתוב לעצמך‬ ‫יש דרכי גישה נוספות אל עולם הרגשות הפנימי שלך‪ .‬אחת היעילות ביותר היא הכתיבה‪ .‬רובנו‬ ‫שפכנו את לבנו במכתבים כועסים‪ ,‬מאשימים‪ ,‬מתלוננים או עצובים לאחר שאנשים בגדו בנו או נטשו‬ ‫אותנו‪ .‬זה מעשה שכמעט תמיד מאפשר לנו להרגיש טוב יותר‪ ,‬גם אם המכתב מעולם לא נשלח‪.‬‬ ‫כשאתה כותב לעצמך‪ ,‬אין צורך לדאוג ביחס לשיפוטם של אחרים — רק אתה מקשיב למחשבותיך‬ ‫ומאפשר להן לזרום באין מפריע‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬כשתשוב ותקרא מה שכתבת‪ ,‬לעתים קרובות תגלה‬ ‫אמיתות מפתיעות‪.‬‬

‫כחברים מתפקדים בחברה‪ ,‬אנו אמורים להיות "קרי רוח" באינטראקציות היומיומיות שלנו‪,‬‬ ‫ולהכפיף את רגשותינו למשימה שבה אנו עוסקים‪ .‬כשאנו מדברים עם אדם שאיננו מרגישים בטוחים‬ ‫לגמרי לגביו‪" ,‬העורך החברתי" שלנו קופץ במלא עוזו‪ ,‬ואנו נעמדים על המשמר‪ .‬בכתיבה זה אחרת‪.‬‬ ‫אם תבקש מן ה"עורך" שלך לעזוב לזמן־מה‪ ,‬יעלו דברים שלא תיארת לעצמך שנמצאים שם‪ .‬אתה‬ ‫חופשי להיכנס למצב דמוי־טראנס שבו ה ֵעט )או המקלדת( שלך מְת ֵעל כל מה שמבעבע בתוכך‪ .‬תוכל‬ ‫לחבר בין כל חלקי המוח האחראיים להתבוננות העצמית ולבניית נרטיבים‪ ,‬בלי שתדאג כיצד זה‬ ‫מתקבל בחוץ‪.‬‬ ‫בתרגיל שנקרא כתיבה חופשית‪ ,‬תוכל לבחור כל אובייקט בתור "מבחן רורשאך" פרטי שלך‬ ‫ולהיכנס לזרם אסוציאטיבי‪ .‬כתוב פשוט את הדבר הראשון שעולה על דעתך כשאתה מתבונן‬ ‫באובייקט שלפניך‪ ,‬ותמשיך‪ ,‬בלי לעצור‪ ,‬לקרוא מחדש או למחוק‪ .‬כף עץ על דלפק המטבח עשויה‬ ‫להעלות אצלך זיכרונות של בישול רוטב עגבניות עם סבתא — או זיכרון שהוכית‪ ,‬כילד‪ .‬קומקום התה‬ ‫שעבר מדור לדור במשפחה עשוי לקחת אותך לשוטט בפינות הנידחוֹת של נפשך‪ ,‬אל אנשים אהובים‬ ‫שאיבדת או לחופשות משפחתיות שהתערבבו בהן אהבה וקונפליקטים‪ .‬במהרה תצוץ תמונה‪ ,‬אחריה‬ ‫זיכרון ואחריו פסקה שתתעד אותו‪ .‬כל מה שעולה על הנייר יהיה ביטוי אסוציאציות‪ ,‬שהן אך ורק‬ ‫שלך‪.‬‬ ‫מטופליי מביאים לעתים קרובות קטעים שכתבו או ציורים שציירו‪ ,‬שעוסקים בזיכרונות שאולי‬ ‫אינם מוכנים עדיין לדבר עליהם‪ .‬קריאת תוכנם בקול יציף אותם‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬אך הם רוצים שאדע‬ ‫עם מה הם נאבקים‪ .‬אני אומר להם עד כמה אני מעריך את אומץ לבם‪ ,‬על שהם מעזים לחקור חלקים‬ ‫של עצמם‪ ,‬שהיו חבויים עד כה‪ ,‬ועל ביטחונם בי‪ .‬מסרים מהוססים אלה מנחים את תוכנית הטיפול‬ ‫שלי — למשל‪ ,‬הם עשויים לעזור לי להחליט אם להוסיף גם עיבוד סומאטי‪ ,‬נוירו־פידבק או ‪EMDR‬‬ ‫לעבודתנו‪.‬‬ ‫ככל הידוע לי‪ ,‬הבדיקה השיטתית הראשונה ביחס לכוחה של השפה להקל טראומה נעשתה‬ ‫ב‪ ,1986-‬כאשר ג'ימס ֵפּנֶבֵּייקר )‪ (James Pennebaker‬מאוניברסיטת טקסס באוסטין הפך‬ ‫את כיתת המבוא לפסיכולוגיה שלו למעבדת ניסויים‪ .‬פנבייקר פתח בביטוי הערכה לחשיבות האיפוק‬ ‫— שמירת הדברים לעצמנו — וציין שהוא רואה באיפוק את הדבק של הציוויליזציה‪ 364.‬אך הוא גם‬ ‫ביטא את השערתו‪ ,‬שעל פיה אנשים משלמים מחיר על דיכוי הדברים שרוחשים בהם‪ ,‬בעודם ערים‬ ‫לפִּיל שנמצא בחדר‪.‬‬ ‫בתחילה הוא ביקש מכל סטודנט לזהות בתוך עצמו חוויה אישית עמוקה‪ ,‬שהוא חוֹוֶה כמלחיצה או‬ ‫טראומטית‪ .‬אחר כך הוא חילק את הכיתה לשלוש קבוצות‪ :‬המשתתפים בקבוצה אחת כתבו על מה‬ ‫שמתרחש בתקופה זו בחייהם; בשנייה כתבו את פרטי האירוע המלחיץ או הטראומטי; ובשלישית‬ ‫התבקשו לפרט את עובדות האירוע‪ ,‬את רגשותיהם ואת תחושותיהם לגביו‪ ,‬ואת ההשפעה שהייתה‬ ‫לאירוע על חייהם‪ ,‬לדעתם‪ .‬כל התלמידים כתבו חמש־עשרה דקות ברצף‪ ,‬במשך ארבעה ימים‬ ‫עוקבים‪ ,‬כשהם יושבים לבדם בחדרון קטן בבניין הפסיכולוגיה‪.‬‬

‫התלמידים התייחסו לניסוי ברצינות רבה; רבים מהם גילו סודות שמעולם לא סיפרו לאף אחד‪.‬‬ ‫רבים בכו בעת שכתבו‪ ,‬ואחרים התוודו בפני עוזרי ההוראה בקורס שהחוויות החלו להטריד אותם‬ ‫מאוד‪ .‬מתוך מאתיים משתתפים‪ ,‬שישים וחמישה כתבו על טראומת ילדות‪ .‬אף על פי שמות בן משפחה‬ ‫היה הנושא השכיח ביותר‪ 22 ,‬אחוזים מן הנשים ו‪ 10-‬אחוז מן הגברים דיווחו על טראומה מינית לפני‬ ‫גיל שבע־עשרה‪.‬‬ ‫החוקרים שאלו את הסטודנטים על בריאותם‪ ,‬והופתעו משכיחות הדיווחים הספונטניים של‬ ‫הסטודנטים על היסטוריה של בעיות בריאות חמורות וקלות‪ :‬סרטן‪ ,‬לחץ דם גבוה‪ ,‬כיבי קיבה‪ ,‬כאבי‬ ‫ראש וכאבי אוזניים‪ 365.‬אלה שדיווחו על חוויה מינית טראומטית בילדות אושפזו בממוצע ‪ 1.7‬ימים‬ ‫בשנה החולפת — כמעט כפול משיעור זה אצל התלמידים האחרים‪.‬‬ ‫הצוות השווה את מספר ביקורי המשתתפים במרכז הבריאות לסטודנט בחודש שקדם לניסוי‪,‬‬ ‫למספר הביקורים בחודש שאחריו‪ .‬הקבוצה שכתבה הן על העוּבדוֹת והן על הרגשות הקשורים‬ ‫לטראומה‪ ,‬הרוויחה בבירור יותר מכולם‪ :‬הייתה אצלם ירידה של ‪ 50‬אחוז בביקורים אצל רופאים‬ ‫בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות‪ .‬הכתיבה על מחשבותיהם ורגשותיהם העמוקים ביחס לטראומות‬ ‫שנשאו שיפרה את מצב רוחם‪ ,‬מה שהתבטא בגישה אופטימית יותר ובבריאות משופרת‪.‬‬ ‫כשהמטופלים עצמם התבקשו להעריך את המחקר‪ ,‬הם התמקדו באופן שבו הוא שיפר את הבנתם‬ ‫העצמית‪" :‬זה עזר לי לחשוב על מה שהרגשתי באותה תקופה‪ .‬מעולם לא הבנתי קודם לכן עד כמה זה‬ ‫השפיע עליי‪" ".‬היה עליי לחשוב ולברר חוויות מן העבר‪ .‬אחת מתוצאות המחקר עבורי הייתה שלוות‬ ‫נפש‪ .‬הדרישה לכתוב על תחושות ורגשות עזרה לי להבין איך הִרגשתי‪ ,‬ומדוע‪366".‬‬ ‫במחקר עוקב‪ ,‬פנבייקר ביקש ממחציתה של קבוצה בת שבעים ושניים סטודנטים לדבר אל תוך‬ ‫רשמקול על החוויה הטראומטית ביותר בחייהם; משתתפי המחצית השנייה דיברו על תוכניותיהם‬ ‫להמשך היום‪ .‬בעת שדיברו‪ ,‬החוקרים ניטרו את תגובותיהם הפיזיולוגיות‪ :‬לחץ דם‪ ,‬קצב לב‪ ,‬מתח‬ ‫שרירי וטמפרטורת כף היד‪ 367.‬תוצאות מחקר זה היו דומות‪ :‬אלה שהרשו לעצמם לחוות את‬ ‫רגשותיהם הראו שינויים פיזיולוגיים משמעותיים‪ ,‬הן מיידיים והן לטווח הארוך‪ .‬בזמן הווידויים‬ ‫שלהם עלו לחץ הדם‪ ,‬קצב הלב ויתר התפקודים הפיזיולוגיים‪ ,‬אך בהמשך ירדה רמת עוררותם אל‬ ‫מתחת לרמה שבה החלו את הניסוי‪ .‬את הירידה בלחץ הדם ניתן היה למדוד גם שישה שבועות אחרי‬ ‫סיום הניסוי‪.‬‬ ‫כיום מקובל באופן נרחב כי לחוויות מעוררות־דחק — בין שגירושים‪ ,‬בחינות חשובות או בדידות —‬ ‫יש השפעה שלילית על מערכת החיסון‪ ,‬אך בתקופת הניסוי של פנבייקר זה היה רעיון שנוי במחלוקת‬ ‫ביותר‪ .‬בהסתמך על הפרוטוקולים שלו‪ ,‬קבוצת חוקרים מן הקולג' לרפואה באוניברסיטת אוהיו‬ ‫השוותה שתי קבוצות סטודנטים שכתבו או על טראומה אישית או על נושא שטחי כלשהו‪ 368.‬שוב‪,‬‬ ‫אלה שכתבו על טראומות אישיות ביקרו פחות‪ ,‬לאחר מכן‪ ,‬במרכז הבריאות לסטודנט‪ ,‬והשיפור‬ ‫בבריאותם ָתאַם את השיפור במדדים החיסוניים‪ ,‬כפי שנבדקו בפעולת תאי לימפוציט מסוג ‪) T‬תאים‬ ‫שבאופן טבעי הורגים תאים נגועים(‪ ,‬ועוד סמנים של מערכת החיסון בדם‪ .‬ההשפעה הייתה בולטת‬

‫ביותר מיד אחרי הניסוי‪ ,‬אך ניתן היה לראותה גם שישה שבועות מאוחר יותר‪ .‬ניסויי כתיבה ברחבי‬ ‫העולם — אצל תלמידי בתי ספר יסודיים‪ ,‬קשישים בבתי אבות‪ ,‬סטודנטים לרפואה‪ ,‬אסירים מסוכנים‪,‬‬ ‫חולים בדלקת מפרקים‪ ,‬אמהות טריות וקורבנות אונס — מראים בעקביות כי כתיבה על אירועים‬ ‫מעוררי מצוקה משפרת בריאות גופנית ונפשית‪.‬‬ ‫היבט נוסף של מחקריו של פנבייקר תפס את תשומת לבי‪ :‬כשנבדקיו דיברו על נושאים קשים או‬ ‫אינטימיים‪ ,‬הם שינו לעתים קרובות את טון קולם או סגנון דיבורם‪ .‬ההבדלים היו כה בולטים עד‬ ‫שפנבייקר תהה אם לא התבלבל בהקלטות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אישה אחת תיארה את תוכניותיה להמשך היום‬ ‫בקול ילדותי וגבוה‪ ,‬אך דקות אחדות לאחר מכן‪ ,‬כאשר סיפרה שגנבה מאה דולר מקופה רושמת‬ ‫פתוחה‪ ,‬הפכו הן עוצמת הקול והן הטון כה נמוכים‪ ,‬עד שהיא נשמעה כמו אדם אחר לגמרי‪ .‬שינויים‬ ‫במצב הרגשי השתקפו גם בכתב היד של הנבדקים‪ .‬כשהנבדקים שינו את הנושא‪ ,‬כתב ידם עשוי היה‬ ‫להשתנות גם הוא‪ ,‬מכְּתב מחובָּר לאותיות דפוס‪ ,‬ושוב למחובר; היו גם וריאציות בנטיית האותיות‬ ‫ובלחץ העט‪.‬‬ ‫שינויים כאלה מכונים בפרקטיקה הקלינית "סוויצ'ים"‪ ,‬ואנו רואים אותם באופן שכיח אצל אנשים‬ ‫עם היסטוריה של טראומה‪ .‬אנשים אלה נעים בין מצבים רגשיים ופיזיולוגיים שמשתנים כשהם‬ ‫עוברים מנושא לנושא‪ .‬סוויצ'ים מופיעים לא רק בדפוסים קוליים שונים‪ ,‬אלא גם בשינוי הבעות‬ ‫הפנים ותנועות הגוף‪ .‬יש מטופלים שנראה כאילו הם משנים את זהותם האישית‪ ,‬מסגנון מבויש ועצור‬ ‫לכוחני ותוקפני‪ ,‬או מצייתנות ח דה לפתיינות בוטה‪ .‬כשהם כותבים על פחדיהם העמוקים ביותר‪ ,‬כתב‬ ‫היד הופך לעתים קרובות לילדותי ופרימיטיבי יותר‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫אם היחס למטופלים שמציגים מצבים כה שונים זה מזה יהיה כאל מתחזים‪ ,‬או אם יאמרו להם להפסיק‬ ‫להפגין את חלקיהם המרגיזים והבלתי־צפויים‪ ,‬קרוב לוודאי שהם ייאלמו‪ .‬הם ימשיכו מן הסתם לחפש‬ ‫עזרה‪ ,‬אך לאחר שהושתקו‪ ,‬הם יחליפו את קריאות העזרה שלהם מדיבור לפעולה‪ :‬ניסיונות התאבדות‪,‬‬ ‫דיכאון והתקפי זעם‪ .‬כפי שנראה בפרק שבעה־עשר‪ ,‬מצבם ישתפר רק אם הן המטופל והן המטפל‬ ‫ידעו לכבד את התפקיד שמצבים שונים אלה מילאו בהישרדותם‪.‬‬

‫אמנות‪ ,‬מוזיקה ומחול‬ ‫יש אלפי מטפלים באמנות‪ ,‬מוזיקה ומחול שעושים עבודה נהדרת עם ילדים שעברו התעללות‪ ,‬חיילים‬ ‫הסובלים מ‪ ,PTSD-‬קורבנות גילוי עריות‪ ,‬פליטים ושורדי עינויים‪ ,‬ויש דיווחים רבים מאוד‬ ‫שמעידים על האפקטיביות של טיפולים בהבעה כאלה‪ 369.‬עם זאת‪ ,‬בשלב זה אנו יודעים מעט מאוד על‬ ‫אופן פעולתם‪ ,‬או על ההיבטים הספציפיים של דחק טראומטי שעליהם הם משפיעים‪ .‬כדי לערוך את‬ ‫המחקר הנדרש לביסוס ערכם המדעי‪ ,‬נדרש מאמץ כספי ולוגיסטי עצום‪.‬‬ ‫יכולתם של האמנות‪ ,‬המוזיקה והמחול לעקוף את ה ֵאלֶם שמפילה האֵימה היא אולי אחת הסיבות‬ ‫לכך שתרבויות ברחבי העולם משתמשות בהם לטיפול בטראומה‪ .‬אחד המחקרים השיטתיים הבודדים‬

‫שהשוו בין ביטוי אמנותי לא־מילולי לבין כתיבה נערך על ידי ג'ימס פנבייקר ואן קרנץ )‪Anne‬‬ ‫‪ ,(Krantz‬מטפלת במחול ותנועה מסן־פרנציסקו‪ 370.‬שליש מתוך קבוצה של שישים וארבעה‬ ‫סטודנטים התבקשו לבטא חוויה טראומטית אישית‪ ,‬באמצעות תנועות גוף אקספרסיביות‪ ,‬במשך עשר‬ ‫דקות ביום לפחות בשלושה ימים רצופים‪ ,‬ואז לכתוב על זה במשך עוד עשר דקות‪ .‬קבוצה שנייה‬ ‫רקדה‪ ,‬אך לא כתבה על החוויה‪ ,‬וקבוצה שלישית עברה תרגילי אימון גופני שגרתיים‪ .‬במשך שלושת‬ ‫החודשים הבאים חברי כל הקבוצות דיווחו שהרגישו מאושרים ובריאים יותר‪ .‬אך רק אצל חברי‬ ‫קבוצת ההבעה בתנועה‪ ,‬שגם כתבו‪ ,‬נמצאו ראיות אובייקטיביות‪ :‬בריאות גופנית משופרת‪ ,‬וממוצע‬ ‫ציונים שעלה )המחקר לא בדק תסמיני ‪ PTSD‬ספציפיים(‪ .‬פנבייקר וקראנץ סיכמו‪" :‬ביטוי‬ ‫הטראומה כשלעצמו אינו מספיק‪ .‬נראה כי לצורך הבראה נדרש לתרגם את החוויה לשפה‪".‬‬ ‫איננו יודעים עדיין אם מסקנה זו — שהשפה חיונית להחלמה — נכונה תמיד‪ .‬מחקרים על כתיבה‬ ‫שהתמקדו בתסמיני ‪) PTSD‬בניגוד לבריאות כללית( היו מאכזבים‪ .‬כאשר שוחחתי על כך עם‬ ‫פנבייקר‪ ,‬הוא הזהיר אותי שרוב מחקרי ה‪ PTSD-‬עם מטופלים התבצעו במערכים קבוצתיים‪,‬‬ ‫כשהציפייה מן המשתתפים הייתה לשתף בסיפורם‪ .‬הוא הדגיש את הנקודה שציינתי לעיל — שמטרת‬ ‫הכתיבה היא לכתוב לעצמך‪ ,‬לאפשר לעצמי שלך לדעת את מה שניסית להימנע ממנו‪.‬‬

‫גבולות השפה‬ ‫טראומה מציפה את המאזינים‪ ,‬וכן את הדוברים‪ .‬בספרו המלחמה הגדולה בזיכרון המודרני‪ ,‬עבודת‬ ‫המחקר המעולה שלו על מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬מתייחס פול פַאסֶל )‪ (Paul Fussell‬בצורה‬ ‫מבריקה לתחום השתיקה שיוצרת הטראומה‪:‬‬ ‫אחת ממהויות המלחמה ]‪ [...‬היא ההתנגשות שבין האירועים עצמם לבין השפה הקיימת — או‬ ‫הניתנת לחשיבה — שתתאר אותם ]‪ [...‬מבחינה הגיונית‪ ,‬אין סיבה שהשפה האנגלית לא תוכל‬ ‫למסור היטב את ממשות המלחמה‪ :‬היא עשירה במונחים כגון דם‪ ,‬אימה‪ ,‬סבל‪ ,‬שיגעון‪,‬‬ ‫חרא‪ ,‬אכזריות‪ ,‬רצח‪ ,‬בגידה בערכים‪ְ ,‬כּאֵב‪ ,‬תרמית‪ ,‬כמו גם ביטויים כגון רגליים‬ ‫מרוסקות‪ ,‬מעיים שפוכים‪ ,‬לצרוח כל הלילה‪ ,‬לדמם למוות מפי הטבעת וכדומה ]‪[...‬‬ ‫הבעיה היא פחות של "שפה" ויותר של עדינות ואופטימיות ]‪ [...‬הסיבה האמיתית ]לכך‬ ‫שהחיילים שמרו על שתיקה[ היא שהחיילים גילו שאף אחד לא מתעניין במיוחד בחדשות‬ ‫הרעות שעליהם לדווח‪ .‬מי המאזין שהיה רוצה להיקרע ולהזדעזע כשהוא לא מוכרח? את‬ ‫הביטוי "אין לזה מילים" הפכנו ל"לא ניתן לתיאור"‪ :‬אבל המשמעות האמיתית היא‬ ‫גועלי‪371.‬‬ ‫דיבור על אירועים כואבים לא מייסד קהילה בהכרח — לעתים קרובות קורה בדיוק ההפך‪ .‬משפחות‬ ‫וארגונים עלולים לדחות חברים שמכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ; חברים ובני משפחה עלולים‬

‫להיות קצרי רוח כלפי אנשים שנשארים תקועים ביגונם ובכאבם‪ .‬זו אחת הסיבות לכך שקורבנות‬ ‫טראומה מתכנסים בעצמם לעתים קרובות‪ ,‬ולכך שסיפוריהם הופכים לנרטיבים שגורים‪ ,‬ערוכים‬ ‫באופן כזה שיעוררו הכי פחות דחייה‪.‬‬ ‫אתגר עצום הוא למצוא מקום בטוח שבו ניתן לבטא את כאב הטראומה‪ ,‬וזו הסיבה לכך שקבוצות‬ ‫שורדים‪ ,‬כגון אלכוהוליסטים אנונימיים‪ ,‬ילדי אלכוהוליסטים בוגרים‪ ,‬נרקומנים אנונימיים וקבוצות‬ ‫תמיכה אחרות‪ ,‬משמעותיות כל כך‪ .‬מציאת קהילה רגישה‪ ,‬שבה תוכל לספר את האמת שלך‪ ,‬מאפשרת‬ ‫החלמה‪ .‬זו גם הסיבה לכך ששורדים זקוקים למטפלים מקצועיים‪ ,‬שהוכשרו להקשיב לפרטים‬ ‫המייסרים של חייהם‪ .‬אני זוכר את הפעם הראשונה שבה לוחם לשעבר סיפר לי שהרג ילד בווייטנאם‪.‬‬ ‫היה לי פלשבק חי ובהיר לגיל שבע בערך‪ ,‬כשאבי סיפר לי על ילד השכנים שהוכה למוות בידי‬ ‫חיילים נאצים לפני ביתנו‪ ,‬משום שהתנהג בחוסר כבוד‪ .‬תגובתי לווידוי של איש הצבא הייתה יותר‬ ‫מכפי שהיה ביכולתי לשאת‪ ,‬והייתי מוכרח לסיים את הפגישה‪ .‬זו הסיבה לכך שעל מטפלים לעבור‬ ‫טיפול אינטנסיבי בעצמם‪ ,‬כך שיוכלו לטפל בעצמם ולהישאר נגישים למטופליהם מבחינה רגשית‪ ,‬גם‬ ‫כאשר סיפוריהם מעוררים בהם רגשות כמו זעם או סלידה‪.‬‬ ‫בעיה נוספת מתעוררת כשקורבנות הטראומה עצמם הופכים אילמים‪ ,‬ממש כך — כאשר אזור‬ ‫הדיבור במוחם כבה‪ 372.‬ראיתי השבתה כזו באולם בית המשפט בכמה מקרים של מהגרים‪ ,‬וכן במקרה‬ ‫שהובא כנגד מְבצֵע טבח המוני ברואנדה‪ .‬כשהקורבנות התבקשו להעיד על חוויותיהם‪ ,‬הם נעשו‬ ‫לעתים קרובות כה מוצפים עד שבקושי יכלו לדבר‪ ,‬או שנתקפו בפאניקה כזו שלא יכלו לבטא‬ ‫בבהירות את שקרה להם‪ .‬עדותם זוכה לא פעם ליחס מבטל‪ ,‬בטענה שהיא כאוטית‪ ,‬מבולבלת‬ ‫ומקוטעת מכדי שתוכל להתקבל כמהימנה‪.‬‬ ‫אחרים מנסים לספר את ההיסטוריה שלהם מחדש‪ ,‬באופן שישמור עליהם מפני התעוררות חוויית‬ ‫הטראומה‪ .‬בשל כך הם עלולים להיתפס כעדים חמקניים‪ ,‬או לא מהימנים‪ .‬ראיתי עשרות מקרים‬ ‫משפטיים שבוטלו מפני שמבקשי מקלט לא היו מסוגלים לתת תיאור ברור של הסיבות להימלטותם‪.‬‬ ‫הכרתי גם יוצאי צבא רבים שטענותיהם נדחו על ידי מנהלת משוחררי הצבא‪ ,‬משום שלא יכלו לתאר‬ ‫במדויק מה קרה להם‪.‬‬ ‫בלבול ואלם מתרחשים לא פעם בחדר הטיפול‪ :‬אנו בהחלט מצפים שמטופלינו יוצפו אם נמשיך‬ ‫ללחוץ עליהם לגבי פרטי הסיפור‪ .‬זו הסיבה שלמדנו לנוע ב"תנועת מטוטלת" — מונח שטבע ידידי‬ ‫פיטר לוין — כשאנו ניגשים לטראומה‪ .‬איננו נמנעים מלהתעמת עם הפרטים‪ ,‬אך אנו מלמדים את‬ ‫המטופלים כיצד לטבול בזהירות בוהן אחת במים‪ ,‬ואז להוציאה‪ ,‬וכך להתקדם בהדרגה אל האמת‪.‬‬ ‫אנו מתחילים באמצעות יצירת " ִאיּ ֵי ביטחון" בגוף‪ 373.‬פירוש הדבר — לסייע למטופלים לזהות חל י‬ ‫גוף‪ ,‬תנוחות או תנועות שמאפשרים להם עיגון‪ ,‬כאשר הם מרגישים תקועים‪ ,‬מבוהלים או זועמים‪.‬‬ ‫חלקים אלה מצויים בדרך כלל מחוץ להישג ידו של העצב התועה )הו ַאגוּס(‪ ,‬שנושא את מסר הפאניקה‬ ‫לחזה‪ ,‬לבטן ולגרון‪ ,‬ויכולים לשמש בעלי ברית באינטגרציית הטראומה‪ .‬אני עשוי לשאול מטופלת אם‬ ‫היא מרגישה ֶשׁיּ ָ י ָה בסדר‪ ,‬ואם תאמר שכן‪ ,‬אבקש ממנה להניען‪ ,‬ולבחון את מידת ַה ַקּלּוּת‪ ,‬החום‬

‫והגמישות שלהן‪ .‬בהמשך‪ ,‬אם אראה שחז ָהּ מתכווץ ונשימתה כמעט נעלמת‪ ,‬אוכל לעצור אותה‪,‬‬ ‫ולבקש שתתמקד בידיים ותניע אותן — כך שתוכל להרגיש את עצמה מובחנת מן הטראומה‪ .‬או‬ ‫שאבקש ממנה להתמקד בנשיפה‪ ,‬ולשים לב לכך שהיא יכולה לשנותה‪ ,‬או שאבקש ממנה להרים את‬ ‫ידיה מעלה ומטה עם כל נשימה — תנועה של צ'י גונג‪.‬‬ ‫עבור חלק מן המטופלים‪ ,‬טפיחה על נקודות דיקור היא עוגן טוב‪ 374.‬מאחרים אני מבקש להרגיש‬ ‫את כובד משקל גופם בכיסא‪ ,‬או לנטוע את רגליהם בקרקע‪ .‬אני עשוי לבקש ממטופל שקורס בשתיקה‬ ‫לראות מה קורה לו כשהוא מתיישב זקוף‪ .‬יש מטופלים שמגלים בעצמם את איי הביטחון שלהם — הם‬ ‫מתחילים "לתפוס" שהם מסוגלים ליצור תחושות גוף שיּ ִסתרו את תחושת אובדן השליטה‪ .‬כל אלה‬ ‫מכינים את הבמה לפתרון הטראומה‪ :‬תנועת מטוטלת בין מצבי גילוי וביטחון‪ ,‬בין שפה לבין גוף‪ ,‬בין‬ ‫היזכרות בעבר להרגשת חיים בהווה‪.‬‬

‫להתמודד עם המציאות‬ ‫התמודדות עם זיכרונות טראומטיים היא בעצם רק תחילת הטיפול‪ .‬מחקרים רבים מצאו שלאנשים עם‬ ‫‪ PTSD‬יש יותר בעיות‪ ,‬באופן כללי‪ ,‬בקשב ממוקד ובלמידת מידע חדש‪ 375.‬אלכסנדר מק'פרלן ערך‬ ‫מבחן פשוט‪ :‬הוא ביקש מקבוצת אנשים לומר‪ ,‬במשך דקה‪ ,‬כמה שיותר מילים שמתחילות באות ‪.B‬‬ ‫אצל מטופלים נורמליים‪ ,‬הממוצע הוא חמש־עשרה מילים; אצל אלה הסובלים מ‪ ,PTSD-‬הממוצע‬ ‫הוא שלוש או ארבע מילים‪ .‬מטופלים נורמליים היססו כשראו מילים מאיימות כמו "דם"‪" ,‬פצע" או‬ ‫"אונס"; אך בעלי ה‪ PTSD-‬שמק'פרלן בדק הגיבו בהיסוס דומה גם למילים שגרתיות כגון "צמר"‪,‬‬ ‫"גלידה" ו"אופניים"‪376.‬‬ ‫אחרי תקופת זמן‪ ,‬רוב האנשים עם ‪ PTSD‬אינם מבזבזים זמן רב או מאמץ על התמודדות עם‬ ‫העבר — בעייתם העיקרית היא איך לשרוד את היום‪ .‬גם מטופלים מוכי טראומה שמתפקדים היטב‬ ‫בעיסוקיהם — הוראה‪ ,‬עסקים‪ ,‬רפואה‪ ,‬אומנויות — ושמגדלים ילדים בהצלחה‪ ,‬משקיעים הרבה יותר‬ ‫אנרגיה במשימות היום־יום מכל אדם רגיל אחר‪.‬‬ ‫פח נוסף שטמון בשפה הוא האשליה‪ ,‬שניתן לתקן את החשיבה בקלות אם היא אינה "הגיונית"‪.‬‬ ‫החלק ה"קוגניטיבי" בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי מתמקד בשינוי "חשיבה לא פונקציונלית" כזו‪ .‬זו‬ ‫גישה של שינוי "מלמעלה־למטה"‪ ,‬שבה המטפל מאתגר או "מנסח מחדש" מחשבות שליליות‪ ,‬כמו‪:‬‬ ‫"בואי נשווה את רגשותייך‪ ,‬שעל פיהם את אשמה באונס שלך‪ ,‬עם העובדות המציאותיות בעניין‪ ",‬או‬ ‫"בוא נשווה את הפחד שלך מנהיגה‪ ,‬לסטטיסטיקה של הבטיחות בדרכים בימינו‪".‬‬ ‫אני נזכר באישה מעורערת שהגיעה לקליניקה שלנו‪ ,‬וביקשה עזרה עם התינוק בן החודשיים שלה‬ ‫משום שהיה "כל כך אנוכי‪ ".‬האם הייתה נעזרת בדף עוּבדות על התפתחות הילד‪ ,‬או בהסבר על מושג‬ ‫האלטרואיזם? קרוב לוודאי שמידע כזה לא יעזור לה עד שלא תהיה לה גישה לחלקי עצמה המפוחדים‬ ‫והנטושים — אלה שהתבטאו באֵימתה מפני התלות של התינוק בה‪.‬‬ ‫אין ספק שלאנשים הסובלים מטראומה יש מחשבות לא רציונליות‪" :‬זו אשמתי כי הייתי כל כך‬

‫סקסית‪" ".‬הבחורים האחרים לא פחדו — הם גברים אמיתיים‪" ".‬הייתי צריכה לדעת לא להסתובב‬ ‫ברחובות האלה‪ ".‬מוטב להתייחס למחשבות אלה כאל "פלשבקים קוגניטיביים" — לא נתווכח איתן‬ ‫יותר מכפי שנתווכח עם מישהו שסובל מפלשבקים של תמונות מתאונה מחרידה‪ .‬אלה הם שרידי‬ ‫האירועים הטראומטיים‪ :‬מחשבות שנחשבו כאשר הטראומה התרחשה‪ ,‬או זמן קצר לאחר כן‪,‬‬ ‫שמופעלות מחדש בנסיבות מלחיצות‪ .‬דרך עדיפה לטפל בהן היא באמצעות ‪ ,EMDR‬נושא הפרק‬ ‫הבא‪.‬‬

‫להיות מישהו‬ ‫הסיבה שאנשים מוצפים כל כך בסיפוריהם‪ ,‬והסיבה לכך שיש להם פלשבקים קוגניטיביים‪ ,‬היא‬ ‫שמוחותיהם עברו שינוי‪ .‬כפי שהבחינו פרויד וברויאר‪ ,‬טראומה אינה מתנהגת רק כסוכנות שמשחררת‬ ‫תסמינים‪ .‬אלא‪" ,‬נכון יותר לראות בטראומה הנפשית‪ ,‬או בזיכרון שלה‪ ,‬מעין פעולה של גוף זר‪,‬‬ ‫הממשיך להשפיע זמן רב אחרי הופעתו כגורם פעיל בהווה‪ 377".‬כמו במקרה של קוץ שגורם זיהום‪,‬‬ ‫תגובת הגוף לגוף הזר היא שהופכת לבעיה‪ ,‬יותר מן האובייקט עצמו‪.‬‬ ‫חקר המוח המודרני תומך בבירור ברעיון של פרויד‪ ,‬שעל פיו מחשבות מוּדעות רבות שלנו הן‬ ‫רציונליזציות מורכבות לשטף הדחפים‪ ,‬הרפלקסים‪ ,‬המניעים והזיכרונות העמוקים הנובעים מן‬ ‫הלא־מודע‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬הטראומה מפריעה לתפקוד התקין של אזורי המוח שמנהלים את החוויה‬ ‫ומפרשים אותה‪ .‬תחושת עצמי איתנה — כזו שמאפשרת לאדם להצהיר בביטחון‪" :‬זה מה שאני חושב‬ ‫ומרגיש‪" ",‬זה מה שקורה לי" — תלויה ביחסי גומלין בריאים ודינמיים בין אזורים אלה‪.‬‬ ‫כמעט כל מחקר בהדמיה מוחית של נפגעי טראומה מצא פעילות לא נורמלית של האינסוּלָה‪ .‬חלק‬ ‫מוח זה מטמיע ומפרש את המידע שמגיע מן האיברים הפנימיים — ובכלל זה השרירים‪ ,‬המפרקים‪,‬‬ ‫ומערכת שיווי המשקל )המערכת הפרופריוצפטיבית — מידע לגבי מיקום‪ ,‬מנח ומצב(‪ ,‬כדי לחולל את‬ ‫תחושת הגופניות שלנו‪ .‬האינסולה מסוגלת להעביר איתותים מן האמיגדלה‪ ,‬שמעוררת תגובות‬ ‫הילחם־או־ברח‪ .‬אין כאן צורך בשום תשׁוּמה קוגניטיבית‪ ,‬או בכל הכרה מודעת לכך שמשהו השתבש‬ ‫— אתה פשוט מרגיש שאתה "על הקצה"‪ ,‬שאינך מסוגל להתרכז‪ ,‬או במצבים הגרועים יותר‪ ,‬שאתה‬ ‫חווה תחושת אבדון ממשמש ובא‪.‬‬ ‫כשאתה מותקף בלי הרף על ידי תחושות גופניות‪ ,‬אך בה בעת מנותק ממקורן‪ ,‬נוצרת אלקסיתימיה‪:‬‬ ‫חוסר יכולת להרגיש ולתקשר את מה שעובר עליך‪ .‬רק אם תהיה במגע עם גופך‪ ,‬בקשר עמוק עם‬ ‫עצמך‪ ,‬תוכל להחזיר לעצמך את ההבנה מי אתה‪ ,‬מה חשוב לך ומהם ערכיך‪ .‬אלקסיתימיה‪,‬‬ ‫דיסוציאציה וכיבוי מערבים כולם את חלקי המוח שמאפשרים לנו להתמקד‪ ,‬לדעת מה אנו מרגישים‬ ‫ולפעול כדי להגן על עצמנו‪ .‬כאשר חלקים חיוניים אלה מותקפים בהלם בלתי־נמנע‪ ,‬התוצאה עלולה‬ ‫להיות בלבול‪ ,‬חוסר שקט או ניתוק רגשי‪ ,‬שמלוּוים לעתים קרובות בחוויה חוץ־גוּפית — ההרגשה‬ ‫שאתה צופה בעצמך ממרחק‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬טראומה גורמת לאנשים להרגיש כמו מישהו אחר‪ ,‬או‬ ‫כמו אף אחד‪ .‬כדי להתגבר על הטראומה‪ ,‬אתה זקוק לעזרה כדי לשוב ולהתחבר לגופך‪ ,‬לעצמך‪.‬‬

‫אין כאן שאלה על חיוניותה של השפה‪ :‬תחושת העצמי שלנו תלויה ביכולתנו לארגן את זיכרונותינו‬ ‫לכלל שלם לכיד‪ 378.‬לכך נדרשים קשרים תקינים בין המוח המודע לבין מערכת העצמי של הגוף —‬ ‫קשרים שהטראומה פוגעת בהם בדרך כלל‪ .‬את הסיפור המלא ניתן יהיה לספר רק אחרי שמבנים אלה‬ ‫ישוקמו‪ ,‬ואחרי שתונח התשתית‪ :‬אחרי ש"אף אחד" יהפוך ל"מישהו"‪.‬‬

‫פרק חמישה־עשר‬ ‫להרפות מן העבר‪EMDR :‬‬ ‫ההיה זה חלום בהקיץ‪ ,‬או חיזיון?‬ ‫התפוגגה לה המוזיקה; — ער אני‪ ,‬או ישן?‬ ‫— ג'ון קיטס‬ ‫דיוויד‪ ,‬קבלן בשנות החמישים לחייו‪ ,‬הגיע אליי בגלל התקפי זעם אלימים‪ ,‬שהפכו את החיים בביתו‬ ‫לגיהינום עלי אדמות‪ .‬בפגישתנו הראשונה סיפר לי על מה שקרה לו יום אחד בקיץ‪ ,‬כשהיה בן עשרים‬ ‫ושלוש‪ .‬הוא עבד כמציל בבריכה‪ .‬אחר צהריים אחד‪ ,‬כמה נערים השתוללו בבריכה ושתו בירה‪ .‬דיוויד‬ ‫העיר להם שאסור להם לשתות שם אלכוהול‪ .‬בתגובה‪ ,‬הנערים תקפו אותו‪ ,‬ואחד מהם הוציא לו עין‬ ‫באמצעות בקבוק בירה שבור‪ .‬שלושים שנה לאחר מכן דיוויד סבל עדיין מסיוטי לילה ומפלשבקים‬ ‫של אירוע הדקירה‪.‬‬ ‫הוא היה ביקורתי וחסר חמלה כלפי בנו המתבגר‪ ,‬צעק עליו תכופות על כל עניין פעוט ופשוט לא‬ ‫היה מסוגל להפגין חיבה כלפי אשתו‪ .‬ברמה כלשהי‪ ,‬נראה שדיוויד הרגיש שהאובדן הטרגי של ֵעינוֹ‬ ‫התיר לו להתעלל באחרים‪ ,‬אך הוא גם שנא את האדם הזועם והנוטר שהפך להיות‪ .‬הוא הבחין‬ ‫שמאמציו לשלוט בכעסו גרמו לו להיות מתוח תמיד‪ ,‬ותהה אם הפחד שלו מפני חוסר שליטה הפך את‬ ‫האהבה והידידות בחייו לבלתי־אפשריות‪.‬‬ ‫בביקורו השני הצגתי בפניו שיטה שנקראת טיפול בהקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועת עיניים‬ ‫)‪.(EMDR — Eye Movement Desensitization and Reprocessing‬‬ ‫ביקשתי מדיוויד לחזור אל פרטי התקיפה שלו‪ ,‬ולהעלות בעיני רוחו את המראות‪ ,‬הצלילים‬ ‫והמחשבות שחלפו בראשו‪" .‬פשוט תאפשר לרגעים אלה לשוב‪ ",‬הנחיתי אותו‪.‬‬ ‫אחר כך ביקשתי ממנו לעקוב אחר האצבע המורה שלי‪ ,‬כשאני מניע אותה באיטיות קדימה ואחורה‬ ‫במרחק ‪ 30‬סנטימטר בערך מעינו הימנית‪ .‬בתוך שניות עלה אל פני השטח מבול של זעם ואימה‪,‬‬ ‫מלוּוה בתחושות חיות של כאב‪ ,‬דם שזורם במורד צווארו‪ ,‬ההכרה שהוא לא מסוגל לראות‪ .‬כאשר‬ ‫דיווח על תחושות אלה‪ ,‬השמעתי מדי פעם בפעם צליל מעודד‪ ,‬והמשכתי להניע את אצבעי קדימה‬ ‫ואחורה‪ .‬מדי כמה דקות הפסקתי‪ ,‬וביקשתי ממנו לקחת נשימה עמוקה‪ .‬ביקשתי ממנו לשים לב למה‬ ‫שעולה כעת על דעתו — קטטה שהיה מעורב בה בבית הספר‪ .‬אמרתי לו להבחין בכך‪ ,‬ולהישאר עם‬ ‫הזיכרון‪ .‬זיכרונות נוספים צצו‪ ,‬באופן שהצטייר כאקראי‪ :‬של עצמו מחפש אחר תוקפיו בכל מקום‪,‬‬ ‫רוצה לפגוע בהם‪ ,‬נכנס לקטטות בבארים‪ .‬בכל פעם שבה דיווח על זיכרון או תחושה חדשים‪ ,‬עודדתי‬ ‫אותו להבחין במה שעולה על דעתו‪ ,‬והמשכתי בתנועות האצבע‪.‬‬

‫בסוף המפגש הוא נראה רגוע יותר‪ ,‬וניכר בבירור שהוקל לו‪ .‬הוא אמר לי שזיכרון הדקירה איבד‬ ‫מחריפותו — כעת הוא נחווה כדבר לא נעים‪ ,‬שקרה לפני זמן רב‪" .‬זה היה באמת גרוע‪ ",‬הוא אמר‪,‬‬ ‫שקוע במחשבה‪" ,‬וזה גרם לי להיות מעורער משך שנים‪ ,‬אבל אני מופתע שבסופו של דבר הצלחתי‬ ‫לבנות לעצמי חיים טובים‪".‬‬ ‫בפגישתנו השלישית‪ ,‬בשבוע שלאחר מכן‪ ,‬עסקנו במה שקרה אחרי הטראומה‪ :‬כיצד השתמש‬ ‫בסמים ובאלכוהול במשך שנים כדי להתמודד עם זעמו‪ .‬כשחזרנו על תרגילי ה‪ ,EMDR-‬המשיכו‬ ‫לעלות זיכרונות נוספים‪ .‬דיוויד נזכר שפנה לסוהר כדי שיהרוג את התוקף הכלוא שלו‪ ,‬ואחר כך שינה‬ ‫את דעתו‪ .‬ההיזכרות בהחלטה זו הייתה משחררת ביותר‪ :‬הוא ראה את עצמו כמפלצת משתוללת‪,‬‬ ‫כמעט חסרת שליטה‪ ,‬וההכרה בכך שהצליח לסגת מתוכנית הנקם שלו חיברה אותו מחדש לצדדיו‬ ‫האכפתיים והנדיבים‪.‬‬ ‫בהמשך‪ ,‬באופן ספונטני‪ ,‬דיוויד הבחין בכך שהתייחס לבנו כפי שהרגיש כלפי הנערים שתקפו אותו‪.‬‬ ‫לקראת סוף פגישתנו‪ ,‬הוא שאל אם אסכים להיפגש איתו יחד עם משפחתו‪ ,‬כך שיוכל לספר לבנו את‬ ‫שאירע ולבקש את סליחתו‪ .‬בפגישתנו החמישית והאחרונה דיווח שהוא ישן טוב יותר‪ ,‬ואמר‬ ‫שלראשונה בחייו הרגיש שלווה פנימית‪ .‬שנה לאחר מכן הוא התקשר לדווח שלא רק שהוא ואשתו‬ ‫התקרבו והחלו לתרגל יחד יוגה‪ ,‬אלא שהוא גם צוחק יותר ונהנה באמת ובתמים מתחביבי הגינון‬ ‫והנגרות שלו‪.‬‬

‫ללמוד על ‪EMDR‬‬ ‫ההתנסות שלי עם דיוויד היא אחת מני רבות שהיו לי בעשרים שנה שבהן שיטת ‪ EMDR‬עזרה‬ ‫להפוך שחזו י טראומה מייסרים לעניין של העבר‪ .‬הכרתי את השיטה דרך מֶגי‪ ,‬פסיכולוגית צעירה‬ ‫ונמרצת שניהלה מקלט לנערות שעברו פגיעה מינית‪ .‬מגי הייתה נכנסת לעימות אחר עימות‪ ,‬והתנגשה‬ ‫כמעט בכל אחד — פרט לנערות בנות השלוש־עשרה והארבע־עשרה שלהן דאגה‪ .‬היא השתמשה‬ ‫בסמים‪ ,‬נכנסה לקשרים עם בני זוג מסוכנים ולעתים קרובות אלימים‪ ,‬הסתבכה במריבות תכופות עם‬ ‫הבוסים שלה ועברה מדירה לדירה משום שלא יכלה לסבול את השותפים שלה )שגם הם לא סבלו‬ ‫אותה(‪ .‬מעולם לא הבנתי מהיכן שאבה מספיק יציבות וריכוז כדי לסיים דוקטורט בפסיכולוגיה‬ ‫באוניברסיטה נחשבת‪.‬‬ ‫מגי הופנתה לקבוצה טיפולית שניהלתי‪ ,‬של נשים שסבלו מבעיות דומות‪ .‬בפגישה השנייה היא‬ ‫סיפרה לנו שאביה אנס אותה פעמיים‪ ,‬פעם כשהייתה בת חמש ופעם כשהייתה בת שבע‪ .‬היא הייתה‬ ‫משוכנעת שזו אשמתה‪ .‬היא אהבה את אבא'לה שלה‪ ,‬הסבירה‪ ,‬ומן הסתם הייתה כה פתיינית שהוא לא‬ ‫היה יכול לשלוט בעצמו‪ .‬כשהקשבתי לה‪ ,‬חשבתי‪ ,‬היא אולי לא מאשימה את אביה‪ ,‬אבל אין ספק‬ ‫שהיא מאשימה את כל העולם בערך — גם את המטפלים הקודמים שלה‪ ,‬שאותם האשימה על שלא‬ ‫עזרו לה להשתפר‪ .‬כמו שורדות טראומה רבות‪ ,‬היא סיפרה סיפור אחד במילים ואחר במעשים‪ ,‬שבהם‬ ‫שִׁחזרה היבטים שונים של הטראומה שלה‪.‬‬

‫יום אחד הגיעה מגי לקבוצה להוטה לספר לנו על חוויה מדהימה שעברה בסוף השבוע שעבר‬ ‫במסגרת הכשרת ‪ EMDR‬לאנשי מקצוע‪ .‬באותה תקופה שמעתי על טיפול ‪ EMDR‬כעל גחמה‬ ‫אופנתית חדשה‪ ,‬של מטפלים שמניעים את אצבעותיהם לפני עיני המטופלים‪ .‬עבורי ועבור עמיתיי‬ ‫באקדמיה‪ ,‬זה נשמע כמו עוד אחד מן השיגעונות שתמיד דבקו בפסיכיאטריה‪ ,‬והייתי משוכנע שיתברר‬ ‫שזו עוד אחת מאותן הרפתקאות אומללות של מגי‪.‬‬ ‫מגי סיפרה לנו שבמפגש ה‪ EMDR-‬שלה היא זכרה בבהירות כיצד אביה אנס אותה בגיל שבע —‬ ‫זיכרון שנבע מתוך גוף הילדה בת השבע שהייתה‪ .‬היא יכלה להרגיש באופן פיזי ממש כמה קטנה‬ ‫הייתה; היא יכלה להרגיש את גופו הגדול של אביה מעליה‪ ,‬להריח את האלכוהול בנשימתו‪ .‬ועדיין‪,‬‬ ‫סיפרה לנו‪ ,‬גם כשחייתה מחדש את האירוע‪ ,‬היא הייתה מסוגלת לצפות בו מנקודת המבט של העצמי‬ ‫שלה‪ ,‬בת העשרים־ותשע‪ .‬היא פרצה בבכי‪" :‬הייתי ילדה קטנה כל כך‪ .‬איך יכול גבר ענק לעשות דבר‬ ‫כזה לילדה קטנה?" היא בכתה במשך זמן מה‪ ,‬ואז אמרה‪" :‬זה נגמר עכשיו‪ .‬עכשיו אני יודעת מה קרה‪.‬‬ ‫זו לא הייתה אשמתי‪ .‬הייתי ילדה קטנה ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע ממנו להתעלל‬ ‫בי‪".‬‬ ‫נדהמתי‪ .‬זמן רב חיפשתי דרך לעזור לאנשים לחזור ולבקר בעבר הטראומטי‪ ,‬בלי שיעברו טראומה‬ ‫חוזרת‪ .‬נראה שמגי עברה חוויה כמו־חיה‪ ,‬בדומה לפלשבק‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬זו לא השתלטה על ישותה‪ .‬האם‬ ‫שיטת ‪ EMDR‬יכולה לאפשר לאנשים גישה בטוחה לעקבות הטראומה? האם תוכל להפכן‬ ‫לזיכרונות של אירועים שהתרחשו הרחק בעברם?‬ ‫מגי עברה עוד כמה מפגשי ‪ ,EMDR‬ונותרה בקבוצה שלנו זמן מספיק כדי שנוכל לראות את‬ ‫השינוי שחל בה‪ .‬היא הייתה הרבה פחות כעוסה‪ ,‬אך שמרה על ההומור היבש שלה‪ ,‬שממנו נהניתי כל‬ ‫כך‪ .‬חודשים אחדים לאחר מכן היא יצרה קשר עם גבר‪ ,‬שהיה שונה מאלה שנמשכה אליהם בעבר‪.‬‬ ‫היא הודיעה שהטראומה שלה נפתרה ועזבה את הקבוצה‪ ,‬ואני החלטתי שהגיע הזמן לעבור הכשרה ב‪-‬‬ ‫‪.EMDR‬‬

‫‪ :EMDR‬חשיפות ראשונות‬ ‫כמו התקדמויות מדעיות רבות‪ ,‬שיטת ‪ EMDR‬נולדה מתצפית מקרית‪ .‬יום אחד ב‪ 1987-‬פסעה‬ ‫הפסיכולוגית פרנסין שפירו )‪ (Francine Shapiro‬בפארק‪ ,‬שקועה בזיכרונות כואבים‪,‬‬ ‫כשהבחינה בכך שתנועות עיניים מהירות גרמו להקלה דרמטית במצוקתה‪ .‬כיצד יכולה צורת טיפול‬ ‫מרכזית לצמוח מחוויה קצרה כזו? איך ייתכן שמעולם לפני כן אף אחד לא הבחין בהליך הפשוט כל‬ ‫כך? בתחילת דרכה‪ ,‬שפירו הייתה ספקנית בקשר לתצפית שלה‪ .‬היא השקיעה בשיטה שנות ניסויים‬ ‫ומחקר‪ ,‬ובנתה בהדרגה הליך סטנדרטי שאפשר ללמד ולבחון בניסויים מבוקרים‪379.‬‬ ‫כשהגעתי להכשרת ה‪ EMDR-‬הראשונה שלי‪ ,‬נזקקתי לעיבוד טראומה משל עצמי‪ .‬כמה שבועות‬ ‫לפני כן‪ ,‬הכומר הישועי‪ ,‬שהיה יו"ר המחלקה שלי בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס‪ ,‬סגר במפתיע‬ ‫את מרפאת הטראומה והותיר אותנו להיאבק על מקום חדש ועל מימון חדש עבור המטופלים‪,‬‬

‫הסטודנטים‪ ,‬ההתנהלות והמחקר שלנו‪ .‬בערך באותה תקופה פוּטר ידידי פרנק פּוּטנ ַאם‪ ,‬שערך את‬ ‫המחקר ארוך הטווח על ילדוֹת שעברו התעללות מינית )שנדון בפרק העשירי( ממכוני הבריאות‬ ‫הלאומיים‪ ,‬ו ְ יק קלוּפט )‪ ,(Rick Kluft‬המומחה הגדול ביותר בארצות־הברית לדיסוציאציה‪ ,‬איבד‬ ‫את היחידה שניהל במכון בית החולים של פנסילבניה‪ .‬ייתכן שזה היה צירוף מקרים‪ ,‬אך אני הרגשתי‬ ‫כאילו כל עולמי נמצא תחת מתקפה‪.‬‬ ‫מצוקתי ביחס למרפאת הטראומה הצטיירה כמקרה מבחן מוצלח להכשרת ה‪ EMDR-‬שלי‪ .‬בעודי‬ ‫עוקב במבט אחר אצבעותיו של שותפי לתרגיל‪ ,‬עלו על דעתי ברצף מהיר תמונות ילדוּת מעורפלות‪:‬‬ ‫שיחות משפחה מתוחות סביב שולחן ארוחת הערב‪ ,‬מריבות עם חברים בהפסקה בבית הספר‪ ,‬אני‬ ‫משליך אבנים על חלון צריף יחד עם אחי הגדול — מסוג החזיונות מלאי החיים שצפים בתודעתנו‬ ‫ברגעי טרום־יקיצה בשעת בוקר מאוחרת של יום ראשון‪ ,‬שאותם אנו שוכחים ברגע שהתעוררנו‬ ‫לחלוטין‪.‬‬ ‫אחרי כמחצית השעה חזרנו‪ ,‬שותפי לתרגיל ואני‪ ,‬לסצנה שבה הבוס שלי הודיע לי שהוא סוגר את‬ ‫המרפאה‪ .‬כעת הרגשתי ַה ְשׁלָמָה‪ :‬אוקיי‪ ,‬זה קרה‪ ,‬ועכשיו הזמן להמשיך הלאה‪ .‬מעולם לא שבתי להביט‬ ‫לאחור; המרפאה אכן הוקמה מחדש בהמשך‪ ,‬ושגשגה מאז ועד היום‪ .‬האם התרגול ב‪ EMDR-‬היה‬ ‫הסיבה היחידה לכך שהייתי מסוגל לשחרר את כעסי ואת מצוקתי? כמובן‪ ,‬לעולם לא אדע בוודאות‪,‬‬ ‫אך מסעי הנפשי — דרך סצנות ילדות בלתי־קשורות‪ ,‬ועד ששחררתי אפיזודה זו — לא דמה לשום דבר‬ ‫שחוויתי בטיפול בדיבור‪.‬‬ ‫מה שקרה בהמשך‪ ,‬כשהגיע תורי להעביר את התרגיל‪ ,‬היה מרתק אף יותר‪ .‬עברתי לקבוצה אחרת‪,‬‬ ‫והשותף החדש שלי לתרגול‪ ,‬אדם שלא פגשתי קודם מעולם‪ ,‬סיפר לי שהוא רוצה לעבוד על כמה‬ ‫תקריות קשות מילדותו שהיו קשורות לאביו‪ ,‬אך הוא לא רצה לדבר עליהן‪ .‬מעולם לא עבדתי על‬ ‫טראומה עם אף אחד בלי "לדעת את הסיפור"‪ ,‬והייתי נרגז ונבוך אל מול סירובו לשתף בפרטים‪.‬‬ ‫כשהנעתי את אצבעותיי לנגד עיניו‪ ,‬הוא נראה סובל מאוד — הוא החל להתייפח‪ ,‬ונשימתו הפכה‬ ‫מהירה ושטוחה‪ .‬אך בכל פעם ששאלתי אותו את השאלות שדרש הפרוטוקול‪ ,‬הוא סירב לספר לי מה‬ ‫עלה על דעתו‪.‬‬ ‫כשהסתיימו ארבעים וחמש הדקות של עבודתנו‪ ,‬הדבר הראשון שעמיתי אמר לי הוא שהוא חָווה‬ ‫את המפגש איתי ככל כך לא נעים‪ ,‬עד שלעולם לא י ַפנה אליי מטופל‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬הוא ציין‪ ,‬עבודת ה‪-‬‬ ‫‪ EMDR‬פתרה את עניין ההתעללות של אביו‪ .‬אמנם נותרתי סקפטי‪ ,‬וחשדתי שהתייחסותו הבוטה‬ ‫כלפי הייתה שריד מרגשותיו הבלתי־פתורים כלפי אביו‪ ,‬אך לא היה ספק כי הוא נראה הרבה יותר‬ ‫רגוע‪.‬‬ ‫פניתי למורה שלי ל‪ ,EMDR-‬ג'רלד פַּאק )‪ ,(Gerald Puk‬וסיפרתי לו עד כמה אני מבולבל‪.‬‬ ‫אדם זה בפירוש לא חיבב אותי‪ ,‬ונראה סובל במיוחד בעת תרגול ה‪ ,EMDR-‬אך כעת טען שהסבל‬ ‫המתמשך שלו נעלם‪ .‬איך בכלל אוכל לדעת מה הוא פתר‪ ,‬או לא פתר‪ ,‬אם אינו מוכן לספר לי מה קרה‬ ‫במהלך עבודתנו?‬

‫ג'רי חייך ושאל אם יכול להיות‪ ,‬במקרה‪ ,‬שנעשיתי מטפל בבריאות הנפש כדי לפתור עניינים‬ ‫אישיים שלי‪ .‬אישרתי שאכן‪ ,‬רוב האנשים שמכירים אותי חושבים כך‪ .‬הוא שאל אותי אם משמעותי‬ ‫עבורי שאנשים מספרים לי את סיפורי הטראומה שלהם‪ .‬שוב‪ ,‬נאלצתי להסכים איתו‪ .‬הוא אמר‪" :‬אתה‬ ‫יודע‪ֶ ,‬בּסֶל‪ ,‬אולי אתה צריך לבלום את הנטיות המציצניות שלך‪ .‬אם חשוב לך לשמוע סיפורי טראומה‪,‬‬ ‫למה שלא תלך לבאר‪ ,‬תשים שני דולר על השולחן‪ ,‬ותגיד לשכנך‪' ,‬אקנה לך משקה אם תספר לי את‬ ‫סיפור הטראומה שלך‪ '.‬אתה באמת צריך לדעת להבחין בין תשוקתך לשמוע סיפורים‪ ,‬לבין תהליך‬ ‫ההחלמה הפנימי של מטופליך‪ ".‬אימצתי את דברי התוכחה של ג'רי ללבי‪ ,‬ומאז אני גם נהנה לחזור‬ ‫עליהם בפני תלמידיי‪.‬‬ ‫יצאתי מהכשרת ה‪ EMDR-‬שלי מהרהר בשלושה נושאים שמרתקים אותי עד היום‪EMDR • :‬‬ ‫משחרר משהו בנפש‪/‬מוח שמאפשר לאנשים גישה מהירה לזיכרונות ולדימויים מן העבר‪ ,‬הקשורים‬ ‫ביניהם באופן אסוציאטיבי קלוש‪ .‬נראה שהדבר מסייע להם לשִׂים את החוויה הטראומטית בתוך‬ ‫הֶקשר או פרספקטיבה רחבים יותר‪.‬‬ ‫• אנשים יכולים להחלים מטראומה בלי לדבר עליה‪ .‬שיטת ‪ EMDR‬מאפשרת להם להתבונן‬ ‫בחוויותיהם בצורה חדשה‪ ,‬ללא דיאלוג מילולי עם אדם אחר‪.‬‬ ‫• טיפול ב‪ EMDR-‬יכול לעזור גם אם לא מתקיימים בין המטופל והמטפל יחסי אמון‪ .‬נקודה זו‬ ‫מעניינת במיוחד‪ ,‬משום שטראומה‪ ,‬כפי שניתן להבין‪ ,‬אינה מותירה בדרך כלל אנשים עם לב‬ ‫פתוח ובוטח‪.‬‬ ‫בשנים שחלפו מאז‪ ,‬טיפלתי ב‪ EMDR-‬במטופלים שדיברו סוואהלית‪ ,‬מנדרינית ו ְבּ טַאנית )שפה‬ ‫עתיקה המדוברת בחבל בריטאני‪ ,‬צרפת(‪ ,‬שכולן שפות שבהן אני יכול לומר רק‪" :‬שִׂים לב לזה‪",‬‬ ‫ההנחיה המרכזית ב‪) EMDR-‬תמיד היה לצדי מתורגמן זמין‪ ,‬אך בעיקר כדי להסביר את שלבי‬ ‫התהליך(‪ .‬מכיוון ששיטת ‪ EMDR‬אינה דורשת מן המטופלים לדבר על מה שאין לשׂאתו‪ ,‬או‬ ‫להסביר למטפל מדוע הם מרגישים כה אומללים‪ ,‬היא מאפשרת להם להישאר ממוקדים לגמרי בחוויה‬ ‫הפנימית שלהם‪ ,‬והתוצאות מדהימות לפעמים‪.‬‬

‫מחקר ה‪EMDR-‬‬ ‫מרפאת הטראומה נושעה בזכות מנהל במחלקת בריאות הנפש של מדינת מסצ'וסטס שעקב אחר‬ ‫עבודתנו עם ילדים‪ ,‬וכעת ביקש מאיתנו להתגייס לארגן את צוות התגובה לטראומה של אזור בוסטון‪.‬‬ ‫הדבר הספיק כדי לממן את התפעול הבסיסי שלנו‪ ,‬והיתר הגיע מן הצוות הנמרץ שלנו‪ ,‬אנשים שאהבו‬ ‫את מה שהם עושים — וגם את כוחה של השיטה החדשה שהתגלתה‪ ,EMDR ,‬לרפא חלק ממטופלינו‬ ‫שקודם לכן לא יכולנו לעזור להם‪.‬‬ ‫עמיתיי ואני התחלנו לשתף זה את זה בהקלטות וידיאו של מפגשי ה־ ‪EMDR‬שלנו עם מטופלי‬ ‫‪ ,PTSD‬ויכולנו לראות השתפרות דרמטית משבוע לשבוע‪ .‬התחלנו למדוד את התקדמותם בצורה‬

‫רשמית באמצעות סולם מדידה של ‪ .PTSD‬ביקשנו גם מאליזבט מת'יו )‪Elizabeth‬‬ ‫‪ ,(Matthew‬מומחית צעירה לדימות־נוירולוגי מבית החולים דיקונס בניו־אינגלנד‪ ,‬לסרוק את‬ ‫מוחותיהם של שנים־עשר מטופלים‪ ,‬לפני הטיפול שלהם ואחריו‪ .‬אחרי שלושה מפגשי ‪EMDR‬‬ ‫בלבד‪ ,‬ציוני ה‪ PTSD-‬של שמונה מתוך שנים־עשר המטופלים ירדו משמעותית‪ .‬בסריקות המוח‬ ‫שלהם ראינו עלייה חדה בפעילות האונה הקדם־מצחית אחרי הטיפול‪ ,‬וכן פעילות מוגברת באזור‬ ‫פיתול החגורה ובגרעיני הבסיס‪ .‬ייתכן ששינוי זה היה האחראי להבדל באופן שבו חווּ את הטראומה‪.‬‬ ‫אדם אחד דיוֵוח‪" :‬זכרתי את זה כמו זיכרון אמיתי‪ ,‬אבל הרבה יותר מרוחק‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬הייתי טובע‬ ‫בתוכו‪ ,‬אבל הפעם צפתי מעליו‪ .‬הייתה לי הרגשה שאני בשליטה‪ ".‬אישה אמרה לנו‪" :‬לפני כן הרגשתי‬ ‫כל חלק וחלק בזה‪ .‬עכשיו זה כמו שלם‪ ,‬במקום רסיסים מקוטעים‪ ,‬ולכן אני יכולה להסתדר עם זה‬ ‫טוב יותר‪ ".‬הטראומה איבדה את המיידיות שלה והפכה לסיפור על משהו שקרה לפני זמן רב‪.‬‬ ‫בשלב הבא‪ ,‬השגנו מימון מן המכון הלאומי לבריאות הנפש כדי להשוות את השפעת ‪EMDR‬‬ ‫למינון סטנדרטי של פרוזק‪ ,‬או ְפּלַסֶבּוֹ‪ 380.‬מתוך שמונים ושמונה נבדקים‪ ,‬שלושים קיבלו ‪,EMDR‬‬ ‫עשרים ושמונה פרוזק והיתר — גלולת סוכר‪ .‬כפי שקורה לעתים קרובות‪ ,‬האנשים שקיבלו פלסבו‬ ‫השתפרו יפה‪ .‬אחרי שמונה שבועות‪ ,‬השיפור של ‪ 42‬אחוז במצבם היה גדול מזה שהפיקו טיפולים‬ ‫רבים אחרים‪ ,‬שמקודמים כ"מבוססי ראיות"‪.‬‬ ‫קבוצת הפרוזק השתפרה רק מעט יותר מקבוצת הפלסבו‪ .‬זה אופייני לרוב המחקרים על טיפול‬ ‫תרופתי ב‪ :PTDS-‬עצם ההגעה לניסוי גורמת לשיפור של ‪ 42-30‬אחוז; כשהתרופות עובדות‪ ,‬הן‬ ‫מוסיפות עוד ‪ 15-5‬אחוז‪ .‬אך הנבדקים שטופלו ב־ ‪EMDR‬השתפרו הרבה יותר מאלה שקיבלו‬ ‫פרוזק או פלסבו‪ :‬אחרי שמונה מפגשי ‪ ,EMDR‬אחד מתוך ארבעה נרפא לחלוטין )ציוני ה‪PTSD-‬‬ ‫שלהם צנחו לרמות זניחות(‪ ,‬בהשוואה לאחד מתוך עשרה בקבוצת הפרוזק‪ .‬ההבדל המשמעותי‬ ‫התרחש במרוצת הזמן‪ :‬כשראיינו את הנבדקים שמונה חודשים מאוחר יותר‪ ,‬הציון של ‪ 60‬אחוזים‬ ‫מאלה שקיבלו ‪ EMDR‬העיד על כך שנרפאו לחלוטין‪ .‬כפי שאמר הפסיכיאטר הדגול מילטון‬ ‫אריקסון )‪ :(Milton Erickson‬ברגע שתבעט בבול העץ‪ ,‬הנהר יתחיל לזרום‪ .‬ברגע שאנשים‬ ‫התחילו להטמיע את זיכרונותיהם הטראומטיים‪ ,‬הם המשיכו להשתפר באופן ספונטני‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כל‬ ‫אלה שנטלו פרוזק חזרו למצבם הקודם ברגע שהפסיקו את התרופה‪.‬‬ ‫מחקר זה היה משמעותי‪ ,‬משום שהמחיש שטיפול ל‪ ,PTSD-‬שהוא ממוקד וספציפי לטראומה —‬ ‫כמו ‪ — EMDR‬עשוי להיות יעיל הרבה יותר מתרופות‪ .‬מחקרים אחרים אישרו שאם מטופלים‬ ‫נוטלים פרוזק או תרופות דומות כגון סלקסה‪ ,‬פַּקסיל וזוֹלוֹפט‪ ,‬לעתים קרובות תסמיני ה‪PTSD-‬‬ ‫שלהם משתפרים‪ ,‬אך זאת רק כל עוד הם ממשיכים לקחת אותן‪ .‬משום כך טיפול תרופתי‪ ,‬לטווח‬ ‫הארוך‪ ,‬יקר הרבה יותר )מעניין לציין שאף על פי שלפרוזק יש מעמד מרכזי כנוגד דיכאון‪ ,‬במחקר‬ ‫שלנו‪ EMDR ,‬הניב ירידה משמעותית יותר בציוני דיכאון מאשר נטילת נוגדי דיכאון(‪.‬‬ ‫ממצא מרכזי נוסף במחקר שלנו‪ :‬מבוגרים עם טראומות ילדוּת הגיבו באופן שונה מאוד ל‪-‬‬ ‫‪ EMDR‬מאשר אלה שעברו טראומה כבוגרים‪ .‬אחרי שמונה שבועות‪ ,‬כמעט מחצית הקבוצה‬

‫שנפגעה בבגרות‪ ,‬שטופלה ב‪ ,EMDR-‬קיבלה ציון של ריפוי מלא‪ ,‬בעוד שרק ‪ 9‬אחוזים מקבוצת‬ ‫הנפגעים בילדוּת הראו שיפור כה בולט‪ .‬אחרי שמונה חודשים‪ ,‬שיעור הריפוי היה ‪ 73‬אחוזים עבור‬ ‫הנפגעים בבגרותם‪ ,‬בהשוואה ל‪ 25-‬אחוזים מבעלי ההיסטוריה של התעללות בילדוּת‪ .‬בקבוצת נפגעי‬ ‫ההתעללות בילדוּת היה שיעור תגובה חיובי קטן‪ ,‬אך עקבי‪ ,‬לפרוזק‪.‬‬ ‫נכון ל‪ ,2014-‬למחקר ה־ ‪EMDR‬שלנו הייתה התוצאה הטובה ביותר מכל מחקר אחר שפורסם על‬ ‫אנשים שפיתחו ‪ PTSD‬בתגובה לאירוע טראומטי בבגרותם‪ .‬אך למרות תוצאות אלה‪ ,‬ותוצאותיהם‬ ‫של עשרות מחקרים אחרים‪ ,‬רבים מעמיתיי ממשיכים להיות ספקנים בקשר ל‪ — EMDR-‬אולי כי‬ ‫זה מצטייר טוב מכדי להיות אמיתי‪ ,‬או פשוט מכדי להיות כה עוצמתי‪ .‬אני בהחלט יכול להבין את סוג‬ ‫הספקנות הזה — ‪ EMDR‬הוא תהליך יוצא דופן‪ .‬באופן מעניין‪ ,‬במחקר המדעי המוצק הראשון‬ ‫שבוצע בשימוש ב‪ ,EMDR-‬אצל לוחמים לשעבר הסובלים מ‪ ,PTSD-‬הציפייה הייתה שטיפול ב‪-‬‬ ‫‪ EMDR‬יפיק תוצאות כה חלשות‪ ,‬עד שהוא נכלל בקבוצת הביקורת‪ ,‬להשוואה מול טיפול ַה ָפּי ָה‬ ‫בסיוע ביו־פידבק‪ .‬להפתעת החוקרים‪ ,‬שנים־עשר מפגשים של ‪ EMDR‬התגלו כטיפול היעיל‬ ‫יותר‪ 381.‬מאז‪ EMDR ,‬הפך לאחת משיטות הטיפול ב‪ PTSD-‬הנתמכות על ידי המחלקה לענייני‬ ‫משוחררי הצבא‪.‬‬

‫האם ‪ EMDR‬הוא סוג של טיפול בחשיפה?‬ ‫היו פסיכולוגים ששיערו ש־ ‪EMDR‬בעצם גורם להקהיה חושית של החומר הטראומטי‪ ,‬ולפיכך‬ ‫שייך לטיפול בחשיפה‪ .‬אני סבור כי תיאור מדויק יותר יהיה שהשיטה עושה אינטגרציה לחומר‬ ‫הטראומטי‪ .‬כפי שמחקרנו מראה‪ ,‬אחרי תרגול ‪ EMDR‬אנשים חשבו על הטראומה כעל אירוע לָכיד‬ ‫שהתרחש בעבר‪ ,‬במקום שיחווּ תחושות ודימויים מנותקים מכל הֶקשר‪.‬‬ ‫זיכרונות מתפתחים ומשתנים‪ .‬מיד לאחר שזיכרון מונח במקומו‪ ,‬הוא עובר תהליך ממושך של‬ ‫אינטגרציה ופירוש מחודש — תהליך שבאופן אוטומטי מתרחש בנפש‪/‬מוח ללא התערבות העצמי‬ ‫המודע‪ .‬כשהתהליך נשלם‪ ,‬החוויה נטמעת לצד אירועי חיים נוספים‪ ,‬וחדלה מלרחוש חיים משל‬ ‫עצמה‪ 382.‬כפי שראינו‪ ,‬ב‪ PTSD-‬התהליך הזה נכשל‪ ,‬והזיכרון נשאר תקוע — בלתי מעוכל‪ ,‬גולמי‪.‬‬ ‫למרבה הצער‪ ,‬מעטים הפסיכולוגים שלומדים בהכשרתם כיצד פועלת מערכת עיבוד הזיכרון במוח‪.‬‬ ‫חוסר זה עלול להוביל לגישות שגויות ביחס לטיפול‪ .‬בניגוד לפוביות )כמו פוביה מעכבישים‪,‬‬ ‫המבוססת על פחד לא־רציונלי(‪ ,‬דחק פוסט־טראומטי נובע מארגון מחדש בסיסי של מערכת העצבים‪,‬‬ ‫הנובע מחוויה ממשית של איום הכחדה )או היות־ ֵעד להכחדתו של אדם אחר(‪ ,‬כך שחוויית העצמי‬ ‫מאורגנת מחדש )העצמי כחסר אונים(‪ ,‬וכך גם פירוש המציאות )העולם כולו הוא מקום מסוכן(‪.‬‬ ‫בטיפול חשיפה‪ ,‬המטופלים נכנסים בהתחלה למצוקה משמעותית‪ .‬כשהם שבים לחוויה הטראומטית‪,‬‬ ‫ניכרות אצלם עליות חדות בקצב הלב‪ ,‬לחץ הדם והורמוני הדחק‪ .‬אך אם הם מצליחים להישאר‬ ‫בטיפול‪ ,‬וממשיכים לחוות את הטראומה מחדש‪ ,‬התגובתיות שלהם פוחתת בהדרגה‪ ,‬והם פחות מוּעדים‬ ‫להתפרקות כשהם נזכרים באירוע‪ .‬עם זאת‪ ,‬ככל שידיעתנו משגת‪ ,‬חשיפה פשוטה של אדם לטראומה‬

‫הישנה אינה מטמיעה את הזיכרון אל תוך ההקשר הכולל של חייו‪ ,‬ונדיר שהיא משקמת את רמת‬ ‫הפעילות‪ ,‬המעורבות האנושית ושמחת החיים שלו מלפני הטראומה‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,EMDR ,‬וכן הטיפולים שבהם אדוּן בפרקים הבאים — טיפול במערכת המשפחה‬ ‫הפנימית‪ ,‬יוגה‪ ,‬נוירו־פידבק‪ ,‬טיפול פסיכומוטורי ותיאטרון — מתמקדים לא רק בוויסות הזיכרונות‬ ‫העזים שהטראומה מפעילה‪ ,‬אלא גם בשיקום תחושת ה"סוכנות"‪ ,‬המעורבות והמחויבות‪ ,‬על ידי‬ ‫לקיחת בעלוּת על הגוף והנפש‪.‬‬

‫עיבוד טראומה עם ‪EMDR‬‬ ‫קת'י הייתה סטודנטית בת עשרים ואחת באוניברסיטה מקומית‪ .‬בפגישתנו הראשונה היא נראתה‬ ‫מבוהלת‪ .‬היא הייתה בפסיכותרפיה זה שלוש שנים עם מטפל שסמכה עליו ושהרגישה שהבין אותה‪,‬‬ ‫אך ללא כל התקדמות‪ .‬אחרי ניסיון ההתאבדות השלישי שלה‪ ,‬הפנו אותה שירותי הבריאות‬ ‫באוניברסיטה שלה אליי‪ ,‬בתקווה שהטכניקה החדשה‪ ,‬שעליה סיפרתי להם‪ ,‬תסייע‪.‬‬ ‫כמו כמה ממטופלי הטראומה האחרים שלי‪ ,‬קת'י הייתה מסוגלת להיבלע לגמרי בלימודיה‪ :‬כשקראה‬ ‫ספר או כתבה מאמר‪ ,‬היא יכלה לחסום כל דבר אחר בחייה‪ .‬זה אִפשר לה להיות סטודנטית מצליחה‪,‬‬ ‫גם בשעה שלא היה לא כל מושג איך לבסס יחסי אהבה עם עצמה‪ ,‬שלא לדבר על בן זוג אינטימי‪.‬‬ ‫קת'י סיפרה לי שאביה ניצל אותה שנים רבות כילדה בזְנוּת‪ ,‬מה שבאופן רגיל היה גורם לי לחשוב‬ ‫על ‪ EMDR‬רק כעל טיפול מסייע‪ .‬עם זאת‪ ,‬היא התגלתה כווירטואוזית ב‪ ,EMDR-‬והחלימה‬ ‫לחלוטין אחרי שמונה מפגשים — הזמן הקצר ביותר עד כה‪ ,‬בשנות ניסיוני‪ ,‬לאדם בעל היסטוריה של‬ ‫התעללות חמורה בילדוּת‪ .‬מפגשים אלה התרחשו לפני חמש־עשרה שנים‪ ,‬ולאחרונה פגשתי בה כדי‬ ‫לדון ביתרונות ובחסרונות של אימוץ ילד שלישי‪ .‬היא הייתה נהדרת‪ :‬חכמה‪ ,‬מצחיקה‪ ,‬מלאה עניין‬ ‫והנאה ממשפחתה ועבודתה כעוזרת הוראה בתחום התפתחות הילד‪.‬‬ ‫ברצוני לשתף כאן את רישומיי מן המפגש הטיפולי הרביעי שלנו ב‪ ,EMDR-‬לא רק כדי להדגים‬ ‫מה קורה בדרך כלל במפגש כזה‪ ,‬אלא גם כדי להמחיש את פעולת המוח האנושי בעת שהוא מטמיע‬ ‫חוויה טראומטית‪ .‬אין אף סריקת מוח‪ ,‬בדיקת דם או סולם מדידה שיכולים למדוד זאת‪ ,‬וגם הקלטת‬ ‫וידיאו תוכל להעביר רק צל קלוש מן האופן שבו טיפול ב‪ EMDR-‬מסוגל לשחרר את כוחות הדמיון‬ ‫של המוח‪.‬‬ ‫קת'י ישבה בכיסא שניצב בזווית ארבעים וחמש מעלות לכיסאי‪ ,‬כך שהיינו במרחק של מטר‬ ‫ועשרים בערך‪ .‬ביקשתי ממנה להעלות על דעתה זיכרון כואב במיוחד‪ ,‬ועודדתי אותה להיזכר במה‬ ‫ששמעה‪ ,‬ראתה‪ ,‬חשבה והרגישה בגופה כשהאירוע התרחש )רישומיי אינם מציינים אם סיפרה לי מה‬ ‫היה הזיכרון המסוים; אני מנחש שלא‪ ,‬מכיוון שלא רשמתי זאת(‪.‬‬ ‫שאלתי אותה אם היא עכשיו "בתוך הזיכרון‪ ",‬וכשאמרה כן‪ ,‬שאלתי אותה עד כמה מציאותי נחווה‬ ‫הזיכרון‪ ,‬בסולם מאחת עד עשר‪" .‬בערך תשע‪ ",‬אמרה‪ .‬ביקשתי ממנה לעקוב אחרי אצבעי הנעה מול‬ ‫עיניה‪ .‬מפעם לפעם‪ ,‬אחרי שהשלמנו סדרה של כעשרים וחמש תנועות עיניים‪ ,‬הייתי אומר משהו כמו‪:‬‬

‫"קחי נשימה עמוקה‪ ",‬ואחרי כן‪" :‬מה קורה עכשיו?" או‪" ,‬מה עולה בעיני רוחך עכשיו?" קת'י סיפרה‬ ‫לי מה היא חושבת‪ .‬בכל פעם שטון קולה‪ ,‬הבעת פניה‪ ,‬תנועות גופה או דפוסי נשימתה הצביעו על כך‬ ‫שזה היה נושא טעון רגשית‪ ,‬אמרתי‪" :‬שימי לב לזה‪ ",‬והתחלתי בעוד סדרת תנועות עיניים‪ ,‬שבהן היא‬ ‫לא דיברה‪ .‬למ ֵעט מילים מעטות אלה‪ ,‬שתקתי במשך רוב ארבעים וחמש הדקות‪.‬‬ ‫הנה האסוציאציות שקת'י דיווחה עליהן אחרי רצף תנועות העיניים הראשון‪" :‬אני שמה לב לזה‬ ‫שיש לי צלקות — זה מהפעם שהוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב‪ .‬הצלקת השנייה היא מאז שהוא‬ ‫סימֵן אותי‪ ,‬כך שי ֵדעו שאני שלו‪ ,‬ופה ]היא מצביעה[ יש סימני נשיכה‪ ".‬היא נראתה המומה‪ ,‬אך שלֵווה‬ ‫באופן מפתיע כשהיא נזכרה‪" :‬אני זוכרת שטבלו אותי בבנזין — הוא צילם אותי במצלמת פולרואיד —‬ ‫ואז השקיעו אותי במים‪ .‬אבא שלי ושני חברים שלו אנסו אותי באונס קבוצתי; קשרו אותי לשולחן;‬ ‫אני זוכרת שהם אנסו אותי עם בקבוקי בירה‪".‬‬ ‫בטני התהפכה‪ ,‬אך לא אמרתי דבר‪ ,‬ורק ביקשתי מקת'י להחזיק זיכרונות אלה בעיני רוחה‪ .‬אחרי‬ ‫כשלושים תנועות הלוך־ושוב נוספות הפסקתי‪ ,‬וראיתי אותה מחייכת‪ .‬שאלתי אותה מה היא חושבת‪,‬‬ ‫והיא אמרה‪" ,‬הייתי בשיעור קרטה; זה היה אדיר! הייתי ממש תותחית! ראיתי אותם נסוגים‪ .‬צעקתי‪,‬‬ ‫'אתם לא רואים שאתם מכאיבים לי? אני לא החברה שלכם!'" אמרתי‪" ,‬הישארי שם‪ ",‬והתחלתי ברצף‬ ‫הבא‪ .‬כשזה הסתיים‪ ,‬קת'י אמרה‪" :‬יש לי דימוי של ש ֵתי 'אני' — הילדונת החכמה‪ ,‬היפה הזאתי‪...‬‬ ‫והזנזונת הקטנה‪ .‬כל הנשים האלה שלא היו מסוגלות לטפל בעצמן או בי או בגברים שלהן —‬ ‫שהשאירו את זה לי‪ ,‬לשרת את כל הגברים האלה‪ ".‬היא החלה להתייפח במהלך הרצף הבא‪,‬‬ ‫וכשעצרנו‪ ,‬אמרה‪" :‬ראיתי כמה קטנה הייתי — ההתאכזרות הזו לילדה קטנה‪ .‬זו לא הייתה אשמתי‪".‬‬ ‫הנהנתי ואמרתי‪" ,‬זה נכון — תישארי שם‪ ".‬בסוף הסיבוב הבא קת'י דיווחה‪" :‬אני מדמיינת את החיים‬ ‫שלי עכשיו — 'אני' הגדולה מחזיקה את 'אני' הקטנה — ואומרת‪' ,‬את בטוחה עכשיו‪ "'.‬הנהנתי בעידוד‪,‬‬ ‫והמשכתי‪.‬‬ ‫הדימויים המשיכו לזרום‪" :‬יש לי בראש תמונה של בולדוזר שמש ֵט ַח את הבית שגדלתי בו‪ .‬זה‬ ‫נגמר!" ואז קת'י עברה למסלול אחר‪" :‬אני חושבת עד כמה אני מחבבת את ג'פרי )בחור שלמד איתה‬ ‫באחד הקורסים(‪ .‬חושבת שאולי הוא לא ירצה להסתובב איתי‪ .‬חושבת שלא אעמוד בזה‪ .‬אף פעם לא‬ ‫הייתי חברה של מישהו‪ ,‬ואני לא יודעת איך לעשות את זה‪ ".‬שאלתי אותה מה היא חושבת שהיא‬ ‫צריכה לדעת‪ ,‬והתחלתי ברצף הבא‪" .‬יש עכשיו מישהו שפשוט רוצה להיות איתי — זה פשוט מדי‪ .‬אני‬ ‫לא יודעת איך להיות סתם עצמי ליד גברים‪ .‬אני נעשית משותקת‪".‬‬ ‫כשהיא עוקבת אחר אצבעי‪ ,‬קת'י החלה להתייפח‪ .‬כשעצרתי‪ ,‬היא סיפרה לי‪" :‬עלה לי דימוי שלי‬ ‫ושל ג'פרי יושבים בבית קפה‪ .‬אבא שלי נכנס בדלת‪ .‬הוא מתחיל לצרוח כמו משוגע‪ ,‬והוא מחזיק גרזן;‬ ‫הוא אומר‪' :‬אמרתי לך שאת שייכת לי‪ '.‬הוא שָׂם אותי על השולחן — אונס אותי‪ ,‬ואז הוא אונס את‬ ‫ג'פרי‪ ".‬כעת היא בכתה בכי תמרורים‪" :‬איך את יכולה להיפתח למישהו‪ ,‬כשיש לך חזיונות של אבא‬ ‫שלך שאונס אותך‪ ,‬ואז אונס את שנינו?" רציתי לנחם אותה‪ ,‬אבל ידעתי שחשוב יותר שהאסוציאציות‬ ‫שלה ימשיכו לזרום‪ .‬ביקשתי ממנה להתמקד במה שקורה לה בגוף‪" :‬אני מרגישה את זה בזרועות‬

‫שלי‪ ,‬בכתפיים‪ ,‬בחזה הימני‪ .‬אני רק רוצה שמישהו יחזיק אותי‪ ".‬המשכנו ב‪ ,EMDR-‬וכשהפסקנו‪,‬‬ ‫קת'י נראתה רגועה‪" .‬שמעתי את ג'פרי אומר שזה בסדר‪ ,‬שהוא נשלח הנה כדי לטפל בי‪ .‬שזה לא היה‬ ‫משהו שאני עשיתי‪ ,‬ושהוא רק רוצה להיות איתי‪ ,‬למעני‪ ".‬שוב שאלתי מה היא מרגישה בגוף‪" .‬אני‬ ‫מרגישה ממש שלֵווה‪ .‬קצת רועדת — כמו כשמשתמשים בשרירים חדשים‪ .‬קצת הקלה‪ .‬ג'פרי כבר יודע‬ ‫את כל זה‪ .‬אני מרגישה שאני חיה‪ ,‬ושהכול נגמר‪ .‬אבל אני מפחדת שלאבא שלי יש ילדה קטנה אחרת‪,‬‬ ‫וזה עושה אותי מאוד־מאוד עצובה‪ .‬אני רוצה להציל אותה‪".‬‬ ‫אך כשהמשכנו‪ ,‬הטראומה חזרה‪ ,‬עם מחשבות ודימויים נוספים‪" :‬אני צריכה להקיא‪ ...‬כל מיני‬ ‫ריחות חודרים אליי — בושם גרוע‪ ,‬אלכוהול‪ ,‬קיא‪ ".‬כמה דקות אחרי כן קת'י בכתה ללא הפוגה‪" :‬אני‬ ‫ממש מרגישה את אמא שלי‪ ,‬כאן‪ ,‬עכשיו‪ .‬מרגישה כאילו היא רוצה שאסלח לה‪ .‬יש לי הרגשה שאותו‬ ‫דבר קרה לה — היא מתנצלת בפניי שוב ושוב‪ .‬היא מספרת לי שזה קרה לה — שזה היה סבא שלי‪.‬‬ ‫היא אומרת לי גם שסבתא שלי מצטערת מאוד על שלא הייתה שם להגן עלי‪ ".‬המשכתי לבקש ממנה‬ ‫לנשום עמוק ולהישאר עם כל מה שעולֶה בה‪.‬‬ ‫בסוף הרצף הבא‪ ,‬קת'י אמרה‪" :‬אני מרגישה כאילו זה נגמר‪ .‬הרגשתי את סבתא שלי אוחזת בי‬ ‫כשאני בגילי הנוכחי — אומרת שהיא כל כך מצטערת על שהתחתנה עם סבא שלי‪ .‬שהיא ואמא שלי‬ ‫מוודאוֹת שזה עוצר כאן‪ ".‬אחרי רצף נוסף ואחרון של ‪ ,EMDR‬קת'י חייכה‪" :‬יש לי דימוי של עצמי‬ ‫דוחפת את אבא שלי אל מחוץ לבית הקפה וג'פרי נועל את הדלת מאחוריו‪ .‬הוא עומד בחוץ‪ .‬אפשר‬ ‫לראות אותו דרך הזכוכית — כולם צוחקים עליו‪".‬‬ ‫בעזרת ‪ ,EMDR‬קת'י הצליחה לעשות אינטגרציה לזיכרונות הטראומה שלה‪ ,‬להשתמש בדמיון‬ ‫כדי לסייע לה להניח אותם למנוחת עולמים ולהגיע לתחושת סיום ושליטה‪ .‬היא עשתה זאת עם‬ ‫התערבות מינימלית מצדי‪ ,‬ובלי שום שיחה בינינו על פרטי חוויותיה )לא ראיתי שום סיבה להטיל‬ ‫ספק באמינותן; חוויותיה היו ממשיות מבחינתה‪ ,‬ותפקידי היה לעזור לה להתמודד עמן בהווה(‪.‬‬ ‫התהליך שחרר משהו בנפשה‪/‬מוחה שאִפשֵר לה ליצור דימויים‪ ,‬רגשות ומחשבות חדשים; זה היה‬ ‫כאילו הבליח בה כוח חיים‪ ,‬שיצר אפשרויות חדשות עבור עתידה‪383.‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬זיכרונות טראומטיים ממשיכים להתקיים כדימויים‪ ,‬תחושות ורגשות מפוצלים‬ ‫ובלתי־מעובדים‪ .‬לדעתי‪ ,‬המאפיין המרשים ביותר של טיפול ב‪ EMDR-‬הוא יכולתו הגלויה להפעיל‬ ‫סדרת תחושות‪ ,‬רגשות ומחשבות בלתי־קרואים‪ ,‬ולכאורה בלתי־קשורים ביניהם‪ ,‬שמחוברים לזיכרון‬ ‫המקורי‪ .‬ייתכן שההרכבה מחדש של פיסות מידע ישן אל תוך הֶקשרים חדשים‪ ,‬היא האופן שבו אנו‬ ‫מטמיעים חוויות יומיומיות‪ ,‬רגילות‪ ,‬בלתי טראומטיות‪.‬‬

‫מגלים את הקשר לשינה‬ ‫זמן קצר אחרי שלמדתי על ‪ ,EMDR‬התבקשתי לדבר על עבודתי במעבדת שינה בניהולו של אלן‬ ‫הובסון )‪ (Allan Hobson‬במרכז בריאות הנפש של מסצ'וסטס‪ .‬הובסון )יחד עם המורה שלו‪,‬‬ ‫מישל ג'ובֶה ]‪ Michel Jouvet])384‬התפרסם בזכות גילוי המקום במוח שבו נוצרים חלומות‪,‬‬

‫ואחד מעוזרי המחקר שלו‪ ,‬רוברט )בוב( סטיקגולד )‪ ,(Robert Stickgold‬התחיל בדיוק לגלות‬ ‫את פונקציית החלומות‪ .‬הראיתי לקבוצה וידיאו של מטופלת שסבלה מ‪ PTSD-‬חמור במשך‬ ‫שלוש־עשרה שנים אחרי תאונת דרכים איומה‪ ,‬ואשר בתוך שנ ֵי מפגשי ‪ EMDR‬בלבד הפכה‬ ‫מקורבן מבוהל וחסר אונים לאישה אסרטיבית ומלאת ביטחון‪ .‬בוב הוּקסם‪.‬‬ ‫שבועות אחדים לאחר מכן‪ ,‬ידידת משפחה של סטיקגולד נעשתה כה מדוכאת לאחר מוֹת החתול‬ ‫שלה עד שהיה צורך לאשפזה‪ .‬הפסיכיאטר המטפל הסיק שמות החתול עורר זיכרונות בלתי־פתורים‬ ‫ממות אמה של האישה‪ ,‬כאשר הייתה בת שתים־עשרה‪ ,‬וקישר אותה לרוג'ר סולומון )‪Roger‬‬ ‫‪ ,(Solomon‬מורה ידוע ל‪ EMDR-‬שטיפל בה בהצלחה‪ .‬לאחר מכן היא התקשרה לסטיקגולד‬ ‫ואמרה לו‪" ,‬בוב‪ ,‬אתה חייב לחקור את זה‪ .‬זה ממש מוזר — וזה קשור למוח‪ ,‬לא לנפש‪".‬‬ ‫זמן קצר לאחר מכן הופיע מאמר בכתב העת המדעי ֲחלימה — ‪ — Dreaming‬שטען כי טכניקת‬ ‫‪ EMDR‬קשורה לשנת ‪ — REM‬תנועות עיניים מהירות — שלב השינה שבו מתרחשת החלימה‪385.‬‬ ‫מחקרים הראו כבר כי לשינה‪ ,‬ולשנת חלום במיוחד‪ ,‬יש תפקיד מרכזי בוויסות מצב הרוח‪ .‬כפי שציין‬ ‫המאמר‪ ,‬העיניים נעות במהירות הלוך ושוב בעת שנת ‪ ,REM‬בדיוק כמו בטיפול ‪ .EMDR‬תוספת‬ ‫זמן שנת ‪ REM‬מפחיתה דיכאון‪ ,‬בעוד שככל שזמן שנת ה‪ REM-‬פוחת‪ ,‬כך עולה ההסתברות‬ ‫ללקות בדיכאון‪386.‬‬ ‫כידוע‪ ,‬קיים קשר משמעותי בין ‪ PTSD‬לבין הפרעות שינה‪ ,‬ושימוש באלכוהול או סמים משבש‬ ‫עוד יותר את שנת ה‪ .REM-‬בתקופה שבה עבדתי במרפאת משוחררי הצבא‪ ,‬ה‪ ,VA-‬עמיתיי ואני‬ ‫מצאנו כי הלוחמים לשעבר שסבלו מ‪ PTSD-‬העירו את עצמם זמן קצר אחרי שנכנסו לשנת ‪387‬‬ ‫‪ — REM‬ככל הנראה משום שרסיס טראומה הופעל במהלך חלום‪ 388.‬גם חוקרים אחרים הבחינו‬ ‫בתופעה זו‪ ,‬אך לא חשבו שזה רלוונטי להבנת ‪PTSD.389‬‬ ‫כיום אנו יודעים שהן שינה עמוקה והן שנת ‪ REM‬משחקות תפקיד חשוב באופן שבו זיכרונות‬ ‫משתנים במרוצת הזמן‪ .‬המוח הישֵן מעצב מחדש את הזיכרון על ידי מתן מקום משמעותי למידע‬ ‫רלוונטי מבחינה רגשית‪ ,‬ובמקביל מסייע לחומרים לא־רלוונטיים להתפוגג‪ 390.‬בסדרת מחקרים‬ ‫אלגנטיים הראו סטיקגולד ועמיתיו כי המוח הישֵן מסוגל למצוא משמעות אפילו במידע שהרלוונטיות‬ ‫הערוּת‪ ,‬ולהטמיעו במערכת הזיכרון הגדולה‪391.‬‬ ‫שלו אינה ברורה בעת ָ ֵ‬ ‫חלומות ממשיכים לנגן מחדש‪ ,‬לצרף מחדש ולהטמיע מחדש פיסות של זיכרונות ישָנים‪ ,‬לאורך‬ ‫חודשים‪ ,‬אפילו שנים‪ 392.‬הם ממשיכים לעדכן כל הזמן את המציאויות התת־קרקעיות‪ ,‬הנסתרות‪,‬‬ ‫שקובעות לְמה תתייחס תודעתנו ָה ֵערה‪ .‬ואולי‪ ,‬מה שרלוונטי ביותר ל‪ ,EMDR-‬בשנת ‪ REM‬אנו‬ ‫מפעילים אסוציאציות רחוקות יותר מאשר בשינה שאינה שנת ‪ ,REM‬או במצב ערות נורמלי‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬כאשר מעירים נבדקים משינה שאינה שנת ‪ ,REM‬ומעבירים להם מבחן אסוציאציות‬ ‫מילוליות‪ ,‬הם נותנים תגובות סטנדרטיות‪ :‬חם‪/‬קר‪ ,‬קשה‪/‬רך וכו'‪ .‬כאשר מעירים אותם משנת ‪,REM‬‬ ‫הם עושים חיבורים פחות שגרתיים‪ ,‬למשל גנב‪/‬אסור‪ 393.‬הם גם פותרים בקלות רבה יותר ַאנַג ְ מוֹת‬

‫פשוטות )יצירת מילה‪/‬משפט חדשים מערבוב אותיות של מילה‪/‬משפט קיימים( אחרי שנת ‪.REM‬‬ ‫ההיסט הוא לכיוון אסוציאציות רחוקות יותר‪ ,‬מה שעשוי להסביר מדוע חלומות הם כה משונים‪394.‬‬ ‫סטיקגולד‪ ,‬הובסון ועמיתיהם גילו אם כן שחלומות מסייעים ליצור קשרים חדשים בין זיכרונות‪,‬‬ ‫שלכאורה אינם קשורים ביניהם‪ 395.‬היכולת למצוא חיבורים חדשים היא המאפיין המשמעותי ביותר‬ ‫ביצירתיות; כפי שראינו‪ ,‬הוא גם חיוני להחלמה‪ .‬חוסר היכולת לחבר מחדש חוויות הוא גם אחד‬ ‫המאפיינים הבולטים של ‪ .PTSD‬נועם מהפרק הרביעי היה מסוגל לדמיין טרמפולינה שתציל‬ ‫קורבנות טרור עתידיים‪ .‬לעומתו‪ ,‬אנשים מוכי טראומה לכודים בתוך אסוציאציות קפואות‪ :‬כל מי‬ ‫שחובש טורבן מנסה להרוג אותי; גבר שחושב שאני מושכת ינסה לאנוס אותי‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬סטיקגולד מציע קשר ברור בין ‪ EMDR‬לבין עיבוד זיכרון בחלומות‪" :‬אם הגירוי‬ ‫הדו־צדדי ב־ ‪EMDR‬יכול לשנות את מצב המוח‪ ,‬באופן דומה לזה שאנו רואים בשנת ‪ ,REM‬אז‬ ‫יש לנו כעת ראיות טובות לכך שטכניקת ‪ EMDR‬עשויה להשתמש בתהליכים הקשורים לשינה‪,‬‬ ‫שעלולים להיות חסומים‪ ,‬או בלתי־יעילים‪ ,‬אצל הסובלים מ‪ ,PTSD-‬כדי לאפשר עיבוד זיכרון יעיל‬ ‫והתרת הטראומה‪ 396".‬ההנחיה הבסיסית של ‪" ,EMDR‬תחזיק את התמונה הזו בראשך ותביט רק‬ ‫באצבעותיי כשהן נעות הלוך ושוב‪ ",‬עשויה בהחלט לחולל את הפעילות שמתרחשת במוח החולם‪.‬‬ ‫בשעה שספר זה יורד לדפוס‪ ,‬רות לניוס ואנוכי חוקרים כיצד המוח מגיב בשעת היזכרות‪ ,‬הן באירוע‬ ‫טראומטי והן בחוויה רגילה‪ ,‬לתנועות עיניים ַס א יוֹת )‪ ,saccadic‬תנועות של שתי העיניים‪ ,‬כמו‬ ‫בעת סריקה או קריאה(‪ ,‬בעת שהנבדקים שוכבים בסורק ‪ .fMRI‬מוזמנים לעקוב‪.‬‬

‫אסוציאציה ואינטגרציה‬ ‫בשונה מטיפול חשיפה רגיל‪ ,‬טיפול ב‪ EMDR-‬מקדיש מעט מאוד זמן לחזרה אל הטראומה‬ ‫המקורית‪ .‬הטראומה עצמה היא ללא ספק נקודת ההתחלה‪ ,‬אך המוקד הוא גירוי התהליך האסוציאטיבי‬ ‫ופתיחתו‪ .‬כפי שהראה המחקר שלנו על ‪ EMDR‬ופרוזק‪ ,‬תרופות יכולות לעמעם את התמונות ואת‬ ‫תחושות האימה‪ ,‬אך הן עדיין נותרות צרובות בנפש ובגוף‪ .‬בניגוד לנבדקים שהשתפרו בעזרת פרוזק‬ ‫— שזיכרונותיהם רק הוקהו‪ ,‬לא עברו אינטגרציה לכלל אירוע שהתרחש בעבר‪ ,‬ולכן המשיכו לגרום‬ ‫לחרדה ניכרת — אלה שקיבלו טיפול ‪ EMDR‬לא חוו יותר את העקבות הייחודיות לטראומה‪ :‬היא‬ ‫הפכה לסיפור על אירוע מחריד שהתרחש לפני זמן רב‪ .‬כפי שאמר אחד ממטופליי בתנועת יד מבטלת‪:‬‬ ‫"זה נגמר‪".‬‬ ‫אמנם אין אנו יודעים בדיוק איך עובד הטיפול ב‪ ,EMDR-‬אך הדבר נכון גם לגבי פרוזק‪ .‬פרוזק‬ ‫משפיע על סרוטונין‪ ,‬אך אם רמתו עולה או יורדת‪ ,‬באילו תאי מוח ומדוע זה גורם לאנשים לפחד‬ ‫פחות — כל אלה עדיין אינם ידועים‪ .‬באותה מידה‪ ,‬אין אנו יודעים איך בדיוק שיחה עם חבר טוב‬ ‫גורמת להקלה כה עמוקה‪ ,‬ואני מופתע על שאנשים מעטים כל כך נראים להוטים לפצח חידה זו‪397.‬‬ ‫לקלינאים יש מחויבות אחת בלבד‪ :‬לעשות כל שביכולתם כדי לסייע למטופליהם להרגיש טוב יותר‪.‬‬ ‫משום כך‪ ,‬העשייה הקלינית הייתה תמיד מצע פורה לניסויים‪ .‬יש ניסויים שנכשלים‪ ,‬יש שמצליחים‪,‬‬

‫ויש כאלה‪ ,‬כמו ‪ ,EMDR‬טיפול התנהגותי דיאלקטי וטיפול במערכת המשפחה הפנימית‪ ,‬שממשיכים‬ ‫לשנות את האופן שבו אנו מטפלים‪ .‬תיקוף כל השיטות הללו נמשך עשורים‪ ,‬ומעוכב בשל העובדה‬ ‫שתמיכה במחקרים מופנית בעיקר לשיטות שכבר הוּכחוּ‪ .‬אני מוצא נחמה רבה בהיסטוריה של‬ ‫הפניצילין‪ :‬כמעט ארבעה עשורים עברו מאז שאלכסנדר פלמינג גילה את תכונותיו האנטיביוטיות‬ ‫ב‪ 1928-‬ועד שמנגנון הפעולה שלו הובהר ב‪.1965-‬‬

‫פרק שישה־עשר‬ ‫ללמוד לשכּוֹן בגוף‪ :‬יוגה‬ ‫כשאנו מתחילים לחווֹת מחדש חיבור עמוק לצורכי גופנו‪ ,‬עולה בנו יכולת חדשה לגמרי‪ ,‬של‬ ‫אהבה חמה כלפי העצמי‪ .‬דאגתנו העצמית מקבלת איכות אותנטית ורעננה‪ ,‬ובזכותה אנו‬ ‫חוזרים להתייחס לבריאות‪ ,‬לתזונה‪ ,‬לאנרגיות ולניהול הזמן שלנו‪ .‬הדאגה המוגברת לָעצמי‬ ‫נובעת באופן ספונטני וטבעי‪ ,‬ולא כתגובה לאמירה ש"כך צריך"‪ .‬אנו מסוגלים לחוש הנאה‬ ‫פנימית ומיידית מעצם הטיפול בעצמנו‪.‬‬ ‫— סטפן קופ‪ ,‬יוגה והחיפוש אחר העצמי האמיתי‬ ‫בפעם הראשונה שבה ראיתי את ַאנְנ ִי‪ ,‬היא ישבה שחוחה בכיסא בחדר ההמתנה שלי‪ ,‬לבושה ג'ינס‬ ‫דהויים וחולצת טריקו סגולה עם הדפס של הזמר הג'מאייקני ג'ימי קליף‪ .‬ניכר היה שרגליה רועדות‪,‬‬ ‫והיא המשיכה לנעוץ מבט ברצפה גם אחרי שהזמנתי אותה להיכנס‪ .‬היה לי מעט מאוד מידע בקשר‬ ‫אליה‪ ,‬פרט לכך שהייתה בת ארבעים ושבע ולימדה ילדים עם צרכים מיוחדים‪ .‬גופה שידר בבירור‬ ‫שהיא מבועתת מכדי להיות מסוגלת להיכנס לשיחה — אפילו לספק מידע שגרתי על כתובתה או חברת‬ ‫הביטוח הרפואי שלה‪ .‬אנשים מפוחדים עד כדי כך אינם מסוגלים לחשוב בבהירות‪ ,‬וכל דרישה‬ ‫לתפקוד רק תגרום להם להינעל עוד יותר‪ .‬אם תתעקש‪ ,‬הם יברחו ולעולם לא תראה אותם שוב‪.‬‬ ‫אנני דשדשה למשרדי ונותרה עומדת‪ ,‬בקושי נושמת‪ ,‬כשהיא נראית כמו ציפור קפואה‪ .‬ידעתי שלא‬ ‫נוכל לעשות דבר עד שאעזור לה להירגע‪ .‬התמקמתי במרחק של כמטר ושמונים סנטימטר ממנה‪,‬‬ ‫וידאתי שיש לה גישה בלתי־מופרעת לדלת‪ ,‬ועודדתי אותה לקחת כמה נשימות‪ ,‬מעט יותר עמוקות‪.‬‬ ‫נשמתי יחד איתה וביקשתי ממנה לעקוב אחרי הדוגמה שלי‪ .‬הרמתי את זרועותיי בעדינות דרך‬ ‫הצדדים כאשר שאפה‪ ,‬והורדתי אותן כשנשפה‪ ,‬טכניקת צ'י־גונג שלמדתי מאחד הסטודנטים הסינים‬ ‫שלי‪ .‬היא עקבה בהיחבא אחר תנועותיי‪ ,‬עיניה עדיין מקובעות ברצפה‪ .‬העברנו כך חצי שעה‪ .‬מפעם‬ ‫לפעם ביקשתי ממנה בשקט לשים לב לתחושה של כפות רגליה כנגד הרצפה‪ ,‬ולאופן שבו החזה שלה‬ ‫מתרחב ומתכווץ עם כל נשימה‪ .‬בהדרגה הפכה נשימתה אטית ועמוקה יותר‪ ,‬פניה התרככו‪ ,‬עמוד‬ ‫השדרה שלה התיישר מעט ועיניה התרוממו בערך עד לגובה צווארי‪ .‬התחלתי לחוש את האדם‬ ‫שמאחורי אותה אימה מציפה‪ .‬לבסוף היא נראתה רגועה יותר ועל שפתיה עלה הבהוב של חיוך‪ ,‬מעין‬ ‫הכרה בכך ששנינו נמצאים באותו חדר‪ .‬הצעתי שנעצור לעת עתה — דרשתי ממנה די והותר —‬ ‫ושאלתי אם תרצה לשוב בשבוע הבא‪ .‬היא הנהנה ומלמלה‪" :‬אתה באמת מוזר‪".‬‬ ‫כשלמדתי להכיר את אנני‪ ,‬הסקתי מן הפתקים שכתבה ומהציורים שנתנה לי שגם אביה וגם אמה‬ ‫התעללו בה קשות בילדותה המוקדמת‪ .‬הסיפור המלא התגלה בהדרגה‪ ,‬כשלמדנו לאטנו כיצד ניתן‬

‫לזמֵן שמץ מן הדברים שאירעו לה‪ ,‬מבלי שגופה יותקף בחרדה בלתי־נשלטת‪.‬‬ ‫למדתי שאנני הייתה מוכשרת וחמה במידה יוצאת דופן בעבודתה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים‬ ‫)ניסיתי כמה מן הטכניקות שהיא סיפרה לי עליהן עם ילדים במרפאתנו‪ ,‬ומצאתי אותן מועילות‬ ‫להפליא(‪ .‬היא דיברה בחופשיות על הילדים שלימדה‪ ,‬אך ננעלה מיידית אם ניסינו לגעת ביחסיה עם‬ ‫מבוגרים‪ .‬ידעתי שהיא נשואה‪ ,‬אך היא בקושי הזכירה את בעלה‪ .‬לעתים קרובות התמודדה עם חילוקי‬ ‫דעות ועימותים בכך שהעלימה את תודעתה‪ .‬כשהרגישה מוצפת‪ ,‬היא נהגה לחתוך את זרועותיה ואת‬ ‫חז ָהּ בסכין גילוח‪ .‬היא בילתה שנים בטיפולים נפשיים מסוגים שונים וניסתה תרופות רבות‪ ,‬שכמעט‬ ‫לא עזרו לה להתמודד עם עקבות ע ָב הּ המחריד‪ .‬בעבר אושפזה פעמים אחדות בכמה בתי חולים‬ ‫פסיכיאטריים כדי לטפל בהתנהגויות הפגיעה העצמית שלה‪ ,‬גם זאת ללא הטבה ניכרת‪.‬‬ ‫במפגשינו הטיפוליים הראשונים‪ ,‬היות שאנני יכלה רק לרמוז מה היא מרגישה וחושבת‪ ,‬לפני‬ ‫שננעלה וקפאה‪ ,‬התרכזנו בהרגעת הכאוס הפיזיולוגי שבתוכה‪ .‬השתמשנו בכל טכניקה שלמדתי‬ ‫במרוצת השנים‪ ,‬כמו נשימה עם דגש על הנשיפה החוצה‪ ,‬שמפעילה את מערכת העצבים‬ ‫הפרא־סימפתטית‪ ,‬המרגיעה‪ .‬לימדתי אותה גם להשתמש באצבעותיה כדי לטפוח על רצף נקודות‬ ‫דיקור )אַקוּ ְפּ סוּ ה( בחלקים שונים של גופה‪ ,‬טכניקה שהוכח שמסייעת למטופלים להישאר בטווח‬ ‫הסיבולת שלהם‪ ,‬ולעתים קרובות משפיעה באופן חיובי על תסמיני ‪PTSD.398‬‬

‫מורשת ההלם הבלתי־נמנע‬ ‫מכיוון שכיום אנו יכולים לזהות את מעגלי המוח המעורבים במערכת ההתראה‪ ,‬ידוע לנו‪ ,‬פחות או‬ ‫יותר‪ ,‬מה התרחש במוחה של אנני כשישבה באותו יום בחדר ההמתנה שלי‪ :‬גלאי העשן שלה‪,‬‬ ‫האמיגדלה‪ ,‬חוּוט מחדש לפרש מצבים מסוימים כמבשרי איום של סכנת חיים‪ ,‬והוא שלח איתותים‬ ‫דחופים למוחה ההישרדותי‪ :‬להילחם‪ ,‬לקפוא או לברוח‪ .‬אנני הפגינה את כל התגובות הללו בעת‬ ‫ובעונה אחת — גופה היה דרוך וחסר שקט בבירור‪ ,‬ומבחינה מנטלית היא נכנסה לשיתוק‪.‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬מערכות התראה משובשות יכולות להתבטא בצורות שונות‪ ,‬ואם גלאי העשן שלך‬ ‫מקולקל‪ ,‬אינך יכול לסמוך על הדיוק של תפיסותיך‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כאשר אנני התחילה לחבב אותי‪ ,‬היא‬ ‫התחילה לְצַפּות לפגישותינו‪ ,‬אך תמיד הגיעה למשרדי בפאניקה עזה‪ .‬יום אחד היה לה פלשבק של‬ ‫אירוע שבו התרגשה לקראת בואו של אביה הביתה — אך מאוחר יותר באותו ערב הוא התעלל בה‬ ‫מינית‪ .‬לראשונה הבינה שדעתה מקשרת באופן אוטומטי בין התרגשות לקראת פגישה עם אדם אהוב‬ ‫— לבין הפחד הנורא מפני התעללות‪.‬‬ ‫ילדים‪ ,‬במיוחד‪ ,‬מיומנים במידוּר חוויותיהם‪ ,‬כך שאהבתה הטבעית של אנני לאביה‪ ,‬והפחד שלה‬ ‫מפני התקפותיו‪ ,‬הוחזקו במצבי תודעה שונים‪ .‬כמבוגרת‪ ,‬אנני האשימה את עצמה בהתעללות שעברה‪,‬‬ ‫משום שהאמינה שהילדה הקטנה שהייתה פעם‪ ,‬האוהבת‪ ,‬הנרגשת‪ ,‬פיתתה את אביה — שהיא זו הביאה‬ ‫את ההתעללות על עצמה‪ .‬חשיבתה הרציונלית אמרה לה שמדובר בשטויות‪ ,‬אך אמונתה נבעה ממקום‬ ‫עמוק במוחה ההישרדותי‪ ,‬הרגשי‪ ,‬מן החיווּט הבסיסי של המערכת הלימבית‪ .‬כל זה לא ישתנה עד‬

‫שלא תרגיש בטוחה מספיק בתוך גופה‪ ,‬כך שתהיה מסוגלת לחזור לחוויה מתוך מודעות וקשיבות‪,‬‬ ‫ולדעת בוודאות כיצד הרגישה והתנהגה אותה ילדה קטנה בעת ההתעללות‪.‬‬

‫ה הות מבפנים‬ ‫אחד האופנים שבהם זיכְרון חוסר האונים מאוחסן הוא כמתח שרירי‪ ,‬או הרגשת התפרקות‪ ,‬באזורים‬ ‫המושפעים בגוף‪ :‬ראש‪ ,‬גב וצלעות אצל נפגעי תאונות‪ ,‬נרתיק ופי הטבעת אצל קורבנות התעללות‬ ‫מינית‪ .‬חייהם של שורדי טראומה רבים סובבים סביב דריכותם לקראת חוויות חושיות בלתי־רצויות‪,‬‬ ‫ונ ִטרוּלָן‪ .‬רוב האנשים שאני רואה בקליניקה שלי נעשו מומחים בהקהיה עצמית כזו‪ .‬לפחות מחצית כל‬ ‫האנשים נפגעי הטראומה מנסים לעמעם את עולמם הפנימי הבלתי־נסבל בעזרת סמים ואלכוהול‪ .‬הצד‬ ‫ההופכי של ההקהיה הוא ההשתוקקות לתחושות מוגברות‪ .‬אנשים רבים חותכים את עצמם כדי לסלק‬ ‫את תחושת ההקהיה‪ ,‬ואחרים מנסים קפיצות בַּנג'י או התנהגויות מסוכנות כמו זנות או הימורים‪ .‬כל‬ ‫אחת משיטות אלה יכולה להעניק להם הרגשה כוזבת ופרדוכסלית של שליטה‪.‬‬ ‫כשאנשים כועסים או מפחדים באופן קבוע‪ ,‬המתח השרירי הכרוני מוביל בסופו של דבר לעוויתות‪,‬‬ ‫כאבי גב‪ ,‬כאבי ראש ומיגרנות‪ ,‬פיברומיאלגיה וצורות אחרות של כאב כרוני‪ .‬הם עשויים להגיע‬ ‫לרופאים מומחים רבים‪ ,‬לעבור בדיקות אבחנתיות מקיפות ולקבל תרופות מרשם מרובות‪ ,‬שחלקן‬ ‫עשוי לספק הקלה זמנית‪ ,‬אך אף אחת מהן אינה מסוגלת לטפל בבעיות שבתשתית הדברים‪ .‬האבחנה‬ ‫שיקבלו תגדיר את מציאות חייהם‪ ,‬בלי שתזוהה אי־פעם כתסמין של ניסיון התמודדותם עם טראומה‪.‬‬ ‫בשנתיים הראשונות של הטיפול באנני‪ ,‬המוקד היה‪ :‬לעזור לה להיות מסוגלת לשאת את תחושותיה‬ ‫הגופניות כפי שהן — פשוט תחושות בהווה‪ ,‬עם התחלה‪ ,‬אמצע וסוף‪ .‬ניסינו לאפשר לה להישאר‬ ‫רגועה דיה כדי שתשים לב להרגשתה‪ ,‬ללא שיפוט‪ ,‬כך שתוכל להתייחס אל התמונות והתחושות‬ ‫הבלתי־קרואות כאל שרי י ָעבָר נורא‪ ,‬ולא כאל איומים מתמשכים על חייה בהווה‪.‬‬ ‫מטופלים כמו אנני ממשיכים לאַתגֵר אותנו לחפש אחר דרכים חדשות‪ ,‬שיעזרו לווסת את רמת‬ ‫הדריכות‪ ,‬ויאפשרו שליטה בפיזיולוגיה שלהם‪ .‬כך קרה‪ ,‬שיחד עם עמיתיי ממרכז הטראומה נתקלתי‬ ‫ביוגה‪.‬‬

‫מוצאים את דרכנו אל היוגה‪ :‬ויסות מלמטה־למעלה‬ ‫העיסוק שלנו ביוגה החל ב‪ 1998-‬כאשר גי'ם הוֹפֶּר )‪ (Jim Hopper‬ואני שמענו לראשונה על‬ ‫ַסמָּן ביולוגי חדש‪ ,‬שוֹנוּת קצב הלב )‪ ,(HRV — Heart Rate Variability‬שלאחרונה‬ ‫התגלה כמדד טוב לאיכות פעולת מערכת העצבים האוטונומית‪ .‬כפי שהוזכר בפרק החמישי‪ ,‬מערכת‬ ‫העצבים האוטונומית היא מערכת ההישרדות הבסיסית ביותר של המוח‪ ,‬ושני ענפיה מו ַוסתים את‬ ‫עוררות הגוף כולו‪ .‬באופן גס ניתן לומר שמערכת העצבים הסימפתטית )‪ (SNS‬משתמשת בחומרים‬ ‫כימיים כמו אדרנלין כדי לתדלק את הגוף והמוח לקראת פעולה‪ ,‬בעוד שמערכת העצבים‬ ‫הפרא־סימפתטית )‪ (PNS‬משתמשת באצטילכולין כדי לעזור לווסת פעולות גוף בסיסיות כגון עיכול‪,‬‬

‫החלמת פצעים‪ ,‬ומחזורי שינה וחלימה‪ .‬כשאנו במיטבנו‪ ,‬שתי המערכות משתפות פעולה כדי לשמור‬ ‫עלינו במעורבות אופטימלית עם סביבתנו ועם עצמנו‪.‬‬ ‫שונות קצב הלב מודדת את האיזון היחסי בין המערכות הסימפתטית והפרא־סימפתטית‪ .‬כשאנו‬ ‫שואפים אוויר‪ ,‬אנו מפעילים את ה‪ ,SNS-‬מה שגורם לעליית קצב הלב‪ .‬נשיפות מפעילות את ה‪-‬‬ ‫‪ ,PNS‬אשר מפחיתה את מהירות פעימות הלב‪ .‬אצל אנשים בריאים‪ ,‬שאיפות ונשיפות גורמות‬ ‫לתנודות קבועות וריתמיות בקצב הלב‪ :‬שונות קצב לב טובה היא מדד למצב גופני בסיסי טוב‪.‬‬ ‫מדוע המדד של ‪ HRV‬חשוב? כאשר מערכת העצבים האוטונומית מאוזנת היטב‪ ,‬רמת השליטה על‬ ‫תגובתנו לתסכולים ואכזבות קלים היא סבירה‪ ,‬כך שנוכל להעריך בשלווה מה קורה לנו כשאנו‬ ‫מרגישים נעלבים או זנוחים‪ .‬ויסות אפקטיבי של העוררות מאפשר לנו לשלוט על דחפינו ועל‬ ‫רגשותינו‪ :‬כל עוד אנו מסוגלים להישאר רגועים‪ ,‬נוכל לבחור כיצד ברצוננו להגיב‪ .‬אנשים שהוויסות‬ ‫של מערכת העצבים האוטונומית שלהם גרוע מתערערים בקלות‪ ,‬הן נפשית והן גופנית‪ .‬מכיוון‬ ‫שמערכת העצבים האוטונומית אחראית לעוררות‪ ,‬הן בגוף והן במוח‪ ,‬אזי לרמת ‪ HRV‬גרועה —‬ ‫כלומר‪ ,‬להיעדר תנודות בקצב הלב בתגובה לנשימה — יש השפעה שלילית לא רק על החשיבה ועל‬ ‫הרגש‪ ,‬אלא גם על תגובת הגוף לדחק‪ .‬חוסר התאמה בין הנשימה לקצב הלב מגביר את הפגיעוּת‬ ‫לשלל מחלות גופניות‪ ,‬כגון מחלות לב וסרטן‪ ,‬נוסף על בעיות נפשיות כמו דיכאון ו‪PTSD.399-‬‬ ‫כדי להמשיך ולחקור עניין זה‪ ,‬רכשנו מכונה שמודדת ‪ HRV‬והתחלנו לכרוך רצועות סביב‬ ‫חזותיהם של נבדקים‪ ,‬כאלה שסובלים מ‪ PTSD-‬וכאלה שלא‪ ,‬כדי לרשום את עומק וקצב‬ ‫נשימותיהם‪ ,‬בעת שמוניטורים זעירים שחוברו לתנוכי אוזניהם רשמו את הדופק שלהם‪ .‬אחרי שבדקנו‬ ‫כשישים נבדקים‪ ,‬התברר שלאנשים הסובלים מ‪ PTSD-‬יש ‪ HRV‬נמוך‪ .‬במילים אחרות‪ :‬במצב של‬ ‫‪ ,PTSD‬מערכות העצבים הסימפתטית והפרא־סימפתטית אינן מסונכרנות‪ 400.‬הממצא הוסיף‬ ‫מורכבות לסיפור הטראומה הסבוך‪ :‬איששנו את ההשערה שמערכת ויסות מוחית נוספת אינה מתפקדת‬ ‫כראוי‪ 401.‬הכשל בשמירת איזון מערכת זו הוא אחד ההסברים לכך שאנשים מוכי טראומה כמו אנני‬ ‫הם כה פגיעים‪ ,‬ומגיבים בעוצמה יתרה ללחצים מתונים יחסית‪ :‬המערכות הביולוגיות‪ ,‬שאמורות‬ ‫לעזור לנו להתמודד עם גחמות החיים‪ ,‬אינן מסוגלות לעמוד באתגר‪.‬‬ ‫השאלה המדעית הבאה שלנו הייתה‪ :‬האם יש דרך שבה אנשים יוכלו לשפר את ה‪ HRV-‬שלהם?‬ ‫לי אישית היה תמריץ לחקור שאלה זו‪ ,‬משום שגיליתי שה‪ HRV-‬שלי עצמי לא היה אֵיתן דיו‪ ,‬אפילו‬ ‫בקירוב‪ ,‬כדי להבטיח את בריאותי הגופנית לטווח הארוך‪ .‬חיפוש באינטרנט העלה מחקרים שעל פיהם‬ ‫ריצת מרתון העלתה באופן ניכר את ה‪ .HRV-‬למרבה הצער‪ ,‬לא הייתה בכך תועלת רבה‪ ,‬משום‬ ‫שלא אני ולא מטופליי היינו מועמדים טובים למרתון בוסטון‪ .‬גוגל העלה גם שבעה־עשר אלף אתרי‬ ‫יוגה שטענו כי יוגה משפרת את ה‪ ,HRV-‬אך לא הצלחנו למצוא מחקרים שיתמכו בכך‪ .‬ייתכן‬ ‫שהיוֹגים פיתחו שיטה מופלאה שעוזרת לאנשים למצוא איזון פנימי ובְריאוּת‪ ,‬אך ב‪ 1998-‬לא נעשתה‬ ‫עדיין עבודה מספקת לבדיקת טענותיהם באמצעות כְּלֵי המסורת הרפואית המערבית‪.‬‬ ‫מאז‪ ,‬שיטות מדעיות אישרו ששינוי בצורת הנשימה יכול לשפר בעיות כמו כעס‪ ,‬דיכאון וחרדה‪402,‬‬

‫ושיוגה יכולה להשפיע באופן חיובי על מגוון רחב של בעיות רפואיות כגון לחץ דם גבוה‪ ,‬הפרשה‬ ‫מוגברת של הורמוני דחק‪ 403,‬אסטמה וכאב גב תחתון‪ 404.‬ועדיין‪ ,‬אף כתב־עת פסיכיאטרי לא פרסם‬ ‫מחקר מדעי על השפעת יוגה על ‪ ,PTSD‬עד שעבודתנו הופיעה ב‪2014.405-‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫שונות קצב הלב )‪ (HRV‬אצל אדם עם ויסות תקין‪ .‬העליות והירידות של הקווים השחורים‬ ‫מייצגות את הנשימה‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬שאיפות ונשיפות איטיות וקצובות‪ .‬השטח האפור מראה תנודות‬ ‫בקצב הלב‪ .‬בכל פעם שאדם זה שואף‪ ,‬קצב לבו עולה; במהלך הנשיפות קצב הלב יורד‪ .‬דפוס זה של‬ ‫שונות קצב הלב משקף בריאות גופנית מצוינת‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫תגובה לגירוי מטריד‪ .‬כאשר אדם נזכר בחוויה מעציבה או מצערת‪ ,‬הנשימה מואצת והופכת לבלתי‬ ‫סדירה‪ ,‬וכך גם קצב הלב‪ .‬הלב והנשימה כבר אינם נמצאים בסנכרון מושלם‪ .‬זוהי תגובה נורמלית‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫‪ HRV‬אצל הסובלים מ‪ .PTSD-‬הנשימה מהירה ושטחית‪ .‬קצב הלב איטי ואינו מסונכרן עם‬ ‫הנשימה‪ .‬זוהי תגובה טיפוסית לאדם "כבוי" עם ‪ PTSD‬כרוני‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫אדם עם ‪ PTSD‬כרוני חוֹוה־מחדש זיכרון טראומטי‪ .‬הנשימה מאומצת ועמוקה בתחילה‪ ,‬מה‬ ‫שאופייני לתגובת פאניקה‪ .‬לאחר מכן הנשימה הופכת למהירה ושטחית וקצב הלב מואט‪ ,‬סימנים לכך‬ ‫שהאדם "נכבה"‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫בצירוף מקרים מעניין‪ ,‬מספר ימים אחרי חיפוש האינטרנט שלנו‪ ,‬נכנס בדלת הקדמית של מרכז‬ ‫הטראומה מורה ליוגה‪ ,‬ארך־רגליים וכחוש‪ ,‬בשם דיויד אמרסון )‪ .(David Emerson‬הוא סיפר‬

‫לנו שפיתח צורה מתונה של האת'ה־יוגה להתמודדות עם ‪ ,PTSD‬ושהוא מעביר שיעורים ללוחמים‬ ‫לשעבר במרכז מקומי למשוחררי צבא‪ ,‬ולנשים במרכז החירום לנפגעות אונס של בוסטון רבתי‪ .‬האם‬ ‫נרצה לעבוד עמו? ביקורו של דיוויד ָצמַח‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬לתוכנית יוגה פעילה מאוד‪ ,‬ובמשך הזמן‬ ‫קיבלנו את המענק הראשון ממכוני הבריאות הלאומיים כדי לחקור את השפעות היוגה על ‪.PTSD‬‬ ‫עבודתו של דיוויד גרמה גם לי להתחיל לתרגֵל יוגה בקביעות‪ ,‬והתחלתי ללמד בעצמי לעתים קרובות‬ ‫ב־ יפָּלוּ‪ ,‬מרכז יוגה בהרי ברקשייר במערב מסצ'וסטס )ועל הדרך‪ ,‬דפוסי ה‪ HRV-‬שלי השתפרו‬ ‫גם הם(‪.‬‬ ‫כשבחרנו לחקור את היוגה כדי לשפר ‪ ,HRV‬נקטנו גישה רחבה לבעיה‪ .‬יכולנו להשתמש פשוט‬ ‫במכשירים קטנים ולא יקרים‪ ,‬שניתן להחזיקם ביד‪ ,‬וללמד אנשים באמצעותם כיצד להאט את‬ ‫נשימתם ולהתאימה לקצב לבם‪ ,‬כך שיגיעו למצב של "לכידוּת לבבית"‪ ,‬כמו בדפוס שמופיע באיור‬ ‫הראשון למעלה‪ 406.‬כיום יש מגוון יישׂומונים לשיפור ‪ HRV‬באמצעות הטלפון החכם‪ 407.‬במרפאתנו‬ ‫קיימות תחנות עבודה שבהן מטופלים יכולים להתאמן על ‪ ,HRV‬ואני מעודד את כל מטופליי‪,‬‬ ‫שמסיבה זו או אחרת אינם יכולים להתאמן ביוגה‪ ,‬אומנויות לחימה או צ'י־גונג‪ ,‬להתאמן בבית )למידע‬ ‫נוסף ראו בפרק המקורות(‪.‬‬

‫מגלים את היוגה‬ ‫החלטתנו לחקור את היוגה הובילה אותנו להבנה עמוקה עוד יותר של השפעת הטראומה על הגוף‪.‬‬ ‫שיעורי היוגה הניסיוניים הראשונים שלנו התקיימו בחדר שנתרם בנדיבות על ידי סטודיו סמוך‪.‬‬ ‫דיוויד אמרסון ועמיתותיו דנה מוּר )‪ (Dana Moore‬וג'ודי קרי )‪ (Jodi Carey‬התנדבו ללמד‪,‬‬ ‫וחב י צוות המחקר שלי חיפשו את הדרך הטובה ביותר למדוד את השפעות היוגה על התפקוד‬ ‫הפסיכולוגי‪ .‬פרסמנו את השיעורים בעלונים שחילקנו במרכולים שכונתיים ובמכבסות אוטומטיות‪,‬‬ ‫וראיינו עשרות אנשים שהתקשרו בתגובה‪ .‬בסופו של דבר בחרנו שלושים ושבע נשים שסבלו‬ ‫מהיסטוריה של טראומה חמורה ושזה שנים רבות קיבלו טיפול‪ ,‬אך ללא הטבה משמעותית‪ .‬מחצית‬ ‫המתנדבות נבחרו באקראי להשתתף בקבוצת יוגה‪ ,‬ואילו האחרות קיבלו טיפול דיאלקטי התנהגותי‬ ‫)‪ ,(DBT‬שמלמד אנשים להשתמש במיינדפולנס לצורך רגיעה והרגשת שליטה‪ .‬בשלב האחרון שכרנו‬ ‫מהנדס מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס )‪ ,(MIT‬שבנה עבורנו מחשב מסובך שיכול למדוד ‪HRV‬‬ ‫במקביל אצל שמונה אנשים שונים )בכל קבוצת לימוד היו כיתות שונות‪ ,‬שבכל אחת מהן לא יותר‬ ‫משמונה משתתפות(‪ .‬בעוד שהיוגה שיפרה משמעותית את בעיות העוררות אצל הסובלות מ‪,PTSD-‬‬ ‫ושיפרה דרמטית את יחס המשתתפות לגופן )"כעת אני דואגת לגופי"; "אני מקשיבה לְמה שהגוף שלי‬ ‫צריך"(‪ ,‬שמונה שבועות של טיפול ‪ DBT‬לא השפיעו על רמות העוררות או על תסמיני ‪PTSD‬‬ ‫אחרים‪ .‬כך התפתח העניין שלנו ביוגה בהדרגה‪ :‬אם בתחילה התמקדנו באפשרות שיוגה יכולה לשנות‬ ‫‪) HRV‬וכן‪ ,‬היא יכולה(‪ 408,‬כעת הרחבנו את מטרתנו‪ :‬לעזור לנפגעי טראומה ללמוד לשכון בנוחות‬ ‫בגופיהם המעוּנים‪.‬‬

‫במשך הזמן פתחנו גם תוכנית יוגה לנחתים בקמפ לֶג'וּן‪ ,‬ועבדנו בהצלחה עם תוכניות מגוונות‬ ‫אחרות ששילבו פעילות יוגה למשוחררי צבא הסובלים מ‪ .PTSD-‬אף על פי שאין לנו נתונים‬ ‫מחקריים רשמיים על משוחררי הצבא‪ ,‬נראה כי יוגה יעילה עבורם לפחות כפי שהייתה עבור הנשים‬ ‫במחקרינו‪.‬‬ ‫כל תוכניות היוגה כוללות שילוב של תרגול נשימה ) ְפּ אנַי ַאמַה(‪ ,‬מתיחוֹת או תנוּחות ) ַאסַאנוֹת(‬ ‫ומדיטציה‪ .‬אסכולות שונות של יוגה מדגישות במידה שונה את האינטנסיביות והמיקוד במרכיבי ליבה‬ ‫אלה‪ .‬לדוגמה‪ ,‬וריאציות במהירות ובעומק הנשימה ובשימוש בפה‪ ,‬בנחיריים ובגרון‪ ,‬מפיקות תוצאות‬ ‫שונות‪ ,‬ולטכניקות מסוימות יש השפעה רבת־עוצמה על רמת האנרגיה‪ 409.‬אנו מקפידים על גישה‬ ‫פשוטה בשיעורינו‪ .‬רבים ממטופלינו כמעט שאינם מודעים לנשימתם‪ ,‬כך שעבורם‪ ,‬ללמוד להתמקד‬ ‫בשאיפות ובנשיפות‪ ,‬להבחין אם הנשימה מהירה או אטית ולספור נשימות בתנוחות מסוימות — זה‬ ‫כבר הישג משמעותי‪410.‬‬ ‫אנו מציגים להם בהדרגה מספר מוגבל של תנוחות קלאסיות‪ .‬הדגש אינו על ביצוע "נכון" של‬ ‫התנוחה‪ ,‬אלא על עזרה למשתתפים לשים לב אילו שרירים פעילים בזמנים שונים‪ .‬ה צפים מיועדים‬ ‫ליצור ריתמוס בין מתח להרפיה — משהו שאנו מקווים שיתחילו לקלוט גם בחיי היום־יום שלהם‪.‬‬ ‫איננו מלמדים מדיטציה בפני עצמה‪ ,‬אלא מטפחים קשיבות‪ ,‬באמצעות עידוד התלמידים להבחין מה‬ ‫קורה בחלקים שונים בגופם‪ ,‬מתנוחה לתנוחה‪ .‬במחקרינו אנו רואים שוב ושוב עד כמה קשה לנפגעי‬ ‫טראומה להרגיש רגועים לחלוטין ובטוחים‪ ,‬מבחינה פיזית‪ ,‬בתוך גופם‪ .‬אנו מודדים את ה‪ HRV-‬של‬ ‫המשתתפים שלנו באמצעות הצמדת מוניטורים זעירים לזרועותיהם בעת ה ַשׁו ַוא ַסנ ַה‪ ,‬התנוחה שבסוף‬ ‫רוב השיעורים‪ ,‬שבה שוכבים ה ְמתַרגלים כשפניהם למעלה‪ ,‬כפות ידיים כלפי מעלה‪ ,‬זרועות ורגליים‬ ‫רגועות‪ .‬בִּמקום רגיעה קלטנו פעילות שרירים מופרזת‪ ,‬שלא אפשרה לנו לקבל מדד ברור‪ ,‬משום‬ ‫שבמקום להיכנס למצב של מנוחה שקטה‪ ,‬שרירי תלמידינו ממשיכים לעתים קרובות להתכונן למאבק‬ ‫באויבים עלומים‪ .‬האתגר הרציני בהחלמה מטראומה הוא להיות מסוגל להגיע למצב של רגיעה‬ ‫מוחלטת והתמסרות בטוחה‪.‬‬

‫ללמוד ויסות עצמי‬ ‫אחרי שחזינו בהצלחת מחקרי הפיילוט שלנו‪ ,‬ייסדנו תוכנית יוגה טיפולית במרכז הטראומה‪ .‬חשבתי‬ ‫שעבור אנני זו תהיה הזדמנות לפתח יחסים רכים יותר עם גופה‪ ,‬ועודדתי אותה לנסות זאת‪ .‬השיעור‬ ‫הראשון היה קשה‪ .‬תיקון קל מצד המַנחה היה כה מפחיד עד שהיא הלכה הביתה וחתכה את עצמה —‬ ‫מערכת ההתראה המשובשת שלה פירשה אפילו מגע עדין על גבהּ כהתקפה‪ .‬בה בעת‪ ,‬אנני הבינה‬ ‫שהיוגה עשויה להציע לה דרך להשתחרר מתחושת הסכנה המתמדת בגופה‪ .‬בעידודי‪ ,‬היא שבה‬ ‫בשבוע הבא‪.‬‬ ‫אנני תמיד מצאה שקל לה יותר לכתוב על חוויותיה מאשר לדבר עליהן‪ .‬אחרי שיעור היוגה השני‬ ‫שלה היא כתבה לי‪" :‬אינני יודעת את כל הסיבות שיוגה מפחידה אותי כל כך‪ ,‬אבל אני יודעת שהיא‬

‫תהיה מקור אדיר של ריפוי בשבילי‪ ,‬ולכן אני עובדת על עצמי‪ ,‬לנסות‪ .‬העניין ביוגה הוא להסתכל‬ ‫פנימה במקום החוצה‪ ,‬להקשיב לגופי‪ ,‬ואילו הדרך שלי לשרוד הייתה להימנע מן הדברים האלה‪.‬‬ ‫כשהלכתי היום לשיעור‪ ,‬לבי דפק במהירות וחלק ממני ממש רצה להסתובב ולחזור‪ ,‬אבל פשוט‬ ‫המשכתי לשים רגל אחת לפני האחרת‪ ,‬עד שהגעתי לדלת‪ ,‬ונכנסתי‪ .‬אחרי השיעור חזרתי הביתה‬ ‫וישנתי ארבע שעות‪ .‬השבוע ניסיתי לעשות יוגה בבית ועלו בי המילים‪' :‬לגוף שלך יש מילים לומר‪'.‬‬ ‫עניתי לעצמי‪' :‬אנסה להקשיב‪"'.‬‬ ‫כמה ימים לאחר מכן‪ ,‬אנני כתבה‪" :‬כמה מחשבות שעלו במהלך היוגה ואחריה היום‪ .‬הבנתי עד כמה‬ ‫אני מנותקת מגופי כשאני חותכת אותו‪ .‬כשביצעתי את התנוחות שמתי לב שהלסת שלי‪ ,‬וכל האזור‬ ‫שבין המקום שבו רגליי מסתיימות לבין הטבור שלי‪ ,‬הם המקומות שבהם אני מכוּוצת‪ ,‬מתוחה‬ ‫ומחזיקה את הכאב ואת הזיכרונות‪ .‬לפעמים אתה שואל אותי איפה אני מרגישה דברים‪ ,‬ואני אפילו‬ ‫לא יכולה להתחיל למ ם אותם‪ ,‬אבל היום הרגשתי את המקומות האלה בבירור‪ ,‬וזה גרם לי לרצות‬ ‫לבכות‪ ,‬בצורה עדינה‪".‬‬ ‫בחודש הבא יצאנו שנינו לחופשה‪ .‬הזמנתי את אנני להישאר בקשר‪ ,‬והיא כתבה לי שוב‪" :‬עשיתי‬ ‫יוגה בעצמי‪ ,‬בחדר שמשקיף לאגם‪ .‬אני ממשיכה לקרוא בספר שהשאלת לי ]ספרו הנפלא של סטפן‬ ‫קופ‪ :‬יוגה והחיפוש אחר העצמי האמיתי[‪ .‬מעניין לי מאוד להרהר בסירוב שלי להקשיב לגופי‪ ,‬שהוא‬ ‫חלק כה חשוב ממי שאני‪ .‬אתמול‪ ,‬כשעשיתי יוגה‪ ,‬חשבתי שעליי לאפשר לגופי לספר לי את הסיפור‬ ‫שהוא רוצה לספר‪ ,‬ובתנוחות פתיחת הירכיים עלו הרבה כאב ועצב‪ .‬אני לא חושבת שנפשי תאפשר‬ ‫לדימויים חיים מן העבר לעלות‪ ,‬כל עוד אני רחוקה מן הבית‪ ,‬שזה טוב‪ .‬אני חושבת עד כמה הייתי‬ ‫בלתי מאוזנת‪ ,‬ועד כמה התאמצתי להכחיש את העבר‪ ,‬שהוא חלק מן העצמי האמיתי שלי‪ .‬יש כה‬ ‫הרבה שאוכל ללמוד‪ ,‬אם רק אהיה פתוחה לכך‪ ,‬ואז לא אצטרך להיאבק בעצמי בכל דקה של כל יום‪".‬‬ ‫אחת מתנוחות היוגה שאנני התקשתה לשאת במיוחד הייתה תנוחה שמכונה לעתים "תינוק שמח"‪,‬‬ ‫שבה את שוכבת על הגב‪ ,‬הברכיים כפופות כפיפה עמוקה‪ ,‬וסוליות כפות הרגליים מצביעות לתקרה‪,‬‬ ‫בעודך אוחזת בבהונות הרגליים בידיך‪ .‬תנוחה זו פותחת את אגן הירכיים לרווחה‪ ,‬וקל להבין מדוע‬ ‫תגרום אי־נוחות רבה לקורבן אונס‪ .‬ועם זאת‪ ,‬כל עוד תנוחת "התינוק השמח" )או כל אחת אחרת‬ ‫שדומה לה( גורמת פאניקה עזה‪ ,‬קשה יהיה מאוד להיכנס ליחסים אינטימיים‪ .‬עבור משתתפות רבות‬ ‫בשיעורי היוגה שלנו‪ ,‬לימוד ביצוע תנוחת "התינוק השמח" בנוחות הוא אתגר חשוב‪.‬‬

‫ללמוד להכיר את עצמי‪ :‬טיפוח אינטֶרו ֶספְּציה‬ ‫אחד הלקחים הברורים שלימדו אותנו מחקרי המוח העדכניים הוא שתחושת־עצמנו מעוגנת בקשר חי‬ ‫עם גופנו‪ 411.‬לא נכיר את עצמנו באמת‪ ,‬אלא אם כן נוכל להרגיש את תחושותינו הפיזיות ולפרשן;‬ ‫עלינו להבחין בהן ולפעול על פיהן‪ ,‬כדי לנווט את דרכנו בחיים בבטחה‪ 412.‬הקהיה חושית )או להפך‪,‬‬ ‫חיפוש אחר תחושות מועצמות‪ ,‬כפיצוי( עשויה אמנם לעשות את החיים נסבלים‪ ,‬אך המחיר שנשלם‬ ‫יהיה אובדן מודעות למתרחש בגופנו‪ ,‬וכן אובדן התחושה של היותנו חיים באופן חושני ומלא‪.‬‬

‫בתוכנו‪413.‬‬

‫בפרק השישי דנתי באלקסיתימיה‪ ,‬המונח הטכני לחוסר היכולת לזהות מה מתרחש‬ ‫אנשים שסובלים מאלקסיתימיה נוטים להרגיש אי־נוחות בגופם‪ ,‬אך אינם יכולים לתאר מה בדיוק‬ ‫הבעיה‪ .‬בעקבות זאת יש להם תלונות גופניות רבות‪ ,‬מעורפלות ומטרידות‪ ,‬שהרופאים אינם מסוגלים‬ ‫לאבחן‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הם עצמם אינם מסוגלים להבין מה הם מרגישים ביחס לסיטואציה כלשהי‪ ,‬או‬ ‫מה גורם להם להרגיש טוב יותר או רע יותר‪ .‬זוהי תוצאת ההקהיה‪ ,‬שמונעת מהם לְצַפּות לדרישות‬ ‫הרגילות של גופם‪ ,‬ולהגיב להן‪ ,‬באופן רגוע וקשוב‪ .‬בה בעת‪ ,‬היא מעמעמת את התענוגות החושיים‬ ‫של חוויות היום־יום‪ ,‬כגון מוזיקה‪ ,‬מגע ואור‪ ,‬שנותנות טעם וערך לחיים‪ .‬התברר שיוגה היא דרך‬ ‫נהדרת להשיג )ולחדש( יחסים עם העולם הפנימי‪ ,‬ולבסס קשר אכפתי‪ ,‬אוהב וחושני אל העצמי‪.‬‬ ‫אם אינך מודע לצורכי גופך‪ ,‬לא תוכל לטפל בו‪ .‬אם אינך מרגיש רעב‪ ,‬לא תוכל להזין את עצמך‪.‬‬ ‫אם אתה מבלבל בין חרדה לרעב‪ ,‬אתה עלול לאכול יותר מדי‪ .‬ואם אינך מסוגל להרגיש שובע‪ ,‬אתה‬ ‫תמשיך לאכול‪ .‬זו הסיבה לכך שטיפוח מודעות חושית הוא היבט חיוני להחלמה מטראומה‪ .‬רוב שיטות‬ ‫הטיפול המסורתיות ממעיטות בערכן של התנודות בעולמנו החושי הפנימי‪ ,‬או מתעלמות מהן‪ ,‬אך‬ ‫תנודות אלה נושאות עמן את מהות תגובת האורגניזם‪ :‬את המצבים הרגשיים שמוטבעים ב"פרופיל"‬ ‫הכימי של הגוף‪ ,‬בקרביים‪ ,‬בהתכווצות השרירים המשורטטים של הפָּנים‪ ,‬הגרון‪ ,‬הגו והצלעות‪414.‬‬ ‫ֵ‬ ‫נפגעי טראומה צריכים ללמוד שהם מסוגלים לשאת תחושות אלה‪ ,‬להתיידד עם חווייתם הפנימית‬ ‫ולטפח דפוסי פעולה חדשים‪.‬‬ ‫ביוגה אתה ממקד את תשומת לבך בנשימה ובתחושה בכל רגע ורגע‪ .‬אתה מתחיל להבחין בקשר‬ ‫שבין רגשותיך לגופך — אולי האופן שבו חרדה בקשר לביצוע תנוחה מערער את האיזון שלך‪ ,‬באופן‬ ‫ממשי‪ .‬אתה מתחיל להתנסות בשינוי הדרך שבה אתה חש‪ .‬האם שאיפה עמוקה תשכך את המתח‬ ‫בכתף? האם התמקדות בנשיפה תחולל תחושת רגיעה?‪415‬‬ ‫עצם ההבחנה בהרגשתך יטפח ויסות רגשי‪ ,‬ויעזור לך להפסיק להתעלם ממה שמתרחש בתוכך‪ .‬כפי‬ ‫שאני אומר לעתים מזומנות לתלמידיי‪ ,‬שני הביטויים החשובים ביותר בטיפול נפשי‪ ,‬וגם ביוגה‪ ,‬הם‪:‬‬ ‫"שים לב לזה" ו"מה הדבר הבא שקורה?" ברגע שתתייחסי לגופך בסקרנות‪ ,‬ולא בפחד‪ ,‬הכול ישתנה‪.‬‬ ‫מודעות לגוף משנה גם את תחושת הזמן‪ .‬טראומה גורמת לך להרגיש כאילו את תקועה לנ ֶצח במצב‬ ‫של חוסר ישע ואימה‪ .‬ביוגה לומדים שתחושות עולות לשיא‪ ,‬ואז צונחות‪ .‬למשל‪ ,‬אם המורה מזמינה‬ ‫אותך להיכנס לתנוחה מאתגרת במיוחד‪ ,‬את עלולה להרגיש בתחילה תחושת תבוסה או התנגדות‪,‬‬ ‫ומצפה לכך שלא תהיי מסוגלת לשאת את ההרגשה שתנוחה מסוימת זו תגרום‪ .‬מורה טובה ליוגה‬ ‫תעודד אותך פשוט להבחין בכל מתח‪ ,‬ותיעזר בזרימת הנשימה כדי לתזמן את מה שאת מרגישה‪:‬‬ ‫"נישאר בתנוחה הזו משך עשר נשימות‪ ".‬זה יעזור לך לצַפות לסוף האי־נוחות‪ ,‬ויחזק את יכולתך‬ ‫להתמודד עם מצוקה גופנית ורגשית‪ .‬המודעות לכך שכל חוויה היא בת־חלוף‪ ,‬משנה את הפרספקטיבה‬ ‫שלך על עצמך‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬השגת אינטֶרו ֶספְּציה עלולה‪ ,‬באופן פוטנציאלי‪ ,‬להיות חוויה קשה‪ .‬מה קורה כשנפתחת‬ ‫גישה להרגשה חדשה בחזה‪ ,‬והיא נחווית כזעם‪ ,‬פחד או חרדה? במחקר היוגה הראשון שלנו היה לנו‬

‫שיעור נשירה של ‪ 50‬אחוז‪ ,‬הגבוה מכל מחקר שביצענו אי פעם‪ .‬כאשר ראיינו את המטופלות שעזבו‪,‬‬ ‫גילינו שהתוכנית היתה אינטנסיבית מדי עבורן‪ :‬כל תנוחה ששילבה את האגן יכלה לעורר פאניקה‬ ‫עזה‪ ,‬או אפילו פלשבקים לתקיפות מיניות‪ .‬תחושות גופניות עזות שחררו את השֵדים מן העבר‪,‬‬ ‫שהוחזקו עד כה תחת שליטה‪ ,‬באמצעות הקהיה והתעלמות‪ .‬הדבר לימד אותנו להוריד הילוך ולהאט‪,‬‬ ‫לפעמים בצעדי צב‪ .‬גישה זו השתלמה‪ :‬במחקרנו העדכני ביותר‪ ,‬רק אחת מתוך שלושים וארבע‬ ‫משתתפות לא סיימה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫השפעות שיעור יוגה שבועי‪ .‬אחרי עשרים שבועות‪ ,‬נשים שסבלו מטראומה כרונית פיתחו‬ ‫פעילות מוגברת של מבנ ֵי מוח חשובים הקשורים לוויסות עצמי‪ :‬האינסולה וקליפת המוח‬ ‫הקדם־מצחית האמצעית‪.‬‬

‫יוגה ומדע המוח של המודעות העצמית‬ ‫בשנים האחרונות‪ ,‬חוקרי מוח כמו עמיתותיי שרה לזר )‪ (Sara Lazar‬ובריטה הוֹלצֶל )‪Britta‬‬ ‫‪ (Hölzel‬מהרווארד הראו שלמדיטציה יש השפעה חיובית על אותם אזורים במוח בדיוק שנדרשים‬ ‫לצורך ויסות עצמי פיזיולוגי‪ 416.‬במחקר היוגה האחרון שלנו‪ ,‬שבו השתתפו שש נשים בעלות‬ ‫היסטוריה של טראומה מוקדמת וקשה‪ ,‬מצאנו גם אינדיקציות ראשונות לכך שעשרים שבועות של‬ ‫תרגול יוגה הגבירו את פעילות מערכת העצמי הבסיסית‪ ,‬האינסולה וקליפת המוח הקדם־מצחית‬ ‫האמצעית )ראו פרק שישי(‪ .‬עבודה רבה נדרשת עדיין על מחקר זה‪ ,‬אך הוא פותח מבט חדש על‬ ‫האופן שבו פעולות‪ ,‬הכרוכות בקשב לתחושות גופנו והתיידדות עמן‪ ,‬יכולות לחולל שינויים עמוקים‬ ‫— הן בנפש והן בגוף — שעשויים להוביל להחלמה מטראומה‪.‬‬ ‫אחרי כל אחד ממחקרי היוגה שלנו‪ ,‬שאלנו את המשתתפות על השפעת השיעורים עליהן‪ .‬מעולם לא‬ ‫הזכרנו את האינסולה‪ ,‬או את המושג אינטרוספציה; למעשה‪ ,‬הדיון וההסבר היו מצומצמים ביותר‪ ,‬כדי‬ ‫לאפשר להן להתרכז במה שקורה להן בפְנים‪.‬‬ ‫הנה כמה מתגובותיהן‪:‬‬ ‫"רגשותיי עוצמתיים יותר‪ .‬אולי זה משום שאני יכולה לזהות אותם עכשיו‪".‬‬ ‫"אני יכולה לבטא יותר את תחושותיי‪ ,‬כי אני מזהה אותן טוב יותר‪ .‬אני חשה אותן בגופי‪,‬‬ ‫מזהה אותן ומתייחסת אליהן‪".‬‬ ‫"אני רואה כעת אפשרויות‪ ,‬כיוונים רבים‪ .‬אני יכולה להחליט ולבחור את חיי‪ .‬הם אינם‬ ‫חייבים לחזור על עצמם‪ ,‬או להיחוות כאילו נשארתי ילדה‪".‬‬ ‫"הצלחתי להניע את גופי ולהיות בתוכו כמקום בטוח‪ ,‬בלי לפגוע בעצמי או להיפגע‪".‬‬

‫ללמוד ל ַתקשר‬ ‫אנשים שמרגישים בטוחים בתוך גופם יכולים להתחיל לתרגם את הזיכרונות‪ ,‬שקודם כן הציפו אותם‪,‬‬ ‫לשׂפה‪ .‬אחרי שאנני תרגלה יוגה שלוש פעמים בשבוע במשך שנה‪ ,‬היא הבחינה שהיא מסוגלת לדבר‬ ‫איתי בחופשיות רבה יותר על מה שקרה לה‪ .‬היא חשבה שזה כמעט נס‪ .‬יום אחד‪ ,‬כשהפילה בטעות‬ ‫כוס מים‪ ,‬קמתי מכיסאי וניגשתי אליה עם קופסת ממחטות נייר‪ .‬אמרתי‪" :‬תני לי לנקות את זה‪ ".‬הדבר‬ ‫עורר תגובת פאניקה עזה וקצרה‪ ,‬אך היא התעשתה במהירות והסבירה לי מדוע דווקא מילים אלה היו‬ ‫כה מערערות מבחינתה — זה היה מה שאביה נהג לומר אחרי שאנס אותה‪ .‬אנני כתבה לי אחרי‬ ‫השיחה‪" :‬שׂמ ָת לב שהייתי מסוגלת לומר את המילים האלה בקול? לא הייתי צריכה לכתוב אותן כדי‬ ‫לספר לך מה קורה‪ .‬הבנתי שהמילים הן בסך הכול טריגר‪ ,‬גירוי שעורר זיכרון‪ ,‬ולא משהו איום ונורא‬ ‫שאסור להגיד‪".‬‬

‫אנני ממשיכה לתרגל יוגה ולכתוב לי על חוויותיה‪" :‬הבוקר הלכתי לשיעור יוגה בסטודיו החדש‬ ‫שלי‪ .‬המורה דיברה על נשימה‪ ,‬עד קצה המקום שבו אפשר להכילה‪ ,‬ואז להבחין בקצה הזה‪ .‬היא‬ ‫אמרה שאם אנו שמים לב לנשימה‪ ,‬אז אנחנו נמצאים בהווה‪ ,‬כי אי אפשר לנשום בעתיד או בעבר‪.‬‬ ‫הרגשתי שזה מדהים שאני מתַרגלת נשימה ככה‪ ,‬בדיוק אחרי שדיברנו על זה‪ ,‬כאילו שקיבלתי מתנה‪.‬‬ ‫יש תנוחות שמהווֹת עבורי טריגר‪ .‬היו שתיים כאלה היום‪ ,‬אחת שבּה הרגליים נמצאות למעלה כמו‬ ‫רגלי צפרדע‪ ,‬ואחת שנושמים בה נשימות עמוקות מאוד אל אגן הירכיים‪ .‬הרגשתי התחלה של‬ ‫פאניקה‪ ,‬בעיקר בתנוחת הנשימה‪ ,‬כאילו‪' ,‬אוי לא‪ ,‬זה לא חלק גוף שאני רוצה להרגיש‪ '.‬אבל הייתי‬ ‫מסוגלת לעצור ופשוט לומר לעצמי‪' ,‬שימי לב שהחלק הזה בגופך מחזיק חוויות‪ ,‬ופשוט תשחררי‪ .‬את‬ ‫לא חייבת להישאר שם‪ ,‬ואת לא חייבת לעזוב‪ ,‬פשוט תשתמשי בזה בתור מידע‪ '.‬לא נראה לי שאי‬ ‫פעם הצלחתי לעשות משהו כזה בצורה כל כך מודעת‪ .‬זה גרם לי לחשוב שאם אצליח לשים לב בלי‬ ‫לפ ֵחד‪ ,‬יהיה לי קל יותר להאמין בעצמי‪".‬‬ ‫בהודעה אחרת‪ ,‬אנני הרהרה בשינויים בחייה‪" :‬למדתי לאט להיות עם הרגשות שלי‪ ,‬בלי שהם‬ ‫'יחטפו' אותי‪ .‬החיים יותר אפשריים‪ :‬אני יותר מחוברת ליום שלי‪ ,‬ויותר נוכחת בהווה‪ .‬אני סובלנית‬ ‫יותר למגע גופני‪ .‬בעלי ואני נהנים לצפות בסרטים כשאנו מכורבלים יחד במיטה‪ ...‬זה צעד עצום‪ .‬כל‬ ‫זה עזר לי להרגיש סוף־סוף קשר אינטימי עם בעלי‪".‬‬

‫פרק שבעה־עשר‬ ‫לחבר את החלקים‪:‬‬ ‫הנהגה עצמית‬ ‫בן האנוש הוא אכסניה‪ .‬בכל בוקר בא מישהו חדש‪ .‬שִׂמחה‪ ,‬דכדוך‪ ,‬רשעוּת‪ ,‬מוּדעוּת רגעית‪,‬‬ ‫אורחת בלתי־צפויה‪ ...‬קבל את פניהם‪ ,‬ארח אותם‪ .‬התייחס לכל אורח בכבוד‪ .‬המחשבה‬ ‫האפלה‪ ,‬הבושה‪ ,‬הזדון — פגוש אותם בדלת בבת־צחוק‪ ,‬הזמֵן אותם פנימה‪ .‬הכֵּר תודה לכל‬ ‫מי שמגיע‪ ,‬משום שכל אחד מהם נשלח מלמעלה‪ ,‬כמדריך‪.‬‬ ‫— רוּמי‬ ‫מספר הזהויות החברתיות שיש לאדם הוא כמספר האנשים שמכירים אותו‪.‬‬ ‫— ויליאם ג'ימס‪ ,‬עקרונות הפסיכולוגיה‬ ‫זה היה בשלב מוקדם של הקריירה שלי כשטיפלתי במֶרי‪ ,‬אישה צעירה‪ ,‬ביישנית ובודדה‪ ,‬שגופה‬ ‫מקופל ומכונס‪ .‬כבר שלושה חודשים שהגיעה אליי לפסיכותרפיה של פעם בשבוע‪ .‬היא התמודדה עם‬ ‫הריסות חייה בעקבות היסטוריה איומה של התעללות בגיל צעיר‪ .‬יום אחד פתחתי את הדלת לחדר‬ ‫ההמתנה שלי וראיתי אותה עומדת שם בתנוחה פרובוקטיבית‪ ,‬לבושה חצאית מיני‪ ,‬שערה צבוע אדום‬ ‫כלהבה‪ ,‬כוס קפה בידה האחת ופניה זעופים‪" .‬אתה ודאי ד"ר ואן דר קולק‪ ",‬אמרה‪" ,‬שְמי ג'יין‪ ,‬ובאתי‬ ‫להזהיר אותך שלא להאמין לאף אחד מן השקרים שמֶרי מספרת לך‪ .‬האם אני יכולה להיכנס ולספר‬ ‫לך עליה?" הייתי המום‪ ,‬אך למרבה המזל הצלחתי להתאפק מלהתעמת עם "ג'יין"‪ .‬במקום זה‪ ,‬שמעתי‬ ‫אותה‪ .‬במהלך הפגישה פגשתי לא רק את ג'יין‪ ,‬אלא גם ילדה קטנה ופגועה ונער מתבגר כעוס‪ .‬זו‬ ‫הייתה תחילתו של טיפול ארוך ופרודוקטיבי‪.‬‬ ‫מרי הפגישה אותי לראשונה עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית )‪Dissociative Identity‬‬ ‫‪ ,(Disorder, DID‬שבאותה עת נקראה הפרעת אישיות מרובת פנים )‪Multiple‬‬ ‫‪ .(Personality Disorder‬אמנם התסמינים דרמטיים מאוד‪ ,‬אך הפיצול הפנימי והופעת‬ ‫הזהויות המובחנות שנחווים ב‪ DID-‬מייצגים רק את הקוטב הקיצוני של מורכבות חיי הנפש‪.‬‬ ‫התחושה שבקרבנו שוכנים דחפים‪ ,‬או חלקים‪ ,‬שנאבקים זה בזה‪ ,‬קיימת אצל כולנו‪ ,‬אך היא מרכזית‬ ‫במיוחד אצל נפגעי טראומה שנאלצו לנקוט אמצעים קיצוניים כדי לשרוד‪ .‬חקירת חלקים אלה —‬ ‫ואפילו התיידדות עמם — היא רכיב חשוב בריפוי‪.‬‬

‫זמנים נואשים מחייבים אמצעים נואשים‬ ‫כולנו יודעים מה קורה לנו כשאנו מרגישים מושפלים‪ :‬אנו משקיעים את כל האנרגיה בהגנה עצמית‪,‬‬

‫ומפתחים כל אסטרטגיית הישרדות אפשרית‪ .‬אנו עשויים להדחיק את רגשותינו; אנו עשויים לזעום‬ ‫ולתכנן נקמה‪ .‬אנו עשויים להחליט שנהיה כה חזקים ומצליחים עד שאף אחד לא יוכל לפגוע בנו שוב‪.‬‬ ‫התנהגויות רבות שמסוּוגות כבעיות פסיכיאטריות‪ ,‬ובהן רבות מן המחשבות הטורדניות‪ ,‬ההתנהגויות‬ ‫הכפייתיות והתקפי החרדה‪ ,‬וכן רוב ההתנהגויות ההרסניות כלפי העצמי‪ ,‬החלו כאסטרטגיות להגנה‬ ‫עצמית‪ .‬התאמות אלה למציאות טראומטית עלולות לשבש כל כך את היכולת לתפקד‪ ,‬עד שמטפלים‬ ‫בבריאות הנפש‪ ,‬וגם המטופלים עצמם‪ ,‬מאמינים לעתים קרובות שהחלמה מלאה אינה בת־השגה‪.‬‬ ‫ראיית תסמינים אלה כנכות לצמיתות מצמצמת את מטרת הטיפול למציאת משטר התרופות המתאים‪,‬‬ ‫מה שעלול להוביל לתלות ארוכת שנים — כאילו היו שורדי הטראומה חולי כליות שתלויים‬ ‫בדיאליזה‪417.‬‬ ‫הרבה יותר יעיל לראות בתוקפנות‪ ,‬או דיכאון‪ ,‬יהירות או פסיביות‪ ,‬התנהגויות נלמדות‪ :‬אי־שם‬ ‫לאורך הדרך‪ ,‬החל המטופל להאמין שהוא )או היא( ישרוד רק אם יהיה קשוח‪ ,‬בלתי־נראה או נעדר‪,‬‬ ‫או שאולי בטוח לו יותר להיכנע‪ .‬כמו זיכרונות טראומטיים‪ ,‬שממשיכים לעלות בחודרנות עד שניתן‬ ‫להרפות מהם‪ ,‬כך ממשיכות ההתאמות הטראומטיות‪ ,‬עד שהאדם מרגיש בטוח‪ ,‬ומסוגל לעשות‬ ‫אינטגרציה לכל אותם חלקי עצמי שתקועים במאבק בטראומה‪ ,‬או בהדיפתה‪.‬‬ ‫כל אחד משׂורדי הטראומה שפגשתי מגלה חוסֶן‪ ,‬בדרכו או בדרכה‪ ,‬וכל אחד מסיפוריהם מעורר‬ ‫השראה ויראת כבוד על כוח ההתמודדות האנושי‪ .‬אני יודע כמה אנרגיה דורשת רק פעולת‬ ‫ההישרדות‪ ,‬ולכן איני מופתע כלל מהמחיר המשולם‪ :‬היעדר יחסי אהבה עם העצמי — גוף‪ ,‬נפש ורוּח‪.‬‬ ‫ההתמודדות תובעת מחיר‪ .‬מבחינתם של ילדים רבים‪ ,‬שנאה עצמית בטוחה יותר מאשר סיכון‬ ‫יחסיהם עם הדמויות המטפלות‪ ,‬אם יעזו לבטא כעס או לברוח‪ .‬בשל כך‪ ,‬ילדים שעברו התעללות‬ ‫גדלים בדרך כלל באמונה שבמהותם הם אינם ראויים לאהבה; זה היה האופן היחיד שבו נפשם‬ ‫הצעירה הייתה מסוגלת להסביר מדוע זכו ליחס כה אכזרי‪ .‬הם שורדים באמצעות הכחשה‪ ,‬התעלמות‬ ‫ופיצול חלקים גדולים של המציאות‪ :‬הם שוכחים את ההתעללות; הם מדחיקים את זעמם או ייאושם;‬ ‫הם מקהים את תחושותיהם הגופניות‪ .‬אם עברת התעללות בילדותך‪ ,‬קרוב לוודאי שיש בך חלק יַלְ י‬ ‫שחי בתוכך‪ ,‬קפוא בזמן‪ ,‬עדיין אחוז בתיעוב עצמי ובהכחשה‪ .‬מבוגרים רבים ששורדים חוויות איומות‬ ‫שבויים באותה מלכודת‪ .‬הרחקת רגשות עזים עשויה להיות הסתגלותית ומועילה מאוד בטווח הקצר‪.‬‬ ‫היא יכולה לאפשר לך לשמור על כבודך ועל עצמאותך; היא יכולה לעזור לך להמשיך להתרכז‬ ‫במשימות חיוניות כמו הצלת חבר לנשק‪ ,‬טיפול בילדייך או בניית ביתך מחדש‪.‬‬ ‫הבעיות מגיעות מאוחר יותר‪ .‬אחרי שראה חבר מתפוצץ לרסיסים‪ ,‬חייל עשוי לשוב לחיים‬ ‫האזרחיים ולנסות להותיר את החוויה מחוץ לתודעתו‪ .‬חלק מגונן בתוכו יודע כיצד לתפקד ביעילות‬ ‫בעבודתו‪ ,‬ואיך להסתדר עם עמיתים‪ .‬אך הוא עלול לחזור ולהתפרץ בזעם על בת זוגו‪ ,‬או להפוך קהה‬ ‫וקפוא כאשר העונג של כניעה למגעהּ גורם לו להרגיש אובדן שליטה‪ .‬ודאי שאינו ער לאסוציאציה‬ ‫שנפשו עושה בין כניעה פסיבית‪ ,‬לבין השיתוק שחש כאשר חברו נהרג‪ .‬לכן‪ ,‬חלק מגונן נוסף נכנס‬ ‫לפעולה‪ ,‬כדי לבצע הסחה‪ :‬הוא מתרגז‪ ,‬ומשום שאין לו מושג מה הפעיל אותו‪ ,‬הוא חושב שהוא כועס‬

‫על משהו שהחברה שלו עשתה‪ .‬מובן שאם ימשיך להתפרץ עליה )ועל החברוֹת שאולי יבואו אחריה(‪,‬‬ ‫הוא יהיה יותר ויותר מבודד‪ .‬ייתכן שלעולם לא יבין שחלק מוכה טראומה בתוכו הוא שמגיב לְחוויית‬ ‫הפסיביוּת‪ ,‬ושחלק אחר‪ ,‬מעין מנהל כועס‪ ,‬נכנס לתמונה כדי להגן על אותו חלק פגיע‪ .‬טיפול עשוי‬ ‫להציל חיי אדם‪ ,‬אם הוא עוזר לחלקים אלה לוותר על אמונותיהם הקיצוניות‪.‬‬ ‫כפי שראינו בפרק שלושה־עשר‪ ,‬חלק מרכזי בהחלמה מטראומה הוא ללמוד לחיות עם זיכרונות‬ ‫העבר בלי להיות מוצף על ידם בהווה‪ .‬אך רוב השורדים‪ ,‬ובהם אלה שמתפקדים היטב — ואפילו‬ ‫מעולה — בהיבטים מסוימים של חייהם ניצבים לנוכח אתגר אחר‪ ,‬גדול אף יותר‪ :‬להבְנות מחדש‬ ‫מערכת מוחית‪/‬נפשית שנבנתה כדי להתמודד עם הגרוע מכול‪ .‬בדיוק כפי שעלֵינו לשוב לזיכרונות‬ ‫טראומטיים כדי לעשות להם אינטגרציה‪ ,‬עלינו לשוב לאותם חלקי עצמי שפיתחו הֶרגלים הגנתיים‪,‬‬ ‫שבזמנו סייעו לנו לשרוד‪.‬‬

‫הנפש היא פסיפס‬ ‫בכולנו יש חלקים‪ .‬ברגע זה ממש יש בי חלק שרוצה לנמנם; חלק אחר רוצה להמשיך לכתוב‪ .‬עדיין‬ ‫פגוע מהודעת אי־מייל פוגענית‪ ,‬יש בי חלק שרוצה ללחוץ "השֵב" ולשלוח הערה עוקצנית‪ ,‬ואילו חלק‬ ‫אחר רוצה להתעלם‪ .‬רוב האנשים שמכירים אותי ראו חלקים שונים שלי‪ :‬האינטנסיבי‪ ,‬הכֵּן‪ ,‬הנוח‬ ‫לרגוז; היו כאלה שפגשו את הכלבלב הרטנוני שחי בתוכי‪ .‬ילדיי נזכרים בחופשות המשפחתיות שבהם‬ ‫עלו חלקיי השובבים וההרפתקנים‪.‬‬ ‫כשאתה נכנס למשרד בבוקר ורואה ענני סערה מתקדרים מעל ראשו של הבוס שלך‪ ,‬אתה יודע‬ ‫בדיוק מה צפוי‪ .‬לאותו חלק כועס יש טון דיבור אופייני‪ ,‬אוצר מילים‪ ,‬תנוחת גוף — כה שונה מאתמול‪,‬‬ ‫כאשר שיתפתם זה את זה בתמונות ילדיכם‪ .‬חלקי עצמי אינם רגשות גרידא‪ ,‬אלא אופני הוויה‬ ‫מובחנים‪ ,‬שלכל אחד מהם אמונות משלו‪ ,‬אג'נדות ותפקידים‪ ,‬באקולוגיה הכללית של חיינו‪.‬‬ ‫המידה שבה אנו מצליחים להסתדר עם עצמנו תלויה‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬ביכולות ההנהגה הפנימיות‬ ‫שלנו; במידה שבה אנו מסוגלים להקשיב לחלקינו השונים‪ ,‬לוודא שכולם מרגישים שמתייחסים‬ ‫אליהם‪ ,‬ולהקפיד שלא יפגעו זה בזה‪ .‬חלקי־עצמי מצטיירים לעיתים קרובות כדבר מוחלט‬ ‫וחד־משמעי‪ ,‬כשלמעשה הם מייצגים רק מרכיב אחד מתוך מערך סבוך של מחשבות‪ ,‬רגשות‬ ‫ותחושות‪ .‬אם מרגרט צועקת באמצע ויכוח‪" :‬אני שונאת אותך!" ג'ו מן הסתם חושב שהיא מתעבת‬ ‫אותו — ובאותו הרגע ייתכן שמרגרט תסכים‪ .‬אך למעשה רק חלק ממנה כועס‪ ,‬וחלק זה ממסֵך באופן‬ ‫זמני את רגשותיה הנדיבים ושופעי החיבה‪ ,‬שבהחלט עשויים לשוב כאשר תראה את פרצופו האומלל‬ ‫של ג'ו‪.‬‬ ‫כל אסכולה מרכזית בפסיכולוגיה מכירה בכך שלאנשים יש חלקי אישיות‪ ,‬ומעניקה להם שמות‬ ‫שונים‪ 418.‬ב‪ 1890-‬כתב ויליאם ג'יימס‪" :‬יש להודות בכך‪ ...‬שהתודעה הכוללת עשויה להתפצל‬ ‫לחלקים המתקיימים זה בצד זה‪ ,‬אך מתעלמים זה מזה הדדית‪ ,‬ומחלקים ביניהם את מושאי הידע‪419".‬‬ ‫קארל יונג כתב‪" :‬הנפש הינה מערכת שמווסתת את עצמה‪ ,‬השומרת על שיווי משקל‪ ,‬בדיוק כמו‬

‫הגוף‪" 420",‬המצב הטבעי של הנפש האנושית הוא של התנגשות בין חלקיה השונים והתנהגויותיהם‬ ‫הסותרות‪ 421",‬ו"פיוס הפכים אלה מהווה בעיה גדולה‪ .‬לפיכך‪ ,‬היריב אינו אלא 'האחר שבתוכי' "‪422‬‬ ‫מדעי המוח המודרניים אישרו את תפיסת הנפש כמעין חברה‪ .‬מייקל גז ַניגה )‪Michael‬‬ ‫‪ ,(Gazzaniga‬שביצע מחקר חלוצי במוח־חצוי‪ ,‬סיכם כי הנפש מורכבת מאופנוּיוֹת תפקוד‬ ‫אוטונומיות למחצה‪ ,‬שלכל אחת מהן תפקיד מיוחד‪ 423.‬בספרו המוח החברתי )‪ (1985‬הוא כותב‪" ,‬ומה‬ ‫לגבי הרעיון שהעצמי אינו ישות אחידה‪ ,‬וייתכן שמתקיימים בתוכנו מספר מחוזות תודעה?‪...‬‬ ‫ממחקרינו ]על המוח החצוי[‪ ,‬עולה הרעיון החדש‪ ,‬כי למעשה קיימות כמה ישויות עצמי‪ ,‬שאינן‬ ‫'מדברות' ביניהן בהכרח‪ 424".‬מרווין מינסקי )‪ ,(Marvin Minsky‬מדען מ‪ ,MIT-‬חלוץ בתחום‬ ‫האינטליגנציה המלאכותית‪ ,‬הצהיר‪" :‬אגדת העצמי היחיד רק מסיטה אותנו ממטרת החקירה‪425...‬‬ ‫הגיוני לחשוב שבתוך מוחנו מתקיימת ֶחברה של נפשות שונות‪ .‬כמו בני משפחה‪ ,‬הנפשות השונות‬ ‫יכולות לעבוד יחד כדי לעזור זו לזו‪ ,‬כאשר לכל אחת יש עדיין חוויות מנטליות משל עצמה‪,‬‬ ‫שהאחרות כלל אינן יודעות עליה‪426".‬‬ ‫פסיכותרפיסטים‪ ,‬שלומדים לראות באנשים יצורים מורכבים עם מאפיינים ופוטנציאלים מרובים‪,‬‬ ‫יכולים לעזור להם לחקור את מערכת החלקים הפנימיים שלהם‪ ,‬ולטפל בהיבטֵי עצמם הפצועים‪ .‬ישנן‬ ‫כמה גישות טיפוליות כאלה‪ ,‬ובהן מודל הדיסוציאציה המבנית שפיתחו עמיתיי ההולנדים אוֹנוֹ ואן דר‬ ‫הרט )‪ (Onno van der Hart‬ו־ ֶאלֶרט ני ֵחנהוּיס )‪ ,(Ellert Nijenhuis‬עם החוקרת קת'י‬ ‫סטיל )‪ (Kathy Steel‬מאטלנטה‪ ,‬שנמצא בשימוש נרחב באירופה‪ ,‬וכן עבודתו של ריצ'רד קלופט‬ ‫בארצות־הברית‪427.‬‬ ‫עשרים שנה אחרי שטיפלתי במרי‪ ,‬פגשתי את ריצ'רד שוורץ )‪,(Richard Schwartz‬‬ ‫שפיתח את גישת הטיפול במערכת המשפחתית הפנימית )— ‪Internal Family Systems‬‬ ‫‪ .(IFS‬באמצעות עבודתו‪ ,‬מטאפורת ה"משפחה" של מינסקי התעוררה לחיים עבורי‪ ,‬והציעה דרך‬ ‫שיטתית לעבודה עם החלקים המפוצלים שנובעים מטראומה‪ .‬בלב גישת ‪ IFS‬נמצאת ההבנה כי נפשו‬ ‫של כל אחד מאתנו היא כמו משפחה‪ ,‬שלחבריה יש רמות שונות של בשלות‪ ,‬עוררות‪ ,‬תבונה וכאב‪.‬‬ ‫החלקים יוצרים רשת‪ ,‬או מערכת‪ ,‬שבה שינוי בכל חלק ישפיע על האחרים‪.‬‬ ‫מודל ה‪ IFS-‬עזר לי להבין שדיסוציאציה מתרחשת על קו רצף‪ .‬מערכת העצמי מתפרקת בטראומה‪,‬‬ ‫וחלקים מן העצמי הופכים מקוטבים ומתחילים להילחם זה בזה‪ .‬תיעוב עצמי חי לצד האדרה עצמית‬ ‫)גרנדיוֹזיוּת(‪ ,‬ובה בעת נלחם בה; אכפתיות ואהבה מתקיימות לצד שנאה; קהות חושים ופסיביות לצד‬ ‫זעם ותוקפנות‪ .‬חלקי עצמי קיצוניים אלה נושאים על גבם את נטל הטראומה‪.‬‬ ‫ב‪ ,IFS-‬חלק אינו רק מצב רגשי חולף או דפוס מחשבה רגיל‪ ,‬אלא מערכת מנטאלית מובחנת‪ ,‬שיש‬ ‫לה היסטוריה משלה‪ ,‬יכולות‪ ,‬צרכים והשקפת עולם‪ 428.‬הטראומה מספיגה חלקים אלה באמונות‬ ‫וברגשות שמשתלטים עליהם‪ ,‬ומשנים אותם מאוד ממצבם הטבעי‪ ,‬רב הערך‪ .‬לדוגמה‪ ,‬בכולנו יש‬ ‫חלקים ילדיים ומלאי שעשוע‪ .‬כשאנו עוברים התעללות‪ ,‬אלה החלקים שנפגעים יותר מכול‪ .‬הם‬

‫קופאים‪ ,‬ונושאים עמם את הכאב‪ ,‬האימה ותחושת הבגידה של ההתעללות‪ .‬מטען זה הופך אותם‬ ‫לרעילים — לחלקי עצמי שעלינו להתכחש להם בכל מחיר‪ .‬מכיוון שהורחקו‪ ,‬נשלחו לג ָלוּת ונכלאו‬ ‫עמוק בפנים‪ ,‬גישת ‪ IFS‬מכנה אותם גוֹלִים‪.‬‬ ‫בשלב זה‪ ,‬חלקים אחרים מתארגנים כדי להגן על המשפחה הפנימית מפני הגוֹלים‪ .‬מגינים אלה‬ ‫שומרים על החלקים הרעילים מורחקים‪ ,‬אך בעשותם כן הם נוטלים על עצמם משהו מאנרגיית‬ ‫התוקפן‪ ,‬המתעלל‪ְ .‬מנ ַ ֲהלִים אלה‪ ,‬ביקורתיים ופרפקציוניסטיים‪ ,‬יכולים לוודא‪ ,‬למשל‪ ,‬שלעולם לא‬ ‫נתקרב למישהו‪ ,‬או לדחוף אותנו לעבוד בלי הפוגה‪ .‬קבוצת מגינים נוספת‪ ,‬שגישת ‪ IFS‬מכנה ַכּ ָבּאִים‪,‬‬ ‫היא צוות תגובה לשעת חירום‪ ,‬שפועל מיידית ברגע שחוויה כלשהי מעוררת רגש גוֹלֶה‪.‬‬ ‫כל חלק מפוצל אוצֵר בחובו זיכרונות‪ ,‬אמונות ותחושות שונים; יש בהם כאלה שמחזיקים את‬ ‫הבושה‪ ,‬אחרים את הזעם‪ ,‬העונג והריגוש‪ ,‬את הבדידות העמוקה או ההֵיענות המושפלת‪ .‬התובנה‬ ‫החשובה היא שלכל חלק וחלק יש תפקיד‪ :‬לגונן על העצמי מפני הרגשת אֵימת החידלון‪.‬‬ ‫ילדים שמבטאים בפעולה את כאבם‪ ,‬במקום שינעלו אותו בפנים‪ ,‬מאובחנים לעתים קרובות‬ ‫כסובלים מ"הפרעת התנגדות"‪" ,‬הפרעת התקשרות" או "הפרעת התנהגות"‪ .‬אך תוויות אלה מתעלמות‬ ‫מן העובדה שזעם ונסיגה הם רק פני השטח של טווח רחב של ניסיונות הישרדות נואשים‪ .‬הניסיון‬ ‫לשלוט בהתנהגותו של ילד‪ ,‬בלי להתייחס לבעיה שבתשתית הדברים — ההתעללות — מוביל לטיפולים‬ ‫בלתי יעילים במקרה הטוב‪ ,‬ומזיקים במקרה הרע‪ .‬כשילדים אלה גדלים‪ ,‬חלקיהם השונים אינם‬ ‫משתלבים לאישיות לכידה‪ ,‬אלא ממשיכים להתקיים באופן אוטונומי יחסית‪.‬‬ ‫‪429‬‬ ‫החלקים שנמצאים "בחוץ" עשויים להיות לגמרי בלתי־מודעים לחלקים אחרים במערכת‪ .‬רוב‬ ‫הגברים שבדקתי בהקשר לניצול מיני בילדוּת בידי כמרים קתולים נטלו סטרואידים אנאבוליים ובילו‬ ‫זמן מופרז במכון הכושר בהנפת משקולות‪ְ .‬מפַתחי גוף כפייתיים אלה חיו בתרבות גברית של זיעה‪,‬‬ ‫פוּטבּוּל ובירה‪ ,‬שחולשה ופחד הוסוו בה בקפידה‪ .‬רק אחרי שהרגישו בטוחים דיים איתי‪ ,‬הצלחתי‬ ‫לפגוש את הילדים המפוחדים שבתוכם‪.‬‬ ‫מטופלים עשויים גם שלא לאהוב את חלקיהם המוחצנים‪ :‬החלקים הכועסים‪ ,‬ההרסניים או‬ ‫הביקורתיים‪ .‬אבל שיטת ‪ IFS‬מציעה מסגרת להבינם — וחשוב לא פחות‪ ,‬לדבר עליהם‪ ,‬באופן שאינו‬ ‫עושה להם פתולוגיזציה‪ .‬ההבנה שכל חלק תקוע נושא עליו נטל מן העבר‪ ,‬והכבוד שניתן לתפקודו‬ ‫במערכת הכוללת‪ ,‬מאפשרים לחוות אותו כפחות מאיים או מציף‪.‬‬ ‫כפי ששוורץ הצהיר‪" :‬אם נקבל את הרעיון הבסיסי שלאנשים יש דחף פנימי לדאוג לבריאותם‪,‬‬ ‫פירוש הדבר הוא שכאשר אנשים סובלים מבעיות כרוניות‪ ,‬משהו חוסם את הגישה למשאביהם‬ ‫הפנימיים‪ .‬כשמכירים בכך‪ ,‬תפקיד המטפלים הוא לשתף פעולה‪ ,‬ולא ללמד‪ ,‬להתעמת או למלא חורים‬ ‫בנפש המטופל‪ 430".‬הצעד הראשון בשיתוף פעולה זה הוא להבטיח למערכת הפנימית שכל חלקיה‬ ‫מתקבלים בברכה‪ ,‬ושכולם — אפילו אלה האובדניים או ההרסניים — נוצרו מתוך ניסיון להגן על‬ ‫מערכת־העצמי‪ ,‬גם אם כעת נראה שהם מאיימים עליה‪.‬‬

‫הנהגה עצמית‬ ‫גישת ‪ IFS‬מכירה בכך שטיפוח הנהגה עצמית קשובה הוא הבסיס לריפוי מטראומה‪ .‬מיינדפולנס‬ ‫מאפשר לנו לא רק לסקור את הנוף הפנימי בחמלה ובסקרנות‪ ,‬אלא גם להניע אותנו בכיוון הנכון‬ ‫לקראת דאגה עצמית‪ .‬כל המערכות — משפחות‪ ,‬ארגונים‪ ,‬מדינות — יכולות לתפקד ביעילות רק אם‬ ‫יש להן הנהגה מוגדרת ובעלת מסוגלות‪ .‬המשפחה הפנימית אינה שונה‪ :‬כל היבטי העצמי שלנו זקוקים‬ ‫להתייחסות‪ .‬המנהיג הפנימי צריך לחלק בחוכמה את המשאבים הקיימים ולספק לַ ָשּׁלֵם חזון‪ ,‬שמביא‬ ‫את כל החלקים בחשבון‪.‬‬ ‫כפי שמסביר ריצ'רד שוורץ‪:‬‬ ‫המערכת הפנימית של קורבן התעללות שונה ממערכת שלא עברה התעללות‪ ,‬משום שחסרים‬ ‫בה מנהיגות אפקטיבית‪ ,‬חוקים ברורים שתחתיהם החלקים מתפקדים‪ ,‬וכל שיווי משקל או‬ ‫הרמוניה יציבים נעדרים ממנה‪ .‬באופן טיפוסי‪ ,‬החלקים מתפקדים סביב ֲהנ ָחוֹת ואמונות‬ ‫שעבר זמנן‪ ,‬הנובעות מהתעללות בילדוּת‪ ,‬למשל — האמונה שמסוכן מאוד לגלות סודות על‬ ‫חוויות ילדוּת שהילד סבל‪431.‬‬ ‫מה קורה כאשר העצמי כבר אינו לוקח פיקוד? גישת ‪ IFS‬מכנה זאת "התמזגות" )‪:(blending‬‬ ‫מצב שבו העצמי מזדהה עם חלק‪ ,‬כמו באמירות "אני רוצה להרוג את עצמי" או "אני שונא אותך‪".‬‬ ‫שימו לב להבדל בין אמירות אלה לבין‪" :‬יש בי חלק שהיה רוצה שאמות‪ ",‬או "יש בי חלק שמופעל‬ ‫כשאתה עושה את זה‪ ,‬וגורם לי לרצות להרוג אותך‪".‬‬ ‫שוורץ קובע שתי קביעות שמרחיבות את מושג הקשיבות אל מחוז ההנהגה הפעילה‪ .‬הראשונה‪,‬‬ ‫שאין צורך לטפח או לפתח את העצמי המנהיג‪ .‬מתחת לפני השטח של החלקים המגוננים אצל שורדי‬ ‫טראומה מתקיימת ישות בלתי־פגועה של עצמי שהוא בעל ביטחון‪ ,‬סקרן ורגוע‪ ,‬עצמי שנשמר מפני‬ ‫ההרס שזרעו המגינים השונים‪ ,‬אלה שנולדו מתוך המאמץ להבטיח הישרדות‪ .‬כאשר המגינים מאמינים‬ ‫שכעת בטוח עבורם לעזוב‪ ,‬אותו עצמי יצוץ באופן ספונטני‪ ,‬והחלקים יוכלו להתגייס לתהליך‬ ‫ההחלמה‪.‬‬ ‫ההנחה השנייה היא שבמקום להיות צופה פסיבי‪ ,‬אותו עצמי קשוב מסוגל לארגן מחדש את‬ ‫המערכת הפנימית ולתַקשר עם חלקיה באופן שיסייע להם להאמין שיש ִבּפְנים מישהו שיוכל לדאוג‬ ‫לעניינים‪ .‬גם כאן‪ ,‬חקר המוח מראה שאין זו מטאפורה בלבד‪ .‬מיינדפולנס מגביר את הפעלת קליפת‬ ‫המוח הקדם־מצחית האמצעית ומפחיתה הפעלת מבנים כמו האמיגדלה‪ ,‬שמעוררת תגובות רגשיות‪ .‬כך‬ ‫מתחזקת שליטתנו על המוח הרגשי‪.‬‬ ‫יותר משהיא מעודדת את היחסים בין מטפל למטופל חסר אונים‪ ,‬גישת ‪ IFS‬מתמקדת בטיפוח‬ ‫היחסים הפנימיים בין העצמי לבין החלקים המגינים השונים‪ .‬במודל טיפולי זה‪ ,‬העצמי איננו רק עד‬ ‫או צופה פסיבי‪ ,‬כמו במסורות מדיטציה מסוימות; יש לו תפקיד הנהגה פעיל‪ .‬העצמי הוא מעין מנצח‬

‫בתזמורת שעוזר לכל החלקים לתפקד בהרמוניה‪ ,‬כסימפוניה‪ ,‬ולא כקקופוניה‪.‬‬

‫ללמוד להכיר את הנוף הפנימי‬ ‫משימתו של המטפל היא לעזור למטופלים להפריד את התערובת המבלבלת הזו לישויות נפרדות‪ ,‬כך‬ ‫שיוכלו לומר‪" :‬החלק הזה שלי הוא כמו ילד קטן‪ ,‬והחלק הזה בוגר יותר‪ ,‬אבל הוא מרגיש כמו‬ ‫קורבן‪ ".‬ייתכן שלא יאהבו רבים מחלקיהם‪ ,‬אך אם יזהו אותם‪ ,‬הם ייעשו פחות מאיימים או מציפים‪.‬‬ ‫הצעד הבא הוא לעודד מטופלים לבקש בפשטות מכל חלק מגונן‪ ,‬כאשר הוא צץ‪" ,‬לקחת צעד‬ ‫אחורנית" באופן זמני‪ ,‬כך שנוכל לראות על מה הוא מגן‪ .‬כשעושים זאת שוב ושוב‪ ,‬החלקים מתחילים‬ ‫להיפרד מן העצמי ונותנים מקום להתבוננות עצמית קשובה‪ .‬מטופלים לומדים להשהות את פחדם‪ ,‬את‬ ‫זעמם ואת סלידתם‪ ,‬ולהיפתח למצב של סקרנות והרהור על עצמם‪ .‬מתוך הפרספקטיבה היציבה של‬ ‫העצמי הם יכולים להתחיל בדיאלוג פנימי קונסטרוקטיבי עם חלקיהם השונים‪.‬‬ ‫המטופלים מתבקשים לזהות את החלק שמעורב בבעיה הנוכחית‪ ,‬כמו הרגשת חוסר ערך‪ ,‬נטישה או‬ ‫מחשבות טורדניות נקמניות‪ .‬כשהם שואלים את עצמם‪" ,‬מהו הדבר בתוכי שמרגיש כך?" ייתכן‬ ‫שיעלה על דעתם דימוי‪ 432.‬אולי החלק המדוכא נראה כמו ילד נטוש‪ ,‬או איש מזדקן‪ ,‬או אחות‬ ‫רחמנייה מותשת שמטפלת בפצועים; חלק נקמני עשוי להופיע כחייל קרבי‪ ,‬או חבר בכנופיית רחוב‪.‬‬ ‫הדבר הבא שהמטפל שואל הוא‪" :‬מה אתה מרגיש כלפי החלק )העצוב‪ ,‬נקמני‪ ,‬מפוחד( שלך?" זה‬ ‫מכין את הבמה להתבוננות עצמית קשובה‪ ,‬באמצעות הפרדת ה"אתה" מן החלק שמתבוננים בו‪ .‬אם‬ ‫למטופל יש תגובה קיצונית כגון "אני שונא אותו‪ ",‬המטפל יודע שקיים חלק מגונן נוסף‪ ,‬שמעורבב עם‬ ‫העצמי‪ .‬הוא עשוי לשאול‪" :‬בוא נראה אם החלק ששונא אותו יכול לקחת צעד אחורנית‪ ".‬בשלב זה‪,‬‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬מכירים תודה לחלק המגונן על נכונותו‪ ,‬ומבטיחים לו שיוכל לחזור בכל עת שיהיה בו‬ ‫צורך‪ .‬אם החלק המגונן מוכן לזה‪ ,‬השאלה הבאה תהיה‪" :‬איך אתה מרגיש עכשיו כלפי החלק )שקודם‬ ‫לכן היה דחוי(?" קרוב לוודאי שהמטופל יאמר משהו כמו‪" :‬אני תוהה מדוע הוא כל כך )עצוב‪ ,‬נקמני‬ ‫וכו'(‪ ".‬זה מאפשר להתחיל להכיר חלק זה טוב יותר — למשל לשאול בן כמה הוא‪ ,‬ואיך הגיע להרגיש‬ ‫כמו שהוא מרגיש‪.‬‬ ‫כשהמטופל מתחיל לבטא מידה ניכרת של עצמיות‪ ,‬סוג דיאלוג זה מתחיל להתרחש באופן ספונטני‪.‬‬ ‫בשלב זה חשוב שהמטפל יזוז מעט הצדה ורק יפקח עין להבחין בחלקים אחרים שעלולים להתערב‪,‬‬ ‫או שיעיר הערות אמפתיות מדי פעם בפעם‪ ,‬או ישאל שאלות כגון‪" ,‬מה אתה אומר לחלק הזה על‬ ‫כך?" או‪" ,‬לאן היית רוצה להמשיך עכשיו?" או‪" ,‬מה הצעד הבא המתאים‪ ,‬להרגשתך?" וכן השאלה‬ ‫הנצחית‪" :‬מה אתה מרגיש כלפי חלק זה עכשיו?"‬

‫חיים בחלקים‬ ‫ג'ואן באה לפגוש אותי כדי שאסייע לה להתמודד עם התקפי זעם בלתי נשלטים ועם רגשי אשמה‬ ‫ביחס לאין־ספור רומנים שניהלה‪ ,‬האחרון שבהם עם מאמן טניס‪ .‬כפי שניסחה בפגישתנו הראשונה‪:‬‬

‫"אני עוברת מלהיות אשת מקצוע תותחית לילדה בכיינית‪ ,‬כלבה זועמת‪ ,‬מכונת אכילה חסרת רחמים‬ ‫וכל זה בעשר דקות‪ .‬אין לי מושג מי מכל אלה אני באמת‪".‬‬ ‫בשלב זה בפגישה‪ ,‬ג'ואן כבר הספיקה לבקר את התמונות על הקיר שלי‪ ,‬הריהוט הישן בחדר‪,‬‬ ‫שולחן הכתיבה המבולגן‪ .‬התקפה הייתה ההגנה הטובה ביותר שלה‪ .‬היא התכוננה להיפגע שוב — מן‬ ‫הסתם אאכזב אותה‪ ,‬כמו אנשים כה רבים לפניי‪ .‬היא ידעה שכדי שפסיכותרפיה תעבוד‪ ,‬עליה לאפשר‬ ‫לעצמה להיות פגיעה‪ ,‬ולכן הייתה צריכה לבדוק אם אוכל לשאת את כעסהּ‪ ,‬את פחדהּ‪ ,‬את צערהּ‪.‬‬ ‫הבנתי שהדרך היחידה להתמודד עם ההגנתיות שלה היא באמצעות הפגנת עניין רב בפרטֵי חייה‪,‬‬ ‫ביטוי תמיכה ללא סייג בסיכון שלקחה כשהגיעה לדבר איתי‪ ,‬וקבלת החלקים שהתביישה בהם יותר‬ ‫מכול‪.‬‬ ‫שאלתי את ג'ואן אם הבחינה בחלק הביקורתי של עצמה‪ .‬היא אישרה שאכן היא מכירה אותו‪,‬‬ ‫ושאלתי אותה איך היא מרגישה כלפי ה"מבקרת"‪ .‬שאלת מפתח זו אפשרה לה להיות נפרדת מחלק‬ ‫זה‪ ,‬ופתחה גישה לעצמי שלה‪ .‬ג'ואן ענתה שהיא שונאת את המבקרת‪ ,‬משום שזו הזכירה לה את אמה‪.‬‬ ‫כששאלתי אותה על מה עשוי החלק הביקורתי לגונן‪ ,‬נרגע כעסה והיא נעשתה סקרנית ומהורהרת‬ ‫יותר‪" :‬אני תוהה מדוע היא ]'המבקרת'[ חושבת שהכרחי לקרוא לי באותם שמות שאמי הייתה קוראת‬ ‫לי בהם‪ ,‬ואפילו גרועים יותר‪ ".‬היא סיפרה לי עד כמה פחדה מאמה בילדותה‪ ,‬וכיצד הרגישה שלעולם‬ ‫לא תצליח לעשות שום דבר כמו שצריך‪ .‬המבקרת הייתה ללא ספק מנהלת‪ :‬לא רק שהגנה על ג'ואן‬ ‫מפניי‪ ,‬אלא שהיא ניסתה להחליף את הביקורת של אמה‪.‬‬ ‫בשבועות הבאים סיפרה לי ג'ואן שעברה ניצול מיני מידי החבר של אמא שלה‪ ,‬כנראה כשהייתה‬ ‫בכיתה א' או ב'‪ .‬היא חשבה שהיא "מקולקלת" ליחסים אינטימיים‪ .‬בעוד שכלפי בעלה לא חשה כל‬ ‫תשוקה מינית והייתה תובענית וביקורתית‪ ,‬הרי שברומנים שניהלה הייתה מלאת תשוקה וחסרת‬ ‫מעצורים‪ .‬אך הרומנים הסתיימו תמיד בצורה דומה‪ :‬באמצע ההתעלסות היא נעשתה פתאום מפוחדת‪,‬‬ ‫התכרבלה לכדור וייבבה כמו ילדה קטנה‪ .‬סצנות אלה הותירו אותה מבולבלת ומלאת גועל‪ ,‬ואחרי כן‬ ‫לא הייתה מסוגלת לקיים שום קשר עם אותו מאהב‪.‬‬ ‫כמו מרילין מהפרק השמיני‪ ,‬ג'ואן סיפרה לי שלמדה לגרום לעצמה להיעלם בעת ההתעללות‪,‬‬ ‫וריחפה מעל הסצנה כאילו זה קורה למישהי אחרת‪ .‬דחיקת ההתעללות אל מחוץ לדעתה אפשרה‬ ‫לגו'אן לנהל חיים נורמליים של ילדה בגיל בית הספר‪ ,‬כולל חבֵרות‪ ,‬מסיבות שינה והשתתפות‬ ‫בפעילויות ספורט‪ .‬הבעיה התחילה בגיל ההתבגרות‪ ,‬כאשר פיתחה דפוס של בוז קריר כלפי נערים‬ ‫שהתייחסו אליה יפה‪ ,‬וקיימה קשרים מיניים אקראיים שהותירו אותה מושפלת ומבוישת‪ .‬היא אמרה‬ ‫לי שבולימיה עבורה הייתה מה שאורגזמה היא לרוב האנשים‪ ,‬ואילו יחסי מין עם בעלה היו עבורה‬ ‫כמו הקאה אצל אנשים אחרים‪ .‬אף על פי שזיכרונות ספציפיים מן ההתעללות שלה פוצלו )עברו‬ ‫דיסוציאציה(‪ ,‬היא המשיכה לבטא אותם בפעולה‪ ,‬בלא־יודעין‪.‬‬ ‫לא ניסיתי להסביר לה מדוע היא מרגישה כה כועסת‪ ,‬אשֵמה או מכוּבּה — היא כבר חשבה על עצמה‬ ‫כעל סחורה מקולקלת‪ .‬בטיפול נפשי‪ ,‬כמו בעיבוד זיכרון‪ ,‬תנועת המטוטלת — הגישה ההדרגתית שבה‬

‫דנתי בפרק שלושה־עשר — מרכזית‪ .‬כדי שג'ואן תוכל להתמודד עם הסבל והפגיעה שלה‪ ,‬היה עלינו‬ ‫לגייס את כוחותיה ואת האהבה העצמית שלה‪ ,‬כך שתוכל לרפא את עצמה‪.‬‬ ‫פירוש הדבר היה להתמקד במשאביה הפנימיים הרבים‪ ,‬ולהזכיר לעצמי שאיני יכול לספק לה את‬ ‫האהבה והדאגה שחסרו בילדות‪ .‬אם מטפל‪ ,‬מורה או מנטור ינסה למלא את החורים של החסך‬ ‫המוקדם‪ ,‬בסופו של דבר ייאלץ להיווכח שהוא האדם הלא־נכון‪ ,‬בזמן הלא־נכון‪ ,‬במקום הלא־נכון‪.‬‬ ‫הטיפול היה צריך להתרכז ביחסיה של ג'ואן עם חלקיה‪ ,‬ולא עמי‪.‬‬

‫לפגוש את המנהלים‬ ‫ככל שהטיפול של ג'ואן התקדם‪ ,‬כך זיהינו חלקים רבים ושונים שהיו אחראיים בזמנים שונים‪ :‬חלק‬ ‫יַלְדי תוקפני שנהג להיכנס להתקפי זעם‪ ,‬חלק של מתבגרת עם התנהגות מינית מופקרת‪ ,‬חלק אובדני‪,‬‬ ‫מנהלת אובססיבית‪ ,‬אשת מוסר חסודה וכן הלאה‪ .‬כפי שקורה בדרך כלל‪ ,‬ראשית פגשנו את המנהלים‪.‬‬ ‫תפקידם היה למנוע השפלה ונטישה‪ ,‬ולשמור עליה מאורגנת ובטוחה‪ .‬יש מנהלים שעשויים להיות‬ ‫תוקפניים‪ ,‬כמו המבקרת של ג'ואן‪ ,‬ואילו אחרים יכולים להיות פרפקציוניסטים‪ ,‬או מכונסים‪ ,‬נזהרים‬ ‫שלא למשוך תשומת לב רבה מדי לעצמם‪ .‬הם עשויים לומר לנו להעלים עין ממה שקורה ולהישאר‬ ‫פסיביים‪ ,‬כדי להימנע מסיכון‪ .‬המנהלים הפנימיים גם שולטים במידת הגישה שלנו לרגשות‪ ,‬כדי‬ ‫שמערכת העצמי לא תוצף‪.‬‬ ‫כמות עצומה של אנרגיה נדרשת כדי לשמור על המערכת תחת שליטה‪ .‬הערה פלרטטנית אחת‬ ‫עשויה להיות טריגר‪ ,‬ולעורר כמה חלקים בעת ובעונה אחת‪ :‬אחד שנעשה מגורה מינית‪ ,‬אחר מלא‬ ‫תיעוב עצמי‪ ,‬שלישי שמנסה להרגיע את העניינים באמצעות חיתוך עצמי‪ .‬מנהלים אחרים יוצרים‬ ‫מחשבות טורדניות והסחות‪ ,‬או מכחישים את המציאות בכלל‪ .‬אך לכל חלק יש להתייחס כאל שומר‬ ‫פנימי‪ ,‬שמחזיק בעמדת הגנה חשובה‪ .‬המנהלים נושאים בעול של אחריות כבדה ביותר‪ ,‬ובדרך כלל‬ ‫עמוסים עד מעל לראשם‪.‬‬ ‫יש מנהלים מיומנים עד מאוד‪ .‬רבים ממטופליי הם בעלי עמדות בכירות‪ ,‬שמבצעים עבודה מקצועית‬ ‫יוצאת מן הכלל‪ ,‬ויכולים להיות הורים מסורים ביותר‪ .‬המנהלת הביקורתית של ג'ואן תרמה ללא ספק‬ ‫להצלחתה כרופאת עיניים‪ .‬היו לי מטופלים רבים שהיו מורים מוכשרים ביותר‪ ,‬אחיות ואחים בבתי‬ ‫חולים‪ .‬גם אם עמיתיהם מצאו אותם לעתים מרוחקים ומסויגים‪ ,‬ודאי היו נדהמים לגלות שחבריהם‬ ‫המרשימים לעבודה מעורבים בפגיעה עצמית‪ ,‬הפרעות אכילה או התנהגויות מיניות ביזאריות‪.‬‬ ‫בהדרגה החלה ג'ואן להבין שנורמלי לחוות בעת ובעונה אחת רגשות ומחשבות סותרים‪ ,‬מה שחיזק‬ ‫את ביטחונה לקראת המשימה שלפניה‪ .‬במקום להאמין ששִׂנאה איכְּלה את כל ישותה‪ ,‬היא גילתה שזו‬ ‫שיתקה רק חלק מסוים שלה‪ .‬עם זאת‪ ,‬לאחר שקיבלה הערכה שלילית במקום עבודתה‪ ,‬ג'ואן נכנסה‬ ‫לסחרור‪ .‬היא גינתה את עצמה על שלא שמרה על עצמה‪ ,‬ואז החלה להרגיש נצמדת‪ ,‬חלשה וחסרת‬ ‫כוחות‪ .‬כשביקשתי ממנה לראות היכן ממוקם אותו חלק חסר כוחות בגופה ומה הרגישה כלפיו‪ ,‬היא‬ ‫התנגדה‪ .‬היא אמרה לי שאינה מסוגלת לסבול את הילדה הבכיינית העלובה‪ ,‬שגרמה לה להרגיש‬

‫מבוכה ובוז כלפי עצמה‪ .‬אני חשדתי שחלק זה החזיק בתוכו הרבה מזיכרונות ההתעללות‪ ,‬והחלטתי‬ ‫לא ללחוץ עליה בנקודה זו‪ .‬היא עזבה את משרדי מכונסת ועצובה‪.‬‬ ‫למחרת פשטה על המקרר‪ ,‬ואחר כך הקיאה במשך שעות את כל מה שאכלה‪ .‬כשחזרה למשרדי‪ ,‬היא‬ ‫אמרה לי שהיא רוצה להרוג את עצמה‪ ,‬והופתעה מכך שהצטיירתי סקרן ובלתי שיפוטי‪ ,‬ומכך שלא‬ ‫גיניתי אותה‪ ,‬לא על הבולימיה ולא על המשאלה האובדנית‪ .‬כששאלתי אותה אילו חלקים היו‬ ‫מעורבים כאן‪ ,‬המבקרת חזרה ופלטה‪" ,‬היא מגעילה‪ ".‬כשג'ואן ביקשה מחלק זה לקחת צעד אחורה‪,‬‬ ‫החלק הבא אמר‪" :‬אף אחד לא יאהב אותי אף פעם‪ ",‬אחריו חזרה המבקרת‪ ,‬שאמרה לי שהדרך‬ ‫הטובה ביותר לעזור לה היא להתעלם מכל הרעש הזה ולהעלות את מינון התרופות‪.‬‬ ‫אין ספק שמתוך רצון להגן על החלקים הפגועים‪ ,‬מנהלים אלה‪ ,‬שלא במתכוון‪ ,‬הזיקו לה‪ .‬המשכתי‬ ‫לשאול אותם מה יקרה אם הם ייקחו פסק זמן‪ .‬ג'ואן ענתה‪" :‬אנשים ישנאו אותי‪" ",‬אני אהיה לגמרי‬ ‫לבד וזרוקה ברחוב‪ ".‬כעת עלה זיכרון‪ :‬אמה אמרה לה שאם לא תציית‪ ,‬היא תמסור אותה לאימוץ‬ ‫ולעולם לא תראה שוב את אחיותיה או את הכלב שלה‪ .‬כששאלתי אותה כיצד היא מרגישה ביחס‬ ‫לאותה ילדה מפוחדת בתוכה‪ ,‬היא בכתה ואמרה שהיא מרגישה צער עליה‪ .‬העצמי שלה חזר‪ ,‬והייתי‬ ‫משוכנע שהרגענו את המערכת‪ ,‬אך התברר שפגישה זו הייתה עבורה יותר מדי‪ ,‬מוקדם מדי‪.‬‬

‫לכבות את הלהבות‬ ‫בשבוע הבא ג'ואן לא הגיעה לפגישה‪ .‬לחצנו על טריגר שעורר את ה"גוֹלים"‪ ,‬וה"כבאים" החלו‬ ‫להשתולל‪ .‬בערב אחרי שדיברנו על פחדהּ שימסרו אותה לאימוץ‪ ,‬כך סיפרה לי בהמשך‪ ,‬היא הרגישה‬ ‫שהיא עומדת להתפוצץ‪ .‬היא הלכה לבאר ואספה שם בחור‪ .‬כשחזרה הביתה‪ ,‬שתויה וסתורת בגדים‪,‬‬ ‫היא סירבה לדבר עם בעלה ונרדמה בסלון‪ .‬למחרת בבוקר התנהגה כאילו לא אירע דבר‪.‬‬ ‫הכבאים יעשו כל דבר שיגרום לכאב הנפשי להסתלק‪ .‬למעט משימתם המשותפת — לוודא שהגולים‬ ‫כלואים היטב — הם מתנהגים בדיוק הפוך מן המנהלים‪ :‬המנהלים יעשו הכול כדי להישאר בשליטה‪,‬‬ ‫ואילו הכבאים יהרסו את הבית כדי לכבות את האש‪ .‬המאבק בין מנהלים קפוצים לבין כבאים פרועים‬ ‫יימשך עד שהגולים‪ ,‬נושאי עול הטראומה‪ ,‬יורשו לשוב הביתה ויזכו לדאגה ולטיפול‪.‬‬ ‫כל מי שעובד עם שורדים יפגוש בכבאים אלה‪ .‬פגשתי בכבאים שיוצאים למסעי קניות חסרי‬ ‫גבולות‪ ,‬ששותים‪ ,‬מתמכרים למשחקי מחשב‪ ,‬מנהלים רומנים אימפולסיביים או עושים כושר‬ ‫בכפייתיות‪ .‬מפגש מלוכלך אחד יכול להקהות את אֵימתה ואת בושתה של הילדה פגועת ההתעללות‪,‬‬ ‫ולו לשעות ספורות‪.‬‬ ‫חשוב מאוד לזכור שבבסיסם גם הכבאים מנסים נואשות להגן על המערכת‪ .‬אלא שבשונה מן‬ ‫המנהלים‪ ,‬שבדרך כלל מעמידים פנים שהם משתפים פעולה עם הטיפול‪ ,‬לכבאים אין מעצורים‪ :‬הם‬ ‫יטיחו עלבונות וי ֵצאו בסערה מן החדר‪ .‬הכבאים פועלים בקדחתנות ומתוך חרדה‪ ,‬ואם נשאל אותם מה‬ ‫יקרה אם יפסיקו לעשות את עבודתם‪ ,‬נגלה שהם מאמינים שהרגשות הגוֹלים ימחצו את כל‬ ‫מערכת־העצמי‪ .‬הם גם לחלוטין בלתי־מודעים לרעיון שקיימות דרכים טובות יותר להבטיח ביטחון‬

‫גופני ורגשי‪ ,‬וגם אם התנהגויות כמו אכילת בולמוס או חיתוך עצמי נפסקות‪ ,‬בדרך כלל הכבאים‬ ‫מוצאים שיטות אחרות לפגיעה עצמית‪ .‬מעגלים אלה ייפסקו רק כאשר העצמי יוכל לאחוז במושכות‪,‬‬ ‫והמערכת תרגיש ביטחון‪.‬‬

‫עוֹל הרעילוּת‬ ‫הגוֹלים הם אתר הפסולת הרעילה של המערכת‪ .‬מכיוון שהם שומרים על הזיכרונות‪ ,‬התחושות‪,‬‬ ‫האמונות והרגשות שקשורים לטראומה‪ ,‬מסוכן מאוד לשחררם‪ .‬הם מכילים את החוויה של "הו‪,‬‬ ‫אלוהים‪ ,‬אני מחוסלת" — תמצית חוויית ההלם הבלתי־נמנע — ועמה‪ ,‬אֵימה‪ ,‬התרסקות וכניעה‪ .‬הגולים‬ ‫עשויים להתגלם כתחושות גופניות מוחצות‪ ,‬או להפך‪ ,‬קהות חושים קיצונית‪ ,‬והם פוגעים הן בהגיון‬ ‫המנהלים והן בתעוזת הכבאים‪.‬‬ ‫כמו רוב שורדות גילוי עריות‪ ,‬ג'ואן שנאה את הגוֹלים שלה‪ ,‬בייחוד את הילדה הקטנה שנענתה‬ ‫לתביעות המיניות של התוקף שלה‪ ,‬ואת הילדה המפוחדת שייבבה לבדה במיטה‪ .‬כאשר הגוֹלים‬ ‫מציפים את המנהלים‪ ,‬הם משתלטים עלינו — אין אנו אף דבר אחר מלבד אותו ילד דחוי‪ ,‬חלש‪ ,‬בלתי‬ ‫אהוב ונטוש‪ .‬העצמי "מתערבב" עם הגוֹלים‪ ,‬ואיננו מסוגלים לראות כל חלופה אחרת לחיינו‪ .‬אז‪ ,‬כפי‬ ‫שציין שוורץ‪" ,‬אנו רואים את עצמנו‪ ,‬ואת העולם‪ ,‬דרך עיניהם‪ ,‬ומאמינים שזהו העולם‪ .‬במצב זה‬ ‫נתקשה להבין שבעצם השתלטו עלינו‪433".‬‬ ‫אך כליאת הגולים רומסת לא רק את הזיכרונות ואת הרגשות אלא גם את החלקים שמחזיקים בהם‬ ‫— החלקים שנפגעו יותר מכול בטראומה‪ .‬במילותיו של שוורץ‪" :‬בדרך כלל אלה הם חלקיך הרגישים‪,‬‬ ‫היצירתיים‪ ,‬אוהבי האינטימיות‪ ,‬מלאי החיים‪ ,‬המִשׂחקיים והתמימים ביותר‪ .‬הגלייתם‪ ,‬כשהם נפגעים‪,‬‬ ‫מכפילה בעצם את מר־גורלם — עלבון הדחייה מצדך מצטרף לפגיעה המקורית‪ 434".‬כפי שג'ואן‬ ‫גילתה‪ ,‬הסתרת הגוֹלים‪ ,‬דיכוים ותיעובם דנו אותה לחיים נטולי אינטימיות או שמחה אמיתיים‪.‬‬

‫שחרור העבר‬ ‫חודשים אחדים אחרי תחילת הטיפול בג'ואן ניגשנו שוב לילדה הגולה שנשאה עמה את ההשפלה‪,‬‬ ‫הבלבול והבושה שהיו כרוכים בהתעללות שעברה‪ .‬בשלב זה היא כבר בטחה בי מספיק ופיתחה‬ ‫תחושת עצמי מספיקה כדי שתוכל לשאת להתבונן בעצמה כילדה‪ ,‬עם כל הרגשות שנקברו לשנים כה‬ ‫רבות‪ :‬אֵימה‪ ,‬התרגשות‪ ,‬כניעה‪ ,‬השותפות לדבר עבירה‪ .‬היא לא אמרה הרבה במשך התהליך‪ ,‬ותפקידי‬ ‫העיקרי היה לשמור עליה במצב של התבוננות־עצמית רגועה‪ .‬לעתים קרובות היה לה דחף להסתלק‬ ‫בגועל ובזוועה ולעזוב את הילדה הבלתי־נסבלת הזו לבד במצוקתה‪ .‬בנקודות אלה ביקשתי מן‬ ‫המגינים שלה להתרחק‪ ,‬כדי שתוכל להמשיך להקשיב לְמה שהילדה הקטנה הזו רצתה שתדע‪.‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬בעידודי‪ ,‬היא הייתה מסוגלת להיכנס אל תוך הסצנה ולקחת את הילדה למקום בטוח‪ .‬היא‬ ‫אמרה בנחישות לתוקף שלה שלעולם לא תניח לו להתקרב אליה שוב‪ .‬במקום להתכחש לילדה‪ ,‬היא‬ ‫שיחקה תפקיד פעיל בשחרורה‪ .‬כמו בטיפול ‪ ,EMDR‬התרת הטראומה הייתה תוצאה של יכולתה‬

‫להשתמש בדמיון ולעבד מחדש את הסצנות שבעבר הרחוק קפאה בהן‪ .‬פסיביות חסרת ישע הוחלפה‬ ‫בפעולה בהנהגת־העצמי‪.‬‬ ‫כאשר ג'ואן החלה להרגיש בעלוּת על דחפיה ועל התנהגותה‪ ,‬היא הבחינה בריקנות של יחסיה עם‬ ‫בעלה‪ְ ,‬בּ י ֵאן‪ ,‬והחלה להתעקש על שינוי‪ .‬הזמנתי אותה לבקש מבריאן להצטרף אלינו‪ ,‬והיא הייתה‬ ‫נוכחת במשך שמונה מפגשים שאחריהם הוא החל להיפגש עמי באופן פרטני‪.‬‬ ‫שוורץ מצביע על כך שטיפול ‪ IFS‬יכול לעזור לבני משפחה "לחנוך" זה את זה‪ ,‬כשהם לומדים‬ ‫להבחין באופן שבו חלקיו של האחד מצויים באינטראקציה עם אלה של האחר‪ .‬חזיתי בזה בעליל עם‬ ‫ג'ואן ובריאן‪ .‬בריאן‪ ,‬בהתחלה‪ ,‬היה די גאה בעצמו על שהסכין עם התנהגותה של ג'ואן במשך זמן כה‬ ‫רב; הרגשתו שהיא באמת זקוקה לו מנעה ממנו לשקול גירושים‪ .‬אך כעת‪ ,‬משרצתה יותר אינטימיות‪,‬‬ ‫הוא הרגיש חסר יכולת‪ ,‬לָחוּץ — וחשף חלק מבוהל שנכנס לשיתוק והקים חומה כדי לא להרגיש‪.‬‬ ‫בהדרגה החל בריאן לדבר על חייו במשפחה אלכוהוליסטית‪ ,‬שם התנהגויות כמו של ג'ואן היו‬ ‫שכיחות ובדרך כלל התעלמו מהן‪ ,‬כשמפעם לפעם אביו נשלח למרכזי גמילה ואמו אושפזה לתקופת‬ ‫ארוכות בגלל דיכאון וניסיונות התאבדות‪ .‬כששאלתי את החלק המבוהל שלו מה יקרה אם יאפשר‬ ‫לבריאן להרגיש משהו‪ ,‬הוא חשף את פחדו מלהיות מוצף בכאב — כאב ילדותו‪ ,‬שיצטרף לכאב יחסיו‬ ‫עם ג'ואן‪.‬‬ ‫בשבועות הבאים צצו חלקים נוספים‪ .‬בתחילה הגיע מגן שפחד מנשים‪ ,‬והיה נחוש שלא לאפשר‬ ‫לבריאן להיות חשוף למניפולציות שלהן‪ .‬אז גילינו חלק מטפל חזק‪ ,‬שטיפל באמו ובאֶחיו הצעירים‪.‬‬ ‫חלק זה העניק לבריאן תחושת ערך עצמי ותכלית‪ ,‬ודרך להתמודד עם הפחד שלו־עצמו‪ .‬לבסוף‪ ,‬בריאן‬ ‫היה מוכן לפגוש את הגולה שלו‪ ,‬הילד המפוחד‪ ,‬חסר האֵם למעשה‪ ,‬שלא היה מי שיטפל בו‪.‬‬ ‫זוהי גרסה קצרה מאוד למסע ארוך‪ ,‬מלא סטיות ופיתולים‪ ,‬למשל כאשר ה"מבקרת" של ג'ואן שבה‬ ‫וצצה מפעם לפעם‪ .‬אך למן ההתחלה‪ ,‬הטיפול ב‪ IFS-‬עזר לג'ואן ולבריאן לשמוע את עצמם‪ ,‬וזה את‬ ‫זה‪ ,‬מפרספקטיבה של עצמי אובייקטיבי‪ ,‬סקרני וחומל‪ .‬הם כבר לא היו כלואים בעבר‪ ,‬וטווח רחב של‬ ‫אפשרויות נפתח בפניהם‪.‬‬

‫כוחה של חמלה עצמית‪ IFS :‬בטיפול בחולי דלקת מפרקים שגרונית‬ ‫ננסי שַדיק )‪ (Nancy Shadick‬היא ראומטולוגית מבית החולים בריגְהַם אֶנד וִוימֵנס בבוסטון‪,‬‬ ‫שמשלבת מחקר רפואי בדלקת מפרקים שגרונית )‪(RA — Rheumatoid Arthritis‬‬ ‫והתעניינות עמוקה באופן שבו המטופלים חווים את המחלה‪ .‬כשגילתה את גישת ‪ IFS‬בסדנה עם‬ ‫ריצ'רד שוורץ‪ ,‬החליטה לשלב את הגישה במחקר על התערבות פסיכוסוציאלית עם חולי ‪.RA‬‬ ‫‪ RA‬היא מחלה אוטואימונית שגורמת להפרעות דלקתיות בכל הגוף‪ ,‬ולכאב כרוני ומוגבלות‪.‬‬ ‫תרופות עשויות להאט את התקדמותה ולהקל חלק מן הכאב‪ ,‬אך אין לה מרפא‪ ,‬והחיים עם ‪RA‬‬ ‫יכולים להוביל לדיכאון‪ ,‬חרדה‪ ,‬בידוד ובאופן כללי לאיכות חיים ירודה‪ .‬עקבתי אחר מחקר זה בעניין‬ ‫מיוחד‪ ,‬בשל הקשר שמצאתי בין טראומה למחלות אוטואימוניות‪.‬‬

‫יחד עם מטפלת ‪ IFS‬בכירה‪ ,‬ננסי סוֹוֵל )‪ ,(Nancy Sowell‬בנתה ד"ר שַדיק מחקר בן תשעה‬ ‫חודשים שבו קבוצה אחת של חולי ‪ RA‬קיבלה הנחיה בשיטת ‪ ,IFS‬הן אישית והן קבוצתית‪ ,‬ואילו‬ ‫קבוצת הביקורת קיבלה בקביעות הודעות מייל ושיחות טלפון בנוגע לתסמיני המחלה וההתנהלות‬ ‫עמה‪ .‬הנבדקים בשתי הקבוצות המשיכו לקבל את תרופותיהם הרגילות‪ ,‬ועברו הערכה תקופתית של‬ ‫ראומטולוגים‪ ,‬שלא ידעו לאיזו קבוצה שייך המטופל‪.‬‬ ‫מטרת קבוצת ה‪ IFS-‬הייתה ללמד את המטופלים לקבל ולהבין את פחדם‪ ,‬את ייאושם ואת כעסם‬ ‫הבלתי־נמנעים‪ ,‬ולטפל ברגשות אלה כחברים ב"משפחה הפנימית" שלהם‪ .‬הם למדו את טכניקת‬ ‫הדיאלוג הפנימי שאפשרה להם להכיר את כאבם‪ ,‬לזהות את המחשבות ואת הרגשות הנלווים‬ ‫ולהתייחס למצבים פנימיים אלה בעניין ובחמלה‪.‬‬ ‫בעיה עקרונית צצה בשלב מוקדם‪ .‬כמו שורדי טראומה רבים‪ ,‬חולי ה‪ RA-‬הם אלֶקסיתימיים‪ .‬כפי‬ ‫שסיפרה לי ננסי סוֹוֵל מאוחר יותר‪ ,‬הם מעולם לא התלוננו על כאבם או על מגבלותיהם אלא אם כן‬ ‫היו בלתי־נסבלים‪ .‬כשנשאלו כיצד הם מרגישים‪ ,‬כמעט תמיד ענו‪" ,‬אני בסדר‪ ".‬החלקים הסטואיים‬ ‫שלהם עזרו להם בבירור להתמודד‪ ,‬אך מנהלים אלה גם הותירו אותם במצב של הכחשה‪ .‬היו ביניהם‬ ‫כאלה שכיבו את תחושותיהם ואת רגשותיהם עד למצב שבו לא יכלו לשתף פעולה ביעילות עם‬ ‫רופאיהם‪.‬‬ ‫כדי להניע את העניינים‪ ,‬מנחי הקבוצה הציגו את חלקי ה‪ IFS-‬באופן דרמטי‪ ,‬הזיזו רהיטים בחדר‬ ‫והביאו אביזרים כדי לייצג את המנהלים‪ ,‬הגולים והכבאים‪ .‬בתוך כמה שבועות החלו חברי הקבוצה‬ ‫לדבר על המנהלים שאמרו להם "לחייך ולסבול בשקט‪ ",‬משום שאף אחד לא רוצה לשמוע יותר על‬ ‫כאבם‪ .‬בהמשך‪ ,‬כאשר ביקשו מן החלקים הסטואיים לזוז הצדה‪ ,‬הם החלו להכיר את החלק הכועס‬ ‫שרצה לצרוח ולהרעיד את אמות הסיפים‪ ,‬החלק שרצה להישאר כל הזמן במיטה‪ ,‬והגולָה שהרגישה‬ ‫חסרת ערך‪ ,‬משום שאסור היה לה לדבר‪ .‬התברר שבתור ילדים‪ ,‬כמעט מכולם היה מצופה "להיראות‬ ‫אך לא להישמע"‪ .‬משמעו של ביטחון עבורם היה‪ :‬להסתיר את צורכיהם‪.‬‬ ‫הטיפול הפרטני ב‪ IFS-‬סייע למטופלים ליישם את שפת החלקים לענייניי היום־יום‪ .‬למשל‪ ,‬אישה‬ ‫אחת חשה לכודה בקונפליקטים במקום עבודתה‪ ,‬כאשר מנהל פנימי התעקש שהדרך היחידה לצאת‬ ‫מזה היא לעבוד בפרך‪ ,‬עד שמחלתה תתלקח‪ .‬בעזרת המטפלת‪ ,‬היא הבינה שהיא מסוגלת לדאוג‬ ‫לצרכיה בלי שתגרום לעצמה לחלות‪.‬‬ ‫משתתפי שתי הקבוצות‪ ,‬קבוצת ה‪ IFS-‬וקבוצת הביקורת‪ ,‬עברו שלוש הערכות במשך הניסוי בן‬ ‫תשעת החודשים‪ ,‬ופעם נוספת אחרי שנה‪ .‬בתום תשעת החודשים‪ ,‬קבוצת ה‪ IFS-‬הפגינה שיפור‬ ‫בהערכתם העצמית בנוגע לכאבי מפרקים‪ ,‬תפקוד גופני‪ ,‬חמלה עצמית וכאב כללי — ביחס לקבוצה‬ ‫השנייה‪ .‬הם הראו שיפור גם במדדי דיכאון ותחושת מסוגלות‪ .‬היתרון של קבוצת ה‪ IFS-‬בתפיסת‬ ‫הכאב ותסמיני הדיכאון נשמרו גם שנה לאחר מכן‪ ,‬אף שבדיקות רפואיות אובייקטיביות כבר לא יכלו‬ ‫לזהות שיפור מדיד בכאב או בתפקוד‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬מה שהשתנה בעיקר היה יכולתם של החולים‬ ‫לחיות עם המחלה‪ .‬במסקנותיהן‪ ,‬הדגישו שַדיק וסוֹוֵל את התמקדות גישת ‪ IFS‬בחמלה עצמית כגורם‬

‫מפתח‪.‬‬ ‫זה לא היה המחקר הראשון שהראה כי התערבויות פסיכולוגיות יכולות לעזור לחולי ‪ .RA‬טיפולים‬ ‫קוגניטיביים־התנהגותיים ותרגולים מבוססי מיינדפולנס הראו גם הם השפעה חיובית על כאב‪,‬‬ ‫התלקחות הדלקת במפרקים‪ ,‬מוגבלות גופנית ודיכאון‪ 435.‬אך אף אחד ממחקרים אלה לא שאל שאלה‬ ‫מכרעת‪ :‬האם הגברת הביטחון והנוחות הפסיכולוגיים תשתקף גם בשיפור תפקוד המערכת החיסונית?‬

‫שחרור הילד הגולה‬ ‫פיטר ניהל שירות אונקולוגי במרכז רפואי אקדמי יוקרתי‪ ,‬שדוּרג כאחד הטובים במדינה‪ .‬כשישב‬ ‫במשרדי‪ ,‬מפגין גוף חסון ומעוצב בזכות אימוני סקווש קבועים‪ ,‬חצה ביטחונו העצמי את גבול‬ ‫השחצנות‪ .‬גבר זה‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬לא הצטייר כסובל מ‪ .PTSD-‬הוא אמר לי שהוא מבקש לדעת כיצד‬ ‫יוכל לעזור לאשתו להיות פחות "רגישה"‪ .‬היא איימה לעזוב אותו אם לא יעשה משהו לגבי מה‬ ‫שכינתה התנהגותו המחוספסת‪ .‬פיטר הבטיח לי שתפיסתה מעוותת‪ ,‬משום שברור שאין לו שום בעיה‬ ‫להיות אמפתי כלפי אנשים חולים‪.‬‬ ‫הוא אהב לדבר על עבודתו‪ ,‬והתגאה בעובדה שמתמחים ועמיתים התחרו בעוז כדי להימנות עם‬ ‫השירות שלו‪ ,‬וכן ברכילות ששמע על עובדיו שמפחדים מפניו‪ .‬הוא תיאר את עצמו כישר ללא פניות‪,‬‬ ‫מדען אמיתי‪ ,‬אדם שרק מסתכל בעוּבדות‪ ,‬ואשר — כאן הפנה אליי מבט מלא משמעות — לא סבל‬ ‫טיפשים‪ .‬היו לו סטנדרטים גבוהים‪ ,‬אך לא גבוהים מאלה שהציב לעצמו‪ ,‬והוא הבטיח לי שהוא לא‬ ‫נזקק לאהבה מאף אחד‪ ,‬רק לכך שיכבדו אותו‪.‬‬ ‫פיטר אמר לי גם שההתנסות בפסיכיאטריה בעת לימודי הרפואה שכנעה אותו שפסיכיאטרים עדיין‬ ‫עוסקים בכישוף‪ ,‬והתנסותו החד־פעמית בטיפול זוגי רק חיזקה את דעתו‪ .‬הוא בז לאנשים שהאשימו‬ ‫את הוריהם או את החברה בבעיותיהם‪ .‬אף על פי שגם הוא סבל לא מעט כילד‪ ,‬הוא היה נחוש שלא‬ ‫לחשוב על עצמו לעולם כעל קורבן‪.‬‬ ‫בעוד שקשיחותו של פיטר ואהבתו לדיוק משכו את לבי‪ ,‬לא יכולתי שלא לתהות אם נגלה דבר‬ ‫שראיתי לעתים קרובות מדי‪ :‬שמנהלים פנימיים‪ ,‬שטופי תשוקה לכוח‪ ,‬נוצרים בדרך כלל כחומת מגן‬ ‫מפני תחושת חוסר אונים‪.‬‬ ‫כששאלתי על משפחתו‪ ,‬פיטר סיפר שאביו ניהל עסק יצרני‪ .‬הוא היה ניצול שואה שהיה מסוגל‬ ‫להיות אכזרי וקפדן‪ ,‬אך היה בו גם צד רך וסנטימנטלי שפיטר הרגיש מחובר אליו‪ ,‬ושעורר בו את‬ ‫ההשראה להפוך לרופא‪ .‬כאשר סיפר לי על אמו‪ ,‬הבחין פיטר לראשונה שאחזקת הבית הנוקשה שלה‬ ‫הייתה תחליף לדאגה כנה‪ ,‬אך הכחיש שהדבר מטריד אותו‪ .‬בבית הספר היה תלמיד מצטיין‪ .‬הוא נשבע‬ ‫לעצמו לבנות חיים משוחררים מדחייה ומהשפלה‪ ,‬אך באופן אירוני הוא חי עם מוות ודחייה מדי יום‬ ‫ביומו — מוות במחלקה האונקולוגית שלו‪ ,‬והמאבק המתמיד למימון ופרסום מחקריו‪.‬‬ ‫אשתו של פיטר הצטרפה אלינו בפגישה הבאה‪ .‬היא תיארה כיצד ביקר אותה ללא הרף — טעמה‬ ‫בבגדים‪ ,‬חינוך הילדים‪ ,‬הרגלי הקריאה שלה‪ ,‬האינטליגנציה שלה‪ ,‬חבריה‪ .‬הוא כמעט שלא נמצא‬

‫בבית‪ ,‬ומבחינה רגשית היה בלתי נגיש‪ .‬מכיוון שהיו לו כל כך הרבה מחויבויות חשובות‪ ,‬ומכיוון‬ ‫שנטה להתפרצויות‪ ,‬בני משפחתו פסעו תמיד על בהונות סביבו‪ .‬היא הייתה נחושה לעוזבו ולהתחיל‬ ‫בחיים חדשים‪ ,‬אלא אם כן יבצע כמה שינויים קיצוניים‪ .‬בנקודה זו‪ ,‬לראשונה‪ ,‬ראיתי שפיטר נכנס‬ ‫למצוקה ניכרת‪ .‬הוא הבטיח לי ולאשתו שהוא רוצה לפתור את הקשיים‪.‬‬ ‫בפגישתנו הבאה ביקשתי ממנו לאפשר לגופו להירגע‪ ,‬לעצום עיניים‪ ,‬למקד את תשומת לבו פנימה‬ ‫ולבקש מן החלק הביקורתי — זה שאשתו זיהתה — לבדוק מה הוא חושש שֶיקרה אם יעצור את‬ ‫שיפוטו המחמיר‪ .‬אחרי שלושים שניות בערך הוא אמר שהוא מרגיש טיפשי לדבר אל עצמו‪ .‬הוא לא‬ ‫רצה לנסות איזה גימיק ניו־אייג'י — הוא בא אליי בחיפוש אחר "טיפול מתוּ ף־אמפירית"‪ .‬הבטחתי לו‬ ‫שגם אני‪ ,‬כמותו‪ ,‬ניצב בחזית הטיפולים המבוססים־אמפירית‪ ,‬ושזה אחד מהם‪ .‬הוא היה שקט למשך‬ ‫דקה אולי‪ ,‬לפני שלחש‪" :‬אני אפגע‪ ".‬עודדתי אותו לשאול את המבקר‪ ,‬מה פירוש הדבר‪ .‬עדיין‬ ‫בעיניים עצומות‪ ,‬פיטר ענה‪" :‬אם אתה מבקר אחרים‪ ,‬הם לא מעזים לפגוע בך‪ ".‬ואז‪" :‬אם אתה‬ ‫מושלם‪ ,‬אף אחד לא יבקר אותך‪ ".‬ביקשתי ממנו להודות למבקר שלו על שהגן עליו כנגד כּאֵב‬ ‫והשפלה‪ ,‬וכאשר השתתק שוב‪ ,‬יכולתי לראות את כתפיו מתרפות‪ ,‬ונשימתו נעשתה אטית ועמוקה‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫בהמשך אמר לי שהוא יודע שיהירותו משפיעה על יחסיו עם עמיתים ועם סטודנטים; בישיבות צוות‬ ‫הוא חש בודד‪ ,‬שמ ַת ֲעבִים אותו‪ ,‬ובמסיבות בית החולים הרגיש לא בנוח‪ .‬כששאלתי אותו אם היה‬ ‫רוצה לשנות את האופן שבו חלק כועס זה איים על אנשים‪ ,‬הוא אמר שכן‪ .‬שאלתי אותו היכן חלק זה‬ ‫ממוקם בגופו‪ ,‬והוא מצא אותו באמצע חזהו‪ .‬כשתשומת לבו עדיין מופנית פנימה‪ ,‬שאלתי אותו כיצד‬ ‫הרגיש כלפי אותו חלק‪ .‬הוא אמר שהוא גורם לו פחד‪.‬‬ ‫אחר כך ביקשתי ממנו להמשיך להתמקד באותו חלק‪ ,‬ולראות כיצד הוא מרגיש כלפיו עכשיו‪ .‬הוא‬ ‫אמר שהוא סקרן לדעת עליו יותר‪ .‬שאלתי אותו בן כמה הוא‪ .‬הוא אמר‪ ,‬בערך בן שבע‪ .‬ביקשתי ממנו‬ ‫לברר עם המבקר שלו על מה הוא מגן‪ .‬אחרי שתיקה ארוכה‪ ,‬כשעיניו עדיין עצומות‪ ,‬הוא אמר לי‬ ‫שהוא חוזה בסצנה מילדותו‪ .‬אביו הכה ילד קטן‪ ,‬אותו‪ ,‬והוא עמד בצד וחשב כמה טיפש הילד הזה‬ ‫שהרגיז את אביו‪ .‬כששאלתי אותו איך הרגיש ביחס לילד שהוכה‪ ,‬הוא אמר לי שהוא בז לו‪ .‬הוא היה‬ ‫חלשלוש ובכיין; אחרי שהפגין אפילו קמצוץ התנגדות לדרישות המחמירות של אביו‪ ,‬בסופו של דבר‬ ‫הוא נכנע ויילל שהוא יהיה ילד טוב‪ .‬לא היה לו אומץ‪ ,‬לא הייתה לו אש בבטן‪ .‬שאלתי את המבקר אם‬ ‫הוא מוכן לזוז הצדה כך שנוכל לראות מה קורה עם הילד הזה‪ .‬בתגובה‪ ,‬המבקר הופיע במלוא כוחו‬ ‫וקרא לו בשמות כמו "בכיין" ו"רכרוכי"‪ .‬שאלתי את פיטר שוב אם המבקר מוכן לזוז הצדה ולתת‬ ‫לילד הזדמנות לדבר‪ .‬הוא ננעל לגמרי ועזב את הפגישה‪ ,‬באומרו שאין סיכוי רב שאי פעם ידרוך שוב‬ ‫במשרדי‪.‬‬ ‫אך הוא שב בשבוע הבא‪ :‬כפי שאיימה‪ ,‬אשתו פנתה לעורך דין והגישה בקשת גירושין‪ .‬הוא היה‬ ‫הרוס‪ ,‬וכבר לא נראה דומה כהוא־זה לרופא המעוצב והמושלם שלמדתי להכיר‪ ,‬ובמובנים רבים‪ ,‬גם‬ ‫לחשוש מפניו‪ .‬הוא חש מעורער לנוכח האפשרות של אובדן משפחתו‪ ,‬ומצא נחמה ברעיון שאם‬

‫העניינים אכן יידרדרו‪ ,‬הוא יוכל לשוב ולקחת את חייו לידיו‪.‬‬ ‫שוב נכנסנו פנימה‪ ,‬וזיהינו את החלק שמפוחד מנטישה‪ .‬כאשר היה במצב־עצמי קשוב‪ ,‬ביקשתי‬ ‫ממנו לבקש מן הילד המפוחד להראות לו את המטען שהוא נושא‪ .‬שוב‪ ,‬תגובתו הראשונה הייתה גועל‬ ‫ביחס לחולשתו של הילד‪ ,‬אך אחרי שביקשתי ממנו לשכנע את החלק הזה לזוז‪ ,‬הוא ראה דמות של‬ ‫עצמו כילד צעיר בבית הוריו‪ ,‬לבדו בחדרו‪ ,‬צורח באימה‪ .‬פיטר צפה בסצנה זו כמה דקות‪ ,‬ובכה‬ ‫בדממה רוב הזמן‪ .‬שאלתי אותו אם הילד סיפר לו כל מה שרצה לדעת‪ .‬לא‪ ,‬היו עוד סצנות‪ ,‬למשל‬ ‫אחת שבה הוא רץ לחבק את אביו שנכנס בדלת‪ ,‬וחטף סטירה על שהִמרה את פי אמו‪.‬‬ ‫מפעם לפעם הוא עצר את התהליך והסביר מדוע הוריו לא יכלו לעשות טוב יותר משעשו‪ ,‬בהיותם‬ ‫ניצולי שואה‪ ,‬עם כל הכרוך בכך‪ .‬הצעתי שוב שימצא את החלקים המגוננים שהפריעו לו להיות ֵעד‬ ‫לכאבו של הילד הקטן‪ ,‬ולבקש מהם לזוז באופן זמני לחדר אחר‪ .‬ובכל פעם הוא היה מסוגל לשוב‬ ‫ליגונו‪.‬‬ ‫ביקשתי מפיטר לומר לילד שכעת הוא מבין כמה קשה הייתה חווייתו‪ .‬הוא ישב בדממה ארוכה‪,‬‬ ‫עצובה‪ .‬ביקשתי ממנו להראות לילד שאכפת לו ממנו‪ .‬אחרי שידול־מה‪ ,‬הוא כרך את זרועותיו סביב‬ ‫הילד‪ .‬הופתעתי לראות שגבר נוקשה ומחוספס־לכאורה זה ידע בדיוק איך לטפל בילד‪.‬‬ ‫אחרי זמן־מה ביקשתי מפיטר לחזור לסצנה ולקחת את הילד איתו‪ .‬פיטר דמיין את עצמו כגבר‬ ‫בוגר‪ ,‬מתעמת עם אביו ואומר לו‪" :‬אם עוד פעם אחת תתעסק עם הילד הזה‪ ,‬אני אבוא ואהרוג אותך‪".‬‬ ‫אז‪ ,‬בדמיונו‪ ,‬הוא לקח את הילד לאתר קמפינג יפהפה שהכיר‪ ,‬שם הילד היה יכול לשחק ולהשתעשע‬ ‫עם סוסי פוני‪ ,‬בעודו משגיח עליו‪.‬‬ ‫עבודתנו לא הושלמה‪ .‬אחרי שאשתו ביטלה את איום הגירושים‪ ,‬חזרו כמה מהרגליו הישנים‪ ,‬והיה‬ ‫עלינו לשוב ולבקר את אותו ילד מבוּדד מדי פעם בפעם‪ ,‬לוודא שחלקיו הפצועים של פיטר מטופלים‬ ‫כיאות‪ ,‬בייחוד כשהרגיש פגוע ממשהו שקרה בבית או בעבודה‪ .‬זה השלב שגישת ‪ IFS‬מכנה "פְּריקת‬ ‫המשא"‪ ,‬והוא מתייחס לטיפול באותם חלקים גוֹלים עד שיחלימו‪ .‬עם כל פריקה נוספת‪ ,‬המבקר‬ ‫הפנימי הפוגעני־לשעבר של פיטר נרגע‪ ,‬ובהדרגה הפך למורה־דרך‪ ,‬יותר מאשר שופט‪ ,‬והוא החל‬ ‫לתקן את יחסיו עם משפחתו ועמיתיו‪ .‬הוא גם הפסיק לסבול מכאבי ראש הנובעים ממתח‪.‬‬ ‫יום אחד הוא אמר לי שאת חייו הבוגרים בילה בניסיון להשתחרר מעברו‪ ,‬וציין כמה אירוני הדבר‪,‬‬ ‫שהיה עליו להתקרב אליו — כדי לשחררו‪.‬‬

‫פרק שמונה־עשר‬ ‫למלא את החורים‪ :‬יצירת מִבנים‬ ‫התגלית הגדולה של דורנו היא שבני אדם יכולים לשנות את חייהם באמצעות שינוי צורת‬ ‫מחשבתם‪.‬‬ ‫— ויליאם ג'יימס‬ ‫אין זה שרואים דבר חדש‪ ,‬אלא שרואים באופן חדש‪ .‬כאילו שפעולת הראייה במרחב‬ ‫השתנתה באמצעות ממד חדש‪.‬‬ ‫— קארל יונג‬ ‫דבר אחד הוא לעבד את זיכרונות הטראומה‪ ,‬ודבר אחר לחלוטין הוא להתייצב לנוכח ה יק הפנימי —‬ ‫אותם חורים בנשמה שנובעים מן ההרגשה שלא הייתי רצוי‪ ,‬שלא ראו אותי‪ ,‬שלא הרשו לי לומר את‬ ‫האמת שלי‪ .‬אם פני הוריך מעולם לא אוֹרוּ כשהביטו בך‪ ,‬לא תדע איך מרגיש מי שאהוב ומוערך‪ .‬אם‬ ‫אתה מגיע מעולם בלתי־נתפס‪ ,‬מלא סודות ופחדים‪ ,‬כמעט שאין מילים בנמצא לבטא את שעברת‪ .‬אם‬ ‫גדלת בלתי־רצוי‪ ,‬אם התעלמו ממך‪ ,‬יהיה זה אתגר עצום לפתח תחושת סוכנות וערך־עצמי פנימית‬ ‫ועמוקה‪.‬‬ ‫המחקר של ג'ודי הרמן‪ ,‬כריס פרי ושלי )ראו פרק תשיעי( מצא שאנשים שהרגישו בלתי־רצויים‬ ‫בילדותם‪ ,‬ואלה שלא זכרו תחושת ביטחון עם אף אדם‪ ,‬לא הרוויחו ממש מפסיכותרפיה רגילה‪ ,‬ככל‬ ‫הנראה משום שלא היו מסוגלים לעורר מחדש ַה ְטבָּעוֹת עתיקות‪ ,‬תחושה שדואגים להם‪.‬‬ ‫אפילו אצל מטופליי המסורים והרהוטים ביותר יכולתי לראות זאת‪ .‬למרות עבודתם הקשה בטיפול‪,‬‬ ‫למרות הישגיהם האישיים והמקצועיים‪ ,‬הם התקשו למחוק את ה ַה ְטבָּעוֹת ההרסניות שהותירו אֵם‪,‬‬ ‫שהייתה מדוכאת מלהבחין בהם‪ ,‬או אב‪ ,‬שנראה כאילו קיווה שלא היו נולדים מעולם‪ .‬אין ספק‬ ‫שחייהם ישתנו מן היסוד אם רק יצליחו לשרטט מחדש את המפות המופנמות שלהם‪ .‬אך כיצד? איך‬ ‫אפשר לעזור לאנשים להכיר באופן עמוק רגשות שנעדרו מחייהם המוקדמים?‬ ‫שמץ של תשובה אפשרית מצאתי כאשר השתתפתי בכינוס היסוד של האיגוד לפסיכותרפיה גופנית‬ ‫בארצות־הברית‪ ,‬ביוני ‪ ,1994‬בקולג' קטן בבוורלי‪ ,‬על החוף הסלעי של מסצ'וסטס‪ .‬באופן אירוני‪,‬‬ ‫התבקשתי לייצג בכינוס את פסיכיאטריית הזרם המרכזי‪ ,‬ולדבר על שימוש בסריקות מוח שיאפשרו‬ ‫לחזות במצבים נפשיים‪ .‬אך ברגע שבו פסעתי ללובי‪ ,‬כשהמשתתפים התכנסו לקפה הבוקר‪ ,‬הבנתי‬ ‫שמדובר בקהל שונה מזה של הכינוסים הרגילים שלי בפסיכופרמקולוגיה או פסיכותרפיה‪ .‬האופן שבו‬ ‫שוחחו זה עם זה‪ ,‬תנוחות ומחוות הגוף‪ ,‬קרנו חיוניות ומעורבות — מסוג ההדדיוּת הגופנית שהיא‬ ‫תמצית ההתכוונ ְנות‪.‬‬

‫במהרה התחלתי לשוחח עם אלברט )אַל( פֶּסו )‪ ,(Albert Pesso‬גבר חסון‪ ,‬רקדן לשעבר‬ ‫בלהקת הריקוד של מרתה גראהם‪ ,‬שהיה אז בתחילת שנות השבעים לחייו‪ .‬עיניו‪ ,‬מתחת לגבות‬ ‫העבותות‪ ,‬הקרינו חביבות וביטחון‪ .‬הוא סיפר לי שמצא דרך לשנות באופן יסודי את יחסם של אנשים‬ ‫לליבַּת העצמי הגופני שלהם‪ .‬התלהבותו הייתה מידבקת‪ ,‬אך אני הייתי ספקן‪ ,‬ושאלתי אותו אם הוא‬ ‫בטוח שהוא מסוגל לשנות את ִתכנוּת האמיגדלה‪ .‬בלתי־מוטרד בעליל מכך ששיטתו מעולם לא נבחנה‬ ‫באופן מדעי‪ ,‬הוא אישר בביטחון שאכן‪ ,‬הוא מסוגל‪.‬‬ ‫פֶּסו עמד להעביר סדנה בשיטת "‪ — PBSP‬תרפיה פסיכו־מוטורית"‪ 436,‬והזמין אותי להשתתף‪ .‬זה‬ ‫לא היה דומה לאף עבודה קבוצתית שהכרתי‪ .‬הוא התיישב על כיסא נמוך מול אישה בשם ננסי‪,‬‬ ‫שאותה כינה "גיבורת הסיפור"‪ ,‬כשיתר המשתתפים ישובים סביבם על כריות‪ .‬הוא הזמין את ננסי‬ ‫לדבר על מה שמטריד אותה‪ ,‬ומדי פעם בפעם ניצל את ההפסקות בדיבורה כדי "להעיד" על מה‬ ‫שהבחין בו — למשל באמירה‪ֵ " :‬עד יכול לראות עַד כמה את מדוכדכת כשאת מספרת על אביך שנטש‬ ‫את המשפחה‪ ".‬התרשמתי מן האופן שבו עקב אחר שינויים עדינים בתנוחת הגוף‪ ,‬הבעת הפנים‪ ,‬טון‬ ‫הדיבור והמבט‪ ,‬הביטויים הלא־מילוליים של הרגש )בתרפיה פסיכו־מוטורית זה נקרא‬ ‫"מיקרו־מעקב"(‪.‬‬ ‫בכל פעם שפֶּסו שחרר "הצהרת ֵעד"‪ ,‬פניה וגופה של ננסי נרגעו קמעה‪ ,‬כאילו מצאה ניחומים בכך‬ ‫שרואים אותה ונותנים תוקף לרגשותיה‪ .‬נראה כי הערותיו השקטות חיזקו את האומץ שלה להמשיך‬ ‫ולהעמיק‪ .‬כשננסי החלה לבכות‪ ,‬פֶּסו ציין כי אסור שמישהו יחווה כאב כזה לבדו‪ ,‬ושאל אם הייתה‬ ‫רוצה לבחוֹר מישהו שי ֵשב לצדה )הוא קרא לזה "איש קשר"(‪ .‬ננסי הנהנה‪ ,‬ואחרי שסקרה בתשומת‬ ‫לב את החדר‪ ,‬הצביעה על אישה בגיל הביניים שנראתה נעימה ונדיבה‪ .‬פֶּסו שאל את ננסי היכן הייתה‬ ‫רוצה שאותה אשת קשר תשב‪" .‬כאן‪ ",‬אמרה ננסי בהחלטיות‪ ,‬והצביעה על כרית לימינה‪.‬‬ ‫הייתי מרותק‪ .‬אנשים מעבדים יחסים מרחביים באמצעות ההמיספרה הימנית של המוח‪ ,‬ומחקרי‬ ‫דימות־המוח שלנו הראו שעקבות הטראומה מצויות גם הן בעיקר בהמיספרה הימנית )ראו פרק‬ ‫שלישי(‪ .‬דאגה ואכפתיות‪ ,‬גינוי ואדישות מועברים בעיקר באמצעות הבעות פנים‪ ,‬טון קול ותנועות‬ ‫גופניות‪ .‬על פי המחקר העדכני‪ ,‬עד ‪ 90‬אחוז מן התקשורת האנושית מתרחשים באזור הבלתי־מילולי‬ ‫של ההמיספרה הימנית‪ 437,‬ונראה כי עבודתו של פֶּסו מכוונת בעיקר לשם‪ .‬בהמשך הסדנה‪ ,‬נדהמתי גם‬ ‫מן האופן שבו נוכחות אשת הקשר סייעה לננסי‪ ,‬כך נראה‪ ,‬לשאת את החוויות הכואבות שדלתה‬ ‫ממעמקי נפשה‪438.‬‬ ‫אך הדבר יוצא הדופן ביותר היה האופן שבו פֶּסו יצר תמונות חיות — או כפי שכינה אותן‪ִ " ,‬מ ְבנ ִים"‬ ‫— של עברה של גיבורת הסיפור‪ .‬כשהסיפורים נפרשו‪ ,‬חברים בקבוצה התבקשו לשחק תפקידים של‬ ‫אנשים משמעותיים בחיי הגיבורה‪ ,‬כמו הורים ובני משפחה אחרים‪ ,‬כך שהעולם הפנימי החל לקבל‬ ‫צורה במרחב תלת־ממדי‪ .‬חברי הקבוצה הוזמנו לשחק גם את ההורים האידאליים‪ ,‬מושאי משאלתה‪,‬‬ ‫אלה שיספקו את התמיכה‪ ,‬האהבה וההגנה שחסרו לה ברגעים קריטיים‪ .‬גיבורי הסיפור הפכו לבמאי‬ ‫המחזה שלהם־עצמם‪ ,‬יצרו סביבם את העבר שמעולם לא היה להם‪ ,‬וללא ספק חוו הקלה גופנית‬

‫ומנטלית עמוקה בעקבות סצנות דמיוניות אלה‪ .‬האם טכניקה זו מסוגלת להטביע חותם של ביטחון‬ ‫ונחמה לצד האֵימה והנטישה‪ ,‬עשרות שנים לאחר שהנפש והמוח התעצבו?‬ ‫סקרן לגבי ההבטחה הטמונה בעבודתו של פֶּסו‪ ,‬קיבלתי בשמחה את הזמנתו לבקר בבית החווה שלו‬ ‫על ראש גבעה בדרום ניו־המפשייר‪ .‬אחרי ארוחת צהריים תחת עץ אלון עתיק‪ ,‬ביקש ממני אַל‬ ‫להצטרף אליו אל אסם קורות העץ האדום שלו‪ ,‬שכעת שימש סטודיו‪ ,‬כדי ליצור "מבנ ֶה"‪ .‬בשלב זה‬ ‫בחיי כבר ביליתי שנים אחדות בפסיכואנליזה‪ ,‬כך שלא ציפיתי לגילויים מסעירים‪ .‬הייתי איש מקצוע‬ ‫מבוסס בן ארבעים פלוס‪ ,‬בעל משפחה משל עצמי‪ ,‬ואת הוריי תפסתי כשני אנשים קשישים שמנסים‬ ‫להזדקן בכבוד‪ .‬בשום אופן לא חשבתי שיש להם עדיין השפעה משמעותית עליי‪.‬‬ ‫מכיוון שלא היו שם אנשים נוספים למשחק תפקידים‪ ,‬ביקש ממני אַל לבחור חפץ או רהיט שייצגו‬ ‫את אבי‪ .‬בחרתי בספת עור שחורה עצומה‪ ,‬וביקשתי מאַל שיציב אותה זקופה‪ ,‬בערך שניים וחצי‬ ‫מטרים לפניי‪ ,‬מעט לשמאלי‪ .‬הוא שאל אם ארצה להביא גם את אמי לחדר‪ ,‬ובחרתי במנורת עמידה‬ ‫כבדה‪ ,‬בערך בגובהה של הספה הזקופה‪ .‬כשהמשכנו במפגש‪ ,‬התמלא המרחב באנשים החשובים בחיי‪:‬‬ ‫חברי הטוב‪ ,‬קופסת טישו זעירה לימיני; אשתי‪ ,‬כרית קטנה לצדי; שני ילדיי‪ ,‬עוד שתי כריות זעירות‪.‬‬ ‫אחרי זמן־מה‪ ,‬סקרתי את ההשלכות של הנוף הפנימי שלי‪ :‬שני חפצים מגושמים‪ ,‬כהים ומאיימים‬ ‫שייצגו את הוריי‪ ,‬ומערך חפצים קטנטנים שייצגו את אשתי‪ ,‬ילדיי וחבריי‪ .‬נפעמתי; יצרתי מחדש את‬ ‫הדימוי הפנימי שהיה לי על הוריי הקלוויניסטים‪ ,‬המחמירים‪ ,‬מתקופת ילדותי‪ .‬חזי היה מכווץ‪ ,‬ואני‬ ‫משוכנע שקולי נשמע מכווץ אף יותר‪ .‬לא יכולתי להכחיש את מה שסיפר המוח המרחבי שלי‪ :‬המבנה‬ ‫אִפשר לי לראות את מפת עולמי הפנימי‪.‬‬ ‫כשסיפרתי לאַל את התובנה שלי‪ ,‬הוא הנהן ושאל אם אסכים שישנ ֶה את הפרספקטיבה שלי‪.‬‬ ‫הרגשתי את ספקנותי חוזרת‪ ,‬אבל חיבבתי את אל והסתקרנתי לגבי שיטתו‪ ,‬ולכן הסכמתי בהיסוס‪.‬‬ ‫הוא חצץ בגופו ביני לבין הספה והמנורה‪ ,‬כך שנעלמו משדה הראייה שלי‪ .‬באופן אינסטינקטיבי‬ ‫הרגשתי הקלה עמוקה בגופי — הכיווץ בחזה השתחרר‪ ,‬ונשימתי נרגעה‪ .‬זה היה הרגע שבו החלטתי‬ ‫להפוך לתלמידו של פֶּסו‪439.‬‬

‫מעצבים מחדש מפות פנימיות‬ ‫השלכת העולם הפנימי אל המרחב התלת־ממדי של ה"מבנ ֶה" מאפשרת לך לראות את המתרחש‬ ‫בתיאטרון הנפש שלך‪ ,‬ומספקת פרספקטיבה ברורה יותר על תגובותיך לאנשים ואירועים מעברך‪.‬‬ ‫כשאתה מציב ייצוגים לאנשים החשובים בחייך‪ ,‬ייתכן שתופתע מן הזיכרונות‪ ,‬המחשבות והרגשות‬ ‫הבלתי־צפויים שיעלו‪ .‬תוכל להתנסות בהזזת הייצוגים על "לוח השחמט" החיצוני שיצרת‪ ,‬ולגלות‬ ‫כיצד הדבר משפיע עליך‪.‬‬ ‫אף על פי שה"מבנים" משלבים גם דיאלוגים‪ ,‬תרפיה פסיכו־מוטורית אינה מסבירה או מפרשת את‬ ‫העבר‪ .‬במקום זה‪ ,‬היא מאפשרת לך להרגיש מה שהרגשת אז‪ ,‬לחזות במה שראית ולומר את שלא‬ ‫היית מסוגל לומר כשהדברים התרחשו במציאות‪ .‬זה כאילו שאתה יכול לחזור לסרט על חייך‪ ,‬ולכתוב‬

‫מחדש את הסצנות המשמעותיות‪ .‬אתה יכול לביים את השחקנים ממלאי התפקידים‪ ,‬כך שיתקנו דברים‬ ‫שנכשלו בהם בעבר‪ ,‬למשל למנוע מאביך להכות את אמך‪ .‬תמונות חיות אלה עשויות לעורר רגשות‬ ‫עזים ביותר‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אם אתה מציב את "אמך האמיתית" בפינה‪ ,‬מכוּוצת באימה‪ ,‬אתה עשוי להרגיש‬ ‫כמיהה עזה לגונן עליה‪ ,‬ולהבין עַד כמה חסר אונים הרגשת כילד‪ .‬אך אם תיצור לאחר מכן אמא‬ ‫אידאלית‪ ,‬שמתמודדת עם אביך ויודעת איך לא להילכד ביחסי התעללות‪ ,‬אתה עשוי לחוות תחושת‬ ‫הקלה עמוקה ופורקן של האשְמה וחוסר האונים שאתה נושא מאז‪ .‬אתה יכול להתעמת עם האח‬ ‫שהתאכזר אליך כילד‪ ,‬ואז ליצור אח אידאלי‪ ,‬שמגונן עליך והופך למודל חיקוי עבורך‪.‬‬ ‫תפקידם של הבמאי‪/‬מטפל ושל יתר חברי הקבוצה הוא לספק לגיבור הסיפור את התמיכה שלה הוא‬ ‫זקוק‪ ,‬כדי שיצלול אל תוך מה שהיה מפחיד מכדי לחקור לבדו‪ .‬הביטחון שמעניקה הקבוצה מאפשר‬ ‫להבחין בדברים שהסתרת מפני עצמך — בדרך כלל‪ ,‬הדברים המבישים ביותר עבורך‪ .‬כשכבר אין לך‬ ‫צורך להסתתר‪ ,‬ה"מבנה" מאפשר לך להניח את הבושה במקומה — אצל הדמויות הניצבות לפניך‪,‬‬ ‫אלה שמייצגות את מי שפגעו בך כילד וגרמו לך לחוש חסר ישע‪.‬‬ ‫להרגיש בטוח משמעו שאתה יכול לומר לאביך )או בעצם‪ ,‬למייצג שלו ב"מבנה"( דברים שהיית‬ ‫רוצה לומר לו בתור ילד בן חמש‪ .‬תוכל לומר למייצגת של אמך המדוכאת והמפוחדת כמה נורא‬ ‫הרגשת על שלא יכולת לדאוג לה‪ .‬תוכל להתנסות במרחק ובקרבה‪ ,‬ולחקור מה מתרחש כשאתה מניע‬ ‫את המייצגים במרחב‪ .‬כמשתתף פעיל‪ ,‬תוכל לאבד את עצמך בסצנה באופן שלא מתאפשר כשאתה‬ ‫מספר סיפור גרידא‪ .‬וכשאתה שולט בייצוג המציאות של חווייתך‪ ,‬ה" ֵעד" מלווה אותך ומשקף את‬ ‫השינויים בתנוחת גופך‪ ,‬בהבעות פניך ובטון קולך‪.‬‬ ‫מניסיוני‪ ,‬חוויה מחדש של העבר בהווה‪ ,‬באופן ממשי‪ ,‬ועיבוד מחודש שלו בתוך "מכל" בטוח‬ ‫ותומך‪ ,‬עשויים להיות עוצמתיים דיים כדי ליצור זיכרונות חדשים‪ ,‬משלימים‪ :‬חוויות מדוּמוֹת של‬ ‫גדילה במסגרת קשובה ושופעת חיבה‪ ,‬שבה אתה מוגן מפגיעה‪ִ " .‬מבְנים" אינם מוחקים זיכרונות‬ ‫קשים‪ ,‬ואפילו לא מנטרלים אותם באופן ש‪ EMDR-‬עושה‪ .‬אבל ה"מבנה" מציע אפשרות רעננה —‬ ‫זיכרון חלופי‪ ,‬שבו צרכיך האנושיים הבסיסיים זוכים להתייחסות‪ ,‬וכמיהתך לאהבה ולהגנה מתממשת‪.‬‬

‫עדכון העבר‬ ‫הרשו לי להביא דוגמה מסדנה שהנחיתי לפני זמן לא רב במכון ֶא ַסלֶן בבִּיג סוּר‪ ,‬קליפורניה‪.‬‬ ‫מריה‪ ,‬אישה ממוצא פיליפיני בשנות הארבעים לחייה‪ ,‬רזה ואתלטית‪ ,‬הייתה נעימה ומסבירת פנים‬ ‫במשך היומיים הראשונים של הסדנה‪ ,‬שהוקדשו לחקירת השפעת הטראומה ארוכת הטווח‪ ,‬ולימוד‬ ‫טכניקות לוויסות עצמי‪ .‬כעת‪ ,‬ישובה על כרית במרחק שני מטר וחצי ממני‪ ,‬היא נראתה מפוחדת‬ ‫וממוטטת‪ .‬ביני לבין עצמי תהיתי אם התנדבה להיות גיבורת הסיפור בעיקר כדי ל צות את ה ֲחבֵרה‬ ‫שליוותה אותה לסדנה‪.‬‬ ‫בתחילה עודדתי אותה להבחין מה מתרחש בתוכה‪ ,‬ולשתף במה שעולה על דעתה‪ .‬אחרי שתיקה‬ ‫ארוכה אמרה‪" :‬אני לא יכולה להרגיש שום דבר בגופי‪ ,‬והראש שלי ריק‪ ".‬שיקפתי את המתח הפנימי‬

‫שלה‪ ,‬ועניתי‪ֵ " :‬עד יכול להבחין בכך שאת מודאגת מאוד על שראשך ריק ואינך מרגישה דבר‪ ,‬אחרי‬ ‫שהתנדבת ליצור מבנה‪ .‬זה נכון?" "כן!" ענתה‪ ,‬ובקולה נשמעה הקלת־מה‪.‬‬ ‫"דמות ה ֵעד" נכנסת למבנה ממש בהתחלה‪ ,‬ותפקידה הוא של צופה מקבל‪ ,‬לא שיפוטי‪ ,‬שמצטרף‬ ‫לגיבור הסיפור באמצעות שיקוף מצבו‪ ,‬או מצבה‪ ,‬הרגשי‪ ,‬ומבחין ַבּהֶקשר שבו מצב זה עלה )כפי‬ ‫שציינתי בפני מריה‪ ,‬ההֶקשר הוא ש"התנדבה ליצור מבנה"(‪ .‬תנאי מקדים להרגשת הביטחון‪,‬‬ ‫ההכרחית כל כך בטריטוריה המסוכנת של חקירת הטראומה והנטישה‪ ,‬הוא להרגיש נראֶה ונשמע‪,‬‬ ‫לדעת שחווייתך מקבלת תוקף‪ .‬מחקר בדימות המוח הראה שכאשר אנשים שומעים חיווּי שמשקף את‬ ‫מצבם הנפשי‪ ,‬האמיגדלה הימנית נדלקת לרגע‪ ,‬כאילו כדי להדגיש את נכונות השיקוף‪.‬‬ ‫עודדתי את מריה להמשיך להתמקד בנשימתה‪ ,‬אחד התרגילים שעבדנו עליו יחד‪ ,‬ולהבחין בתחושות‬ ‫בגופה‪ .‬אחרי שתיקה ארוכה נוספת היא החלה לדבר בהיסוס‪" :‬בכל דבר שאני עושה‪ ,‬תמיד‪ ,‬יש לי‬ ‫תחושת פחד‪ .‬מבחוץ זה לא נראה שאני מפחדת‪ ,‬אבל בעצם אני תמיד דוחפת את עצמי‪ .‬קשה לי מאוד‬ ‫להיות כאן‪ ,‬באמת‪ ",‬שיקפתי‪ֵ " ,‬עד יכול לראות כמה לא נוח את מרגישה‪ ,‬שבעצם דחפת את עצמך‬ ‫להיות כאן‪ ",‬והיא הנהנה ויישרה קלות את גֵּווהּ‪ ,‬מאותתת שהרגישה מובנת‪ .‬היא המשיכה‪" :‬גדלתי‬ ‫במחשבה שמשפחתי נורמלית‪ .‬אבל תמיד פחדתי מאבי‪ .‬מעולם לא הרגשתי שהוא דואג לי‪ .‬אמנם‬ ‫מעולם לא הכה אותי קשה כמו את אחיי‪ ,‬אבל אני חוֹוה פחד חובק־כול‪ ,‬שמחלחל בכל־כולי‪ ".‬ציינתי‬ ‫ש ֵעד יכול לראות עד כמה מפוחדת נראתה כשדיברה על אביה‪ ,‬והזמנתי אותה לבחור משתתף בקבוצה‬ ‫שיְיַּצֵג אותו‪.‬‬ ‫מריה סרקה את החדר במבטה ובחרה בסקוט‪ ,‬מפיק וידיאו ע ין ומלא חיים‪ ,‬חבר תומך בקבוצה‪.‬‬ ‫נתתי לסקוט את התסריט שלו‪" :‬אני מגלם את אבי האמיתי‪ ,‬שהפחיד אותך כשהיית ילדה קטנה‪",‬‬ ‫הוא חזר אחריי )שימו לב לכך שלא מדובר באלתור‪ ,‬אלא בביצוע מדויק של הדיאלוג וההנחיות של‬ ‫ה ֵעד והגיבורה(‪ .‬שאלתי את מריה היכן הייתה רוצה למ ם את אביה האמיתי‪ ,‬והיא הנחתה את סקוט‬ ‫לעמוד בערך שני מטר וחצי ממני‪ ,‬מעט לימינהּ‪ ,‬כשמבטו מופנה ממנה‪ .‬התחלנו ליצור את התמונה‬ ‫החיה‪ .‬בכל פעם שאני מנחה "מבנ ֶה"‪ ,‬אני מתרשם מדיוּק ההשלכות החיצוניות של ההמיספרה הימנית‪.‬‬ ‫גיבורי הסיפור יודעים בדיוק היכן צריכות הדמויות השונות במבנים שלהם להתמקם‪.‬‬ ‫אני גם מופתע‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬כיצד ממלאֵי המקום‪ ,‬שמייצגים את האנשים המשמעותיים בעברו של‬ ‫גיבור הסיפור‪ ,‬נכנסים כמעט מיד לעולם המציאות המדומה‪ :‬נראה כי השחקנים הופכים לדמויות‬ ‫שאותן הם מייצגים‪ ,‬דמויות שבעצם לא רק גיבור הסיפור נאלץ להתמודד עמן‪ ,‬אלא גם משתתפים‬ ‫אחרים בקבוצה‪ .‬עודדתי את מריה להתבונן היטב באביה האמיתי‪ ,‬וכשנעצה בו מבט בעודו עומד שם‪,‬‬ ‫יכולנו לראות כיצד משתנים רגשותיה מאֵימה לתחושת חמלה עמוקה כלפיו‪ .‬היא הרהרה בחייו‬ ‫הקשים‪ ,‬דומעת כולה — כיצד‪ ,‬כילד במלחמת העולם השנייה‪ ,‬חזה בעריפת ראשים; כיצד נאלץ לאכול‬ ‫דגים רקובים שורצי רימות‪" .‬מבנים" מקדמים את אחד המצבים החיוניים לשינוי תרפויטי עמוק; מצב‬ ‫דמוי־טראנס‪ ,‬שבו מציאויות מרובות יכולות לדור זו בצד זו — עבר והווה‪ ,‬לדעת שאת מבוגרת בעו‬ ‫מרגישה כפי שהרגשת כילדה‪ ,‬מבטאת את זעמך ואימתך כלפי מי שאת תופסת כתוקפן שפגע בך‪,‬‬

‫בעודך מודעת לחלוטין שאת מדברת אל סקוט‪ ,‬שאינו דומה במאום לאביך האמיתי‪ ,‬וחוֹוה בה בעת‬ ‫רגשות מורכבים של נאמנות‪ ,‬רוך‪ ,‬זעם וכמיהה‪ ,‬כפי שילדים חשים ביחס להוריהם‪.‬‬ ‫כשמריה החלה לדבר על יחסיהם בילדותה‪ ,‬המשכתי לשקף את הבעותיה‪ .‬אביה התאכזר לאמה‪,‬‬ ‫סיפרה‪ .‬הוא ביקר אותה ללא הרף על הדיאטה שלה‪ ,‬על גופה‪ ,‬על ניהול משק הבית שלה‪ ,‬ומריה תמיד‬ ‫חששה לאמה כשהתעמר בה‪ .‬מריה תיארה את אמה כאוהבת וחמה; היא לא יכלה לשרוד בלעדיה‪ .‬היא‬ ‫תמיד הייתה שם כדי לנחם את מריה אחרי שאביה השתלח בה‪ ,‬אך לא עשתה דבר כדי לגונן על ילדיה‬ ‫מפני זעמו של האב‪" .‬אני חושבת שאמי הייתה מלאה פחד בעצמה‪ .‬יש לי הרגשה שהיא לא הגנה עלינו‬ ‫משום שהרגישה לכודה‪".‬‬ ‫בנקודה זו הצעתי שהגיע הזמן לקרוא לאמה האמיתית של מריה אל החדר‪ .‬מריה סרקה את הקבוצה‬ ‫וחייכה חיוך גדול כשביקשה מקריסטין‪ ,‬אמנית בלונדינית בעלת מראה סקנדינבי‪ ,‬לשחק תפקיד אמה‬ ‫האמיתית‪ .‬קריסטין קיבלה את ההזמנה במילים הרשמיות של ה"מבנה"‪" :‬אני מגלמת את אמך‬ ‫האמיתית‪ ,‬שהייתה חמה ואוהבת ושבלעדיה לא היית שורדת‪ ,‬אך שנכשלה בהגנה עלייך מאביך‬ ‫המתעלל‪ ".‬מריה ביקשה ממנה לשבת על כרית לימינה‪ ,‬קרוב הרבה יותר אליה מאשר אביה האמיתי‪.‬‬ ‫עודדתי את מריה להביט בקריסטין ושאלתי‪" :‬מה קורה כשאת מתבוננת בה?" מריה ענתה בכעס‪:‬‬ ‫"שום דבר‪ֵ " ".‬עד יכול לראות כיצד קשה לך כשאת מביטה באמך האמיתית‪ ,‬ואומרת בכעס שאינך‬ ‫מרגישה דבר‪ ",‬ציינתי‪ .‬אחרי שתיקה ארוכה שאלתי שוב‪" ,‬אז מה קורה עכשיו?" מריה נראתה מעט‬ ‫יותר שחוחה‪ ,‬וחזרה‪" :‬שום דבר‪ ".‬שאלתי אותה‪" :‬האם יש משהו שאת רוצה לומר לאמך?" לבסוף‬ ‫אמרה מריה‪" :‬אני יודעת שעשית כמיטב יכולת ‪ ",‬ואז‪ ,‬רגעים ספורים אחרי כן‪" :‬רציתי שתגֵני עליי‪".‬‬ ‫כשהתחילה לבכות בשקט‪ ,‬שאלתי‪" ,‬מה קורה ִבּפְנים?" "אני מחזיקה בחזה‪ ,‬ולבי הולם ממש חזק‪",‬‬ ‫אמרה מריה‪" .‬העצב שלי מופנה לאמי; היא ממש לא הייתה מסוגלת לעמוד מול אבי ולהגן עלינו‪ .‬היא‬ ‫פשוט הייתה ננעלת‪ ,‬מעמידה פנים שהכול בסדר‪ ,‬ובראש שלה זה כנראה באמת היה ככה‪ ,‬וזה מכעיס‬ ‫אותי היום‪ .‬אני רוצה לומר לה‪' :‬אמא‪ ,‬כשאני רואה איך את מגיבה לאבא כשהוא נעשה מרושע‪...‬‬ ‫כשאני רואה את פנייך‪ ,‬את נראית כאילו את נגעלת ואני לא יודעת למה את לא אומרת‪' ,‬לך תזדיין‪'.‬‬ ‫את לא יודעת להילחם — את מאפשרת שיּ ִ רכו עלייך — יש בך חלק שאינו טוב ואינו חי‪ .‬אני אפילו‬ ‫לא יודעת מה אני רוצה שתגידי‪ .‬אני רק רוצה שתהיי שונה — שום דבר שאת עושה לא טוב‪ ,‬למשל‬ ‫כשאת מקבלת הכול‪ ,‬גם כשזה ממש לא בסדר‪ ".‬ציינתי‪ֵ " ,‬עד יכול לראות עַד כמה את נחושה ברצונך‬ ‫שאמך תעמוד מול אביך‪ ".‬מריה סיפרה כמה רצתה שאמה תברח עם הילדים‪ ,‬ותרחיק אותם מאביה‬ ‫המאיים‪.‬‬ ‫הצעתי לִבְחור משתתפת אחרת בקבוצה שתגלם את אמה האידאלית‪ .‬מריה סרקה שוב את החדר‬ ‫ובחרה ב ֶאלֶן‪ ,‬תרפיסטית שהתמחתה באומנויות לחימה‪ .‬מריה מיקמה אותה על כרית לימינה‪ ,‬בין אמה‬ ‫האמיתית לבין עצמה‪ ,‬וביקשה מאלן לכרוך את זרועה סביבה‪" .‬מה היית רוצה שאמך האידאלית‬ ‫תאמר לאביך?" שאלתי‪" .‬אני רוצה שתאמר‪' :‬אם אתה מתכוֵון לדבֵּר ככה‪ ,‬אעזוב אותך ואקח את‬ ‫הילדים'‪ ",‬ענתה‪" ,‬אנחנו לא נשב פה ונקשיב לחרא הזה‪ ".‬אלן חזרה על מילותיה של מריה‪ .‬ואז‬

‫שאלתי‪" :‬מה קורה עכשיו?" מריה ענתה‪" :‬אני אוהבת את זה‪ .‬יש לי קצת לחץ בראש‪ .‬הנשימה שלי‬ ‫משוחררת‪ .‬אני מרגישה מין ריקוד אנרגטי ע ין בבטני עכשיו‪ .‬הרגשה מתוקה‪ֵ " ".‬עד יכול לראות עַד‬ ‫כמה את שמחה כשאת שומעת את אמך אומרת שהיא כבר לא תספוג יותר את החרא הזה מאביך‪,‬‬ ‫ושהיא תרחיק אותך ממנו‪ ",‬אמרתי לה‪ .‬מריה החלה להתייפח ואמרה‪" ,‬הייתי יכולה להיות ילדה קטנה‬ ‫מאושרת ובטוחה‪ ".‬בזווית העין יכולתי לראות חברי קבוצה נוספים דומעים — האפשרות לגדול‬ ‫בביטחון ואושר הדהדה ודאי גם את כמיהותיהם‪.‬‬ ‫אחרי זמן־מה הצעתי שהגיע הזמן לזמֵן את אביה האידאלי של מריה‪ .‬יכולתי לראות בבירור את‬ ‫העונג בעיניה של מריה כשסרקה את הקבוצה‪ ,‬מנסה לדמיין את אביה האידאלי‪ .‬בסופו של דבר בחרה‬ ‫בדני‪ .‬נתתי לו את התסריט שלו‪ ,‬והוא אמר לה בעדינות‪" :‬אני מגלם את אביך האידאלי‪ ,‬שהיה אוהב‬ ‫אותך ודואג לך‪ ,‬ושלא היה מפחיד אותך‪ ".‬מריה הורתה לו להתיישב לשמאלה‪ ,‬וקרנה‪" .‬אמי ואבי‬ ‫הבריאים!" קראה‪ .‬הגבתי‪" :‬הרשי לעצמך להרגיש את השמחה כשאת מביטה באב האידאלי שדאג‬ ‫לך‪ ".‬מריה בכתה‪" :‬זה נהדר‪ ",‬וכרכה את זרועותיה סביב דני‪ ,‬מחייכת אליו מבעד לדמעותיה‪" ,‬אני‬ ‫זוכרת רגע ע ין במיוחד עם אבי‪ ,‬וכך אני מרגישה עכשיו‪ .‬הייתי רוצה שגם אמי תהיה לצדי‪ ".‬שני‬ ‫ההורים האידאלים הגיבו בעדינות וערסלו אותה‪ .‬השארתי אותם כך לזמן־מה‪ ,‬כדי שיוכלו להפנים את‬ ‫החוויה במלואה‪.‬‬ ‫סיימנו כשדני אמר‪" :‬אילו הייתי אבי האידאלי אז‪ ,‬הייתי אוהב אותך בדיוק כך‪ ,‬ולא משליך עלייך‬ ‫את אכזריותי‪ ",‬ואלן הוסיפה‪" ,‬אילו הייתי אמך האידאלית‪ ,‬הייתי עומדת לצדך‪ ,‬שומרת על עצמי‪ ,‬ולא‬ ‫מאפשרת שיקרה לך שום דבר רע‪ ".‬כל הדמויות הצהירו הצהרות אחרונות‪ ,‬יצאו מתפקידיהן‪ ,‬ובאופן‬ ‫רשמי חזרו להיות האנשים שהיו‪.‬‬

‫לכתוב מחדש את התסריט את חייך‬ ‫אף אדם אינו גדל בנסיבות אידאליות — אם אפשר בכלל לדעת מהן נסיבות אידאליות‪ .‬כפי שאמר‬ ‫ידידי המנוח‪ ,‬דיוויד סֶרו ַון־שריבֶּר )‪ :(David Servan-Schriber‬החיים של כל אחד מאיתנו‬ ‫קשים — בדרכם‪ .‬אבל ידוע שכדי שנהפוך למבוגרים בעלי ביטחון עצמי ויכולת‪ ,‬רצוי מאוד שנגדל עם‬ ‫הורים יציבים וצפויים; הורים ששמחו בנו‪ ,‬בגילוינו ובהתפתחותנו; הורים שעזרו לנו לארגן את‬ ‫פעילויותינו השונות; וששימשו מודלים לחיקוי לדאגה עצמית וליחסים טובים עם אנשים אחרים‪.‬‬ ‫ליקויים בכל אחד מתחומים אלה יתבטאו‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬בהמשך החיים‪ .‬ילד שהתעלמו ממנו‪ ,‬או‬ ‫שנהגו להשפילו‪ ,‬קרוב לוודאי שיהיה חסר כבוד עצמי‪ .‬ילדים שלא הורשו לבטא את עצמם יתקשו מן‬ ‫הסתם לעמוד על שלהם כמבוגרים‪ ,‬ורוב המבוגרים שסבלו מהתאכזרות בילדותם נושאים עמם זעם‬ ‫מעשֵן‪ ,‬שאנרגיה רבה נדרשת כדי להכילו‪.‬‬ ‫גם מערכות יחסינו יסבלו‪ .‬ככל שחווִינו יותר כאב וחסך בילדות המוקדמת‪ ,‬כך יגדל הסיכוי שנפ שׁ‬ ‫את פעולות האחרים כמכוּו ָנוֹת נגדנו‪ ,‬ו ִתפחת יכולתנו להבין את מאבקיהם‪ ,‬את חששותיהם ואת‬ ‫דאגותיהם‪ .‬אם לא נבין את המורכבות של חייהם‪ ,‬אנו עלולים לראות בכל מעשיהם אישור לכך‬

‫שנספוג פגיעה ואכזבה‪.‬‬ ‫בפרקים על הביולוגיה של הטראומה ראינו כיצד טראומה ונטישה מנתקות אנשים מגופם כמקור‬ ‫לעונג ולנחמה‪ ,‬ואפילו כחלק מעצמם‪ ,‬שזקוק להזנה ולטיפוח‪ .‬כשאיננו יכולים לסמוך על גופנו שיסמן‬ ‫לנו מה בטוח וממה להיזהר‪ ,‬ובמקום זה נרגיש מוּצפים באופן כרוני בתחושות גופניות‪ ,‬אנו מאבדים‬ ‫את היכולת להרגיש "בבית" בתוך עו נו‪ ,‬ובעולם בכלל‪ .‬כל עוד מפת עולמם מתבססת על טראומה‪,‬‬ ‫התעללות והזנחה‪ ,‬אנשים נוטים לחפש קיצורי דרך לשכחה‪ .‬כשהם מצפים לתגובות דחייה‪ ,‬לעג וחסך‪,‬‬ ‫הם נמנעים מלנסות אפשרויות חדשות‪ ,‬משוכנעים שאלה יובילו לכישלון‪ .‬היעדר התנסויות אחרות‬ ‫לוכד אנשים במלכודת של פחד‪ ,‬בידוד והצטמצמות‪ ,‬משם לא יוכלו להיפתח לחוויות אחרות‪ ,‬שעשויות‬ ‫לשנות את השקפת עולמם הבסיסית‪.‬‬ ‫זו אחת הסיבות לכך שהחוויות המוּבְנוֹת־היטב של תרפיה פסיכו־מוטורית כה חשובות‪ .‬המשתתפים‬ ‫יכולים להשליך בבטחה את מציאותם הפנימית אל תוך מרחב מלא אנשים אמיתיים‪ ,‬שם יוכלו לחקור‬ ‫את הקקופוניה ואת הבלבול של עברם‪ .‬הדבר מוביל לרגעי תובנה קונקרטיים‪" :‬כן‪ ,‬כך זה באמת היה‪.‬‬ ‫עם זה הייתי צריכה להתמודד‪ .‬וכך הייתי מרגישה אילו הוקירו וחיבקו אותי‪ ".‬החוויה החושית של‬ ‫אהבה והגנה המורעפות על ילד בן שלוש‪ ,‬בתוך המכל של ה"מבנה" והחוויה דמוי ַת הטראנס‪,‬‬ ‫מאפשרת לאנשים לכתוב מחדש את חווייתם הפנימית‪" :‬אני מסוגל לתַקשר באופן ספונטני עם אנשים‬ ‫אחרים מבלי שאפחד מדחייה או מפגיעה‪".‬‬ ‫מִבנים רותמים את עוצמתו יוצאת הדופן של הדמיון כדי לה ְתמיר את הנרטיבים הפנימיים שמניעים‬ ‫— ומגבילים — את תפקודנו בעולם‪ .‬בעזרת התמיכה המתאימה ניתן לחשוף סודות‪ ,‬שפעם היה מסוכן‬ ‫מדי לג ַלות‪ ,‬לא רק למטפל‪ ,‬האב המוודה של זמננו‪ ,‬אלא — בדמיוננו — בפני אותם אנשים שפגעו‬ ‫ובגדו בנו‪.‬‬ ‫אופיו התלת־ממדי של המבנה מ ְתמיר את החבוי‪ ,‬האסור והמפחיד למציאות קונקרטית ונראית‪.‬‬ ‫במובן זה הוא דומה מעט ל‪ ,IFS-‬שחקרנו בפרק הקודם‪ .‬גישת ‪ IFS‬מזמנת את החלקים המפוצלים‬ ‫שיצרת כדי לשרוד‪ ,‬ומאפשרת לך לזהותם ולשוחח עמם‪ ,‬כך שהעצמי הבלתי־פגוע יוכל להגיח‪ .‬בניגוד‬ ‫לכך‪ ,‬המבנה יוצר דימוי תלת־ממדי של מי ומה שנאלצת להתמודד עמם‪ ,‬ונותן לך הזדמנות לייצר‬ ‫תוצאה שונה‪.‬‬ ‫רוב האנשים חוששים לחזור לכאב ולאכזבות העבר — זה רק מבטיח את שובו של הבלתי־נסבל‪ .‬אך‬ ‫כשהם זוכים לשיקוף ול ֵעדוּת‪ ,‬מציאות חדשה מתחילה להתעצב‪ .‬החוויה של שיקוף מדויק הפוכה‬ ‫לגמרי מן החוויה של התעלמות‪ ,‬ביקורת והשפלה‪ .‬היא מעניקה לך אישור להרגיש אֶת שאתה מרגיש‪,‬‬ ‫ולדעת אֶת שאתה יודע — אחד היסודות המהותיים בהחלמה‪.‬‬ ‫טראומה גורמת לאנשים להישאר תקועים בפרשנות ההווה‪ ,‬לאור העבר הבלתי־משתנה‪ .‬הסצנה‬ ‫שאתה יוצר מחדש במבנה אולי לא תשחזר בדיוק את מה שקרה‪ ,‬אך היא מייצגת את מבנה עולמך‬ ‫הפנימי‪ :‬המפה הפנימית שלך‪ ,‬החוקים הנסתרים שחיית על פיהם‪.‬‬

‫להעז לספר את האמת‬ ‫לאחרונה הנחיתי מבנה קבוצתי נוסף עם גבר בן עשרים־ושש בשם מארק‪ ,‬שבגיל שלוש־עשרה שמע‬ ‫באקראי את אביו בשיחת סקס טלפוני עם דודתו‪ ,‬אחות אמו‪ .‬מארק הרגיש מבולבל‪ ,‬נבוך‪ ,‬פגוע‪ ,‬נבגד‬ ‫ומשותק מידיעה זו‪ ,‬אך כשניסה לדבר על כך עם אביו‪ ,‬נתקל בזעם ובהכחשה‪ :‬נאמר לו שיש לו דמיון‬ ‫מטונף‪ ,‬והוא הואשם בניסיון לפרק את המשפחה‪ .‬מארק מעולם לא העז לספר לאמו‪ ,‬אך הסודות‬ ‫והצביעות במשפחה זיהמו כל היבט של חייו בבית מאז‪ ,‬וחלחלה בו תחושה שלא ניתן להאמין לאף‬ ‫אחד‪ .‬את גיל ההתבגרות שלו בילה כנער בודד‪ ,‬שהסתובב אחרי שעות הלימודים במגרשי כדורסל‬ ‫שכונתיים‪ ,‬או נסגר בחדרו‪ ,‬צופה בטלוויזיה‪ .‬כשהיה בן עשרים ואחת‪ ,‬נפטרה אמו — מלב שבור‪ ,‬כך‬ ‫אמר מארק — ואביו נישא לדודתו‪ .‬מארק לא הוזמן‪ ,‬לא להלוויה ולא לחתונה‪.‬‬ ‫סודות כאלה הופכים לרעלנים פנימיים — מציאויות שאינך יכול להכיר בהן בפני עצמך או אחרים‪,‬‬ ‫אך עדיין יוצרות את התבנית שבה יצוקים חייך‪ .‬לא ידעתי דבר על ההיסטוריה הזו כשמארק הצטרף‬ ‫לקבוצה‪ ,‬אך הוא בלט בריחוק הרגשי שלו‪ ,‬וכשערכנו סבבי בדיקת מצב בקבוצה‪ ,‬הוא הודה שהרגיש‬ ‫שבינו לבין אחרים מפריד ערפל סמיך‪ .‬הייתי מודאג למדי ביחס למה שיתגלה כשנתחיל להסתכל אל‬ ‫מאחורי אותה חזות קפואה‪ ,‬נטולת מבע‪.‬‬ ‫כשהזמנתי את מארק לדבר על משפחתו‪ ,‬הוא אמר כמה מילים‪ ,‬ואז נראה שנסגר אפילו יותר‪ .‬לכן‬ ‫עודדתי אותו לבקש "דמות קשר" שתעזור לו‪ .‬הוא בחר בחבֵר קבוצה לבן שיער‪ ,‬ריצ'רד‪ ,‬ומיקם אותו‬ ‫על כרית סמוך לו‪ ,‬נוגע בכתפו‪ .‬כשהחל לספר את סיפורו‪ ,‬מיקם מארק את ג'ו‪ ,‬בתפקיד אביו האמיתי‪,‬‬ ‫כשני מטר לפניו‪ ,‬והנחה את קרוליין‪ ,‬שייצגה את אמו‪ ,‬לכרוע בפינה‪ ,‬כשפניה מוסתרים‪ .‬מארק ביקש‬ ‫אז מאמנדה לשחק את דודתו‪ ,‬וביקש ממנה לעמוד בהתרסה בצד אחד‪ ,‬כשזרועותיה שלובות על חזהּ —‬ ‫כמייצגת את כל הנשים הערמומיות‪ ,‬המרושעות והסוטות שרק רוצות להשיג גברים‪.‬‬ ‫כשהוא סוקר את התמונה החיה שיצר‪ ,‬הזדקף מארק‪ ,‬עיניו פקוחות לרווחה; ללא ספק‪ ,‬הערפל‬ ‫הוסר‪ .‬אמרתי‪ֵ " :‬עד יכול להבחין עַד כמה אתה המום לראות את מה שהיית צריך להתמודד עמו‪".‬‬ ‫מארק הנהן בהערכה‪ ,‬ונותר שקט ורציני לזמן־מה‪ .‬בהמשך‪ ,‬כשהביט ב"אביו"‪ ,‬התפרץ‪" :‬בן זונה‬ ‫שכמותך‪ ,‬צבוע אחד‪ ,‬הרסת את חיי‪ ".‬הזמנתי את מארק לספר ל"אביו" את כל הדברים שרצה לומר‬ ‫לו אך מעולם לא היה מסוגל‪ .‬רשימת האשמות ארוכה עלתה‪ .‬הנ ֵחיתי את ה"אב" להגיב באופן גופני‬ ‫כאילו חטף אגרוף‪ ,‬כדי שמארק יוכל לראות שהחבטות שלו אכן פגעו‪ .‬לא הופתעתי כאשר מארק אמר‬ ‫שתמיד פחד שזעמו י ֵצא משליטה‪ ,‬ושפחדו מנע ממנו מלעמוד על שלו בבית הספר‪ ,‬בעבודה ובמערכות‬ ‫יחסים אחרות‪.‬‬ ‫אחרי שמארק התעמת עם "אביו"‪ ,‬שאלתי אם ירצה שריצ'רד יגלם תפקיד חדש‪ :‬זה של אביו‬ ‫האידאלי‪ .‬הוריתי לריצ'רד להביט ישר אל תוך עיניו של מארק ולומר לו‪" :‬אילו הייתי אביך האידאלי‬ ‫אז‪ ,‬הייתי מקשיב לך‪ ,‬ולא מאשים אותך שיש לך דמיון מטונף‪ ".‬כשריצ'רד חזר על הדברים‪ ,‬מארק‬ ‫החל לרעוד‪" .‬הו אלוהים‪ ,‬החיים היו כל כך אחרים אילו יכולתי לבטוח באבי ולדבֵּר על מה שהתרחש‪.‬‬

‫היה יכול להיות לי אבא‪ ".‬ביקשתי מריצ'רד לומר‪" :‬אילו הייתי אביך האידאלי אז‪ ,‬הייתי מקדם‬ ‫בברכה את כעס ‪ ,‬והיה לך אבא שאפשר לבטוח בו‪ ".‬מארק נרגע בבירור‪ ,‬ואמר שזה היה משנה‬ ‫הכול‪.‬‬ ‫בשלב זה פנה מארק לממלאת מקום דודתו‪ .‬הקבוצה הייתה המומה בבירור כששחרר פֶּרץ קללות‬ ‫כלפיה‪" :‬חתיכת זונה זוממת שכמותך‪ ,‬תוקעת סכין בגב‪ .‬את בגדת באחותך והרסת את חיי‪ .‬הרסת את‬ ‫משפחתנו‪ ".‬אחרי שסיים‪ ,‬החל מארק להתייפח‪ .‬הוא סיפר שמאז ומתמיד היה חשדני כלפי כל אישה‬ ‫שהפגינה בו עניין‪ .‬המבנה נמשך עוד כמחצית השעה‪ ,‬שבה יצר בהדרגה תנאים ליצירת שתי נשים‬ ‫חדשות‪ :‬הדודה האידאלית‪ ,‬זו שלא בגדה באחותה אלא עזרה לתמוך במשפחתם המהגרת‪ ,‬המבוּדדת‪,‬‬ ‫והאם האידאלית‪ ,‬שהצליחה לשמור על העניין של בעלה בה ועל מסירותו כלפיה‪ ,‬ולכן לא מתה‬ ‫משברון לב‪ .‬מארק סיים את המבנה כשהוא סוקר בשקט את הסצנה שיצר‪ ,‬חיוך של סיפוק על פניו‪.‬‬ ‫בהמשך הסדנה תפקד מארק כחבר פתוח ורב־ערך בקבוצה‪ ,‬ואחרי שלושה חודשים שלח לי‬ ‫אי־מייל‪ ,‬ובו כתב שהתנסות זו שינתה את חייו‪ .‬לאחרונה עבר לחיות עם חברתו הראשונה‪ ,‬ואף שהיו‬ ‫להם כמה ויכוחים לוהטים על הסידור החדש‪ ,‬הוא היה מסוגל לשאת את נקודת השקפתה בלי להסתגר‬ ‫בהגנתיות‪ ,‬בלי לסגת לפַּחד או זעם‪ ,‬בלי להרגיש שהיא מנסה להערים עליו‪ .‬הוא נדהם מכך שהרגיש‬ ‫שזה בסדר לחלוק עליה‪ ,‬ושהיה מסוגל לעמוד על שלו‪ .‬הוא ביקש ממני המלצה על מטפל באזור‬ ‫מגוריו שיסייע לו בשינויים האדירים שביצע בחייו‪ ,‬ולמרבה המזל היה לי עמית שיכולתי להמליץ‬ ‫עליו‪.‬‬

‫נוגדנים לזיכרונות כואבים‬ ‫כמו תוכנית מודל התקיפה שבה דנתי בפרק שלושה־עשר‪ ,‬המבנים בתרפיה פסיכו־מוטורית מאפשרים‬ ‫יצירת זיכרונות מדומים‪ ,‬המתקיימים צד בצד עם מציאויות העבר הכואבות‪ ,‬מספקים חוויות חושיות‬ ‫של היות־נראה‪ ,‬חבוק ונתמך‪ ,‬ויכולים לשמש נוגדנים לזיכרונות כאב ובגידה‪ .‬כדי להשתנות‪ ,‬אנשים‬ ‫צריכים להכיר באופן עמוק מציאויות‪ ,‬שסותרות באופן ישיר את החוויה הסטטית של עצמי קפוא‪ ,‬או‬ ‫מבועת‪ ,‬עקב טראומה‪ .‬כך ניתן להחליף חוויה זו בתחושות ביטחון‪ ,‬שליטה‪ ,‬הנאה וחיבור‪ .‬כפי שראינו‬ ‫בפרק על ‪ ,EMDR‬אחד מתפקודי ה ֲחלימה הוא ליצור אסוציאציות‪ ,‬שבהן החוויות המתסכלות של‬ ‫היום נארגות עם יתר חיינו‪ .‬שלא כמו חלומות‪ ,‬מבנים פסיכו־מוטוריים עדיין נתונים לחוקי הפיזיקה‪,‬‬ ‫אך גם הם מסוגלים לארוג מחדש את העבר‪.‬‬ ‫מובן שלעולם לא נוכל לבטל מה שאירע‪ ,‬אך ביכולתנו ליצור סצנות רגשיות חדשות‪ ,‬עזות‬ ‫וממשיות דיין כדי לנטרל ולסתור לפחות חלק מן הסצנות הישנות‪ .‬התמונות החיות המרפאות של‬ ‫המבנים מציעות חוויה‪ ,‬שרבים מן המשתתפים מעולם לא האמינו שהיא אפשרית עבורם‪ :‬להתקבל‬ ‫בברכה לעולם שבו אנשים שמחים בהם‪ ,‬מגנים עליהם‪ ,‬פוגשים את צורכיהם ומאפשרים להם להרגיש‬ ‫בבית‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫פרק תשעה־עשר‬ ‫יישום מדעי המוח‪:‬‬ ‫חיווט מחדש של הנפש המפוחדת באמצעות טכנולוגיית ממשק‬ ‫מוח‪/‬מחשב‬ ‫האם עובדה היא — או שמא חלמתי — שעולם החומר הפך‪ ,‬באמצעות החשמל‪ ,‬ל ֶעצב גדול‪,‬‬ ‫הרוטט לאורך אלפי קילומטרים בנקודת זמן נטולת נשימה?‬ ‫— נתניאל הות'ורן‬ ‫היכולת להחזיר את ה שב הנודד‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬היא־היא שורש כל שיפוט‪ ,‬אופי ורצון‪.‬‬ ‫— ויליאם ג'יימס‬ ‫בקיץ אחרי שנתי הראשונה בבית הספר לרפואה‪ ,‬עבדתי כעוזר מחקר במשרה חלקית במעבדת השינה‬ ‫של ארנסט הרטמן )‪ (Ernst Hartmann‬בבית החולים של בוסטון‪ .‬תפקידי היה להכין ולנטֵר‬ ‫את משתתפי המחקר ולנתח את ה‪ֶ — EEG-‬אלֶ טְרוֹ ֶאנ ְ ֶצפָלוֹג ְ ם — רישום גלי המוח שלהם‪ .‬הנבדקים‬ ‫היו מגיעים בערב; הדבקתי על קרקפת ראשם מערך חוטי חשמל‪ ,‬ועוד קבוצת אלקטרודות סביב‬ ‫עיניהם‪ ,‬כדי לרשום את תנועות העיניים המהירות שמתרחשות בעת החלימה‪ .‬הובלתי אותם לחד י‬ ‫השינה שלהם‪ ,‬איחלתי לילה טוב והפעלתי את המכשיר‪ ,‬מכונה מגושמת ובה שלושים ושניים עטים‬ ‫שרשמו את פעילות המוח של הנבדקים על סליל נייר מתמשך‪.‬‬ ‫אף על פי שנבדקינו היו שקועים בשינה עמוקה‪ ,‬הנוירונים במוחם המשיכו בתקשורת פנימית‬ ‫תזזיתית‪ ,‬ששודרה בלילה למכשיר המדידה‪ .‬הייתי מתיישב להתעמק בתוצאות ה‪ EEG-‬של הלילה‬ ‫הקודם‪ ,‬עוצר מפעם לפעם כדי להאזין לתוצאות משחקי הכדורסל ברדיו שלי‪ ,‬ומעיר באינטרקום את‬ ‫הנבדקים בכל פעם שהמכשיר הראה שהם מצויים במחזור שנת ‪ .REM‬הייתי שואל אותם על מה‬ ‫חלמו‪ ,‬כותב מה שסיפרו לי‪ ,‬בבוקר עוזר להם למלא שאלון על איכות שנתם ושולח אותם לדרכם‪.‬‬ ‫בלילות שקטים אלה במעבדת הרטמן נאסף מידע רב על שנת ‪ ,REM‬אשר תרם להבנה הבסיסית‬ ‫של תהליכי שינה‪ ,‬מה שסלל את הדרך לתגליות החשובות שבהן דנתי בפרק חמישה־עשר‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫עד לאחרונה‪ ,‬התקווה ארוכת השנים ש‪ EEG-‬יסייע לנו להבין כיצד משפיעה פעילות המוח‬ ‫החשמלית על בעיות פסיכיאטריות‪ ,‬נותרה בלתי־ממומשת ברוּבָּה‪.‬‬

‫מיפוי המעגלים החשמליים של המוח‬ ‫לפני הופעת המהפכה הפרמקולוגית‪ ,‬ההבנה המקובלת הייתה שפעילות המוח תלויה הן באותות‬

‫כימיים והן בחשמליים‪ .‬עם עליית הדומיננטיות של הפרמקולוגיה‪ ,‬ההתעניינות בפיזיולוגיה החשמלית‬ ‫של המוח כמעט שככה למשך כמה עשורים‪.‬‬ ‫הרישום הראשון של פעילות המוח החשמלית התבצע ב‪ 1924-‬על ידי הפסיכיאטר הגרמני הַאנ ְס‬ ‫ֶבּ גֵר )‪ .(Hans Berger‬הטכנולוגיה החדשה נתקלה בתחילת הדרך בספקנות ובלעג מצד הממסד‬ ‫הרפואי‪ ,‬אך בהמשך הפך רישום גלי המוח החשמליים לכלי יקר ערך באבחון פעילות התקף אצל חולי‬ ‫אפילפסיה‪ .‬ברגר גילה שדפוסי גלי מוח שונים משקפים פעילויות מנטאליות שונות )לדוגמה‪ ,‬ניסיון‬ ‫לפתור בעיה מתמטית הניב התפרצויות ברצועת תדירות מהירה למדי‪ ,‬הידועה בשם ֶבּטָא(‪ .‬הוא קיווה‬ ‫שבסופו של דבר יצליח המדע ל שֵר בין בעיות פסיכיאטריות שונות לבין חריגות ספציפיות ב‪-‬‬ ‫‪ .EEG‬ציפייה זו התחזקה בעקבות הדיווחים הראשונים ב‪ 1938-‬על דפוסי ‪ EEG‬חריגים אצל‬ ‫"ילדים עם בעיות התנהגות"‪ 440.‬אצל רוב הילדים ההיפראקטיביים והאימפולסיביים שנבדקו‪ ,‬נמצאו‬ ‫גלים אטיים מן הרגיל באונות הקדמיות‪ .‬ממצא זה שוחזר מאז פעמים רבות‪ ,‬וב‪ 2013-‬הכיר מִנהל‬ ‫המזון והתרופות האמריקאי בפעילות גלי מוח קדם־מצחית אטית כסמן ביולוגי ל‪ .ADHD-‬פעילות‬ ‫חשמלית אטית באונות הקדמיות מסבירה את הפונקציות הניהוליות הגרועות אצל ילדים אלה‪ :‬המוח‬ ‫הרציונלי שלהם מתקשה להפעיל שליטה נאותה על המוח הרגשי‪ ,‬מה שמתרחש גם כשהתעללות‬ ‫וטראומה גורמות למרכזים הרגשיים לדריכות־יתר לסכנה‪ ,‬ולהתארגן סביב תגובת הילחם־או־ברח‪.‬‬ ‫בשלב מוקדם בקריירה שלי‪ ,‬גם אני קיוויתי ש‪ EEG-‬יסייע לנו באבחנות טובות יותר‪ ,‬ובשנים‬ ‫‪ 1990-1980‬נהגתי לשלוח מטופלים רבים לבדיקת ‪ ,EEG‬כדי לקבוע אם חוסר יציבותם הרגשית‬ ‫נעוץ בשיבושים נוירולוגיים‪ .‬הדו"חות חזרו בדרך כלל עם המשפט‪" :‬חריגות לא־ספציפיות באונה‬ ‫הרקתית‪ 441".‬לא למדתי מכך דבר‪ ,‬ומכיוון שבאותה תקופה הדרך היחידה שבה ניתן היה לשנות את‬ ‫אותם דפוסים לא־ברורים הייתה באמצעות תרופות — שתופעות הלוואי שלהן גרועות מיתרונותיהן —‬ ‫ויתרתי על סריקות ‪ EEG‬שגרתיות למטופליי‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬בשנת ‪ ,2000‬ביצעו ידידי אלכסנדר מק'פרליין )‪ (Alexander McFarlane‬ועמיתיו‬ ‫)חוקרים מאדלייד‪ ,‬אוסטרליה( מחקר שהצית מחדש את התעניינותי‪ ,‬אשר תיעד הבדלים בעיבוד מידע‬ ‫בין נבדקים נפגעי טראומה לבין קבוצת אוסטרלים "נורמליים"‪ .‬החוקרים השתמשו במבחן סטנדרטי‬ ‫שנקרא "פרדיגמת יוצא הדופן"‪ ,‬שבו הנבדקים מתבקשים לאתר פריט יוצא דופן בסדרת תמונות‪ ,‬שכל‬ ‫יתר הפריטים בה קשורים ביניהם )למשל‪ ,‬חצוצרה בקבוצת כיסאות ושולחנות(‪ .‬אף אחת מן התמונות‬ ‫לא הייתה קשורה לטראומה‪.‬‬ ‫בקבוצה ה"נורמלית"‪ ,‬חלקים חשובים במוח פעלו יחד כדי להפיק דפוס לָכיד של סינון‪ ,‬מיקוד‬ ‫וניתוח )ראו באיור השמאלי בעמוד הבא(‪ .‬בניגוד לכך‪ ,‬התיאום בין גלי המוח של נפגעי טראומה היה‬ ‫חלש למדי‪ ,‬והם לא התאחדו לכדי דפוס לכיד‪ .‬באופן ספציפי‪ ,‬הם לא הפיקו את דפוס גלי המוח‬ ‫שמסייע לאנשים להפנות קשב למשימה שלפניהם באמצעות סינון מידע לא־רלוונטי )העקוּמה‬ ‫העליונה‪ ,‬שנקראת ‪ .(N200‬נוסף על כך‪ ,‬תצורת עיבוד המידע המרכזית של המוח )הגל העמוק ביותר‬ ‫בעקומה‪ (P300 ,‬לא הייתה חדה דיהּ; עומק הגל קובע את איכות יכולתנו להטמיע ולנתח נתונים‬

‫חדשים‪ .‬ממצא זה סיפק לנו ידע חדש וחשוב על האופן שבו נפגעי טראומה מעבדים מידע‬ ‫בלתי־טראומטי‪ ,‬מה שמשפיע עמוקות על הבנת עיבוד המידע שלהם ביום־יום‪ .‬דפוסי גלי מוח אלה‬ ‫עשויים להסביר מדוע נפגעי טראומה רבים כל כך מתקשים ללמוד מן הניסיון‪ ,‬ולהיות מעורבים‬ ‫באופן מלא בחיי היום־יום‪ :‬האופן שבו מוחותיהם מאורגנים אינו מאפשר להם להפנות קשב ממוקד‬ ‫אל מה שמתרחש ברגע הנוכחי‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫נורמלי לעומת ‪ .PTSD‬דפוסי קשב‪ .‬אלפיות שנייה אחרי שמוצג גירוי בפני המוח‪ ,‬הוא מתחיל‬ ‫לארגן את משמעות המידע הנכנס‪ .‬באופן נורמלי‪ ,‬כל אזורי המוח משתפים פעולה ומסתנכרנים לדפוס‬ ‫אחיד )משמאל(‪ ,‬אך גלי המוח של הסובלים מ‪ PTSD-‬מתואמים פחות; המוח מתקשה לסנן מידע‬ ‫לא־רלוונטי ולהתייחס לגירוי שלפניו‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫המחקר של סנדי מק'פרלן הזכיר לי את מה ש ְפּי ֶיר ז'נה אמר עוד ב‪" :1899-‬דחק טראומטי הוא מחלה‬ ‫שאינה מאפשרת לחיות באופן מלא בהווה‪ ".‬שנים לאחר מכן‪ ,‬כשראיתי את הסרט מִטען הכאב )‪The‬‬ ‫‪ ,(Hurt Locker‬שעסק בחוויותיהם של חיילים בעיראק‪ ,‬נזכרתי מיד במחקר של סנדי‪ :‬כל עוד‬ ‫התמודדו עם מצבי לחץ קיצוניים‪ ,‬גברים אלה תפקדו באופן ממוקד וחד כתער; אך כשחזרו לחיים‬ ‫האזרחיים‪ ,‬הוצפו והוכרעו כשנדרשו לבחירות פשוטות בסופרמרקט‪ .‬אנו רואים כעת סטטיסטיקה‬ ‫מדאיגה לגבי מספר החיילים הקרביים שנרשמים לקולג' מתוקף חוק החיילים המשוחררים‪ ,‬אך אינם‬ ‫משלימים את תואריהם‪) .‬חלק מההערכות מדברות על ‪ 80‬אחוז(‪ .‬בעיות הקשב והריכוז שלהם‪,‬‬ ‫המתועדות היטב‪ ,‬ודאי תורמות רבות לחוסר הצלחתם‪.‬‬ ‫המחקר של מק'פרלן הבהיר מנגנון אפשרי‪ ,‬שיסביר את קשיי הקשב אצל הסובלים מ‪ ,PTSD-‬אך‬ ‫גם הציב אתגר חדש‪ :‬האם ניתן בכלל לשנות את דפוסי גלי המוח הבעייתיים? שבע שנים עברו עד‬ ‫שלמדתי שייתכן שיש דרך לעשות זאת‪.‬‬ ‫ב‪ 2007-‬פגשתי את ֶס ֶבּ ן פישר )‪ (Sebern Fisher‬בכינוס על ילדים עם הפרעות הִתקשרוּת‪.‬‬ ‫ֶס ֶבּ ן הייתה המנהלת הקלינית לשעבר של מרכז טיפולי למתבגרים עם הפרעות קשות‪ ,‬וסיפרה לי‬

‫שהיא משתמשת בנוירו־פידבק בפרקטיקה הפרטית שלה זה עשר שנים‪ .‬היא הראתה לי ציורים של‬ ‫"לפני ואחרי"‪ ,‬שצייר ילד בן עשר‪ .‬ילד זה סבל מהתקפי זעם‪ ,‬קשיי למידה וקשיי התארגנות נוספים‬ ‫שהיו כה חמורים‪ ,‬עד שאי אפשר היה להתמודד עמו בבית הספר‪442.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫מדמויות "מקל" לבני אדם מובחנים בבירור‪ .‬אחרי ארבעה חודשי נוירו־פידבק‪ ,‬ציורי‬ ‫המשפחה של ילד בן עשר מראים התקדמות‪ ,‬שמוּ ֶשׂגֶת בשש שנות התפתחות‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫הדיוקן המשפחתי הראשון שלו )האיור העליון(‪ ,‬שצייר לפני תחילת הטיפול‪ ,‬היה ברמה התפתחותית‬ ‫של ילד בן שלוש‪ .‬פחות מחמישה שבועות לאחר מכן‪ ,‬אחרי עשרים פגישות של נוירו־פידבק‪ ,‬התקפי‬ ‫הזעם שלו פחתו והציור השתפר מאוד מבחינת מורכבות‪ .‬אחרי עשרה שבועות ועשרים פגישות‬ ‫נוספות‪ ,‬הציור שלו זינק עוד מבחינת מורכבותו‪ ,‬והתנהגותו הפכה נורמלית‪.‬‬ ‫מעולם לא נתקלתי לפני כן בטיפול שגרם לשינוי כה דרמטי בתפקוד מנטאלי בתקופת זמן כה‬ ‫קצרה‪ .‬כך שכאשר ֶסבֶּרן הציעה לי הדגמה של נוירו־פידבק‪ ,‬הסכמתי בהתלהבות‪.‬‬

‫לראות את הסימפוניה של המוח‬ ‫במשרדה בנורת'המפטון‪ ,‬מסצ'וסטס‪ ,‬הראתה לי ֶסבֶּרן את ציוד הנוירו־פידבק שלה — שני מחשבים‬ ‫שולחניים ומגבֵּר קטן — וכמה מן הנתונים שאספה‪ .‬היא הדביקה אלקטרודה אחת על כל צד של‬ ‫קרקפתי‪ ,‬ועוד אחת על אוזני הימנית‪ .‬במהרה החל המחשב שלפניי להציג שורות גלי מוח כמו אלה‬ ‫שראיתי במכשיר ה‪ EEG-‬של מעבדת השינה לפני שלושים שנה‪ .‬המחשב הנייד הקטן של ֶסבֶּרן היה‬ ‫מסוגל לקלוט‪ ,‬להקליט ולהציג את הסימפוניה החשמלית של מוחי מהר יותר ומדויק יותר מן הציוד‬ ‫בשווי מיליון דולר‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬שהיה אז במעבדתו של הרטמן‪.‬‬ ‫כפי שהסבירה ֶסבֶּרן‪ ,‬הפידבק מספק למוח ַמ אָה של תפקודו־שלו‪ :‬התנודות והמקצבים שבתשתית‬

‫זרמי התודעה המשתנים‪ .‬נוירו־פידבק מעודד את המוח להפיק עוד מתדירויות מסוימות‪ ,‬ולהפחית‬ ‫אחרות‪ ,‬וכך יוצר דפוסים חדשים שמחזקים את מורכבותו הטבעית‪ ,‬ואת נטייתו לוויסות עצמי‪443.‬‬ ‫"למעשה‪ ",‬אמרה לי‪" ,‬ייתכן שאנו פשוט משחררים איכויות תנודתיות מוּלָדוֹת של המוח‪ ,‬ש'נתקעו'‪,‬‬ ‫ומאפשרים לחדשות להתפתח‪".‬‬ ‫ֶסבֶּרן התאימה חלק מן ההגדרות‪" ,‬כדי להתקין את מערכת התגמול‪ ,‬ולחסום תדירויות מסוימות‪",‬‬ ‫כפי שהסבירה‪ ,‬כך שהמשוב יחזֵק דפוסי גלי מוח מסוימים ויחליש אחרים‪ .‬כעת התבוננתי במה שנראה‬ ‫כמו מסך של משחק וידיאו‪ ,‬שבו שלוש חלליות בצבעים שונים‪ .‬המחשב השמיע צלילים משתנים‪,‬‬ ‫והחלליות נעו בצורה אקראית למדי‪ .‬גיליתי שכאשר מצמצתי הן עצרו‪ ,‬וכאשר בָּהיתי בשלווה במסך‬ ‫הן נעו בזו אחר זו‪ ,‬בליווּי צפצופים קבועים‪ֶ .‬סבֶּרן עודדה אותי לק ם את החללית הירוקה‪ ,‬כך‬ ‫שתימצא לפני האחרות‪ .‬גחנתי קדימה כדי להתרכז‪ ,‬אך ככל שהתאמצתי יותר‪ ,‬כך החללית הירוקה‬ ‫פיגרה אחרי האחרות‪ֶ .‬סבֶּרן חייכה ואמרה לי שאצליח הרבה יותר אם פשוט אירגע‪ ,‬ואניח למוחי‬ ‫לקלוט את המשוב שהמחשב יצר‪ .‬נשענתי לאחור‪ ,‬ואחרי זמן־מה הצלילים נעשו קבועים יותר‪,‬‬ ‫והחללית הירוקה החלה להתקדם ולעקוף את האחרות‪ .‬הרגשתי רגוע וממוקד — והחללית שלי ניצחה‪.‬‬ ‫במובנים מסוימים‪ ,‬נוירו־פידבק דומה להתבוננות בִּפנ ֵי היושב מולך בשיחה‪ .‬אם תראה חיוכים או‬ ‫הנהונים קלים‪ ,‬תזכה בגמול‪ ,‬ואז תמשיך לספר את סיפורך או לשטוח את טיעוניך‪ .‬אך ברגע שבן‬ ‫שיחך נראה משועמם או מסיט את מבטו‪ ,‬מן הסתם תתחיל לסיים את דבריך או לשנות את הנושא‪.‬‬ ‫בנוירו־פידבק‪ ,‬ה"גמול" הוא צליל‪ ,‬או תנועה על המסך‪ ,‬במקום חיוך‪ ,‬והגמול השלילי‪ ,‬המעכב‪ ,‬הוא‬ ‫ניטרלי הרבה יותר מאשר פנים זועפים — זה יהיה פשוט דפוס פחות רצוי על המסך‪.‬‬ ‫בהמשך‪ֶ ,‬סבֶּרן הציגה מאפיין נוסף של הנוירו־פידבק‪ :‬האפשרות לעקוב אחר מעגלים חשמליים‬ ‫באזורים ספציפיים במוח‪ .‬היא העבירה את האלקטרודות מרקותיי אל הצד השמאלי של מצחי‪,‬‬ ‫והתחלתי להרגיש חד וממוקד‪ .‬היא סיפרה לי שהיא מתגמלת גלי ֶבּטָא בקליפת המוח הקדמית שלי‪ ,‬מה‬ ‫שהסביר את ערנותי‪ .‬כשהעבירה את האלקטרודות לקודקוד ראשי‪ ,‬הרגשתי מנותק יותר מן הדימויים‬ ‫במחשב‪ ,‬ומודע יותר לתחושות בגופי‪ .‬לאחר מכן היא הראתה לי גרף מסכם‪ ,‬שרשם את האופן שבו‬ ‫גלי המוח שלי השתנו בעת שחוויתי שינויים קלים במצבי המנטאלי ובתחושותיי הגופניות‪.‬‬ ‫כיצד ניתן להשתמש בנוירו־פידבק לטיפול בטראומה? כפי שהסבירה ֶסבֶּרן‪" :‬בעזרת נוירו־פידבק‪,‬‬ ‫אנו מנסים להתערב במעגלים החשמליים שמְקדמים ומְשמרים מצבי בְּעתה‪ ,‬ורגשות מתקשרים כמו‬ ‫פחד‪ ,‬בושה וזעם‪ .‬ה'י ֶרי' החזרתי של מעגלים אלה — זה מה שמגדיר את מצב הטראומה‪ ".‬המטופלים‬ ‫זקוקים לעזרה כדי לשנות את הֶרגליוּת דפוסי המוח‪ ,‬שיצרו הטראומה ותוצאותיה‪ .‬כאשר דפוסי הפחד‬ ‫נרגעים‪ ,‬המוח נתון פחות לתגובות חק אוטומטיות‪ ,‬ומסוגל להתמקד טוב יותר באירועים רגילים‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬חק אינו תכונה מהותית לאירועים עצמם — אלא תוצר של האופן שבו אנו מתייגים‬ ‫אותם ומגיבים אליהם‪ .‬נוירו־פידבק פשוט מייצב את המוח ומגביר את חוסננו‪ ,‬כשהוא מגדיל את טווח‬ ‫אפשרות הבחירה שלנו בתגובה נאותה‪.‬‬

‫הולדת הנוירו־פידבק‬ ‫טכנולוגיית הנוירו־פידבק לא הייתה חדשה ב‪ .2007-‬כבר בסוף שנות החמישים של המאה העשרים‬ ‫גילה ג'ו ִמי ָה )‪ ,(Joe Kamiya‬פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת שיקגו שחקר את תופעת‬ ‫התפיסה הפנימית‪ ,‬שאנשים יכולים ללמוד באמצעות משוב מתי הם מפיקים גלֵי אַלפא‪ ,‬שקשורים‬ ‫לרגיעה )היו נבדקים שבתוך ארבעה ימים בלבד הגיעו ל‪ 100-‬אחוז דיוק(‪ .‬הוא הדגים גם שהם יכולים‬ ‫להיכנס למצב אלפא באופן רצוני בתגובה לצליל פשוט‪.‬‬ ‫ב‪ 1968-‬התפרסם מאמר על עבודתו של ִמי ָה בכתב העת הפופולרי ‪,Psychology Today‬‬ ‫והרעיון שאימון בגלי אלפא עשוי להקל לחץ ומצבי דחק‪ ,‬הפך לנחלת הכלל‪ 444.‬את העבודה המדעית‬ ‫הראשונה שהראתה כי נוירו־פידבק עשוי להשפיע על מצבים פתולוגיים‪ ,‬ביצע בַּארי סטרמן‬ ‫)‪ (Barry Sterman‬באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס‪ .‬ממִנהל האווירונאוטיקה והחלל‬ ‫הלאומי‪ ,‬נאס"א‪ ,‬ביקשו מסטרמן לחקור את רעילותו של דלק רקטות‪ ,‬מונו־מתיל־הידרזין )— ‪MMH‬‬ ‫‪ ,(Monomethylhydrazine‬שידוע כגורם להזיות‪ ,‬לבחילה ולפרכוסים‪ .‬סטרמן אימֵן עוד‬ ‫לפני לכן חתולים להפיק תדירות מסוימת של ‪ ,EEG‬הידועה כקצב סנסורי־מוטורי )אצל חתולים‪,‬‬ ‫מצב זה של דריכות ממוקדת מתקשר לציפייה לקבל מזון(‪ .‬הוא מצא שבניגוד לחתולים רגילים‬ ‫במעבדתו‪ ,‬שפיתחו פרכוסים אחרי חשיפה ל‪ ,MMH-‬החתולים שקיבלו אימון בנוירו־פידבק לא‬ ‫פרכסו‪ :‬האימון ייצֵּב באופן כלשהו את מוחותיהם‪.‬‬ ‫ב‪ 1971-‬חיבר סטרמן את הנבדקת האנושית הראשונה שלו‪ ,‬מרי פיירבנקס )‪Mary‬‬ ‫‪ ,(Fairbanks‬למכשיר נוירו־פידבק‪ .‬היא סבלה מאפילפסיה מאז גיל שמונה‪ ,‬עם התקפי פרכוסים‬ ‫מסוג גְרנד־מַל )המינוח המקובל היום‪ :‬פרכוס טוֹני־קלוֹני( לפחות פעמיים בחודש‪ .‬היא התאמנה‬ ‫בנוירו־פידבק שעה ביום‪ ,‬פעמיים בשבוע‪ .‬אחרי שלושה חודשים היא הייתה חופשייה מהתקפים‬ ‫בבירור‪ .‬מאוחר יותר קיבל סטרמן מענק ממכוני הבריאות הלאומיים כדי לבצע מחקר שיטתי יותר‪,‬‬ ‫והתוצאות המרשימות שלו פורסמו בכתב העת ‪ Epilepsia‬ב‪1978.445-‬‬ ‫תקופה זו של ניסויים ואופטימיות גדולה ביחס לפוטנציאל הנפש האנושית הגיעה ל צה באמצע‬ ‫שנות השבעים‪ ,‬עם פיתוח התרופות הפסיכיאטריות החדשות‪ .‬הפסיכיאטריה ומדעי המוח אימצו מודל‬ ‫כימי של הנפש והמוח‪ ,‬וגישות טיפוליות אחרות נדחקו לתחתית סדר העדיפויות‪.‬‬ ‫מאז‪ ,‬תחום הנוירו־פידבק התרחב בקפיצות ובדילוגים‪ ,‬כאשר חלק ניכר מן העבודה המדעית‬ ‫הבסיסית התבצע באירופה‪ ,‬רוסיה ואוסטרליה‪ .‬אף על פי שיש כיום כעשרת אלפים מטפלים‬ ‫בנוירו־פידבק בארצות־הברית‪ ,‬התחום לא הצליח להשיג את מענקי המחקר הנדרשים כדי לזכות‬ ‫בהתקבלות רחבה‪ .‬אחת הסיבות האפשריות לכך היא שקיימות שיטות נוירו־פידבק רבות ומִתחרוֹת;‬ ‫אחרת היא שהפוטנציאל המסחרי שלהן מוגבל‪ .‬רק יישומים מעטים של השיטה מכוסים על ידי חברות‬ ‫הביטוח‪ ,‬כך שנוירו־פידבק יקר לצרכנים‪ ,‬ומונע מן המטפלים לצבור את המשאבים שנדרשים‬ ‫למחקרים בקנה מידה גדול‪.‬‬

‫ממקלט חסרי הבית לתחנת האחיות‬ ‫ֶסבֶּרן אפשרה לי לשוחח עם שלושה ממטופליה‪ .‬כולם סיפרו סיפורים מרשימים ביותר‪ ,‬אך רק‬ ‫כשהאזנתי לליסה בת העשרים ושבע‪ ,‬שלמדה לימודי סיעוד בקולג' סמוך‪ ,‬הרגשתי שאני מבין באמת‬ ‫את הפוטנציאל המדהים של טיפול זה‪ .‬לליסה היה מקדם החוסן הטוב ביותר שיכול להיות לאנשים‪:‬‬ ‫היא הייתה אדם מושך לב — מקסימה‪ ,‬סקרנית‪ ,‬אינטליגנטית בבירור‪ .‬היא יצרה קשר עין‪ ,‬להוטה‬ ‫לשתף במה שלמדה על עצמה‪ .‬מעבר לכול‪ ,‬כמו שורדים רבים שהכרתי‪ ,‬היו לה חוש הומור יבש ומבט‬ ‫רענן על הסִכלוּת האנושית‪.‬‬ ‫על סמך מה שידעתי על הרקע שלה‪ ,‬זה היה לא פחות מנס שהייתה כה רגועה ובשליטה רגשית‪.‬‬ ‫ליסה בילתה שנים במעונות טיפוליים ובבתי חולים פסיכיאטריים‪ ,‬והייתה דמות מוכרת בחדרי המיון‬ ‫של מערב מסצ'וסטס — נערה שהייתה מגיעה באמבולנס חצי־מתה ממינון־יתר של תרופות‪ ,‬או מדממת‬ ‫מחיתוך עצמי‪.‬‬ ‫כך התחילה את סיפורה‪" :‬נהגתי לקנא בילדים שידעו מה יקרה כשהוריהם השתכרו‪ .‬הם לפחות‬ ‫יכלו לנבא את הבלגן‪ .‬אצלי בבית לא היה דפוס‪ .‬כל דבר היה יכול להדליק את אמא שלי — אם אכלתי‬ ‫ארוחת ערב‪ ,‬צפיתי בטלוויזיה‪ ,‬חזרתי הביתה מבית הספר‪ ,‬התלבשתי — אף פעם לא ידעתי מה היא‬ ‫תעשה ואיך היא תפגע בי‪ .‬זה היה לגמרי אקראי‪".‬‬ ‫אביה נטש את המשפחה כשליסה הייתה בת שלוש‪ ,‬והותיר אותה לחסדיה של אמה הפסיכוטית‪.‬‬ ‫"עינוי" אינו מילה חזקה דיה כדי לתאר את ההתעללות שסבלה‪" .‬חייתי בעליית הגג‪ ",‬סיפרה לי‪,‬‬ ‫"והיה שם חדר נוסף שבו הייתי משתינה על השטיח‪ ,‬כי פחדתי לרדת למטה לבית השימוש‪ .‬הייתי‬ ‫מפשיטה את הבובות שלי מבגדיהן‪ ,‬תוקעת בהן עפרונות ומעמידה אותן על אדן החלון שלי‪".‬‬ ‫כשהייתה בת שתים־עשרה‪ ,‬ליסה ברחה מהבית ונאספה על ידי המשטרה שהחזירה אותה‪ .‬לאחר‬ ‫שברחה שוב‪ ,‬התערבו שירותי הרווחה לילד והיא בילתה את שש השנים הבאות בבתי חולים‬ ‫פסיכיאטריים‪ ,‬במקלטים‪ ,‬במסגרות של דיור מוגן‪ ,‬במשפחות אומנה וברחוב‪ .‬היא לא החזיקה מעמד‬ ‫בשום מקום‪ ,‬משום שליסה הייתה כה דיסוציאטיבית והרסנית כלפי עצמה‪ ,‬שהפחידה את המטפלים‬ ‫בה‪ .‬היא הייתה תוקפת את עצמה או הורסת רהיטים ואחר כך לא זוכרת מה עשתה‪ ,‬מה שזיכה אותה‬ ‫בשם של שקרנית מניפולטיבית‪ .‬בדיעבד‪ ,‬אמרה לי ליסה‪ ,‬היא הבינה שפשוט לא הייתה לה שפה‬ ‫שתאפשר לה לתַקשר מה עובר עליה‪.‬‬ ‫כשמלאו לה שמונה־עשרה‪ ,‬שירותי הרווחה לילד סיימו את הטיפול בה‪ ,‬והיא החלה חיים עצמאיים‪,‬‬ ‫בלי משפחה‪ ,‬חינוך‪ ,‬כסף או כישורים‪ .‬אך זמן קצר לאחר מכן נתקלה ב ֶסבֶּרן‪ ,‬שבדיוק רכשה את ציוד‬ ‫הנוירו־פידבק הראשון שלה‪ ,‬וזכרה את ליסה מן המעון הטיפולי שבו עבדה בעבר‪ .‬הילדה האבודה‬ ‫נגעה תמיד ללבה‪ ,‬והיא הזמינה את ליסה לנסות את ה"צעצוע" החדש שלה‪.‬‬ ‫כפי ש ֶסבֶּרן נזכרת‪" :‬היה סתיו כשליסה הגיעה אליי לראשונה‪ .‬היא הסתובבה במבט חלול‪ ,‬ונשׂאה‬ ‫עמה דלעת לכל מקום שהלכה אליו‪ .‬לא היה שָׁם‪ ,‬בתוכה‪ ,‬שום דבר‪ .‬לא הייתי בטוחה אם אצליח‬

‫להגיע לעצמי־מארגן כלשהו‪ ".‬אף צורה של טיפול בדיבור לא הייתה אפשרית עבור ליסה‪ .‬כאשר‬ ‫ֶסבֶּרן שאלה אותה על עניין מלחיץ כלשהו‪ ,‬היא הייתה נכנסת לשיתוק או לפאניקה‪ .‬במילותיה של‬ ‫ליסה‪" :‬בכל פעם שניסינו לדבר על מה שקרה לי בילדותי‪ ,‬הייתי מתמוטטת‪ .‬הייתי מתעוררת עם‬ ‫חתכים וכוויות ולא מסוגלת לאכול‪ .‬לא הייתי מסוגלת לישון‪".‬‬ ‫תחושת האימה שלה הייתה נוכחת בכול‪" :‬פחדתי כל הזמן‪ .‬לא סבלתי שייגעו בי‪ .‬הייתי קופצנית‬ ‫ועצבנית באופן תמידי‪ .‬לא הייתי מסוגלת לעצום עיניים אם היה מישהו אחר בסביבה‪ ,‬כי אי אפשר‬ ‫היה לשכנע אותי שלא יבעטו בי בשנייה שאעצום את עיניי‪ .‬זה גורם לך להרגיש משוגעת‪ .‬את יודעת‬ ‫שאת בחדר עם מישהו שאת סומכת עליו‪ ,‬בשכל את יודעת ששום דבר לא יקרה לך‪ ,‬אבל שאר הגוף‬ ‫שלך לא מאפשר לך להירגע‪ .‬אם מישהו כרך את זרועו סביבי‪ ,‬הייתי פשוט נעלמת‪ ".‬היא הייתה‬ ‫תקועה במצב של הלם־בלתי־נמנע‪.‬‬ ‫ליסה זכרה שהייתה מתנתקת למצבים דיסוציאטיביים כילדה קטנה‪ ,‬אך הדברים החמירו בגיל‬ ‫ההתבגרות‪" :‬התחלתי להתעורר עם חתכים‪ ,‬ואנשים בבית הספר הכירו אותי בשֵמות שונים‪ .‬לא היה‬ ‫יכול להיות לי חבר קבוע‪ ,‬משום שהייתי יוצאת עם בנים אחרים כשהייתי בדיסוציאציה‪ ,‬ואחר כך לא‬ ‫זוכרת‪ .‬הייתי נכנסת ל' ְבּלֶק אאוט' לעתים קרובות ופוקחת את העיניים בסיטואציות מוזרות למדי‪".‬‬ ‫כמו אנשים רבים שסבלו מטראומה חמורה‪ ,‬ליסה לא הייתה מסוגלת לזהות את עצמה במראה‪446.‬‬ ‫מעודי לא שמעתי לפני כן תיאור כה רהוט של חיים ללא חוויית עצמי רציף‪.‬‬ ‫לא היה אף אדם שיוכל לת ף עבורה את המציאות‪" .‬כשהייתי בת שבע־עשרה וגרתי במעון טיפולי‬ ‫למתבגרים עם הפרעות נפשיות חמורות‪ ,‬חתכתי את עצמי בצורה רצינית באמצעות מכסה של קופסת‬ ‫שימורים‪ .‬לקחו אותי לחדר המיון‪ ,‬אבל לא הייתי מסוגלת לספר לרופא מה עשיתי כדי לחתוך את‬ ‫עצמי — כי לא זכרתי שום דבר‪ .‬הרופא במיון היה משוכנע שהפרעת זהות דיסוציאטיבית איננה‬ ‫קיימת‪ ...‬הרבה אנשים בבריאות הנפש אומרים לך שזה לא קיים‪ .‬לא שאין לך את זה — אלא שזה לא‬ ‫קיים‪ ,‬בכלל‪".‬‬ ‫הדבר הראשון שליסה עשתה‪ ,‬כשנעשתה מבוגרת מדי למעונות הטיפוליים של רווחת הילד‪ ,‬היה‬ ‫להפסיק ליטול תרופות‪" :‬זה לא עובד עבור כל אחד‪ ",‬היא מודה‪" ,‬אבל עבורי באופן אישי התברר‬ ‫שזו הייתה החלטה נכונה‪ .‬אני מכירה אנשים שזקוקים לתרופות‪ ,‬אבל זה לא היה המקרה שלי‪ .‬אחרי‬ ‫שהפסקתי אתן והתחלתי בנוירו־פידבק‪ ,‬התחלתי להרגיש הרבה יותר צלולה‪".‬‬ ‫כש ֶסבֶּרן הזמינה את ליסה לטיפול בנוירו־פידבק‪ ,‬לא היה לה מושג למה לצפות‪ ,‬משום שליסה‬ ‫הייתה המטופלת הדיסוציאטיבית הראשונה שלה שניסתה זאת‪ .‬הן נפגשו פעמיים בשבוע‪ ,‬והחלו‬ ‫בתגמול ליצירת דפוסי מוח לכידים יותר באונה הרקתית הימנית‪ ,‬מרכז הפחד של המוח‪ .‬אחרי כמה‬ ‫שבועות ליסה הבחינה שכבר לא הייתה כה מתוחה בנוכחות אנשים‪ ,‬וכבר לא פחדה מחדר הכביסה‬ ‫במרתף הבניין שלה‪ .‬ואז הגיעה פריצת דרך גדולה עוד יותר‪ :‬היא הפסיקה עם הדיסוציאציות‪" .‬תמיד‬ ‫היה לי איזה זמזום קבוע‪ ,‬ברמה נמוכה‪ ,‬של שיחות שהתנהלו במוחי‪ .‬פחדתי שאני סכיזופרנית‪ .‬אחרי‬ ‫חצי שנה של נוירו־פידבק הפסקתי לשמוע את הרעשים האלה‪ .‬אני משערת שעברתי אינטגרציה‪ .‬הכול‬

‫פשוט התלכד‪".‬‬ ‫כשליסה החלה לפתח תחושת־עצמי רציפה יותר‪ ,‬היא החלה להיות מסוגלת לדבר על חוויותיה‪:‬‬ ‫"אני מסוגלת עכשיו לדבר על דברים כמו הילדוּת שלי‪ .‬לראשונה בחיי התחלתי להיות מסוגלת‬ ‫לעשות פסיכותרפיה‪ .‬עד אז‪ ,‬לא היה לי מספיק מרחק ולא הייתי מסוגלת להירגע מספיק‪ .‬אם אתה‬ ‫עדיין בתוך זה‪ ,‬קשה לדבר על זה‪ .‬לא הייתי מסוגלת להתקשר באופן שאמורים להתקשר‪ ,‬ולהיפתח‬ ‫באופן שצריך להיפתח‪ ,‬כדי שיהיה לי סוג כלשהו של יחסים עם מטפל‪ ".‬זו הייתה תגלית מרעישה‪ :‬יש‬ ‫כל כך הרבה מטופלים שנכנסים לטיפולים ויוצאים מהם‪ ,‬ולא מסוגלים ליצור קשר משמעותי משום‬ ‫שהם עדיין "בתוך זה"‪ .‬כמובן‪ ,‬כשאנשים אינם יודעים מי הם‪ ,‬הם אינם מסוגלים לראות את המציאות‬ ‫של האנשים סביבם‪.‬‬ ‫ליסה המשיכה‪" :‬הייתה אצלי כל כך הרבה חרדה סביב הִתקשרות‪ .‬כשהייתי נכנסת לחדר הייתי‬ ‫מנסה לשנן כל דרך אפשרית לצאת ממנו‪ ,‬כל פרט ביחס לאנשים‪ .‬ניסיתי נואשות לעקוב אחר כל דבר‬ ‫שעלול לפגוע בי‪ .‬כעת אני מכירה אנשים באופן אחר‪ .‬זה כבר לא מבוסס על הניסיון ללמוד אותם‬ ‫מתוך פחד‪ .‬כשאינך מפחדת להיפגע‪ ,‬את יכולה להכיר אנשים בצורה שונה‪".‬‬ ‫אישה צעירה ורהוטת־מבע זו הגיחה בהירה וממוקדת מתוך מעמקי הייאוש והבלבול‪ ,‬באופן‬ ‫שמעולם לא ראיתי קודם לכן‪ .‬היה ברור שאנו חייבים לחקור את הפוטנציאל של נוירו־פידבק במרכז‬ ‫הטראומה‪.‬‬

‫מתחילים עם נוירו־פידבק‬ ‫תחילה היה עלינו להחליט איזו מחמש שיטות הנוירו־פידבק הקיימות ברצוננו לאמץ‪ ,‬ואז למצוא סוף‬ ‫שבוע ארוך שבו נלמד את עקרונותיו‪ ,‬ונתרגל זה על זה‪ 447.‬שמונה חברי צוות ושלושה מאמנים‬ ‫בתחום נידבו את זמנם כדי לגלות את מורכבויות ה‪ ,EEG-‬האלקטרודות והמשוב באמצעות מחשב‪.‬‬ ‫בבוקר ההכשרה השני‪ ,‬צוּו ַתי לעבודה משותפת עם עמיתי מייקל‪ .‬הנחתי אלקטרודה על הצד הימני של‬ ‫ראשו‪ ,‬בדיוק מעל הרצועה הסנסו־מוטורית של מוחו‪ ,‬ותגמלתי את התדירות שבין ‪ 14-11‬הרץ‪ .‬זמן‬ ‫קצר אחרי שהמפגש הסתיים‪ ,‬ביקש מייקל את תשומת לב הקבוצה‪ .‬הייתה לו חוויה מפעימה‪ ,‬כך‬ ‫סיפר‪ .‬תמיד הרגיש קצת דרוך וחסר ביטחון בנוכחות אנשים אחרים‪ ,‬אפילו עמיתים כמונו‪ .‬אף על פי‬ ‫שנראה כי אף אחד אינו הבחין בזאת — בסופו של דבר‪ ,‬הוא היה מטפל מוערך — הוא חי בתחושת‬ ‫סכנה כרונית‪ ,‬מכרסמת‪ .‬תחושה זו נעלמה כעת‪ ,‬והוא הרגיש בטוח‪ ,‬רגוע ופתוח‪ .‬בשלוש השנים‬ ‫הבאות הגיח מייקל מן "הפרופיל הנמוך" הרגיל שלו‪ ,‬אִתגֵר את הקבוצה ברעיונותיו ובדעותיו והפך‬ ‫לאחד התורמים המשמעותיים לתוכנית הנוירו־פידבק שלנו‪.‬‬ ‫התחלנו את המחקר הראשון שלנו עם קבוצה של שבעה־עשר מטופלים שלא הגיבו לטיפולים‬ ‫קודמים‪ .‬התמקדנו באזור הרקתי הימני של המוח‪ ,‬האזור שמחקרי סריקות המוח המוקדמים שלנו‬ ‫)שתוארו בפרק השלישי(‪ 448‬הראו שהוא מופעל בצורה מוגברת במהלך דחק טראומטי‪ ,‬והעברנו להם‬ ‫עשרים מפגשי נוירו־פידבק בעשרה שבועות‪.‬‬

‫מכיוון שרוב מטופלינו סבלו מאלקסיתימיה‪ ,‬לא היה להם קל לדווח על תגובתם לטיפולים‪ .‬אך‬ ‫פעולותיהם דיברו בשמם‪ :‬הם התמידו להגיע בזמן למפגשים‪ ,‬גם אם היה עליהם לנהוג בסערות‬ ‫שלגים‪ .‬אף אחד מהם לא נשר‪ ,‬ובסוף עשרים המפגשים‪ ,‬יכולנו לתעד שיפור מובהק לא רק בציוני ה‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬שלהם‪ 449,‬אלא גם במידת הנוחות שלהם בתקשורת בין־אישית‪ ,‬באיזון הרגשי ובמודעות‬ ‫העצמית‪ 450.‬הם היו פחות חסרי שקט ותזזיתיים‪ ,‬יָשְנו טוב יותר והרגישו רגועים ומרוכזים יותר‪.‬‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬דיווחים עצמיים עלולים להיות בלתי־מהימנים; שינויים אובייקטיביים בהתנהגות הם‬ ‫סמנים טובים הרבה יותר לאיכות השפעת הטיפול‪ .‬המטופל הראשון שעבדתי איתו בנוירו־פידבק הוא‬ ‫דוגמה טובה‪ .‬הוא היה איש מקצוע בתחילת שנות החמישים לחייו‪ ,‬שהגדיר את עצמו כהטרוסקסואל‪,‬‬ ‫אך חיפש בכפייתיות מגע הומוסקסואלי עם זרים בכל פעם שהרגיש נטוש ובלתי־מובן‪ .‬נישואיו‬ ‫התפרקו סביב עניין זה‪ ,‬והוא הפך לנשא ‪ ;HIV‬הוא היה נואש להשיג שליטה על התנהגותו‪ .‬במהלך‬ ‫הטיפול הקודם שלו הוא דיבר הרבה על ההתעללות המינית שעבר מידי דוד שלו בגיל שמונה‪ .‬הוא‬ ‫הניח שהתנהגותו הכפייתית הייתה קשורה להתעללות‪ ,‬אך הקישור שעשה לא גרם לשינוי בהתנהגות‬ ‫עצמה‪ .‬אחרי יותר משנה של פסיכותרפיה רגילה אצל מטפל מיומן‪ ,‬דבר לא השתנה‪.‬‬ ‫שבוע אחרי שהתחלתי לאמן את מוחו להפיק גלים אטיים יותר באונה הרקתית‪ ,‬הוא נכנס לוויכוח‬ ‫מלחיץ עם חברתו החדשה‪ ,‬ובמקום ללכת למקום הקבוע שבו נהג לחפש מין מזדמן‪ ,‬הוא החליט לצאת‬ ‫לדוג‪ .‬התייחסתי לתגובה זו כמקרית‪ .‬אך בעשרת השבועות הבאים‪ ,‬בתוך הגעש והסער של מערכת‬ ‫היחסים שלו‪ ,‬הוא המשיך למצוא נחמה בדייג והחל לשפץ בקתה ליד האגם‪ .‬כשדילגנו על שלושה‬ ‫שבועות של נוירו־פידבק בשל חופשותינו‪ ,‬התנהגותו הכפייתית חזרה‪ ,‬מה שהעיד שהדפוס החדש עוד‬ ‫לא התקבע במוחו‪ .‬המשכנו באימון של שישה חודשים נוספים‪ ,‬וכעת‪ ,‬ארבע שנים מאוחר יותר‪ ,‬אני‬ ‫פוגש אותו לביקורת בכל חצי שנה‪ .‬הוא לא הרגיש יותר דחף לחזור לפעילויותיו המיניות המסוכנות‪.‬‬ ‫כיצד למד מוחו למצוא ניחומים בדייג במקום בהתנהגותו המינית הכפייתית? בנקודה זו‪ ,‬אנו פשוט‬ ‫לא יודעים‪ .‬נוירו־פידבק משנה את דפוסי הקשרים במוח; הנפש‪ ,‬בעקבות זאת‪ ,‬יוצרת דפוסי פעילות‬ ‫חדשים‪.‬‬

‫הבנה בסיסית של גלי המוח — מאטי למהיר‬ ‫כל קו בתרשימי ה‪ EEG-‬משרטט פעילות של חלק אחר במוח‪ :‬תערובת של מקצבים שונים‪ ,‬בסולם‬ ‫טווחים‪ ,‬מאיטי למהיר‪ 451.‬ה‪ EEG-‬מורכב ממדידות של גבהים משתנים )אמפליטודות( ואורכי גל‬ ‫)תדירות(‪ .‬התדירות מתייחסת למספר הפעמים שצורת־גל מתרוממת וצונחת בשנייה אחת‪ ,‬והיא‬ ‫נמדדת ב ֶה ץ )‪ ,(Hz‬או במחזורים לשנייה )‪ .( cps —cycles per second‬כל תדירות ב‪-‬‬ ‫‪ EEG‬רלוונטית להבנת הטראומה ולטיפול בה‪ ,‬וקל יחסית להבין את העקרונות הבסיסיים‪.‬‬ ‫את גלי הדלתא‪ ,‬התדירויות האיטיות ביותר )‪ 5-2‬הרץ(‪ ,‬רואים בעיקר בשינה‪ .‬המוח נמצא במצב‬ ‫מנוחה‪ ,‬והתודעה פונה פנימה‪ .‬כשמתקיימת פעילות־יתר של גלים איטיים בשעת ערות‪ ,‬החשיבה‬ ‫מעורפלת‪ ,‬והשיפוט‪ ,‬וכן השליטה בדחפים‪ ,‬נחלשים‪ .‬אצל שמונים אחוזים מן הילדים עם ‪ADHD‬‬

‫ואצל אנשים רבים עם אבחנת ‪ PTSD‬יש יותר מדי גלים אטיים באונות הרקתיות‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬

‫ה ֶאלֶ טְרוֹ ֶאנ ְ ֶצפָלוֹג ְ ם )‪ .(EEG‬אמנם אין דפוס אחד שטיפוסי ל‪ ,PTSD-‬אך אצל נפגעי טראומה‬ ‫רבים מתקיימת פעילות מוגברת קיצונית באונות הרקתיות‪ ,‬כפי שניתן לראות אצל מטופל זה )‪T3,‬‬ ‫‪ .(T4, T5‬נויורו־פידבק מסוגל לנ ַרמֵל את דפוסי המוח הבלתי־נורמליים האלה‪ ,‬וכך לשפר את‬ ‫היציבות הרגשית‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫קצב ה"י ֶרי" של גלי המוח קשור למצב העוררות שלנו‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪=cps‬מחזורים לדקה‪ ,‬או הֶרץ‬ ‫דלתא תטא‬ ‫פחות ‪cps 4-8‬‬ ‫מ‪4-‬‬ ‫‪cps‬‬ ‫שינה‬

‫נמנום‪ ,‬טשטוש‬

‫אלפא ‪SMR‬‬ ‫‪cps 12-15 8-12‬‬ ‫‪cps‬‬

‫בטא‬ ‫‪cps 15-18‬‬

‫בטא‬ ‫גבוה‬ ‫יותר‬ ‫מ‪19-‬‬ ‫‪cps‬‬

‫חשיבה רגועה‬

‫חשיבה פעילה‬

‫התרגשות‬

‫מיקוד‬ ‫רגוע‬

‫בטווח זה‪ :‬דיכאון‪,‬‬ ‫‪ ADD‬ופעילות‬ ‫התקפי פרכוסים‬

‫אנו מ ַאמְנים את המוח לפעול בטווח זה כדי‬ ‫לשפר סימפטומים של דיכאון‪,ADD ,‬‬ ‫ולשפר פעילות פרכוסים‬ ‫‪ ‬‬

‫ֲחלימה מאיצה את גלי המוח‪ .‬תדירויות ֶתטָא )‪ 8-5‬הרץ( הן המרכזיות בשולי מצב השינה‪ ,‬כמו במצב‬ ‫ה"הִיפְּנוֹפּוֹ ְמפִּי" שתיארתי בפרק חמישה־עשר שעסק ב‪ ;EMDR-‬הם מאפיינים גם מצבי‬ ‫טראנס־היפנוטיים‪ .‬גלי תטא יוצרים מצב נפשי שאינו מוגבל על ידי ההיגיון או דרישות החיים‬ ‫הרגילות‪ ,‬ולפיכך פותחים פוטנציאל ליצירת קשרים ואסוציאציות חדשים‪ .‬אחד מטיפולי הנוירו־פידבק‬ ‫באמצעות ‪ EEG‬להפרעת דחק פוסט־טראומטית‪ ,‬אימון אלפא‪/‬תטא‪ ,‬משתמש בתכונה זו כדי לפרום‬ ‫אסוציאציות קפואות ולה ל למידה חדשה‪ .‬הצד השני של המטבע הוא שתדירויות אלה אופייניות גם‬ ‫למצבים שבהם אנחנו "לא מחוברים"‪ ,‬או מדוכאים‪.‬‬ ‫לגלי ַאלְפַא )‪ 12-8‬הרץ( מתלווה תחושה של שלווה ורוגע‪ 452.‬הם מוּכּרים לכל מי שלמד מדיטציית‬ ‫מיינדפולנס )מטופל סיפר לי פעם שנוירו־פידבק עבד עבורו "כמו מדיטציה על סטרואידים"(‪ .‬אני‬ ‫משתמש בדרך כלל בעבודתי באימון אלפא כדי לעזור לאנשים שהם קהי־חושים מדי‪ ,‬או להפך‪ ,‬חסרי‬ ‫שקט מכדי להגיע למצב של הרפיה ממוקדת‪ .‬המרכז הרפואי הצבאי הלאומי ע"ש וולטר יד הציג‬ ‫לאחרונה כלים לאימון בגלי אלפא כדי לטפל בחיילים הסובלים מ‪ ,PTSD-‬אך בעת כתיבת דברים‬ ‫אלה לא התפרסמו עדיין תוצאות‪.‬‬ ‫גלי ֶבּטָא הם התדירויות המהירות ביותר )‪ 20-13‬הרץ(‪ .‬כשהם דומיננטיים‪ ,‬המוח מכוּון לעולם‬ ‫החיצוני‪ .‬טווח הבטא מאפשר לנו להיות מעורבים‪ ,‬קשובים וממוקדים בעת ביצוע משימה‪ .‬עם זאת‪,‬‬ ‫תדירות בטא גבוהה )מעל ‪ 20‬הרץ( מתקשרת לחוסר שקט‪ ,‬חרדה ומתח בגוף — למעשה‪ ,‬זהו מצב שבו‬ ‫אנו סורקים את הסביבה בלי הרף‪ ,‬דרוכים לסימני סכנה‪.‬‬

‫עוזרים למוח להתמקד‬ ‫אימון בנוירו־פידבק יכול לשפר יצירתיות‪ ,‬יכולת אתלטית ומודעות פנימית‪ ,‬גם אצל אנשים מצליחים‬ ‫במיוחד ממֵילא‪ 453.‬כשהתחלנו לחקור נוירו־פידבק‪ ,‬גילינו שמחלקת רפואת הספורט הייתה היחידה‬ ‫באוניברסיטת בוסטון שהייתה לה היכרות כלשהי עם הנושא‪ .‬אחד ממוריי הוותיקים בפיזיולוגיית‬ ‫המוח היה לן זייצ'קובסקי )‪ ,(Len Zaichkowsky‬שעד מהרה עזב את בוסטון כדי לאמן את‬

‫בנוירו־פידבק‪454.‬‬

‫קבוצת ההוקי־קרח הקנדית ו ַנקוּבֶר נ ַא ס‬ ‫נוירו־פידבק נחקר ביסודיות רבה יותר‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬למטרות שיפור ביצועים מאשר להתמודדות‬ ‫עם בעיות פסיכיאטריות‪ .‬באיטליה‪ ,‬מאמן מועדון הכדורגל אֵי‪ .‬סִי‪ .‬מילַאן השתמש בשיטה כדי לסייע‬ ‫לשחקנים להישאר רגועים וממוקדים כשצפו בסרטוני וידיאו של שגיאותיהם‪ .‬השליטה המנטאלית‬ ‫והפיזיולוגית המשופרת שלהם השתלמה‪ ,‬כאשר כמה מן השחקנים הצטרפו לנבחרת איטליה שזכתה‬ ‫בגביע העולם ב‪ — 2006-‬וכאשר אֵי‪ .‬סי‪ .‬מילאן זכתה באליפות אירופה בשנה העוקבת‪455.‬‬ ‫נוירו־פידבק נכלל גם ברכיב המדע והטכנולוגיה בתוכנית ‪ ,Own the Podium‬תוכנית‬ ‫חמש־שנתית בתקציב של ‪ 117‬מיליון דולר שנועדה לעזור לקנדה לשלוט באולימפיאדת החורף של‬ ‫‪ 2010‬בוונקובר‪ .‬הקנדים זכו ברוב מדליות הזהב והגיע בסך הכול למקום השלישי‪.‬‬ ‫גם הופעות מוזיקליות יצאו נשכרות מטכניקה זו‪ֶ .‬חבר שופטים מן הקולג' המלכותי למוזיקה‬ ‫בבריטניה מצא שסטודנטים שעברו עשרה מפגשי אימון בנוירו־פידבק אצל ג'ון גרוזלייר )‪John‬‬ ‫‪ (Gruzelier‬מאוניברסיטת לונדון‪ ,‬השתפרו ב‪ 10-‬אחוזים בביצוע יצירה מוזיקלית בהשוואה‬ ‫לסטודנטים שלא קיבלו נוירו־פידבק‪ .‬מדובר בהבדל עצום בתחום כה תחרותי‪456.‬‬ ‫בהינתן השיפור שנוירו־פידבק מחולל במיקוד‪ ,‬בקשב ובריכוז‪ ,‬אין פלא שהתחום משך תשומת לב‬ ‫רבה של מומחים בהפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות )‪ .(ADHD‬לפחות שלושים ושישה‬ ‫מחקרים הראו שטכניקת נוירו־פידבק יכולה להיות שיטה טיפולית יעילה ומוגבלת בזמן ל‪ADHD-‬‬ ‫— יעילה לפחות כמו התרופות המקובלות‪ 457.‬ברגע שהמוח לומד להפיק דפוסים אחרים של תקשורת‬ ‫חשמלית‪ ,‬אין צורך בהמשך טיפול‪ ,‬בניגוד לתרופות‪ ,‬שאינן משנות את פעילות המוח הבסיסית‬ ‫ומשפיעות רק כל עוד המטופל ממשיך ליטול אותן‪.‬‬

‫היכן נמצאת הבעיה במוחי?‬ ‫אנליזה מתוחכמת של ‪ EEG‬באמצעות מחשב‪ ,‬הידועה בשם ‪ EEG‬כמותי )‪quantitative‬‬ ‫‪ ,(EEG — qEEG‬מסוגלת לעקוב אחר פעילות גלי המוח‪ ,‬אלפּית־שנייה אחרי אלפּית־שנייה‪,‬‬ ‫והתוכנה יכולה להמיר פעילות זו למפה צבעונית‪ ,‬שמראה את התדירויות הגבוהות ביותר והנמוכות‬ ‫ביותר באזורי מפתח במוח‪ 458.‬תוכנת ‪ qEEG‬יכולה להראות גם באיזו יעילות אזורי מוח מתַקשרים‬ ‫ביניהם או פועלים יחד‪ .‬קיימים כמה בסיסי נתונים גדולים של ‪ ,qEEG‬הן של דפוסים נורמליים והן‬ ‫אבנורמליים‪ ,‬שמאפשרים לנו להשוות בין ‪ qEEG‬של מטופל אחד לבין אלה של אלפי אנשים‬ ‫אחרים עם בעיות דומות‪ .‬יתרה מזאת‪ ,‬בניגוד לסריקות ‪ fMRI‬והדומות להן‪ qEEG ,‬היא גם זולה‬ ‫יחסית‪ ,‬וגם ניידת‪.‬‬ ‫‪ qEEG‬מספקת עדות משכנעת לשרירותיות הקטגוריות האבחנתיות העכשוויות של ה‪.DSM-‬‬ ‫אין התאמה בין תוויות ה‪ DSM-‬למחלות נפשיות לבין דפוסים ספציפיים של פעילות מוחית‪ .‬מצבים‬ ‫מנטאליים שמשותפים לאבחנות שונות‪ ,‬כגון בלבול‪ ,‬חוסר שקט או תחושת נתק מהגוף‪ ,‬מתקשרים‬ ‫לדפוסים ספציפיים של ‪ .qEEG‬באופן כללי‪ ,‬ככל שיש למטופל יותר בעיות‪ ,‬כך יימצאו יותר‬

‫חריגוֹת ב‪qEEG-‬‬ ‫מטופלינו מוצאים שהאפשרות לראות את דפוסי הפעילות החשמלית המקומית במוחותיהם מועילה‬ ‫להם מאוד‪ .‬אנו יכולים להראות להם את הדפוסים שככל הנראה אחראים לקשיי המיקוד שלהם‪ ,‬או‬ ‫להיעדר שליטתם הרגשית‪ .‬הם יכולים לראות מדוע עליהם לאמן אזורי מוח שונים כדי להפיק‬ ‫תדירויות שונות ודפוסי תקשורת שונים‪ .‬הסברים אלה מסייעים להם לשנות גישה‪ ,‬ובמקום לנסות‬ ‫לשלוט בהתנהגותם מתוך האֲשמה עצמית — ללמוד לעבד מידע בצורה שונה‪.‬‬ ‫כפי שכתב לי לאחרונה אֵד המלין )‪ ,(Ed Hamlin‬שלימד אותנו לפ ש את ה‪" :qEEG-‬אנשים‬ ‫רבים מגיבים לאימון‪ ,‬אך אלה שמגיבים בצורה הטובה והמהירה ביותר הם אלה שיכולים לראות כיצד‬ ‫המשוב מתקשר למשהו שהם עושים‪ .‬למשל‪ ,‬אם אני מנסה לעזור למישהו לשפר את יכולתו להיות‬ ‫נוכח‪ ,‬אנו יכולים לראות בפועל כיצד הוא עושה זאת‪ .‬כך התועלת מתחילה להצטבר באמת‪ .‬יש משהו‬ ‫מ ֲעצים מאוד בחוויה של שינוי פעילות מוחך באמצעות התודעה‪".‬‬ ‫שלו‪459.‬‬

‫כיצד טראומה משנה את גלי המוח?‬ ‫במעבדות הנוירו־פידבק שלנו אנו פוגשים אנשים עם היסטוריה ממושכת של דחק טראומטי‪ ,‬שהגיבו‬ ‫לטיפולים אחרים באופן חלקי בלבד‪ .‬אנליזת ה‪ qEEG-‬שלהם מראה מגוון דפוסים שונים‪ .‬לעתים‬ ‫קרובות מתקיימת פעילות מוגברת באונה הרקתית הימנית‪ ,‬מרכז הפחד של המוח‪ ,‬בשילוב פעילות‬ ‫מוגברת של גלים איטיים מהאזור המצחי‪ .‬פירוש הדבר הוא כי מוחותיהם הרגשיים‪ ,‬המעוּררים בצורה‬ ‫מופרזת‪ ,‬שולטים בחייהם המנטאליים‪ .‬מחקרינו הראו כי הרגעת מרכז הפחד מפחיתה בעיות הקשורות‬ ‫לטראומה ומשפרת את הפונקציות הניהוליות‪ .‬הדבר משתקף לא רק בירידה משמעותית בציוני ה‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬של המטופלים‪ ,‬אלא גם בבהירות מנטאלית משופרת ובהגברת יכולתם לווסת את תגובתם‬ ‫הרגשית לתסכולים קלים‪460.‬‬ ‫מטופלים נפגעי טראומה אחרים מראים דפוסי היפר־אקטיביות ברגע שהם עוצמים את עיניהם‪:‬‬ ‫כשאינם רואים את המתחולל סביבם הם נכנסים לפאניקה‪ ,‬וגלי המוח שלהם מתחילים להשתולל‪ .‬אנו‬ ‫מאמנים אותם להפיק דפוסי מוח רגועים יותר‪ .‬קבוצה אחרת מגיבה בהגזמה לצלילים ואורות‪ ,‬סימן‬ ‫לכך שהתלמוס מתקשה לסנן מידע לא־רלוונטי‪ .‬עם מטופלים אלה אנו מתמקדים בשינוי דפוסי‬ ‫תקשורת באזור האחורי של המוח‪.‬‬ ‫בעוד מרכז הטראומה שלנו מתמקד במציאת טיפולים אופטימליים לדחק טראומטי מתמשך‪,‬‬ ‫אלכסנדר מק'פרלן חוקר כיצד חשיפה לקרב ְמ ַשׁנּ ָה מוחות‪ ,‬שקודם לכן היו נורמליים‪ .‬מחלקת ההגנה‬ ‫האוסטרלית ביקשה מקבוצת המחקר שלו לבדוק כיצד השפיעה הצבת חיילים לשירות קרבי בעיראק‬ ‫ובאפגניסטן על תפקודם המנטאלי והביולוגי‪ ,‬ובכלל זה דפוסי גלי המוח שלהם‪ .‬בשלב ראשון‪,‬‬ ‫מק'פרלן ועמיתיו מדדו ‪ qEEG‬אצל ‪ 179‬חיילים קרביים ארבעה חודשים לפני כל הצבה שלהם‬ ‫במזרח התיכון וארבעה חודשים אחריה‪ ,‬פעם אחר פעם‪.‬‬ ‫הם מצאו כי מספר החודשים הכולל בפעילות קרבית‪ ,‬במשך שלוש שנים‪ ,‬התקשר להפחתה‬

‫פרוגרסיבית בכוח האלפא בחלק האחורי של המוח‪ .‬באזור זה‪ ,‬שמנטֵר את מצב הגוף ומו ַוסֵת תהליכים‬ ‫בסיסיים כגון שינה ורעב‪ ,‬מצויה בדרך כלל הרמה הגבוהה ביותר של גלי אלפא ביחס לכל אזור אחר‬ ‫במוח‪ ,‬בעיקר כשאנשים עוצמים את עיניהם‪ .‬כפי שראינו‪ ,‬אלפא מתקשרת לרגיעה‪ .‬הירידה בכוח‬ ‫האלפא אצל חיילים אלה משקפת מצב של חוסר שקט מַתמיד‪ .‬בה בעת‪ ,‬גלי המוח בקדמת המוח‪,‬‬ ‫שבדרך כלל יש בהם רמה גבוהה של בטא‪ ,‬מראים ירידה פרוגרסיבית עם כל הצבה‪ .‬החיילים מפתחים‬ ‫בהדרגה פעילות אונה־מצחית שדומה לזו של ילדים עם ‪ ,ADHD‬מה שמפריע לפונקציות הניהוליות‬ ‫שלהם וליכולתם ל שב ממוקד‪.‬‬ ‫ההשפעה המשולבת היא שהעוררות‪ ,‬שאמורה לספק לנו את האנרגיה הנדרשת להתמודד עם‬ ‫משימות היום־יום‪ ,‬כבר אינה עוזרת לחיילים אלה להתמקד בפעולות שגרתיות‪ .‬היא פשוט גורמת להם‬ ‫להיות דרוכים וחסרי מנוחה‪ .‬בשלב זה במחקרו של מק'פרלן‪ ,‬מוקדם מדי לדעת מי מחיילים אלה‬ ‫יפ ֵתח ‪ ,PTSD‬ורק הזמן יגלה באיזו מידה יסתגלו מוחות אלה מחדש לקצב החיים האזרחיים‪.‬‬

‫נוירו־פידבק וליקויי למידה‬ ‫התעללות והזנחה מתמשכות בילדוּת משבשות את החיווּט התקין של מערכות האינטגרציה החושית‪.‬‬ ‫במקרים מסוימים‪ ,‬התוצאה היא ליקויי למידה‪ ,‬שכוללים קשרים שגויים בין מערכות שמיעתיות‬ ‫ומערכות עיבוד־מילולי‪ ,‬ותיאום עין־יד חלש‪ .‬כל עוד המתבגרים בתוכניות המעונות הטיפוליים שלנו‬ ‫קפואים‪ ,‬או מתפרצים‪ ,‬קשה לראות עד כמה הם מתקשים לעבד מידע יום־יומי‪ ,‬אך ברגע שבעיותיהם‬ ‫מטופלות בהצלחה‪ ,‬הרבה פעמים מתגלים קשיי הלמידה שלהם‪ .‬גם אם ילדים נפגעי טראומה אלה היו‬ ‫מסוגלים לשבת בשקט ולהקשיב‪ ,‬רבים מהם עדיין היו מוגבלים בשל מיומנויות הלמידה הגרועות‬ ‫שלהם‪461.‬‬ ‫ליסה תיארה כיצד הטראומה שיבשה אצלה את החיווּט התקין של פונקציות עיבוד מידע בסיסיות‪.‬‬ ‫היא סיפרה לי שתמיד "הלכה לאיבוד" כשהלכה למקומות‪ ,‬וזכרה שסבלה מאיחור בקליטה‬ ‫השמיעתית‪ ,‬שהקשה עליה לעקוב אחר הוראות המורים‪" .‬תאר לעצמך איך זה להיות בכיתה‪ ",‬אמרה‪,‬‬ ‫"והמורה נכנסת ואומרת‪' ,‬בוקר טוב‪ .‬תפתחו את הספר בעמוד ‪ .272‬תפתרו את בעיות ‪ '.5-1‬אם אני‬ ‫באיחור של שבריר שנייה אפילו‪ ,‬זה פשוט בלגן שלם בראש‪ .‬לא הייתי מסוגלת להתרכז‪".‬‬ ‫הטיפול בנוירו־פידבק עזר לה לתקן את ליקויי הלמידה‪" .‬למדתי לעקוב אחרי דברים; למשל‪,‬‬ ‫לקרוא מפות‪ .‬מיד אחרי שהתחלנו בטיפול‪ ,‬הייתה הפעם הזאת שבחיים לא אשכח‪ ,‬שהלכתי מאֵמהֵרסט‬ ‫לנורת'המפְּטון )מרחק של פחות מ‪ 15-‬קילומטר( כדי לפגוש את ֶסבֶּרן‪ .‬הייתי אמורה לקחת שני‬ ‫אוטובוסים‪ ,‬אבל בסופו של דבר צעדתי שלושה קילומטרים לצד הכביש המהיר‪ .‬זה משום שהייתי כל‬ ‫כך לא מאורגנת — לא הייתי מסוגלת לקרוא את לוח הזמנים של האוטובוסים; לא שמתי לב לשעה‪.‬‬ ‫הייתי עצבנית ומשובשת מדי‪ ,‬וזה התיש אותי‪ .‬לא הייתי מסוגלת לשים לב לדברים ולהתאפס‪ .‬פשוט‬ ‫לא הצלחתי לארגן את המוח שלי‪".‬‬ ‫דברים אלה מציבים אתגר למד ֵעי המוח והנפש‪ :‬כיצד נוכל לעזור לאנשים ללמוד להתארגן בזמן‬

‫ובמרחב ולהבין מרחקים ויחסים‪ ,‬מיומנויות שנטבעות במוח בשנות החיים הראשונות‪ ,‬אם טראומה‬ ‫מוקדמת הפריעה להתפתחותם? תרופות או תרפיה קונבנציונלית אינן מסוגלות לעורר את הגמישות‬ ‫המוחית הנדרשת להפעלה מחדש של יכולות אלה‪ ,‬בחלוף התקופה הקריטית בהתפתחות‪ .‬זה הזמן‬ ‫לבדוק‪ ,‬אם נוירו־פידבק מסוגל להצליח במקום שבו התערבויות אחרות נכשלו‪.‬‬

‫אימון אלפא־תטא‬ ‫אימון אלפא־תטא הוא תהליך נוירו־פידבק מרתק במיוחד‪ ,‬משום שהוא יכול לשלב את סוג המצבים‬ ‫ההיפנוגוגיים — אלה שבמהות מצב הטראנס ההיפנוטי — שנדונו בפרק חמישה־עשר‪ 462.‬כאשר גלי‬ ‫תטא שולטים במוח‪ ,‬המוח ממוקד בעולם הפנימי‪ ,‬עולם של דימויים המרחפים בחופשיות‪ .‬גלי אלפא‬ ‫עשויים לשמש גשר בין העולם החיצוני לפנימי‪ ,‬ולהפך‪ .‬באימון אלפא־תטא מציעים תגמול לסירוגין‬ ‫לשני טווחי תדירויות אלה‪.‬‬ ‫האתגר ב‪ PTSD-‬הוא לאפשר לנפש להיפתח לאפשרויות חדשות‪ ,‬כך שההווה כבר לא יתפרשׁ‬ ‫יותר כשחזור מתמשך של העבר‪ .‬מצבי טראנס‪ ,‬שגלי תטא דומיננטיים בהם‪ ,‬יכולים לעזור בשחרור‬ ‫הקשרים המותנים בין גירויים ותגובות מסוימים‪ ,‬למשל קולות נפץ עזים‪ ,‬שעבור אדם פוסט־טראומטי‬ ‫מסמנים ירי רובים ומבשרים על מוות‪ .‬ניתן ליצור אסוציאציה חדשה‪ ,‬שבה אותו קול נפץ מתקשר‬ ‫לזיקוקי יום העצמאות האמריקני‪ ,‬בסופו של יום בילוי משפחתי על החוף עם אנשים אהובים‪.‬‬ ‫במצבי הדמדומים שאימון אלפא‪/‬תטא משרים‪ ,‬ניתן לחוות מחדש בבטחה אירועים טראומטיים‬ ‫ולטפח אסוציאציות חדשות‪ .‬יש מטופלים שמדווחים על דימויים יוצאי דופן ו‪/‬או על תובנות עמוקות‬ ‫לגבי חייהם; אחרים פשוט נעשים רגועים יותר ונוקשים פחות‪ .‬כל מצב שבו אנשים יכולים לחוות‬ ‫בבטחה דימויים‪ ,‬תחושות ורגשות שעד כה התקשרו לאֵימה ולחוסר אונים‪ ,‬קרוב לוודאי שיחולל‬ ‫פוטנציאלים חדשים ופרספקטיבה רחבה יותר‪.‬‬ ‫האם אימון אלפא־תטא יכול להפֵּך דפוסי עוררות־יתר? העדות המצטברת מבטיחה‪ .‬יוג'ין פֶּניסטון‬ ‫)‪ (Eugene Peniston‬ופול קוּלקוֹסקי )‪ ,(Paul Kulkosky‬חוקרים במרכז ה‪ VA-‬בפוֹ ט‬ ‫לִיוֹן‪ ,‬קולורדו‪ ,‬השתמשו בנוירו־פידבק כדי לטפל בעשרים ותשעה ותיקי וייטנאם בעלי היסטוריה של‬ ‫‪ 15-12‬שנות ‪ PTSD‬כרוני‪ ,‬הקשור לחוויות קרב‪ .‬חמישה־עשר מן הגברים נבחרו באופן אקראי‬ ‫לקבוצת האימון ב‪ EEG-‬עם דגש על גלי אלפא־תטא‪ ,‬וארבעה־עשר האחרים היו בקבוצת ביקורת‬ ‫שקיבלה טיפול רפואי סטנדרטי‪ ,‬ובכלל זה תרופות פסיכוטרופיות וטיפול אישי וקבוצתי‪ .‬בממוצע‪,‬‬ ‫המשתתפים בשתי הקבוצות אושפזו יותר מחמש פעמים בגלל ה‪ .PTSD-‬הנוירו־פידבק הִשרה‬ ‫עליהם מצבי "דמדומים"‪ ,‬המעודדים למידה‪ ,‬באמצעות ִתגמול גלי אלפא ותטא‪ .‬הגברים שכבו‬ ‫בכיסאות נוח בעיניים עצומות‪ ,‬ואומנו לאפשר לצלילי הנוירו־פידבק להנחות אותם לקראת הרפיה‬ ‫עמוקה‪ .‬הם גם התבקשו להשתמש בדימויים מנטאליים חיוביים )למשל‪ ,‬להיות פיכח‪ ,‬לחיות בביטחון‬ ‫ובאושר( בעת שנעו לקראת המצב דמוי־הטראנס של מצב אלפא־תטא‪.‬‬ ‫תוצאות מחקר זה‪ ,‬שהתפרסם ב‪ ,1991-‬היו בין הטובות ביותר אי־פעם שתועדו לטיפול ב‪.PTSD-‬‬

‫אצל קבוצת הנוירו־פידבק נמצאה הפחתה מובהקת בתסמיני ה‪ ,PTSD-‬וכן בתלונות גופניות‪,‬‬ ‫בדיכאון‪ ,‬בחרדה ובפרנויה‪ .‬אחרי שלב הטיפול‪ ,‬החוקרים יצרו קשר עם המשתתפים ועם בני‬ ‫משפחותיהם בכל חודש‪ ,‬לאורך תקופה של שלושים חודשים‪ .‬רק שלושה מבין חמישה־עשר‬ ‫המטופלים בנוירו־פידבק דיווחו על פלשבקים ועל סיוטי לילה מטרידים‪ .‬כל השלושה בחרו לעבור‬ ‫עשרה מפגשים נוספים לחיזוק האפקט; רק אחד מהם נזקק לטיפול נוסף בבית חולים‪ .‬ארבעה־עשר‬ ‫מתוך החמישה־עשר הפחיתו בצורה משמעותית את צריכת התרופות שלהם‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬כל משתתפי קבוצת הביקורת חוו הגברה בתסמיני ה‪ PTSD-‬בתקופת המעקב‪ ,‬וכולם‬ ‫נזקקו לעוד שני אשפוזים לפחות‪ .‬עשרה מנבדקי קבוצת הביקורת גם הגבירו את צריכת התרופות‬ ‫שלהם‪ 463.‬מחקר זה שוחזר על ידי חוקרים אחרים‪ ,‬אך למרות זאת זכה‪ ,‬במפתיע‪ ,‬למְעט מאוד תשומת‬ ‫לב מחוץ לקהילת הנוירו־פידבק‪464.‬‬

‫נוירו־פידבק‪ PTSD ,‬והתמכרות‬ ‫בין שליש למחצית‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬מן הסובלים מטראומה חמורה יפַתחו בעיית התמכרות לחומרים‬ ‫מסוכנים‪ 465.‬מאז ימי הומרוס‪ ,‬חיילים נהגו להשתמש באלכוהול כדי להקל את כאבם‪ ,‬רגזנותם‬ ‫ודיכאונם‪ .‬על פי מחקר עכשווי אחד‪ ,‬מחצית נפגעי תאונות דרכים פיתחו בעיות סמים או אלכוהול‪.‬‬ ‫שימוש באלכוהול גורם לאנשים להיות פזיזים וחסרי זהירות‪ ,‬ולפיכך מגביר את הסיכוי שלהם לעבור‬ ‫טראומה נוספת )אם כי שכרות בעת התקפה מפחיתה את ההסתברות לפתח ‪.(PTSD‬‬ ‫‪ ,PTSD‬ושימוש בחומרים מסוכנים‪ ,‬מקיימים ביניהם יחסים מעגליים‪ :‬אמנם אלכוהול וסמים‬ ‫עשויים לספק הקלה זמנית מתסמיני הטראומה‪ ,‬אך הגמילה מהם מגבירה את עוררות־היתר‪ ,‬ובשל כך‬ ‫מעצימה את סיוטי הלילה‪ ,‬הפלשבקים והרגזנות‪ .‬יש רק שתי דרכים לסיים מעגל קסמים זה‪ :‬באמצעות‬ ‫פתרון תסמיני ה‪ PTSD-‬בשיטות כמו ‪ ,EMDR‬או בטיפול בעוררות־היתר שהיא חלק הן מן ה‪-‬‬ ‫‪ PTSD‬והן מן הגמילה מסמים ואלכוהול‪ .‬תרופות כמו נלטרקסון נרשמות לעתים כדי להפחית את‬ ‫עוררות־היתר‪ ,‬אך טיפול זה עוזר רק בחלק מן המקרים‪.‬‬ ‫אחת הנשים הראשונות שאימנתי בנוירו־פידבק סבלה מהתמכרות ארוכת שנים לקוקאין‪ ,‬נוסף על‬ ‫היסטוריה מזעזעת של התעללות מינית והזנחה בילדות‪ .‬למרבה הפתעתי‪ ,‬השימוש בקוקאין פסק אחרי‬ ‫שני המפגשים הראשונים שלנו‪ ,‬ובמעקב‪ ,‬חמש שנים לאחר מכן‪ ,‬לא חזר‪ .‬מעודי לא חזיתי באף אדם‬ ‫שמחלים כה מהר מהתמכרות חמורה לסמים‪ ,‬ולכן פניתי לספרות המדעית הקיימת להכוונה‪ 466 .‬רוב‬ ‫המחקרים בתחום נעשו לפני יותר מעשרים שנה; בשנים האחרונות‪ ,‬התפרסמו מעט מאוד מחקרים‬ ‫בנוירו־פידבק לטיפול בהתמכרויות‪ ,‬לפחות בארצות־הברית‪.‬‬ ‫בין ‪ 75‬ל‪ 85-‬אחוזים מן המטופלים שמאושפזים לצורך גמילה מהתמכרות לסמים או אלכוהול‪,‬‬ ‫יחזרו לסוּרם‪ .‬מחקר אחר של פניסטון וקולקוסקי — על השפעת אימון בנוירו־פידבק על משוחררי‬ ‫צבא שסבלו מאבחנה כפולה של אלכוהוליזם ו‪ — 467PTSD-‬עסק בבעיה זו‪ .‬חמישה־עשר‬ ‫ממשוחררי הצבא קיבלו אימון אלפא־תטא‪ ,‬ואילו נבדקי קבוצת הביקורת קיבלו טיפול סטנדרטי ללא‬

‫נוירו־פידבק‪ .‬מעקב קבוע אחר הנבדקים התבצע משך שלוש שנים‪ ,‬שבהן שמונ ָה מקבוצת‬ ‫הנוירו־פידבק הפסיקו לשתות אלכוהול לחלוטין ואחד מהם השתכר פעם אחת‪ ,‬נעשה חולה מזה ולא‬ ‫שתה יותר‪ .‬רובם היו מדוכאים פחות באופן ניכר‪ .‬כפי שניסח פניסטון‪ ,‬השינויים שדוּוחו תיארו אנשים‬ ‫שהיו "יותר חמים ונדיבים‪ ,‬יותר אינטליגנטים‪ ,‬יותר יציבים רגשית‪ ,‬יותר פתוחים חברתית‪ ,‬יותר‬ ‫רגועים ויותר מסופקים‪ 468".‬לעומת זאת‪ ,‬כל אלה שקיבלו את הטיפול הסטנדרטי אושפזו שוב בתוך‬ ‫שמונה־עשר חודשים‪ 469.‬מאז התפרסמו עוד כמה מחקרים על נוירו־פידבק‪ 470 ,‬אך יש צורך במחקר‬ ‫נוסף כדי לבסס את הבנת הפוטנציאל והמגבלות של יישום חשוב זה‪.‬‬

‫עתיד הנוירו־פידבק‬ ‫בשנים האחרונות התבצעו במעבדתי מחקרים שבדקו את השפעות הנוירו־פידבק על ילדים ומבוגרים‬ ‫הסובלים מטראומה‪ .‬ממצאינו מאשרים את הפוטנציאל העצום של נוירו־פידבק לשינוי משמעותי בחיי‬ ‫אנשים‪ .‬עשרים מפגשי נוירו־פידבק הניבו הפחתה של ‪ 40‬אחוז בתסמיני ‪ PTSD‬בקבוצת נבדקים‬ ‫עם היסטוריה כרונית של טראומה‪ ,‬שלא הגיבו היטב לתרפיה בשיחה או בתרופות‪ .‬הממצא המסקרן‬ ‫ביותר היה ההשפעה הבולטת של נוירו־פידבק על הפונקציות הניהוליות‪ :‬כ‪ 60-‬אחוז הטבה ביכולת‬ ‫לתכנן פעילויות‪ ,‬לחזות תוצאות פעולות‪ ,‬לנוע בקלות ממשימה אחת לאחרת ולהרגיש בשליטה על‬ ‫הרגשות‪ 471.‬למיטב ידיעתי‪ ,‬אין אף טיפול יחיד שהשיג שיפור כה ניכר בפונקציות הניהוליות‪,‬‬ ‫שמנבאות את איכות תפקודו של אדם במערכות יחסים‪ ,‬בלימודים ובעבודה‪.‬‬ ‫בעבודתי הטיפולית אני משתמש בנוירו־פידבק בעיקר כדי לסייע לעוררות־יתר‪ ,‬בלבול וקשיי‬ ‫הריכוז אצל אנשים שסובלים מטראומה התפתחותית‪ .‬אך מצאתי שהטיפול מסייע לבעיות ולמצבים‬ ‫נוספים שהם מעבר לטווח עיסוקו של ספר זה‪ ,‬ובהם הקלה בכאבי ראש הנובעים ממתח‪ ,‬שיפור‬ ‫תפקוד קוגניטיבי בעקבות פציעה מוחית טראומטית‪ ,‬הפחתת חרדה והתקפי פאניקה‪ ,‬לימוד העמקה של‬ ‫מצבי מדיטציה‪ ,‬טיפול באוטיזם‪ ,‬שיפור שליטה בהתקפי פרכוס‪ ,‬ויסות עצמי בהפרעות מצב רוח ועוד‪.‬‬ ‫מאז ‪ 2013‬נעשה שימוש בנוירו־פידבק בשבעה־עשר מתקנים של הצבא ושל מנהלת החיילים‬ ‫המשוחררים )‪ (VA‬לטיפול ב‪ PTSD,472-‬ותיעוד מדעי והערכה של יעילותו אצל משוחררי קרבות‬ ‫טריים יצאו לדרך‪ .‬פרנק אפי )‪ ,(Frank Duffy‬מנהל המעבדות לנוירופיזיולוגיה קלינית‬ ‫ונוירופיזיולוגיה התפתחותית בבית החולים לילדים של בוסטון‪ ,‬ציין‪" :‬הספרות‪ ,‬שבינתיים אין בה אף‬ ‫מחקר שלילי אחד‪ ,‬מציעה שלנוירו־פידבק יש תפקיד תרפויטי משמעותי בתחומים רבים‪ .‬לדעתי‪ ,‬אילו‬ ‫הייתה תרופה כלשהי שהייתה מראה טווח יעילות כה רחב‪ ,‬היא הייתה מתקבלת באופן אוניברסלי‬ ‫ונכנסת לשימוש רחב‪473".‬‬ ‫שאלות רבות נותרו פתוחות לגבי הפרוטוקולים של הטיפול בנוירו־פידבק‪ ,‬אך הפרדיגמה המדעית‬ ‫מתחילה לנוע בהדרגה לכיוון זה‪ ,‬ומזמינה לחקירה עמוקה יותר של שאלות אלה‪ .‬ב‪ 2010-‬פרסם תומס‬ ‫אינסל )‪ ,(Thomas Insel‬מנהל המכון הלאומי לבריאות הנפש )‪ ,(NIMH‬מאמר בכתב העת‬ ‫‪ Scientific American‬שכותרתו "מעגלים משובשים"‪ ,‬ובו קרא לחזור אל הבנת הנפש‬

‫והמוח במונחים של מקצבֵי תקשורת חשמלית ודפוסיה‪" :‬ניתן לחשוב על אזורי מוח שעובדים יחד כדי‬ ‫לבצע פעולות מנטאליות נורמליות )ואבנורמליות(‪ ,‬כשווי־ערך למעגלים חשמליים — המחקר העדכני‬ ‫מראה כי ייתכן ששיבוש בפעולתם של מעגלים שלמים מצוי בתשתיתן של הפרעות נפשיות רבות‪474".‬‬ ‫שלוש שנים לאחר מכן הכריז אינסל כי ‪ NIMH‬התחיל "לשנות את הכיוון המחקרי‪ ,‬שלא יתבסס‬ ‫עוד על קטגוריות ‪ DSM,"475‬ובמקום זה יתמקד ב"הפרעות בקוֹנ ֶ טוֹם — הרשת ה ִעצבִּית‬ ‫האנושית‪476".‬‬ ‫כפי שהסביר פרנסיס קולינס )‪ ,(Francis Collins‬מנהל מכוני הבריאות הלאומיים )אשר‬ ‫‪ NIMH‬נמנים עמם(‪" ,‬הקוֹנ ֶ טוֹם מתייחס לרשת המורכבת ביותר של נוירונים )תאי עצב( במוחנו‪.‬‬ ‫כמו הגֶנוֹם‪ ,‬המיקרוֹבִּיוֹם‪ ,‬ועוד תחומי '־וֹם' מלהיבים‪ ,‬הניסיון למפות את הקוֹנ ֶ טוֹם ולפענח את‬ ‫האותות החשמליים שמבזיקים בו ומחוללים את מחשבותינו‪ ,‬רגשותינו והתנהגויותינו‪ ,‬מתחיל‬ ‫להתאפשר באמצעות פיתוח טכנולוגיות וכלים חדשים ועוצמתיים‪ 477ֹ".‬הקונ ֶ טוֹם מצוי כעת בתהליך‬ ‫מיפוי מפורט‪ ,‬בחסות ‪.NIMH‬‬ ‫בעודנו ממתינים לתוצאות מחקר זה‪ ,‬ברצוני לתת את זכות המילה האחרונה לליסה‪ ,‬שורדת‬ ‫הטראומה שהכירה לי את הפוטנציאל האדיר של נוירו־פידבק‪ .‬כשביקשתי ממנה לסכם מה עשה‬ ‫עבורה הטיפול‪ ,‬היא אמרה‪" :‬הוא הרגיע אותי‪ .‬הוא הפסיק את הדיסוציאציות‪ .‬אני מסוגלת להשתמש‬ ‫ברגשותיי; אינני בורחת מפניהם‪ .‬אני לא בת־ערובה שלהם‪ .‬אני לא יכולה להדליק ולכבות אותם‪ ,‬אך‬ ‫אני יכולה להניח להם‪ .‬אני עשויה להיות עצובה ביחס להתעללות שעברתי‪ ,‬אך אני מסוגלת להניח לה‪.‬‬ ‫אני מסוגלת להתקשר לחבֵרה ולא לדבר על זה אם אני לא רוצה לדבר על זה‪ ,‬או שאני מסוגלת להכין‬ ‫שיעורי בית‪ ,‬לנקות את דירתי‪ .‬לרגשות יש משמעות חדשה‪ .‬אני לא ח דה כל הזמן‪ ,‬וכאשר אני ח דה‪,‬‬ ‫אני מסוגלת להתבונן בזה‪ ,‬לחשוב על זה‪ .‬אם החרדה מגיעה מן העבר‪ ,‬אני יכולה למקם אותה שם‪ ,‬או‬ ‫שאני יכולה לראות כיצד היא מתייחסת לחיי כעת‪ .‬ולא מדובר רק ברגשות שליליים‪ ,‬כמו כעס וחרדה‬ ‫— אני מסוגלת להרהר באהבה‪ ,‬באינטימיות או במשיכה מינית‪ .‬אני לא במצב תמידי של‬ ‫'הילחם־או־ברח'‪ .‬לחץ הדם שלי ירד‪ .‬גופי אינו דרוך ומוכן בכל רגע להימלט‪ ,‬או להגן על עצמי מפני‬ ‫התקפה‪ .‬הנוירו־פידבק אִפשֵר לי להיכנס למערכות יחסים‪ .‬הנוירו־פידבק שחרר אותי לחיות את חיי‬ ‫כפי שאני רוצה‪ ,‬מכיוון שאינני משועבדת להתעסקות תמידית בפגיעה שלי ובמה שעשתה לי‪".‬‬ ‫ארבע שנים אחרי שפגשתי בה והקלטתי את שיחותינו‪ ,‬סיימה ליסה את לימודי הסיעוד שלה‬ ‫בציונים גבוהים ביותר‪ ,‬וכעת היא עובדת כאחות במשרה מלאה בבית חולים מקומי‪.‬‬

‫פרק עשרים‬ ‫למצוא את קולך‪:‬‬ ‫מקצבים קהילתיים ותיאטרון‬ ‫העניין במשחק אינו גילום של דמות אחרת‪ ,‬אלא גילוי הדמות שבתוכך‪ :‬אתה הדמות‪ ,‬עליך‬ ‫רק למצוא אותה בתוך עצמך — אמנם‪ ,‬גרסה מורחבת מאוד של עצמך‪.‬‬ ‫— טינה פקר‬ ‫מדענים לא מעטים מצאו דרכים חדשות להבנת הנפש‪ ,‬המוח והטיפול בהם דווקא בזכות בעיות‬ ‫הבריאות של ילדיהם‪ .‬החלמתו של בני ממחלה מסתורית‪ ,‬שבהיעדר שם אחר נקראת תסמונת העייפות‬ ‫הכרונית‪ ,‬שכנעה אותי ביחס לאפשרויות הריפוי הטמונות בתיאטרון‪.‬‬ ‫ניק בילה את רוב כיתות ז' ו־ח' במיטתו‪ ,‬נפוח מאלרגיות ותרופות שהותירו אותו תשוש מכדי ללכת‬ ‫לבית הספר‪ .‬אמו ואני ראינו בעיניים כלות כיצד הוא מתחפֵּר בזהותו החדשה כילד מבוּדד‪ ,‬מלא שנאה‬ ‫עצמית‪ ,‬והיינו נואשים לעזור לו‪ .‬כשאמו הבחינה שסביב השעה חמש לפנות ערב רמת האנרגיה שלו‬ ‫עולה מעט‪ ,‬רשמנו אותו לשיעור ערב בתיאטרון אימפרוביזציה‪ ,‬שם לפחות תהיה לו הזדמנות‬ ‫להתחבר עם ילדים בני גילו‪ .‬הוא חיבב את הקבוצה ואת תרגילי המשחק‪ ,‬ועד מהרה קיבל את תפקידו‬ ‫הראשון‪ ,‬דמותו של "אקשֶן" במחזמר סיפור הפרברים‪ ,‬נער קשוח שתמיד שׂשׂ אלי קרב‪ ,‬אשר שָׁר את‬ ‫התפקיד המוביל בשיר "השוטר קרוּ ְפּ ה"‪ .‬יום אחד קלטתי אותו מסתובב בבית בחזה נפוח‪ ,‬מתאמן על‬ ‫חווייתו של גבר צעיר חדור ביטחון עצמי‪ .‬האם התחיל לפתח תחושה פיזית של עונג‪ ,‬כשדמיין את‬ ‫עצמו כבחור חזק שדורש יחס של כבוד?‬ ‫בהמשך לוּהק לתפקיד של פוֹנ ְז בימים מאושרים‪ .‬גילום תפקיד הבחור הנערץ על הבנות ומקסים את‬ ‫הקהל הפך לנקודת מִפנה בהחלמתו‪ .‬בניגוד למטפליו הרבים‪ ,‬שבעיקר דיברו איתו על כמה רע הוא‬ ‫מרגיש‪ ,‬התיאטרון נתן לו הזדמנות לחוות באופן עמוק‪ ,‬גופני ממש‪ ,‬איך זה להיות אדם שונה לגמרי מן‬ ‫הנער לקוי הלמידה‪ ,‬הרגיש יתר על המידה‪ ,‬שבהדרגה הפך להיות‪ .‬מעצם היותו משתתף משמעותי‬ ‫ותורם בקבוצה הוא זכה לחוויה עמוקה של כוח ויכולת‪ .‬אני מאמין שהגרסה החדשה של עצמו‪ ,‬שחווה‬ ‫באופן ישיר‪ ,‬העלתה אותו על המסלול הנכון‪ ,‬מה שאפשר לו בסופו של דבר להפוך למבוגר האוהב‬ ‫והיצירתי שהוא כיום‪.‬‬ ‫תחושת ה"סוֹכנוּת" שלנו‪ ,‬מידת השליטה שאנו חווים‪ ,‬מוגדרת על ידי יחסינו עם גופנו ומקצביו‪:‬‬ ‫היקיצה‪ ,‬השינה‪ ,‬האופן שבו אנו אוכלים‪ ,‬יושבים והולכים — כל אלה מגדירים את קווי המתאר של‬ ‫חיינו‪ .‬כדי שנמצא את קולנו‪ ,‬עלינו להימצא בתוך גופנו — להיות מסוגלים לנשום באופן מלא‪ ,‬לגעת‬ ‫בתחושותינו הפנימיות‪ .‬זה בדיוק ההפך מדיסוציאציה‪ ,‬שבה אנו מצויים "מחוץ לגוף"‪ ,‬מנסים לגרום‬

‫לָעצמי להיעלם‪ .‬זה גם ההפך מדיכאון‪ְ ,‬שכִיבה רופסת אל מול מסך שמספק בידור פסיבי‪ .‬משחק הוא‬ ‫חוויה של שימוש בגופנו — כדי למצוא את מקומנו בחיים‪.‬‬

‫תיאטרון המלחמה‬ ‫התמורה שחלה אצל ניק לא הייתה הפעם הראשונה שבה חזיתי ביתרונות התיאטרון‪ .‬ב‪ 1988-‬טיפלתי‬ ‫עדיין בשלושה משוחררי צבא שסבלו מ‪ ,PTSD-‬שאותם פגשתי בזמנו ב‪ ,VA-‬וכאשר התחוללה‬ ‫אצלם הטבה פתאומית שהתבטאה בחיוניות‪ ,‬אופטימיות ושיפור היחסים במשפחה‪ ,‬ייחסתי זאת‬ ‫למיומנויותיי הטיפוליות המשתפרות‪ .‬ואז גיליתי שכל השלושה היו מעורבים בהפקת תיאטרון‪.‬‬ ‫הם רצו להמחיז את מצוקתם של משוחררי הצבא חסרי הבית‪ ,‬ושכנעו את המחזאי דיוויד מַאמֶט‪,‬‬ ‫שהתגורר בקרבת מקום‪ ,‬להיפגש בכל שבוע עם קבוצתם כדי לכתוב מחזה שעוסק בחוויותיהם‪ .‬מאמט‬ ‫גייס את השחקנים אל פאצ'ינו‪ ,‬דונלד סאת'רלנד ומייקל ג'יי‪ .‬פוקס להגיע לבוסטון לערב שקראו לו‬ ‫סקיצות של מלחמה‪ ,‬אירוע גיוס כספים שנועד להפוך את מרפאת ה‪ ,VA-‬שם פגשתי את מטופליי‬ ‫לראשונה‪ ,‬למקלט עבור משוחררי צבא חסרי בית‪ 478.‬עצם עמידתם על הבמה עם שחקנים מקצועיים‪,‬‬ ‫מדברים על זיכרונותיהם מן המלחמה וקוראים שירים שכתבו — היה ללא ספק חוויה מחוללת שינוי‬ ‫ועוצמתית הרבה יותר ממה שטיפול נפשי כלשהו היה יכול להעניק להם‪.‬‬ ‫עוד מימי קדם השתמשו בני אדם בטקסים קהילתיים כדי להתמודד עם רגשותיהם העוצמתיים‬ ‫והמפחידים ביותר‪ .‬התיאטרון היווני העתיק‪ ,‬הראשון שהותיר לנו תיעוד כתוב‪ ,‬צמח ככל הנראה‬ ‫מטקסים דתיים שכללו ריקוד‪ ,‬שירה והמחזה דרמטית של סיפורים מיתולוגיים עתיקים‪ .‬עד המאה‬ ‫החמישית לפני הספירה התיאטרון מילא תפקיד מרכזי בחיים האזרחיים‪ ,‬כשהקהל ישוב במבנה של‬ ‫חצי מעגל סביב הבמה‪ ,‬מה שאפשר לאנשים זה לראות את תגובותיו ורגשותיו של זה‪.‬‬ ‫ייתכן שהתיאטרון היווני שימש הזדמנות להתכנסות טקסית של הלוחמים המשוחררים‪ .‬בתקופה‬ ‫שבה אַי ְסכִילוֹס כתב את טרילוגיית האוֹ ְסטֵיאָה‪ ,‬אתונה הייתה מעורבת במלחמה בשש חזיתות; מחזור‬ ‫הטרגדיות מתרחש כאשר המלך הלוחם ַאג ַ ֶממְנוֹן נרצח על ידי אשתו‪ ,‬לִי ֶט ְמנ ֶ ְס ְט ה‪ ,‬על שהקריב את‬ ‫בתם לפני שהפליג למלחמת טרויה‪ .‬שירות צבאי היה אז בגדר חובה לכל אזרח בוגר של אתונה‪ ,‬כך‬ ‫שהקהל הורכב ודאי מלוחמים משוחררים וחיילי חובה בחופשה‪ .‬השחקנים עצמם היו מן הסתם‬ ‫אזרחים־חיילים‪.‬‬ ‫סוֹפוֹ לֶס היה קצין בכיר בתקופת מלחמות אתונה בפַּרסים‪ ,‬ומחזהו אַייַאס‪ ,‬שמסתיים בהתאבדותו‬ ‫של אחד מגיבורי מלחמת טרויה הגדולים‪ ,‬נקרא כמו ספר לימוד על דחק טראומטי‪ .‬ב‪ 2008-‬ארגן‬ ‫הסופר והבמאי בריאן דוארייס )‪ (Bryan Doerries‬קריאה של ַאיַיַאס בפני חמש מאות נחתים‬ ‫בסן־דייגו‪ ,‬ונדהם מן התגובה שזכה לה )כמו רבים מאיתנו שעובדים עם טראומה‪ ,‬ההשראה של‬ ‫דוארייס הייתה אישית; הוא למד לימודים קלאסיים בקולג' ופנה לטקסטים היווניים לניחומים לאחד‬ ‫שאיבד את בת זוגו למחלת סיסטיק פיברוזיס(‪ .‬הפרויקט שלו‪" ,‬תיאטרון המלחמה"‪ ,‬צמח מאירוע‬ ‫ראשון זה‪ ,‬ובעזרת מימון ממחלקת ההגנה של ארצות־הברית‪ ,‬המחזה בן ‪ 2,500‬השנה הוצג מאז יותר‬

‫ממאתיים פעמים בארצות־הברית ומחוצה לה‪ ,‬כדי להעניק קול למצוקת הלוחמים המשוחררים‪ ,‬ולטפח‬ ‫דיאלוג והבנה בינם לבין בני משפחותיהם וחבריהם‪479.‬‬ ‫אחרי ההופעות של "תיאטרון המלחמה" מתקיימים דיונים עם הקהל‪ .‬נוכחתי בקריאה של אַייאַס‬ ‫בקיימברידג'‪ ,‬מסצ'וסטס‪ ,‬זמן קצר אחרי שהתפרסמו בתקשורת דיווחים על עליית שיעור ההתאבדויות‬ ‫בין לוחמים משוחררים ב‪ 27-‬אחוז בשלוש השנים האחרונות‪ .‬כארבעים איש — משוחררי וייטנאם‪,‬‬ ‫רעיות אנשי צבא‪ ,‬חיילים משוחררים מהתקופה האחרונה מעיראק ומאפגניסטן — נעמדו בתור מאחורי‬ ‫המיקרופון‪ .‬רבים מהם ציטטו מן המחזה כשדיברו על לילות חסרי שינה‪ ,‬התמכרות לסמים וניכור‬ ‫ממשפחותיהם‪ .‬האווירה הייתה מחשמלת‪ ,‬ולאחר מכן התגודד הקהל במבואה‪ ,‬חלקם מחבקים זה את‬ ‫זה ובוכים‪ ,‬אחרים שקועים בשיחות עמוקות‪.‬‬ ‫כפי שדוארייס אמר מאוחר יותר‪" :‬כל אדם שנגע בכאב קיצוני‪ ,‬בסבל או מוות‪ ,‬אינו מתקשה להבין‬ ‫את הדרמה היוונית‪ .‬בסופו של דבר מדובר בהנכחת סיפורי הלוחמים‪ ,‬כעדוּת‪480".‬‬ ‫ֵ‬

‫שומרים על קצב ביחד‬ ‫תנועה ומוזיקה קולקטיביות מעניקות הֶקשר רחב יותר לחיינו‪ ,‬משמעות שנמצאת מעבר לגורלנו‬ ‫הפרטי‪ .‬באופן אוניברסלי‪ ,‬טקסים דתיים משלבים תנועות קצביות‪ ,‬בין שמדובר בתפילה בכותל‬ ‫המערבי בירושלים‪ ,‬בזִמרה ליטוּרגית והמחווֹת שמלוות אותה במיסה הקתולית‪ ,‬במדיטציה בתנועה‬ ‫בטקסים הבודהיסטיים‪ ,‬או בטקסי התפילה שמוסלמים אדוקים מבצעים חמש פעמים ביום‪.‬‬ ‫מוזיקה הייתה עמוד השדרה של תנועת זכויות האזרח בארצות־הברית‪ .‬כל מי שחי באותה תקופה‬ ‫לא ישכח את הצועדים שלובי זרוע בשורות‪ ,‬שרים "אנו נתגבר" כשפסעו בקצב אחיד לקראת‬ ‫השוטרים שנאספו לבלום אותם‪ .‬מוזיקה מחבֶּרת בין אנשים שבנפרד עלולים לפחד‪ ,‬אך שמצליחים‬ ‫כקולקטיב להיאבק למען עצמם ואחרים‪ .‬לצד השפה‪ ,‬צעידה ושירה וריקוד הן פעולות אנושיות‬ ‫ייחודיות שמסוגלות לנטוע בנו רגשי תקווה ואומץ‪.‬‬ ‫הייתי ֵעד לכוחם של המקצבים הקהילתיים כאשר צפיתי בשימועים הפומביים שערך הארכיבישוף‬ ‫דזמונד טוטו עבור ועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה ב‪ .1996-‬אירועים אלה עוּצבוּ בעזרת שירה‬ ‫וריקוד קולקטיביים‪ .‬ה ֵעדים תיארו זוועות בלתי־ניתנות־לתיאור שנגרמו להם ולבני משפחותיהם‪.‬‬ ‫כאשר הכאב הכריע אותם והם התקשו להמשיך ולדבר‪ ,‬קטע טוטו את עדותם והוביל את הקהל כולו‬ ‫לתפילה‪ ,‬שירה וריקוד‪ ,‬עד שהעדים הצליחו להכיל את יפחותיהם ולבלום את קריסתם הגופנית‪ .‬כך‬ ‫התאפשר למשתתפים לנוע פנימה והחוצה‪ ,‬בתנועת מטוטלת‪ ,‬מחוויית האימה ששבה לתחייה‪ ,‬ולמצוא‬ ‫בסופו של דבר מילים כדי לתאר את שאירע להם‪ .‬אני מעריך מאוד את טוטו ואת יתר חברי הוועדה‬ ‫על שהשכילו למנוע את מה שהיה יכול להתפתח לאורגיה של נקמה‪ ,‬מצב שכיח כל כך כאשר‬ ‫קורבנות משתחררים סוף־סוף לחופשי‪.‬‬ ‫לפני כמה שנים גיליתי את הספר צועדים יחד בזמן‪ 481,‬שכתב ההיסטוריון הדגול ויליאם ה‪ .‬מק'ניל‬ ‫לקראת סוף הקריירה שלו‪ .‬ספר קצר זה בוחן את תפקידם ההיסטורי של המחול ותרגילי הסדר‬

‫הצבאיים ביצירת מה שמק'ניל כינה "ברית שרירית"‪ ,‬ושופך אור חדש על חשיבות התיאטרון‪ ,‬הריקוד‬ ‫הקהילתי והתנועה‪ .‬הוא גם פתר שאלה שהטרידה אותי לאורך זמן‪ .‬כמי שגדל בהולנד‪ ,‬תהיתי תמיד‬ ‫כיצד הצליחה קבוצת איכרים ודייגים הולנדים פשוטים להשתחרר מן האימפריה הספרדית העוצמתית‪.‬‬ ‫מלחמת שמונים השנה‪ ,‬שנמשכה מסוף המאה השש־עשרה לאמצע המאה השבע־עשרה‪ ,‬החלה כסדרת‬ ‫פעולות גֶרילה‪ ,‬והיה נראה כי תישאר כזו‪ ,‬מכיוון שהחיילים ההולנדים‪ ,‬על שכרם הדל והמשמעת‬ ‫הירודה שלהם‪ ,‬נטו להימלט לכל עבר עם מטחי יריות רובי המוסקט של הספרדים‪.‬‬ ‫כל זה השתנה כאשר הנסיך מוֹריס מְאו נג' נעשה למנהיג המורדים ההולנדים‪ .‬הוא היה אדם צעיר‬ ‫בשנות העשרים המוקדמות לחייו‪ ,‬שזה עתה סיים את לימודי הלטינית שלו‪ ,‬מה שאפשר לו לקרוא‬ ‫ספרי הדרכה רומאיים בני ‪ 1,500‬שנה על טקטיקות צבאיות‪ .‬הוא למד שהמצביא הרומאי ליקוּ גוּס‬ ‫הציג לראשונה את הצעידה בקצב אחיד ללגיונות הרומאים‪ ,‬וכי ההיסטוריון פְּלוּטַא כוּס ייחס את‬ ‫היותם בלתי־מנוצחים למנהג זה‪" :‬בבת אחת זה הפך לחיזיון מרהיב ואיום‪ ,‬לראותם צועדים כך‬ ‫למנגינת חליליהם‪ ,‬ללא שמץ רשלנות בטוריהם‪ ,‬חוסר שקט בנפשותיהם או שינוי בהבעת פניהם‪ ,‬נעים‬ ‫בשלווה ובעליזות אל שדות הקטל לקצב המוזיקה‪482".‬‬ ‫הנסיך מוריס ציווה לקיים תרגילי סדר מוקפדים‪ ,‬מלווים בתופים‪ ,‬חלילים וחצוצרות בצבא‬ ‫האספסוף שלו‪ .‬הטקס הקולקטיבי הזה לא רק סיפק ללוחמיו תחושת תכלית וסולידריות‪ ,‬אלא גם‬ ‫אִפשֵר להם לבצע תמרונים מורכבים‪ .‬תרגילי הסדר התפשטו בהמשך בכל אירופה‪ ,‬ועד היום צבא‬ ‫ארצות־הברית משקיע כספים נדיבים בתזמורות המצעדים שלו‪ ,‬אף על פי שחלילים ותופים כבר מזמן‬ ‫אינם מלווים את החיילים בקרב‪.‬‬ ‫מדען המוח ז'אק פַּאנ ְ ְס פּ )‪ ,(Jaak Panskepp‬שנולד במדינה הבלטית הזעירה אסטוניה‪,‬‬ ‫סיפר לי את הסיפור המדהים על "המהפכה המזמרת" של אסטוניה‪ .‬ביוני ‪ ,1987‬באחד מאותם ערבים‬ ‫צפוניים ארוכים‪ ,‬יותר מעשרת אלפים מאזיני קונצרטים שהתקבצו במתחם פסטיבל הזִמרה של טאלין‪,‬‬ ‫בירת אסטוניה‪ ,‬אחזו ידיים והחלו לשיר שירים פטריוטיים שהיו אסורים משך מחצית המאה של שנות‬ ‫הכיבוש הסובייטי‪ .‬מחאות זִמרה אלה נמשכו‪ ,‬וב‪ 11-‬בספטמבר ‪ 1988‬התקבצו שלוש מאות אלף איש‪,‬‬ ‫כרבע מאוכלוסיית אסטוניה‪ ,‬כדי לשיר ולתבוע בפומבי את עצמאותם‪ .‬באוגוסט ‪ 1991‬הכריז הקונגרס‬ ‫של אסטוניה על כינון מחדש של המדינה האסטונית‪ ,‬וכאשר טנקים סובייטיים ניסו להתערב‪ ,‬אנשים‬ ‫הציבו עצמם כמגינים אנושיים כדי להגן על תחנות הרדיו והטלוויזיה האסטוניות‪ .‬כפי שכתב עיתונאי‬ ‫בניו יורק טיימס‪" :‬דמיינו את הסצנה מן הסרט קזבלנקה‪ ,‬שבה הצרפתים שרים את 'המרסלייז'‬ ‫בהתרסה כלפי הגרמנים‪ ,‬הַכפילו את זה בכמה וכמה אלפים‪ ,‬ורק תתחילו לדמיין את כוחה של‬ ‫'המהפכה המזמרת'‪483".‬‬

‫טיפול בטראומה באמצעות תיאטרון‬ ‫מפתיע כמה מעט מחקר התבצע על האופן שבו טקסים קולקטיביים משפיעים על הנפש והמוח‪ ,‬וכיצד‬ ‫הם עשויים למנוע טראומה או להקל עליה‪ .‬עם זאת‪ ,‬בעשור האחרון הייתה לי הזדמנות להכיר שלוש‬

‫בבוסטון‪484,‬‬

‫תוכניות שונות לטיפול בטראומה באמצעות תיאטרון‪ ,‬וללמוד אותן‪" :‬אִלתוּר אוּר ָבּנ ִי"‬ ‫תוכנית שסיפקה השראה ל"תוכנית הדרמה לטראומה" בבתי הספר הציבוריים של בוסטון ובמעונות‬ ‫הטיפוליים שלנו;‪" 485‬פרויקט האפשרויות"‪ ,‬שמנהל פול גריפין )‪ (Paul Griffin‬בעיר‬ ‫ניו־יורק;‪ 486‬וקבוצת "שייקספיר וחברים" בלינוקס‪ ,‬מסצ'וסטס‪ ,‬שמפעילה תוכנית לעבריינים צעירים‬ ‫בשם "שייקספיר בבית המשפט"‪ 487.‬בפרק זה אתמקד בשלוש קבוצות אלה‪ ,‬אך קיימות תוכניות דרמה‬ ‫טיפוליות מצוינות אחרות‪ ,‬ברחבי ארצות־הברית ומחוצה לה‪ ,‬שהופכות את התיאטרון למשאב נגיש‬ ‫ביותר לצורך החלמה‪.‬‬ ‫למרות ההבדלים ביניהן‪ ,‬לכל שלוש התוכניות יש בסיס משותף‪ :‬התייצבות לנוכח מציאויות החיים‬ ‫הכואבות‪ ,‬והתמרה סימבולית שלהן באמצעות פעולה קהילתית‪ .‬אהבה ושנאה‪ ,‬תוקפנות וכניעה‪,‬‬ ‫נאמנות ובגידה הן החומרים שמהם עשויים תיאטרון ודרמה‪ .‬התרבות מלמדת אותנו להתנתק מן האמת‬ ‫של רגשותינו‪ .‬במילותיה של טינה פקר )‪ ,(Tina Packer‬המייסדת הכריזמטית של "שייקספיר‬ ‫וחברים"‪" :‬אימון שחקנים כרוך באימון אנשים ללכת נגד נטייתם — לא רק להרגיש באופן עמוק‪ ,‬אלא‬ ‫להעביר רגש זה בכל רגע נתון לקהל‪ ,‬כך שהקהל יחוש אותו — ולא יינעל בפניו‪".‬‬ ‫אנשים שעברו טראומה מפחדים מאוד מפני רגש עמוק‪ .‬הם מפחדים לחוות את רגשותיהם‪ ,‬משום‬ ‫שרגשות מובילים לאובדן שליטה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬התיאטרון עוסק בגילום רגשות והענקת קול להם‪,‬‬ ‫בתנועה קצבית‪ ,‬ובכניסה לתפקידים שונים וגילומם‪.‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬מהות חוויית הטראומה היא להרגיש שכוח־אל‪ ,‬מנותק מיתר המין האנושי‪ .‬התיאטרון‬ ‫מאפשר התייצבות קולקטיבית לנוכח המצב האנושי‪ .‬כפי שפול גריפין אמר לי‪ ,‬כששוחחנו על תוכנית‬ ‫התיאטרון שלו עבור ילדי אומנה‪" :‬חומרי הטרגדיה בתיאטרון עוסקים בהתמודדות עם בגידה‪ ,‬תקיפה‬ ‫וחורבן‪ .‬לילדים אלה אין שום בעיה להבין מה עובר על ליר‪ ,‬אותלו‪ ,‬מקבֵּת והמְלט‪ ".‬ובמילותיה של‬ ‫טינה פקר‪" :‬הכול סובב סביב שימוש בכל הגוף‪ ,‬ובאופן שבו גופים אחרים מהדהדים את רגשותיך‪,‬‬ ‫תחושותיך ומחשבותיך‪ ".‬התיאטרון מעניק לניצולי טראומה הזדמנות להתחבר זה עם זה‪ ,‬תוך כדי‬ ‫חוויה עמוקה של האנושיות המשותפת שלהם‪.‬‬ ‫הסובלים מטראומה מפחדים מקונפליקט‪ .‬הם חוששים מאובדן שליטה‪ ,‬ומכך ששוב יפסידו במערכה‪.‬‬ ‫אך בתיאטרון‪ ,‬קונפליקט הוא מרכזי — קונפליקטים פנימיים‪ ,‬בין־אישיים‪ ,‬משפחתיים‪ ,‬חברתיים‪,‬‬ ‫ותוצאותיהם‪ .‬אנשים בטראומה מנסים לשכוח‪ ,‬להסתיר עד כמה הם מפוחדים‪ ,‬זועמים וחסרי ישע‪.‬‬ ‫התיאטרון עוסק בסיפור האמת‪ ,‬ובהעברת אמיתות עמוקות לקהל‪ .‬עליך להיאבק במחסומים פנימיים‬ ‫כדי לגלות את האמת שלך‪ ,‬לחקור ולבדוק את חווייתך הפנימית כך שזו תוכל להגיח‪ ,‬דרך קולך‬ ‫וגופך‪ ,‬על הבמה‪.‬‬

‫מעורבות בטוחה‬ ‫תוכניות תיאטרון אלה אינן מיועדות לשחקנים לעתיד אלא למתבגרים כעוסים‪ ,‬מפוחדים ופרועים‪ ,‬או‬ ‫ליוצאי צבא מכונסים‪ ,‬אלכוהוליסטים ושחוּקים‪ .‬כשהם מגיעים לחזרות‪ ,‬הם מתכווצים בכיסאותיהם‪,‬‬

‫מפחדים שיראו מיד עד כמה הם גרועים‪ .‬מתבגרים מוכי טראומה מצויים בבלגן אחד גדול‪ :‬הם‬ ‫חסומים‪ ,‬מזייפים‪ ,‬עילגים‪ ,‬חסרי קואורדינציה ונעדרי תכלית‪ .‬העוררות שלהם גבוהה מכדי שיצליחו‬ ‫להבחין במה שמתרחש סביבם‪ .‬הם מגיבים בקלות לכל טריגר‪ ,‬ופורקים רגשות באמצעות פעולות‪,‬‬ ‫הרבה יותר מאשר בדיבור‪.‬‬ ‫כל הבמאים שאיתם עבדתי מסכימים שהסוד הוא להאט‪ ,‬ולשלב אותם בהדרגה‪ .‬האתגר הראשוני‬ ‫הוא לאפשר פשוט למשתתפים להיות נוכחים בחדר‪ .‬הנה דבריו של וִוין קולמן )‪Kevin‬‬ ‫‪ ,(Coleman‬מנהל "שייקספיר בבית המשפט"‪ ,‬כשראיינתי אותו על עבודתו עם קבוצות‬ ‫מתבגרים‪" :‬קודם כול אנחנו מקימים אותם ומבקשים מהם להלך בחדר‪ .‬אחר כך אנו יוצרים איזון‬ ‫במרחב‪ ,‬כך שלא יפסעו ללא מטרה‪ ,‬אלא ייעשו מודעים לנוכחות האחרים בחדר‪ .‬בהדרגה‪ ,‬באמצעות‬ ‫הנחיות שונות‪ ,‬זה נעשה מורכב יותר‪ :‬הם מתבקשים ללכת רק על קצות האצבעות‪ ,‬או על העקבים‪ ,‬או‬ ‫אחורנית‪ .‬כשנתקלים במישהו‪ ,‬הם מתבקשים לצרוח וליפול‪ .‬אחרי אולי שלושים הנחיות כאלה‪ ,‬הם‬ ‫כבר שם‪ ,‬מניפים זרועות באוויר‪ ,‬ואז כבר הגענו לחימום גופני מלא‪ .‬אבל זה מצטבר בהדרגה‪ .‬אם‬ ‫נעשה קפיצה גדולה מדי‪ ,‬הם פשוט יעופו על הקירות‪.‬‬ ‫"צריך לוודא שירגישו בטוחים־דיים כדי להבחין זה בזה‪ .‬כאשר גופם משוחרר מעט יותר‪ ,‬אני עשוי‬ ‫להשתמש בהנחיה‪' :‬אל תיצרו קשר עין עם אף אחד — תסתכלו רק על הרצפה‪ '.‬רובם חושבים‪:‬‬ ‫'מעולה‪ ,‬זה מה שאני עושה ממילא‪ ',‬אבל אז אני אומר‪' :‬עכשיו תתחילו לשים לב לאנשים אחרים‬ ‫כשאתם הולכים‪ ,‬אבל אל תיתנו להם לראות שאתם מסתכלים‪ ',‬ואז‪' :‬תיצרו קשר עין‪ ,‬אבל רק‬ ‫לשנייה‪ ',‬ואז‪' :‬עכשיו‪ ,‬בלי קשר־עין‪ ...‬עכשיו‪ ,‬תסתכלו‪ ...‬עכשיו‪ ,‬לא‪ .‬עכשיו‪ ,‬תיצרו קשר עין ותחזיקו‬ ‫אותו‪ ...‬לזמן רב מדי‪ .‬אתם תדעו מתי זה יותר מדי זמן‪ ,‬כי תרגישו שאתם רוצים לצאת ל ייט עם הבן‬ ‫אדם — או להיכנס לקטטה אתו‪ .‬זה יהיה הסימן לכך שהגעתם ל'יותר מדי'‪.‬‬ ‫"הם אינם יוצרים קשר עין מתמשך כזה בחיים הרגילים‪ ,‬אפילו לא עם אדם שהם מדברים עמו‪ ,‬כי‬ ‫אין להם דרך לדעת אם הוא בטוח עבורם או לא‪ .‬אז מה שאתה עושה זה לאפשר להם ביטחון‪ ,‬כדי‬ ‫שלא 'ייעלמו' כשהם יוצרים קשר עין‪ ,‬או כשמישהו אחר מסתכל בהם‪ .‬צעד אחַר צעד אחַר צעד‪"...‬‬ ‫"מתבגרים בטראומה הם בבירור חסרי חוש תיאום וקצב‪ .‬בתוכנית הדרמה של מרכז הטראומה אנו‬ ‫משתמשים בתרגילי שיקוף כדי לעזור להם להסתנכרן זה עם זה‪ .‬הם מניעים את זרוע ימין‪ ,‬ובן זוגם‬ ‫משקף זאת‪ .‬הם מסתובבים במקום‪ ,‬ובן זוגם מסתובב בתגובה‪ .‬הם מתחילים להבחין כיצד תנועות גוף‬ ‫והבעות פנים משתנות‪ ,‬כיצד תנועותיהם הטבעיות שונות מאלה של האחרים‪ ,‬ואיך הם מרגישים לנוכח‬ ‫תנועות והבעות שאינם מורגלים בהן‪ .‬השיקוף משחרר אותם מעיסוק־היתר במה שהאחרים חושבים‬ ‫עליהם‪ ,‬ומסייע להם להתכּוונ ֵן לחוויית הזולת באופן אינסטינקטיבי‪ ,‬ולא קוגניטיבי‪ .‬כשתרגיל השיקוף‬ ‫מסתיים בצחקוקים‪ ,‬זה סימן ודאי לכך שמשתתפינו מרגישים בטוחים‪.‬‬ ‫"כדי להפוך לשותפים אמיתיים‪ ,‬עליהם ללמוד גם לבטוח זה בזה‪ .‬תרגיל‪ ,‬שבו אדם אחד‬ ‫חבוש־עיניים ובן־זוגו מוביל אותו‪ ,‬קשה במיוחד עבור הנערים שלנו‪ .‬קשה להם לא פחות להיות‬ ‫המובילים‪ ,‬הדמות שאדם פגיע אחר סומך עליה‪ .‬בתחילת הדרך הם עשויים לשאת זאת לא יותר מעשר‬

‫או עשרים שניות‪ ,‬אבל בהדרגה אנחנו מעלים את הזמן לחמש דקות‪ .‬הם כל כך מוצפים רגשית מכל‬ ‫החיבורים האלה‪ ,‬עד שחלקם חייבים לאחר מכן לגשת הצדה לכמה דקות‪ ,‬להיות עם עצמם‪.‬‬ ‫"הנערים והלוחמים נפגעי הטראומה שאנו עובדים עמם נבוכים מאוד כשרואים אותם‪ ,‬מפחדים‬ ‫להיות במגע עם רגשותיהם ושומרים מרחק בטוח זה מזה‪ .‬עבודתו של כל במאי‪ ,‬וכן של כל מטפל‪,‬‬ ‫היא להאט את ההתקדמות‪ ,‬כך שהשחקנים יוכלו לבסס קשר עם עצמם ועם גופם‪ .‬התיאטרון מספק‬ ‫גישה ייחודית לטווח רחב של רגשות ותחושות גופניות‪ ,‬שמחברים אותם אל גופם ומאפשרים להם‬ ‫לחקור דרכים חלופיות למעורבות בחיים‪".‬‬

‫אלתור אורבני‬ ‫בְּני אהב את קבוצת התיאטרון שלו‪ ,‬שנוהלה על ידי ארגון "אִלתוּר אוּרבָּני" )‪Urban Improv‬‬ ‫‪ ,(— UI‬מכון־אומנויות ותיק בבוסטון‪ .‬הוא המשיך להיות פעיל שם לאורך שנות התיכון‪ ,‬והתנדב‬ ‫לעבוד עמם בחופשת הקיץ אחרי שנתו הראשונה בקולג'‪ .‬התוכנית למניעת אלימות של ‪ ,UI‬שהעבירה‬ ‫מאות סדנאות בבתי ספר מקומיים מאז ‪ ,1992‬זכתה אז במענק מחקר להערכת יעילותה‪ ,‬וניק הציע‬ ‫למנהלות שלו‪ ,‬קיפּי דיואי )‪ (Kippy Dewey‬וסיסה קמפיון )‪ ,(Cissa Campion‬אותי‪,‬‬ ‫אביו‪ ,‬כאדם האידאלי לתפקיד ניהול המחקר‪ .‬למזלי הרב‪ ,‬הן הסכימו‪.‬‬ ‫התחלתי לבקר בבתי ספר עם הצוות הרב־תרבותי של ‪ ,UI‬שכלל בַּמאי‪ ,‬ארבעה מורים מקצועיים‬ ‫למשחק‪ ,‬ומוזיקאי‪" .‬אלתור אורבני" יוצרים מערכונים המתארים בעיות שהתלמידים מתמודדים עמן‬ ‫מדי יום ביומו‪ַ :‬הדָּ ה מקבוצות בני־גילם‪ ,‬קנאה‪ ,‬יריבות‪ ,‬כעס וסכסוכים משפחתיים‪ .‬מערכונים‬ ‫לתלמידים מבוגרים יותר כללו נושאים כמו ייטים‪ ,‬מחלות מין‪ ,‬הומופוביה ואלימות מצד בני גילם‪.‬‬ ‫במפגש טיפוסי‪ ,‬השחקנים המקצועיים עשויים לגלם קבוצת ילדים ֶשׁ ַמּדִּי ה ילד חדש משולחן ארוחת‬ ‫הצהריים בקפטריה של בית הספר‪ .‬כאשר הסצנה מגיעה לנקודת הכרעה — למשל‪ ,‬כשהתלמיד החדש‬ ‫מגיב להשפלות שספג — הבמאי מקפיא את הפעולה‪ .‬תלמיד או תלמידה מוזמנים להחליף את אחד‬ ‫השחקנים ולהראות כיצד הוא‪ ,‬או היא‪ ,‬ירגישו ויתנהגו בסיטואציה‪ .‬סצנות אלה מאפשרות לתלמידים‬ ‫לצפות בבעיות מחיי היום־יום שלהם‪ ,‬תוך מרחק רגשי מסוים‪ ,‬בעודם מתנסים בפתרונות שונים‪ :‬האם‬ ‫יתעמתו עם המתעללים‪ ,‬ידברו עם חבר‪ ,‬יפנו למחנכת‪ ,‬או יספרו להורים מה קרה?‬ ‫בשלב זה יוזמנו מתנדב או מתנדבת אחרים לנסות גישה אחרת‪ ,‬כך שהתלמידים יוכלו לראות איך‬ ‫מתגלגלות בחירות אחרות‪ .‬אביזרים ותלבושות מסייעים למשתתפים להסתכן בתפקידים החדשים‪ ,‬וכך‬ ‫גם האווירה המשועשעת והתמיכה שמעניקים להם השחקנים‪ .‬בקבוצות הדיון שמתנהלות לאחר מכן‪,‬‬ ‫התלמידים עוסקים בשאלות כגון‪" :‬במה סצנה זו דומה או שונה ממה שמתרחש בבית הספר שלכם?"‬ ‫"איך זוכים ביחס מכבד?" "איך אתם מיישבים מחלוקות?" דיונים אלה נעשים שוקקי חיים‬ ‫כשתלמידים רבים משתפים במחשבותיהם וברעיונותיהם‪.‬‬ ‫צוות מרכז הטראומה שלנו העריך את יעילות התוכנית בשתי קבוצות גיל‪ ,‬בשבעה־עשר בתי ספר‬ ‫שהשתתפו בפעילות‪ .‬כיתות שהשתתפו בתוכנית של ‪ UI‬הושוו לכיתות אחרות שלא השתתפו‪ .‬בכיתות‬

‫ד'‪ ,‬מצאנו תגובה חיוביות משמעותית‪ .‬בסולמות הערכה סטנדרטיים שמדדו תוקפנות‪ ,‬שיתוף פעולה‬ ‫ושליטה עצמית‪ ,‬תלמידים בקבוצת ה‪ UI-‬הפגינו הרבה פחות מריבות והתפרצויות כעס‪ ,‬יותר שיתוף‬ ‫פעולה וביטחון עצמי בקשרים עם בני גילם‪ ,‬יותר קשב ומעורבות בכיתה‪488.‬‬ ‫להפתעתנו הרבה‪ ,‬תוצאות אלה לא חזרו על עצמן אצל תלמידי כיתות ח'‪ .‬מה קרה בין לבין‬ ‫שהשפיע על תגובותיהם? בתחילה היו לנו רק התרשמויות אישיות להסתמך עליהן‪ .‬כשביקרתי‬ ‫בכיתות ד' שהשתתפו בפרויקט‪ ,‬נפעמתי מתמימותם ומתשוקתם להשתתף‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬תלמידי כיתות‬ ‫ח' היו לעתים קרובות זעופים והגנתיים‪ ,‬וכקבוצה נראה שאיבדו את הספונטניות ואת ההתלהבות‬ ‫שלהם‪ .‬כניסתם לגיל ההתבגרות הייתה גורם ברור לשינוי‪ ,‬אך האם היו גם גורמים אחרים?‬ ‫כשצללנו עמוק יותר‪ ,‬מצאנו שהילדים המבוגרים יותר חוו לפחות פי שניים יותר טראומות מן‬ ‫הצעירים‪ :‬כל אחד מתלמידי כיתות ח' בבתי הספר אלה‪ ,‬הטיפוסיים למרכזי הערים האמריקניות‬ ‫הגדולות‪ ,‬היה ֵעד לאלימות קשה‪ .‬שני שלישים מהם חזו בחמש תקריות או יותר‪ ,‬כולל דקירות‪ ,‬קרבות‬ ‫ירי‪ ,‬הרג ואלימות במשפחה‪ .‬נתונינו הראו שתלמידי כיתות ח'‪ ,‬ברמת חשיפה גבוהה לאלימות‪ ,‬היו‬ ‫אלימים באופן מובהק יותר מתלמידים ללא היסטוריה כזו‪ ,‬וכי התוכנית לא גרמה לשינוי מובהק‬ ‫בהתנהגותם‪.‬‬ ‫צוות מרכז הטראומה החליט לראות אם ניתן לשנות את המצב באמצעות תוכנית ארוכה‬ ‫ואינטנסיבית יותר‪ ,‬שהתמקדה בתרגילי בניית צוות וּוִיסוּת רגשי‪ ,‬והשתמשה במערכונים מומחזים‬ ‫שעסקו ישירות בסוגי האלימות שילדים אלה חוו‪ .‬בכל שבוע‪ ,‬במשך כמה חודשים‪ ,‬נפגשו חברי הצוות‬ ‫שלנו‪ ,‬בהובלת ג'וזף ספינצולה‪ ,‬עם שחקני ה‪ ,UI-‬כדי לפ ֵתח את הסיטואציות המומחזות‪ .‬השחקנים‬ ‫לימדו את הפסיכולוגים שלנו אלתור‪ ,‬שיקוף והתכַּוונ ְנוּת גופנית מדויקת‪ ,‬כך שיוכלו לגלם באופן אמין‬ ‫התפרקות‪ ,‬התעמתות‪ ,‬נסיגה מפוחדת או קריסה‪ .‬אנו לימדנו את השחקנים על טריגרים לטראומה‪,‬‬ ‫וכיצד מזהים שחזורי טראומה ומתמודדים עמם‪489.‬‬ ‫במהלך החורף והאביב של שנת ‪ ,2005‬ניסינו את התוכנית שיצרנו בבית ספר מיוחד‪ ,‬שנוהל‬ ‫במשותף על ידי מערכת בתי הספר הציבוריים של בוסטון ושירות בתי הסוהר של מסצ'וסטס‪ .‬זו‬ ‫הייתה סביבה כאוטית‪ ,‬שבה תלמידים הוסעו לא פעם הלוך ושוב מבית הספר לבית הכלא‪ .‬כולם הגיעו‬ ‫משכונות עם רמת פשיעה גבוהה ונחשפו לאלימות מחרידה; מעודי לא נתקלתי בקבוצת נערים כה‬ ‫אלימה וזעופה‪ .‬זכינו בהצצה לחיי מורי חטיבות הביניים והתיכונים שמתמודדים מדי יום ביומו עם‬ ‫תלמידים שתגובתם הראשונה לאתגרים חדשים היא התפרצות‪ ,‬או התכנסות מתריסה‪.‬‬ ‫הזדעזענו לגלות כי בסצנות שבהן מישהו היה בסכנה פיזית‪ ,‬התלמידים צידדו תמיד בתוקפים‪.‬‬ ‫מכיוון שלא היו מסוגלים לשאת כל סימן של חולשה בעצמם‪ ,‬הם לא היו מסוגלים לקבל זאת אצל‬ ‫אחרים‪ .‬הם הפגינו אך ורק בוז כלפי קורבנות פוטנציאליים‪ ,‬וצרחו אמירות כמו‪" :‬תהרוג את הכלבה‪,‬‬ ‫מגיע לה" במהלך מערכון על אלימות ב ייט‪.‬‬ ‫בהתחלה‪ ,‬חלק מן השחקנים המקצועיים רצו לוותר — זה פשוט כאב מדי לראות כמה מרושעים‬ ‫נערים אלה יכלו להיות — אך הם חשקו שיניים והמשיכו‪ ,‬ונדהמתי לראות כיצד הצליחו בהדרגה‬

‫להביא את התלמידים להתנסוֹת‪ ,‬אמנם בחוסר רצון מופגן‪ ,‬בתפקידים חדשים‪ .‬לקראת סוף התוכנית‪,‬‬ ‫היו תלמידים מעטים שאפילו התנדבו לתפקידים שבהם נחשפו פגיעוּת או פחד‪ .‬כשקיבלו את תעודת‬ ‫הסיום של התוכנית‪ ,‬היו ביניהם כאלה שהעניקו בביישנות לשחקנים ציורים שציירו‪ ,‬כדי לבטא את‬ ‫הערכתם‪ .‬פה ושם הבחנתי בדמעות‪ ,‬ייתכן שגם אצלי‪.‬‬ ‫ניסיוננו להפוך את תוכנית ה"דרמה לטראומה" לחלק מתוכנית הלימודים של כיתות ח' בבתי הספר‬ ‫הציבוריים של בוסטון נתקלה למרבה הצער בחומת התנגדות בירוקרטית‪ .‬אך היא ממשיכה להתקיים‬ ‫כחלק אינטגרלי מתוכנית הטיפול במעונות של מכון משאבי הצדק‪ .‬זאת‪ ,‬במקביל לעובדה המצערת‬ ‫ששיעורי המוזיקה‪ ,‬התיאטרון‪ ,‬האמנות והספורט — דרכים עתיקות לטיפוח יכולת וחיבור לקבוצה —‬ ‫ממשיכים להיעלם מבתי הספר שלנו‪.‬‬

‫פרויקט האפשרויות‬ ‫ב"פרויקט האפשרויות" של פול גריפין בעיר ניו יורק‪ ,‬אין לשחקנים טקסטים מוכנים‪ .‬הם נפגשים‬ ‫למשך תקופה של תשעה חודשים לשלוש שעות בשבוע‪ ,‬וכותבים בעצמם מחזמר באורך מלא‪ ,‬שאותו‬ ‫הם מבצעים בפני כמה מאות אנשים‪ .‬במשך עשרים שנות קיומו‪ ,‬הפרויקט צבר צוות קבוע ומסורות‬ ‫חזקות‪ .‬כל צוות הפקה מורכב מבּוֹגרי המחזורים האחרונים‪ ,‬שבעזרת שחקנים‪ ,‬רקדנים ומוזיקאים‬ ‫מקצועיים‪ ,‬עובדים על כתיבת טקסטים‪ ,‬עיצוב תפאורה‪ ,‬כוריאוגרפיה וחזרות עם הכיתה החדשה‪.‬‬ ‫בוגרים טריים אלה הם דמויות חיקוי רבות־עוצמה‪ .‬כפי שאמר לי פול‪" :‬כשהתלמידים מגיעים‬ ‫לתוכנית‪ ,‬הם לא מאמינים שיש להם יכולת השפעה; הקמת תוכנית כזו היא חוויה שמשנה את עולמם‬ ‫ומשפיעה על עתידם‪".‬‬ ‫ב‪ 2010-‬פול הקים תוכנית חדשה‪ ,‬שיועדה במיוחד לנוער במסגרות אוֹ ְמנ ָה‪ .‬זו אוכלוסייה בעייתית‪:‬‬ ‫חמש שנים אחרי שייצאו ממסגרות אלה‪ ,‬כ‪ 60-‬אחוזים מהם יורשעו בפשע‪ 75 ,‬אחוזים יזדקקו‬ ‫לתמיכת הרווחה ורק ‪ 6‬אחוזים יסיימו תואר בקולג' קהילתי‪.‬‬ ‫מרכז הטראומה מטפל בילדי אומנה רבים‪ ,‬אך גריפין הציג בפניי זווית חדשה להבנת חייהם‪" :‬להבין‬ ‫את המשמעות של אומנה‪ ,‬זה כמו ללמוד על ארץ זרה‪ .‬אם לא הגעת משם‪ ,‬אינך מדבר את השפה‪.‬‬ ‫עבור נוער במשפחות אומנה‪ ,‬החיים הפוכים‪ ".‬את הביטחון והאהבה שילדים אחרים מקבלים כְּמובָנים‬ ‫מאליהם‪ ,‬הם צריכים ליצור עבור עצמם‪ .‬וכשגריפין אומר‪" ,‬החיים הפוכים‪ ",‬הוא מתכוון לכך שאם‬ ‫תנהג בילדי אומנה באהבה או בנדיבות‪ ,‬הם בדרך כלל לא י ֵדעו מה לעשות עם זה‪ ,‬או איך להגיב‪.‬‬ ‫גסות רוח וחספוס מוּכּרים להם הרבה יותר; ציניות — את זה הם מבינים‪.‬‬ ‫כפי שגריפין מציין‪" :‬נטישה אינה מאפשרת אמון‪ ,‬וילדים שהגיעו לאומנה יודעים היטב מהי נטישה‪.‬‬ ‫לא תהיה לך שום השפעה עליהם‪ ,‬עד שייתנו בך אמון‪ ".‬ילדי אומנה מתנהלים לעתים קרובות מול‬ ‫דמויות אחראיות רבות‪ .‬למשל‪ ,‬אם ירצו לעבור בית ספר‪ ,‬הם יצטרכו להתנהל מול הורי האומנה‪,‬‬ ‫רשויות בית הספר‪ ,‬הסוכנות לאומנה ולעתים גם שופט‪ .‬כך הם נעשים לעתים "פוליטיקאים"‬ ‫מתוחכמים‪ ,‬ולומדים במהרה לתמרן אנשים‪.‬‬

‫בעולם האומנה‪" ,‬קביעוּת" היא מילה אופנתית‪ .‬המוטו הוא‪" :‬מבוגר אחד שאכפת לו — זה כל מה‬ ‫שאתה צריך‪ ".‬אך מתבגרים נוטים באופן טבעי להתרחק ממבוגרים‪ ,‬וגריפין מציין שהדבר היציב‬ ‫ביותר אצל מתבגרים הוא קבוצת חברים קבועה — שאותה התוכנית מיועדת ליצור‪ .‬מילה אופנתית‬ ‫נוספת בעולם האומנה היא "עצמאות"‪ ,‬ואילו פול מציע כנגדה — "הסתמכות על הזולת"‪" .‬כולנו‬ ‫תלויים זה בזה‪ ",‬הוא אומר‪" ,‬לבקש מן הצעירים שלנו לצאת לעולם לגמרי לבדם‪ ,‬ולקרוא לעצמם‬ ‫'עצמאים' — זה רעיון מטורף‪ .‬עלינו ללמד אותם כיצד להסתמך על הזולת‪ ,‬כלומר איך לבנות מערכות‬ ‫יחסים‪".‬‬ ‫פול גילה שבני נוער באוֹמנה הם שחקנים טבעיים‪ .‬כדי לשחק דמות טרגית‪ ,‬עליך לבטא רגשות‬ ‫שנובעים ממקום של עומק‪ ,‬צער וכאב‪ .‬וזה מה שצעירים באומנה מכירים היטב‪ .‬כל יום עבורם הוא‬ ‫שאלה של חיים ומוות‪ .‬לאורך זמן‪ ,‬שיתוף הפעולה ביניהם מאפשר לנערים להפוך משמעותיים זה‬ ‫בחייו של זה‪ .‬השלב הראשון בתוכנית הוא בניית הקבוצה‪ .‬בחזרה הראשונה מבססים את ההסכמים‬ ‫הראשוניים‪ :‬אחריות‪ ,‬הדדיות‪ ,‬כבוד; כֵּן לביטויי חיבה‪ ,‬לא למגע בעל אופי מיני בקבוצה‪ .‬ואז הם‬ ‫מתחילים לשיר ולנוע ביחד‪ ,‬מה שמכניס אותם לתיאום קצבי‪.‬‬ ‫כעת מגיע השלב השני‪ :‬שיתוף בסיפורי חיים‪ .‬כעת הם מקשיבים זה לזה‪ ,‬מגלים חוויות משותפות‪,‬‬ ‫מבקיעים את חומת הבדידות והבידוד של הטראומה‪ .‬פול נתן לי סרט שמראה כיצד זה מתרחש באחת‬ ‫הקבוצות‪ .‬כשהילדים מתבקשים לראשונה לומר או לעשות דבר־מה כדי להציג את עצמם‪ ,‬הם קופאים‬ ‫בפנים נטולי הבעה‪ ,‬עיניהם מושפלות‪ ,‬עושים כל שביכולתם כדי להפוך לבלתי־נראים‪.‬‬ ‫כשהם מתחילים לדבר‪ ,‬ומגלים בתוכם קול שבו הם־עצמם מרכזיים‪ ,‬הם גם מתחילים ליצור את‬ ‫ה"הצגה" שלהם‪ .‬פול מבהיר שההפקה תלויה במה שהנערים יכניסו לתוכה‪" :‬אם הייתם יכולים לכתוב‬ ‫מחזמר או מחזה‪ ,‬מה תכניסו לתוכו? עונש? נקמה? בגידה? אובדן? זו ההצגה שלכם‪ ,‬ואתם תכתבו‬ ‫אותה‪ ".‬כל מה שהם אומרים נכתב‪ ,‬וחלקם מתחילים לכתוב את מילותיהם על דפי נייר‪ .‬כשמתחיל‬ ‫להפציע מתווה של מחזה‪ ,‬צוות ההפקה משלב את מילותיהם המדויקות של התלמידים אל תוך‬ ‫השירים והדיאלוג‪ .‬הקבוצה ִתלְמד כי אם יצליחו להמחיש היטב את חוויותיהם‪ ,‬אנשים יקשיבו‪ .‬כך הם‬ ‫יִלְמדו להרגיש את מה שהם מרגישים‪ ,‬לדעת את מה שהם יודעים‪.‬‬ ‫באופן טבעי‪ ,‬המוקד משתנה כאשר החזרות מתחילות‪ .‬ההיסטוריה של ילדי האומנה‪ ,‬הכאב‪ ,‬הניכור‬ ‫והפחד שוב אינם מרכזיים‪ ,‬והדגש עובר ל"איך אוכל להפוך לשחקן‪ ,‬זמר‪ ,‬רקדן‪ ,‬כוריאוגרף או מעצב‬ ‫תפאורה ותאורה הטוב ביותר שאני מסוגל להיות?" היכולת להופיע הופכת לנושא העיקרי‪ :‬תחושת‬ ‫מסוּגלוּת היא ההגנה הטובה ביותר כנגד חוסר האונים של הטראומה‪.‬‬ ‫מובן שהדבר נכון לגבי כולנו‪ .‬כשאיננו מצליחים בעבודה‪ ,‬כשפרויקט יקר ללבנו נכשל‪ ,‬כשמישהו‬ ‫שסמכת עליו עוזב אותך‪ ,‬או מת‪ ,‬מה שעוזר יותר מכול הוא להניע את השרירים ולעשות דבר־מה‬ ‫שדורש תשומת לב ממוקדת‪ .‬בתי הספר העירוניים ותוכניות פסיכיאטריות מחמיצות לא פעם נקודה זו‪.‬‬ ‫הם רוצים שהילדים יתנהגו באופן "נורמלי" — בלי שיעזרו להם לִבְנות את המיומנויות שיאפשרו להם‬ ‫להרגיש נורמליים‪.‬‬

‫תוכניות התיאטרון מלמדות גם סיבה ותוצאה‪ .‬חיי ילד באומנה בלתי צפויים לחלוטין‪ .‬כל דבר יכול‬ ‫לקרות‪ ,‬בלי שום הודעה מוקדמת‪ :‬הם עלולים להיחשף לטריגר ולהגיב בהתפרצות; הורה עלול‬ ‫להיעצר או להיהרג לנגד עיניהם; ייתכן שיועברו מבית אחד לאחר; שיחטפו צעקות על משהו‬ ‫שבְּמקום אחר התקבל‪ .‬בהפקת תיאטרון הם רואים את תוצאות החלטותיהם ומעשיהם מונחות לנגד‬ ‫עיניהם‪" .‬אם אתה רוצה לתת להם תחושת שליטה‪ ,‬עליך לתת להם כוח להשפיע על גורלם‪ ,‬ולא‬ ‫להתערב עבורם‪ ",‬מסביר פול‪" ,‬אינך יכול לעזור‪ ,‬לתקן או להציל את האנשים הצעירים שאיתם אתה‬ ‫עובד‪ .‬מה שאתה יכול לעשות הוא לעבוד לצדם‪ ,‬לסייע להם להבין את חזונם ולהגשימו יחד עמם‪ .‬כך‬ ‫אתה משיב להם את השליטה‪ .‬אנו מרפאים טראומה‪ ,‬בלי שאף אחד מזכיר את המילה‪".‬‬

‫גזר הדין‪ :‬שייקספיר‬ ‫בני הנוער שמשתתפים בתוכנית "שייקספיר בבית המשפט" אינם מאלתרים ואינם כותבים מחזות על‬ ‫חייהם‪ .‬הם כולם "עבריינים מורשעים"‪ ,‬שנמצאו אשמים בעבירות של קטטות‪ ,‬שתיית אלכוהול‪,‬‬ ‫גניבות ועבירות רכוש‪ ,‬ושופט בבית המשפט לנוער של מחוז בֶּרקשייר גזר עליהם שישה שבועות‪,‬‬ ‫ארבע פעמים בשבוע‪ ,‬של לימודי משחק אינטנסיביים‪ .‬עבור שחקנים אלה‪ ,‬שייקספיר הוא ארץ זרה‪.‬‬ ‫כפי שסיפר לי ווין קולמן‪ ,‬כשהם מגיעים לראשונה — מלאי כעס וחשדנות‪ ,‬המומים — הם משוכנעים‬ ‫שעדיף היה להם להגיע לכלא‪ .‬במקום זה הם י ִלמדו את מילותיהם של המלט‪ ,‬מרקוּס אנטוניוס או הנרי‬ ‫החמישי‪ ,‬ואז יעלו על הבמה בהופעה דחוסה של מחזה שייקספירי שלם בפני קהל של בני משפחה‪,‬‬ ‫חברים ונציגי מערכת המשפט לנוער‪.‬‬ ‫באין להם מילים לבטא את השפעת הכאוס של שנות גידולם‪ ,‬מתבגרים אלה מבטאים בפעולה את‬ ‫רגשותיהם — באלימות‪ .‬שייקספיר מזמין אותם לקרבות חרבות‪ ,‬אשר כמו אומנויות לחימה אחרות‪,‬‬ ‫מאפשרים להם להתנסות בתוקפנות מוּכֶֶלת ובביטויי כוח פיזי‪ .‬הדגש הוא‪ :‬לשמור על כולם בטוחים‪.‬‬ ‫הנערים אוהבים לשחק בחרבות‪ ,‬אך כדי שכולם יהיו בטוחים‪ ,‬עליהם להשתמש בשפה ולבצע משא‬ ‫ומתן‪.‬‬ ‫שייקספיר כתב בתקופה של שינוי‪ ,‬כאשר העולם נע מתקשורת אוראלית ברוּבָּה‪ ,‬לתקשורת כתובה‬ ‫— תקופה שבה רוב בני האדם עדיין חתמו את שמותיהם בסימן ‪ .X‬נערים אלה עומדים בפני תקופת‬ ‫שינוי משל עצמם; רבים מהם מתקשים להתבטא‪ ,‬חלקם מתקשים בקריאה‪ .‬אם הם מסתמכים על‬ ‫מילים גסות וקללות‪ ,‬אין זה רק כדי להוכיח את קשיחותם‪ ,‬אלא משום שאין להם שפה אחרת כדי‬ ‫לספר מי הם‪ ,‬או מה הם מרגישים‪ .‬גילוי העושר והפוטנציאל של השפה ממלא אותם לא פעם בשמחה‬ ‫עמוקה‪.‬‬ ‫בתחילה הם חוקרים מה שייקספיר אומר‪ ,‬שורה אחרי שורה‪ .‬הבמאי מֵזין את אוזני השחקנים‬ ‫במילים‪ ,‬אחת אחת‪ ,‬והם מוּנ ְחים לומר את המילה עם נשיפת האוויר‪ .‬בתחילת התהליך‪ ,‬רוב הילדים‬ ‫בקושי מסוגלים לומר שורה‪ .‬ההתקדמות אטית‪ ,‬כשכל שחקן מפנים לאטו את המילים‪ .‬המילים זוכות‬ ‫בעומק ותהודה כשהקול משתנה‪ ,‬בתגובה לאסוציאציות‪ .‬הרעיון הוא לעודד את השחקנים לחוש את‬

‫תגובותיהם למילים — וכך לגלות את הדמות‪ .‬במקום "אני צריך לשנן את הטקסט שלי‪ ",‬הדגש הוא‬ ‫על‪" :‬מה משמעות מילים אלה עבורי? איזו השפעה יש לי על עמיתיי השחקנים? ומה קורה לי כשאני‬ ‫שומע את המילים?"‪490‬‬ ‫תהליך זה עשוי להיות משנה־חיים‪ ,‬כפי שנוכחתי בעצמי בסדנה שהנחו שחקנים שאומנו על ידי‬ ‫"שייקספיר וחברים" במרכז הרפואי של ה‪ ,VA-‬מִנהלת החיילים המשוחררים‪ ,‬בעיירה בת' במדינת‬ ‫ניו יורק‪ .‬לארי‪ ,‬משוחרר וייטנאם בן חמישים ותשע‪ ,‬שעבר עשרים ושבעה אשפוזי גמילה בשנה‬ ‫החולפת‪ ,‬התנדב לשחק את תפקיד ברוטוס בסצנה מתוך יוליוס קיסר‪ .‬כשהחזרה החלה‪ ,‬הוא גמגם‬ ‫ומיהר כשקרא את שורותיו; ניכר שהוא מפחד ממה שיחשבו עליו‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫תזכור את ֶמ ץ‪ ,‬את אמצע ֶמ ץ תזכור‪:‬‬ ‫על מה נשפך דם יוליוס הגדול‪ ,‬אם לא למען צדק?‬ ‫מי היה נבל כזה לדקור אותו‪,‬‬ ‫ולא בשם הצדק?‪491‬‬ ‫נראה כאילו לקח לו שעות לשנן את הנאום שנפתח בשורות אלה‪ .‬בהתחלה הוא פשוט עמד שם‪ ,‬כתפיו‬ ‫שמוטות‪ ,‬וחזר על המילים שהבמאי לחש על אוזנו‪" :‬תזכור — מה אתה זוכר? האם אתה זוכר יותר‬ ‫מדי? או לא מספיק? תזכור‪ .‬מה אתה לא רוצה לזכור? איך זה בשבילך לזכור?" קולו של לארי נסדק‪,‬‬ ‫עיניו ננעצו ברצפה‪ ,‬אֵגלי זיעה בצבצו על מצחו‪.‬‬ ‫אחרי הפסקה קצרה ולגימת מים‪ ,‬בחזרה לעבודה‪" .‬צדק — האם זכית בצדק? האם אי פעם נשפך‬ ‫דמך למען הצדק? מה משמעות הצדק עבורך? ָמ ַחצְנוּ ]מתוך המשך הטקסט[ — האם אי פעם מחצת‬ ‫מישהו? האם אי פעם מחצו אותך? איך זה היה? מה היית רוצה לעשות לגבי זה? לדקור‪ .‬האם אי פעם‬ ‫דקרת מישהו? האם אי פעם הרגשת שדקרו אותך בגב? האם דקרת פעם מישהו בגב?" בנקודה זו‪,‬‬ ‫לארי ברח מן החדר‪.‬‬ ‫למחרת הוא חזר‪ ,‬והתחלנו שוב — לארי עומד שם‪ ,‬מזיע‪ ,‬לבו הולם‪ ,‬מיליון אסוציאציות דוהרות‬ ‫במוחו‪ ,‬מאפשר לעצמו‪ ,‬בהדרגה‪ ,‬להרגיש כל מילה‪ ,‬ולומד לקחת בעלוּת על המילים שביטא‪.‬‬ ‫בסוף התוכנית לארי התחיל לעבוד לראשונה זה שבע שנים‪ ,‬ושישה חודשים מאוחר יותר‪ ,‬בפעם‬ ‫האחרונה שבה התעדכנתי‪ ,‬עדיין עבד שם‪ .‬כדי להחלים מטראומה‪ ,‬הכרחי ללמוד לחווֹת ולשאת‬ ‫רגשות עמוקים‪.‬‬ ‫בתוכנית של "שייקספיר בבית המשפט"‪ ,‬ההקפדה על הדיוק בשפה בחזרות משפיעה על דיבורם של‬ ‫התלמידים גם מחוץ לבמה‪ .‬קווין קולמן מציין שכשהם מדברים‪ ,‬הם משתמשים הרבה בביטוי "זה‬ ‫מרגיש לי‪ "...‬והוא ממשיך‪" :‬אם אתה מבלבל בין חוויותיך הרגשיות לבין השיפוט שלך‪ ,‬עבודתך‬ ‫נעשית מעורפלת‪ .‬אם תשאל אותם‪' ,‬איך זה הרגיש לך?' הם יענו מיד‪' :‬זה הרגיש טוב' או 'זה הרגיש‬ ‫גרוע‪ '.‬אבל אלה הם שיפוטים‪ .‬ולכן אנו אף פעם לא אומרים 'איך זה הרגיש לך?' בסוף הסצנה‪ ,‬משום‬

‫שזה מזמֵן את החלק השיפוטי במוחם‪".‬‬ ‫במקום זה‪ ,‬קולמן שואל‪" :‬האם הבחנת ברגשות מסוימים שעלו כשעשית את הסצנה הזו?" כך הם‬ ‫לומדים ל ַשׁי ֵים חוויות רגשיות‪" .‬הרגשתי כעס כשהוא אמר את זה‪" ",‬הרגשתי מפוחד כשהוא הסתכל‬ ‫עליי‪ ".‬כשהם מתחילים לגלם חוויות בגופם‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ולהשתחרר מן השפה השגורה‪ ,‬מאידך גיסא‪,‬‬ ‫השחקנים מתחילים להבין שיש להם רגשות רבים ושונים‪ .‬ככל שהם מבחינים יותר‪ ,‬כך הם נעשים‬ ‫סקרנים יותר‪.‬‬ ‫עם תחילת החזרות‪ ,‬הנערים צריכים ללמוד לעמוד זקופים ולצעוד על הבמה ללא מבוכה‪ .‬הם‬ ‫צריכים ללמוד לדבֵּר כך שיישמעו בכל חלקי התיאטרון‪ ,‬דבר שמעמיד אתגר גדול בפני עצמו‪ .‬הופעת‬ ‫הסיום דורשת מהם להתייצב בפני הקהילה‪ .‬הנערים יוצאים אל הבמה‪ ,‬וחווים דרגה נוספת של‬ ‫פגיעוּת‪ ,‬סכנה — או ביטחון — ומגלים עד כמה הם יכולים לסמוך על עצמם‪ .‬בהדרגה‪ ,‬הלהיטות‬ ‫להצליח‪ ,‬להוכיח שהם מסוגלים לעשות זאת‪ ,‬משתלטת‪ .‬קווין סיפר לי את סיפורה של נערה ששיחקה‬ ‫את אופליה בהמלט‪ .‬ביום ההופעה הוא ראה אותה ממתינה מאחורי הבמה‪ ,‬מוכנה לעלות‪ ,‬כשהיא‬ ‫אוחזת פח אשפה צמוד לבטנה )היא הסבירה שהייתה כה מתוחה עד שחששה שתקיא(‪ .‬היא ברחה‬ ‫אין־ספור פעמים מבתי אומנה וכך גם מן התוכנית של "שייקספיר בבית המשפט"‪ .‬מכיוון שהתוכנית‬ ‫מחויבת שלא לסלק נערים‪ ,‬במידת האפשר‪ ,‬המשטרה וקציני המבחן החזירו אותה שוב ושוב‪ .‬ככל‬ ‫הנראה‪ ,‬בנקודה כלשהי היא הבינה שתפקידה חיוני לקבוצה‪ ,‬או אולי הצליחה לחוש את ֶערכָּה העמוק‬ ‫של החוויה עבורה‪ .‬לפחות באותו יום‪ ,‬היא בחרה שלא לברוח‪.‬‬

‫פסיכותרפיה ותיאטרון‬ ‫שמעתי פעם את טינה פקר מצהירה בפני חדר מלא במומחים לטראומה‪" :‬פסיכותרפיה ותיאטרון‪,‬‬ ‫שניהם אינטואיציה בפעולה‪ .‬זה בדיוק ההפך ממחקר‪ ,‬שם אנו שואפים לצאת מחווייתנו האישית‪,‬‬ ‫אפילו מחוויית מטופלינו‪ ,‬כדי לבחון את התוקף האובייקטיבי של השערותינו‪ .‬מה שעושה את‬ ‫הפסיכותרפיה אפקטיבית הוא התהודה הסובייקטיבית הנוקבת‪ ,‬ותחושת האמת העמוקה ששוכנת‬ ‫בגוף‪ ".‬אני מקווה עדיין שיום יבוא ונפריך את טענתה של טינה‪ ,‬כשנחבר בין חוּמרת השיטות‬ ‫המדעיות עם עוצמת האינטואיציה המגולמת בגוף‪.‬‬ ‫אדוארד‪ ,‬אחד המורים של קבוצת "שייקספיר בבית המשפט"‪ ,‬סיפר לי על חוויה שעבר כשחקן‬ ‫צעיר בסדנת הכשרה מתקדמת בתוכנית של פקר‪ .‬הקבוצה התאמנה במשך הבוקר בתרגילים שנועדו‬ ‫לשחרר את שרירי הגוף העליון‪ ,‬כך שהנשימה תוכל להיכנס בטבעיות ובמלואה‪ .‬אדוארד שם לב לכך‬ ‫שבכל פעם שהניע אזור מסוים בצלעותיו‪ ,‬חווה נחשול של עצב‪ .‬המאמן שאל אם נפצע שם אי פעם‪,‬‬ ‫והוא אמר שלא‪.‬‬ ‫לשיעור אחר הצהריים אצל פקר הוא הכין נאום מתוך ריצ'רד השני‪ ,‬שם זוּמן המלך לוותר על כתרו‬ ‫בפני הלורד שעשק אותו‪ .‬בדיון שלאחר מכן‪ ,‬הוא נזכר שאמו שברה את צלעותיה כשהייתה בהיריון‬ ‫איתו‪ ,‬ושתמיד ייחס את לידתו המוקדמת‪ ,‬כפג‪ ,‬לסיבה זו‪.‬‬

‫כפי שסיפר‪:‬‬ ‫כשסיפרתי זאת לטינה‪ ,‬היא החלה לשאול על החודשים הראשונים לחיי‪ .‬אמרתי שלא זכרתי‬ ‫שהייתי באינקובטור‪ ,‬אך שזכרתי מקרים מאוחרים יותר שבהם הפסקתי לנשום‪ ,‬ושהייתי‬ ‫בבית חולים באוהל חמצן‪ .‬אני זוכר את עצמי במכונית של דוד שלי‪ ,‬שדהר ברמזורים‬ ‫אדומים כדי להביא אותי בזמן לחדר המיון‪ .‬זה היה כמו תסמונת 'מוות בעריסה' בגיל שלוש‪.‬‬ ‫טינה החלה לשאול אותי שאלות‪ ,‬והתחלתי להתעצבן ולכעוס עליה על שהיא תוקעת אצבע‬ ‫במגן הזה‪ ,‬שהקמתי סביב כאבי‪ .‬ואז היא אמרה‪" ,‬האם כאב לך כשהרופאים תקעו בך את כל‬ ‫המחטים האלה?"‬ ‫ברגע זה‪ ,‬התחלתי פשוט לצרוח‪ .‬רציתי לעזוב את החדר‪ ,‬אבל שני שחקנים אחרים —‬ ‫בחורים גדולים ממש — אחזו בי‪ .‬בסופו של דבר הם הצליחו להושיב אותי בכיסא‪ ,‬ואני‬ ‫רעדתי ושקשקתי‪ .‬טינה אמרה‪" ,‬אתה אמא שלך‪ ,‬ואתה הולך לבצע את הנאום הזה‪ .‬אתה אמא‬ ‫שלך‪ ,‬ואתה עומד ללדת את עצמך‪ .‬ואתה מספר לעצמך שאתה תצליח לשרוד‪ .‬אתה לא הולך‬ ‫למות‪ .‬אתה חייב לשכנע את עצמך‪ .‬אתה חייב לשכנע את התינוק הקטן הזה‪ ,‬שרק נולד‪,‬‬ ‫שאתה לא הולך למות‪".‬‬ ‫וזו הפכה להיות ה"כוונה" שלי בנאום של ריצ'רד‪ .‬בפעם הראשונה שבה הצגתי את הנאום‬ ‫לכיתה‪ ,‬אמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות את התפקיד נכון‪ ,‬ולא שמשהו הנובע עמוק מתוכי‬ ‫צריך לומר את המילים האלה‪ .‬אך כשהדברים נבעו החוצה בסופו של דבר‪ ,‬נעשה ברור כל‬ ‫כך שהתינוק שלי הוא כמו ריצ'רד‪ :‬לא הייתי מוכן לוותר על הכתר שלי‪ .‬זה היה כאילו טונות‬ ‫של אנרגיה ומתח עזבו באותו רגע את גופי‪ .‬נפתחו בתוכי נתיבים להבעה‪ ,‬שבעבר נחסמו על‬ ‫ידי התינוק שעצר את נשימתו ופחד כל כך שהוא עומד למות‪.‬‬ ‫הגאונות של טינה הייתה שהיא גרמה לי להיות אמי‪ ,‬שאומרת לי שאני אהיה בסדר‪ .‬הרגשתי‬ ‫כאילו חזרתי לעבר ושיניתי את הסיפור‪ .‬הנחמה וההבטחה שיום יבוא וארגיש בטוח מספיק‬ ‫לבטא את כאבי‪ ,‬הפכו לחלק יקר בחיי‪.‬‬ ‫באותו לילה חוויתי את האורגזמה הראשונה שלי אי־פעם בנוכחות אדם אחר‪ .‬ואני יודע שזה‬ ‫בגלל ששחררתי משהו — איזה מתח בגופי — מה שאִפשר לי להיות יותר נוכח בעולם‪.‬‬

‫אחרית דבר‬ ‫הברירה בידינו‬ ‫עמדנו על הסף‪ .‬כמעט שנעשינו לחברה עם מודעות לטראומה‪ .‬כמעט בכל יום‪ ,‬אחד מעמיתיי פרסם‬ ‫דו"ח נוסף לגבי האופן שבו טראומה משבשת את מנגנוני הנפש‪ ,‬המוח‪ ,‬הגוף‪ .‬מחקר ‪ ACE‬הראה‬ ‫כיצד התעללות בילדוּת הורסת את הבריאות ואת התפקוד החברתי‪ ,‬ואילו ג'יימס הקמן )‪James‬‬ ‫‪ (Heckman‬זכה בפרס נובל על שהוכיח את החיסכון העצום שנובע מהתערבות מוקדמת בחיי‬ ‫ילדים ממשפחות עניות ופגועות‪ :‬יותר בוגרי תיכון‪ ,‬פחות פשיעה‪ ,‬תעסוקה מוגברת‪ ,‬ירידה באלימות‬ ‫במשפחה ובקהילה‪ .‬בכל העולם אני פוגש אנשים שמתייחסים לממצאים אלה ברצינות ומיישמים‬ ‫התערבויות יעילות יותר‪ ,‬בין שהם מורים מסורים‪ ,‬עובדים סוציאליים‪ ,‬רופאים‪ ,‬פסיכותרפיסטים‪,‬‬ ‫אחים ואחיות‪ ,‬פילנתרופים‪ ,‬במאי תיאטרון‪ ,‬סוהרים‪ ,‬שוטרים או ְמ ַאמְנים במדיטציה‪ .‬אם הגעתם עד‬ ‫לכאן בספר זה‪ ,‬הרי שגם אתם הפכתם לחלק מקהילה זו‪.‬‬ ‫ההתקדמות במדעי המוח העניקה לנו הבנה טובה יותר של האופן שבו טראומה משפיעה על‬ ‫התפתחות המוח‪ ,‬ויסות עצמי‪ ,‬היכולת להיות ממוקד ומכוּוְנן לאחרים‪ .‬טכנולוגיות דימוּת מתוחכמות‬ ‫זיהו את מקורות ה‪ PTSD-‬במוח‪ ,‬כך שכיום אנו מבינים מדוע אנשים בטראומה הופכים מנותקים‪,‬‬ ‫מדוע צלילים ואורות מציקים להם ומדוע הם עלולים להתפרץ‪ ,‬או להתכנס‪ ,‬בתגובה על פרובוקציה‬ ‫הקטנה ביותר‪ .‬למדנו כיצד‪ ,‬לאורך החיים‪ ,‬חוויות משנות את מבנה המוח ותפקודו — ואפילו משפיעות‬ ‫על הגֶנים שאנו מעבירים לילדינו‪ .‬הבנת תהליכים בסיסיים רבים המצויים בתשתית הדחק טראומטי‬ ‫פתחה את הדלת לטווח התערבויות רחב‪ ,‬שעשוי לעורר לחיים את אזורי המוח הקשורים לוויסות‬ ‫עצמי‪ ,‬תפיסה עצמית וקשב‪ .‬אנו יודעים לא רק איך לטפל בטראומה אלא גם‪ ,‬יותר ויותר‪ ,‬איך למנוע‬ ‫אותה‪.‬‬ ‫ועם זאת‪ ,‬אני מוצא את עצמי קרוב לייאוש‪ .‬בין שאחרי טקס אזכרה לנער נוסף שנהרג בירי‬ ‫בשכונה מוכת פשיעה בבוסטון‪ ,‬או לאחר שקראתי על הקיצוצים האחרונים בתקציבי החינוך של ערים‬ ‫ועיירות עניות‪ ,‬אני מרגיש שבמובנים רבים דומה שאנו נסוגים לאחור‪ .‬כך ממחישות פעולות כמו זו‬ ‫של הקונגרס‪ ,‬שביטל בשרירוּת לב את תלושי המזון לילדים שהוריהם מובטלים או כלואים; התנגדותן‬ ‫העיקשת של קבוצות מסוימות לביטוח בריאות אוניברסלי; הסירוב האטוּם של הממסד הפסיכיאטרי‬ ‫לְ שֵר בין סבל נפשי לבין תנאים חברתיים; ההתנגדות לאיסור מכירה והחזקה של נשק חם‪ ,‬שתכליתו‬ ‫היחידה היא הרג המוני של בני אדם; או הסכמתנו‪ ,‬כחברה‪ ,‬לכליאת שיעור עצום מן האוכלוסייה‬ ‫שלנו‪ ,‬אנשים שמבזבזים את חייהם — ואת משאבינו‪.‬‬ ‫דיונים ב‪ PTSD-‬נוטים עדיין להתמקד בחיילים ששבו משדה הקרב‪ ,‬קורבנות של התקפות טרור‬ ‫או ניצוֹלֵי תאונות מחרידות‪ .‬אך הטראומה היא בעיית בריאות ציבור רחבה הרבה יותר‪ ,‬ניתן לומר‬

‫אפילו‪ :‬האיום הגדול ביותר לרווחת האומה שלנו‪ .‬מאז ‪ ,2001‬אמריקנים רבים יותר מתו מידי בני זוגם‬ ‫או בני משפחה אחרים מאשר במלחמות בעיראק ואפגניסטן‪ .‬ההסתברות שאישה אמריקנית תסבול‬ ‫מאלימות במשפחה גדולה כפליים מן הסיכוי שתלקה בסרטן השד‪ .‬האקדמיה האמריקנית לרפואת‬ ‫ילדים מעריכה שנשק חם הורג פי שניים יותר ילדים מאשר סרטן‪ .‬בכל רחבי בוסטון אני נתקל‬ ‫בשלטים שמפרסמים את קרן ג'ימי )‪ (Jimmy Fund‬שנאבקת בסרטן בילדים‪ ,‬ובמצעדים למימון‬ ‫מחקרים על סרטן השד ולוקמיה‪ ,‬אך מצטייר שאנו נבוכים מדי‪ ,‬או מיואשים מדי‪ ,‬מכדי להתגייס‬ ‫למאמץ נרחב כדי לעזור לילדים ומבוגרים ללמוד להילחם בפחד‪ ,‬בזעם ובהתמוטטות‪ ,‬שהם התוצאות‬ ‫הצפויות־מראש של טראומה‪.‬‬ ‫כשאני מרצה על טראומה ועל טיפול בטראומה‪ ,‬לעתים מבקשים ממני המשתתפים להשאיר בצד את‬ ‫הפוליטיקה ולהגביל את עצמי לדיבור על מדעי המוח ועל תרפיה‪ .‬הלוואי שיכולתי להפריד בין‬ ‫טראומה לפוליטיקה‪ .‬כל עוד אנו ממשיכים לחיות בהכחשה ומטפלים רק בטראומה‪ ,‬בעודנו מתעלמים‬ ‫ממקורותיה‪ ,‬אנו נידונים לכישלון‪ .‬בעולמנו כיום‪ ,‬המיקוד של אזור מגוריך‪ ,‬אפילו יותר מן הקוד‬ ‫הגנטי שלך‪ ,‬הוא זה שיקבע אם תנהל חיים בטוחים ובריאים‪ .‬מצב ההכנסה‪ ,‬מבנה המשפחה‪ ,‬מצב‬ ‫הדיור‪ ,‬התעסוקה וההזדמנות להשכלה משפיעים לא רק על הסיכון של אדם לפתח דחק טראומטי‪ ,‬אלא‬ ‫גם על האפשרויות שלו לקבל עזרה וטיפול אפקטיביים‪ .‬עוני‪ ,‬אבטלה‪ ,‬בתי ספר ירודים‪ ,‬בידוד חברתי‪,‬‬ ‫זמינות רחבה של כלי נשק ודיור בתנאים גרועים הם קרקע פורייה לטראומה‪ .‬טראומה מצמיחה‬ ‫טראומה נוספת; אנשים פגועים יפגעו באנשים נוספים‪.‬‬ ‫את החוויה העמוקה ביותר של ריפוי טראומה קולקטיבית חוויתי כאשר חזיתי בעבודת ועדת האמת‬ ‫והפיוס בדרום אפריקה‪ ,‬שהתבססה על העקרונות המנחים של "אוּבּוּנ ְטוּ"‪ ,‬מילה בשפת ה וסָה‬ ‫שפירושה לחלוק במה שיש לך‪ ,‬מעין‪" :‬האנושיות שלי קשורה לבלי־התר בשלך‪ ".‬האוּבּוּנ ְטוּ מכיר‬ ‫בכך שריפוי אמיתי אינו אפשרי ללא הכרה באנושיותנו המשותפת ובגורלנו המשותף‪.‬‬ ‫אנו יצורים חברתיים במהותנו — מוחותינו מחוּוטים לעודד עבודה ומשחק משותפים‪ .‬טראומה‬ ‫מחריבה את מערכת המעורבות החברתית ומשבשת את שיתוף הפעולה‪ ,‬הטיפוח‪ ,‬ההזנה והיכולת‬ ‫לתפקד כחבר יצרני בשבט‪ .‬בספר זה ראינו שבְּעיות רבות בבריאות הנפש‪ ,‬מהתמכרות לסמים ועד‬ ‫התנהגויות פגיעה עצמית‪ ,‬מתחילות כניסיונות התמודדות עם רגשות שהפכו לבלתי־נסבלים‪ ,‬בשל חסך‬ ‫במגע ובתמיכה אנושיים מספקים‪ .‬ועדיין‪ ,‬מוסדות שעובדים עם ילדים ומבוגרים נפגעי טראומה‪,‬‬ ‫עוקפים‪ ,‬לעתים קרובות מדי‪ ,‬את מערכת המעורבות הרגשית שהיא הבסיס למי שאנחנו‪ ,‬ובמקום זה‬ ‫מתמקדים באופן מצומצם בתיקון של "חשיבה שגויה" ובדיכוי רגשות בלתי־נעימים והתנהגויות‬ ‫בעייתיות‪.‬‬ ‫אנשים מסוגלים ללמוד לשלוט בהתנהגותם ולתקן אותה‪ ,‬אך ורק אם ירגישו בטוחים־דיים‬ ‫להתנסות בפתרונות חדשים‪ .‬הכול נרשם בגוף; אם הטראומה מקודדת בתחושות גופניות‪ ,‬בשברון לב‬ ‫ובלפיתת קרביים‪ ,‬אזי הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לעזור לאנשים לצאת ממצבי הילחם־או‬ ‫ברח‪ ,‬לארגן מחדש את תפיסת הסכנה שלהם‪ ,‬לעזור להם להשתלב במערכות יחסים‪ .‬כשמדובר‬

‫בילדים נפגעי טראומה‪ ,‬הדבר האחרון שעלינו לקצץ מתוכנית הלימודים הוא פעילויות שעושות דבר‬ ‫זה בדיוק‪ :‬מקהלה‪ ,‬חינוך גופני‪ ,‬הפסקות וכל דבר אחר שכרוך בתנועה‪ ,‬במשחק ובצורות אחרות של‬ ‫פעילות מהנה‪.‬‬ ‫כפי שראינו‪ ,‬מקצוע הפסיכיאטריה מסבך לעתים קרובות את הבעיה‪ ,‬במקום להקל אותה‪.‬‬ ‫פסיכיאטרים רבים עובדים היום במשרדים בנוסח פס־ייצור‪ ,‬שם הם רואים מטופלים‪ ,‬שהם בקושי‬ ‫מכירים‪ ,‬למשך חמש־עשרה דקות‪ ,‬ואז מחלקים להם כדורים להקלת כאב‪ ,‬חרדה או דיכאון‪ .‬דומה‬ ‫שהמסר שלהם הוא‪" :‬תן לנו לתקן אותך; רק תהיה ממושמע ותיקח את הסמים )החוקיים( האלה‪,‬‬ ‫ותחזור בעוד שלושה חודשים — אבל שים לב שלא להשתמש באלכוהול או סמים )בלתי חוקיים( כדי‬ ‫להקל את בעיותיך‪ ".‬קיצורי דרך כאלה בטיפול אינם מאפשרים לפתח יכולת טיפול עצמי או הנהגה‬ ‫עצמית‪ .‬דוגמה טרגית אחת לגישה זו היא ההשתוללות של מתן משככי כאבים במרשם‪ ,‬תרופות שכיום‬ ‫הורגות בארצות־הברית יותר אנשים בשנה מאשר רובים או תאונות דרכים‪.‬‬ ‫השימוש הגובר שלנו בתרופות כדי לטפל במצבים אלה אינו מתייחס לשאלות האמיתיות‪ :‬עם מה‬ ‫מטופלים אלה מנסים להתמודד? אילו משאבים פנימיים וחיצוניים יש להם? כיצד הם מרגיעים את‬ ‫עצמם? האם יש להם יחסי דאגה ואכפתיות עם גופם‪ ,‬ומה הם עושים כדי לטפח תחושות גופניות של‬ ‫עוצמה‪ ,‬חיוניות ורגיעה? האם הם מקיימים קשר חברתי עם אנשים אחרים? מי באמת מכיר אותם‪,‬‬ ‫אוהב אותם ודואג להם? על מי הם יכולים לסמוך כשהם מפוחדים‪ ,‬כשתינוקותיהם חולים‪ ,‬כשהם‬ ‫עצמם חולים? האם הם חברים בקהילה כלשהי‪ ,‬והאם יש להם תפקיד משמעותי בחיי האנשים‬ ‫שסביבם? לאילו מיומנויות ספציפיות הם זקוקים כדי להתמקד‪ ,‬להפנות קשב ולקבל החלטות? האם‬ ‫יש להם תחושת כיוון ותכלית? במה הם טובים? כיצד נוכל לעזור להם להוביל את חייהם?‬ ‫אני מאמין שכאשר החברה שלנו תתמקד באמת בצורכי הילדים‪ ,‬כל צורות התמיכה במשפחות —‬ ‫מדיניות כה נתונה במחלוקת בארצות־הברית — ייתפסו בהדרגה לא רק כרצויות‪ ,‬אלא גם כניתנות‬ ‫ליישום‪ .‬מה ישתנה אם לכל הילדים האמריקנים תהיה גישה למעונות יום ולגני ילדים ראויים‪ ,‬שבהם‬ ‫יוכלו כל ההורים להשאיר את ילדיהם בבטחה כשהם הולכים לעבוד או ללמוד? כיצד ייראו בתי הספר‬ ‫שלנו אם כל הילדים יוכלו ללמוד בגני ילדים עם צוותים איכותיים‪ ,‬שיטפחו שיתוף פעולה‪ ,‬ויסות‬ ‫עצמי‪ ,‬התמדה וריכוז? )זאת‪ ,‬בניגוד להתמקדות בהצלחה במבחנים חולפים‪ ,‬דבר שיקרה ממילא‪ ,‬קרוב‬ ‫לוודאי‪ ,‬ברגע שיתאפשר לילדים לממש את סקרנותם הטבעית ותשוקתם להצטיין‪ ,‬וכשלא "יכוּבּוּ"‬ ‫בגלל רגשי חוסר אונים‪ ,‬פחד ועוררות־יתר(‪.‬‬ ‫יש לי צילום משפחתי של עצמי מגיל חמש‪ ,‬יושב בין אחי הגדול )בבירור חכם יותר(‪ ,‬והצעיר‬ ‫)בבירור ילדותי יותר(‪ .‬בתמונה אני מושיט בגאווה צעצוע של סירת עץ‪ ,‬מחייך מאוזן לאוזן‪" :‬תראו‬ ‫איזה ילד נהדר אני‪ ,‬ותראו איזו סירה נפלאה יש לי! לא תרצו לבוא ולשחק איתי?" כולנו‪ ,‬וילדים‬ ‫במיוחד‪ ,‬זקוקים לביטחון כזה — הביטחון שבאישור‪ ,‬הכרה והוקרה מצד הזולת‪ .‬בלע י זה לא נוכל‬ ‫לפתח תחושת "סוֹכנוּת" שתאפשר לנו להצהיר‪" :‬זה מה שאני מאמין בו; זה מה שאני מייצג; לזה אני‬ ‫מקדיש את עצמי‪ ".‬כל עוד נרגיש מוחזקים בבטחה בלבבות אוהבינו‪ ,‬נוכל לטפס על הרים ולחצות‬

‫מדבריות ולהישאר ערים כל הלילה כדי לסיים פרויקט‪ .‬ילדים ומבוגרים יעשו כל דבר עבור מי שעליו‬ ‫הם סומכים ושדעתו יקרה להם‪.‬‬ ‫אך אם נרגיש נטושים‪ ,‬חסרי ערך או שקופים‪ ,‬דבר לא ייראה משמעותי‪ .‬הפחד הורס את הסקרנות‪,‬‬ ‫את אהבת המשחק‪ .‬כדי שהחברה שלנו תהיה בריאה‪ ,‬עלינו לגדל ילדים שיכולים לשחק וללמוד‬ ‫בביטחון‪ .‬אין צמיחה בלי סקרנות‪ ,‬ואין הסתגלות בלי יכולת חקירה וגילוי‪ ,‬באמצעות ניסוי וטעייה‪ ,‬מי‬ ‫אתה‪ ,‬מה משמעותי עבורך‪ .‬כיום‪ ,‬יותר מ‪ 50-‬אחוז מן הילדים הנתמכים על ידי תוכנית ‪Head‬‬ ‫‪) Start‬תוכנית של מחלקת הבריאות ושירותי הרווחה של ארצות־הברית לילדים צעירים ממשפחות‬ ‫מעוטות יכולת( חוו לפחות שלוש חוויות ילדוּת כמו אלה הכלולות במחקר ‪ :ACE‬בני משפחה בכלא‪,‬‬ ‫דיכאון‪ ,‬אלימות‪ ,‬התעללות‪ ,‬שימוש בסמים בבית או תקופות של חוסר בית‪.‬‬ ‫לאנשים שחווים ביטחון וקשר משמעותי לזולת‪ ,‬יש מעט מאוד סיבות לבזבז את חייהם על סמים או‬ ‫על בהייה מטושטשת בטלוויזיה; הם אינם חשים כפויים להאביס את עצמם בפחמימות‪ ,‬או לתקוף בני‬ ‫אדם אחרים‪ .‬אך אם אנשים חשים שאין השפעה או משמעות לְמה שהם עושים‪ ,‬הם מרגישים לכודים‪,‬‬ ‫וחשופים לפיתויים של כדורים‪ ,‬מנהיגי כנופיות‪ ,‬כַּתות דתיות קיצוניות או תנועות פוליטיות אלימות —‬ ‫כל מי ומה שמבטיחים הקלה‪ .‬כפי שראינו במחקר ‪ ,ACE‬התעללות והזנחה בילדוּת הן הסיבה האחת‬ ‫הניתנת למניעה לחולי נפשי‪ ,‬הסיבה האחת השכיחה ביותר לשימוש בסמים מסוכנים ואלכוהול‪,‬‬ ‫ותורמת משמעותית לגורמי מוות מובילים כמו סוכרת‪ ,‬מחלות לב‪ ,‬סרטן‪ ,‬שבץ והתאבדות‪.‬‬ ‫עמיתיי ואני מתמקדים בעבודתנו בעיקר במי שהטראומה משפיעה עליהם יותר מכול‪ :‬ילדים‬ ‫ומתבגרים‪ .‬מאז שייסדנו במשותף ב‪ 2011-‬את הרשת הלאומית לדחק טראומטי בילדים )— ‪NCTS‬‬ ‫‪ ,(The National Child Traumatic Stress Network‬היא צמחה לרשת שיתופי‬ ‫פעולה בין יותר מ‪ 150-‬מרכזים ברחבי ארצות־הברית‪ ,‬שכל אחד מהם הקים תוכניות עבור בתי ספר‪,‬‬ ‫מערכות לשיקום נוער עברייני‪ ,‬סוכנויות לרווחת הילד‪ ,‬מקלטים לחסרי בית‪ ,‬מתקנים צבאיים ומעונות‬ ‫טיפוליים‪.‬‬ ‫מרכז הטראומה הוא אחד מאתרי הטיפול‪ ,‬ההתפתחות וההערכה של ‪ .NCTS‬עמיתיי ג'ו ספינצולה‬ ‫)‪ ,(Jo Spinazzola‬מרגרט בלאושטיין )‪ (Margaret Blaustein‬ואנוכי פיתחנו תוכניות‬ ‫מקיפות לילדים ולמתבגרים‪ ,‬שמיושׂמות כעת בסיועם של קולג'ים בעלי עניין והבנה בטראומה‪,‬‬ ‫בהרטפורד‪ ,‬שיקגו‪ ,‬יוסטון‪ ,‬סן פרנציסקו‪ ,‬לוס אנג'לס וניו יורק‪ .‬הצוות שלנו בוחר בכל שנתיים אזור‬ ‫מסוים בארצות־הברית‪ ,‬ומסתמך על קשרים מקומיים כדי לזהות ארגונים אנרגטיים‪ ,‬פתוחים‬ ‫ומוערכים‪ ,‬אשר ישמשו בבוא העת כמרכזים להפצת הידע הטיפולי‪ .‬אני‪ ,‬למשל‪ ,‬שיתפתי פעולה במשך‬ ‫שנתיים עם קולג'ים במיזוּלה‪ ,‬מונטנה‪ ,‬ויחד פיתחנו תוכניות טראומה עם רגישוּת תרבותית בשמורות‬ ‫האינדיאנים משבט ה ְבּלֶקפוּט‪.‬‬ ‫התקווה הגדולה ביותר לילדים מוכי טראומה‪ ,‬שעברו התעללות והזנחה‪ ,‬היא לזכות בחינוך טוב‬ ‫בבתי ספר שבהם רואים ומכירים אותם‪ ,‬שם ילמדו לווסת את עצמם ויוכלו לפתח תחושת סוכנוּת‪.‬‬ ‫כשהם במיטבם‪ ,‬בתי ספר יכולים לתפקד כְּ ִאיּ ִים של ביטחון בעולם כאוטי‪ .‬הם יכולים ללמד ילדים‬

‫כיצד פועלים מוחם וגופם‪ ,‬וכיצד הם יכולים להבין את רגשותיהם ולהתמודד עמם‪ .‬בתי ספר יכולים‬ ‫למלא תפקיד משמעותי בהשרשת החוסן הנדרש להתמודדות עם טראומות של שכונות ומשפחות‪ .‬אם‬ ‫הורים נאלצים לעבוד בשתי עבודות כדי להשלים הכנסה‪ ,‬אם הם סובלים מלקויות או ממגבלות‪,‬‬ ‫מוצפים רגשית או מדוכאים מכדי להיות מכוּוְננים לצורכי ילדיהם‪ ,‬על בתי הספר‪ ,‬כברירת מחדל‪,‬‬ ‫לשמש מקומות שבהם ילדים יכולים ללמוד הנהגה עצמית‪ ,‬ולמצוא מרכז שליטה פנימי‪.‬‬ ‫כשהצוות שלנו מגיע לבית ספר‪ ,‬לעתים קרובות תגובתם הראשונית של המורים נשמעת כמו‪" :‬אם‬ ‫הייתי רוצה להיות עובד סוציאלי‪ ,‬הייתי הולך ללמוד עבודה סוציאלית‪ .‬הגעתי הנה כדי להיות מורה‪".‬‬ ‫אך רבים מהם כבר למדו‪ ,‬בדרך הקשה‪ ,‬שאינם יכולים ללמד כיתה מלאה תלמידים שמערכות‬ ‫ההתראה הפנימיות שלהם מזדעקות בלי הרף‪ .‬גם בתי הספר והמורים המסורים ביותר מגיעים לא פעם‬ ‫לנקודת תסכול ולתחושת חוסר תכלית‪ ,‬משום שכה רבים מתלמידיהם מעורערים מדי מטראומה מכדי‬ ‫שיוכלו ללמוד‪ .‬אין טעם להתמקד בתוצאות מבחנים גרידא‪ ,‬אם מורים אינם מסוגלים להתמודד‬ ‫ביעילות עם בעיות ההתנהגות של תלמידים אלה‪ .‬החדשות הטובות הן שאת העקרונות הבסיסיים של‬ ‫התערבויות ממוקדות בטראומה ניתן לתרגם לגישות ולפעולות שגרתיות ושימושיות ביום־יום‪ ,‬ואלה‬ ‫עשויות לחולל שינוי בכל התרבות הבית־ספרית‪.‬‬ ‫רוב המורים שעמם אנו עובדים צמאים לידע‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬חשוב להם לדעת שתלמידים שעברו‬ ‫התעללות והזנחה נוטים בדרך כלל לפ שׁ כל סטייה מן השגרה כסכנה‪ ,‬ושתגובותיהם הקיצוניות‬ ‫מבטאות בדרך כלל דחק טראומטי‪ .‬נזיפות מילוליות‪ ,‬אפילו השעיה — נוהג שהפך למגפה בבתי הספר‬ ‫האמריקניים — לא יסייעו לילדים בלתי־ממושמעים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬להפוך להגיוניים יותר‪.‬‬ ‫הפרספקטיבה של המורים מתחילה להשתנות כשהם מבינים שהתנהגות הילדים נולדה מתוך מאמץ‬ ‫נואש לבטא את מצוקתם‪ ,‬וכניסיון הישרדות כושל‪.‬‬ ‫יותר מכל דבר אחר‪ ,‬היכולת להרגיש ביטחון עם אנשים אחרים מגדירה בריאות נפשית; קשרים‬ ‫בטוחים הם בסיס לחיים מלאי משמעות וסיפוק‪ .‬אתגר חשוב במסגרת הכיתתית הוא טיפוח הדדיות;‬ ‫לשמוע ולהיות נשמע‪ ,‬לראות ולהיראות‪ ,‬באמת ותמים‪ .‬אנו מנסים ללמד את כל קהילת בית הספר —‬ ‫סגל המשרד‪ ,‬המנהלים‪ ,‬נהגי האוטובוסים‪ ,‬המורים ועובדי הקפטריה — לזהות ולהבין את השפעות‬ ‫הטראומה על ילדים‪ ,‬ולהתמקד בחשיבות של טיפוח ביטחון‪ ,‬יכולת ניבוי‪ ,‬של ההרגשה שמכירים‬ ‫ורואים אותך‪ .‬אנו מוודאים שבכל בוקר מברכים את הילדים בשמם‪ ,‬שהמורים יוצרים קשר‬ ‫פנים־אל־פנים עם כל אחת ואחד מהם‪ .‬בדיוק כמו בסדנאות‪ ,‬בקבוצות הטיפוליות ובתוכניות‬ ‫התיאטרון שלנו‪ ,‬אנו מתחילים תמיד את היום בבדיקה — מה שלום כולם? איפה הם נמצאים? —‬ ‫ומאפשרים זמן לשיתוף‪ ,‬לשמוע מה מעסיק כל אחת ואחד‪.‬‬ ‫רבים מן הילדים שאנו עובדים עמם אינם מסוגלים לתַקשר כיאות באמצעות שפה‪ ,‬בהיותם מורגלים‬ ‫במבוגרים שצורחים‪ ,‬מצַווים‪ ,‬מזעיפים פנים או אוטמים את אוזניהם‪ .‬אחד הצעדים הראשונים שלנו‬ ‫הוא לסייע למורים להדגים אופני דיבור אחרים‪ :‬לדבר על רגשות‪ ,‬להצהיר על ציפיות‪ ,‬לבקש עזרה‪.‬‬ ‫במקום לצעוק‪" :‬תפסיקי!" כאשר ילדה נכנסת להתקף זעם‪ ,‬או להושיב אותה לבד בפינה‪ ,‬אנו‬

‫מעודדים את המורים להבחין בחוויית הילדה ולהעניק לה שֵם‪ ,‬למשל לומר‪" :‬אני רואה כמה את‬ ‫כועסת"; לאפשר לה בחירה‪" :‬האם תרצי ללכת ל'מקום הבטוח'‪ ,‬או אולי לשבת איתי?"; לעזור לה‬ ‫למצוא מילים לתאר את רגשותיה ולהתחיל למצוא את קולה‪" :‬מה יקרה כשתגיעי הביתה אחרי‬ ‫הלימודים?" ייתכן שיעברו חודשים מספר עד שילד י ֵדע מתי בטוח עבורו לומר את האמת )משום שזה‬ ‫לעולם לא יהיה בטוח עבורו בכל מקום‪ ,‬בכל זמן(‪ ,‬אך לילדים‪ ,‬וכן למבוגרים‪ ,‬זיהוי האמת של‬ ‫חווייתם חיוני כדי להחלים מטראומה‪.‬‬ ‫בבתי ספר רבים מקובל להעניש ילדים על התקפי זעם‪" ,‬ריחוף" וניתוק או התפרצויות אלימות —‬ ‫כל אלה‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬הם תסמינים של דחק טראומטי‪ .‬אך הענישה גורמת לכך שבית הספר‪ ,‬במקום‬ ‫שיהיה מקום מקלט‪ ,‬הופך לטריגר טראומטי נוסף‪ .‬עימותים כעוסים ועונשים יכולים‪ ,‬במקרה הטוב‪,‬‬ ‫לעצור באופן זמני התנהגויות בלתי־מקובלות‪ ,‬אך מכיוון שמערכות האזעקה והורמוני הדחק שבשורש‬ ‫ההתנהגות אינם נרגעים‪ ,‬אין ספק שהדברים יחזרו על עצמם כשיצוץ הטריגר הבא‪.‬‬ ‫במצבים אלה‪ ,‬הצעד הראשון הוא לתת הכרה לכך שהילד במצוקה‪ ,‬כועס או עצוב; בשלב הבא על‬ ‫המורה להרגיע אותו‪ ,‬ואחר כך לברר את הגורם ולדון בפתרונות אפשריים‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כאשר ילד‬ ‫בכיתה א' מאבד שליטה‪ ,‬מכה את המורה וזורק חפצים‪ ,‬אנו מעודדים את המורה להציב גבולות‬ ‫ברורים בעודה מדברת אתו ברכּוּת‪" :‬האם אתה רוצה להתעטף בשמיכה הזו‪ ,‬שתעזור לך להירגע?"‬ ‫)קרוב לוודאי שהילד יצרח‪" :‬לא!" אבל אז יתכרבל תחת השמיכה ויירגע(‪ .‬חיוני שהציפיות תהיינה‬ ‫ברורות וניתנות לחיזוי‪ .‬לילדים מרקע כַאוטי אין בדרך כלל מושג איך אנשים יכולים לעבוד יחד‬ ‫ביעילות‪ ,‬וחוסר עקביות רק יגרום לבלבול נוסף‪ .‬מורים עם רגישות לטראומה מבינים במהרה שאם‬ ‫יִפְנו להורה של ילד שהפריע‪ ,‬קרוב לוודאי שהילד יוכֶּה‪ ,‬ועוד טראומטיזציה תתווסף‪.‬‬ ‫מטרתנו בעבודה זו היא לתרגם את מדעי המוח לשגרת היום־יום‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כדי להירגע כך שנוכל‬ ‫לנהל את עצמנו‪ ,‬יש צורך בהפעלת אזורי המוח שמזהים את תחושותינו הפנימיות‪ ,‬מגדל השמירה של‬ ‫ההתבוננות העצמית שנדון בפרק הרביעי‪ .‬כך שמורה עשוי להציע‪" :‬שניקח כמה נשימות עמוקות‪ ,‬או‬ ‫נשתמש ב'כוכב הנשימה'?" )זהו כלי עזר‪ ,‬שעשוי משכבות של אוגדנים צבעוניים(‪ .‬אפשרות נוספת‬ ‫היא לאפשר לילד לשבת בפינה‪ ,‬עטוף שמיכה עבה‪ ,‬כשהוא מאזין למוזיקה מרגיעה באוזניות‪" .‬אזורים‬ ‫בטוחים" בכיתה יכולים לעזור לילדים להירגע כשהם מספקים להם גרייה למודעות חושית‪ :‬טקסטורה‬ ‫של אריג יוטה‪ ,‬או קטיפה; קופסאות נעליים מלאות מברשות רכות וצעצועים גמישים‪ .‬כשהילד מוכן‬ ‫שוב לדבר‪ ,‬מעודדים אותו לספר מה קורה אצלו‪ ,‬לפני שהוא חוזר ומצטרף לקבוצה‪.‬‬ ‫ילדים צעירים‪ ,‬אפילו בני שלוש‪ ,‬יכולים להפריח בועות סבון וללמוד שכאשר הם מאטים את‬ ‫נשימתם לשש נשימות לדקה ומתמקדים בנשיפה‪ ,‬כשהיא יוצאת מעל לשפה העליונה שלהם‪ ,‬הם‬ ‫ירגישו רגועים וממוקדים יותר‪ .‬צוות מורי היוגה שלנו עובד עם ילדים לקראת לגיל ההתבגרות כדי‬ ‫ש"יתיידדו" עם גופם ויתמודדו עם תחושות גופניות מטרידות‪ .‬אנו יודעים שאחת הסיבות העיקריות‬ ‫לשימוש בסמים אצל מתבגרים היא שהם אינם מסוגלים לשאת תחושות גופניות שמסמנות פחד‪ ,‬זעם‬ ‫וחוסר אונים‪.‬‬

‫ניתן ללמד ויסות עצמי ילדים רבים שנעים בין פעילות תזזיתית לחוסר תנועה‪ .‬נוסף על קריאה‪,‬‬ ‫כתיבה וחשבון‪ ,‬על כל הילדים ללמוד מודעות עצמית‪ ,‬ויסות עצמי ותקשורת כחלק מתוכנית הלימודים‬ ‫שלהם‪ .‬בדיוק כפי שאנו מלמדים היסטוריה וגיאוגרפיה‪ ,‬עלינו ללמד ילדים כיצד פועלים גופם ומוחם‪.‬‬ ‫הן עבור מבוגרים והן עבור ילדים‪ ,‬היכולת לשלוט בעצמנו דורשת היכרות עם עולמנו הפנימי וזיהוי‬ ‫מדויק של מה שמפחיד‪ ,‬מטריד או משמח אותנו‪.‬‬ ‫אינטליגנציה רגשית מתחילה כשאנו מעניקים שם לרגשותינו‪ ,‬ומכוּוְנ ָנים לרגשות האנשים סביבנו‪.‬‬ ‫אנו מתחילים בצורה פשוטה‪ :‬עם מראות‪ .‬ההתבוננות במַראָה מסייעת לילדים לגלות כיצד הם נראים‬ ‫כשהם עצובים‪ ,‬כועסים‪ ,‬משועממים או מאוכזבים‪ .‬ואז אנו שואלים אותם‪" :‬איך אתה מרגיש כשאתה‬ ‫רואה פרצוף כזה?" אנו מלמדים אותם כיצד מוחותיהם בנויים‪ ,‬לשם מה יש לנו רגשות‪ ,‬היכן הם‬ ‫נרשמים בגוף וכיצד יוכלו לתַקשר את רגשותיהם לאנשים סביבם‪ .‬הם לומדים ששרירי פניהם‬ ‫מרמזים על רגשותיהם‪ ,‬ואז בודקים כיצד משפיעות הבעות פניהם על אנשים אחרים‪.‬‬ ‫אנו מחזקים את מגדל השמירה של המוח גם באמצעות לימוד של זיהוי ושִׁיוּם תחושות גופניות‪.‬‬ ‫למשל‪ ,‬כשהחזה מתכווץ‪ ,‬פירושו של דבר שאנו כנראה עצבניים; הנשימה נעשית שטוחה ואנו‬ ‫מרגישים מתוחים‪ .‬איך מרגישים כעס‪ ,‬ומה אפשר לעשות כדי לשנות תחושה זו בגוף? מה יקרה אם‬ ‫ניקח נשימה עמוקה‪ ,‬או נצא לפסק זמן כדי לקפוץ בדלגית‪ ,‬או להכות שק אִגרוף? האם טפיחה על‬ ‫נקודות דיקור עוזרת? אנו מנסים לספק לילדים‪ ,‬מורים ומטפלים אחרים ארגז כלים של אפשרויות‬ ‫לניהול תגובותיהם הרגשיות‪.‬‬ ‫כדי לקדם הדדיות‪ ,‬אנו משתמשים בתרגילי שיקוף אחרים‪ ,‬שהם הבסיס לתקשורת בין־אישית‬ ‫בטוחה‪ .‬ילדים ְמתַרגלים חיקוי הבעות פנים של ילדים אחרים‪ .‬בהמשך הם מחקים מחווֹת גוף וקולות‪,‬‬ ‫ואז הם קמים ומתחילים לנוע בתיאום‪ .‬כדי להצליח במשחק היטב‪ ,‬עליהם לוודא שהם באמת רואים‬ ‫ושומעים זה את זה‪ .‬משחקים כמו "המלך אמר" מובילים להרבה צהלות וצחוקים — סימן לביטחון‬ ‫ורגיעה‪ .‬כאשר בני ֵעשׂרה מסרבים ל"משחקים המטופשים" האלה‪ ,‬אנו מהנהנים בהבנה ומגייסים את‬ ‫שיתוף הפעולה שלהם כשאנו מבקשים מהם להדגים את המשחקים לילדים הקטנים‪ ,‬ש"זקוקים‬ ‫לעזרתכם‪".‬‬ ‫מורים ומדריכים לומדים שפעילות משחק פשוטה‪ ,‬כמו להשאיר באוויר כדור חוף מתנפח כמה‬ ‫שיותר זמן‪ ,‬מסייעת לקבוצות להיעשות יותר ממוקדות‪ ,‬לכידוֹת ומשועשעות‪ .‬מדובר בהתערבויות לא‬ ‫יקרות‪ .‬יש בתי ספר שהתקינו עבור ילדים גדולים יותר תחנות עבודה‪ ,‬שעולות פחות ממאתיים דולר‪,‬‬ ‫שבהן התלמידים יכולים לשחק במשחקי מחשב שעוזרים להם להתמקד ולשפר את שונוּת קצב הלב‬ ‫שלהם )‪) (HRV‬כפי שנדון בפרק שישה־עשר(‪ ,‬בדיוק כפי שאנו עושים במרפאתנו‪.‬‬ ‫ילדים ומבוגרים כאחד זקוקים לחוויית הסיפוק של עשייה שדוחפת אותם עד קצה גבול היכולת‪.‬‬ ‫חוסן הוא תוצר של סוכנוּת‪ :‬הידיעה שמה שאתה עושה יכול לגרום לשינוי‪ .‬רבים מאיתנו זוכרים כמה‬ ‫משמעותיים היו עבורנו השתתפות בנבחרת ספורט‪ ,‬שירה במקהלה או נגינה בתזמורת בית הספר‪,‬‬ ‫בעיקר אם היו לנו מְאמנים או מורים שהאמינו בנו‪ ,‬דחפו אותנו להצטיין ולימדו אותנו שאנו יכולים‬

‫להצליח יותר מכפי שחשבנו‪ .‬הילדים שאנו עובדים עמם זקוקים לחוויה כזו‪.‬‬ ‫פעילות ספורטיבית‪ ,‬נגינת מוזיקה‪ ,‬ריקוד והופעה בתיאטרון מקדמים כולם תחושת סוכנוּת וחוויית‬ ‫קהילה‪ .‬הם גם מאפשרים לילדים להשתלב באתגרים חדשים ובתפקידים לא מוכרים‪ .‬בעיירה‬ ‫בניו־אינגלנד‪ ,‬שנפגעה קשות מסגירת מפעלי תעשייה‪ ,‬חבריי קרולין ואלי נויברגר )‪Carolyn‬‬ ‫‪ (and Eli Neuberger‬מלמדים בתוכנית אֶל סיסטֶמה‪ ,‬תוכנית מוזיקה תזמורתית שמקורה‬ ‫בוונצואלה‪ .‬כמה מתלמידיי מעבירים תוכנית קפּוּארה ברזילאית אחרי שעות בית הספר בשכונה‬ ‫בבוסטון עם שיעורי פשיעה גבוהים‪ ,‬ועמיתיי במרכז הטראומה ממשיכים בתוכנית ה"דרמה‬ ‫לטראומה"‪ .‬בשנה שעברה הקדשתי שלושה שבועות לעזור לשני נערים שעבדו על סצנה מיוליוס‬ ‫קיסר‪ .‬נער ביישן ונשי שיחק את ברוטוס‪ ,‬והיה עליו לגייס את כל כוחו כדי להכריע את קסיוס‪ ,‬שאותו‬ ‫שיחק הבריון של הכיתה‪ ,‬שהיה צורך ל ַאמְנוֹ כדי שיגלם את המצביא המושחת המתחנן לרחמים‪.‬‬ ‫הסצנה התעוררה לחיים רק אחרי שהבריון דיבר על אלימותו של אביו‪ ,‬ועל הנדר שלו בפני עצמו‬ ‫לעולם לא להראות חולשה לאף אחד )רוב הבריונים סבלו בעצמם מבריונות‪ ,‬והם מת ֲעבים ילדים‬ ‫שמזכירים להם את הפגיעוּת שלהם־עצמם(‪ .‬קולו החזק של ברוטוס‪ ,‬מאידך גיסא‪ ,‬הגיח אחרי‬ ‫שהשחקן נוכח לדעת שהוא עשה את עצמו שקוף כדי להתמודד עם האלימות במשפחתו‪.‬‬ ‫מאמצים קהילתיים אינטנסיביים אלה מאלצים את הילדים לשתף פעולה‪ ,‬להתפשר ולהישאר‬ ‫ממוקדים במשימה שלפניהם‪ .‬המתחים מרקיעים שחקים לא פעם‪ ,‬אך הילדים דבקים בעשייה משום‬ ‫שברצונם לזכות בהערכת המאמנים או הבמאים‪ ,‬ומשום שאינם רוצים לאכזב את הקבוצה — רגשות‬ ‫הפוכים וחדשים עבור הילדים הפגיעים‪ ,‬הנתונים להתעללות שרירותית‪ ,‬מרגישים שקופים ומוזנחים‪,‬‬ ‫מבודדים ונידחים בשל הטראומה‪.‬‬ ‫תוכניות ה‪ NCTSN-‬שלנו עובדות‪ :‬הילדים הופכים פחות חרדתיים ותגובתיים‪ ,‬פחות תוקפניים‬ ‫ומכונסים; הם מסתדרים טוב יותר בחברה ומצליחים יותר בלימודים; בעיות הקשב‪ ,‬ההיפראקטיביות‬ ‫ו"ההתנהגות המתנגדת" שלהם פוחתות; הורים מדווחים שהילדים ישנים טוב יותר‪ .‬דברים נוראים‬ ‫עדיין קורים להם וסביבם‪ ,‬אך כעת הם מסוגלים לדבר על אירועים אלה; נבנו אצלם מספיק אֵמון‬ ‫ומשאבים פנימיים כדי שיוכלו לבקש את העזרה שלה הם זקוקים‪ .‬התערבויות מצליחות אם הן‬ ‫שואבות ממקורותינו הפנימיים ומתגובותינו הטבעיות לביטחון‪ ,‬להדדיות ולדמיון‪.‬‬ ‫טראומה מעמתת אותנו ללא הרף עם שבריריותנו‪ ,‬עם חוסר האנושיות שבו נוהג אדם באדם‪ ,‬אך גם‬ ‫עם החוסן המדהים שלנו‪ .‬הצלחתי להתמיד בעבודה זו זמן כה רב משום שהיא משכה אותי לחקור את‬ ‫מקורות השמחה‪ ,‬היצירתיות‪ ,‬המשמעות והחיבורים שלנו — כל הדברים שעושים את החיים ראויים‬ ‫לחיותם‪ .‬איני יכול לדמיין כיצד הייתי מסוגל לשאת את מה שרבים ממטופליי סבלו‪ ,‬ותסמיניהם הם‬ ‫בעיניי חלק מכוחם — אלה האופנים שבהם למדו לשרוד‪ .‬למרות כל סבלם‪ ,‬רבים מהם הצליחו להפוך‬ ‫לבני זוג והורים אוהבים‪ ,‬מורים לדוגמה‪ ,‬אנשי רפואה וסיעוד‪ ,‬מדענים ואמנים‪.‬‬ ‫לדמויות מופת רבות‪ ,‬שממריצות שינוי חברתי‪ ,‬יש היכרות אישית אינטימית עם טראומה‪ .‬עולים על‬ ‫דעתי אופרה וינפרי )‪ ,(Oprah Winfrey‬מיה אנגלו )‪ ,(Maya Angelou‬נלסון מנדלה‬

‫)‪ (Nelson Mandela‬ואלי ויזל )‪ .(Elie Wiesel‬ק ראו את סיפור חייו של כל אדם בעל‬ ‫חזון‪ ,‬ותמצאו תובנות ולהט שהגיעו מתוך התמודדות עם חורבן‪.‬‬ ‫הדבר נכון גם ביחס לחברות שלמות‪ .‬רבות מן ההתקדמויות הגדולות שלנו צמחו מתוך חוויית‬ ‫טראומה‪ :‬ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים‪ ,‬הביטוח הלאומי בתגובה לשפל הכלכלי הגדול‪,‬‬ ‫חוק החיילים המשוחררים — שחולל את מעמד הביניים הרחב והמשגשג — בעקבות מלחמת העולם‬ ‫השנייה‪ .‬טראומה היא בעיית בריאות הציבור הדחופה ביותר שלנו כעת‪ ,‬ויש לנו את הידע הנדרש‬ ‫להגיב ביעילות‪ .‬האם נפעל על סמך ידיעתנו? הברירה בידינו‪.‬‬

‫מקורות ומשאבים‬ ‫מידע כללי על טראומה והטיפול בה‬ ‫מרכז הטראומה )‪ (the Trauma Center‬במכון משאבי הצדק )‪Justice Resource‬‬ ‫‪ .(Institute, JRI‬זהו אתר האינטרנט של מרכז הטראומה שאני מנהלו הרפואי‪ ,‬ובו שפע מקורות‬ ‫עבור אוכלוסיות ייחודיות‪ ,‬גישות טיפוליות שונות‪ ,‬הרצאות וקורסים‪:‬‬ ‫‪www.TraumaCenter.org‬‬ ‫דף המידע על טראומה של דיוויד בולדוין )‪David Baldwin Trauma Information‬‬ ‫‪ (Page‬מספק מידע לקלינאים וחוקרים בתחום הדחק הטראומטי‪:‬‬ ‫‪http://www.Trauma-pages.com/‬‬ ‫הרשת הלאומית לדחק טראומטי אצל ילדים )‪National Child Traumatic Stress‬‬ ‫‪ .(Network — NCTSN‬טיפולים יעילים לצעירים‪ ,‬הכשרה בתחום הטראומה וכלים חינוכיים;‬ ‫סקירות על כלים העוסקים בטראומה עבור הורים‪ ,‬מחנכים‪ ,‬שופטים‪ ,‬סוכנויות לרווחת הילד‪ ,‬אנשי‬ ‫צבא ומטפלים‪:‬‬ ‫‪https://www.nctsn.org/‬‬ ‫האיגוד הפסיכולוגי האמריקני )‪ .(American Psychological Association‬מדריך‬ ‫למקורות עבור אנשים הסובלים מטראומה ויקיריהם‪:‬‬ ‫‪http://www.APA.org/topics/Trauma/‬‬ ‫חוויות מצוקה בילדות )‪ .(Adverse Childhood Experiences‬קיימים כמה אתרים‬ ‫שמוקדשים למחקר ‪ ACE‬ותוצאותיו‪:‬‬ ‫‪http://ACEstoohigh.com/got-your-ACE-score/‬‬ ‫‪https://www.CDC.gov/violenceprevention/childabuseandnegle‬‬ ‫‪ct/ACEstudy/‬‬ ‫" ַהמַתנה הפנימית" )‪ ,(Gift from Within‬מקורות על ‪ PTSD‬לשורדי טראומה והמטפלים‬ ‫בהם‪:‬‬ ‫‪https://www.giftfromwithin.org/‬‬ ‫האתר של קרן סידרן )‪ (Sidran Foundation‬כולל מידע כללי על התמודדות עם טראומה‬ ‫וזיכרונות טראומטיים‪:‬‬

‫‪www.sidran.org‬‬ ‫הדף האלקטרוני של אקדמיית הצלב הירוק לטראומטולוגיה )‪Green Cross Academy of‬‬ ‫‪ ,(Traumatology‬בעריכת צ'רלס פיגלי‪:‬‬ ‫‪www.greencross.org/‬‬

‫מקורות ממשלתיים‬ ‫המרכז הלאומי ל‪ (PTSD (National Center for PTSD-‬כולל קישורים לכתב העת‬ ‫‪ PTSD Research Quarterly‬ולמחלקות השונות של המרכז הלאומי‪ ,‬כולל מחלקת מדעי‬ ‫ההתנהגות‪ ,‬מחלקת מדעי המוח הקליניים‪ ,‬ומחלקת מדעי בריאות האישה‪:‬‬ ‫‪https://www.ptsd.va.gov/‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫המשרד לקורבנות פשיעה במחלקת המשפטים‪ .‬מספק מגוון מקורות לקורבנות פשעים בארצות־הברית‬ ‫וברחבי העולם‪ ,‬כולל הרשימה הלאומית של אפשרויות מימון לסיוע לקורבנות‪ ,‬שמפרטת‪ ,‬על פי‬ ‫מדינה וטריטוריה‪ ,‬שמות‪ ,‬כתובות‪ ,‬מספרי טלפון וכתובות אי־מייל למענקים פדרליים המיועדים לסיוע‬ ‫לקורבנות פשיעה‪:‬‬ ‫‪https://www.ojp.gov/about/offices/office-victims-crime-ovc‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫המכון הלאומי לבריאות הנפש‪:‬‬ ‫‪https://www.nimh.nih.gov/health/topics/post-Traumatic-stress‬‬‫‪disorder-ptsd/index.shtml‬‬

‫אתרים שעוסקים באופן ספציפי בטראומה וזיכרון‬ ‫‪ /jimhopper.com‬מספק מידע על שלבי ההחלמה‪ ,‬על זיכרונות מוּשָבים‪ ,‬וסקירה מקיפה‬ ‫של הספרות על זכירת טראומה‪.‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫פרויקט הזיכרון המוּשב )‪ .(The Recovered Memory Project‬ארכיון שהקים‬ ‫רוס צ'יט )‪ (Ross Cheit‬באוניברסיטת בראון )‪:(Brown‬‬ ‫‪https://blogs.Brown.edu/recoveredmemory/‬‬

‫תרופות‬ ‫לגבי תרופות ל‪ PTSD-‬בעקבות השתתפות בקרב‪ ,‬ג'ונתן שי )‪ ,(Jonathan Shay‬ד"ר‬ ‫לרפואה‪ ,‬פסיכיאטר‪ ,‬במרפאת ה‪ VA-‬בבוסטון‪:‬‬

http://www.drbob.org/tips/ptsd.html.webMD http://www.webmd.com/drugs/condition=1020post+traumatic+stress+disorderaspx? diseaseid=10200diseasename=post+traumatic+stress+disorder https://www.sidran.org/wp-content/uploads/2018/11/AboutMedications-for-Combat-PTSD.pdf

‫ארגונים מקצועיים המתמקדים במחקר והפצת ידע כללי על טראומה‬ International Society for) ‫החברה הבין־לאומית לחקר הדחק הטראומטי‬ :(Traumatic Stress Studies istss.org European Society for Traumatic) ‫החברה האירופית לחקר הדחק הטראומטי‬ :(Stress Studies www.estss.org

:‫ארגונים מקצועיים העוסקים בשיטות טיפול ספציפיות‬ :(EMDR (EMDRIA-‫האיגוד הבין־לאומי ל‬ emdria.org :‫ מיסודה של פט אוגדן‬,(Sensorymotor Institute) ‫המכון הסנסורי־מוטורי‬ https://www.sensorimotorPsychotherapy.org/home/index.htm l :‫ מיסודו של פיטר לוין‬,(Somatic Experiencing) ‫התנסות סומאטית‬ https://traumahealing.org   :Internal family system Therapy)) ‫טיפול במערכת המשפחה הפנימית‬ https://ifs-institute.com   Pesso Boyden system) ‫הטיפול הפסיכומוטורי המערכתי של פֶּסו בּוֹי ן‬ :(psychomotor system Therapy pbsp.com

‫תוכניות תיאטרון )מדגם של תוכניות לבני נוער בטראומה(‪:‬‬ ‫"אלתור אורבני" )‪ (Urban Improv‬משתמשים בסדנאות אלתור בתיאטרון כדי ללמד‬ ‫מניעת אלימות‪ ,‬פתרון קונפליקטים וקבלת החלטות‪:‬‬ ‫‪https://rehearsalforlife.org/urban-imProv‬‬ ‫"פרויקט האפשרויות" )‪ ,(The Possibility Project‬שבסיסו בניו יורק‪:‬‬ ‫‪https://the-possibility-Project.org‬‬ ‫"שייקספיר בבית המשפט" )‪:(Shakespeare in the Courts‬‬ ‫‪https://www.shakespeare.org/education/shakespeare-in-the‬‬‫‪courts‬‬

‫יוגה ומיינדפולנס‪:‬‬ ‫‪https://www.givebackyoga.org‬‬ ‫‪https://kripalu.org/‬‬ ‫‪https://www.mindandlife.org‬‬

‫עמותות וגופים טיפוליים לטראומה בישראל )לפי סדר א־ב(‪:‬‬ ‫איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית‪:‬‬ ‫‪https://www.1202.org.il‬‬ ‫החברה הישראלית למחקר טראומה‪:‬‬ ‫‪https://istsr.weebly.com‬‬ ‫מטיב‪ :‬המרכז הישראלי לפסיכוטראומה — ירושלים‪:‬‬ ‫‪https://metiv.org/he‬‬ ‫מרכז משאבים לטיפול בטראומה — קרית שמונה‪:‬‬ ‫‪/https://www.icspc.org‬‬ ‫מרפאת פוסט טראומה במרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל )מספקת טיפולים פסיכולוגיים‬ ‫לילדים ונוער הסובלים מ )‪:PTSD‬‬ ‫‪https://www.schneider.org.il/?CategoryID=1036&ArticleID=3052‬‬ ‫נט"ל‪ :‬נפגעי טראומה על רקע לאומי‪ ,‬עמותה ישראלית לעזרה לנפגעי טרור או לחימה‪:‬‬ ‫‪https://www.natal.org.il‬‬

‫עמותת ‪ EMDR‬ישראל‪ :‬עמותה המקדמת ומכשירה מטפלים בטראומה בגישת ‪.EMDR‬‬ ‫‪https://www.emdr.org.il‬‬

‫נספח‬ ‫הצעה לקריטריונים מבוססי הסכמה‬ ‫להפרעת טראומה התפתחותית‬ ‫מטרתנו בהצגת האבחנה של הפרעת טראומה התפתחותית )‪Developmental (Trauma‬‬ ‫‪ Disorder, DTD‬היא לתאר את המציאות של המופעים הקליניים אצל ילדים ומתבגרים‪,‬‬ ‫שחשופים לטראומה בין־אישית כרונית‪ ,‬כדי להנחות קלינאים לפתח התערבויות אפקטיביות‬ ‫ולהשתמש בהן‪ ,‬ולעודד חוקרים לחקור את הנוירו־ביולוגיה של האלימות הבין־אישית הכְרונית ואופני‬ ‫ההעברה שלה‪.‬‬ ‫הקריטריונים מבוססי ההסכמה להפרעת טראומה התפתחותית גובשו והוצגו בפברואר ‪ 2009‬על ידי‬ ‫צוות משימה הקשור לרשת הלאומית לדחק טראומטי בילדים )‪National Child‬‬ ‫‪ ,(Traumatic Stress Network — NCTSN‬בראשותם של בסל ואן דר קולק‪ ,‬ד"ר‬ ‫לרפואה‪ ,‬ורוברט ס‪ .‬פינוס )‪ ,(Robert S. Pynoos‬ד"ר לרפואה‪ ,‬ובהשתתפות ד"ר דנטה סיצ'טי‬ ‫)‪ ,(Dante Cicchetti‬ד"ר מרילין קלויטר )‪ ,(Marylene Cloitre‬ד"ר וֶנדי ד'אנדראה‬ ‫)‪ ,(Wendy D'Andrea‬ד"ר ג'וליאן ד‪ .‬פורד )‪ ,(Julian D. Ford‬ד"ר אליסיה‪ .‬פ‪ .‬ליברמן‬ ‫)‪ ,(Alicia F. Lieberman‬ד"ר לרפואה פרנק ו‪ .‬פוטנאם )‪ ,(Frank W. Putnam‬ד"ר‬ ‫לרפואה גלן סאקס )‪ ,(Glen Saxe‬ד"ר ג'וזף ספינצולה )‪ ,(Joseph Spinazzola‬ד"ר‬ ‫ברדלי ק‪ .‬סטולבק )‪ ,(Bradley C. Stolbach‬וד"ר מרטין טייכר )‪.(Martin Teicher‬‬ ‫הקריטריונים מבוססי ההסכמה מבוססים על סקירה מקיפה של ספרות אמפירית‪ ,‬ידע של מומחים‬ ‫קליניים‪ ,‬סקרים שערכו קלינאים מטעם ‪ ,NCTSN‬וניתוח ראשוני של נתוני אלפי ילדים ממסגרות‬ ‫קליניות ומערכות של טיפול בילדים‪ ,‬כולל מרכזי הטיפול של ‪ ,NCTSN‬שירותי הרווחה לילד‬ ‫במדינות שונות בארצות־הברית‪ ,‬מסגרות פסיכיאטריות אשפוזיות ומרכזי מעצר לנוער עבריין‪ .‬אין‬ ‫לראות בקריטריונים מוצעים אלה קטגוריה אבחונית רשמית שתוטמע ב‪ DSM-‬כפי שהם מנוסחים‬ ‫כאן‪ ,‬מכיוון שעדיין יש לבחון את תוקפם‪ ,‬את שכיחותם ואת התועלת הטיפולית שלהם‪ ,‬וכן את קו‬ ‫הגבול התחתון לתסמינים‪ .‬מטרת הקריטריונים האלה היא לתאר את התסמינים המובהקים ביותר‬ ‫מבחינה קלינית‪ ,‬שמציגים ילדים ומתבגרים רבים בעקבות טראומה מורכבת‪ .‬קריטריונים מוצעים אלה‬ ‫הנחו את ניסויי השטח בתחום הפרעת הטראומה ההתפתחותית שהחלו ב‪ 2009-‬ונמשכים עד היום‪.‬‬

‫הצעה לקריטריונים מבוססי ההסכמה להפרעת טראומה התפתחותית‬ ‫)‪(DTD‬‬ ‫א‪ .‬חשיפה‪ .‬הילד או המתבגר חווה בעצמו אירועים שליליים‪ ,‬או היה ֵעד להם‪ ,‬במשך תקופה של‬

‫שנה לפחות‪ ,‬החל בילדות או בגיל ההתבגרות המוקדם‪ ,‬שכוללים‪:‬‬ ‫‪ .1‬חוויה ישירה של אירועים חוזרים וחמורים של אלימות בין־אישית‪ ,‬או ֵעדוּת לאירועים כאלה;‬ ‫כמו כן‪:‬‬ ‫‪ .2‬שיבושים משמעותיים בטיפול בו ובדאגה לו‪ ,‬בעקבות חילופים של הדמות המטפלת העיקרית;‬ ‫ניתוק חוזר מן הדמות המטפלת העיקרית; או חשיפה להתעללות רגשית חמורה ומתמשכת‪.‬‬ ‫ב‪ .‬ליקויים בוויסות רגשי וגופני‪ .‬הילד מפגין יכולות התפתחותיות לקויות ביחס לנורמה‪ ,‬בכל‬ ‫הקשור לוויסות עוררות‪ ,‬כולל שניים מן המצבים הבאים‪:‬‬ ‫‪ .1‬חוסר יכולת לווסֵת מצבים רגשיים קיצוניים‪ ,‬לשאת אותם או להחלים מהם )לדוגמה‪ ,‬פחד‪,‬‬ ‫כעס‪ ,‬בושה(‪ ,‬כולל התקפי זעם ממושכים וקיצוניים‪ ,‬או שיתוק תנועתי‪.‬‬ ‫‪ .2‬הפרעות ויסות של תפקודים גופניים )לדוגמה‪ ,‬הפרעות מתמשכות בשינה‪ ,‬באכילה ובהפרשות;‬ ‫רגישות־יתר או ֶחסֶר למגע ורעש; קשיי התארגנות במעברים שגרתיים(‪.‬‬ ‫‪ .3‬מודעות מופחתת‪/‬ניתוק ביחס לתחושות‪ ,‬רגשות ומצבים גופניים‪.‬‬ ‫‪ .4‬ליקוי ביכולת לתאר רגשות או מצבים גופניים‪.‬‬ ‫ג‪ .‬ליקויים בוויסות קשבי והתנהגותי‪ .‬הילד מפגין יכולות התפתחויות לקויות ביחס לנורמה‪ ,‬בכל‬ ‫הקשור לשמירה על קשב‪ ,‬למידה או התמודדות עם דחק‪ ,‬כולל לפחות שלושה מן המצבים‬ ‫הבאים‪:‬‬ ‫‪ .1‬עיסוק־יתר באיום‪ ,‬או יכולת לקויה לתפוס איום‪ ,‬כולל הבנה שגויה של רמזי ביטחון ורמזי‬ ‫סכנה‪.‬‬ ‫‪ .2‬יכולת לקויה להגנה עצמית‪ ,‬כולל לקיחת סיכונים או חיפוש ריגושים במידה קיצונית‪.‬‬ ‫‪ .3‬ניסיונות לא־מותאמים להרגעה עצמית )לדוגמה‪ ,‬התנדנדות או התנהגות קצבית אחרת‪ ,‬אוננות‬ ‫כפייתית(‪.‬‬ ‫‪ .4‬פגיעה עצמית הרגלית )מכוונת או אוטומטית( או תגובתית‪.‬‬ ‫‪ .5‬חוסר יכולת ליזום התנהגות מוכוונת מטרה‪ ,‬או להתמיד בה‪.‬‬ ‫ד‪ .‬ליקויים בוויסות של העצמי ושל היחסים עם הזולת‪ .‬הילד מפגין ליקוי ביכולות ההתפתחותיות‬ ‫הנורמטיביות בהקשר של זהות עצמית ומעורבות ביחסים‪ ,‬כולל לפחות שלושה מן המצבים‬ ‫הבאים‪:‬‬ ‫‪ .1‬עיסוק־יתר אינטנסיבי בביטחונם של הדמות המטפלת העיקרית או אנשים אהובים אחרים‬ ‫)כולל דאגה וטיפול בהם באופן המקדים את גיל הילד(‪ ,‬או קושי לשאת איחוד עמם לאחר‬ ‫פרידה‪.‬‬ ‫‪ .2‬תפיסה עצמית שלילית מתמדת‪ ,‬כולל רגשי תיעוב עצמי‪ ,‬חוסר אונים‪ ,‬חוסר ערך‪ ,‬חוסר‬

‫אפקטיביות או פגימוּת‪.‬‬ ‫‪ .3‬חוסר אמון‪ ,‬התנגדות או היעדר הדדיות‪ ,‬קיצוניים ומתמשכים‪ ,‬ביחסים קרובים עם מבוגרים או‬ ‫בני הגיל‪.‬‬ ‫‪ .4‬תוקפנות תגובתית‪ ,‬גופנית או מילולית‪ ,‬כלפי בני הגיל‪ ,‬דמויות מטפלות או מבוגרים אחרים‪.‬‬ ‫‪ .5‬ניסיונות בלתי הולמים )מופרזים או מופקרים( להשיג מגע אינטימי )כולל אינטימיות מינית או‬ ‫גופנית‪ ,‬אך לא רק(‪ ,‬או הסתמכות מופרזת על אחרים‪ ,‬בני הגיל או מבוגרים‪ ,‬לצורך תחושת‬ ‫ביטחון ונחמה‪.‬‬ ‫‪ .6‬ליקוי ביכולת לוו ֵֵסת אמפתיה‪ ,‬כפי שניכר בהיעדר אמפתיה לביטויי מצוקה אצל אחרים‪ ,‬או‬ ‫היעדר סובלנות כלפיהם‪ ,‬או תגובתיות־יתר למצוקת האחרים‪.‬‬ ‫ה‪ .‬תסמינים מקשת התסמינים הפוסט־טראומטיים‪ .‬הילד מפגין תסמין אחד לפחות‪ ,‬מתוך שניים‬ ‫לפחות מבין שלושת אשכולות התסמינים ל‪ ,PTSD (B, C-‬ו‪.(D-‬‬ ‫ו‪ .‬משך ההפרעה )קיום התסמינים בקריטריונים ב'‪ ,‬ג'‪ ,‬ד' וְ־ה' ל‪ (DTD-‬הוא לפחות שישה‬ ‫חודשים‪.‬‬ ‫ז‪ .‬ליקוי תפקודי‪ .‬ההפרעה גורמת למצוקה או ליקוי‪ ,‬מובהקים מבחינה קלינית‪ ,‬בשני תחומי‬ ‫תפקוד לפחות‪:‬‬ ‫• לימודים‬ ‫• משפחה‬ ‫• קבוצת בני הגיל‬ ‫• חוק‬ ‫• בריאות‬ ‫• תעסוקה )אצל בני נוער שעובדים‪ ,‬מחפשים עבודה או מופנים לעבודה‪ ,‬או פעילות התנדבותית‬ ‫או הכשרה מקצועית(‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪ ‬‬ ‫‪Developmental Trauma Disorder: Toward A‬״ ‪B. A. van der Kolk,‬‬ ‫‪Rational Diagnosis For Children With Complex Trauma‬‬ ‫‪, Psychiatric Annals, 35, no. 5 (2005): 401-408.‬״‪Histories‬‬

‫לקריאה נוספת‬ ‫עבודה עם ילדים נפגעי טראומה‬

Blaustein, Margaret, and Kristine Kinniburgh. Treating Traumatic Stress in Children and Adolescents: How to Foster Resilience Through Attachment, Self-Regulation, and Competency. New York: Guilford, 2012. Hughes, Daniel. Building the Bonds of Attachment. New York: Jason Aronson, 2006. Perry, Bruce, and Maia Szalavitz. The Boy Who Was Raised as a Dog: And Other Stories from a Child Psychiatrist's Notebook. New York: Basic Books, 2006. Terr, Lenore. Too Scared to Cry: Psychic Trauma in Childhood. Basic Books, 2008. Terr, Lenore C. Working with Children to Heal Interpersonal Trauma: The Power of Play. Ed., Eliana Gil. New York: Guilford Press, 2011. Saxe, Glenn, Heidi Ellis, and Julie Kaplow. Collaborative Treatment of Traumatized Children and Teens: The Trauma Systems Therapy Approach. New York: Guilford Press, 2006. Lieberman, Alicia, and Patricia van Horn. Psychotherapy with Infants and Young Children: Repairing the Effects of Stress and Trauma on Early Attachment. New York: Guilford Press, 2011.

‫פסיכותרפיה‬

Siegel, Daniel J. Mindsight: The New Science of Personal Transformation. New York: Norton, 2010. Fosha D., M. Solomon, and D. J. Siegel. The Healing Power of Emotion: Affective Neuroscience, Development and Clinical Practice (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New

York: Norton, 2009. Siegel, D., and M. Solomon: Healing Trauma: Attachment, Mind, Body and Brain (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New York: Norton, 2003. Courtois, Christine, and Julian Ford. Treating Complex Traumatic Stress Disorders (Adults): Scientific Foundations and Therapeutic Models. New York: Guilford, 2013. Herman, Judith. Trauma and Recovery: The Aftermath of Violence-from Domestic Abuse to Political Terror. New York: Basic Books, 1992.

‫מדעי המוח של הטראומה‬

Panksepp, Jaak, and Lucy Biven. The Archaeology of Mind: Neuroevolutionary Origins of Human Emotions (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New York: Norton, 2012. Davidson, Richard, and Sharon Begley. The Emotional Life of Your Brain: How Its Unique Patterns Affect the Way You Think, Feel, and Live-and How You Can Change Them. New York: Hachette, 2012. Porges, Stephen. The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-regulation (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New York: Norton, 2011. Fogel, Alan. Body Sense: The Science and Practice of Embodied Self-Awareness (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New York: Norton, 2009. Shore, Allan N. Affect Regulation and the Origin of the Self: The Neurobiology of Emotional Development. New York: Psychology Press, 1994. Damasio, Antonio R. The Feeling of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. Houghton Mifflin Harcourt, 2000.

‫גישות טיפוליות מוכוונות־גוף‬

Cozzolino, Louis. The Neuroscience of Psychotherapy: Healing the Social Brain, second edition (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New York: Norton, 2010. Ogden, Pat, and Kekuni Minton. Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy (Norton Series on Interpersonal Neurobiology). New York: Norton, 2008. Levine, Peter A. In an Unspoken Voice: How the Body Releases Trauma and Restores Goodness. Berkeley: North Atlantic, 2010. Levine, Peter A., and Ann Frederic. Waking the Tiger: Healing Trauma. Berkeley: North Atlantic, 2012 Curran, Linda. 101 Trauma-Informed Interventions: Activities, Exercises and Assignments to Move the Client and Therapy Forward. PESI, 2013.

EMDR Parnell, Laura. Attachment-Focused EMDR: Healing Relational Trauma. New York: Norton, 2013. Shapiro, Francine. Getting Past Your Past: Take Control of Your Life with Self-Help Techniques from EMDR Therapy. Emmaus, PA: Rodale, 2012. Shapiro, Francine, and Margot Silk Forrest. EMDR: The BreakThrough "Eye Movement" Therapy for Overcoming Anxiety, Stress, and Trauma. New York: Basic Books, 2004.

‫עבודה עם דיסוציאציה‬

Schwartz, Richard C. Internal Family Systems Therapy (The Guilford Family Therapy Series). New York: Guilford, 1997. O. van der Hart, E. R. Nijenhuis, and F. Steele. The Haunted Self: Structural Dissociation and the Treatment of Chronic Traumatization. New York: Norton, 2006.

‫זוגות‬

Gottman, John. The Science of Trust: Emotional Attunement for Couples. New York: Norton, 2011.

‫יוגה‬

Emerson, David, and Elizabeth Hopper. Overcoming Trauma Through Yoga: Reclaiming Your Body. Berkeley: North Atlantic, 2012. Cope, Stephen. Yoga and the Quest for the True Self. New York: Bantam Books, 1999.

‫נוירו־פידבק‬

Fisher, Sebern. Neurofeedback in the Treatment of Developmental Trauma: Calming the Fear-Driven Brain. New York: Norton, 2014. Demos, John N. Getting Started with Neurofeedback. New York: Norton, 2005. Evans, James R. Handbook of Neurofeedback: Dynamics and Clinical Applications. CRC Press, 2013.    

‫ההשפעות הגופניות של טראומה‬

Mate, Gabor. When the Body Says No: Understanding the Stress-Disease Connection. New York: Random House, 2011. Sapolsky, Robert. Why Zebras Don't Get Ulcers: The Acclaimed Guide to Stress, Stress-Related Diseases, and Coping. New York: Macmillan 2004.

‫מדיטציה ומיינדפולנס‬

Zinn, Jon Kabat and Thich Nat Hanh. Full Catastrophe Living: Using the Wisdom of Your Body and Mind to Face Stress, Pain, and Illness, revised edition. New York: Random House, 2009.

Kornfield, Jack. A Path with Heart: A Guide Through the Perils and Promises of Spiritual Life. New York: Random House, 2009. Goldstein, Joseph, and Jack Kornfield. Seeking the Heart of Wisdom: The Path of Insight Meditation. Boston: Shambhala Publications, 2001.

‫תרפיה פסיכו־מוטורית‬

Pesso, Albert, and John S. Crandell. Moving Psychotherapy: Theory and Application of Pesso System-Psychomotor Therapy. Northampton, MA: Brookline Books, 1991. Pesso, Albert. Experience in Action: A Psychomotor Psychology. New York: New York University Press, 1969.  

‫הערות‬   V. Felitti, et al. “Relationship of Childhood Abuse and .1 Household Dysfunction to Many of the Leading Causes of Death in Adults: The Adverse Childhood Experiences (ACE) Study”, American Journal of Preventive Medicine 14, no. 4 (1998): 245–258 .2004 ,‫ תל אביב‬,‫ הוצאת מטר‬,‫ צילה אלעזר‬:‫ תרגום לעברית‬.2 A. Kardiner, The Traumatic Neuroses of War (New York: P. .3 ‫ בהמשך גיליתי שכמה ספרי לימוד בנושא טראומת מלחמה התפרסמו‬.(Hoeber, 1941 ‫ "הנושא‬:1947-‫ אך כפי שאברהם קרדינר כתב ב‬,‫סביב מלחמות העולם הראשונה והשנייה‬ ‫ השנים האחרונות לגחמות רבות‬25-‫של הפרעות נוירוטיות בעקבות מלחמה היה נתון ב‬ ‫ הציבור אינו ממשיך לשמור על‬.‫ ולשיגיונותיהם של פסיכיאטרים‬,‫מבחינת העניין הציבורי‬ ‫ וגם לא‬,‫ שהייתה גבוהה מאוד אחרי מלחמת העולם הראשונה‬,‫אותה רמת התעניינות‬ ".‫ לפיכך מצבים אלה אינם זוכים למחקר מתמשך‬.‫הפסיכיאטריה‬ .7 '‫ עמ‬,‫ שם‬.4 B. A. van der Kolk, "Adolescent Vulnerability to Post .5 Traumatic Stress Disorder", Psychiatry 48 (1985): 365-370 S. A. Haley, "When the Patient Reports Atrocities: Specific .6 Treatment Considerations of the Vietnam Veteran", Archives of General Psychiatry 30 (1974): 191-196 E. Hartmann, B. A. van der Kolk, and M. Olfield, "A .7 Preliminary Study of the Personality of the Nightmare Sufferer", American Journal of Psychiatry 138 (1981): 794-797; B. A. van der Kolk, et al., "Nightmares and Trauma: Lifelong and Traumatic Nightmares in Veterans", American Journal of Psychiatry 141 (1984): 187-190 B. A. van der Kolk and C. Ducey, "The Psychological .8 Processing of Traumatic Experience: Rorschach Patterns in PTSD", Journal of Traumatic Stress 2 (1989): 259-274 ,‫ רגשות‬,‫ זיכרונות טראומטיים דומים יותר לפיסות של תחושות‬,‫ בשונה מזיכרונות רגילים‬.9 ‫ מחקר של זיכרונות שואה שהתבצע באוניברסיטת‬.‫תגובות ודימויים הנחוות שוב ושוב בהווה‬

Dori Laub and Nanette C.) ‫ אורהן‬.‫ייל על ידי דורי לאוב וננט ק‬ Lawrence L.) ‫ לנגר‬.‫ העדויות המופיעות בספרו של לורנס ל‬,(Auerhahn ,Langer), Holocaust Testimonies: The Ruins of Memory ‫ על טבעם‬1905-‫ ו‬1893 ,1889-‫( מ‬Pierre Janet) ‫ תיאוריו של פייר ז'אנה‬,‫ומעל הכול‬ ‫ אדוּן בעבודה זו בפרק על‬.‫ סייעו לנו לארגן את מה שראינו‬,‫של זיכרונות טראומטיים‬ .‫הזיכרון‬ D. J. Henderson, "Incest", in Comprehensive Textbook of .10 Psychiatry, eds. A. M. Freedman and H. I. Kaplan, 2nd ed. (Baltimore: Williams & Wilkins, 1974), 1536 .‫ שם‬.11 K. H. Seal, et al., "Bringing the War Back Home: Mental .12 Health Disorders Among 103,788 U.S. Veterans Returning from Iraq and Afghanistan Seen at Department of Veterans Affairs Facilities", Archives of Internal Medicine 167, no. 5 (2007): 476-482; C. W. Hoge, J. L. Auchterlonie, and C. S. Milliken, "Mental Health Problems, Use of Mental Health Services, and Attrition from Military Service After Returning from Deployment to Iraq or Afghanistan", Journal of the American Medical Association 295, no. 9 (2006): 1023-1032 D. G. Kilpatrick and B. E. Saunders, Prevalence and .13 Consequences of Child Victimization: Results from the National Survey of Adolescents: Final Report (Charleston, SC: National Crime Victims Research and Treatment Center, Department of Psychiatry and Behavioral (Sciences, Medical University of South Carolina, 1997 U.S. Department of Health and Human Services, .14 Administration on Children, Youth and Families, Child Maltreatment 2007, 2009. See also U.S. Department of Health and Human Services, Administration for Children and Families, Administration on Children, Youth and Families, Children's Bureau, Child Maltreatment 2010, 2011 G. Ross Baker, et al., "The Canadian Adverse Events .15 Study: The Incidence of Adverse Events Among Hospital Patients in Canada", Canadian Medical Association Journal 170, no. 11 (2004): 1678-1686; A. C. McFarlane, et al.,

"Posttraumatic Stress Disorder in a General Psychiatric Inpatient Population", Journal of Traumatic Stress 14, no. 4 (2001): 633-645; Kim T. Mueser, et al., "Trauma and Posttraumatic Stress Disorder in Severe Mental Illness", Journal of Consulting and Clinical Psychology 66, no. 3 (1998): 493; National Trauma Consortium, www.national Traumaconsortium.org E. Bleuler, Dementia Praecox or the Group of .16 Schizophrenias, Trans. J. Zinkin (Washington, DC: International Universities Press, 1950), p. 227 L. Grinspoon, J. Ewalt, and R. I. Shader, "Psychotherapy .17 and Pharmacotherapy in Chronic Schizophrenia", American Journal of Psychiatry 124, no. 12 (1968): 1645-1652. See also L. Grinspoon, J. Ewalt, and R. I. Shader, Schizophrenia: Psychotherapy and Pharmacotherapy ((Baltimore: Williams and Wilkins, 1972 T. R. Insel, "Neuroscience: Shining Light on Depression", .18 Science 317, no. 5839 (2007): 757-758. See also C. M. France, P. H. Lysaker, and R. P. Robinson, "The 'Chemical Imbalance' Explanation for Depression: Origins, Lay Endorsement, and Clinical Implications", Professional Psychology: Research and Practice 38 (2007): 411-420 B. J. Deacon, and J. J. Lickel, "On the Brain Disease Model .19 (of Mental Disorders", Behavior Therapist 32, no. 6 (2009 J. O. Cole, et al., "Drug Trials in Persistent Dyskinesia .20 (Clozapine)", in Tardive Dyskinesia, Research and Treatment, ed. R. C. Smith, J. M. Davis, and W. E. Fahn ((New York: Plenum, 1979 E. F. Torrey, Out of the Shadows: Confronting America's .21 ‫ עם‬.(Mental Illness Crisis (New York: John Wiley & Sons, 1997 ‫ כגון חוק בריאות הנפש בקהילה שהעביר הנשיא קנדי‬,‫ היו גורמים חשובים אחרים‬,‫זאת‬ ,‫ שעל פיו הממשלה הפדרלית לקחה על עצמה לשלם עבור טיפולי בריאות הנפש‬,1963-‫ב‬ .‫ותגמלה מדינות שטיפלו בחולי נפש בקהילה‬ American Psychiatric Association, Committee on .22 Nomenclature. Work Group to Revise DSM-III Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (American

(Psychiatric Publishing, 1980 S. F. Maier and M. E. Seligman, "Learned Helplessness: .23 Theory and Evidence", Journal of Experimental Psychology: General 105, no. 1 (1976): 3. See also M. E. Seligman, S. F. Maier, and J. H. Geer, "Alleviation of Learned Helplessness in the Dog", Journal of Abnormal Psychology 73, no. 3 (1968): 256; and R. L. Jackson, J. H. Alexander, and S. F. Maier, "Learned Helplessness, Inactivity, and Associative Deficits: Effects of Inescapable Shock on Response Choice Escape Learning", Journal of Experimental Psychology: Animal Behavior Processes 6, no. 1 (1980): 1 G. A. Bradshaw and A. N. Schore, "How Elephants Are .24 Opening Doors: Developmental Neuroethology, Attachment and Social Context", Ethology 113 (2007): 426436 D. Mitchell, S. Koleszar, and R. A. Scopatz, "Arousal and T- .25 Maze Choice Behavior in Mice: A Convergent Paradigm for Neophobia Constructs and Optimal Arousal Theory", Learning and Motivation 15 (1984): 287-301. See also D. Mitchell, E. W. Osborne, and M. W. O'Boyle, "Habituation Under Stress: Shocked Mice Show Nonassociative Learning in a T-maze", Behavioral and Neural Biology 43 (1985): 212-217 B. A. van der Kolk, et al., "Inescapable Shock, .26 Neurotransmitters and Addiction to Trauma: Towards a Psychobiology of Post Traumatic Stress", Biological Psychiatry 20 (1985): 414-425 C. Hedges, War Is a Force That Gives Us Meaning (New .27 (York: Random House Digital, 2003 B. A. van der Kolk, "The Compulsion to Repeat Trauma: .28 Revictimization, Attachment and Masochism", Psychiatric Clinics of North America 12 (1989): 389-411 R. L. Solomon, "The Opponent-Process Theory of .29 Acquired Motivation: The Costs of Pleasure and the Benefits of Pain", American Psychologist 35 (1980): 691-712

H. K. Beecher, "Pain in Men Wounded in Battle", Annals of .30 Surgery 123, no. 1 (January 1946): 96-105 B. A. van der Kolk, et al., "Pain Perception and .31 Endogenous Opioids in Post Traumatic Stress Disorder", Psychopharmacology Bulletin 25 (1989): 117-121. See also R. K. Pitman, et al., "Naloxone Reversible Stress Induced Analgesia in Post Traumatic Stress Disorder", Archives of General Psychiatry 47 (1990): 541-547; and Solomon, ""Opponent-Process Theory of Acquired Motivation J. A. Gray and N. McNaughton, "The Neuropsychology of .32 Anxiety: Reprise", in Nebraska Symposium on Motivation (Lincoln: University of Nebraska Press, 1996), 43, 61-134. See also C. G. DeYoung and J. R. Gray, "Personality Neuroscience: Explaining Individual Differences in Affect, Behavior, and Cognition", in The Cambridge Handbook of Personality Psychology (Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2009), 323-346 M. J. raleigh, et al., "Social and Environmental Influences .33 on Blood Serotonin Concentrations in Monkeys", Archives of General Psychiatry 41 (1984): 505-510 B. A. van der Kolk, et al., "Fluoxetine in Post Traumatic .34 Stress", Journal of Clinical Psychiatry (1994): 517-522 .C+CF/FC ‫ נטילת התרופה הפכה את היחס של‬:‫ לחסידי הרורשאך מבין הקוראים‬.35 Grace E. Jackson, Rethinking Psychiatric Drugs: A Guide .36 for Informed Consent (Bloomington, IN: AuthorHouse, 2005); Robert Whitaker, Anatomy of an Epidemic: Magic Bullets, Psychiatric Drugs and the Astonishing Rise of (Mental Illness in America (New York: Random House, 2011 -‫ שם נדון במחקר שלנו שהשווה פרוזק ל‬,‫ עוד נחזור לנושא זה בפרק חמישה־עשר‬.37 ‫ יש תוצאות ארוכות טווח טובות משל פרוזק בטיפול‬EMDR-‫ ומצא כי ל‬,EMDR .‫ לפחות כשמדובר בטראומה שהתרחשה בבגרות‬,‫בדיכאון‬ J. M. Zito, et al., "Psychotropic Practice Patterns for Youth: .38 A 10-Year Perspective", Archives of Pediatrics and Adolescent Medicine 157 (January 2003): 17-25 http://en.wikipedia.org/wiki/List_ of_ largest_ selling_ .39 Pharmaceutical_Products

Lucette Lagnado, "U.S. Probes Use of Antipsychotic .40 Drugs on Children", Wall Street Journal, August 11, 2013 Katie Thomas, "J.& J. to Pay $2.2 Billion in Risperdal .41 Settlement", New York Times, November 4, 2013 M. Olfson, et al., "Trends in Antipsychotic Drug Use by .42 Very Young, Privately Insured Children", Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 49, no.1 (2010): 13-23 M. Olfson, et al., "National Trends in the Outpatient .43 Treatment of Children and Adolescents with Antipsychotic Drugs", Archives of General Psychiatry 63, no. 6 (2006): 679 A. J. Hall, et al., "Patterns of Abuse Among Unintentional .44 Pharmaceutical Overdose Fatalities", Journal of the American Medical Association 300, no. 22 (2008): 2613-2620 ‫ בעשור האחרון התפטרו מתפקידם שניים מן העורכים הראשיים של כתב העת הרפואי‬.45 ‫ ד"ר‬,New England Journal of Medicine ,‫היוקרתי ביותר בארצות־הברית‬ ‫ בשל‬,(Arnold Relman) ‫( וד"ר ארנולד רלמן‬Marcia Angell) ‫מרשה אנגל‬ .‫ על בתי חולים ועל רופאים‬,‫השפעתה המופרזת של תעשיית התרופות על המחקר הרפואי‬ ‫ חברת‬,‫ ציינו אנגל ורלמן כי בשנה החולפת‬,2004 ,‫ בדצמבר‬28-‫במכתב לניו־יורק טיימס ב‬ ‫ מיליארד דולר( על שיווק‬6-‫ אחוז מרווחיה )יותר מ‬28-‫תרופות אחת הוציאה יותר מ‬ ‫ אחוז‬30 ‫ ורק מחצית סכום זה על מחקר ופיתוח; שמירה על‬,‫והוצאות אדמיניסטרטיביות‬ ‫ "מקצוע הרפואה צריך‬:‫ הם סיכמו‬.‫כהכנסה נטו הייתה טיפוסית לתעשיית התרופות‬ ‫ זה‬,‫" למרבה הצער‬.‫ ולחנך את אנשיו בהתאם‬,‫להשתחרר מן התלות שלו בתעשיית התרופות‬ ‫צעד מסתבר בערך כמו האפשרות שפוליטיקאים ישתחררו מן התורמים שמממנים את מסעות‬ .‫הבחירות שלהם‬ B. Roozendaal, B. S. McEwen, and S. Chattarji, "Stress, .46 Memory and the Amygdala", Nature Reviews Neuroscience 10, no. 6 (2009): 423-433 .'‫ באתר האינטרנט שייקספיר ושות‬,‫; בתרגום דורי פרנס‬3 ‫ תמונה‬,2 ‫ מערכה‬, ,‫ מקבת‬.47 R. Joseph, The Right Brain and the Unconscious (New .48 (York: Plenum Press, 1995 ,(Harry Mulisch ‫ )המבוסס על רומן בשם זה מאת‬The Assault ‫ הסרט ההולנדי‬.49 ‫ ממחיש יפה את השפעתן של התרשמויות רגשיות‬,1986-‫שזכה באוסקר לסרט הזר ב‬ .‫מוקדמות בילדות על תשוקות עזות בבגרות‬ Foa, Friedman, and ‫ ראו אצל‬.‫ זוהי מהותו של טיפול התנהגותי־קוגניטיבי‬.50

Keane, 2000 Treatment Guidelines for PTSD R. Sperry, "Changing Priorities", Annual Review of .51 Neuroscience 4 (1981): 1-15 A. A. Lima, et al., "The Impact of Tonic Immobility .52 Reaction on the Prognosis of Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Psychiatric Research 44, no. 4 (March 2010): 224-228 P. Janet, L'automatisme psychologique (Paris: Félix Alcan, .53 (1889 R. R. Llinás, I of the Vortex: From Neurons to Self .54 (Cambridge, MA: MIT Press, 2002). See also R. Carter and C. D. Frith, Mapping the Mind (Berkeley: University of California Press, 1998); R. Carter, The Human Brain Book (Penguin, 2009); and J. J. ratey, A User's Guide to the Brain (New York: Pantheon Books, 2001), 179 B. D. Perry, et al., "Childhood Trauma, the Neurobiology of .55 Adaptation, and Use Dependent Development of the Brain: How States Become Traits", Infant Mental Health Journal 16, no. 4 (1995): 271-291 ‫( שעשה‬David Servan-Schreiber) ‫ אני חָב לידידי המנוח דיוויד סרבן־שרייבר‬.56 .The Instinct to Heal ‫הבחנה זו לראשונה בספרו‬ E. Goldberg, The Executive Brain: Frontal Lobes and the .57 (Civilized Mind (London, Oxford University Press, 2001 G. Rizzolatti and L. Craighero "The Mirror-Neuron .58 System", Annual Review of Neuroscience 27 (2004): 169-192. See also M. Iacoboni, et al., "Cortical Mechanisms of Human Imitation", Science 286, no. 5449 (1999): 2526-2528; C. Keysers and V. Gazzola, "Social Neuroscience: Mirror Neurons Recorded in Humans", Current Biology 20, no. 8 (2010): R353-R354; J. Decety and P. L. Jackson, "The Functional Architecture of Human Empathy", Behavioral and Cognitive Neuroscience Reviews 3 (2004): 71-100; M. B. Schippers, et al., "Mapping the Information Flow from One Brain to Another During Gestural Communication", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 107, no. 20 (2010): 9388-9393; and A.

N. Meltzoff and J. Decety, "What Imitation Tells Us About Social Cognition: A Rapprochement Between Developmental Psychology and Cognitive Neuroscience", Philosophical Transactions of the Royal Society, London 358 (2003): 491-500 D. Goleman, Emotional Intelligence (New York: Random .59 House, 2006). See also V. S. Ramachandran, "Mirror Neurons and Imitation Learning as the Driving Force Behind 'the Great Leap Forward' in Human Evolution", Edge (May 31, 2000), http://edge.org/conversation/MirrorNeurons-and-Imitation-learning-as-the-driving-forcebehind-the-great-leap-forward-in-human-evolution ((retrieved April 13, 2013 G. M. Edelman, and J. A. Gally, "Reentry: A Key Mechanism .60 for Integration of Brain Function", Frontiers in Integrative (Neuroscience 7 (2013 J. LeDoux, "Rethinking the Emotional Brain", Neuron 73, .61 no. 4 (2012): 653-676. See also J. S. Feinstein, et al., "The Human Amygdala and the Induction and Experience of Fear", Current Biology 21, no. 1 (2011): 34-38 ‫ האזור הקדם־מצחי המרכזי בקליפת המוח הוא החלק האמצעי של המוח )חוקרי מוח מכנים‬.62 ‫ אזור זה של‬.(the midline structures — "‫את האזור הזה "מבנ ֵי קו האמצע‬ the) ‫ קליפת המוח הארובתית־מצחית‬:‫המוח כולל מצבור של מבנים הקשורים ביניהם‬ ‫ התחתית והגבית‬,‫ קליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית‬,(orbito-Frontal cortex ‫( ומבנה גדול‬the inferior and dorsal medial prefrontal cortex) ‫ וכולם מעורבים‬,(the anterior cingulate) ‫המכונה פיתול החגורה הקדמי‬ D. Diorio, V.:‫ ראו אצל‬.‫בניטור המצב הפנימי של האורגניזם ובבחירת התגובה הנאותה‬ Viau, and M. J. Meaney, "The Role of the Medial prefrontal cortex (Cingulate Gyrus) in the Regulation of Hypothalamic-Pituitary-Adrenal Responses to Stress", Journal of Neuroscience 13, no. 9 (September 1993): 38393847; J. P. Mitchell, M. R. Banaji, and C. N. Macrae, "The Link Between Social Cognition and Self Referential Thought in the Medial prefrontal cortex", Journal of Cognitive Neuroscience 17, no. 8 (2005): 1306-1315; A. D'Argembeau, et al., "Valuing One's Self: Medial Prefrontal Involvement in

Epistemic and Emotive Investments in Self-Views", Cerebral Cortex 22 (March 2012): 659-667; M. A. Morgan, L. M. Romanski, J. E. LeDoux, "Extinction of Emotional Learning: Contribution of Medial prefrontal cortex", Neuroscience Letters 163 (1993): 109-113; L. M. Shin, S. L. rauch, and R. K. Pitman, "Amygdala, Medial prefrontal cortex, and Hippocampal Function in PTSD", Annals of the New York Academy of Sciences 1071, no. 1 (2006): 67-79; L. M. Williams, et al., "Trauma Modulates Amygdala and Medial Prefrontal Responses to Consciously Attended Fear", NeuroImage 29, no. 2 (2006): 347-357; M. Koenig and J. Grafman, "Posttraumatic Stress Disorder: The Role of Medial prefrontal cortex and Amygdala", Neuroscientist 15, no. 5 (2009): 540-548; and M. R. Milad, I. Vidal- Gonzalez, and G. J. Quirk, "Electrical Stimulation of Medial prefrontal cortex Reduces Conditioned Fear in a Temporally Specific Manner", Behavioral Neuroscience 118, no. 2 (2004): 389 B. A. van der Kolk, "Clinical Implications of Neuroscience .63 Research in PTSD", Annals of the New York Academy of Sciences 1071 (2006): 277-293 P. D. MacLean, The Triune Brain in Evolution: Role in .64 (Paleocerebral Functions (New York, Springer, 1990 Ute Lawrence, The Power of Trauma: Conquering Post .65 Traumatic Stress Disorder, iUniverse, 2009 Rita Carter and Christopher D. Frith, Mapping the Mind .66 (Berkeley: University of California Press, 1998). See also A. Bechara, et al., "Insensitivity to Future Consequences Following Damage to Human Prefrontal Cortex", Cognition 50, no. 1 (1994): 7-15; A. Pascual-Leone, et al., "The Role of the Dorsolateral Prefrontal Cortex in Implicit Procedural Learning", Experimental Brain Research 107, no. 3 (1996): 479-485; and S. C. Rao, G. Rainer, and E. K. Miller, "Integration of What and Where in the Primate Prefrontal Cortex", Science 276, no. 5313 (1997): 821-824 H. S. Duggal, "New-Onset PTSD After Thalamic Infarct", .67

American Journal of Psychiatry 159, no. 12 (2002): 2113-a. See also R. A. Lanius, et al., "Neural Correlates of Traumatic Memories in Posttraumatic Stress Disorder: A Functional MRI Investigation", American Journal of Psychiatry 158, no. 11 (2001): 1920-1922; and I. Liberzon, et al., "Alteration of Corticothalamic Perfusion Ratios During a PTSD Flashback", Depression and Anxiety 4, no. 3 (1996): 146-150 R. Noyes Jr. and R. Kletti, "Depersonalization in Response .68 to Life-Threatening Danger", Comprehensive Psychiatry 18, no. 4 (1977): 375-384. See also M. Sierra, and G. E. Berrios, "Depersonalization: Neurobiological Perspectives", Biological Psychiatry 44, no. 9 (1998): 898-908 D. Church, et al., "Single-Session Reduction of the .69 Intensity of Traumatic Memories in Abused Adolescents After EFT: A Randomized Controled Pilot Study", Traumatology 18, no. 3 (2012): 73-79; and D. Feinstein and D. Church, "Modulating Gene Expression Through Psychotherapy: The Contribution of Noninvasive Somatic Interventions", Review of General Psychology 14, no. 4 (2010): 283-295. See also www.vetcases.com C. Darwin, The Expression of the Emotions in Man and .70 (Animals (London: Oxford University Press, 1998 .71 '‫ עמ‬,‫ שם‬.71 .‫ שם‬.72 .72-71 '‫ עמ‬,‫ שם‬.73 Ivan Pavlov (1927), p. 12 .74 Ivan Pavlov, Lectures on Conditioned Reflexes. NY .75 .International Publishers, 1928 P. Ekman, Facial Action Coding System: A Technique for .76 the Measurement of Facial Movement (Palo Alto, CA: Consulting Psychologists Press, 1978). See also C. E. Izard, The Maximally Discriminative Facial Movement Coding System (MAX) (Newark, DE: University of Delaware .(Instructional Resource Center, 1979 S. W. Porges, The Polyvagal Theory: Neurophysiological .77 Foundations of Emotions, Attachment, Communication,

and Self-Regulation, Norton Series on Interpersonal (Neurobiology (New York: WW Norton & Company, 2011 ventral). ‫ זה השם שהעניקו סטיבן פורג'ס וסוּ קרטר למערכת העצב התועה הקדמית‬.78 vagal system) http://www.pesi.com/bookstore/A_Neural_Love_Code_Th e_Body_s_Need_to_Engage_and_Bond-details.aspx S. S. Tomkins, Affect, Imagery, Consciousness (vol. 1, The .79 Positive Affects) (New York: Springer, 1962); S. S. Tomkin, Affect, Imagery, Consciousness (vol. 2, The Negative (Affects) (New York: Springer, 1963 P. Ekman, Emotions Revealed: Recognizing Faces and .80 Feelings to Improve Communication and Emotional Life (New York: Macmillan, 2007); P. Ekman, The Face of Man: Expressions of Universal Emotions in a New Guinea (Village (New York: Garland STPM Press, 1980 See, e.g., B. M. Levinson, "Human/Companion Animal .81 Therapy", Journal of Contemporary Psychotherapy 14, no. 2 (1984): 131-144; D. A. Willis, "Animal Therapy", Rehabilitation Nursing 22, no. 2 (1997): 78-81; and A. H. Fine, Assisted Therapy: Theoretical ‫־‬ed., Handbook on Animal Foundations and Guidelines for Practice (Waltham, MA: (Academic Press, 2010 P. Ekman, R. W. Levenson, and W. V. Friesen, "Autonomic .82 Nervous System Activity Distinguishes Between Emotions", Science 221 (1983): 1208-1210 J. H. Jackson, "Evolution and Dissolution of the Nervous .83 System", in Selected Writings of John Hughlings Jackson, ed. J. Taylor (London: Stapes Press, 1958), 45-118 .‫ פורגס היה זה שהעלה בפניי את הדימוי של חנות חיות מחמד‬.84 S. W. Porges, J. A. Doussard- Roosevelt, and A. K. Maiti, .85 "Vagal Tone and the Physiological Regulation of Emotion", in The Development of Emotion Regulation: Biological and Behavioral Considerations, ed. N. A. Fox, Monographs of the Society for Research in Child Development, vol. 59 (2-3, serial no. 240) (1994), 167-186. http://www.amazon.com/The-Development-Emotion-

(Regulation-Considerations/dp/0226259404 V. Felitti, et al., "Relationship of Childhood Abuse and .86 Household Dysfunction to Many of the Leading Causes of Death in Adults: The Adverse Childhood Experiences (ACE) Study", American Journal of Preventive Medicine 14, no. 4 (1998): 245-258 S. W. Porges, "Orienting in a Defensive World: .87 Mammalian Modifications of Our Evolutionary Heritage: A Polyvagal Theory", Psychophysiology 32 (1995): 301-318 B. A. Van der Kolk, "The Body Keeps the Score: Memory .88 and the Evolving Psychobiology of Posttraumatic Stress", Harvard Review of Psychiatry 1, no. 5 (1994): 253-265 K. L. Walsh, et al., "Resiliency Factors in the Relation .89 Between Childhood Sexual Abuse and Adulthood Sexual Assault in College-Age Women", Journal of Child Sexual Abuse 16, no. 1 (2007): 1-17 A. C. McFarlane, "The Long-Term Costs of Traumatic .90 Stress: Intertwined Physical and Psychological Consequences", World Psychiatry 9, no. 1 (2010): 3-10 W. James, "What Is an Emotion?" Mind 9: 188-205 .91 R. L. Bluhm, et al., "Alterations in Default Network .92 Connectivity in Posttraumatic Stress Disorder Related to Early-Life Trauma", Journal of Psychiatry & Neuroscience 34, no. 3 (2009): 187. See also J. K. Daniels, et al., "Switching Between Executive and Default Mode Networks in Posttraumatic Stress Disorder: Alterations in Functional Connectivity", Journal of Psychiatry & Neuroscience 35, no. 4 (2010): 258 :‫ במקור‬.93 A. Damasio, The Feeling of What Happens: Body and .94 Emotion in the Making of Consciousness (New York: Hartcourt Brace, 1999). Damasio actually says, "Consciousness was invented so that we could know life", p. 31 .Damasio, Feeling of What Happens, p. 28 .95 .29 '‫ עמ‬,‫ שם‬.96

A. Damasio, Self Comes to Mind: Constructing the .97 Conscious Brain (New York: Random House Digital, 2012), 17 Damasio, Feeling of What Happens, p. 256 .98 Antonio R. Damasio, et al., "Subcortical and Cortical .99 Brain Activity During the Feeling of Self-Generated Emotions". Nature Neuroscience 3, vol. 10 (2000): 1049-1056 A. A. T. S. Reinders, et al., "One Brain, Two Selves", .100 NeuroImage 20 (2003): 2119-2125. See also E. R. S. Nijenhuis, O. Van der Hart, and K. Steele, "The Emerging Psychobiology of Trauma-Related Dissociation and Dissociative Disorders", in Biological Psychiatry, vol. 2., eds. H. A. H. D'Haenen, J. A. den Boer, and P. Willner (West Sussex, UK: Wiley 2002), 1079-1198; J. Parvizi and A. R. Damasio, "Consciousness and the Brain Stem", Cognition 79 (2001): 135-59; F. W. Putnam, "Dissociation and Disturbances of Self", in Dysfunctions of the Self, vol. 5, eds. D. Cicchetti and S. L. Toth (Rochester, NY: University of Rochester Press, 1994), 251-265; and F. W. Putnam, Dissociation in Children and Adolescents: A Develop (mental Perspective (New York: Guilford, 1997 A. D'Argembeau, et al., "Distinct Regions of the Medial .101 prefrontal cortex Are Associated with Self- Referential Processing and Perspective Taking", Journal of Cognitive Neuroscience 19, no. 6 (2007): 935-944. See also N. A. Farb, et al., "Attending to the Present: Mindfulness Meditation Reveals Distinct Neural Modes of Self- Reference", Social Cognitive and Affective Neuroscience 2, no. 4 (2007): 313-322; and B. K. Hölzel, et al., "Investigation of Mindfulness Meditation Practitioners with Voxel-Based Morphometry", Social Cognitive and Affective Neuroscience 3, no. 1 (2008): 55-61 .March of the Penguins :‫ במקור‬.102 P. A. Levine, Healing Trauma: A Pioneering Program for .103 Restoring the Wisdom of Your Body (Berkeley, CA: North Atlantic Books, 2008); and P. A. Levine, In an Unspoken

Voice: How the Body Releases Trauma and Restores (Goodness (Berkeley, CA: North Atlantic Books, 2010 P. Ogden and K. Minton, "Sensorimotor Psychotherapy: .104 One Method for Processing Traumatic Memory", Traumatology 6, no. 3 (2000): 149-73; and P. Ogden, K. Minton, and C. Pain, Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy, Norton Series on Interpersonal Neurobiology (New York: WW Norton & (Company, 2006 D. A. Bakal, Minding the Body: Clinical Uses of Somatic .105 (Awareness (New York: Guilford Press, 2001 J. Wolfe, et al., :‫ הנה מדגם קטן‬.‫ קיימים מחקרים רבים מספור בנושא זה‬.106 "Posttraumatic Stress Disorder and War-Zone Exposure as Correlates of Perceived Health in Female Vietnam War Veterans", Journal of Consulting and Clinical Psychology 62, no. 6 (1994): 1235-1240; L. A. Zoellner, M. L. Goodwin, and E. B. Foa, "PTSD Severity and Health Perceptions in Female Victims of Sexual Assault", Journal of Traumatic Stress 13, no. 4 (2000): 635-649; E. M. Sledjeski, B. Speisman, and L. C. Dierker, "Does Number of Lifetime Traumas Explain the Relationship Between PTSD and Chronic Medical Conditions? Answers from the National Comorbidity Survey- Replication (NCS-R)", Journal of Behavioral Medicine 31 (2008): 341-349; J. A. Boscarino, "Posttraumatic Stress Disorder and Physical Illness: Results from Clinical and Epidemiologic Studies", Annals of the New York Academy of Sciences 1032 (2004): 141-153; M. Cloitre, et al., "Posttraumatic Stress Disorder and Extent of Trauma Exposure as Correlates of Medical Problems and Perceived Health Among Women with Childhood Abuse", Women & Health 34, no. 3 (2001): 1-17; D. Lauterbach, R. Vora, and M. Rakow, "The Relationship Between Posttraumatic Stress Disorder and SelfReported Health Problems", Psychosomatic Medicine 67, no. 6 (2005): 939-947; B. S. McEwen, "Protective and Damaging Effects of Stress Mediators", New England Journal

of Medicine 338, no. 3 (1998): 171-179; P. P. Schnurr and B. L. Green, Trauma and Health: Physical Health Consequences of Exposure to Extreme Stress (Washington, DC: American Psychological Association, (2004 P. K. Trickett, J. G. Noll, and F. W. Putnam, "The Impact of .107 Sexual Abuse on Female Development: Lessons from a MultigeneRational, Longitudinal Research Study", Development and Psychopathology 23, no. 2 (2011): 453 K. Kosten and F. Giller Jr., "Alexithymia as a Predictor of .108 Treatment Response in Post- Traumatic Stress Disorder", Journal of Traumatic Stress 5, no. 4 (October 1992): 563-573 G. J. Taylor and R. M. Bagby, "New Trends in Alexithymia .109 Research", Psychotherapy and Psychosomatics 73, no. 2 (2004): 68-77 R. D. Lane, et al., "Impaired Verbal and Nonverbal .110 Emotion Recognition in Alexithymia", Psychosomatic Medicine 58, no. 3 (1996): 203-210 Healing: ‫־‬H. Krystal and J. H. Krystal, Integration and Self .111 Affect, Trauma, Alexithymia (New York: Analytic Press, (1988 P. Frewen, et al., "Clinical and Neural Correlates of .112 Alexithymia in Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Abnormal Psychology 117, no. 1 (2008): 171-181 D. Finkelhor, R. K. Ormrod, and H. A. Turner, "Re- .113 Victimization Patterns in a National Longitudinal Sample of Children and Youth", Child Abuse & Neglect 31, no. 5 (2007): 479-502; J. A. Schumm, S. E. Hobfoll, and N. J. Keogh, "Revictimization and Interpersonal Resource Loss Predicts PTSD Among Women in Substance-Use Treatment", Journal of Traumatic Stress 17, no. 2 (2004): 173181; J. D. Ford, J. D. Elhai, D. F. Connor, and B. C. Frueh, "Poly-Victimization and Risk of Posttraumatic, De pressive, and Substance Use Disorders and Involvement in Delinquency in a National Sample of Adolescents", Journal of Adolescent Health 46, no. 6 (2010): 545-552

P. Schilder, "Depersonalization", in Introduction to a .114 Psychoanalytic Psychiatry (New York: International Universities Press, 1952), p. 120 S. Arzy, et al., "Neural Mechanisms of Embodiment: .115 Asomatognosia Due to PREMotor Cortex Damage", Archives of Neurology 63, no. 7 (2006): 1022-1025. See also S. Arzy, et al., "Induction of an Illusory Shadow Person", Nature 443, no. 7109 (2006): 287; S. Arzy, et al., "Neural Basis of Embodiment: Distinct Contributions of Temporoparietal Junction and Extrastriate Body Area", Journal of Neuroscience 26, no. 31 (2006): 8074-8081; O. Blanke, et al., "Out-of-Body Experience and Autoscopy of Neurological Origin", Brain 127, part 2 (2004): 243-258; and M. Sierra, et al., "Unpacking the Depersonalization Syndrome: An Exploratory Factor Analysis on the Cambridge Depersonalization Scale", Psychological Medicine 35 (2005): 1523-1532 A. A. T. Reinders, et al., "Psychobiological Characteristics .116 of Dissociative Identity Disorder: A Symptom Provocation Study", Biological Psychiatry 60, no. 7 (2006): 730-740 ‫( טבע את המושג‬Eugene Gendlin) ‫ יוג'ין גנדלין‬,(Focusing) ‫ בספרו התמקדות‬.117 ‫ מודעות גופנית‬.‫ "התחושה המורגשת אינה חוויה נפשית אלא גופנית‬:"‫"התחושה המורגשת‬ .(2011 ,‫ הוצאת מרקם‬,‫ מנשה ארבל‬:‫" התמקדות )תרגם‬.‫לסיטואציה או אדם או אירוע‬ C. Steuwe, et al., "Effect of Direct Eye Contact in PTSD .118 Related to Interpersonal Trauma: An fMRI Study of Activation of an Innate Alarm System", Social Cognitive and Affective Neuroscience 9, no. 1 (January 2012): 88-97 N. Murray, E. Koby, and B. van der Kolk, "The Effects of .119 Abuse on Children's Thoughts", chapter 4 in Psychological Trauma (Washington, DC: American Psy(chiatric Press, 1987 ‫ וביקשה‬,‫ חוקרת ההתקשרות מרי מיין סיפרה לילדים בני שש סיפור על ילד שאמו הלכה‬.120 ‫ אשר כפעוטות נמצאו כבעלי יחסים‬,‫ רוב בני השש‬.‫שימציאו סיפור על מה שקרה בהמשך‬ ‫ ואילו הילדים שחמש‬,‫ המציאו סיפור דמיוני כלשהו עם סוף טוב‬,‫בטוחים עם אמהותיהם‬ ,‫ נטו לפנטזיות קטסטרופליות‬,‫שנים קודם לכן סווגו כבעלי יחסי התקשרות בלתי־מאורגנים‬

‫ "ההורים ימותו" או "הילד יהרוג את‬:‫ולעתים קרובות הגיבו באמירות מפוחדות כגון‬ In Mary Main, Nancy Kaplan, and Jude Cassidy.".‫עצמו‬ "Security in Infancy, Childhood, and Adulthood: A Move to the Level of Representation", Monographs of the (Society for Research in Child Development (1985 J. Bowlby, Attachment and Loss, vol. 1, Attachment (New .121 York: Random House, 1969); J. Bowlby, Attachment and Loss, vol. 2, Separation: Anxiety and Anger (New York: Penguin, 1975); J. Bowlby, Attachment and Loss, vol. 3, Loss: Sadness and Depression (New York: Basic, 1980); J. Bowlby, "The Nature of the Child's Tie to His Mother", Analysis 39, no. 5 (1958): ‫־‬International Journal of Psycho 350-373 C. Trevarthen, "Musicality and the Intrinsic Motive Pulse: .122 Evidence from Human Psychobiology and Rhythms, -Musical Narrative, and the Origins of Human Com munication", Muisae Scientiae, special issue, 1999, 157-213 A. Gopnik and A. N. Meltzoff, Words, Thoughts, and .123 Theories (Cambridge, MA: MIT Press, 1997); A. N. Meltzoff and M. K. Moore, "Newborn Infants Imitate Adult Facial Gestures", Child Development 54, no. 3 (June 1983): 702-709; A. Gopnik, A. N. Meltzoff, and P. K. Kuhl, The Scientist in the Crib: Minds, Brains, and How Children Learn (New (York: HarperCollins, 2009 E. Z. Tronick, "Emotions and Emotional Communication .124 in Infants", American Psychologist 44, no. 2 (1989): 112. See ‫־‬also E. Tronick, The Neurobehavioral and Social Emotional Development of Infants and Children (New York: W. W. Norton & Company, 2007); E. Tronick and M. Beeghly, "Infants' Meaning-Making and the Development of Mental Health Problems", American Psychologist 66, no. 2 (2011): 107; and A. V. Sravish, et al., "Dyadic Flexibility During the Face-to-Face Still-Face Paradigm: A Dynamic Systems Analysis of Its Temporal Organization", Infant Behavior and Development 36, no. 3 (2013): 432-437

M. Main, "Overview of the Field of Attachment", Journal of .125 Consulting and Clinical Psychology 64, no. 2 (1996): 237-243 D. W. Winnicott, Playing and Reality (New York: .126 Psychology Press, 1971). See also D. W. Winnicott, "The Maturational Processes and the Facilitating Environment", (1965); and D. W. Winnicott, Through Paediatrics to Psycho-analysis: Collected Papers (New (York: Brunner/Mazel, 1975 ‫ לפחות‬,‫ תחושה זו של מציאות פנימית נעוצה‬,‫ וכפי שדמזיו הדגים‬,‫ כפי שראינו בפרק השישי‬.127 ‫ חלק שפגוע לעתים‬,‫ חלק המוח שממלא תפקיד מרכזי בתקשורת גוף־נפש‬,‫ באינסוּלה‬,‫בחלקה‬ .‫קרובות אצל אנשים עם היסטוריה של טראומה כרונית‬ D. W. Winnicott, Primary Maternal Preoccupation .128 (London: Tavistock, 1956), 300-305 S. D. Pollak, et al., "Recognizing Emotion in Faces: .129 Developmental Effects of Child Abuse and Neglect", Developmental Psychology 36, no. 5 (2000): 679 P. M. Crittenden, "Peering into the Black Box: An .130 Exploratory Treatise on the Development of Self in Young Children", Rochester Symposium on Developmental Psychopathology, Vol. 5, Disorders and Dysfunctions of the Self eds. D. Cicchetti and S. L. Toth (Rochester, NY: University of Rochester Press, 1994), 79; P. M. Crittenden and A. Landini, Assessing Adult Attachment: A Dynamic-Maturational Approach to Discourse Analysis (New York: W. W. Norton & Company, (2011 Patricia M. Crittenden, "Children's Strategies for Coping .131 with Adverse Home Environments: An Interpretation Using Attachment Theory", Child Abuse & Neglect 16, no. 3 (1992): 329-343 Main, 1990, op cit .132 Main, 1990, op cit .133 .‫ שם‬.134 E. Hesse and M. Main, "Frightened, Threatening, and .135 Dissociative Parental Behavior in Low-Risk Samples: Description, Discussion, and Interpretations",

Development and Psychopathology 18, no. 2 (2006): 309-343. See also E. Hesse and M. Main, "Disorganized Infant, Child, and Adult Attachment: Collapse in Behavioral and Attentional Strategies", Journal of the American Psychoanalytic Association 48, no. 4 (2000): 1097-1127 Main, "Overview of the Field of Attachment", op cit .136 Hesse and Main, 1995, op cit, p. 310 .137 W. .‫ עסקנו בזה מנקודת מבט ביולוגית כאשר דנו ב"חוסר תנועה ללא פחד" בפרק החמישי‬.138 Porges, "Orienting in a Defensive World: Mammalian Modifications of Our Evolutionary Heritage: A Polyvagal Theory", Psychophysiology 32 (1995): 301-318 M. H. van Ijzendoorn, C. Schuengel, and M. Bakermans- .139 Kranenburg, "Disorganized Attachment in Early Childhood: Meta- analysis of Precursors, Concomitants, and Sequelae", Development and Psychopathology 11 (1999): 225-249 Ijzendoorn, op cit .140 N. W. Boris, M. Fueyo, and C. H. Zeanah, "The Clinical .141 Assessment of Attachment in Children Under Five", Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 36, no. 2 (1997): 291-293; K. Lyons-Ruth, "Attachment Relationships Among Children with Aggressive Behavior Problems: The Role of Disorganized Early Attachment Patterns", Journal of Consulting and Clinical Psychology 64, no. 1 (1996), 64 Stephen W. Porges, et al., "Infant Regulation of the Vagal .142 'Brake' Predicts Child Behavior Problems: A Psychobiological Model of Social Behavior", Developmental Psychobiology 29, no. 8 (1996): 697-712 Louise Hertsgaard, et al., "Adrenocortical Responses to .143 the Strange Situation in Infants with Disorganized/Disoriented Attachment Relationships", Child Development 66, no. 4 (1995): 1100-1106; Gottfried Spangler, and Klaus E. Grossmann, "Biobehavioral Organization in Securely and Insecurely Attached Infants", Child Development 64, no. 5 (1993): 1439-1450

Main and Hesse, 1990, op cit .144 M. H. van Ijzendoorn, et al., "Disorganized Attachment in .145 .Early Childhood", op cit B. Beebe and F. M. Lachmann, Infant Research and Adult .146 Treatment: Co-constructing Interactions (New York: Routledge, 2013); B. Beebe, F. Lachmann, and J. Jaffe, "Mother-Infant Interaction Structures and Presymbolic Self-and Object Representations", Psychoanalytic Dialogues 7, no. 2 (1997): 133-182 R. Yehuda, et al., "Vulnerability to Posttraumatic Stress .147 Disorder in Adult Offspring of Holocaust Survivors", American Journal of Psychiatry 155, no. 9 (1998): 1163-1171. See also R. Yehuda, et al., "Relationship Between Posttraumatic Stress Disorder Characteristics of Holocaust Survivors and Their Adult Offspring", American Journal of Psychiatry 155, no. 6 (1998): 841-843; R. Yehuda, et al., "Parental Posttraumatic Stress Disorder as a Vulnerability Factor for Low Cortisol Trait in Offspring of Holocaust Survivors", Archives of General Psychiatry 64, no. 9 (2007): 1040 and R. Yehuda, et al., "Maternal, Not Paternal, PTSD Is Related to Increased Risk for PTSD in Offspring of Holocaust Survivors", Journal of Psychiatric Research 42, no. 13 (2008): 1104-1111 R. Yehuda, et al., "Transgenerational Effects of PTSD in .148 Babies of Mothers Exposed to the WTC Attacks During Pregnancy", Journal of Clinical Endocrinology and Metabolism 90 (2005): 4115-4118 G. Saxe, et al., "Relationship Between Acute Morphine .149 and the Course of PTSD in Children with Burns", Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 40, no. 8 (2001): 915-921. See also G. N. Saxe, et al., "Pathways to PTSD, Part I: Children with Burns", American Journal of Psychiatry 162, no. 7 (2005): 1299-1304 C. M. Chemtob, Y. Nomura, and R. A. Abramovitz, "Impact .150 of Conjoined Exposure to the World Trade Center Attacks and to Other Traumatic Events on the

Behavioral Problems of Preschool Children", Archives of Pediatrics and Adolescent Medicine 162, no. 2 (2008): 126. See also P. J. Landrigan, et al., "Impact of September 11 World Trade Center Disaster on Children and Pregnant Women", Mount Sinai Journal of Medicine 75, no. 2 (2008): 129-134 D. Finkelhor, R. K. Ormrod, and H. A. Turner, .151 "Polyvictimization and Trauma in a National Longitudinal Cohort", Development and Psychopathology 19, no. 1 (2007): 149-166; J. D. Ford, et al., "Poly-victimization and Risk of Posttraumatic, Depressive, and Substance Use Disorders and Involvement in Delinquency in a National Sample of Adolescents", Journal of Adolescent Health 46, no. 6 (2010): 545-552; J. D. Ford, et al., "Clinical Significance of a Proposed Development Trauma Disorder Diagnosis: Results of an International Survey of Clinicians", Journal of Clinical Psychiatry 74, no. 8 (2013): 841-849 Family Pathways Project, .152 http://www.challiance.org/academics/familypathwaysPr oject.aspx K. Lyons‐Ruth and D. Block, "The Disturbed Caregiving .153 System: Relations Among Childhood Trauma, Maternal Caregiving, and Infant Affect and Attachment", Infant Mental Health Journal 17, no. 3 (1996): 257-275 K. Lyons- Ruth, "The Two-Person Construction of .154 Defenses: Disorganized Attachment Strategies, Unintegrated Mental States, and Hostile/ Helpless Relational Processes", Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy 2 (2003): 105 G. Whitmer, "On the Nature of Dissociation", .155 Psychoanalytic Quarterly 70, no. 4 (2001): 807-837. See also K. Lyons-Ruth, "The Two-Person Construction of Defenses: Disorganized Attachment Strategies, Unintegrated Mental States, and Hostile/ Helpless Relational Processes", Journal of Infant, Child, and Adolescent Psychotherapy 2, no. 4 (2002): 107-119

Mary S. Ainsworth and John Bowlby, "An Ethological .156 Approach to Personality Development", American Psychologist 46, no. 4 (April 1991): 333-341 K. Lyons-Ruth and D. Jacobvitz, 1999; Main, 1993; K. Lyons- .157 Ruth, "Dissociation and the Parent-Infant Dialogue: A Longitudinal Perspective from Attachment Research", Journal of the American Psychoanalytic Association 51, no. 3 (2003): 883-911 L. Dutra, et al., "Quality of Early Care and Childhood .158 Trauma: A Prospective Study of Developmental Pathways to Dissociation", Journal of Nervous and Mental Disease 197, no. 6 (2009): 383. See also K. LyonsRuth, et al., "Borderline Symptoms and Suicidality/ SelfInjury in Late Adolescence: Prospectively Observed Relationship Correlates in Infancy and Childhood", Psychiatry Research 206, nos. 2-3 (April 30, 2013): 273-281 ‫ למטא־אנליזה של התרומות היחסיות של התקשרות בלתי־מאורגנת וטיפול לקוי בילדים ראו‬.159 C. Schuengel, et al., "Frightening Maternal Behavior :‫אצל‬ Linking Unresolved Loss and Disorganized Infant Attachment", Journal of Consulting and Clinical Psychology 67, no. 1 (1999): 54 K. Lyons-Ruth and D. Jacobvitz, "Attachment .160 Disorganization: Genetic Factors, Parenting Contexts, and Developmental Transformation from Infancy to Adulthood", in Handbook of Attachment: Theory, Research, and Clinical Applications, 2nd ed., ed. J. Cassidy and R. Shaver (New York: Guilford Press, 2008), 666-697. See also E. O'connor, et al., "Risks and Outcomes Associated with Disorganized/Controlling Patterns of Attachment at Age Three Years in the National Institute of Child Health & Human Development Study of Early Child Care and Youth Development", Infant Mental Health Journal 32, no. 4 (2011): 450-472; and K. Lyons-Ruth, et al., "Borderline "Symptoms and Suicidality/Self-Injury ‫ בשלב זה אין לנו מספיק מידע על הגורמים המשפיעים על האבולוציה של הפרעות ויסות‬.161 ‫ ואולי גם גורמים‬,‫ איכותן של מערכות יחסים אחרות‬,‫ אך אירועי חיים‬,‫מוקדמות אלה‬

‫ חשוב ביותר לחקור את המידה שבה‬,‫ כמובן‬.‫ עשויים לעצב אותן במרוצת הזמן‬,‫גנטיים‬ ‫ יכולה לארגן‬,‫ לילדים בעלי היסטוריה מוקדמת של התעללות והזנחה‬,‫הורות עקבית וממוקדת‬ .‫מחדש מערכות ביולוגיות‬ E. Warner, et al., "Can the Body Change the Score? .162 Application of Sensory Modulation Principles in the Treatment of Traumatized Adolescents in Residential Settings", Journal of Family Violence 28, no. 7 (2003): 729-738 Truth, like love and sleep, resents/Approaches that are" .163 too intense".W. H. Auden, The Double Man (New York: (Random House, 1941 S. N. Wilson, et al., "Phenotype of Blood Lymphocytes in .164 PTSD Suggests Chronic Immune Activation", Psychosomatics 40, no. 3 (1999): 222-225. See also M. Uddin, et al., "Epigenetic and Immune Function Profiles Associated with Posttraumatic Stress Disorder", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 107, no. 20 (2010): 9470-9475; M. Altemus, M. Cloitre, and F. S. Dhabhar, "Enhanced Cellular Immune Response in Women with PTSD Related to Childhood Abuse", American Journal of Psychiatry 160, no. 9 (2003): 1705-1707; and N. Kawamura, Y. Kim, and N. Asukai, "Suppression of Cellular Immunity in Men with a Past History of Posttraumatic Stress Disorder", American Journal of Psy chiatry 158, no. 3 (2001): 484-486 R. Summit, "The Child Sexual Abuse Accommodation .165 Syndrome," Child Abuse & Neglect 7 (1983): 177-193 ‫ באוניברסיטת לוזן בשווייץ הראה שכאשר לאנשים יש‬fMRI ‫ מחקר שעשה שימוש בסריקת‬.166 ‫ הם מפעילים את‬,‫ בוהים בעצמם כאילו הם מסתכלים למטה מן התקרה‬,‫חוויה חוץ־גופית כזו‬ O. .‫( במוח‬superior temporal cortex) ‫קליפת המוח הרקתית העילית‬ Blanke, et al., "Linking Out-of-Body Experience and Self Processing to Mental Own-Body Imagery at the Temporoparietal Junction", Journal of Neuroscience 25, no. 3 (2005): 550-557. See also O. Blanke and T. Metzinger, FullBody Illusions and Minimal Phenomenal Selfhood", Trends in Cognitive Sciences 13, no. 1 (2009): 7-13 ‫ הם נלכדים במצב מבלבל ובקונפליקט‬,‫ כאשר מבוגר מנצל ילדה או ילד לצורך סיפוק מיני‬.167

‫ הם בוגדים בתוקף ופוגעים בו )והוא עשוי להיות מבוגר‬,‫ אם יסגירו את המנצל‬:‫נאמנויות‬ ‫ הם‬,‫ אך אם יסתירו את ההתעללות‬,(‫שהילד או הילדה תלויים בו לצורך ביטחון והגנה‬ Sandor) ‫ הראשון שניסח דילמה זו היה שנדור פרנצי‬.‫נכנעים לבושתם ולפגיעותם‬ ‫ שפת הרוך ושפת‬:‫ במאמרו "בלבול השפות בין המבוגרים לילד‬,1933-‫ ב‬,(Ferenczi International Journal of Psychoanalysis-‫ שהתפרסם ב‬,"‫התשוקה‬ .‫ דילמה שנחקרה על ידי כותבים רבים בהמשך‬,30 no. 4 (1949): 225-230 Gary Greenberg, The Book of Woe: The DSM and the .168 (Unmaking of Psychiatry (New York: Penguin, 2013 http:// www.thefreedictionary.com/diagnosis .169 :‫ באתר מרכז הטראומה בכתובת האינטרנט‬TAQ ‫ ניתן למצוא את שאלון‬.170 www.traumacenter.org/Products/instruments.php J. L. Herman, J. C. Perry, and B. A. van der Kolk, "Childhood .171 Trauma in Borderline Personality Disorder", American Journal of Psychiatry 146, no. 4 (April 1989): 490-495 OFC — Orbito) ‫ טייכר מצא שינויים משמעותיים בקליפת המוח הארובתית־מצחית‬.172 ‫ אזור במוח שמעורב בקבלת החלטות ובוויסות התנהגות שקשורים‬,(Frontal Cortex M. H. Teicher, et al., "The .‫לרגישות לדרישות חברתיות‬ Neurobiological Consequences of Early Stress and Childhood Maltreatment", Neuroscience & Biobehavioral Reviews 27, no. 1 (2003): 33-44. See also M. H. Teicher, "Scars That Won't Heal: The Neurobiology of Child Abuse", Scientific American 286, no. 3 (2002): 54-61; M. Teicher, et al., "Sticks, Stones, and Hurtful Words: Relative Effects of Various Forms of Childhood Maltreatment", American Journal of Psychiatry 163, no. 6 (2006): 993-1000; A. Bechara, et al., "Insensitivity to Future Consequences Following Damage to Human Prefrontal Cortex", Cognition 50 (1994): 7-15. Impairment in this area of the Brain results in excessive swearing, poor social Interactions, compulsive gambling, excessive alcohol/drug use and poor empathic ability. M. L. Kringelbach and E. T. Rolls, "The Functional Neuroanatomy of the Human OrbitoFrontal Cortex: Evidence from Neuroimaging and Neuropsychol‫ האזור הבעייתי‬.ogy", Progress in Neurobiology 72 (2004): 341-372 ‫ אזור במוח שמעורב בהבנת העצמי וביכולת‬,precuneus-‫האחר שטייכר זיהה היה ה‬ A. E. .‫לפרספקטיבה ביחס לאופן שבו תפיסותיך עשויות להיות שונות מאלה של האחרים‬

Cavanna and M. R. Trimble, "The Precuneus: A Review of Its Functional Anatomy and Behavioural Correlates", Brain 129 (2006): 564-583 S. Roth, et al., "Complex PTSD in Victims Exposed to .173 Sexual and Physical Abuse: Results from the DSM-IV Field Trial for Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Traumatic Stress 10 (1997): 539-555; B. A. van der Kolk, et al., "Dissociation, Somatization, and Affect Dysregulation: The Complexity of Adaptation to Trauma", American Journal of Psychiatry 153 (1996): 83-93; D. Pelcovitz, et al., "Development of a Criteria Set and a Structured Interview for Disorders of Extreme Stress (SIDES)", Journal of Traumatic Stress 10 (1997): 3-16; S. N. Ogata, et al., "Childhood Sexual and Physical Abuse in Adult Patients with Borderline Personality Disorder", American Journal of Psychiatry 147 (1990): 1008-1013; M. C. Zanarini, et al., "Axis I Comorbidity of Borderline Personality Disorder", American Journal of Psychiatry 155, no. 12 (December 1998): 1733-1739; S. L. Shearer, et al., "Frequency and Correlates of Childhood Sexual and Physical Abuse Histories in Adult Female Borderline Inpatients", American Journal of Psychiatry 147 (1990): 214-216; D. Westen, et al., "Physical and Sexual Abuse in Adolescent Girls with Borderline Personality Disorder", American Journal of Orthopsychiatry 60 (1990): 55-66; M. C. Zanarini, et al., "Reported Pathological Childhood Experiences Associated with the Development of Borderline Personality Disorder", American Journal of Psychiatry 154 (1997): 1101-1106 ‫ לירון‬:‫ תרגם מאנגלית‬.‫ התקשרות הורה־ילד והתפתחות אנושית בריאה‬:‫ בסיס בטוח‬.'‫ ג‬,‫ בולבי‬.174 .108 '‫ עמ‬.2016 ‫ מאי‬,‫ הוצאת עם עובד‬.‫נתן‬ B. A. van der Kolk, J. C. Perry, and J. L. Herman, "Childhood .175 Origins of Self-Destructive Behavior", American Journal of Psychiatry 148 (1991): 1665-1671 Jaak) ‫ לרעיון זה יש תמיכה נוספת בעבודתו של חוקר המוח ג'אאק פנקספ‬.176 ‫ שמצא כי חולדות צעירות שאמותיהן לא ליקקו אותן בשבוע הראשון‬,(Panksepp

the anterior) ‫ לא פיתחו קולטנים לאופייאטים בפיתול החגורה הקדמי‬,‫לחייהן‬ E. :‫ ראו אצל‬.‫ חלק המוח שמתקשר לתחושת השתייכות וביטחון‬,(cingulate cortex E. Nelson and J. Panksepp, "Brain SubStrates of InfantMother Attachment: Contributions of Opioids, Oxytocin, and Norepinephrine", Neuroscience & Biobehavioral Reviews 22, no. 3 (1998): 437-452. See also J. Panksepp, et al., "Endogenous Opioids and Social Behavior", Neuroscience & Biobehavioral Reviews 4, no. 4 (1981): 473487; and J. Panksepp, E. Nelson, and S. Siviy, "Brain Opioids and Mother-Infant Social Motivation", Acta paediatrica 83, no. 397 (1994): 40-46 ‫( ודיוויד פלקוביץ‬Jim Chu) ‫ גים צ'ו‬,‫ המשלחת לרוברט ספיצר כללה גם את ג'ודית הרמן‬.177 .(David Pelcovitz) B. A. van der Kolk, et al., "Disorders of Extreme Stress: .178 The Empirical Foundation of a Complex Adaptation to Trauma", Journal of Traumatic Stress 18, no. 5 (2005): 389-399. See also J. L. Herman, "Complex PTSD: A Syndrome in Survivors of Prolonged and Repeated Trauma", Journal of Traumatic Stress 5, no. 3 (1992): 377-391; C. Zlotnick, et al., "The Long-Term Sequelae of Sexual Abuse: Support for a Complex Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Traumatic Stress 9, no. 2 (1996): 195-205; S. Roth, et al., "Complex PTSD in Victims Exposed to Sexual and Physical Abuse: Results from the DSM-IV Field Trial for Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Traumatic Stress 10, no. 4 (1997): 539-555; and D. Pelcovitz, et al., "Development and Validation of the Structured Interview for Measurement of Disorders of Extreme Stress", Journal of Traumatic Stress 10 (1997): 3-16 B. C. Stolbach, et al., "Complex Trauma Exposure and .179 Symptoms in Urban Traumatized Children: A Preliminary Test of Proposed Criteria for Developmental Trauma Disorder", Journal of Traumatic Stress 26, no. 4 (August 2013): 483-491 B. A. van der Kolk, et al., "Dissociation, Somatization and .180 Affect Dysregulation: The Complexity of Adaptation to

Trauma", American Journal of Psychiatry 153, suppl (1996): 83-93. See also D. G. Kilpatrick, et al., "Posttraumatic Stress Disorder Field Trial: Evaluation of the PTSD Construct— Criteria A Through E", in: DSM-IV Sourcebook, vol. 4 (Washington, DC: American Psychiatric Press, 1998), 803-844; T. Luxenberg, J. Spinazzola, and B. A. van der Kolk, "Complex Trauma and Disorders of Extreme Stress (DESNOS) Diagnosis, Part One: Assessment", Directions in Psychiatry 21, no. 25 (2001): 373-392; and B. A. van der Kolk, et al., "Disorders of Extreme Stress: The Empirical Foundation of a Compex Adaptation to Trauma", Journal of Traumatic Stress 18, no. 5 (2005): 389-399 /ACE: http://ACEstudy.org ‫ השאלות נגישות באתר‬.181 http://www.CDC.gov/ACE/findings.htm; .182 http://ACEstudy.org/download; V. Felitti, et al., "Relationship of Childhood Abuse and Household Dysfunction to Many of the Leading Causes of Death in Adults: The Adverse Childhood Experiences (ACE) Study", American Journal of Preventive Medicine 14, no. 4 (1998): 245-258. See also R. Reading, "The Enduring Effects of Abuse and Related Adverse Experiences in Childhood: A Convergence of Evidence from Neurobiology and Epidemiology", Child: Care, Health and Development 32, no. 2 (2006): 253-256; V. J. Edwards, et al., "Experiencing Multiple Forms of Childhood Maltreatment and Adult Mental Health: Results from the Adverse Childhood Experiences (ACE) Study", American Journal of Psychiatry 160, no. 8 (2003): 1453-1460; S. R. Dube, et al., "Adverse Childhood Experiences and Personal Alcohol Abuse as an Adult", Addictive Behaviors 27, no. 5 (2002): 713725; S. R. Dube, et al., "Childhood Abuse, Neglect, and Household Dysfunction and the Risk of Illicit Drug Use: The Adverse Childhood Experiences Study", Pediatrics 111, no. 3 (2003): 564-572 S. A. Strassels, "Economic Burden of Prescription Opioid .183 Misuse and Abuse", Journal of Managed Care Pharmacy

15, no. 7 (2009): 556-562 C. B. Nemeroff, et al., "Differential Responses to .184 Psychotherapy Versus Pharmacotherapy in Patients with Chronic Forms of Major Depression and Childhood Trauma", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 100, no. 24 (2003): 14293— 14296. See also C. Heim, P. M. Plotsky, and C. B. Nemeroff, "Importance of Studying the Contributions of Early Adverse Experience to Neurobiological Findings in Depression", Neuropsychopharmacology 29, no. 4 (2004): 641-648 B. E. Carlson, "Adolescent Observers of Marital Violence", .185 Journal of Family Violence 5, no. 4 (1990): 285-299. See also B. E. Carlson, "Children's Observations of Interparental Violence", in Battered Women and Their Families, ed. A. R. Roberts (New York: Springer, 1984), 147-167; J. L. Edleson, "Children's Witnessing of Adult Domestic Violence", Journal of Interpersonal Violence 14, no. 8 (1999): 839-870; K. Henning, et al., "Long-Term Psychological and Social Impact of Witnessing Physical Conflict Between Parents", Journal of Interpersonal Violence 11, no. 1 (1996): 35-51; E. N. Jouriles, C. M. Murphy, and D. O'Leary, "Interpersonal Aggression, Marital Discord, and Child Problems", Journal of Consulting and Clinical Psychology 57, no. 3 (1989): 453-455; J. R. Kolko, E. H. Blakely, and D. Engelman, "Children Who Witness Domestic Violence: A Review of Empirical Literature", Journal of Interpersonal Violence 11, no. 2 (1996): 281-293; and J. Wolak and D. Finkelhor, "Children Exposed to Partner Violence", in Partner Violence: A Comprehensive Review of 20 Years of Research, ed. J. L. Jasinski and L. Williams (Thousand (Oaks, CA: Sage, 1998 ‫ סטיבנס‬.‫א‬.'‫ כפי שחידד ג‬,‫ רבות מן ההצהרות כאן מבוססות על שיחות עם וינסנט פֶליטי‬.186 The Adverse Childhood":‫ב‬ ‫והופיעו‬ ,(J.E. Stevens) Experiences Study — the Largest Public Health Study You Never Heard Of", Huffington Post, October 8, 2012,

http://www.huffingtonpost.com/jane-ellen-stevens/theadverse-childhood- exp_ 1_ b_ 1943647.html :(population attributable risk) ‫ סיכון שניתן לייחוס באוכלוסייה‬.187 ‫ שאת בעיותיה ניתן לייחס לגורמי סיכון‬,‫הפרופורציה של בעיה באוכלוסייה הכללית‬ .‫מסוימים‬ National Cancer Institute, "Nearly 800,000 Deaths .188 Prevented Due to Declines in Smoking" (press release), March 14, 2012, available at http://www.cancer.gov/newscenter/newsfromnci/2012/ TobaccoControlCISNET ‫ שבוצע‬,‫ הפרעת טראומה התפתחותית‬,DTD ‫ מקרים אלה היוו חלק ממחקר השדה של‬.189 Joseph) ‫ ג'וזף ספינצולה‬,(Julian Ford) ‫במשותף על ידי גו'ליאן פורד‬ .‫ ואנוכי‬,(Spinazzola H. J. Williams, M. J. Owen, and M. C. O'Donovan, .190 "Schizophrenia Genetics: New Insights from New Approaches", British Medical Bulletin 91 (2009): 61-74. See also P. V. Gejman, A. R. Sanders, and K. S. Kendler, "Genetics of Schizophrenia: New Findings and Challenges," Annual Review of Genomics and Human Genetics 12 (2011): 121-144; and A. Sanders, et al., "No Significant Association of 14 Candidate Genes with Schizophrenia in a Large European Ancestry Sample: Implications for Psychiatric Genetics", American Journal of Psychiatry 165, no. 4 (April 2008): 497-506 R. Yehuda, et al., "Putative Biological Mechanisms for the .191 Association Between Early Life Adversity and the Subsequent Development of PTSD", Psychopharmacology 212, no. 3 (October 2010): 405— 17; K. C. Koenen, "Genetics of Posttraumatic Stress Disorder: Review and Recommendations for Future Studies", Journal of Traumatic Stress 20, no. 5 (October 2007): 737-750; M. W. Gilbertson, et al., "Smaller Hippocampal Volume Predicts Pathologic Vulnerability to Psychological Trauma", Nature Neuroscience 5 (2002): 1242-1247 Koenen, "Genetics of Posttraumatic Stress Disorder". See .192 also R. F. P. Broekman, M. Olff, and F. Boer, "The Genetic

Background to PTSD", Neuroscience & Biobehavioral Reviews 31, no. 3 (2007): 348-362 M. J. Meaney and A. C. Ferguson-Smith, "Epigenetic .193 Regulation of the Neural Transcriptome: The Meaning of the Marks", Nature Neuroscience 13, no. 11 (2010): 1313-1318. See also M. J. Meaney, "Epigenetics and the Biological Definition of Gene × Environment Interactions", Child Development 81, no. 1 (2010): 41-79; and B. M. Lester, et al., "Behavioral Epigenetics", Annals of the New York Academy of Sciences 1226, no. 1 (2011): 14-33 M. Szyf, "The Early Life Social Environment and DNA .194 Methylation: DNA Methylation Mediating the Long-Term Impact of Social Environments Early in Life", Epigenetics 6, no. 8 (2011): 971-78 Moshe Szyf, Patrick McGowan, and Michael J. Meaney, .195 "The Social Environment and the Epigenome", Environmental and Molecular Mutagenesis 49, no. 1 (2008): 46-60 ‫ הנה כמה‬.‫ יש היום שפע עדויות לכך שחוויות חיים מכל הסוגים משפיעות על הביטוי הגנטי‬.196 D. Mehta et al., "Childhood Maltreatment Is Asso- :‫דוגמאות‬ ciated with Distinct Genomic and Epigenetic Profiles in Posttraumatic Stress Disorder", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 110, no. 20 (2013): 8302-8307; P. O. McGowan, et al., "Epigenetic Regulation of the Glucocorticoid Receptor in Human Brain Associates with Childhood Abuse", Nature Neuroscience 12, no. 3 (2009): 342-348; M. N. Davies, et al., "Functional Annotation of the Human Brain Methylome Identifies Tissue- Specific Epigenetic Variation Across Brain and Blood", Genome Biology 13, no. 6 (2012): R43; M. Gunnar and K. Quevedo, "The Neurobiology of Stress and Development", Annual Review of Psychology 58 (2007): 145-173; A. Sommershof, et al., "Substantial Reduction of Naïve and Regulatory T Cells Following Traumatic Stress", Brain, Behavior, and Immunity 23, no. 8 (2009): 11171124; N. Provençal, et al., "The Signature of Maternal

Rearing in the Methylome in Rhesus Macaque Prefrontal Cortex and T Cells", Journal of Neuroscience 32, no. 44 (2012): 15626-15642; B. Labonté, et al., "Genome- wide Epigenetic Regulation by Early-Life Trauma", Archives of General Psychiatry 69, no. 7 (2012): 722-731; A. K. Smith, et al., "Differential Immune System DNA Methylation and Cytokine Regulation in Post-Traumatic Stress Disorder", American Journal of Medical Genetics Part B: Neuropsychiatric Genetics 156B, no. 6 (2011): 700-808; M. Uddin, et al., "Epigenetic and Immune Function Profiles Associated with Posttraumatic Stress Disorder", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 107, no. 20 (2010): 9470-9475 C. S. Barr, et al., "The Utility of the Non‐human Primate .197 Model for Studying Gene by Environment Interactions in Behavioral Research", Genes, Brain and Behavior 2, no. 6 (2003): 336-340 A. J. Bennett, et al., "Early Experience and Serotonin .198 Transporter Gene Variation Interact to Influence Primate CNS Function", Molecular Psychiatry 7, no. 1 (2002): 118-122. See also C. S. Barr, et al., "Interaction Between Serotonin Transporter Gene Variation and Rearing Condition in Alcohol Preference and Consumption in Female Primates", Archives of General Psychiatry 61, no. 11 (2004): 1146; and C. S. Barr, et al., "Serotonin Transporter Gene Variation Is Associated with Alcohol Sensitivity in Rhesus Macaques Exposed to Early‐Life Stress", Alcoholism: Clinical and Experimental Research 27, no. 5 (2003): 812-817 A. Roy, et al., "Interaction of FKBP5, a Stress-Related .199 Gene, with Childhood Trauma Increases the Risk for Attempting Suicide", Neuropsychopharmacology 35, no. 8 (2010): 1674-1683. See also M. A. Enoch, et al., "The Influence of GABra2, Childhood Trauma, and Their Interaction on Alcohol, Heroin, and Cocaine Dependence", Biological Psychiatry 67 no. 1 (2010): 20-27; and A. roy, et al., "Two HPA

Axis Genes, CRHBP and FKBP5, Interact with Childhood Trauma to Increase the Risk for Suicidal Behavior," Journal of Psychiatric Research 46, no. 1 (2012): 72-79 A. S. Masten and D. Cicchetti, "Developmental .200 Cascades," Development and Psychopathology 22, no. 3 (2010): 491-495; S. L. Toth, et al., "Illogical Thinking and Thought Disorder in Maltreated Children", Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry 50, no. 7 (2011): 659-668; J. Willis, "Building a Bridge from Neuroscience to the Classroom", Phi Delta Kappan 89, no. 6 (2008): 424; I. M. Eigsti and D. Cicchetti, "The Impact of Child Maltreatment on Expressive Syntax at 60 Months", Developmental Science 7, no. 1 (2004): 88-102 J. Spinazzola, et al., "Survey Evaluates Complex Trauma .201 Exposure, Outcome, and Intervention Among Children and Adolescents", Psychiatric Annals 35, no. 5 (2005): 433-439 R. C. Kessler, C. B. Nelson, and K. A. McGonagle, "The .202 Epidemiology of Co-occuring Addictive and Mental Disorders", American Journal of Orthopsychiatry 66, no. 1 (1996): 17-31. See also Institute of Medicine of the National Academies, Treatment of Posttraumatic Stress Disorder (Washington: National Academies Press, 2008); and C. S. North, et al., "Toward Validation of the Diagnosis of Posttraumatic Stress Disorder" American Journal of Psychiatry 166, no. 1 (2009): 34-40 Joseph Spinazzola, et al., "Survey Evaluates Complex .203 Trauma Exposure, Outcome, and Intervention Among (Children and Adolescents", Psychiatric Annals (2005 Bob Pynoos, Frank Putnam, Glenn :‫ קבוצת העבודה שלנו כללה את‬.204 Saxe, Julian Ford, Joseph Spinazzola, Marylene Cloitre, Bradley Stolbach, Alexander McFarlane, Alicia Lieberman, Wendy D'Andrea, Martin Teicher, and Dante .Cicchetti ‫ את הקריטריונים המוצעים לאבחנת הפרעת טראומה התפתחותית ניתן למצוא בנספח לספר‬.205 .‫זה‬ http://www.traumacenter.org/Products/instruments.php .206

:‫כאן‬ ‫סרוף‬ ‫על‬ ‫עוד‬ ‫לקרוא‬ ‫ ניתן‬.207 ‫ועל‬ www.cehd.umn.edu/icd/people/faculty/cpsy/Sroufe ‫מחקר האורך של מינסוטה על סיכון והסתגלות והפרסומים בעקבותיו‬ http://www.cehd.umn.edu/icd/research/parent-:‫כאן‬ child/andhttp:// www.cehd.umn.edu/ iCD/ research/ L. A. Sroufe and W. A. :‫ ראו גם אצל‬./parent-child/ publications Collins, The Development of the Person: The Minnesota Study of Risk and Adaptation from Birth to Adulthood (New York: Guilford Press, 2009); and L. A. Sroufe, "Attachment and Development: A Prospective, Longitudinal Study from Birth to Adulthood", Attachment & Human Development 7, no. 4 (2005): 349-367 L. A. Sroufe, The Development of the Person: The .208 Minnesota Study of Risk and Adaptation from Birth to Adulthood (New York: Guilford Press, 2005). Harvard researcher Karlen Lyons-Ruth had similar findings in a sample of children she followed for about eighteen years: Disorganized attachment, Role reversal, and lack of maternal communication at age three were the greatest predictors of children being part of the mental health or social service system at age eighteen D. Jacobvitz and L. A. Sroufe, "The Early Caregiver-Child .209 Relationship and Attention-Deficit Disorder with Hyperactivity in Kindergarten: A Prospective Study", Child Development 58, no. 6 (December 1987): 1496-1504 G. H. Elder Jr., T. Van Nguyen, and A. Caspi, "Linking .210 Family Hardship to Children's Lives", Child Development 56, no. 2 (April 1985): 361-375 ‫ הסיכוי שיאובחנו בהפרעת התנהגות או הפרעת‬,‫ אצל ילדים שעברו התעללות גופנית‬.211 .‫ הזנחה או התעללות מינית הכפילו את הסיכוי לפתח הפרעת חרדה‬.‫התנגדות עלה פי שלושה‬ ‫חוסר זמינות פסיכולוגי של ההורים או התעללות מינית הכפילו את הסיכוי לפתח בהמשך‬ ‫ אחוז‬60 ,‫ אחוז אצל הילדים שסבלו מהזנחה‬54 ‫ הסיכוי לקבל אבחנות מרובות היה‬.PTSD .‫ אחוז לקורבנות התעללות מינית‬73-‫אצל אלה שסבלו מהתעללות גופנית ו‬ ‫ ילדים‬698 ‫ שחקרה‬,(Emmy Werner) ‫ ציטוט זה התייחס לעבודתה של אמי וורנר‬.212 ‫ המחקר הראה כי ילדים‬.1955-‫ החל מ‬,‫שנולדו באי קאוואי בהוואי במשך ארבעים שנה‬ ‫ בריאות נפשית וגופנית‬,‫שגדלו בבתים לא יציבים חוו בהמשך חייהם בעיות של עבריינות‬

‫ שליש מכל הילדים בסיכון גבוה הפגינו חוסן וצמחו להיות מבוגרים‬.‫ויציבות משפחתית‬ .2 .‫ היותו של הילד מושך לב‬.1 :‫ הגורמים המגֵנים היו‬.‫ מתפקדים ובעלי ביטחון‬,‫אכפתיים‬ ‫ ומעורבות מוגברת‬,(‫ או מורה‬,‫ שמרטפית‬,‫קשר חזק עם מטפל שאינו הורה )כגון דודה‬ E. E. Werner and R. S. Smith, .‫בקבוצות קהילתיות או בכנסייה‬ Overcoming the Odds: High Risk Children from Birth to Adulthood (Ithaca, NY, and London: Cornell University (Press, 1992 P. K. Trickett, J. G. Noll, and F. W. Putnam, "The Impact of .213 Sexual Abuse on Female Development: Lessons from a Multigenerational, Longitudinal Research Study", Development and Psychopathology 23 (2011): 453-476. See also J. G. Noll, P. K. Trickett, and F. W. Putnam, "A Prospective Investigation of the Impact of Childhood Sexual Abuse on the Development of Sexuality", Journal of Consulting and Clinical Psychology 71 (2003): 575-586; P. K. Trickett, C. McBride-Chang, and F. W. Putnam, "The Classroom Performance and Behavior of Sexually Abused Females," Development and Psychopathology 6 (1994): 183-194; P. K. Trickett and F. W. Putnam, Sexual Abuse of Females: Effects in Childhood (Washington: National Institute of Mental Health, 1990-1993); F. W. Putnam and P. K. Trickett, The Psychobiological Effects of Child Sexual (Abuse (New York: W. T. Grant Foundation, 1987 ‫ אף אחד לא שאל דבר על‬,‫ בשישים ושלושה המחקרים על הפרעת שיבוש באיזון מצב הרוח‬.214 ‫ המילה "טיפול לקוי" מופיעה בדרך אגב‬.‫ התעללות או הזנחה בילדוּת‬,PTSD ,‫התקשרות‬ ‫ דינמיקה משפחתית או טיפול‬,‫ אין שם דבר על הורות‬.‫רק באחד משישים ושלושה המאמרים‬ .‫משפחתי‬ ‫ תוויות אבחנתיות שאין להן‬,"V ‫ ניתן למצוא מה שמכונה "קו י‬,DSM-‫ בנספח שבסוף ה‬.215 ‫ שם תמצאו רישומים על‬.‫ ושלא ניתן להשתמש בהן לצורך החזרי ביטוח‬,‫מעמד רשמי‬ .‫ התעללות גופנית בילדות והתעללות מינית בילדות‬,‫ הזנחה בילדות‬,‫התעללות בילדוּת‬ .121 '‫ עמ‬,‫ שם‬.216 APA-‫ ה‬.‫ הוא מספר שבע ברשימת רבי המכר של אמזון‬DSM-5 ,‫ בעת כתיבת דברים אלה‬.217 ‫ לצד‬,DSM-‫ פרסום ה‬.DSM-‫ מיליון דולר על המהדורה הקודמת של ה‬100 ‫הרוויח‬ .APA-‫ הוא מקור ההכנסה הגדול ביותר של ה‬,‫תרומות מתעשיית התרופות ודמי חבר‬ Gary Greenberg, The Book of Woe: The DSM and the .218 Unmaking of Psychiatry (New York: Penguin, 2013), 239

‫ יו"ר אחת החטיבות‬,(David Elkins) ‫ התלונן דיוויד אלקינס‬,APA-‫ במכתב פתוח ל‬.219 ‫ רשלנות ביחס‬,‫ מבוסס על "הוכחות רעועות‬DSM-5-‫ על ש‬,‫באיגוד הפסיכולוגים האמריקני‬ ‫" למכתבו‬.‫ והמשגת הפרעה נפשית כתופעה רפואית בראש ובראשונה‬,‫לבריאות הציבור‬ ‫ נשיא איגוד היועצים האמריקני שלח מכתב מטעם‬.‫צורפו כמעט חמשת אלפים חתימות‬ ‫ ווגם הוא התייחס לאיכות‬,APA-‫ אל נשיא ה‬DSM-5-‫ חבריו שרכשו את ה‬115,000 ‫ לתת פומבי לעבודת הוועדה‬APA-‫ — וכתב שהוא "מפציר ב‬DSM-5-‫המדע שמאחורי ה‬ ‫" וכן לאפשר הערכה של "כל ההוכחות‬,‫ כדי לסקור את השינויים המוצעים‬,‫המדעית שמונתה‬ ".‫והנתונים על ידי קבוצות מומחים חיצוניות ובלתי תלויות‬ .‫ תומס אינסל ביצע בעבר מחקר על הורמון ההתקשרות אוקסיטוצין אצל קופי אדם‬.220 National Institute of Mental Health, "NIMH Research .221 Domain Criteria (RDoC)", http://www.nimh.nih.gov/research-priorities/RDoC/nimhresearch-domain-criteria-RDoC.shtml The Development of the Person: The Minnesota Study of .222 Risk and Adaptation from Birth to Adulthood (New York: (Guilford Press, 2005 B. A. van der Kolk, "Developmental Trauma Disorder: .223 Toward a Rational Diagnosis for Children with Complex Trauma Histories", Psychiatric Annals 35, no. 5 (2005): 401-408; W. D'Andrea, et al., "Understanding Interpersonal Trauma in Children: Why We Need a Developmentally ApPropriate Trauma Diagnosis", American Journal of Orthopsychiatry 82 (2012): 187-200. J. D. Ford, et al., "Clinical Significance of a Proposed Developmental Trauma Disorder Diagnosis: Results of an International Survey of Clinicians", Journal of Clinical Psychiatry 74, no. 8 (2013): 841849. Up-to-date results from the Developmental Trauma Disorder field trial study are available on our Web site: .www.Traumacenter.org J. J. Heckman, "Skill Formation and the Economics of .224 Investing in Disadvantaged Children", Science 312, no. 5782 (2006): 1900-1902 D. Olds, et al., "Long-Term Effects of Nurse Home .225 Visitation on Children's Criminal and Antisocial Behavior: 15-Year Follow-up of a Randomized Controled Trial", JAMA 280, no. 14 (1998): 1238-1244. See also J. Eckenrode,

et al., "Preventing Child Abuse and Neglect with a Program of Nurse Home Visitation: The Limiting Effects of Domestic Violence", JAMA 284, no. 11 (2000): 1385-1391; D. I. Lowell, et al., "A Randomized Controled Trial of Child FIRST: A Comprehensive Home-Based Intervention Translating Research into Early Childhood Practice", Child Development 82, no. 1 (January/ February 2011): 193208; S. T. Harvey and J. E. Taylor, "A Meta-Analysis of the Effects of Psychotherapy with Sexually Abused Children and Adolescents", Clinical Psychology Review 30, no. 5 (July 2010): 517-535; J. E. Taylor and S. T. Harvey, "A MetaAnalysis of the Effects of Psychotherapy with Adults Sexually Abused in Childhood", Clinical Psychology Review 30, no. 6 (August 2010): 749-767; Olds, Henderson, Chamberlin & Tatelbaum, 1986; B. C. Stolbach, et al., "Complex Trauma Exposure and Symptoms in Urban Traumatized Children: A Preliminary Test of Proposed Criteria for Developmental Trauma Disorder", Journal of Traumatic Stress 26, no. 4 (August 2013): 483-491 .2014 ,‫ דביר‬,‫ כנרת זמורה־ביתן‬,‫ גדי גולדברג‬:‫ תרגום‬.226 ‫ הערכות פורנזיות הן מסמכים‬,‫ שבהן קיים חיסיון רופא־חולה‬,‫ בשונה מהתייעצויות קליניות‬.227 ‫ לפני שאני מבצע הערכה‬.‫ בתי משפט וחבר מושבעים‬,‫ציבוריים שניתן לשתף בהם עורכי דין‬ ‫ ומזהיר אותם כי את הדברים שיספרו לי לא ניתן‬,‫פורנזית אני מיידע את הלקוחות על כך‬ .‫לשמור בסודיות‬ K. A. Lee, et al., "A 50-Year Prospective Study of the .228 Psychological Sequelae of World War II Combat", American Journal of Psychiatry 152, no. 4 (April 1995): 516-522 J. L. McGaugh and M. L. Hertz, Memory Consolidation (San .229 Fransisco: Albion Press, 1972); L. Cahill and J. L. McGaugh, "Mechanisms of Emotional Arousal and Lasting Declarative Memory", Trends in Neurosciences 21, no. 7 (1998): 294-299 A. F. Arnsten, et al., "α-1 Noradrenergic Receptor .230 Stimulation Impairs Prefrontal Cortical Cognitive Function", Biological Psychiatry 45, no. 1 (1999): 26-31. See also A. F. Arnsten, "Enhanced: The Biology of Being

Frazzled", Science 280, no. 5370 (1998): 1711-1712; S. Birnbaum, et al., "A Role for Norepinephrine in Stress-Induced Cognitive Deficits: α-1-adrenoceptor Mediation in the Prefrontal Cortex", Biological Psychiatry 46, no. 9 (1999): 1266-1274 Y. D. Van Der Werf, et al. "Special Issue: Contributions of .231 Thalamic Nuclei to Declarative Memory Functioning", Cortex 39 (2003): 1047-1062. See also B. M. Elzinga and J. D. Bremner, "Are the Neural SubStrates of Memory the Final Common Pathway in Posttraumatic Stress Disorder (PTSD)?" Journal of Affective Disorders 70 (2002): 1-17; L. M. Shin, et al., "A Functional Magnetic Resonance Imaging Study of Amygdala and Medial prefrontal cortex Responses to Overtly Presented Fearful Faces in Posttraumatic Stress Disorder", Archives of General Psychiatry 62 (2005): 273-281; L. M. Williams, et al., "Trauma Modulates Amygdala and Medial Prefrontal Responses to Consciously Attended Fear", Neuroimage 29 (2006): 347357; R. A. Lanius, et al., "Brain Activation During ScriptDriven Imagery Induced Dissociative Responses in PTSD: A Functional Magnetic Resonance Imaging Investigation", Biological Psychiatry 52 (2002): 305-311; H. D Critchley, C. J. Mathias, and R. J. Dolan, "Fear Conditioning in Humans: The Influence of Awareness and Autonomic Arousal on Functional Neuroanatomy", Neuron 33 (2002): 653-663; M. Beauregard, J. Levesque, and P. Bourgouin, "Neural Correlates of Conscious Self-Regulation of Emotion", Journal of Neuroscience 21 (2001): RC165; K. N. Ochsner, et al., "For Better or for Worse: Neural Systems Supporting the Cognitive Down-and Up-Regulation of Negative Emotion", NeuroImage 23 (2004): 483-499; M. A. Morgan, L. M. Romanski, and J. E. LeDoux, et al., "Extinction of Emotional Learning: Contribution of Medial prefrontal cortex", Neuroscience Letters 163 (1993): 109-113; M. R. Milad and G. J. Quirk, "Neurons in Medial prefrontal cortex Signal Memory for Fear Extinction",

Nature 420 (2002): 70-74; and J. Amat, et al., "Medial prefrontal cortex Determines How Stressor Controllability Affects Behavior and Dorsal Raphe Nucleus", Nature Neuroscience 8 (2005): 365-371 B. A. van der Kolk and R. Fisler, "Dissociation and the .232 Fragmentary Nature of Traumatic Memories: Overview and Exploratory Study", Journal of Traumatic Stress 8, no. 4 (1995): 505-525 :"‫החופשי‬ ‫ב"מילון‬ ‫ההיסטריה‬ ‫ הגדרת‬.233 http://www.thefreedictionary.com/hysteria A. Young, The Harmony of Illusions: Inventing Post- .234 Traumatic Stress Disorder (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1997). See also H. F. Ellenberger, The Discovery of the Unconscious: The History and Evolution (of Dynamic Psychiatry (New York: Basic Books, 2008 T. Ribot, Diseases of Memory (New York: Appleton, 1887), .235 108-109; Ellenberger, Discovery of the Unconscious J. Breuer and S. Freud, "The Physical Mechanisms of .236 Hysterical Phenomena", in The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud ((London: Hogarth Press, 1893 A. Young, Harmony of Illusions .237 J. L. Herman, Trauma and Recovery (New York: Basic .238 Books, 1997), 15 A. Young, Harmony of Illusions. See also J. M. Charcot, .239 Clinical Lectures on Certain Diseases of the Nervous (System, vol. 3 (London: New Sydenham Society, 1888 http://en.wikipedia.org/wiki/File:Jean- .240 Martin_Charcot_chronophotography.jpg P. Janet, L'Automatisme psychologique (Paris: Félix .241 (Alcan, 1889 ‫ והוא‬,‫( הכיר לי את עבודתו של ז'נה‬Onno van der Hart) ‫ אוֹנוֹ ואן דר הארט‬.242 ‫ התמזל מזלי לעבוד בשיתוף פעולה קרוב עם‬.‫כנראה החוקר הגדול ביותר של עבודתו כיום‬ B. A. van der Kolk and O. van .‫אונו ולסכם את רעיונותיו העיקריים של ז'נה‬ der Hart, "Pierre Janet and the Breakdown of Adaptation in Psychological Trauma", American Journal of Psychiatry

‫‪146 (1989): 1530-1540; B. A. van der Kolk and O. van der Hart,‬‬ ‫‪"The Intrusive Past: The Flexibility of Memory and the‬‬ ‫‪Engraving of Trauma", Imago 48 (1991): 425-454‬‬ ‫‪P. Janet, "L'amnésie et la dissociation des souvenirs par .243‬‬ ‫‪l'emotion" [Amnesia and the dissociation of memories‬‬ ‫‪by emotions], Journal de Psychologie 1 (1904): 417-453‬‬ ‫‪P. Janet, Psychological Healing (New York: Macmillan, .244‬‬ ‫‪1925), 660‬‬ ‫‪P. Janet, L'etat mental des hystériques, 2nd ed. (Paris: .245‬‬ ‫‪Félix Alcan, 1911; repr. Marseille, France: Lafitte Reprints,‬‬ ‫‪1983); P. Janet, The Major Symptoms of Hysteria (London‬‬ ‫‪and New York: Macmillan, 1907; repr. New York: Hafner,‬‬ ‫‪1965); P. Janet, L'evolution de la memoire et de la notion‬‬ ‫‪(du temps (Paris: A. Chahine, 1928‬‬ ‫‪J. L. Titchener, "Post-Traumatic Decline: A Consequence .246‬‬ ‫‪of Unresolved Destructive Drives", Trauma and Its Wake‬‬ ‫‪2 (1986): 5-19‬‬ ‫‪ .247‬פרויד‪ ,‬ז‪ .‬וברויאר‪ ,‬י‪" ,.‬על המנגנון הנפשי של תופעות היסטריות"‪ ,‬בתוך מחקרים בהיסטריה‪,‬‬ ‫תרגום‪ :‬מרים קראוס‪ ,‬עורך‪ :‬דרור גרין‪ .‬צפת ספרים‪.2014 ,‬‬ ‫‪S. Freud and J. Breuer, "The Etiology of Hysteria", in the .248‬‬ ‫‪Standard Edition of the Complete Psychological Works of‬‬ ‫‪Sigmund Freud, vol. 3, ed. J. Strachy (London: Hogarth‬‬ ‫‪Press, 1962): 189-221‬‬ ‫‪ .249‬פרויד‪ ,‬ז‪ ,.‬שלוש מסות על התיאוריה של המיניות‪ ,‬מיניות ואהבה‪ ,‬תרגום‪ :‬אדם טננבאום‪ ,‬דוד‬ ‫זינגר‪ ,‬עורכים‪ :‬עמנואל ברמן ואילנה שמיר‪ ,‬עם עובד‪ ,2002 ,‬עמ' ‪" :60‬סיבות פנימיות‬ ‫ונסיבות חיצוניות הן הקובעות את הופעתה המחודשת של הפעילות המינית ]‪ [...‬על הסיבות‬ ‫הפנימיות ידובר מאוחר יותר; הנסיבות החיצוניות המקריות זוכות למשמעות רבה ועקבית‬ ‫)ההדגשה של פרויד(‪ .‬הגורם החיצוני העיקרי הוא השפעת הפיתוי‪ ,‬שבאמצעותו הופך הילד‬ ‫בטרם עת לאובייקט מיני ולומד‪ ,‬בנסיבות מרגשות‪ ,‬לחוות את הסיפוק שבא מהאזורים‬ ‫הגניטליים; סיפוק שאותו הוא נאלץ לחדש‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬בעזרת אוננות‪ .‬פיתוי כזה מופעל על‬ ‫ידי מבוגרים או בא בעקבות מפגש עם ילדים אחרים‪ .‬לא אוכל להודות שבמסה שלי משנת‬ ‫‪' ,1896‬על האטיולוגיה של ההיסטריה' )‪ (Freud, 1896‬הגזמתי במידת שכיחותה או‬ ‫משמעותה של השפעה זו; אף על פי שטרם ידעתי אז שייתכן כי אנשים שנשארו נורמליים‬ ‫עברו בשנות ילדותם את אותן חוויות‪ ,‬ולפיכך הערכתי את הפיתוי יותר מאשר את הגורמים‬ ‫המופיעים בקונסטיטוציה ובהתפתחות המינית‪ .‬מובן שאין צורך בפיתוי כדי לעורר את חיי‬ ‫המין של הילד‪ ,‬ומובן שהתעוררות כזאת יכולה להתרחש גם באופן ספונטני מתוך סיבות‬

‫ הוצאת‬,‫ חיים איזק‬:‫ תרגם מגרמנית‬.‫ הרצאה כ"ג‬,‫ מבוא לפסיכואנליזה‬.‫ ז‬,‫" פרויד‬.‫פנימיות‬ ‫ משום שלעתים קרובות מאוד אין‬,‫ "עניין מיוחד יש בהזיה על הפיתוי‬:255 '‫ עמ‬.1966 ,‫דביר‬ ".‫היא הזיה אלא זכר של מעשה שהיה‬ ‫ עמנואל‬:‫ עורך‬,‫ ערן רולניק‬:‫ תרגם‬,‫ הטיפול הפסיכואנליטי‬.‫ חזרה ועיבוד‬,‫ היזכרות‬.‫ ז‬,‫ פרויד‬.250 .116 '‫ עמ‬,2002 ,‫ עם עובד‬.‫ברמן‬ B. A. van der Kolk, Psychological Trauma (Washington, .251 (DC: American Psychiatric Press, 1986 B. A. van der Kolk, "The Compulsion to Repeat the .252 Trauma", Psychiatric Clinics of North America 12, no. 2 (1989): 389-411 A. Young, The Harmony of Illusions: Inventing Post- .253 Traumatic Stress Disorder (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1997), 84 F. W. Mott, "Special Discussion on Shell Shock Without .254 Visible Signs of Injury", Proceedings of the Royal Society of Medicine 9 (1916): i-xliv. See also C. S. Myers, "A Contribution to the Study of Shell Shock", Lancet 1 (1915): 316-320; T. W. Salmon, "The Care and Treatment of Mental Diseases and War Neuroses ('Shell Shock') in the British Army", Mental Hygiene 1 (1917): 509-547; and E. Jones and S. Wessely, Shell Shock to PTSD: Military Psychiatry from (1900 to the Gulf (Hove, UK: Psychology Press, 2005 J. Keegan, The First World War (New York: Random House, .255 (2011 A. D. Macleod, "Shell Shock, Gordon Holmes and the .256 Great War", Journal of the Royal Society of Medicine 97, no. 2 (2004): 86-89; M. Eckstein, Rites of Spring: The Great War and the Birth of the Modern Age (Boston: Houghton (Mifflin, 1989 Lord Southborough, Report of the War Office Committee .257 London: His Majesty's) ‫״‬of Enquiry into "Shell-Shock (Stationery Office, 1922 ‫ כתב טרילוגיה נוגעת ללב על עבודתו של‬,‫ זוכה פרס בּוּ ר‬,(Pat Barker) ‫ פט ברקר‬.258 W. H. R. Rivers):P. Barker,) ‫ ריברס‬.‫ ר‬.‫ ה‬.‫הפסיכיאטר הצבאי ו‬ Regeneration (London: Penguin UK, 2008); P. Barker, The Eye in the Door (New York: Penguin, 1995); P. Barker, The

Ghost Road (London: Penguin UK, 2008). Further discussions of the aftermath of World War I can be found in A. Young, Harmony of Illusions and B. Shephard, A War of Nerves, Soldiers and Psychiatrists 1914-1994 (London: .(Jonathan Cape, 2000 J. H. Bartlett, The Bonus March and the New Deal (1937); R. .259 Daniels, The Bonus March: An Episode of the Great (Depression (1971 ,‫ הוצאת כנרת זמורה־ביתן‬,‫ גדי גולדברג‬:‫ תרגום‬.‫ במערב אין כל חדש‬,‫ אריך מריה‬,‫ רמרק‬.260 .2014 ,‫דביר‬ .(‫ )מהדורה דיגיטלית‬125 '‫ עמ‬,‫ שם‬.261 http://motlc.wiesenthal.com/site/pp.asp? :‫ ראו באתר‬,‫ לתיאור‬.262 c=gvKVLcMVIuG&b=395007 C. S. Myers, Shell Shock in France 1914-1918 (Cambridge UK: .263 (Cambridge University Press, 1940 A. Kardiner, The Traumatic Neuroses of War (New York: .264 (Hoeber, 1941 (http://en.wikipedia.org/wiki/Let_There_Be_Light_(film .265 G. Greer and J. Oxenbould, Daddy, We Hardly Knew You .266 ((London: Penguin, 1990 A. Kardiner and H. Spiegel, War Stress and Neurotic .267 (Illness (Oxford, UK: Hoeber, 1947 D. J. Henderson, "Incest", in Comprehensive Textbook of .268 Psychiatry, 2nd ed., eds. A. M. Freedman and H. I. Kaplan (Baltimore: Williams & Wilkins, 1974), 1536 W. Sargent and E. Slater, "Acute War Neuroses", The .269 Lancet 236, no. 6097 (1940): 1-2. See also G. Debenham, et al., "Treatment of War Neurosis", The Lancet 237, no. 6126 (1941): 107-109; and W. Sargent and E. Slater, "Amnesic Syndromes in War", Proceedings of the Royal Society of Medicine (Section of Psychiatry) 34, no. 12 (October 1941): 757-764 ‫ בין שמחקר‬,‫ כל אחד ואחד מן הפרסומים המדעיים של זיכרון התעללות מינית בילדות‬.270 ‫ בין שהוא בודק מדגמים קליניים או‬,‫עוֹקבָה )שעוקב לאורך השנים קדימה( או רטרואקטיבי‬ ‫ מוצא כי אחוז מסוים של האנשים שעברו התעללות מינית‬,‫מדגמים מן האוכלוסייה הכללית‬ B. A. van der Kolk and R. :‫ ראו לדוגמה‬.‫ ואחר כך נזכר בה‬,‫שכח את ההתעללות‬

Fisler, "Dissociation and the Fragmentary Nature of Traumatic Memories: Overview and Exploratory Study", Journal of Traumatic Stress 8 (1995): 505-525; J. W. Hopper and B. A. van der Kolk, "Retrieving, Assessing, and Classifying Traumatic Memories: A Preliminary Report on Three Case Studies of a New Standardized Method", Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma 4 (2001): 3371; J. J. Freyd and A. P. DePrince, eds., Trauma and Cognitive Science (Binghamton, NY: Haworth Press, 2001), 33-71; A. P. DePrince and J. J. Freyd, "The Meeting of Trauma and Cognitive Science: Facing Challenges and Creating Opportunities at the CrossRoads", Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma 4, no. 2 (2001): 1-8; D. Brown, A. W. Scheflin, and D. Corydon Hammond, Memory, Trauma Treatment and the Law (New York: Norton, 1997); K. Pope and L. Brown, Recovered Memories of Abuse: Assessment, Therapy, Forensics (Washington, DC: American Psychological Association, 1996); and L. Terr, Unchained Memories: True Stories of Traumatic (Memories, Lost and Found (New York: Basic Books, 1994 E. F. Loftus, S. Polonsky, and M. T. Fullilove, "Memories of .271 Childhood Sexual Abuse: REMembering and Repressing", Psychology of Women Quarterly 18, no. 1 (1994): 67-84. L. M. Williams, "Recall of Childhood Trauma: A Prospective Study of Women's Memories of Child Sexual Abuse", Journal of Consulting and Clinical Psychology 62, no. 6 (1994): 1167-1176 "L. M. Williams, "Recall of Childhood Trauma .272 L. M. Williams, "Recovered Memories of Abuse in Women .273 with Documented Child Sexual Victimization Histories", Journal of Traumatic Stress 8, no. 4 (1995): 649-673 ‫ "שפע של‬:‫( טוען בספרו האחרון‬Jaak Panksepp) ‫ מדען המוח החשוב ג'אק פנקספ‬.274 ‫עבודות קדם־קליניות במודלים של בעלי חיים מוכיחות כעת כי זיכרונות מושבים נוטים‬ J. Panksepp and L. Biven, The ".‫לשוב למאגרי הזיכרון עם שינויים‬ Archaeology of Mind: Neuroevolutionary Origins of Human Emotions, Norton Series on Interpersonal

(Neurobiology (New York: W. W. Norton, 2012 E. F. Loftus, "The Reality of Repressed Memories", .275 American Psychologist 48, no. 5 (1993): 518-537. See also E. F. Loftus and K. Ketcham, The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual Abuse (New (York: Macmillan, 1996 J. F. Kihlstrom, "The Cognitive Unconscious", Science 237, .276 no. 4821 (1987): 1445-1452 E. F. Loftus, "Planting Misinformation in the Human Mind: .277 A 30-Year Investigation of the Malleability of Memory", Learning & Memory 12, no. 4 (2005): 361-366 B. A. van der Kolk and R. Fisler, "Dissociation and the .278 Fragmentary Nature of Traumatic Memories: Overview and Exploratory Study", Journal of Traumatic Stress 8, no. 4 (1995): 505-525 .‫ נחקור נושא זה ביתר פירוט בפרק ארבעה־עשר‬.279 L. L. Langer, Holocaust Testimonies: The Ruins of Memory .280 ((New Haven, CT: Yale University Press, 1991 .5 '‫ עמ‬,‫ שם‬.281 .21 '‫ עמ‬,‫ שם‬.282 .34 '‫ עמ‬,‫ שם‬.283 J. Osterman and B. A. van der Kolk, "Awareness During .284 Anaesthesia and Posttraumatic Stress Disorder", General Hospital Psychiatry 20 (1998): 274-281. See also K. Kiviniemi, "Conscious Awareness and Memory During General Anesthesia", Journal of the American Association of Nurse Anesthetists 62 (1994): 441-449; A. D. Macleod and E. Maycock, "Awareness During Anaesthesia and Post Traumatic Stress Disorder", Anaesthesia and Intensive Care 20, no. 3 (1992) 378-382; F. Guerra, "Awareness and Recall: NeuRological and Psychological Complications of Surgery and Anesthesia", in International Anesthesiology Clinics, vol. 24. ed. B. T. Hindman (Boston: Little, Brown, 1986), 75-99; J. Eldor and D. Z. N. Frankel, "Intra- anesthetic Awareness", Resuscitation 21 (1991): 113-119; J. L. Breckenridge and A. R.

Aitkenhead, "Awareness During Anaesthesia: A Review", Annals of the Royal College of Surgeons of England 65, no. 2 (1983), 93 ‫( בהקשר של‬Dick Schwatrz) ‫ "הנהגה עצמית" הוא המונח שמשתמש בו דיק שוורץ‬.285 .‫ הנושא של פרק שבעה־עשר‬,‫טיפול מערכתי במשפחה הפנימית‬ ‫ שמפורטות בפרקים‬,‫( ושוורץ‬Pesso) ‫ היוצאות מכלל זה הן עבודותיהם של פסו‬.286 ‫ אף‬,‫ ושהועילו לי באופן אישי‬,‫ שאני משתמש בהן בעבודתי‬,‫שבעה־עשר ושמונה־עשר‬ .‫שעדיין לא חקרתי מדעית — לפחות לעת עתה‬ A. F. Arnsten, "Enhanced: The Biology of Being Frazzled", .287 Science 280, no. 5370 (1998): 1711-1712; A. Arnsten, "Stress Signalling Pathways That Impair Prefrontal Cortex Structure and Function", Nature Reviews Neuroscience 10, no. 6 (2009): 410-422 D. J. Siegel, The Mindful Therapist: A Clinician's Guide to .288 Mindsight and Neural Integration (New York: W. W. (Norton, 2010 J. E. LeDoux, "Emotion Circuits in the Brain", Annual .289 Review of Neuroscience 23, no. 1 (2000): 155-184. See also M. A. Morgan, L. M. Romanski, and J. E. LeDoux, "Extinction of Emotional Learning: Contribution of Medial prefrontal cortex", Neuroscience Letters 163, no. 1 (1993): 109-113; and J. M. Moscarello and J. E. LeDoux, "Active Avoidance Learning Requires Prefrontal Suppression of AmygdalaMediated Defensive Reactions", Journal of Neuroscience 33, no. 9 (2013): 3815-3823 S. W. Porges, "Stress and Parasympathetic Control", .290 Stress Science: Neuroendocrinology 306 (2010). See also S. W. Porges, "Reciprocal Influences Between Body and Brain in the Perception and Expression of Affect", in The Healing Power of Emotion: Affective Neuroscience, Development & Clinical Practice, Norton Series on Interpersonal Neurobiology (New York: W. W. Norton, 2009), 27 B. A. van der Kolk, et al., "Yoga as an Adjunctive .291 Treatment for PTSD", Journal of Clinical Psychiatry 75, no. 6 (June 2014): 559-565

Sebern F. Fisher, Neurofeedback in the Treatment of .292 Driven Brain ‫־‬Developmental Trauma: Calming the Fear ((New York: W. W. Norton & Company, 2014 R. P. Brown and P. L. Gerbarg, "Sudarshan Kriya Yogic .293 Breathing in the Treatment of Stress, Anxiety, and Depression — Part II: Clinical Applications and Guide lines", Journal of Alternative & Complementary Medicine 11, no. 4 (2005): 711-717. See also C. L. Mandle, et al., "The Efficacy of Relaxation Response Interventions with Adult Patients: A Review of the Literature", Journal of Cardiovascular Nursing 10 (1996): 4-26; and M. Nakao, et al., "Anxiety Is a Good Indicator for Somatic Symptom Reduction Through Behavioral Medicine Intervention in a Mind/ Body Medicine Clinic", Psychotherapy and Psychosomatics 70 (2001): 50-57 C. Hannaford, Smart Moves: Why Learning Is Not All in .294 Your Head (Arlington, VA: Great Ocean Publishers, 1995), 22207-23746 J. Kabat- Zinn, Full Catastrophe Living: Using the Wisdom .295 of Your Body and Mind to Face Stress, Pain, and Illness (New York: Bantam Books, 2013). See also D. Fosha, D. J. Siegel, and M. Solomon, eds., The Healing Power of Emotion: Affective Neuroscience, Development & Clinical Practice, Norton Series on Interpersonal Neurobiology (New York: W. W. Norton, 2011); and B. A. van der Kolk, "Posttraumatic Therapy in the Age of Neuroscience", Psychoanalytic Dialogues 12, no. 3 (2002): 381-392 ‫ מראות שינוי‬PTSD-‫ סקירות מוחיות של אנשים שסובלים מ‬,‫ כפי שראינו בפרק חמישי‬.296 ‫ המעורבת בזיכרון האוטוביוגרפי‬,‫בפעילות באזורים שקשורים לרשת ברירת המחדל‬ .‫ובתחושת עצמי רציפה‬ P. A. Levine, In an Unspoken Voice: How the Body .297 Releases Trauma and Restores Goodness (Berkeley, CA: (North Atlantic, 2010 P. Ogden, Trauma and the Body (New York: Norton, 2009). .298 See also A. Y. Shalev, "Measuring Outcome in

Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Clinical Psy chiatry 61, supp. 5 (2000): 33-42 .I. Kabat-Zinn, Full Catastrophe Living. p. xx .299 S. G. Hofmann, et al., "The Effect of Mindfulness-Based .300 Therapy on Anxiety and Depression: A Meta- Analytic Review", Journal of Consulting and Clinical Psychology 78, no. 2 (2010): 169-183; J. D. Teasdale, et al., "Prevention of Relapse/Recurrence in Major Depression by Mindfulness-Based Cognitive Therapy", Journal of Con sulting and Clinical Psychology 68 (2000): 615-623. See also Britta K. Hölzel, et al., "How Does Mindfulness Meditation Work? Proposing Mechanisms of Action from a Conceptual and Neural Perspective", Perspectives on Psychological Science 6, no. 6 (2011): 537-559; and P. Grossman, et al., "Mindfulness-Based Stress Reduction and Health Benefits: A Meta-Analysis", Journal of Psychosomatic Research 57, no. 1 (2004): 35-43 ‫ נמצא כי מעגלי המוח הקשורים למדיטציה קשובה משפרים את ויסות הקשב ומשפיעים‬.301 L. ‫ ראו אצל‬.‫בצורה חיובית על ההפרעה שגורמות תגובות רגשיות לביצוע משימות קשביות‬ E. Carlson, et al., "One Year Pre-Post Intervention Followup of Psychological, Immune, Endocrine and Blood Pressure Outcomes of Mindfulness-Based Stress Reduction (MBSR) in Breast and Prostate Cancer Outpatients", Brain, Behavior, and Immunity 21, no. 8 (2007): 1038-1049; and R. J. Davidson, et al., "Alterations in Brain and Immune Function Produced by Mindfulness Meditation", Psychosomatic Medicine 65, no. 4 (2003): 564-570 ‫( ועמיתיה ביצעו מחקרים מקיפים על מדיטציה ועל‬Britta Hölzel)‫ בריטה הולצל‬.302 ‫ והראו כי היא מערבת את קליפת המוח הקדם־מצחית הגבית־אמצעית‬,‫תפקוד המוח‬ ‫ קליפת המוח הקדם־מצחית הקדמית־צדית‬,dorsomedial PFC)) Rostral anterior) ‫ ופיתול החגורה הקדמי‬ventrolateral PFC)) B. K. Hölzel, et al., "Stress ‫ ראו אצל‬.(cingulate, ACC Reduction Correlates with Structural Changes in the Amygdala", Social Cognitive and Affective Neuroscience 5 (2010): 11-17; B. K. Hölzel, et al., "Mindfulness Practice Leads to Increases in Regional Brain Gray Matter

Densit", Psychiatry Research 191, no. 1 (2011): 36-43; B. K. Hölzel, et al., "Investigation of Mindfulness Meditation Practitioners with Voxel-Based Morphometry", Social Cognitive and Affective Neuroscience 3, no. 1 (2008): 55-61; and B. K. Hölzel, et al., "Differential Engagement of Anterior cingulate and Adjacent Medial Frontal Cortex in Adept Meditators and Non-meditators", Neuroscience Letters 421, no. 1 (2007): 16-21 anterior) ‫ המבנה המוחי העיקרי שקשור למודעות לגוף הוא האינסולה הקדמית‬.303 A. D. Craig, "Interoception: The Sense of :‫ ראו אצל‬.(insula the Physiological Condition of the Body", Current Opinion on Neurobiology 13 (2003): 500-505; Critchley, Wiens, Rotshtein, Ohman, and Dolan, 2004; N. A. S. Farb, Z. V. Segal, H. Mayberg, J. Bean, D. McKeon, Z. Fatima, et al., "Attending to the Present: Mindfulness Meditation Reveals Distinct Neural Modes of Self-Reference", Social Cognitive and Affective Neuroscience 2 (2007): 313-322.; J. A. Grant, J. Courtemanche, E. G. Duerden, G. H. Duncan, and P. Rainville, "Cortical Thickness and Pain Sensitivity in Zen Meditators", Emotion 10, no. 1 (2010): 43-53 S. J. Banks, et al., "Amygdala-Frontal Connectivity During .304 Emotion-Regulation", Social Cognitive and Affective Neuroscience 2, no. 4 (2007): 303-312. See also M. R. Milad, et al., "Thickness of Ventromedial prefrontal cortex in Humans Is Correlated with Extinction Memory", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 102, no. 30 (2005): 10706-10711; and S. L. Rauch, L. M. Shin, and E. A. Phelps, "Neurocircuitry Models of Posttraumatic Stress Disorder and Extinction: Human Neuroimaging Research — Past, Present, and Future", Biological Psychiatry 60, no. 4 (2006): 376-382 A. Freud and D. T. Burlingham, War and Children (New .305 (York: New York University Press, 1943 ,‫ דיסוציאציה )ריחוף‬:‫ יש שלוש דרכים שונות שבהן אנשים מתמודדים עם חוויות מציפות‬.306 (‫ האדם שזה קורה לו‬,‫ דה־פרסונליזציה )הרגשה שזה לא אתה‬,(‫כיבוי והתנתקות‬ .(‫ודה־ריאליזציה )הרגשה שמה שקורה לא אמיתי‬

‫( יצרו תוכנית‬The Justice Resource Institute) ‫ עמיתיי במכון משאבי הצדק‬.307 the Van) ‫ מרכז ואן דר קולק באקדמיית גלֶנהֵייבֵן‬,‫טיפולית בתנאי פנימייה למתבגרים‬ ‫ שמיישם רבים מן‬,(der Kolk Center at Glenhaven Academy ,‫ אינטגרציה חושית‬,‫ כולל יוגה‬,‫הטיפולים המושכלים לטראומה שספר זה דן בהם‬ :‫באתר‬ ‫ראו‬ .‫ותיאטרון‬ ‫נוירו־פידבק‬ ,‫ המודל הטיפולי המקיף‬.http://www.jri.org/vanderkolk/about attachment, self-regulation and) "‫ ויסות עצמי ויכולת‬,‫"התקשרות‬ Margaret) ‫ פותח על ידי עמיתותיי מרגרט בלושטיין‬,(competency — ARC Kristine Kinnerburgh). Margaret E.) ‫( וקריסטין קינבורג‬Blaustein Blaustein, and Kristine M. Kinniburgh, Treating Traumatic Stress in Children and Adolescents: How to Foster Resil Regulation, and ‫־‬ience Through Attachment, Self (Competency (New York: Guilford Press, 2012 C. K. Chandler, Animal Assisted Therapy in Counseling .308 (New York: Routledge, 2011). See also A. J. Cleveland, "Therapy Dogs and the Dissociative Patient: Preliminary Observations", Dissociation 8, no. 4 (1995): 247-252; and A. Fine, Handbook on Animal Assisted Therapy: Theoretical Foundations and Guidelines for Practice (San (Diego: Academic Press, 2010 E. Warner, et al., "Can the Body Change the Score? .309 Application of Sensory Modulation Principles in the Treatment of Traumatized Adolescents in Residential Settings", Journal of Family Violence 28, no. 7 (2013): 729-738. See also A. J. Ayres, Sensory Integration and Learning Disorders (Los Angeles: Western Psychological Services, 1972); H. Hodgdon, et al., "Development and Implementation of Trauma- Informed Programming in Residential Schools Using the ARC Framework", Journal of Family Violence 27, no. 8 (2013); J. LeBel, et al., "Integrating Sensory and TraumaInformed Interventions: A Massachusetts State Initiative, Part 1", Mental Health Special Interest Section Quarterly 33, no. 1 (2010): 1-4 vestibule-) ‫ נראה כי הן הפעילו את המערכת הווסטיבולרית־צרברלית במוח‬.310 ‫ שככל הנראה מעורבת בוויסות עצמי ועלולה להיפגע בשל הזנחה‬,(cerebellar

.‫מוקדמת‬ Aaron R. Lyon and Karen S. Budd, "A Community Mental .311 Health Implementation of Parent-Child Interaction Therapy (PCIT)", Journal of Child and Family Studies 19, no. 5 (2010): 654-668. See also Anthony J. Urquiza and Cheryl Bodiford McNeil, "Parent- Child Interaction Therapy: An Intensive Dyadic Intervention for Physically Abusive Families", Child Maltreatment 1, no 2 (1996): 134-144; J. Bor rego Jr., et al. "Research Publications," Child and Family Behavior Therapy 20: 27-54 B. A. van der Kolk, et al., "Fluoxetine in Post Traumatic .312 Stress", Journal of Clinical Psychiatry (1994): 517-522 P. Ogden, K. Minton, and C. Pain, Trauma and the Body .313 (New York: Norton, 2010); P. Ogden and J. Fisher, Sensorimotor Psychotherapy: Interventions for Trauma (and Attachment (New York: Norton, 2014 P. Levine, In an Unspoken Voice (Berkeley, CA: North .314 Atlantic Books); P. Levine, Waking the Tiger (Berkeley, (CA: North Atlantic Books :‫באתר‬ ‫ראו‬ ,‫התקיפה‬ ‫מודל‬ ‫תוכנית‬ ‫על‬ ‫נוסף‬ ‫ למידע‬.315 ./http://modelmugging.org ,‫ עם עובד‬.‫ ערן רולניק‬:‫ תרגום‬,‫ הטיפול הפסיכואנליטי‬.‫ חזרה ועיבוד‬,‫ היזכרות‬.‫ ז‬,‫ פרויד‬.316 .117 '‫ עמ‬.2002 E. Santini, R. U. Muller, and G. J. Quirk, "Consolidation of .317 Extinction Learning Involves Transfer from NMDAIndependent to NMDA- Dependent Memory", Journal of Neuroscience 21 (2001): 9009-9017 E. B. Foa and M. J. Kozak, "Emotional Processing of Fear: .318 Exposure to Corrective Information", Psychological Bulletin 99, no. 1 (1986): 20-35 C. R. Brewin, "Implications for Psychological .319 Intervention", in Neuropsychology of PTSD: Biological, Cognitive, and Clinical Perspectives, ed. J. J. Vasterling and C. R. Brewin (New York: Guilford, 2005), 272 T. M. Keane, "The Role of Exposure Therapy in the .320 Psychological Treatment of PTSD", National Center for

PTSD Clinical Quarterly 5, no. 4 (1995): 1-6 E. B. Foa and R. J. McNally, "Mechanisms of Change in .321 Exposure Therapy," in Current Controversies in the Anxiety Disorders, ed. R. M. Rapee (New York: Guilford, 1996), 329-343 J. D. Ford and P. Kidd, "Early Childhood Trauma and .322 Disorders of Extreme Stress as Predictors of Treatment Outcome with Chronic PTSD", Journal of Traumatic Stress 18 (1998): 743-761. See also A. MCDonagh-Coyle, et al., "Randomized Trial of Cognitive-Behavioral Therapy for Chronic Posttraumatic Stress Disorder in Adult Female Survivors of Childhood Sexual Abuse", Journal of Consulting and Clinical Psychology 73, no. 3 (2005): 515-524; Institute of Medicine of the National Academies, Treatment of Posttraumatic Stress Disorder: An Assessment of the Evidence (Washington, DC: National Academies Press, 2008); and R. Bradley, et al., "A Multidimensional Meta- Analysis of Psychotherapy for PTSD", American Journal of Psychiatry 162, no. 2 (2005): 214227 J. Bisson, et al., "Psychological Treatments for Chronic .323 Posttraumatic Stress Disorder: Systematic Review and Meta-Analysis", British Journal of Psychiatry 190 (2007): 97104. See also L. H. Jaycox, E. B. Foa, and A. R. Morrall, "Influence of Emotional Engagement and Habituation on Exposure Therapy for PTSD", Journal of Consulting and Clinical Psychology 66 (1998): 185-192 .(n=30 [21%]) (P=.002) ‫[(; בטיפול ממוקד־הווה‬n=53 [38%) ‫ בחשיפה ממושכת‬:‫ "נשירה‬.324 ‫ תשעה‬,‫ שני מקרי מוות שאינם מהתאבדות‬:‫בקבוצת הביקורת היה גם אחוז גבוה של נפגעים‬ P.P. Schnurr, et al., ."‫ ושלושה ניסיונות התאבדות‬,‫אשפוזים פסיכיאטריים‬ "Cognitive Behavioral Therapy for Posttraumatic Stress Disorder in Women", JAMA 297, no. 8 (2007): 820-830 R. Bradley, et al., "A Multidimensional Meta-Analysis of .325 Psychotherapy for PTSD", American Journal of Psychiatry 162, no. 2 (2005): 214-227 J. H. Jaycox and E. B. Foa, "Obstacles in Implementing .326

Exposure Therapy for PTSD: Case Discussions and Practical Solutions", Clinical Psychology and Psychotherapy 3, no. 3 (1996): 176-184. See also E. B. Foa, D. Hearst-Ikeda, and K. J. Perry, "Evaluation of a Brief Cognitive-Behavioral Program for the Prevention of Chronic PTSD in Recent Assault Victims", Journal of Consulting and Clinical Psychology 63 (1995): 948-955 Alexander McFarlane ,‫ תקשורת אישית‬.327 R. K. Pitman, et al., "Psychiatric Complications During .328 Flooding Therapy for Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Clinical Psychiatry 52, no. 1 (January 1991): 17-20 Jean Decety, Kalina J. Michalska, and Katherine D. .329 Kinzler, "The Contribution of Emotion and Cognition to Moral Sensitivity: A Neurodevelopmental Study", Cere bral Cortex 22, no. 1 (2012): 209-220; Jean Decety and C. Daniel Batson, "Neuroscience Approaches to Interpersonal Sensitivity", Social Neuroscience,w 2, nos. (3-4 (2007 K. H. Seal, et al., "VA Mental Health Services Utilization in .330 Iraq and Afghanistan Veterans in the First Year of Receiving New Mental Health Diagnoses", Journal of Traumatic Stress 23 (2010): 5-16 L. Jerome, "(+/-)-3,4-Methylenedioxymethamphetamine .331 (MDMA, "Ecstasy") Investigator's Brochure", December 2007, available at www.maps.org/research/MDMA/Protocol/ib_ MDMA_ (new08.pdf (accessed August 16, 2012 John H. Krystal, et al. "Chronic 3, 4- .332 methylenedioxymethamphetamine (MDMA) use: effects on mood and Neuropsychological function". The American Journal of Drug and Alcohol Abuse 18.3 (1992): 331-341 Michael C. Mithoefer, et al., "The Safety and Efficacy .333 of±3,4-methylenedioxymethamphetamineassisted Psychotherapy in Subjects with Chronic, Treatmentresistant Posttraumatic Stress Disorder: The First

Randomized Controled Pilot Study", Journal of Psychopharmacology 25.4 (2011): 439-452; M. C. Mithoefer, et al., "Durability of ImProvement in Post-Traumatic Stress Disorder Symptoms and Absence of Harmful Effects or Drug Dependency after 3,4Methylenedioxymethamphetamine-Assisted Psychotherapy: A Prospective Long- Term Follow-up Study", Journal of Psychopharmacology 27, no. 1 (2013): 28-39 J. D. BREMner, "Neurobiology of Post-Traumatic Stress .334 Disorder", in Posttraumatic Stress Disorder: A Critical Review, ed. R. S. Rynoos (Lutherville, MD: Sidran Press, 1994), 43-64 http://CDn.nextgov.com/nextgov/interstitial.html? .335 v=2.1.1&rf=http%3A%2F%2Fwww.nextgov.com% 2Fhealth% 2F2011% 2F01% 2Fmilitarys-drug- policy-threatens-Troopshealth-doctors-say%2F48321%2F J. R. T. Davidson, "Drug Therapy of Post-Traumatic Stress .336 Disorder", British Journal of Psychiatry 160 (1992): 309-314. See also R. Famularo, R. Kinscherff, and T. Fenton, "Propranolol Treatment for Childhood Posttraumatic Stress Disorder Acute Type", American Journal of Disorders of Childhood 142 (1988): 1244-1247; F. A. Fesler, "Valproate in Combat-Related Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Clinical Psychiatry 52 (1991): 361-364; B. H. Herman, et al., "Naltrexone Decreases Self-Injurious Behavior", Annals of Neurology 22 (1987): 530-534; and B. A. van der Kolk, et al., "Fluoxetine in Posttraumatic Stress "Disorder B. Van der Kolk, et al., "A Randomized Clinical Trial of .337 EMDR, Fluoxetine and Pill Placebo in the Treatment of PTSD: Treatment Effects and Long-Term Maintenance", Journal of Clinical Psychiatry 68 (2007): 37-46 R. A. Bryant, et al., "Treating Acute Stress Disorder: An .338 Evaluation of Cognitive Behavior Therapy and Supportive Counseling Techniques", American Journal of Psychiatry 156, no. 11 (November 1999): 1780-1786; N. P.

Roberts, et al., "Early Psychological Interventions to Treat Acute Traumatic Stress Symptoms", Cochran (Database of Systematic Reviews 3 (March 2010 -‫ חוסם־קולטן ל‬,‫ קלונידין‬,alpha1-‫ חוסם־קולטן ל‬,prazosin)) ‫ פרזוסין‬:‫ זה כולל את‬.339 M. J. Friedman and J. :‫ ראו אצל‬.beta-‫ חוסם־קולטן ל‬,‫ ופרופרנולול‬,alpha2 R. Davidson, "Pharmacotherapy for PTSD", in Handbook of PTSD: Science and Practice, ed. M. J. Friedman, T. M. .Keane, and P. A. Resick (New York: Guilford Press, 2007), 376 M. A. Raskind, et al., "A Parallel Group Placebo Controled .340 Study of Prazosin for Trauma Nightmares and Sleep Disturbance in Combat Veterans with Post- Traumatic Stress Disorder", Biological Psychiatry 61, no. 8 (2007): 928934; F. B. Taylor, et al., "Prazosin Effects on Objective Sleep Measures and Clinical Symptoms in Civilian Trauma Posttraumatic Stress Disorder: A Placebo-Controled Study", Biological Psychiatry 63, no. 6 (2008): 629-632 ,carbamazepine)) ‫ קר ַבּ ַמזֵפִּין‬,(lamotrigine) ‫ למוֹט יגִין‬,‫ ליתיום‬.341 ‫( ו־טופִּי אמַט‬gabapentine) ‫ ג ַא ַבּפֵּנטין‬,(divalProex) ‫דיוַלְפְּרוֹאֵקס‬ ‫ נמצא‬.‫( עשויים לסייע בשליטה על אלימות ורוגזנות הקשורות לטראומה‬topiramate) ‫ ובכללם מטופלים משוחררי צבא עם‬,PTSD ‫כי ו ַלפְּרוֹאֵט יעיל בכמה מקרים שתועדו של‬ .‫ כרוני‬PTSD Friedman and Davidson, "Pharmacotherapy for PTSD"; F. A. Fesler, "ValProate in Combat-Related Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Clinical Psychiatry 52, no. 9 (1991): 361-364. The following study showed a 37.4 percent reduction in PTSD: S. Akuchekian and S. Amanat, "The Comparison of Topiramate and Placebo in the Treatment of Posttraumatic Stress Disorder: A Randomized, Double-Blind Study", Journal of Research in Medical Sciences 9, no. 5 (2004): 240-244 G. Bartzokis, et al., "Adjunctive Risperidone in the .342 Treatment of Chronic Combat- Related Posttraumatic Stress Disorder", Biological Psychiatry 57, no. 5 (2005): 474479. See also D. B. Reich, et al., "A Preliminary Study of Risperidone in the Treatment of Posttraumatic Stress Disorder Related to Childhood Abuse in Women", Journal

of Clinical Psychiatry 65, no. 12 (2004): 1601-1606 ‫ כגון‬,‫ השיטות האחרות כוללות התערבויות שבדרך כלל מסייעות לנפגעי טראומה לישון‬.343 ‫ אפליקציות‬,(‫ מוכרת בישראל כטרזודיל‬,trazodone) ‫התרופה נוגדת הדיכאון טרזודון‬ Proteus)) ‫פרוטאוס‬ ‫כגון‬ ‫צליל‬/‫אור‬ ‫מכוֹנוֹת‬ ,‫דו־אזניות‬ ‫קצב‬ (HRV) ‫ יישומים המנטרים שוֹנוּת בקצב הלב‬,((www.Brainmachines.com ,iRest-‫ ו‬,(hearthmath (http://www.heartmath.com ‫כגון‬ .(http://www.irest.us) ‫התערבות יעילה המבוססת על יוגה‬ D. Wilson, "Child's Ordeal Shows Risks of Psychosis .344 Drugs for Young", New York Times, September 1, 2010, available at http://www.nytimes.com/2010/09/02/busi .ness/02kids.html?pagewanted=all&_ r=0 M. Olfson, et al., "National Trends in the Office-Based .345 Treatment of Children, Adolescents, and Adults with Antipsychotics", Archives of General Psychiatry 69, no. 12 (2012): 1247-1256 E. Harris, et al., "Perspectives on Systems of Care: .346 Concurrent Mental Health Therapy Among MedicaidEnrolled Youths Starting Antipsychotic Medications", FOCUS 10, no. 3 (2012): 401-407 B. A. van der Kolk, "The Body Keeps the Score: Memory .347 and the Evolving Psychobiology of Posttraumatic Stress", Harvard Review of Psychiatry 1, no. 5 (1994): 253-2565 B. Brewin, "Mental Illness Is the Leading Cause of .348 Hospitalization for Active-Duty Troops", Nextgov.com, May 17, 2012, http://www.nextgov.com/health/2012/05/mental-illness/leading-cause-hospitalization-active-duty-Troops/55797 Mental health drug expenditures, Department of .349 Veterans affairs. http://www.Veterans.senate.gov/imo/media/doc/For%20th e%20Record%20-%20CCHR% 204.30.14.pdf .‫ שאול טשרניחובסקי‬:‫ תרגום‬.350 The — ‫( בהיצירה הגדולה של חייך‬Stephen Cope) ‫ מצוטטת על ידי סטפן קופ‬.351 Great Work of Your Life .2002 ‫ מרץ‬,‫ ואן דר קולק‬.‫ ד"ר ספנסר את' ל־בסל א‬.352 ,‫ מחקרים בהיסטריה‬,"‫ "על המנגנון הנפשי של תופעות היסטריות‬,.‫ י‬,‫ וברויאר‬.‫ ז‬,‫ פרויד‬.353

.2014 ,‫ צפת ספרים‬.‫ דרור גרין‬:‫ עורך‬,‫ מרים קראוס‬:‫תרגום‬ T. E. Lawrence, Seven Pillars of Wisdom (New York: .354 (Doubleday, 1935 E. B. Foa, et al., "The Posttraumatic Cognitions Inventory .355 (PTCI): Development and Validation", Psychological Assessment 11, no. 3 (1999): 303-314 K. Marlantes, What It Is Like to Go to War (New York: .356 (Grove Press, 2011 114 '‫ עמ‬,‫ שם‬.357 .129 '‫ עמ‬,‫ שם‬.358 H. Keller, The World I Live In (1908), ed. R. Shattuck (New .359 York: NYRB Classics, 2004). See also R. Shattuck, "A World of Words", New York Review of Books, February 26, 2004 H. Keller, The Story of My Life, ed. R. Shattuck and D. .360 .(Herrmann (New York: Norton, 2003 W. M. Kelley, et al., "Finding the Self? An Event-Related .361 fMRI Study", Journal of Cognitive Neuroscience 14, no. 5 (2002): 785-794. See also N. A. Farb, et al., "Attending to the Present: Mindfulness Meditation Reveals Distinct Neural Modes of Self-Reference", Social Cognitive and Affective Neuroscience 2, no. 4 (2007): 313-322. P. M. Niedenthal, "Embodying Emotion", Science 316, no. 5827 (2007): 1002-1005; and J. M. Allman, "The Anterior cingulate Cortex", Annals of the New York Academy of Sciences 935, no. 1 (2001): 107117 J. Kagan, dialogue with the Dalai Lama, Massachusetts .362 Institute of Technology, 2006. /http://www.mindandlife.org/about/history A. Goldman and F. de Vignemont, "Is Social Cognition .363 Embodied?" Trends in Cognitive Sciences 13, no. 4 (2009): 154-159. See also A. D. Craig, "How Do You Feel — Now? The Anterior Insula and Human Awareness", Nature Reviews Neuroscience 10 (2009): 59-70; H. D. Critchley, "Neural Mechanisms of Autonomic, Affective, and Cognitive Integration", Journal of Comparative Neurology 493, no. 1 (2005): 154-166; T. D. Wager, et al., "Prefrontal-Subcortical

Pathways Mediating Successful Emotion Regulation", Neuron 59, no. 6 (2008): 1037-1050; K. N. Ochsner, et al., "Rethinking Feelings: An fMRI Study of the Cognitive Regulation of Emotion", Journal of Cognitive Neuroscience 14, no. 8 (2002): 1215-1229; A. D'Argembeau, et al., "Self-Reflection Across Time: Cortical Midline Structures Differentiate Between Present and Past Selves", Social Cognitive and Affective Neuroscience 3, no. 3 (2008): 244-252; Y. Ma, et al., "Sociocultural Patterning of Neural Activity During Self- Reflection", Social Cognitive and Affective Neuroscience 9, no. 1 (2014): 73-80; R. N. Spreng, R. A. Mar, and A. S. Kim, "The Common Neural Basis of Autobiographical Memory, Prospection, Navigation, Theory of Mind, and the Default Mode: A Quantitative Meta-Analysis", Journal of Cognitive Neuroscience 21, no. 3 (2009): 489-510; H. D. Critchley, "The Human Cortex Responds to an Interoceptive Challenge", Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 101, no. 17 (2004): 6333-6334; and C. Lamm, C. D. Batson, and J. Decety, "The Neural SubStrate of Human Empathy: Effects of Perspective-Taking and Cognitive Appraisal", Journal of Cognitive Neuroscience 19, no. 1 (2007): 42-58 J. W. Pennebaker, Opening Up: The Healing Power of .364 Expressing Emotions (New York: Guilford Press, 2012), 12 .19 '‫ עמ‬,‫ שם‬.365 .35 '‫ עמ‬,‫ שם‬.366 .60 '‫ עמ‬,‫ שם‬.367 J. W. Pennebaker, J. K. Kiecolt-Glaser, and R. Glaser, .368 "Disclosure of Traumas and Immune Function: Health Implications for Psychotherapy", Journal of Consulting and Clinical Psychology 56, no. 2 (1988): 239-245 D. A. Harris, "Dance/ Movement Therapy Approaches to .369 Fostering Resilience and Recovery Among African Adolescent Torture Survivors", Torture 17, no. 2 (2007): 134155; M. Bensimon, D. Amir, and Y. Wolf, "Drumming

Through Trauma: Music Therapy with Post-Traumatic Soldiers", Arts in Psychotherapy 35, no. 1 (2008): 34-48; M. Weltman, "Movement Therapy with Children Who Have Been Sexually Abused", American Journal of Dance Therapy 9, no. 1 (1986): 47-66; H. Englund, "Death, Trauma and Ritual: Mozambican Refugees in Malawi", Social Science & Medicine 46, no. 9 (1998): 1165-1174; H. Tefferi, Building on Traditional Strengths: The Unaccompanied Refugee Children from South Sudan (1996); D. Tolfree, Restoring Playfulness: Different Approaches to Assisting Children Who Are Psychologically Affected by War or Displacement (Stockholm: Rädda Barnen, 1996), 158-173; N. Boothby, "Mobilizing Communities to Meet the Psychosocial Needs of Children in War and Refugee Crises", in Minefields in Their Hearts: The Mental Health of Children in War and Communal Violence, ed. R. Apfel and B. Simon (New Haven, CT: Yale University Press, 1996), 149-164; S. Sandel, S. Chaiklin, and A. Lohn, Foundations of Dance/ Movement Therapy: The Life and Work of Marian Chace (Columbia, MD: American Dance Therapy Association, 1993); K. Callaghan, "Movement Psychotherapy with Adult Survivors of Political Torture and Organized Violence", Arts in Psychotherapy 20, no. 5 (1993): 411-421; A. E. L. Gray, "The Body REMembers: Dance Movement Therapy with an Adult Survivor of Torture", American Journal of Dance Therapy 23, no. 1 (2001): 29-43 A. M. Krantz, and J. W. Pennebaker, "Expressive Dance, .370 Writing, Trauma, and Health: When Words Have a Body", Whole Person Healthcare 3 (2007): 201-229 P. Fussell, The Great War and Modern Memory (London: .371 (Oxford University Press, 1975 J. D. Bremner, "Does Stress :‫ ממצאים אלה שוחזרו במחקרים הבאים‬.372 Damage the Brain?" Biological Psychiatry 45, no. 7 (1999): 797-805; I. Liberzon, et al., "Brain Activation in PTSD in Response to Trauma-Related Stimuli", Biological Psychiatry 45, no. 7 (1999): 817-826; L. M. Shin, et al., "Visual

Imagery and Perception in Posttraumatic Stress Disorder: A Positron Emission Tomographic Investigation", Archives of General Psychiatry 54, no. 3 (1997): 233-241; L. M. Shin, et al., "Regional Cerebral Blood Flow During Script-Driven Imagery in Childhood Sexual Abuse— Related PTSD: A PET Investigation", American Journal of Psychiatry 156, no. 4 (1999): 575-584 ‫ יש לי וידיאו שבו הוא נותן לי את‬.‫ אינני בטוח אם אני טבעתי מושג זה או פיטר לוין‬.373 .‫ אך רוב מה שלמדתי על תנועת מטוטלת למדתי ממנו‬,‫הקרדיט‬ ‫ יש מספר ראיות קטן לכך ששילוב של טיפול בחשיפה עם גירוי של נקודות דיקור מניב‬.374 .‫תוצאות חזקות יותר מאשר אסטרטגיות חשיפה שמשלבות טכניקות הרפיה קונבנציונליות‬ www.vetcases.com). D. Church, et al., "Single- Session) Reduction of the Intensity of Traumatic Memories in Abused Adolescents After EFT: A Randomized Controled Pilot Study", Traumatology 18, no. 3 (2012): 73-79; and D. Feinstein and D. Church, "Modulating Gene Expression Through Psychotherapy: The Contribution of Noninvasive Somatic Interventions", Review of General Psychology 14, no. 4 (2010): 283-295 T. Gil, et al., "Cognitive Functioning in Post‐Traumatic .375 Stress Disorder", Journal of Traumatic Stress 3, no. 1 (1990): 29-45; J. J. Vasterling, et al., "Attention, Learning, and Memory Performances and Intellectual Resources in Vietnam Veterans: PTSD and No Disorder Comparisons", Neuropsychology 16, no. 1 (2002): 5 ‫ אזור‬,‫ השביתו את אזור הדיבור במוח‬PTSD-‫ הנבדקים שסבלו מ‬,‫ במחקר דימות נוירולוגי‬.376 ‫ כלומר ההפחתה בפעילות אזור בְּרוֹ ה שמצאנו אצל‬,‫ בתגובה למילים ניטרליות‬,‫בְּרוֹ ה‬ ,‫ )ראו פרק שלישי( התרחשה לא רק בתגובה לזיכרונות טראומטיים‬PTSD-‫הסובלים מ‬ ‫ מטופלים‬,‫ פירוש הדבר הוא שכקבוצה‬.‫אלא גם כשהתבקשו לשים לב למילים ניטרליות‬ ‫הסובלים מטראומה מתקשים יותר לבטא את רגשותיהם ואת מחשבותיהם ביחס לעניינים‬ ‫ הפגינה גם פעילות מופחתת של קליפת המוח הקדם־מצחית‬PTSD-‫ קבוצת ה‬.‫שגרתיים‬ ‫ אזור באונה הקדמית שכזכור אחראי למודעות לעצמי ומעמעם את פעילות‬,‫האמצעית‬ ‫ לכן הם התקשו לדכא את תגובת הפחד של המוח בתגובה למשימה‬."‫ "גלאי העשן‬,‫האמיגדלה‬ :‫ ראו אצל‬.‫ התקשו באופן כללי עם כל הכרוך בקשב ועם המשך חייהם‬,‫ ושוב‬,‫שפתית פשוטה‬ K. A. Moores, C. R. Clark, A. C. McFarlane, G. C. Brown, A. Puce, and D. J. Taylor, "Abnormal Recruitment of Working

Memory Updating Networks During Maintenance of Trauma-neutral Information in Post- Traumatic Stress Disorder", Psychiatry Research: Neuroimaging, 163(2), 156170 :‫ תרגום‬,‫ מחקרים בהיסטריה‬.‫ על המנגנון הנפשי של תופעות היסטריות‬.‫ ז‬,‫ ופרויד‬.‫ י‬,‫ ברויאר‬.377 .2004 ,‫ הוצאה לאור‬,‫ ספרים‬.‫ דרור גרין‬:‫ עורך‬,‫מרים קראוס‬ D. L. Schacter, Searching for Memory (New York: Basic .378 (Books, 1996 F. Shapiro, EMDR: The BreakThrough Eye Movement .379 Therapy for Overcoming Anxiety, Stress, and Trauma ((New York: Basic Books, 2004 B. A. van der Kolk, et al., "A Randomized Clinical Trial of .380 Eye Movement Desensitization and ReProcessing (EMDR), Fluoxetine, and Pill Placebo in the Treatment of Posttraumatic Stress Disorder: Treatment Effects and Long-Term Maintenance", Journal of Clinical Psychiatry 68, no. 1 (2007): 37-46 J. G. Carlson, et al., "Eye Movement Desensitization and .381 ReProcessing (EDMR) Treatment for Combat-Related Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Traumatic Stress 11, no. 1 (1998): 3-24 J. D. Payne, et al., "Sleep Increases False Recall of .382 Semantically Related Words in the Deese-RoedigerMCDermott Memory Task", Sleep 29 (2006): A373 B. A. van der Kolk and C. P. Ducey, "The Psychological .383 Processing of Traumatic Experience: Rorschach Patterns in PTSD", Journal of Traumatic Stress 2, no. 3 (1989): 259-274 M. Jouvet, The Paradox of Sleep: The Story of Dreaming, .384 (Trans. Laurence Garey (Cambridge, MA: MIT Press, 1999 R. Greenwald, "Eye Movement Desensitization and .385 ReProcessing (EMDR): A New Kind of Dreamwork?" Dreaming 5, no. 1 (1995): 51-55 R. Cartwright, et al., "REM Sleep Reduction, Mood .386 Regulation and REMission in Untreated Depression", Psychiatry Research 121, no. 2 (2003): 159-167. See also R. Cartwright, et al., "Role of REM Sleep and Dream Affect

in Overnight Mood Regulation: A Study of Normal Volunteers", Psychiatry Research 81, no. 1 (1998): 1-8 R. Greenberg, C. A. Pearlman, and D. Gampel, "War .387 Neuroses and the Adaptive Function of REM Sleep", .British Journal of Medical Psychology 45, no. 1 (1972): 27-33 Chester) ‫( וצ'סטר פרלמן‬Ramon Greenberg) ‫רמון גרינברג‬ ‫ מצאו שלוחמים משוחררים שסובלים מטראומה‬,‫ וכן חוקרים במעבדתנו‬,(Pearlman ‫ אמנם רבים הסובלים מטראומה‬.‫ בשינה‬REM ‫מעירים את עצמם ברגע שהם נכנסים לשלב‬ ‫ אך הדבר מונע מהם את יתרונות החלימה המלאים‬,‫משתמשים באלכוהול כדי לישון‬ -‫ ולכן עלול להקשות על פתרון ה‬,(‫)אינטגרציה והתמרה ]טרנספורמציה[ של הזיכרון‬ .‫ שלהם‬PTSD B. van der Kolk, et al., "Nightmares and Trauma: A .388 Comparison of Nightmares After Combat with Lifelong Nightmares in Veterans", American Journal of Psychiatry 141, no. 2 (1984): 187-190 N. Breslau, et al., "Sleep Disturbance and Psychiatric .389 Disorders: A Longitudinal Epidemiological Study of Young Adults", Biological Psychiatry 39, no. 6 (1996): 411-418 N. Breslau, et al., "Sleep Disturbance and Psychiatric .390 Disorders: A Longitudinal Epidemiological Study of Young Adults", Biological Psychiatry 39, no. 6 (1996): 411-418 E. J. Wamsley, et al., "Dreaming of a Learning Task Is .391 Associated with Enhanced Sleep- Dependent Memory Consolidation", Current Biology 20, no. 9 (May 11, 2010): 850855 R. Stickgold, "Sleep-Dependent Memory Consolidation", .392 Nature 437 (2005): 1272-1278 R. Stickgold, et al., "Sleep-Induced Changes in .393 Associative Memory," Journal of Cognitive Neuroscience 11, no. 2 (1999): 182-193 J. Williams, et al., "Bizarreness in Dreams and Fantasies: .394 Implications for the Activation-Synthesis Hypothesis", Consciousness and Cognition 1, no. 2 (1992): 172-185. See also Stickgold, et al., "Sleep-Induced Changes in "Associative Memory M. P. Walker, et al., "Cognitive Flexibility Across the .395

Sleep-Wake Cycle: REM-Sleep Enhancement of Anagram Problem Solving", Cognitive Brain Research 14 (2002): 317324 R. Stickgold, "EMDR: A Putative Neurobiological .396 Mechanism of Action", Journal of Clinical Psychology 58 (2002): 61-75 ‫ קיימים כמה מחקרים על האופן שבו תנועות עיניים מסייעות לעבד ולהתמיר‬.397 M. Sack, et al., "Alterations in .‫( זיכרונות טראומטיים‬Transform) Autonomic Tone During Trauma Exposure Using Eye Movement Desensitization and ReProcessing (EMDR) — Results of a Preliminary Investigation", Journal of Anxiety Disorders 22, no. 7 (2008): 1264-1271; B. Letizia, F. Andrea, and C. Paolo, "Neuroanatomical Changes After Eye Movement Desensitization and ReProcessing (EMDR) Treatment in Posttraumatic Stress Disorder", The Journal of Neuropsychiatry and Clinical Neurosciences 19, no. 4 (2007): 475-476; P. Levin, S. Lazrove, and B. van der Kolk, "What Psychological Testing and Neuroimaging Tell Us About the Treatment of Posttraumatic Stress Disorder by Eye Movement Desensitization and ReProcessing", Journal of Anxiety Disorders 13, nos. 1-2, 159-172; M. L. Harper, T. rasolkhani Kalhorn, J. F. Drozd, "On the Neural Basis of EMDR Therapy: Insights from QEEG Studies", Traumatology 15, no. 2 (2009): 81-95; K. Lansing, D. G. Amen, C. Hanks, and L. Rudy, "High-Resolution Brain SPECT Imaging and Eye Movement Desensitization and ReProcessing in Police Officers with PTSD", The Journal of Neuropsychiatry and Clinical Neurosciences 17, no. 4 (2005): 526-532; T. Ohtani, K. Matsuo, K. Kasai, T. Kato, and N. Kato, "Hemodynamic Responses of Eye Movement Desensitization and ReProcessing in Posttraumatic Stress Disorder", Neuroscience Research 65, no. 4 (2009): 375-383; M. Pagani, G. Högberg, D. Salmaso, D. Nardo, Ö. Sundin, C. Jonsson, and T. Hällström, "Effects of EMDR Psychotherapy on 99mtc-HMPAO Distribution in Occupation-Related Post-Traumatic Stress Disorder",

Nuclear Medicine Communications 28 (2007): 757-765; H. P. Söndergaard and U. Elofsson, "Psychophysiological Studies of EMDR", Journal of EMDR Practice and Research 2, no. 4 (2008): 282-288 ‫ אקופונקטורה )דיקור סיני( ואקופרסורה )לחץ על נקודות דיקור סיני( נמצאות בשימוש רחב‬.398 -‫ וכיום מתחילים לחקור אותן באופן שיטתי כטיפולים ל‬,‫אצל קלינאים שעובדים עם טראומה‬ .‫ קליני‬PTSD M. Hollifield, et al., "Acupuncture for Posttraumatic Stress Disorder: A Randomized Controled Pilot Trial", Journal of Nervous and Mental Disease 195, no. 6 (2007): 504-513. Studies that use fMRI to measure the effects of acupuncture on the areas of the Brain associated with fear report acupuncture to Produce rapid regulation of these Brain regions. K. K. Hui, et al., "The Integrated Response of the Human Cerebro- Cerebellar and Limbic Systems to Acupuncture Stimulation at ST 36 as Evidenced by fMRI", NeuroImage 27 (2005): 479-496; J. Fang, et al., "The Salient Characteristics of the Central Effects of Acupuncture Needling: Limbic-ParalimbicNeocortical Network Modulation", Human Brain Mapping 30 (2009): 1196-1206; D. Feinstein, "rapid Treatment of PTSD: Why Psychological Exposure with Acupoint Tapping May Be Effective", Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training 47, no. 3 (2010): 385-402; D. Church, et al., "Psychological Trauma Symptom ImProvement in Veterans Using EFT (Emotional Freedom Technique): A Randomized Controled Trial", Journal of Nervous and Mental Disease 201 (2013): 153-160; D. Church, G. Yount, and A. J. Brooks, "The Effect of Emotional Freedom Techniques (EFT) on Stress Biochemistry: A Randomized Controled Trial", Journal of Nervous and Mental Disease 200 (2012): 891-896; R. P. Dhond, N. Kettner, and V. NAPAdow, "Neuroimaging Acupuncture Effects in the Human Brain", Journal of Alternative and Complementary Medicine 13 (2007): 603616; K. K. Hui, et al., "Acupuncture Modulates the Limbic

System and Subcortical Gray Structures of the Human Brain: Evidence from fMRI Studies in Normal Subjects", Human Brain Mapping 9 (2000): 13-25 M. Sack, J. W. Hopper, and F. Lamprecht, "Low Respiratory .399 Sinus Arrhythmia and PRolonged Psychophysiological Arousal in Posttraumatic Stress Disorder: Heart rate Dynamics and Individual Differences in Arousal Regulation", Biological Psychiatry 55, no. 3 (2004): 284-290. See also H. Cohen, et al., "Analysis of Heart rate variability in Posttraumatic Stress Disorder Patients in Response to a Trauma- Related REMinder", Biological Psychiatry 44, no. 10 (1998): 1054-1059; H. Cohen, et al., "LongLasting Behavioral Effects of Juvenile Trauma in an Animal Model of PTSD Associated with a Failure of the Autonomic Nervous System to Recover", European Neuropsychopharmacology 17, no. 6 (2007): 464-477; and H. Wahbeh and B. S. Oken, "Peak High- Frequency HRV and Peak Alpha Frequency Higher in PTSD", Applied Psychophysiology and Biofeedback 38, no. 1 (2013): 57-69 J. W. Hopper, et al., "Preliminary Evidence of .400 Parasympathetic Influence on Basal Heart rate in Posttraumatic Stress Disorder", Journal of Psychosomatic Research 60, no. 1 (2006): 83-90 ‫ והניסויים של רוג'ר פיטמן‬,‫ בבית הספר לרפואה בבית החולים הדסה בירושלים‬,‫ אריה שלֵו‬.401 A. Y. Shalev, et al., "Auditory:‫ גם הם הצביעו לכיוון זה‬,‫בהרווארד‬ Startle Response in Trauma Survivors with Posttraumatic Stress Disorder: A Prospective Study", American Journal of Psychiatry 157, no. 2 (2000): 255-261; R. K. Pitman, et al., "Psychophysiologic Assessment of Posttraumatic Stress Disorder Imagery in Vietnam Combat Veterans", Archives of General Psychiatry 44, no. 11 (1987): 970-975; A. Y. Shalev, et al., "A Prospective Study of Heart rate Response Following Trauma and the Subsequent Development of Posttraumatic Stress Disorder", Archives of General Psychiatry 55, no. 6 (1998): 553559

P. Lehrer, Y. Sasaki, and Y. Saito, "Zazen and Cardiac .402 Variability", Psychosomatic Medicine 61, no. 6 (1999): 812-821. See also R. Sovik, "The Science of Breathing: The Yogic View", Progress in Brain Research 122 (1999): 491-505; P. Philippot, G. Chapelle, and S. Blairy, "Respiratory Feedback in the Generation of Emotion", Cognition & Emotion 16, no. 5 (2002): 605-627; A. Michalsen, et al., "rapid Stress Reduction and Anxiolysis Among Distressed Women as a Consequence of a Three-Month Intensive Yoga Program", Medical Science Monitor 11, no. 12 (2005): 555-561; G. Kirkwood, et al., "Yoga for Anxiety: A Systematic Review of the Research Evidence", British Journal of Sports Medicine 39 (2005): 884-891; K. Pilkington, et al., "Yoga for Depression: The Research Evidence", Journal of Affective Disorders 89 (2005): 13-24; and P. Gerbarg and R. Brown, "Yoga: A Breath of Relief for Hurricane Katrina Refugees", Current Psychiatry 4 (2005): 55-67 B. Cuthbert, et al., "Strategies of Arousal Control: .403 Biofeedback, Meditation, and Motivation", Journal of Experimental Psychology 110 (1981): 518-546. See also S. B. S. Khalsa, "Yoga as a Therapeutic Intervention: A Bibliometric Analysis of Published Research Studies", Indian Journal of Physiology and Pharmacology 48 (2004): 269-285; M. M. Delmonte, "Meditation as a Clinical Intervention Strategy: A Brief Review", International Journal of Psychosomatics 33 (1986): 9-12; I. Becker, "Uses of Yoga in Psychiatry and Medicine", in Complementary and Alternative Medicine and Psychiatry, vol. 19, ed. P. R. Muskin (Washington, DC: American Psychiatric Press, 2008); L. Bernardi, et al., "Slow Breathing Reduces Chemoreflex Response to Hypoxia and Hypercapnia, and Increases Baroreflex Sensitivity", Journal of Hypertension 19, no. 12 (2001): 2221-2229; R. P. Brown and P. L. Gerbarg, "Sudarshan Kriya Yogic Breathing in the Treatment of Stress, Anxiety, and Depression: Part I: Neurophysiologic Model", Journal of Alternative and

Complementary Medicine 11 (2005): 189-201; R. P. Brown and P. L. Gerbarg, "Sudarshan Kriya Yogic Breathing in the Treatment of Stress, Anxiety, and Depression: Part II: Clinical Applications and Guidelines", Journal of Alternative and Complementary Medicine 11 (2005): 711717; C. C. Streeter, et al., "Yoga Asana Sessions Increase Brain GABA Levels: A Pilot Study", Journal of Alternative and Complementary Medicine 13 (2007): 419-426; and C. C. Streeter, et al., "Effects of Yoga Versus Walking on Mood, Anxiety, and Brain GABA Levels: A Randomized Controled MRS Study", Journal of Alternative and Complementary Medicine 16 (2010): 1145-1152 ‫ הנה‬.‫ יש שפע מאמרים מדעיים שמראים השפעה חיובית של יוגה למצבים רפואיים שונים‬.404 S. B. Khalsa, "Yoga as a Therapeutic Intervention"; :‫מדגם קטן‬ P. Grossman, et al., "Mindfulness-Based Stress Reduction and Health Benefits: A Meta-Analysis", Journal of Psychosomatic Research 57 (2004): 35-43; K. Sherman, et al., "Comparing Yoga, Exercise, and a Self-Care Book for Chronic Low Back Pain: A Randomized, Controled Trial", Annals of Internal Medicine 143 (2005): 849-856; K. A. Williams, et al., "Effect of Iyengar Yoga Therapy for Chronic Low Back Pain", Pain 115 (2005): 107-117; R. B. Saper, et al., "Yoga for Chronic Low Back Pain in a Predominantly Minority Population: A Pilot Randomized Controled Trial", Alternative Therapies in Health and Medicine 15 (2009): 1827; J. W. Carson, et al., "Yoga for Women with Metastatic Breast Cancer: Results from a Pilot Study", Journal of Pain and Symptom Management 33 (2007): 331-341 B. A. van der Kolk, et al., "Yoga as an Adjunctive Therapy .405 for PTSD", Journal of Clinical Psychiatry 75, no. 6 (June 2014): 559-565 ‫ פיתחה מכשירים ומשחקי מחשב מגניבים שהם‬HeartMath ‫ חברה מקליפורניה בשם‬.406 ‫ עד היום אף אחד לא חקר אם מכשירים‬.‫ טוב יותר‬HRV ‫גם מהנים וגם יעילים להשגת‬ ‫ אך‬,PTSD ‫ יכולים להפחית תסמינים של‬HeartMath ‫פשוטים כמו אלה שפיתחה‬ .(www.hearthmath.org ‫קרוב לוודאי שהם יכולים )ראו באתר‬ ‫ שטוענות‬iTunes-‫ נכון לשעת כתיבת הדברים קיימות עשרים וארבע אפליקציות זמינות ב‬.407

-‫ ו‬emWave, HeartMath ‫ למשל‬,HRV-‫שהן מסוגלות לעזור להעלות את רמת ה‬ .GPS4Soul B. A. van der Kolk, "Clinical Implications of Neuroscience .408 Research in PTSD", Annals of the New York Academy of Sciences 1071, no. 1 (2006): 277-293 S. Telles, et al., "Alterations of Auditory Middle Latency .409 Evoked Potentials During Yogic Consciously Regulated Breathing and Attentive State of Mind", International Journal of Psychophysiology 14, no. 3 (1993): 189-198. See also P. L. Gerbarg, "Yoga and Neuro-Psychoanalysis", in Bodies in Treatment: The Unspoken Dimension, ed. Frances Sommer Anderson (New York: Analytic Press, 2008), 127-150 D. Emerson and E. Hopper, Overcoming Trauma Through .410 Yoga: Reclaiming Your Body (Berkeley, CA: North Atlantic (Books, 2011 A. Damasio, The Feeling of What Happens: Body and .411 Emotion in the Making of Consciousness (New York: (Harcourt, 1999 .‫( הוא השם המדעי ליכולת לתחושת־עצמי בסיסית‬interoception) "‫ "אינטֶרוֹ ֶספְּציה‬.412 ‫מחקרי דימות מוח אצל נפגעי טראומה הראו שוב ושוב בעיות באזורי המוח הקשורים‬ insula). W. Hopper, et) ‫ בעיקר באזור שנקרא אִינסוּלָה‬,‫למודעות עצמית גופנית‬ al., "Neural Correlates of Reexperiencing, Avoidance, and Dissociation in PTSD: Symptom Dimensions and Emotion Dysregulation in Responses to Script‐Driven Trauma Imagery", Journal of Traumatic Stress 20, no. 5 (2007): 713-725. See also I. A. Strigo, et al., "Neural Correlates of Altered Pain Response in Women with Posttraumatic Stress Disorder from Intimate Partner Violence", Biological Psychiatry 68, no. 5 (2010): 442-450; G. A. Fonzo, et al., "Exaggerated and Disconnected Insular-Amygdalar Blood Oxygenation Level-Dependent Response to Threat-Related Emotional Faces in Women with Intimate-Partner Violence Posttraumatic Stress Disorder", Biological Psychiatry 68, no. 5 (2010): 433-441; P. A. Frewen, et al., "Social Emotions and Emotional Valence

During Imagery in Women with PTSD: Affective and Neural Correlates", Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy 2, no. 2 (2010): 145-157; K. Felmingham, et al., "Dissociative Responses to Conscious and Non-conscious Fear Impact Underlying Brain Function in Post-Traumatic Stress Disorder", Psychological Medicine 38, no. 12 (2008): 1771-1780; A. N. Simmons, et al., "Functional Activation and Neural Networks in Women with Posttraumatic Stress Disorder Related to Intimate Partner Violence", Biological Psychiatry 64, no. 8 (2008): 681-690; R. J. L. Lindauer, et al., "Effects of Psychotherapy on Regional Cerebral Blood Flow During Trauma Imagery in Patients with PostTraumatic Stress Disorder: A Randomized Clinical Trial", Psychological Medicine 38, no. 4 (2008): 543-554 and A. Etkin and T. D. Wager, "Functional Neuroimaging of Anxiety: A Meta-Analysis of Emotional Processing in PTSD, Social Anxiety Disorder, and Specific Phobia", American Journal of Psychiatry 164, no. 10 (2007): 1476— 1488 J. C. Nemiah and P. E. Sifneos, "Psychosomatic Illness: A .413 Problem in Communication", Psychotherapy and Psychosomatics 18, no. 1-6 (1970): 154-160. See also G. J. Taylor, R. M. Bagby, and J. D. A. Parker, Disorders of Affect Regulation: Alexithymia in Medical and Psychiatric (Illness (Cambridge, UK: Cambridge University Press, 1997 A. R. Damasio, The Feeling of What Happens: Body and .414 Emotion and the Making of Consciousness (New York: Random House, 2000), 28 B. A. van der Kolk, "Clinical Implications of Neuroscience .415 Research in PTSD", Annals of the New York Academy of Sciences 1071, no. 1 (2006): 277-293. See also B. K. Hölzel, et al., "How Does Mindfulness Meditation Work? Proposing Mechanisms of Action from a Conceptual and Neural Perspective," Perspectives on Psychological Science 6, no. 6 (2011): 537-559 B. K. Hölzel, et al., "Mindfulness Practice Leads to .416

Increases in Regional Brain Gray Matter Density", Psychiatry Research: Neuroimaging 191, no. 1 (2011): 36-43. See also B. K. Hölzel, et al., "Stress Reduction Correlates with Structural Changes in the Amygdala", Social Cognitive and Affective Neuroscience 5, no. 1 (2010): 11-17; and S. W. Lazar, et al., "Meditation Experience Is Associated with Increased Cortical Thickness", NeuroReport 16 (2005): 1893-1897 R. A. Goulding and R. C. Schwartz, The Mosaic Mind: .417 Empowering the Tormented Selves of Child Abuse Survivors (New York: Norton, 1995), 4 J. G. Watkins and H. H. Watkins, Ego States (New York: .418 ‫ או תסביכים; הפסיכולוגיה‬,‫ יונג מכנה את חלקי האישיות ארכיטיפים‬.(Norton, 1997 ‫ ואילו הספרות העוסקת בהפרעת זהות דיסוציאטיבית‬,‫הקוגניטיבית מכנה אותם סכֶמות‬ J. G. Watkins and :‫ ראו גם אצל‬.'‫מתייחסת אליהם כאל 'אלטר אגו' — 'האני האחר‬ H. H. Watkins, "Theory and Practice of Ego State Therapy: A Short- Term Therapeutic Approach," Short- Term Approaches to Psychotherapy 3 (1979): 176— 220; J. G. Watkins and H. H. Watkins, "Ego States and Hidden Observers," Journal of Altered States of Consciousness 5, no. 1 (1979): 3— 18; and C. G. Jung, Lectures: Psychology and (Religion (New Haven, CT: Yale University Press, 1960 W. James, The Principles of Psychology (New York: Holt, .419 1890), 206 C. Jung, Collected Works, vol. 9, The Archetypes and the .420 Collective Unconscious (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1955/ 1968), 330 C. Jung, Collected Works, vol. 9, The Archetypes and the .421 Collective Unconscious (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1955/ 1968), 330 .133 '‫ עמ‬,‫ שם‬.422 M. S. Gazzaniga, The Social Brain: Discovering the .423 Networks of the Mind (New York: Basic Books, 1985), 90 .356 '‫ עמ‬,‫ שם‬.424 M. Minsky, The Society of Mind (New York: Simon & .425 Schuster, 1988), 51

Goulding and Schwartz, Mosaic Mind, 290 .426 O. van der Hart, E. R. Nijenhuis, and K. Steele, The .427 Haunted Self: Structural Dissociation and the Treatment of Chronic Traumatization (New York: W. W. Norton, 2006); (R. P. Kluft, Shelter from the Storm (self-published, 2013 R. Schwartz, Internal Family Systems Therapy (New York: .428 .Guilford Press, 1995 .34 '‫ עמ‬,‫ שם‬.429 .19 '‫ עמ‬,‫ שם‬.430 Goulding and Schwartz, Mosaic Mind, 63 .431 :‫ ממחיש זאת בדוגמה של האנשת הדיכאון‬,J. G. Watkins), 1997) ‫ ווטקינס‬.‫ ג‬.'‫ ג‬.432 ".‫ סובלת ממנו‬,‫ איזו דמות‬,‫ ומי‬,‫"עלינו לדעת מהו הדימוי של תחושת הדיכאון‬ .‫ תקשורת אישית‬,‫ ריצ'רד שוורץ‬.433 Goulding and Schwartz, Mosaic Mind, 33 .434 A. W. Evers, et al., "Tailored Cognitive-Behavioral Therapy .435 in Early Rheumatoid Arthritis for Patients at Risk: A Randomized Controled Trial", Pain 100, no. 1-2 (2002): 141-53; E. K. Pradhan, et al., "Effect of Mindfulness-Based Stress Reduction in Rheumatoid Arthritis Patients", Arthritis & Rheumatology 57, no. 7 (2007): p. 1134-1142; J. M. Smyth, et al., "Effects of Writing About Stressful Experiences on Symptom Reduction in Patients with Asthma or Rheumatoid Arthritis: A Randomized Trial", JAMA 281, no. 14 (1999): 1304-1309; L. Sharpe, et al., "Long-Term Efficacy of a Cognitive Behavioural Treatment from a Randomized Controled Trial for Patients Recently Diagnosed with Rheumatoid Arthritis", Rheumatology (Oxford) 42, no. 3 (2003): 435-441; H. A. Zangi, et al., "A Mindfulness-Based Group Intervention to Reduce Psychological Distress and Fatigue in Patients with Inflammatory Rheumatic Joint Diseases: A Randomised Controled Trial", Annals of the Rheumatic Diseases 71, no. 6 (2012): 911-917 Pesso Boyden System Psychomotor. See .436 /http://pbsp.com D. Goleman, Social Intelligence: The New Science of .437 Human Relationships (New York: Random House Digital,

(2006 A. Pesso, "PBSP: Pesso Boyden System Psychomotor", in .438 Getting in Touch: A Guide to Body-Centered Therapies, ed. S. Caldwell (Wheaton, IL: Theosophical Publishing House, 1997); A. Pesso, Movement in Psychotherapy: Psychomotor Techniques and Training (New York: New York University Press, 1969); A. Pesso, Experience in Action: A Psychomotor Psychology (New York: New York University Press, 1973); A. Pesso and J. Crandell, eds., Moving Psychotherapy: Theory and Application of Pesso System/ Psychomotor (Cambridge, MA: Brookline Books, 1991); M. Scarf, Secrets, Lies, and Betrayals (New York: Ballantine Books, 2005); M. van Attekum, Aan Den Lijve (Netherlands: Pearson Assessment, 2009); and A. Pesso, "The Externalized Realization of the Unconscious and the Corrective Experience", in Handbook of BodyPsychotherapy/Handbuch der Körperpsychotherapie, ed. H. Weiss and G. Marlock (Stuttgart, Germany: Schattauer, (2006 Luiz Pessoa and Ralph Adolphs, "Emotion Processing and .439 the Amygdala: from a 'Low Road' to 'Many Roads' of Evaluating Biological Significance", Nature Reviews Neuroscience 11, no. 11 (2010): 773-783 H. H. Jasper, P. Solomon, and C. Bradley, .440 "Electroencephalographic Analyses of Behavior Problem Children", American Journal of Psychiatry 95 (1938): 641-658; P. Solomon, H. H. Jasper, and C. Braley, "Studies in Behavior Problem Children", American Neurology and Psychiatry 38 (1937): 1350-1351 ‫( מבית הספר לרפואה של הרווארד ביצע מחקר מקיף‬Martin Teicher) ‫ מרטין טייכר‬.441 M. H. :‫שמתעד חריגות באונה הרקתית אצל מבוגרים שעברו התעללות בילדותם‬ Teicher, et al., "The Neurobiological Consequences of Early Stress and Childhood Maltreatment", Neuroscience & Biobehavioral Reviews 27, no. 1-2 (2003): 3344; M. H. Teicher, et al., "Early Childhood Abuse and Limbic System ratings in Adult Psychiatric Outpatients", Journal

of Neuropsychiatry & Clinical Neurosciences 5, no. 3 (1993): 301-306; M. H. Teicher, et al., "Sticks, Stones and Hurtful Words: Combined Effects of Childhood Maltreatment (Matter Most", American Journal of Psychiatry (2012 Sebern F. Fisher, Neurofeedback in the Treatment of .442 Developmental Trauma: Calming the Fear-Driven Brain ((New York: Norton, 2014 J. N. Demos, Getting Started with Neurofeedback (New .443 York: W. W. Norton, 2005). See also R. J. Davidson, "Affective Style and Affective Disorders: Prospectives from Affective Neuroscience", Cognition and Emotion 12, no. 3 (1998): 307-330; and R. J. Davidson, et al., "Regional Brain Function, Emotion and Disorders of Emotion", Current Opinion in Neurobiology 9 (1999): 228-234 J. Kamiya, "Conscious Control of Brain Waves", .444 Psychology Today, April 1968, 56-60. See also D. P. Nowlis, and J. Kamiya, "The Control of Electroencephalographic Alpha Rhythms Through Auditory Feedback and the Associated Mental Activity", Psychophysiology 6, no. 4 (1970): 476-484; and D. Lantz and M. B. Sterman, "Neuropsychological Assessment of Subjects with Uncontroled Epilepsy: Effects of EEG Feedback Training", Epilepsia 29, no. 2 (1988): 163-171 M. B. Sterman, L. R. MacDonald, and R. K. Stone, .445 "Biofeedback Training of the Sensorimotor Electroencephalogram Rhythm in Man: Effects on Epilepsy", Epilepsia 15, no. 3 (1974): 395-416. A recent metaanalysis of eighty-seven studies showed that Neurofeedback led to a significant reduction in seizure frequency in apProximately 80 percent of epileptics who received the training. Gabriel Tan, et al., "Meta-Analysis of EEG Biofeedback in Treating Epilepsy", Clinical EEG and Neuroscience 40, no. 3 (2009): 173-179 ‫ אלוורו פסקל־לאון‬.‫ זהו חלק מאותו מעגל חשמלי של מודעות־לעצמי שתיארתי בפרק חמישי‬.446 ‫( הראה כי כאשר משביתים באופן זמני את האזור שמעל‬Alvaro Pascual-Leone) Transcranial) ‫לקליפת המוח הקדם־מצחית האמצעית באמצעות גרייה מוחית מגנטית‬

‫ אנשים עלולים שלא לזהות באופן זמני במי‬,(magnetic stimulation — TMS J. Pascual-Leone, "Mental .‫ כשהם מסתכלים במראה‬,‫הם בוהים‬ Attention, Consciousness, and the Progressive Emergence of Wisdom", Journal of Adult Development 7, no. 4 (2000): 241-254 /http://www.EEGspectrum.com/intro-to-Neurofeedback .447 S. rauch, et al., "Symptom Provocation Study Using .448 Positron Emission Tomography and Script Driven .Imagery", Archives of General Psychiatry 53 (1996): 380-387 ‫ מגנטואנצפלוגרפיה‬,‫שלושה מחקרים אחרים שהשתמשו בצורה חדשה של דימות המוח‬ PTSD ‫ הראו כי אנשים עם‬,(magnetoencephalography), MEG C. Catani, et al., :‫סובלים מפעילות מוגברת בקליפת המוח הרקתית הימנית‬ "Pattern of Cortical Activation During Processing of Aversive Stimuli in Traumatized Survivors of War and Torture", European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience 259, no. 6 (2009): 340-351; B. E. Engdahl, et al., "Post-Traumatic Stress Disorder: A Right Temporal Lobe Syndrome?" Journal of Neural Engineering 7, no. 6 (2010): 066005; A. P. Georgopoulos, et al., "The Synchronous Neural Interactions Test as a Functional Neuromarker for PostTraumatic Stress Disorder (PTSD): A Robust Classification Method Based on the Bootstrap", Journal of Neural Engineering 7, no. 1 (2010): 016011 Clinician) ‫ המועבר על ידי קלינאים‬PTSD ‫ כפי שנמדדו בשאלון‬.449 .(Administered PTSD Scale, CAPS John Briere's ) ‫ כפי שנמדדו על ידי שאלון ג'ון ברייר של שינוי מיומנויות־העצמי‬.450 .(Inventory of Altered Self-Capacities, IASC ‫ מקצבי אלפא אחוריים ומרכזיים מופקים על ידי רשתות ַתלַמו־קורטיקאליות‬.451 ‫(; נראה כי מקצבי בטא מופקים באמצעות רשתות קורטיקאליות‬thalamocortical) Frontal midline) ‫( מקומיות; ומקצב התטא של קו האמצע הפרונטלי‬cortical) ‫ על ידי רשת‬,‫ על פי ההשערה‬,‫ מקצב התטא הבריא היחידי במוח האנושי מופק‬.(theta :‫ לסקירה עדכנית ראו אצל‬.(septohippocampal) ‫הנוירונים הספטו־היפוקמפלית‬ J. Kropotov, Quantitative EEG, ERP's and Neurotherapy ((Amsterdam: Elsevier, 2009 H. Benson, "The Relaxation Response: Its Subjective and .452 Objective Historical Precedents and Physiology", Trends

in Neurosciences 6 (1983): 281-284 Tobias Egner and John H. Gruzelier, "Ecological Validity of .453 Neurofeedback: Modulation of Slow Wave EEG Enhances Musical Performance", Neuroreport 14, no. 9 (2003): 1221-1224; David J. Vernon, "Can Neurofeedback Training Enhance Performance? An Evaluation of the Evidence with Implications for Future Research", Applied Psychophysiology and Biofeedback 30, no. 4 (2005): 347-364 Vancouver Canucks Race to the Stanley Cup — Is It All in" .454 Their Minds?" Bio-Medical.com, June 2, 2011, http://biomedical.com/news/2011/06/vancouver-canucks-Race-to/the-stanley-cup-is-it-all-in-their-minds M. Beauregard, Brain Wars (New York: HarperCollins, 2013), .455 p. 33 J. Gruzelier, T. Egner, and D. Vernon, "Validating the .456 Efficacy of Neurofeedback for Optimising Performance", Progress in Brain Research 159 (2006): 421-431. See also D. Vernon and J. Gruzelier, "Electroencephalographic Biofeedback as a Mechanism to Alter Mood, Creativity Body and Relaxation ‫־‬and Artistic Performance," in Mind Research Focus, ed. B. N. De Luca (New York: Nova Science, 2008), 149-164 M. Arns, et al., "Efficacy of Neurofeedback :‫ ראו לדוגמה‬.457 Treatment in ADHD: The Effects on Inattention, Impulsivity and Hyperactivity: A Meta-Analysis", Clinical EEG and Neuroscience 40, no. 3 (2009): 180-189; T. Rossiter, "The Effectiveness of Neurofeedback and Stimulant Drugs in Treating AD/HD: Part I: Review of Methodological Issues", Applied Psychophysiology and Biofeedback 29, no. 2 (June 2004): 95-112; T. Rossiter, "The Effectiveness of Neurofeedback and Stimulant Drugs in Treating AD/ HD: Part II: Replication", Applied Psychophysiology and Biofeedback 29, no. 4 (2004): 233-243; and L. M. Hirshberg, S. Chiu, and J. A. Frazier, "Emerging Brain-Based Interventions for Children and Adolescents: Overview and Clinical Perspective", Child and

‫‪Adolescent Psychiatric Clinics of North America 14, no. 1‬‬ ‫‪(2005): 1-19‬‬ ‫‪ .458‬למידע נוסף על ‪ ,qEEG‬ראו‪http://theBrainlabs.com/qEEG.shtml :‬‬ ‫‪N. N. Boutros, M. Torello, and T. H. McGlashan, .459‬‬ ‫‪"Electrophysiological‬‬ ‫‪Aberrations‬‬ ‫‪in‬‬ ‫‪Borderline‬‬ ‫‪Personality Disorder: State of the Evidence", Journal of‬‬ ‫‪Neuropsychiatry and Clinical Neurosciences 15 (2003): 145‬‬‫‪154‬‬ ‫‪ .460‬בפרק שבעה־עשר ראינו עד כמה חיוני לטפח מצב של התבוננות עצמית יציבה ורגועה‪ ,‬מה‬ ‫שגישת ‪ IFS‬מכנה‪ :‬מצב של "להיות בַּעצמי"‪ .‬דיק שוורץ טוען שעם התמדה‪ ,‬כל אחד יכול‬ ‫להגיע למצב זה‪ ,‬ואכן‪ ,‬ראיתי אותו עוזר כך לאנשים במצב טראומטי קשה‪ .‬אינני מיומן עד‬ ‫כדי כך‪ ,‬ורבים ממטופליי הסובלים מטראומה חמורה ביותר‪ ,‬נעשים מבועתים או מנותקים‬ ‫כשאנו מתקרבים לנושאים מלחיצים עבורם‪ .‬אחרים מרגישים באופן כרוני חסרי שליטה עד‬ ‫כדי כך‪ ,‬שקשה למצוא אצלם כל תחושת "עצמי" קבועה שהיא‪ .‬ברוב המסגרות‬ ‫הפסיכיאטריות‪ ,‬אנשים שסובלים בעיות כאלה מקבלים תרופות שמטרתן לייצבם‪ .‬לפעמים זה‬ ‫עובד‪ ,‬אך הטיפול התרופתי גורם למטופלים רבים לאבד מוטיבציה וחיוניות‪ .‬במחקר אקראי‬ ‫ומבוקר שערכנו בנוירו־פידבק‪ ,‬מטופלים בטראומה כרונית הראו בקירוב ‪ 30‬אחוזי הפחתה‬ ‫בתסמיני ‪ ,PTSD‬ושיפור מובהק במדדי פונקציות ניהוליות ושליטה רגשית )‪Van der‬‬ ‫‪ ,.Kolk et. Al‬מאמר שהוגש לפרסום ב‪.(2014-‬‬ ‫‪ .461‬ילדים בטראומה עם ליקויי אינטגרציה חושית זקוקים לתוכניות שפותחו במיוחד לצורכיהם‪.‬‬ ‫כרגע‪ ,‬המובילות מאמץ זה במרכז הטראומה שלי הן עמיתותיי אליזבט וורנר‬ ‫)‪ (Elizabeth Warner‬ואדל דיימונד )‪ (Adele Diamond‬מאוניברסיטת‬ ‫קולומביה הבריטית‪.‬‬ ‫‪R. J. Castillo, "Culture, Trance, and the Mind-Brain", .462‬‬ ‫‪Anthropology of Consciousness 6, no. 1 (March 1995): 17-34.‬‬ ‫‪See also B. Inglis, Trance: A Natural History of Altered‬‬ ‫‪States of Mind (London: Paladin, 1990); N. F. Graffin, W. J.‬‬ ‫‪ray, and R. Lundy, "EEG Concomitants of Hypnosis and‬‬ ‫‪Hypnotic Susceptibility", Journal of Abnormal Psychology‬‬ ‫‪104, no. 1 (1995): 123-131; D. L. Schacter, "EEG Theta Waves‬‬ ‫‪and Psychological Phenomena: A Review and Analysis",‬‬ ‫‪Biological Psychology 5, no. 1 (1977): 47-82; and M. E.‬‬ ‫‪Sabourin, et al., "EEG Correlates of Hypnotic Sus‬‬‫‪ceptibility and Hypnotic Trance: Spectral Analysis and‬‬ ‫‪Coherence", International Journal of Psychophysiology‬‬ ‫‪10, no. 2 (1990): 125-142‬‬

E. G. Peniston and P. J. Kulkosky, "Alpha-Theta Brainwave .463 Neuro- Feedback Therapy for Vietnam Veterans with Combat- Related Post- Traumatic Stress Disorder", Medical Psychotherapy 4 (1991): 47-60 T. M. Sokhadze, R. L. Cannon, and D. L. Trudeau, "EEG .464 Biofeedback as a Treatment for Substance Use Disorders: Review, rating of Efficacy and Recommendations for Further Research", Journal of NeuroTherapy 12, no. 1 (2008): 5-43 R. C. Kessler, "Posttraumatic Stress Disorder: The Burden .465 to the Individual and to Society", Journal of Clinical Psychiatry 61, suppl. 5 (2000): 4-14. See also R. Acierno, et al., "Risk Factors for rape, Physical Assault, and Posttraumatic Stress Disorder in Women: Examination of Differential Multivariate Relationships", Journal of Anxiety Disorders 13, no. 6 (1999): 541-563; and H. D. Chilcoat and N. Breslau, "Investigations of Causal Pathways Between PTSD and Drug Use Disorders", Addictive Behaviors 23, no. 6 (1998): 827-840 S. L. Fahrion, et al., "Alterations in EEG Amplitude, .466 Personality Factors, and Brain Electrical Mapping After Alpha-Theta Brainwave Training: A Controled Case Study of an Alcoholic in Recovery", Alcoholism: Clinical and Experimental Research 16, no. 3 (June 1992): 547-552; R. J. Goldberg, J. C. Greenwood, and Z. Taintor, "Alpha Conditioning as an Adjunct Treatment for Drug Dependence: Part 1", International Journal of Addiction 11, no. 6 (1976): 1085-1089; R. F. Kaplan, et al., "Power and Coherence Analysis of the EEG in Hospitalized Alcoholics and Nonalcoholic Controls", Journal of Studies on Alcohol 46 (1985): 122-127; Y. Lamontagne et al., "Alpha and EMG Feedback Training in the Prevention of Drug Abuse: A Controled Study", Canadian Psychiatric Association Journal 22, no. 6 (October 1977): 301-310; Saxby and E. G. Peniston, "Alpha-Theta Brainwave Neurofeedback Training: An Effective Treatment for Male and Female

Alcoholics with Depressive Symptoms", Journal of Clinical Psychology 51, no. 5 (1995): 685-693; W. C. Scott, et al., "Effects of an EEG Biofeedback Protocol on a Mixed Substance Abusing Population", American Journal of Drug and Alcohol Abuse 31, no. 3 (2005): 455-469; and D. L. Trudeau, "Applicability of Brain Wave Biofeedback to Substance Use Disorder in Adolescents", Child & Adolescent Psychiatric Clinics of North America 14, no. 1 .(January 2005): 125-136 E. G. Peniston, "EMG Biofeedback-Assisted .467 Desensitization Treatment for Vietnam Combat Veterans Post-Traumatic Stress Disorder", Clinical Biofeedback and Health 9 (1986): 35-41 Eugene G. Peniston and Paul J. Kulkosky, "Alpha-Theta .468 Brainwave Neurofeedback for Vietnam Veterans with Combat-Related Post-Traumatic Stress Disorder", Med ical Psychotherapy 4, no. 1 (1991): 47-60 W. C. ;‫ תוצאות דומות דווחו על ידי קבוצת חוקרים אחרת שבע שנים מאוחר יותר‬.469 Scott, et al., "Effects of an EEG Biofeedback Protocol on a Mixed Substance Abusing Population", American Journal of Drug and Alcohol Abuse 31, no. 3 (2005): 455-469 D. L. Trudeau, T. M. Sokhadze, and R. L. Cannon, .470 "Neurofeedback in Alcohol and Drug Dependency", in Introduction to Quantitative EEG and Neurofeedback: Advanced Theory and Applications, ed. T. Budzynski, et al. (Amsterdam: Elsevier, 1999), 241-268; F. D. Arani, R. Rostami, and M. NoStratabadi, "Effectiveness of Neurofeedback Training as a Treatment for OpioidDependent Patients", Clinical EEG and Neuroscience 41, no. 3 (2010): 170-177; F. Dehghani-Arani, R. Rostami, and H. Nadali, "Neurofeedback Training for Opiate Addiction: ImProvement of Mental Health and Craving", Applied Psychophysiology and Biofeedback 38, no. 2 (2013): 133-141; J. Luigjes, et al., "Neuromodulation as an Intervention for Addiction: Overview and Future Prospects", Tijdschrift voor psychiatrie 55, no. 11 (2012): 841-852

B. A. van der Kolk, H. Hodgdon, M. Suvak, R. Musicaro, E. .471 Hamlin, and J. Spinazzola, "Neurofeedback for PTSD", submitted for publication. H. Hodgdon, R. Musicaro, M. Suvak, E. Hamlin, J. Spinazzola, and B. A. van der Kolk, "Neurofeedback ImProves Executive Functioning in PTSD". Submitted for publication. A. R. Polak, A. B. Witteveen, J. B. Reitsma, and M. Olff, "The Role of Executive Function in Posttraumatic Stress Disorder: A Systematic Review", Journal of Affective Disorders 141 (2012) 11-21 S. Othmer, "REMediating PTSD with Neurofeedback," .472 October 11, 2011, http://hannokirk.com/files/REMediatingPTSD_ 10-01-11.pdf F. H. Duffy, "The State of EEG Biofeedback Therapy (EEG .473 Operant Conditioning) in 2000: An Editor's Opinion", an editorial in Clinical Electroencephalography 31, no. 1 (2000): v-viii Thomas R. Insel, "Faulty Circuits", Scientific American 302, .474 no. 4 (2010): 44-51 T. Insel, "Transforming Diagnosis", National Insitute of .475 Mental Health, Director's Blog, April 29, 2013, http://www.NIMH.nih.gov/about/director/2013/Transformin g-diagnosis.shtml Joshua W. Buckholtz and Andreas Meyer-Lindenberg, .476 "Psychopathology and the Human Connectome: Toward a Transdiagnostic Model of Risk for Mental Illness", Neuron 74, no. 4 (2012): 990-1004 F. Collins, "The Symphony Inside Your Brain", NIH .477 Director's Blog, November 5, 2012, http://directorsblog.nih.gov/2012/11/05/the-symphony/inside-your-Brain F. Butterfield, "David Mamet Lends a Hand to Homeless .478 ‫ למידע‬.Vietnam Veterans", New York Times, October 10, 1998 http:// www.nechv.org/ :‫ ראו באתר‬,‫נוסף על המקלט החדש‬ historyatnechv.html P. Healy, "The Anguish of War for Today's Soldiers, .479 Explored by Sophocles", New York Times, November 11,

.2009 :‫באתר‬ ‫ראו‬ ,‫דוארייס‬ ‫של‬ ‫הפרויקט‬ ‫על‬ ‫נוסף‬ ‫למידע‬ http://www.outsidethewirellc.com/Projects/theater-ofwar/ overview Sara Krulwich, "The Theater of War", New York Times, .480 .November 11, 2009 W. H. McNeill, Keeping Together in Time: Dance and Drill .481 in Human History (Cambridge, MA: Harvard University (Press, 1997 Plutarch, Lives, vol. 1 (Digireads.com, 2009), 58 .482 M. Z. Seitz, "The Singing Revolution", New York Times, .483 December 14, 2007 ‫באתר‬ ‫ראו‬ ,Urban ImProv ‫על‬ ‫נוסף‬ ‫ למידע‬.484 ./http://www.urbanImProv.org '‫ לכיתות ד‬Urban ImProv ‫ האתר של מרכז הטראומה מציע תכנית לימודים מלאה של‬.485 :‫הם‬ ‫באשר‬ ‫למורים‬ ‫ומיועדת‬ ,‫להורדה‬ ‫שניתנת‬ http://www.Traumacenter.org/initiatives/psychosocial.ph p http://the-possibility- :‫ למידע נוסף על "פרויקט האפשרויות" ראו באתר‬.486 /Project.org :‫באתר‬ ‫ראו‬ "‫המשפט‬ ‫בבית‬ ‫"שייקספיר‬ ‫על‬ ‫נוסף‬ ‫ למידע‬.487 http://www.shakespeare.org/education/for/youth/shakespeare-courts C. Kisiel, et al., "Evaluation of a Theater-Based Youth .488 Violence Prevention Program for Elementary School Children", Journal of School Violence 5, no. 2 (2006): 19-36 Amie Alley, :‫ היו‬Urban Imrpov-‫ מובילי הפרויקט מטעם מרכז הטראומה ו‬.489 PhD, Margaret Blaustein, PhD, Toby Dewey, MA, Ron Jones, Merle Perkins, Kevin Smith, Faith Soloway, Joseph Spinazzola, PhD H. Epstein and T. Packer, The Shakespeare & Company .490 Actor Training Experience (Lenox MA, Plunkett Lake Press, 2007); H. Epstein, Tina Packer Builds a Theater ((Lenox, MA: Plunkett Lake Press, 2010 ,'‫ באתר 'שייקספיר ושות‬,‫ בתרגום דורי פרנס‬,‫ ויליאם שייקספיר‬,‫ יוליוס קיסר‬.491 https://www.shakespeare.co.il/play.php?play=julius-

caesar&text=624